חלק ב': המזרח התיכון בזמן החדש

I – המזרח התיכון עד מלחמת העולם הראשונה

1) מצרים

א) תקופת מוחמד עלי
מהותו של מוסד הממלוכּיוּת
עד להכתרתו של מוחמד עלי כפחה של מצרים בשנת 1805, והכרתו על ידי הסולטאן העות'מאני, שלטו במצרים הממלוכים. מן הראוי, אפוא, לעמוד בקצרה על טיבו של מוסד זה, שהיה מיוחד לדת האסלאם, ולא היה לו כל מקביל מבחינת הממדים והשיטה מחוץ לעולם המוסלמי. הממלוכיות בשתי צורותיה, התורכית והמצרים, שימשה כחוד המחץ של העולם המוסלמי, הרחיבה את גבולותיו, לאחר שקיעתם של שבטי הנודדים הערביים-מוסלמיים, ולמעשה דחתה את מועד הכרעתו של המזרח התיכון המוסלמי על ידי מעצמות אירופה עד לשלהי המאה ה-19 ולתחילת המאה ה-20. ראשיתו של מוסד הממלוכיות נקבעה עוד בשנת 1215. לפי ההיסטוריון הערבי אבן ח'לדון, נחלש כוחם הצבאי של הנודדים הערביים ככל שעברו יותר ויותר להתיישבות של קבע. אובדן כוח לחימתם ותכונותיהם הצבאיות אילץ את הח'ליפים המוסלמיים לחפש תחליף צבאי, נוכח סכנת התעצמותה של האימפריה הביזנטית ובעיצומם של מסעי-הצלב, שאיימו לדחוק את רגלי המוסלמים מחופיו המזרחיים של הים התיכון. תוך חיפושי כוח צבאי אלטרנטיבי שיגן על העולם המוסלמי, הוכּרה עדיפותם הצבאית של הנודדים התורכיים על הלוחמים הערבים לכן, כבר במחצית הראשונה של המאה ה-9 נתקלים אנו בגדודי חיילים ממלוכּים, ששירתו בצבאותיו של הח'ליף העבאסי אל מֻסתעצם. קילוח מתמיד של עבדים-ממלוכים לעבר גבולות העולם המוסלמי חל במחצית השנייה של המאה ה-10, והוא התגבר במרוצת המאות ה-11–12, עקב נדידותיהם של התורכים והמונגולים ממרכז אסיה לעבר המזרח התיכון.
בהדרגה הפכו הממלוכים למעמד הצבאי העליון בתחומי עולם האסלאם, עקב היחלשות נדידות השבטים והוכחת יעילותה של השיטה הממלוכית לכשעצמה. יתרונותיהם של הממלוכים התבטאו, בין השאר, בכושר סבל ממושך יותר ובסגולות אינדיבידואליות של פרשים ולוחמים. הם נותקו ממשפחותיהם ומשבטיהם בגיל רך, וגילו, לפיכך, נאמנות עיוורת לאדוניהם החדשים. חטיפתם משבטיהם ותלותם המוחלטת באדוניהם-קוניהם סייעו לחישול אופיים ולחינוכם הצבאי בעודם נערים. הם חונכו על ברכי האסלאם ולמדו על בורייה את תורת המלחמה. עם תום חינוכם הצבאי הפכו מעבדים לבני חורין בתקופת חינוכם של הממלוכים נערכה ברירה קפדנית ורק בעלי הכישרונות טופחו ועלו בהדרגה בשלבי הקריירה. השתייכותם של הממלוכים למעמד הצבאי העליון חלה והוגבלה רק לתקופת חייהם. הורשת המעמד הצבאי הייתה אסורה ובני הממלוכים נבלעו באוכלוסייה האזרחית מהסיבות הבאות: א) מעמד הממלוכּ היה מונופול לבתי-מוסלמיים; ב) לאחר ההתמזגות באוכלוסייה המקומית ניטשטשו תכונותיהם הצבאיות של הצאצאים; ג) איסור הירושה נעשה על מנת למנוע התנגשות בין משפחת צאצאי הממלוכים לבין מעמד הממלוכים. שכן אלה האחרונים היו אמונים על ברכי הנאמנות המוחלטת והצייתנות העיוורת לאדוניהם ולדת האסלאם; ד) בחירתם של הממלוכים נעשתה על יסוד עיקרון הכשירות האישית, שלא עברה בהכרח בירושה. ואכן, כל אימת ונשמרו העקרונות הקפדניים של מוסד הממלוכיות לא נס ליחו הצבאי של עולם האסלאם. הממלוכים היו נקנים תמורת תשלום, או באמצעות מסעי-שוד. אחת העובדות התמוהות ביותר הייתה עמידתם של שליטי האימפריה העות'מאנית מנגד ואי-התערבותם במסעות שוד אלה שהתמידו כ-550 שנה ויותר. מקורות אספקתם של הממלוכים הלבנים השתרעו באסיה המרכזית, בדרום רוסיה ובקווקז, בחבלים ההרריים של הבלקאן ובאנטוליה. בנוסף לממלוכים הלבנים נרכשו סריסים לשם יצירת חיץ בין הממלוכים הצעירים והמבוגרים. הללו שימשו כמאמנים צבאיים, הגיעו לדרגות פיקוד נמוכות ולא השתתפות בקרבות. הסריסים כללו אלמנטים חבשיים, סנגלים, הודיים מונטולים. כן הובאו ונרכשו עבדים כושיים מאפריקה, שהועסקו בעבודות של שירותים.

הערכת הממלוכּים
המאבק בין העולם המוסלמי לבין אירופה הנוצרית נקבע על ידי שני גורמי יסוד מבחינתם של המוסלמים: קיומה התקין של השיטה הממלוכית וחולשתם המסורתית של המוסלמים בתחום הלוחמה והשיט הימיים. יתרונן הימי של מעצמות מערב אירופה היקנה להן גישה קלה לים התיכון ואיפשר את פלישתן הפוטנציאלית למזרח התיכון עוד לפני הופעת נפוליאון בנופרטה. לא ייפלא, אפוא, שהתחזקותה של השיטה הצבאית הממלוכית בתורכיה ובמִצרים, הון מרחבי סכנה לעולם האסלאם. אולם שיטה זו שימשה עוד קודם לכן מקפצה אסטרטגית לעבר אירופה. יוקרתם הצבאית של הממלוכים הוכחה עוד במחצית המאה ה-13, שעה שהדפו את גלי הפלישה הפלישה המונגולית של הולאגו (1260) בארץ ישראל ומנעו את חדירתם למצרים. שלטונם של הסולטאנים הממלוכים במצרים התמשך למעלה מ-250 שנה (1259–1517) והם גם עמדו בהצלחה נגד נושאי הצלב. עד שלהי המאה ה-14 עלו לכס השלטון במצרים ובסוריה הממלוכּים "הַבַּחְרִיים", היינו תורכים ומונגוליים לפי מוצאם, שנחשבו ליורשי הסולטאנים האויבים. מבניהם כדאי להזכיר את בַּייבַּרס הראשון. משלהי המאה ה-14 ועד לכיבוש מצרים על ידי התורכים העות'מאניים (1517) שלטו הסולטאנים הבֻּרג'יים, שהיו רובם ככולם צ'רקסים, והראשון שבהם היה בַּרקוּק (1382–1398).
עם כיבושה של מצרים על ידי התורכים העות'מאניים לא חוסלה החברה הממלוכית, אלא רק קועקעה ע"י המדינה. מוסדות ממלוכיים המשיכו להתקיים זה לצד זה בחסותו של השלטון המרכזי באיסטנבול.
בראש ההיררכיה הממלוכית המצרית עמדו הממלוכים הסולטאנים והממלוכים ה"אמירים". במקום השני בחשיבותו עמדו הפרשים בני-החורין, ומביניהם יש לציין את בני הממלוכים ("אולאד אנ-נאס"). תחילה לא היה הבדל במעמדם של שלוש הקבוצות הללו, אולם במרוצת הזמן ירדה חשיבותם של הפרשים. לממלוכים הסולטאנים השתייכו לוחמי הסולטאן השליט ולוחמים של הסולטאנים הקודמים. מספר ממלוכים "אמירים" הועברו לשירות הסולטאנים משירות ה"אמירים", והם נחשבו לנחותים יותר. אמנם נוצרו קואליציות של ממלוכים סולטאניים, אך לא חל מיזוג בין קבוצה אחת לרעותה. האדון שקנה את הממלוכים ושחררם כונה "סייד" או "אֻסתאז", בעוד שהממלוכּ המשוחרר כונה ח'ושְדאַש (שפירושו בפרסית "אח לדרך"). בניגוד למצב בתורכיה, מקום שם לא נוצר פער נרחב בין הממלוכים לבין האוכלוסייה, הרי שהיפוכם של הדברים היו אמורים במצרים. הממלוכים המצריים שמרו על מחיצה קפדנית ביניהם לבין המון העם, ונסתייעו בחיץ לשוני, שכן שפתם הייתה תורכית בעוד שהמון העם דיבר ערבית. הממלוכים ה"אמירים" נחלקו בהתאם ליחידות פיקודיהם: מפקדי המחלקות (10–40 פרשים), שנקראו "אמירי עשרה". מפקדי פלוגות (40–100 פרשים), שנקראו "אמירי ארבעים" או "טבלח'אנה" (פירוש מילולי-תזמורת), וכן "אמירי-מאה" ו"אמירי אלף", אשר חלשו על יחידות צבאיות גדולות. מספר "אמירי-מאה" היה בדרך כלל 24, והוא נע בין 11–37. תקני-הפיקוד של הממלוכים השתנו ממרוצת המאה ה-15 ואילך.
בתחילת המאה ה-16 הוגברו כוח האש והניידות של החילות הממלוכים עם הכנסתו של הנשק החם (קאראבינים) לשימושם של הפרשים הממלוכים. כל הממלוכים ה"אמיריים" הוחזקו על חשבון הממשלה. בסיכומו של דבר ניתן לומר, כי התפשטותה של האימפריה העות'מאנית בפרט והדת המוסלמית בכלל הייתה, במידה רבה, פרי יוקרתם הצבאית של הממלוכים.

החברה הממלוכּית במצרים
בעקבות תיאוריו המפורטים של ההיסטוריון הערבי אל-ג'ברתי),¹ מתקבלת תמונה מהימנה על מצבה של מצרים הממלוכית החל מתקופת השלטון העות'מאני. התהום הכרוייה בין החברה הממלוכית לבין האוכלוסייה האזרחית צומצמה במקצת החל משנת 1517, אלא דא עקא שהיא לא חוסלה כליל עקב גידול כוחם של הבדווים. האיבה בין הקבוצות הממלוכיות השונות לובתה שבעתיים תחת השלטון העות'מאני, כיוון שעיקרון איסור-ירושת המעמד הצבאי בוטל, והנשק החם הפך לנחלתן של כל הקבוצות היריבות. עד לשנת 1517 כונו הממלוכים המצריים בשמות תורכיים או בשמות בלתי ערביים אחרים. עם השתלטות תורכיה העות'מאנית על מצרים, שונו שמותיהם של הממלוכים לשמות ערביים. בכך נפרץ החיץ בין הממלוכים לבין צאצאיהם הערביים, הופר עיקרון היעדר הירושה, ונפתחה הדרך לעלייתם הצבאית של צאצאי הממלוכים. אף על פי כן לא התפוררה החברה הממלוכית המצרית, בניגוד לממלוכים התורכיים, שאף הם נטשו עיקרון זה. שכן במצרים לא הורגש לחץ מצד מעמדות נמוכים יותר במאבק על ההיררכיה הצבאית. בתורכיה העות'מאנית חלה תחרות חריפה על הקריירה הצבאית בין בני-היאניצ'רים וכוחות מוסלמיים לוחמים אחרים, כגון בעלי אחוזות ופחוות מקומיים. בתורכיה לא הייתה קיימת מחיצה בין המתחרים על המעמד הצבאי.
עם כל זאת חלו שינויים מסויימים בחברה הממלוכית במצרים, ברם התפוררותה נמנעה עד להשמדתה הפיסית הסופי על ידי מוחמד עלי. התקשרותם של הממלוכים המצריים בקשרי משפחה בינם לבין עצמם ובינם לבין אדוניהם מנעה את התפוררותם, שכן עיקרון הנאמנות לאדונים לווה עתה בעיקרון הסולידאריות. כתוצאה מכך צצו שושלות ממלוכיות יריבות שהתקיימו למעלה מ-20 שנה. הופעתן של משפחות יריבות הולידה איבה בין-שושלתית ומלחמות נקם רצופות. תופעה זו הייתה בלתי אפשרית לפני שנת 1517 מפאת היעדר התורשה המעמדית. השימוש בנשק החם הפך את הסכסוכים הפנימיים למאבקים עקובי-דם, אין תימא, אפוא, שמוחמד עלי נאלץ לחסל את החברה הממלוכית כדי לבסס את שלטון היחיד שלו.
בהשוואה כוללת בין שני מוסדותיה של הממלוכיות, במצרים ובתורכיה, מזדקרים ההבדלים הבאים: באימפריה העות'מאנית היה האדון בן-חורין, בעוד שבמצרים היה הוא עבד לשעבר. מקורות האספקה של הממלוכים בתורכיה השתרעו בתחומי האימפריה העות'מאנית, ובעיקר בחבלי הבלקאן והקווקז. לעומת זאת נרכשו הממלוכים המצריים באסיה המרכזית, כלומר מחוץ לתחומי מצרים. בתורכיה נעשה קבלת הממלוכ חינם אין כסף, ואילו פעולת האיסוף, או הגיוס (devşerme) הייתה כפויה. במצרים הייתה זו קנייה מסחרית רגילה או רכישה באמצעות שוד. היאניצ'ר התורכי היה בחזקת עבד-הסולטאן (Kal) כל ימי חייו, בעוד שהממלוכּ-הלוחם המצרי הפך לבן-חורין לאחר סיום המדרשה הצבאית, בגיל 21. הממלוכים המצריים התבדלו בקנאות מהמון-העם, הן במעמדם והן בשפתם בתורכית. תופעה מעין זו לא הייתה קיימת בתורכיה. מהותו של מוסד הממלוכיות התורכי הייתה תוקפנית ביסודה, והיא היא שהביאה להרחבת גבולות האימפריה העות'מאנית. הממלוכיות המצרית התאפיינה בצביון דפנסיבי, כלומר הסתפקה בשמירת גבולותיה של מצרים.

חיסול הממלוכים על ידי מוחמד עלי (1811)
עם גבור הסכסוכים בין משפחות הממלוכים במצרים נהגו השלטונות העות'מאניים במדיניות של הפרד ומשול. בפעולותיהם הצבאיות של העות'מאניים נגד הממלוכים המצריים נתמכו האחרונים על ידי הבריטים. אולם בשנת 1804, לאחר מהומות דמים בקהיר, סולקו הממלוכים מהשלטון. היאניצ'רים התורכיים בראשות כּורשד פחה חזרו למצרים והמשיכו בפעולות דיכוי עד למאי 1805. באותו חודש פרצה התקוממות נוספת שהדיחה את היאניצ'רים התורכיים, והעלתה לשלטון את מוחמד עלי,² מפקד לשעבר של גדוד חיילים אלבאני במלחמה נגד נפוליאון. באותה שנה סולקו התורכים ממצרים ומוחמד עלי הפך לפחה של מצרים באישורו של הסולטאן העות'מאני.
צעדיו הראשונים של מוחמד עלי התבטאו בחתירה תחת מעמדם של הממלוכים, בני בריתו לשעבר. כבר בשנת 1808 פרץ הסכסוך הראשון ביניהם, שהסתיים בדיכויים של הממלוכים. מוחמד עלי הבין נכונה, כי לא יהא לאל ידו לקיים את השלטון אלא אם כן ייפטר מהכת-הצבאית החתרנית לפיכך, החרים את קרקעותיהם והפכן לקניין המדינה. מעתה שילמו הפלאחים במישרין את הרנטה הקרקעית לאוצר המדינה. לעומת זאת הפקיע מוחמד עלי חלק מאחוזותיהם של הממלוכּים והעניקן לשרי צבאו ונאמניו מקרב הצ'רקסים, האלבנים והכּורדים.
ערעור שליטתם של הממלוכים על האחוזות הגדולות שמט את הקרקע מתחת לרגליהם, והם הוסיפו להוות יריב אכזרי לשלטונו של מוחמד עלי. במרץ 1811 נקט נגדם השליט בתכסיס אכזרי, שהביא לחיסול ראשיהם וקציניהם. לאחר הזמנת פיוסין כביכול של כ-450 מראשי הממלוכים למצודה בקהיר, נטבחו רובם ב"קלעה", הינו במסדרון שהוליך לשער המצודה. רק מעטים הצליחו להימלט לסודאן המזרחית, ובזה תמה פרשתם של הממלוכים, היריב הצבאי המסוכן ביותר של מוחמד עלי. חיסולו של היריב מבית איפשר למוחמד עלי להתרכז במדיניות חוץ, ולארוג את קורי-חלומו אודות אימפריה מצרית גדולה שתירש את האימפריה העות'מאנית.

קווי יסוד במדיניות החוץ של מוחמד עלי
תקופת פעילותו המדינית והצבאית של מוחמד עלי ניתנת לחלוקה משולשת: א) השנים 1805–1816, שעמדו בסימן ביסוס שלטונו הפנימי, סילוק יריביו הממלוכים ומסעות המלחמה להדיפת הוהאבים; ב) 1816–1840. תקופת המאבק הצבאי והמדיני של מוחמד עלי מתוך רצונו להקים אימפריה שתירש את הקיסרות העות'מאנית. כתוצאה מכך, עומדות השנים הללו בסימן ההתארגנות הצבאית, הגיוס הטוטאלי של הכלכלה, הארגון המחודש של החברה ו"המלחמות הסוריות" על הישגיהן הצבאיים; ג) 1840–1849 תקופת הכישלונות המדיניים והכלכליים.
מכל מקום, המצב המדיני הבינלאומי היה נוח מאוד בראשית שלטונו של מוחמד עלי. התחזקותו הצבאית לא הופרעה במיוחד על ידי גורמי חוץ, שכן עד שנת 1815 לחמו המעצמות באירופה על נפשן בפני נפוליאון, ועד שנת 1812 התנהלו קרבות בין תורכיה לרוסיה. רק בשנת 1807 איימה הפלישה הבריטית למצרים למוטט של שלטונו של מוחמד עלי, שכן הבריטים חששו מפני השתלטות כלכלית מחודשת של צרפת על מצרים. אולם הנחיתה הבריטית שבוצעה באזור הלאגונות שעל ידי אלכסנדריה נכשלה, שכן באותה שנה נחתם חוזה טילזיט בין נפוליאון לצאר הרוסי. חוזה זה יצר איום מחודש על בריטניה, שחששה מפני מהלכיו הבאים של נפוליאון, ולפיכך העדיפה להזעיק את צבאה למולדת. האירועים הצבאיים והמדיניים באירופה השפיעו ממושכות ורבות על מוחמד עלי. במיוחד הושפע מהארגון הצבאי והטכני של צבאות נפוליאון, אשר נלחמו נגדו במצרים עוד לפני עלותו לשלטון. במרוצת מלחמותיו של מוחמד עלי לצידו של הסולטאן התגבשה השקפתו, כי הסולטאן שבוי ומודרך בידי בריטניה, וכן נוכח בפועל בחולשתם הרבה של הצבאות העות'מאניים. כתוצאה מכך התבשלה בו ההכרה, כי ניתן לרשת את שטחיה של האימפריה העות'מאנית בתחומי המזרח התיכון.
מבחינה זו לא היו מלחמותיו הבאות של מוחמד עלי בבחינת ג'האד (מלחמת קודש), אלא תוקפנות אימפריאליסטית, שנשענה על שאפתנות אישית ויומרות מדיניות. תחילה פעל מוחמד עלי כמסייע לסולטאן במלחמותיו נגד הפחוות המקומיים, ובמלחמות אלה למד להכיר את חולשתו הצבאית של הצבא העות'מאני. לאחר מכן היפנה מוחמד עלי את מרצו הצבאי נגד תורכיה העות'מאנית עצמה. הרקע לכל תיקוניו ופעולותיו של מוחמד עלי בשטחי החקלאות, התעשייה והחברה נבע מהכורח החיוני לחיזוק משטרו במצרים ולגיוסו הכללי לשם ביצוע מטרות ההתרחבות הצבאית. מתוך כך ניתנה עדיפות ראשונה במעלה לארגון מחדש של הצבא ולזיונו החדיש. במהלך הארגון המחודש של העוצמה הצבאית, כבסיס לכל הפעולות האחרות, נהנה מוחמד עלי מתמיכתה הרצופה של צרפת),³ שהייתה לבעלת בריתו הנאמנה במשך כל תקופת האירועים הצבאיים שהתחוללו במזרח התיכון.

המהלכים הצבאיים הראשונים ועמדת המעצמות
בשלב הראשון עשה, כידוע, מוחמד עלי את מלאכתו של הסולטאן. לאחר שנענה לבקשתו של זה האחרון עלה מוחמד עלי להכות בווהאבים בשנת 1811. תנועת ההתחדשות הדתית המוסלמית של הווהאבים שילהבה את חצי האי ערב בהטיפה לאורח חיים פוריטאני וצנוע ובהקפידה על טיהור האסלאם מגינוני הסרק והאמונות התפלות שדבקו בו, כגון פולחן קברי הקדושים (עול'אא). אם כיבושן של מכה ואל-מדינה איימו הווהאבים, להפר את טכסי ה"מחמל" ומנעו את העלייה לרגל למכה. צעד אחרון זה פגע קשות ביוקרתו של הסולטאן-הח'ליף העות'מאני. זאת ועוד, גם מעמדו המדיני והצבאי של הסולטאן נפגע עקב כיבושיהם של הווהאבים הסעודיים את מרביתו של חצי ערב, דרום עיראק וחלקו הדרומי של עבר הירדן המזרחי. בגדאד ודמשק כאחת נאלצו לעלות מס שנתי לבירתם של הווהאבים בדַרַלייה. עוד לפני כיבוש מכה ואל-מדינה (1803-4) פרצו שבטי הווהאבים לעיראק התחתית והרסו את קבר חוסיין בכּרבּלא (1802), אחד מארבעת המקומות המקודשים למוסלמים-השיעים. קיצורו של דבר, צבאותיו המצריים של מוחמד עלי ניהלו סדרות מסעות וקרבות מתישים (1811–1818), שהדפו בסופו של דבר את הווהאבים לחצי-האי ערב והסבו לשני הצדדים אבידות חמורות. הווהאבייה לא תמה לגווע אלא אורגנה מחדש בערב במסגרת ממלכת ערב-הסעודית, בהנהגתו של עבד אל-עזיז אבן סעוד. מכל מקום, הסכנה הצבאית והמדינית של הווהאבים חלפה עקב פעולותיו של מוחמד עלי. דא עקא, שהצבא המצרי נדלדל עקב מסעות הקרב הממושכים, והוא הדין בקופתו של הפחה המצרי. לפיכך פנה מוחמד עלי, בין השנים 1819–1821, בפשיטות שוד לעבר נוביה וסודאן. בפשיטות אלו שאף הפחה המצרי להעשיר את אוצרותיו בשלל מיכרות הזהב אשר בנוביה, וכן התכוון לגייס חיילים חדשים לצבאו מקרב שבטי הסודאן שנודעו בכושרם הגופני. משימותיו האחרות בפלישה לסודאן המזרחי היו – מלקוח עבדים כושיים והשמדת שרידי הממלוכים, שהתרכזו בחבל זה מאז הטבח שנעשה בהם (1811) וגירושם הסופי ממצרים. תוך שלוש שנים לערך השתלטו הצבאות המצריים על סודאן וסיפחוה, להלכה, לאימפריה העות'מאנית, אם כי, למעשה, הפכה סודאן לנחלתו הבלעדית של מוחמד עלי עצמו. נציביו החרימו את קרקעות הג'זירה הסודאנית והשליטו את הטרור המצרי ממרכז המדינה בח'רטום.
פעולותיו הצבאיות של מוחמד עלי בחצי האי ערב ובסודאן הקנו לו ניסיון צבאי מסוים והעלו את יוקרתו בעיני הסולטאן מחמוד השני. בשנת 1824 נענה מוחמד עלי לבקשת הסיוע של הסולטאן להשתתף בדיכוי המרד היווני. בעיצומה של ההתקוממות היוונית פיזר הסולטאן את חיל היאניצ'רים (1826) ומוחמד עלי שיגר מדריכים ויועצים צבאיים לשם ארגונו-מחדש של הצבא העות'מאני. המערכה ביוון נסתיימה בתבוסה ימית על ידי נאברינו (1827), שעה שהצי התורכו-מצרי המאוחד הורד למצולות בהתנגשות עם ציי בריטניה, צרפת ורוסיה.
אבראהים פחה, בנו החורג של מוחמד עלי ומצביאו העליון, נאלץ להחזיר את גייסותיו מיוון. אולם לקח המערכה ביוון נלמד היטב על ידי מוחמד עלי. לראשונה נוכח, הלכה למעשה, בחולשתה הצבאית של האימפריה העות'מאנית, חולשה שהורגשה במיוחד לאחר פיזור צבאות היאניצ'רים. כן אוכזב הפחה המצרי מהבטחותיו של הסולטאן שלא קוימו. שכן במקום מוריאה שהובטחה למצרים, קיבלו אלה האחרונים כפיצוי דל את האי כרתים. לכן כשפרצה מלחמת רוסיה-תורכיה בשנת 1828-9 לא נעתר מוחמד עלי לבקשת העזרה של הסולטאן, אלא העדיף להשקיף מהצד ולהשתכנע שוב ושוב באוזלת ידו הצבאית של הסולטאן. אובדן גרוזיה בקווקז (1829) וחוסר יכולתו של הסולטאן להגיב על כיבוש אלג'יריה על ידי הצרפתים (1830) – הכריעו את הכף והכשירו את הקרקע למסעותיו של אבראהים פחה לעבר סוריה ואנטוליה במגמת כיבושו של המזרח התיכון. עד להופעתם של צבאות אבראהים פחה בסוריה ובאנטוליה הוסחה דעתן של המעצמות האירופיות מהאיום המצרי, להוציא את צרפת שטיפחה ועודדה את הפחה המצרי. אולם משהחלו צבאותיו של הסולטאן להינגף לפני המצרים וקיומה של האימפריה העות'מאנית הועמד בסכנה, הוסבה תשומת לבן של המעצמות לסכנה המצרית שנפתחה מפאתי דרום.⁴
מדיניותה המוצהרת של בריטניה הייתה שמירת שלמותה של האימפריה העות'מאנית, שמירת הנתיבים להודו, ומניעת התפשטותה של רוסיה אל מעבר למצרים ולים השחור לתוך הים התיכון. בריטניה הייתה מעוניינת בקיום הסטאטוס-קוו במזרח התיכון ובשמירת החיץ המדיני והצבאי בין תחומיה החיוניים באזור לבין רוסיה. לפיכך הפכה בריטניה לרוח-החיה בקרב המעצמות, שבלמה את הצבאות המצריים, וגרמה לנסיגתם בשתי המלחמות הסוריות. בסופו של דבר, תרמה בריטניה תרומה נכבדה להריסת אושיותיו הכלכליים של משטרו של מוחמד עלי. רוסיה הייתה מעוניינת בהשתלטות על המצרים ובחדירת שייטותיה לים התיכון, ובאמצעותו לאוקיינוס האטלנטי. משימתה העליונה התבטאה כשאיפה לרשת את האימפריה העות'מאנית על ידי כיבוש חבלי הבלקאן, תוך ליבוי הסנטימנטים הפאן-סלאביים. לצרפת היו אינטרסים בלבאנט הקתולי-נוצרי ויומרות לאפוטרופסות על האוכלוסייה הנוצרית-קתולית בתחומי האימפריה העות'מאנית.
מבחינה זו התנגשו האינטרסים שלה עם האינטרסים הרוסיים שייצגו, כביכול, את האוכלוסייה הנוצרית-אורתודוכסית בתחומי תורכיה העות'מאנית. בעת ובעונה אחת ניהלה צרפת מירוץ צמוד נגד בריטניה על ההתפשטות האימפריאלית באפריקה. צרפת זכתה לכבוש את אלג'יריה (1830) ונאבקה עם בריטניה על ההשתלטות על שטחי הסודאן. מאבק זה הסתיים בתקרית פאשודה (1889), על הנילוס הלבן, בין חילות חלוץ בריטיים וצרפתיים. ההתנגשות הוכרעה לטובת בריטניה, שהשתלטה על שטחי הסודאן המזרחי, ובכך בודדה סומאליה הצרפתית , על חופי ים סוף, משטחי הסודאן הצרפתיים במרכז אפריקה. המירוץ נגד בריטניה בכיבוש אפריקה החריף את היריבות הבריטית-צרפתית לאין שיעור. צרפת הפכה לתומכת המושבעת של מוחמד עלי, וכפשע היה בינה לבין מלחמה בבריטניה בשנת 1840, ערב חוזה לונדון שחיסל את כיבושי המצרים. לאוסטרו-הונגריה היה רק תפקיד משני בפרשה המצרית, כיוון שהמאמץ המדיני והצבאי שלה היה מכוון לחבלי הבלקאן, מקום שם היו לה "אינטרסים משוריינים". היא התכוונה לבלום את החדירה הרוסית בבלקאן, ומתוך כך הייתה מעוניינת במניעת התמוטטותה של האימפריה העות'מאנית. מדיניות זו קיבלה את ביטוייה בהתנגדותו של מטרניך למתן עצמאות ליוון.

שתי המלחמות הסוריות
כעילה רשמית לפשיטתו של צבא אבראהים פחה בארץ ישראל ובסוריה שימשה הטענה, כי המצרים רוצים להעניש את הפחה של עכו, אשר סירב להסגיר מספר פליטים מצריים. במרוצת חודש מאי 1832 נכבשו עריה של ארץ ישראל החשובות כעזה, יפו, ירושלים, שכם ועכו. להלן התקדמו הצבאות המצריים לתוך סוריה, לאחר שהבטיחו את בריתם עם האמיר בשיר, שליטה הדרוזי של לבנון. בעמק נהר האורונטס ליד חומס הוכּה הצבא העות'מאני בפיקודו של חוסיין פחה, משמיד היאניצ'רים. הצבא התורכי הניגף נסוג מעבר להרי אמאנוס, וליד העיר קניה שבמחוז קיליקיה הובסו התורכים שנית (1832). מפלת קוניה פתחה את הדרך בפני אבראהים פחה לאיסטנבול. מצבו הצבאי הנואש של הסולטאן הניעו לפנות בדחיפות לבריטניה בבקשת התערבות. לעת עתה נחתם הסכם שביתת-נשק בקותאייה, שלפיו הכּיר הסולטאן בשלטונם של המצרים על ארץ-ישראל, סוריה ואזור עדנה שבדרום אנטוליה. ברם, מסיבות בלתי מחוורות די צורכן בושש הסיוע הבריטי להגיע. כפי הנראה, לא העריך שר החוץ הבריטי פלמרסטון את האיום המצרי די צורכו, או – לפי גרסא אחרת – היה מוכן להמיר את שלטונו הרופף של הסולטאן ב"יד-חזקה" מצרית. מכל מקום, ההתמהמהות של העזרה הבריטית במשך 7 חודשים הטילה את הסולטאן העות'מאני לזרועות רוסיה, אוייבתו המושבעת. לפי בקשתו, נכנסה שייטת מלחמה רוסית לבוספורוס ושהתה שם מספר חודשים עד לחתימתו של חוזה חונקיאר איסקלסי (1833) בין תורכיה לרוסיה. הייתה זו נקודת מפנה מכרעת במערך הכוחות בזירת הים-התיכון המזרחי. החוזה קשר את שתי המעצמות בברית הגנה צבאית והתיר את סגירת המצרים על ידי תורכיה במקרה של התקפת אחת המעצמות על רוסיה. לחוזה חונקאר אסקלסי היום גם סעיפים סודיים, שעוררו חששות כנים בבריטניה, כי הסעיפים הסודיים היקנו שליטה רוסית על תורכיה והמצרים הן בימי שלום והן בימי מלחמה. הייתה זו, כאמור, אחת הפעמים הנדירות בהיסטוריה, שהאימפריה העות'מאנית התקשרה בברית-משעבדת עםאוייבתה העיקרית. רק לאחר חוזה חונקאר איסקלסי תפסו קברניטי בריטניה את מלוא חומרתו של מהלך העניינים, והדיפלומטיה הבריטית החלה לחתור תחת שלטונו של אבראהים פחה בסוריה. הבריטים עודדו התקוממויות נגד השלטון המצרי בארץ-ישראל ובג'בל אנצרייה שבצפון מערב סוריה וכן בהר הדרוזים. מכל מקום, אין הוכחות של ממש, כי הבריטים התכוננו לשגר סיוע צבאי רציני לצבאו של הסולטאן. במרווח הזמן שנוצר בין חוזה קותאייה והמלחמה הסורית השנייה תכנן הסולטאן בקדחתנות את חיזוקו וחימושו של צבאו, בסיוע מומחים זרים וביניהם פון-מולטקה הגרמני. בעיצומה של שנת 1838 החמירו היחסים בין תורכיה ובריטניה מחד גיסא לבין מוחמד עלי מאידך גיסא. פלמרסטון שיגר אזהרה חריפה לפחה המצרי, ואילו הסולטאן מצידו פרסם צו שהתיר את כניסתם של סוחרים בריטיים למצרים. משהיה נדמה לו, לסולטאן, כי התחזק די צורכו ומאחר שבטח בסיוע הבריטי, שיגר את צבאו, בראשותו של הווזיר הגדול ח'וסרו (Husruv), למערכה נגד המצרים. ואמנם בשנת 1839 פרצה המלחמה הסורית השנייה בהתנגשות בין שני הצבאות על ידי נציבין על הפרת העליון. המערכת הסתיימה בתבוסת התורכים ובאובדן נשק רב. אדמיראל הצי התורכי, אחמד פחה, שנשלח בעת ובעונה אחת להפגיז את אלכסנדריה, הסגיר את ציו בידי המצרים, שכן חשש מפני נפילת הצי העות'מאני בידי הרוסים. לאחר מפלת נציבין ולאור אובדן הצי התורכי נפתחה שנית הדרך בפני הצבאות המצריים לעלייה על איסטנבול ובגדאד כאחד.
מוחמד עלי, שהביע כבר במלחמה הסורית הראשונה את רצונו להכנס לאיסטנבול "כדי לנשק את רגלי הסולטאן", הציג הפעם את תנאיו שכללו את הנחלת שלטונו בירושה ופיטורי יריבו הווזיר הגדול ח'וסרו. שר החוץ הבריטי פלמרסטון לא התמהמה הפעם ופתח במו"מ קדחתני עם הרוסים לשם בלימת הצבאות המצריים. גם צרפת נרתעה במקצת מתמיכתה העיקשת במוחמד עלי מחמת אי-הבהירות הפנימית במדינה והחששות מפני הסתבכות צבאית עם בריטניה. מכל מקום, הציים הבריטיים והרוסיים נכנסו למצרים בהסכמה הדדית, ובכך פג תוקפו, למעשה, של חוזה חונקיאר איסקלסי. האולטימאטום, ששוגר למוחמד עלי ביולי 1840, לווה בנקיטת אמצעים צבאיים כהטלת מצור ימי בריטי-אוסטרי על החוף הסורי ובניתוק נתיבי האספקה של אבראהים פחה ממצרים. בתום המועד לקיום תנאי האולטימאטום השני שנשלח למצרים, היה מוחמד עלי מוכן לקבל את התנאים, אולם ארבע המעצמות, שהגיעו לכלל הסכם בחוזה לונדון (בריטניה, רוסיה, אוסטרו-הונגריה ופרוסיה), דחו את היענותו במגמה לחסלו. ערי החוף בסוריה ובארץ ישראל נכבשו על ידי גייסות מעורבים באמצעות נחיתות ימיות. בדצמבר 1840 נסוגו חיילותיו של אבראהים פחה למצרים, אך תחת לחצן של המעצמות נדחתה תביעתו של הסולטאן לבטל את שלטונו של מוחמד עלי במצרים. ראוי לציין, כי הסכם לונדון (1840) נחתם בלי צרפת. בצרפת רווחה באותה תקופה אווירה מלחמתית עוינת לבריטניה. אולם במועצת-המצרים שהתכנסה בלונדון ב-1841 חזרה צרפת ל"קונצרט-האירופי" והצטרפה לארבע המעצמות האחרות בדיונים על עתידו של מוחמד עלי. יש הרואים את השלמתה של צרפת עם כישלונו של מוחמד עלי בפחדו האישי של המלך לואי-פיליפ מכל מלחמה בעלת אופי-מהפכני, שהייתה מביאה, בסופו של דבר, להדחתו מכס שלטונו. התמורה וההסתגלות במדיניות הצרפתית התבטאו גם בהחלפתו של ראש הממשלה טייר בגיזו, מי שהיה השגריר הצרפתי בלונדון וצידד במדיניות של פיוסין עם בריטניה.

סיכום פרשת המלחמות הסוריות
בשתי המלחמות הסוריות הוארה "השאלה המזרחית" מזווית חדשה, שכן לא הייתה זו התגוששות בין תורכיה לבין רוסיה, שמותנה ונבלמה על ידי המעצמות ובעיקר על ידי בריטניה, אלא היה זה איום פתאומי וישיר על עצם קיומה של האימפריה העות'מאנית. איום בלתי-צפוי זה עורר לפעולה, אם כי באיחור מה, את בריטניה, שהייתה אֲמונָה על שמירת קיומה הטריטוריאלי של תורכיה העות'מאנית. בניגוד לכך התבלטה עמדתה של צרפת בתמיכה עקבית במוחמד עלי, שכן צרפת זנחה כ-80 שנה לפני בריטניה את עיקרון שמירת שלמותה הטריטוריאלית של תורכיה. נוכח עליונותה הימית של בריטניה באגן המזרחי של הים התיכון, ראתה צרפת במוחמד עלי גורם מסייע לערעור עמדתה של בריטניה בים התיכון בכלל ובנתיבים המוליכים להודו בפרט. השתהותה של בריטניה בהגשת סיוע לסולטאן העות'מאני במלחמה הסורית הראשונה פינתה במפתיע את הדרך לניצחון הדיפלומטי הרוסי, שהתבטא בהכתבת תנאי הסכם חונקאר איסקלסי משנת 1833.
אולם הסכם רוסי-תורכי זה המחיש את הסכנה הימית מצד הרוסים הן למצרים והן לים האגאי. במצב חדש זה נאלצה בריטניה לנקוט יוזמה מדינית וצבאית כדי לרתום מחדש את תורכיה העות'מאנית למרכבתה, ולחסל את האיום הימי הרוסי. לפיכך יש לייחס חשיבות מיוחדת לפעילותה המדינית של בריטניה בין שתי המלחמות הסוריות ולאחריהן. פעילות זו התמקדה בשני מישורים: א) חיסול הסכם חונקאר איסקלסי בסיוע המעצמות, ואכן ההסכם הנ"ל בוטל כליל בעצרת המצרים משנת 1841; ב) הדברתו של מוחמד עלי וחיסולו המדיני והכלכלי. שתי המטרות הושגו, בסיכומו של דבר. לאחר מפלתו של צבא הסולטאן בקוניה (1832) הייתה זו בריטניה שהניעה את הסולטאן לוותר על שטחים בסוריה, ארץ ישראל ובגזרת עדנה בחוזה קותאייה. הלחץ הבריטי נבע מהחשש מפני ההתערבות האפשרית של רוסיה והכרעתה של תורכיה. ואכן, ההתערבות הרוסית לא בוששה לבוא כפי שהוכיח הסכם חונקאר איסקלסי. אולם דא עקא, שהסכם זה לא הכריע את האימפריה העות'מאנית אלא שיעבד אותה במידה רבה. רוסיה הזדרזה לפרוש את חסותה על תורכיה, כיוון שהייתה מעוניינת יותר בתורכיה חלשה מאשר במצרים-רבתי חזקה.
צרפת, שתמכה כל העת במצרים, לא באה בחשבון כבת-ברית פוטנציאלי לאימפריה העות'מאנית, ואילו בריטניה הייתה נתונה בסבך של בעיות פנימיות עד למלחמה הסורית השנייה, או אז נקט הסולטאן בשורה של צעדים על מנת לשפר את מעמדו ולמגר את יריבו המצרי. רוסיה הסתפקה בסטאטוס-קוו שנוצר עקב הסכם חונקאר איסקלסי ואגפה הצפוני של תורכיה היה, אפוא, מובטח. בשנת 1838 חתם הסולטאן על הסכם מסחרי שנועד לשבור את המונופול הכלכלי של מוחמד עלי במצרים. כמו כן ערך ראורגניזציה בצבאו, שהתערער במידה רבה לאחר חיסול היאניצ'רים. מומחים אירופיים, וביניהם הקצין הגרמני פון-מולטקה, שהתפרסם לימים בהכרעתה של צרפת (1870), סייעו לחידוש פני הצבא העות'מאני. ברם, מפלת קרב נציבין (1839) החריפה שבעתיים את האיום לעצם קיומה של האימפריה העות'מאנית, והביאה להיערכות חדשה ביחסי המעצמות: קואליציה בריטית-רוסית פעלה במרץ נגד צרפת. בריטניה חששה מפני אובדן שליטתה על האגן המזרחי של הים התיכון, הן על ידי נפילת המצריים בידי רוסיה, והן באמצעות התגברות ההשפעה הצרפתית במזרח התיכון דרכו של מוחמד עלי. על רקע זה יש לראות את כינוס ועידת לונדון ב-1840 תוך בידודה המדיני של צרפת, ולאחר מכן – כינוס עצרת-המצרים (1841), שציינה את חיסולו המדיני של מוחמד עלי ואת ההתערבות הגוברת והולכת של המעצמות בענייניה של האימפריה העות'מאנית.
בעקבות ההסדר משנת 1841, בהשתתפות כל המעצמות, בוטל חוזה חונקאר איסקלסי ומעמדם הקודם של המצרים הוחזר על כנו, היינו נאסר מעברן של ספינות מלחמה כלשהן. הסטאטוס המשפטי הזה אושר שוב ושוב בפריס (1856), בלונדון (1871) ובברלין (1878). שטח ממשלו של מוחמד עלי הוגבל למצרים ולסודאן המזרחי. הוטל עליו לשלם מס שנתי לסולטאן, ולהודות בהסכם המסחרי התורכו-אנגלי משנת 1838. הצבא המצרי הוגבל ל-18,000 חייל במקום כ-200,000, ואפשרות הפעילות המבצעית הוגבלה לסודאן בלבד. כן נשללה ממוחמד עלי זכות מינוי קצינים לדרגות פיקודיות גבוהות (מעל לקולונל), והוא נצטווה להחזיר את הצי העות'מאני. נאסר עליו לכרות הסכמים עם מעצמות אירופה בעידני מלחמה, והוא התחייב לחוש לעזרת הסולטאן בכל עת שיידרש כפיצוי דל ערך קיבל מוחמד עלי את התואר ח'דיו (בפרסית), לו ולצאצאיו אחריו.⁵ את גורמי מפלתו של מוחמד עלי יש לזקוף בראש ובראשונה לזכותה של בריטניה. אולם היו גם גורמים פנימיים שערערו את שלטונו בסוריה. אבראהים פחה, כמושל סוריה, הצליח לקומם נגדו את הפיאודלים הדרוזיים הגדולים ששלטו בדרומה של סוריה, כיוון שניסה לפרק את הנשק מגייסותיהם הפרטיים באמצעות נוצרים דווקא, ובכך לבטל את השפעתם. כן הכביד אבראהים פחה את לחצו הכלכלי בהטילו את מס ה"פִרְדַה" ובעודדו בכך את המרי נגדו. ביטול ההגבלות השונות על הנוצרים בסוריה ובלבנון והעסקתם במנגנון הממשלתי תרמו אף הם להתססת הדרוזים נגד השלטון המצרי. מכל מקום, מאז השלטון המצרי בסוריה נוצר הקשר ההדוק בין הדרוזים לבין הבריטים מחד גיסא, ובין הצרפתים והנוצרים מאידך גיסא.

המדיניות האגרארית והחקלאית של מוחמד עלי
גם בשטחי מדיניות הפנים הושפע מוחמד עלי רבות מהמשלחת המדעית הצרפתית אשר לוותה את גייסות נפוליאון. כל תיקוניו האגראריים והתעשייתיים של מוחמד עלי נעשו מתוך מגמה ברורה לחזק את שלטונו ולטפח את צבאו. לפיכך התאפיינה מדיניות הפנים של הפחה המצרי בריכוזיות יתרה, בהשלטת מונופולין של המדינה על ענפי התעשייה והמלאכה ובביצוע עבודות תיעול והשקאה, שהידקו את התלות בין הפלאחים לבין השלטון המרכזי. כיון שהתיקונים והרפורמות למיניהן תוכננו על ידי השליט, ללא ייזום או שיתוף פעולה מצד ההמונים, ומכיוון שמרבית השקעות ההון היו ממלכתיות, ניתן להגדיר את מדיניותו הכלכלית של מוחמד עלי כאֶטַטִיזם. מבחינות מסוימות קיים דמיון בין מדיניות כלכלית זו לבין המדיניות הכלכלית של כמאל אתא תורכּ בתורכיה הרפובליקאית.
עד לתקופת שלטונו של מוחמד עלי השתייכו הקרקעות, להלכה, לראש המדינה, ולמעשה היו מרביתן פטורות ממסים, כגון הח'ראג' (מס המקרקעין המלא) והעשר (מס המעשר). המקרקעין ששוחררו ממסים נחלקו לשני סוגים: א) קרקעותיהם ונכסי דלא ניידי אחרים של חוכרי המסים (מֻלתַזִמוּן), שכונו בשם "אוּסְיַה", ואשר הצטברו לכלל נחלאות גדולות; ב) קרקעות שהוענקו כמתת לפקידים בכירים ולקציני צבא מטעם השלטון כתמורה לשירותים שונים. החל משנת 1812 החל מוחמד עלי לבטל את ה"אלתזאם", היינו את שיטת חכירת המסים בקבלנות, שכן הודות לשיטה זו נוצר הצבר קרקעות גדול שהעניק כוח מדיני וכלכלי לבעליו. יש, אפוא, לראות במוחמד עלי כמניח היסוד לבעלות הפרטית על הקרקע במצרים. חוקי-קרקע מפורטים יותר הותקנו על ידי הח'דיו סעיד. הממלוכים שנפגעו בעיקר, מביטול ה"אלתזאם" במצרים התחתית קיבלו גמלאות, ואילו במצרים העילית הם התמרדו. בשנת 1813 נערכה חלוקה מנהלית מחודשת של שטח המדינה ל-7 נפות ול-61 מחוזות משנה. באותה שנה נרשמו הקרקעות וחולקו מחדש ליחידות בנות 3–5 פאדן,⁶ שהוענקו למשפחות האיכרים. זכות הבעלות ("רַקַבּה") על הקרקעות המחולקות נשארה אמנם למדינה, אולם זכות זו התבטאה רק באיסור שהוטל על האיכרים למכור את חלקותיהם או לשעבדן. במרוצת הזמן בוטל גם איסור זה. זכות אכילת הפירות ("תַצַרֻף") ניתנה למעבדי הקרקעות. בשלב מסוים היה האיכר רשאי למכור את תוצרתו לכל מאן דבעי. אולם הכנסת זני-הכותנה לחקלאות המצרית העמיקה את תלותם של האיכרים בשלטון המרכזי; שכן השלטון היה קובע את מועד הזריעה ושטחיה. לאחר מסירת חלק מהיבול לאוצר המדינה כמס קרקע, הועברה יתרת היבולים לידי המונופול הממשלתי במחירים נמוכים יותר ממחירי השוק. כתוצאה מכך לא עלתה הכנסתה של משפחת האיכר, ורמת מחייתה נשארה בשפל המדרגה.
הקרקעות המרוחקות משטחי היישוב ("אַבַּאעִד") שלא עובדו מחמת ריחוקן או ערכן החקלאי הדל, ואף לא נרשמו בספרי המקרקעין הממשלתיים (קדאסטר) – נמסרו במכרזים ממשלתיים לבעלי אחוזות אמידים, שהתחייבו לעבדן. הקרקעות המוּברות (קרקעות שנשארו – בוּר) הללו הוענקו למתחייבים לעבדן בחזקת בעלות גמורה ופוטרו ממסים לתקופה של 10 שנים ראשונות. בצורה זו רצה מוחמד עלי להכניס קרקעות חדשות למחזור העיבוד החקלאי במצרים. ראוי לציין, כי בין הנהנים מהבעלות המוחלטת על קרקעותיהם היו זרים רבים. כמו כן החרים מוחמד עלי חלק מקרקעות ההקדשים ("ווקף") ונכסיהם תמורת מתן פיצויים לנהנים מפירותיהם.
עיקר מפעליו של מוחמד עלי התרכזו בשטחי ההשקאה והכנסת הכותנה. בימיו הוחל בבנייתו של מאגר הדלתה, שהסתיים רק בימי הנציב הבריטי קרומר. כמו כן הועמקו תעלות ההשקאה וחלק ניכר מהן חודש באמצעות התקנת מווסתים קטנים בתעלות גופן. אולם עיקרו של תהליך המעבר משיטת ההפצה החד-שנתית של אדמות מצרים לשיטת ההשקאה המתמדת באמצעות תעלות מאגרים נעשה רק לאחר מותו של מוחמד עלי. כן נכרתה תעלת מחמודייה מאלכסנדריה לאזור הדלתה. תעלה זו סיפקה מי שתייה לאלכסנדריה והייתה מיועדת אף לשיט. מוחמד עלי העניק גם מספר זיכיונות לחברות שיט זרות, שהעבירו תיירים דרך מצרים להודו. בימיו תוכננה הנחתו של קו מסילת ברזל ראשון, אלא שהביצוע נדחה לימיו של עבאס.
לפיתוח החקלאי נודעה חשיבות משנית במעלה. הפיתוח נעשה במגמת סיוע לתעשייה המקומית. על רקע זה ניתן להבין את מגמת גידול הכותנה ונטיעת עצי תות עבור תולעי משי.⁷
הכנסת הכותנה ממצרים במימדים נרחבים, ותלותו של הגידול בעבודה פיסית מרובה וממושכת, ובכלל זה השקאה מתמדת, החלה ליתן את אותותיה במעמדו של האיכר המצרי. צמיתותו גדלה, תלותו בשלטון התהדקה והוטלו עליו עבודות כפייה כפייה נוספות ("סֻחְרַה") מטעם המדינה, כגון בדק התעלות ואחזקתן וביצוע עבודות חינם באחוזותיו של השליט המצרי ועושי דברו. המעמסה גדלה החל משנת 1816, שעה שמוחמד עלי הטיל על האיכרים את חובת הגיוס לצבאו החדש. רבים מקרב האיכרים, שלא יכלו לעמוד בעבודות הכפייה האזרחיות והצבאיות, נמלטו לסוריה ולארץ ישראל והוחזרו בכוח הזרוע. המלחמה הסורית הראשונה (1832) פרצה, למעשה, עקב סירוב הסגרתם של מספר פליטים מעין אלה.
בסיכומו של דבר, הצטיינה החקלאות המצרית במאפיינים הבאים: המרצת האיכרים לעבד את הקרקעות המוברות, שעיבודן הוזנח מחמת נטל המסים. ביסוס מונופולין ממשלתיים לשווק התוצרת החקלאית התפשטות הכותנה כזן חקלאי-תעשייתי עיקרי. בניית מתקני השקאה התחלתיים, וכן היצבר מחודש של קרקעות מרובות בידיים מועטות של נתינים זרים.

המדיניות התעשייתית של מוחמד עלי
גולת הכותרת במפעליו של מוחמד עלי הייתה הקמתה של התעשייה המצרית. כבר הוטעם לעיל, כי כל התיקונים האגראריים והחקלאיים נועדו לסייע ולהמריץ את התעשייה המצרית. שיקולי מוחמד עלי בהקמת תעשייה עצמאית היו בראש ובראשונה צבאיים. כשם שהמסגרת הארגונית של הצבא שונתה לחלוטין החל משנת 1816, כן גם הוכוונה התעשייה החדשה לשירות הצבא ולאספקת ציודו. המגמה הביטחונית התבטאה, כמובן, ברצון ההשתחררות מגורמי חוץ בכל ענפי התעש הצבאי. למוחמד עלי היו גם יומרות להפקת רווחים מתעשייתו, אלא שתקוות אלה נכזבו במהרה.
בהשפעת דוחות חברי המשלחת הצרפתית, פנה מוחמד עלי למודרניזציה של החרושת. מחמת קיפאונה של היוזמה הפרטית החליט מוחמד עלי להגשים את התיעוש מלמעלה, היינו מתוך יוזמה והתערבות ממשלתית בחרושת ובמסחר. הוצאות הייצור הגבוהות הביאו לכלל יצירת מונופול ממשלתי על התעשייה כבר בשנת 1816, הלוא היא שנת הקמתו מחדש של הצבא המצרי. המונופוליזציה הממשלתית עודדה את הייצור החרושתי, אולם דא עקא שגידולו ערער במידה רבה את מעמדם הכלכלי של בעלי המלאכה והסדנות. אלו נאלצו לחסל את עסקיהם ולעבוד כשכירים במפעלי המדינה. מפעלי המדינה נוסדות בסיוע של מומחים צרפתיים והון צרפתי, וכן נשלחו מתמחים מצריים לצרפת. למרות הכרזתו על המונופול הממשלתי על הייצור התעשייתי לא התערב מוחמד עלי בתהליכי הייצור. אותם אומנים ובעלי מלאכה, שקיבלו חומרי גלם מהמדינה, נאלצו למכור את מוצריהם במחירים נמוכים למפעלים. רווחי המדינה באו, אפוא, כתוצאה מההפרשים שבין מחירי חומרי הגלם לבין מחירי התוצרים המוגמרים. רווחי המדינה לא היו גדולים ואילו בעלי המלאכה התרוששו בהדרגה.
מפעלי החרושת הראשונים שהוקמו על ידי מוחמד עלי נועדו לשרת את צורכי הצבא המתעצם והולך. לפיכך הוקמו סדנאות לרכבת, בית חרושת לנשק ולתחמושת ובית דפוס ברובע בּולאק שבקהיר. כן נוסד בית יציקה לתותחים. בנמל אלכסנדריה הוקמו מספנות חדישה לשם בנייתו של הצי המצרי שהוכחד בקרב נבארינו (1827). במספנות הועסקו כ-8,000 פועל.
מקרב מפעלי החרושת האחרים יש לציין את הקמתם של בתי החרושת לבדי כותנה, פשתן, צמר ומשי, מפעל לייצור זכוכית, מצבעות לאינדיגו, מפעל להכשרת עורות (ברוזטה), מפעלי נייר ומפעלים כימיים (בפַיוּם), וטחנות לייצור חיטה, שמן, סוכר ומזונות. גם מפעלים אלה ייצרו רובם ככולם למען הצבא והבעלות עליהם הייתה לרוב בידי הממשלה. מיעוטים של המפעלים הוחכר לבעלי הון אירופיים. התיעוש הממשלתי החיש במידה רבה את התגבשותו של מעמד הסוחרים האמידים באלכסנדריה, שהפכה למוקד המסחרי של מצרים. לעומת זאת הונח גם היסוד להיווצרותו של האספסוף העירוני, המאפיין עד היום את אוכלוסיית שני הכרכים הגדולים שבמצרים. פועלי התעשייה המצריים רותקו למקומות עבודתם וחיו במשטר צבאי. התרחבות מטעי הכותנה והקמת מטוויות ומכוני אריגה הביאו לאספקת טקסטיל שמילאה את מרבית הצריכה המצרית.

כישלון התעשייה ולקחו
התעשייה המצרית שהוקמה על ידי מוחמד עלי נכשלה מחמת סדרה של גורמים שונים:
א) גורמים פנימיים. ליקויים רבים שררו במפעלי המדינה. הנהלות המפעלים ועובדיהם היו חסרי רצון ויכולת לתפעול מחמת תנאי הכפייה הממשלתיים. ניהול המפעלים לקה בביורוקרטיה, שהינה שכיחה במפעלים ציבוריים. מספר המומחים המקצועיים שהובאו מצרפת היה זעום ובמומחים מקומיים היה מחסור משווע. המאזנים הכספיים של המפעלים התנהלו בהפסדים מתמידים.
ב) גורמים חיצוניים. השתלטותו של מוחמד עלי על הייצור התעשייתי התנגשה באינטרסים של מעצמות אירופה, ובמיוחד לבריטניה. ראוי לזכור, כי מוחמד עלי הלך בדרך הכלכלה הסטטיסטית. בתקופה זו באירופה שלט בכיפה הליברליזם הכלכלי. ההסכם התורכו-בריטי משנת 1838 פתח לרווחה את שערי מצרים בפני סוחרים בריטיים. שיטת המונופולים הממשלתיים התמוטטה בהדרגה בלחצו של שר החוץ הבריטי פלמרסטון. החשש הבריטי היה מכוון במיוחד לתעשיית הכותנת המצרית, שהרי עקב ניתוק הקשר עם מדינות הדרום בארה"ב הייתה בריטניה מעוניינת בקניית כותנה גולמית במצרים. תעשיית הכותנה המצרית הייתה עשויה לסכן את מעמדן של ערי הטקסטיל בבריטניה עצמה, ולשלול מהמסחר הבריטי את רווחיו. לפיכך, חתרו הבריטים בכל עוז לחסל את התעשייה המצרית שהייתה עוד בחיתוליה. מאז שנת 1838, ובמיוחד לאחר מפלתו המדינית של מוחמד עלי בשנת 1841, נסגרו מספר בתי חרושת מצריים שהתנהלו בלאו הכי בהפסדים. להלן בוטלו כל מפעלי המדינה, והתחרות הכלכלית הבריטית-צרפתית התחדשה בכל עוזה בתחומיה של מצרים.
ג) גורמים חברתיים. הואיל והמהפכה התעשייתית הייתה כפוייה כפרי רצונו של השליט המצרי, שהיה זר למצרים עצמם, הרי שבדרך הטבע היא נתקלה באדישות ובאי-הבנה מצד המצרים. צעדיו השרירותיים של השלטון כלפי האיכרים ובעלי המלאכה והטלתן של עבודות הפרך על ההמונים רק סייעו להגברת מורת הרוח וחוסר הרצון והשיתוף של העם.
אולם הערכת המהפכה התעשייתית של מוחמד עלי תהיה לקויה בחסר ללא סיכום תוצאותיה. השפעת התיעוש הייתה מרחיקת לכת בכיוונים הבאים: לראשונה ניתנה דחיפה להתמחותו של המשק המצרי בכותנה; הוחל בהרחבת רשת התעלות ובבניית מווסתים ומאגרי-השקאה; הונח היסוד להקמת מערכת תחבורה יבשתית ומימית. מצרים הפכה למוקד להתעניינותו של הון זר ומומחים אירופיים. המהפכה התעשייתית נתנה דחף למודרניזציה כללית בשטחי חיים רבים מחד גיסא, וסייעה להתפוררות המלאכה והאומנות המקומיות והמסורתיות, מאידך גיסא. חשובה מכל היא העובדה, שבתקופת שלטונו של מוחמד עלי לא נשאר חוב ציבורי שיעיק על קופת המדינה.
מוחמד עלי נפטר בשנת 1849, לאחר שמחלתו ואי-שפיות דעתו הרחיקוהו מספר שנים קודם לכן מהגה השלטון. עם מותו נשארה מצרים, להלכה בלבד, פרובינציה העות'מאנית. למעשה היו יורשיו של מוחמד עלי, ששושלתם תמה עם גירושיו של פארוק בשנת 1952, בלתי תלויים בשלטון העות'מאני: למצרים היה תקציב, צבא ויחסי חוץ עצמאיים, המהווים סממנים מובהקים לשלטון ריבוני.

ב) תחרות המעצמות, הח'דיוים ותעלת סואץ

המאבק הפוליטי והכלכלי במצרים
מאז הכנעתו של מוחמד עלי התרבו והלכו קשרי המסחר בין מעצמות אירופה לבין הארצות הערביות שבתחומי האימפריה העות'מאנית. בעוד שבאנטוליה גברה והלכה ההשפעה הכלכלית והמדינית הגרמנית מאז קונגרס ברלין (1878), הרי שבמצרים התנהל מאבק עז בין האינטרסים הצרפתיים והבריטיים. בתוקף יתרונותיה הימיים המסחריים והכספיים של בריטניה עמד המאבק הנ"ל בסימן יתרונה הכללי להוציא את פרשת כרייתה של תעלת סואץ, שהיוותה הישג מדיני צרפתי ממדרגה ראשונה. אולם פריו של הניצחון הצרפתי ניקצר בסופו של דבר על ידי הבריטים. משקלו של הלחץ המדיני והכלכלי של בריטניה וצרפת ניכּר באוריינטציה המדינית של יורשי מוחמד עלי: עבאס הראשון, סעיד ואסמאעיל.
החקלאות המצרית הוכוונה בדרך כלל בהתאם לצרכיה של בריטניה. לחברות המסחר הבריטיות ניתנה האפשרות לקנות את יבולי הכותנה המצרית במחירים נמוכים, ולהגביר בעקיפין את התלות הכלכלית של מצרים בהשקעות הון זר באמצעות הלוואות משעבדות. הצטברות החוב הלאומי של מצרים חלה בימי סעיד ואסמאעיל שהרבו בפעולות פיתוח עירוניות, בהקמת מבני פאר בזבזניים ובהתקנת מערכת תחבורה יבשתית.
החדירה הכלכלית הבריטית המוגברת למצרים חלה כבר בימי עבאס הראשון, נכדו ההולל של מוחמד עלי, ששלט בשנים 1849–1854. עבאס גילה התנגדות כלשהי לתהליכי ההתמערבות, עשק את הפלאחים ובנה לעצמו ארמונות מפוארים. ממנו קיבלו הבריטים את הזכיון להנחת קו מסילת הברזל בין קהיר לאלכסנדריה, זכיון שנמנע מהם בתקופת מוחמד עלי. המסילה הושלמה בשנת 1854, וסייעה לזירוז משלוחי הכותנה המצרית לבריטניה, וכן הקלה על העברת גייסות בריטיים להודו בשנת 1858, שנשלחו על מנת לדכּא מרידות מקומיות.
חדירת ההון הבריטי למצרים הייתה מלווה, כאמור, בהחרפת המאבק הכלכלי והמדיני נגד צרפת. אחת מתולדותיו של מאבק זה היה הרצח של עבאס פחה והעברת השלטון לידי סעיד פחה (1854–1863). זה האחרון התחנך על ברכי התרבות הצרפתית וגילה אוריינטציה מדינית פרו-צרפתית, בכך שהעניק את זיכיון כריתה של תעלת סואץ לפרדיננד דה-לספס, ידידו האישי. כמוחמד עלי בשעתו ניסה גם סעיד להתמסר לבעיות הצבא. בשנת 1858 חנך את קו המסילה מקהיר לסואץ. הוא לא זנח את ענייני הסודאן וניסה לעודד תהליכי עיור במחוז זה. סעיד העניק גושפנקא חוקית לבעלותם של הפלאחים על הקרקעות שעיבדו בסדרה של תקנות מקרקעין. גם מבחינה זו יש לראותו כממשיך מדיניותו של מוחמד עלי. שלא כקודמו עבאס הראשון, נפטר סעיד באורח טבעי.

תקופת אסמאעיל
אסמאעיל נולד בשנת 1830, ועלה לשלטון בשנת 1863 כבן-אחיו של סעיד. את חינוכו קיבל בווינה ובפריס, מקום שם השתלם במדרשה הצבאית. תקופת שלטונו התאפיינה בהתפתחות הקפיטליזם במצרים בתנופה נמרצת בשטחי התחבורה, המסחר והכלכלה. בימיו נפתחה גם תעלת סואץ. אמנם אי-תלותה הכלכלית של מצרים באימפריה העות'מאנית גברה והלכה, אולם בו בזמן הסתבכה הכלכלה המצרית במלוות-חוץ שהחישו את תפיסות עמדות המפתח הכלכליות על ידי אירופיים וקירבו את הכלייה הכלכלית והכספית, שחלה בשלהי תקופת שלטונו של אסמאעיל.
חינוכו האירופי של אסמאעיל התבטא, בין השאר, ביומרותיו הכלכליות והמדיניות. בתקופת שלטונו של עבאס הראשון, הוא נאלץ לברוח כפליט מדיני לאיסטנבול וחזר רק על עלותו לשלטון של סעיד. כן הספיק לבקר בשנת 1854 בוואתיקן.
עם עלותו לשלטון החל אסמאעיל בביצוע תכניותיו הכלכליות. כ-1/5 מכלל שטחה המעובד של מצרים רוכז בידיו. במדיניותו הפיננסית עודד אסמאעיל השקעותיו של הון אירופי במפעליה החרושתיים של מצרים. תוך ניצול הקוניוקטורה של מלחמת האזרחים בארה"ב הרחיב אסמאעיל את מטעי הכותנה והביא לרווחה זמנית של האיכרים. אולם ככל שהתמיד ביומרותיו הכלכליות, כן העמיק לשקוע בחובות. מעמד האיכרים הזעירים נעלם והלך. בתחום החקלאות הכניס אסמאעיל את זני קני-הסוכר ולצורך זה פקד על כרייתה של תעלת אבראהים. כן פתח מפעל זיקוק לסוכר והרחיב את רשת מסילות הברזל בהמשיכו את הקו לעבר מצרים העילית עד לוואדי חלפא. אולם מפעלי התעשייה שטופחו על ידיו התמוטטותו במהרה, ועול המסים גבר והלך. תשומת לב מיוחד הקדיש אסמאעיל לצי ולמספנותיו. הוא השקיע כספים בשכלול מערכת תעלת סואץ. ומספנותיה, הקים מגדלורים, שירותי טלגרף ודואר. כאות הוקרה לפעילותו הכלכלית, ובלחץ מעצמות המערב, הוסב תארו של אסמאעיל מפחה לח'דיו (1866), והיה בכך משום מחווה למעמדה הבלתי תלוי של מצרים באימפריה העות'מאנית. תחליתם של חוקי תורכיה העות'מאנית על מצרים פגה, ולאסמאעיל הוענקה זכות רשמית מטעם הסולטאן לתקן תקנות, לקבל מלוותחוץ ולערוך את תקציבה של מצרים. בשנת 1873 השיג הח'דיו פרמאן סולטאני שאישר את כל חוזיו עד שנת 1869. פרמאן סולטאני זה, בצוותא עם חוזה המעצמות, שנחתם בלונדון בשנת 1840, הוו את הבסיס לעצמאותה המדינית של מצרים, בתמיכתם של הבריטים ובהתערבותם המדינית והכלכלית.
גם מתחומי המשפט והתרבות לא משך אסמאעיל את ידיו. כיוון שבהתאם לדיני הקפיטולציות היו רשאים נתינים זרים לתבוע לדין את ממשלת מצרים נפתחו ביוזמתו של נובאר, שר החוץ של אסמאעיל, בתי-דין מעורבים.⁸ בבתי דין אלה נשמרה העדיפות המספרית לשופטים האירופיים. צעד זה היה למורת רוחה של ממשלת צרפת. בשנת 1883 הותאמה מערכת חוקתית חדשה למצרים בנוסח "קוד נפוליאון", שסוגל לצרכי דת האסלאם. הייתה זו דחיפה נמרצת ללימוד יסודות תורת המשפט המערבית. בתי הספר הוצאו מפיקוחה של הרשות הדתית וכן הוקמו מוסדות חינוך יסודיים בכפרים. בעת ובעונה אחת שיגר אסמאעיל מתלמדים לחו"ל. בשנת 1868 דורגה מערכת החינוך לשלושת השלבים המקובלים במערב: חינוך יסודי, חינוך תיכוני וחינוך גבוה. ההשכלה החילונית התקיימה במערכת נפרדת מלימודי הדת המוסלמיים. כן נפתחה לראשונה במצרים מדרשה לבנות. חלה גם תנופה בשטחי התרבות והוקמו ספריה ובית-נכואת לאומיים. ניתן לומר, כי בתקופתו של אסמאעיל חלה ההתעוררות של העיתונות המצרית, שראשיתה במכונת דפוס ערבית שהובאה בשעתו על ידי נפוליאון (1798) ובעיתון הרשמי של מוחמד עלי, שהודפס ברובע בולאק, החל משנת 1828. קו אופייני למדיניות המתמערבת של אסמאעיל הייתה תמיכתו במיסיונים נוצריים.
בתחום הצבאי העדיף אסמאעיל את שירותם של מדריכי צבא אמריקאיים, ברם אלה האחרונים עזבוהו לאחר התקריות בסודאן. הצבא המצרי של אסמאעיל עבר לפחות שלוש טבילות אש: ב-1865 באי כרתים, ב-1877 במלחמת רוסיה-תורכיה, שעה שגייס מצרי לחם לצידו של הסולטאן, וכן בשנות ה-70 של המאה ה-19, שעה שגדוד מצרי-סודאני השתתף בקרבות במכסיקו, לצידם של הצרפתים.

המאבק על כריית תעלת-סואץ
ברם, פעילותו הכלכלית היומרנית של אסמאעיל הביאה לשקיעתו בחובות כבדים. בשנת 1875 נאלץ למכור את 172,602 מניותיו בתעלת סואץ (44%) לממשלת בריטניה במחיר של 4 מיליון ליש"ט (כ-100 מיליון פראנק). הצטברות החוב המצרי אילצה את אסמאעיל להכביד את נטל המסים. עוד בשנת 1871 פורסם צו ה"מקֻאבִּלה" שקבע תשלום מראש של מסי 6 שנים, בהנחה של 50% ותוך הנצחת הבעלות על רכוש דלא ניידי. בשנת 1874 הוטל מלווה כפייה פנימי ("רוזנאמה") לשם חיסול חובותיו של הח'דיו. גם מכירת מניות הסואץ, שנה אחת לאחר מכן, לא חילצה את מצרים מהגרעון הכספי שלה, למרות שהמסים הוגדלו פי ארבע במרוצת תריסר שנים בלבד. חובותיו של מצרים הסתכמו בלמעלה מ-2500 מיליון פראנק והביאוה לפשיטת רגל גמורה בשנת 1876. באותה שנה הוקמה "מינהלת החוב המצרי" בפיקוח בריטי-צרפתי כפול. מינהלת החוב המצרי, ללא כל קשר עם מינהלת החוב העות'מאני, התנהלה בפיקוחן של שתי מעצמות המערב, והתקיימה עד לחיסול מרד עראבי פחה ולכיבוש הבריטי של מצרים (1882). מקורות מימון החוב המצרי היו שלושה: חובר הבכורה – מהכנסות מסילות הברזל, מערכת הטלגרף ונמל אכלסנדריה; חוב דַאִארה – מהכנסות אחוזותיו של הח'דיו עצמו; והחוב המיוחד – מהכנסות כלליות של האוצר המצרי, כלומר מהמסים השוטפים. עם הקמת מינהל "הפיקוח-הכפול" נאלץ אסמאעיל להסכים לכינונה של ממשלה בינלאומית במצרים עם נובאר פחה בראשה, ובשיתוף שר כספים בריטי, שר עבודות ציבוריות צרפתי ונציגים אחרים של הממשלות הנושות. במועצת שרים זו הייתה שמורה זכות וטו לנציגי בריטניה וצרפת. ההתפתחויות הכלכליות הללו וההתערבות המדינית הגלויה של המעצמות הגבירו את התסיסה הלאומית, שמצאה פורקן במרד של הקולונל עֹראבּי בשנת 1882. עוד קודם לכן, בשנת 1879, בוטל צו ה"מקאבלה" על ידי מינהלת "הפיקוח הכפול", ובאותה שנה פיטר הסולטאן העות'מאני את הח'דיו אסמאעיל עקב לחצן של מעצמות המערב. את מקומו ירש תופקיד (1880–1892).
על אף הצטברות החוב המצרי ראוי לציין את הישגיו של אסמאעיל בשטחי התחבורה (1500 ק"מ מסילות ברזל), התקשרות (8000 ק"מ קווי טלגרף) והחינוך כ-4500 בתי ספר יסודיים).
אם מקבלים את כיווני הפיתוח הכלכלי של אסמאעיל ומוחמד עלי מתקבלת ההשוואה הבאה: מוחמד עלי שם את הדגש על פיתוח תעשיית עזר צבאית, וביצע לצרכיה את השינויים בתחום האגרארי והחקלאי. לעומת זאת, שיעבד אסמאעיל את מצרים במשק מונוקולטורי של כותנה. בעוד שמוחמד עלי פעל באוטונומיה יחסית בתחומי הרפורמות, הרי שאסמאעיל השתעבד כליל למעצמות המערב עקב תכניות הפיתוח שלו, והותיר את מצרים במצב של פשיטת רגל פיננסית ודריסת רגל מדינית למעצמות זרות. יש להדגיש, כי מוחמד עלי לא הותיר אחריו כל חוב לאומי. בעוד שמוחמד עלי יזם את פיתוח רשת התעלות וההשקאה, היפנה אסמאעיל את מרבית מאמציו לפעולות פיתוח ובנייה עירוניות, שחלק מהן נועדו לפצות את שאפתנותו הראוותנית.
בתקופות קדם הייתה קיימת תעלה פרעונית שנחפרה מהנילוס למפרץ סואץ. תעלה זו חודשה לפרקים, אולם החל מהמאה ה-18 נסתתמה כליל. גילוי "כף התקווה" בסוף המאה ה-15 והעברת נתיבי השיט המסחרי להודו סביב אפריקה, הורידו להלן את חשיבותה של מצרים כנתיב מסחרי. רק בשלהי המאה ה-18 הועלה הרעיון בדבר חיבור הים התיכון לים סוף וקיצור נתיב השיט ממערב-אירופה להודו, שנמשך כ-3–4 חודשים. מבחינת המרחק מתבטא החיסכון בשייט בנתיב הסואץ כדלקמן: מלונדון לבומביי דרך הסואץ מגיע המרחק לכ-10,000 ק"מ, בעוד שהשייט סביב "כף התקווה" מתארך לכ-17,500 ק"מ. המאבק המדיני על כריית תעלת סואץ התחיל, אפוא, עוד בשנת 1798, לאחר פלישת גייסות נפוליאון למצרים. מגמתם המדינית של נפוליאון וטלייראן הייתה להרוס ולנתק את נתיבי המסחר הבריטיים להודו, ועל רקע זה ייחסו חשיבות מרובה לכיבוש אגנו המזרחי של הים-התיכון ולנעיצת טריז בנתיבים הבריטיים להודו. כשצצו התכניות הראשונות לכריית תעלת סואץ הייתה זו יוזמה מדינית צרפתית, שהתחרה בתכניות הבריטיות שצידדו בהנחת קו מסילת-ברזל מצרי. המאבק הבריטי-צרפתי, שהתחרתה בתכניות הבריטיות שצידדו בהנחת קו מסילת-ברזל מצרי. המאבק הבריטי-צרפתי נשא, אפוא, אופי כפול והתנהל בשני מישורים: א) פעילות מדינית אצל שליטי מצרים, לחץ על הסולטאנים העות'מאנית; ב) מאבק כלכלי במצרים עצמה, תוך העלאת נימוקים כלכליים וטכניים בעד ונגד כריית התעלה. לאחר פלישת הנפל של נפוליאון למצרים, המשיך שר-החוץ הצרפתי, טלייראן, לטוות תכניות מדיניות במגמת הֶרֶס המסחר הבריטי להודו. התנגדות בריטניה לכריית התעלה החריפה דווקא בתקופת שלטונן של הממשלות השמרניות,⁹ שראו במפעל הסואץ לא רק עסקה מסחרית-כלכלית, אלא מבצע מדיני אנטי-בריטי. בראש המתנגדים עמד שר החוץ הבריטי פלמרסטון, שאיים על הסולטאן העות'מאני, כי כריית התעלה תנתק את מצרים מתורכיה ובכך יושם קץ לשלטונה הנומינאלי של האימפריה העות'מאנית על מצרים. בנימוקיו האחרים של פלמרסטון נגד תכנית הסואץ התבסס שר החוץ הבריטי על תכנית לסלילת מסילת הברזל של עמק-הפרת על ידי צֶ'סְני, והתריע על בזבוז ההון וההוצאות הכספיות הרבות הכרוכות בכריית התעלה. מאחורי כל הנימוקים הללו בצבץ החשש הסביר מפני השתלטותה של צרפת על מצרים. עמדתה של תורכיה העות'מאנית הושפעה בעיקר מהגישה הבריטית, שהתנגדה למבצע הסואץ. יש לזכור, כי באותה תקופה, ערב מלחמת קרים, פעל רבות מאחורי הקלעים שגרירה רב-הפעלים של בריטניה באיסטנבול, סר סטראטפורד קנינג. בהשפעתו של השגריר הבריטי, עיכב הסולטאן את מתן אישור הזיכיון לדה-לספּס.
עם פרוץ מלחמת קרים ניתן להגדיר את מהלך העניינים בפרשת הסואץ בהתאם לניסוחו של פלמרסטון: "מצויים שלושה מתנגדים לתעלת סואץ – ממשלת בריטניה, ממשלת תורכיה ותנאי הטבע. עמדת שני הגורמים הראשונים הינה מוחלטת. עמדת הגורם השלישי הינה גמישה". למרות התנגדותה של הממשלה הבריטית הצליח דה-לספס לגייס לעזרתו את תמיכתם של נציגי "חברת הודו-המזרחית" הבריטית, שכן הוא השכיל לשים את הדגש על הצד המסחרי גרידא של מבצע התעלה. אולם גם לאחר מלחמת קרים לא השתנה קו המדיניות להודו דרך "כף התקווה" לשם דיכוי מרד הסִפַאהִים (1857), אשר פרץ על רקע דתי ולאומי.
למרות עמדתה הפרו-בריטית של הממשלה העות'מאנית, נחלה הדיפלומטיה הצרפתית הישגים מדיניים בקרב שליטי מצרים. אמנם עמדת הפחוות המצריים לא הייתה אחידה; מוחמד עלי התנגד, בשעתו, לרעיון זכיית התעלה כיוון שחשש מפני התערבות המעצמות והשתלטותן על מצרים. יורשו, עבאס הראשון, שנקט באוריינטציה פרו-בריטית והצטיין במדיניותו השמרנית, לא התלהב מחידושים ולא דגל במבצע מהפכני כמבצע הסואץ. בשנת 1854 עלה לשלטון סעיד, שעמדתו הייתה פרו-צרפתית מובהקת. יחסיו עם הסולטאן העות'מאני היו צוננים למדי, במיוחד לאחר שנקט במדיניות של הגדלת תקן צבאו (36,000 חייל במקום 18,000). תגבור כוחו הצבאי של סעיד זכה לברכתו של הקיסר נפוליאון השלישי, אשר פרש את חסותו על הפחה המצרי, והעמיד עצמו כפטרונה של תעלת סואץ. ידידותם האישית של סעיד ודה-לספס הביאה לכלל מתן הזיכיון לכריית התעלה, ללא אישורו של הסולטאן. בשנת 1859 החל דה-לספס, מי שהיה קונסול צרפת במצרים, בעבודות החפירה הראשונות. עד שנת 1864 לא פסק המאבק הבריטי-צרפתי על עצם כריית התעלה. הצרפתים הסתמכו מבחינה חוקית על הקפיטולציות והמשיכו בעבודות החפירה. עם עלותו של אסמאעיל לשלטון (1863), התחדש הלחץ המדיני שהיה מכוון נגד המשך מבצע התעלה. הטיעון העיקרי נגד המשך העבודה כוסה באיצטלה הומאנית והוקיע את ביצוע עבודות הכפייה. בלחצם של הבריטים שוגר אולטימאטום לחברת התעלה, שנתבעה להפסיק את עבודות הפרק, ברם העבודה נמשכה. בשנת 1864 הסתיים המאבק המדיני סביב התעלה, עם חתימתם של הבריטים על חלקם במניות. שנה לאחר מכן העניק הסולטאן העות'מאני את אישורו הסופי למבצע הסואץ. בשנת 1869, מקץ 10 שנות מאמץ מבצעי ללא תקדים, שלווה בהפרעות מדיניות, נחנכה תעלת סואץ בטכס בינלאומי מפואר, לקול צלילי האופרה של ורדי "אאידה".

תעלת סואץ עד למלחמת העולם הראשונה
בכריית תעלת סואץ הועסקו כ-40,000 פלאחים מצרים, שגויסו בכפייה על ידי השלטונות המצריים, בהתאם להתחייבויותיו של סעיד. כמחציתם של העובדים, שעשו מלאכתם בתנאים פרימיטיביים ביותר וללא מיכון, מצאו את מותם במרוצת עשר שנות המבצע. היה זה מפעל התחבורה הגדול ביותר שנעשה במאה ה-19, שהביא לכלל שיעבודה המוחלט של כלכלת מצרים על ידי ההון הזר. אורכה של תעלת סואץ מגיע ל-166 ק"מ. עם פתיחתה בשנת 1869 היה רוחב התעלה 21 מ' ועומקה 7.3 מ'. במרוצת הזמן הורחבה עד 119 מ' והועמקה עד 12.8 מ'. מימדים אלה אפשרו את מעברן של ספינות אוקיאניות בקיבולת של 45,000 טון. במרכזה של התעלה משתרעים ה"אגמים המרים" ו"אגם תמסח" ובצפונה מתפשטת הלאגונה של פורט-סעיד. הסכנה העיקרית שנשקפה לתעלה הייתה סתימתה על ידי החולות הנודדים והסתחפותה על ידי מים הים בלאגונה הצפונית. לפיכך דופנו קירותיה באמצעות סוללות בטון. כן הוקמו נמלי שירותים בפורט-סעיד ובסואץ, ואילו אסמאעיליה הפכה למרכז המינהלי של אזור התעלה.
לבטי מימון המבצע הוו פרשה בפני עצמה. הוועדה הבינלאומית, שכונסה ביוזמתו של לספס, העריכה את עומדן ההוצאות בכ-8 מיליון ליש"ט (200 מיליון פראנק). מאחר שחברת התעלה¹⁰ התקשתה בשלבי המבצע הראשונים לגייס בצרפת את כל הסכום שהיה דרוש לה, השפיע לספס על ידידו סעיד לקנות את מניות החברה בסכום החסר, שהגיע לכלל 90 מיליון פראנק. לצורך קניית מניותיו נאלץ סעיד ללוות ממון בתנאי ריבית חמורים מבנקים צרפתיים ובריטיים. מידי פעם בפעם נזקק הפחה המצרי למלוות חדשים. לרגל טכס חנוכת התעלה נבנו ארמונות פאר על מנת לארח אישים בינלאומיים ובוזבז הון תועפות במופעים אחרים. מימון טכסי הפתיחה הצריך כמובן מלוות נוספים. עם פתיחת התעלה רוכזה מרבית מניותיה בידיים צרפתיות ומצריות, ומקצתן נקנתה על ידי אומות אחרות. הזיכיון המקורי שקיבל לספס מסעיד (1854) כלל את התנאים הבאים: הקצאת 15% מהמניות למצרים; אבטחת חופש השיט הבינלאומי; שחרורה של חברת התעלה מתחולת המסים המצריים ומתן זיכיון לניצול אוצרות הקרקע בתחומי הזיכיון; התחייבות מצד החברה לחפור תעלת השקאה בדלתה והעסקת 80% פועלים מצריים מכלל העובדים. בשנת 1866 שוחררה הממשלה המצרית מתשלום פיצויים לחברת התעלה. באותה שנה השיג לספס את אישורו המחודש של הח'דיו אסמאעיל לכריית התעלה. זה האחרון הצהיר בפרמאן (13) מיוחד, כי "חברת התעלה היא מצרית וכפופה לחוק המצרי".
בשנת 1870, שנה בלבד לאחר גמר מבצע כריית הסואץ, נחל נפוליאון השלישי תבוסה ניצחת מידי גרמניה של ביסמארק. הדחתו של הקיסר הצרפתי, בעקבות התבוסה הצבאית, החלישה את מעמדה של צרפת בזירה הבינלאומית בכלל ובמצרים בפרט. במרוצת שנות ה-70 גברה גם הידרדרותו הכלכלית של הח'דיו אסמאעיל, ששיקעה אותו בחובות כבדים. בינתיים חל שידוד מערכות מדיני בבריטניה והשמרנים עלו לשלטון בראשותו של ד'יזרעאלי. הממשלה הבריטית החדשה לא רק שהסתגלה והשלימה עם קיומה של תעלת סואץ, אלא נשאה עיניה לכיבושים כלכליים וטריטוריאליים חדשים. בזכות המעוף המדיני והכלכלי של ד'יזרעאלי, שעקף את התנגדות האופוזיציה וניצל את פגרת הפרלמנט הבריטי, נקנו בשנת 1875 מניות התעלה המצריות ב-4 מיליון ליש"ט, לאחר עסקת מימון זריזה עם בנק רוטשילד הפריסאי. כתוצאה מכך רוכזו כ-44% ממניות חברת התעלה בידי בריטניה, שהפכה אפוא לבעלת האינטרסים העיקריים במצרים, והגבירה את פיקוחה הפיננסי והכלכלי על הממשלה המצרית באמצעות מינהלת החוב המצרי ונציגיה בממשלה הבינלאומית שכוננה במצרים בשנת 1876. התמוטטותה הכלכלית של מצרים בשלהי תקופת שלטונו של אסמאעיל סייעה להתגבשות המרי בקרב קציני הצבא, אשר מצא את פורקנו במרד עראבי פחה (1882) ובכיבושה של מצרים על ידי בריטניה. אחת העילות לכיבוש הבריטי הייתה איומו של עראבי פחה להרוס את תעלת סואץ. תקופת הכיבוש הבריטי שהוגדרה כ"ארעית" באופן רשמי, ונמשכה למעשה 74 שנה, שינתה כליל את מערך הכוחות במזרח-התיכון. בשנת 1888 נוסחה אמנה בינלאומית בקושטא, שהעניקה מעמד משפטי בינלאומי לתעלת סואץ. על אמנה זו חתמו נציגי צרפת, גרמניה, אוסטריה, הונגריה, בריטניה, ספרד, איטליה, רוסיה, תורכיה וארצות השפלה.
"אמנת קושטא" אישרה את הסטאטוס הבינלאומי של תעלת סואץ והתירה את חופש השיט לכל הספינות, להוציא את השיט בתקופת מלחמה לגבי ספינות של הצדדים הלוחמים. העצרת ייפתה את כוחן של תורכיה ומצרים להגן על התעלה, אך אסרה עליהן לבצרה. ראוי לציין, כי השיט החופשי הותר לכל ציי מדינות העולם ולא רק למדינות בעלות המניות. מבחינה מעשית, הפכה בריטניה למעצמה שהגנה על תעלת סואץ בתוקף כיבושה הצבאי של מצרים. אמנת קושטא נכנסה לתוקפה המעשי רק בשנת 1904, לאחר שהמאבק הבריטי-צרפתי על כיבוש שטחי הסודאן הסתיים בתקרית פאשודה (1899), שהוכרעה לטובת בריטניה. הסכסוך הבריטי-צרפתי באפריקה הסתיים בחתימת "האמנה הלבבית" (1904), שבה הכירה צרפת במעמדה של בריטניה במצרים. עד למלחמת העולם הראשונה החזיקה בריטניה בכ-46% ממניות חברת התעלה, ואילו המניות המצריות נמכרו כולן ככיסוי חלקי להצטברות החוב המצרי. בעיצומה של המלחמה השתתפו גדודים מצריים בהגנת אזור הסואץ.

ג) תקופת הכיבוש הבריטי

הרקע להתערבות המעצמות במצרים
התעצמות החוב המצרי ושיעבודה הכספי של מצרים להון הזר, שגדל והלך מחמת המלוות ובזבוז הכספים של הח'דיו אסמאעיל, וכן מחמת הקצב המואץ של פיתוח מצרים מעל ליכולתה, הוו רקע נוח לתכנונה של התערבות בריטית-צרפתית במצרים. דוחות שליליים על מצבה הפיננסי של מצרים (דוח גושן) ושיתופם של שרים בריטיים וצרכנים בממשלה המצרית ("הפיקוח הכפול") סייעו להורדת קרנות של אסמאעיל בקרב ההמון ובקרב כת הקצונה הצבאית. הזעם הכללי התגבש ופרץ בפברואר 1879, כאשר 2500 קצינים מפוטרים הפגינו נגד הממשלה ונגד שר הכספים הבריטי ווילסון, שהיה אחראי בעקיפין לפיטורם. הפגנת הקצינים הביאה בעקיפין, לראשונה בתולדות מצרים, להתפטרותה של הממשלה ולהדחתו של הח'דיו אסמאעיל על ידי הסולטאן העות'מאני, בעצתן של המעצמות. שילוחיו של אסמאעיל בוצעו רק לאחר שהובטח לו, כי תופיק בנו יבוא תחתיו, בעוד שהסולטאן העדיף את דודו חלים כיורש.
יש להניח, כי אסמאעיל ניצל את המהומות שפרצו כדי לפרוק את עול הפיקוח הכפול. מכל מקום, הבריטים פירשו את ההפגנות כהוכחה חותרת לשנאת ההמונים לח'דיו ואילצוהו להתפטר ביוני 1879. הצלחתה של מרידת הקצינים, שניזונה מרגשות קיפוח ומשנאת הזרים, העלתה גורם חדש רב-עוצמה בחייה המדיניים של מצרים. חבורת הקצינים הלאומיים התגבשה והתבססה לכלל תנועה שהתנגדה לפיקוח הזר, להתערבות המעצמות בענייניה הפנימיים של המדינה, ולשלטון האוטוקראטי וחסר-האונים במצרים גופה. קרוב לוודאי, שכת הקצינים שאפה להנהגת ממשל מלוכני-קונסטיטוציוני ולניתוק מלא מהריבונות הסמלית של תורכיה העות'מאנית. להצלחתה של מרידת הקצינים היו הדים חזקים בקרב חוגי המשכילים והפקידות. כמנהיגה של התנועה החדשה, ולמען האמת – התנועה הלאומית הראשונה במצרים, הועמד הקולונל אחמד עראבי פחה (1842–1911), שהעלה לראשונה את הסיסמה "מצרים-למצרים". ראשי הקצונה הצליחו לגייס את תמיכתם של חוגי ציבור רחבים לניסוח תביעותיהם. בספטמבר 1881 הוקף ארמונו של תופיק בגדודי צבא מתומכיו של עראבי פחה, והוא נאלץ להיכנע לתביעותיהם ולפתוח בשלהי אותה שנה את הפרלמנט הראשון של מצרים. בפרלמנט זה נתנה את הטון "מפלגת המולדת", שכללה גיוון מנומר של קצינים, סוחרים ובעלי-אחוזות, אשר נפגעו במישרין מפעולותיה של הממשלה המצרית הבינלאומית. תחת לחצן של בריטניה וצרפת, שאיימו בהתערבות צבאית, החליט הח'דיו תופיק להיכנע לתביעותיהן, אולם בהתערבותו של הצבא פוטרה הממשלה הפרו-מערבית ובמקומה כוננה ממשלה לאומנית (בפברואר 1882), כשעראבי פחה מונה לשר הביטחון וקצין צבא אחר, מחמוד סאמי, כיהן כראש הממשלה. בשלב זה הגיע המשבר הבינלאומי לשיאו והתערבותן של המעצמות הפכה לעובדה מוגמרת.

עמדתן של המעצמות ערב כיבוש מצרים
בשנת 1870 התמוטטה, כזכור, צרפת לפני גרמניה בהנהגת ביסמארק. כתוצאה מכך גדלה תלותה של צרפת בבריטניה, בעיקר במדיניות החוץ. תלות זו התבטאה במגמה מדינית פייסנית כלפי בריטניה. מלחמת רוסיה בתורכיה בשנת 1877 הסתיימה אף היא בכישלון תורכי חרוץ. חוזה סאן-סטפאנו, אשר העביר חלקים ניכרים מחבלי הבלקאן לידי רוסיה, היה לצנינים בעיני בריטניה, ועל כן שונו סעיפיו בקונגרס ברלין (1878), שמיעט בערך הזכויות הטריטוריאליות הרוסיות. קונגרס ברלין ציין גם את נטישת מדיניות ההגנה הבריטית המסורתית על שלמות האימפריה העות'מאנית מחד גיסא, ועליית ההשפעה הגרמנית באיסטנבול מאידך גיסא. מבחינה מדינית, יכלה הייתה בריטניה להתיר לעצמה לא רק את ההשתלטות על קפריסין, אלא אף את ההשתלטות הטריטוריאלית על מצרים, שקשריה עם האימפריה העות'מאנית היו רופפים בלאו הכי מאז קץ תקופתו של מוחמד עלי. בשנת 1881 השתלטה צרפת על תוניסיה כיבוש תוניסיה בהסכמתה האילמת של בריטניה, הכשיר את הקרקע להתערבות הצבאית הבריטית במצרים. שכן לאחר כיבושה של תוניסיה החמירו היחסים בין צרפת לאיטליה,¹¹ וזו האחרונה נדחפה להצטרף לברית שבין גרמניה לאוסטריה. התרחקותה של איטליה, לאחר כיבוש תוניסיה, הכשירה את הקרקע לשיתוף פעולה אפשרי בין בריטניה לצרפת בפרשת מצרים.
במצרים עצמה החלה תסיסה לאומית בקרב הקצונה וחוגים נרחבים אחרים, שכן למעלה ממחצית מהכנסותיה של המדינה הופרשה לכיסוי החוב הלאומי. כפי שנסקר לעיל, נאלץ הח'דיו תופיק, לאחר שתי מרידות פנימיות, להסכים להרכבתה של ממשלה לאומית בראשותם של קציני-הצבא, איטליה הצהירה על אי-התנגדותה לכיבוש מצרים. לפי עדותו של הנציב הבריטי במצרים, לורד קרומר, הודיע לו מאַצִיני על מדיניות של אי-התערבות. קרומר ראה בכך הוכחה חותכת לחולשתה הצבאית של איטליה, שסירבה להסתבך בסכסוך גלוי עם בריטניה על מצרים.
עמדתה של גרמניה הייתה מעורפלת קמעא, שכן היא חזרה והתריעה באזני הח'דיו תופיק על אחריותו האישית להתרחשויות הפנימיות המסוכנות במצרים. גרמניה הצהירה, כי התערבותה תבוא אך ורק כדי "להגן על אינטרסים אירופיים". צרפת, בשנת 1881, הייתה מעוניינת במצרים ורצתה בכיבושה הטריטוריאלי, כהמשך לפעולות התפשטותה בתוניסיה ובחופי צפון-אפריקה. אולם עמדה זו לא הייתה יציבה והשתנתה לקראת סוף השנה משני טעמים: ראשית, צרפת חששה מפני החלשת המערך הצבאי שלה בגבול גרמניה כתוצאה מהסתבכות בהרפתקה צבאית חדשה במצרים. כתוצאה מכך, הצטמצמה המדיניות הצרפתית בתביעה להגנת אזור הסואץ בלבד, ובהימנעות מכיבוש טריטוריאלי כולל. שנית, בניגוד למדיניותו התוקפנית של גמבאטה, שצדדה בהיאחזות מהירה בכל חופי צפון-אפריקה, הסתמן זרם מדיני רב-השפעה בצרפת,¹² שניער חוצנו מפעולות כיבוש ודיכוי כבלתי יאה לצרפת הרפובליקאית. הביטוי המובהק להיסוסיה של צרפת התבלט בהחזרת השייטת הצרפתית, שנועדה ליטול חלק בכיבוש מצרים. נסיגה זו הייתה תוצאה של צעד צבאי שנעשה ברגע האחרון.
בריטניה לקתה באי-גיבושה של מדיניות קולוניאלית קבועה כל זמן והליבראלים עמדו ליד הגה השלטון, במרוצת שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19. עלייתה של המפלגה השמרנית לשלטון החזירה את התנופה האימפריאליסטית ליושנה. הקו הבריטי הרשמי צידד בשיתופה של צרפת בהתערבות המזוינת במצרים. יתר על כן, חלק ניכר מהמדינאים הבריטיים רצו אף בשיתופה של תורכיה העות'מאנית כי לשוות לפעולה הצבאית תוקף משפטי בינלאומי. אולם השקפה זו הייתה למורת רוחה של צרפת. עמדתו של הסולטאן העות'מאני בפרשת כיבושה של מצרים הייתה הפכפכה. מלכתחילה העדיף את חלים כיורשו של הח'דיו אסמאעיל. כזכור, נאלץ ליתן את הסכמתו למינוי של תופיק. עם החרפת המשבר הבינלאומי במצרים תמך הסולטאן לסירוגין בח'דיו תופיק ובקולונל עראבי. לבסוף נדחתה הצעתו לשתף את צבאו בכיבוש מצרים, לאחר שהצרפתים כבר פרשו והגייסות הבריטיים היו בעיצומה של התקדמותם.

כיבוש מצרים על ידי בריטניה (1882)
עם כינונה של הממשלה הלאומית במצרים (פברואר 1882) בהנהגת מחמוד סאמי ואחמד עראבי, הוחל בפיטוריהם של יועצים ופקידים זרים. בעלי הון אירופיים החלו לעזוב את המדינה והפיקוח הכפול על ענייניה הכספיים של מצרים השתבש. במאי 1882 הופיעו יחידות צי בריטיות- צרפתיות במימי אלכסנדריה, ערכו הפגנות כוח והגישו אולטימאטום לח'דיו שתבע את פיטורי הממשלה הלאומית. תופיק נקלע למצב מביך ומכיוון שלא הצטיין באומץ לב ובסגולות מנהיגות פקד על ממשלתו להתפטר. אולם המהומות שפרצו באלכסנדריה והתפשטו לקהיר לא השאירו מקום לספק, כי הממשלה תתנגד לאולטימאטום ותתבע את הרחקת ציי מעצמות המערב והדחתו של הח'דיו. מכל מקום, למרות התפטרותם של מספר שרים, לא נענה עראבי פחה לפקודת הח'דיו. ביוני 1882 נמלט תופיק לאלכסנדריה ובחסותן של מעצמות המערב הכריז על הקמת ממשלה חדשה. עראבי פחה נשאר בקהיר כשר הביטחון וכשליט יחיד בממשלה הלאומית, שחלק משריה התפטר, האנדרלמוסיה המדינית התגברה עקב מדיניותו הדו פרצופית של הסולטאן העות'מאני ועקב ההיסוסים של ממשלת צרפת. ביוזמה צרפתית כונסה בסוף יוני ועידה לענייני מצרים באיסטנבול, כמאמץ אחרון לבלום את ההתנגשות הצבאית. כישלונה של ועדה מאולתרת זו הביא בעקבותיו את הוצאת הצי הצרפתי ממימי מצרים. בינתיים תופיק הוקיע את עראבי פחה כבוגד בגלל הכנותיו המלחמתיות. משדחה עראבי אולטימאטום בריטי נוסף, שתבע את פירוזה של אלכסנדריה, החלה הפגזתה של העיר עי' הצי הבריטי בלבד.
בכך נפתחו פעולות האיבה, שכללו הנחתת צבאות בריטיים בפיקודו של וולינגטון (יולי 1882) עראבי איים בהרס תעלת סואץ כיוון שחשש לתנועת איגוף בריטית מכיוון התעלה. אולם בטרם הספיק להגשים את איומו, הובס הצבא המצרי בקרב תל אל-כביר, ליד קהיר (ספטמבר 1882), ומפקדתו של עראבי נלקחה בשבי. זה האחרון נידון למוות, קיבל חנינה והוגלה לצילון עד שנת 1902.
בכך הסתיימה ההתנגדות הלאומית המצרית, והחל פרק חדש, הלוא הוא פרשת הכיבוש הבריטי של מצרים. באורח רשמי נחשב הכיבוש הבריטי לארעי בלבד, והבריטים הכירו בריבונותו של הסולטאן העות'מאני במצרים עד למלחמת העולם הראשונה. למעשה הפך "הסוכן והקונסול הכללי" של בריטניה במצרים למושל כל-יכול. החשוב מקרב המושלים הבריטים היה לורד קרומר ששלט בשנים 1883-1907. מטרתו המוצהרת של הכיבוש המצרי הייתה – שלטון של מספר חודשים עד להסדרת החוב הלאומי של מצרים. מפליא הדבר עד כמה הופעות עובדות ארעיות לעובדות של קבע, כפי שקרה לשלטון הבריטי במצרים במשך 74 שנה.
בהערכתו של קרומר את השלטון הבריטי במצריים מוטעמת הטענה האפולוגטית האומרת, כי בריטניה עשתה את כל אשר לאל ידה כדי להימנע מכיבושה של מצרים. דא עקא, שהיא נדחפה לכך בעל כורחה. שלטונה היה למעמסה כבדה. השקפה דומה הובאה עי' וואלאס, שראה בכיבוש הבריטי "משקל ליבראלי נגד רוסיה הריאקציונית שאיימה על האימפריה התורכית". כנגד הערכות אלה קיימת הגישה של מרבית ההיסטוריונים, ובכללם חוגי השמאל באירופה, הרואה באירועים שלפני הכיבוש הבריטי קנוניה זדונית שמטרתה הייתה להשתלט על מצרים. המתיחות ששררה בין צרפת לבריטניה באפריקה בכלל ומצרים בפרט נמשכה עד להסכם "האמנה הלבבית" (1904), כאשר צרפת הכירה במעמדה המיוחד של בריטניה במצרים תמורת הכרתה של בריטניה במעמדה המיוחד של צרפת במרוקו.

ד) פרשת סודאן

רקע כללי
הזיקה המצרית לסודאן הינה עתיקת יומין. עוד בתקופת "התיכונה" של הפרעונים (200 לפנה"ס) שלטה מצרים על נוביה בצפון סודאן. במאה ה-7 לפנה"ס השתלטו מלכי נוביה על דרום מצרים לזמן ניכר על עשרות שנים.במאות ה- 5-6 אחה"ס החלה הנצרות להתפשט בסודאן, אולם מאז כיבוש מצרים עי' המוסלמים
(640 אחה"ס), החלה הגירת ערבים לסודאן דרך עמק הנילוס, בעוד שעד אז הייתה החדירה הערבית מוגבלת לנתיבי ים סוף מחצי-האי ערב. המגע עם הערבים במעלה הנילוס המריץ את התפשטות האסלאם והתרבות הערבית בחלקיה הצפוניים דל סודאן. מכל מקום, התפשטות האסלאם הדביקה בהרבה את התפשטות כתות הנצרות למיניהן בתחומי סודאן. במאות ה 16-18 נוצרו שייח'ויות מקומיות בסודאן שהעלו בדרך כלל מס לשליטי מצרים. לכיבוש העות'מאני של מצרים (1517) לא נודעה השפעה מרובה על שטחי סודאן, שכן שליטם של העות'מאניים על סודאן המרוחקת הייתה נומינאלית בלבד.
דף חדש בתולדותיה של סודאן נפתח בימי שלטונו של מוחמד עלי. טבח הממלוכים (1811) עי' הפחה המצרי הבריח את שרידיהם לסודאן הצפונית. הופעתם של הממלוכים הנרדפים בסודאן תרמה לאי-שקט ולמהומות פנימיות. בין השנים 1819-1821 פנה מוחמד עלי לעבר סודאן מתוך תקווה לשלול שלל זהב ושנהב ולהשמיד את שרידי הממלוכים שהתרכזו בדונגולה. המשימה השנייה הושגה במלואה. כן קווה מוחמד עלי לגייס חיילים כושים לצבאו, כיון שיצאו להם מוניטין כלוחמים טובים.פעולת הגיוס נכשלה בעיקר ערב תנאי האקלים הקשים. מכל מקום, המצרים השליטו בסודאן משטר של כיבוש צבאי בכל החבלים הצפוניים, פרט למחוז דארפור. כפי שיסתבר להלן, היה הממשל המצרי לקוי ומנוון. מחדליו ומגבלותיו תרמו תרומה נכבדה לפרוץ מרד המהדי (1881). הזיקה המצרית לסודאן מצאה לה תימוכין בתלות המשותפת של שתי המדינות במימי הנילוס, והסיסמה המצרית "ווחדת וואדי אנ-ניל" (איחוד עמק הנילוס) ימיה כימי התנועה הלאומית במצרים. יורשיו של מוחמד עלי לא הרפו מסודאן. בשנת 1856 ניסה סעיד פחה להקים מסגרת של מינהל בסודאן וניכשל. חדירתם של סוחרים ומיסיונרים אירופיים לסודאן החלה כבר בשנות ה-30 של המאה ה-19. לאחר כיבושה של נוביה עי' מוחמד עלי הגיעו לחבל סוחרים, קצינים והרפתקנים אירופים אחרים. תמורת אריגים, תכשיטים ומיני סדקית היו האירופיים מייצאים מסודאן זהב, שנהב, נוצות יענה, ובעיקר עבדים, שהוסגרו לידיהם מבני שבטים מובסים עי' שבטים סודאניים תוקפניים. ככל שהועמק שעבודה הכלכלי והכספי של מצריים עי' בריטניה וצרפת, כן גברה נהירתם של סוחרים והרפתקנים, בעיקר בריטים, לסודאן.
המחצית השנייה של המאה ה-19 עמדה גם בסימן חקר אפריקה ושיגור משלחות כיבוש של מעצמות אירופה. בשנת 1862 הגיעה משלחת בריטית לאגם וויקטוריה, ושנתיים לאחר מכן התגלה אגם אלברט. בשנת 1869 הגיעה יחידת צבא בריטית, בפיקודו של בייקר, לסודאן הדרומית. הודות להשפעה הבריטית על הח'דיו אסמאעיל התמנה בייקר למושלו של המחוז המשווני בסודאן. מאותה סיבה עצמה קיבל הגנרל הבריטי צ'ארלס גורדון את משרת מושל סודאן בשנת 1874

הרקע החברתי והכלכלי עד למרד המהדי
אין להבין את סוד הצלחתו של המהדי, מחמד אחמד אבן עבדאללה, מבלי להתעכב תחילה על המצב הכללי בסודאן לפני הופעתו, ועל חלקה של בריטניה בכל הפרשה. מרבית האוכלוסייה הסודאנית נעשקה עי' גביית מסים כבדים, ללא כל יחס לרכושה ולאפשרויותיה. כתוצאה מכך התעשרו בודדים מחוג גובי המסים, והאוכלוסייה המדולדלת התרוששה כליל. המינהל הפקידותי התורכו-מצרי היה מושחת ובלתי יעיל. מחוזות מספר בדרום סודאן היו נתונים לשלטונם של מושלים מקומיים שעשו בנתיניהם כאוות נפשם. דו"ח של קצין בריטי¹³ שהוגש לממשלת לונדון באותה תקופה, ציין את אוזלת-ידם של המצרים בהשתלטות המינהלית על מרחבי סודאן. כן הטעים אותו דו"ח את פשעיהם של הקצינים המצריים. בעוד שהשחיתות ונטל המיסים עוררו את חמת ההמון נגד השלטון המצרי, באה מדיניות העבדות של המושל הבריטי הכללי גורדון וקוממה נגדו את הרובד החברתי החזק של סוחרי העבדים האמידים. לפי מסורת האסלאם מותרת העבדות. בסודאן היה נהוג שהעבדים עוסקים בעבודת השדה ובמרעה. פקידי הממשל הבריטי לא רק שאסרו על חטיפת עבדים כושיים אלא אף קראו דרור לעבדים הוותיקים. הסוחרים הסודאניים ובעלי העבדים עתידים היו, לאחר מכן, להוות את תומכיו הראשונים והעיקריים של המהדי בראשית דרכו, על אי-יציבותו הכללית של המשטר המצרי בסודאן ניתן היה להיווכח מחילופי המושלים שהיו שכיחים למדי. תוך ארבע שנים בלבד (1879–1883) ידעה סודאן חמישה מושלים כלליים. בד בבד עם כישלונו של המינהל המצרי בסודאן התגלו ליקויים יסודיים בחיל הכיבוש המצרי. 40,000 החיילים המצריים היוו כוח חלש מדי מכדי להשתלט ביעילות על מרחבי סודאן, והם פוזרו בדלילות במבצרים מנותקים ומרוקחים זה מזה. רמת האימונים והמשמעת וכן יכולתו המבצעית של חיל המצב המצרי היו בשפל המדרגה. ראיות לכך נתן למצוא מהתגבורות המצריות שהורכבו מחייליו המתמרדים של עראבי פחה. השילוחין לסודאן היו בבחינת עונש, סייעו לריבוי עריקים ולדמורליזציה כללית, כל פעולה צבאית נגד המהדי לא יצאה לפועל, אלא אם כן הוקצבו פרסים לחילות, התגבורות המצריות התפרקו וערקו בחלקן. ניצחונותיו הצבאיים של המהדי לא נבעו מיתרונות צבאיים, אלא מרשלנותם הקרבית של החיילים המצריים ומחוסר תכנון של המפקדות. דוגמה מאלפת לכך הייתה משלחת העונשין בראשותו של הגנרל הבריטי היקס ועלא אד-דין פחה (ספטמבר 1883). חייל כבד ומסורבל זה התנהל במדבר ללא מקורות מים ותוך סכסוכים מתמידים בין המפקדים.
בנובמבר נותקה דרכו ואנשי המהדי זינבו בו, למרות הכישלון הצפוי המשיך היקס בהתקדמותו, הובס בקלות ונהרג בקרב אֻובַּייד'. כמויות גדולות של נשק ותחמושת נפלו בידי הדרווישים וסייעו להם בהמשך המלחמה. כגורם נוסף שפעל לטובת המהדי אפשר לציין את האנדרלמוסיה הכלכלית והצבאית ששררה במצריים באותה תקופה: רפיונו האישי המדיני של ח'דיו הצעיר תופיק, פשיטת הרגל של האוצר המצרי והיחלשותה הצבאית של מצרים, לאחר דיכוי מרד עראבי פחה. עד לפרוץ מרד המהדי לא ייחסה ממשלת המפלגה הליבראלית בבריטניה כל חשיבות או עניין במתרחש בסודאן. לכל היותר גילו הבריטים רגישות מסוימת לסחר העבדים, ווינסטון צ'רצ'יל¹⁴ ניסח את המדיניות הבריטית בסודאן כמושפעת מרצונה של בריטניה לפנות בהקדם האפשרי את מצרים. חוסר הקו המדיני הבריטי המוגדר בפרשת סודאן התבלט בין השנים 1881–1883, כלומר בשנתיים הראשונות למרד המהדי, עד למפלתו של חיל היקס ואובדן כל מחוז דארפור, רק לאחר התבוסה המוחצת הזאת נתעוררו דעת הציבור והממשלה לפעולה והוחלט על פינוי סודאן, תפקיד זה הוטל על הגנרל גורדון.

גורמי כישלונו של גורדון
בשנת 1873 עזב בייקר את סודאן ושנה לאחר מכן התמנה צ'רלס גורדון למושלה של סודאן, לאחר שקיבל את מינויו מהח'דיו אסמאעיל, והצהיר על רצונו לייעל את חיסול העבדות לאחר טיהור נתיבי המסחר במדינה. עם פיטוריו של אסמאעיל על ידי הסולטאן (1884) הגיש גורדון את התפטרותו, אולם משהחמיר המרד הסודאני הוחזר גורדון על כנו, בלחצה של העיתונות הבריטית. הוא מצא את מותו בשנת 1885, עם כיבושה של ח'רטון על ידי צבאות המהדי.
בתקופת שלטונו הראשונה כמושל דרום סודאן (1874–1879) התפרסם "גורדון הסיני" כאיש תקיף בעל יד חזקה. את ניסיונו המדיני והצבאי רכש בסין בתקופת הקרבות (1856–1860), שהתנהלו בין מעצמות המערב לבין סין. בשנת 1863 דיכא גורדון בחוזק יד מרד נוסף שפרץ בסין. שלוש שנים לאחר התמנותו למושל דרום-סודאן הרחיב את תחום השתלטותו על מרבית חבליה של המדינה ודיכא התקוממויות במחוזות דארפור ובחר אל-ע'זל. קציניו הבריטיים הצליחו לקיים בידיהם את אבטחת דרכי התחבורה, אולם נכשלו בחיסול העבדות. גביית המיסים התנהלה במלוא המרץ על מנת לכסות את גירעונות מינהלת החוב המצרי. רק לאחר כישלון משלחת היקס והשתלטות צבא הדרווישים על מרבית חבליה של סודאן (אוגוסט 1884), ניעורה, כזכור, הממשלה הבריטית וגורדון התמנה לבצע את הפינוי הבריטי-מצרי מסודאן. בלחצו של המושל הבריטי במצרים, לורד קרומר, נענה הח'דיו המצרי לתביעת הפינוי. תחילה הצטמצם תפקידו של גורדון במסירת דו"ח על המצב הכללי. עם החמרת המצב הופקדו בידו סמכויות בלתי-מוגבלות וניתן לו לפעול בהתאם לשיקוליו. כמשימה ראשונה הוטל עליו לארגן את פינוי הצבא והאוכלוסייה האירופית מח'רטום ומהמבצרים המועטים שטרם נפלו בידי הדרווישים. מטעמים תכסיסיים פנה גורדון לראשי השבטים הסודאניים, ששלטו בארץ עוד לפני הכיבוש המצרי, בזמן מוחמד עלי, והציע להם להצטרף לממשלה סודאנית שתנוהל בנפרד מהממשלה המצרית. כן הבטיח את הוצאת הצבאות המצריים מסודאן. להלן הציע לאנשי המהדי תארים ומישרות שלטוניות והיה מוכן לעצום את עיניו למראה סחר העבדים. אולם כל ניסיונותיו לבלום את מרד המהדי בדרכי שלום עלו בתוהו. צבאות הדרווישים הטילו מצור על ח'רטום, כבשוה בינואר 1885 וגורדון עצמו נהרג. משלחת ההצלחה הבריטית, שנועדה לשחרר את ח'רטום, ויצאה מוואדי חלפא באוקטובר 1884, איחרה בימים ספורים. התפוררות השלטון הבריטי-מצרי בסודאן, מלחמת הבחירות בבריטניה ומהומות דמים בהודו גרמו לממשלה הליברלית של בריטניה להחליט על נסיגה מסודאן עד לוואדי חלפא. עלייתה של המפלגה השמרנית לשלטון, מותו של המהדי וכן החרפת מאבק המעצמות על רכישת שטחים נוספים באפריקה הפכו את הקערה על פיה והביאו, בסופו של דבר, להתערבות צבאית בריטית, שהסתיימה בהתמוטטותה של ממלכת הדרווישים בסודאן.
כישלונו של גורדון בהשלטת הסדר בסודאן נבע משורת גורמים ומישגים. המושל הבריטי לא למד את לקח תקופת שלטונו הראשונה ולא הכיר נאמנה את המנטליות של הסודאנים, מסיבה זו מיעט בערכו של המהדי, בהניחו כי המרד הינו תוצאה שכיחה למדי של התמרמרות מנהיג מקומי נגד עול המיסים והשחיתות המנהלית של מצרים. בתופעות מעין אלה היה גורדון מורגל עוד בפרק שלטונו הקודם. לפיכך הניח בטעות, כי מינויו של המהדי למשרת סולטאן כורדופאן תספק את יומרותיו השלטוניות.¹⁵ סיכויי הצלחתו של גורדון כנוצרי נידונו מראש לכישלון במאבק נגד תנועה קנאית מוסלמית, שראתה אפילו בתורכים ובמצרים כופרים. פניותיו הדיפלומטיות של גורדון לא מצאו אוזן קשבת בקרב המנהיגות הקנאית וההמונים המשולהבים, הנבערים מדעת, וצמאי השלל והדם. הערכת אופיו ומוסריותו של גורדון נתונה במחלוקת. כמה היסטוריונים זוכרים לו את "חסד נעוריו" מתקופת שירותו בסין ואת תכסיסיו הנפתלים בסודאן. מכל מקום, ראוי לציין את אדיקותו הנוצרית המובהקת, שהתגלתה בסירובו להסכים להצעתו של סלטין פחה (שהתאסלם ושהה בעל כורחו במחנה המהדי) לערוק אל הכוחות הבריטיים ולהעביר לידיהם אינפורמציה צבאית חשובה. שגיאה דיפלומטית חמורה הייתה הכרזתו של גורדון, עוד לפני הגיעו לח'רטום על מטרת בואו שהייתה פינוי סודאן מהמצרים והאירופים. הכרזתו זו סתמה את הגולל משיתוף הפעולה עם שבטים סודאניים שהתנגדו למהדי, ועמדו תחת לחץ איומיו. ברם הגורם המכריע לכישלונו המדיני והצביא של המושל הבריטי היה נעוץ באי-שיתוף הפעולה מצד הממשלה הבריטית ובהתעלמותו של קרומר מבקשותיו. אחת ממטרותיו של גורדון הייתה להעמיד יריב רציני ומקובל על הסודאנים נגד המהדי. מועמדו זו נזדמנה לו באישיותו של זובייר פחה, שכיהן בשעתו כמושל בחר אל-ע'זל ודארפור, קנה לו מעמד נכבד בקרב שבטי סודאן, והיה ידוע כסוחר עבדים משגשג. זובייר ישב בגלות בקהיר והיה מוכן לגייס את נאמניו נגד המהדי. גורדון מצידו התחייב לפקח עליו ולמנוע את סחר העבדים. אולם מועמדותו של זובייר כמושל סודאן לא נראתה לממשלת בריטניה, שניערה חוצנה מסחר העבדים, לפחות באורח רשמי. עם דחיית-מועמדותו של זובייר היה גורדון נתון כבר בעיצומו של קרב המגן לפני ח'רטום.

השלבים העיקריים במרד המהדי
השלב הראשון בדרך התפשטותה של תנועת המהדייה מתייחס לניצחונו האישי של מחמד אחמד על מורו והכרזתו על משיחיותו. מחמד אחמד בן עבדאללה נולד, כנראה, בשנת 1840 (או 1848) בסביבות דונגולה, כבן למשפחת דייגים. כבר בתקופת לימודיו בבֶרְבֶּר הצטיין ב"ניקיון נשמתו", כלומר סירב להיזון ממאכלים שדודים. להלן העתיק את מקום מגוריו בסמוך לח'רטום והושפע רבות משייח'ים "צופיים" ומתנועות מסטיות-מוסלמיות, שהאמינו רק בנס הופעת המשיח כפתרון לבעיותיה הכלכליות והחברתיות של סודאן. מעשה שהכריז מחמד אחמד על עצמו כגואל ("מהדי") נקרא לחזור בתשובה על ידי מורו ורבו, שעמו הספיק להסתכסך עוד לפני כן. סירובו של מחמד אחמד לבקש סליחה ומחילה ולהודות בשיגיונו הדתי נחשב לצעד נועז, שהוציא לו מוניטין כלל-ארצי כאישיות דתית נעלה. יתרה מזאת, תולדותיו של האסלאם היו רצופות בהופעת מהדים למיניהם, שקשרו לעצמם עטרה דתית זו גם כדי לקדם את שאיפותיהם המדיניות ולהתנגד להשפעתן הגוברת והולכת של מדינות אירופה בארצות האסלאם. האסלאם הסוני מכּיר ברעיון המהדי, בדומה לכתות שיעיות-מוסלמיות. ההבדל בין שני פלגי האסלאם מתבטא רק בהתייחסות גנטית של המהדי למחמד,¹⁶ לפי הגרסא השיעית, לעומת התייחסות שמית גרידא, לפי הגרסא הסונית. באישיותו של מחמד אחמד התמזגו שתי הדרישות, שכן הוא נתלה באילן היוחסין של מחמד ושמו היה כשם הנביא.
באותה תקופה ממש הופיעו מהדים רבים, כגון מחמד אבן אס-סנוסי, ששלט על מאמינים רבים בצפון אפריקה ועד לסודאן. יומרתו של אס-סנוסי לתואר המהדי האמיתי מנעה את הסנוסים להצטרף למרד בסודאן בשנת 1881. ללא ספק, שצירוף מעין זה היה עשוי לסבך ולהקשות את פתרון הבעיה. בסומאליה הופיע טוען אחר לכתר המהדי, עבדאללה חסן, שהטיף לצנע ולחיים פוריטאניים בדומה לתנועת הווהאבים בחצי-האי ערב. רק בשנת 1920 חוסל הלה על ידי הבריטים. אפילו במחנה הסודאני עצמו קמו קופצים על כתר המהדייה, לאחר מותו של מחמד אחמד. מביניהם יש להזכיר את "סיידנא עיסא" ("אדוננו ישו"), שקרא תגר על שלטונו של הח'ליף עבדאללה, יורשו של המהדי. על רקע מתיחות חברתית-דתית זו בסודאן ובצפון-אפריקה, מתיחות שהביאה להתגלויות משיחיות, ניתן להבין את התלכּדותה של סודאן מאחורי אישיותו של המהדי ויורשו למעלה מ-17 שנה.
הכרזת המרד באה, למעשה, לאחר כישלונה של הפגישה שהתקיימה בין משלחת המושל ראיף פחה לבין המהדי. זה האחרון נתבע להופיע בח'רטום, לנמק את מעשיו ולפרט את תכניותיו לעתיד. התנגדותו של המהדי לתביעותיה של המשלחת התבטאה בהצהרתו אודות אדנותו על סודאן, והיה בכך בבחינת קריאת תגר על השלטון המצרי. משלחת עונשין מצרית הובסה בנשק-קר על ידי חסידיו של המהדי, שראו בניצחונם המפתיע נס משמים. שמועת הניצחון עשתה לה כנפיים בכל רחבי סודאן.
השלב הצבאי הראשוני במרד המהדי התבטא בכיבושה של אֻובַּייד', בירת מחוז כורדופאן (ינואר 1883), על ידי חילות הדרווישים. בכך נותק מחוז דארפור ממרכז השלטון בח'רטום, ונפילתו של מחוז זה הייתה אפוא צפויה. כניעתה של דארפור, על מושלה סלטין פחה,¹⁷ עוררה גל התלהבות והעלתה את יוקרתו של המהדי. בנוסף לכך, השתלטו הדרווישים על מאגרי נשק ואוצרות רבים אחרים. את גולת הכותרת של מבצעיו הצבאיים של המהדי יש לראות בנפילתו של חייל המשלוח הבריטי-מצרי בפיקודו של הגנרל היקס (ספטמבר 1833). תכנון המסע הצבאי היה לקוי מראשיתו. שכן המושל המצרי עבד אל-קאדר והיקס עצמו העדיפו להתבצר בג'זירה ובחבלי הנילוס הכחול ולהמתין להתפוררותה של מדינת המהדי עקב ניגודי השבטים וליקויי המינהל. רק בשלב מאוחר יותר היה, לדעתם, צורך להנחית את המהלומה הצבאית, נתון התארגנותו המחודשת של הצבא המצרי. המסע הצבאי יצא אל הפועל מחמת לחצו של הח'דיו המצרי, שפיטר את המושל, ומינה את עלא אד-דין תחתון. עקב התבוסה הצבאית נתערער מעמדם של הבריטים והמצרים גם בסודאן המזרחית ובג'זירה. יתרה מזאת, חילות המצב המצריים במחוז בחר אל-ע'זל (במעלה הנילוס הלבן) התפוררו ובחלקם ערקו לשורות הדרווישים. למותר לציין את חשיבות הניצחונות הללו מהבחינה הפסיכולוגית, וכן מבחינת מלקוח הנשק והתחמושת. אחד הגורמים שסייע לניצחונותיהם של הדרווישים הייתה הטקטיקה של הלוחמה, הינו ניידות מהירה ואיגופים תוך הימנעות מקרבות חזיתיים, וכן רשת המודיעין המהוללת שסייעה למהדי בכל מלחמותיו, עד לכיבוש ח'רטום בינואר 1885, לאחר ניתוקה מהעורף הצפוני. מותו של מחמד אחמד מייד לאחר כיבוש ח'רטום היווה מפנה מכריע בתולדותיה של התנועה המהדית, שכן לא רק אופייה הדתי השתנה אלא גם בצורת השלטון ובמערך החברתי חלו תמורות.

המהדי לעומת הח'ליף
המהדי לא הסתפק בכיבושיו הסודאניים אלא הגה את הרעיון להקים אימפריה מוסלמית מזרח-תיכונית אדירה, שתכלול את קושטא, דמשק ומכּה. משום כך שאף לשיתוף פעולה עם הסנוסים. הוא הכריז, כי אם-דורמאן (בגדה המערבית של הנילוס מול ח'רטום) היוותה לדידו רק תחנה זמנית, וכי בדעתו לבלות את יתרת ימיו בסוריה, לאחר שיכבוש את מצרים וחצי האי ערב. מחמד אחמד התגלה כאישיות בעלת קסם אישי ויכולת דיפלומטית מעולה, שכן מחוץ לאיומיו על מאמיניו ביום הדין, הוא פיזר הבטחות לכל עבר: ליושבי הנהרות הסודאניים, שנשאו בחלק הארי של עול המיסים, הבטיח שחרור מוחלט מכל מס; לסוחרי העבדים רמז על חידוש המסחר; לפושעים ולעריקים העניק חסינות; ולהמונים הנבערים הציע גן-עדן וכל טוב עלי אדמות. כמהדי דאג לטיפול פולחן משיחיותו ולרקימת אגדות סביב אישיותו. הוא נקט בשתי דרכים נוספות על מנת להחדיר את האמונה בשליחותו ולבסס את מעמדו: האחת, בביעור שרידי השלטון המצרי; השנייה, בהידמות יתרה לנביא מחמד בראשית ימיו. בריחתו מפני משלחת העונשין של המושל המצרי הוכתרה כהג'רה שנייה, והמצטרפים אליו כונו "אנצאר" כי הוציא צו מיוחד לעשרת הדיברות של המהדייה, שהטיפו לחיי צנע ומוסר. במשך ארבע השנים שחלפו בין הכרזתו העצמית כמהדי לבין פטירתו הניח את היסודות למדינת הדרווישים, הנהיג שורת תיקונים דתיים, איחד את השבטים הסודאניים המפוררים ונטע אמונה חדשה וביטחון בשבטי סודאן העשוקים והנדכּאים. הסודאניים התחלקו לשתי קבוצות של שבטים שונות זו מזו: א) הנודדים, רועי הצאן והבקר ("בקארה"), בתחומיה המערביים של סודאן; ב) עובדי האדמה ויושבי-הרקע לאורך הנילוס ("אוולאד אל-בלאד"), או שבטי הדנאקלה. לקבוצת השבטים הראשונה יש לזקוף את ניצחונותיו והישגיו של המהדי, בעוד שהקבוצה השנייה נחשבה הדנאקלה.
לקבוצת השבטים הראשונה יש לזקוף את ניצחונותיו והישגיו של המהדי, בעוד שהקבוצה השנייה נחשבה לנחותת-דרגה ולנחשלת. לפי צוואתו של המהדי התמנה כח'ליט עבדאללה בן מוחמד משבט נַעַאאִשַה, שהשתייך לקבוצת שבטי הנודדים במערב. הח'ליטף, שהשתקע בבירה, אום-דורמאן, הביא עמו את אנשי שלומו מקרב הנודדים מזרחה. שבטי ה"בקארה" הופלו לטובה על ידי עבדאללה ועוררו בכך את קינאתם וכעסם של שבטי הנהר ויושבי קבע אחרים. לפיכך נקט הח'ליטף באמצעי זהירות מיוחדים כדי למנוע התקוממויות מצד שבטי הדנאקלה. אמצעי הזהירות כללו, בין השאר, הפקדת קרובי משפחה על כל התפקידים האחראיים, כגון "בית אל-מאל" (האוצר), מחסני הנשק וממשל המחוזות (המודירים – מנהלי המחוזות). כן הוחל בפירוק נשקם של השבטים ובריכוזם במחסנים אזוריים. שיטת מלקוח בני-ערובה היוותה תריס בפני התקוממויות מחוזיות. היריבים למיניהם נצטוו להתגורר בסמוך לארמונו של הח'ליף, ורשת המודיעין המהוללת, שהוקמה עוד בימי המהדי, סייעה לח'ליף לסכּל קשרים בעודם באיבם. עם זאת התאפיינו ימי שלטונו של הח'ליף עבדאללה במרידות רבות שהסעירו את רחבי סודאן. המסוכנת שבהן הייתה התקוממותו של אבו-ג'ומייזה, ראש שבט בסודאן המערבית. זה האחרון נחל אי אלו ניצחונות לפני שניספה במגפת האבעבועות, שהייתה שכיחה ביותר בסודאן. שלטונו של הח'ליף עבדאללה נמשך כ-13 שנה ויש בכך עדות חותכת למיומנות השלטונית ולכושרו המינהלי המעולה.
השוואתו של הח'ליף למהדי מתבקשת מאליה, שכן השוואה מעין זו מהווה רקע מצוין להערכת השינויים שחלו בתקופת שלטונו של הח'ליף. לעומת התייחסותו האצילית של המהדי ובקיאותו התיאולוגית, היה הח'ליף בן לשבט נידח וחסר השכלה יסודית. בעוד שהמהדי נערץ על ההמונים, היה הח'ליף ערץ שקנה לו אויבים רבים. בתוקף להטו וקנאותו היה מהדי למייסדה של תנועה מדינית ודתית, ואילו הח'ליף הצטיין בקביעת דפוסי הקבע של הרעיונות, בתוקף תקיפותו וכושרו המינהלי והשלטוני. כתוצאה מכך הפכה ממלכתו הדתית של המהדי למדינה כמעט חילונית בימי הח'ליף, בעוד שהמהדי איחד סביבו את מרבית שבטי סודאן, גיבש הח'ליף את שלטונו בשיטת "הפרד-ומשול". אולם שניהם הצטיינו באינטואיציה מדינית וביכולת הסוואת מגמותיהם באצטלא דתית ונבואית.

מדינת הדרווישים בסודאן
היסוד העיקרי במדינה המהדית היה הג'האד (מלחמת הקודש), או כפי שניסח זאת צ'רצ'יל¹⁸ בדיוק קולע: "המדינה המהדית נוסדה במלחמה, התקיימה תוך כדי מלחמה ונפלה במלחמה". מכאן נובע חלקם המכריע של אנשי הצבא בעיצוב חיי המדינה. זו הסיבה לאי-השקט ולהיעדר היציבות ששררו במדינת הדרווישים. מכאן גם ההוצאות הכספיות הגדולות שהיו כרוכות בניהול המדינה, ושרוששו בהדרגה את האוכלוסין.
את הדפוסים הראשונים לממשל הקבע החלו ליצור רק אחרי כיבוש אֻובַּייד', ולמעשה סמוך למותו של המהדי – משטרו של הח'ליף התאפיין בריכוזיות מוחלטת, שנשענה על קציני הצבא ומקורביו. המישרה החשובה ביותר הייתה "אמין בית אלמאל" (נאמן האוצר), שחייבה את בעליה לדווח לח'ליף מידי יום ביומו על מחזור הכספים. האוצר המרכזי מוקם באום-דורמאן ופקידי האוצר המחוזיים היו כפופים ל"נאמן" הראשי. אוצר המדינה עסק בגביית מיסים, באספקה לצבא, בשיווק התוצרים, שרובם נחשב למונופולין ממשלתי,¹⁹ בגביית מכס ובאחזקת המפעלים הממשלתיים השונים, כגון מפעלי תחמושת וחומרי נפץ, בית-חרושת לסבון ולשמנים, בית דפוס, בית חולים, בית נכֹאת ומַטְבֵעַת-כסף. ראוי לציין, כי המפעלים הללו, ובמיוחד מפעלי התחמושת, נוהלו על ידי שבויים אירופיים שונים. הקאד'י היה מביא את משפטיו השונים לאישור לפני הח'ליף, ולמעשה שפט ברוחו של אדונו. מושלי המחוזות (המודירים) היו אחראיים ישירות בפני הח'ליף, ששמר לעצמו את זכות מינויים של הפקידים הנמוכים יותר. הוא גם ארגן את המשטרה וקיבל את פניו של כל נתין שהביע את רצונו בכך. אמנם הח'ליף היה נוהג לכנס לפרקים מועצת "אמירים", ראשי שבטים וקציני צבא, אלא שמועצה זו חסרה יכולת הכרעה וביצוע. כל המוסדות והמפעלים החשובים רוכזו בבירה אום-דורמאן, והיו בטווח פיקוחו הישיר של הח'ליף. בראש מחוזות המדינה הועמדו "אמירים" צבאיים משבטי ה"בקארה", מקורביו של הח'ליף. מקומות מושבם של ה"אמירים" היו בעיירות העיקריות – דונגולה, ברבר, ג'לאבאט, קרקוג', ג'זירה, פאשודה, כּורדופאן, לאַדו וג'דַארף. במחוז ח'רטום שלט הח'ליף במישרין. החלוקה למחוזות הייתה לרוב זהה עם המערך המצרי, וקוימה בגמישות רבה, בהתאם לצרכים הצבאיים (מחוזות כורדופאן ודארפור נוהלו כיחידה אחת). בכל העיירות החשובות הופקד לחייל מצב. ה"אמירים" היוו את הרשות הצבאית והמינהלית העליונה במחוז נעזרו בשני שופטים. האחד דן בענייני דת והלכה, והשני יישב מחלוקות בין האוכלוסייה לבין "בית אל-מאל" המחוזי. במנגנון גביית המיסים הסתייעו ה"אמירים" בחוכרי-מיסים, ששילמו מפרעות וביצעו את הגבייה באכזריות יתרה. עודפי ההכנסות של בתי-האוצר המחוזיים הועברו לבירה. השופטים ונאמן האוצר היו מוחלפים על ידי הח'ליף מדי שנה בשנה ואמירי המחוזות הועמדו תחת פיקוחו הישיר והרצוף של הח'ליף.
צבא הדרווישים הורכב מ-5 זרועות עיקריות: שומרי ראשו של הח'ליף ("מֻלאזמון"); גדוד רובאים מובחר ("ג'האדייה"); גדודים שצויידו בנשק קר; חיל פרשים וגמָלים; ואספסוף שהיווה חלק ניכר ובלתי-נפרד מצבא הדרווישים, והורכב מקרובי הלוחמים שהיו פושטים על השלל. ה"מלאזמון" היוו, כמובן, את השאור שבעיסה הצבאית, הן מבחינת רמתם, לחימתם וציודם הצבאי והן מבחינת משמעתם.²⁰ חשיבות מיוחדת נודעה לנילוס במערך הצבאי והכלכלי של המדינה. סירות המלחמה וסירות המשא מילאו תפקיד צבאי מכריע ונוצלו ביעילות על ידי צבאות הח'ליף, הן כאמצעי תקשורת והן כאמצעי תובלה. כן נגבו מיסים מיוחדים מכל הסירות שהילכו בנילוס. הטקטיקה של הלוחמה הייתה גמישה, נעזרה ברשת מודיעין משובחת והתבססה על מארבים מחד גיסא ועל פריצות המוניות מאידך גיסא.
בתחום הכלכלה חלה נסיגה גדולה בתקופתו של הח'ליף; שכן הקרבות הרבים, שהתנהלו במרבית חבלי סודאן ולוו בשוד והרס, נתנו את אותותיהם בהתמעטות שטחי העיבודים החקלאיים. שבטי הנודדים שהובאו על ידי הח'ליף לתחומי המיזרע ליד הנילוס היו חסרי ניסיון חקלאי. הלוחמים הורגלו לחיות על השלל, והח'ליף ומקורביו צברו נכסים רבים, ולא נתנו דעתם בתחילה למקורות אספקה ולגידולי מזון. שנת 1889 הייתה שנת בצורת קשה שהפילה רבבות חללים במישרין ובעקיפין. בעיקר פגע הרעב באום-דורמאן. לקח הבצורת אילץ את הח'ליף לעודד גידול תבואות, אולם להקות ארבה ומזיקים אחרים חיבלו ביבולים. למשטרו של שח'ליף הייתה השפעה כלכלית שלילית גם בתחומים אחרים: איסוף הגומי ביערות דרום כורדופאן פסק כמעט לחלטין עקב העתקת שבטי האזור ממקומם. אספקת נוצות-היענה (פריט יצוא חשוב) נפגמה מחמת השוד והגזל. גידול הטבק נאסר על ידי הח'ליף, וכן נידלדלו אוצרות השנהב במחוז בחר אל-ע'זל. לעומת זאת שגשג סחר-העבדים, שחידושו הובטח בשעתו על ידי המהדי. מעניין לציין, כי למרות הכחדת שרידי השלטון המצרי בסודאן קיימה מדינת הדרווישים קשרים מסחריים הדוקים עם מצרים. לעתים נשלחו סוכנים סודאניים במסווה של סוחרים לעיירותיה של מצרים העליונה. המדינה ייבאה ממצרים מוצרים כסוכר, קפה, שמנים וטקסטילים, בפיקוחו הישיר של בית אל-מאל.
בתחום יחסי החוץ חלה הסתגרות כמעט מוחלטת של המדינה הסודאנית. פעם אחת ויחידה פנה הח'ליף במכתבים לסולטאן העות'מאני, לח'דיו המצרי ולמלכת בריטניה, והזמינם לבקר באום-דורמאן ולהתאסלם. האירופים שנפלו בשבי הדרווישים נהנו מיחס טוב למדי, ובמיוחד אמורים הדברים במתאסלמים מביניהם.

מאבק המעצמות באפריקה ונפילת הממלכה הסודאנית
פחות מתריסר שנים לאחר ניצחונו של המהדי הושם קץ לממלכה הסודאנית. הגורמים העיקריים לכך היו, ללא ספק, חדירת כוחותיהן הצבאיים של מעצמות אירופה ללבה של אפריקה והמירוץ שהתנהל ביניהן על כיבוש שטחים נוספים. אליבא דאמת, נשארה סודאן אחד האזורים היחידים ביבשת שטרם נכבש על ידי המעצמות. כבר בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19 הייתה סודאן מוקפת מכל עבריה. בצפון – פשטו חילות בריטיים-מצריים לאורך חופי ים-סוף. במזרח – התנגחו צבאות חבש הנוצרית ואיטליה. במערב ובדרום מערב – נערך מירוץ ההתנחלות בין הצרפתים והבלגים בכל עוזו. עד שנת 1889 החזיק מעמד אמין פחה היהודי, ברמה המשוונית האפריקאית. במרוצת הזמן התגבשו חזיתות מדיניות במרכז אפריקה, כשצרפת תומכת בחבש כנגד איטליה, שנתמכה על ידי בריטניה. החרפת המירוץ הטריטוריאלי הביאה להתנגשות גלויה בין שתי המעצמות העיקריות, בריטניה וצרפת, בתחום הביניים המרכזי, כלומר בסודאן. בריטניה יצאה, כידוע, וידה על העליונה, ויצרה לעצמה רציפות טריטוריאלית אורכית במזרח אפריקה, החל ממצרים וכלה בדרום-אפריקה. בכך נמנעה חצייתה של היבשת על ידי חציצה צרפתית רוחבית מהאוקיינוס האטלנטי במערב ועד ליף סוף (ג'יבוטי) במזרח. אולם בנוסף לפעילותם של גורמים מדיניים חיצוניים, שמוטטו את ממלכת הח'ליף, פעלו גם גורמים פנימיים שהיו קשורים בממלכה הסודאנית עצמה: בתקופת שלטונו של עבדאללה לא היו כבר השבטים הסודאניים מאוחדים כבימי המהדי. צרות עין ושנאה רחשה ביניהם וכמה שבטים הצטרפו כבר בראשית ימיו של הח'ליף לצדם של האיטלקים והמצרים. ארגון המדינה הסודאנית היה לקוי, למרות מאמציו המנהליים והריכוזיים של הח'ליף, שכן אי-היציבות המדינית שנגרמה על ידי קרבות בלתי-פוסקים, השפיעה בהכרח על המערך הפנימי. לממלכה שכן אי-היציבות המדינית שנגרמה על ידי קרבות בלתי-פוסקים, השפיעה בהכרח על המערך הפנימי. לממלכה לא היו גבולות קבועים ולממשל לא הייתה שהות מספקת כדי להתגבש. כישלונו הכלכלי של הח'ליף החיש את התמוטטות הממלכה. הכישלון התבטא לא רק בהזנחת החקלאות, אלא אף בסטייה מעקרונות השוויון והצנע שפיעמו בתנועת המהדייה. היצבר קרקעות ונכסים בידי הח'ליף ומקורביו, העדפת שבטי הנודדים של ה"בקארה" והכבדת נטל המיסים קעקעו את יסודות המדינה מבפנים. למרות כושרו המנהלי לקה הח'ליף בבערות ובחשדנות יתרה ונמנע מלקיים יחסי חוץ, שהיו כה הכרחיים לשם שמירת שווי-המשקל המדיני באמצעות תמרונים וכריתת בריתות. הסתגרות זו לא יכלה לשמור על העצמאות המדינית לאורך ימים. המבנה הארגוני של צבאות הח'ליף לא הלם את דרישות הלוחמה המודרנית, הן מפאת דלות הציוד בנשק חם והן מחמת שיתופו של האספסוף במערך הקרבי. לפלא נחשב הדבר כיצד שאף הח'ליף לכבוש את מצרים בעזרת 5,000 חיילים בתנאים אלה. ואכן, עוד בדצמבר 1885 הובס צבאו על ידי ואדי חלפה, בגבול מצרים, ולאחר מכן הוכּה עוד פעמיים.
המאבק על אפריקה המרכזית נשא אופי של חדירת משלחות צבאיות אירופיות והתגבשותן של בריתות "אד-הוק". בשנת 1886 הכירה גרמניה רשמית באגן הנילוס הלבן כבאזור השפעה בריטי, למרות מחאותיה של צרפת. כדי לבודד את צרפת הסכימה בריטניה לוותר לטובת בלגיה על לאַדו, ברם בלגיה התירה את מעברן של המשלחות הצבאיות הצרפתיות דרך לאדו לעבר הנילוס הלבן, למרות אזהרה בריטית חמורה. במזרח אפריקה כבשו חילות חבשיים את מבצר קסלה, על גבול סודאן, בעוד שהבריטים החלו להתבסס על חופי ים-סוף ונאחזו בסומאלי המזרחית. בשנות ה-80 של המאה ה-19 החלה איטליה בכיבושיה בצפון-מזרח אפריקה ובמלחמתה בחבש.
המחוזות החבשיים עסאַבּ, מסוּעַ וסומאלי המזרחית נכבשו על ידי האיטלקים. בשנת 1891 הגיעו בריטניה ואיטליה לכלל הסכם ועל גבולותיו של תחום ההשפעה האיטלקי, שכלל את כל חבש וחלק מסודאן והִרשו לאיטלקים לכבוש את קסלה על גבול סודאן. ההסכם הבריטי-איטלקי על חלוקת תחומי ההשפעה נועד לבצר את ההשפעה הבריטית באפריקה המזרחית ולמנוע את השתלטותם של הצרפתים על שטחי סודאן. זאת ועוד, הבריטים חששו מפני הסכם סודי בין הח'ליף עבדאללה לקיסר חבש, כן חשדו, ובצדק, שהצרפתים מעודדים את החבשים לפעולות התרחבות טריטוריאלית. מכל מקום, התקדמותם של האיטלקים לתוך חבש נבלמה על ידי הצבאות החבשים בקרב עדואה (1896). בנצלם את המפלה האיטלקית כבשו הצרפתים את ג'יבוטי (סומאלי הצרפתית), על חופי מצרי ים סוף. הבריטים הצלחו להשתלט עד שנת 1889 על סומאלי הבריטית, מדרום לג'יבוטי, וכן על אוגנדה, ברמה האקווטוריאלית (1894).
התבוסה האיטלקית בעדואה (1896) הביאה את הבריטים לכלל הכרה, כי יש צורך לבלום במהירות את ההתפשטות הצרפתית לרוחבה של אפריקה, שהתנהלה בתנועת מלקחיים מג'יבוטי במזרח ומלאדו במערב, לעבר אגן הנילוס הלבן. כתוצאה מכך החלו להתקדם כוח בריטי-מצרי לעבר סודאן, במעלה הנילוס, על מנת לכבוש את דונגולה. כוח צבאי זה, בפיקודו של גנראל קיצ'נר, יצא בספטמבר 1896, בעילה של החשת עזרה לצבא האיטלקי שניגף. למעשה נועד לכוח משימה זה תפקיד כפול: א) הבסת הגייסות הסודאניים של הח'ליף;
ב) השתלטות מהירה על אגן הנילוס הלבן לפני שהצרפתים יספיקו ליצור רציפות טריטוריאלית מג'יבוטי לשטחי סודאן הצרפתית. המשימה הראשונה בוצעה בהצלחה מלאה, שכן התגרויותיו הקודמות של הח'ליף וניסיונות הסרק שלו לעלות על מצרים הוכיחו מקודם את אוזלת ידו הצבאית.
בספטמבר 1898 הגיע צבאו של קיצ'נר לאום-דורמאן וצבא הדרווישים הוכרע לטבח על ידי מכונות הירייה הבריטיות שנוסו בקרב אום-דורמאן כנשק חדיש. הידיעות על פלישתו של חייל קיצ'נר לסודאן הצפונית עוררה את הצרפתים לשגר פלוגה לעבר פאשודה, על הנילוס הלבן. הפלוגה הצרפתית, בראשותו של קפיטן מאַרשאַן (Marchand), הגיעה לפאשודה ביולי 1898 וציפתה להתחברותה עם גייס צרפתי שהיה צריך להתקדם מכיוון חבש. במקום הגייס הצרפתי הופיעו שליחיו של קיצ'נר בפאשודה ו"בישרו" למארשאן על הניצחון בקרב אום דורמאן. לאחר מכן הופיע קיצ'נר עצמו, בסיוע שלושה גדודי רובאים וסירות מלחמה, הניף את הדגן המצרי בפאשודה וצווה על הפלוגה הצרפתית להיסוג. יחסי הכוחות הבלתי-שקולים כתוצאה מהתקדמות הגדודים הבריטיים בעקבות שרידי חיל הח'ליף לפאשודה, אילצו את הצרפתים לסגת. תקרית פאשודה (1898), שהעמידה את בריטניה וצרפת על עברי פי מלחמה, הכריעה את המאבק האימפריאליסטי באפריקה לטובת בריטניה, בגלותה כי הבריטים לא יזוזו מעמדתם הנוקשה ולא יוותרו על סודאן. גם לאחר הבסת חילות הדרווישים באום דורמאן נמשכו פעולות הטיהור הבריטיות עד שנת 1903. אולם כבר מקץ לשנה לתקרית פאשודה נחתם הסכם הקון-דומיניון הבריטי-מצרי על סודאן (1899). הסכם הקון-דומיניון נבע ממעמדה המשפטי של מצרים שנחשבה עדיין לפרובינציה בתחום האימפריה העות'מאנית. לפי הסכם זה נקבע סופית הגבול בין מצרים לסודאן ברוחב הגאוגרפי °22 צפון, בסמוך לוואדי חלפה. הוסכם שמושל סודאן יתמנה על ידי הח'דיו אך בהמלצה בריטית הוטל איסור על מינויו של כל נציג זר בסודאן ללא הסכמה בריטית, וכן הוטל איסור על סחר העבדים. לבסוף חוסלו גם הקפיטולציות בסודאן.
הסכם הקן-דומיניון הווה, למעשה, תכתיב בריטי למצרים. הגבול הדרומי של סודאן לא נקבע בהסכם זה ופתח פתח למאבקים ולסכסוכים בריטיים-מצריים על עתידה של סודאן במרוצת המאה ה-20. רק בשלהי מלחמת העולם הראשונה (1916) נקבעו סופית גבולות סודאן. עד לשנה זו נמשכה התסיסה של שרידי המהדייה ברחבי המדינה, ובמיוחד באזורי הגבולות המרוחקים. על מנת לחזק את השלטון הבריטי במדינה הוקמה מועצת ממשלה בשנת 1910, שהורכבה ברובה מפקידים בריטיים, וייעצה למושל הכללי. עד למלחמת העולם הראשונה לא התאוששה הכלכלה הסודאנית, שנהרסה עקב המלחמות הרבות. אולם עם פרוץ המלחמה פסקו הגירעונות הכספיים והמאזן הכספי של המאזן הכספי של סודאן הפך לחיובי בזכות הגברת היצוא למצרים.

ה) מצרים עד למלחמת העולם הראשונה

תקופת קרומר
למרות שהכיבוש הבריטי של מצרים נחשב לארעי, והבריטים הכירו בשלטונה העליון של תורכיה העות'מאנית על מצרים ואף הסתפקו במתן תואר צנוע ("סוכן וקונסול כללי") למושליהם, לא היה ספק, כי אותם "קונסולים" היו שליטיה האמיתיים של מצרים. יתרה מזאת, למרות שמעמד "הפרוטקטוראט" הבריטי על מצרים נקבע להלכה רק עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הרי שלמעשה הוטלה החסות הבריטית על מצרים עוד בתקופת שלושת הנציבים – קרומר (1883–1907), גורסט (1907–1911) וקיצ'נר (1911–1914). החשוב ורב-הפעלים מקרב השלושה היה אבילין בירינג, הלא הוא לורד קרומר. הדעות חלוקות על מניעי פעילותו של לורד קרומר במצרים, אולם אין ספק, כי פעולותיו הרבות קידמו, בסופו של דבר, את מצרים מבחינה כלכלית ומינהלית. ההערכה ההיסטורית של הבריטים למפעלו של קרומר הייתה, כמובן, כולה חיובית. לורד מילנר כתב, כי מה שעשה קרומר במצרים, עשה כנציג העם המצרי. לנגד עיניו הייתה טובת העם המצרי. קולדווין הרחיק לכת וטען, וכי עשייתה של מצרים מדינה מודרנית הינה מפעלו של קרומר. מכל מקום, יש צורך לבדוק את פעולותיו של קרומר כדי לעמוד על הישגיו וכישלונותיו.
מינויו של "הקונסול הכללי" הבריטי בא בעת מצוקה כללית במצרים עקב התוהו ובוהו ששרר לאחר הבסת חיילותיו של עראבי פחה, הקשיים המדיניים והצבאיים בסודאן והתמוטטות המינהל המצרי במדינה זו ההתמוטטות הפיננסית והכלכלית של מצרים, המגיפות שפרצו ותסבוכות רבות אחרות. עד לכיבוש הבריטי נקבע מעמדה של מערכת השלטון במצרים בהתאם לחוזה לונדון (1840). הפחה או הח'דיו מבית מוחמד עלי עמד בראש השלטון המקומי, בעוד הסולטאן העות'מאני היה הריבון. השניים החליפו פרמאנים ובמרוצת הזמן קיבלו השליטים המצריים סמכויות אזרחיות וכספיות. האזרחים המצריים נחשבו לנתינים העות'מאניים. יחסי החוץ, הטבעת מטבעות וגביית המסים בוצעו בשמו של הסולטאן העות'מאני. בשנת 1878 הקים הח'דיו אסמאעיל ממשלה במתכונת אירופית, עם אחריות קולקטיבית להלכה, שחלשה על תיקי החוץ, הכספים, הביטחון והפנים לאחר הכיבוש הבריטי היה מעשהו הראשון של קרומר לחוקק את החוק האורגאני (1883), שהתיימר להשליט סדר משפטי ומבצעי במצרים. נקבעה חוקה ומונו מועצות כלליות בעלות תפקידים בלתי-מוגדרים.
הן היו צריכות להוות מעין אסיפה מחוקקת, אך דא עקא שאותן מועצות היו חסרות ניסיון ובגרות מדיניים, ולא חלה הפרדה ברורה בין הסמכות המחוקקת לסמכות המבצעת. שליטתם המעשית של הבריטים באה לכלל ביטוי בשלושה מישורים: תפקידיו של הנציב הבריטי, סיועם של הכוחות הצבאיים שחנו במצרים ומינוייהם של פקידים בריטיים על ידי הח'דיו ובהמלצת הנציב למשרות מיניסטריאלית בממשלת מצרים ולתפקידי מפתח אחרים, מומחה הכספי הבריטי, שהשתתף בקביעות בישיבות הממשלה המצרית, היה הפקיד החשוב ביותר. ההכנסות המצריות הוו בחלקן קודש לכיסוי החוב הלאומי, ובחלקן הוקדשו למימון הפנימי. עוד בשנת 1896 תפסו פקידים בריטיים כ-7.5% מכלל כוח האדם במנגנון הממשלתי המצרי. בשנת 1904 עלה מישקלם לכ-9.5%. נתונים אלה מדגימים את הידוק הפיקוח הבריטי על ממשלת הח'דיו. עד שנת 1904 פעלה במצרים "מינהלת החוב הציבורי", שהורכבה מנציגי בריטניה, צרפת, אוסטריה ואיטליה (ולאחר מכן – גרמניה ורוסיה). תפקיד מינהל החוב בא לכלל גילוי בפיקוח הפיננסי ובהגשת קובלנות על הממשלה המצרית בבתי-הדין המעורבים. בשנת 1886 מונתה מועצת הרכבות, עם יו"ר בריטי ונציגים צרפתיים ומצריים. פעילותה של מועצה זו הייתה בעלת חשיבות מועטת. המערכת המשפטית של מצרים הופרעה על ידי הפעלת בתי-הדין הקונסולריים והמעורבים שמקומו באלכסנדריה, בקהיר ובמנצורה. המערכת המשפטית המצרית פעלה, בדרך כלל, בעקבות החוקים הצרפתיים. כללו של דבר, מערכת השלטון במצרים הייתה רחוקה מלהידמות לממשלה ודמתה יותר לאדמיניסטרציה חסויה. בשנת 1885 המליצה ועדה בינלאומית שביקרה במצרים על מענק מלווה בשיעור 9 מיליון ליש"ט, וכן על נקיטת מספר צעדים פיסקליים לשם השוואת מעמד האירופים והמצרים. כך, למשל, הוסכם על היטלי רישיונות ומסי בולים על הזרים. כן הוסכם על חלוקת ההכנסות הלאומיות של מצרים בין הממשלה המצרית לבין מייצגי האינטרסים הבינלאומיים.
שאלת פינויים של הכוחות הבריטיים ממצרים לא ירדה מהפרק. לעומת גישתו של נורתברוק, נציגה המיוחד של בריטניה במצרים, הגברת קצב הפיתוח והחלשת הפיקוח פיננסי באמצעות הפחתת מסים וכד', העמיד קרומר את גירסתו חסרת-הפשרות, שהציעה פינוי מוחלט ממצרים ומתן יד חופשית למצרים לפתור את בעיותיהם, או הגברת ניהול ענייני המדינה על ידי הבריטים. הצעותיו של נורתברוק נדחו, אם כי לאחר מכן הוגשמו ברובן. תכניתו שהמליצה על ניצול ההכנסות המצריות למימון צרכים שוטפים עוררה, בשעתו, הדים שליליים ביותר בחו"ל.
בשנת 1887 שיגרה ממשלת לונדון את סר הנרי וולף לאיסטנבול על מנת לנהל מו"מ על מצרים וסודאן. שיחותיו בענייני סודאן נכשלו, ובאשר למצרים, הרי שכמעט הושג הסכם עם הסולטאן על פינוי הצבא הבריטי תוך 3 שנים והחזרת האפשרות כל אימת ויתעוררו קשיים. חתימת ההסכם נמנעה ברגע האחרון עקב סירובו של הסולטאן מחמת לחץ צרפתי ובינלאומי. שנה לאחר מכן נחתמה אמנת-קושטא (1888), שאישרה את הסטאטוס הבינלאומי של תעלת סואץ.²¹ אמנה זו הוצאה לפועל רק בשנת 1904, שעה שנחתמה "האמנה הלבבית" בין בריטניה וצרפת על ההכרה בחלוקת מעגלי ההשפעה בין שתי המעצמות בצפון-אפריקה. החמרתה של בעיית מרוקו הניעה את צרפת לעיסקה זו, לפי עקרון "שמור לי ואשמור לך". הייתה זו הוכחה חותכת לניהול ענייני מצרים על ידי הבריטים תוך מקח וממכר עם צרפת.
בתקופת כהונתו נאלץ קרומר להתערב אצל הח'דיו גם כדי לכוון את מדיניות המינויים והפיטורים בממשלה ובמינהל המצרי, בהתאם לשיקוליו. שריף פחה (1881-4) הצטיין בתקיפותו האישית ובחולשתו המינהלית. סירב, בשעתו, לפנות את סודאן בניגוד לקרומר, שצידד בפינוייה, ולפיכך נאלץ להתפטר. מובאר פחה היה ממוצא ארמני ובעל השכלה צרפתית. למרות שהוכיח את כושרו השלטוני פוטר והוחזר לכהונתו, שכן היה בלתי-פופולארי מחמת דתו הנוצרית. ריאד פחה היה מוסלמי נאור, שנכון היה לשתף פעולה בביצוע הרפורמות. העריץ מדיניות של כוח וגילה עניין בתחומי החקלאות. מוצטפה באשר ניהל מדיניות "ג'נטלמנית", היינו נכנע בכל לבריטים והווה חומר ביד היוצר.

הרפורמות של קרומר וביקורתן
בספרו "מצרים החדישה" נתן קרומר סימנים בליקוייה העיקריים של המדינה, והכתירם תחת שלוש אותיות "C": Courbash (מגלב), Corvée (עבודת פרך), Corruption (שחיתות). בשנת 1883 נאסרה ההלקאה במגלב, שהייתה לחם חוקם של הפועלים והפלאחים המצריים. במרוצת שנות ה-80 בוטלו בהדרגה עבודות הפרך והכפייה. בעזרתם של מבצעי כפייה אלה נערך בדק מתמיד של גדות הנילוס, תעלות ההשקאה והמאגרים, וכן עובדו נחלאות הח'דיו ונלחמו במזיקי הכותנה. בשנת 1884 הציע קרומר לבטל את שיטת עבודות הפרך והכפייה בעזרת עודפי התקציב הדלים. אולם עבודות הפרך בוטלו בהדרגה רק לאחר שהבריטים ויתרו על חלק מהכנוסתיהם מתעלת סואץ. לאחר הקצאת תקציבים נוספים בוטלו עבודות הפרך רשמית בשנת 1892. קרומר האשים את הח'דיו עבאס השני (חלמי) כאחד המכשולים העיקריים שעמדו על דרך ביטול עבודות הכפייה. המלחמה בשחיתות התנהלה ביתר עקביות, אם כי בהצלחה חלקית בלבד. המבצעים העיקריים שיזם קרומר היו כדלקמן: הנהגת הנהלת חשבונות שיטתית ותקינה; העלאת משכורות הפקידים הזוטרים למיניהם והקפדה על תשלום בזמן; והכנסת עיקרון שיטת המכרזים בעבודות הציבוריות. לזכותו של קרומר יש לציין, כי הוא הקפיד אישית על טוהר מידותיהם של הפקידים הבריטיים. חלף כל המאמצים הללו פשה השחיתות בעיקר במשרד העבודות הציבוריות.
בתחום הכלכלי והפיננסי חלו עליות וירידות לסירוגין. בינואר 1889 נחתם הסכם בין הממשלה המצרית לבין המעצמות, שלפיו הוענקו סמכויות משפט מסוימות לבתי-הדין המצריים. ארבע שנים לפני כן נכנסו לתוקף היטלים שונים על הזרים, בעיקר בתחום המקרקעין. למעשה, עוד בשנת 1891 הוכרז על מסי עסקים, אלא שצו זה לא בוצע. לאחר חתימת "האמנה הלבבית" בין בריטניה וצרפת (1904) נמנעה צרפת מלהתערב בענייני הפנים המצריים. במאזן הכספי של ממשלת מצרים חלו, כאמור, תנודות. פשיטת הרגל הראשונה הוכרזה עוד בשנת 1876, בשלהי תקופת שלטונו של הח'דיו אסמאעיל. בשנים 1882-3 איימה על מצרים סכנת פשיטת רגל שנייה כתוצאה מהתוהו ובוהו הכלכלי והמדיני ששרר לאחר מרד עראבי פחה. מדיניותו הפיננסית של קרומר התבטאה בתחילתה בצמצום אוצרות הממשלה, בהעלאת מסים ובהתוויית תכניות פיתוח ראשונות. שנת 1888-9 נחשבה כשנת "פלא פיננסי", שכן לראשונה חל מאזן תשלומים חיובי בתקציבה של ממשלת מצרים. במרוצת תקופתו של קרומר הופחתו המסים הישירים בלמעלה מ-2 מיליון ליש"ט לשנה, וכן חלה הפחתה מקבילה במסי העקיפין: החל מינואר 1903 הונמכו שיעורי היטלי סחר מעבר לערים, הופחתו המכסים, מסי התעבורה ומסי רישום מקרקעין. היטלים שונים, על פחם, חומרי דלק ועצי בעירה הופחתו ל-4% במקום 8%. רק מסי הטבק הועלו בצורה דרסטית. למעשה, נאסר לגדל טבק במצרים עד שנת 1955. העלייה בהכנסות הממשלה המצרית בין השנים 1886–1906 הגיעה כמעט ל-100%. למרות זאת לא הגיעו ההכנסות לכדי 14% משיעור החובות המצריים בשנת 1906. בשנת 1902 נפתח לראשונה בנק חקלאי שנועד לסייע באשראי לפלאחים.
למרות ההטבה שחלה בתחום הפיננסי חלה הרעה בחלוקת הקרקעות. היצבר הקרקעות שבידי הזרים עלה בהדרגה והגיע לשיאו בשנת 1910. נחלאות הזרים ומקרקעי האוקאף הגיעו בשנת 1896 ל-574,000 פדאן, היינו 11.5% מכלל הקרקעות החקלאיות. בשנת 1907, עם פרישתו של קרומר, עלה האחוז ל-12.4% (כ-674,000 פדאן), ואילו בשנת 1910 השתייכו 13.2% (שהם כ-720,000 פדאן) לזרים ולמוסדות האוקאף.
בתחומים אחרים ביצע קרומר תיקונים רבים. בשנת 1902 הושלם בניינו של סכר אסוון, שחולל מהפכה בתחום חקלאות השלחין במצרים, ובסיועו ניתן היה להרחיב את שטחי הכותנה, על חשבון מצרים חיוניים אחרים. כן ניכרו תעלות רבות והוקמו מועצות פיקוח אזוריות על מאגרי המים על מנת לערוך חלוקת מים צודקת בהתאם לשטחי חלקות המזרע. כל פעולות ההשקאה והפיקוח בוצעו בעזרת מהנדסים בריטיים, שרכשו ניסיון בפעולות דומות בהודו.
פרשה אחרת הייתה בעיית ארגון של הצבא המצרית. לאחר מפלת עראבי פחה על ידי תל אל כביר (1882) פוזר הצבא המצרי. מסגרתו המחודשת של הצבא הורכבה מפלאחים במקום שכירים. הסגל הפיקודי הורכב מקרב הקצונה מימי עראבי פחה. הוקמו שתי חטיבות שמנו בצוותא כ-6,000 חייל, ובראשן עמדו קצינים בריטיים ומצריים. לאחר הסכם הקון-דומיניון תוגברו החטיבות על ידי חיילים סודאניים. כן חל שיפורים בנוהג בתי-הסוהר והופעל צו על תנאי, שאסר על מעצר שרירותי ללא עשיית דין. עוד בשנת 1887 נחתם הסכם בריטי-מצרי על איסור המסחר בעבדים, ובעקבות הוקמו לשכות לשחרור העבדים. אולם הביצוע היה מרושל וכושל. בשלהי שנת 1894 שגשג עדיין המסחר בעבדים. ב-1895 הוצא צו שמטרתו הייתה להביא בפלילים מנצלי-עבדים.
במשך תקופת כהונתו של קרומר נעשו תיקונים נוספים בשטחי החינוך וברפואה-המונעת (הרכבות למיניהן). אולם בתחום המשפט לא חל כל שינוי במעמדם הבכיר של בתי-הדין הקונסולריים והמעורבים. בסיכומו של דבר יש לציין, כי הישגיו העיקריים של קרומר היו בתחומים הבאים: הבראת משק הפיננסים, גיבוש המינהל הממשלתי ופיתוח רשת ההשקאה. מבקריו של קרומר מיחסים לו שורה של ליקויים וטעויות: א) גישתו לתנועה הלאומית המצרית לקתה באי-הבנה. בדוח האחרון שלו לממשלת בריטניה העריך קרומר את התנועה הלאומית כתנועה פאן-אסלאמית בעלת גון דתי. בעקבות הערכה מוטעית זו מיעט בחשיבותה של התנועה הלאומית, מאחר שגם כפר ביכולת התארגנותה. עם זאת המליץ לתמוך במודרניסטים, כמוחמד עַבְדֻה וחבריו, כיוון שהעריך את ניסיונם ל"מַעֲרֵב" את מצרים; ב) הזנחתו העיקרית הייתה בתחום החינוך. קרומר תירץ את כישלונו בתחום החינוך בצורך המוקדם לאסור על הפוליגמיה ולשפר את מעמדה של האישה במצרים. בניסיון הצטדקותו הוא הסתייע גם בעדותו של לסאפס, מייסד תעלת סואץ, שטען כי האמהות המצריות עיוורו את עיני ילדיהם כדי למנוע את הליכתם לבתי-הספר. מכל מקום, בשנת 1906 נוהלו במדינה 505 בתי"ס, שנתמכו על ידי הבריטים; צוותות ההוראה הגיעו ל-4,300 ומספר התלמידים הגיע רק ל-92,000. ההזנחה העיקרית שהייתה בתחומי החינוך המקצועי והטכני וכן החינוך העל-יסודי; ג) בימיו של קרומר התעצם מעמדם של בעלי הרכוש הקרקעי הגדול, ובכללם זרים רבים. טענתו שלקרומר, כי מקרקעי הח'דיו נמכרו לפלאחים זעירים הייתה מופרכת מעיקרה, שכן שיעור הנחלאות הגדולות (מעל 50 פדאן) עלה בשטחו ביותר מ-25% בתקופת כהונתו; ד) בלימת התעשייה המצרית ושיאורן של הקפיטולציות, על בתי-הדין הקונסולריים והמעורבים שלהן. מסחר החוץ של מצרים הוסגר, למעשה, לידי יצואנים ויבואנים בריטיים שהפיקו הון תועפות; ה) תוצאות מדיניותו החקלאית של קרומר בהרחבת שטחי הכותנה המצריים נתונים במחלוקת. מכל מקום, התאמתה של הכותנה לחקלאות השלחין המצרית הייתה מעולה לכשעצמה, לפחות מבחינת התנאים הפיסיים ההכרחיים לטיפוחו של זן זה. אולם מבחינה כלכלית, תאמה להפליא הכנסת הכותנה למצרים את האינטרסים הכלכליים של בריטניה, בהפכה את מצרים למקור אספקת כותנה זולה לתעשיית הטקסטיל הבריטית. האינטרסים המסחריים הבריטיים התנגדו להקמת תעשיית טקסטיל במצרים גופא, והעדיפו יבוא זול של כותנה גולמית. מאז הכיבוש הבריטי ועד ל-1907, שנת פרישתו של קרומר, גדל ערך יצוא הכותנה השנתי ממצרים מ-8 מיליון ליש"ט ל-30 מיליון ליש"ט. בעטייה של מדיניות זו הפכה מצרים, שהייתה עד אז ארץ חקלאית מובהקת, ליבואן רציני של תבואות, החל משנת 1900. צ'ארלס עסאווי, מגדולי הכלכלנים המצריים, תומך ברעיון הכנסת הכותנה למצרים במקומן של התבואות. הוא גם רואה בכך פתרון חלקי לבעית התעסוקה.²² ברם הרחבת שטחי הכותנה במצרים יצרה מכלול של בעיות כעודפי אוכלוסין, תלות יתרה בשווקים הבינלאומיים ופְגיעות למשברים כלכליים הכרוכים ברגישות מחירי השווקים ובהשמדת יבולי הכותנה על ידי מזיקים.
ניתן לסכם, אפוא, את פעולתו של קרומר כמדיניות שהוכתבה על ידי האינטרסים הבריטיים, אך עשתה גם למען מצרים כל אימת ולא חרגה מתחום הגישה המדינית והכלכלית של ממשלת בריטניה.

המצב האגרארי במצרים במאה ה-19
במרוצת המאה ה-19, חלה התהוותה של הבעלות הפרטית של המקרקעין במצרים, החל מתקופתו של מוחמד עלי, שהניח את היסוד לבעלות הפרטית וכלה בתקופתו של קרומר וגורסט, שעה שהצברי המקרקעין והנחלאות הגדולות הגיעו לשיאיהם.
שליטי מצרים היו נוהגים להעניק למשפחותיהם ולמקורביהם נכסי קרקע בבחינת בעלות פרטית. נוהג זה הווה מבחינות רבות תוצאה של ההשקפה המסורתית, כי השליט והקרקע זהים. רק בתקופת הח'דיו אסמאעיל הופרד משק המקרקעין של השליט ממשק המדינה. לפי הערכתו של קרומר מקרקעי משפחת הח'דיו כ-916,000 פדאן, היינו כ-25% מכלל הקרקעות המעובדות בימי אסמאעיל. קרוב לוודאי, שהנכאים הקרקעיים היו מרובים יותר. חלוקת המקרקעין נעשתה לפי שלוש אמות מידה: א) קרקעות מלכותיות, שנתקיימו גם לאחר הדחתו של אסמאעיל ואף לאחר הכיבוש הבריטי; ב) קרקעות ווקף ונכסי היקדש אחרים, שהצטברו בפיקוחן של הרשויות הדתיות והעניקו עוצמה מדינית לראשי הדת; ג) קרקעות המדינה (domain), שהועברו לרשות הממלכתית על ידי אסמאעיל כערובה כספית לאחר קבלת מלוות חוץ בסוף שנות ה-70 של המאה ה-18.
הקרקעות המדוברות הוענקו, בדרך כלל, על ידי השליט למקורביו ולפקידים שהשביעו את רצונו, היינו לפקידות הבכירה הקרקעות הללו חולקו בתנאים שונים. חלקן ניתנו במקום גמלאות, חלקן הועברו כ"אבעדייה", היינו כקרקעות שלא נרשמו בספרי המקרקעין של המדינה, על מנת שיעובדו ויטוייבו. חלקן הועברו לבעליהן בחזקת נחלאות פרטיות תמורת "עהדַה", היינו תמורת חכירת מיסים ("אלתזאם") היו אלו קרקעות מעובדות לשעבר שנעזבו על ידי מעבדיהן עקב המצוקה הכלכלית והמלחמות בתקופת מוחמד עלי, בעליהן החדשים התחייבו לשלם מפרעות לח'דיו, ברם בעלותם של המקרקעין הייתה להלכה ולמעשה. במרוצת הזמן הפך האלמנט התורכו-מצרי לשליט בממשלה וריכז בידיו את האחוזות הגדולות. ראוי לציין, כי אלמנט זה היה זר בלשונו ובכתבו להמוני המצרים והתגורר, כמובן, בערים הגדולות. כדוגמה מובהקת לכך ניתן להצביע על אישיותו של מוחמד שריף פחה אל כביר, שכיהן כראש ממשלה בשלהי תקופתו של אסמאעיל והיה בעל בריתם הנכבדים באסיפה המייצגת. אישיות זו נולדה ב-1826 לאב שכיהן כשופט עליון באיסטנבול.
כשהאב ביקר במצרים השאיר את בנו בחצרו של מוחמד עלי, בעוד שהוא עצמו המשיך במסע לחג'אז מוחמד שריף נשלח לאקדמיה הצבאית בפריס, ובזמן שלטונו של עבאס הראשון שירת בצבא בדרגת סרן. להלן התקדם בדרג הצבאי, שירת את סוליימאן אלפרנסאווי (קולונל סאֶב), נשא את בתו עבר למינהל הממשלתי כעוזרו של חלמי פחה, ובשנת 1879 הגיע לראשות ממשלת מצרים. להלן כיהן בתפקיד זה עוד מספר פעמים. הודות לקריירה הציבורית שלו הצליח לצבור מקרקעין נרחבים, הן כמענק מהח'דיו אסמאעיל (1000 פדאן) והן כירושה מאלפרנסווי. כמו כן קיבל קרקעות "אבעדייה" ויסד ווקף על כ-2200 פדאן.
נוסף לבעלי הנחלאות הגדולות ממוצא תורכי, התעשרו גם אלמנטים מקומיים שחדרו לפקידות הבכירה וצברו מקרקעין רבים. מקרב אלה האחרונים יש לציין את רִפעַת אר-רפע את-תהתאוי, מי שארגן את משרד התרגומים הראשון, וכן את רופאו הפרטי של עבאס הראשון, אבראהים אנ-נבראווי, בעל דוכן למכירת אבטיחים לשעבר בעיירה קטנה שבצפון הדלתה, שהניח אחריו כ-1700 פדאן. בשנות ה-30 של המאה ה-19 חלה תמורה מסוימת בהרכב הבעלים על הקרקע. עד תקופה זו שימשו צ'רקסים ועות'מאניים בתפקידי מושלי נפות, מחוזות ורשויות כפריות. בשנת 1833 החל מוחמד עלי למנות לתפקידים אלה שייח'ים כפריים ונכבדי השבטים הבדווים. הללו הגיעו לעמדה חברתית ולקנין קרקעי עקב מינוייהם הממשלתיים. בתור דוגמה לכך ניתן להביא את הצבר הרכוש של קולונל עראבי פחה שהגיע ל-877 פדאן, בעוד שאביו שהיה שייח' אל בלד של כפרו הוריש לו רק 8.5 פדאן. כבר במאה 19 התחלקה האוכלוסייה הכפרית של מצרים בין משפחות פלאחים פשוטים, בעלות קניין קרקעי זעום לבין משפחות מכובדות יותר שראשיהן, השייח'ים, תפסו את המישרות הדתיות והחילוניות בכפרים. עם מותם של אותם שייח'ים הוכרז אבל כללי למשך שנה תמימה והמשפחות השכולות היו נהנות מ"מתנות אבל". מישרת שייח' אל בלד הייתה הבכירה ביותר מקרב הכהונות הכפריות. למרות שמישרה זו הייתה בעלת דירוג נמוך בהיררכיה הפקידותית, הרי שנודעה לה חשיבות בעיצוב היחסים האגראריים בכפרים. בתחילת המאה ה-19 הייתה מישרה זו כרוכה במשכורת, ולהלן בוטל התשלום. החל ממחצית המאה ה-19 שונה התואר ל"עֻמדה" במקום שייח' אל בלד. התואר והמישרה היו מועברים בירושה במשך דורות רבים. עם עריכת ספרי מקרקע המדינה בתקופתו של מוחמד עלי הוצקב לשייח' אל בלד כ-5% מקרקעות הכפר כשהן פטורות ממסים. להלכה, שימשו ההכנסות ממקרקעין אלה לכיסוי הוצאות ההארחה שהוטלו על השייח'ים.
למעשה, אילצו השייח'ים את איכריהם לעבד את הקרקעות הללו ללא תמורה. בתקופת שלטונו של השייח'ים. למעשה, אילצו השייח'ים את איכריהם לעבד את הקרקעות הללו ללא תמורה. בתקופת שלטונו של סעיד פחה בוטלה הקצבת הקרקעות, והן הוחזרו. בחלקן לפלאחים. אף על פי כן הצליחו השייח'ים להרחיב את מקרקעיהם בתוקף עמדתם כנציגי השלטון בכפרים ומחמת בערותם של הפלאחים עד שנת 1854 נהנו השייח'ים מירושת קרקעותיהם של נפטרים עקרים. גם לאחר פרסום חוקי הירושה בשנת 1855 קבעו השייח'ים את שיעור המסים וסווג הקרקעות לשם היטלי מסים, וכן קבעו את שטחי הקרקעות המוברות והמשוחררות מהיטלים. בהתאם להודעותיהם קבע מושל המחוז את שטחי האדמות שהופקעו לצרכי הציבור רבים מהשייח'ים נמנעו מלהודיע על מותם של פלאחים חסרי-יורשים והשתלטו על קרקעותיהם. מעמדם של השייח'ים התבצר במיוחד מחמת הסמכויות היסודיות שהופקדו בידיהם, שכן לפי המלצותיהם גוייסו הפלאחים הן לצבא והן לעבודות הכפייה. קרומר היטיב לתאר את מעמדם של השייח'ים הכפריים בקבעו, כי היו משוללים כל פיקוח ולכן ניצלו לרעה את זכויות היתר שלהם והפכו למעין רודנים זעירים.
החל מתקופת הכיבוש הבריטי איבדו ראשי הכפרים חלק ניכּר מהשפעתם עקב הנהגת מערכת מינהל מחודשת, שבלמה את תהליך התבססותם של השייח'ים בתפקידי המפתח בכפריהם. במרוצת המאה ה-20 נעלם והלך מעמד מיוחד זה, קנייניו הקרקעיים פוזרו, חלקם נשמר כווקף והכנסותיו התפצלו. כן מונו ראשי כפרים חדשים, שהיו נטולי אמצעים לצבירת קרקעות. לכל היותר, הינם חולשים על 10–50 פדאן, כלומר משתייכים למעמד בעלי הקרקע הבינוניים. חלק מהמשפחות הוותיקות פנו לעסקים ולמדיניות. כמה מבעלי הקרקעות הגדולים במצרים בין שתי מלחמות עולם השתייכו למשפחות, שראשיהן היו שייח'ים כפריים, כגון משפחת בדראווי, שחלשה על 20,000 פדאן. אחד מאבות המשפחה הנ"ל שימש כשייח' אל בלד בשנת 1869 בכפר בַהוּת וחלותי.

המשכילים, מתקני האסלאם והתנועה הלאומית
התעוררות התנועה הלאומית בעולם הערבי בכלל ובמצרים בפרט הייתה קשורה הדוקות בחידוש המגע עם מדינות אירופה ובתנועת ההשכלה והמגמות הרפורמיסטיות באסלאם, שהתעוררו אף הם, בעקיפין, כתוצאה מהמגע עם אירופה. קדמה להיווצרות התנועה הלאומית התפשטות תנועת ההשכלה וההתמערבות בעולם המוסלמי. למרות שקשה לקבוע את הגורמים המפורטים שעודדו את ההתעוררות החברתית והלאומית במזרח-התיכון, ניתן להצביע על אירועים מרכזיים שקידמו את התהליכים הללו: א) התיישבותם של סוחרים ומסיונרים קתוליים בלבנון ובלבנט בתקופת שלטונו של פאח'ר אד דין בסוריה, בלבנון ובארץ ישראל במאה ה-17. הפצת הדת הנוצרית בקרב הערבים מילאה תפקיד נכבד בתנועת ההשכלה. תופעה ידועה היא, שניצני התנועה הלאומית הערבית פרחו בקרב היישוב העירוני הערבי-נוצרי, הן בלבנט והן במצרים.
במצרים הצליחה מפלגת ה"וופד" ללכד סביבה את המוסלמים והקופטים כאחד, ללא מחיצות דתיות; ב) מתן הקפיטולציות על ידי שלטון העות'מאני הגביר את חדירתם של אנשי מסחר וכלכלה, וכן אנשי דת אירופיים למזרח-התיכון. רפיונה הכלכלי והמינהלי של האימפריה העות'מאנית עודד תהליכים אלה; ג) ההרפתקה הנפוליאונית במצרים ובארץ ישראל (1798–1801), וההתנגשויות הצבאיות בין המזרח והמערב עורר אות מוחמד עלי במצרים והביאו את סיסמת הלאומיות החילונית, וכן את חידושי הטכניקה האירופים; ד) פתיחת תעלת סואץ (1869), ובמיוחד כיבוד מצרים על ידי בריטניה (1882), הווה גורם ישיר שדחף את מצרים לראשות התנועה הלאומית הערבית.
תיקוניו הצבאיים של מוחמד עלי גררו עמם, בהכרח, רפורמות בשיטות החינוך וכרו תהום עמוקה בין החינוך הדתי והחילוני. סתימת הפער בין האסלאם האורתודוכסי לבין תנועת ההתמערבות היוותה את עיקר תפקידם של מתקני הדת והמודרניסטים. התנועה הלאומית התפתחה בשלב מאוחר יותר, ולעתים האפילה על המודרניזם וטשטשה את מגמותיהם של המשכילים. התנועה לחידושו של האסלאם הביאה גם לטיפול רעיון אחדותו של האסלאם וכל המוסלמים, היינו לרעיון גיבושה המדיני והארגוני של אחדות זו בתנועת "פאן אסלאם". אולם רעיון "פאן-אסלאם" לא התגבש מעולם לכדי תנועה מפלגתית מאורגנת ומעשית, לא בלבושו השמרני-דתי כאגף של התנועה הלאומית, ולא בלבושו העל-לאומי. אולם, עצם התעוררותם של הערבים-המוסלמים לבדק בית בדתם ולחידוש פניה על מנת לבלום את החדירה האימפריאליסטית של בני אירופה, הייתה בבחינת גורם מאיץ ומקדם את התפשטות התנועה הלאומית.
המייצג העיקרי של תנועת הרפורמה באסלאם היה ג'מאל אד דין אלאפגני (1897–1939), שנולד בפרס ובילה בנעוריו באפגניסטן. הוא הירבה לסייר בעולם המוסלמי, בחצי-האי ערב ובהודו. בשנת 1869 גורש למצרים, עבר לאיסטנבול וחזר למצרים. בלחצם של הבריטים, שהאשימו את אלאפגני בתמיכה במרד עראבי-פחה, גורש על ידי הח'דיו תופיק, הוחזר להודו ומשם הפליג למערב אירופה. במרוצת מסעותיו המרובים רכש אלאפגני ידיעה מקפת באורח החיים של עמי האסלאם. הוא התריע נגד התערבות המעצמות בחייהם של עמי המזרח וצידד בסיגולו של האסלאם לחיים המודרניים בדרך התיקון ("אִצלַאח"). עד אז התבסס האסלאם על 4 עקרונות: הסונה – בעלת האופי השמרני, הנוגדת ברוחה לחידוש ("בִדְעַה"); האִג'מַאע – ההסכמה הכללית, ההופכת מסורת מכובדת למקובלת ולמוסכמת; הפֻתווה – הגושפנקא החוקית על "הבִּדְעַה"; והאג'תהאד – היינו "ההתאמצות" לרדת לחקר הכתוב. לעקרון זה התנגד האסלאם האורתודוכסי. כיום נמשך האג'תהאד, כלומר המחקר החופשי, רק בקרב כתות השיעים.
תלמידו של אלאפגני, מחמד עַבְּדֻה (1848–1905), הפך לאבי המודרניסטים במצרים. תחילה השתלם בטנטה ובאלאזהר (המכללה הדתית של קהיר), ברח מהמכללה עקב שיטת הלימוד המכנית. הושפע על ידי קרוב משפחתו צופי, שהוראהו את חקר והבנת האסלאם. בשנת 1871 הגיע אלאפגאני לקהיר, והרצה במשך כל שנות שהותו במצרים על הצורך להגן על האסלאם וכן ניהל תעמולה נגד הזרים ובריטניה. באותם שנים ספג עַבְּדֻה את רעיונותיו של אלאפגאני. בשנת 1877 סיים את לימודיו וכיהן כמורה בדאר אל עֻלוּם, בנסותו ללמד לפי שיטה חדשה, בלתי מכנית. עם עליית תופיק לשלטון (1879) פוטר עַבְּדֻה, ומאחר שתמך בסופו של דבר במרד עראבי פחה, גורש ממצרים. בערוב ימיו חזר לקהיר מאירופה ומונה לרקטור של מכללת אלאזהר ולמופתי של מצרים.
עיקר מגמתם של המודרניסטים הייתה לתקן את החברה על ידי הדת, ובאמצעותה. אולם תנועתם לא הייתה מעולם תנועה המונית. תיקוניו הצבאיים של מוחמד עלי פערו, כזכור, קרע עמוק בין החינוך הדתי והחילוני. לפיכך הטעים עבדה, בניגוד לאלאפגאני, את הצורך בשיפור רמת החינוך ובהתאמת שיטת חינוך חדישה. כן התקין פירוש מודרני לקראן, כשסממני תורת האבולוציה של דארווין ניכרים בפירושיו,²³ ניסה להוכיח, כי באסלאם אין "גזירה מראש" (פרדסטינציה), אלא "בחירה חופשית". כמוהו כאלאפגאני, הוא הירבה בכתיבת מאמרים אפולוגטיים. הפתרון למשבר הדת, אליבא דעַבְּדֻה, היה התקנה מחודשת של חוקי האסלאם על ידי ביטוח המז'אהבּ (האסכולות). לא תמיד הזדהו מגמותיהם של הלאומיים עם שאיפות מתקני האסלאם, אולם עַבְּדֻה נתן את תמיכתו ללאומיים, כפי שהוכח בפרשת מרד עראבי.
מקרב תלמידיו של עבדה יש להזכיר את מחמד רשיד רִדַּא, עורך "אל-מנאר" (המגדלור), ששימש ביטאון למתקני הדת, ובו גם נתפרסם חיבורו של עַבְּדֻה על הפירוש המודרני לקראן. תלמיד אחר, עלי עבד אר-ראזק שאף להפוך את האסלאם ל"דת רוחנית", הינו להפריד בין מוסדות השלטון החילוניים לבין המוסדות הדתיים. הוא צידד בביטול הח'ליפות כיוון שראה בה את מקור השחיתות.
המתנגדים לעבדה ולרפורמיסטים היו הן השמרנים והן המתבוללים-המתמערבים. גם כמה ממנהיגי התנועה הלאומית התנגדו לעבדה מטעמי יריבות אישית. תומכיו באו מקרב החילוניים ומרביתם תפסה עמדות מפתח במוסדות הדת והחינוך. גם סעד זע'לול, מנהיג ה"וופד" היה מבין תלןמידיו. חשיבותה של תנועת הרפורמה באסלאם מתבטאת בהווה בכך, שהמודרניזם האלסאמי הפך לדת הרשמית של כת ההפיכה במצרים. בעקבות הפרסומים ב"אל מנאר" ובהשפעת מתקני האסלאם, בני דורו של עַבְּדֻה, ביטלה כת ההפיכה במצרים את נכסי ה"ווקף אהלי" (משפחתי) ואת בתי הדין העדתיים, כביטוי להפרדת מוסדות הדת מהמדינה.

תקרית דַנְשַווַאי ורצח בוּטרוס ע'אלי
קורות התנועה הלאומית במצרים קשורות קשר הדוק בשמו של מוצטפה כאמל (1874–1908), והיא צמחה על רקע תנועת ההשכלה, עיתוניה וירחוניה. מבין אישי תנועת ההשכלה והלאומיות הערבית יש להזכיר את מחמוד סאמי אלברודי, ראש ממשלת מצרים בתקופת מרד עראבי, שגורש אחר המרד לציילון; אבראהים אל מווייליחי, מייסד הוצאת ספרים, מבקר וסטיריקון, שהתגורר כ-10 שנים באיסטנבול; ג'ורג' זיידאן, נולד בבירות ופעל במצרים ובלבנון, היה בלשן עברי ואשורי, יסד את הירחון "הלאל" (1892), והניח את היסוד לרומאן-ההיסטורי בערבית בחברו 22 סיפורים ומחזות היסטוריים; עלי יוסף, יליד מצריים, סופר, עיתונאי ולוחם אנטי-בריטי; וכן מוצטפה אל-מנפלוטי, גם כן חניך אלאזהר, עיתונאי ומבקר, ששיתף פעולה עם מחמד עבדה בתנועת מתקני האסלאם, וכן – עם סעד זע'לול, מייסד ה"וופד".
עם פתיחת תעלת סואץ (1869) חזרה והפכה מצרים למרכזם של נתיבי המסחר הבינלאומיים. החדירה הכלכלית של מעצמות אירופה סייעה להפיכת זרמי תנועת ההשכלה לתנועות מדיניות-לאומיות, שהיפנו את חציהן נגד תורכיה העות'מאנית ונגד מעצמות המערב. ההתעוררות הלאומית במצרים הקיפה לא רק חוגי משכילים ומתקני-אסלאם, אלא אף סוחרים, בעלי אחוזות בינוניים וקציני צבא. ההתגלות האלימה הראשונה של התנועה הלאומית חלה בשנת 1882, עם מרד עראבי פחה, על רקע התמוטטותה הכלכלית והפיננסית של מצרים. הכיבוש הבריטי שבא כתגובה וכיעילה לדיכוי המרד רק סייע להחרפת המאבק הלאומי, שלבש צורה אלימה. שני אירועים זעזעו את מצרים בתחילת המאה ה-20: א) תקרית דנשוואי (1906), שבה הוכּו והותקפו מספר קצינים בריטיים על ידי תושבי הכפר דנשוואי, לאחר שהקצינים יצאו לצייד יונים ועוררו את זעמם של הכפריים. הבריטים הואשמו בפתיחת אש על תושבי הכפר. איש מהקצינים הללו לא ניזוק חמורות, להוציא אחד מהם שנפטר, כנראה, ממכת שמש. בראש בית-הדין ששפט את עצורי דנשוואי ישב בוטרוס ע'אלי, מי שכיהן לאחר מכן כראש ממשלתה של מצרים. פסקי הדין נחשבו לחמורים ולאכזריים כיוון שכמה תוקפים קרב הכפריים נידונו למאסר עולם ולמלקות. המשפט עורר התמרמרות רבה במצרים וחיזק את הרגשות האנטי-בריטיים. כן נתפרסמה הפרשה בהבלטה רבה בעיתונות האירופית. כדי להשתיק את ההדים לתקרית זו השפיע קרומר על הח'דיו למנות את סעד ז'עלול, שנחשב אז כמדינאי מתון ופופולארי, לשר החינוך והתרבות. אולם זע'לול המתון הפך בהדרגה לקיצוני, ופרשת דנשוואי שינתה את השקפותיו והפכתהו למייסד המפלגה הלאומית המודרנית במצרים, הלוא היא מפלגת ה"וופד". בשנת 1907 שוחררו כל עצירי תקרית דנשוואי ובאותה שנה נאלץ גם קרומר להתפטר, כתוצאה עקיפה מתקרית זו; ב) רצח בוטרוס ע'אלי (1910), ראש ממשלתה הנוצרי-קופטי של מצרים, רצח את זה היה בבחינת אות לבאות ולאופיים האל-מותי של פלגי התנועה הלאומית הקיצוניים, שניהלו תעמולה אנטי-קופטית חריפה.

פעילותו של מוצטפה כַּאמַל
בעשור האחרון של המאה ה-19 חודשה פעילותה של "מפלגת המולדת", שנוסדה עוד בשנת 1881. בראש המערכת של ביטאון המפלגה ("אל-לוואא"-"הדגל") עמד, החל משנת 1900, העיתונאי מוצטפה כאמל (הביטאון הופיע ב-1902 באנגלית כ"אג'יפשן גאזט"). כאמל השתלם בתורת המשפטים בצרפת וצבר ניסיון וידע על דרכי ארגונו והפעלתו של מאבק מפלגתי. השקפותיו מהוות פסיפס בעל יסודות מנוגדים, ומבחינה זו משקפת גישתו את דעותיהם המעורפלות קמעא של חלוצי התנועה הלאומית במצרים. במלחמת יפן-רוסיה במזרח הרחוק (1904-5) הביע כאמל את אהדו ליפנים, בתור בני אומה אסיאתית שהעיזה להתמודד עם מעצמה אירופית. יתרה מזאת, מפלה של רוסיה במזרח-הרחוק עוררה הדים גם במצרים, שכן הוכח לראשונה כי מדינה אסיאתית יכולה להתגבר בשדה הקרב על מעצמה אירופית. המהפכה שהתחוללה ברוסיה בשנת 1905 עודדה בעקיפין את התסיסה הלאומית במצרים.
תביעותיו של מוצטפה כאמל לא הצטיינו בתקיפותן ובהחלטיותן. אמנם עיתונו "אל-לוואא" גינה את האימפריאליזם ותבע את פינויו של הצבא הבריטי ממצרים, אולם לא הרחיק לכת בעניין הקפיטולציות והסתפק בדרישת תיקונים בלבד בהן. כן צידד באחריות הממשלה כלפי הפרלמנט ותבע למנות פקידים מצריים למשרות רמות. בשטח החינוך והתרבות היו פעילויותיו של כאמל מגובשות יותר וענייניות יותר. לראשונה נתן דעתו על חינוך בנות וכן טען להקניית חינוך עמלני וטכני. לזכות פעילותו יש לזקוף את פתיחת האוניברסיטה הראשונה במצרים בשנת 1908.
האוריינטציה המדינית של מוצטפה כאמל הייתה פרו-צרפתית. לא רק את הכשרתו הארגונית והתרבותית רכש בצרפת, אלא נהנה גם מתמיכה מדינית צרפתית בהעלאת תביעותיו לפינוי הצבא הבריטי ממצרים. אולם חתימת "האמנה הלבבית" (1904) בין צרפת לבריטניה והכרתה של צרפת במעמדה המיוחד של בריטניה במצרים – טרפו את קלפי האוריינטציה הפרו-צרפתית של כאמל. אכזבתו מצרפת הניעתהו לחפש בעלי ברית חדשים נגד הבריטים במצרים. כתוצאה מכך פנה כאמל לתורכיה העות'מאנית, תמך בהנחת מסילת הברזל החג'אזית, שהוותה תכסיס תעמולתי במגמת "פאן-אסלאם" של הסולטאן העות'מאני. לפי מספר גרסאות, הרחיק כאמל לכת בהכירו בסולטאן כראש האסלאם, ובקשרו קשרים הדוקים עם מצדדי "הפאן-אסלאם" בתורכיה ובארצות הסהר-הפורה. מכל מקום, מוצטפה כאמל העדיף, כנראה, חסות נומינאלית של תורכיה העות'מאנית על מצרים מאשר כיבוש בריטי הלכה למעשה.
כתוצאה מקשריו עם חוגים פאן-אסלאמיים נקלעו חבריו של כאמל לתנועה הלאומית למשבר ולקרע פנימי. שכן כאמל דגל בכל הזדמנות באחווה לאומית מצרית בין המוסלמים לבין הנוצרים-קופטים, וגישה זו הפכה, למעשה, למדיניותו הרשמית של סעד זע'לול, מייסד ה"וופד". אולם מדיניותו הדו-ערכית של כאמל כתוצאה מההטפה לאחווה קופטית-מוסלמית מחד גיסא, ולגישה פאן-מוסלמית מאידך גיסא – אפשרה לאנשי תנועתו המוסלמיים לנהל תעמולה אנטי-קופטית חריפה, שניזונה מרגשות הקיפוח של המוסלמים במצרים מחמת הערכתם של הקופטים בתפקידי המינהל הממשלתי. אין ספק, כי התעמולה של הפלג הלאומי-מוסלמי נגד הקופטים תרמה רבות לרצח בוטרוס ע'אלי (1910), ראש ממשלתה הקופטי של מצרים.²⁴
מוצטפה כאמל זכה עוד לחזות בפיטורי לורד קרומר (1907), ולנסח מצע אידיאולוגי בן עשרה סעיפים, לאחר אכזבתו בצרפת. במצעו זה תבע יציקת תוכן מעשי בהסכם הקונ-דומיניון על סודאן, שהפכה למעשה למושבה בריטית. כן תבע את קידומו של החינוך הלאומי, ייסוד אוניברסיטה, ופיתוח החקלאות והתעשייה כדי להגיע לעצמאות כלכלית. התופעה הבולטת ביותר במצעו של מוצטפה כאמל היה היעדרן של תביעות ודרישות כלכליות וחברתיות; שכן מוצאו ומוצא תומכיו היה ממעד הזעיר-בורגני, שהיה תלוי בבעלי הקרקעות האמידים. הואיל ובמצרים הייתה תקופת שפע יחסי בגלל ההשקעות העצומות של ההון הזר, לא ייפלא כי עיקר המאמץ התעמולתי היה מכוון נגד הבריטים. בשנת 1908 חלה והפסיק את פעילותו ובאות שנה נפטר.
קיים עניין רב בחשיפת ההבדלים העיקריים בין "מפלגת המולדת" של מוצטפה כאמל לבין הכת הלאומית של קולונל עראבי פחה, שקדמה לה: תנועתו של עראבי פחה נתמכה על ידי כת הקצונה הצבאית, בעוד שהתנועה הלאומית של כאמל הייתה נחלת חוגי האינטליגנציה. בעוד שפעילותו של עראבי פחה התבטאה בהפיכה צבאית מובהקת, הרי שפעילותו של כאמל נשאה, בעיקרה, צביון מדיני-תעמולתי וספרותי. כת הקצינים של עראבי התייחס לח'דיו כאל צר ואויב לעומת "מפלגת המולדת" שהשלימה עם קיומו של בית המלוכה המצרי וראתה בו סמל לריבונות המצרית. אולם ההבדל העיקר בין שתי התנועות הלאומיות נבע מרקע מדיני ומנסיבות שונות. אחד הגורמים למרידת הקולונל עראבי פחה נבע מהמתיחות ששררה בצבא המצרי בין האלמנטים התורכו-צ'רקסים לבין האלמנטים המצריים. בתקופת פעילותו של מוצטפה כאמל לא היה קיים יותר ניגוד זה, שכן הקמתו המחודשת של הצבא המצרי על ידי קרומר חיסלה את זכויות היתר של הקצונה התורכו-צ'רקסית. כן חוסל בהדרגה מעמד הפקידות הבכירה ממוצא מוסלמי בלתי-מצרי. כיוון שכך הופנה עיקר חוד המרי המצרי כלפי הבריטים עצמם.

סיכומה של תקופה
השלטון הבריטי במצרים יזם אי אלו פעולות חשובות לפיתוחה הכלכלי של המדינה עד למלחמת-העולם הראשונה. גולת הכותרת של מפעלים אלה הייתה רתימתו של הנילוס למערכת של תעלות ומאגרים-מווסתים. למעשה, החל מפעל זה עוד בימי מוחמד עלי, אולם הבריטים המשיכו ושיכללו את מערכת ההשקאה, בנו את סכר אסוון (1902), שהיה אחד המפעלים הגדולים ביותר באסיה בסוגו ופתח דף חדש בהיסטוריה הכלכלית של מצרים. הסכר, שהוא היחיד עד היום במצרים, הוגבה פעמיים בשנים 1912 ו-1933. הודות למהפכה שהתחוללה בשיטות ההשקאה ניתן היה להרחיב את שטחי הכותנה ולהפוך בהדרגה את הכותנה המצרית ארוכת-הסיבים לטובה ביותר בעולם.
פעולות שיקום אחרות של הבריטים היו הבראת המערכת הפיננסית המצרית, התקנת מינהל ממשלתי מתוקן, יחסית לעזובה ששררה עד לכיבוש הבריטי, וחידוש פניו של הצבא המצרי. כן ניסו הבריטים להקל במקצת על הפלאחים, הן על ידי ביטול עבודות הכפייה והן על ידי ניסיונות להנהיג רפורמה אגרארית. בתקופת כהונתו של קיצ'נר (1911–1914) נחקק "חוק חמשת הפדאנים" (1913), שקבע כי אין להחרים את חלקתו של הפלאח על חשבון חובותיו אם רכושו הקרקעי לא עלה על 5 פדאן. מבקריו של חוק זה טענו, כי בכך נסתם הגולל על הפלאח הזעיר, כיוון שנבצר ממנו לקבל אשראי תמורת ערבון במקרקעין. כתוצאה מכך נאלץ לפנות אל המלווים בריבית קצוצה.
הרחבת שטחי הכותנה במצרים הייתה מלווה ביתרונות ובמגבלות בעת ובעונה אחת. שכן הפיכתה של מצרים למונקולטורה של כותנה הולידה את בעיית-הבעיות עד היום ועד בכלל, היינו את בעיית עודפי האוכלוסין של המדינה, המאיימים, על חנק כלכלתה. עם זאת הכשירה הכותנה, כזן חקלאי תעשייתי, את התפתחות התעשייה הבינונית במדינה, והוציאה למצרים מוניטין מבחינת איכות סיביה.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914 נצטווה ממשלת מצרים להפסיק את יחסיה עם מעצמות המרכז והמצרים נקראו לסייע לבריטניה ובעלות בריתה. באוקטובר 1914 נכנסה תורכיה העות'מאנית למלחמה לצדן של מעצמות המרכז. כתוצאה מכך הוטל מצב צבאי על מצרים, ובסופה של שנת 1914 הודיעה בריטניה על ניתוק זיקתה של מצרים לאימפריה העות'מאנית ועל הפיכתה לפרוטקטוראט, היינו לשטח חסות. החוקה המצרית בוטלה והמועצה המחוקקת פוזרה. הח'דיו עבאס השני (חלמי), שהעדיף מדיניות פרו-תורכית, פוטר על ידי הבריטים, ובמקומו התמנה דודו חוסיין כאמל. זה האחרון קיבל את התואר "סולטאן", שהטעים את פרישתה של מצרים מהאימפריה העות'מאנית והשווה, כביכול את השליט המצרי לשליט העות'מאני. קונסול הבריטי קיבל את התואר נציב עליון ומצרים הפכה רשמית למושבה בריטית ולבסיס צבאי ראשי של חילות האימפריה הבריטית. בשנות המלחמה שימשה מצרים כמאגר לאספקה לחילות בנות-הברית. הבריטים קנו במצרים תוצרים חקלאיים וכותנה במחירים רשמיים, אשר נפלו בהרבה ממחירי השוק העולמי, למרות שהועלו מספר פעמים. כחצי מיליון מצרים גויסו לגדודי עבודה ויחידות הצבא המצרי שמרו על מתקני תעלת סואץ. הגיוסים ההמוניים וירידת הייצור החקלאי יצרו משבר כלכלי חריף בשלהי מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. מבחינה זו ניתן לראות במלחמת העולם גורם נוסף שליבה את שלהבת התנועה הלאומית המצרית.

2) עיראק ואזור המפרץ הפרסי

גורמי חשיבותה הכללית של עיראק
הכינוי "ארם-נהריים" (מסופוטמיה) שבו מוכתרת עיראק (אַלְעִראַק) של היום מציין את התלות המשקית והכלכלית של המדינה בפרת ובחידקל, שני נהרותיה הראשיים. תלות זו, בתוקפם של התנאים הגאוגרפיים, יוצרת הקבלות מסוימות בין מצרים לבין עיראק. מכל מקום, היא הטביעה את חותמה של ההיסטוריה העתיקה של מסופוטמיה החל מתקופת הממלכות של אכד (2400 לפנה"ס), בבל העתיקה של חמורבי (2100 לפנה"ס).
להלן במאות ה-18–19 התאפיינה עיראק, בניגוד למצרים, במיקומה השולי והבלתי-חשוב בתחומי האימפריה העות'מאנית. כפרובינציה מרוחקת ממוקדיה המדיניים והכלכליים של תורכיה העות'מאנית פיגרו בה מרבית התהליכים המדיניים והכלכליים, שאיפיינו את מצרים וארצות הים-התיכון המזרחי. המגע עם מעצמות אירופה התאחר ועצימותם של תהליכי ההתגבשות המדינית הואטו. למרות זאת יש לייחס למיקומה הגאוגרפי של עיראק חשיבויות בלתי-מבוטלות, שהשפיעו בעבר, ומשפיעות בחלקן גם היום, על האירועים הפנימיים והכלכליים במדינה זו. עיראק הינה ארץ של מפגשים והצטלבויות. בתחומיה המדיניים מצויות ארבע הערים הקדושות לאסלאם השיעי מיקום השבטים השיעיים משתרעת בדרומה של המדינה. לעומת זאת מתאפיינת הג'זירה העיראקית ברוב של שבטים סוניים. יחסי הכוחות המספריים בין שני פלגי האסלאם הינם כמחצה על מחצה, עם יתרון מספרי מסוים לשבטים השיעיים. עם זאת, היה השלטון מרוכז בידי מוסלמים סוניים, החל מהתקופה הממלוכית וכלה בממשל הנוכחי. למתח המתמיד בין הדרום השיעי לבין הצפון הסוני הייתה השפעה רבה של החיים המדיניים הפנימיים. בנוסף לכך מהווה עיראק זירה רב-לשונית ורב-לאומית. ניבים כורדיים, ערביים, תורכיים ופרסיים נמצאים בשימוש עד היום. בעיראק ניתחם גבולה הצפוני של השפה הערבית.
שפע של מיעוטים לאומיים ודתיים ממוצא שמי, הודו-איראני ותורכמני התגורר בעיראק. המיעוט הלאומי עתיר הכוח של הכורדים מתגורר, רובו ככולו, בתחומיה של המדינה, ומהווה עד היום את הבעיה המדינית העיקרית של שליטי המדינה. מיעוטים נוצריים אחרים כאשורים נסטוריאניים וכאשורים קלדאיים, לצדם של כתות פרסיות וכתות אֶסוֹתֶריות-מסתוריות כֶיזִידים ושַבַּכּ יוצרים פסיפס חברתי מגוון ובעיות מיוחדות, שלא היו בנמצא במצרים. תחומיה המדבריים והערבתיים של עיראק מהווים את מרבית שטחיה הטריטוריאליים. במדינה זו קיים, אפוא, מפגש חריף בין חבורות של נודדים מחצ"א ערב ומהג'זירה עם יושבי שטחי המזרע לאורך קטעי העיבוד החקלאי של הנהרות הגדולים. מגע חריף מעין זה בין נודדי המדבר לבין יושבי הקבע לא הורגש בתחומיה של מצרים, שאין בה כמעט נודדים כיום, והיא מכונסת בעמק הנילוס, בדלתה ובאזור סואץ. תחומי השבטים הנודדים במצרים מוגבלים לנוביה ולצפון סודאן, ואילו במדבר המערבי-הלובי הינם מתי-מעט.
השפעת המדבר והערבה הצחיחה ניכרת עד היום בעיראק במשקלן של חבורות השבטים הנודדים בחייה של המדינה, למרות שמשקלן פוחת והולך במהירות. עיראק שימשה במשך מרבית תקופותיה אזור של מעבר בין מעצמות גדולות וחזקות. החל מהמאה ה-16 ובמשך המאה ה-17 ואילך היוותה עיראק זירה להתנגשויות קרביות ממושכות בין האימפריה העות'מאנית לבין הממלכות בפרס. מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד לחדירתה של ברית המועצות לתחומי המזרח התיכון נקלעה עיראק למאבק הבין-גושי של המעצמות הגדולות, ופסחה בין זיקתה לעולם הערבי ("הליגה הערבית") לבין זיקתה לבריתות גלובליות ("ברית בגדאד").
עובדות אלה, ובמיוחד גילויו של הנפט בפרוס המאה ה-20, גיבשו בהדרגה את התעניינותן של המעצמות בארץ הנהרות. בראש ובראשונה הייתה זו בריטניה שלטשה עיניה לדרום-עיראק ולאזור המפרץ הפרסי. מוקד התעניינות זה לאינטרסים הבריטיים נשא חשיבות רבה למעלה ממאתיים שנה עקב מדיניותה האימפריאלית של בריטניה, שהתבטאה בשמירת עורקי התעבורה להודו. לפיכך התרחב המאבק הבינלאומי במרוצת המאה ה-19 על נתיבי התעבורה בדרום עיראק (צ'סניי ואחרים), ובעיקר על השליטה על השייט בנהרות (לינץ') ואבטחת השייט במפרץ הפרסי. בפרוס המאה ה-20 נוסף, כאמור, מימד חדש לאינטרסים הבריטיים במפרץ הפרסי – שדות הנפט. לפיכך השתלטה בריטניה על עיראק במרוצת מלחמת העולם הראשונה. להוציא את מצרים, היוותה עיראק את שטח הכיבוש הבריטי הראשון במזרח-התיכון, והיא גם הייתה הראשונה לקבלת העצמאות (לפני מצרים). מכאן נָבְעו בריתה ותלותה הכלכלית והצבאית של עיראק בבריטניה. עובדת יסוד זו הגבירה את החיכוכים הפנימיים בעיראק, ואף הביאה למרידות הצבאיות במדינה זו, שהיו הראשונות מסוגן במזרח התיכון בזמן החדש.
על רקע של גילויי הנפט הפכה עיראק למדינה העשירה והחזקה ביותר בסהר הפורה. המלכתן של המשפחות האשמיות בעיראק ובעבר הירדן המזרחי הולידה וריאציות שונות לאיחודן של ארצות הסהר הפורה תחת הכתר ההאשמי, כשלעיראק נועד תפקיד מרכזי בהנהגת האיחוד. מעמדה הכלכלי האיתן של עיראק הביא לחידושו של המאבק העתיק-יומין על הבכורה בעולם הערבי בין מצרים לבין עיראק. מאבק זה לבש צורות ופשט צורות, אולם כמעט ולא נפסק. גם בעיצומם של המשטרים הרפובליקאיים בעיראק ובמצרים נמשכת התחרות בין שתי המדינות, בין נאצר וקאסם לפני מספר שנים, ובין נאצר ומפלגות הבעת' בעיראק ובסוריה בהווה.

השלטון הממלוכי במאה ה-18
במאה ה-18 בלטו בפעולותיהם הפנימיות בעיראק חסן פחה, אחמד פחה, מייסדי השושלת הממלוכית, וכן נאדר פחה. זה האחרון השתלט על בגדאד בשנת 1704 והכניע את רוב שבטיה של עיראק. פעולותיו המלחמתיות היו מכוונות נגד האפגנים שהשתלטו על פרס. בימיו נעשה ניסיון למצוא פשרה בין השיעה והסונה ולהקהות בכך את עוקף הסכסוכים הפנימיים בין שבטי עיראק המוסלמיים. חסן פחה היה הראשון שארגן את שלטון הממלוכים בעיראק, בדחקו את רגלי פקידי המינהל התורכיים- העות'מאניים. השליט הממלוכי המפורסם ביותר היה סוליימאן אע'א, שביצר את בצרה וניסה לעמוד בפרץ נגד הפרסים. אולם חומותיה של בצרה נפלו וסוליימאן הוגלה לשִראַז בפרס. השבטים השיעים בדרום עיראק, מֻנתפק²⁵ ובני-לאם (במרחב החידקל המרכזי), לא שיתפו פעולה עם הפרסים. בשנת 1790 חזר סוליימאן רע'א לבצרה ובהמשך שלטונו גילה נאמנות ל"שער-העליון" באיסטנבול. יחסיו של הממלוכּ העיראקי עם הכורדים היו תקינים. על שמו נקראה העיר סוליימאניה. במצרים באותה תקופה היו הפחוות מוחלפים מידי כל שנה על ידי הממשל העות'מאני המרכזי, ואילו בעיראק שלטו הפחוות הממלוכיים בכוח עצמם, ומשך שלטונם היה ממושך יחסית. כך, למשל, התארכה תקופת שלטונו של סוליימאן אע'א כ-22 שנה. את אי-התערבותה של הממשלה העות'מאנית בנעשה בעיראק יש להסביר בחולשתו של "השער העליון". התורכים נחלשו גם מבחינה צבאית עקב המלחמות הממושכות עם רוסיה. לפיכך לא יכלו להקצות חיילות גדולים לשמירת הסדר והמשטר בעיראק. לעומת זאת הייתה מצרים חשובה לאין ערוך בהשוואה לעיראק, ולכן חלה התערבות מתמדת מצד השלטון העות'מאני במהלך העניינים במצרים. בתקופתו של סוליימאן אע'א מרד בתורכים השליט הממלוכי של מצרים, עלי ביי הגדול, ולפיכך נעזבה עיראק לנפשה. המכנה המשותף של שני השליטים הממלוכיים בעיראק ובמצרים היה בארגונם המחודש של צבאותיהם. שניהם הקימו גייסות ממלוכיים במקום החיילים היאניצ'רים ששוגרו מתורכיה.
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-18 חלו פשיטותיהם של הווהאבים על עיראק הדרומית. בשנת 1802 עלה עבד אל עזיז בן סעוד הווהאבי על עיראק, כבש את כרבלא והרס את מיקדש חוסיין בעיר. שיטותיהם של הווהאבים²⁶ הוו שילוב של מלחמות פשיטה ושוד (ע'זו) ולוחמה פסיכולוגית, היינו הטפה אלימה לעקרונותיה הפוריטאניים של תנועתם. בדרום עיראק נכשלה כליל תעמולתם, שכן השבטים השיעיים ראו בהם אויבים בנפש. כזכור, הסתיימו הפשיטות הווהאביות בעקב ובעיראק בתבוסות צבאיות שהונחלו להם על ידי צבאותיו של מוחמד עלי (1812–1818), שחש לדכאם ביוזמתו של הסולטאן העות'מאני.
השליט הממלוכי האחרון בעיראק היה דאוד פחה גם הוא, כקדומיו, הצליח להדביר את רוב שבטי עיראק ולעמוד בהצלחה נגד פלישת הפרסים בשנת 1818. בתקופתו חלו התמורות הצבאיות באימפריה העות'מאנית שהתבטאו בפירוק חילות היאניצ'רים (1826) על ידי הסולטאן סלים השלישי. בתקופתם של הסולטאנים סלים השלישי מחמוד השני חלה מגמת מודרניזציה מסוימת באימפריה העות'מאנית. לאחר חיסולם של היאניצ'רים הגיע תורם של הממלוכים. במצרים הם הושמדו על ידי מוחמד עלי בשנת 1811. לעיראק נשלח עלי רִדַא בפקודת הסולטאן העות'מאני על מנת לכבוש את בגדאד, להדיח את דאוד ולחסל את שלטונם של הממלוכּים (1830). השליטים הממלוכיים בעיראק, והבולטים מביניהם חסן ואחמד, נקלעו לזירת המלחמות שנוהלו בין תורכיה העות'מאנית ופרס במאה ה-18. הרקע למלחמות אלה היה כפול: א) היחס לעולי הרגל הפרסיים-השיעיים לערים המקודשות לשיעה בעיראק התחתית; ב) התחרות הכלכלית והמסחרית בין בצרה לבין בושייר וערי הנמל הפרסיות האחרות. רוב השליטים הממלוכים נקטו עמדה מדינית עצמאית הן ביחסיהם כלפי פרס והן ביחסיהם עם השלטון המרכזי באיסטנבול.

מאבק המעצמות באזורי המפרץ הפרסי
הראשונים לחדירה האירופית המסחרית למפרץ הפרסי היו הפורטוגזים. הללו התבססו עוד במאה ה-16 בבחריין ובמֻסקַט וכן נאחזו בהֻרמוז. אולם שליטתם על המפרץ הפרסי לא הייתה שלמה, הן מחמת התנגדותם של הפרסים, התורכים והבריטים, והן מחמת ריחוקם של הציים הפורטוגזיים מזירת המערכה. סיבת החדירה הכלכלית והמסחרית של הפוטוגזים נעוצה בהשתלטותם על מכירת עודפי התוצרים המסחריים עם התחלותיה של המהפכה התעשייתית באירופה. עד לחדירת הציים האירופיים תווכו צייהן של גנואה וונציה בין המערב והמזרח, אולם ציים אלה לא חרגו מתחומי הים התיכון. גילוי "כף התקווה הטובה" על ידי הפורטוגזים (1498) היקנה להם מעמד בכורה באוקיינוסים, בפותחו נתיב ימי חדש סביב אפריקה לעבר המפרץ הפרסי. שלטונם של הפורטוגזים בימים נמשך בכל המאה ה-16, למרות שבמרוצת מאה זו נעשה ניסיון העות'מאני לבנות צי בבצרה על מנת לשבור את המונופול הפורטוגזי. השאה הפרסי עבאס הראשון היה ממתנגדיהם הקיצוניים של הפורטוגזים. בהשראת סוחרים בריטיים שביקרו בחצרו וניהלו תעמולה אנטי-פורטוגזית גם בבריטניה, ותחת לחצן של השאה עצמו, התנהלו קרבות ימיים בין הבריטים והפורטוגזים (1612–1615) על הבכורה במפרץ הפרסי. הבריטים נתמכו על ידי השייח'ים של המפרץ הפרסי וכן על ידי עבאס הראשון. כיבושה של נקודת המפתח הֻרמוז (ששמה הוסב לאחר מכן לבנדר-עבאס) על ידי הצבא הפרסי (1622) סימן את התמורה שחלה ביחסי הכוחות הימיים במפרץ הפרסי ובימים סביב חצי-האי ערב. בשנת 1850 נפלה גם מַסְקַט בידי השליט המקומי של עומאן.
דעיכת השפעתה המסחרית של פורטוגל באה כתוצאה משני גורמים יסודיים: א) המסחר הפורטוגזי היה מבוסס על מונופול ממשלתי, שלא יכול היה לעמוד בפני תחרות חופשית, ובמיוחד תחרות בריטית; ב) שיטות המו"מ של הפורטוגזים, קשיחותם והכתבתם את המחירים לשייח'ים, השניאה אותם על שייח'י המפרץ הפרסי. לעומת מדיניות איומי הכוח של הפורטוגזים וההולנדים, נקטו הבריטים במדיניות של הסכמים ופרישת-חסות על נסיכויות המפרץ הפרסי.
במאה ה-19 נכנסו גורמים חדשים למאבק על דרום עיראק ונסיכויות המפרץ הפרסי. עוד בשלהי המאה ה-18, עם כיבוש מצרים על ידי הצרפתים, ראה נפוליאון במצרים מקפצה אסטרטגית בדרך ניתוקה של הודו מבריטניה. ההשתלטות הנפוליאונית על מצרים הפנתה את תשומת הלב הבריטית לחשיבותה הצבאית של דרום-עיראק ולנסיכויות המפרץ הפרסי. ההשתלטות עליהן הייתה, מבחינה בריטית, בבחינת יצירתו של מרחב-אסטרטגי שיגן על נתיבי הים להודו. לכן כבר בשנת נחיתתו של נפוליאון במצרים (1798) התמנה הנציג המסחרי הבריטי בבצרה לקונסול כללי של בריטניה בבגדאד. למעשה, עוד בשנת 1643 הפכה בצרה תחנה מסחרית בריטית חשובה, שנים מספר לפני התבססותה של חברת הודו-הצרפתית בחופי הבלאנט, בהשפעתו ובעידודו של קולבאר. בשנת 1774 הוכּר נציג חברת הודו-המזרחית הבריטית בבצרה על ידי השלטונות העות'מאניים כבעל מעמד קונסולרי וכנהנה מהקפיטולציות. החל מסוף המאה ה-18 הפכה בריטניה לבעלת הבכורה של המסחר הימי במפרץ הפרסי, לאחר שכרתה שורה של חוזים עם נסיכי המפרץ הפרסי, כולל נסיכויות עֹמאן-מַסְקַט, והצליחה להשתלט סופית גם על מבואותיו הדרומיים של ים סוף (כיבוש האי פרים, 1799).
תכניתו של נפוליאון להלום בנתיבים האסטרטגיים והמסחריים של בריטניה שהוליכו להודו, קיבלה משמעות מדינית לאחר חוזה השלום בטילזיט, שנחתם בין צרפת ורוסיה. בין השנים 1800–1810 ואוליבייה הצרפתי את חלום איחודן של תורכיה ופרס נגד רוסיה. הפעילות המדינית הצרפתית חתרה להישען על בעלי ברית פוטנציאליים לשם שבירת שלטונה של בריטניה בימים. כתוצאה מכך, תמכו הצרפתיים בשלבים שונים בפירטים שבמפרץ הפרסי, כלומר בשבטי הקוואסִם, שהושפעו מהתנועה הווהאבית בערב, והפריעו לסחר הימי הבריטי במפרץ הפרסי. אולם יריבותם של הפורטוגזים, ולאחר מכן ההולנדים והצרפתים, לא בלמה את ההשתלטות הבריטית על חופי המפרץ הפרסי וחצ"א ערב.

השתלטותם של הבריטים על חופי המפרץ הפרסי
לאחר שורת קרבות ימיים בין הבריטים והפורטוגזים במפרץ הפרסי (1612–1615) החלה חברת הודו-המזרחית הבריטית להתעניין בשווקים חדשים ליצוא הצמר שלה. בשנת 1619 רכשה החברה את המונופול על סחר המשי במפרץ הפרסי מידי השאה עבאס הראשון. בשנת 1622 נהדפו, כאמור, סופית הפורטוגזים מהנמל החשוב בהֻרמוז כתוצאה מפעולה משולבת בריטית-פרסית. ההולנדים, יורשיהם של הפורטוגזים, הצליחו להחזיק מעמד עד שנת 1766, שעה שנהרס בסיסם באי חראג'.
לאחר סילוקם של הפורטוגזים וההולנדים מהמפרץ הפרסי והחלשת התעניינותה של צרפת במזרח-התיכון עקב תבוסתה הצבאית בגרמניה (1870), נשארו פירטי-הים, הקַוַואסִם, יריביה העיקריים של חברת הודו המזרחית. הקוואסם, ששולהבו כזכור על ידי רעיונות הווהאבי יה, הפילו את חתיתם על השיט המסחרי במפרץ הפרסי ובחופיה הדרומיים מזרחיים של ערב, בסיסמתם "מוות לכופרים" ובפעולות השוד הימי שלהם. בשנים 1806, 1809 ו-1818 שוגרו יחידות צי מהודו כמשלחות עונשין נגד הפירטים שתקפו את ספינות החברה הבריטית. בשנת 1819 הביסה שייטת בריטית מבומביי את צי הפירטים, ומנהיגיהם של הקוואסם אולצו לחתום על חוזי שלום עם בריטניה שנה לאחר מכן. החוזים משנת 1820 יחתמו בסוגות המסחר בעבדים ושמו של "חוף השודדים" הוסב ל"חוף שביתת הנשק של עומאן" בשנת 1853 נתון היה כל המפרץ הפרסי לפיקוח צבאי בריטי בבומביי באמצעות פטרול ימי קבוע. בנוסף לתפקידי האבטחה הימיים, פיקחה יחידת צי זו על השלום בין שבטי החוף, ובריטניה הוכּרה כפוסקת עליונה בסכסוכים הבין-שבטיים. עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה התנהלו פעולות מיפוי תת-ימי של המפרץ הפרסי, תוך שמירה על נתיבי השייט המסחריים. הפעולות הבריטיות לאבטחת השיט במפרץ הפרסי גררו, בהכרח, את התרחבות מעגל האינטרסים הבריטיים בעיראק. בהדרגה הפכה עיראק לתחום אסטרטגי חיוני לבריטניה. המטרות הבריטיות המקוריות שהצטמצמו לחופי המפרץ הפרסי קיבלו תנופה והתרחבות ניכרים עד שהצלו על המשימות הראשוניות.
חשיבותו האובייקטיבית של המפרץ הפרסי גאתה בפרוס המאה ה-19, הן מחמת תכניותיו של נפוליאון לפלישה להודו, והן מחמת הלחץ הרוסי שגבר והלך בצפון, ויצר אפשרות סבירה לחדירה רוסית להודו באמצעות שני נתיבים יבשתיים מבלוצ'יסטן ומאפגניסטן. הבריטים ראו במרחב המפרץ הפרסי דרך אלטרנטיבית מהירה להודו ולפיכך הרחיבו את מעגלי השפעתם על עיראק המרכזית. הקונסוליות הבריטיות בבצרה ובבושייר, מרכזי האינטרסים הבריטיים במפרץ הפרסי, נפתחו, כזכור, עוד במחצית המאה ה-18. עם הופעתו של נפוליאון במצרים (1798) שוגר הרפורד ג'ונס כנציג בריטי לבגדאד, והצליח להגיע לכלל הסכם עם הפחה העצמאי למחצה של בגדאד על קשרים מסחריים הדוקים ועל פעילות משותפת נגד הסוכנים הצרפתיים במחוז. בשלהי המאה ה-18 הורגש לחצה של ההתפשטות הרוסית דרומה, שהביאה לכלל כיבוש צפון פרס והעיר מֶרְו, וכן התקדמות רוסית באסיה המרכזית במעלה הנהר סִר דַריא (יקסרתס). הבריטים חששו מפני התשפטות רוסית זו כצעד ראשון לחדירה לפרס המרכזית ולהודו. ואכן נוסדו קונסוליות רוסיות בבגדאד בבצרה ובבושייר. בשנת 1890 הוסכם על הנחת קווי מסילת ברזל רוסית-פרסית והרוסים תכננו הנחת קו נוסף בכוויית. כיבושיהם הטריטוריאליים והכלכליים של הרוסים אילצו את הפרסים לפנות בהתפשטותם כלפי מזרח, וגררו התנגשויות עם בריטניה בין השנים 1856-7 עד לכלל ייצוב העמדות הבריטיות.
ההסכמים הבריטיים עם שייח' המפרץ הפרסי, שאסרו על אלה האחרונים לכרות הסכמים אלו שהם עם מעצמות זרות מלבד בריטניה, נחתמו בתקופה שבה בלט ביותר רפיונה המדיני של האימפריה העות'מאנית. למעשה, הפכו נסיכויות המפרץ הפרסי לשטחי-חסות של בריטניה. בשנות ה-50 של המאה ה-19 הצליחו הבריטים לפרוש למעשה את חסותם על עומאן ומסקט, לאחר מאבק רווי בתככים בין בריטניה וצרפת. הכרזת "אי-תלותה" של עומאן (1862) גררה עמה מאבק פנימי על השלטון בנסיכות בין החוסים בצלם של הבריטים לבין נתמכי הוהאבּים. הבריטים הפגיזו מספר פעמים את חופי עומאן עד שנת 1871. בשנת 1892 הפכה עומאן להלכה ולמעשה שטח חסות בריטי. תמורת תשלום שנתי התחייב השייח' של עומאן למנוע את חדירתם של כוחות עוינים לבריטים לנסיכותו, ולנציג הבריטי במסקט הוקנה מעמד של מייעץ בכיר בשטחי מדיניות החוץ והכספים של הנסיכות. באותה שנה נחתמו הסכמים דומים בין בריטניה לבין השייח'ים של "חוף שביתת-הנשק של עומאן", שהקנו לבריטים מעמד בכורה גם בחבל זה. עד שנת 1861 פרשו הבריטים את חסותם על בחריין, וב-1899 הצליחו להשתלט על כוויית, לאחר שהרוסים נכשלו בתכנון מסילת ברזל ובהקמת בסיס ימי בכוויית, והוא הדין לגבי הצרפתים. ההסכם עם שייח' מֻבַרִכּ מכוויית נחתם רק לאחר שקודמו, אשר ניהל מדיניות פרו-תורכית, נרצח על ידי השייח' שחתם את ההסכם.
מרבית הבריתות עם שייח' המפרץ הפרסי ניזומו על ידי המדינאי הבריטי לורד קרזון, שעוד בכהנו כמשנה למלך הבריטי בהודו תכנן את הגנתם וגיבושם של האינטרסים הבריטיים בהודו ובנתיבים המוליכים אליה. פעולותיהם של הבריטים בהודו, תוך חיזוק גבולותיה הצפוניים-מערביים, נועדו לבלום את ההתפשטות הרוסית. בעת ובעונה אחת התחזקה ההשפעה הגרמנית בתחומי האימפריה העות'מאנית, מאחר וגרמניה נתגלתה לתורכים בקונגרס ברלין (1878) כמעצמה האירופית היחידה שהייתה חסרת תביעות טריטוריאלית לשטחיה של תורכיה. בשנת 1907 נחתם ההסכם האנגלו-רוסי שיישב את המחלוקת בין שתי המעצמות, בחלקו את המפרץ הפרסי לשני תחומי השפעה ולאזור נויטראלי. לורד קרזון המשיך לתמוך בשייח' של כוויית, שחלש על הנמל הטבעי בחוף שייח'ותו, והתגונן נגד הניסיונות העות'מאניים החוזרים ונשנים להחזיר לעצמם את השלטון הממשי בנסיכות. כן תמכו הבריטים בשייח'ים של חוף המפרץ הפרסי נגד האמיר אבן רשיד, שליטו של ג'בל שַֹמַר בחצ"א ערב. זה האחרון נחשב לבעל בריתם של התורכים לפני מלחמת העולם הראשונה ובעיצומה. בסופו של דבר הובסו הרשידים על ידי אבן-סעוד, מצאצאיהם של הוהאבים, אשר מילא תפקיד מדיני פרו-בריטי בזמן מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1903 ביקר לורד קרזון אישית באזור המפרץ הפרסי. ביקורו נועד לחזק את הבריתות עם השייח'ים על מנת לבלום את חדירת ההשפעה הגרמנית למפרץ הפרסי. באותה שנה הצהיר לורד לאֶנדסדַאון, מזכיר מדינת הודו הבריטית, כי הודו תתנגד להפרת הסטאטוס-קוו באזור, או לשיעבוד השייח'ים, או לבניית מבצרים בחופי המפרץ הפרסי על ידי מעצמה זרה.

האינטרסים הגרמניים בעיראק ובמפרץ הפרסי
התפתחות השיט בפרת ובחידקל העלתה את חשיבותם של שני הנהרות בעיני הבריטים, שהיו מעוניינים, כזכור, בפיתוח אמצעי כתעבורה מהירים להודו. בשנת 1830 הופיע בעיראק הקפיטן צ'סני (Chesney) מהצי ההודי, שהמליץ על סקר מדעי מקיף על הנהרות לשם בדיקת אפשרויות השיט. משלחת צ'סני קיבלה היתר לפעולותיה בשנת 1835, ונתקלה בהתנגדות של הצרפתים ובני השבטים. צ'סני צידד בתחבורת קיטור על הפרת. אולם לאחר הבסתו של מוחמד עלי במצרים וחתימת פרטיכל לונדון בשנת 1841, נבלמו תכניותיהם של הרוסים, הצרפתים והמצרים במזרח-התיכון. חשיבותו של נתיב הפרת ירדה, ולעומת זאת עלתה קרנה של הדרך הבינלאומית להודו העוברת בשוליה של מצרים. אולם התגברותה המחודשת של ההשפעה הרוסית באימפריה העות'מאנית במחצית המאה ה-19 הביאה את ממשלת בריטניה לעיון מחודש בתכנית רכבת עמק-הפרת. בשנת 1857 חזר בו פלמרסטון מתכנית זו, כיוון שחשש מפני השתלטות מעצמה זרה על המסילה, וכן משום שהניח כי באמצעות פעילות מדינית באירופה ניתן יהיה להבטיח את הנתיבים להודו. השלטון הבריטי בהודו היה מעוניין בדרומה של עיראק לא רק מטעמים כלכליים ומסחריים, אלא גם כאפוטרופוס למוסלמי הודו, שעלו לרגל אל ארבע הערים הקדושות לשיעה בדרום עיראק. לשם אבטחת האינטרסים הללו נשלח ב-1911 ווילקוקס (Wilcocks) לעיראק עם תכניות השקאה באמתחתו. עוד בשנת 1860 ניהל חברת לינץ' (Lynch) הבריטית את השיט המסחרי בפרת, בחידקל התחתיים ובכּארוּן (החל מ-1888). התרחבות מעגלי ההשפעה הבריטיים על עיראק התחתית הביאו את לורד קרזון לכלל השקפה, כי בגדאד, אשר חשיבותה המסחרית עלתה בהדרגה, שייכת לאזור המפרץ הפרסי וחייבת להיות בתחום האינטרסים הבריטיים. השקפה זו והכרזות דומות לה הטמיעו את מדיניות אי-הוויתורים של בריטניה על עיראק, הן כלפי רוסיה והן כלפי גרמניה.
עיראק הייתה, אפוא, לזירת התנגשות מעגלי ההשפעה של בריטניה ורוסיה במחציתה השנייה של המאה ה-19. בתחילת המאה ה-20 התחלפה היריבות הבריטית-רוסית ביריבות בריטית-גרמנית. כשהחליט הסולטאן עבד אל חמיד בשנת 1899 להעניק לגרמנים זיכיון על הנחת מסילת-ברזל לעבר המפרץ הפרסי, ראו בכך הבריטים מתן מהלומה לאינטרסים הצרפתיים והרוסיים. אולם השקפה זו השתנתה חיש מהר. שכן גרמניה החלה לפתח בסוף המאה ה-19 את צייה הצבאי והמסחרי ונקטה במדיניות תמיכה במרד הבורים בדרום אפריקה. אירועים אלה גיבשו דעת קהל עוינת לגרמניה בבריטניה. הכרזתו של שר החוץ הבריטי, לורד בלפור, בדבר נכונותה של גרמניה לשתף בעלי הון בריטיים במימון המסילה הבגדאדית (1903) עוררה גלי מחאה וסערה, הן מצד חברות הספנות הבריטיות בנהרות עיראק, והן מצד חברות בריטיות אחרות שסללו מסילות ברזל באנטוליה. כתוצאה מכך נאלץ בלפור להכריז על מניעת תמיכתה של ממשלת בריטניה בבעלי הון בריטיים שישתתפו במסילת בגדאד. "החדירה מזרחה", שהפכה למדיניות המוצהרת של הקייזר הגרמני, הועילה רבות להתקרבות מדינית בין בריטניה לצרפת, שמצאה את ביטוייה המעשי בחתימת "האמנה הלבבית" (1904), שסללה את הדרך להסכמי המגן ההדדיים בין שתי המעצמות בשנת 1906. המדיניות הבריטית החלה לחרוג מ"הבדידות המזהירה", נוכח הסכנה הגרמנית באירופה ובמזרח התיכון, ולגשש בכיוון לרוסיה. פעילות דיפלומטית זו נפסקה זמנית עקב מלחמת רוסיה-יפן במזרח הרחוק. אולם תבוסתם של הרוסים במזרח הרחוק וקשייהם הפנימיים הקלו על הסדרת העניינים במזרח התיכון, והביאו לכלל הסכם חלוקתה של פרס בשנת 1907 (לפי הצעת ממשלת הודו הבריטית משנת 1899). הרוסים הסכימו ל"סטאטוס-קוו" במפרץ הפרסי, כלומר נתנו יד חופשית לבריטניה לטפל בבעיית החדירה הגרמנית למזרח התיכון. הניסיונות הראשונים למו"מ בין הבריטים והגרמנים על חלוקתה של עיראק לאזורי השפעה, כשקו הגבול עובר צפונית לבגדאד (בהתאם להצעה הבריטית משנת 1909), לא נשאו פרי. ברם, המדיניות העולמית התבססה באותה תקופה על חלוקת תחומי השפעה: ב-1907 חלוקת פרס; ב-1911, הסכם פוטסדאם בין רוסיה וגרמניה, על חלוקת תחומי ההשפעה באנטוליה ובפרס; בין 1910–1914 יושבו האינטרסים המסחריים של צרפת וגרמניה במזרח התיכון; וב-1912 הסכימה בריטניה על אי-התערבות בתחום ההשפעה הצרפתי בסוריה. לפיכך הושג הסדר בריטי-תורכי בשנת 1913. לפי הסדר זה השיגו הבריטים הכרה העות'מאנית רשמית באינטרסים שלהם באזור המפרץ הפרסי, וכן הוכר תוקף חוזיהם עם שייח'י כוויית ובחריין. הוסכם, כי המשך מסילת בגדאד-בצרה ייעשה בהסכמה בריטית ותוך מינוי שני מנהלים בריטיים למינהלת המסילה. כן הורחבו הפריבילגיות שניתנו בשעתו לחברות הספנות הבריטיות, ופיתוח נמל בצרה הופקד בידי הבריטים. כן הוסכם על מתן זכויות מסחריות שוות לכל האומות במסילת-הברזל של בגדאד-בצרה יש לראות את תוכנו של הסדר זה על רקע המגמה הבריטית להרחיב את השפעתה על עיראק נוכח התמוטטותה של תורכיה העות'מאנית.
בשנת 1914 נחתם הסכם נפרד בין בריטניה לגרמניה, שלפיו ויתרה גרמניה על שאיפתה להשתלט על נמל במפרץ הפרסי תמורת הכרתה של בריטניה בתחומי ההשפעה הגרמניים באנטוליה, צפון סוריה וצפון עיראק. לעומת זאת הכירה גרמניה בתחומי האינטרסים הבריטים בדרום-עיראק, כולל זיכיונות הנפט של החברה האנגלו-פרסית בפרס התיכונה והדרומית ובדרום עיראק. הסכם זה קיבל בקווים כלליים את ההסדר התורכי-בריטי משנת 1913, כלומר הכיר בהגמוניה הבריטית במפרץ הפרסי ובעיראק התחתית והתיכונה.

משלטון הממלוכים לתקופת מִדְחַת-פחה
חשיבותה של עיראק במרוצת המאה ה-19 עלתה, בד בבד עם פיתוח השיט בנהרות ואבטחת השייט במפרץ הפרסי לעבר הודו. נקודת המוקד העיקרית הייתה בעיית הגבול בין תורכיה העות'מאנית לפרס, ובמיוחד אזור מוחמרה, שהפכה לסלע מחלוקת בין הסולטאן והשאה. ב-1837 נפלה מוחמרה לפני הצבא הפרסי, ו-10 שנים לאחר מכן נחתם חוזה ארזרום השני, שאישר את הכיבוש, אך אסר על הקמת ביצורים בשפכו של השט-אל ערב, עורק המים החיוני המחבר את הפרת והחידקל למפרץ הפרסי. כן נידונו בעיות הצליינים לערי-הקודש השיעיות בדרום עיראק ובעיות השיט על הנהרות. בשנת 1869 הושלמו מפות הגבול התורכו-פרסי לאחר פעילות מחקרית משותפת של הבריטים, הרוסים, התורכים והפרסים. הוסכם על סטאטוס-קוו בגבולותיהן של תורכיה ופרס. הנציגים הבריטיים בדרום עיראק נהנו ממערכת הקפיטולציות במרוצת המאה ה-18, בעוד שבמאה ה-19 נשאה החדירה הכלכלית הבריטית אופי של ייצוג אינטרסים בספנות, בשירותי הטלגרף והחשמל וכן בפעילות משלחות ארכיאולוגיות.
בהשפעת הרפורמות הכלליות שחלו באימפריה העות'מאנית במרוצת המאה ה-19 הוכנסו שינויים מינהליים בעיראק, והתורכים אימצו את שיטת הווילאית: כִּרְכּוּך נשארה שייכת לוויאלית בגדאד, בעוד שהשטחים הכורדיים שהו עברו לשלטון תורכי ישיר אוחדו בוויליאת של מוצול. בשנת 1850 הפכה מוצול לסנג'אק (תת-מחוז) של בגדאד, בעוד שבצרה הופרדה מווילאית בגדאד והפכה למחוז עצמאי. הרפורמות של הסולטאן מחמוד השני והתנ'טימאת של עבד אל מג'יד לא פסחו על עיראק, שכן מונו מושלי מחוזות חדשים, שקיבלו סמכויות נרחבות לפי המתכונת המערבית; יחידות הצבא התורכיות צוידו מחדש, והחל משנת 1842, בתקופת שלטונו של נג'יב פחה הוכנסו רפורמות אלה בחלקן לווילאיתים של מוצול ובגדאד. חלה גם תמורה בהרכב המעמד השליט מקרב המקומיים: את מקום הפחוות הגדולים הקודמים תפס עתה מעמד "האפנדים" והלשון התורכית הפכה לשפתו הרשמית.
מקרב מושליה של עיראק בתקופה הנסקרת יש להזכיר את עלי רזא פחה, מושל בגדאד ונספחותיה, כירכוך ובצרה, שהצטיין באישיותו הליבראלית, ברם נכשל לחלוטין במדיניותו השבטית. בשנת 1833, שנת שלטונו הראשונה בבגדאד, הסתבך בדיכוי מרד מסוכן. כן נכשל במדיניות המסים ואוצרו היה ריק תדירות. מוחמד פחה, מושל מוצול החל משנת 1835, הצטיין ביוזמה הרפתקנית ובמסעות הרס שביצע על הנסיכויות הכורדיות בצפון-מזרחה של עיראק. מדיניות היד החזקה שלו יצרה ביטחון יחסי בדרכים אפשרה את קיום קשרי המסחר עם דרום עיראק ונג'יב פחה, משל בבגדאד החל משנת 1842 כבן למשפחה תורכית ומכובדת. הצטיין בגילויי לאומנות ורדיפת כבוד ובצע, אולם חסר כוח שלטון ממשי.
בשנת 1853 הופיע מוחמד רשיד פחה בבגדאד. אישיותו הליברלית התקיפה וההגונה סייעה לו, כלמדחת פחה אחריו, לקדם את פיתוח ווילאית בגדאד. הוא ניהל מסחר עם חג'אז והספיק לחדש מספר תעלות השקאה, לפני שנתבע על ידי "השער העליון" ללחוץ את האוכלוסין על מנת לגייס כספים עבור מלחמת קרים. יורשו של רשיד, עֹמר פחה, היה חייל אמיץ. בימיו נבחנה העיירה עמארה. נאמק פחה דיכא ביד חזקה את השבטים המתמרדים והחל בבניית בנייני ציבור בבגדאד שהסתיימו בתקופת מדחת פחה.
התרחבותו של השלטון העות'מאני הישיר על עיראק היה כרוך בחיסול המושלים הכורדיים ובדיכויים במוצול ובסביבותיה (משפחות ג'לילי, עֹמרי ובַּבַּאן). לראשונה דוכאו הג'לילים לאחר שהשלטון העות'מאני ניצל את מלחמותיהם הפנימיות כשעת כושר להכנעתם (1835) ולהפיכתם לבעלי קרקעות גרידא. פעולות חיסולן של הנסיכויות הכורדיות קשורות בשמו של רשיד פחה, מי שהיה הווזיר הגדול באיסטנבול. הלז ערך מבצעי טיהור בדיארבכר ולאחר מכן התקדם במורד החידקל הלעיון ודיכא את המושלים הכורדיים בתמיכתם של מושלי בגדאד ומוצול (1835). קדמה לכיבושיו של רשיד פחה עלייתו המהירה של המושל הכורדי מוחמד בק, שהרחיב את גבולות ממשלו על חשבון המושלים הכורדיים ממשפחת בבאן עד לנהר זאַבּ התחתון. עלי ריזא, מושל בגדאד, נאלץ להכיר בו ולמנותו כפחה. בשנת 1833 הגיעו מוחמד פחה וצבאו עד לסביבות מוצול וג'בל סנג'אר. אולם עם הופעת רשיד פחה נאלץ להיסוג לבירתו, להיכנע ולהישלח כעצור לאיסטנבול. הדיפתם של המושלים הכורדיים לתחומיהן העירוניים של מוצול ובגדאד שמה קץ לשלטונם המדיני. הבבאנים החזיקו מעמד על הזאב התחתי עד לשנת 1850, כשהם נלחמים לסירוגין בפרסים, אשר שאפו לספח את כורדיסטן התורכית. הממשל העות'מאני בבגדאד התחזק אף הוא במרוצת המאה ה-19, בתקופות שלטונם של עלי ריזא ונג'יב פחה. עד שנת 1842 הייתה כרבלא, עיר הקודש השיעית המאוכלסת במחציתה על ידי פרסים, מחוץ להישג ידן של יחידות הצבא התורכיות, כששליטיה האמיתיים היו כנופיות של פושעים ועריקים, באותה שנה בוצעו נגדם פעולות עונשין על ידי נג'יב פחה. מצב מדיני רעוע, בדומה לכרבלא, שרר גם בנג'ד שבחצ"א ערב.
מבצעי הדיכוי המדיניים הגבירו את ההתנגדות לתורכים, בעיקר בקרב השבטים השיעיים באזור הפרת התחתון. שבטים אלה שהוסתו על ידי המֻג'תהדון לא יכלו להשלים מטבע ברייתם עם ממשל מרכזי, ובמיוחד עם השלטונות התורכיים שראו בהם פראים מתמרדים להכעיס. גם השליטים התורכיים נג'יב ונאמק פחה, שניהלו מדיניות של חלוקת מסים צודקת ופיתוח תעלות ההשקאה, העדיפו לנקוט מדיניות של "הפרד ומשול" בקרב שבטי דרום עיראק, תוך הענשת המתמרדים למיניהם. מרידות שבטי מֻנתַפִק השיעיים (וראשיהם השייח'ים הסעדונים הסוניים) בדרום עיראק וכן התקוממויותיהם של שבטי בני-לאם, באזור החידקל המרכזי, הפכו לאירועים שכיחים ביותר בתקופת נג'יב פחה. בנוסף לכך הסתבכו השייח'ים של שבטי מֻנתפק בגאולות דם הדדיות ובתחרות פנימית על המנהיגות, אולם כולם כאחד סירבו להעביר את סמכויותיהם המסורתיות לידי השלטונות התורכיים. כתוצאה מכך התאפיינו השנים 1838–1869 במהומות ובפשיטות שוד גוברות והולכות.
פיתוחם של אמצעי התחבורה והשיט החדישים בעיראק קשור בשמו של הקפיטן הבריטי צ'סני, ששהה בעיראק החל משנת 1830.²⁷ בשנת 1835 הוצאי עלי רִזַא, מושל בגדאד, פרמאן שהתיר את פעולות הסקר של משלחת צ'סני, תוך התנגדותם של בני השבטים והסוכנים הצרפתיים. אולם כבר בשנת 1839 חנכו 4 ספינות קיטור חדישות את נמל בצרה. שנתיים לאחר מכן ניתן זכיון השייט בדרום עיראק לחברת לינץ' הבריטית. פיתוחו של השיט בנהרות נמשך ביוזמתו ובהשתתפותו של רשיד פחה (1855). למרות התנגדותו של נאמק פחה הצליחה חברת לינץ' לרחיב את צייה בנהרות. לעומת פיתוח השייט חל פיגור משווע בתפעול התעבורה היבשתית בדרום עיראק, הן מפאת התנאים הטופוגרפיים הבוצניים ושיטפונות הנהרות, והן מפאת מחסור מוחלט בכבישים לתעבורה מוטורית. ניסיון צרפתי לפתיחת קו כרכרות קבוע בין בגדאד ודמשק הושם לאל על ידי נאמק פחה, שהתנגד, כזכור, להרחבת השיט הבריטי בחידקל. ראוי לציין, כי באותם שנים עברה אירופה נחשול של תכניות יומרניות למסילות ברזל, וכמובן שמקומו של המזרח התיכון לא נפקד. מקרב תכניות המסילות בעיראק יש לציין את טיוטות התכניות של "רכבת עמק הפרת" של קמפבל (1843) ורייט (1849). התכנית הרצחנית ביותר הייתה זו של אנדריו, שצידד בהנחת קו בין הים התיכון והמפרץ הפרסי. תכנית זו מצאה אוזן קשבת הן על ידי פלמרסטון והן על ידי הממשלה התורכית בשנת 1854, אולם היא נגנזה מפאת חוסר ממון אחר 15 שנה, כלומר לאחר פתיחת תעלת סואץ. לעומת המחסור בשירותי דואר הותקנו שירותי הטלגרף כהשלמה לשיט הנהרות. ב-1857 הותקן קו הטלגרף איסטנבול-בגדאד ביוזמה ובביצוע בריטיים-תורכיים. לבריטים הייתה גם תכנית להתקנת כבל תת-ימי בין בריטניה והודו.

תקופת מִדְחַת-פחה בעיראק
בשמו של מדחת פחה²⁸ קושרים את הניסיונות לחולל תמורה מקיפה באימפריה העות'מאנית בכלל ובעיראק בפרט, מדחת נולד ב-182 באיסטנבול, שירת כפקיד בכיר בדמשק, באיסטנבול ובקוניה. בשנת 1852 נשלח לחקור את המעילות שפשו במחוזות חלב ודמשק. בין השנים 1853–1858 כיהן במשרות שונות בחבלי הבלקאן וביקר בין השאר בבירות אירופה. המינהל שהוקם על ידיו בווילאית הדנובה נחשב בשעתו למינהל לדוגמה. בשנת 1869 נשלח לבגדאד ומונה כמושל מחוזה.
תכניותיו לרתימת הנהרות למערכת השקאה כוללת נכשלו מחמת המחסור בהון ובידע טכני. כן עלו בתוהו תכניותיו להנחת קווי מסילות ברזל בעיראק מחמת הכשלת הזמנות הציוד שלו מאירופה. למרות שניהל מלחמת חורמה בשחיתות היו הישגיו הממשיים דלי ערך. לעומת זאת הרס את חומותיה המיושנות של בגדאד וסיים את בניית מבני הציבור שהחל בהם נאמק פחה. כן התקין שירותי חינוך ותחבורה (חשמליות) בבגדאד. הוא הוא הרכיב מועצות עירוניות ומינהליות ובנה את הערים רמאדי ונאצרייה. בשנת 1872 סיים את שירותו בבגדאד, ולפי הגרסא העממית מכר את שעונו כדי לממן את הוצאות נסיעתו לתורכיה. בימי יורשיו החל תהליך הפיקציה התורכית בקרב המשפחות השליטות בעיראק.
בתקופת שלטונו של מדחת פחה חלה התרחבות טריטוריאלית של השלטון העות'מאני בחצ"א ערב. נוסף ליצר ההתפשטות של התורכים שדחפם לחדירות צבאיות לעבר ערב, יש לציין, כי תושבי נסיכויות המפרץ הפרסי היו מוסלמים-סוניים, בניגוד ליושבי עיראק התחתית. המתלה הראשונה להתערבות תורכית בערב חלה בשנת 1865, שעה שהתלקחה מלחמת ירושה בין נסיכי נג'ד הווהאביים. אחד מהם שיגר משלחת למדחת פחה וביקש את התערבותו תמורת הכרה בריבונותו העליונה. מדחת שיגר את אחד מקציניו (נאפִט' פחה), שכבש את אל-חסא וקטר בשנת 1871. עד מהרה חשו נסיכי נג'ד בכוונות הסיפוח של התורכים וניערו חוצנם מהם. המשלחת הצבאית התורכית סבלה ממחלות וממחסור בציוד. באותה שנה חש מדחת עצמו בראש תגבורת צבאית ומינה את מפקד המשלחת התורכית כמֻתַצַרִף של נג'ד. השלטון התורכי בבחריין היה, לעומת זאת, נומינאלי לחלוטין.
עד שנת 1874 ניסה מדחת פחה לגבש את שלטונו באל אחסה באמצעות משלחות צבאיות. השלטון עבר לסירוגין מיד ליד. הוא הדין בקשר לנסיכות כוויית, ששלטונה התאפיין באי-יציבות מדינית, והיה נתון לסירוגין להשפעות תורכיות, ערביות ואירופיות. בשנת 1899 פרשו הבריטים את חסותם על כוויית, לאחר חתימת הסכם רשמי בין נציגי הודו והשייח' המקומי בדבר אי הענקת זיכיונות לזרים. חתימת הסכם זה באה כתגובה על גילוי יוזמה רוסית בהנחת קו מסילת ברזל בכוויית. בנג'ד נמשך המאבק הפנימי על השלטון בין מתחרים שונים, אשר פנו לפרקים לעזרת הסולטאן העות'מאני והביעו את נאמנותם לו. כן נמשכו סכסוכי הגבול עם פרס, דרומית לכורדיסטן, באזור מוחמרה ועל השט-אל ערבּ. הסכם ארזרום השני (1847) קבע את גבולות פרס ותורכיה, אולם ביצועו המעשי התעכּב מחמת המחלוקת בין בריטניה ורוסיה. הסכסוכים על אזור השט-אל ערב נבעו מחמת חשיבותו היתרה של נתיב מים זה, המאחד את הפרת והחידקל, והמהווה מוצא יחידי לעיראק למפרץ הפרסי. גבול השט-אל ערב הפריד בין חלקי אוכלוסייה הומוגנית מבחינה דתית (שיעית), ויצר בעיות בקרב הצליינים השיעים, שנהגו לקבור את מתיהם בנג'ף שבעיראק התחתית. כל זמן ושייח' חזעל ממוחמרה (ח'ורמשהר), ידידם של הבריטים, שלט על שפך הכּארון לשט-אל ערב לא התעוררו בעיות מיוחדות, אולם הלז הודח על ידי רזא שאה הפרסי, שטען לבעלות על מחיצתו של הנהר. רק אחרי מלחמת העולם השנייה, בשנת 1947, הושג הסכם סופי על אזור השט-אל ערב.
החל מתקופת שלטונו של מדחת פחה בעיראק הסתמנה מדיניות חדשה לגבי יישובם של הנודדים על הקרקע ורישום הקרקעות על שמות מעבדיהן. המדיניות התורכית הייתה מבוססת על רכישתם של השייח'ים לצד הממשל העות'מאני. מדחת פחה נהג להחכיר קרקעות במחירים נוחים לפלאחים בהטיחו את ישיבת-הקבע שלהם על חלקותיהם. בכך שאף המושל למנוע את תופעת הנדידה העונתית של השבטים, שגרמה להזנחת שטחי עיבוד רבים ולהמלחתם ההדרגתית. הקרקעות הוחכרו למעבדיהן (ולא הועברו לבעלותם) תמורת התחייבות הפלאחים לעבד את החלקות ולחפור תעלות להשקאה. היו אלה קרקעות בחזקת מירי-טאבו, כלומר גוף הקרקע ("רקבּה") היה ממשלתי ואילו זכות אכילת הפירות ("תצַרְף") הייתה בידי החוכרים. השייח'ים שהיו עויינים עד אז לממשל התורכי הפכו יותר ויותר תלויים בו, שכן מילאו תפקידי מפקחים על חלוקת המים, גובי-מסים ממשלתיים ומחלקי-היבולים. אולם תהליך רישום הקרקעות נכשל בסופו של דבר מחמת בורותם של פקידי הטאבו וחוסר האימון של הפלאחים בתיקוני הממשל. אלה האחרונים חששו מפני רישום הקרקעות וראוהו כעילה לסחיטת מסים נוספים או לגיוס צבאי. רובם ככולם לא יכלו לעמוד בנטל הכספי שהיה כרוך ברכישת משאבות ומתקני השקאה לשם כריית התעלות והשקאת החלקות. כתוצאה מכך הפכו שייח'ים רבים לבעלי הקרקעות שנועדו לשבטיהם, שכן הם ניצלו את היסוסי הפלאחים ורשמו את הקרקעות על שמם. לעומת זאת הצליחה שיטת רישום הקרקעות לערער את הנהגת השייח'ים הסעודים בקרב שבטי מֻנתַפק, בהתחשב בכך ששייח'ים אלה היו בלאו הכי מסוכסכים בינם לבין עצמם. הללו תבעו את הגדלת הכנסותיהם מלבד הרווחים שהיו צפויים להם מגביית מסי הממשלה. עם רישום הקרקעות על שמות השייח'ים ירדה הכנסתו של הפלאח לכ-40% בלבד מהיבול, ולעומת זאת התבסס מעמדו של הסרקאל (או האע'א=האדון), הינו מנהל האחוזה של השייח' שהעתיק מגוריו לעיר. הסרקאל נהנה מהחלק הארי של היבול, נוסף לחלקו של השייח' ולחלקה של הממשלה. לעתים קיבל כתחליף ליבול חלק מחלקת הפלאח, אשר נאלץ לעבדה חינם עבורו. כתוצאה מכך הצטברו לפלאחים חובות כבדים שהצמידום לקרקעותיהם והצמיתום לבעלי האחוזות.

הלאומיות הערבית בעיראק עד שנת 1914
כתנועה מאורגנת הופיעה הלאומיות הערבית לראשונה בלבנון, בסוריה ובארץ ישראל (בירות, דמשק, חלב ויפו), בהשפעת החינוך והמחשבה הצרפתיים ובתיה"ס המיסיונרים האמריקאיים. הניצנים הראשוניים להתעוררות לאומית התבטאו בהתקוממויות נגד השלטון העות'מאני: מרד האמאם מחמוד יחיא מתימן, התקוממותו של סעיד אידריסי מעסיר ומפלתו של האמיר אבן רשיד (1906) מג'בל שמר, בעל בריתם של התורכים, בפני אבן-סעוד. שנת 1908 הייתה שנת שפל לפעילות הלאומית עקב הדיכויים האכזריים של הסולטאן עבד אל חמיד ומפאת מהפכת "התורכים-הצעירים" והבטחות הוועד שלהם "לאיחוד ולקידמה" לממשל ערבי עצמי ולנטילת חלק בשלטון המרכזי יחסית למספר הנתינים. חלק מהמשכילים הערבים תלו תקוות בהבטחותיהם של "התורכים-הצעירים" ואף שיתפו פעולה עמם אולם מרבית המשכילים הערביים לא יכלו לוותר על רעיון הייחוד הלאומי על הקמת מדינות לאומיות לכל עם ועם (בהשפעת המערב), בעוד ש"התורכים הצעירים" דגלו רק ב"עת'מאניזאציה", כלומר מתן אוטונומיה פנימית וייצוג מתאים בממשלה המרכזית. מדיניותם זו הביאה, בהכרח, לחרם על השפה והספרות הערביים, שהיוו את יסודו התחייה הלאומית. בסוריה פנתה קבוצת קתולים לעזרתה של צרפת, וזו קיימה קשרים באמצעות סוכניה עם הלאומנים הסורים. קבוצה אחרת של דרוזים ומוסלמים מלבנון ומדמשק, שראתה בבריטניה את פטרונותה מאז הטבח של שנת 1860, פנתה לקיצ'נר בבקשת סיוע. קיצ'נר, שכיהן בתפקיד "קונסול וסוכן כללי" במצרים, גילה זהירות יתרה במו"מ עם נציגי קבוצה זו. בשנת 1914 נפגש עבדאללה ההאשמי עם קיצ'נר ושאלו לעמדת בריטניה לגבי מרד ערבי. קיצ'נר דווח על התפתחות זו לסר אדוארד גריי בלונדון. לאחר מכן דווח קיצ'נר, כי חוסיין ההאשמי התפייס עם התורכים. כשחזר עבדאללה מאיסטנבול הסתייג קיצ'נר מפגישה עמו והודיעו, כי האינטרסים הבריטיים מוגבלים לשמירת ביטחונם של עולי הרגל ההודיים לערי הקודש של האסלאם. קבוצת משכילים סורית אחרת קוותה להשיג את העצמאות המיוחלת באמצעי לחץ ושכנוע באיסטנבול. מוסלמים אחרים מדמשק ומסביבותיה דגלו בקונפדרציה של כל החבלים הערביים באימפריה. כללו של דבר, הלאומנים והמשכילים הערביים חסרו גישה מדינית מגובשת ואחידה, וכן נקטו בדרכי פעולה שונות לשם השגת העצמאות. לא הייתה גם אחדות דעות בקשר למימדיה של העצמאות והיקפה המדיני והטריטוריאלי.
בעיראק, שהייתה פרובינציה עות'מאנית נידחת, לא התעוררה פעילות לאומית ענפה כבמצרים וכבסוריה. הסונים תמכו בהתאם למסורתם בסולטאן העות'מאני כמנהיג דתי בעוד שהשיעים היו מאוחדים באיבתם לסונים ולסולטאן כאחד. ראשי השבטים, השייח'ים ושאר הפיאודלים התעניינו באחוזותיהם גרידא. ראשוני הלאומנים העיראקים יצאו מקרב בעלי המקצועות החופשיים וקציני הצבא הערבי. מדיניות העות'מאניזציה של התורכים הצעירים העליבה את המשפחות המיוחסות ובעלות ההשפעה בעיראק, כמשפחות נקיב עמרי, כּיילאני וטאַלבּ, שראו עצמן כ"ערבים שבערבים" ולא ידעו את השפה התורכית. משפחות אלה עמדו בראש האופוזיציה ל"תורכים-הצעירים". אולם עד שנת 1910 לא ניכרו בעיראק סימני פעילות לאומית. באיסטנבול הוקמה אגודת סתרים של קציני צבא עיראקיים בצבא העות'מאני, שנקראה "אל עהד" ("הברית"). אגודה זו הסתייעה בעקיפין מחדירתה המסחרית של בריטניה מצד המפרץ הפרסי. מאגודה זו יצאו מרבית אישי הממשל העיראקי בין שתי מלחמות העולם.
ניתוקה של בוסניה, בולגריה וכרתים מהאימפריה העות'מאנית, התביעות לרפורמה מצד מקדוניה, המהומות בקרב הדרוזים וערביי עבר-הירדן המזרחי (1910–1911) הגבירו את דרישותיהם של כלל הערבים לדצנטרליזציה מוגברת. דרישות אלה עוררו הדים גם בעיראק. רשיד אל עמרי ממוסול (מי שהיה המועמד לראשות ממשלת עיראק בשנת 1918-9) פנה לקונסול הבריטי בשנת 1911 והציע לו לשתף פעולה כדי להשיג מה שהשיגו האלבנים. בעיראק רווחה הדעה, כי עם תום מלחמת תורכיה-איטליה בלוב יתאחדו הערבים בדרישותיהם לחידוש הח'ליפות ולמתן העצמאות. כל אותן שנים קוים מגע בין העיראקים לבין נציגי מיעוטים אחרים בפרלמנט המרכזי באיסטנבול. במיוחד התהדק המגע בין הצירים העיראקיים לבין מפלגתו הליברלית של הנסיך התורכי צבאח אד-דין ("אִתִלַאף"), שסניפיה פעלו גם בבגדאד ובבצרה. הסניף האחרון נוסד על ידי טַאלִב פחה. האישיות הבולטת ביותר בעיראק ערב מלחמת העולם הראשונה היה טאַלב פחה, ממשפחה נקיבית²⁹ מיוחסת בבצרה. הוא התחנך בנערותו באיסטנבול ובאירופה. כשחזר לבצרה תכנן את סיפוח אל אחסה ומרכז חצ"א ערב לאימפריה העות'מאנית. תכניתו זו שגרה לסולטאן עבד אל חמיד, ולפיה היה צריך טאלב לעמוד בראש האזור המסופח. עד אז כיהן כמֻתַצִרף של אל-חסן. לאחר מהפכת "התורכים-הצעירים" ב-1908 שינה טאלב את תכניותיו ושאף לשלטון עצמי בדומה לשייח' כוויית ולאבן-סעוד בערב. כתוצאה משאיפותיו הסתכסך טאלב עם "התורכים-הצעירים" וחתר נגדם. כן קנה את שנאתם של השייח'ים הסעדוניים של שבטי מֻנתַפִק. בפברואר 1913 כינס טאלב את נכבדי ווילאית בבצרה והחתימם על פטיציה שתבעה הנהגת רפורמות, בדומה לסוריה, והקדשת כל המסים לצרכים מקומיים. הייתה זו הדרישה הראשונה לאוטונומיה מצד נכבדי ווילאית בצרה. שנת 1913 הייתה אינטנסיבית ביותר בפעולות מדיניות של לאומני הערבים במזרח התיכון. נציגי עיראק, סוריה ומצרים העלו את עצמותיהם באיסטנבול. באותה שנה כונסה ועידה ערבית במוחמרה על ידי צאלח ממוחמרה, שהיה נתין פרסי, ובהשתתפות שייח' כוויית וטאלב פחה, ובנוכחות פקידים תורכיים.
כנס זה החליט להגביר את פעילותו למען ממשל עצמי כשלב ביניים להשגת עצמאות מלאה. כן שיגר הכנס נציגים לכרבלא. ולנגיף. באפריל 1913 תבע טאלב פחה בראש נכבדי בצרה מהוואלי (מושל) המקומי את פיטוריהם של מספר קצינים תורכיים. התביעה נדחתה באיסטנבול ושייח' עג'מי סעדון חש לעזרת חיל המצב התורכי ואילץ את נכבדי בצרה להיסוג ולהתפשר.
בבגדאד היו הלאומנים המקומיים מפולגים ל-4 קבוצות: תומכי טאלב פחה והשיתוף עם בצרה; מצדדי המנהיגות הסורית; תומכי מצרים שקוו לח'דיו או לח'ליף חדש; ולאומנים בגדאדיים שסמכו על המנהיגות המקומית. בשנת 1912 פעלה בבגדאד מחתרת למען גירוש התורכים ובשורותיה פעלו כ-100 קצינים ערביים. העיתונים הבגדאדיים "בין-נהריין" ו"אל מצבאח" תבעו רפורמות ועצמאות. האישיות הבולטת ביותר בבגדאד היה תופיק אס סוויידי, שנשלח כציר לקונגרס הערבי הראשון שהתקיים בפריס (יוני 1913). כתגובה על שליחותו אסרו התורכים את פעילי הלאומיים הבגדאדיים.
רצח פריד בק, מפקד הג'נדרמריה התורכית שיצא לעצור את טאלב פחה, העלו את מניותיה של התנועה הלאומית בבצרה. זו יצאה בגלוי בתביעה להעברת כל הסמכויות המנהליות של המחוז לידיה, וקראה למרי נגד העריצות התורכית. מרביתם של חברי מועצות הווילאיתים התנגדו לממשל "התורכים הצעירים". קטטות שפרצו בין קצינים תורכיים לקצינים וערביים היו חזיון שכיח. למרות מאסרם של המנהיגים הערביים תכנן טאלב פחה את כינוסה של ועידה כלל-ערבית בכוויית (1914), בהשתתפות חוסיין ההאשמי ממכּה, שהיה בן בריתו, ונציגי אבן סעוד, אבן רשיד מג'בל שמר, שייח' עג'מי ממֻנתַפִק ושייח' כוויית. בגלל סירובו של אבן-סעוד להשתתף בוועידה בטענה, כי הזמן אינו כשר עדיין למרד, בוטל הכנס. הייתה זו הוכחה נוספת להנחה, כי הלאומנות הערבית בעיראק ובחצ"א ערב הייתה מפוצלת לכתות בראשותם של מנהיגים בעלי שאיפות אישיות מנוגדות. מכל מקום, קרוב לוודאי שהתורכים היו ממנים את טאלב פחה לוואלי של בגדאד אלמלא פרוץ המלחמה ונחיתת חיל המשלוח הבריטי-הודי בכוויית ובפאו.
פעילותו המדינית של טאלב פחה הסתיימה בתקופת הכיבוש הבריטי. אמנם הוא הציע את שירותו לשלטונות הבריטיים בהודו, אולם המינהל ההודי לא היה מעוניין בעידודו של מרד בעיראק ובשלטון בריטי-הודי ישיר. לפיכך נרמז לטאלב פחה, כי ייטיב לעשות בעזבו את עיראק, ואכן הוא יצא לגלות בציילון "מתוק התנדבות". גם קצינים ערביים אחרים בצבא התורכי, כנורי אס-סעיד ועבדאללה דמלוג'י הועברו למחנות בהודו או במצרים, בעוד שהתורכים השאירו מספר קצינים עיראקיים על כנם, אך בעת ובעונה אחת עצרו בשלהי שנת 1916 את משכילי עיראק ונכבדיה החשודים.

3) סוריה ולבנון

הגורמים שסייעו לתחייה הספרותית והלאומית
התנועה הלאומית הערבית בסוריה ובלבנון ניזונה מחידוש המגע המדיני והמסחרי עם מעצמות אירופה. בתוקף תנוחתן הגאוגרפית של סוריה ולבנון ליד חופי הים התיכון קדמה החדירה האירופית לארצות אלה לפני כל שטח אחר במזרח התיכון. יתרה מזאת, קיומם של מיעוטים נוצריים גדולים, במיוחד בלבנון, סייעה להתערבות המעצמות באזור (במיוחד צרפת), ולהקדמת מתן האוטונומיה ללבנון לפני כל חבר ערבי אחר (1864). האירועים העיקריים שהביאו לקידום ההתעוררות הלאומית בסוריה ובלבנון היו כדלקמן: א) שלטונו של פאח'ר אד דין השני, מנהיגם של הדרוזים הלבנוניים, על סוריה לבנון וא"י (1601–1635); ב) חידוש הקפיטולציות בשנת 1740, לאחר שהן ניתנו לצרפת לראשונה עוד בשנת 1535; ג) פעילות המשלחת הצבאית של נפוליאון במצרים ובא"י (1798–1801); ד) שלטונו של אבראהים פחה בסוריה ובלבנון (1831–1840); ה) מתן האוטונומיה ללבנון בשנת 1864.
ככל שהתרופפה עוצמתה של האימפריה העות'מאנית, כן גברו ניסיונותיהם של מחוזות שונים לפרוק את עולה ולהשיג אוטונומיה אמיתית. תהליך התפרקותה של האימפריה העות'מאנית החל בחבלי הבלקאן, מקום שם נמצאו התורכים בנסיגה טריטוריאלית מתמדת. אמנם רק בפרוס המאה ה-19 לבשה תנועת ההתנגדות לעות'מאנים בקרב עמי הבלקאן הנוצריים אופי של תנועת שחרור לאומי.
במזרח התיכון התארחה תנועת השחרור הלאומי בהשוואה לחבלי הבקלאן, אולם התקוממויותיהם של הפלאחים והבדווים, שבאו כתגובה על העושק של מסחטת המסים העות'מאנית, נשאו צביון עממי ואיימו על שלמותה של האימפריה העות'מאנית. התקוממות מעין זו חלה בלבנון ובסוריה, בהנהגת האמיר הדרוזי פאח'ר אד-דין השני. משגברו רגשות המרי של הפלאחים והבדוויים ניסה פאח'ר אד דין להפנותם נגד השלטון התורכי באיסטנבול, ולהשיג עצמאות מלאה בלבנון ובסוריה (1613–1618). הצבאות העות'מאניים עמדו באותה תקופה במאבק כפול נגד פרס והונגריה. בסיועם של נסיך טוסקאנה, מלך ספרד והאפיפיור שסיפקו ממון ונשק הפך פאח'ר אד דין את נמלי לבנון לבסיסים ימיים לציים הקתוליים. כן חלה באותה תקופה התיישבות של סוחרים ומיסיונרים קתוליים בלבנון. כפי שכבר הוטעם לעיל, מילאה הדת הנוצרית בקרב הערבים תפקיד נכבד בתנועת השכלה. הערבים הנוצריים בסוריה ובלבנון הפכו להלן לנושאי הדגל של התנועה הלאומית, מאחר שבאו בקשרים עם צרפת.
גם לאחר דיכוי המרד בלבנון הוחזר פאח'ר אד-דין על כּנו והוכּר כשליט סוריה, לבנון וארץ-ישראל. בתקופתו התפשט היישוב הדרוזי בגליל ובהר הכרמל. פאח'ר אד דין עודד את שיתוף הפעולה בין הנוצרים והדרוזים בשטחי ממשלו, למורת רוחו של השלטון המרכזי באיסטנבול. בשנת 1634 דוכּא מרד נוסף בלבנון ופאח'ר אד-דין נלקח בשבי והומת. אולם תקופת שלטונו סייעה רבות לחדירה מסחרית ותרבותית של מעצמות אירופה, ובמיוחד צרפת.
חידושן של הקפיטולציות שניתנו לצרפת בשנת 1740, לאחר שהוענקו לה לראשונה על ידי סוליימאן המחוקק בשנת 1535, הגבירו את החדירה הצרפתית לשטחי הלבנט. הצרפתים הפכו לפטרוניהם של הקתולים וחברי "העדות המאוחדות" (אונאטים), שכללו את המארונים. הרוסים היו לאפוטרופוסיהם של האורתודוכסים בתחומי האימפריה העות'מאנית, כיוון שתנוחתם של נוצרים אלה השתרעה בעיקר בחבלי הבלקאן, גבר והלך משקלה של צרפת דווקא בתחומי לבנון וסוריה, שכללו מיעוטים קתוליים ואונאטיים רבים.
פלישתו של נפוליאון למצרים ולארץ-ישראל עוררה הדים בקרב המיעוטים הנוצריים בארצות הלבנט. כשם שנפוליאון הבטיח ליהודים את חידוש הסנהדרין על מנת לזכות בתמיכתם, כן הכריז על עצמו כמשחררם של המיעוטים הנוצריים. לאמתו של דבר, הצליח נפוליאון לרכוש קר את תמיכתם המוגבלת של המארונים הנוצריים וכתות המיעוטים השיעיות. לעומת זאת הצטרפו המוסלמים הסונים לקריאת הג'האד של ממשלת איסטנבול נגד נפוליאון. אחמד אל ג'זאר, הפחה המרצח של עכו, הצליח להדוף את נפוליאון לפני חומותיה של עכו, בסיוע שר צבאו היהודי פרחי והצי הבריטי בפיקודו של סדני סמית.

תקופת אִבְּרַאהִים-פחה
פרק חדש בתולדותיהן של סוריה ולבנון נפתח עם כיבושן על ידי חילות אבראהים פחה בשנת 1831, בתמיכה צרפתית. ארץ ישראל, לבנון, סוריה וקיליקיה נשארו תחת השלטון המצרי לפי ההסכם עם הסולטאן משנת 1833 עד לדצמבר 1840. לפני הפלישה המצרית הייתה נתונה סוריה במשבר כלכלי חריף, כתוצאה מ"דמפינג" של סחורות אירופיות ומההגנה שניתנה לאירופיים על ידי הקפיטולציות. בעלי המלאכה והסוחרים הזעירים נצטוו לשלש את מסיהם כדי לממן את הוצאות הצבא העות'מאני החדש שירש את חיל היאניצ'רים להלן נצטווה סוריה להשתתף בפיצויי המלחמה שחבה תורכיה לרוסיה בהתאם להסכם אדריאנופול. ערב כיבושה של סוריה נערך רישום רכוש ומקרקעין מחודש שהביא למרד נזעם בדמשק. המהומות הפנימיות הללו הקלו על כיבוש הארץ על ידי המצרים, שהסתייעו להלן בתמיכתו של האמיר בשיר השני, אשר התבצר בלבנון וסייע לצבאות המצריים להמשיך בחדירתם לעבר אנטוליה.
שלטונו של אבראהים פחה בסוריה היה אכזרי ונוקשה. במדיניותו נטה חסד לנוצרים, בהשפעתה של צרפת, והתיר את העסקתם במשרות ממשלתיות וכן ביטל את האפליות האחרות שהיו נהוגות כלפיהם. בדומה למצרים הנהיג אבראהם פחה מונופולין ממשלתיים לשיווק הכותנה, המשי והתבואות. השלטת הביטחון הפנימי וריכוז הכלכלה הסורית-לבנונית בידי השלטון המצרי גרמה לגיאות כלכלית. פעולותיו האחרות של השלטון המצרי התבטאו ברישום קרקעות, בחלוקת מסים מחודשת ובגיוס לצבא. לאזור הלבנון, שנשלט על ידי בשיר השני, ניתן מעמד מיוחד. אולם התרחבותה של המדינה המצרית הייתה לצנינים בעיני בריטניה, הן מבחינה מדינית והן מבחינה כלכלית. גביית המסים המוגברת, הנהגת חובת העבודה והתקוממות הדרוזים בסוריה, לאחר שאבראהים פחה פירק את נשקם בסיועם של הנוצרים, הולידו מהומות ומרידות בג'בל אנצרייה, בג'בל דרוז ובארץ-ישראל. פירוק הנשק מחיילות הפיאודלים הדרוזיים הגדולים בדרום סוריה נועד לבטל את השפעתם. כן הוטל עליהם מס ה"פִרְדַה" הישיר, כפי שהוטל בשעתו על ידי מוחמד עלי במצרים. תמיכתם הגלויה של הבריטים בדרוזים בסוף שנות ה-30 של המאה ה-19 הולידה את שיתוף האינטרסים ביניהם מאז ואילך. לעומת זאת תמכה צרפת באבראהים פחה, שקירב ביותר את הנוצרים ושיסה אותם בדרוזים. בפברואר 1840 טופחה "עלילת דמשק" נגד פרנסי הקהילה היהודית, שהואשמו ברצח נזיר קתולי. השלטונות המצריים וצרפת עמדו מאחורי עלילה זו, בעוד שבריטניה ניסתה לבטל את רוע הגזירה, כמשקל נגדי לתמיכתה של צרפת.
בסיכומה של פרשת השלטון המצרי בסוריה ובלבנון יש לציין את ההתפשטות הגדולה של המיסיונריות הנוצרית-קתולית, בעידודה ובתמיכתה של צרפת.

אוטונומיה ללבנון
גם לאחר סילוק השלטון המצרי מסוריה ומלבנון לא תמו המהומות. התורכים המשיכו לנקוט בעיקרון מדיניות "הפרד ומשול" במגמת חיזוק ממשלם המרכזי ומניעת מתן אוטונומיה ללבנון הנוצרית. בשנת 1843 נאלצה תורכיה להסכים לחלוקה מינהלית כפולה של לבנון: בצפון האזור, המאוכלס בעיקרו על ידי מארונים, הועמד שליט מקומי נוצרי, שקיים יחסים הדוקים עם צרפת. בדרום לבנון, מקום שם התבלט במשקלו המיעוט הדרוזי, מונה אחד הפיאודליים הדרוזיים, שהיה קשור ביחסים הדוקים עם בריטניה. בשני חלקיו של הלבנון הכבידו השליטים החדשים את אכיפתם. עם גבור לחץ המסים פרץ מרד איכרים בלבנון הצפוני שכוון נגד הפאודלים במטרת שמיטת החובות. ממשלת איסטנבול נאלצה להכיר במנהיג המתקוממים, טאנוס שאהין (1858), שהניס את בעלי האחוזות וחלק את קרקעותיהם בין האיכרים. המרד שפרץ בלבנון הצפוני התפשט באותה שנה דרומה, ובשלהי שנת 1859 הפך המרד לטבח בין-עדתי, שבו נהרגו למעלה מ-10,000 מארונים וכפרים רבים הועלו באש. הדרוזים נחשבו לאחראים לטבח במארונים, וכתוצאה מכך שיגר נפוליאון השלישי, קיסר צרפת, כ-6000 חייל ללבנון הצפוני על מנת להשיב את הסדר על כּנו. בהתערבותה של בריטניה נאלצו הכוחות הצרפתיים לפנות את לבנון וסוריה ביוני 1861. טבח המארונים על ידי הדרוזים הווה, אפוא, הוכחה חותכת לאי יכולתה של תורכיה העות'מאנית להשליט סדר בלבנון. כתוצאה מכך הסכימו מעצמות אירופה כי יש להעניק ללבנון מעמד של סנג'אק אוטונומי. לאור תביעתן של צרפת, בריטניה, רוסיה, אוסטריה, וגרמניה נאלצה ממשלת תורכיה לאשר את האוטונומיה ללבנון בשנת 1864. בראש הסנג'אק האוטונומי הועמד מושל נוצרי, המחוז שוחרר מהעלאת מסים לתורכיה, חילות המצב העות'מאניים הוצאו ממנו ותושביו שוחררו מגיוס צבאי. כן הורכבה מועצה מינהלית שסייעה בידי המושל והשתתפו בה בני העדות השונות. משטרה פנימית נועדה לקיים את הסדר והביטחון. אוטונומיה יחסית זו הצעידה את לבנון לקראת קידמה כלכלית: מצב הביטחון שופר ורמת השירותים עלתה. זרם מתגבר והולך של סוחרים, מורים, מיסיונרים נהר ללבנון ובד בבד התחזקה ההשפעה הצרפתית במחוז זה ובחבליה הסמוכים של סוריה. המבנה השלטוני של לבנון, על ייצוג עדותיה ומושלה הנוצרי הטביע את חותמו על החיים המדיניים של המחוז עד לקבלת עצמאות לאחר מלחמת העולם השנייה. מתן האוטונומיה בשנת 1864 סייעה להתפתחות צביונו הבדלני של לבנון. גם בסוריה חלה פעילות מיסיונרית מוגברת, אם כי בפחות הצלחה מאשר בלבנון. כאן החלה התנועה הלאומית, בדומה למצרים, בהתעוררות ספרותית ובמגמות למודרניזציה באסלאם. בתקופת שלטונו של הסולטאן עבד אל חמיד ניעורה התנועה הפאן-אסלאמית והחלה ההתרוצצות הפנימית בין מגמות לאומיות בלתי-מגובשות לבין מגמות קבלת אוטונומיה במסגרת האימפריה העות'מאנית. עם עליית "התורכים-הצעירים" לשלטון בשנת 1908 החלה תקופת פעילותן של אגודות הסתרים הלאומיות, ששאבו את השראתן מאגודות דומות שרווחו באירופה ובחבלי הבלקאן.

תנועת ההשכלה בסוריה ובלבנון
בניגוד לשאר ארצות ערב יוחדה לבנון בנתונים הבאים: א) תערובת גזעית-אתנית הרחוקה מלהיות שמית טהורה; ב) היעדר זיקה קנאית בין האסלאם לבין התנועה הלאומית; ג) השפעה מערבית, קרי צרפתית, ענפה כתוצאה מהתנוחה הגאוגרפית ומהיסטוריה ממושכת בת מאות שנים; ד) פסיפס של מיעוטים, שבו בולט האחוז הגבוה של כתות נוצריות, המהוות את הריכוז הנוצרי החזק ביותר במזרח התיכון; ה) מסורת של בדלנות מדינית בעיקר מצדם של המארונים. כתוצאה מכך מורגשת עד היום התרוצצות בין מגמות מדיניות סותרות בלבנון, החל מההנחה, כי ללבנון אין יעוד מיוחד וכי מסורת הבדלנות בעבר אינה צריכה להוות עילה לבדלנות בהווה, ועד להשקפה בדבר ייעודו של לבנון כמבצר וכמקלט לנצרות במזרח התיכון בחסות מערבית. ההשקפה המדינית השליטה גם היום מבליטה את הצורך בדו-קיום בשלום בין הנוצרים לבין המוסלמים, במגמת תיווך תרבותי וכלכלי בין אירופה לבין המזרח, תוך שמירה על העצמאות המדינית. מגמות אלה לא חפפו, בהכרח, את החלוקה העדתית הפנימית.
מאבק המעצמות האירופיות על תחומי ההשפעה במזרח התיכון הסתייע גם בתחרות המוסווית שהתנהלה בין הכנסיות הנוצריות השונות על השפעתן בארצות ערב ועל מתן חסות למיעוטים הנוצריים שבארצות אלה. בסוריה ובלבנון היו פעילים בעיקר מסדרים פרנציסקאנים וישועים מצרפת ומאיטליה בעת ובעונה אחת עם מיסיונרים פרוטסטנטים מבריטניה ומארה"ב. במרחב הלבנט הייתה ידם של הקתולים על העליונה. בית הדפוס הקתולי של מסדר הישועים בבירות שנוסד בשנת 1853 פרסם ספרות ערבית קלאסית מספרי לימוד משובחים, שהיוו תדריכים מצוינים למשכילי סוריה ולבנון. חניכיהם של מוסדות החינוך הנוצריים היו הדמויות הבולטות של תנועת ההשכלה במחציתה השנייה של המאה ה-19. הם גם הניחו את היסודות לספרות מחקרית, לעיתונות יומית ולירחונים. התחייה הספרותית קדמה בלבנון ובסוריה לזו של מצרים.
מקרב אישי ההשכלה בלבנט יש לציין את בוטרוס אל בסתאני (1819–1883), ששיתף פעולה עם מיסיונרים פרוטסטנטים בפרסום הירון "אל ג'נאן" (הגנם), אשר סיסמתו המודפסת זיהתה את אהבת המולדת עם עיקרי האמונה. כן הוציא אל בסתאני 6 כרכים של אנציקלופדיה ערבית כללית, מלון וספרי דקדוק, שסייעו לתחיית השפה הערבית. בתחום הבלשנות, השירה והספרות הערבית הפליאו לעשות בני משפחת אל יאַזִיג'י הלבנוניים; המתרגם והמחזאי הביירותי נג'יב אל חדאד (1867–1899); אדיב בק אצחאק (קתולי ארמני) ויליד דמשק; וכן ג'ורג'י זיידאן הביירותי שפעל בלבנון ובמצרים,³⁰ נחשב לאבי הרומאן-ההיסטורי הערבי המודרני, והיה משכמו ומעלה מכל אישי ההשכלה הערביים במזרח התיכון.

הפעילות הלאומית עד למהפכת "התורכים-הצעירים" (1908)
התנועה הלאומית בסוריה ובלבנון קיבלה, כזכור, דחיפה עוד בשנות ה-60 המוקדמות של המאה ה-19, עם כינון האוטונומיה במחוז לבנון. פעילות המיסיונרים הנוצריים סייעה להופעתה של ספרות ערבית חדשה, ומרכזה של התחייה הספרותית היה בבירות. יסודן של אגודות הסתרים הערביות בלבנט הושפע מיסודן של אגודות סתרים דומות באירופה ובבלקאן ושיקף את השאיפה להיפרדות מתורכיה העות'מאנית. אחת מהאגודות הללו שנוסדה בבירות בשנת 1875 ניהלה תעמולה בכתב נגד האימפריה העות'מאנית, וקראה לליכוד מתוך "גאווה ערבית". מצעה של האגודה העלה דרישות שנחשבו בזמנן לנועזות ביותר, כגון איחודן של סוריה ולבנון תוך שמירה על אי-תלותן; הכרה בערבית כשפה רשמית; ביטול הצנזורה ושאר ההגבלות על חירויות היסוד והגבלת שירותם של החיילים הערביים בצבא העות'מאני בתחומי סוריה ולבנון בלבד. הטרור של הסולטאן עבד אל חמיד הבריח את מרבית ראשי אגודות הסתרים, הן לצרפת והן למצרים, מקום שם לא הוגבל מרחב הפעילות הספרותית-הלאומית כבחבליה האחרים של האימפריה העות'מאנית. כך, אפוא, הפכה פריס למוקד הפעילות הלאומית של הגולים הסוריים, והוא הדין בקהיר ובאלכסנדריה, שהיו נתונות לפיקוח בריטי. בעת ובעונה אחת נבלמה הפעילות המדינית-ספרותית של הלאומנים הסוריים ומצריים הפכה למרכזה של התנועה הלאומית הערבית במזרח התיכון, למרות שהעסקנים הסוריים מילאו תפקיד נכבד בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ואחריה במו"מ עם ההאשמים, בעלי בריתם של הבריטים.
מבין חשובי הסופרים הלאומיים בסוריה יש להזכיר את שול כוואכיבי (1849–1903), שהתגורר בחלב, הטיף להחייאת התרבות הערבית ולתיקונים באסלאם, וכן תרם תרומה חשובה למחשבה הלאומית הערבית בהסתייגו מרעיונות ה"פאן-אסלאם" של עבד אל חמיד. בשנת 1904 יסדו מהגרים סוריים בפריס את "ליגת המולדת הערבית", בראשות נוצרי הארץ-ישראלי נג'יב עזורי. ליגה זו ניהלה תעמולה למען שחרורן של ארצות ערב מהשלטון העות'מאני ופעולותיה נתמכו על ידי הצרפתים. עם עלותם של "התורכים-הצעירים" לשלטון (1908) חלה רגיעה זמנית בפעולותיהם של העסקנים הלאומיים בארצות הסהר-הפורה עד להתפכחותם המהירה שרק החישה את המאבק הלאומי בתקופת מלחמת העולם הראשונה ואחריה.

4) תורכיה

רקע כללי
משטר הרודנות של הסולטאן עבד אלחמיד השני (1876–1909) בלם את תהליך אימוצן של הרפורמות המודרגות, תהליך אשר הוחל בו בתקופת הסולטאנים שקדמו לו. רפורמות אלה כונו "תנט'ימאת" או "נט'אם אל ג'דיד" ("הסדר החדש"). הקו המציין את הרפורמות הללו היה – כפייתן מגבוה והיותן מותנות ברצונו הטוב של השליט. התנט'ימאת לא היו בשום פנים ואופן פרי התעוררות המונית ותביעה עממית. רובד דק של משכילים-מתערבים, אשר כיהן בעת ובעונה אחת כפקידי הממשל, שידל את השליטים ולחץ עליהם להנהיג רפורמות מודרגות אלה. רובד חברתי זה שהיה מאורגן בצורה רופפת כינה עצמו בשם " העות'מאנים החדשים", והתרכז סביב מנהיגותו של מדחת פחה.³¹
התנט'מאת החלו עם מתן הח'ט שריף (1839) על ידי הסולטאן עבד אל מג'יד לווזירו הגדול רשיד פחה. מגילה זו כללה הבטחות לכל נתיני האימפריה, ללא הבדל דת, כביטחון החיים והרכוש (איסור על ההוצאה להורג ועל החרמת רכוש לאל בירור משפטי). כן הובטחה גבייה מסודרת של המסים וחלוקתם הצודקת וביטול החכרת מסי הפרובינציות ("אלתזאם"). שירות החובה בצבא קוצר ל-4 שנים במקום 5. לאחר פרסום התנט'ימאת נחקקו חוקים בנוגע לשירות בלתי-מוסלמים בצבא או תשלום כופר שירות, והוצאו תקנות שאיפשרו את כניסתם של נתינים בלתי-מוסלמים למנגנון הממשלתי. כן נקבע ואושר מחדש ה"סטאטוס קוו" על האוטונומיה העדתית של המיעוטים הבלתי-מוסלמיים בהנהלת ענייניהם הפנימיים.
ברם, מרבית ההבטחות והחוקים הללו, אשר אושרו מחדש בח'ט שריף מהמיון (1856, לאחר מלחמת קרים) לא קויימו הלכה למעשה. בעלי האחוזות, העֹלמאא, חוגי החצר ומקורבי הסולטאנים התנגדו בכל תוקף לרפורמות. מגמת התנגדותם חוזקה על ידי תמיכה מוסוויית של כמה ממעצמות אירופה, אשר חששו מפני התחזקותה של האימפריה העות'מאנית והתאוששותה, שכן תהליך אפשר זה נגד את האינטרסים שלהן. הרפורמות העיקריות לא הוצאו, אפוא, לפועל: מוסד החכרת המסים לא בוטל כליל, ואי-שוויונם המשפטי של הנתינים הבלתי-מוסלמיים נמשך, כשם שנמשך שלטונם השרירותי של שליטי הווילאיתים.
עם החרפת המשבר הכלכלי והכרזת פשיטת הרגל של אוצר הסולטאן (1875) גברה השפעת המתמערבים והמשכילים, שלא ראו מוצא זולת הפיכת האימפריה העות'מאנית למונרכיה-קונסטיטוציונית. כמסגרת ארגונית רופפת לתפיסה אידיאולוגית. זו שימשה מפלגת " העות'מאנים החדשים", שבראשה עמד, כאמור, מדחת פחה. בהפיכת חצר שבוצעה במאי 1876 הצליחו חוגים אלה לסלק את הסולטאן עבד אל עזיז (1861–1876), שלאחר כישלונות פנימיים וחיצוניים פנה למדיניות ריאקציונית ביותר. יורשו של עבד אל עזיז, מוראד החמישי, שהיה בלתי שפוי בדעתו, הודח תוך 3 חודשים, לטובת עבד אל חמיד השני.

תקופת עבד אל-חמיד השני
החוקה החדשה נכנסה לתוקפה בשלהי דצמבר 1876 מיד לאחר עלותו של עבד אל חמיד לכס הסולטנות ומינויו המחודש של מדחת פחה לווזיר גדול. החוקה (שנוסחה במתכונת בבלית), קבעה את כינונו של בית תחתון שמועד כהונתו נמשך 4 שנים (וכל 50,000 בוחרים-גברים שולחים אליו ציר אחד). כן הוקם סנט, שחבריו התמנו לכל ימי חייהם (ונבחר מקרב הנכבדים, ראשי העֹלמאא ובכירי הפקידים לשעבר). החוקה הבטיחה את חופש העיתונות; חסינות חברי בתי הנבחרים ופומביות ישיבותיהם; חסינות השופטים ופומביות ישיבותיהם; חינוך חובה בבתי"ס יסודיים ממשלתיים (בשפה התורכית); כן הובטח עקרון "בחירת הפקידים על ידי העם", והכורז על ידיעת השפה התורכית כתנאי יחידי לקבלת מישרה ממשלתית.
תוך חודשים ספורים לאחר שעבד אל חמיד החליט לאשר את החוקה הוא שינה את טעמו: בנצלו את מצב החירום שנוצר עקב מלחמת רוסיה-תורכיה, פיטר הסולטאן בפברואר 1877 את מדחת פחה, ביטל את החוקה, פיזר את הפרלמנט, שכונס על יסוד החוקה, ופתח בטרור אכזרי. החלה "תקופת העריצות" (devre-i istibdat). תהליך המודרניזציה וההתמערבות, שנפתח בימי סלים השלישי, ונמשך להלן בתקופת התנט'ימאת משנת 1839 ואילך, ניבלם עתה כ-30 שנה לערך. בתקופה זו נוצר רוב של משכילים ואנשי צבא שנעצרו או נאלצו לגלות מחמת רדיפותיו של הסולטאן.
אין באפשרותי לשפוט באיזו מידה הייתה האימפריה העות'מאנית עוצרת כוח לעמוד זמן רב בפני הלחץ הכפול, החיצוני התנט'ימאת משנת 1839 ואילך, ניבלם עתה כ-30 שנה לערך. בתקופה זו נוצר רובד של משכילים ואנשי צבא שנעצרו או נאלצו לגלות מחמת רדיפותיו של הסולטאן.
אין באפשרותנו לשפוט באיזו מידה הייתה האימפריה העות'מאנית עוצרת כוח לעמוד זמן רב בפני הלחץ הכפול, החיצוני והפנימי, של שני גורמים-האימפריאליזם של המעצמות וההתעוררות הלאומית ברחבי שטחיה – אילו היה לה משטר פנימי איתן. איתרע מזלה של תורכיה העות'מאנית, שדווקא בשעת ההתמודדות של הלחץ האימפריאליסטי המוגבר מחד גיסא ושאיפות העצמאות הלאומית של עמיה מאידך גיסא, הופיעה על במת ההיסטוריה העות'מאנית אחת הדמויות השליליות ביותר בתולדותיה – הסולטאן עבד אל חמיד השני, "הרוצח הגדול", כפי שכונה על ידי גלאדסטון. תיאור מאלף על אישיותו של הסולטאן מופיע אצל מורגנתאו,³² מי שכיהן כציר ארה"ב באיסטנבול באותה תקופה: "הוא היה אדם ששלט באמצעי ריגול ושפיכות דמים, ואשר לא היה כל שיקול למעשיו, להוציא אולי את טבח הארמנים… אחת מפעולותיו הראשונות של עבד אל חמיד משעה שהוכתר הייתה לכלוא את יורשיו הצפויים בארמון, להקיף עצמו בגדודי מרגלים, להסתגר בהרמונו ובמספר ארמונות בעלי תפקיד דומה… הם (המרגלים) הלעיטוהו בעקביות בפחד מפני רצח".
בפרוס שנת 1877 חצו הרוסים את נהר פרוט ויזמו את הרביעית במלחמות רוסיה-תורכיה במאה ה-19. מלחמה זו, שהתנהלה לחיים ולמוות, הסתיימה עם הופעתם של הרוסים בשערי איסטנבול והכתבת תנאי ההשפלה לתורכים בחוזה סאן-סטפאנו. אמנם חוזה סטן סטפאנו תוקן תוך חודשים מספר לטובת תורכיה בקונגרס ברלין (1878), אולם בכך אבדו שיירי היוקרה הצבאית והמדינית של תורכיה העות'מאנית. גם בריטניה הפנתה לה עורף והפסיקה את תמיכתה המסורתית בשמירת שלמות קיומה של האימפריה העות'מאנית. עוד בזמן ועידת פריס (1856), שבאה לאחר מלחמת קרים, הוכנסה האימפריה העות'מאנית ל"קונצרט האירופי", אך לא כשווה בין שווים אל כמשקיפה מערש חולייה. שכן מאז שיתופה של תורכיה בסוד המעצמות האירופיות השיגו רומניה וסרביה את עצמאותן, ובולגריה האוטונומית למחצה הייתה בדרך לעצמאות. מרבית הנחלאות בבלקאן אבדו. לעומת זאת כללו שטחי שלטונו של עבד אל חמיד השני את השטחים המזרח-התיכוניים על נתיניהם הכנועים והצייתנים, שהורגלו עוד מקדמת דנא לשלטון אוטוקראטי. רוב הנתינים הללו היה מוסלמי. בנסיבות אלה החליט עבד אל חמיד לזנוח את האוריינטציה המערבית של זקנו, אביו ואחיו, ולהפוך את האימפריה לח'ליפות אסיאתית. מן הסתם, לא יכול היה להגיע לכלל החלטה אחרת בתנאים שעמד בהם. היה זה, אפוא, הרקע להעלאת סיסמת ה"פאן-אסלאם" ולגיבושה בשורה של צעדים מדיניים.
עם סיום המלחמה נגד רוסיה, ו-3 שנים לפני הכרזת הפרוטקטוראט הצרפתי על תוניס, מינה הסולטאן איש צבא תוניסי לווזיר גדול. החידוש, בצעד זה לא היה בעצם מינויו של אישיות שאינה תורכית לתפקיד הרם ביותר באימפריה, שהרי אלבנים רבים כיהנו בתפקידי פחוות; החידוש התבטא במינויו של בלתי-תורכי שלהלכה אף לא היה נתינו של הסולטאן. בפִרמאַן המינוי הטעים עבד אל חמיד את תביעתו לשירותם של כל הסונים בועלם האסלאם. בצעד מדיני זה התיימר הסולטאן להינתק ממעמד "האיש החולה על גדות הבוספורוס", ולגבש לעצמו מעמד רוחני-מדיני כמנהיג התנועה הפאן-אסלאמית העולמית, תוך ניצול רגשות המרירות האנטי-מערביים שפיעמו בקרב המוסלמים, הרחק מעבר לתחומיה המדיניים המצטמצמים והולכים של האימפריה העות'מאנית. צעדו הבא של הסולטאן התבטא בחיזור אחר הקבוצות האתניות-מוסלמיות בתחומי שלטונו. הוא הקיף עצמו בפקידים וחיילים סוריים ואלבניים, גילה התעניינות בענייני באפריקה, בהודו ובמזרח הרחוק, העניק מקלט מדיני למוסלמים שברחו מפני הרוסים ויישב מוסלמים בוסניים בארץ-ישראל, לאחר שבוסניה והרצגובינה סופחו לאוסטריה. גולת הכותרת של מדיניותו הפאן-אסלאמית הייתה הנחת קו מסילת הברזל החג'אזית (1900–1908). שמומנה ונסללה על ידי מומחים גרמניים.

הקייזר והסולטאן: שילוב אינטרסים
לאלטאן עבד אל חמיד נמצא בן-ברית באירופה בדמותו של הקייזר הגרמני ווילהלם השני. כבר לאחר קונגרס ברלין (1878) הסתמן המפנה במדיניותה של גרמניה כלפי תורכיה העות'מאנית,³³ שבא לכלל ביטויו עם פיטוריו של הקנצלר ביסמארק והתעניינותו הגוברת והולכת של הקייזר במזרח התיכון ("Drang nach Osten"). כבר הוטעם לעיל מה חשוב היה תפקידה של אוסטרו-הונגריה בהכשרת הרקע לחדירתה הכלכלית והמסחרית של גרמניה לתחומי האימפריה העות'מאנית. בד בבד עם השתלטותו של ההון הצרפתי על סוריה ולבנון, התבצרותה המדינית של בריטניה במצרים והשתלטותה הכלכלית על אזורי המפרץ הפרסי ועיראק, החלה חדירתו של הון גרמני בשלהי המאה ה-19 לאנטוליה, לסוריה ולעיראק. מבחינתו של הממשל העות'מאני הייתה כניסתה של גרמניה למאבק הכלכלי והמדיני בתחומי האימפריה מועדפת על פני האימפריאליזם הבריטי והצרפתי, שכן הייתה זו גרמניה המעצמה היחידה שלא השתתפה בחלוקת השלל הטריטוריאלי התורכי עד כה. יתרה מזאת, לאחר מפלותיהן של אוסטריה (1866) וצרפת (1870) לפני גרמניה עלתה יוקרתה הצבאית של זו האחרונה ואיזון הכוחות האירופי, הסתמן על מערך כוחות חדש באירופה. כשבצדו האחד של המתרס ניצבו בריטניה, צרפת ורוסיה לעומת מעצמות המרכז – בצדו השני של המתרס. ההתקרבות המדינית בין בריטניה, צרפת ורוסיה הייתה הרת-שואה להמשך קיומה של תורכיה העות'מאנית, שכן שלושתן היו מאוחדות, בשלהי המאה ה-19 ובפרוס המאה ה-20, באמונה אודות התמוטטה הקרובה של האימפריה. לרוסיה היה חשבון עם תורכיה העות'מאנית, ואילו בבריטניה נגוזה ההשקפה אודות חיוניות קיומה של תורכיה לאינטרסים הבריטיים, משנת 1878 ואילך. לא יפלא, אפוא, שההשפעה הגרמנית בתורכיה גברה והלכה ככל שהאינטרסים הבריטיים באימפריה העות'מאנית התמעטו והצטמצמו. האוריינטציה הפרו-גרמנית של תורכיה החלה, אפוא, עוד בתקופתו של עבד אל חמיד, וכפי שיסתבר להלן, היא התמשכה גם בתקופת שלטונם של "התורכים הצעירים".
החדירה הכלכלית של המעצמות היריבות הייתה חסויה על ידי הקפיטולציות ונשענה על קבלת זיכיונות לניצול מחצבים ולסלילת נתיבי תעבורה, שהוו שלב הכרחי בפיתוח אוצרות הטבע. מתן הזיכיונות נעשה מחמת אוזלת ידה של הממשלה העות'מאנית ומחדלה הפיננסי לבצע את תכניותיה במו ידיה. כך, למשל, הכריז הסולטאן עבד אל חמיד על סלילת הקו החג'אזי במגמה לעודד את תנועת ה"פאן-אסלאם", אם כי היו לו גם שיקולים מדיניים שהתבטאו לא רק בחיזוק שליטתו על חג'אז וערי הקודש המוסלמיות, אלא אף בהנחת קו תחבורה במקביל לחופים ים-סוף, שהפך לנתיב בריטי מובהק מאז פתיחת תעלת סואץ (1869) ורכישת מירב מניותיה על ידי הבריטים. חלק מהוצאות מימון המסילה החג'אזית נתרם על ידי מוסלמים מכל רחבי העולם, ומניכוי בשיעור של 10% ממשכורותיהם של בכירי הפקידים העות'מאניים. כן הוטלו מסים מיוחדים על בקשות רשמיות למימון המפעל התעמולתי-מדיני הנ"ל. קו המסילה הסתיים באל-מדינה, במרחק של כ-1320 ק"מ מדמשק, בעוד שהקטע בין אל-מדינה ומכה לא נבנה מעולם.
בעוד קטעי המסילה החג'אזית נבנים והולכים בפיקוח גרמני, קיבלה חברת הרכבות האנטולית הגרמנית את הזכיון להתקנת מסילת ברזל מאיסטנבול לבגדאד (1902). הבירה התורכית חוברה למערכת המסילות הבלקניות בשנת 1888, ומספר שנים לאחר מכן החלה החברה האנטולית הגרמנית להאריך את הקו לעבר אסקשהיר, ברוסה ואנקרה. על פי התכנון המקורי היה צריך הקו לעבור בלב אנטוליה, בריחוק מטווח ההפגזה של תותחי הצי הבריטי, בדומה לתוואי של המסילה החג'אזית, דרך סיוַס, דיארבּכּר, מוצול ובגדאד, עם שלוחות לחלבּ בצפון סוריה ולכוויית דרך בצרה. מסילת הברזל הבגדאדית, שעבד אל חמיד ראה בה. אמצעי לחיזוק שלטונו בעיראק המרוחקת, נראתה לקייזר הגרמני כמקפצה מצוינת לעבר המפרץ הפרסי ועמקי הפרת והחידקל על מנת להנחית מהלומה לאינטרסים הבריטיים באזור המפרץ הפרסי ובנתיב הימי להודו.
מחמת התנגדותם של הרוסים הוחלט להעתיק את תוואי המסילה דרומה לקוניה. כוחו של הזכיון שניתן בשנת 1902 היה יפה ל-90 שנה. כל הציוד למסילה היה גרמני ושוחרר ממכס. הממשלה העות'מאנית הבטיחה את סלילתו של ק"מ במסילת בגדאד באמצעות ערבויות כספיות שלא היו לה. גם הגרמנים נתקלו בקשיי מימון והציעו לשתף הון בריטי וצרפתי בשיעור 40%, אולם ההצעה הגרמנית נדחתה בלחץ החוגים המסחריים בבריטניה, למרות שהממשלה הבריטית כמעט והשתכנעה ליתן את ברכתה למפעל זה, לאחר ביקורו של הקייזר בבריטניה (1898). בשנת 1904 הוחל בהנחת הקו שחולק לארבעה קטעים ולא הושלם במלואו, חלף סלילתם של 1800 ק"מ. קטע התוואי בין סמארה ומוצול לא הושלם אלא אחר מלחמת העולם הראשונה. למעשה, לא באה התכנית הגרמנית של מסילת בגדאד אלא לרשת תכניות בריטיות קודמות בדבר הקמת רכבת "עמק-הפרת",³⁴ (1843, 1849). אמנם ביוני 1914 הגיעו הגרמנים לכלל הסכם חלקי עם בריטניה על המשכת סלילת המסילה הבגדאדית תמורת שיתופו של הון גרמני בשיעור 25% מהמניות של "חברת הנפט התורכית" (בבעלות בריטית), אך דא עקא שהתפרצותה של מלחמת העולם הראשונה שמה לאל הסכם זה.
שיתוף הפעולה בין הסולטאן והקייזר, השתעבדותה הכלכלית והמדינית של תורכיה לגרמניה והחדירה האימפריאליסטית הגרמנית למזרח התיכון היוו, בהערכה כללית, גורמים יסודיים להתלקחות מלחמת העולם הראשונה בזירת המזרח התיכון. פעילותו המדינית והכלכלית של הקייזר בתחומי אנטוליה ועיראק לא פסקה. הטבח בארמנים-הנוצריים, שהחל בהפסקות בשנת 1894, לא הפריעו לגילויי הידידות הרבים שהעתיר הקייזר על הסולטאן. בשנת 1898 הפתיע ווילהלם השני את אירופה כולה בעלותו לרגל לירושלים,³⁵ ולאחר ימים ספורים – בביקורו בדמשק ובהצהרתו המגוחכת אל מול קברו של צלאח אד דין, כי הקייזר הינו הפטרון ל-300 מיליון המוסלמים בעולם כולו, ווילהלם העלה על נס את אישיותו של סולטאן, שעה שהוא שכונה על ידי הבריטים "הרוצח הגדול" וידיו היו מגואלות בדם נוצרים (ארמנים). הקייזר לא הסתפק במחוות מילוליות או כלכליות אלא שיגר משלחת צבאית גרמנית שנועדה לארגן מחדש את הצבא התורכי, בעוד שהסולטאן ניצל כהלכה את ערעור מאזן הכוחות האירופי ועמידתו של הקייזר לצידו. הוא העתיק את מושב ממשלתו מ"השער העליון", שניבט לבוספורוס והיה נתון לסכנות הפגזה, לארמונו הפרטי – Yildiz Kiosk – בפרבר בשיקטאש, כשהוא מסוגר ומוקף על ידי אנשי שלומו הערביים והאלבניים. ממבצרו זה שיגר הסולטאן במישרין את צוויו החתומים על ידי הווזיר הגדול כל חלקי האימפריה. בעוד שפליטים מוסלמיים מהבלקאן ומרוסיה מצאו מקלט תחת שלטונו של עבד אל חמיד, הרי ששוחרי הקידמה מקרב התורכים עצמם נאלצו לגלות (כ-80,000 גלויות מדיניות) ולהמשיך בתעמולתם המדינית בצרפת ובשוויץ. הייתה זו תקופת אימים של מעצרים, בילושים והמתות, או כפי שהתבטא אחד ההיסטוריונים, כי מחציתה של אוכלוסיית קושטא הועסקה בריגול מעשיה של המחצית השנייה. היה זה לעג הגורל, שאותם קצינים שנשלחו על ידי עבד אל חמיד להשתלמות בחו"ל היו בין מחוללי ההפיכה נגדו. הסתגרותו של הסולטאן החשדני, היחבאותו מנתיניו וניתוקו מיחידות צבאו, להוציא את משמר ראשו האלבני, גרמו להצלחתה של מהפכת "התורכים-הצעירים" בשנת 1908.

"ועד האיחוד והקידמה" ומהפכת "התורכים-הצעירים" (1908)
"התורכים הצעירים" החלו את קיומם המדיני ב"ועד האיחוד והקידמה" (Ittihat ve Terrakki Cemiyeti) אשר נוסד לראשונה באיסטנבול בשנת 1889, ביוזמת סטודנטים מביה"ס הצבאי והרפואי, וכלל מוסלמים בני לאומים שונים באימפריה העות'מאנית. חדירתם של בלשי הסולטאן עבד אל חמיד לאגודה הביאה להתפוררותה ולהקמתה מחדש בז'נבה בשנת 1891. להלן הועבר המרכז לפריס, ובשנת 1906 הועתק מרכז "ועד האיחוד והקידמה" לתחומי האימפריה העות'מאנית עצמה, היינו לסלוניקי, הבירה הקוסמופוליטית של מקדוניה ומרכז המרי הפסיבי לשלטונו של הסולטאן. כאן פעלו אנשי "האיחוד והקידמה", שהתכוונו בסיסמת ה"איחוד" – לאחדות כל עמי האימפריה תחת הדגל העות'מאני, וב"קידמה" – למתן שוויון-זכויות לכל העמים הללו). הם התארגנו במתכונת של אגודת-סתרים כ"בונים-החופשיים". לעומת אנשי התנט'ימאת שהיו רובם ככולם תורכים, נהנו פעילי "האיחוד והקידמה" מתמיכת בליל הנתינים הבלקניים של האימפריה, ובמיוחד אנשי הדונמה (Dönmé), שספיחי השבתאים והפראנקיסטים שהתאסלמו למראית עין והתרכזו בסלוניקי. בקרב רבים מקציני הצבא התורכיים שהשתייכו לוועד לא תפסה דת האסלאם מקום מכריע. הם היו חילוניים למחצה והסתגלו לגינוני המערב.
פעולותיו הראשונות של ועד "אִתִ'חַאד ותרקי" (איחוד וקידמה) כללו הקמת בית-דפוס בלתי-לגלי בקושטא (1894), והדפסת עיתונים ועלונים בתורכית, ערבית וצרפתית בפריס, קהיר, ז'נבה ונאפולי. בשנת 1897 נערכה ההפגנה המדינית הראשונה של ה"אִתִ'חַאדים" מול ארמון הסולטאן בבירה. ההפגנה פוזרה, נערך משפט ראווה גדול ח-13 מכלל המפגינים הוצאו להורג, בעוד ש-70 פעילים אחרים נידונו לעבודת פרך. משפט שני גדול נערך בשנת 1899. עד סוף המאה ה-19 נכלאו בבתי-הסוהר של הסולטאן כ-50,000 אסירים מדיניים וכ-80,000 גורשו והוגלו.
בחוגי המהגרים המדיניים של "האיחוד והקידמה" חל פילוג בוועידתם בפריס בשנת 1902. קבוצת "ליבראלים", שייצגה את האינטרסים של בעלי האחוזות הגדולות, פרשה מהוועד. קבוצה זו תבעה ביזור (דצנטרליזציה) נרחב של האימפריה העות'מאנית, שללה את המאבק המהפכני וראתה את הדרך היחידה לכינון משטר קונסטיטוציוני בהתערבות מעצמות חוץ. לפעילות נמרצת ביותר הגיעו פעילי "אתיחאד ותרקי" בשנים 1905-6, כאשר חלה התעוררות כללית במזרח התיכון עקב תבוסת רוסיה לפני יפן והתחוללות המהפכה הרוסית הראשונה בשנת 1905. בשנת 1906 הועתק, כאמור, מרכז הוועד לסלוניקי, בתחומי האימפריה העות'מאנית.
מנהיגי הוועד הפעילים ביותר היו שני קצינים מהחייל התורכי-מקדוני-ניאזי (Niazi) ואנוֶור (Enver). תחילה קבעו ראשי הוועד המקדוני, כי יש לחולל מהפכה ולהדיח את עבד אל חמיד מכסאו בספטמבר 1908, אולם החשש מפני התערבות המעצמות שתביא לידי קריעת מקדוניה מהאימפריה העות'מאנית האיץ במנהיגים להקדים את ביצוע המהפכה במספר שבועות. לאחר שקציני הצבא ארגנו תנועת מרי בווילאיתים של סלוניקי ומונאַסטיר והצליחו לפני כן להטות בעורמה את לב המפקדים האלבניים לצדם, פנה ניאזי בראשית יולי 1908, אל גבעות רֶזְנָה בראש מאות ספורות של חיילים מחיל המצב המקדוני ובישר על מהפכה כללית. כשנודע הדבר לסולטאן המסתגר בארמונו שוגרו כ-20,000 חיילים לדיכוי המורדים. ברם מפקדו של גייס העונשין נורה ונהרג וחייליו סירבו להילחם בחבריהם. המורדים נכנסו לסלוניקי ושכנעו את חוסיין חלמי פחה, המפקד הצבאי של מקדוניה, להבריק לסולטאן ולתבוע ממנו את חידוש החוקה משנת 1876. כן איימו עליו בכיבושה של הבירה במידה ויסרב (21 ביולי 1908). ללא עזרת הצבא הבחין עבד אל חמיד במצבו הנואש, ונאלץ להכריז ב-23 ביולי על חידושה של החוקה.³⁶ יום קודם לכן פורסמה הכרזה דומה גם בסלוניקי.
מייד לאחר הצלחת מהפכת "התורכים-הצעירים", שבאו מקרב הפעילים ב"וועד האיחוד והקידמה", נוסדה במקביל האגודה הערבית "האחווה הערבית- עות'מאנית" (ספטמבר 1908) על ידי המשכילים והלאומנים הערבים שישבו באיסטנבול. מטרות האגודה החדשה, שפעיליה נסחפו בגל ההתלהבות הכללית, היו: מתן סיוע ל"תורכים-הצעירים" בהחזקת המשטר החוקי ובביצוע סיסמתם "חופש-צדק-ואחווה", ליכוד כל עמי האימפריה למען "האינטרסים המשותפים"; גילוי יוזמה בתחומי הכלכלה וכן בשטח השפה והספרות הערביים; הגנת זכויותיהם של כל הנתינים הערביים, תוך שמירה על חירויות היסוד, הצדק והשוויון של כלל הנתינים באימפריה העות'מאנית. אולם בשנת 1909 חוסלה אגודת "האחווה הערבית- עות'מאנית" על ידי ממשלת "התורכים הצעירים".
בית הנבחרים העות'מאנית נפתח מחדש בדצמבר 1908 על יסוד בחירות שהוכנו על ידי פעילי "ועד איחוד מהקידמה". מכלל 245 הצירים שנבחרו על ידי בוחרי-משנה היו 150 צירים תורכיים לעומת 60 ערביים, וכן 18 יוונים, 4 בולגרים ו-2 ציריֵם לסרבים, לארמנים, לאלבנים וליהודים. בסנט, שכלל 40 סנטורים שמונו על ידי הסולטאן, היו רק 3 ערבים. ייצוג יחסי זה סילף לחלוטין את יחסי הכוחות המספריים באימפריה העות'מאנית. לפי אומדנו של אנטוניוס,³⁷ כללו אוכלוסי האימפריה בשנת 1908 כ-22 מיליון נפש, להוציא את מצרים. מהם 7.5 מיליון תורכים, 10.5 מיליון ערבים, 3 מיליון יוונים, 0.5 מיליון כורדים, 0.5 מיליון יהודים ו-0.25 מיליון בולגרים. היחס בין התורכים והערבים היה, אפוא 2:3 לטובת האחרונים, בעוד שבבית הנבחרים נוצרו יחס של 2:5 לטובת התורכים, מתוך כך ניתן להסיק, כי הייצוג לא שיקף כהלכה את מאזן הכוחות האתניים באימפריה, הן בבית-הנבחרים והן בסנט.

הפיכת הנגד וסיכולה
התגובות בחו"ל להפיכת "התורכים הצעירים" היו שונות ומגוונות. הממשלה הליבראלית של אסקווית בבריטניה הביעה רגשות סיפוק לנוכח התמורות הפנימיות בתורכיה. "המהפכנים" העדיפו, במשך החודשים הראשונים לשלטונם, להשאיר את מנגנון המינהל האזרחי בידי השרים המנוסים, שנודעו בגישתם הליברלית. אולם בחבלי הבלקאן העדיפו המיעוטים הלאומיים לנצל את שעת הכושר ולנתק עצמם מתורכיה העות'מאנית. ב-5 לאוקטובר 1908 הכריז פרדיננד מקובורג, נסיך הבולגרים, בטירנובו, הבירה הבולגרית העתיקה, על איחודן של בולגריה ורומליה המזרחית כמדינה עצמאית תחת שלטונו כצאר של הבולגרים. יומיים לאחר מכן הרסה אוסטרו-הונגריה פיקציה מדינית, שעה שסיפחה רשמית את נסיכויות בוסניה והרצגובינה, לאחר ששלטה עליהן למעשה עוד משנת 1878. בכרתים התחוללו מהומות דמים בסיסמת "אנוזיס" עם יוון. מאורעות אלה יצרו מתיחות גדולה ביחסי הנוצרים והמוסלמים וסיסמת "האחווה" של "התורכים-הצעירים" כמשה עוד לפני שהחלה לפרוח. אומנם המהפכנים התורכיים אישרו עובדות מוגמרות אלו, לאחר מספר מחאות פורמאליות, כקורבן שיש להעלותו על מזבח הצלחת ההפיכה.
בדצמבר 1908, כשפתח עבד אל חמיד את הפרלמנט בעל כורחו, הוא מחה בנאום הכתר נגד השגת הגבול של אוסטרו-הונגריה וניתוקה של בולגריה ("הווילאית של מזרח רומליה") מהאימפריה העות'מאנית. דעת הקהל התאחדה זמנית בתחושת הסכנה הצפויה לתורכיה. לאחר נאום הכתר נפתח הוויכוח הכללי בהטחת האשמות נגד השרים שמעלו בכספי המדינה. כמה צירים הטיחו האשמות דומות בפני הסולטאן עצמו. על אף "הפגנת" אהדתו של עבד אל חמיד לחוקה, חשדו בו כמה מחברי "ועד האיחוד והקידמה" ברקימת מזימות להחזרת הדר הישן על כנו, והציעו את סילוקו. אולם מרבית הפעילים התנגדו לפגוע בסולטאן, שייצג בתפקידו את הסמכות הדתית העליונה (הח'ליפות), מחשש תגובתם של ההמונים על פגיעה במוסד המקודש של הח'ליפות, אשר עבד אל חמיד עצמו כה הירבה לטפחו. העילה להדחתו של הסולטאן נמצאה בהפיכת נגד³⁸ שהחזיקה מעמד כשבועיים. הפיכה זו אורגנה על ידי "האגודה המוסלמית", שכללה אספסוף, מאוכזבים למיניהם, חברי
ה-softa³⁹ ולגיון המרגלים המובטלים של עבד אל חמיד בתוספת מספר אישי דת. בסיסמת "הבוז לחוקה ותחי השריעת" התפרצו קבוצות של חיילים מהגדוד המקומי של איסטנבול ומחברי "האגודה המוסלמית" לבית הנבחרים (13 באפריל 1909), גירשו את הצירים ורצחו את שר המשפטים. למחרת כוננה ממשלה חדשה, ללא צירופם של חברי "אתיחאד ותרקי". דבר ההפיכה הנגדית נודע בו ביום לפעילי "איחוד וקידמה" בסלוניקי, ותוך ימים ספורים הצליח המצביא שוכַּת פחה לעלות על הבירה ולכבשה ללא התנגדות (24 באפריל). בינתיים חודשה האסיפה הלאומית בסן-סטפאנו שבאיסטנבול והוחלט על הדחת עבד אל חמיד. הצעתם של כמה צירים להוציאו להורג נדחתה. האסיפה הלאומית מינתה ועדת בת 4 חברים (וביניהם היהודי הסלוניקאי העו"ד עמנואל קאראסו, מפעילי "האיחוד והקידמה"), ששוגרה לסולטאן להודיעו על פיטוריו ומינוי אחיו הצעיר, רשיד, לסולטאן. לאחר ששייח' אל אסלאם אישר בפתווה את הפיטורין הועבר עבד אל חמיד לסלוניקי; לאחר שנתיים הוגלה לאנטוליה, מקום שם מצא את מותו (1918).

הערכות שונות על המשטר
קיימות הערכות שונות לגבי מהותם של "התורכים-הצעירים". תיאורים שונים מנסים להסביר את תהליך הפיכת משטרם לכלל דיקטטורה משולשת מתחלתו המונרכיסטית-קונסטיטוציונית. מורגנתאו⁴⁰ סבור, כי "מנהיגים נואשו מכל תקווה לתקן את מדינתם, כיוון שלקו ברעבתנות יתרה לצבירת עוצמה אישית". הסיבות לכך היו, לדידו, כיוון "שהתורכים התנהגו כלפי הגזעים האחרים בצורה איומה, טבחו אותם במשך מאות שנים ולא יכלו ליהפך בין לילה לאחיהם… שנאה, דעות קדומות דתיות ומורשת העבר פילגו את תורכיה לקבוצות אתניות נבוכות ושונות זו מזו. יתרה מזאת, המלחמות ההרסניות ואובדן שטחים נרחבים מהאימפריה התורכית הכחידו את יוקרתה של הדמוקרטיה החדשה… כך נטשטשה דמותם החיובית והחיונית של "התורכים הזעירים", אולם הם הוסיפו והתקיים כמנגנון מדיני… מנהיגיהם זנחו את טובת הכלל, ומשטרם הפך לאוליגרכיה מצומצמת וקשיחה, שסיפקה במלואה את האינטרסים הפרטיים שלהם… "התורכים הצעירים" הכחידו את משטרו של עבד אל חמיד, אך ורק כדי לאמץ לעצמם את שיטותיו הנלוזות. במקום עבד אל חמיד אחד גילתה עתה תורכיה שיש לה כמה עריצים מסוגו".
לעומת הערכה קודרת זו סבור ליוק (Luke),⁴¹ כי "התורכים הצעירים" כללו, כתוספת לאנשי ביצוע ריאליסטיים, אנשי חזון שחפצו לשנות את פני הדברים; ועד לגבול מסוים ניתן היה להצדיקם על שאימצו את הסיסמה חופש-צדק ואחווה". המוטיב הריאליסטי במדיניות ראשי "התורכים הצעירים" הוטעם במישנה תוקף בזיכרונותיו האפולוגטיים של ג'מאל פחה, אחד משלושת שליטיה של תורכיה במלחמת העולם הראשונה ("הריאליזציה הייתה אחת המטרות של מפלגת התורכים הצעירים"; ספרו, עמ' 56).
תיאור אובייקטיבי של משטרם של "התורכים-הצעירים" מצריך בחינה מדוקדקת של מטרותיהם, על רקע הישגיהם ומחדליהם ועל רקע התקופה. בשנים הראשונות לשלטונם הייתה מטרתם כפולה: א) מתן חוקה לפי מתכונת מערבית והגבלת כוחו האוטוקראטי של הסולטאן; ב) שבירת המסגרת ההטרוגנית של האימפריה העות'מאנית, שפוצלה על ידי מעמדם של המִלֶתִים, היינו העדות הדתיות והלאומיות. משימה זו הייתה יכולה להתגשם רק על ידי האחדה מדינית של הפסיפס העדתי ההטרוגני, מקורה של הסיסמה "הפאן-עות'מאנית". תקופת שלטונם של "התורכים הצעירים" ניתן לחלוקה כפולה: השנים 1908–1912 והשנים מ-1913 ואילך,⁴² שעשה שהשליטים האמיתיים של האימפריה היו שלוש דמויות – אנוור, טלעת וגמ'אל פחה – ומשטרם הצטיין במאפיינים רודניים מובהקים.

פאן-עות'מאנית, פאן-אסלאם ופאן-תוראן
קשה להגדיר במדויק את המובן ש"התורכים הצעירים" ייחסו לסיסמן ה"פאן העות'מאניות" שלהם. אין ספק, שהם שאפו להיפטר משלטונו הרודני של הסולטאן, או לפחות להגבילו. הם חפצו לנפץ את המלתים, אותן עדות מיעוטים שצפנו בחובן את זרע הפירוד והפיצול. אולם אם שאפו לשבור את מסגרת הפיצול העדתי, הדתי והלאומי של האימפריה העות'מאנית, הרי שהיו חייבים להציע תחליף. תחליף זה נמצא להם בסיסמה "חופש – צדק ואחווה", שהטעימה את הנורמה של האחדת כל עמי האימפריה. קנה-המידה לאחידות זו היה, בהכרח, עות'מאני. שכן בשלבים הראשונים לשלטונם לא התכוונו "התורכים הצעירים" לעורר את התוראניזם הגזעי, כיוון שמדיניות זו הייתה פוסלת את הקבוצות האתניות הבלתי-תורכיות. "התורכים הצעירים" היו מוכנים לשתף פעולה עם המוסלמים הבלתי-תורכיים, כערבים, אלבנים וכורדים, וכן עם הנוצרים והיהודים. אולם יסודו של שיתוף פעולה מעין זה היה חייב לשאת את התו העות'מאני. פירושו של דבר, המדיניות הפאן עות'מאנית הניחה מראש את הכרחיות נאמנותם של כל נתיני האימפריה לשלטון המרכזי, תוך ויתור על שאיפות בדלניות בתחומי הלאום, הגזע או הדת. אולם גישת העות'מאניזציה הייתה תיאורטית בלבד, שכן קשה היה למצוא בסיס לאינטרס הכללי המשותף לכל עמי האימפריה. למעשה, הסתבר כי כל האלמנטים הבלתי תורכיים נקראו להיכנע לשלטון המרכזי, וזו הייתה משמעותו האמיתית של הסיסמה הפאן-עות'מאנית. מבחינת "התורכים הצעירים" היה זה מנוף להגברת כוחה של האימפריה ולחיזוק יוקרתה המדינית והצבאית. לא ייפלא, אפוא, כי התפיסה אודות "האחידות החדשה" אינה ניתנת לביצוע. מבחינות רבות חזרו ונישנו התנאים כלאחר מתן הח'ט שריף מהימיון (1856): להלכה נהנו הנוצרים ששאפו לשוויון מיחידות ומשירותים נפרדים במחזותיהם. למעשה, קנו את איבתם של התורכים, שלא סבלו את פיקודם של קצינים נוצריים או יהודיים, והסתכלו בעין רעה על תהליכי האימונים הצבאיים שניתנו לארמנים וליוונים שנחשבו לבלתי-לויאליים. עם חלוף "ירח-הדבש" המדיני הקצר הוברר לכל, כי מטרת ה"פאן-עות'מאניות" של המשטר החדש אינה בת-ביצוע, נוכח האיבה העמוקה ששררה בין המלתים לבין התורכים. בסופו של דבר, מיאנו המוסלמים להסכין לקבל פקודות מהבלתי-מוסלמים, שהוחזקו בעיניהם כנחותי-דרגה. המאורעות בבוסניה והרצגובינה, תקומתה של בולגריה והמהומות בכרתים יצרו מתיחות גדולה ביחסי המוסלמים והנוצרים וסיסמת "האחווה" העות'מאנית נעלמה כשבאה. יתרה מזאת, "התורכים הצעירים" נזהרו מלהפריח את סיסמת "השוויון"; שכן עם עלותם לשלטון, כשהם חילוניים למחצה ובעלי השכלה מערבית יותר מקודמיהם, הפסידו המיעוטים הבלתי-תורכיים כמה מיתרונותיהם מתקופת עבד אל חמיד. לפי עדויותיהם של פליטים יוונים מסתבר, כי חייהם הנוחים יחסית בתקופת עבד אל חמיד הפכו לבלתי נשוא תחת שלטונם של "התורכים הצעירים".
סיסמת "פאן אסלאם" הפכה לפופולארית בתקופת התנוונותו של שלטון "התורכים הצעירים". גישתם לאסלאם הייתה דו-ערכית ודו-פרצופית, בדומה ליחסה של הרפובליקה הצרפתית לדת הקתולית. כלפי פנים – "הקלריקאליות הייתה האויב", כפי שהתבטא גמבאטה, אולם הרפובליקה הצרפתית הקפידה על שמירת האינטרסים הקתוליים-צרפתיים ברחבי האימפריה העות'מאנית. מנהיגי "התורכים הצעירים" שהיו חילוניים למחצה התנגדו לאוטוקרטיה הדתית-מדינית של עבד אל חמיד, אולם ניצלו את האסלאם כמכשיר רב-עוצמה לביסוס שלטונם. מבחינה זו יש לראותם כממשיכי המדיניות הפאן-אסלאמית של עבד אל חמיד. כשלונה של מגמת העות'מאניזציה סייע להשלטת מדיניותם זו. גם בעיצומה של המהפכה נמנעו אנשי "אתיחאד ותרקי" לפגוע יתר על המידה ברגשות המוסלמים.
הדחתו של הסולטאן נעשתה בצורה מכובדת ולפי פתווה מפורשת של שייח' אל אסלאם, אשר הוקיע את כישלונו של הסולטאן המודח כראש המאמינים. ועדת הארבעה שהודיעה לסולטאן על פיטוריו כללה אמנם את נציג "הבונים החופשיים" מסלוניקי, העו"ד היהודי עמנואל קאראסו (אולם מינויו ניתקל בהתנגדות חריפה). "התורכים הצעירים" איימו לקומם את דעת הקהל בעולם המוסלמי במידה וכרתים תסופח ליוון. סולטאן-הבובה שנבחר על ידיהם נוצל כח'ליף ונשלח למקדוניה, בשעתו, כדי להשקיט את הרוחות ולהאציל מסמכותו הדתית-מדינית על האלבנים. בספטמבר 1911 הכריזה איטליה מלחמה על תורכיה על מנת לכבוש את לוב וקירנאייקה, השטחים האחרונים ששרדו לתורכיה בצפון-אפריקה במאה ה-20. פלישתה האימפריאליסטית של איטליה נעשתה לאחר הכשרת הקרקע אצל המעצמות השונות שנמנעו מלהתערב. שלום אוצ'י (Ouchy) באוקטובר 1912 חייב את תורכיה להוציא את שרידי צבאה ופקידיה מלוב מבלי להודות רשמית בבעלות האיטלקית על לוב. אולם המלחמה האמיתית בלוב הסתיימה רק בשנת 1914, מאחר ואנוור פחה ארגן את השבטים הסנוסיים-המוסלמיים, בניגוד לחוזה אוצ'י, והמשיך בניהול מלחמת גרילה באיטלקים. ליכוד השבטים הסנוסיים נעשה בסיסמת פאן-אסלאם. כדי לרכוש את אהדת העולם המוסלמי טיפחו שליטיה של תורכיה את האידיאולוגיה הפאן-אסלאמית, במיוחד בשלהי שנת 1912, שעה שתורכיה ניצבה בדד מול "הליגה הבלקאנית" (יוון, בולגריה, סרביה ומונטנגרו), שזנחה לשעה את סכסוכיה הפנימיים כדי למחוץ את תורכיה. זו איבדה את נחלותיה בבלקאן, להוציא את אזור קושטא, לפי חוזה לונדון (מאי 1913).
למרות זלזולם האישי בתפקידו של הח'לף-הסולטאן ראו "התורכים הצעירים" צורך להכריז על מלחמת-העולם הראשונה כעל ג'האד, תוך התעלמות מתלותם בגרמניה. סיסמת מלחמת הקודש המוסלמית לא נכשלה לחלוטין באנטוליה, מקום שם הוצרו צעדיהם של המיעוטים הנוצריים. אולם ערביי חג'אז בראשותו של חוסיין, השריף ממכּה, הנחיתו מהלומה ניצחת לג'האד בהצטרפם ל"מרד במדבר" נגד תורכיה. מוסלמים-הודים לחמו בשורות הצבא הבריטי שנחת בעיראק, אם כי השלטונות הבריטיים בהודו חוו דעתם נגד מלחמתו של השריף ממכּה בתורכים. מכל מקום, יותר משהצליחה סיסמת הג'האד לעורר אהדה כלל-מוסלמית לתורכיה, הצליחו בכך בעלי-הברית שניסו לבתר את אנטוליה לשטחי כיבוש רבים; הפלישה היוונית לאנטוליה לאחר מלחמת העולם הראשונה סייעה ליצירת רגשות אהדה מוסלמיים לתורכיה יותר משהצליחה תעמולת הג'האד. קיימת הנחה סבירה, כי בשלהי מלחמת האזרחים ברוסיה תמכו הסובייטים ברעיון פאן-אסלאם כדי לנגח את מעמדה של בריטניה כידידת הערבים המסורתית. מכל מקום, בקונגרס באקו (1920) נפתחה הדרך לשיתוף פעולה בין רוסיה הסובייטית ותורכיה הלאומית.
האידיאולוגיה הפאן-תוראנית שימשה בערבוביה עם סיסמת ה"פאן-אסלאם" ונבנתה, במידה מסוימת, מכישלונה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה החטיאה קריאת הג'האד את מטרחה, כפי שהוכח ב"מרד במדבר" של חוסיין, השריף ממכּה. נשארה, אפוא, סיסמת ה"פאן-תוראן", היינו איחוד כל העמים התורכו-תוראניים במסגרתה של אימפריה תורכית-גזעית. עם כניסתה של תורכיה למלחמה פרסמו "התורכים הצעירים" את המינשר הבא: "שיתופנו במלחמה מייצג את האידיאל הלאומי שלנו. האידיאל של עמנו ואומתנו מוליכים אותנו לקראת הכחדת אויבינו הרוסים על מנת להשיג על ידי כך גבול טבעי לאימפריה שלנו, אשר תכלול ותאחד את כל הענפים של גזענו". למעשה, רווחה הגישה הפאן-תוראנית כבר אחרי תום מלחמת הבלקאן השנייה (1913), לאחר אובדן שטחי הבלקאן המערביים. העברת מרכז המפלגה מסלוניקי לאיסטנבול באותה שנה סימל במידה רבה את המפנה המדיני, כשם שפרסומה שלל הפואמה "תוראן" בשנת 1911 על ידי המושרר זיא גוק-אלפּ סימלה את המפנה האידיאולוגי. שורותיה האחרונות של הפואמה הפכו לסיסמת הפאן-תוראניות, "ארץ התורכים אינה תורכיה ואף לא תורכסתאן; ארצם נרחבת, אדמת נצח – תוראן". לאידיאולוגיה הפאן-תוראנית היו סממנים רומנטיים-מופשטים לצדם של מאפיינים גזעיים-שוביניסטיים. הצד האידיאולוגי הושפע מרומנטיזציה של ההיסטוריה התורכית העתיקה ותולדותיהם של ההונים והמונגולים. בעקבות פרסום יצירות היסטוריות, כגון "הקדמה להיסטוריה של אסיה" מאת כּהוּן (1896) קיבלה התנועה הפאן-תוראנית מייעוץ חדש. בתחום הפעילות המעשית הפאן-תוראנית הצטיין במיוחד שר המלחמה, אנוור פחה, שנחשב לגיבור לאומי לאחר מלחמתו באיטלקים. בדומה לחבריו האחרים שילב אנוור את סיסמאות "הפאן-אסלאם" ו"הפאן-תוראן" בהתאם לנסיבות המדיניות. אם בלוב הופיע אנוור בשם הג'האד האסלאמי, הרי שבתורכיה עצמה כונן משרד תעמולה פאן-אסלאמי שנועד להדק את יחסי תורכיה עם נתיניהן המוסלמיים של מעצמות אירופה. בעת ובעונה אחת ארגן את תנועת הצופים התורכיים ואיחדם עם אגודת "תוראן-החדשה", וכן תמך (בשנת 1913) בטיהור השפה התורכית מניבים ערביים-פרסיים שדבקו בה תמורת חידושים של ניבים תוראניים. עוד בשנת 1911 הוחלט בקונגרס "התורכים הצעירים" לעודד את הגירתם של תורכמנים מתורכסתאן ומקווקז לתורכיה. לאחר מלחמת העולם הראשונה ניסה אנוור (באוגוסט 1922) להמריד את שבטי תורכסתאן נגד הסובייטים, אולם הוא נהרג בקרבות. הרעיון הפאן-תוראני הופיע מחדש על ידי הנאצים בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, שעה שרצו לרכוש את תמיכתה של תורכיה הניטראלית.
מבחינה מעשית, נכשלה הסיסמה הפאן-תוראנית כקודמותיה עקב מפלתה של תורכיה במלחמת העולם הראשונה והצטמצמותה הטריטוריאלית לתחומי אסיה הקטנה. דווקא מתוך חורבותיה של האימפריה התורכית צמחה וגאתה הלאומיות התורכית החדשה בהנהגתו של כאמל אתא תורכּ.

גורמי כישלונם של "התורכים-הצעירים"
כיצד התנהל שלטונים של "התורכים הצעירים"?
קונגרס "ועד האיחוד והקידמה" היה בוחר "מועצה מרכזית ("Merkez-I Umumi") בת 40 חבר, אשר שמותיהם לא ניתנו לפרסום. הללו היו נוהגים להיפגש בחשאי באיסטנבול מעת לעת לשם התייעצויות וקבלת החלטות. מועצה חשאית זו השפיעה על מהלך הבחירות, עסקה בתככים ובשינויי קבינט תכופים. הייתה זו דיקטטורה מוסווית של כת מצומצמת שהכתיבה את המדיניות, הן לחבריה בממשלה והן לוועדות משנה אזוריות, שהיו סודיות אף הן. מורגנתאו מכנה מועצה מרכזית זו כ"ממשלה סמוייה". למעשה, הייתה קיימת שניות בשלטון, להלכה היה השלטון בידי הממשלה, ולמעשה – רוכז בידי 40 חברי המועצה.
בתנאים אלה לא היה ערך ממשי לבית הנבחרים, הואי והצירים היו מומלצי המועצה המרכזית, ברובם המכריע, וחברי "ועד האיחוד והקידמה". שתי קבוצות סרק אופוזיציוניות יוצגו בבית-הנבחרים: א) "מפלגת האיחוד הליבראלי (או "חירות והסכם") בעלת 15 ציר, בהנהגת צבאח אד דין. מפלגה זו תמכה ברוב המקרים בממשלה, וכן דצנטרליזציה מינהלית ורצו בהקמת מועצות מקומיות בניגוד לדעת "התורכים הצעירים". כמו כן לא הלכו בתלם הפאן-תוראני של "התורכים הצעירים". באמצע שנת 1912, בעיצומה של הפלישה האיטלקית ללוב, הצליחה מפלגת "חירות והסכם" הליבראלית להרכיב ממשלה ולהותיר את "התורכים הצעירים" באופוזיציה מאחר והכישלון בלוב יוחס להנהגתם. אולם היו אלה "הליבראלים" שנאלצו לחתום על חוזה אוצ'י עם האיטלקים (אוקטובר 1912). כניסתה של "הברית הבלקאנית" למלחמה נגד תורכיה והתבוסות הצבאיות הקשות, כולל נפילת אדיראנופול, הביאו את "התורכים הצעירים" בחזרה להגה השלטון בפרוס שנת 1913. הם הצליחו לנצל את התפוררותה של "הליגה הבלקאנית", ולהחזיר לידיהם את תראקיה המזרחית ואדריאנופול ב"מלחמת הבלקאן השנייה" (1913). עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התפרקה מפלגה זו. מפלגת "האגודה המוסלמית"
(או המוחמדית), אשר נוסה בתחילת 1909 ונתמכה על ידי העלמאא, חיילים מובטלים ויסודות מקופחים אחרים. אנשי מפלגה זו השתתפו בהפיכת הנגד של עבד אל חמיד (אפריל 1909) ופוזרו לאחר דיכוייה.
למן שנת 1913 התחיל השלב השני בשלטונם של "התורכים הצעירים". באותה שנה נבחרו אנוור, טלעת וג'מאל פחה על ידי "המועצה המרכזית" לתפקידיהם הרמים כשר המלחמה, שר הפנים ומושל סוריה. באותה שנה בוטלה חשאיותה של "המועצה המרכזית" באיסטנבול ושמות חבריה הותרו לפרסום. לקבינט הממשלתי החדש נוספו 5 שרים מבני המיעוטים⁴³ שהשפעתם הייתה אפסית, כמוה כהשפעת הסולטאן-הבובה מחמד החמישי. זה האחרון שימש כ"חותמת" על הצווים שפורסמו על ידי השליטים האמיתיים – אנוור, טלעת וג'מאל. שנת 1913, כשענני המלחמה מצטברים ומאיימים באופק, סימלה אפוא את התגבשותה של הדיקטטורה המשולשת, ואת התנוונותם של "התורכים הצעירים", תוך התרחשותם למטרות השוויון העדתי, חירויות הפרט והייצוג היחסי בבית-הנבחרים. לקבוצת "הטריאומווירט" השלטת לא היו כל אשליות לגבי מהות משטרה: "מישהו צריך לשלוט על תורכיה, אם כן מדוע לא אנו?" – הצהיר טלעת גלויות בנוכחותו של מורגנתאו.⁴⁴ על יחסו של טלעת לדמוקרטיה ניתן ללמוד מהמשך הצהרתו: "אני מאוכזב לחלוטין מהמשגה של התורכים שהעריכו מוסדות דמוקרטיים. פעם קיוויתי לכך ועבדתי קשה למענם, אבל הם (התורכים) לא היו מוכנים להם. אנוור, שר המלחמה, תואר על ידי מורגנתאו כאישיות האכולה בתסביכי גדלות ששיחקה את תפקידו של נפוליאון. ג'מאל פחה מתואר כעריץ מזרחי שטיפח חצר מלכות ושאף לייסד שושלת יורשים בסוריה. לעתים קרובות התעלם כליל מהשלטונות המרכזיים באיסטנבול.
בסיכום, כשבאים להעריך את סיבות כישלונם של "התורכים הצעירים" וסטייתם מעקרונותיהם הראשוניים, יש להביא בחשבון מספר גורמים:
א) חוסר אידיאולוגיה מגובשת וגישה אופורטוניסטית לסיסמאות, כפי שהוברר ביחסם של "התורכים הצעירים" למדיניות ה"פאן- העות'מאנית", "פאן אסלאם" ו"פאן תוראן": אי-רצון ומחדל להגשמת חזון המונרכיה הקונסטיטוציונית, ובהתאם לכך גישה דו-פרצופית לערכים דמוקרטיים. איבה עזה לנוצרים שגררה את הטבח בארמנים.
ב) הישענות על המנגנון המינהלי הישן והשמרני, שהתייחס באיבה לרפורמות בנוסח המערב.
ג) רפיפותה של השכבה החברתית הזעיר-בורגנית והמתמערבת. אילו היה מתגבש רובד של אינטליגנציה משכיל, כי אז ניתן היה לבצע את הרפורמות ולקדם את המשטר לקראת מתכונת דמוקרטית.
ד) שעבודה של כלכלת המדינה בידי הון זר הכשיר, בדיעבד, את הקרקע למשטר רודנות.
ה) אוריינטציה מדינית פרו-גרמנית, שהרוח החיה בה היה אנוור פחה, וההיגררות למלחמת העולם הראשונה עם זאת הכשירו "התורכים הצעירים" את הקרקע למשטרו הרפובליקאי של כמאל אתא תורכ בהנהיגם מספר רפורמות כדוגמת ארצות המערב. הם הקימו את "החברה לחינוך לאומי" והאוניברסיטה של איסטנבול, שהכשירה את הופעתם של המנהיגים הרפובליקאים בעתיד. כן יסדו תנועות תרבותיות-לאומיות כתנועת "הלב-התורכי" (Türk Ocaği)). עם כניסתה של תורכיה למלחמה בוטלו הקפיטולציות; הונהג החוק האזרחי והמסחרי. בתחום הצבאי – חידשו "התורכים הצעירים" את צבאם בסיוע גרמני. הצבא התורכי הוכיח את כושרו במלחמת העולם הראשונה, הן בעיראק והן בחזית הקווקאז. בתחום החברתי – הוחל בהנהגת שורת רפורמות במעמדה של האישה, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בהשפעת המשורר הלאומי זיא גוקאלפ: ב-1916 הועברו דיני המשפחה מרשות המשפט הדתי לרשות משפטית אזרחית, וב-1917 הוטלו הגבלות מסוימות על הפוליגמיה. כן נפתחו שערי האוניברסיטאות לפני הנשים והללו נטלו חלק בפקידות ובשירותים בבתי-חולים. הישגיהם המצומצמים של "התורכים הצעירים" הכשירו את הקרקע לארגונה של הרפובליקה התורכית החדשה.

הפעילות הלאומית הערבית בתקופת "התורכים-הצעירים"
הוצאתה של אגודת "האחווה הערבית-העות'מאנית מחוץ לחוק בשנת 1909 סימלה, למעשה, את סיום "ירח הדבש המדיני" הקצר בין התנועה הלאומית הערבית לבין "התורכים הצעירים". לגישה הפאן-עות'מאנית של השלטון החדש לא נמצאו מאמינים רבים בקרב הערבים. סיסמת ה"פאן אסלאם" נחלה, כזכור, את כישלונה בפרוס מלחמת העולם הראשונה, עם כשלונו של הג'האד. מדיניות הפאן-תוראנית של "התורכים הצעירים" בהמשכה של מלחמת העולם הייתה אנטי-ערבית, ומכל מקום לא עלתה בקנה אחד עם שאיפות העצמאות הערבית. כביטוי לאכזבת פעילי התנועה הלאומית הערבית ממדיניות "התורכים הצעירים" החלו לצוץ אגודות ערביות. בחלקן נהנו ממעמד חוקי כל אימת ותביעותיהן הסתפקו במתן אוטונומיה במסגרת האימפריה העות'מאנית. בחלקן פעלו במתכונת של אגודת-סתרים, כפי שפעלו אנשי "אתיחאד ותרקי" עצמם בראשית דרכם. אגודות הסתרים הבלתי-חוקיות תבעו ניתוק מלא מהאימפריה המתפוררת ומתן עצמאות לשטחים הערביים. גם באגודות אלה התנגשו זרמים אידיאולוגיים שונים. לא הייתה אחדות דעות בנוגע לתחומי המדינות העתידות או לזיקתן ההדדית. הייתה מחלוקת בקשר לאוריינטציה המדינית – אם לנקוט קו פרו-בריטי או עצמאי. כן התבלטה ההתנצחות בין האישים השונים. בשלבים הראשונים לאחר המלחמה נראה היה, כי כתר המנהיגות בעולם הערבי עבר להאשמים הפרו-בריטיים, אשר נהנו מיוקרה צבאית עקב "המרה במדבר". אולם תמיכתה של בריטניה בהאשמים לא הייתה עקבית, אף לא בעיצומה של מלחמת העולם ובשנותיה הראשונות.
בין השנים 1908–1914 פעלו, אפוא, אגודות ערביות שונות, לעתים במקביל זו לזו, הן בתחומי האימפריה והן בבירותיה של מערב-אירופה. בקיץ 1909 נוסדה באיסטנבול האגודה הערבית "המועדון הספרותי" (אל מֹנתדא אל אַדַבּי), שכללה נוצרים ומוסלמים מסוריה, לבנון וארץ-ישראל וכן צירי בית-הנבחרים התורכי. פעולותיו של "המועדון הספרותי" לא היו מדיניות-לאומיות, אולם הן הוו כור-היתוך להתגבשות הרעיונות הלאומיים. סמוך לייסודו של "המועדון הספרותי" התארגנה אגודת הסתרים "אל קחטאנייה", שבראשותה עמדו קצינים ערביים ששירתו בצבא התורכי וכן אישים דרוזיים מלבנון ומוסלמים אחרים. בכינוסיה הסודיים של אגודה זו נוצרה הזיקה בין הקצינים הערביים לבין התנועה הלאומית. בשנת 1911 נוסדה בפאריס אגודת סתרים ערבית בשם "דוברי שפת ערב". תוך שנה שינתה האגודה את שמה ל"ערב הצעירה" (ערבייה אל פתאת) וניהלה פעולות מחתרת ענפות בסוריה ובלבנון בזמן מלחמת העולם הראשונה. ללא ספק, הייתה זו האגודה הערבית החשובה ביותר שפעלה עד שלהי המלחמה "ערב הצעירה" כללה בשורותיה גם מספר חברים ערביים בסנאט התורכי. בשנת 1916 הוצאו להורג כמה מפעיליה על ידי ג'מאל פחה בדמשק ובבירות. לאחר המלחמה שיתפו פעולה כמה ממנהיגיה עם פייצל בסוריה ויסדו את מפלגת "אל אסתקלאל" (העצמאות), שתפסה מקום נכבד בסוריה בין שתי מלחמות עולם.
במצרים פעלו אנשי "מפלגת הדצנטראליזציה המינהלית העות'מאנית" החל משנת 1912, ובראשם עמדו גולים פוליטיים מסוריה, שרכשו ניסיון ארגוני ותעמולתי רב. כלפי חוץ הסתפקה מפלגה זו בדרישה לאוטונומיה במסגרת האימפריה העות'מאנית, אך למעשה, דגלו אישי הארגון בניתוק מוחלט ובעצמאות. פעילי המפלגה קיימו קשרים מחתרתיים עם אנשי "המועדון הספרותי" באיסטנבול. הפעילות של כל אותם ארגונים ואגודת סתרים הסתייעה בתעמולה בעל פה ובכתב ובעיתונות בשפה הערבית והתורכית.

ההתעוררות הלאומית התורכית ונושאי-דגלה
ההתעוררות הלאומית התורכית החלה כתנועת פאן-תוראן, עוד בשנים 1912–1914 במגמה גזענית-אימפריאליסטית. אולם מדיניותם של "התורכים הצעירים" לא הייתה עקבית: סיסמת "פאן עות'מאניות" שימשה לצרכי-פנים. סיסמת פאן-תוראן נוצלה לצרכי חוץ, לתעמולה בין הטטארים של קרים והעמים הטורקמניים-תוראניים בקווקז, בצפון-פרס ובמרכז אסיה. סיסמת "פאן-אסלאם" כֻוונה לכלל המוסלמים בתחומי האימפריה, בצפון-אפריקה ובהודו. אין ספק, שהסיסמאות הללו היו לעתים נוגדות ברוחן זו לזו. מלחמות הבלקאן (1912–1913) החישו את מפלתה של סיסמת ה"פאן עות'מאניות"; "המרד הערבי" בחג'אז חשף את פשיטת הרגל של הסיסמה ה"פאן-אסלאמית", והתמוטטותה של תורכיה בעקבות מלחמת העולם הראשונה טרפה את קלפי ה"פאן-תוראן" מחד גיסא, אך הוליכה לניצחונה של הלאומיות התורכית החדשה – ה"יאֶני-תוראַן" מאידך גיסא.
התורכים הלאומיים נבדלו מ"התורכים הצעירים", שנגנו גם הם על המיתרים הלאומיים בזמן מלחמת העולם, והוציאו כזכור, מינשר לאומני-גזעני. בניגוד ל"תורכים הצעירים" שגילו מדיניות אופורטוניסטית והיו נכונים להסתגל לכל אידיאולוגיה כדי למנוע את התמוטטות האימפריה, התאפיינו התורכים הלאומיים בגישה עקבית וריאליסטית לבעיות הלאום בהימנעם מסיסמאות גזעניות-אימפריאליסטיות ובהסתגלם לתחומים הטריטוריאליים של אסיה הקטנה, ששרר בה רוב לעם התורכי. ככל שנמשכה מלחמת העולם הראשונה התחוור יותר ויותר, כי לא אזרחי האימפריה העות'מאנית לוחמים לצידן של מעצמות המרכז אלא העם התורכי בלבד. חזון האימפריה העות'מאנית המאוחדת והנרחבת שהווה מטרה עליונה ל"תורכים הצעירים" בשנת 1908, התנפץ לרסיסים בין השנים 1908–1919. התורכים היו האחרונים מקרב עמי האימפריה להתעוררות הלאומית, ומבחינה זו יש לכלול את העם התורכי בין הלאומים העות'מאניים שהשתחררו והגיעו לעצמאות מלאה, בתקופת המלחמה ועל ידי מלחמה לחירות (מלחמת תורכיה-יוון, 1921–1922). ההכרה הלאומית התורכית התפתחה רק כתוצאה ממפלתה של המדינות ה"פאן- עות'מאנית", נוכח מלחמות השחרור של עמי הבלקאן; היא התגבשה רק לאחר הנחלת האכזבה של המדיניות ה"פאן-אסלאמית", נוכח ההתעוררות הלאומית בקרב ערביי המזרח התיכון; והיא השתחררה מחזיונות-השווא של ה"פאן-תוראן" בעקבות המפלה הצבאית במלחמת העולם הראשונה. בין השנים 1912–1922 רווחה באנטוליה התנועה ה"פאן-תוראנית", שניזונה מרגשות שוביניסטיים-גזעניים, שגאו כתגובה פסיכולוגית עממית לתבוסותיה הצבאיות והאידיאולוגיות של תורכיה העות'מאנית. קיפוחם של התורכים היה לא רק טריטוריאלי אלא גם פנימי: העלית החברתית והממשלתית לא הייתה תורכית בתקופת הסולטאנים, ואף לא בתקופת "התורכים הצעירים". למשל, אחד מאישי "הטריאומווירט" השלטוני בתקופת המלחמה, היה ממוצא מפוקפק-צועני או בולגרי).
אביה הרוחני של התנועה הפאן-תוראנית היה הסופר הצרפתי ליאון כּהּון (Cahun), אבי סופרי הפיקציה, שכתב את "ההקדמה להיסטוריה של אסיה" (1896). יצירות דומות נכתבו על ידי דה-גואינֶה (De Guignes) בין השנים 1756-8, ונושאיהן היו שאובים מההיסטוריה של המונגולים וההונים. צ'נגיז-חאן וטימור-לנק תוארו בצורה רומנטית ואידיאליסטית כאישים הנעלים ביותר באסיה. משתורגמו סיפורים אלה לתורכית הייתה השפעתם מדהימה. בעוד שעד אז הם הוו שעשוע ספרותי גרידא לצעירי צרפת בסוף המאה ה-19, הרי שלגבי הנוער התורכי המשכיל היו סיפורים אלה עולם ומלואו. הם חשפו, כביכול, את מקורות העבר ותיארו את גבורות בני הגזע התוראני על רקע של אידיאליזציה רומנטית. ספרות זו סייעה למשכילים התורכיים להתגבר על תסביך הנחיתות שלהם בפני המערב. על רקע זה נצטיירה דמותו של התורכי-העממי כאישיות פשטנית אך נועזת, כאדם צייתן אך טוב לב. התיאור הספרותי של "התורכי האמיתי" שורטט על ידי הסופרת חלידֶה אֶדִיבּ (Halidé Edib), באמצעות מחזה צלליות אופייני ועממי, כשגיבורה הראשי המייצג את הטיפוס התורכי הוא קאַראַגיוז (Karagyöz)⁴⁵ קאראגיוז נפתל בקשיים לאין-ספור, כשכל בני העמים האחרים מתאנים ומציקים לו, מנצלים אותו למטרותיהם ולעתים אף מחניפים לו. ממהלך העניינים ברור ומחוור, כי קצו של קאראגיוז ממשמש ובא, אולם במערכה האחרונה של המחזה מתגבר קאראגיוז על כל הקשיים ועל כל אויביו. נוסף לאינטרפרטציה העממית שלה לוח הלאומית התורכית חיברה חלידה אדיב נובלה פוליטים בשם "יאֶני-תוראן" (Yeni Turan), שנודעה לה השפעה רבה בחוגי המשכילים הלאומיים.
דמות מוזרה ותמהונית שהשפיע עמוקות על המשכילים והלאומנים התורכים הייתה אישיותו של חוסיין-זאדה עלי (Hüzeyinzsde Ali), תורכי שהתחנך בפטרבורג, והשופע מהתיאוריות הסוציאליסטיות והפאן-סלאביות. כשבא ללמוד רפואה באיסטנבול ניהל תעמולה בקרב הסטודנטים ופיתח לראשונה את המושג "תורכיזם" (Türkçülük), שלפיו נעוץ הליקוי החברתי של התורכים, באדישות יתרה. בפואמה שלו "תוראן"⁴⁶ קרא חוסיין-זאדה עלי לראשונה לאחדות תורכית. אחר מלחמת תורכיה-יוון (1897) עבר לבאקו הרוסית וארגן בה תנועה סונית-שיעית מאוחדת לשם הפצת התרבות התורכית והידוק הקשרים עם תורכיה. עוד בזמן שהותו באיסטנבול היה חוסיין-זאדה עלי בין מארגני אגודת סתרים תורכית במתכונת רוסית, שהשפיעה רבות על זיא גואלפ. שמה של האגודה הוסב במרוצת הזמן ל"חירות" (Hürruyet), וחבריה היו מראשי הפעילים של "ועד האיחוד והקידמה" במהפכת 1908.
ברם, הדמות הרוחנית הבולטת ביותר מקרב המשכילים-הלאומניים של תורכיה הייתה דמותו של הסופר, המשורר והאידיאולוג מחמד זיא גוקאלפ (Ziya Gökalp). גוקאלפ עבר את כל הגלגולים האידיאולוגיים של "התורכים הצעירים" והשתתף בחיים המדיניים, הן כציר לקונגרס סלוניק של "ועד האיחוד והקידמה" (1909), והן כחבר "הוועדה המרכזית". הוא מילא תפקידים חינוכיים ופובליציסטיים והשפיע מאחורי הקלעים על הנהגת שורה של רפורמות במעמדה של האישה. את השקפת עולמו החברתית רכש מהסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים. שורותיה האחרונות של הפואמה המפורסמת שלו "תוראן" (1911) הפכו לסיסמת התנועה הפאן-תוראנית, אם כי גוקאלפ עצמו נמנע מלהיסחף בזרם הקיצוני של התוראניזם. ניתן לראות בו כמבשרה וכמפרשה הרוחני של התנועה הלאומית התורכית החדשה. בעקבות מורו הרוחני חוסיין-זאדה עלי, ניתח גוקאלה את שורשי הלאומיות התורכית (Türkçülük), וקבע את שלושת שלביה: החל מהתעוררות תרבותית, דרך עיצוב המסגרת המדינית וכלה בהתבססות על מצע כלכלי. הסיסמה הפאן-תוראנית קיבלה, לדידו, משמעות רוחנית גרידא, כיוון שהסתפק באיחוד תרבותי ונמנע מלהציע איחוד מדיני. יחסו של גוקאלפ למיעוטים עבר גלגולים שונים במקביל לאירועים המדיניים. בסופו של דבר, נמנע מהצעת שוויון לכל, כיוון ששלל בתוקף את שיטת המִלֶתים. מבחינת שלילת המלתים, וכן מבחינת תביעתו להפרדה מוחלטת בין הדת לבין המדינה, יש לראות בגוקאלפ את מורו הרוחני של כמאל אתא תורכ, אשר נאה קיים את שגוקאלפ נאה דרש. גישתו הלאומית של גוקאלפ הייתה אופיינית למתקן חברתי ולאידיאליסט לאומי ממתכונת המעמד הזעיר-בורגני, למרות שמעמד זה כמעט ולא היה קיים בתורכיה. את מקומו תפס רובד מצומצם של אינטלקטואלים וקציני צבא. למרות שההשפעות העיוניות על גוקאלפ, בתחומי הסוציולוגיה והפילוסופיה, היו צרפתיות, הרי שלפי תפיסתו המדינית הזכיר גוקאלפ את אנשי התנועה הלאומית הגרמנית. ואכן, היו מצויים קווי דמיון רבים בתנאים החברתיים והמדיניים ששררו בתורכיה ובגרמניה. מלבד הברית הצבאית של השתיים במלחמת העולם הראשונה, שררה בשתי המעצמות מדיניות של הישענות על הצבא כזרוע מבצעת; בשתיהן הורגש המחסור במעמד בינוני מבוסס; בשתיהן התאפיינה הרומנטיקה הלאומית בהתפרקות על העבר והמיתולוגיה; ובשתיהן הורגשה הנטייה לטוטאליטריות, או, לפחות, להצגת הממשלה בתפקיד מדריך ומנהיג. התנוונותם של "התורכים הצעירים" לכלל דיקטטורה משולשת (אנוור, טלעת וג'מאל) פילסה את הדרך ליצירת הדיקטטורה הנאורה של כמאל אתא תורכּ.

5) פרס ואפגניסטן

רקע כללי
מבחינות מסוימות מצויים קווי דמיון בין מעמדן של פרס ותורכיה במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. לאחר תום השושלת הצפאווית בפרס, עלתה לשלטון השושלת הקג'ארית שמשלה עד שנת 1925. פרס שימשה בתקופה זו זירת מאבק בין הבריטים, שהשתלטו בהדרגה על חופי המפרץ הפרסי,⁴⁷ לבין הרוסים שהתפשטו בהדרגה במרוצת המאה ה-19 באזורי קווקאז והים הכספי וחיסלו בהדרגה את נסיכויות הביניים שחצצו בינם לבין פרס מפאתי צפון. במחיצתה השנייה של המאה ה-19 גברה החדירה הרוסית לאסיה המרכזית, וככל שחדירה זו התעצמה והלכה, כן גבר הלחץ המדיני והכלכלי שהפעילו הרוסים על פרס. ככל שגבר הלחץ הרוסי מפאתי צפון כן גברה השפעת בריטניה מפאת דרום ודרום-מזרח. השתלטותם האיטית של הבריטים על חופי המפרץ הפרסי נעשתה בעקיפין, באמצעות כריתת חוזים עם נסיכים ושייח'ים מקומיים, שהבטיחו את מעמד הבכורה של בריטניה בנמלי המפרץ הפרסי. בפרוס המאה ה-17 שיתפו הפרסים פעולה עם הבריטים בגירוש הפורטוגזים מהמפרץ (ב-1622 נכבשה הֻרמוז בפעולה משולבת), ועד המחצית השנייה של המאה ה-18 נהדפו ההולנדים מזירה חיונית זו. עד סוף המאה ה-18 נתרחשו חליפות ותמורות במאבק הבריטי-רוסי על פרס. בדומה לגישתם כלפי האימפריה העות'מאנית, כן גם כלפי פרס, הבריטים ראוה כמדינת חיץ שתפקידה היה לבלום את שאיפות ההתפשטות הרוסיות המסורתיות למפרץ הפרסי במגמת פריצת-דרך להודו שלמרות קיומן של פרס ותורכיה העות'מאנית היוותה, אפוא, עקרון יסודי למדיניות הבריטית במשך עשרות שנים רבות. אולם בעוד שהאיום הרוסי על תורכיה היה רצוף ומסוכן, הן מפאת הקשר הימי בין הים-השחור והים-התיכון דרך המצרים, הן מפאת תסיסתם התמידית של עמי הבלקאן, והן מפאת קירבתה הגאוגרפית של תורכיה למוקדי המאבק בין המעצמות האירופיות, הרי שהאיום הרוסי על פרס ובמרכז אסיה היה חלש יותר ובלתי רצוף. שכן לא היה קשר ימי ישיר בין הים הכספי למפרץ הפרסי, וההשתלטות הרוסית על אזורי הים-הכספי ומרכז אסיה התאחרה בהרבה אחרי כיבוש אזורי הים-השחור. בתחום הראשון לא יכלה רוסיה להסתייע במנוף רב עוצמה כתנועה הפאן-סלאבית. אדרבא, מרבית שטחי תורכסתאן אוכלסו בדלילות על ידי אוכלוסין מוסלמיים. אולם למרות שזירת ההתמודדות הפרסית הייתה תמיד משנית בחשיבותה לזירה התורכית-בלקאנית, נהנתה רוסיה בתחום צפון פרס ומרכז אסיה מיתרון בולט: היה בכוחה להפעיל את צבאה היבשתי, שנתקל בדרך כלל בהתנגדות פחותת-ערך מצד האוכלוסייה המקומית הנחשלת. לעומת זאת נבצר מהבריטים להטיל למערכה את צייהם, שמילאו תפקיד כה חשוב בבלימת השתלטותם של הרוסים על המצרים. יתרה מזאת, משקלו של צבא היבשה הבריטי, בהשוואה לחיילות הרוסיים, היה זעום.
אולם בסופו של דבר, הצליחה בריטניה להגן על קיומה של פרס, בדומה להגנת העקיפין שניתנה לתורכיה עד סוף שנות ה-70 של המאה ה-19). האינטרס הבריטי לשמירת נתיבי המפרץ הפרסי להודו נשמר כהלכה. בנסיבות אלה טיפחו הבריטים קשרים הדוקים עם השבטים הגדולים בדרום פרס, כגון שבטי הבח'תיארי. שליטיה של פרס בדומה לסולטאנים העות'מאניים היו מסוגלים לנצל את התחרות הבריטית-רוסית על פרס ולהפיק ממנה רווחים מדיניים, כל אימת ותחרות זו הוגבלה למאבק הרוגע יחסית בין בריטניה ורוסיה. אולם בתקופות-הביניים שהופיעה מעצמה אירופית שלישית כגורם מעוניין בזירה הפרסית, זו סיכנה את עמדותיהן של שתי המעצמות, עורער שווי המשקל הבינלאומי הכללי ומעמדה של פרס, בדומה למעמדה של תורכיה העות'מאנית, עורער והורע. שתי תקופות קצרות-ימים מעין אלה חלו בראשית המאה ה-19 בימי נפוליאון, וכן משנת 1907 ואילך, במרוצת מלחמת העולם הראשונה והשנייה עקב חדירתם של הגרמנים.

החדירה הרוסית בפרוס המאה ה-19
בשלהי המאה ה-18 תכנן הצאר הרוסי פאוול פלישה רוסית-צרפתית משותפת להודו, לאחר שעוד בשנת 1800 כבשה רוסיה את ממלכת ג'ורג'יה הנוצרית בקווקאז. באותה שנה נערך מאבק דיפלומטי בין בריטניה וצרפת על רכישת אימונו של השאה הפרסי, שתר אחר בעל ברית פוטנציאלי שיסייע לו נגד הרוסים. הבריטים נחלו, אפוא, ניצחון דיפלומטי כאשר חתמו על "חוזה הברית" של מאלקולם (1800). חוזה ברית זה ניטרל לחלוטין את הצרפתים והבטיח לעלי שאה סיוע בריטי נגד רוסיה. אולם התחדשות פעולות האיבה הרוסיות בשנת 1802 הציגה במערומיו את חוזה מאלקולם, כיוון שהבריטים לא יכלו להחיש עזרה צבאית. לפיכך פנה השאה בבקשת סיוע לצרפת ולנפוליאון. במאי 1807 נחתם חוזה פינקנשטיין בין צרפת ופרס, שלֻווה בשיגור משלחת צבאית צרפתית בראשותו של גנראל גאַרדאַן. ברם חודשיים בלבד לאחר חתימת חוזה פנקנשטיין נחתם הסכם טילזיט (יולי 1807) בין נפוליאון והצאר אלכסנדר הראשון, שחידש בכך את ידידותו של נפוליאון עם פאוול משנת 1800, שעה ששניהם תכנונו מבצע צבאי משולב נגד הודו הבריטית. למרות שהסכם טילזיט לא כלל אף סעיף אנטי-פרסי, היה ברור לשאה כי אין לסמוך יותר על צרפת ואכן פעילותו של הגנרל גאַרדאַן טהראן הצטמצמה בהצעות תיווך בין פרס לרוסיה.
גם בהערכת המצב המדינית הבריטית חל שינוי: המדינאים הבריטיים החלו להתייחס לאיום הנפוליאוני כאל סכנה פחותת-ערך בהשוואה לתוקפנות הרוסית בצפון פרס. ברוח זו שוגרה משלחתו של הארטפורד ג'ונס לטהראן וחתמה על ברית עם השאה הפרסי (1805). ברית חדשה-ישנה זו לא רק שחידשה את קשריהן הידידותיים של פרס ובריטניה משנת 1800 (חוזה הברית של מאלקולם), אלא שהבטיחה אספקת נשק, תחמושת וציוד לפרסים.
נקודת המוצא של בריטניה הייתה פעם, כי יש לשמור על שלמות קיומה של פרס בדומה לאימפריה העות'מאנית. ואכן, הבריטים עמדו בקיום התחייבויותיהם ושיגרו קציני צבא שצורפו ליחידות הפרסיות בחזית הצפונית.
אולם פלישתו של נפוליאון לרוסיה בשנת 1812 הפכה את הקערה על פיה. העמדה הבריטית הרשמית כלפי רוסיה רוככה בהרבה, כיוון שהבריטים ראו מחדש בנפוליאון את אוייבם העיקרי. ככל שהתמתנה העמדה הבריטית כלפי רוסיה כן הוחמר לחצם המדיני של הרוסים, ואכן באוקטובר 1813 הצליחו הרוסים לכפות על השאה את הסכם גוליסתאן, שלפיו נאלצה פרס להעביר לרוסיה שטחים נרחבים באזרבייג'אן, בקווקז המזרחי ובחופי הים הכספי (מחוזות דַרבֶנד, באַקו, שרוואן, שאקי, קאראבג וחלק מטליש, שקיבלו כולם שמות רוסיים). כן הוכרה ההגמוניה הרוסית בים הכספי, ופרס נאלצה לוותר על כל תביעותיה על המחוזות הרוסיים הצפוניים והמערביים יותר (ג'ורג'יה, דגסתאן, אבח'אזיה ומינגרליה).
העמדה הבריטית הפייסנית כלפי רוסיה הייתה זמנית בלבד. מייד עם חלוף הסכנה הנפוליאונית חידשה בריטניה את הסכם ג'ונס משנת 1805 בחוזה טהראן (1814). אולם הפסד נחלותיה של פרס בחלקיה הצפוניים של המדינה, לפי הסכם גוליסתאן משנת 1813, פתח את הדרך לחדירה רוסית מוגברת לצפון פרס. כוונתם המיידית של הרוסים הייתה להגיע לגבול טבעי בנהר אַרַס, ובשלב מאוחר יותר – לשעבד כליל את פרס. בשנת 1828 פרצה המלחמה הרוסית-פרסית מחדש, ונוכח סיוע בריטי מועט ביותר נאלצה פרס לחתום על חוזה תורכומנצאיי (1828), שהכיר בכיבושי הרוסים עד נהר ארס, כולל המחוזות הארמניים של אריוואן ונאח'יצ'וואן. רוסיה רכשה קפיטולציות על שטחי פרס ופריבילגיות מסחריות שונות.
הפסדיה הטריטוריאליים של פרס בקווקז דחפו את הפרסים מזרחה, להתפשטות צבאית על חשבון אפגניסטן, השכנה ההררית. מדיניות התפשטות זו נתמכה על ידי רוסיה שהייתה מעוניינת בהסחת פרס מגבולותיה הצפוניים, ובנעיצת טריז בין פרס לבריטניה, עקב הסכנה לתאיים על הודו כתוצאה מהכיבושים הפרסיים, שכן בריטניה ראתה באפגניסטן חוליית מגן נוספת בחומת ההגנה על הודו. אולם ניסיונותיהם הצבאיים של הפרסים ללכוד את מצודת חֶראַת (1833, 1837-8) עלו בתוהו עד שנת 1856, שעה שהמצודה האסטרטגית נפלה לפני גייס פרסי, שנסתייע במשלחת צבאית רוסית. כתוצאה מכך הכריזה בריטניה מלחמה על פרס ויחידותיה ההודיות נחתו בחופי המפרץ הפרסי והשתלטו על מוח'מרה, ואחוואז בח'וזיסטן וכן על נמל בֹּשַּייר. חוזה השלום האנגלו-פרסי שנחתם בפריס (1857) הבטיח את עצמאותה של אפגניסטן ופינוי כל הכוחות הצבאיים ממנה. סיום המלחמה האנגלו-פרסית על אפגניסטן שם קץ ליצר ההתפשטות הפרסית מזרחה ומיקד מחדש את תשומת הלב של פרס לעבר המחץ הרוסי בגבולותיה הצפוניים.
כיוון שהרוסים נאחזו עוד בשנת 1840 בחופיו הדרומיים של הים הכספי והקימו להם בסיס ימי שם, נתפנו עתה לכיבושים באסיה המרכזית ובתורכסתאן. מגמת התפשטות זו הייתה הרת סכנות לפרס. בראשית שנות ה-50 של המאה ה-19 החלו, אפוא, הרוסים בהתקדמותם במעלה עמק הסיר-דריא (יקסרתס), ותוך 8 שנים השתלטו על שלוש הנסיכויות העצמאיות באסיה המרכזית: בוח'ארה (1868), חִוַוה (1873) וקוקנד (1876). בעת ובעונה אחת פשטו הרוסים על חבלי הערבות הטראנס-כספיים (מזרחית לים הכספי) והשתלטו על עיר המפתח מֶרו (1884). מבצעי הכיבוש הרוסיים האחרונים השפיעו באורח מיידי על פרס, שטענה לבעלותה עליהם. יתרה מזאת, כיבוש הערבות התורכּמניות על ידי הרוסים יצר גבול משותף בין רוסיה לפרס מזרחית מהים הכספי. גם בריטניה הודאגה מהתקרבותם של הרוסים לגבולותיה הצפוניים של אפגניסטן מחמת חששה להודו. היחסים בין שתי המעצמות החריפו ביותר והן עמדו על סף מלחמה של ממש בשנת 1885. ברם, הרוסים נמנעו מלחדור לאפגניסטן עצמה ובכך רפתה המתיחות.

המאבק הכלכלי ומתן זכיון הנפט לדַ'ארְסִי
החל משנות ה-70 של המאה ה-19 התרחב המאבק האנגלו-רוסי בפרס לשטחי הכלכלה והמסחר וכלל תחרות על הענקת מילוות, תמורת ערבויות מתאימות, קבלת זיכיונות להנחת מסילות ברזל וקווי טלגרף, הקמת בנקים, פיתוח ספנות ואוצרות טבע למיניהם. במשך הזמן הפך המרוץ אחר קבלת זיכיונות נפט מוקד המאבק בין המעצמות.
בשנת 1872 השיג הברון הבריטי דה-רויטר זיכיון בן 70 שנה מהשאה נאצר אד דין. הזיכיון כלל הנחת קו מסילת ברזל טראנס-איראני (מהים הכספי למפרץ הפרסי); ניצול נקיף של אוצרות טבע בפרס, ובכלל זה נפט; כריית תעלות וויסות מי-הנהרות וכן ארגון מערכת התעבורה בטהראן. אולם זיכיון מקיף ומעורפל זה התבטל שנה לאחר מכן, לאחר שהשאה הפרסי סייר בבירות אירופה והועמד בלחץ כבד מצד הרוסים בפטרבורג. לאחר שדה-רויטר מחה באוזני שרי ממשלת בריטניה, פוצו הבריטים במתן זיכיון להקמת "הבנק המלכותי של פרס" ו"חברת הטבק המלכותית של פרס". כשיווי משקל העניק השאה לרוסים זיכיון על הקמת מסילת ברזל באזרבייג'אן ובנק רוסי. בלחצם של הרוסים חוסלה להלן חברת הטבק תמורת פיצויים כספיים. עם עלותו של שאה מֹזַפֶר אד-דין לכס המלוכה (1896) היה עתידה של פרס לוט בערפל ואוצרה מרוקן. מסע הפאר של השאה החדש לאירופה רק החמיר את המצב הפיננסי, ובשנים 1900 ו-1902 נאלצה פרס ללוות כספים מרוסיה. תלותה הפיננסית ברוסיה התעמקה כיוון שכל הכנסותיה הועברו כמשכון לידי הרוסים. דווקא בתקופת השתעבדותה הכספית של פרס לרוסיה הוענק זיכיון הנפט הרציני הראשון לאוסטרלי וויליאם ד'ארסי (D'Arcy) (1901). תחולת זיכיון הנפט כללה את מרבית חבליה של פרס, פרט לחמשת המחוזות הצפוניים שליד הגבול הרוסי. בהתאם לתנאים הובטחה לממשלת פרס מפרעה חד-פעמית בסך 20,000 ליש"ט, כשוויין של מניות הזיכיון, ו-16% מהרווחים השנתיים הנקיים. לאחר פעולות סקר נמרצות בדרום-מערב המדינה התגלה נפט בכמויות מסחריות במסג'ד סוליימאן (1908). בשנת 1909 ירשה "חברת הנפט האנגלו-פרסית" (APOC) את זכיונה של חברת ד'ארסי באותם התנאים. חברת הנפט הנ"ל הכשירה את נמל עבדאן (בשפך נהר כּארון לשט-אל ערבּ) למעגן מיכליותיה, והקימו בו בתי-זיקוק (1912) שהיו הראשונים מסוגם במזרח-התיכון, ולימים גם הגדולים ביותר. חשיבותם של שדות הנפט בדרום-מערב פרס עלתה לאין שיעור, שעה שבשנת 1913 העבירה האדמירליות הבריטית את משק צייה המלחמתיים מהסקת פחם לנפט.⁴⁸ זמן מה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה רכשה הממשלה הבריטית את מרב המניות ב"חברת הנפט האנגלו-פרסית", ובכך קנתה לה שביתה בענייני החברה ובאספקת הנפט החיונית לה.

מתן החוקה וחלוקת פרס (1907)
בפרוס המאה ה-20 הייתה פרס נתונה בעיצומה של תסיסה חברתית ומדינית, שהייתה תוצאה ישירה של המגע הכלכלי והמסחרי עם אירופה. כבר בשלהי המאה ה-19 פעלה פרס ובאפגניסטן ג'מאל אד דין אל אפגני, שנחשב לרוח החיה בתנועת המודרניזציה של האסלאם בתובעו את ה"אצלאח" (תיקון) וההתאמה לחיים המודרניים.⁴⁹ לאל אפגני, שנחשב גם לאביה הרוחני של תנועת "פאן-אסלאם" ולאחד המתנגדים הראשיים להתערבותן של המעצמות במזרח-התיכון, נודעה השפעה ניכרת על השאה נאצר אד דין ועל חוגי המשכילים הפרסיים. במקביל לתחרות הכלכלית הבריטית-רוסית בפרס, התערבו לעתים מזומנות שתי המעצמות בענייני הפנים של הממלכה ותמכו בקבוצות יריבות מבחינה מדינית. בעוד שהרוסים תמכו, בדרך כלל, בשאהים הריאקציונריים שהתנגדו להנהגת רפורמות, תמכו הבריטים במפלגה הדמוקרטית, שצידדה בליברליזם ובפרלמנטריזם, למהפכה הרוסית משנת 1905 היו הדים רבים בפרס. חוגי המשכילים, מתקני האסלאם והסוחרים, שהתקוממו נגד שלטונו האוטוקרטי של השאה במרוצת שנת 1905, הגיעו לכלל מרד גלוי ביולי 1906: לאחר השבתת החיים המסחריים בטהראן צעדו כ-5,000 איש מקרב המתקוממים לגני השגי=רירות הבריטית, בבקשם מעין מקלט מדיני ובסרבם לעזוב את שטחיה. בלחץ המפגינים והמפלגה הדמוקרטית נאלץ השאה מֹזפר אד דין להיכנע, להדיח את יועציו, ולכנס את המג'לס הראשון בתולדותיה של הממלכה באוקטובר 1906. עם מתן החוקה הפרסית בשלהי אותה שנה הפכה פרס למונרכיה קונסטיטוציונית, כשלשאה הפרסי שמורות זכויות רבות (ראוי לציין, כי תהליך דומה בנסיבות דומות חל בפולין, שכנתה המערבית של רוסיה בשנת 1791). מתן החוקה הפרסית נחשב כצעד אנטי-רוסי בעיניהם של שליטי פטרבורג. תוך שנה אחת בלבד הגיעו הרוסים והבריטיים לכלל הסכם כללי שיישב את המחלוקת על תחומי ההשפעה שלהם בפרס, באפגניסטן ובטיבט. ההסכם האנגלו-רוסי משנת 1907 נחתם מחמת התערבותה הגוברת והולכת של גרמניה בזירה המזרח-תיכונית.⁵⁰
ביקורו של הקייזר הגרמני וילהלם השני באיסטנבול, בירושלים ובדמשק בשנת 1898 נתן גושפנקא רשמית להתפשטותם של האינטרסים הגרמניים בתחומי האימפריה העות'מאנית ומזרחה לה. תכניותיה של חברת הרכבות האנטולית גרמנית לסלול את קו מסה"ב איסטנבול-בגדאד משנת 1902, נכנסו לשלב ביצוע שנתיים לאחר מכן, נוכח התנגדות בריטית עזה, שחששה מפני היאחזות גרמנית בבצרה ובחופי המפרץ הפרסי, ואכן, בריטניה ורוסיה כאחד התנגדו להרחבת תחומי זיכיונותיו של "הבנק הגרמני". החדירה הכלכלית הגרמנית לפרס החלה כבר בשנת 1903, עם פעילותה של חברה גרמנית שעסקה בסחר בשטיחים ובפנינים. זאת ועוד, המפלגה הדמוקרטית הפרסית החלה לגלות מדיניות אנטי-בריטית, בהשפעת חוגי הסוחרים, ומדיניות זו קיבלה תפנית חדה החל מחתימת ההסכם האנגלו-רוסי משנת 1907. כבר בעיצומה של שנת 1908 גברה השפעתם של הסוכנים הגרמניים על פעולותיה של מפלגה זו, שהייתה הרוח החייה במג'לס. הייתה זו החדירה הכלכלית הגרמנית שהשפיעה, אפוא, על ההסכם האנגלו-רוסי באסיה. הסכם זה הוציא את טיבט מתחום ההתגוששות הדיפלומטית של בריטניה ורוסיה ואישר את הסטאטוס-קוו על אפגניסטן, כלומר את החסות הבריטית. פרס חולקה לשני תחומי השפעה, בריטית בדרום-מזרח ורוסי (עם טהראן) בצפון. תחום הביניים-הניטראלי כלל את מרכז ודרום-מערבה של פרס, שהיה נתון, למעשה, להשפעה בריטית, הן מחמת זיכיונות הנפט והן מחמת קשריהם הידידותיים של הבריטים עם שבטי הבח'תיארי של דרום פרס. למרות שהסכם זה חילל בגסות את ריבונותה של פרס, הכריזו שתי המעצמות, כי אין בכוונתן לפגוע בעצמאותה המלאה של הממלכה.

אוריינטציה פרסית פרו-גרמנית
להסכם האנגלו-רוסי על חלוקת פרס היו שתי תוצאות מידיות: א) ניהול מדיניות פרו-גרמנית מובהקת של המפלגה הדמוקרטית. מדיניות זו הגבירה עד לכלל סכנה את ההשפעה הגרמנית בפרס בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה; ב) בתוקף ההסכם גברה ההשפעה הרוסית בתחום חמשת המחוזות הצפוניים וכן גברה ההתערבות הרוסית במאבק הפנימי על השלטון בפרס, למורת רוחה של בריטניה.
בסוף שנת 1907 ניסה השאה החדש מוחמד עלי לבטל את החוקה, ולאחר כישלון התחלתי, הצליח במחציתה של שנת 1908 בהפיכתו הנגדית: החוקה בוטלה, המג'לס נסגר ופעילי המפלגה הדמוקרטית נעצרו. השאה הסתייע בהפיכתו הנגדית בחטיבת הקוזאקים הפרסית שהייתה נתונה לפיקוד רוסי. בסופה של שנת 1908 נאלץ השאה להסתייע בכוחות רוסיים כדי לדכּא מרידה בטבריז, בירת אזרבייג'אן. כיבושה של טבריז על ידי הצבאות הרוסיים בפרוס שנת 1909 הצעיד את לוחמי שבטי בח'תיארי לעבר טהראן בעידוד בריטי. טהראן נכבשה והשאה מצא מקלט מדיני בשגרירות הרוסית, ולהלן נאלץ להתפטר לטובת בנו הינוקא, סולטאן אחמד מירזא. מועצת עוצרים שמשלה בשמו של השאה הצעיר החזירה את החוקה על כנה ואפשרה את כינוסו של המג'לס השני.
ברם, השאה המודח לא אמר נואש. שעה שהממשלה הפרסית הזמינה את הכלכלן האמריקאי מורגן שוסטר לשקם את כלכלתה של פרס, נוכח לחץ רוסי גובר והולך, ניסה השאה המודח את כוחו בהפיכת נגד בסיוע רוסי. ההפיכה הוכשלה בקיץ 1911 על ידי הצבא הפרסי. פעילותו של האמריקאי שוסטר והכשלת הפיכת הנפל של השאה המודח שימשו עילות מצוינות לרוסים על מנת להתערב גלויות בענייניה של פרס. עוד בנובמבר 1910 נפגשו הצאר הרוסי והקייזר הגרמני בפוטסדאם (ברלין) כדי לנסות ליישב את חילוקי הדעות ביניהם, אולם הסכם גרמני-רוסי נחתם רק באוגוסט 1911 בפטרבורג: הגרמנים הכירו באינטרסים של רוסיה בצפון פרס, בעוד שהרוסים הסכימו להמשכת מסילת בגדאד הגרמנית לצפון פרס בתנאים מסוימים. מבחינה מדינית היה הסכם פטרבורג בבחינת ניצחון דיפלומטי לגרמנים (אם כי קו מסילתם לא הגיע מעולם לבגדאד מחמת פרוץ המלחמה). מבחינת הרוסים, לא הושג למעשה ולא כלום, שכן ההתנגשות עם הגרמנים באירופה לא בוששה לבוא. בכל זאת, ניצלו הרוסים את ועידת פוטסדאם והסכם פטרבורג לשם פלישה צבאית לצפון פרס, לאחר שנדחה האולטימאטום שלהם בדבר פיטוריו של הכלכלן האמריקאי. מאחר והרוסים השתלטו בפועל על תחום ההשפעה שלהם לפי הסכם 1907 וכבשו את טהראן, יכלו עתה להתערב במישרין בענייני הממשל הפרסיים. בסוף שנת 1911 נסגר המג'לס והשלטון בצפון פרס עבר לידי קבוצת מדינאים ריאקציוניים שהיו רצויים לשלטונות הכיבוש הרוסיים. הבריטים נמנעו מלנקוט פעולה דרסטית נגד הרוסים שהפכו, כזכור, לבעלי בריתם בעקבות ההסכם המשותף משנת 1907, במיוחד נמנעה המדיניות הבריטית מלצנן את היחסים עם רוסיה מטעמי המתיחות הבינלאומית באירופה. לעומת זאת הצטמצמה התמיכה הבריטית במפלגה הדמוקרטית הפרסית, שנקטה, כזכור, מדיניות פרו-גרמנית משנת 1907 ואילך. לפיכך, למרות שפרס שמרה, כביכול, על ניטראליות במלחמת העולם הראשונה התחזקה בה ההשפעה הגרמנית-תורכית עד לכלל סיכון מעמדן של בריטניה ורוסיה כאחד.

אפגניסטן עד 1914
אפגניסטן נוסדה כמדינה עצמאית למחצה בשנת 1747 על ידי אחמד שאה, קצין אפגני בצבא הפרסי של נאדִר שאה. קצין זה, שהיה בן לשבט דוראני, הרחיב את גבולות אפגניסטן בספחו אליה את בלוצ'יסטן, קשמיר ופונז'אבּ (מחוזות השייכים כיום, ברובם, לפקיסטן). לאחר מותו של אחמד שאה הועברה בירת הממלכה ההררית לכּבול וגבולותיה הצטמקו בהרבה. משנת 1809 ואילך נחתמו הסכמים בין השלטונות הבריטיים בהודו לבין שליטי אפגניסטן במגמה למנוע פלישה צרפתית או פרסית להודו. מערכת הרי הודו-כוש החוצה את אפגניסטן מצפון-מזרח לדרום-מערב מהווה את קו פרשת המים בין הנהרות הזורמים צפונה, לימת אראל (אמו דריא וסיר דריא), לבין נהר ההינדוס ויובליו. כמו-כן מהווה מערכת הררית זו גבול טבעי להודו ומרחב אסטרטגי חיוני. מאז תכנונו של נפוליאון בתחילת המאה ה-19 לבצע פלישה צרפתית-רוסית להודו – הפכה אפגניסטן לחוליה חשובה במערך ההגנה הבריטי על הודו.
במרוצת המאה ה-19 התקרבו הרוסים לגבולותיה הצפוניים של הממלכה לאחר התפשטותם הטריטוריאלית במרכז אסיה,⁵¹ ובמשך 70 שנה (1809–1879) ניצבו הבריטים בפני האלטרנטיבה בין שלטון ישיר או שלטון עקיף באפגניסטן. בניגוד למצב ששרר בפרס הסמוכה, הרי שבאפגניסטן גילו דווקא הבריטים יוזמה צבאית, בעוד שהרוסים ניצבו מהצד או עודדו את הפרסים לחדירות טריטוריאליות.
שתי המלחמות האפגניות (1839–1842, 1878–1879) פרצו בעטייה של התערבות בריטית נגד שליטיה הפרו-רוסיים של הממלכה. במלחמה הראשונה נכבשה כבול על ידי הבריטים ואילו במלחמה השנייה, שגם בה נכבשו חלקים נרחבים מאפגניסטן, הצליחו הבריטים להדיח את האמיר הפרו-רוסי ולהגיע לכלל הסכם (חוזה גאנדמאק 1879) עם היורש, האמיר יעקובּ, על הטלת פיקוח בריטי על מדיניות החוץ שלו וכן על תפיסת מעבר ח'ייבַּר, הנתיב האסטרטגי בדרך מאפגניסטן להודו. תמורת הישגים אלה הוענקה לשליט תמיכה כספית שנתית. החוזה גרם למהומות אנטי-בריטיות שלא פסקו עד שנת 1880, שעה שהבריטים הגיעו לכלל הסדר סופי עם יורשו של יעקוּבּ, האמיר עבד אר-רחמן. לפי ההסדר הנ"ל פונו יחידות הצבא הבריטי מאפגניסטן, תמורת האינטרסים הבריטיים. הסדר זה אושר מחדש בשנת 1905 על ידי האמיר חבּיבּ אללה (1901–1919), לאחר שהבריטים הגדילו את שיעור המענק הכספי השנתי.
בדומה למאבק בפרס התנהלה, אפוא, גם באפגניסטן תחרות חריפה בין בריטניה ורוסיה על עמדת הבכורה, אולם ידה של בריטניה הייתה על העליונה. עם כיבוש מֶרו על ידי הרוסים (1884) החמירו יחסי שתי המעצמות עד לכלל עמידה על סף המלחמה. אולם בשנת 1885 הגיעו המעצמות לכלל פשרה בהסכימן על קביעת מרבית גבולה הצפוני של אפגניסטן. ההסכם הסופי הושג רק בשנת 1895 שעה שהותוותה שארית גבולה הצפוני של אפגניסטן בהרי פמיר. שנתיים לפני כן (1893) הוסכם בין בריטניה ואפגניסטן על התוויית הגבולות עם הודו ("הסכם דיוראנד"). דא עקא, שגבולותיה המדיניים של אפגניסטן ביתרו בצפון בין חלקי השבטים התורכמנים והאוזבקים, ואילו מעבר לקו דיוראנד התגוררו שבטים אפגאניים. התווייה זו פתחה פתח לסכסוכי גבולות בעתיד. מכל מקום, ההסכם הבריטי-רוסי משנת 1907 הותיר את אפגניסטן בתחום ההשפעה הבריטי. במלחמת העולם הראשונה שמרה אפגניסטן על ניטראליות למרות הלחץ הגרמני-תורכי (פון-הנטיג נידרמייאר ואנוור) על האמיר חביב אללה.

II – מלחמת העולם הראשונה והסדרי שלום

ההתלקחות
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-2 באוגוסט 1914 נשארה תורכיה העות'מאנית ניטראלית זמן מה. השלטון במדינה היה נתון למעשה, בידי "הטריומווירט" מיסודם של אנוור הרמטכ"ל ושר הביטחון; טלעת, שר הפנים; וג'מאל פחה ("הגדול") שר הכספים ואחר כך מושל סוריה, א"י ולבנון. בראש האימפריה ניצב, להלכה, הסולטאן הישיש מוחמד החמישי, שהועלה לכס מלכותו על ידי "התורכים-הצעירים", לאחר שהיה כלוא 32 שנה על ידי אחיו, הסולטאן-לשעבר עבד אל חמיד השני. גם ראש הממשלה העות'מאני, המצרי סעיד חלים, היה נטול השפעה של ממש ונרתם למרכבתו של אנוור, אשר עמד בראש מצדדי המלחמה והסיעה הפרו-גרמנית בצמרת השלטון.
ההשפעה הגרמנית ברחבי האימפריה העות'מאנית, שהורגשה עוד בסוף המאה ה-19 בתקופתו של עבד אל חמיד, הגיעה לשיאה ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הגנראל הגרמני פון-סאַנדרס עמד בראש פיקוד ההדרכה התורכי. מפקדו הבריטי של הצי התורכי פוטר ובמקומו מונה האדמירל הגרמני סוצ'ון (Souchon), מפקדן של שתי ספינות המערכה הגרמניות שנסו מפני הצי הבריטי בים-התיכון, ומצאו מחסה בנמל איסטנבול. הייתה בכך הפרה גלויה של מעמדה הניטראלי של תורכיה וחילול מעמדם הבינלאומי של המצרים עצמם.
ראוי לציין, כי תקרית שתי הספינות המערכה הגרמניות "גאבאֶן" (Goeben) ו"ברסלאו" (Breslau) נתנה את הדחיפה העיקרית להצטרפותה של תורכיה למלחמה. אמנם עוד ב-2 באוגוסט חתמו תורכיה וגרמניה על ברית צבאית סודית, אולם תורכיה התמהמהה, כאמור, בהכרזת המלחמה על מנת להשלים את הכנותיה הצבאיות ולבטל באופן חד-צדדי את הסכמי הקפיטול ציות. באותו פרק זמן שבין פרוץ מלחמת העולם לבין כניסתה של תורכיה למלחמה ניתנו הבטחות מרגיעות למעצמות המערב על ידי ראש הממשלה סעיד חלים, שנחשב כלפי חוץ לאישיות מתונה ולרודף שלום. כל ההצהרות על עמדה תורכית ניטראלית הושמו לאל על ידי אנוור, שפקד להניף את הדגל התורכי על שתי ספינות המערכה הגרמניות, לשנות את שמותיהן ולצרפן לצי המלחמה העות'מאני בפיקודו של מפקדן. לאחר ישיבת קבינט סוערת הוחלט על כניסתה של תורכיה למלחמה, למרות התנגדותם הרפויה של סעיד חלים, וכנראה גם על ג'מאל פחה. שתי ספינות המערכה "התורכיות", על צוותותיהן הגרמניים, יצאו לים השחור ותקפו ב-29 באוקטובר שייטת רוסית. כן הרעישו יחידות צי תורכיות אחרות את הנמלים הרוסיים אודאֶסה וסוואסטופול. כתוצאה מכך הכריזה רוסיה מלחמה על תורכיה ב-4 בנובמבר. למחרת היום הצטרפו להכרזה גם בריטניה וצרפת, המזרח-התיכון היה נתון לפתע בשלהבות המלחמה העולמית.

האסטרטגיה של גרמניה במזרח-התיכון
אם כי למבצעים הצבאיים בזירה המזרח-תיכונית נודעה חשיבות משנית בהשוואה למבצעים באירופה, בכל זאת הייתה להם משמעות חיונית לגבי הצדדים הלוחמים. כניסתה של תורכיה למלחמה לצדן של מעצמות המרכז היוותה תרומה רבת-חשיבות, שכן היה בכך משום ריתוק כוחות רוסיים לאזור קווקז ויצירת איום ממשי על עורק התחבורה החיוני לבריטניה בנתיב להודו מבחינת השיקולים הגרמניים נועד לתורכיה תפקיד צבאי בהסחת כוחותיהן של בנות-הברית, מהזירה העיקרית באירופה ובהכשרת הקרקע להתפשטות מדינית-צבאית של גרמניה דרך המזרח-התיכון, בתנועת מלקחים אדירה, מפרס לאפגניסטן בצפון, וכן מתעלת סואץ דרך ים-סוף בדרום – לעבר הודו. התכניות הגרמניות הללו נודעו בשם "מבצע צימרמן" וכללו גם את התססתם של המוסלמים והלאומנים בהודו נגד השלטון הבריטי. המשימות המיידיות שנועדו לתורכיה היו כדלקמן: חסימת המצרים, תפיסת תעלת סואץ, ריתוק כוחות רוסיים בקווקז והכרזת ג'האד על בנות הברית. לשם ביצוע המשימות הללו השתלט הפיקוד הגרמני על הצבא התורכי מחד גיסא, ומדינאים וסוכנים גרמניים נשלחו למשימות ריגול ותעמולה לעיראק, פרס ואפגניסטן, מאידך גיסא. בראש הפיקוד הגרמני המזרח-תיכוני הוצבו הגנרלים פון-סאנדרס (להדרכה ולארגון), פון-גולץ (בעיראק), פון-פלקנהיין (בסוריה ובא"י), לוסאו (כנציג המטכ"ל הגרמני) ואדמירל הומאן (לתיאום בין המפקדות העליונות של תורכיה וגרמניה).
בפרס פעל הדיפלומט הגרמני פון רוס בטיפוח הקשרים עם פעילי המפלגה הדמוקרטית, שגיבשו גישה פרו-גרמנית מובהקת מאז ההסכם האנגלו-רוסי על חלוקתה של פרס (1907). פעילותו של פון רוס נשאה פרי בשנת 1915, שעה שנחתם הסכם סודי בין פרס לגרמניה, שכלל התחייבויות גרמניות לאספקת ציוד, נשק ותחמושת, ערבויות לשלמותה של פרס, ומתן מקלט לשאה הפרסי במידת הצורך. בתוככי פרס נאבקו באותה תקופה שתי סיעות מדיניות-צבאיות: הסיעה הפרו-רוסית, שהסתייעה בבריגדת הקוזאקים הפרסיים, שמפקדיהם היו קצינים רוסיים; והסיעה הפרו-גרמנית, שפעיליה באו מקרב המפלגה הדמוקרטית, והסתייעו בז'נדרמריה הפרסית שעמדה בפיקוד קצינים שבדיים אוהדי-גרמניה פון רוס טיפח, אפוא, את היחסים עם מפקדי הז'נדרמריה הפרסית וכן שיגר משלחות צבאיות לדרומה של פרס כדי להמריד את שבטי הלורים, הכורדים, הבח'תיארי והקשקאיי נגד הבריטים, ולחבל במתקני הנפט החיוניים של "חברת הנפט האנגלו-פרסית". פעילותם של הסוכנים הגרמניים הוכתרה בהצלחה בלתי-רגילה. במיוחד הצטיינו בפעולותיהם החתרניות הסוכנים הגרמניים ממשלחתו של זוגמאייר באצפהאן ובכּרמאן, וכן הפליא עשות רב המרגלים הגרמני, הקולונל וואַסמוס (Wassmus), בקרב שבטי הבח'תיארי, שהיו נתונים עד אז להשפעה בריטית מסורתית.¹
בנובמבר 1915 הוכשרה הקרקע להפיכה הגרמנו-תורכית בפרס. כבר בראשית שנה זו כבשו הצבאות התורכיים את טבריז, ולמרות שנהדפו ממנה על ידי הכוחות הרוסיים, הפך איומם על אזרבייג'אן לסכנה מוחשית. אולם השגרירויות הבריטית והרוסית בטהראן ידעו, מסתבר, על ההפיכה הממשמשת ובאה ולפיכך הקדימו רפואה למכה: גייסות רוסיים עלו על טהראן מצפון ואיימו לכתרה. הממשלה הפרסית החליטה להעתיק את מושבה לאצפהאן בתחום "השטח הניטראלי", בעוד שהשגרירויות של מעצמות המרכז העבירו את מרכזיהן לעיירה קוּם. ברגע האחרון נמלך בדעתו השאה אחמד, נוכח האזהרות החד-משמעיות מצד רוסיה ובריטניה, והחליט להישאר בבירה. מבצע ההפיכה הגרמני נכשל אפוא בטהראן, אם כי כישלונו היה עדיין חלקי בלבד, שכן מספר שרים פרסיים הצטרף לפון-רוס בקום, וזה האחרון ארגן פעולה נמרצת להקמת ממשלה פרסית פרו-גרמנית. מטעמי ביטחון העתיקה הממשלה הפרסית הפרו-גרמנית את מושבה לכּרמנשאה, בסמוך לגבול העיראקי, בחסות חיל המשלוח התורכו-גרמני בעיראק בפיקודו של פון-גולץ. בשלהי שנת 1915 חתמה ממשלה פרסית זו, בנשיאותו של נט'אם אס-סולטאנה מושל לוריסתאן, על הסכם צבאי סודי עם גרמניה. זו האחרונה התחייבה לציידה ולאמן את 40,000 החיילים הפרסיים תמורת שיתופם במבצעים הצבאיים בעיראק נגד הבריטים. כפי שכבר צוין לעיל, צפנה פעילותו של וואסמוס הנמרץ סכנות רבות למתקני הנפט הבריטיים בדרום-מערב פרס, ולפיכך נאלצו להשתלט מחדש על נמלי פרס והשבטים המתקוממים. במרץ 1916 נחתו כוחות הודיים בנמל בנדר-עבאס ותוך מחצית השנה אורגנו יחידות הודיות פרסיות מעורבות ("משמר הרובאים בדרום פרס", Pairforce), שהשתלטו על כּרמאן, יַזד, שראַז ואצפהאן, בפיקודו של הגנרל הבריטי פרסי סייקס (Sykes). לאחר קרבות ממושכים עם השבטים הפרו-גרמניים והז'נדרמריה בפיקוד הקצינים השבדיים, התחברו משמרות הדרום עם יחידות חלוץ קוזאקות באצפהאן. משך כל אותה תקופה שבה התנהלו הפעולות הקרביות בדרום פרס נקט השאה עמדה דו-פרצופית. עד תום שנת 1918 הוברחו מרבית הסוכנים הגרמניים מפרס ואילו רב-המרגלים הגרמני וואסמוסן ("לורנס הגרמני") נלכד ונעצר.
לסיכום הפרשה הפרסית יש עוד לציין, כי המבצעים הצבאיים של הרוסים והתורכים בטראנס-קווקז התפשטו גם על פני אזרבייג'אן בצפון מערה של פרס. בפרוס שנת 1915 כבשו התורכים את טבריז, ואם כי נאלצו לפנותה לאחר מכן, הרי שהחזיקו בשטחים פרסיים נרחבים גם בתקופת מבצעיהם הצבאיים בין השנים 1916–1917. בדרום מזרחה של המדינה הקימו הבריטים והרוסים שרשרת של מבצרים על גבול אפגניסטן על מנת למנוע את חדירתם של סוכנים תורכו-גרמניים לאפגניסטן. אולם, כפי שיוכח להלן, הייתה חסימה צבאית זו בלתי יעילה.
בתחילת המלחמה שכנע אנוור פחה את המטה הגרמני ביעילותן האפשרית של פעולות הטרדה צבאיות בעורף הבריטי, כלומר באפגניסטן. המצביא התורכי, שהתנסה בקרבות גרילה עם הסנוסים בלוב נגד האיטלקים (1911–1914), העריך כהלכה את כושרו של כוחה הצבאי הקטן והמאומן של אפגניסטן. המטכ"ל הגרמני היה מעוניין מצידו בייזום פעולות הטרדה ישירות לחיילות הבריטיים שבהודו. כתוצאה מכך שוגרה משלחת צבאית תורכו-גרמנית, בראשות פון-הנטיג ולוטננט נידרמאייר, לאפגניסטן. המשלחת הצבאית הייתה צריכה להוות חיל חלוץ לגדוד תורכי שיישלח בעקבותיה מבגדאד. ברם המבצע השני לא יצא לפועל עקב חיכוכים בין הגרמנים והתורכים. לעומת זאת הצליחה משלחתם של פון הנטיג ונידרמאייר לחצות את שטחי הכיבוש הבריטיים, הרוסיים בדרום פרס ובמרכז וכן את גבול אפגניסטן, והיא הגיעה לכּבול באוגוסט 1915.
שליטה של אפגניסטן, האמיר חביב אללה, נטה לכשעצמו לצד מעצמות המרכז, והרחיק לכת בחותמו על טיוטת הסכם עם ראשי המשלחת, אולם הוא התנה את הצטרפותו הגלויה למלחמה במשלוח כוח צבאי גרמני ובמתן סובסידיה בזהב. תנאים אלה לא היו בני-ביצוע והמשלחת הגרמנית התפרקה: נידרמאייר חזר לתורכיה דרך עיראק ואילו פון-הנטיג עשה דרך ארוכה לגרמניה מסין ומארה"ב. השליחות לא הוכתרה בהצלחה ואפגניסטן שמרה על ניטראליות במלחמת העולם הראשונה.

משימותיה המדיניות והצבאיות של תורכיה
את משימותיה המדיניות והצבאיות של תורכיה במלחמת העולם הראשונה ניתן לסכם כדלקמן: א) עות'מאניזאציה (או תורכי פיקציה) של האימפריה ושחרורה מתלות במערב; ב) כיבושם של השטחים שאבדו לה במרוצת הזמן, ובמיוחד מצרים וקפריסין, ולהלן – צפון-אפריקה; ג) כיבוש השטחים הרוסיים המאוכלסים בעממים קרובי-גזע לתורכים. הכוונה במיוחד לקווקז ולתורכסתאן; ד) ביסוס שלטונה המינהלי של תורכיה על עמי האסלאם באמצעות השלטת סמכותו הפאן-אסלאמית של הסולטאן-הח'ליף.
אולם ההרכב האתני של האימפריה העות'מאנית היה בעוכריה: בשנת 1914, ערב פרוץ מלחמת העולם, נאמדו אוכלוסי האימפריה ב-25 מיליון נפש ורק כ-10 מיליון היו תורכים, לעומת כ-10 מיליון ערבים, כ-2 מיליון ארמנים, 1.5 כורדים וכ-1.5 מיליון בני לאומים שונים. הצלחתה הצבאית והמדינית של תורכיה הייתה מותנית מראש במידת נאמנותם של נתיניה, וזו, כידוע, הייתה רופפת ביותר. יתרה מזאת, ריבונותה של תורכיה הייתה מוגבלת מבחינה מדינית וכלכלית על ידי משטר הקפיטול ציות וההסכמים הבינלאומיים על המצרים. ואכן, בפרוס ספטמבר 1915 ביטלה, כזכור, תורכיה את הקפיטולציות וביטול זה נשאר בתוקפו עד לסיום המלחמה.
בעיית הנאמנות לשלטונות העות'מאניים נשאה אופי מסובך: הערבים והכורדים המוסלמיים הוו, לכאורה, את האלמנט שניתן היה לסמוך עליו, ברם דא עקא, שאגודת "האחווה הערבית-העות'מאנית", שנוסדה מייד עם עליית "התורכים הצעירים" לשלטון (1908), הוצאה אל מחוץ לחוק שנה אחת לאחר מכן, עקב האכזבה שהונחלה לערבים: ייצוגם בבית-הנבחרים העות'מאני היה זעום ביותר (60 צירים ערבים לעומת 150 צירים תורכיים מתוך 245 צירים). השלטונות החדשים ניהלו מדיניות של צנטראליזציה מובהקת בסיסמת "פאן-עות'מאניות". מדיניות זו נגדה את שאיפותיהם היסודיות של הערבים. כתוצאה מכך ירדו העסקנים הערביים למחתרת והקימו אגודות סתרים למיניהן ("אלקחטאנייה", 1909, "ערביה אל פתאת", 1911, וכו').
חלק מנציגיהן של אגודות הסתרים הערביות, ובמיוחד אנשי "ערביה אל פתאת", ניהלו את המו"מ המדיני עם נציגי ההאשמים החג'אזיים בדמשק עד להכרזת "המרד הערבי" (1916). מרד זה, שנוהל בהשראה בריטית, שם לאל את סיסמת ה"פאן-אסלאם" והג'האד של "התורכים הצעירים". רק מתי מעט מקרב המוסלמים שמרו אמונים ל"פאן-אסלאם": הסנוסים של לוב, השבטים הזיידים (שיעים) של האמאם התימני, שבטי הרשידים מג'בל שמר בחצ'א עקב והמושל של מחוז דרפור בדרום סודאן. לעומת זאת הצליחו התורכים, בהישענם על מדיניות "הפרד ומשול", לשסות את הכּורדים המוסלמיים באשורים ובארמנים הנוצריים. רובם של הארמנים ראו ברוסים את מושיעיהם וגואליהם, למרות שההנהגה הרשמית התייחסה בזהירות רבה כלפי הרוסים. בין השנים 1915–1916 הוגלו הארמנים מצפון סוריה לאנטוליה ולאזור דיר אז-זור על גדות הפרת, תוך כדי טביחות אכזריות. האשורים הנסטוריאנים התרכזו סביב אגם וואן בתורכיה המזרחית ובחבל אגם אורמיה (רזאיה) בפרס הצפונית מערבית, כלומר בזירת הקרבות בין התורכים והרוסים. הם שיתפו פעולה עם הרוסים עד לשנת 1917-18, שעה שיציאתה של רוסיה ממלחמת העולם עקב המהפכה הבולשביקית חשפה את האשורים המבודדים נגד הצבאות התורכיים. לפיכך פילסו להם האשורים דרך רווית-קרבות ודם להגיעם לצפון-עיראק. להלן הועברו נשיהם וטפם למחנות פליטים בריטיים.
לאחר כישלונה של מדיניות ה"פאן אסלאם" של תורכיה גאתה, כזכור, התנועה הפאן-תוראנית. אחרי שנת 1917 הפכה הסיסמה הפאן-תוראנית לפופולארית ביותר בתורכיה עצמה ובקרב צמרת השלטון העות'מאני; שכן יציאתה של רוסיה מזירת הקרבות איפשרה לחילות התורכיים לנחול הצלחות טריטוריאליות בתחומי טראנס-קווקז. עם זאת, פעולות השחרור התורכיות בטראנס-קווקז, שהסתייעו באידיאולוגיה הפאן-תוראנית, היו לצנינים בעיני גרמניה, שלא שיתפה פעולה עם התורכים בזירה זו, ולעתים אף עמדה בדרכם.

מהלך המלחמה במזרח-התיכון

קווקז וטראנס-קווקז
בחזית הקווקז והטראנס-קווקז נטלו לידיהם התורכים את היוזמה הצבאית בשלב הראשון. כפי שיסתבר להלן הייתה זו הזירה הצבאית היחידה שלא הובס בה הצבא התורכי, ועובדה זו הייתה רבת-משמעות לתורכים לאחר גמר מלחמת-העולם, בשלבים הראשונים של חבלי הקמת הרפובליקה. הגייסות התורכיים פלשו גם לצפון פרס ולאזרביג'אן, והפרו בכך את הניטראליות הפרסית. בתחילת שנת 1915 הצליחו התורכים לכבוש לזמן קצר את טבריז, בירת אזרבייג'אן, ולהגיע לשערי באטום, בקווקז המערבי. בעת ובעונה אחת ארגנו התורכים חילות-עזר מקרב הגאורגיאנים-המוסלמיים (אז'ארים) והאז'רביג'אניים (דוברי התורכית). אולם בעיצומו של החורף בשנת 1915 פתחו הרוסים באופנסיבה נגדית והדפו את התורכים עד לתחום המוצא. הרוסים הצליחו, למעשה, לחדור לטריטוריה תורכית עד לאזורי טרביזונד, אֶרזֶרום, אֶרינג'אַן ו-וואן. קו החזית נמשך כללית מאזורים אלה לעבר אגם אורמיה, כּרמנשאה וחמדאן בפרס הצפונית. מטרתו המיידית של הפיקוד העליון התורכי לכבוש במהירות את גלילות קווקז וארמניה נכשלה, אולם מבחינת הפיקוד הגרמני הושגה המטרה בעצם ריתוקם של חיילות רוסיים ניכרים לחזית זו. המערך הצבאי והמדיני בחזית זו השתנה מן הקצה אל הקצה עקב פרוץ המהפכה הבולשביקית, ועל כך עד יתואר להלן.

הנחיתה בדרדנלים
אחת התכניות הנועזות ביותר בזמן המלחמה הייתה תכניתו של שר האדמירליות הבריטי, ווינסטון צ'רצ'יל, שתכננה הנחתת מהלומת מוות ללב האימפריה העות'מאנית על ידי כיבוש איסטנבול והמצרים, ניתוקה של תורכיה ממעצמות המרכז והוצאתה מהמלחמה. המבצע נכשל כיוון ששלביו הראשונים נערכו ברשלנות ובהיסוסים רבים, והמודיעין התורכו-גרמני ידע מראש על מקום הנחיתה. ב-25 באפריל 1915 נחת כוח מעורב של בנות-הברית (בריטים, אוסטרלים, ניו-זילנדים, צרפתים ובתוכם גם "גדוד נהגי הפרדות" מיסודם של טרומפלדור וז'בוטינסקי) בחופי חצ"א גליפולי. כוח המשימה נתקל בהתנגדות עזה מצד חילות המצב התורכיים, שהתבצרו במערך מוגן היטב, בפיקודו של הגנרל הגרמני פון-סאנדרס. לאחר קרבות קשים נאלצו בנות הברית, בפיקודו של גנרל המילטון, לסגת ולפנות בינואר 1916 את גליפולי. אבידותיהם נאמדו ב-25,000 חייל. בקרב החילות התורכיים הצטיין בקרבות קצין צעיר, שלימים נודע כמוצטפא כמאל אתא תורכּ.

סיני וארץ ישראל
באזור סיני נקטו התורכים את היוזמה הראשונה במטרה לכבוש את תעלת סואץ ולחדור למצרים. כבר בשלהי שנת 1914 ריכזו התורכים בסוריה ובארץ-ישראל גייס בן 50,000 חייל בפיקודו של ג'מאל פחה. בין השנים 1900–1914 הפכה באר שבע² לבסיסם הראשי של התורכים בנגב, והם הניחו קו מסילת ברזל צרה מבאר-שבע לסביבות ניצנה. פעולותיהם המבצעיות נערכו בריחוק מחוף הים-התיכון מפאת חששם מפני הפגזות ימיות של הצי הבריטי. מכל מקום, בפברואר 1915 הצליחו חילות החלוץ התורכיים להגיע עד לגדתה המזרחית של תעלת סואץ, תוך אבידות כבדות ובמצב אספקה לקוי. ג'מאל פחה לא יכול היה להחזיק מעמד בסיני המדברית עקב התארכות קווי האספקה והתובלה שלו, שהיו לקויים בלאו-הכי. כאן נאלץ להשאיר חילות מצב חזקים בסוריה ובארץ-ישראל מחמת פעולות חבלה ומרי מצד האוכלוסייה היהודית (ניל"י) וערביי דמשק. עד סוף שנת 1915 הצטמצם היקף המבצעים הצבאיים בסיני בפעולות הטרדה מקומיות של התורכים ובריכוז כוח צבאי בריטי גדול (כמיליון חייל) באזור הדלתה ובתעלת סואץ. קו החזית נע לסירוגין הלוך וחזור לאורך רצועת החוף של סיני. החל משנת 1916 נטלו הבריטם את היוזמה הצבאית בחזית סיני, תחילה בפיקודו של גנרל מאַרֵיי (Murray), ולהלן בפיקודו של גנרל אלנבי (Allenby), במטרה לכבוש את ארץ-ישראל וסוריה. במרץ 1917 נפתחה האופנסיבה הבריטית בכל עוצמתה. להתקדמות הבריטית האיטית אך המתמדת בארץ-ישראל ולניצחונות הבריטיים בעיראק הייתה השפעה מיידית על הממשלה התורכית: בינואר 1917 חל משבר בצמרת השלטון התורכית, ראש-הממשלה סעיד חלים התפטר ואת מקומו תפס טלעת פחה, שצידד בהנחתת מהלומת נגד כדי לבלום את ההתקדמות הבריטית בעיראק ובארץ-ישראל. לשם כך תוכנן מבצע "ברק" ("Vilderim") על ידי המפקדה התורכו-גרמנית, שנועד תחילה להדוף את הבריטים מעיראק, אולם חרף ההתקדמות הבריטית בארץ-ישראל הועתק המבצע לזירה זו. במאי 1917 ארגן הגנרל פון-פלקנהיין את מפקדתו בדמשק בסיוע 65 קצינים בכירים (וביניהם פראנץ פון-פאפן, שהפך להלן לראש ממשלת גרמניה ולשגריר הנאצי באנקרה, וכן מוצטפה כּמאל, שהצטיין, כזכור, עוד במערכת הדרדנלים). למרות כל המאמצים הצבאיים עלה "מבצע ברק" בתוהו. באוקטובר 1917 נכבשה באר-שבע, לאחר התקפת הסחה בריטית על עזה, ב-7 בנובמבר נכבשה עזה וב-9 בדצמבר 1917 נכנסו חיילותיו של אלנבי לירושלים. למרות שבראשית שנת 1918 חלה הפוגה בהתקדמותם של הבריטים, היה ברור לחלוטין, כי החילות התורכיים נמצאים במצב של התגוננות מתמדת. גם חילופי-הגברא בפיקוד הארץ-ישראלי והצבתם של קצינים גרמניים בעמדות הפיקוד לא שינתה את מהלך העניינים. ב-18 בספטמבר 1918 הובסו התורכים במערכה המכריעה ליד מגידו, וכתוצאה מכך נפלו חיפה וטבריה בידי הבריטים באותו חודש עצמו, והחילות התורכים עמדו בפני התפוררות מוחלטת בחזית הארץ-ישראלית. רק חתימת שביתת הנשק ב-30 באוקטובר 1918 שמה קץ לפעולות המלחמתיות בארץ-ישראל ובסוריה.

חצ"א ערב ותימן
עם פרוץ המלחמה נמצאו חבלים רבים בחצ"א ערב מחוץ לתחום שלטונם של התורכים. שטחים אחרים השתייכו לתורכיה רק מבחינת סמלית, ואילו מבחינה מעשית הוו הם נחלאות של שליטים מקומיים. חבלי נג'ד ואל-אחסה היו עצמאיים תחת שלטונו של אבן-סעוד; בג'בל שַמַר שלטו הרשידים שהיו פרו-תורכיים ולחמו באבן-סעוד; ובתימן ההררית שלט האמאם יחיא, ששמר על נאמנותו לסולטאן. בחג'אז, שהשתייכה להלכה לתחום שלטונו של חוסיין ההאשמי, חנו גדודים תורכיים לאורך המסילה החג'אזית וכן במכּה ובאל מדינה. גם בתימן חנו שלוש יחידות תורכיות.
בעוד שאבן-סעוד לא השתתף גלויות במערכה נגד תורכיה, אלא הסתפק בנקיטת עמדה אוהדת לבריטניה, בעידודם של השלטונות הבריטיים בהודו, שלא גרסו שיתוף מוסלמים במאבק נגד התורכים, הרי שחוסיין, השריף ההאשמי מחג'אז, הצטרף בגלוי למערכה נגד הבריטים, שנודעה לאחר מכן כ"מרד במדבר". על חשיבותו של "המרד במדבר" ותרומתו הצבאית חלוקות הדעות. האינפורמציה המרבית שאובה מספריו של לורנס איש ערב,³ שהיה הרוח החיה ב"מרד הערבי". בעקבות תיאוריו המוגזמים של לורנס הייתה קיימת נטיה לייחס חשיבות רבה למבצעים הצבאיים בחג'אז. לפי הערכתו של ההיסטוריון הבריטי טוינבי (Toynba) רותקו כ-65,000 חיילים תורכיים במבצעים אלה. הפרשן הצבאי הבריטי לידל-הארט אמד את החייל הערבי בשלהי המלחמה בכ-10,000 חייל. בשנים האחרונות חלה נטיה מוטעמת להעמיד את חשיבות "המרד במדבר" על מקומו המתאים. מסתבר, שהפעולות הצבאיות של ההאשמים נשאו אופי של פשיטות הטרדה ולא הוו גורם צבאי רב-חשיבות בכל שלבי המלחמה, להוציא אולי את השלב האחרון.
ב-5 ביוני 1916 הכריז השריף חוסיין מלחמה על תורכיה, לפי כל גינוני הטכס הערבי, בשלפו את אקדחו ביריית פתיחה לעבר הקסרקטין התורכי במכּה. השבטים הלוחמים אורגנו במסגרת פרטיזנית על ידי קצינים בריטיים ובראשם לורנס הנודע, קולונל ווילסון, רג'ינלד ווינגייט (שהפך אחרי כן למפקד המבצעים בחג'אז ולהלן – הנציב הבריטי במצרים), קולונל ניוקאמבּ ואחרים. כן שותפה משלחת צבאית צרפתית בנמל ג'דה, בראשות קולונל בראֶמון (Brémond), שהשאילה מספר קצינים צפון-אפריקאיים לשבטים הלוחמים. כמפקד עליון לכל הערב-רב של הכוחות הלוחמים מונה האמיר פייצל, בנו השלישי של השריף חוסיין ממכּה. הפעולות הצבאיות החלו, כאמור, בניתוקה של המשלחת התורכו-גרמנית בראשותו של פון-סטוצינגן (Stotzingen), שעשתה דרכה בחג'אז לעבר תימן, על מנת לחזק את היחידות התורכיות בתימן, ולהקים שם בסיס אספקה וציוד לקראת מבצעים צבאיים נגד הבסיס הבריטי בעדן. לאחר הכרזת המלחמה הרשמית במכּה ובאל-מדינה ניסו האמירים פייצל ועלי להכניע את חיל המצב התורכי במכּה. לאחר שלושה ימי קרבות נפלה מכּה בידי ההאשמים (8 ביוני). לאחר מכּה נכבש נמל ג'דה בים-סוף, ובעת ובעונה אחת נערכו פשיטות על מוצבי התורכים לאורך המסילה החג'אזית. עד ספטמבר 1916 השתלטו הערבים על מרבית העיירות והמוצבים התורכיים בחג'אז, להוציא את אל-מדינה, השוכנת בקצה הדרומי של המסילה החג'אזית. בעיר זו, שבוצרה כהלכה על ידי התורכים, החזיקה מעמד במצור עד סוף המלחמה, הן מפאת התגוננותם הנמרצת של התורכים והן מפאת ניתוק המסילה החג'אזית שמנעה את אפשרות נסיגתם. מספטמבר 1916 ואילך נחצה הגייס הערבי לשני ראשים: האחד, המשיך במצור על אל-מדינה, בפיקודם של שלושת בני חוסיין, עלי, עבדאללה וזייד. השני, בראשותו של האמיר פייצל, נע צפונה לעבר הירדן המזרחי על מנת להבטיח את אגפם הימני של חיילות אלנבי בארץ-ישראל ולהשתלט על המטרה העיקרית-דמשק. גם כאן חלוקות הדעות על מידת הסיוע הממשי שהעניקו גדודיו של פייצל לבריטים. תוך כדי התקדמותם צפונה כבשו כוחותיו של פייצל את מעון עקבה ואדרעי בעבר-הירדן המזרחי, כשאליהם מצטרפים "בלתי-סדירים" רבים מקרב שבטי הבדווים בסוריה ובעבר-הירדן, וכן עריקים מהצבא העת'מאני. בראשון באוקטובר 1918 נכנסו לוחמיו של פייצל לדמשק בצוותא עם הצבא הבריטי והתקבלו שם בהתלהבות ספונטאנית ובהתרגשות אמיתית. יתרת סוריה נכבש על ידי פעולות משולבות של החיילות הבריטיים באזורי החוף הלבנוני-סורי (צור, צידון, בירות וטריפולי) עם הגייס הערבי, שפעל בעורף היבשתי (והכניע את חומס, חמת וחלב). בסביבות חלב נתקלו הכובשים בהתנגדות מרה מצד הצבא התורכי בפיקודו של מוצטפא כּמאל, אולם הייתה זו "שירת הברבור" של התורכים, שכן מספר ימים לאחר מכן נחתמה שביתת הנשק.
ניתוקו של הגייס התורכי ששהה בתימן הפך לעובדה מוחלטת לאחר השתלטות ההאשמים על חג'אז. אולם עוד לפני "המרד במדבר" (יוני 1916) היה חייל המצב התורכי בתימן מבודד מזירת הקרבות העיקריים, ולפיכך נידונה מלחמתו לכישלון מראש. בשנת 1915 חדרו חיילים תורכיים בלוויית לוחמים תימנים לשטח החסות של עדן. ללוחמיו של האמאם יחיא ניתנה בכך הזדמנות לגמול לבריטים על "גזילת עדן" משנת 1839. לאחר שהתורכים והתימנים כבשו את שייח' סעיד הם התקדמו עד לפרבריה של עדן עצמה. אולם מבצע זה נכשל, כשם שנכשלה תפיסתו של האי פֶרים במוצאיו הדרומיים של ים סוף, מחמת חוסר תיאום צבאי עם המפקדה העליונה של התורכים.

עיראק
השיקולים של השלטונות הבריטיים בהודו לנחות בעיראק היו כדלקמן: א) התוויית מדיניות של יד חזקה לשייח'ים של נסיכויות המפרץ הפרסי, ובמיוחד לשייך מח'מרה ולשליט כוויית, שהושפעו הן מהשמועות אודות כניסתה של תורכיה למלחמה לצד מעצמות המרכז, והן מפעילותם של הסוכנים הגרמניים בדרום-פרס; ב) אבטחת מתקני הנפט על ידי המפרץ הפרסי, וכמטרה משנית – שחרור הרכוש הבריטי שהוחרם בדרום עיראק; ג) מטרה מדינית – רכישת אהדת הערבים ומניעת הג'האד. לפיכך מונה סר פרסי קוקס (Cox) כנספח מדיני לידי המשלחת הצבאית הבריטית.
מטרות אלה היו, למעשה, מוגבלות מבחינה צבאית. אולם מבחינה כלכלית ומדינית עלתה חשיבותן לאין שיעור, מאחר והנפט הפרסי הפך לחיוני לספינות המלחמה הבריטיות, משעה שהחריפה מלחמת הצוללות הגרמניות באוקיינוס האטלנטי ונתגלו קשיים באספקת הנפט מארה"ב. פקודות המבצע שניתנו, אפוא, לגנרל הבריטי דאֶלמיין (Delmain) כללו את כיבושה של בצרה כשלב ראשון למערכה, בהתחשב עם בידודה וריחוקה של עיר זו ממרכזי השלטון העות'מאניים. המגבלה העיקרית לכיבוש עיראק הדרומית נראתה לפיקוד הבריטי בתנאים הטופוגרפיים הקשים (ביצות ושטחים מוצפים).
ערב הנחיתה בדרום עיראק הוצפה המדינה בגל של שנאה מסורתית של השייח'ים לשלטונות התורכיים, ואילו הכורדים היו בעיצומה של תסיסה אנטי-ערבית ואנטי-תורכית. מיעוטם של הכוחות הנוחתים, אחוז החיילים המוסלמים ההודיים הרב בתוכם והתכנון המוקדם הלקוי של הפלישה שִוו למבצע כולו אופי חובבני למדי. אולם באוקטובר 1915 הוכרעה הכף לטובת הנחיתה, בהתחשב בשיקולים שהוזכרו לעיל, על ידי מזכיר החוץ הבריטי בהודו סר פרסי קוקסי. ב-5 בנובמבר נפתחה זירת המבצעים עם התקדמות הבריגדה של הגנרל דלאמיין מכוויית. דיביזיה אחרת, בפיקודו של בראֶט (Barret) כבשה את פאו (בשפך השטאל ערבּ) ואת עיר הנפט עבדאן, לאחר שהתורכים הצליחו לחבל במקצת בצינורות הנפט שלה. התורכים ניסוי למנוע את ההתקדמות על ידי סתימת השט אל ערב בספינות טבועות, אולם מבצעם נכשל, וב-22 בנובמבר נכבשה בצרה בקלות רבה. נוכח חולשתה המפתיעה של ההתנגדות התורכית הציע הפיקוד הבריטי המקומי לעלות אל בגדד, אולם ההצעה נדחתה על ידי השלטונות בניו-דלהי. עד תחילת שנת 1915 ביססו הבריטים את שלטונם בבצרה. מרבית השייח'ים הצטרפו לתורכים בנסיגתם. בהמשך שנת 1915 התחדשו הקרבות בהתקפות תורכיות על אחוואז ואזורי הנפט בערביסתאן, בתמיכת השבטים המקומיים. במרוצת חודש אפריל הכּו התורכים בשֻעַייבַּה (שהפכה לאחר מכן לבסיס אוויר בריטי חשוב), ושרידי גדודיהם נרצחו על ידי בעלי בריתם הערבים. בינתיים התארגן הכוח הבריטי מחדש בפיקודו של הגנרל ניקסון (Nixon). יחידות חלוץ בריטיות, שהסתייעו בשתי סירות-מלחמה, כבשו בקלות רבה את עמארה על החידקל. כתוצאה מכך החלו המפקדים המקומיים לזלזל בעוצמת ההתנגדות התורכית והוחלט על הפניית המחץ העיקרי לעבר נאצרייה על הפרת. גם עיירה חשובה זו נלכדה בנקל. לאחר כיבוש עמארה ונאצרייה הוענשו משתפי הפעולה הערביים בערביסתאן. המפקדה הבריטית החליטה בשלב זה להימנע מעלייה על בגדאד ולהסתפק בהתבססות בשטח הכיבוש שבמשולש בין פאו, עמארה ונאצרייה. השיקולים נגד מסע מזורז לבגדאד נבעו בחלקם מכישלון הנחיתה בגליפולי, ובחלקם – מתנאי הקרקע הקשים ללוחמה. מכל מקום, ב-28 בספטמבר הובס במפתיע חילו של נור אד דין בי על יד כות והדרך לבגדאד נראתה פתוחה.
לאור ההתפתחות החדשה במצב הוחלט בדרג של ישיבת קבינט בריטי לעלות על בגדאד ולכובשה מיניה וביה. השיקולים הבריטיים להקדמת כיבושה של בגדאד היו כדלקמן: א) התקדמותם המהירה של הרוסים בטראנס-קווקז ובצפון-פרס לעבר כרמנשאב וכיבוש ארזרום. ראש ממשלת בריטניה, אסקווית, רצה להקדימם בכיבושה של עיראק ואילו המטכ"ל הבריטי תמך בהתחברותם המהירה של הכוחות הבריטיים והרוסיים על מנת לבתר את הצבאות העות'מאניים; ב) תדריכי שירותי המודיעין הבריטיים הצביעו אל חולשתם הצבאית, כביכול, של התורכים; ג) הערכות המצב של המפקדים המקומיים צידדו באופנסיבה מהירה ומאולתרת; ד) היו גם שיקולי יוקרה מצד ראש ממשלת בריטניה, ששאף לחפות על הכישלון בגליפולי על ידי כיבוש בזק של בגדאד.
הגנרל הבריטי טאונסהנד (Townshend) התקדם במהירות עד לפרברי בגדאד, אולם מהלומת פתע של הגייסות התורכיים אילצה אותו לסגת עד לכות אל עמארה. המודיעין הבריטי הכשיל את המבצע כיוון שלא ידע על שיגור תגבורת תורכית מגליפולי. נוסף לכך עמד בראש המפקדה התורכית הגנרל הגרמני פון-גולץ (Goltz), מצביא מוכשר שרומם את רוח הלחימה של חייליו. טאונסנהד נאלץ להתבצר בכות, וחיילותיו עמדו במצור במשך 140 יום עד לכניעתם ב-25 באפריל 1916. כניעתם של 9,250 החיילים הבריטיים בכות נחשבה לתבוסה מחפירה. פרסי קוקס עצמו הצליח להיחלץ מכות הנצורה ברגע האחרון. כל הניסיונות להבקעת המצור, כולל צליחת החידקל על ידי תגבורות שונות, וכן ניסיונו של לורנס לשחד את המפקד התורכי, עלו בתוהו.
לאחר מפלת כות וכניעת טאונסהנד נתמנתה ועדת חקירה על ידי אסקווית, שתלתה את הקולר בצווארו של המפקד הבריטי ניקסון וממשלת הודו. ניקסון הוחלף על ידי הגנרל לייק (Lake), הבריטים נסוגו דרומה ועברו למערך דפנסיבי מובהק, תוך צפייה לאופנסיבה רוסית בצפון. בינתיים החלו הבריטים לשפר את מערכם הצבאי: נמל בצרה הועמק והורחב, הונחו קווי מסילה ברזל בין בצרה ונאצרייה ובין עמארה וקורנה (הקו האחרון הורחב בשנת 1917). כן נסללו דרכי-גישה והוקמו בסיסים צבאיים. כל אותה תקופה שבין אפריל בדצמבר 1916 חלה הפוגה בקרבות. בינתיים חלו אי אלו תמורות אחרות: לאחר מותו של הגנרל פון-גולץ בעיצומו של המצור על כות נתמנה חליל פחה (דודו של אנוור) למפקד עליון בחזית העיראקית. זה האחרון חסר את תכונות המנהיגות של קודמו. באביב 1916 חלו שינויי גברא בפיקוד הבריטי: הגנרל מוד (Maude) החליף את לֵייק. נוכח נסיגת הרוסים וחדירתם של התורכים לפרס הועברה מדיניות משרד המלחמה הבריטי לפסים אופנסיביים. מוד תכנן את השמדת הכוחות התורכיים, ללא התחשבות בשיקולי יוקרה ככיבוש בגדאד. עד סוף פברואר טוהרה הגדה הימנית של הנהרות חידקל וחדיאלה, ובכך נפתחה הדרך לכיבוש של בגדאד (11 במרץ 1917). אותה תקופה כבשו הגייסות הרוסיים את עיר הנפט חנקין בצפון-מזרחה של עיראק, אולם הם היו בעיצומו של תהליך התפוררות עקב המהפכה הבולשביקית. שיתוף הפעולה עמם היה בלתי-יעיל. מהחורף של שנת 1917 ועד לאביב 1918 נפסקו כמעט המבצעים הצבאיים. עוד בספטמבר 1917 ניהל הגנרל מוד את התקפתו האחרונה (לפני שנפטר ממחלת חולירע) וכבש את רמאדי על הפרת, לאחר שכיבושה נכשל לפני כן, יורשו בפיקוד גנרל מרשאל (Marshall), המשיך בהתקדמותו לאורך הפרת התיכון וכבש את חדיתה. בחזית המזרחית הצליחו הבריטים לכבוש את עיר הנפט כּרכּוך (7 במאי 1917), אך נאלצו לפנותה מפאת קשיי אספקה. באוקטובר 1918 הילכו שמועות על שביתת נשק הממשמשת ובאה. הבריטים ניצלו את המצב כבשו מחדש את כרכוך והגיעו לפרבריה הדרומיים של מוצול. ב-30 באוקטובר 1918 נחתם חוזה שביתת-הנשק במודרוס, שקרא לחילות המצב התורכיים להיכנע. התורכים סירבו לפנות את מוצול בטענה, כי העיר הוחזקה על ידי חיל קרבי אולם הבריטים דחו את טענותיהם (ובכללן – הטענה, כי מוצול אינה שייכת למסופוטמיה), וכבשו את העיר בראשות קולונל לישמאן, לאחר חתימת חוזה שביתת הנשק במודרוס. ב-7 בנובמבר אילץ הגנרל מרשאל את המפקד התורכי עלי אחסן לאשר בחתימתו את פינוייה של מוצול מכוחותיו.

אסכולות מדיניות-צבאיות במדיניות הערבית של בריטניה
בתקופת הקרבות בעיראק, בחג'אז, בסוריה ובארץ-ישראל התבלטו שתי אסכולות במדיניות הערבית של בריטניה במזרח-התיכון: האסכולה ההודית והאסכולה הבריטית-מצרית. הגישה של השלטונות הבריטיים בהודו נשענה על נקודת המוצא של האינטרסים הבריטיים-הודיים המיידיים בעיראק, כלומר שמירה על חופי המפרץ הפרסי ומתקני הנפט, וראיית עיראק כמרחב ליישובם האפשרי של עודפי האוכלוסין ההודיים. גישה זו רצתה לשלב את עיראק במינהל הבריטי של הודו ולהפכה לעמדת הגנה חיצונית בדומה לבורמה, באגפה המזרחי של הודו. האסכולה ההודית דגלה, למעשה, בסיפוחה של עיראק למערכת השלטון בהודו תוך שליטה ישירה על שטחי הכיבוש. המדינאים הבריטיים מאסכולה זו תמכו באבן-סעוד והתכוונו לשלוט באמצעותו על חופי המפרץ הפרסי המערביים ועל חצ"א ערב, לפיכך התנגדו הם לתמיכה שהוענקה להאשמים בחג'אז ול"מרד במדבר", באמתלא שכל הפעילות הצבאית של מוסלמי חג'אז נגד תורכיה תעורר את זעמם של מוסלמי הודו ותסייע בעקיפין להכרזת הג'האד של הסולטאן העות'מאני. האסכולה ההודית לא העריכה, אפוא, את תרומתם הצבאית האפשרית של הערבית, לא בחג'אז ואף לא בעיראק. ביקורו של לורנס בעיראק התקבל בקרירות מודגשת על ידי חוגי השלטון הבריטיים שם.
על גישה זו נמצאו חולקים רבים איירלאנד,⁴ למשל, טוען, כי הלאומיות העיראקית לא הוערכה כראוי, וקובל על המדיניות הרשמית של המינהל שדכּאה את גילויי הלאומיות העיראקית. לדעתו, אפשר היה לעורר מרד ערבי בעיראק בדומה ל"מרד במדבר" של השריף ממכּה. בעת ובעונה אחת שולל ההיסטוריון הבריטי את תמיכת האסכולה המצרית בשלטונו של פייצל על דמשק, כיוון שתמיכה זו הייתה מושכת את המדיניות הצרפתית להתערבות בענייניה של הודו.
האסכולה הבריטית המצרית צידדה במרד הערבי ובניצול ההאשמים כמכשיר להשלטת ההשפעה הבריטית על שטחי ארצות ערב. אסכולה זו קיבלה חיזוק לעמדתה לאחר כישלון הנחיתה בגליפולי ונפילתה של כות (אפריל 1916) בעיראק. מכל מקום, נראה שגישה זו הכריעה בסופו של דבר והתקבלה כמדיניות הרשמית של בריטניה, למרות גירושם של ההאשמים מחג'אז על ידי אבן סעוד. בשנת 1917 הוחלט להעביר את ניהול ענייניה של עיראק מהודו לממשלה הבריטית בלונדון. כן הוחלט על מתן אוטונומיה מסוימת והרכבת מנגנון ניהול פנימי לוולאית של בגדאד. לעומת זאת הושארה בצרה בניהול בריטי ישיר. עד להעברת השלטון בעיראק במישירן ללונדון, הונהגה בעיראק "שיטת סנדמאן" (Sandeman), היינו מדיניות מימשל בריטית שנוסתה בהודו. מגמתה הייתה ליתן יד חופשית ואוטונומיה לשייח'ים בעיסוקיהם שם שבטיהם. שיטה פיאודלית זו הייתה צריכה להבטיח לבריטים את תמיכת ראשי השבטים בעיראק נגד העירוניים, בעלי המגמות הלאומיות. מכל מקום, שיטה זו שאומצה בעיראק על ידי מדינאי האסכולה ההודית גרמה לקשיים מינהליים בתהליך הדצנטרליזציה של עיראק והשפיעה על המרידות בשנים 1920 ו-1935. שלוש שנים לאחר שענייניה של עיראק הועברו ללונדון פוטר המושל הבריטי ווילסון (1920) ובמקומו מונה פרסי קוקס, שרכש ניסיון קודם בענייני המדינה, עוד בפרוס מלחמת העולם.

המינהל הבריטי בעיראק בזמן המלחמה
בין השנים 1915–1916 עמדו שבטיה של עיראק בסימן התמורה בשלטון. החלו להירקם קשרים ראשוניים עם המינהל הבריטי בראשות ווילסון וקוקס. בצד המימשל האזרחי מונו מפקדים צבאיים בערים, שהיו כפופים למינהל האזרחי. הדילמה היסודית של הבריטים הייתה באיזו שיטת מינהל לנקוט. לפי הסכּמי האג (1907) חוייבו הכובשים להשאיר על כנו את המימשל המקומי, אולם הבריטים העדיפו, כזכור, את השיטה ההודית ("שיטת סנדאמן") כיוון שסברו, כי הוולאיתים של בגדאד ובצרה יסופחו בסופו של דבר למינהל הראשי בהודו, וכן מפאת בריחתם של ראשי המינהל התורכי, שהשמידו בנסיגתם את כל המסמכים המינהליים. לפיכך נאלצו הבריטים להתקין את "קובץ התקנות לאזורי הכיבוש בעיראק", שפורסמו בערבית והתבססו על הקובץ המקביל בהודו. לגבי השבטים הוצאו תקנות מיוחדות שייפו את כוחם של השייח'ים לפסוק, עד גבול מסוים, בדיני נתיניהם. כן חודש מוסד ה"אלתזאם" (החכרת המסים) לשייח'ים של וולאית בצרה. ראשי השבטים נקבעו כאחראים לביטחון הפנימי, לגביית המסים, ולמכירת ציוד למינהל האזרחי. בסיכומו של דבר, התבססו שלטונות הכיבוש הבריטיים על כוחם של ראשי-השבטים, אשר הוחלש בהדרגה עוד בזמן התורכים. מטרותיו של מינהל הכיבוש בנקיטת מדיניות זו היו רבות: רכישת לבם של השייח'ים והשגת נויטראליות אוהדת מצדם, הן על ידי מתן סובסידיות והן על ידי העסקת נתיניהם. כן נמנע מינהל הכיבוש מלגייס עיראקים למלחמה נגד התורכים כיוון שחשש, כזכור, מפני תגובתם השלילית של מוסלמי הודו, וזלזל בהערכת כוחם הצבאי של העיראקים. הערכה זו הביאה למשגה טקטי רציני כשהשלטונות הבריטיים החמיצו את המתיחות שהשתררה בין שבטי השיעים באזור הפרת התיכון (1915–1916) ואת רצונם למרוד בתורכים, לאחר שעריקים תורכיים חיללו את מקומות הקודש בערים נג'ף וכרבלאי אמנם נציג הערים "המתמרדות" ניהול מו"מ עם פרסי קוקס אך ללא תוצאות של ממש. המהומות שפרצו בכרבלא, התפשטו על פני נג'ף וחִלַה את השלטון התורכי, עד לדיכויין האכזרי באמצעי רצח והרס. כלכלתה של צפון-עיראק הייתה בשפל המדרגה עקב ניתוקה מאזור בצרה שנכבש על ידי הבריטים. האנדרלמוסיה הכללית גברה במרוצת שנת 1916 עקב פלישתם של הרוסים בראשית שנה זו לרוואנדוז בפרס, ובריחותיהם ההמוניות של הארמנים בשלהי אותה שנה.
בין השנים 1917–1918 המשיך לשרור התוהו ובוהו שהשאיר המינהל התורכי בנסיגתו. האנדרלמוסיה הכללית הביאה בהדרגה לשינוי בגישתם של שלטונות הכיבוש הבריטיים. אמנם במרץ 1917, לאחר כיבושה של בגדאד, יצאו הגנרל מוד ומרק סייקס (Sykes)⁵ בהכרזה כלפי המנהיגים הערביים והזמינו אותם להשתתף בניהול ענייני השלטון, אולם שום הבטחה נוספת לא ניתנה, ונעשה מעט מאוד לממש הצהרה זו. מצב הביטחון היה תקין רק בערים הראשיות. המחסור בציוד ובמזון שיתק לחלוטין את החיים הכלכליים, ומעל לכל – מצבה המדיני של עיראק היה מעורפל ובלתי ברור ואפילו לבריטים עצמם. רק בשלהי דצמבר 1917 נשלחו יחידות צבאיות ופקידי מינהל לחבלי הפרת התיכון כדי להשליט סדר כלשהו. עד אז שלטו באזור שייח'ים מקומיים בעלי עבר מפוקפק, ועריקים תורכיים שיבשו את הביטחון. עוד בתחילת שנת 1918 נרצחו פקידים בריטיים בנג'ף כתוצאה מפעילותם של סוכנים תורכיים, שמומנו על ידי מקורות גרמניים. המשלחות הצבאיות הבריטיות תפסו את הרוצחים ותלום. באזורי המדבר העיראקי הוסדרו היחסים עם שבטי העניזא על ידי קולונל לישמאן. שבטי השַמַר נשארו ברובם בטריטוריה תורכית.
היחסים הראשונים עם הכורדים נקשרו לאחר שהבריטים כבשו את חנקין, עוד במרץ 1917, נכבשה כזכור עיר זו על ידי הרוסים. לאחר נסיגת הרוסים והתפוררות גייסותיהם נכבשה העיר על ידי התורכים. הרוסים והתורכים כאחד הנהיגו באזור משטר של טרור. עם כיבושה של כרכוך על ידי הבריטים, באביב 1918, נערכה קבלת פנים חגיגית לחייל הבריטי על ידי מנהיגי הכורדים, ובראשם שייח' מחמוד מסוליימאניה, שהתכנסו עוד קודם לכן למועצה בסוליימאניה בירתם. המגע הראשון עם האשורים נוצר לאחר חדירת כוח בריטי, בינואר 1918, לסביבות אגם אורמייה. האשורים-הנוצרים שמרדו, כזכור, בתורכים בסיוע הרוסים הופקרו, למעשה, לאחר נסיגתם של האחרונים, לחסדיהם של שבטי הכורדים העויינים. אחיו של מנהיגם, מר שַמעוּן, הוצא להורג במוצול על ידי התורכים, ובכך ניתן האות לטבח מצד הכורדים. כתוצאה מכך נהדפו האשורים לאזורים ההרריים קשי-הגישה, תוך ניסיון לחזור ולפרוץ להם דרך לעבר רגם אורמייה- נסוגו האשורים וביצעו פשיטות תגמול על כפרי הכורדים. הבריטים ניסו לשווא לאחד את השבטים ההרריים העוינים לתורכים-הכורדים, האשורים והארמנים באזבייג'אן. הרציחות ההדדיות העלו בתוהו את מאמציהם. הטבח באשורים נפסק רק לאחר ששרידיהם נאספו על ידי הבריטים ויושבו במחנות פליטים בעיראק התיכונה, בצוותא עם 20,000 ארמנים נוספים.

המשך המבצעים בטראנס-קווקז
במרץ 1918 נחתם הסכם בראסט-ליטובסק שהוציא מבחינה רשמית את רוסיה הבולשביקית מזירת הקרבות. אולם הדיונים החשאיים שנערכו בין הגרמנים והבולשביקים, אשר קדמו להסכם הרשמי, היו בעלי משמעות רבה ליחסיהן העתידים של תורכיה וגרמניה. ראש הממשלה התורכית, טלעת פחה, הציג אישית את תביעותיה המדיניות של תורכיה בדיונים אלה. התביעות כללו את החזרתם של מבצעי הגבול קארס וארדהאן וכן את סיפוחו של נמל באטום; מתן יד חופשית לפעילות מדינית וצבאית בקווקז ובצפון-פרס; וקבלת היתר לזיכיונות על מחצבים ואוצרות קרקע בתחומים הנדונים. בסיכומו של דבר, הזדהו התביעות הללו עם המגמה הפאן-תוראנית שרווחה בחוגי צמרת השלטון התורכי. גרמניה תמכה בתביעות אלה בהסתייגות רבה, שכן היא חששה מפני העכרת יחסיה העתידיים עם רוסיה הסובייטית ומפני הסחת נקודת הכובד של המאמץ התורכי מהחזיתות בעיראק ובארץ-ישראל. מבחינתה של גרמניה לא נודעה והחשיבות יתרה לבריתה עם תורכיה, שכן התורכים רק הכבידו בתביעותיהם ובטענותיהם. יתרה מזאת, מאז כניעתה של רומניה ויציאתה של רוסיה מהמערכה נמוג החשש מפני השתלטות בריטית על נמלי הים-השחור, ותפקידה של תורכיה כשומרת המיצרים הפך למשני בחשיבותו.
בהתאם לחוזה בראסט-ליטובסק קיבלה תורכיה את מחוזות קארס, ארדהאן ובאטום, אלא דא עקא שהייתה לכך משמעות סמלית בלבד, שכן רוסיה הייתה מסוערת במלחמת אזרחים וכתוצאה מכך איבדו הסובייטים את שליטתם על קווקז. הסיים (פרלמנט) הטראנס-קווקזי שהתכנס עוד בדצמבר 1917, והורכב מנציגי גיאורגיה, ארמניה ואזרבייג'אן, הכריז על עצמאותה של טראנס-קווקז והמשיך בניהול המלחמה נגד התורכים המתקדמים, למרות שהחיילים הרוסיים נסוגו מהחזית. ברם, האחדות הטראנס-קווקזית הופרה עד מהרה: האזרבייג'אנים דוברי התורכית סירבו לשתף פעולה עם כוחות הפדרציה, ועמדו לבקש בנפרד שביתת-נשק מהתורכים. למרות פתיחת האופנסיבה התורכית החדשה נתקלה פרישתם של האזרבייג'אנים בהתנגדותם של שאר חברי הפדרציה הטראנס קווקזית. אליבא דאמת, האזרבייג'אנים נתפתו לתעמולה הפאן-תוראנית של התורכים, וראו באלה האחרונים את משחרריהם האמיתיים מעולה של רוסיה הצארית. חולשתה של הפדרציה הטראס-קווקזית אילצה את מנהיגיה לנהל מו"מ עם התורכים בחודשי מרץ-אפריל בטרביזונד. התורכים לחצו על קבלת תנאי הסכם בראסט-ליטובסק כבסיס לדיונים. בנצלם את ההפוגה ששררה בקרבות כבשו התורכים במבצע בזק את קארס, ארדהאן ובאטום, ערים שמקומו בתחומי גיאורגיה וארמניה. לאחר יצירת העובדות המוגמרות נאלצה הפדרציה הטראנס-קווקזית להסכים לתנאי שביתת-הנשק של בראסט-ליטובסק כבסיס להמשך המו"מ עם התורכים. בוועידת באטום (מאי 1918) החמירו התורכים את תנאיהם בהשוואה לוועידת טרביזונד, ותבעו, למעשה, פיקוח צבאי וכלכלי מלא על מדינות הפדרציה, מלבד תוספת שטחי כיבוש נרחבים על חשבון גיאורגיה וארמניה. כתוצאה מכך יצאה גיאורגיה מהפדרציה הטראנס-קווקזית וגרמניה ערבה לגבולותיה. פדרציה זו התפרקה סופית במאי 1918, שעה שאזרבייג'אן וארמניה פרשו אף הן. עתה הגישה תורכיה את תביעותיה בצורה אולטימטיבית נפרדת לכל אחת מהמדינות העצמאיות. אולם מאחר שגיאורגיה הייתה תחת חסות גרמנית ואזרבייג'אן נהנתה מאהדה תורכית – הופנה עיקר המחץ של האולטימאטום כלפי ארמניה. ביוני 1918 נחתם הסכם באטום בין תורכיה לבין שלושת הרפובליקות החדשות. גיאורגיה שמרה על באטום בתחומיה, אולם ארמניה נאלצה לפנות את יחידותיה מעיר המפתח החשובה באקו. גיאורגיה השתעבדה בהדרגה לגרמניה ויחידות צבא גרמניות בפיקודו של פון-קרסנשטיין השתלטו על באטום. תורכיה הידקה את קשריה עם אזרבייג'אן כצעד ראשון לקראת הגשמת האידיאולוגיה הפאן-תוראנית. בעת ובעונה אחת המשיכה רוסיה להתפורר עקב מלחמת האזרחים: עד דצמבר 1917 השתחררו חצ"א קרים, צפון-קווקז, קזן ותורכסתאן, כולם חבלים המאוכלסים על ידי מוסלמים, מעולה של רוסיה הצארית.
הגשמתה של הסיסמה הפאן-תוראנית נראתה קרובה מאין כמוה, ומטרתה הסופית הייתה לאחד את הטטארים והמוסלמים של קווקז ומרכז-אסיה עם תורכיה. בקיץ 1918 נחתם הסכם צבאי ("ברית גאנז'ה") בין תורכיה לאזרבייג'אן להקמת צבא כל-מוסלמי בשטחי קווקז וטראנס-קווקז, בפיקודו של נורי פחה, אחיו של אנוור ופאן-תוראניסט נלהב. המשימה הראשונה של החייל החדש הייתה לשחרר את באקו, שנלכדה במרץ 1918 על ידי קומוניסטים ארמניים. הללו השליטו משטר טרור בעיר נפט זו והארמנים ניצלו את ההזדמנות ליישב את חשבונותיהם עם המוסלמים המקומיים. ברם תכניותיה הפאן-תוראניות של תורכיה נתקלו בהתנגדות צפויה מצד גרמניה. שכן מאז השתלטותם של הגרמנים על באטום בגיאורגיה הם חתמו על הסכם נספח להסכמי בראסט-ליטובסק, שלפיו זוכו על ידי הסובייטים בניצול מעיינות הנפט של באקו, והותרו לשגר צבא דרך שפך הוולגה כדי להגן על באקו מפני התורכים. בעוד המשלחת הצבאית הגרמנית עושה את דרכה לעיר הנפט מוגר השלטון הקומוניסטי-הארמני על באקו על ידי מהפכנים סוציאל-ריבולוציונריים אנטי-גרמניים. המשלחת הצבאית הגרמנית נאסרה על ידי שלטונות הדיקטטורה של באקו, ואלה האחרונים פנו בבקשת עזרה לבריטים. הבריטים תמכו מלכתחילה בקיומן העצמאי של הרפובליקות הטראנס-קווקזיות וניסו בשעתו לנהל עמן מו"מ, אך דא עקא שהדיונים לא מצאו אוזן קשבת אצל שליטי הרפובליקות, להוציא את הארמנים. עתה קפצו הבריטים על המציאה, ובאוגוסט 1918 הגיעה יחידה צבאית בריטית בפיקודו של גנרל דאנסטרוויל (Dunsterville) לבאקו. אולם הבריטים נכשלו במאמציהם לארגן את הגנתה של באקו, ונאלצו להגיע לכלל הסכם עם התורכים בדבר פינוי יחידותיהם לצפון פרס. ב-14 בספטמבר נכנסו החיילות התורכיים ויחידות הצבא הכל-מוסלמי לבאקו, וראשית מעשיהם הייתה לגמול לארמנים על הטרור שנערך במוסלמים. מפלת באקו הגבירה את חששותיהם של הבריטים מפני חדירה תורכית פאן-תוראנית לעבר תורכסתאן, מזרחית לים הכספים תוך יצירת איום מסוכן על הודו. אולם חודשיים לאחר כיבוש באקו נכנעה תורכיה וחתמה על הסכם שביתת הנשק במודרוס. האיום התורכי לא יצא, אפוא, לפועל, אם כי במרכז אסיה נמשכו המבצעים הצבאיים של הבריטים נגד הסובייטים גם לאחר הסכמי שביתת הנשק.

ההסכמים הסודיים על חלוקת האימפריה העות'מאנית
עוד בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה היה ברור לבנות-הברית, כי יש צורך להתוות מחדש את המפה המדינית של המזרח-התיכון ולהתחלק בשלל הטריטוריאלי של תורכיה העות'מאנית. כמובן, שהחשאיות הייתה יפה לתוכניותיהן האימפריאליסטיות של המעצמות המנצחות, ובהתאם לכך נחתמו הסכמים סודיים בינן לבין עצמן, הסכמים שסתרו לעתים בתוכנם זה את זה, והיה צורך לתקנם ולתאמם. דא עקא, שהתווייתה המחודשת של מפת המזרח-התיכון הייתה כרוכה בסיבוכים רבים עקב תאבונן הטריטוריאלי של שלוש המעצמות העיקריות ואיטליה, שהצטרפה יותר מאוחד למלחמה, וככל שתרומתה הצבאית הייתה מועטת כן התרבו תביעותיה האימפריאליסטיות. המצב הסתבך שבעתיים עקב הבטחות מעורפלות שניתנו לסירוגין לערבים-ההאשמים, לכורדים ולאשורים על ידי בריטניה, וכן עקב מתן "הצהרת בלפור" לציונים. לאחר צאתה של רוסיה הצארית מהמלחמה הפכה זו האחרונה מבעלת-ברית לאויבת. הסובייטים, שניערו חוצנם מההסכמים הסודיים שנחתמו בעיצומה של המלחמה, טרחו לעשות להם פומבי בנובמבר 1917, ובכך תרמו רבות להעכרת היחסים בין בריטניה והערבים. מכל מקום, ככל שהתקרבה המלחמה לסיומה השתפר מעמדה של בריטניה במזרח-התיכון, שכן הצבאות הבריטיים נשאו בעול העיקרי של המלחמה בזירה זו, ועמדות המיקוח הבריטיות נשענו אפוא על עובדות צבאיות מוגמרות.
בריטניה, שהונחתה במשך עשרות שנים רבות על ידי העיקרון המדיני של שמירת שלמותה הטריטוריאלית של תורכיה העות'מאנית, ניצבה עתה בראש מבתריה ומשסעיה של האימפריה. אמנם תהליך שינוי מדיניותה של בריטניה כלפי תורכיה לא חל עם פרוץ המלחמה. כבר בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19 הגיעו מעצבי המדיניות הבריטית לכלל מסקנה, כי קיצה של האימפריה העות'מאנית ממשמש ובא. כזכור, קונגרס ברלין (1878)הווה את האות הראשון למפנה בגישה הבריטית, ותפנית זו התגבשה והלכה ככל שגברה ההשפעה הגרמנית בתורכיה העות'מאנית. לרוסיה לא היו כל היסוסים במדיניותה האימפריאליסטית כלפי תורכיה העות'מאנית, שכן הרוסים לטשו את עיניהם זה עידן ועידנים לעבר קושטא והמצרים והתיימרו לרשת את האימפריה. למעשה, היו הרוסים מחולליה העיקריים של "השאלה המזרחית", החל משלהי המאה ה-16. לצרפת לא היו כל נימוקים, החל משנות ה-20 של המאה ה-19, לתמוך בהמשך קיומה של האימפריה העות'מאנית. אדרבא, לאחר הבסתה של צרפת על ידי גרמניה בשנת 1870 התגבשה המדיניות הצרפתית שהביאה לכלל קריעת שטחים מהאימפריה העות'מאנית בצפון אפריקה, איטליה, כזכור, פסחה בין הסיפים לפני שהחליטה להצטרף למלחמה לצדן של בנות הברית. שאיפותיה האימפריאליסטיות באו לכלל ביטוי בכיבושה של לוב (1912) על חשבון תורכיה העות'מאנית.
על רקע זה ניתן להבין את השתלשלותם המסובכת של ההסכמים החשאיים שנחתמו על ידי המעצמות. במרץ 1915 נחתם הסכם קושטא, שנועד להבטיח את האינטרסים הרוסיים השאפתניים בתחומי האימפריה העות'מאנית ובצפון פרס. באפריל 1915 נחתם הסכם לונדון שנועד להבטיח את כניסתה של איטליה למלחמה לצדן של בנות הברית. במאי 1916 חילקו ביניהן צרפת ובריטניה, בהסכם סייקס-פיקו, את שטחי הסהר הפורה, ובאפריל 1916 צורפה גם רוסיה להסכם זה תמורת ויתורים טריטוריאליים לטובתה. משנודע לאיטליה על הסכם סייקס-פיקו תבעה את שיתופה במלקוח, וכתוצאה מכך נחתם באפריל 1917 הסכם סנט ז'אן דה-מורייאן. דצמבר 1918 נחתם בלונדון הסכם לויד ג'ורג'-קלאמנסו, שנועד לפצות את הצרפתים על כיבוש מוצול על ידי הבריטים, בניגוד להסכם סייקס-פיקו. מלבד כל ההסכמים הסודיים הללו התקשרה בריטניה בשורה של הסדרים מעורפלים עם שליטים ערביים, כגון ההאשמים-בחג'אז, האדרסים-בעסיר (צפונית לתימן) והסועדים – בחצ"א ערב. כן ניתנה "הצהרת בלפור" (נובמבר 1917) לציונים. ההבטחות המדיניות הטריטוריאליות הללו עוררו לאחר מכן חילוקי דעות ואיבה סוערת לבריטניה. הערבים טענו כי רומו, לאחר שברית המועצות פרסמה את תוכן הסכם סייקס-פיקו ולאחר פרסום "הצהרת בלפור". בין שהרגשת הקיפוח הערבית הייתה מוצדקת ובין שלא, הרי שקיומה של הרגשה זו הולידה שנאה לוהטת לבריטניה שלא שככה עד ימינו אלה. מכוחה של שנאה מפעפעת זו נוצרו עובדות מדיניות במזרח התיכון, שהביאו, בסופו של דבר, לגירושה של בריטניה ממרבית נחלותיה במרחב, החל מסיומה של מלחמת העולם השנייה.

הסכם קושטא
ב-18 במרץ 1915 נחתם הסכם סודי זה בין רוסיה לבין בריטניה וצרפת, לאחר חילופי אגרות ממושכים בין שלוש הבירות. לפי ההסכם נקבע, כי רוסיה תספח את קושטא, החוף המערבי של הבוספורוס, ים מרמרה והדרדנלים; דרום תראקיה; חופי אסיה הקטנה המערבית בין הבוספורוס ונהר סקאריה; איי אימבורס וטנדוס וכן איי ים מרמרה. כנגד זה הכּירה רוסיה בתביעות האנגלו-צרפתיות הבאות: הפיכת קושטא לנמל חופשי עבור מעצמות המערב וחופש השייט המסחרי במצרים; הכרה מראש בזכויותיהן המיוחדות של בריטניה וצרפת בחלקיה האסיאתיים של תורכיה, לאחר שייחתם הסכם מיוחד על כך; ניתוק המקומות הקדושים והשטחים הערביים מתורכיה והמרתם תחת שלטון מוסלמי; העברת השטח הניטראלי בפרס (לפי ההסכם האנגלו-רוסי משנת 1907) לתחום ההשפעה הבריטי, להוציא את הערים אצפהאן ויזד ורצועה מהגבול הפרסי-אפגני, שיועברו לתחום ההשפעה הרוסי. כן התחייבה רוסיה להימנע מסיפוח מלא שחל תחום השפעתה בצפון פרס.
בנוסף לסעיפים הטריטוריאליים התחייבה רוסיה להושיט סיוע למעצמות המערב במידה והן תפלושנה לדרדנלים. לאחר הצטרפותה למלחמה הביעה איטליה את הסכמתה להסכם זה, ששם קץ למדיניות התמיכה הממושכת של בריטניה בשלמותה הטריטוריאלית של האימפריה העות'מאנית.

הסכם לונדון
ב-26 באפריל 1915 נחתם הסכם חשאי בלונדון בין בריטניה, צרפת, רוסיה ואיטליה. הסכם זה הווה את האתנן שהעניקו בנות הברית לאיטליה תמורת הצטרפותה לצידן במלחמת העולם. הסעיפים הטריטוריאליים שנגעו למזרח התיכון היו כדלקמן: מתן ריבונות מלאה לאיטליה על איי דודקנז ורודוס, שנכבשו עוד בשנת 1912. איים אלה חולשים על החוף הדרומי-מערבי של אסיה הקטנה. העברת השלטון המלא על לוב לידי האיטלקים, הינו ביטול חוזה לוזאן (1912) שהותיר בידי הסולטאן של לוב אי אלה זכויות. הסעיף החשוב ביותר בהסכם לונדון היה גם המעורפל ביותר; מכל מקום, בנות הברית הצהירו על הכרתן הרשמית באינטרסים של איטליה באגן המזרחי של הים התיכון. הובטח לאיטליה להעביר לידיה את אנטליה (אדאליה) בתורכיה הדרומית לאחר תום המלחמה. ואכן, מיד לאחר חתימת חוזה לונדון הכריזה איטליה מלחמה על תורכיה (20 באוגוסט 1915). כפי שמסתבר, התאפיינו הסעיפים הטריטוריאליים שדנו בשטחי ההשפעה של איטליה באנטליה בעירפול רב, והיו ניתנים לפירושים שונים. עם זאת הבטיחה לעצמה איטליה את עמדותיה בדודקנז ובלוב על כל צרה שלא תבוא.

הסכם סייקס-פיקו
עד כה דנו ההסכמים הסודיים בחלוקתה של אנטוליה, שכיבושה היה מוטל בכלל בספק. מכל מקום מעצמות המערב סיפקו לעת עתה את יצריהן האימפריאליסטיים של רוסיה ואיטליה. עת ניגשו הן למלאכה העיקרית, הינו לחלוקתם של שטחי הסהר-הפורה; שהיו בבחינת שטחי כיבוש וודאיים לאור התקדמותם של החילות הבריטיים בעיראק וההכנות שנעשו לקראת האופנסיבה הבריטית ממצרים. מעצמות המערב יצאו מנקודת ההנחה הסבירה, כי שטחי הסהר הפורה ינותקו, ללא ספק, מתחומיה של תורכיה העות'מאנית. חלוקתם של מרחבים אלה למעגלי השפעה נעשתה חשובה לאין שיעור לשתי מעצמות המערב. גם מבחינה היסטורית יש עניין רב בהסכם סייקס-פיקו, שהתווה את קווי-היסוד לחלוקה המדינית הנוכחית במזרח התיכון. למותר לציין את החשיבות הרבה שנודעה להסכם זה לגבי גבולותיה של ארץ-ישראל ומעמדו של היישוב היהודי.
לאחר חילופי אגרות ודעות בין ממשלות בריטניה וצרפת, שהחלו עוד בשנת 1915, נתמנו המומחה הבריטי לענייני המזרח התיכון, מארק סייקס (Sykes) והקונסול הכללי של צרפת בבירות, ג'ורג' פיקו (Picot), לנהל את המו"מ בשם ממשלותיהם. יש לציין, כי בריטניה ניהלה בעת ובעונה אחת מו"מ עם נציגי חוסיין, השריף ההאשמי מחג'אז, כדי להבטיח את כניסתם של הערבים למלחמה. הצטרפותם של הערבים למלחמה היוותה תנאי הכרחי לכל הכרה בריטית מוקדמת בשאיפותיהם הלאומיות. לעומת זאת הייתה צרפת מעוניינת להחיש את מועד חתימת ההסכם הבריטי-צרפתי לפני שבריטניה תכנס להתחייבויות כלשהן כלפי הערבים. כזכור, הכירה רוסיה בזכויותיהן המיוחדות של הבריטי-צרפתי לפני שבריטניה תכנס להתחייבויות כלשהן כלפי הערבים. כזכור, הכירה רוסיה בזכויותיהן המיוחדות של בריטניה וצרפת בתחומיה האסיאתיים של תורכיה העות'מאנית עוד בהסכם קושטא. כיוון שכך חתרו עתה בריטניה וצרפת להשגת האישור הרוסי להסכם המיועד ביניהן. באביב 1916 הגיעו סייקס ופיקו לפטרבורג והשיגו את מבוקשם תמורת ויתורים נוספים לרוסיה. ההכרה הרוסית בעסקה הבריטית-צרפתית אושרה בהסכם מיוחד, "הסכם סזאנוב-פליאולוג"⁶ (Sazanov-Paléologue) מ-26 באפריל 1916, שהווה חלק בלתי נפרד מעסקת סייקס-פיקו. ב-16 במאי 1916 נחתם ההסכם הסופי בין בריטניה, צרפת ורוסיה, המוכר כללית בכינוי "הסכם סייקס-פיקו".⁷ סעיפיו העיקריים נקבעו כדלקמן: א) ההסכמה הרוסית לעיסקה הבריטית-צרפתית ניתנה תמורת צירופה של ארמניה התורכיה, הינו מחוזות ארזרוב, טרביזונד, וואן וביטליס, לתחומים הרוסיים. כן צורף לרוסיה נתח נוסף מצפון כורדיסתאן, שהשתרע דרומית לארמניה התורכית. המרחב שעתיד היה להיספח לרוסיה כלל, אפוא, שטחים נרחבים (60,000 מיל מרובע), שהיו עשירים במחצבי נחושת, כסף ומלחים; ב) צרפת עתידה הייתה לקבל את רצועת החוף הסורית-לבנונית, הוולאית של עדאנה והשטחים שהזדהו כללית עם קיליקיה; ג) שללה של בריטניה השתרע על פני דרום עיראק, ובכלל זה הוולאיתים של הבגדאד ובצרה, וכן נמלי החוף הארץ-ישראלי בחיפה ובעכו; ד) כל אותו שטח שבין התחום הבריטי והצרפתי עתיד היה ליהפך לקונפדרציה של מדינות ערביות, או למדינה ערבית אחת. עד להגשמת תהליך זה הוחלט לחלק את תחום הביניים למעגלי השפעה בריטיים וצרפתיים. מעגל ההשפעה הצרפתי חייב היה להשתרע על המרחב הסורי והוולאית של מוצול בצפון עיראק. המעגל הבריטי ישתרע דרומה יותר, על המרחב שבין ארץ ישראל והגבול הפרסי, הינו הנגב, עבר-הירדן המזרחי ועיראק התיכונה; ה) אלכסנדרתה תוכרז כנמל חופשי; ו) ארץ ישראל, פרט לנמלי עכו וחיפה הבריטיים, ולנגב שיימצא במעגל ההשפעה הבריטי ובתחום המדינה הערבית בעתיד, תועבר לרשות הבינלאומית.
סעיפי הסכם סייקס-פיקו היו כמובן סודיים, ולפיכך לא הועברו לידיעתה של איטליה או לידיעתו של השריף ההאשמי חוסיין.

הסכם סנט-ז'אן דה מורייאֶן
למרות החשאיות שאפפה אותו נודעו פרטי הסכם סייקס-פיקו לממשלת איטליה כבר בפרוס שנת 1917. איטליה החלה ללחוץ על מעצמות המערב במגמה להבטיח ברורות את חלקה באסיה הקטנה, שהרי לפי הסכם לונדון (מאפריל 1915) הוכר רק בצורה מעורפלת בתחום ההשפעה האיטלקי באדאליה ובסביבותיה. ב-17 באפריל 1917 נפגשו אפוא ראשי הממשלות של בריטניה, צרפת ואיטליה בסנט ז'אן דה מורייאן, וחתמו על הסכם שהרחיב את תחום הכיבוש לעתיד לבוא של איטליה בדרום מערבה של אסיה הקטנה. האיטלקים קיבלו את הוולאית של סמירנה (אזמיר) וכן את העיר, נוסף לסנג'אקים של אדאליה, מונטֶשֶה, איצ'ילי והחלק הארי של וולאית קוניה. כן הובטח לאיטלקים להרחיב את מעגל השפעתם מצפון לסמירנה.
כיוון שהסכם סנט ז'אן דה מורייאן (St. Jean de Maurienne) היה, למעשה, ההסכם הבינלאומי האחרון שנגע לחלוקתה של האימפריה העות'מאנית, היה צורך להביאו לאישורה של רוסיה. אולם המהפכה הבולשביקית הקדימה את האישור הרוסי שמעולם לא ניתן. המהפכה הבולשביקית לא רק שביטלה את התחייבויותיהן הסודיות של מעצמות המערב לרוסיה (לפי הסכמי קושטא והנספח הסודי של סזאנוב-פליאולוג), אלא שגם העניקה לבריטניה קלפי מיקוח טובים לפני ואחרי חוזה סאוור (אוגוסט 1920). עוד בשנת 1915 השתדלה בריטניה לצרף את יוון למלחמת העולם הראשונה והייתה מוכנה להעביר לידיה את אזור סמירנה (איזמיר), בעל האוכלוסייה היוונית הניכרת. אם אמנם בעיצומה של המלחמה לא נחתם כל הסכם מחייב עם יוון, הרי שבחוזה סאוור קיבלה יוון את אזור סמירנה, שהובטח כידוע בסנט ז'אן דה מורייאן לאיטליה. על גורמי התמורה המדינית הזאת נעמוד להלן בתיאור השתלשלות העניינים בתורכיה בין השנים 1918–1923

הסכם לויד-ג'ורג'-קלאֶמַנסו
מאחר והבריטים נשאו בעול הצבאי העיקרי במזרח התיכון, ומאחר ועם חתימת שביתת הנשק במודרוס נמצאו היחידות הבריטיות בפרבריה הדרומיים של מוצול, ואף כבשוה לאחר מכן, הפעילה בריטניה לחץ על צרפת על מנת להתאים את חוזה סייקס-פיקו לעובדות המוגמרות. בדצמבר 1918 ביקר ראש ממשלת צרפת קלאמנסו (Clemenceau) בלונדון והגיע לכלל הסכם עם עמיתו הבריטי לויד ג'ורג'. הצרפתים הכירו בסיפוחו של אזור מוצול לתחום ההשפעה הבריטי (בעוד שלפי חלוקת סייקס-פיקו שוייך האזור לתחומם.⁸ כפיצוי לוויתורים הובטח לצרפתי חלק מסוים מתפוקת הנפט של צפון עיראק. היה בהסכם זה משום כישלון מדיני לצרפתים, שנאלצו בלית ברירה להסכים לעובדות המוגמרות. אולם הצרפתים המשיכו ללחוץ על הבריטים במגמה לקבל תמורה בחבל הרוהר שבגרמניה.

הדיונים עם הערבים והסכם סייקס-פִיקוֹ
בריטניה ניהלה מו"מ עם שליטים ערבים שונים בחצ"א ערב עוד לפני שנחתם הסכם סייקס-פיקו. למעשה, ניתן למיין את הערבים ששאפו לעצמאות לשלושה חוגים: הקבוצה הפעילה ביותר הייתה קבוצת פעילי התנועה הלאומית הערבית בסוריה, שאורגנה, כזכור, באגודות סתרים והתודעה הלאומית הייתה מפותחת בקרבה ברמה גבוהה יותר מאשר בכל חבר ערבי אחר. הקבוצה השנייה כללה את השייח'ים על גדות המפרץ הפרסי ובכללם שליטה של נג'ד, אבן-סעוד. לקבוצה זו – ספק אם הייתה בכלל תודעה לאומית. מכל מקום, השייח'ים הללו שאפו להגיע לעצמאות שלטונית ולאי-תלות בתורכיה העות'מאנית. כיון שלחלק מהשליטים הללו הייתה אוטונומיה מרובה גם בתקופה העות'מאנית, לכן היו מגעיהם עם הבריטים פושרים למדי, ובמקרה הטוב ביותר – הובטחה ידידותם הסתמית לבריטניה ועמדתם הניטראלית במלחמת העולם הראשונה. החוג השלישי הצטמצם, למעשה, בשריף חוסיין ממכּה ובבניו. גם במקרה זה אפשר להטיל ספק באיזו מידה פיעמה התודעה הלאומית את השליט ההאשמי ובניו. מכל מקום, המניע העיקרי לפעילותו המדינית והצבאית נבע משאפתנות אישית שחתרה לאחד את העולם הערבי תחת שלטונו ושלטונם של בניו.
האינטרס הבריטי העיקרי ערב מלחמת העולם הראשונה התמצה בחיפוש אחר בעלי ברית אפשריים במזרח התיכון. מכלל זה לא יצאו פלגי הערבים למיניהם ואף לא התנועה הציונית. על רקע זה ניתן להבין את הדיונים הממושכים שנוהלו על ידי הבריטים עם שליטיו הערביים של חצ"א ערב. הדיונים עם חוגי הערבים הלאומי בדמשק ובסוריה לא ניתנו לביצוע באורח ישיר מחמת ריחוקם בגאוגרפי של חוגים אלה, שהיו מצויים בליבה של האימפריה העות'מאנית. לעומת זאת היה שלטונם של התורכים בחצ"א ערב סמלי במידה רבה.
המגעים הבריטיים עם שליטי חצ"א ערב נוצרו הן באמצעות השלטונות ההודיים והן באמצעות השלטונות המצריים. כבר עמדנו לעיל על הגישה המדינית השונה של "האסכולה ההודית" לעומת "האסכולה המצרית"⁹ אם המדינאים הבריטיים בהודו העדיפו לנַטְרֵל את אבן-סעוד ושייחֵ'י נסיכויות המפרץ הפרסי ולמנוע את כניסתם למלחמת העולם, הרי שמדינאי בריטניה במצרים צידדו בשיתוף פעיל של ההאשמים בחג'אז במלחמה נגד תורכיה, לאחר שהסתייגו מהם לפני פרוץ המלחמה. שיתוף הפעולה ההאשמים לבין הבריטים במצרים תאם את האינטרסים של שני הצדדים; שכן בעוד שחוסיין ראה בכך הזדמנות נאותה להגשמת מאווייו המדיניים, ראו המדינאים הבריטיים במצרים ב"מרד הערבי" סיוע צבאי בלתי מבוטל.
עוד באפריל 1915 נחתם חוזה עם האמיר האדריסי ששלט על עסיר, צפונית לתימן, והווה יריב מושבע לאמאם התימני. בכתב החוזה הוסכם, כי האמיר יתקוף את היחידות התורכיות בלבד, ולא את בן בריתם התימני. אשר ליחסים עם אבן-סעוד, יש צורך לציין, כי המגעים עמו נוהלו על ידי מדינאי "האסכולה ההודית" בלבד, שמטרותיהם היו מוגבלות ומתוכננות לטווח קצר, בהתחשב בנתיניה המוסלמיים של הודו. מכל מקום, משימתם הצטמצמה בהבטחת הניטראליות האוהדת שלו, ובמתן עידוד להמשך מלחמתו בשליטי ג'בל שַמַר מבית רשיד, שנקטו, כזכור, עמדה פרו-תורכית מובהקת. לאחר גישושים ראשונים אצל אבן סעוד על ידי קפיטן שייקספיר, הקונסול הבריטי בכוויית, וביקורו האישי של פרסי קוקס, הנציג הבריטי באזור המפרץ הפרסי, נחתם חוזה דו-צדדי בדצמבר 1915, במתכונת החוזים עם השייח'ים של המפרץ הפרסי. הבריטים הכירו באבן-סעוד כשליטה של נג'ד ובנותיה, התחייבו להגן עליו מפני כל תוקפנות והעניקו לו מענק כספי שנתי. כתמורה לכך התחייב אבן סעוד לא להתקשר עם מעצמות זרות, ולהימנע מהתקפות על השייח'ים של המפרץ הפרסי שחסו בצילה של בריטניה (כוויית, בחריין, עומאן, קטר). החוזה עם אבן סעוד סייע בעקיפין לבריטניה בזמן המלחמה בכך שהובטח עורפו של הצבא הבריטי בעיראק, משום ששליט נג'ד נמנע מלתקוף את נסיכויות המפרץ הפרסי. כן ניהל אבן-סעוד פעולות הטרדה נגד הרשידים בג'בל שמר ודחה את קריאתו של הסולטאן להשתתף בג'האד. יחסיו עם הבריטים הודקו לאחר ביקור משלחת בריטית בנג'ד בראשותו של ג'והן פילבי (Philby).
פרשת היחסים עם חוסיין, השריף ההאשמי ממכּה, הייתה מסובכת יותר. חוסיין, ששהה בשעתו בגלות באיסטנבול, מונה בשנת 1908 כאמיר מכּה והחל משנת 1914 הוציא לעצמו מוניטין בעולם הערבי מחמת יומרותיו לכונן ממלכה ערבית נרחבת ובלתי תלויה בתורכיה העות'מאנית. עם פרוץ המלחמה דומה היה, כי הגיעה העת להגשמת חלומו. השריף ההאשמי לא ניתק כליל את יחסיו עם תורכיה אלא דחה מעת לעת את הצטרפותו לג'האד. עוד בפברואר 1914 נשלח בנו השני, האמיר עבדאללה, לקהיר כדי להיפגש עם קיצ'נר, שכיהן כנציב הבריטי העליון במצרים, ולבחון את עמדת הבריטים כלפי מרד ערבי נגד התורכים. גישושיו של עבדאללה נתקלו בעמדה מסתייגת. אולם משפרצה המלחמה המליץ קיצ'נר (שהתמנה בינתיים לשר הביטחון בממשלת לונדון) לחדש את המגעים עם חוסיין על ידי הנרי מק-מהון,¹⁰ הנציב הבריטי במצרים, ורג'ינאלד וינגייט, המושל הכללי בסודן.
בעת ובעונה אחת שיגר חוסיין את בנו השלישי, האמיר פייצל, לדמשק כדי להוכיח את נאמנותו לתורכיה. פייצל, שנחשב משום מה לפרו-תורכי בקרב המשפחה ההאשמית, ניצל את שהותו בדמשק הן לשם יצירת מגעים עם פעילי האגודה המחתרתית בדמשק "ערביה אל פתאת", והן לשם התרשמות משלטונו של ג'מאל פחה הגדול. לאומני דמשק צידדו, כפי שמסתבר מעדותו הסובייקטיבית של ג'ורג' אנטוניוס,¹¹ במרד ערב בתמיכה בריטית תמורת הבטחת הקמתה של ממלכה ערבית עצמאית. תנאים וסיכומים אלה הידועים כ"פטריכל דמשק" הועברו לידי פייצל ולידי אביו חוסיין, ושימשו בחלקם בסיס להצעותיו של חוסיין באיגרותיו למק-מהון. יש להתייחס בזהירות להערכת אופי קשריו של פייצל עם אנשי דמשק כיוון שפרטי המו"מ ביניהם לוטים בערפל ומקורותיהם הינם חד-משמעיים. מכל מקום, החל מיולי 1915 ועד במרץ 1916 התנהלו חילופי איגרות בין חוסיין לבין מקמהון ("איגרות חוסיין-מקמהון"), שדנו בתנאי ובפרטי ההתקשרות בין ההאשמים והבריטים. חילופי האיגרות הללו לא הביאו לברית צבאית רשמית בין שני הצדדים. פרטיהן היו נתונים לפירושים שונים, שעוררו מחלוקת עזה בין בריטניה לבין הערבים, והולידו, כזכור, את המשטמה הערבית הלוהטת לבריטים, שרישומה ניכר עד היום. מתוכנן של האיגרות מסתבר, כי חוסיין ניאות להכרזת מלחמה על תורכיה ולגיוס צבא ערבי במימון בריטי. בריטניה התחייבה לתמוך ב"עצמאותן של מדינות ערב", דא עקא, שגבולותיהן של המדינות הערביות לא נוסחו במדויק, והוו להלן סלע מחלוקת ועילה להאשמות נגד הבריטים, שעשו מעשי תרמית. חוסיין תבע בתחילה גבול צפוני הכולל את מחוזות מרסין ועדאנה בחבל קיליקיה שבדרום תורכיה, והנמשך לאורך קו הרוחב 37° צפון. במזרח – תבע חוסין – את גבול פרס והמפרץ הפרסי, ובמערב – את חוף הים-התיכון וחוף ים-סוף. תחום תביעותיו של חוסיין כלל, אפוא, את מרביתו של חצ"א ערב, להוציא את המושבה הבריטית עדן, וכן את חבלי הסהר-הפורה. כן תבע את הכּרתה של בריטניה בהכרזת "ח'ליפות ערבית". ואכן ב-5 ביוני 1916, עם הכרת המרד המערבי, הכתיר חוסיין את עצמו בתואר היומרני "מלך ארצות ערב". הכתרה זו הביכה את הבריטים, שחתמו ככור על הסכם סייקס-פיקו באפריל 1915, וחששו מפני תגובה צרפתית נעמת ומפני תוקפנות מצדו של אבן-סעוד. להלן נמצאה פשרה, והחל מינואר 1917 פנו בנות-הברית לחוסיין כאל "מלך חג'אז".
בעניין "הח'ליפות הערבית" של חוסיין התחמקו הבריטים ממתן תשובה ברורה, אולם את סלע המחלוקת היוותה כאמור, בעיית הגבולות, תביעתו של חוסיין לסיפוח מחוות מרסין, אלכסנדרתה וחלקי סוריה האחרים, המשתרעים מערבים ממחוות חלבּ, חמת, חומס ודמשק – נתקלה בהסתייגות בריטית, שנבעה מהתקשרותם עם הצרפתים בחוזה סייקס-פיקו. הבריטים טענו, כי מחוזות אלה אינם ערביים לחלוטין ורמזו, מן הסתם, על התחייבויותיהם כלפי הצרפתים. לימים התלהט הוויכוח בין הבריטים והערבים על משמעות התחולה הגאוגרפית של ההגדרה "חלקי סוריה המשתרעים מערבית למחוז דמשק". שכן "מחוז דמשק" כלל, למעשה, את מרבית עבר-הירדן המזרחי, ומכיוון שארץ-ישראל משתרעת בגדה המערבית של הירדן – טענו הערבים להכללתה בתחום הממלכה הערבית. אולם מרבית שטחיה של ארץ-ישראל נכללו ב"סנג'אק ירושלים", זה האחרון לא נזכר כל עיקר בתביעותיו של חוסיין ואף הבריטים נמנעו מלהזכירו. לפי עדותו המאוחרת של מק-מהון התכוונו הבריטים רק לחוף הלבנוני בהגדרתם ל"אזורים המערביים למחוז דמשק", כלומר ארץ-ישראל, או לפחות שטחי הגדה המערבית של הירדן הוצאו מתחום הממלכה הערבית.¹²
במרוצת חילופי האיגרות נתקל חוסיין בהסתייגות בריטית נוספת כלפי מחוזות חלב, בירות וחופי תימן. ההסתייגות הטעימה את משקלה של האוכלוסייה הנוצרית בעיקר במחוז בירות, אולם חוסיין, טען, כי אין הבדל בין ערבים מוסלמיים לערבים נוצריים. בסופו של דבר, נאלץ חוסיין לקבל את כל ההסתייגויות הבריטיות לגבי התוויית גבולותיו, אם כי הטעים כי הוא יחזור ויעורר את פשרת הגבולות מיד עם תום המלחמה. לעומת זאת הכיר חוסיין באינטרסים הבריטיים המיוחדים בעיראק (מחוזות בצרה ובגדד) וויתר הכללתה בתחומי ממלכתו.
מכל פשרת הדיונים בין חוסיין ומק-מהון מסתברות העובדות הבאות: (א) סיכום התחייבויותיו של מק-מהון לחוסיין נעשה כ-6 חודשים לאחר הסכם סייקס-פיקו, כלומר שעה שהמדינאים הבריטיים ידעו אל נכון את היקף התחייבויותיהם כלפי הצרפתים; (ב) חוסיין לא ידע ולא כלום על הסכם סייקס-פיקו. לכל היותר ניתן להניח, כי נרמזו לו אי אלו רמזים מעורפים על האינטרסים הצרפתיים במזרח-התיכון. יתר על כן, במאי 1917 נפגשו סייקס ופיקו עם חוסיין בג'דה, כלומר כשנה תמימה לאחר חתימת ההסכם, וגם אז לא הובא תוכנו לידיעתו; (ג) התוויית גבולות הממלכה הערבית הייתה לקויה וניתנה לפירושים שונים; עירפול בעיה זו התאים לעמדתם הגמישה של הבריטים, כפי שהיא התבטאה ביחסם לציונים ולצרפתים בוועידות השלום ולאחריהן.
כמו כן יש להטעים את הקביעות הבאות: מידת תרומתו של הצבאית של המרד הערבי נתונה במחלוקת, ולאחרונה מתרבים החוקרים הממעטים בערכו.¹³ אופיו הלאומי של מרד זה, ומידת ייצוגו את שאיפותיה של התנועה הערבית הלאומית בסוריה, נתון בספקות מרובים דומה ש"המרד הערבי" ייצג בסופו של דבר את היומרות השאפתניות של השושלת ההאשמית, ללא קשר הכרחי עם הלאומנים הערביים. דעה זו מתחזקת נוכח עובדת תלישותו של הממשל ההאשמי בחג'אז עצמה, ולהלן בסוריה, בעיראק ובירדן.
כאפילוג לכל מסכת היחסים הבריטיים-ערביים בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה יש לציין את מתן "הצהרת בלפור" לציונים (2 בנובמבר 1917), שלפיה התחייבו הבריטים לפעול למען "הקמתו של בית לאומי יהודי בארץ-ישראל", מבלי שהדבר יפגע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של העדות האחרות בארץ-ישראל. הכרזה זו באה במפתיע לשושלת ההאשמית, כשם שהודהמה חודש אחד לאחר מכן (דצמבר 1917) למשמע פרטיו הסודיים של סייקס-פיקו, שהתגלו על ידי הממשלה הסובייטית, אשר פרסמה את תוכן המסמכים הסודיים מגנזך משרד החוץ הצארי. התורכים ניצלו את ההזדמנות וקראו לחוסיין "לחזור בתשובה", אך דא עקא שהם איחרו את המועד, שכן התקשרויותיהם של ההאשמים עם בריטניה היו מורכבות יתר על המידה, וגם ההבהרות המפוקפקות שניתנו לחוסיין על הסכם סייקס-פיקו ו"הצהרת בלפור" על ידי הבריטים לא הניעוהו מלהפר את בריתו עמם. הברית ההאשמית-בריטית מילאה תפקיד נכבד בהשתלשלות האירועים במזרח-התיכון בין שתי מלחמות עולם ולאחריהן.

ועדת השלום בפריס
משנתכנסו מנהיגי המעצמות המנצחות לוועידת השלום בפריס (ינואר 1919) נערך לפניהם מכלול של בעיות. אשר למזרח התיכון, ניצבו המעצמות בפני העובדות הבאות: (א) מרביתם של השטחים הערביים היו נתונים למינהל הכיבוש הבריטי. מבחינה עובדתית-צבאית היו, אפוא, הבריטים שליטיו המעשיים של המזרח התיכון, להוציא את פרס. אולם מאז המהפכה הבולשביקית השתלטה, למעשה, בריטניה על מרבית חלקיה של פרס ועוד המשיכה לנהל מבצעים צבאיים בקווקז ובאסיה המרכזית; (ב) ההסכמים החשאיים שנחתמו בעיצומה של המלחמה. גם בשטח זה היה לבריטים יתרון בולט על פני הצרפתים, הן מחמת עמדתם הצבאית במרחב המזרח-תיכוני, והן מפאת יציאתה של רוסיה משדה המערכה. עוד בדצמבר 1918 טענו הבריטים, כי הסכם סייקס-פיקו איבד את ערכו הממשי מחמת פרישתה של רוסיה, ולפיכך הם אילצו את הצרפתים לוותר על מוצול ("הסכם לויד-ג'ורג'-קלאמנסו", דצמבר 1918). לעומת זאת עמדו הצרפתים בכל תוקף על קיומם של החוזים החשאיים וטענו, כי שיתופה של רוסיה בהסכם סייקס-פיקו ("הסכם סזאנוב-פליאולוג") לא שולל את עצם קיומו כחוזה בריטי-צרפתי בעיקרו של דבר. עמדתם העיקשת של הצרפתים בסוריה וגירושיו של פייצל משקפים תפיסה מדינית זו; (ג) מדיניותו של ווילסון, נשיאה של ארה"ב, שדגל ב-"14 הנקודות" (8 בינואר 1918). עד לסיומה של מלחמת העולם הראשונה לא היו לארה"ב אינטרסים כלכליים של ממש במזרח התיכון. לפיכך, עמד ווילסון בכל תוקף על מתן זכות ההגדרה העצמית לכל העמים באזור, כולל התורכים עצמם. כתוצאה מכך שללה ארה"ב את כל ההסכמים החשאיים, שנעשו ללא ידיעת העמים הנוגעים בדבר, והעמידה את מדיניותה של עיקרון הדיפלומטיה הגלויה. הגישה האמריקאית עמדה בסתירה בולטת לאינטרסים של בריטניה וצרפת, ובמיוחד לאינטרסים של זו האחרונה. נוסף לחיכוכים הפנימיים בין בריטניה לבין צרפת ובין שתיהן לבין ארה"ב עמדה על הפרק שאלת ההבטחות לערבים, שכן האמיר פייצל, שהופיע בפריס כנציגו של חוסיין מלך חג'אז, טען בתוקף לקיום ההתחייבויות הבריטיות שניתנו באיגרות חוסיין-מק-מהון, וכן הסתמך על ההצהרה הבריטית-צרפתית המשותפת מ-7 בנובמבר 1918 בדבר קידום תהליכי מתן העצמאות לערבים בשטחים שהשתחררו מעול האימפריה התורכית. בביקורו בפריס נוכח פייצל בנוקשות עמדתם של הצרפתים, ואילו הבריטים האיצו בו להגיע לכלל פשרה עם הצרפתים והמנהיגים הציוניים. על רקע זה נולדה פגישתם של ווייצמן ופייצל ב-3 בינואר 1919.
בפגישה זו, שלא גררה עמה כל הסכם חתום, קידם פייצל בברכה את עליית היהודים לארץ-ישראל, אולם היתנה את גישתו האוהדת לציונות במילוי כל ההתחייבות הבריטיות כלפי ההאשמים.¹⁴ ההנהגה הציונית שלחה גם כן את נציגיה לוועידת השלום, כשהאוריינטציה המדינית שלהם הינה פרו-בריטית. כאן המקום להזכיר, כי "הצהרת בלפור" זכתה לאישור בינלאומי בפברואר 1918 על ידי צרפת, איטליה וארה"ב. הפעילות הדיפלומטית של המשלחת הציונית זכתה להצלחה ולהכרה בינלאומית, הן בחוזה סאוור והן במגילת היסוד של המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בוועידת פריס יוצגו גם דרישותיה של יוון על ידי ראש ממשלתה ואניזלוס (Venizelos).
תביעותיו הטריטוריאליות של ואניזלוס בדבר "אחדות המרחב האגאי", כלומר סיפוח מחוזותיה האגאיים של תורכיה ליוון נתמכו גלויות על ידי הבריטים. שכן היוונים, שנכנסו במאוחר למלחמת העולם הראשונה, הסתמכו בטיעונם הטריטוריאלי על המיעוט היווני הגדול שהתגורר במחוזר אזמיר, ועל הקשר ההיסטורי והאתני של יוון למרחב האגאי. התמיכה הבריטית ביוונים נבעה בגלל מספר שיקולים, שהחשובים שבהם נגעו למעמד המסורתי של בריטניה באגן המזרחי של הים התיכון: הבריטים העדיפו מדינה אגאית אוהדת, דוגמת יוון, בהתחשב עם מסורת האהדה הבריטית לתרבות ההלנית ולמלחמת השחרור היוונית. בביסוס שלטונה של יוון על האיים האגאיים ראו הבריטים גם סייג יעיל כנגד חידוש הלחץ הרוסי על המצרים מפאתי צפון. כיוון שעוד באוקטובר 1918, לאחת חתימת שביתת הנשק במודרוס, נחתו כוחות בריטיים, צרפתיים ואיטלקיים בחלקיה הדרומיים והמערביים של אנטוליה, ומכיוון שוועדת פיקוח העליונה של בנות הברית קבעה את מושבה באיסטנבול, הורשו היוונים לשגר צבא למחוז אזמיר ב-15 במאי 1919.
תביעותיהם של הארמנים יוצגו בפריס על ידי מנהיגם בוגוס נובּאַר והתייחסו להקמת המדינה הארמנית בתחומי ששת המחוזות שנודעו כארמניה התורכית. טיעונם של הארמנים התבסס על מורשה היסטורית, ונתמך עקרונית על ידי האמריקאים. אולם בשלהי שנת 1918 נדלדלה ארמניה התורכית מאוכלוסייה מחמת הטבח האכזרי של התוריכם מחד גיסא ובריחתם של ארמנים רבים לרוסיה ולעיראק מאידך גיסא.
התנגדותו הנמרצת של הנשיא ווילסון למגמותיהן האימפריאליסטיות של בריטניה וצרפת, כפי שבאה לכלל ביטוי ב"14 הנקודות" (מתן הגדרה עצמית לכל העמים וביטול הדיפלומטיה החשאית), לעומת יצר הזכייה בשלל הטריטוריאלי של המעצמות המנצחות, הביאו באורח פרדוכסלי לפשרה, שהתבטאה במתן "מנדטים" (נאמנויות) למעצמות המנצחות על שטחי הכיבוש. ברעיון המנדטים היו משום הכרה עקרונית בעצמאותם של אוכלוסי המזרח התיכון ובזכותם המלאה להגדרה עצמית. בעת ובעונה אחת סיפק רעיון המנדטים, באורח זמני לפחות, את יצריהן האימפריאליסטים של המעצמות, שהתחייבו להדריך את אוכלוסי ארצות המנדטים לקראת עצמאותם ולהטיל עליהם את חסותן בפיקוחו העליון של חבר-הלאומים.

ועדת קינג-קריין
בעיצומם של דיוני פריס נתגלעו, כאמור, חילוקי דעות חריפים בין המשלחת האמריקאית לבין המשלחת הצרפתית שכן רעיון "ההגדרה העצמית" של ווילסון תאם לכל היותר את האינטרסים של הערבים (ולא ההאשמים מחג'אז). לפיכך רצה ווילסון לחלץ את הדיונים מהמבוי הסתום שלתוכו הם נקלעו, והציע משלוח ועדת-חקירה בינלאומית למזרח התיכון על מנת לוודא את שאיפותיהם הלאומיות של אוכלוסי האזור. צרפת התנגדה בכל תוקף לשיגור ועדה מעין זו וגם בריטניה הביע את התנגדותה. ראוי לציין, כי גם ראשי הציונות האמריקאית לא תמכו ברעיון. אולם ווילסון לא נרתע והרכיב ועדה אמריקאית טהורה בראשותם של הנרי קינג (King) וצ'ארלס קריין (Crane) לחקר הבעיות במזרח התיכון. ועדה זו סיירה באזור בין חודשי מאי ויולי 1919 והגישה את המלצותיה באוגוסט באותה שנה.
הדו"ח של ועדת קינג-קריין הצביע על נכונותם של הסורים לקבל עצמאות בסוריה רבתי. כן הוטעמה התנגדותם של הסורים לצרפתים ולציונים. במקום זאת העדיפו הסורים לחסות בצלו של מנדט אמריקאי או בריטי. הוועדה המליצה, לאחר שמיעת עדויות של משלחת עיראקית בחלב, על הרחבת שטחה של עיראק וציינה את אי-נקיטת העמדה של נציגי עיראק לגבי העדפת מעצמה מנדטורית מיוחדת. ההמלצות צידדו בהמלכתם של עבדאללה או זייד ההאשמים על עיראק. כן הטעים הדו"ח על התנגדותם של קינג וקריין לכל הגירה יהודית או הודית, וחזר והמליץ על מתן עצמאות מוחלטת לסוריה. לאחר חקר נוסף המליצו קינג וקריין על הקמת מונרכיות ערביות תחת פיקוח מנדטורי והטלת מנדט אמריקאי על סוריה. כן התנגדו להקמת הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל. במקום זאת חזרו והמליצו על רעיון סוריה רבתי תוך בינאום המקומות הקדושים.
הדו"ח של ועדת קינג-קריין לא נידון כל עיקר בוועידת השלום בפריס. הוא גם לא נדחה כיוון שנגנז בפשטות בארכיוני המשלחת האמריקאית ופורסם רק בשנת 1922, לאחר חלוקת המנדטים בוועידת סן-ראמו. חזרתו של הנשיא ווילסון לארה"ב בקיץ 1919 הביאה להזנחת הדו"ח, שנחשב, בסופו של דבר, כבעל חשיבות משנית בלבד. בארה"ב נאלץ ווילסון להילחם נגד המגמות הבדלניות שרווחו בקרב הסנאט האמריקאי, שהביאו בסופו של דבר לניעור חוצנה של אמריקה מחבר-הלאומים ומהסכמי וורסאי. יתרה מזאת, המלצותיה של ועדת קינג-קריין נתקלו בהתנגדותן העזה של צרפת ובריטניה. בהיעדרו של הנשיא האמריקאי נפתחה הדרך להתעלם מדו"ח זה, ולחצה של המשלחת האמריקאית בפריס נחלש ביותר. עניין המנדטים נדחה עד לאביב 1920, לאחר שהופעתו השנייה של פייצל לפני ועדת הפיקוח העליונה של בנות הברית (סתיו 1919) לא עוררה אלא הדים קלושים, ומאחר שהמדיניות האמריקאית חדלה מלהתעניין בפועל בחוזי השלום.

ועידת סַן-ראֶמו וחלוקת המנדטים
ב-24 באפריל 1920 נתכנסה ועידת השלום בסַאן רֶאמו. צרפת קיבלה את המנדט על סוריה, בעוד שבריטניה קיבלה מנדטים על עיראק וארץ-ישראל. שלושת שטחי המנדטים הללו הוגדרו בדרג של "A", הינו סומנו כאזורי נאמנות זמניים בלבד, והוטל על המעצמות לקדם במהירות האפשרית את עצמאות אוכלוסיהם. המנדט הארץ-ישראלי ניתן לבריטניה ב-23 בספטמבר 1922 כתוצאה מהסכם דו-צדדי בין בריטניה לחבר-הלאומים, ללא שיתופה של צרפת. נוסח המנדט הארץ-ישראלי חזר ואישר את "הצהרת בלפור". כל פרשת הדיונים של ועדת המנדטים נעשתה ללא שיתוף נציגיהן של ארה"ב. אמנם שגרירה של ארה"ב באיטליה, המשורר רוברט ג'והנסון, הגיע כמשקיף לסן-ראמו, אך באורח מוזר איחר את דיוני הוועידה. בוועידת סן-ראמו נפתרה גם בעיית חלוקת הכנסות הנפט של עיראק. כזכור, הבטיחו הבריטים לפצות את הצרפתים ("הסכם לויד ג'ורג'-קלאמנסו", דצמבר 1918) באחוז מסוים מהנפט הצפון עיראק, תמורת הסכמת צרפת להעביר את אזור מוצול לתחום ההשפעה הבריטי. ערב פרוץ מלחמת העולם הגיעו הבריטים והגרמנים לכלל הסכם בדבר חלוקת מניותיה של "חברת הנפט התורכית" T.P.C. (שהפכה להלן ל"חברת הנפט העיראקית" – IPC) שתי חברות נפט בריטיות, קיבלו ביחד (לפי הסכם זה, 75% ממניות החברה, בעוד שהגרמנים הסתפקו ב-25%. הואיל וגרמניה הפכה לצד לוחם נתבטל הסכם "חברת הנפט התורכית". בהסכם שנחתם באפריל 1919 בין לורד לונג (Long) הבריטי לבין בֶּראַנז'ה (Berenger) הצרפתי הוסכם על העברת 25% מניותיהם לשעבר של הגרמנים לידי הצרפתים, וכן חולקו זיכיונות הנפט בין בריטניה לצרפת בחלקים אחרים של העולם נקבע, בין השאר, כי החברה החדשה תתקין צינור נפט ממוצול לחופי הים-התיכון. כשנה לאחר חתימת הסכם לונג בראנז'ה אישרה בריטניה בסן-ראמו (25 אפריל 1920) את סעיפיו המזרח-תיכוניים של ההסכם, שכללו מתן רשות צרפתית להעברת הנפט העיראקי דרך סוריה לחופי הים התיכון, הן במסילת ברזל והן בצינור. כשם שהסכמי סן-ראמו תירגמו, למעשה לשפת המציאות את החוזים החשאיים בין בריטניה וצרפת על חבלי הסהר הפורה, כן גם חוזה סאוור, שנחתם להלן, אישר לראשונה את מעמדן המנדטורי של בריטניה וצרפת בעיראק ובסוריה. בין כה ובין כה שררה התמרמרות רבה בין הערבים, מאשר שללו את משטרי המנדט וראו בהם התכּחשות לעקרון ההגדרה העצמית של ווילסון.

גירוש פייצל מסוריה
הטלת המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון בוועידת סן-ראמו הייתה כרעם ביום בהיר לשאיפות העצמאות של הלאומנים הסוריים. זכור, נכבשה דמשק באוקטובר 1918 בפעולה משולבת של לוחמיו של פייצל והצבא הבריטי הסדיר. בשלהי שנת 1918 מונה פייצל כמושלה הצבאי של דמשק בשיתוף פעולה הדוק עם "המינהל לשטחי-הכיבוש של האויב" (D.E.T.A.), כלומר שלטונות הכיבוש הבריטיים. בתוקף יוקרתו הצבאית והמדינית נראה פייצל למרבית הלאומנים הסוריים כמושלה לעתיד של המדינה, שכן ממשלתו כללה עסקנים פעילים מקרב האגודות המחתרתיות לשעבר בסוריה, שעמדו עמו בקשרים עוד בתקופת מגעיו עמם ו"פרטיכל דמשק". העמדה הסורית כלפי פייצל השתקפה גם בהמלצותיה של ועידת קינג-קריין. במחציתה של שנת 1919, בעת סיורם של קינג וקריין בסוריה, התכנסה ועידה של לאומנים סוריים בדמשק, שתבעה את עצמותה המוחלטת של סוריה ולחצה על פייצל לנקוט במדיניות חד משמעות בפריס. דא עקא, שבעת ביקורו של פייצל בפריס הופעל עליו לחץ גלוי להגיע לכלל פשרה עם הצרפתים והציונים. האמיר ההאשמי נקלע, אפוא, במצב מביך, שכן כל ויתור או התפשרות עם הצרפתים היו מורידים את קרנו כסמל התנועה הלאומית הערבית. לאחר הופעת הנפל שלו לפני ועידת השלום (סתיו 1919), הכריע פייצל לטובת הקו הלאומי הקיצוני, ואכן במרץ 1920 בחר בו הקונגרס הסורי הלאומי בדמשק כמלכה של סוריה רבתי (עם ארץ ישראל ועבר-הירדן המזרחי).
המצב הכללי בסוריה היה מעורפל ורימז על התנגשויות אלימות, שכן הערבים התנגדו לעצם רעיון המנדט ובמיוחד לאפוטרופסותה המנדטורית של צרפת. יתר על כן, טרם הוותו הגבולות בין סוריה לבין שכנותיה. לפי הסכם סייקס-פיקו נחשב אזור לבנון כתחום השפעה צרפתי ישיר, בעוד שהעורף הסורי הוקצה כתחום השפעה צרפתי עקיף עד ליצירת הממלכה הערבית. עד שלהי שנת 1919 לא נעשה כל ניסיון לסמן את גבולות הביניים. עמדתם הדו-פרצופית של הבריטים הייתה גם כן בבחינת מכשלה זורעת פירוד: שכן מינהל הכיבוש הבריטי התייחס לפייצל כאל בן-ברית צבאי ובעת ובעונה אחת הסכימו שלטונות הכיבוש הבריטיים להכנסתם של יחידות צבא צרפתיות ללבנון ולסוריה (נובמבר 1919), כששה שבועות לפני שצרפת קיבלה רשמית את המנדט על סוריה ולבנון. הצרפתיים, שהתנגדו, כזכור, לעצם שילוחה של ועדת קינג-קריין האמריקאית לסוריה, ראו עתה, ובמידה מסוימת של צדק, את הבריטים כחותרים תחתם. תחושה זו התגבשה במרוצת השנים והגיעה לשיא חדש בשלהי מלחמת העולם השנייה.
מכל מקום בנובמבר 1919 נחתו היחידות הצרפתיות הראשונות של הגנרל גורו (Gouraud) בבירות, והבריטים החלו בפינוי צבאם. במשך חודשים מספר השתררה מתיחות רבה בין המינהל הצבאי הצרפתי בבירות לבין ממשלו של פייצל בדמשק. באותו פרק זמן נמנעו הצרפתים מלהתקדם מעבר לעיירה בעל-בק שבבקעת הלבנון, ובתיווכם של הבריטים הושגה פשרה זמנית, לפיה הכירו הצרפתים במימשלו של פייצל באזור דמשק. בינתיים תגברו הצרפתים את חיילותיהם ובמרץ 1920 הוכתר, כזכור, פייצל למלך על סוריה רבתי. מבצעו המדיני של פייצל עורר את חששותיהם של הצרפתים בקשר לעתידה של השפעתם על סוריה. ב-14 ביולי 1920 הגיש גורו אולטימאטום לפייצל, שבו נדרש המלך הסורי להכיר במנדט הצרפתי על סוריה ולקבל את המטבע הצרפתי כאות לכך; כן נדרש להעביר לרשות הצבא הצרפתי את חלבּ ואת קו המסילה חלבּ-ראיאק, ולהעניש את התועמלנים האנטי-צרפתיים. תוקפו של האולטימאטום נקבע ל-18 ביולי והצבא הצרפתי החל לתמרן לעבר דמשק. יום לפני תום מועד האולטימאטום נכנע פייצל, אולם הקונגרס הלאומי הסורי קרא לאוכלוסייה לגלות מרי. כתוצאה מכך הגיש גורו אולטימאטום חדש (21 ביולי) ודרש את פירוק הנשק הכללי של הצבא והאוכלוסייה. פייצל קיבל את תנאי האולטימאטום החדש, אך תשובתו התאחרה מלהגיע לגורו. בן כה ובין כה עלה הצבא הצרפתי על דמשק וכבשה (ב-7 באוגוסט), לאחר קרב קצר שבו הובס הצבא הערבי. פייצל ברח מדמשק לארץ ישראל והצרפתים החלו את שלטונם בסוריה ובלבנון.

גורמי המרד בעיראק בשנת 1920
מהתיאור המורחב בפרק על עיראק בתקופת מלחמת העולם הראשונה מסתבר, כי התנועה הלאומית בעיראק הייתה חלשה ומפוררת, ושלטו בה קציני צבא ועסקנים שהתחרו בינם לבין עצמם. משפחות עֹמר, סווייד, טאַלבּ וכּילאני מילאו תפקיד מסוים בתנועה הלאומית. קצינים ות'מאניים שהיו מאורגנים ב"אל עהד" הציעו את שירותם לבריטניה, וכמה מהם, כדוגמת נורי אס-סעיד, הצטרפו לגייסותיו של פייצל. אולם ריחוקה של עיראק היו בעוכרי התנועה הלאומית. שכן עיקרו של המגע התרבותי והמדיני עם המערב קוים בלבנון, בסוריה ובמצרים. בלבנון ובסוריה, למשל, הייתה לעדה הנוצרית משקל רב בייזום התנועה הלאומית, בעוד שבעיראק עמדו קציני הצבא בראש המרד. המתיחות הלאומית בעיראק בין השנים 1919–1920 ניזונה מהרגשות האנטי-בריטיים שפיעמו את לב מרבית הקצינים העיראקיים בצבא פייצל, מאז גילויים של סעיפי חוזה סייקס-פיקו, "הצהרת בלפור" והכרזת המנדט הצרפתי על סוריה בוועידת סן-ראמו. יתרה מזאת, מלחמת השחרור התורכית בראשותו של כּמאל אתא-תורכּ מצאה הדים רבים ברחבי המזרח-התיכון. נוסף לגורמי מתיחות כלליים אלו, יש להוסיף גורמים אחרים שהוסיפו ללבות את שלהבת המשטמה לבריטניה ולצרפת: מספר הצהרות והבטחות שניתנו בשעתו לעיראקים ושלא קויימו: באיגרות חוסיין-מק-מהון הובטחה תמיכתה של בריטניה בהקמת ממלכה ערבית, אולם הוולאיתים של בצרה ובגדד הוצאו מתחום הממלכה. לאחר כיבוש בגדד על ידי הבריטים יצאו הגנרל מוד (מרץ 1917) ומרק סייקס בקריאה למנהיגים העיראקיים המקומיים להשתתף בניהול ענייני השלטון. אולם הצהרה זו הייתה מעורפלת ולא כללה הבטחות של ממש. המנהיגים המקומיים חשו ביחס הביטול כלפיהם ואותה הרגשה לוותה גם את הקצינים העיראקיים ששירתו בצבא דמשק. אם בזמן שלטון התורכים ניעורו הרגשות הלאומיים עקב מדיניות הדיכוי התורכית, הרי שבזמן שלטונם של הבריטים, שהוו גורם צבאי זר ובלתי-מוסלמי, גברו רגשות אלו שבעתיים, לאחר שהבריטים עצמם נטעו תקוות בלב הערבים לאוטונומיה ולעצמאות. ליקוייו הבולטים של מינהל הכיבוש הבריטי ואי-שליטתו על מחוזות שלמים היוו עילה מספקת, לכשעצמה להתמרדויות. ההצהרה הבריטית-צרפתית מנובמבר 1918 בדבר קידום תהליכי העצמאות בסוריה ובעיראק עוררה תקוות יתרות, כשם שעיקרון "ההגדרה העצמית" של הנשיא ווילסון מינואר 1918 שילהב את הרוחות. הצהרה ברוח זו ניתנה גם בשלהי המלחמה על ידי המפקד הבריטי בעיראק, הגנרל מרשל.
ערפול עתידה המדיני של עיראק תרם גם הוא למתיחות הרבה. בעיראק פעלו, כזכור, מדינאים בריטיים מהודו, שהיו אמונים על "האסכולה ההודית" בכל הנוגע לעתידה של עיראק. ארנולד ווילסון, המפקח הבריטי על עיראק, שבא במקומו של פרסי קוקס שנשלח לטהראן, נצטווה לביים "מישאל עם" במוצול לגבי עמדתם של התושבים כלפי ממשלה עיראקית עצמאית לבחירת המלך. המישאל נערך בסודיות רבה והקיף, למעשה, רק את השייח'ים והנכבדים, שהיו נתונים בלאו הכי ללחץ בריטי. כפתרון ביניים הציע ווילסון להתמיד בפיקוח הבריטי עד שיוחלט מיהו השליט שהעיראקים ביקרו. קציני הצבא העיראקיים מהגייס החג'אזי תמכו במועמדותו של האמיר עבדאללה. ווילסון, מצידו, היה מעוניין למעט כלל האפשר בשיתופם של העיראקים בשלטון. התרוצצות המגמות והאסכולות השונות של המדינאים הבריטיים מהודו ואנשי "המשרד הערבי" במצרים תרמה רבות לחוסר הבהירות הכללי במדיניותה של בריטניה. זאת ועוד, בפברואר 1920 הביע ראש ממשלת בריטניה את תמיכתו בהצהרה האנגלו-צרפתית בדבר קידום תהליכי העצמאות (מנובמבר 1918). אולם ב-3 במאי פורסמה הידיעה על מתן המנדט הבריטי על עיראק. חלה גם אי-הבנה בתרגום המונח "מנדט" לערבית (הלאומנים העיראקיים הבינו את משמעות המונח "מנדט" כשיעבוד – "אַמְר" – בעוד שהתרגום המילולי היה נאמנות – "אנתדאַבּ").
למרות האיבה שפעפעה בלב העיראקים לבריטים קשה לייחס את התמרדויות השבטים בעיראק ל"רגש לאומי". נקודה מפתיעה בכל הפרשה הייתה התקוממותם של השבטים השיעיים והסוניים כאחד. התועמלנים הדתיים, הן המֻג'תהדון (השיעיים) והן העלמאא (הסונים), ניצלו את המסגדים לשם הסתה ותעמולה. בחודשי הרמד'אן קויימו עצרות חגיגיות משותפות לכבוד הולדת הנביא ("מַולֵד") על ידי ראשי השיעים והסונים לצרכי נשיאת נאומים ושילהוב באמצעות שירים פטריוטיים-דתיים. גם הידיעה על פיטוריו של ארנולד ווילסון (יוני 1920) והחזרתו של פרסי קוקס באה במאוחר, והעיראקים התייחסו אליה בחשד רב. בסיכומו של דבר, נשאה המרידה אופי של התקוממויות שבטים מוסתים בראשות קציני צבא עיראקיים. התועמלנים הדתיים, יותר משפנו לרגש הלאומי, פרטו על נימי התועלת החומרנית שתצמח לשבטים המתקוממים. הם קראו לשבטים לפרוק את עול המסים הכבד והבטיחו צדק ללא משוא פנים. כאן המקום להטעים, כי מדיניות המסים של המינהל הבריטי הייתה מוטעית מעיקרה: למרות הבטחותיהם החגיגיות גבו הבריטים מסים רבים יותר משנהוג היה בזמן התורכים. ההתמרמרות של השבטים הייתה אפוא מוצדקת. יתר על כן, הבריטים תמכו, כזכור, תמיכה ללא מיצרים בשייח'ים מטעמים ביטחוניים, וכן מטעמי התנגדות לשיתופם של העירונים התוססים בשלטון המרכזי. אותם שייח'ים ניצלו את מעמדם הכל-יכול לשם עושק נתיניהם וחתירה נגד הבריטים, בעת ובעונה אחת. ההתקוממויות השבטיות כִּוונו בחלקן נגד אותם "שייח'ים ממשלתיים". כמו כן התרבו השמועות על אוזלת-ידם של הבריטים ואי-יכולתם לשלוט במצב.
מפלתו של פייצל בדמשק (אוגוסט 1920) וכיבושה על ידי הצרפתים שמו קץ לתסיסה הלאומית של שבטי הפרת התיכון ומרכז הכובד הועתק לבגדד. ה"מַנדוּבּון" (הנציגים) שנבחרו לייצג את עיראק מקרב הנכבדים וראשי הדת (ובכללם יוסף סוויידי וסעיד מוחמד צַדְר השיעי, מנהיגה של קבוצת "אל-אסתקלאל", או "אלווטני") התרכזו בכּרבּלא ובחלקם נאסרו והוגלו על ידי הבריטים. רק החשתן של תגבורות צבאיות בריטיות מהודו סייעו להשתלטותם של הבריטים על המדינה.
בסיכום, ניתן לומר, כי הגורמים המיידיים שעוררו את ההתלקחות בעיראק היו כדלקמן: א) הצהרות והבטחות שלא קויימו וכן הכרז המנדט; ב) חולשתו של המינהל הבריטי, הן מבחינה צבאית והן מבחינה מינהלית. המפיקדה הצבאית של הגנרל הולדיין מוקמה בגבול פרס הרחק מזירת ההתרחשויות באזור הפרת התיכון. התרוצצויות המגמות השונות בקרב הבריטים סייעה לחיזוק השמועות בדבר חולשתם הצבאית; ג) מדיניות מסים מוטעית ותמיכה ללא סייג בשייח'ים, שהוכיחו עצמן כהרות-אסון; ד) סיוע ישיר מצד קציני צבא עיראקיים שנשלחו ממפקדתו של פייצל בדמשק וסיוע עקיף של כּמאל אתא תורכּ וסוכנים תורכיים, שפעלו בעיקר בדיר אז-זור, על הפרת התיכון. קיימת הנחה בדבר סיוע מסוים שהוענק גם על ידי הסובייטים. מכל מקום, ההתפרצויות נגד הבריטים במצרים במרץ 1919, שהונחו על ידי מנהיגי ה"וופד", וכן מהתקוממויות אנטי-בריטיות בהודו – שאבו המתקוממים בעיראק מלוא חופניים של עוז והשראה. הדוגמה האישית של אתא-תורכּ, כשהעז להתקומם נגד בעלות הברית, ורצונה המופגן של הודו לספח את עיראק יצקו שמן על התבערה הלאומית-שבטית בעיראק בשנת 1919–1920.

מהלך המרד ותוצאותיו
ההתקוממויות פרצו באופן ספונטאני באזור הפרת התיכון והתפשטו לעבר אזור הפרת התחתון. בצפון עיראק פרצה התקוממות כורדית בנפרד, לאחר הרעת היחסים בין הבריטים ושייח' מחמוד מסוליימאניה, החל ממאי 1919. זה האחרון אסר את הקצינים הבריטיים במחוזו והכריז על כורדיסטאן העצמאית. אולם ביוני חוסל המרד לאחר ששייח' מחמוד נתפס ונכלא בבגדד. למרות זאת לא שרר שקט במחוז סוליימאניה משלהי שנת 1919 ואילך. הפעילות האלימה של הלאומנים החלה עם התמנותו של מוחמד ריזא למג'תהה ראשי. זה האחרון בא בקשרים עם הרפובליקאים התורכים, וכנראה גם עם הסובייטים. מרכזי התעמולה הלאומית היו במוצול ובדיר אז-זור (הפרת התיכון), בקרבה יתרה לתחומי ההשפעה של התורכים הכמאליסטיים והמוקד הערבי הלאומי בדמשק. לאחר חתימת חוזה שביתת הנשק במודרוס לא נקבעו גבולות מדיניים בין עיראק, סוריה ותורכיה. דיר אז-זור שימשה סלע מחלוקת בין הבריטים בעיראק לבין משטרו של פייצל בדמשק. בספטמבר 1919 הסכימו בריטניה וצרפת לראות בנהר ח'אבּור כגבול בין תחומיהן בעיראק ובסוריה, וכתוצאה מכך נאלץ הצבא הבריטי לפנות את דיר אז-זור. פינוי זה הוריד את היוקרה הבריטית ובישר את תחילתה של הלאומנות העיראקית התוקפנית. סוכניה של ממשלת פייצל הדמשקאית ערכו פעולות חתירה וגיוס בקרב הז'נדרמים המקומיים והרחיקו לכת בשדרם קריאות לג'האד אנטי-בריטי ברחבי עיראק. חיילים מוסלמיים מהודו הצטרפו לערבים המקומיים. באותה תקופה התבלטה גם פעילותה של מפלגת "אל עהד", שנוסדה עוד במרץ 1919 על ידי ג'מיל מדפעי ואבראהים כמאל, וכללה בשורותיה את קציני הגייס החג'אזי של פייצל. ב-8 במרץ 1920 הוכרז האמיר עבדאללה על ידי "אל העד" כמלך עיראק. ביוני 1920 התמרדה הז'נדרמריה העיראקית בתל עפר ורצחה את מפקדה. ג'מיל מדפעי שמונה, כנראה, על ידי עבדאללה ל"מפקד הצבא בצפון עיראק" יצא בראש לוחמיו, בעידודה של ממשלת דמשק, לעבר מוצול על מנת לכבשה. אולם הוא הונס לדיר אז-זור וצבאו התפזר. קיצו של שלטון פייצל בדמשק החליש את פעולות המרי של שבטי הפרת התיכון. לעומת זאת התפשטו המהומות על פני אזור הפרת התחתון, למרות שעד שלהי שנת 1919 שרר בבצרה שקט יחסי עקב עמדתו הניטראלית של טאלב פחה. ההתלקחות החלה ב-30 ביוני 1920 בעייר רומייתה, והתבטאה בהטלת מצור על חייל המצב הבריטי בסמאווה. גם כן התייחס הפיקוד הבריטי העליון בזלזול למרידות וסיועו בושש מלהגיע. רומיית'ה ואזור סכר הנדייה פונו, ואילו סמאווה וכּופה היו נתונות במצור ממושך. עד סוף חודש יולי פונה כמעט כל אזור הפרת התחתון, להוציא את סביבותיהן של בגדד ובצרה. ראשי השיעה בכרבלא ובנג'ף פתחו בהסתה אנטי-בריטית חריפה מאחר והם היו משוכנעים, כי הבריטים עומדים לפני פינוי כללי של צבאם מעיראק. פעולות ההתקוממות לוו גם בפעולות חבלה, כגון טיבוע ספינות ופיצוץ מסילות ברזל. רק לאחר שהמצב הצבאי היה בכי רע, נקטו הבריטים בפעולות דיכוי נוקשות, שהשיבו את הסדר על כנו.
התוצאות הישירות של המרד בעיראק היו: א) שינוי עקרוני במדיניות הבריטית, נטישת עקרונות המימשל של "האסכולה ההודית" וחתירה לקראת דצנטרליזציה מינהלית ושיתופם של העיראקים בשלטון. לפי גירסתו של איירלאנד הורגש לחץ פנימי על ממשלת בריטניה להחיש את מתן עצמאותה של עיראק ולהקל בכך את נטל משלם המסים הבריטי. מכל מקום, הבריטים כוננו ממשלה עיראקית (נובמבר 1920) ומינו את עבד אר-רחמן אל-כּיילאני בראשה. ממשלה זו הייתה כפופה למושל הבריטי פרסי קוקס עד להקמתו של הפרלמנט; ב) במרץ 1921 כונסו מומחיה המזרח-תיכוניים של בריטניה בקהיר והחליטו על המלכתו של פייצל על עיראק. מכיוון שכך, נאלצו הבריטים לסלק את יריבו המובהק של פייצל, סעיד טאלבּ מבצרה, ששיתף פעולה עם הבריטים בשנות המרד (1919–1920) – הלה גלה "מרצונו הטוב" לציילון.

ההסדרים בין בריטניה לבין ההַאשֶמִים
כישלונו של פייצל בדמשק, גירושיו על ידי הצרפתים וכן המרד האנטי-בריטי שהתנהל במקביל בעיראק גיבשו את הכרתה של ממשלת בריטניה, כי יש צורך בשידוד מערכות מדיני כללי במזרח-התיכון על מנת להגיע לכלל הסדר סופי בתחומי המנדטים ואזורי ההשפעה הצמודים להם.
לשם כך הוקמה במיוחד "מחלקת המזרח-התיכון" במשרד המושבות הבריטי, שנוהל באותה תקופה על ידי ווינסטון צ'רצ'יל. ביוזמתו של צ'רצ'יל כונסה בקהיר, במרץ 1921, ועידה כללית של המומחים הבריטיים לענייני המזרח-התיכון, בהשתתפות האישית של צ'רצ'יל והנציבים העליונים בעיראק (קוקס) ובארץ-ישראל (הרברט סמואל). כן נטלו חלק בדיונים המומחים לענייני ערב כלוראֶנס, קלייטון, קורנוואליס, גרטרוד בּאֶל ואחרים. מתוך רצון לפייס את ההאשמים, לאחר מפלתו של פייצל בדמשק ומעמדו הבלתי-ברור של עבדאללה בעיראק, החליטה ועידת קהיר להציע לפייצל את המלוכה בעיראק ולפצות את עבדאללה באמירות עבר-הירדן. כן הוחלט לנקוט בצעדי פיוס כלפי הלאומנים העיראקיים ולשכך את זעמם כלפי המנדט בהמרת המנדטים בברית ישירה בין בריטניה לבין ממשלתו העתידה של פייצל. אולם הקושי העיקרי בביצוע ההחלטות הללו היה נעוץ בצורך לשכנע את שני האחים ההאשמים. בדצמבר 1920 הוצע לפייצל, בזמן ביקורו בלונדון, לקבל את כּס המלכות העיראקי, ברם פייצל סירב לראשונה מכיוון שהבכורה העיראקית הייתה שייכת לעבדאללה, בהתאם לרצונם של הקצינים העיראקיים שנטלו חבל בפעולות "אל-עהד". תפקיד שיכנועו של עבדאללה נפל על לוראֶנס. עוד בדצמבר 1920 הופיע עבדאללה בעבר הירדן המזרחי והחל לארגן את שרידי הפלוגות הערביות של פייצל שהונסו מדמשק. ממפקדתו במעון הכריז עבדאללה, כי ייקח נקם ושילם מהצרפתים ויחזיר את אחיו על כס מלכותו בדמשק. אולם, מסתבר, שעבדאללה לא תלה תקוות רבות ביכולתו לגרש את הצרפתים מסוריה, ולכן ניאות בקלות לוותר לפייצל על מלכות עיראק תמורת אמירות עבר-הירדן.
עם גירושיו של פייצל מדמשק השתרר אי שקט בעבר-הירדן המזרחי. לפי הוראות הממשלה הבריטית כינס עוד באוגוסט 1920 נציבה העליון של ארץ ישראל, הרברט סמואל, את נכבדי הערבים משתי גדות הירדן באס-סלט (על יד רבת-עמון) והודיעם על הצורך לנתק את הגדה המזרחית מהמימשל הצרפתי בדמשק. גבול הירמוך נקבע בהסכם בריטי-צרפתי קודם כגבולה הדרומי של סוריה. סמואל חילק, אפוא, את תחומי עבה"ד המזרחי למחוז עג'לון בגלעד, למחוז רבת-עמון במרכז ולמחוז כרך (קיר-מואב) בדרום. בכל אחד משלושת המחוזות הוקמו מועצות מקומיות שנספחו אליהם יועצים בריטיים. המפורסם שבהם היה קירקברייד, שנודעה לו להלן השפעה גדולה באמירות עבה"י המזרחי. תחומה הדרומי של עבה"י הסתיים בהרי אדום שנכללו באותה תקופה בתחום ממלכת חג'אז של חוסיין.
לאחר שעבדאללה הביע את נכונותו בפני לוראנס לקבל את אמירות עבה"י המזרחי שוכנע גם פייצל בכדאיות העיסקה העיראקית. לאחר ועידת קהיר נפגש, אפוא, צ'רצ'יל עם עבדאללה בירושלים והסכים עמו על מתן האמירות בעבה"י המזרחי והפרדתה מתחומה של ארץ-ישראל, שהובטחה, כזכור, לציונים ב"הצהרת בלפור". כן הבטיח צ'רצ'יל להשתדל אצל השלטונות הצרפתיים על מנת לקבל את הסכמתם לכונן את ממשלתו של עבדאללה בדמשק, תמורת התחייבותו של זה האחרון להימנע מפעולות אלימות. האמת ניתנה להיאמר, כי עבדאללה לא ויתר מעולם ען תכניתו לאיחודה של "סוריה רבתי". מכל מקום, הוא נאלץ להסתפק עתה בעבה"י המזרחי, להכיר במנדט הבריטי, ולציית להוראות הנציב העליון בארץ-ישראל. כתמורה קיבל עבדאללה מענק שנתי קבוע (180,000 ליש"ט) ובאותה שנה (1921) הוחל בארגונה של הז'נדרמריה המקומית בפקודתו של קולונל פיק (Peake), שנודעה לימים כ"לגיון הערבי".
הקמתה של אמירות עבה"י המזרחי עמדה בסתירה גלויה ל"הצהרת בלפור" ולכתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שכן תחולת הגדרתה של ארץ-ישראל, אליבא ד'יהודים, כללה גם את הגדה המזרחית של הירדן. יתרה מזאת, בניגוד לסעיף 4 של כתב המנדט לא שותפה הסוכנות היהודית ואף לא נועצו בה בקשר להקמתה של אמירות עבה"י. ואמנם ביוני 1922 דרש משרד המושבות הבריטי מהסוכנות היהודית להכיר בעובדה מוגמרת זו, ובספטמבר 1922 הסכימה מועצת חבר הלאומים להיענות לבקשת ממשלת בריטניה ולהכיר בהוצאת עבה"י המזרחי מתחומי "הבית הלאומי" היהודי, בניגוד ל"הצהרת בלפור" ולתקנות המנדט הארץ-ישראלי. במאי 1923 הכריז הרברט סמואל רשמית על ההפרדה והודיע על הקמת אמירות עבדאללה, בהתאם להסכם חוסיין-מקמהון משנת 1915.¹⁵
עם מציאת ההסדר עבור עבדאללה ניגשו הבריטים לפתור את בעיית פייצל. בעוד שעבדאללה נהנה בשעתו מפופולאריות יחסית בעיראק התיכונה, הרי שפייצל היה בבחינת זר לציבור העיראקי ואף לא השתתף בפועל במרד משנת 1919–1920. בסוף יוני 1921 הובא פייצל לבצרה על ידי הבריטים. הבריטים הודיעו, כי פייצל הוא המועמד המתאים ביותר לכתר המלוכה העיראקי. כדי לאשר את קביעתם זו ביימו הבריטים "מישאל-עם" בין הנכבדים של עיראק, שהעניק רוב של 96% למועמדותו של פייצל. על טיבו המופרך והגרוטסקי של "מישאל עם" זה העידה בזיכרונותיה גרטרוד באל, מי שהייתה מזכירתו של פרסי קוקס. כזכור, הקדימו הבריטים וסילקו מעיראק את בן-בריתם, סעיד טאלב מבצרה, שהיו לו יומרות לכתר העיראקי. כן שיחדו את השייח'ים והנכבדים, וכתוצאה מכך קיבל פייצל רוב מוחלט. ב-21 באוגוסט 1921 הוכתר לממלכה של עיראק. הנה כי כן הניחה בריטניה בשלהי שנת 1921 את יסודותיו של בניין הסדר החדש במזרח התיכון, תוך התעלמות מזכות "ההגדרה העצמית" של הנשיא ווילסון, ותוך עקיפת השאיפות הלאומיות של הערבים. אמנם משטרי המנדט היו שונים משלטון הכיבוש העות'מאני, אך מבחינה מהותית לא חל שינוי מהפכני במעמדן של ארצות ערב. במקום השיעבוד העות'מאני באה תקופת "חסות", הינו ממשל אימפריאליסטי שמותן מבחינה מסוימת על ההתחייבות המנדטורית להצעיד את האוכלוסין לקראת שלטון עצמי. בסופו של דבר, החלה הפעילות הלאומית בארצות ערב לשאת אופי תוקפני וממשי רק בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, תקופה שבה יצאה התודעה הלאומית הערבית מחיתוליה, והפכה לתודעה מגובשת ובעלת מטרות מוגדרות.

גמר הקרבות בקווקז ובאסיה המרכזית
גם לאחר חתימת שביתת-הנשק במודרוס (30 באוקטובר 1918) נמשכה הפעילות הצבאית בקווקז ובמרכז אסיה בגלל מספר גורמים שנבעו כולם מהתפוררותה של רוסיה הצארית ומהשתלהבותה של מלחמת האזרחים בתורכיה. תנועת השחרור של העמים הבלתי-רוסיים הייתה בעיצומה מחד גיסא וגייסותיהן של בנות-הברית, ובעיקר בריטניה, התערבו במלחמת האזרחים הרוסית נגד הסובייטים. עוד במאי 1918 נתרופפה אחיזתם של הרוסים בטראנס-קווקז ונוצרה הפדראציה המקומית, בהשתתפותן של גיאורגיה, ארמניה ואזרבייג'אן. דא עקא, ששותפות זו לא האריכה ימים מפאת תנופתו התוקפנית של הצבא התורכי והתפלגותן של המדינות החדשות מקץ חודשים ספורים, עקב סכסוכיהן הפנימיים והשתלטותם של הגרמנים על גיאורגיה.¹⁶ לפני חתימת שביתת-הנשק השתלטו כוחות תורכיים על באקו, לאחר שהגרמנים והבריטים ניסו להשתלט על עיר מפתח זו בפרקי זמן קצרים. גם במרכז אסיה הוקמו ממשלות עצמאיות בתורכסתאן (דצמבר 1917), חִ'ווה, בוח'ארה וקירגיזיה. נפילתה של באקו בידי התורכים והתסיסה הלאומית שהקיפה את הנסיכויות העצמאיות הללו הביאה להתקדמותן של יחידות בריטיות לתוך גבולותיה הדרומיים של רוסיה, הן כדי לבלום חדירה תורכו-גרמנית כלפי אסיה המרכזית והוד, והן על מנת לנהל פעולות לחימה נגד הסובייטים שהפכו, כזכור, לבעלי בריתה של גרמניה. המגמה המדינית של הבריטים הייתה לתמוך בכל מקום בכוחות מקומיים אנטי-סובייטיים כדי לאלץ את הרוסים להמשיך במלחמתם נגד גרמניה. חייל בריטי חדר לתורכסתאן בעקבות הקמתה של הרפובליקה הסובייטית בטשקנט, ששחררה ממעצר כ-200,000 שבויים אוסטרו-גרמניים וארגנה אותם ביחידות צבאיות. פעולה זו צפנה בחובה איום ישיר להודו, כשם שהתעמולה הסובייטית נגד שלטון הבריטים בהודו היוותה גורם מאיים. החַיִל הבריטי הראשון, בפיקודו של קולונל מקארטניי, שעלה על טשקנט נאלץ להיסוג במהרה, ורק קצין בריטי אחד (קולונל ביילי) המשיך בקשריו המחתרתיים עם הלאומנים-המוסלמיים בטשקנט ובסביבותיה במטרה להפיל את המימשל הסובייטי. גייס בריטי אחר הגיע לאשח'באד, מזרחית מהים הכספי, בעקבות פנייתם של השלטונות הנגד-מהפכניים המקומיים, שביקשו סיוע בריטי במלחמתם נגד הסובייטים והאוסטרו-גרמנים על מסילת הברזל אשח'בּאד-טשקנט. הגייס הבריטי, בפיקודו של הגנרל מיילסון (Malleson), הצליח להתקדם עד לנאת המדבר מֶרו ולכובשה.
גם לאחר חתימת שביתת הנשק עם מעצמות המרכז נמשכו הפעולות הצבאיות של הבריטים עד שנת 1920, הן מתוך איבה לסובייטים ותמיכה ב"רוסים הלבנים", והן מפאת הדאגה לביטחונה של הודו.
בהתאם להסכמי שביתת-הנשק נכנסו יחידות צבא בריטיות לבאקו, ובשיתוף עם יחידות צרפתיות ואיטלקיות, חלשו על אזור הנפט. נוכחותן של בנות הברית בטראנס-קווקז שימשה ערובה לפינוי היחידות התורכו-גרמניות מהאזור, וכן היוותה מחסום אפשרי בפני חדירה סובייטית. הגייס הנ"ל של בנות-הברית היווה אף ערובה לעצמאותן של הרפובליקות הקווקזיות. בשלהי שנת 1919 החליטו ממשלות בריטניה וצרפת לשים קץ להתערבותן ברוסיה. באביב 1920 פונו באקו וחלקי הקווקז האחרים. כתוצאה מכך חדרו הסובייטים לתוך החלל הריק שנוצר עם הפינוי. עד מרץ 1921 השתלטו הסובייטים על כל שטחיה של רוסיה הצארית לשעבר. ככל ששלטונם של הסובייטים התבסס, כן גדלה הסכנה המדינית והאידיאולוגית של ברית-המועצות. למעשה, חזר ונשנה המצב ששרר עד מלחמת העולם הראשונה, כשרוסיה הסובייטית ממלאת ביתר הצלחה וכוח את משימותיה של רוסיה הצארית.

III – המזרח התיכון בין שתי מלחמות עולם

1) תורכיה

מבוא
עד למלחמת העולם הראשונה הייתה האימפריה העות'מאנית ממלכה מזרחית מפגרת ונחשלת, למרות הניסיונות להחדרת רפורמות (תנט'ימאת), שנעשו במרוצת המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. התפוררותה הממושכת של תורכיה והפיכתה לזירת מאבק בין המעצמות הולידו את "השאלה המזרחית" בכל חריפותה, והאריכו את תקופת גסיסתה של האימפריה העות'מאנית עד למלחמת העולם הראשונה. עם תום מלחמה זו הקיץ הקץ על האימפריה העות'מאנית: צבאותיה נוצחו במרבית החזיתות, להוציא את חזית הקווקז, מנהיגיה מכת "התורכים הצעירים" שסחפוה למלחמה ברחו או נעצרו, חילות הכיבוש של המעצמות המנצחות השתלטו על חלקים ניכרים מאנטוליה גופה, גייסות יווניים נחתו באזור האגאי והחלו בהתקדמותם לפנים הארץ. ארבעה חודשים לפני כריתת שביתת נשק על סיפון הספינה הבריטית "אגממנון" במודרוס נפטר הסולטאן מחמד החמישי. יורשו מחמד השישי וחיד אד-דין היה, למעשה, שבוי בידי המעצמות באיסטנבול, מעמדו נחלש, והוא נאלץ לפנות לבעלות הברית בבקשת סיוע על מנת להשליט סדר במדינה. הידרדרותה של תורכיה המנוצחת הגיעה למעמקי תהום עם כפייתו של חוזה סאוור עליה. מאז מפלתם של העות'מאנים בקרב אנקרה (1402) ולקיחתו בשבי של הסולטאן על ידי תימורלאנג המונגולי לא ידעה תורכיה תקופת שפל מעין זו. בעוד שהתבוסה התורכית בפני המונגולים בראשית המאה ה-15 הייתה חד-פעמית, ולאחריה באה תקופת התאוששות ופריחה, הרי שלהתמוטטות התורכית במלחמת העולם הראשונה קדמה תקופת התנוונות ודעיכה של כ-300 שנה. "השכיב מרע" התורכי שעל גדות הבוספורוס כמעט תם לגווע. אולם מאז שנת 1919 חל מפנה חד-זוויתי. תורכיה התאוששה בצורה מופלאה ובמשך 18 השנים האחרונות הפכה למדינה איתנה ומגובשת ולבעלת בריתן המכובדת של מעצמות המערב. תיאוריה של התפתחות מהפכנית זו משתלב בשלושה נושאים עיקריים: א) ניתוח תחרות המעצמות, על חליפותיה ותמורותיה, לשם הבנת מאזן הכוחות המדיני-הצבאי הנוכחי; ב) ניתוח שיטות הפיתוח של אזור נחשל; ג) תיאור תהליך התפשטותה של הציביליזציה המודרנית במזרח-התיכון בכלל ובתורכיה בפרט לשם הבנת דרכי התבוללותם של עמים מוסלמיים.
הצלחתם המופלאה של התורכים להיחלץ מכיליון נחרץ הפכה לנושא לסקרים ולמחקרים ב-40–50 השנים האחרונות. עושרם וגיוונם של מחקרים אלה נובעים מקשריה המיוחדים של האימפריה העות'מאנית עם מעצמות אירופה משך כל אותן מאות שנים ש"השאלה המזרחית" היוותה בעיה בינלאומית מתמדת. במיוחד אמורים הדברים בתקופה שהחלה במאה ה-20, שעה שתורכיה, כיורשתה של האימפריה העות'מאנית, העסיקה את מדינות אירופה במלחמות לצדן או נגדן. התמורות הכבירות שהתחוללו בתורכיה בתקופה שבין שתי מלחמות עולם הקיפו שטחים כה רבים, עד שמידת עניינן חרגה מתחומי חוקריו המובהקים של המזרח-התיכון והפכה לנחלתם של חוקרי סוציולוגיה, כלכלה, מדע-המדינה וכו'. להתעניינות המופלגת בתורכיה סייעה גם ההתפעלות הכלל-עולמית מהצלחתם של התורכים במלחמת השחרור שלהם, והיחלצותם משפל המדרגה המדינית. ולבסוף, אישיותו המופלאה של הע'אזי, מוצטפא כמאל אתא-תורכּ, שבשמו קשורה הצלחתם המדהימה של התורכים להתאושש ממפלתם, היוותה נושא רב-אנפין למחקרים מרתקים.
בהתאם לנוהג הבינלאומי מפרסמות הממשלות למיניהן את מסמכיהן הדיפלומטיים-היסטוריים רק כ-50 שנה לאחר מועדי ההתרחשויות. מבחינה זו סגורים עדיין הארכיונים הדיפלומטיים של תורכיה ורק מסמכים ספורים התפרסמו עד כה. להוציא מאמרים ופרסומים רשמיים מכתבי העת של התקופה הנדונה, הרי שמרבית החומר ההיסטורי שאובה ממקורות זרים בלתי-תורכיים.

משביתת-הנשק במודרוס ועד לחוזה-סאֶוְור
הרקע הכללי למצב ששרר בתורכיה אחר חתימת שביתת הנשק במודרוס תואר לעיל בקווים כלליים. גייסות בריטיים, צרפתיים ואיטלקיים נחתו בחלקיה הדרומיים והמערביים של אנטוליה והשתלטו על קושטא והמיצרים. כוח בריטי כבש בעורמה את מוסול ואילץ את התורכים להסכים לעובדה מוגמרת זו. המעצמות לא חשו כל מעצור בביצוע מדיניות ביתורה ושיסועה של אנטוליה, כפי שהוסכם עליה בחוזים החשאיים במרוצת המלחמה, שכן תורכיה הייתה מדינת אויב. אמנם הנקודה ה-12 של הנשיא ווילסון הצביעה על שמירת ריבונותם של חלקיה התורכיים של האימפריה העות'מאנית, ואף לויד ג'ורג' הצהיר עוד בינואר 1918, כי בריטניה אינה מתכוונת לגרש את התורכים מאיסטנבול או מתראקיה, שהם שטחים תורכיים טהורים. שני המדינאים הטעימו כאחד את רצונם בקיומו של חופש השייט במצרים בפיקוח בינלאומי. אום דא עקא, שהצהרות אלה לא היוו ערובה מספקת לאי-כיבושה המלא של אנטוליה. אדרבא, כבר בישיבותיה הראשונות של ועדת השלום בפריס הוברר, כי הארמנים עומדים על צירופם של מחוזותיה המזרחיים של אנטוליה למדינתם, ותביעתם זו נתמכה על ידי בנות הברית והנשיא ווילסון בהתאם לאותו עקרון של זכות "ההגדרה העצמית". לפיכך החליט ווילסון למנות ועדת חקירה בראשותו של גנרל הַרְבורד (Harbord), שתסייר באסיה הקטנה ותלמד את הבעיות מכלי ראשון. באוקטובר 1919 הגישה ועדת הרבורד את המלצותיה, שצידדו בהשלטת מנדט של מעצמה אחת בלבד על אנטוליה וטרחנה וקווקז עקב שיקולים כלכליים ואתניים. מדינאים בריטיים ואחרים הציעו, אפוא, בעקבות המלצותיה של ועדת הרבורד, כי ארה"ב תיטול על עצמה את המנדט על אזור המיצרים, אנטוליה והשטחים הארמניים, אולם הצעות אלו נדחו על ידי ווילסון, אשר חשש מהסתבכות צבאית עם התורכים לאור העובדה, כי ארה"ב ותורכיה לא היו במצב מלחמה משך כל מלחמת העולם הראשונה.
לאור בריחתם ומעצרם של ראשי צמרת השלטון של "התורכים הצעירים" מיד לאחר חתימת שביתת-הנשק היה הסולטאן וחיד אד-דין שרוי במצב של אין-אונים. חוגים שונים מקרב התורכים הליבראליים היו מוכנים לוותר של שטחיה השונים של תורכיה להוציא את האזור האגאי. הסולטאן עצמו חפץ היה בהבנה עם הבריטים, והודרך על ידי אחיו החורג ויועצו הנאמן פריד פחה, שכיהן כווזיר גדול החל מיולי 1919, ונחשב לידידם של הבריטיים ולאויב מושבע לאנשי "הוועד לאיחוד ולקדמה". אולם עוד בעיצומו של חודש מאי 1919 חלו שתי התפתחויות חשובות:
א) ב-15 במאי נחתו יחידות הצבא היווניות הראשונות באיזמיר בעידודן של בריטניה וצרפת. כזכור, הצליח ראש ממשלת יוון, ואניזלוס, לשכנע את המשלחת הבריטית בפריס בנחיצות של איחוד "המרחק האגאי" על ידי יוון, הן מפאת האוכלוסייה היוונית הגדולה שהתגוררה באזור איזמיר, והן מפאת השיקולים הבריטיים הכלליים, שהעדיפו את שליטתה של יוון על הים האגאי כתריס מפני חדירה רוסית אפשרית מפאת צפון.¹ גם הצרפתים תמכו בשלב זה בתביעות היווניות של איזמור מכיוון שלא היו מעוניינים בהתחזקותה של איטליה בים-התיכון, לאור מאבק האינטרסים הטרום-מלחמתי בין צרפת לבין איטליה בצפון-אפריקה. היה זה הקרע הראשון שנוצר בקרב בעלות-הברית, שכן האיטלקים תבעו את איזמיר ובנותיה בהסתמכם על ההסכמים החשאיים שנחתמו בסנט ז'אן דה מורייאן. מכל מקום, פלישתם של היוונים היוותה בסיס נאמן להתאחדות לאומית בתורכיה, שכן חלק בלתי-מבוטל מהצירים הלאומיים התורכיים התנגד למלחמה ישירה נגד בנות-הברית עצמן; היפוכם של הדברים אמורים ביוון; ב) במאי 1919 התמנה מוצטפא כמאל על ידי הווזיר הגדול כמפקדו של המחנה השלישי התורכי במזרח אנטוליה, וב-19 במאי נחת כמאל בנמל סַמְסון שבאנטוליה הצפונית-מזרחית כדי לקבל את הפיקוד ולארגן את החילות התורכיים. כאן המקום להזכיר, כי החיילות התורכיים במזרח היו היחידים שלא נחלו תבוסה בשדה הקרב ושמרו על מסגרתם הצבאית. מוצטפא מאל סיים את המלחמה בהצטיינות, הן במערכת גליפולי, מקום שם זכה לתשבוחות מפן פון-סאנדרס, והן בשלבי הקרבות האחרונים באזור חלבּ שבצפון סוריה. למרות מיומנותו הצבאית לא הועלה במהירות בדרג הפיקודי עקב האיבה שנטר לו אנוור פחה לפיכך הורחק תמיד מצומת העצבים השלטוני, אם כי השתתף כמעט בכל המערכות הצבאיות של מלחמת העולם הראשונה ובמלחמות הבלקאן שקדמו לה, והיה חבר פעיל ונאמן במפלגתם של "התורכים הצעירים". מכל מקום, עם חתימת שביתת הנשק במודרוס חזר כמאל מצפון-סוריה לאיסטנבול כשהוא מלא מרירות נגד הבריטים והסולטאן כאחד. מבחינתו של הסולטאן היה מינויו הצבאי של כמאל מישגה טקטי, והוא ניזום, כנראה, על מנת להרחיקו מקושטא. מבחינת תולדותיה של תורכיה הרפובליקנית היה בשיגורו של המצביא התורכי לאנטוליה המזרחית מאורע היסטורי רב-חשיבות, ואכן נוכחותו של כמאל בסמסון (19 במאי) מהווה חג לאומי עד היום. פעולותיו של מוצטפא כמאל שולבו בשני אפיקים מקבילים: ניהול תעמולה באנקרה ובאנטוליה המזרחית נגד מזימות החלוקה של אנטוליה, ובראש ובראשונה נגד הפלישה היוונית, שהיוותה מעין זריקת עידוד להתגבשותה של התנועה הלאומית. בשלב זה נמנע עדיין כמאל מלהוקיע את הסולטאן ולהפנות נגדו את חצי זעמו. כן החל מוצטפא כמאל בפעולות גישוש כלפי הסובייטים, שהפכו להלן לבני-בריתו העיקריים. בעת ובעונה אחת אורגן מחדש המחנה השלישי במזרח אנטוליה וכמאל החל בפעולות הטרדה זעירות נגד הצרפתים.
פעילותו המדינית של מוצטפא כמאל נשאה פרי בשני הקונגרסים הלאומיים שכונסו ביוזמתו באנטוליה המזרחית, בארזרום (יוני-יולי 1919) ובסיבאַס (ספטמבר 1919). בקונגרס ארזרום הוחלט על שמירת שלמותה של אנטוליה ועל גילוי התנגדות לאומית אם תתממשנה התכניות לביתורה. כן הוחלט על הקמת ממשלה לאומית כאלטרנטיבה לממשלת הסולטאן באיסטנבול, במידה וזו האחרונה תיכנע לדרישותיהן של המעצמות. הוסכם על שלילת הזכויות המיוחדות שניתנו לנוצרים מכיוון שהן סתרו את זכויותיו הטבעיות של העם התורכי. בקונגרס סיואַס, בהשתתפות צירים מכל רחבי אנטוליה, באו התביעות הלאומיות כפי שהוגדרו על ידי מוצטפא כמאל לכלל ביטוי נמרץ ביותר : נבחר ועד פועל מתמיד בראשותו של כמאל ("הארגון להגנת הזכויות של אנטוליה ורומליה"). 5 ימים אחרי תום ועידת סיואס חתם, כנראה, הסולטאן על הסכם חשאי עם הבריטים בדבר מתן מנדט בריטי על אנטוליה. אולם באוקטובר 1919 התפטר הווזיר הגדול פריד פחה, ובקושטא רווחו שמעוות על כוונותיו של מוצטפא כאמל לכונן ממשלה עצמאית באנקרה. מצבו המדיני של הסולטאן היה בכי רע כיוון שנלחץ בין הפטיש (הלאומי) לבין הסדן (של בנות-הברית). לעומת זאת הייתה הערכתו המדינית של בנות-הברית מוטעית ולקויה, שכן ההתמודדות בין כמאל והסולטאן לא נראתה להם יותר מסכסוך פנימי גרידא בין השנים, ולפי כך נטו גם לזלזל בערך התנועה הלאומית ודחו כלאחר יד את בקשותיו של הסולטאן לסיוע צבאי. למעשה, כל השטח שהשתרע מזרחית למסילת-הברזל האנטולית היה בידי אנשי התנועה הלאומית. לאחר התפטרותו של פריד פחה לא נותר לו לסולטאן אלא לכונן קבינט לאומי באיסטנבול בראשותו של המצביא התורכי עלי ריזא, ששיתף פעולה בסתר עם כמאל. בבחירות שנערכו בסמוך לכך זכו הצירים הלאומיים ברוב גדול וכתוצאה מכך נאלצה הממשלה להכיר באופיין המייצג של החלטות קונגרס סיואס. ב-28 בינואר 1920 נערך כנס של הצירים הלאומיים באנקרה. כנס זה אישר את העקרונות וההחלטות שהתקבלו בקונגרסים של ארזרום וסיואס ואישר את עיקר "האמנה הלאומית", כפי שהוצעו ואושרו על ידי הגוש הלאומי בפרלמנט של קושטא. "האמנה הלאומית" הפכה, אפוא, למצע האידיאולוגי של התנועה הלאומית התורכית. אמנם מוצטפא כמאל הפציר בצירים הלאומיים לא לכנס את הפרלמנט באיסטנבול מפאת היותה תחת פיקוח המעצמות, אולם הצירים העדיפו את איסטנבול מתוך תקווה, שהשתתפותם של כלל הצירים תקרב גם את המתנגדים לעקרונות התנועה הלאומית. ששת עקרונות "האמנה הלאומית" היו כדלקמן: א) הכּרה בזכות ההגדרה העצמית של הערבים ותביעת צירופם של המחוזות שבהם קיים רוב לאוכלוסייה התורכית (הכוונה הייתה לכורדיסטאן); ב) הסכמה לקיומו של מישאל עם שיחרוץ את עתידם של הסנג'אקים של באטום, קארס וארדהאן; ג) הסכמה למישאל – עם כנ"ל בתראקיה המערבית; ד) תביעה להבטחתה של איסטנבול כתחום מושבו של הסולטאן-הח'ליף, וכתמורה לכך – מתן הסכמה מראש ובינאום המיצרים; ה) הסכמה למתן חסות בינלאומית למיעוטים בתחומי תורכיה תמורת ההגנה על זכויותיהם של המיעוטים המוסלמיים בארצות השכנות; ו) תביעה לעצמאות מדינית וכלכלית מלאה וביטול סופי של הקפיטולציות.
בניסוח התביעות המדיניות ב"אמנה הלאומית", שהושפעה, ללא ספק, מ-14 הנקודות של ווילסון ודרכה כל צורה של שיעבוד מדיני וכלכלי בצורת מנדט או קפיטולציות, זכתה הסיעה הלאומית לניצחון גדול. אולם מסמך היסטורי זה פקח את עיניהן של המעצמות ועוררן לפעילות מדינית-צבאית נמרצת. ב-16 במרץ 1920 נחתו כוחותיהן של בנות הברית בבוספורוס והשתלטו על איסטנבול, לאחר שבין בחודשים ינואר ומרץ התרבו פעולות החבלה התורכיות בקיליקיה ובתחומי השלטון הצרפתיים האחרים. כוחות בנות הברית, שהשתלטו בפיקוד בריטי על הבירה, אסרו כ-40 צירים לאומיים והגלום. כן נטלו את הסולטאן וחיד אד-דין תחת חסותם, ובכך ערערו את יתרת יוקרתו הלאומית בעיני התורכים. ב-11 באפריל 1920 התכנס הפרלמנט התורכי בפעם האחרונה באיסטנבול. ב-23 באפריל נתכנסה לראשונה "האסיפה הלאומית הגדולה" ("Büyük Millet Meclisi") באנקרה, הרחק מתחום השפעתן של מעצמות הכיבוש, מינתה את מוצטפא כּמאל לנשיאה, אישרה את עקרונות "האמנה הלאומית" והכריזה על ביטול רטרואקטיבי של ממשלת איסטנבול החל מתאריך כיבושה של הבירה על ידי בנות-הברית.

חוזה-סאֶוְור
חוזה סאוור (Sévres), שנחתם ב-10 באוגוסט 1920 בין בנות הברית לבין הממשלה העות'מאנית באיסטנבול, משקף את תהומות ההשפלה שלתוכן הוטלה תורכיה המנוצחת. חוזה סאוור הווה את גולת-הכותרת של המאוויים האימפריאליסטיים של בנות-הברית, כפי שנרקמו בוועידת השלום של פריס ובוועידת סן-ראמו בין השנים 1919–1920. אולם בשעת חתימתו של חוזה זה כבר פעלה הממשלה הלאומית החדשה באנקרה, ששללה את סמכותה החוקית של ממשלת איסטנבול לקבל הכרעות מדיניות ולחתום על חוזים. כבר לפני מועד אישורו של חוזה זה הייתה פעילותו הלאומית והצבאית של מוצטפא כמאל באנקרה ובמזרח אנטוליה בעיצומה של התגבשות, וכן גם ניבעו הבקיעים הראשונים בחומת אחדותן של בנות-הברית: האיטלקים חשו עצמם מקופחים על ידי היוונים שנתמכו על ידי הבריטים והצרפתים. יתרה מזאת, מצבו הצבאי של כּמאל היה חמור אך בלתי-נואש, שכן יחידות החלוץ היווניות השתלטו על אזור איזמיר, ורק לאחר חתימת חוזה סאוור החלו לנוע לעבר אנקרה. כפי שיסתבר להלן לא היה כל ערך לחוזה סאוור כיוון שהקערה התהפכה עד מהרה על פיה: פירודן של בעלות-הברית ותרכיהן הפנימיים סייעו לתורכים לנצח במלחמת השחרור את היוונים הפולשים, ולקבוע עובדות מוגמרות שהעלו את תורכיה החדשה על דרך המלך.

מהסעיפים הטריטוריאליים של חוזה סאוור הסתבר כי:
א) ארצות ערב – תורכיה איבדה את כל נחלאותיה במזרח התיכון, ובכללן סוריה, לבנון, עיראק ושני עברי הירדן. גורלם של השטחים הללו ייחרץ להלן על ידי המעצמות. כן הוכרה עצמאותה של מלכות חג'אז.
ב) הבלקאן – מזרחה של תראקיה הועבר לידי יוון עד למרחק של 35 ק"מ מאיסטנבול ("קו צ'טלג'ה"). כן קיבלה יוון את תראקיה המערבית מידי בעלות הברית, שנטלוה בשעתו מידי בולגריה.
ג) האזור האגאי – יוון קיבלה את העיר איזמיר ומחוזה לתקופה של 5 שנים. כתום המועד הנ"ל תכריע האוכלוסייה המקומית את גורלה במישאל-עם לטובת הצטרפותה המלאה ליוון. איי ימברום וטֶנֶדוס וכן איים אגאיים סמוכים הועברו לשלטונה של יוון, בעוד שאיי דודקנז ורודוס הועברו לאיטליה.
ד) ארמניה – תורכיה הכירה בעצמאותה של ארמניה והסכימה לקבל את הכרעתו של הנשיא ווילסון לגבי הגבולות המשותפים (להלן "קו ווילסון").
ה) כורדיסטאן – תורכיה הסכימה להעניק אוטונומיה לכורדים מזרחית מנהר פרת, ולהיענות להמלצותיה של ועדת חקירה בינלאומית (בריטית-צרפתית-איטלקית) שתדון בבעיה. יתרה מזאת, על תורכיה יהיה להסכים להקמתה של מדינה כורדית עצמאית במידה והכורדים ירצו בכך תוך שנה. כן הסכימה תורכיה לשינויי גבול עם פרס בתחום האזור הכורדי.
ו) המיצרים – תורכיה הסכימה לפיקוח בינלאומי על המיצרים ולפירוז האזורים השכנים. קושטא נשארה תחת הריבונות התורכית.
נוסף לכך כלל חוזה סאוור שורה של הגבלות אחרות על ריבונותה של תורכיה, כגון – הקטנת צבאה ל-50,000 חייל, ביטול גיוס החובה, פיקוח ישיר של בנות הברית על הצבא וצמצום יחידות הצי. בתחום הפיננסי הסכימה תורכיה להידוק הפיקוח על כלכלתה על ידי ועדה בריטי-צרפתית-איטלקית. הפיקוח הקיף את שטחי המטבע והתקציב, קבלת מלוות ומתן זיכיונות, מינהל חובות המדינה, המכסים ומיסי העקיפין. כן הוסכם על הטלת פיקוח בינלאומי על כל הנמלים, מסילות הברזל והנהרות. הוחלט על החזרת הקפיטולציות והרחבת תחולתן על ידי תקנות חדשות. כן התחייבה תורכיה להבטיח את מעמדן וזכויותיהן של עדות המיעוטים למיניהם, ובמיוחד העדות הנוצריות והכורסים.
בעת ובעונה אחת עם חתימת חוזה סאוור על ידי תורכיה ובנות הברית חתמו בריטניה, צרפת ואיטליה ביניהן על חלוקתה של אנטוליה לאזורי השפעה בין צרפת לבין איטליה.² הצרפתיים קיבלו את התחום שנועד להם לפי הסכם סייקס-פיקו, הינו את קיליקיה ומחוז עדאנה. האיטלקים קיבלו את כל אותם תחומים שנועדו להם בהתאם להסכמי לונדון וסנט ז'אן דה-מורייאן, להוציא את מחוז איזמיר. במילים אחרות, תחום ההשפעה האיטלקי כלל את דרום-מערבה של אנטוליה. אמנם תורכיה לא חתמה על ההסכם המשולש ומבחינה משפטית לא הייתה כבולה אליו, אולם למעשה, היה בהסכם זה משום ביצוע החוזים החשאיים שנחתמו על ידי בנות הברית בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. חוזה סאוור וחלוקתה של אנטוליה הדרומית והמערבית לתחומי השפעה הותירו בידי תורכיה שטח מצומצם במרכז אנטוליה, שהיה מוגבל בריבונותו על ידי כל אותן ההגבלות שציינו את החוזה סאוור. ספק רב אם התורכים היו יכולים לעמוד בתנאי השפלה אלה, אולם נעלה מכל ספק, כי הייתה זו הפלישה היוונית שהביאה את תורכיה למלחמה על עצמאותה.

ההסכמים עד חוזה-לוזאן ומלחמת השחרור התורכית
כזכור, התירה ועדת השלום בפריס את נחיתתן של יחידות צבא יווניות, באזור איזמי ב-15 במאי 1919. בריטניה תמכה בהשתלטותה של יוון על המרחב האגאי מטעמי שיקולים אסטרטגיים-ימיים בעוד שצרפת העדיפה את התעצמותה של יוון על פני איטליה, הרי שעניינה של בריטניה היו נתונים בעיקר למיצרים ולים האגאי וביוון נמצאה לה בעלת ברית נאמנה. ראוי לציין, כי הנחיתה היוונית עוררה מורת רוח רבה בקרב התורכים שבאנטוליה המערבית, שכן המיעוט היווני באזור זה נהנה מאז ומתמיד מעליונות כלכלית ומסחרית. יתר על כן, הפלישה היוונית קדמה ב-3 חודשים למועד חתימתו של חוזה סאוור. פרסום סעיפיו של חוזה זה יצק שמן על השלהבת הלאומית, שהתמצה עתה בהתנגדות פיסית ליוונים, שהעמיקו כבר לחדור לתחומי אנטוליה המערבית. באותו חודש מאי 1919 הגיע, כזכור, מוצטפא כּמאל לסַמְסון והחל בארגונו של המחנה השלישי התורכי שחנה במרכז אנטוליה. יתר על כן, בקרב הצבא התורכי התבלט הגייס התשיעי שלחם בהצלחה בקווקז ובטראנס-קווקז. בשלהי המלחמה הצליח גייס זה להגיע לחופי הים הכספי ולהשתלט על באקו שפונתה על ידי הבריטים. גייס זה היה בתקן מלא ורוח הלחימה של חייליו הייתה מרוממת. עם חתימתו של חוזה סאוור שוחררו גם כ-130,000 חיילים תורכיים שנפלו בשבי בנות-הברית. חיילים אלה צורפו לכוחותיו של כּמאל, ששולהבו על ידי הרוח המהפכנית הלאומית הגואה.
מבצעיו הראשונים של הצבא הלאומי התורכי כוונו לעבר יחידות הכיבוש הצרפתיות בקיליקיה. בפרוס שנת 1920 הצליחו התורכים לטהר את כל מחוזות עדאנה וקיליקיה מהכוחות הצרפתיים המועטים שחנו שם. הצרפתים היו מעוניינים בשביתת נשק עם התורכים, שכן כל מעייניהם הופנו לסוריה במגמה לחסל את שלטונו של פייצל בדמשק. המתיחות בסוריה הייתה, למעשה, מתיחות בריטית-צרפתית, והצרפתים לא נטו לשתף פעולה עם הבריטים. לפיכך נחתמה שביתת נשק צרפתית תורכית באנקרה ב-30 במאי 1920. עתה נתפנה מוצטפא כמאל למבצעים הצבאיים בארמניה. הארמנים, שזכות ההגדרה העצמית שלהם הוכרה על ידי הנשיא ווילסון, חדרו בפרוס שנת 1920 לטריטוריה תורכית ולכדו את טרבמיזונד, ארזרום, וואן, מוש וסביבותיהן; באזורים אלה שרר רוב אוכלוסין תורכי, אם כי תחומי הכיבוש הארמניים כללו, למעשה, את השטחים שהובטחו לרוסיה הצארית בחוזי המלחמה החשאיים. כזכור, ניערה רוסיה הסובייטית את חוצנה מהסכמים חשאיים אלה, הוקיעה אותם ואף עשתה להם פומבי. עתה שיתפו הסובייטים פעולה עם התורכים הלאומיים, ובעוד הצבא התורכי, בפיקודו של הגנרל קארא-בכּר, עולה על ארמניה ופורץ לעבר קארס (שנכבשה באוקטובר 1920), לכדו הסובייטים את אֶריוזון, בירתה העתיקה של ארמניה. תנועת מלקחיים זו אילצה את הארמנים לבקש שביתת נשק מהתורכים.
ב-3 בדצמבר 1920 נחתם חוזה אלכסנדר ופול (גומרו), שלפיו סיפחה תורכיה הלאומית את חבלי ארמניה התורכית, על שני המבצרים החשובים-קארס וארדהאן. עתה נותרו למוצטפא כמאל שתי משימות מדיניות לפני הכרעתם של היוונים באנטוליה המערבית: א) ניטרול האיטלקים והצרפתים; ב) הבטחת ידידותם של הסובייטים. ביצוע שתי המשימות הללו הוכתר בהצלחה יתרה. האיטלקים, שרחשו טינה לבריטים על מסירת איזמיר ליוונים בניגוד להסכם סנט-ז'אן דה מורייאן, הביעו את הסכמתם לפנות את יחידותיהם מאנטוליה (13 במרץ 1921), תמורת הענקת אי אלו זיכיונות כלכליים כלליים. ואכן ביוני 1921 פונו כל היחידות האיטלקיות. הדרך לחתימת הסכם ידידות עם הסובייטים נסללה עוד במבצעים המשולבים נגד ארמניה. ואכן ב-16 במרץ נחתם הסכם לידידות ולשיתוף פעולה בין תורכיה ורוסיה במוסקבה. הסכם מוסקבה (16.3.1921), ויישב את בעיית הגבולות הרוסיים-תורכיים לפי קביעותיו של הסכם אלכסנדרופול, היינו אושרה החזרתן של קארס וארדהאן לתחומיה של תורכיה. שני הצדדים הודיעו על אי-הכרתם בחוזה סאוור ובכל ההסכמים שנחתמו בשעתו בין רוסיה הצארית ותורכיה העות'מאנית. הסובייטים הודיעו על אי-הכרתם בקפיטולציות ושני הצדדים התחייבו להימנע מהתערבות הדדית בענייני פנים. כתמורה להכרה הסובייטית בגבולות שהותוו בחוזה אלכסנדר ופול הוחזר נמל באטום לרוסיה. שני הצדדים התחייבו להגביר את שיתוף הפעולה המדיני והכלכלי ביניהם בשורה של הסכמים בעתיד.
לאחר ניטרולם של האיטלקים והבטחת העורף הרוסי נחל מוצטפא כמאל את נצחונו הדיפלומטי הראשון, בהצליחו לתקוע טריז בין בריטניה לצרפת. ב-20 באוקטובר 1921 נחתם הסכם פראנקלין-בויון (Franklin-Bouillon) בין הצרפתים והתורכים, שאישר, למעשה, את שביתת הנשק שהושגה בין שני הצדדים באנקרה (מאי 1920). הצרפתים, כזכור, רותקו במאי 1920 להכנותיהם הצבאיות נגד שלטונו של פייצל, ויחיסיהם עם הבריטים נערכו בפרשה הסורית. יתרה מזאת, קצה סבלנותם של הצרפתים להתיש את כוחותיהם במלחמת גרילה ממושכת בחבלים תורכיים עוינים. מבחינתה של צרפת לא היה בהסכם פראנקלין-בויון משום הפסדים טריטוריאליים, שהרי כוחותיה פונו מקיליקיה ומעדאנה זה מכבר בהתאם להסכם לשביתת-הנשק של אנקרה. תמורת אישור פינויים של שטחים אלה קיבלו הצרפתים אי אלו זיכיונות כלכליים. לעומת זאת התחייבו הצרפתים להעניק מעמד מיוחד לאלכסנדריה. ההסכם הצרפתי-תורכי זכה, כמובן, למחאות בריטיות חריפות, ברם שיקוליהם של הצרפתים נבעו מעמדתם העוינת לבריטניה. זכרו של הסכם לויד ג'ורג'-קלאמנסו (הסגרת מוסול לידי הבריטים) טרם נמחה מזיכרונם; כן גברו החשדות הצרפתיים לגבי כוונותיה של בריטניה בסוריה לאור הלקח של פרשת פייצל בדמשק. ולאחרונה נתגלעו חילוקי דעות בין שתי המעצמות בקשר לשטחי הכיבוש בגרמניה. קיצורו של דבר, הצרפתים לא היו מעוניינים בהעמקת החדירה היוונית באסיה הקטנה, שכן היוונים הוציאו את הערמונים מהאש עבור הבריטיים. התרחבות יוונית יתרה במרחב האגאי משמעותה הייתה – התבססות שלטונה של בריטניה על המיצרים ואיסטנבול.
להסכם פראנקלין-בויון הייתה חשיבות מדינית וצבאית כאחת: כהסכם רשמי בין צרפת ותורכיה היה בו משום הכרה "דה-פאקטו" בממשלתו הלאומית של מוצטפא כמאל מצד מעצמה מערבית, הכרה שבישרה על קרע גלוי בין בנות-הברית. מבחינה צבאית הובטח עתה מעמדה הניטראלי של צרפת בדומה לניטראליותה של איטליה, ומוצטפא כמאל יכול היה לרכז את כל כוחותיו להדיפת הפלישה היוונית ולכיבושה המחודש של אנטוליה המערבית.
כשנה לאחר הנחיתה באיזמיר פתחו היוונים באופנסיבה לעבר פנים אנטוליה (יוני 1920), לאחר שהשתלטו על החוף המזרחי של ים מרמרה ואזמיר. באותה תקופה רותקו כוחותיו של כמאל לחזית הארמנית והיוונים נחלו מספר ניצחונות ואף כבשו את בורסה. בחודשי החורף של שנת 1920/1 חלה הפוגה בקרבות, אך היוונים חידשו את התקפתם במרץ 1921, לכדו את אפיונקאראהיסר, אסקשהיר וקותאיה והחלו להתקדם לעבר אנקרה. אמנם על ידי אינונו³ נחלו היוונים מפלה מקומית עוד בינואר 1921, אך יחידות החלוץ שלהם הגיעו באוגוסט לנהר סקריה, המכשול הטבעי האחרון לפני אנקרה. הבריטים החלו לגלות יוזמה מדינית קדחתנית וניסו לכוף על התורכים את תנאי חוזה סאוור בוועידת לונדון (מרץ 1921),⁴ אולם העלו חרס בידם. מה-24 באוגוסט ועד ל-16 בספטמבר 1921 התנהלו קרבות עקובים מדם על ידי נהר סקריה, כשמוצטפא כמאל נטל לידיו אישית את הפיקוד על החילות התורכיים. קרבות סקריה בלמו את ההתקדמות היוונית והיוו מפנה התחלתי במערכה, שכן בראשית שנת 1922 תוגברו היחידות התורכיות, בעוד שהצרפתים והאיטלקים פינו לחלוטין את אנטוליה. למעשה, עמדו עתה היוונים בדד מול העוצמה הצבאית המתגברת של החיילות התורכיים, שלחמו על אדמת מולדתם ולמען עצמאותם. באוגוסט 1922 עברו התורכים לאופנסיבה מוחצת שהדפה את היוונים תוך שבועיים לעבר הים האגאי. ב-11 בספטמבר כבשו התורכים את איזמיר תוך עריכת טבח באוכלוסייה היוונית המקומית שרידי הצבא היווני ברחו בספינות מנמלה של העיר. לאחר שצבאותיו של כמאל השתלטו על מרבית האזור האגאי נפתחה בפניהם הדרך לאיסטנבול. התבוסה היוונית ועלייתם של כוחותיו של כמאל על איסטנבול עוררה לראשונה בהלה ניכרת בלונדון. ב-15 בספטמבר פנה לויד-ג'ורג' לצרפת ולאיטליה שתשתפנה פעולה בהגנת המיצרים, אולם פנייתו נדחתה. למחרת היום הנחיתו הבריטים כוחות צבאיים בחופיה המזרחיים של הדרדנלים, בפיקודו של גנרל הרינגטון, על מנת לקדם את פני יחידות החילוץ התורכיות. כשבועיים ימים שררה מתיחות גדולה בין בריטניה לתורכיה, והן עמדו על עברי פי מלחמה מחודשת, אולם בתיווכן של בנות הברית האחרות נחתמה שביתת נשק בין הבריטים והתורכים במודַניה (Mudania), ב-11 באוקטובר 1922. סעיפי ההסכם כללו את החזרתה של אדריאנופול ותראקיה המזרחית (היוונית) לידי תורכיה תמורת הכרתו של כמאל במעמדם הבינלאומי של המיצרים. המו"מ שהתנהל במודניה סלל את הדרך להידברות ממושכת בין תורכיה הלאומית ובנות הברית, שתוצאותיה נחתמו בחוזה לוזאן.

חוזה לוזאַן
ב-20 בנובמבר 1922 נפתחה ועידת השלום בלוזאן ככשני היריבים העיקריים בה היו לורד קאֶרזון הבריטי וראש המשלחת התורכית הגנרל עצמת פחה (אינונו). אם כי הסובייטים לא שותפו בוועידה זו, הרי שהם תמכו מאחורי הקלעים בתביעותיה של המשלחת התורכית. עצמת פחה נתגלה כמדינאי עיקש ומנוסה בעומדו בכל תוקף על הכללת מוסול בתחומי תורכיה וביטול הקפיטולתיות. שתי התביעות הללו נדחו על ידי קארזון, אם כי המשלחת הצרפתית נמנעה מלתמוך בהתנגדותו של קארזון להכללת מוסול בתורכיה. כחודשיים ימים נכנסה הוועידה למבוי סתום ונדחתה עד לאפריל 1923. ב-24 ביוני 1923 נחתם הסכם לוזאן בין תורכיה לבין בנות-הברית, ובנספח לו נחתמו הסכמים על המיצרים וחילופי האוכלוסין בין תורכיה ויין. ראוי לציין, כי גם ממשלת הסולטאן הוזמנה להשתתף בוועידת לוזאן, אולם רפעת פחה, איש אמונו של מוצטפא כמאל ומושלה של תורכיה המזרחית, הופיע באיסטנבול ואילץ את "השער העליון" לדחות את ההזמנה (5 בנובמבר 1922) לפני הצלחת ההפיכה של רפעת פחה באיסטנבול גילו עדיין הסולטאן ושייח' אל אסלאם אומץ לב בהכריזם במינשר ובפתווה מיוחדים של הלאומניים כעל מורדים; אולם תוך 5 ימים (10 בנובמבר 1922) נמלט הסולטאן על סיפונה של משחתת בריטית למלטה. המשלחת של התורכים הלאומיים מאנקרה הפכה, אפוא, לנציג היחידי המוסמך של תורכיה לחתום על חוזה לוזאן. תנאיו של חוזה לוזאן כללו את הסעיפים הבאים:
א) סעיפים טריטוריאליים – הוכרה ריבונותה ושלמותה של תורכיה באזוריה האתניים. אושרה הפרדתם של החבלים הערביים. תראקיה המזרחית הוחזרה לתורכיה עד לגדתו המערבית של נהר מריצה. כן הוחזרו האיים ימברוס וטנדוס. שלטונם של היוונים במרבית איי הים האגאי, שלטון הבריטים בקפריסין ושלטון האיטלקים ברודוס ובאיי דודקנז-אושר. לעומת זאת לא נזכרה בעיית ארמניה, שכן מהעלאתה הייתה משתמעת הכרה דה-יורה בהסכמי אלכסנדר ופול ומוסקבה בדבר הגבול התורכו-סובייטי.⁵ איזמיר הוחזרה לריבונות תורכיה מלאה. הגבול התורכו-סורי נקבע בהתאם להסכם פראנקלין-בויון (20 באוקטובר 1921), כלומר אלכסנדרתה נשארה מחוץ לתחום התורכי. התוויית הגבול העיראקי נדחתה למו"מ ישיר בין בריטניה לבין תורכיה. שתי האחרונות התחייבו להגיע לכלל הסכם בנידון תוך שנה, וָלא – להסכים לתיווכו של חבר-הלאומים. מבחינה מעשית, התפרש הסעיף כקבלת הסטאטוס-קוו. איזור מוסול נקבע בתחום השיפוט הבריטי-עיראקי. לא הועלתה בעיית עצמאותה של כורדיסטאן או מתן אוטונומיה לה.
ב) הגבלות על הריבונות – בהשוואה לחוזה סאוור הרי שחוזה לוזאן היווה ניצחוון מפואר לדיפלומטיה התורכית. הקפיטולציות בוטלו כליל, לעומת זאת הסכימה תורכיה לקבלת משקיפים ניטראליים לחלוטין שיעצו לה בכל הנוגע לתחום המשפט והחוק. משקיפים אלה חסרו סמכויות ביצוע. בנות-הברית ויתרו על תביעות פיצויים ועל כל צורת פיקוח כלכלית ופיננסית. כן הוסרו כל ההגבלות על הצבא והצי התורכיים, אולם תורכיה התחייבה לפרז רצועה בת 30 ק"מ לאורך הגבול התראקי. כן קיבלה תורכיה על עצמה להסכים לכל חוזי ועידת השלום בפריס שנגעו להבטחתם של המיעוטים. אולם שמם של היוונים והארמנים לא הוזכר כל עיקר. כן בוטלה שיטת המִלֶתים (העדות הדתיות-לאומיות שהוכּרו על ידי החוק העות'מאני).
ג) המיצרים – ההגבלה הרצינית היחידי שהוטלה על הריבונות התורכית התבטאה בפיקוח על המיצרים, שעתידים היו לקבל מעמד בינלאומי. הוסכם על הקמת ועדה בינלאומית שבראשה ישב תורכו וחבריה ימונו על ידי חבר-הלאומים. כן נקבע סעיף מסובך שהתיר חופש שיט מוגבל במיצרים וקבע 4 רצועות מפורזות משני עברי הבוספורוס והדרדנלים. כן פורזו האיים בים מרמרה. הותר לתורכיה להחזיק 12,000 חייל באיסטנבול, וכן הותר חופש המעבר ליחידות הצבא התורכיות דרך הרצועות המפורזות.
ד) חילופי אוכלוסין – הוסכם על חתימת חוזה נפרד בין תורכיה ליוון שיסדיר הדדית את חילופי המיעוטים, בהסתייגות לגבי האוכלוסייה היוונית באיסטנבול והאוכלוסייה התורכית בתראקיה המערבית.
חילופי האוכלוסין בוצעו אמנם בכפייה ובתנאים בלתי-אנושיים ונגעו לכ-1.5 מיליון יוונים לעומת כ-0.5 מיליון תורכים. מבחינה מציאותית לא היה מנוס מהסדר מעין זה, נוכח האיבה והמשטמה בין שני העמים ובעיקר בין מיעוטיהם. למעשה, ברחו אלפי יוונים מאיזמיר עם נסיגת הצבא היווני, והטבח התורכי ביווניים שנעשה לאחר כיבושה של העיר לא הותיר אפשרות אחרת. אמנם פינויים של רבבות היוונים מהאזור האגאי פגע קשות בכלכלתו של אזור זה, אולם הוא הלם את עקרונות היסוד של "האסיפה הלאומית הגדולה", שדגלה בנישול המיעוטים מעמדותיהם הכלכליות והבראת המשק התורכי. אחת הסיבות העיקריות להשלטת ה"אתת'זם" התורכי הייתה היווצרות "החלל-הריק" עקב פינויים של היוונים.
תוך פחות מ-3 שנים חל שינוי מהפכני במעמדה המדיני של תורכיה. המדינה המנוצחת והמובסת, שחלקיה שוסעו ובותרו לאזור השפעה, שצבאה צומצם עד למינימום ומשאביה הכלכליים והכספיים הועמדו תחת פיקוח חמור – יצאה, לאחר מלחמת שחרור לאומית נאפדת בגבורה, כמדינה גאה, ריבונית ומוכרת מבחינה בינלאומית, ללא הגבלות של ממש וללא שרידי המורשה של האימפריה העות'מאנית. ההישגים בחוזה לוזאן עלו רובם ככולם בקנה אחד עם עיקרי "האמנה הלאומית", שהפכו למצע האידיאולוגי של תנועת השחרור הלאומית. בעוד שבחבליו המשוחררים האחרים של המזרח התיכון התנהל מאבק ממושך לשחרור לאומי, הרי שתורכיה זכתה בריבונותה בזמן קצר ביותר ובצורה מכובדת ביותר. אין תימא, אפוא, שמאבקה הלאומי של תורכיה בראשותו של מוצטפא כמאל הפך לדוגמה ולמופת לכל עמי האזור במרוצת הזמן.

פרשת הַמֵיצָרִים וחוזה מוֹנטרֶה
חוזה לוזאן לא פתר במפורש בעיות כלליות כבעיית מוסול, העצמאות או האוטונומיה לכורדים ומעמדם של המיעוטים האחרים, בעיקר היוונים והארמנים. מבחינה תורכית לא נמצאו פתרונות משביעי-רצון לבעיית המיצרים המבנאמים, לבעיית אלכסנדרתה, שנשארה תחת מנדט צרפתי בסוריה, לאיי הדודקנז, שנותרו בכיבוש איטלקי, וכן לבעיית מוסול שהושארה בסטאטוס קוו. בפרקים הבאים תתואר פרשת יישובן של בעיות אלה.
חוזה לוזאן נחתם, כזכור, ללא השתתפות הסובייטים. המיצרים אמנם פורזו והועמדו תחת פיקוח בינלאומי, אולם בעלותה של תורכיה עליהם לא פקעה. ברור, שהסדר זה לא תאם את האינטרסים הסובייטיים, למרות שאלה האחרונים הפכו מאז הסכם מוסקבה (מרץ 1921) לבעלי בריתה הנאמנים של תורכיה הרפובליקנית. בתקופה זו היו הסובייטים מעוניינים יותר במיצרים המבוצרים על ידי תורכיה מאשר במצב שיאפשר חדירה חופשית לים השחור. לספינות רוסיות מכל הסוגים ניתן חופש מעבר הן בתקופת שלום והן בתקופת מלחמה, בתנאי עמדה ניטרליות של תורכיה. ברם, היתר זה ניתן גם לספינות של מדינות אחרות, שאינן שוכנות לחופו של הים השחור. אמנם כניסתם של ציים אחרים לים השחור הוגבלה בתנאי שגודלם לא יעלה בנפרד על כוחו של הצי הרוסי בים זה. הייתה זו אמנם מגבלה רצינית, ברם רוסיה הסובייטית חששה מפני קואליציה אפשרית שלכמה מעצמות, שתוכלנה להכניס ציים גדולים פי כמה מהצי הרוסי. אפשרות זו וכן פירוזם של המיצרים היו מעניקים יתרון ימי למעצמות המערב, שהיו עשויות להשתלט בזמן מלחמה ללא כל קושי על המיצרים. מסתבר, אפוא, שחוזה לוזאן הפך על פיהם את כל ההסדרים הקודמים אודות המיצרים, שאסרו בכלל על מעברן של ספינות מלחמה בימי שלום. היה בכך משום יתרון לבריטניה ולצרפת מחד גיסא, ומגבלה רצינית לאינטרסים הסובייטיים, ובמידת מה – גם לאינטרסים התורכיים, מאידך גיסא.
בין שתי מלחמות העולם חל שינוי בסעיפים המיצרים של חוזה לוזאן. עלייתה של גרמניה הנאצית והתחזקותה של איטליה הפשיסטית בשנות ה-30 של המאה ה-20 הביאו להערכת מצב מדינית חדשה מצד בריטניה וצרפת. מעצמות המערב חפצו ביקרה של תורכיה ושאפו לרכוש את ידידותה של רוסיה הסובייטית, וכתוצאה מכך נחתם הסכם מונטרה (Montreux), ב-20 ביולי 1936, על ידי משתתפי ועידת לוזאן, להוציא את איטליה, שהחרימה, כמובן, הסכם זה. חשיבותו של הסכם מונטרה, אשר תוקפו לא פג עד היום, הייתה בביטול פירוזם של המיצרים ובמתן היתר לתורכיה לבצרם ולתגברם ביחידות צבא כרצונה. לפי הסכם זה הותרו מדינות שאינן שוכנות לחופי הים השחור לשגר לים זה בימי שלום ספינות מלחמה קלות בנפח מצומצם. אולם נאסר עליהן בימי שלום להכניס ספינות מערכה כבדות, כולל נושאות מטוסים, וצוללות. בזמן מלחמה חלה הגבלה כמעט מלאה על כניסת ספינות מלחמה לים השחור המשתייכות למדינות שאינן שוכנות לחופי ים זה. באשר לרוסיה, הרי שהותר לה להכניס לים השחור סוגים שונים של ספינות מלחמה, פרט לנושאות-מטוסים וצוללות. אם רוסיה נמצא במצב מלחמה חלו גם עליה ההגבלות לגבי כניסתן של ספינות מלחמה לים השחור. בסיכומו של דבר נמצא, שהיתרון של רוסיה לגבי מעצמות המערב היה יפה לתקופת שלום בלבד, ואילו בזמן מלחמה הושווה מעמדה למעמדן של מעצמות המערב. תורכיה הייתה רשאית בזמן מלחמה או בתקופת מתיחות בינלאומית (לפי ראות עיניה) לפעול כרצונה במיצרים, הינו להתיר או לאסור את מעברן של הספינות הנראות לה. ברם, ספינות סוחר של מדינות לוחמות וניטראליות היו רשאיות לעבור באופן חופשי במיצרים, אלא אם כן שרויה תורכיה במצב מלחמה, שעה שהיא רשאית לחסום את המיצרים בפני ספינות סוחר אלו שהן כראות עיניה. ראוי לציין, כי במלחמת העולם השנייה התירה תורכיה את מעברן של ספינות מלחמה מוסוות של מעצמות הציר, למרות מחאותיה החוזרות ונשנות של ברית המועצות.

ביטול הסולטנות וביטול הח'ליפות
עם כל ידיעתו של מוצטפא כמאל, כי בנפול האימפריה העות'מאנית יתמוטטו גם מוסדותיה – נמנע בתחילה מלפעול בכיוון זה. מדיניותו של כמאל הייתה פרי אינטואיציה גאונית, שידעה ליתן למהפכה הלאומית התורכית אכוונה הגיונית, בבחינת עת לכל. כמאל לא דחק את הקיץ אלא המתין תמיד לשעת כושר. קו זה באופיו התגלה במיוחד בעמדתו בבעיית הסולטנות והח'ליפות. שאיפתו הראשונה של כמאל הייתה לשחרר את עמו מהכובשים. הגשמת שאיפה זו דרשה קודם כל את אחדותה המלאה של האומה. כל פגיעה במוסד הח'ליפות והסולטנות, שהיה מקודש במסורת הדורות, הייתה עשויה ליצור קרע בקרב העם. משום כך נמנע בתחילה לאסור מלחמה על סולטאן-הח'ליף, למרות ששוחיד אד דין התנגד למלחמת השחרור ודן, בשעתו, למוות את כמאל עצמו. הסולטאן היה סבור, כי משטר של זיכיונות משעבדים, החסויים בצל סמכותו כמנהיג עולמי של המוסלמים – יציל את שלטונו. תבוסתה של תורכיה במלחמת העולם הראשונה נראתה לו כסיום של הרפתקה, שתורכיה נגררה לתוכה על ידי "התורכים הצעירים". לאלו האחרונים ייחס אף את הטביחות בארמנים. לפיכך תלה וחיד אד דין את תקוותו בכיבוש איסטנבול על ידי הבריטים, שכן היה סבור כי הכיבוש נועד למענו ולמען קיום שלטונו, כהתחלה של פעולה נמרצת נגד הלאומיים באנקרה. למרות פרסום צוויו של הסולטאן, שכוונו נגד כל אלה שהשתתפו במלחמת השחרור, נמנע עדיין מוצטפא כמאל מלגעת בו. בעצם ימי הרדיפות נגד לוחמי מלחמת השחרור (אפריל 1920) הסתפק כמאל במושב "האסיפה הלאומית הגדולה" בקביעת העובדה, כי הסולטאן הינו אסיר המעצמות ולפיכך יש לראות בכל הפקודות היוצאות מאיסטנבול כבטלות ומבוטלות; ולא עוד אלא ששיגר לסולטאן מברק תנחומים על היותו שבוי בידי הכובשים. רק לאחר נצחונו הראשון של הצבא הלאומי על היוונים בקרב אינונו (ינואר 1921) החל מוצטפא כמאל להניח את היסוד לבניין המדיני הפנימי של המדינה החדשה. "האסיפה הלאומית הגדולה" הכריזה (ב-16 בינואר 1921) בפעם הראשונה על עקרון ריבונות האומה במקום ריבונותו של שליט יחיד. אולם גם הכרזה זו לא היה עדיין בבחינת חריצת מסקנה סופית כלפי הסולטאן. היא רק קבעה את העובדה שממשלת האסיפה הלאומית באנקרה מהווה את נחלתם של כל הלוחמים במלחמת השחרור. משום כך נשאה ממשלה זו את התואר "ממשלת האסיפה הלאומית הגדולה" ולא ממשלת תורכיה, משמע הוכר בקיומה של ממשלה אחרת שהייתה שבויה בידי האויב. רק לאחר כריתת שביתת-הנשק במודניה (11 באוקטובר 1922) נוכח וחיד אד דין כי אפסו סיכוייו לשלטון של ממש, ולפיכך ברח ימים ספורים אחרי תאריך זה בחסות בריטית. קדמה לבריחת הסולטאן הצהרתו של כמאל לפני האסיפה הלאומית, כי ריבונותה של תורכיה שייכת לאומה כולה ולפיכך יש לבטל את שלטון היחיד (הסולטנות), ולקיים בשושלת העות'מאנית את סמכות השלטון הדתי בלבד (הח'ליפות).
ההפיכה נגד הסולטאן בוצעה, כזכור, על ידי רעפת פחה, מושלה של אנטוליה המזרחית, ומי שמונה להלן כמושל תראקיה ב-5 בנובמבר 1922. הפיכה זו נערכה בידיעתן של בנות הברית וכוונה כלפי הקבינט של הסולטאן בנות הברית ראו, למעשה, בעין יפה את ביטול הנציגות התורכית הכפולה והעדיפו לנהל מו"מ עם נציגי הלאומיים באנקרה, הינו עם עצמת פחה, גיבור קרב אינונו, חברו וראש מיפקדתו של מוצטפא כמאל.
אנשי האסיפה הלאומית באנקרה קיבלו בסיפוק רב את הידיעה בדבר בריחתו של וחיד אד דין, שכן הסתלקותו המהירה והחשאית חסכה למוצטפא כמאל את הצורך לנקוט נגדו באמצעים, שהיו עשויים לחולל קרע בעם. כמאל לא נמנע מלהוקיע בפומבי את הבריחה המחפירה של הסולטאן-סח'ליף, שהפקיד עצמו בידי מעצמה נוצרית (בריטניה), וחילל בכך את הח'ליות "האסיפה הלאומית הגדולה" התכנסה, אפוא, לדון בבחירת ח'ליף חדש, ומספר צירים דרשו לא לדחות את הקץ ולחסל בעת ובעונה אחת את הח'ליפות עם הסולטנות. ברם, מעשה מהפכני מעין זה עלול היה ליצור רושם שלילי ברחבי העולם המוסלמי, ובקרב החוגים השמרניים-דתיים בתורכיה עצמה.⁶ לאחר שהדיון הובא להצבעה צדדו 148 מתוך 162 צירים בבחירתו של עבד אל מג'יד (אחיו של עבד אל חמיד השני ), חסיד התרבות האירופית ואוהד בסתר ללאומנים, לח'ליף (18 בנובמבר 1922). הח'ליף החדש, שהוכנס לתפקידו על ידי רפעת פחה מושל איסטנבול, נקלע למצב מביך: רפעת פחה השגיח עליו לבל יחרוג מגדר סמכותו הרוחנית, ואם כי בשלב הראשון הדיר עצמו עבד אל מג'יד מעל מעשה שיכול היה להתפרש כפגיעה בסמכות השלטון החילוני, הרי שבדרך הטבע, לא יכול היה להימנע לגמרי מעירבוב התחומים, שכן בפעם הראשונה מזה מאות רבות של שנים ניטלה מבית עות'מאן הסמכות החילונית. במרץ 1923 החל עבד אל מג'יד להרבות בגינוני מלכות. יתר על כן, הלכה וגברה התביעה להחזיר את עטרת הסולטנות ליושנה, הן במסגדים בתוככי תורכיה והן בארצות מוסלמיות אחרות. כמה מחבריו הקרובים של מוצטפא כמאל צידדו בהקמת מונרכיה קונסטיטוציונית עם סולטאן בראשה. יתרה מזאת, מוצטפא כמאל שכונה "כע'אזי" (מנצח), לאחר כיבוש איזמיר ונהנה מיוקרה אישית עצומה, התנגד לאחר מכן בנאומים שנשא קיליקיה לשיטה הרפובליקנית. כידוע, הוא חזר בו והוכרז לנשיא הרפובליקה.
הואיל ונקודת המוצא שלחוגי העלמאא והשמרנים הייתה ראיית הח'ליפות כצעד ראשון לקראת החזרת הסולטנות, היה צורך לצמצם א סמכויותיו של עבד אל מג'יד עד למינימום. בהתאם לכך אסרה "האסיפה הלאומית הגדולה" על בני המשפחה העות'מאנית לשרת בצבא, ותקציבו של הח'ליף צומצם בהרבה. עם קבלת תקנה זו הכריז ראש-הממשלה עצמת פחה, כי כל ח'ליף שיתערב בענייני המדינה יודח מכהונתו. התסיסה סביב מעמדו של עבד אל מג'יד הגיעה לשיאה, שעה ששלושה עיתונים באיסטנבול פרסמו איגרות גלויות מאת ראשי המוסלמים בהודו – אגא חאן והאמיר עלי – לעצמת פחה. האיגרות תבעו את החזרת הסמכויות החילוניות לח'ליף. בו ביום כונסה האסיפה הלאומית לישיבה דחופה לשם דיון בהתערבות הבלתי חוקית של זרים בענייני המדינה. צוות של בית דין מיוחד נשלח לאיסטנבול כדי לדון את החשודים בפעולות נגד המדינה, אולם עורכי העיתונים זוכו במשפטים, מאחר והוכיחו את נאמנותם הלאומית והתנצלו בעיתוניהם, כי פרסום האיגרות נבע מתוך הצורך המקצועי ולא מתוך נקיטת עמדה. מאחר ועוד ב-29 באוקטובר 1923 הכריזה "האסיפה הלאומית הגדולה" עלתורכיה כעל רפובליקה ועל כמאל כנשיאה, הוכשרה הקרקע לביטולו של מוסד הח'ליפות ב-3 במרץ 1924. הח'ליף גלה בחשאי לחו"ל, ויחד עמו גורשו כל בני משפחתו עות'מאן, אשר נאסר עליהם לדרוך על קרקע תורכית. ההנמקה לביטול מוסד הח'ליפות הסתייעה בגרסה, אודות מהותה הבינלאומית של הח'ליפות, שלא הצליחה מעולם לאחד את המוסלמים, בעוד שבמלחמת השחרור נמנע השליט ליטול בה חלק. כתוצאה מכך עמדה הח'ליפות כמכשול להתפתחות הרגש הלאומי אצל התורכים. בשיקול נרחב יותר היו 3 גורמים שהקלו על הלאומיים להכחיד את מוסד הח'ליפות: א) בגידתו הלאומית של הסולטאן שחתם על חוזה סאוור, שביתר, כזכור, את תורכיה;
ב) הצלחתם של הלאומיים לבטל את רוע הגזירה של חוזה סאוור בכוחות עצמם, תוך הבסתם של היוונים;
ג) הישגיהם הממשיים בחוזה לוזאן – כביטול הקפיטולציות, חילופי האוכלוסין עם יוון והיעלמותם של שרידי המִלֶתים, להוציא את המיעוט הכורדי.

מוסדות הרפובליקה
עוד ב-20 בינואר 1921 התקבלה באנקרה חוקה זמנית על ידי "האסיפה הלאומית הגדולה" שהתכנסה כאסיפה מכוננת, חוקה זו נשארה בתקופה עד ה-20 באפריל 1924, שעה שנתקבלה חוקתה הקבועה של תורכיה. החוקה הזמנית שהתקבלה בעיצומה של מלחמת השחרור התאפיינה בשני דברים: א) תקנותיה עמדו בסימן תקופת החירום הלאומית והכללים הדמוקרטיים לא נשמרו במיוחד; ב) החוקה הכירה בחוק הדתי (שריעת) ובמונרכיה הסולטאנים; ג) החוקה השאירה בתקופתן את החוקות משנים 1876 (שניזומה על ידי מדחת פחה) ו-1908 (מתקופת "התורכים הצעירים"), כל אימת וחוקיהן לא סתרו את חוקת 1921. חוקת 1921 קשרה את הרשות המבצעית והמחוקקת ל"אסיפה הלאומית הגדולה" ומסרה את הנהגת המדינה לאסיפה הלאומית; הבחירות נקבעו אחת לשנתיים והצירים היו רשאים להיבחר שנית. הצירים היו נבחרי הוולאיתים אך בתוקף. תפקידם ייצגו את כל העם ולא רק את מחוזותיהם הצביון הדמוקרטי נשמר במידת מה על ידי הקביעה, כי האסיפה הלאומית חייבת להיוועד ב-1 בנובמבר גם ללא הזמנה. כל החוקים והתקנות, ובכללן התקנות הדתיות, היו חייבים לקבל את אישורה של האסיפה הלאומית. המנהל הממלכתי נשא באחריות לפני האסיפה הלאומית. הנשיא נבחר על ידי האסיפה הלאומית לתקופת מושבה והוסמך לאשר בחתימתו את החוקים והתקנות. ממשלת האסיפה הלאומית הייתה בוחרת יו"ר, שהיה גם הוא כפוף לנשיא. עד לקבלת החוקה החדשה (באפריל 1924) חללו כמובן שינויים מדיניים מהפכניים: חוזה לוזאן הכיר בריבונותה של תורכיה, והכוחות הזרים נטשו את המדינה. ב-1 בנובמבר 1922 בוטלה האסיפה הלאומית את הסולטנות. ב-6 בדצמבר 1922 הוקמה "מפלגת העם" (Halk Furkasi) על ידי מוצטפא כמאל. ב-29 באוקטובר 1923 הוכרזה תורכיה כרפובליקה עם כמאל כנשיאה. ב-3 במרץ 1924 בוטלה הח'ליפות וכל בני משפחת עות'מאן גורשו מהמדינה, וב-20 באפריל 1924 נתקבלה חוקת הקבע של הרפובליקה התורכית החדשה.
אם שופטים את משטרה של תורכיה לפי עיקרי חוקתה מתקבל משטר בעל צביון דמוקרטי להלכה. שכן חוקת תורכיה משנת 1924 הלכה בעקבות חוקותיהן הדמוקרטיות של צרפת, בלגיה וארה"ב והסתייעה ב"חוקים-החרוטים" של בריטניה. באופן כללי נחשבה חוקה זו ל"חוקה גמישה" הניתנת לשינויים ותוספות, להוציא את הסעיף הראשון שקבע את המשטר הרפובליקני כצורת השלטון של המדינה. סעיף זה היה בלתי ניתן לשינוי. העיקרון היסודי היה שהריבונות מהווה קניין לצמיתות של האומה, ולא ניתן להפקיעה או לצמצמה בשום תנאים וסייגים. האומה המיוצגת על ידי נבחריה באסיפה הלאומית, שהיא בעלת הכוח המחוקק, ומפקחת על רשות הביצוע, הפועלת באמצעות נשיא הרפובליקה ומועצת הממשלה. החוקה קבעה מספר סייגים שנועדו למנוע דיקטטורה מצד הנשיא. כך, למשל, אין לנשיא כל השפעה על מועד כינוסה של האסיפה הלאומית. מועדה נקבע לראשית חודש נובמבר מידי כל שנה, ללא הזמנה מוקדמת. כן נבצר מהנשיא להמתיק או לבטל פסקי דין שהוצאו על שרים, שנמצאו חייבים על ידי האסיפה הלאומית. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הורחבו סמכויותיהם של הנשיא והממשלה, אולם הרחבה זו הוגבלה בזמן ובהסכמתה של האסיפה הלאומית. מושבה של האסיפה הלאומית נמשך לפחות 6 חודשים, ובראשית מושבה עליה לדון בתקציב המדינה ולאשרן. האסיפה הלאומית עצמה קובעת את תקנות הדיינים ובוחרת ביו"ר לתקופת מושבה. יו"ר האסיפה הלאומית הוסמך למלא את מקום הנשיא בהיעדרו זמנית מכהונתו, או במקרה מותו הפתאומי, ועד לבחירת נשיא חדש. תפקידיה של האסיפה הלאומית נקבעו בחקיקת חוקים, תיקונים, פירושים או ביטולם; אישור חתימת חוזים; אישור הכרזת מלחמה; אישור התקציב; מתן זיכיונות; מתן חנינה, המתקת פסקי דין ואישור פסקי דין מוות שהוצאו על ידי בתי הדין. נשיא הרפובליקה הוסמך למנות את ראש הממשלה מקרב הצירים, וזה האחרון בחר את שריו מקרב צירי האסיפה הלאומית. הממשלה הורכבה מ-16 שרים, מהם שרים בלי תיק. חלה הפרדה מסוימת בין הרשות המחוקקות ובין הזרוע המינהלית עם הטלת האיסור על הצירים לכהן כמושלי מחוזות או כשגרירי חוץ. הצירים חויבו להשתתף במושבי האסיפה הלאומית ולהצדיק כל היעדרות בת חודשיים ויותר. הצירים נבחרו לוועדות פרלמנטריות שדנו בנושאים שונים, והותר להם להשתתף ביותר מוועדה אחת, אולם זכות הצבעתם הוגבלה לוועדה אחת.
עד שנת 1950 היו הרוב המכריע של חברי האסיפה הלאומית מתוך נציגי "מפלגת הרפובליקנית". ישיבות הסיעה הפרלמנטרית של המפלגה התקיימה אחת לשבוע והיו סגורות. בישיבות אלה היו רשאים הצירים לחוות דעותיהם ללא כל הגבלה, אולם לאחר קבלת ההחלטות חויבו במשמעת מפלגתית חמורה. הבחירות לאסיפה הלאומית נערכו במתכונת של בחירות רוביות-אזוריות,⁷ ונערכו מידי כל 4 שנים. לראשונה נערכו הבחירות בפיקוחה של "מפלגת העם הרפובליקנית", בצביון בלתי-דמוקרטי. בעלי זכות הבחירה בחרו את "הבוחרים" (אלקטורים), שתפקידם היה לקבוע את חברי האסיפה הלאומית. לאחר מכן דנה המפלגה בדבר המועמדים ופרסמה את רשימת המועמדים שנחשבו כראויים להיבחר. מאחר והרשימות כללו מספר מועמדים רב יותר ממקומות הצירים, ניפו "הבוחרים" בשלב השני של הבחירות את מספר המועמדים וקבעו את הצירים מביניהם. בבחירות שנת 1935 נכנסו לאסיפה הלאומית 13 צירים בלתי-תלויים לעומת 386 חברי המפלגה (ובתוכם 17 נשים). בבחירות שנת 1939 גדל מספר הצירים עד 422 (מהם 20 נשים), ובשנת 1950 – נבחרו 541 צירים. שיטת הבחירות ומספר המפלגות השתנו במרוצת הזמן כפי שיתואר עוד להלן.
נשיא הרפובליקה נבחר מבין חברי האסיפה הלאומית לתקופה של 4 שנים. ניתן לחזור ולבחור באותו נשיא ללא הגבלה. להלכה צומצמו תפקידי הנשיא לתפקידים ייצוגיים: הוא כיהן כיו"ר האסיפה הלאומית בנסיבות חגיגיות, ובשעת הצורך ניהל את ישיבות הממשלה. בימי שלום ייצג את האסיפה הלאומית כמצביא הצבאי העליון, ובימי מלחמה מינה את הרמטכ"ל, תוך התייעצות עם המפקדה העליונה ובהסכמת מועצת הממשלה. הנשיא הוסמך לאשר כל חוק מחוקי האסיפה הלאומית תוך 10 ימים, או לשלחו בחזרה לאסיפה הלאומית. אולם בסופו של תהליך נאלץ לאשר כל חוק. השפעתו הרבה של הנשיא לא הייתה נעוצה, אפוא, בחוקה עצמה, שהגבילה את זכויותיו, אלא באישיותו הנעלה ובהבעת האימון המוחלט כלפי מצד האסיפה הלאומית. מוצטפא כמאל נבחר לנשיא הרפובליקה לכל ימי חייו מאז היווסדה (29 באוקטובר 1923) ועד ליום מותו (10 בנובמבר 1938). יורשו, עצמת אינוני (Inönü), כיהן אחריו כנשיא עד לשנת 1950. עוד במושב הראשון של האסיפה הלאומית באנקרה נבחר כמצביא צבאי עליון. כישרונותיו המדיניים עמדו לו בוועידת לוזאן, ולזכותו נזקפו מרבית ניצחונותיה הדיפלומטיים של תורכיה בוועידה זו. החל מ-30 באוקטובר 1923 כיהן כראש ממשלה, ובכהונה זו שימש, פרט להפסקה קצרה (בדצמבר 1924) עד סוף ספטמבר 1937. מספר היסטוריונים ראו את פרישתו הזמנית של עצמת אינונו מהחיים המדיניים בשלהי 1937 כרמז לחילוקי דעות בינו לבין מוצטפא כמאל בתחום מדיניות החוץ. אולם להתפטרותו של אינונו מראשות הממשלה לא הייתה כל השפעה על יוקרתו האישית, שכן הוא נבחר לנשיא עד שנת 1950, שעה ש"המפלגה הדמוקרטית" עלתה לשלטון, ומנהיגה ג'לאל באיאר הפך לנשיא הרפובליקה. הקריירה של אינונו חודשה בשנת 1961 כראש-ממשלתה של המדינה.

סעיפים נבחרים מחוקת 1924⁸
§1) המדינה התורכית היא רפובליקה.
§2) דת המדינה היא האסלאם. השפה הרשמית הינה התורכית ומושב הממשלה יקויים באנקרה. (באפריל 1928 בוטלה הגדרת האסלאם כדת המדינה. ב-5.2.1937 התקבלה התוספת של "ששת עקרונות הכמאליזם", שהצביעה מחדש על השתתת המדינה על החילוניות).
§15) זכות הבחירה הוענקה לכל אזרח ממין זכר מגיל 18 ומעלה. (תוספת מ-5.12.1934 בדבר זכות בחירה לנשים מגיל 21 ומעלה).
§16) שבועות האימונים של הציר החדש הינה דתית ("בשם אללה"). (תיקון מ-10.4.1928. השבועה תנוסח "על כבוד" הנשבע. הוא הדין בשבועת האמונים של הנשיא).
§26) האסיפה הלאומית בלבד מאשרת את החוק הדתי (שריעת), מחוקקת, חותמת על חוזים, טובעת מטבעות ורשאית להכריז מלחמה. (תיקון מ-10.4.1928 הוציא את השריעת מסמכותה של האסיפה הלאומית).ׁ
§32) הנשיא הוא "ראש מדינה", ובסמכותו לישב בראש האסיפה הלאומית ובישיבות הממשלה.
§40) הרמטכ"ל נבחר על ידי האסיפה הלאומית. בעת מלחמה – הבחירה בידי הנשיא.
§41) הנשיא אחראי בפני האסיפה הלאומית רק כאשר מתגלית בגידה רבתי או מעשה מעילה בלתי רגיל. כרגיל, אחראי ראש הממשלה בפני האסיפה הלאומית.
§44) ראש הממשלה נבחר מתוך האסיפה הלאומית על ידי הנשיא. שאר השרים נבחרים כנ"ל על ידי ראש הממשלה באישורו של הנשיא.
§54) השופטים הינם עצמאיים וכפופים לחוקה ולחוק. אין לרשויות האחרות כל זכות של התערבות ברשות השיפוטית.
§58) המשפטים מתנהלים באורח פומבי.
§62) בית-הדין העליון מורכב מ-21 שופטים. 11 מהם נבחרים מבית הדין לערעורים, ו-10 מקרב חברי מועצת המדינה. הבחירה הינה חשאית.
§65) החלטות בית הדין העליון הן סופיות ואינן ניתנות לערעור.
§68) כל תורכי נולד וחי חופשי. חירויות הפרט למיניהן מוגבלות רק במידה והן פוגעות בחוקי המדינה, בביטחונה או בתקנות הממשלה.
§69) כל התורכים שווים בפני החוק וחייבים לכבדו. בולטות זכויות היתר למשפחות, למעמדות וכד'.
§70) החירויות המובטחות, מלבד הביטחון האישי, הן חופש המצפון, המחשבה, ההבעה בכתב ובעל פה, העיתונות, התנועה, העבודה, ההתאגדות והקניין הפרטי.
§75) מובטח חופש הדת והכת. מותרות כל השגות פילוסופיות במידה והן אינן פוגעות בשלום הציבור ובביטחונו (תיקון מ-5.2.1937 השמיט את "חופשת הכת", – "sect" לפי התרגום האנגלי).
§76) היעדר צנזורה על העיתונות.
§86) בתקופת חירום או בעת איום על ביטחון המדינה, מפעילה הממשלה את החוק הצבאי.
§87) הוכרז על חובת החינוך היסודי.
§88) למונח "תורכי" קיימת משמעות מדינית, כלומר מובטח שוויוניים של כל אזרחי הרפובליקה ללא הבדלן מין, גזע ודת.
§89) חלוקתה המינהלית של המדינה תיעשה על בסיס גאוגרפי וכלכלי: החל מוולאית (מחוז רבתי) לקד'אא (נפה), לנאח'יה (מועצה עירונית) ועד למועצת כפריות.
§90) כל וולאית מהווה יחידה מינהלית עצמאית.
§102) כל התוספות והשינויים לחוקה מצריכים תמיכה של 1/3 מהצירים, לפחות. קבלת השינוי או התיקון תיעשה ברוב מינימלי של 2/3 מהצירים. אין אפשרות לשנות את סעיף 1 (מעמד המדינה כרפובליקה).
§104) החוקה מבטלת את חוקת 1878 והחוקה הזמנית מ-1921.

המינהל המחוזי
תורכיה חולקה מחדש ל-62 וולאית (מחוז), שחולקו משנית ל-430 קד'אא וליחידות קטנות יותר. כל וולאית נחשב, כזכור, ליחידה עצמאית מבחינה מינהלית, אם כי ניתן היה לאחד כמה וולאיתים מטעמים ביטחוניים, כפי שנעשה הדבר בכורדיסטאן. לכל מחוז מונה מושל כ-60 יום במשך השנה וליצור מגע ישיר עם מנגנונו ועם העם. בניהול ענייני המחוז הסתייע המושל בשתי מועצות: האחת, הורכבה מפקידי המנגנון והשנייה, נבחרה ועם העם. בניהול ענייני המחוז הסתייע המושל בשתי מועצות: האחת, הורכבה מפקידי המנגנון והשנייה, נבחרה על ידי "הבוחרים", שהשתתפו, כזכור, בקביעת רשימות המועמדים ל"אספה הלאומית הגדולה". ביחידות המשנה הכפריות הוקמו מועצות מקומיות עם מוחת'ארים שהועמדו בראשיהן, ולהלכה נבחרו על ידי התושבים. פרט להקמת בתי ספר, בתי חולים, מבני ציבור ולביצוע עבודות ציבוריות, התרכז תפקיד המושלים בפיקוח על המשטרה ובניהול הגיוס לצבא. בדרך כלל, נמנעו המושלים מלנקוט באמצעי כפייה והעדיפו למלא את תפקידיהם תוך שיתוף פעולה עם המועצות המקומיות. במקרים של חילוקי דעות חמורים נקבעה ההכרעה על ידי שר הפנים, שהחל משנת 1936 כיהן גם כמזכיר "מפלגת העם הרפובליקנית". מינוי זה הוכיח, למעשה, את ערבוב התחומים שחל בין פעולות עסקני המפלגה לבין פעולות המינהל המחוזי, שכן מושלי המחוזות הפכו גם למזכירים האזורים של המפלגה. היה זה, אפוא, אחד המאפיינים האנטי-דמוקרטיים של השלטון בתורכיה. בדומה למנהיגותו העליונה של נשיא המדינה, כן גם מנהיגות מושלי המחוזות הייתה צריכה להתבסס על השפעתו האישית של המושל, ועל מיומנותו להדריך ולכוון את המוני העם בהתאם לעקרונותיה האידיאולוגיים של המדינה. המינהל המחוזי היה שונה לחלוטין בחבלי המיעוטים הלאומיים, הינו בתראקיה ובכורדיסטאן. שכן, נוסף למושלי המחוזות פעלו בחבלי אלה מפקחים צבאיים, שסייעו למושלים האזרחיים בשמירה על הביטחון הציבורי ובביצוע מדיניות הממשלה כלפי המיעוטים. לגבי הכורדים, למשל, הייתה זו מדיניות של הטמעה ו"תירוכּ", שבוצעה ביד חזקה ועודדה התקוממויות לסירוגין. הכורדים הפכו ל"תורכים-הרריים" מבחינת המינוח המדיני. אמצעים חמורים אלה נחשבו לחיוניים מפאת אופיים האתני של החבלים הללו, וכן מפאת קירבתם לגבולותיה של המדינה והיחשבם לאזורי ספר ביטחוניים.

האידיאולוגיה הכמאליסטית ואופיו האמיתי של המשטר
עד כאן תוארה ההתפתחות ההיסטורית שהביאה לכלל הקמת הרפובליקה, וכן נסקרו יסודות משטרו של כמאל מהבחינה ההיסטורית ומהבחינה החוקתית-העיונית. אולם, כדי לעמוד על טיבו ומהותו האמיתיים של המשטר יש צורך לבוחנו לא רק מהבחינות העירוניות, אלא אף מהבחינה המדינית-המציאותית. אמות הדמיה לקביעת צביונו הדמוקרטי של משטר מסוים מסתמכות על ריבוי המפלגות המדיניות, חילופי המפלגות שבשלטון, שמירה על הפרדת הרשויות ובחינתה של החוקה לאור המציאות.
בבדיקה מעין זו מסתבר לחלוטין, כי משטרו של מוצטפא כמאל (החל מ-1934): "אתא-תורכ" ("אבי-התורכים") לא ניחן בסגולות דמוקרטיות. אליבא דאמת, מאז ביטול הסולטנות והח'ליפות ומינויו של אתא-תורכ לנשיא הרפובליקה, הפך זה האחרון לדיקטטור בעל סמכויות רבות, שיכול היה להשליט את רצונו על האסיפה הלאומית. אולם היה זה, בסופו של דבר, משטר של דיקטטורה נאורה וממותנת, שכן אתא-תורכ היה משולל לחלוטין מניעים אנוכיים בבואו לעצב את פני המשטר. יתרה מזאת, נטיותיו הפרו-מערביות והדמוקרטיות של כמאל היו לשם דבר, שהתבטאו במתן חוקה דמוקרטית ובעידוד הקמתן של מפלגות אופוזיציה. מקור כוחו של אתא-תורכ הייתה "מפלגת העם הרפובליקנית", שעמה הוא חילק את השלטון, אם כי גם מפלגה זו לא התאפיינה במבנה דמוקרטי. בסיכומו של דבר, ניתן לראות במשטרו של אתא-תורכ מעין "דמוקרטיה מודרכת" או שלב מעבר למשטר פרלמנטרי-דמוקרטי במתכונת מערבית.
בקונגרס השלישי של "מפלגת העם הרפובליקנית" שהתקיים באנקרה קיבלה המפלגה את "ששת עקרונות הכמאליזם", שהפכו למצעה האידיאולוגי הרשמי, והוכנסו ב-2 בפברואר 1937 לחוקה התורכית. בניגוד לאידיאולוגיה של "התורכים הצעירים" מהשנים 1908-9 שכללה את עקרונות המונרכיה הקונסטיטוציונית, הדמוקרטיה הליבראלית, העות'מאניזציה, הרפורמה באסלאם, הקפיטליזם והאבולוציוניזם, התבסס מצעו האידיאולוגי של אתא-תורכ על העקרונות הבאים: רפובליקניות, לאומיות, חילוניות, אתתזים, עממיות ומהפכנות. מה צפן בחובו המטען האידיאולוגי הזה?
(א) רפובליקניות – עיקרון זה היה גם הסעיף היחידי הבלתי ניתן לשינוי בחוקר התורכית. ברם, משטר רפובליקני לכשעצמו, הנשען על בחירות, אנו חייב להיות בהכרח דמוקרטי. רבות הדוגמאות לכך וגם תורכיה הכמאליסטית נכללת בתוכן.
(ב) לאומיות – עיקרון זה היה מונח ביסודה של הרפובליקה התורכית החדשה, שנשענה על רוב לאומי-אתני, בניגוד לעות'מאניזציה הערטילאית שהיוותה אחת מסיסמאותיהם של "התורכים הצעירים", ובניגוד לתנועת הפאן-תוראניות הגזעית לאומנית, שעקרונותיה היו בלתי ניתנים לביצוע. הכנסתו של עיקרון הלאומיות לאידיאולוגיה הכמאליסטית נעשתה במגמה לעורר את הרגש הלאומי של התורכים, שהושפל לפני מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. עיקרון הלאומיות הוכנס על מנת ליתן צידוק מעשי וגושפנקא חוקית לחייהם הריבוניים והעצמאיים של התורכים במסגרת מדינית. סיסמה זו תובן על הרקע של התעוררות הלאומית המאוחרת של התורכים עצמם, שקדמו לה מלחמותיהם הלאומיות של נתיני האימפריה העות'מאנית מבני המיעוטים, בעיקר בחבלי הבלקאן. ברם, גם עיקרון זה, לכשעצמו, אינו מהווה עדיין ערובה למשטר דמוקרטי. נהפוך הוא: רבים הם העמים העוברים את גל ההתעוררות הלאומית במאוחר, ולאור נתוניהם הכלכליים והתרבותיים הנחשלים, הם מכוננים משטרים בעלי צביון דיקטטורי מובהק.
(ג) חילוניות – החילוניות בדומה לדתיות אינה כפויה. הרקע לעיקרון זה נעוץ בתפיסה, כי המדינה הלאומית חייבת להשתחרר מזיקתה לדת בינלאומית כדת האסלאם. זו גם הייתה הסיבה המנומקת, לביטול מוסד הח'ליפות. ערבוב התחומים שבין רשות השלטון האזרחית לבין הרשות הדתית הייתה נחלתה של האימפריה העות'מאנית במרוצת מאות שנים רבות. המניע העיקרי להתפשטותה הטריטוריאלית של תורכיה העות'מאנית התמצה בג'האד נגד אירופה הנוצרית. החל משלהי המאה ה-19 רווחה מחדש סיסמת ה"פאן-אסלאם", שנועדה לחזק את יוקרתו המדינית של הסולטאן באיצטלת סמכותו הדתית. אולם סיסמת ה"פאן אסלאם" נחלה כישלון חרוץ בשלביה המוקדמים של מלחמת העולם הראשונה. יתרה מזאת, החתירות למיניהן תחת אושיותיה של הרפובליקה החדשה נתמכו על ידי חוגי הדת והעֻלמאא. לפיכך שאף אתא-תורכ להפקיע את החינוך מידיה של הרשות הדתית ולנשל ממשאבי כוחה המדיני והכלכלי. עם זאת יש לציין, כי אתא תורכ לא רדף את נושאי הדת, כפי שנעשה הדבר ברוסיה ובגרמניה בתקופות מסוימות. הנשיא התורכי היה, לכשעצמו, חילוני-מסורתי ורבים מקרב אנשי פמלייתו ומקורביו היו דתיים ממש. ביצוע עיקרון החילוניות היה כרוך בקשיים רבים ומידת הצלחתו שנויה במחלוקת בקרב ההיסטוריונים.
(ד) אטטיזם (étatisme) – שיטה כלכלית זו מהווה מעין "קפיטליזם ממלכתי" לשם הקמתם של מפעלים כלכליים עידודם ופיקוח עליהם. ארגון מפעלי היסוד בתעשייה והפיקוח הממלכתי עליהם נעשו בהשראה מסוימת של הסובייטים, אך השיקולים שהכריעו את הכף לטובת הנהגת האטטיזם לא היו אידיאולוגיים, אלא גורמים מעשיים מובהקים: כישלון היוזמה הפרטית בכללה, לאחר מלחמת העולם הראשונה, עקב היעדר מעמד של יזמים ומשקיעים מחמת המחסור שהתגלה בהון פרטי שנועד להשקעה; משבר המחירים בעולם; הזנחת התעשייה הכבדה והמחצבים מפאת המחסור בהן פנימי; הרצון לבלום את המאזן המסחרי השלילי על ידי הגברת הייצור והיצוא; וכן גורם מדיני – הרצון לנשל את המיעוטים מעמדותיהם הכלכליות. אין לראות את האטטיזם התורכי כשיטה טוטליטארית, שכן לא הוטל איסור על היוזמה הפרטית והפעילות הכלכלית הפרטית. בלית ברירה, נקטה הממשלה במדיניות זו מחמת מיעוטו של מחזור ההון בכלל, וההון הפרטי המיועד להשקעה בתעשייה כבדה בפרט. מסיבות אלה הפכה המדינה לתעשיין העיקרי ונטלה על עצמה משימות פיתוח כלכליות שונות. יתרה מזאת, המערך האתתיסטי, על כל ליקוייו, נתן לתורכיה את הדחיפה העיקרית ליצירת תעשייה מודרנית, ועם התגברות ההון והיוזמה הפרטיים החלה מגמת החיסול ההדרגתי של שיטה זו. אפילו אם רואים במדיניות אתתיסטית סימפטומים טוטליטאריים, הרי שהרפייתה ההדרגתית של מדיניות זו החלישה את טענת אותם מדענים שגרסו, כי תורכיה הינה מדינה דיקטטורית מובהקת, מאחר שבמדינה טוטליטארית חייב, בהכרח, להיווצר משטר דיקטטורי.⁹
(ה) עממיות – בעיקרון זה התכונן אתא-תורכ לטפח ערכי תרבות מקומיים, מבלי להתעלם מהתרבות האירופית, ולהקנותם להמוני העם. עיקרון העממיות כלל גם את השאיפה לשוויון חברתי, כלכלי ומשפטי של כלל העם, כלומר דְבֵקות בערכים דמוקרטיים מובהקים. אולם מאידך גיסא, פורש עיקרון זה כעל-מעמדיות, הינו כשלילת הצורך בריבוי מפלגות וכהסתפקות במפלגה אחת בלבד, "מפלגת העם הרפובליקנית", שייצגה, לדעתה של וורד (Ward),¹⁰ חתך עממי נרחב, ולאו דווקא מעמד מסוים. משטר המתאפיין במערך חד-מפלגתי אינו זהה בשום פנים ואופן עם משטר דמוקרטי. להלן יסתבר, כי אתא-תורכ חש בליקוי זה ועודד את הקמתן של מפלגות יריבות.
(ו) מהפכנות – בעיקרון זה ביקש אתא-תורכ להטעים, כי קידומה של המדינה אינו פרי אבולוציה ממושכת וטבעית, אלא נעשה על ידי אכוונה מהפכנית שבאה מגבוה, ושצוויה מחייבם את הכלל. כל עצם התהוותה של הרפובליקה לא הייתה אלא תולדת אירוע מהפכני. על רקע זה אורגן "התירוכּ" הכמאליסטי, שהקיף את כל שטחי החיים – שינוי מנהגים, הווי, אורח חיים, לבוש, שפה וביטול מוסדות דתיים. למהפכנות כפויה מעין זו יש צביון טוטליטארי, שהרי המדינה התערבה במפורש בחיי הפרט.

"מפלגת העם הרפובליקנית"
"מפלגת העם" (Halk Firkasi) נולדה מתוך הוועדה הלאומית שאורגנה לשם נתינת זכויות אנטוליה ורומליה, ומילאה תפקיד מדיני מכריע במלחמת השחרור. עקרונות אלו התגבשו בקונגרסים של ארזרום (יוני 1919) וסיואס (ספטמבר 1919). בדצמבר 1922 הוקמה "מפלגת העם" מתוך הוועד להגנת הזכויות של אנטוליה ורומליה.¹¹ לאחר הכרזת הרפובליקה (באפריל 1924) שונה שם המפלגה ל"מפלגת העם הרפובליקנית" ("Cumhuriyet Halk Firkase") לא הייתה זומפלגה במובן האירופי בעלת אינטרסים ואידיאולוגיה מעמדית מובהקים, שכן היא הורכבה מכל שדרות העם, שהיו מאוחדות בשאיפה לחדש את חיי העם והארץ. תנאי החיים בזמן השלטון העות'מאני לא איפשרו את התגבשותם של המעמדות בתורכיה, שכן שלטון העריצות הסולטאני הטיל את מרותו במידה שווה, פחות או יותר, על כל שדרות העם. תנאי הכלכלה הפרימיטיביים מנעו בעד התפתחותם של אינטרסים מנוגדים בקוטביות בחברה העות'מאנית, כדרך שאירע במדינות אירופה; בניגוד למדינות בעלות משטר דיקטטורי, שבהן מטשטש המשטר החד-מפלגתי את הניגודים החברתיים על ידי דיכוי המעמדות, שקדה "מפלגת העם" בתורכיה לפתח ולהעלות את רמת החיים, ונשאה אופי מחנך ומדריך. מבחינה זו שימשה המפלגה מכשיר רב-עזר לביצוע הרפורמות של אתא-תורכ, אם כי לעתים קרובות נתערבבו התחומים בין פעולות המפלגה לבין פעולותיה של המדינה. מתוך הערכת הבדל מהותי זה בין "מפלגת העם" בתורכיה לבין המפלגות במדינות אחרות, הגדיר אתא-תורכ, בבואו לייסד את המפלגה, את מטרותיה. הוא הטעים את אופייה החקלאי של תורכיה, המושתת על איכרים זעירים ובינוניים מחד גיסא, ועל רובד של בעלי מלאכה וסוחרים זעירים, מאידך גיסא. כמאל קבע כי האינטרסים של שתי השכבות המקצועיות הללו אינם מנוגדים, שכן אין בתורכיה בעלי הון גדולים-מנצלים. כן עמד על מיעוטם של הפועלים התעשייתיים במדינה (כ-20,000) ועל חלקם באינטרס הלאומי המשותף. הוא הגדיר את האינטרסים של השכבות המקצועיות השונות כמשלימים אלה את אלה, ולפיכך התנגד לחלקן למעמדות יריבים. במסגרת המשותפת של "מפלגת העם" נמצאו, לדעתו, המרחב הארגוני והאולפנא המתאימה שיתנו פורקן לפעילות הציבורית, ויחנכו את בני העם לאזרחות טובה.
ארגון המפלגה התבסס על עיקרון הנציגות המקומית. הסניפים העירוניים והכפריים בחרו בוועדים מקומיים, ששוגרו את באו-כוחם לוועדים מחוזיים. מוועדים אלה התארגן הוועד האזורי. הסניף האזורי היה מתכנס מידי שנתיים ואילו הקונגרס הלאומי של המפלגה התקיים באנקרה כל 4 שנים. אם כי המפלגה לא הכירה בעיקרון האיגוד המקצועי, הרי שהתירה לקבוצות הפועלים בבתי-החרושת הגדולים להתאחד בוועדים מיוחדים, אשר באי-כוחם ייצגום בוועדים האזוריים.
כאשר ניגשה האסיפה הלאומית לבחירות ולקביעת צורת השלטון נבחרו בעיקר חברי "מפלגת העם" לאסיפה הלאומית. תחילה התכוון אתא-תורכ לעכב צורת שלטון שאף מדינה לא התנסתה בו: הכוח המבצע והמחוקק גם יחד נמסר בידי האסיפה הלאומית במקום מועצת שרים האחראית בפני בית הנבחרים, כנהוג במדינות דמוקרטיות, נתמנו קומיסרים של האסיפה הלאומית, שנצטוו לבצע את הוראותיה, מבלי שהיו רשאים לפעול על דעת עצמם.
מסתבר שמהקומיסירם הללו נשלל כל חופש פעולה ואפשרות של יוזמה אישית או קיבוצית. אולם במרוצת הזמן התגלו הקשיים הטכניים שהיו כרוכים בשיטה זו: הפיקוח המתמיד של האסיפה הלאומית על מבצעי החלטותיה חייב ישיבות לאין-ספור. כן נגרמו עיכובים בביצוען של כמה פעולות דחופות בשל איטיות תפעולה של מועצת הקומיסרים. ב-29 לאוקטובר 1923 חזרה האספה הלאומית לשיטה הדמוקרטית הנהוגה במערב אירופה, ומועצת הקומיסרים הפכה למועצת שרי ממשלה, שנשאה באחריות לפני בית הנבחרים. מושבה התקיים פעמיים בשנה, וכראש הממשלה התמנה עצמת אינונו.
לאחר שנכשל הניסיון למזג את ארגון המפלגה עם משטר המדינה הופרדו שתי הרשויות, ומושלי המחוזות חדלו מלכהן כיושבי ראש סניפי המפלגה במחוזותיהם, פרט לכך שנשיא הרפובליקה נשאר גם נשיא המפלגה. יש לראות בכך את הצעד העיקרי לקראת חיים דמוקרטיים ופעילות רב-מפלגתית. מנגנון "מפלגת העם" צומצם, ומלבד ניהול המשרדים הראשיים באנקרה נעשתה העבודה ברוב הסניפים האחרים על ידי פקידים מתנדבים. חברי המפלגה, בניגוד לחברי מפלגות פשיסטיות, לא נשאו מדים מיוחדים ונמנעו מהפגנות צעקניות ומגינוני הצדעות. כמו כן לא הייתה בתחילה תנועת נוער מסונפת למפלגה. חברי המפלגה תמכו כיחידים בארגונים הלאומיים והצופיים של הנוער. בשנת 1923 היו כ-1.3 מיליון חברים רשומים במפלגה, הינו כ-1/2 מכלל התושבים.
לפני הבחירות לאסיפה הלאומית השלישית (נובמבר 1927) נערך הקונגרס השני של "מפלגת העם הרפובליקנית" (אוקטובר 1927). הדיונים התנהלו סביב "הנאום הגדול" (Büyük Nutuk) שהושמע על ידי אתא תורכ, ונסב על סקירת המאורעות משנת 1919. הקונגרס אישר את עקרונות המפלגה.
תכניתה של "מפלגת העם", כפי שנוסחה ואושרה בקונגרס הרביעי באנקרה (מאי 1935), בהשתתפותם של 384 צירים מכל קצוות הארץ, שולבה בחלקה בחוקת המדינה (פברואר 1937), והפכה לחלק בלתי נפרד ממנה. העקרונות שהונחו ביסוד המפלגה היו: א) המולדת; ב) האומה; ג) חוקת המדינה; ד) זכויות האזרחים. המולדת הוגדרה כחטיבה המקודשת בתוך התחומים המדיניים, שאינה ניתנת לחלוקה בשום תנאי. האומה הוגדרה כיחידה מדינית המורכבת מאזרחים מלוכדים בקשרי לשון, תרבות ואידיאלים. המערכת החוקתית של המדינה הוגדרה על בסיס "ששת עקרונות הכמאליזם", בתחום זכויות האזרחים הושם הדגש על הבטחת חירויות הפרט וחובותיו למדינה.
הקונגרס הרביעי קבע אף את המסגרת הארגונית של המפלגה לפי הסעיפים שמבחרם מובא להלן: 1) המפלגה הוגדרה כארגון מדיני הפועל לפי עקרונות המצע. המשרדים הראשיים מוקמו באנקרה; 2) כמאל אתא-תורכ נקבע כנשיא המפלגה לכל ימי חייו; 3) נאסרה סטיה כלשהי מעקרונות המפלגה; 5-4) חויבה תעמולה והגנה על עקרונות המפלגה ומצעה; 6) הותרה החברות במפלגה לכל בני המיעוטים בתורכיה; 7) נקבעו המוסדות העיקריים – נשיא, מועצת נשיאות, קונגרס כללי, ועדת ביצוע מרכזית וועדות מקומיות, סיעה פרלמנטרית ומועצת המפלגה; 9) נקבעו תנאי חברות בסייגי גיל 18, עבר ללא דופי פלילי או אנטי-לאומי; 23) הנשיא התמנה למפקח על פעולות המפלגה ולמייצגה; 24) מועצת הנשיאות הורכבה מהנשיא, הנשיא לשעבר והמזכיר הכללי;
25) מועצת המפלגה קבעה את מועמדי המפלגה לאסיפה הלאומית ולמנגנון הממשלתי; 28) החלטות המועצה נקבעו כסופיות וללא עוררין; ¹² 49) ראש הממשלה נקבע גם כראש הסיעה הפרלמנטרית; 104) חויב משמעת מפלגתית בהצבעות בבית הנבחרים; 105) בכנסי הסיעה הפרלמנטרית הותר ויכוח חופשי אך החלטות הרוב היו מחייבות; 109) מייצג המפלגה בפרלמנט היה הנשיא או המזכיר הכללי; 130-128) כחברי ועדת הביצוע המפלגתית נקבעו נשיא המדינה, נשיא האסיפה הלאומית, חברי הממשלה וחברי ועדת הביצוע של הסיעה הפרלמנטרית; 131) הוגדרו הכנסות המפלגה ממיסי חבר, רווחי רכוש מפלגתי, רווחי מסיבות ונשפים, פרסומים שונים ומענקים ממשלתיים בצד תרומות עממיות; 138-9) הוגדרו סוגי העונשים וסיבות ההוצאה מהמפלגה.
כן הוחלט על כינוסו של הקונגרס הכללי מידי 4 שנים באנקרה. מטרתו העיקרית הייתה אישור המצע המפלגתי. לקונגרסים הייתה חשיבות תעמולתית והפגנתית גרידא, ללא כל ערך מעשי, שכן ועדת הביצוע המפלגתית הכינה את המצע המפלגתי. פעילותם של סניפי המפלגה בקרב הכורדים בדרם מזרח המדינה הייתה רופפת. המסגרת הארגונית המפלגתית שיקפה, אפוא, את הבחינה הדיקטטורית של המשטר בתורכיה, אולם יש להטעים, כי המפלגה שימשה כלי חינוכי ממדרגה ראשונה, שהכשיר את התורכים לתפיסות היסוד האזרחיות. ניסיון תריסרי השנים האחרונות בארצות אסיה ואפריקה המתעוררות מטיל ספק במידת ההתאמה של משטר דמוקרטי בנוסח מערב-אירופה למדינות ולעמים חסרי כל הכשרה אזרחית יסודית. המעבר ההדרגתי לדמוקרטי-פרלמנטרית בוצע לעת עתה רק בתורכיה מכלל ארצות המזרח-התיכון, להוציא, כמובן את ישראל. לפיכך, אין לחרוץ משפט פסקני על מהותה הבלתי דמוקרטית של "מפלגת העם הרפובליקנית", אלא יש לשקלה באספקלריה היסטורית נרחבת, ובהתחשבות עם התמורות שחלו באופיו של המשטר התורכי. החל משנת 1935 נכנסו, כאמור, מספר צירים בלתי תלויים לבית-הנבחרים, ובמרוצת הזמן הפך המשטר החד-מפלגתי למשטר רב-מפלגתי בעל צביון דמוקרטי. ההפרדה שחלה בין המינהל הממשלתי והמנגנון המפלגתי סייעה גם היא להיווצרותה של אופוזיציה אלטרנטיבית למשטר המפלגה השלטת.

הרקע לרפורמות החילוניות
במאות ה-18–19 הייתה תורכיה העות'מאנית אימפריה תאוקרטית מובהקת. מספר נתוני יסוד מחזקים קביעה זו: התורכים היו נושאי הדגל של הג'האד ורוממו את יוקרתה של הדת המוסלמית בכיבושיהם הטריטוריאליים באירופה. בין שמוסדות הסולטנות והח'ליפות היו נפרדים למעשה ובין שלא, הרי שבעיני המוני המוסלמים בעולם נחשב הסולטאן כסמל לעוצמה המוסלמית. מבחינה אידיאולוגית לא ניכר הבדל מהותי בין שני התפקידים הללו, לפחות, בעיניהם של מרבית המוסלמים. מכוחה של הדת נולד העבר הצבאי המפואר לא רק של התורכים-המוסלמים, אלא אף של קודמיהם – הביזנטים והצלבנים. אולם ההתנגשות הצבאית בין תורכיה המוסלמית לבין אירופה הנוצרית הסתיימה בכישלונה של הראשונה. המסקנה ההגיונית לא יכלה הייתה להיות אחרת: דת האסלאם, על כל שלוחותיה מוסדותיה, גרמה לכשלונות הצבאיים. אותם "התורכים-הצעירים", שסחפו את האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה, פתרו במחי-יד את "השאלה-המזרחית" בכך שמוטטו את האימפריה מחד גיסא, וסללו את הדרך לתחייה הלאומית מאידך גיסא, אם כי הם עצמם לא היו עדיין לאומיים, כפי שסבור, למשל, ההיסטוריון טוינבי. המפלות הצבאיות שקדמו למלחמת העולם הראשונה הכשירו את הרקע לתנט'ימאת ולתהליכי התמערבות איטיים בתורכיה. שלטונם של "התורכים-הצעירים", שהתנוון לכלל דיקטטורה משולשת, הכשיר את הקרקע לדיקטטורה-הנאורה של כמאל אתא-תורכ, כשם שכישלון סיסמאות ה"פאן-אסלאם" סלל את הדרך בפני רפורמות חילוניות מזה והתגבשות לאומית מזה.
תהליך התפשטות החילוניות נבע במישרין מהמפלות הצבאיות במאה ה-19 התבוסות התורכיות בקרבות נגד רוסיה, שהתמערבה תוך זמן קצר, ונגד מחמד עלי המצרי, ערערו את הביטחון הצבאי המופלג שלשליטי תורכיה העות'מאנית ופרצו את חומת התבודדותה: מומחים צבאיים, המצאות טכניות, שיטות מינהל וארגון חדישות נפוצו ברחבי האימפריה העות'מאנית, ערערו את רגשות העליונות וההסתגרות של התורכים בני המערב הנוצרי, והחלישו, בדיעבד, את נושאי הדת ומוסדותיה, כתוצאה מהמשבר התרבותי שלווה את התפשטות החילוניות המערבית. נושאי החילוניות היו בראש ובראשונה קציני הצבא, שאימצו את שיטות הלחימה החדישות וכליה. הם גם היו הראשונים להעריך את עוצמתה הצבאית והטכנולוגית של אירופה הנוצרית. הואיל והאימפריה העות'מאנית, כממלכה אוטוקראטית, נשענה בעיקר על כוחה הצבאי, הרי שמשקלה של הצמרת הצבאית בתהליכי ההתמערבות היה ניכר, בהיעדר רובד אזרחי רחב של שכבות בורגניות שירים על נס את סיסמת ההתמערבות-החילונית. ההשקפה הריאליסטית של הצמרת הצבאית, שצידדה ברפורמות הצבאיות והאחרות כבהכרח בל-יגונה, הייתה משוללת סנטימנטים דתיים. הסולטאנים מחמוד השני וסלים השלישי הפכו אף הם לנושאי החילוניות המתערבת בתוקף הנסיבות. פיזור צבא היאניצ'רים וכפיית רפורמות כלליות מלמעלה (תקופת התנ'טימאת) נעשו תחת לחצן של מעצמות המערב, ומחמת ההכרה האישית של הסולטאנים, כי אין מנוס מרפורמות על מנת לחזק את בדק-ביתה של האימפריה הגוססת.
ככל שהשפעת המערב הנוצרי גברה והלכה, כן התגבשה בתורכיה שיכבה של משכילים-מתמערבים, אשר יצאו מתוך מנגנון הפקידות הבכירה (רשיד פחה, מדחת פחה), וינקו את השכלתם וחינוכם בבתי-ספר זרים שנוסדו בתורכיה במאה ה-19, או במוסדות חינוך אירופיים.
בנוסף לרפורמות הצבאיות, התרכזו הרפורמות האחרות בהבטחת שוויון הזכויות לכלל הנתונים, ובמיוחד לנוצרים. שוויון מיוחל זה עמד בסתירה בולטת לחוק הדתי-המוסלמי, ומעולם לא בוצע הלכה למעשה: הח'ט שריף של גולחאנה והח'ט שריף מהֻמיון נשארו בבחינת אותיות מתות, וגם "התורכים-הצעירים" נזהרו מלהגשים את השוויון של הנוצרים, והעדיפו לערפל את כוונותיהם בסיסמת "פאן-עות'מאניות" ערטילאית, ששבקה חיים לאחר זמן קצר. לעומת זאת הוחל ברפורמה בתחום החוק המוסלמי, כגון הגבלת הפוליגמיה, תקנה שנכנסה לתוקפה כבר בתקופה "התורכים הצעירים". הרפורמה בתחום הדתי הקלה על ההפרדה המוחלטת שבין הדת למדינה כפי שהיא. נקבעה על ידי כמאל אתא-תורכ. וובסטר¹³ (Webster) סבור, כי התורכים לא גילו מעולם קנאות לאסלאם. דעה זו מוכללת ביותר. סמית¹³ (Smith) סבור, כי הרפורמות החילוניות של אתא-תורכ הסתייעו בירידת היוקרה של האסלאם לאור מפלותיה הצבאיות של תורכיה. יתרה מזאת, לדידו יש להבחין בין דת הקוראן, דת העֻלמאא, שהייתה לא יותר מאשר פורמליזם, ודת ההמון, שהזדהתה למעשה עם דעות קדומות, אמונות תפלות ומיסטיקה דתית, שרווחה בקרב מסדרי הדרווישים למיניהם באנטוליה. הרפורמה הכמאליסטית ביטלה את הפורמאליזם המוסלמי של העלמאא וכלי הקודש, ושילבה את "דת הקֹראן" בתפיסת עולם מודרנית, תוך תרגומו מערבית לתורכית.
התקופה הראשונה של הרפורמות הסתיימה בשנות ה-70 של המאה ה-19, עקב השפעות חיצוניות (התנועות הפוזיטיביסטיות והחומרניות באירופה) והשפעות פנימיות (מדיניות דיכוי החופש המדיני והאינטלקטואלי על ידי עבד אל חמיד השני, וניצול ה"פאן אסלאם כמכשיר מדיני).למעשה, חדירת הרעיונות של אירופה המערבית לתורכיה יצרה משבר בלתי ניתן לפתרון עד היום עקב ההתנגשות התרבותית בין המזרח למערב, שחלה במקביל לתהליך מעברה של החברה התורכית מפיאודליזם לקפיטליזם. משבר זה מאפיין, למעשה, את כל הארצות הערביות שהשתחררו באותה תקופה. סמית תולה, כאמור, את האשם באסלאם. דא עקא, שהפער הנוצר עקב התמוטטותה של התפיסה הדתית אינו מתמלא בתוכן חדש. המשבר הרוחני והתרבותי אופייני לכל הארצות המתמערבות. כנגד הגישה הקוסמופוליטית של המשכילים הטעים עבד אל חמיד השני את רעיון ה"פאן-אסלאם" מטעמים מדיניים של ליכוד האימפריה, והסתייע בעקיפין בג'מאל אד דין אלאפגני, נביאו הרוחני של הפאן-אסלאם. אולם השפעתו של ה"פאן-אסלאם" על ההתפתחות התרבותית הכללית הייתה מצומצמת.
בשנים 1908-9 החל השלב החדש בתולדות הרפורמות עם עלותם של "התורכים הצעירים" לשלטון. "התורכים הצעירים" חתרו לרפורמה גם בתחום הדתי, ועמדו בקשרים עם הרפורמיסטים במצרים. בדומה לעמיתיהם במצרים, לא ראו "התורכים הצעירים" בדת הטהורה כמכשול למודרניזם. אדרבא, עמדתם האופורטוניסטית איפשרה להם לחזור ולאמץ בשעת הצורך את סיסמת ה"פאן אסלאם". כשם שהרפורמה הדתית באירופה (קלווין, לותר וכו') לֻוותה בתקומת הקפיטליזם, כן גם בתורכיה ובמזרח התיכון חל תהליך דומה. "התורכים הצעירים" ניסו באמצעות העות'מאניזציה לאחד את אזרחי האימפריה על בסיס של זכויות שוות ללא הבדלי דת וגזע. הכישלון המהיר של מדינות ה"פאן עות'מאניות" נבע מטעמים שנותחו לעיל.¹⁵ כתוצאה מכך חלה נסיגה של הרפורמיסטים ומקומם נתפס על ידי הלאומנים והפאן-תוראניסטים, בראשותו של זיא גוקאלפ. הללו חיפשו את היסודות הרוחניים הצרופים שבאסלאם. מסקנתו של גוקאלפ הייתה, כי כל החוקים החברתיים והמדיניים של האסלאם (השריעת) אינם תואמים לדת מודרנית בכך הוכשרה הקרקע להפרדת הדת מהמדינה, ליצירתה של מדינה חילונית, ולהעמדת הדת על בסיס מצפוני אינדיבידואלי. בשנת 1917 תבע גוקאל מה"וועד לאיחוד ולקידמה" את ביטולם של משרת שייח' אל אסלאם ומוסדות הווקף. "התורכים הצעירים" הסתפקו בהתקנת חוק המשפחה החדש,שכן שיקולים מדיניים הגבילום בקידום החילוניות, כגון שמירת שלמות האימפריה ומעמדו הסמלי של הח'ליף כראש האסלאם לשם הידוק קשרי התורכים, הערבים והכורדים. גורמי השינויים ביחס לאסלאם נבעו כולם ממלחמת העולם הראשונה: הכרזת הג'האד בשנת 1914 וכישלונו כתוצאה מ"המרד במדבר" שנה אחת לאחר מכן, וכן קריעת החבלים הערביים מתורכיה.

ניתוח הצלחתן של הרפורמות החילוניות
השינויים הקונסטיטוציוניים העיקריים בתחום הדת היו כדלקמן: באפריל 1928 בוטל מעמדו הרשמי של האסלאם כדת המדינה, ובפברואר 1937 הוכנס עיקרון החילוניות לחוקת המדינה, בצוותא עם חמשת העקרונות הכמאליסטים האחרים. נוסף לכך הוצאו צווים רבים אחרים ששמטו את הקרקע מתחת למוסדות הדת. מה היה, אפוא, סוד הצלחתו של כמאל אתא-תורכ בביצוע תהליכי החילוניות? אין לכך תשובה ברורה ופסקנית, כשם שאין כיום השקפה מגובשת וחד-משמעית על מעמדו הנוכחי של האסלאם בתורכיה. עם זאת ניתן למנות 5 גורמים שהקלו על החדרת החילוניות: א) תהליך ההתמערבות והמודרניזציה החל עוד שני דורות לפני תקופתו של אתא-תורכ, ומיתן את עמדתם של חוגי משכילים ושמרנים-דתיים רבים; ב) רובו של העם התורכי מורכב עד היום מכפריים, שהיו מורגלים בציות מקדמת דנא, בין שהמדובר בסולטאן ובין שהכוונה לנשיא הרפובליקה; ג) יוקרתו האישית העצומה של אתא-תורכ, ששחרר את התורכים מאויביהם, בעוד שהח'ליף וח'ד אד דין, סמל השלטון המוסלמי, שיתף פעולה עם הכופרים-הנוצריים; ד) מידת השתרשותו של האסלאם בקרב התורכים נתונה במחלוקת בקרב חוקרי האסלאם. וובסטר (Webster) סבור, למשל, כי האסלאם מעולם לא היכה שורשים בתורכיה. הקֹראן לא הווה נכס לאומי-דתי כיוון שלא תורגם לתורכית, ורוב האוכלוסין לא ידע קרוא וכתוב ערבית. הוא הדין בשאר ספרי הקודש הדתיים. אם גרסה זו הינה נכונה, כי אז ניתן לראות בה גורם שהקל על אתא-תורכ. ברם, מידת מהימנותה נתונה בספק. מכל מקום, ברור כי המוני התורכים לא התעניינו מעולם במטפיסיקה מוסלמית, אם כי מקבלת השקפה זו ועד לערעור מוחלט של יסודות הסלאם בתורכיה קיים מרחק רב; ה) כמה מסדרי דרווישים, שרווחו בתורכיה משך זמן רב, חתרו עוד לפני המהפכה של כמאל אתא תורכ תחת אושיות האסלאם האורתודוכסי. הנחה זו חייבת להתקבל בהסתייגות, שכן מסדר המֶוולֶוים, למשל, שחבריו נחשבו לתלמידיו של ג'לאל אד-דין אר-רומי, התנגדו בכל תוקף להשלטת החילוניות. הוא הדין במסדרים השיעים באנטוליה (הנכּשיבנדים), ובמסדרי השיעים בקרב מספר שבטים כורדיים (שהשתתפו במרד הכורדי בשנת 1925). לעומת זאת אפשר להסכים עם הקביעה, כי הבכתאשים, ששימשו בשעתו כנושאי כליהם הרוחניים של היאניצ'רים, ערערו בדיעבד את יסודות האסלאם האורתודוכסי.
אולם מאז מלחמת העולם השנייה ואילך, ובמיוחד בשנות ה-50 וה-60 הנוכחיות, קיבל האסלאם בחזרה את המעמד האיתן שאפיין אותו לפני הרפורמות הכמאליסטיות. אמנם אין בתורכיה של ימינו כפייה דתית או אנטי-דתית, אולם האסלאם התחזק מאז עלותה של המפלגה הדמוקרטית לשלטון (1950), אותה מפלגה שמיתנה את יחסה לדת ולנושאיה. התחזקותו המחודשת של האסלאם בתורכיה נובעת מהתחושה הדתית האינסטינקטיבית של האיכּר התורכי, שהיא פרי מסורת של מאות שנים. המשבר התרבותי הכללי הביא להתחדשות דתית גם בקרב חוגי המשכילים והעירונים. בתורכיה לא קיימת אותה הפרדה פסיכולוגית בין מוסדות הדת לבין מוסדות המדינה, כפי שהיא קיימת במערב-אירופה. הדת אינה מהווה נושא לשיקולו של הפרט, אלא היא בבחינת בעיה כלל-תרבותית וחברתית. תהליך ההתמערבות בתורכיה מפגר עד היום בכפרים האנטוליים, המהווים את מעוזי מסדרי הדרווישים והתנועות המיסטיות. ייתכן, כי ההתחדשות המוסלמית והדבקות בדת נראו לחוגי השלטון כבלם יעיל נגד התפשטות ההשפעה הקומוניסטית בתורכיה.
הנהגת הרפורמות החילוניות החלה כבר בשנת 1929. בשנה זו נעשו הצעדים הראשונים להפרדת הדת מהמדינה: יום ששי נקבע כיום שבתון מחייב מטעם המדינה. בינואר הסמלים הדתיים-נוצריים הוסרו מבתיה"ס הזרים בפברואר. בחודש מרץ בוטלה הח'ליפות סופית ובית עות'מאן הוגלה מהמדינה. כן בוטלו כל בתיה"ס הדתיים-מוסלמיים והוקמו בתי"ס חילוניים בפיקוח המדינה. באפריל 1924 בוטלו בתי הדין השריעים (הדתיים) והופקעו נכסי ההיקדש (אווקאף) מידי הרשויות הדתיות. מעמדו המיוחד של שייח' אל אסלאם בוטל עוד בשנת 1922, עם ביטול הסולטנות. המחלקות הממשלתיות לענייני האווקאף תפסו בשנת 1924 את מקום הרשויות הדתיות. באוגוסט 1925 בוטלה ענידתו של ה"פֶז" (הכובע ללא שוליים), ובמקומו הונהגה המגבעת האירופית. בספטמבר אותה שנה נסגרו מסגדי הדרווישים ובוטל הפולחן ליד קברי הקדושים. הלבוש המסורתי הותר רק לכלי הקודש בפולחנם. באוקטובר 1926 הוצב פסלו של אתא-תורכ באיסטנבול, בניגוד לחוקי האסלאם. כן הוצבו פסלים אחרים, כפסל החייל האלמוני וכו'. באפריל 1928 בוטל, כזכור, מעמד האסלאם כדת המדינה. באותה שנה הונהג הכתב הלטיני במקום הכתב הערבי. ב-1929 בוטלה ההוראה בבתי הספר בשפות הערבית והפרסית, וב-1931 הונהג חינוך יסודי כחובה בכל בתי הספר הממשלתיים. בשנת 1930 נערך שידוד מערכות גאוגרפי: עריה וכפריה של תורכיה קיבלו שמות תורכיים. כך, למשל, הפכו קונסטנטינופול לאיסטנבול, אדריאנופול – לאֶדִירנֶה, סמירנה – לאיזמיר וכוד'. ביוני 1934 הצטוו התורכים לאמץ להם שמות משפחה, ובנובמבר באותה שנה כונה מוצטפא כמאל בשם "אתא תורכ", הינו אבי התורכים. בשנת 1935 התקיים הקונגרס הבינלאומי ה-12 של פדרצית הנשים באיסטנבול. באותה שנה הוענק שוויון הזכויות לנשים לפי החוק האזרחי, לאחר שהתחלות צנועות, כגון החמרת חוקי הפוליגמיה, נעשו עוד בתקופת "התורכים הצעירים".

הרפורמות בשטחי התרבות והחינוך
הפעילות התרבותית החלה, למעשה, עוד בשנת 1908 עם מהפכת "התורכים הצעירים". בשנת 1909 נוצרה "חברת השפעה החדשה", שמטרתה הייתה לטהר את השפה התורכית מניבים ערביים ופרסיים. פורסמו בטאונים כ"עטים חדשים" ("Genç Kalemer") ו"חיים חדשים": הביטאון האחרון הדפיס את "הפילוסופיה החדשה" של זיא גוקאלפ, שינקה את רעיונותיה מהמפכה הצרפתית ומהפילוסוף הצרפתי דורקהיים.¹⁶ שתי ההוצאות פעלו לחיסול הבערות ולהידוק הקשרים בין הוולאיתים לבין קושטא. גוקאלפ ניצח על מלאכה זו. בין השנים 1910–1924 פעלה אגודת "הכירה התורכית" ("Türk Ocaği"), שמגמתה הייתה למזג את התרבות והלאומיות. באגודה זו, שהוקמה אף היא על ידי גוקאלפ, השתתפו גם נשים.
ב-1911 הוצא עיתון בשם "הבית התורכי" ביוזמת גוקאלפ. בין השנים 1920–1922 נשלח גוקאלפ מטעם "מפלגת העם" לארגן את חיי החינוך והתרבות בכפרים. פעילות זו נערכה בשני מישורים: א) פרסומים והדרכה להמונים; ב) הקמת "בתי העם", בשנת 1938 פעלו למעלה מ-200 בתי העם שנשאו אופי של מועדוני הדרכה בדומה למרכזי YMCA. שטחי פעולתם כללו הוראת השפה וההיסטוריה התורכיים, אומנויות יפות, חינוך גופני, עזרה סוציאלית, מתן קורסים למבוגרים, ריכוז ספריות ופרסומים, מוזיאונים ותערוכות. באזורים הכפריים הושם הדגש על חינוך חקלאי. כמו כן נעשו מאמצים רבים להחדרת המוסיקה המערבית הפיסול והציור האסורים על ידי חוקי האסלאם. "בתי העם" מילאו תפקיד חשוב לאין ערוך בקירוב ההמונים למטרות האידיאולוגיה הכמאליסטית. העתקת הבירה מאיסטנבול לאנקרה, שנבנתה במתכונת מודרנית וללא מסגדים ברבעים החדשים, סייעה רבות להחדרת תהליכי החילוניות, כשם שהעברת יום השבתון הלאומי מיום ששי ליום ראשון (ב-1935) הטעימה את הניתוק הלאומי מהשפעת הדת.
העיתונות התורכית ניעורה לחיים חדשים לאחר ההפיכה הכמאליסטית. עד שנת 1935 הופיעו 22 כתבי עת ויומונים באיסטנבול ו-16 אחרים מחוץ לה. תפוצת העיתונות הפופולארית הגיעה עד כ-30,000 עותקים; עיתונים וירחונים מספר נתמכו רשמית על ידי הממשלה. בשנת 1934 החל להופיע בקביעות היומון "Yurd", (מולדת), בטאון "מפלגת העם הרפובליקנית". תפוצתו הממוצעת הגיעה לכ-570,000 עותקים. היומון "Ulus" ("אומה"), שהודפס באנקרה נחשב לביטאונה הרשמי-למחצה שלהממשלה, ניזון מאינפורמציה ממשלתית שסופקה על ידי "סוכנות הידיעות האנטולית". מקרב העיתונים החשובים באיסטנבול יש להזכיר את "Tan" ("שחר") ו-"Cumhuriyet" ("רפובליקה). מרכז מפלגת העם באנקרה פרסם שבועון בשם "אנקרה" וכן ירחון בשם "תורכיה הכמאליסטית". שניהם הודפסו בצרפתית. שני הבטאונים הללו נועדו להביא את דבר תורכיה החדשה לאירופה. ההשפעה הממשלתית הרשמית הורגשה רבות בעיתונים למיניהם, במיוחד במאמרים על מדיניות החוץ. לכאורה, הייתה העיתונות חופשית מצנזורה, אם כי, למעשה, אסור היה לפרסם מאמרים שהוגדרו כזורעי פירוד בקרב העם. תפקידה הרשמי של העיתונות הוגדר כמתיחת ביקורת קונסטרוקטיבית על יעילות השלטון המרכזי והמינהל המחוזי, נוסף למשימותיה החינוכיות האחרות.
גם בתחומי החינוך וההשכלה הורגשה יוזמה נמרצת. בשנת 1934-5 ביקרו כ-60% מכלל גילאי 7-12 בבתי"ס יסודיים. חוברת החינוך היסודי, שהוכּרה רשמית כמשימה לאומית, בוצעה הן על ידי הרשויות המקומיות והן על ידי הממשלה, שטיפלה בעיקר בתחום החינוך הגבוה. בשנת 1937 הושם הדגש על פיתוח מרכז תרבותי והשכלתי במזרחה של המדינה, באזור אגם וואן. רוב פעולות החינוך והתרבות עמד בסימן "תירוכּ" יסודי. הייתה זו, ללא ספק, תגובת פיצוי לרגש הנחיתות הלאומי של התורכים בתקופה העות'מאנית.
עד שנת 1934 פרסמה "החברה ההיסטורית התורכית" 4 כרכים על יסודות הכמאליזם, שתורגמו גם לצרפתית. הוראת ההיסטוריה נשאה אופי מגמתי מובהק לשם הבלטת הלאומיות התורכית, תוך הטעמת הנושא האתנולוגי. פעולותיה המעשיות של החברה התבטאו בדיוני ועידות וקונגרסים, בפתיחת בתי-נכאת ובדלִיַית נושאים מהעבר הרחוק, תוך קשירתם המכוונת להיסטוריה של התקופות האחרונות. התורכים לא בחלו באמצעים בלתי מדעיים כדי לטפח ההבחנה בין התורכים לבין השמים: הם אמצו לעצמם את השומרים והחתים הקדמוניים כאבות האומה, והעלו את הגרסה המפוקפקת אודות קודמנותם של התורכים מהשמים. בנקים שונים ומוסדות כלכליים נשאו שמות "היסטוריים תורכיים" כגון "בנק חתי", (אֶתִי) ו"בנק שוּמר" (סומר) וכד'. הגדילה עשות "החברה לשפה התורכית" בין השנים 1928–1931, והשפעתה החילונית הייתה רבה יותר מהשפעת החברה ההיסטורית. עוד בחודשי פברואר-מרץ 1926 הזמינה הממשלה הסובייטית משלחת תורכית לדיוני הקונגרס התורכולוגי שהתקיימו בבאקו. קונגרס זה, שנשא למעשה צביון מדיני, המליץ על הזנחת הכתב והכתיב הערביים, ואכן באפריל 1928 שונה האל"ף-בי"ת התורכי לכתב לטיני, והשפה התורכית עברה ניפוי וסינון מהערכים הערביים והפרסיים שדבקו בה והיוו למעלה מ-1/3 מכלל אוצר מילותיה. הפולקלור והלהגים האנטוליים שימשו כמקור ראשי לשאיבת מילים תורכיות חדישות ומקוריות. בנובמבר 1935 פורסמה ב"אולוס" תיאורית "שפת השֶמֶש", שטענה לקדמוניותה של השפה התורכית העתיקה, ולהיותה מקור לכל השפות השמיות וההודו-אירופיות. עם כל קלישאותיה של תיאוריה זו, הרי שהיא שמשה מקור נוסף לגאווה הלאומית התורכית והצדיקה, בדיעבד, את רוביין של המילים הזרות בתורכית. שנת 1936 עמדה גם בסימן פעילות אינטנסיבית בתחום החינוך הגבוה: נפתחו הפקולטות לשפה, להיסטוריה ולגאוגרפיה. המכללה הצבאית והמדרשה הגבוהה לשירות אזרחי הועברו מאיסטנבול לאנקרה, לאחר שעוד באוגוסט 1933 נפתחה "האוניברסיטה התורכית", וכן הוקמה המדרשה הגבוהה ללימודי החקלאות.

המהפכה הכלכלית
התנאים המדיניים החדשים שנוצרו לאחר מלחמת תורכיה-יוון והמרתו של חוזה סאוור בחוזה לוזאן (1923) – מנעו את חלוקתה של תורכיה לאזורי-השפעה, אישרו את עצמאותה וביטלו את הקפיטול ציות. תנאים אלה הניחו את היסוד לפיתוח תעשייה מקומית. עיקר המכשלה הייתה נעוצה בשיטת הקפיטול ציות,¹⁷ ששחררה, כזכור, את הזרים ממסים חוץ ממסי קרקע, אפשרה להם להישפט בפני בתי דין זרים או מעורבים והקלה על פעולותיהם הכלכליות והמסחריות על ידי שורה של חוקים תורכיים שנחקקו בהסכמת המעצמות, ואסרו על הקמת מפעלים תורכיים המתחרים למפעלים הזרים. הגורמים הכלכליים והחברתיים שסייעו עתה להקמתה של התעשייה המקומית היו חיסול הגבלות הדת בכל הנוגע לשימוש בחשמל, בריבית ובשיתוף נשים בעסקים ובחרושת., כן עלה שיעור הצריכה הכללית בהשפעת ההתמערבות המזורז. הרחבת מערכת התחבורה בין השנים 1924–1929 (הנחת קווי מסילות ברזל והשלמתם בין אנקרה וסיואַס, איסטנבול-אנקרה ומרסין עדאנה) סייעה לפיתוח החקלאות והתעשייה באזורים מרוחקים. אולם עיקרה של המהפכה הכלכלית נעוץ בחילוץ המשמרות שחל בשלטון ובשינוי התפיסה של צמרת השלטון התורכי הרפובליקני אודות תפקידיה של המדינה. עלייתו ההדרגתית של המעמד הבינוני, צמיחתן של הערים והפיכת עידוד התיעוש לעקרון מדיני של הממשלה סייעו להתפתחות המהפכנית. כן נוספו גורמי תיעוש שהיו קשורים באוכלוסין, כגון עלייה בריבוי האוכלוסין ותהליכי עיור מוגברים. הצריכה התעשייתית עמדה ביחס גבוה יותר מאשר הריבוי הישיר בערים. חלה ירידה בחלקו של האדם בייצור מזונות וחומרי גלם, בד בבד עם ירידת אחוז החקלאים והתרחבות שטחי העיבוד החקלאי.
התעשייה בתורכיה רוכזה בערים בינוניות ובעיירות. מכיוון שעצמאותה הכלכלית של תורכיה הייתה תלויה באספקה עצמית של מוצרים חיוניים לביטחון המדינה – התבלט הכרח בפיתוח ענפי חרושת ותעשייה. מחוסר מעמד בעלי הון ויזמים הונהגה על ידי כמאל אתא-תורכ שיטת האטטיזם (étatisme), הינו מעין קפיטליזם ממלכתי, כלומר צירוף האינטרסים של הפרט והמדינה לשם הפקת תועלת מקסימלית למדינה. מלכתחילה היה האטטיזם התורכי גמיש מבחינת גילוי אי-התנגדות קיצונית להון זר ומבחינת העידוד והפיקוח על מפעלים פרטיים. המגמה המרכזית של האטטיזם התורכי נועדה למנוע מצב אפשרי של חידוש הקפיטול ציות במסווה מודרני, וכן נועדה היא לנשל את הארמנים והיוונים משליטתם על השוק והמסחר בתורכיה. עם זאת, אין להתעלם ממשבר המחירים העולמי ומהמחסור בהון פנימי בתורכיה שהולידו, בהכרח, שיטה כלכלית זו, אשר הושפעה ללא ספק מהשיטה הסובייטית, אם כי לא נבעה ממניעים אידיאולוגיים.¹⁸ חוקי עידוד והנחות למפעלים פרטיים הוצאו עוד בסוף שנת 1913, והתבטאו במתן קרקעות חינם, בפיטורין ממסים ובפיטורין ממכסים על חומרי גלם ומכונות. מדיניות העידוד הנ"ל הוגבלה במקצת על ידי חוזה לוזאן, שאסר על מכסי מגן והשווה את תעריפי המכס.
מדיניות האטטיזם הוכנסה, כזכור, בפברואר 1937 לחוקה התורכית. אולם בביצועה ההדרגתי הוחל, למעשה, כבר בשנת 1924, עם הקמת הבנק הראשון למסחר ("בנק איש" – "Iş Bankasï"), בהון יסוד של כמיליון לירות תורכיות. כמחצית השנה לאחר מכן הוקם הבנק לתעשייה ולמכרות. בשנת 1927 פורסם החוק לקידום התעשייה שקבע, כי המדינה תקנה מוצרים מקומיים, ולו גם יקרים יותר ב-10%, תוך העדפת מוצרי בתי-חרושת ממוכנים בעלי מספר ימי עבודה שנתיים מקסימליים. כן קבע החוק את חובת העסקתם של פועלים תורכיים, הוזיל את מחירי התובלה הממשלתית ב-30%, ואישר את כל ההנחות האחרות שניתנו בשלהי שנת 1913. מגמת החוק הייתה כפולה: א) הפניית ההון לתעשייה על ידי צמצום ההשקעות והסיכון, וכן אבטחת סיכויי השיווק; ב) ביטול ההנהלות של הזרים במפעלים למיניהם ועידוד היוזמה הפרטית.
הביצוע האתתיסטי נכנס לשלבים מעשיים עם הכרזת תכניות החומש. תכנית החומש הראשונה (1933-8) פורסמה לאחר שקברניטיה של תורכיה נוכחו סופית בכישלונה של היוזמה הפרטית למרות ההנחות למיניהן, כאבטחת השיווק והפחתת הוצאות הייצור הכלליות. עם פרסומה של תכנית החומש הראשונה נכנסה השיטה האטטיסטית הלכה למעשה לכלכלה התורכית. מטרותיה של התכנית היו כדלקמן: פיתוח ענפי הכותנה והאריגים, שחומרי הגלם שלהם מיוצרים בתורכיה; פיתוח מחצבי הברזל, הנחושת, הפחם והגופרית; ייצור מוגבר לשוקים המקומיים, בעיקר, ייצור תוצרים בעלי ביקוש גדול, וזאת למרות העובדה שחומרי הגלם יובאו. הכוונה, בעיקר, הייתה לנייר, קרטון, משי, בקבוקים וחרסינה; הקמת תעשייה כימית שתוכננה על בסיס מוצרי הלאומי של התעשייה הכבדה. לשם מימונן של המָטָלות התעשייתיות נוסדה שורה של בנקים ממשלתיים, כגון "בנק סומר" (Sümer), שנועד לממן את מבצעי תכנית החומש וכן לערוך מחקרי פיתוח תעשייתיים. בשנת 1936 נוסד "בנק אתי" (Eti) לניצול המכרות ולפיתוח תעשייה מטלורגית. שני הבנקים הללו תפסו את מקומו של הבנק לתעשייה ולמכרות שהוקם בשנת 1925. בפיתוח מספנות, נמלים ובתעשיית ספינות הסתייעה הממשלה התורכית בבנק היָמי "דניז" (Deniz). כן נטלה הממשלה מלוות שונים מחו"ל, בעיקר מחברות אמריקאיות, מברית המועצות וממקורות פרטיים בבריטניה. בשנת 1936 הורחבה תכנית החומש הראשונה לשם הקמת מפעלי חשמל, מפעלי ייצור מזונות ומפעלי מכונות. בשנת 1938 פורסמה תכנית הרובע, שעניינה היה פיתוח נמלים חדישים בים-השחור וגיוון החרושת המקומית, כגון תעשיית קנבוס, תעשיית אביזרים חקלאיים באנקרה, מפעלי שימורי בשר ומפעלי סוכר, מטוויות חדשות ומפעל להפקת דלק סינתטי מפחם. באותה שנת 1938 הוצא חוק שארגן מחדש את הבנקים כחברות מסחריות בעלות מניות בבעלותם של נתינים תורכיים. כן הוחזר חופש היוזמה הפרטית לענפים מסוימים שהצליחו להתאושש. לעומת זאת הוטל פיקוח ממשלתי על היעילות הכלכלית של מפעלי המדינה, שזכו עד אז לחופש ללא בדיקת כדאיותם הכלכלית.

האטטיזם וההשפעה הסובייטית
אחרי פרוץ המשבר הכלכלי העולמי שהסתיים בפשיטות רגל, בירידת ערך המטבע ובחוסר עבודה רב-ממדים, הועלתה האפשרות של תכנון כלכלי על ידי הפעלת יוזמת המדינה בתחומים שבהם נכשלה היוזמה הפרטית. אמנם בשנות ה-30 חסרו למדינאים במדינות השונות מטרות ברורות ומקיפות, בדומה לאלה שהופיעו כתוצאה ממלחמת העולם השנייה. טרם תוכנן פיתוחם של אזורים נחשלים, ובמיוחד מושבות ושטחי מנדט, שנחשבו למרחב שליטתן הבלעדית של המעצמות. אולם תכנונו של המשק הלאומי היה הכרח השעה כדי למנוע פורענויות וזעזועים שהתלוו למשבר הכלכלי העולמי וסיכנו את עצם קיומם של המדינות.
מצבן של ארצות נחשלות, ובמיוחד תורכיה, היה שונה מזה של המדינות הקפיטליסטיות באירופה. בעית ההון הדרוש להשקעות ולהרחבת הייצור עמדה בראש דאגותיהן של אלה הראשונות. הן זה מוכרח היה לבוא בחלקו מחו"ל, בלוויית עזרה בינלאומית בתחום הטכני והארגוני. אולם אמריקה ואירופה המערבית היו נתונות בסבך משבריהן הפנימיים ולא התפנו לפיתוחן של ארצות נחשלות. תורכיה למדה שני לקחים מהתגובה של מערב אירופה להחמרת המשבר: האחת, מדיניות של העדפה בסחר החוץ והשנייה, הגברת פעילותה של המדינה בתחום הכלכלה. הצמצום ביצוא התורכי בשנות המשבר העולמי עורר את מאמצי הממשלה להגביל את היבוא על מנת לאזן את סחר החוץ. בחיפושה אחר דוגמה לפעילותה הכלכלית של המדינה פנתה תורכיה לעבר המדינה הסובייטית.
סמיכותן בזמן של המהפכות הבולשביקית והכמאליסטית הביאו, ללא ספק, לקירוב הלבבות בין שתי המדינות. אם כי שתיהן התחייבו להימנע מהתערבות הדדית בענייני פנים (הסכם מוסקבה – 1921 והסכם פריס – 1925), הרי שהחשש התורכי מפני התפשטות הרעיון הקומוניסטי בתורכיה מחד גיסא, והתחדשות המגמות האימפריאליסטיות הרוסיות מאידך גיסא – מצא את ביטויו בהסתייגות מסוימת מברית המועצות, בבחינת "כבדהו וחשדהו". אחד מששת עקרונות הכמאליזם שאושרו בחוקה היה עיקרון "המהפכנות". אמנם במרוצת הזמן ניתנו פירושים שונים לעיקרון זה, אולם נעלה מכל ספק, כי "המהפכנות" מצאה את ביטוייה המעשי בתחום התכנון והפיתוח בתכנית החומש הראשונה. העזרה הסובייטית התבטאה לא רק בהסכם מילולי ובהשאלת מונחים וסיסמאות, אלא אף בתמיכה כלכלית של ממש. עוד בשנת 1923 הסכימה ברית המועצות על מתן מלווה לתורכיה בסך 8 מיליון דולר, ללא ריבית, לטווח של 20 שנה. המלווה שהופעל במאוחר בשנת 1934 ניתן בציוד ובמכונות שונות. לצורך ביצוע המלווה והזמנות הציוד הוקם ברוסיה מוסד מיוחד בשם "תורכסטרוי", שנוהל על ידי כלכלני התעשייה הסובייטית. באפריל 1935 נחתם הסכם עם בנק "סומר" בדבר הקמת מפעל טקסטי, וטכנאים ומנהלי עבודה תורכיים נשלחו להשתלמות בברית המועצות. בקצרה, תכניתה החומש הראשונה בוצעה בסיוע פעיל של רוסיה הסובייטית ומתוך דמיון רב בשיטות הכלכליות. השותפות התורכו-סובייטית נמשכה בכל תקופת הביצוע של תכנית החומש הראשונה. במערב-אירופה נוצר לעתים הרושם, כי תורכיה צועדת לקראת הלאמה בנוסח הסובייטי, וכי שיטת המונופולים הממשלתיים מובילה, בהכרח, למשק קולקטיבי. אולם רושם זה היה מופרך, שכן התפתחות המשק התורכי הלכה בכיוון שונה, הן מחמת אופיו המיוחד של המשטר הכלכלי התורכי, והן מחמת התמורות שחלו במדיניות החוץ התורכית החל משנת 1937, מועד חתימתו של חוזה סעד עבאד. רוסיה לא ניסתה לכוף את עקרונותיה האידיאולוגיים ומשטרה המדיני על תורכיה. גם בתחום הכלכלי ניכר שוני עקרוני בין שתי המדינות: מדינאי תורכיה חזרו והצהירו על שמירת האמונים לעקרון הרכוש הפרטי. המדינה לא הלכה בדרך של הפקעה והותירה את מרביתו של המשק בידיים פרטיות, שעה שברית המועצות הלאימה את אמצעי הייצור. גם בתחום המשטר החקלאי ניכר הבדל רב בין השתיים: רוסיה הלכה בדרך של חלוקת קרקעות המונית כשלב מכין לקולקטיביזציה מקיפה, בעוד שתורכיה העדיפה להסתפק ברפורמות אגראריות מתונות. ברוסיה נתפס התכנון כמשימה כוללנית, שהקיפה את כל תחומי הייצור והצריכה, בעוד שתכנונה של תורכיה היה חלקי בלבד, ובא במקום שהיוזמה הפרטית נכשלה לחלוטין או למחצה.

אופיו של האטטיזם עד מלחמת העולם השנייה
ב-20 באפריל 1931 פרסם אתא תורכ מינשר לאומה התורכית ובו הניח את היסוד לתכניתה של "מפלגת העם הרפובליקנית", שהתכנסה להלן בקונגרס השנתי שלה. במינשר זה הותוו הקווים הכלליים למדיניותה הכלכלית של המדינה וכן נרמזו מספר תכניות מעשיות, ביחוד בתחום תובלת הרכבות ומסילות הברזל. במאי 1931 פרסמה מפלגת העם את מצעה הכללי בעקבות הצעותיו של אתא-תורכ, בהקדישה את החלק הארי ממצעה לסעיפים הכלכליים. המצע הטעים את חתירתה של המפלגה ליוזמה ולפעילות פרטיות, אולם הודגש כי צורכי המדינה הדחופים בתחום הכלכלי תובעים את יוזמתה של המדינה. המושג "אטטיזם", כפי שהוא מתרגם לתורכית "Devletçilik" – משמעותו – העדפת פעולות המדינה. המצע סיים את סעיפיו בהטעמה ברורה, כי לעקרון הכלכלה הממלכתית אין כל זיקה משותפת עם קולקטיביזם או קומוניזם, שאינם מותירים כל אפשרות ליוזמה כלכלית פרטית. בכל ההגדרות התורכיות הרבות של האטטיזם מתבלטת המגמה להצביע על צביונו המיוחד במינו, הלאומי, של האטטיזם התורכי. יש בכך, אולי, משום תופעה פסיכולוגית של משטר שנקלע לתוך סתירה בין שיטת הלאמה, מונופולין ופעילות כלכלית ממלכתית, ביחוד בתחומי המפעלים התעשייתיים החדשים, לבין הרצון לשמור על עקרונות הבעלות והיוזמה הפרטיות. אתא תורכ ואינונו הסתייגו תדירות מהניסיון לזהות את האטטיזם עם סוציאליזם. המשק הפרטי המשיך את קיומו בצד המשק הממכלתי הקם והמתרחב, בעיקר מכוח ההתמדה ואי רצונה של המדינה לעבור את הגבול בין הקפיטליזם הממלכתי והסוציאליזם הממלכתי. ביסוס שיטת המונופולים, הקמת רשת הבנקים הממלכתיים, יסוד מפעלי תעשייה ממשלתיים וחברת שיווק של המדינה, הלאמת שירותים ומחצבים – כל אלה העידו על חיסול הדרגתי של הכלכלה החופשית ועל כיבוש שטחים כלכליים נרחבים מדי היוזמה הפרטית. אם בשנות ה-30 הראשונות הוסיפה עדיין הממשלה לשמור אמונים להנחות החוק לעידוד התעשייה משנת 1927, על תיקוניו המאוחרים לטובת התעשייה הפרטית, הרי שהחל מהשנים 1933-4 גילתה הממשלה מידה רבה של הזדהות למפעלים הפרטיים, והבליטה את התפיסה האטטיסטית הקיצונית. למעשה, לא שמר האטטיזם על עקרונות בשטחי בארגון הכלכלי הפנימי או בסחר החוץ. היו, למשל, קווים מרקנטיליסטיים ברורים במדיניות סחר החוץ, ואולם במציאות גברה מגמת הפיתוח המנוגדת בהחלט לשיטות מרקנטיליסטיות בארץ נחשלת, בגלל הזיקה לסיוע חוץ ולייבוא חומרים וסחורות חיוניים, אפילו מתוך סיכון המאזן המסחרי. הקו הבולט ביותר של התקופה האטטיסטית היה ההזדהות המלאה של מדיניות כלכלית ומדיניות פיתוח כלכלי, כלומר ההשקפה בדבר הצורך להשוות את רמתה הכלכלית של תורכיה לזו של הרצות המפותחות על ידי שיטות ייצור חדישות, ניצול אוצרות המדינה בתחומי המשק המקומי, עידוד החקלאות לשם הגדלת כוח הקניה של מרבית האוכלוסין, ושיפור מאזן התשלומים, לאו דווקא על ידי צמצום הצריכה אלא על ידי הרחבת הייצור. לשם הגשמת מגמות אלה היה צורך בהפעלתה הנמרצת של המדינה, כיוון שמעיניה אינם נתונים לרווחים מיידיים אלא לאינטרסים הלאומיים הכלליים. תורכיה הפכה, אפוא, למדינה הראשונה מבין המדינות הנחשלות שנעשה בה ניסיון של פיתוח מתוכנן עם תכנית החומש הראשונה. המסגרת הכללית של מאמצי הפיתוח הייתה קיימת עוד מקודם: הגברת ניצולם של האוצרות הטבעיים, העלאת פריון העובדה והיקף הייצור ושיפור ברמת החיים של האוכלוסייה. אולם המדיניות האטטיסטית הטילה את המדינה לתוך סתירה מהותית בין שיטות ייצור חדשות לבין יחסי הייצור הישנים, שעיינו כל התפתחות חדישה. הממשלה לא נקטה באמצעים מהפכנים בתחום החברתי כדי להחיש את השיטות והתהליכים הכלכליים. מסתבר, אפוא, כי כאן היה מקור כישלונם של המאמצים האטטיסטים המרובים. שכן עד למלחמת העולם השנייה בלטו יותר התהליכים מאשר התמורות הממשיות בתחום הייצור. היסוסיו של המשטר האטטיסטי בין נקיטת מדיניות של הלאמה וקולקטיביזציה לבין מתן יד חופשית לפעילות הכלכלית הפרטית הביאו, בסופו של דבר, לדעיכת האטטיזם בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. הממשלה התעלמה לשווא מהסתירה המהותית שבין דרבון מדיניות הפיתוח לבין המערך הכלכלי הקפוא של המשטר הישן, אשר כל הרפורמות הכלכליות הרבות לא העמיקו לחדור לתוכו ונשארו, למעשה, על פני השטח. שני גורמים חשובים עיצבו את ההתפתחות בשנות ה-30: א) העמדת תכנית החומש התעשייתית במוקד הפיתוח של הארץ והזנחה מובנת של תחומים רבים אחרים; ב) הפיכת המדינה למפעל מרכזי בתחום הפעילות הכלכלית.
בסיכום, התורכים הבינו כי שיטות של הגבלות, צמצום ההוצאה הלאומית והותרת היוזמה בידי ההון הפרטי המצומצם לא יפתרו את בעיותיה הכלכליות של המדינה. בשעה שבמערב אירופה ניטש המאבק המחודש על זכות המדינה להתערב בחיים הכלכליים ולתכנן את המשק הלאומי, הֵקֵל מבנהו האוטוריטארי של המשטר התורכי את העמדתה של המדינה במרכז הפעילות הכלכלית. ממשלה חזקה, שנשענה על מפלגה אחת ויחידה אשר כיוונה את פעולותיה, הצליחה לגבש מדיניות כלכלית עקרונית, אך השאירה גם פתח מסוים לגמישות בהתוויית מדיניותה הכלכלית. במרוצת הזמן חלה תפנית הדרגתית והאטטיזם, המהווה עדיין חלק בלתי נפרד מחוקת המדינה, התרוקן למעשה מתוכנו.¹⁹

המרידות הכורדיות ותוצאותיהן
הנהגת הרפורמות הכמאליסטיות לא עברה ללא התנגדות של ממש. בעוד שההתנגדות לשיטה האטטיסטית הייתה נחלתו של חוג סוחרים מצומצם יחסית באיסטנבול ובאיזמיר, רובו ככולו ממוצא בלתי תורכי, שהתמרמר על העלאות המכסים, גביית המסים ומגמת הצרתם של צעדי היזמים הפרטיים, הרי שעיקר חיצי המרי הופנו כלפי הרפורמות החילוניות, שבאו כמקלחת של צוננין לאחר ביטולה הפורמאלי של הח'ליפות. תהליכי החקיקה החילוניים נתקלו בהתנגדות מסוימת בקרב כפרי אנטוליה, מבצריהם של מסדרי הדרווישים שפורקו, ובמיוחד גברה ההתנגדות בחבל כורדיסטאן התורכי, מקום שם שולהבה הקנאות המוסלמית על הרקע הכללי של הנחשלות הכלכלית והתרבותית, ואולי סייעו לה גם רגשות האכזבה של הכורדים מהאוטונומיה שהובטחה להם בחוזה סאוור, ושהושמה לאל על ידי חוזה לוזאן. מכל מקום, ב-11 לפברואר 1925 פרץ המרד הכורדי הראשון, בהשתתפותו הפעילה של מסדר הנקשבנדים, ובראשותו של שייח' סעיד מגאנז', מערבית מאגם וואן.
הכורדים המורדים השתלטו על הוולאיתים הדרומיים-מזרחיים של המדינה והסתייעו באחיהם מאזור מוסול המשוסע והתוסס. תביעותיהם התמצו בהחזרת החוק המוסלמי על כנו ובכינון אוטונומיה. יש להניח, כי מאחורי המרד הכורדי עמדו גם חוגי הדת ושאר מקופחי הרפורמות החילוניות. לפי הגירסה התורכית הרשמית תמך בעקיפים במרד של שייח' סעיד הנסיך סלים, מי שהיה הטוען לכס הסולטנות. המרד דוכא באכזריות רבה ובתי דין של שדה הוסמכו להוציא להורג כל בוגד ומורד. אחת מתוצאותיו המיידיות של המרד הכורדי הייתה חזירתו של עצמת אינונו לראשות הממשלה (3 במרץ 1925), לאחר שפרש ממנה לטובת פתחי-ביי (ב-20 בנובמבר 1924). כן התקבל החוק אודות "שמירת הסדר והביטחון", שהתקין שני בתי דין מרכזיים באנקרה ובמחוזות המזרחיים. לאחר הבסתם של השבטים המורדים התחזק משטרו האוטוריטארי של אתא תורכ והשלטונות המרכזיים נגשו במרץ להטמעתם של הכורדים, להגליית חלק מהם לתראקיה ולהפיכת הנותרים ל"תורכים הרריים". ב-1926 התגלה קשר לרציחתו של הנשיא, וכתוצאה ממנו נעצרו כמה ממדינאי "התורכים הצעירים" לשעבר, תומכי הסולטאן המודח, וכן מספר אישים ממפלגת העם, כגון הסופרת חַלידֶה אֶדִיב והגנרל קארא-בכר, כובשה לשעבר של ארמניה התורכית. דיכויו של הקשר אך חיזק את המשטר הדיקטטורי של כמאל והפך את בית הנבחרים לזירת ראווה, שכן כל ההחלטות החשובות התגבשו בצמרת המפלגה השלטת. אמנם עוד בשנים 1925 פעל חוג אופוזיציוני שנודע כ"מפלגה הרפובליקני הפרוגרסיבית". אולם מפלגה זו הועמדה מחוץ לחוק בצו בית הדין של אנקרה מחמת החשד בתמיכה במרד הכורדי. אולם בשנת 1930, לאחר דיכוי מרד כורדי נוסף שנה אחת קודם לכן, החליט אתא תורכ על הקמת מפלגה אווזיציונית רשמית לשם מתיחת ביקורת קונסטרוקטיבית על השלטון. בראשה של מפלגה זו, "המפלגה הרפובליקנית הבלתי תלויה" הועמד פתחי ביי, ידידו הוותיק של אתא תורכ, שכיהן באותה שנה כשגריר בצרפת. מצעה של מפלגה זו לא היה שונה בהרבה ממצעה של מפלגת העם, אלא שהדגש הושם על אופי יותר ליבראלי של המדינה, תוך תביעה של השתלטות אטטיסטית מוחלטת. דא עקא, שלמפלגה זו הצטרפו כל מתנגדי השלטון למיניהם ובנובמבר 1930 היא פורקה בפקודת החוק, לאחר שלא הוציאה ארבעה חודשי חיים. פירוקה של המפלגה נעשה עקב תסיסה דתית של אחד מפלגי המסדרים של הדרווישים. בשלהי שנת 1930 פרץ מרד כורדי נוסף שדוכא במהירות. מאז ניסיון הסרק של הקמת האופוזיציה הרשמית לא חזר אתא תורכ לתימרונים מעין אלה הוא רק הסתפק בהתרת הכנסתם של 16 צירים בלתי-תלויים לבית הנבחרים החל משנת 1935.

קווים למדיניות החוץ הכאמליסטית
מאז חתימתו של חוזה לוזאן (1923) התאפיינה מדיניות החוץ התורכית בגישה של ריאליזם שקול מתוך מגמה לשמור על הסטאטוס-קוו והשלום. שני גורמים הכתיבו את המדיניות התורכית: א) שכנותה של המעצמה הסובייטית האדירה מצד צפון; ב) שליטתה של בריטניה באגן המזרחי של הים התיכון, באמצעות בסיסיה בקפריסין ובסואץ, ושליטתה על עיראק; וכן קיומו של גבול משותף עם סוריה הצרפתית. מתוך הערכה זהירה את עוצמתן של המעצמות לא נותר למדיניות החוץ התורכית מרחב גדול לתמרונים דיפלומטיים. תורכיה לא הייתה יכולה להרשות לעצמה להסתכן בהרפתקאות נוספות ואליבא דאמת, מדיניותו של אתא-תורכ לא הייתה מעולם אפופת הילה הרפתקנית-רומנטית. אפילו מלחמת השחרור התורכית, שבאה בעקבות הפלישה היוונית וכפיית חוזה סאוור. לזכותו של אתא תורכ יש לציין, כי לאחר השגת הניצחון במלחמת השחרור לא נדחף לנקיטת מדיניות אימפריאליסטית, שהייתה גוררת את הרפובליקה החדשה להרפתקאות הרות-אסון. עם זאת שררו בתורכיה רגשות איבה כלפי בריטניה, שקיפחה את מעמדה של האימפריה העות'מאנית במזרח-התיכון. תחומי החיכוך בין תורכיה לבין מעצמות המערב נגעו לשלוש בעיות שלא נפתרו מבחינה התורכית אחרי חתימת חוזה לוזאן:
א) בעיית מוסול והגבול העיראקי; ב) בעיית אלכסנדרתה והגבול הסורי; ג) בעיית המיצרים התורכיים, שהוטלו עליהם הגבלות בינלאומיות. שטחי-חיכוך אלה וכן החששות מפני האימפריאליזם המערבי מחד גיסא, בד בבד עם הקִרבה הכללית והמסוייגת באופיים המהפכני של משטרי תורכיה וברית המועצות מאידך גיסא, הניעו את תורכיה לבקש את ידידותה של רוסיה הסובייטית בשנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30. האינטרסים הכלליים של שתי המדינות היו זהים במידה רבה ומדיניותן הייתה אנטי-מערבית ואנטי-אימפריאליסטית. הסובייטים היו מעוניינים להופיע בעיני עמי אסיה המדוכאים כאומה מהפכנית אנטי-אימפריאליסטית, ובעת ובעונה אחת לרכוש את ידידותם של התורכים לשם קבלת אי אלה הקלות במיצרים. ואכן, עוד בשנת 1921 נחתם הסכם מוסקבה בין שתי המדינות, שהעלה על נס את ידידותן ההדדית, החזיר את נמל באטום לרוסיה תמורת הכרתה של זו האחרונה בריבונותה ובגבולותיה של תורכיה, כפי שהותוו בחוזה אלכסנדרופול (1920) עם ארמניה. משך כל תקופת הדיונים וההתמקחות הממושכת של המשלחת התורכית בוועידת לוזאן תמכו הסובייטים מאחורי הקלעים בעמדתו של עצמת אינונו, מאחר והם עצמם לא שותפו בוועידה זו. על רקע סיומה של פרשת מוסול חתמו ברית-המועצות ותורכיה על הסכם פריס (1925) לאי-התקפה. אולם החל משנות ה-30 מאוחרות הלכו והצטננו בהדרגה היחסים בין השתיים, והיריבות הישנה-נושה מהמאה ה-19 צצה מחדש. ביולי 1937 חתמה תורכיה על ברית סעד עבאד עם עיראק, איראן ואפגניסטן. מגמתה של ברית מעורפלת זו נתונה במחלוקת בין ההיסטוריונים, כיוון שסעיפיה סיכמו שיתוף פעולה ברמה מסוימת בין המדינות החתומות. לדעתו של לאנצ'ובסקי²⁰ הייתה ברית זו אנטי-סובייטית במהותה, בעוד שחוקרים אחרים סבורים, כי היא נועדה להחזיר לתורכיה את עטרת מנהיגותה במזרח התיכון. מכל מקום, החל משנת 1937 בלט מפנה לרעה ביחסי תורכיה-רוסיה, שהגיע לכלל משבר עם כישלון שליחותו של שר החוץ התורכי במוסקבה (1939).

יישוב המחלוקת על מוסול
המחלוקת הבריטית-תורכית על אזור מוסול, העתיר בנפט והמגוון במיעוטים אתניים שונים, קירבה את תורכיה לברית-המועצות. בהתאם לחוזה לוזאן נשארה מוסול באורח זמני כשטח כיבוש בריטי עד להשגת הסכם סופי בין בריטניה לתורכיה. הסכמי לוזאן קבעו, כי אם לא יושג הסכם תוך שנה יהא על חבר הלאומים לפסוק הלכה. ואכן בשנת 1924 הועלתה בעיית מוסול על שולחן הדיונים של חבר-הלאומים. באותה שנה שוגרה ועדת חקירה בינלאומית בראשות הגנרל האסטוני ליידונאר (Laidoner), שהגישה את ממצאיה בדצמבר 1925, והמליצה על סיפוח מוסול לעיראק לאחר מנדט בריטי שיימשך 25 שנה,²¹ אכזבתה של תורכיה הייתה רבה וכתוצאה מכך כרתה למחרת היום (16 בדצמבר 1926) חוזה ל-10 שנים לאי-התקפה עם רוסיה בפריס. חוזה פריס, שנחתם על ידי שר החוץ התורכי רושדי ביי, הבטיח את הימנעותן ההדדית של שתי המדינות מפעולות איבה ואת עמדתן הניטראלית במקרה של התקפה על ידי מדינה שלישית. למרות שיחסי הידידות בין תורכיה ורוסיה נמשכו גם שנת 1934, שעה שרוסיה סייעה לתורכיה בביצוע תכנית החומש הראשונה, חלה התקררות הדרגתית ביחסי שתי המדינות, שנבעה הן מדיכוי הקומוניזם בתורכיה על ידי אתא-תורכ והן כתוצאה מחתימת שורה של חוזים עם מעצמות המערב. השיפור העיקרי חל ביחסים שבין תורכיה לבריטניה. למרות שבריטניה תמכה בפלישה היוונית לאנטוליה ב-1919, שכבשה את איסטנבול לאחר מכן, תמכה בערבים וכן בכורדים – חלה ארגעה הדרגתית ביחסי שתי המדינות. פתרון בעיית מוסול היווה חלק בלתי נפרד מיישוב בעיית כורדיסטאן. יש לציין, כי מספר בלתי מבוטל של קציני מודיעין בריטיים שפעלו בעיראק צידד בהקמת מדינת בובות כורדית, בחסותה של בריטניה ועל חשבונן של עיראק, תורכיה ופרס. השקפה זו נולדה זמן רב לפני חוזה לוזאן וקיבלה את ביטוייה הממשי בחוזה סאוור. אין תימא, איפוא, שהתורכים ייחסו לבריטים תמיכה פעילה במרד של הכורדים בראשות שייח' סעיד בשנת 1925. מכל מקום, התכנית בדבר כורדיסטן עצמאית בחסות בריטית מעולם לא נכנסה לשלבי ביצוע. ב-5 ביוני 1926 נחתם הסכם סופי בין בריטניה ותורכיה שיישב את בעיית מוסול: התורכים הכירו בשלטון המנדט הבריטי על הוולאית תמורת 10% מהנפט המקומי. בהסדר שנחתם התעלמו הבריטים לחלוטין מתמיכתם בכורדים ומתביעתם להחזיר את מגורשי האישורים לתורכיה. הסדר בעיית מוסול היווה מפנה לטובה ביחסי בריטניה ותורכיה והתבטא, בין השאר, בביקור נימוסין של שייטת בריטית באיסטנבול.

המדיניות הבלקאנית ויישוב בעיית אלכסנדרתה
הרקע למדיניותה של תורכיה בבלקאן היה קיים עוד בתקופה העות'מאנית. בתקופה זו הייתה נתונה תורכיה העות'מאנית ללחץ הרוסי המתמיד, להתעוררות ה"פאן סלאבית", לעמדתה העוינת של אוסטרו-הונגריה, ולאיבתם של עמי הבלקאן שהשתחררו מעולה, כגון סרביה (1817), יוון (1829), רומניה (1861) ובולגריה (1908). היחסים עם מדינות הבלקאן שהשתחררו מעולה, כגון סרביה (1817), יוון (1829), רומניה (1861) ובולגריה (1908). היחסים עם מדינות הבלקאן החדשות הגיעו לשיא החמרתם בזמן המלחמה הבלקאנית הראשונה, אולם במלחמה הבלקאנית השנייה הצליחה תורכיה להחזיר לעצמה את תראקיה המזרחית, תוך נקיטת מדיניות מוצלחת של "הפרד ומשול", וניצול הסכסוכים הפנימיים בין עמי הבלקאן.
המדיניות הבלקאנית של תורכיה הרפובליקנית הסתמכה על השלמה עם הסטטוס-קוו המדיני, כלומר עם ניתוקו של הבלקאן מתחומיה. מגמה מדינית זו הסתמנה עוד בוועידת לוזאן: למרות משקעי המרירות שהותירה הפלישה היוונית לאנטוליה נקט עצמת אינונו, ראש המשלחת התורכית בלוזאן, ביוזמה מדינית קונסטרו קטיבית, שהביאה לכלל חילופי אוכלוסין בין שתי המדינות וסללה את הדרך לקראת יחסים תקינים. באוקטובר 1930 חתמו תורכיה ויוון על חוזה אנקרה שהסדיר את בעיית הרכוש של האוכלוסין שהוחלפו, וכן בעיות אחרות שנויות במחלוקת. כניסתה של תורכיה לחבר הלאומים ביולי 1932 היוותה אישור למדיניותה המוצהרת של תורכיה לשמירת הסטטוס קוו המדיני. שיפור היחסים עם בריטניה לאחר יישוב בעיית מוסול (1926) מחד גיסה, והחשש מפני התפשטותה של בולגריה בתמיכה סובייטית מאידך גיסה, קירבו את תורכיה ויוון. הידוק היחסים עם יוון נבע מהחשש המשותף של שתי המדינות מפני תוקפנותה של איטליה הפאשיסטית. הצהרותיו השחצניות של מוסוליני בנוסח "mare nostrum" ("הים/התיכון/ – שלנו"), וקירבתם של איי הדודקנז האיטלקיים לחוף התורכי עוררו את תורכיה לפעילות מדינית מוגברת בבלקאן. בפברואר 1934 נכנסה תורכיה כחברה לברית הבלקאנית עם יוון, רומניה ויוגוסלביה. המגמה העקרונית של הברית הבלקאנית הייתה ליצור פדרציה בלקאנית כוללת בהשתתפות בולגריה, אלא שזו האחרונה סירבה להצטרף בגלל אי-מתן מוצא בולגרי לים האגיאי ואי-החזרתה של דוברודז'ה. הברית הבלקאנית הייתה דבר בעתו, שכן בסתיו 1935 החל מוסוליני להגשים את איומיו ולפלוש לחבש. התוקפנות האיטלקית זכתה לתגובה תורכית חריפה ונזעמת בחבר-הלאומיים. ותמיכתו של היטלר במדיניות האימפריאליסטית של מוסוליני באפריקה קירבה את תורכיה לבריטניה ולצרפת שחיפשו את ידידותה. אותו המשבר הבינלאומי הממשמש ובא ניכרו בהסכם מונטרה (Montreux) מ-20 ביולי 1936. הסכם זה, בהשתתפות המעצמות שחתמו על חוזה לוזאן (להוציא את איטליה), פתר את בעיית המיצרים לשביעות רצונה של תורכיה, שכן הותר לה לבצרם ולחסמם בזמן מלחמה, ובכך חוזק מעמדה האסטרטגי במרחב הים השחור והים התיכון. הסכם מונטרה יכול להיחשב כמחווה בריטי-צרפתי לתורכיה נוכח עלייתן של גרמניה הנאצית מאיטליה הפאשיסטית.²²
בעיית אלכסנדרתה הייתה כרוכה בסיבוכים רבים עקב האינטרסים הסוריים בחבל זה נוסף לאינטרסים של תורכיה וצרפת. לפי הסכם פראנקלין-בויון משנת 1921 הוקם מימשל מיוחד בסנג'אק אלכסנדרתה, שכלל כ-40% אוכלוסין תורכיים. אולם ההסכם הצרפתי-סורי מספטמבר 1936, שהבטיח מתן העצמאות לסוריה כלל גם את אלכסנדרתה, וכתוצאה מכך הורעו יחסי תורכיה וצרפת. התורכים העלו את בעיית החבל לפני מועצת חבר-הלאומים, שפסקה במאי 1937 על מתן מעמד מיוחד לחבל, שכלל פירוז, אוטונומיה וערבויות מיוחדות למיעוט התורכי. אולם ההסדר מטעם חבר הלאומים לא מנע את התלקחותן של מהומות דמים. כתוצאה מכך ביטלו התורכים את חוזה הידידות עם סוריה המנדטורית שנחתם בשנת 1926. ביולי 1938 חלה תפנית חדה במדיניותה של צרפת, ששאפה מעתה לקנות את ידידותה של תורכיה בכל מחיר עקב האיום הנאצי-פאשיסטי. הוסכם על שלטון קון-דומיניון צרפתי-תורכי ועל עריכת בחירות בחבל. לאחר שיחידות צבא תורכיות נכנסו לחבל עוד בחודש יולי נערכו הבחירות בחסותן. התוצאות העניקו לתורכים 22 מושבים במועצת החבל מתוך 40 המושבים האפשריים. ב-2 בספטמבר הכריזה, אפוא, מועצת החבל על כינון הרפובליקה של חַתַאי (Hatay), שנציגיה ביקשו להלן איחוד עם תורכיה ואף קיבלוהו ערב מלחמת העולם השנייה. קריעתה של רפובליקת חתאיי מסוריה וצירופה לתורכיה שיפרה אמנם את יחסי תורכיה-צרפת, אולם הוסיפה ללבות את שלהבת האיבה הסורית למעצמות המנדט עד לקבלת עצמאותן של סוריה ולבנון אחר מלחמת העולם השנייה.
לאחר שצרפת הכירה רשמית בסיפוחה של חתאיי לתורכיה (23 ביוני 1939) חתמו שתי המדינות על הסכם לאי-התקפה, שנועד לשמש הקדמה לברית צבאית מלאה. הידוק היחסים עם צרפת חל בעת ובעונה אחת עם התקרבותה של תורכיה לבריטניה, נוכח איומיהן של מעצמות הציר, והתקררות היחסים עם ברית המועצות. הרפתקאותיו של מוסוליני בחבש הוליכו לחילופי מחוות בין תורכיה למעצמות המערב: הנסיך אדווארד השמיני ביקר בתורכיה, הצי התורכי ביקר בבסיס הימי הבריטי במלטה ועצמת אינונו נסע ללונדון להיות נוכח בטכס הכתרתו של ג'ורג' השישי. מחוות אלו היוו הקדמה נאותה ל"הצהרת ערבות הדדית" בין בריטניה ותורכיה (מאי 1939), שקדמה במספר שבועות לחוזה אי-ההתקפה התורכו-צרפתי. בחודשי הקיץ של שנת 1939 החמיר ביותר המצב הבינלאומי. בריטניה וצרפת וניהלו בעצלתיים דיונים במוסקבה על מנת להקים חזית משותפת עם רוסיה נגד מעצמות הציר. מסתבר, שגרמניה הנאצית הייתה זריזה יותר, שכן ב-23 באוגוסט נחתמה במוסקבה ברית בין גרמניה הנאצית ורוסיה הסובייטית על ידי שרי החוץ ריבנטרופ ומולוטוב. ברית זו הדהימה בשעתו את העולם וזעזעה במיוחד את תורכיה.

כישלון שיחות מוסקבה ב-1939
חתימת הסכם מולוטוב-ריבונטרופ היוותה מהלומה פתאומית לקברניטיה של תורכיה, שכן הרפובליקה הצעירה עמדה בסימן של חילופי משמרות בשלטון. עם מותו של כמאל אתא-תורכ, מייסדה ומעצבה של תורכיה החדשה, נבחר עצמת אינונו לרשת את כיס הנשיאות (10 בנובמבר 1938), שעה שענני מלחמת העולם החלו להעיב את שמיה של תורכיה. אינונו הועמד לפתע בפני התהפוכה המדינית, שעה שברית-המועצות, שנחשבה למעוז האנטי-נאצית ופאשיסטי בעולם, שינתה את טעמה והעדיפה לקדם את הסכנה הנאצית בהסדר רעוע, שהוכח להלן כהסדר נפל. ברית המועצות, שהוכיחה בשנות ה-20 את ידידותה לתורכיה הרפובליקנית ועמדה בכל תוקף של שמירת הסטטוס-קוו העולמי והביטחון הקיבוצי, פנתה עורף למדיניותה המוצהרת. והתפייסה עם התוקפנים הנאציים. לא ייפלא, אפוא, שיחסי רוסיה-תורכיה הוחרפו במידה רבה לאחר חתימת הסכם מולוטוב-ריבנטרופ ולאור הפלישה הנאצית-סובייטית לפולין בספטמבר 1939.
בשלהי ספטמבר 1939 טס סאראג'וגלו, שר החוץ התורכי, למוסקבה לשם חתימת חוזה חדש עם רוסיה שיאשר את מעמדה של תורכיה בים השחור. לטיסתו של סאראג'וגלו למוסקבה קדמו דיונים ערים שהתנהלו באנקרה בין השגריר הסובייטי לבין הממשלה התורכית. התורכים שאפו להשיג אישור סובייטי לסטטוס-קוו בית השחור ולגבולותיה של תורכיה כהקדמה לחתימתה של הברית עם מעצמות המערב. אולם הסובייטים, שנטו כבר באותה שנה לעבר גרמניה הנאצית, התנגדו לכינונה של ברית תורכית-בריטית-צרפתית. גרמניה הנאצית חתרה מצד שני לחתימת הסכם עם רוסיה כדי להבטיח את חופש פעילותה נגד צרפת. באותה מידה חששה גרמניה מפני מתן ערבויות של מעצמות המערב לשלמותן של יוון ורומניה ולריבונותן. בעת ובעונה אחת הייתה גרמניה מעוניינת להכשיל כל ברית הגנה בלקנית. דיוניו של סאראג'וגלו במוסקבה התנהלו בעצלתיים ובדחיות ממושכות, שכן הסובייטים סיכמו באותה שעה את תנאי בריתם עם גרמניה הנאצית. זאת ועוד, הפעילות האינטנסיבית מאחורי הקלעים של השגריר הנאצי במוסקבה, הרוזן פון-שולזבורג, תרמה אף היא לכישלונן של השיחות התורכו-סובייטיות. האינטרסים הרוסיים והגרמניים התאחדו בהשקפה משותפת על מעמדו של הים השחור, שכן נוכחותו האפשרית של צי בריטי בים זה לא נעמה לגרמניה ולא כל שכן – לרוסיה. שליחותו של סאראג'וגלו נכשלה בפשטות גם מהטעם הטכני של דחיית שיחותיו עם מנהיגי הקראמלין בפני דיוני מולוטוב-ריבנטרופ על חלוקת אירופה לאזורי השפעה. תביעותיהם של הסובייטים, שכללו את סגירת המיצרים בפני ציי המלחמה של מעצמות המערב וחתימת חוזה לעזרה הדדית בין רוסיה ותורכיה, היו עשויות לשמוט את הקרקע מתחת רגליה של הברית התורכית-בריטית-צרפתית המוצעת. יתר על כן, כל שינוי חד צדדי בהסכם מונטרה (1936) היה עלול להחריף את היחסים בין תורכיה לבין מעצמות המערב, בשעה שהדיונים ביניהן על חתימת ברית היו כבר לפני סיומם. סאראג'וגלו הרחיק לכת בהצעותיו והיה מוכן להבטיח לסובייטים הכללת סעיף שיאסור על תוקפנות מערבית ותורכית נגד ברית המועצות. אולם הסובייטים התעקשו להחיל סעיף מעין זה גם על גרמניה הנאצית, ובכך הייתה הברית המוצעת בין תורכיה ומעצמות המערב הופכת לנטולת ערך. כתוצאה מכך חזר סאראג'וגלו לאנקרה בידיים ריקות ב-17 באוקטובר. יומיים לאחר מכן, עוד לפני שובו של שר-החוץ, חתם ראש ממשלת תורכיה רפיק סיידם על ברית עם מעצמות המערב. אולם לקח כישלונן של שיחות מוסקבה גיבש גישה זהירה מאוד מצידה של תורכיה ביחסי החוץ. בעוד שמעצמות המערב התחייבו להושיט את מלוא סיוען לתורכיה, כל אימת וזו האחרונה תותקף על מעצמה אירופית, הגבילו התורכים את עצמם בסיוע למעצמות המערב רק במקרה של פרוץ מלחמה בים התיכון, ובהסתייגות מפני מלחמה נגד ברית המועצות. למרות זאת זכתה בריתה של תורכיה עם מעצמות המערב לקיתון של צוננים מפיו של מולוטוב. כוחה של הברית יופה ל-15 שנה, והיא לוותה במתן מענקים כספיים לחידוש ציודו של הצבא התורכי.

2) עיראק

המיעוטים בעיראק ומיונם
עיראק שנוסדה עקב התפוררות האימפריה העות'מאנית סובלת עד היום מהקשיים הנגרמים עקב שאיפותיהן הבדלניות של העדות השונות. אם כי חשיבותה של בעיית המיעוטים אינה כה גדולה כיום כפי שהייתה בעבר, בכל זאת ראוי לסקרה בגלל שתי סיבות: א) בין שתי מלחמות העולם התעוררו בעיות המיעוטים בכל חריפותן; ב) בעיית המיעוט הכורדי הגדול בעיראק טרם נפתרה גם בשנת 1964. בעיצומה של שנה זו התחדשו הקרבות בין הצבא העיראקי לבין הכורדים בעוד שההכרעה אינה נראית באופק.
דעיכת חשיבותה הכללית של בעיית המיעוטים נובעת מהתעצמותו של גורם התרבות הערבית האחידה, המהווה משקל נגדי למגמות העדתיות הבדלניות. גורם זה פועל במגמת מיזוג של העדות השונות בעיראק, להוציא את הכורדים. בראש ובראשונה יש לציין, כי מזה דורות רבים אין ההבדלים העדתיים זהים עוד לקבוצות האתניות. שכן מסופוטמיה נכבשה על ידי עמים שונים ורבים – שומרים, בבלים, אשורים, מיתנים, ארמים, פרסים, יוונים, רומאים, ביזנטים, ערבים, מונגולים ותורכים. במרוצת ההיסטוריה נוצר אפוא בעיראק מיזוג גזעי בלתי רגיל. אם כי היסוד השמי בולט במשקלו, הרי שמספרם של היסודות ממוצא ים-תיכוני, הודו-אירופי או אסיאתי הינו רב ומגוון. לפיכך אין להסביר כיום את ההבדלים העדתיים על ידי החלוקה האתנית במובן האנתרופולוגי המקובל. הייחוד העדתי הנוכחי בעיראק תלוי ב-4 גורמים: א) ההכרה הלאומית המגובשת פחות או יותר של הקבוצה העדתית. הכרה זו תלויה בגורמים שונים, ובמיוחד היא מושפעת ממסורת היסטורית המיוחדת לכל עדה; ב) הייחוד הלשוני שתחומיו מתמזגים בדרך כלל בהכרה הלאומית; ג) הדת – המהווה גורם מכריע. העדות השונות במזרח-התיכון נהנו מאז המאות ה-6-7, ובתקופה הביזנטית, ממשטר של מעין אוטונומיה דתית. כל אחת מהכיתות ומהקבוצות הדתיות נטתה להתגבש במרוצת הזמן ליחידה בעלת צביון לאומי; ד) הגורם הגאוגרפי. עדות שהתגוררו במרוכז באזורים מוגדרים פיתחו תודעה עדתית מגובשת יותר מהעדות ששכנו במפוזר וללא רציפות גאוגרפית. הקבוצות העדתיות בעיראק ניתנו לחלוקה כדלקמן: ראשית – הקבוצות שניכרות בייחודן לפי שלושת הגורמים שתוארו לעיל, כגון הכורדים הנבדלים מסביבתם התורכית, הערבית והפרסית על ידי ניבי שפתם, ריכוזם הגאוגרפי ותודעתם הלאומית שהתפתחה בין שתי מלחמות העולם. אולם הכורדים רובם ככולם הם מוסלמים-סונים בדומה לערבים ולתורכים השוכנים בקירבתם. גם הארמנים נבדלים על ידי מסורתם ההיסטורית, שפתם ודתם, אולם הם מפוזרים ברחבי המזרח-התיכון. שנית – הקבוצות העדתיות המתאפיינות רק בשני גורמי ייחוד. תודעתן הלאומית הינה רק בשלה למחצה, ולכן תהליכי טמיעתן בתוך האוכלוסייה הסובבת אותן הינם קלים יותר. לסוג עדות אלה ניתן לשייך את האשורים והכלדיאים, שכן פיזורם הגאוגרפי בעיראק הנו נרחב, והם לוקים בחוסר תודעה לאומית אמיתית; אולם הם נבדלים משאר עדות המזרח, הן על ידי דתם והן על ידי נהגי פולחנם ושפתם שהיא השפה הסורית העתיקה. שלישית – מספר קבוצות עדתיות מתייחדות רק על ידי גורם אחד בלבד הבולם במקצת את תהליכי טמיעתן. קשה לערער על מהותם הייחודית של שבטי השיעים בדרום עיראק, או של העדות הנוצריות הקטנות המפוזרות ברחבי המדינה. אולם קבוצות אלה חסרות שאיפות לאומיות של ממש, והן דוברות בדרך כלל ערבית. עם זאת טמיעתן התעכבה עד כה מחמת הגורם הדתי.
מסתבר, אפוא, שמיונן של העדות השונות בעיראק מהווה בעיה מסובכת ביותר. ניתן להסתמך על המיון של חוראני¹ המבוסס על הגורם הלשוני והאתני כאחד, אלא שתוצאותיו הן מורכבות ביותר. חלוקה פשטנית יותר תראה את התמונה הבאה: א) ערבים מוסלמים, הכוללים סונים עירוניים או נוודים וכן פלגים שיעים למיניהם;
ב) הכורדים והלורים, שרובם ככולם הם סונים עם מספר מיעוטים שיעים; ג) פסיפס של קבוצות נוצריות, הכולל את "העדות המאוחדות" והנוצרים שאינם מכירים במרותו של האפיפיור. כמה מקבוצות נוצריות אלה הינן עירוניות, כגון היוונים האורתודוכסים, היוונים-הקתוליים, הסיריאנים האורתודוכסים (יעקובינים), הסיריאנים הקתוליים, הארמנים האורתודוכסים (גרגוריאנים), הארמנים הקתוליים, הכלדיאים (אשורים-קתולים) והפרוטסטנטים. קבוצות נוצריות אחרות חיות עדיין במסגרת של עדות שבטיות, כגון האשורים-נסטוריאנים וחלק מהכלדיאים; ד) התורכים והתורכמנים, שהם רובם ככולם מוסלמים סוניים; ה) הפרסים, שהם רובם ככולם מוסלמים שיעים ובהאיים;
ו) מכלול הקבוצות העדתיות שאינן מוסלמיות, נוצריות או יהודיות, והכוללות מיעוטים מצומצמים כגון היֶזִידים, השַבַּכּ והשבאיים.
חלוקה פשטנית זו היא, בהכרח, בלתי מושלמת ואינה מדגימה את כל התסבוכת של המבנה העדתי בעיראק. בנוסף להבדלים גזעיים או דתיים קיימים גם הבדלים הנובעים מאורח החיים ומדרגת התרבות. כך, למשל, מתחלקים המוסלמים, המהווים את רוב אוכלוסיית עיראק, לא רק לשלוש קבוצות אתניות עיקריות (ערבים, כורדים ותורכים), אלא גם לסונים ולכתות שיעיות שונות. הערבים הסונים, המהווים את הרובד המדיני השליט בעיראק, מתחלקים לעירוניים, לכפריים ולבדווים; באלה האחרונים יש לדון בנפרד מחמת אורח חייהם המיוחד והמבנה החברתי האופייני להם. לבסוף, קיימים גם הבדלים לשוניים המחריפים את ההבדלים הדתיים, האתניים והחברתיים. להוציא את היהודים דוברי העברית, קיימות בעיראק שש קבוצות לשוניות: דוברי ערבי – בכלל ערבים סונים ושיעים, חלק מהנוצרים, היהודים והשבאיים; דוברי ניבים כורדיים – כורדים, יזידים וחלק מהאשורים; דוברי תורכית; דוברי פרסית – פרסים, בהאיים וחלק מהיהודים; דוברי סורית – חלק מהאשורים והכלדיאים ודוברי ארמנית.
מספר קבוצות עדתיות מופיעות כדוברות בכמה שפות. כך, למשל, רובם של הכלדיאים (אשורים קתוליים) הם דוברי כורדית, חלק מהם דוברים ערבית, אך שפת הפולחן הדתי היא השפה הסורית העתיקה. היזידים דוברים, בדרך כלל, בניבים כורדיים, אולם מיעוט ניכר דובר ערבית. בקרב יהודי עיראק לשעבר היו שכיחות לפחות 4 שפות. בלבול לשוני זה מובן בהחלט על רקע המציאות העיראקית, שבה היחסים הבין-עדתיים הינם כה הדוקים בתוקף הגורם הגאוגרפי. עם זאת ראוי לציין, כי השפה הערבית, שהיא שפת העדה הראשונה בחשיבותה, כבשה לה בהדרגה את מקום השפות האחרות.

הכורדים
הכורדים מהווים את המיעוט הגדול ביותר בעיראק, המרוכז מבחינה גאוגרפית, והפחות ניתן לטמיעה מכל המיעוטים האחרים. מספרם בעיראק נאמד בכ-800,000, וזהו חלק נכבד מהתפוצה הכורדית המונה כנראה 5–7² מיליון נפש והמפוזרת בתורכיה, פרס, רוסיה ועיראק. העדה הכורדית נבדלת מהאוכלוסייה הערבית על ידי מספר נתונים, שהחשוב ביניהם הוא גורם הגזע והשפה. הכורדים משתייכים לגזע ההודו-אירופי ונחשבים לצאצאי בני מָדַי העתיקים. שפתם הקרובה לפרסית החדישה אך עתיקה יותר, ומתאפיינת באוצר מילים ובדקדוק המיוחדים רק לה. השפה הכורדית מתחלקת לשלושה ניבים עיקריים: הכורמנג'י והזאזא הם ניבים פרימיטיביים ונפוצים בקרב כורדי תורכיה ופרס. הניב השלישי לשלושה ניבים עיקריים: הכורמנג'י והזאזא הם ניבים פרימיטיביים ונפוצים בקרב כורדי תורכיה ופרס. הניב השלישי השכיח באזור ביריג'יק (גבול סוריה-תורכיה) הינו המפותח ביותר, ושגור בפיהם של רוב כורדי עיראק. שלושת הניבים הללו מתחלקים למספר רב של להגים בהשפעת התורכית והערבית. הקשר ההדוק של הכורדים לשפתם הלאומית מונע את טמיעתם בסביבה הערבית, למרות שמספר שבטים דוברים בשתי שפות. רובם המכריע של הכורדים הינו מוסלמי-סוני מהאסכולה השאפעית. מיעוטם, כגון שבטי הזאזא (שהשתתפו במרד בשנת 1925 נגד תורכיה), שייכים לכיתות שיעיות קיצוניות. קבוצות בודדות בלבד משתייכות לנצרות הנסטוריאנית וליזידים. דתם של הכורדים רווייה באמונות תפלות ולמרות הביקורת החריפה שנמתחה עליהם לסירוגין על ידי התורכים והערבים, הם נשארו תמיד סונים נאמנים. עובדה זו נוצלה היטב על ידי העות'מאנית, שגייסו את הכורדים למלחמה בפרסים השיעים, או שהסיתום נגד הארמנים ונגד האשורים-כלדיאים. עוצמתו של הרגש הדתי המפעם את הכורדים התבטא בתפקיד החשוב שנועד למנהיגיהם הדתיים ובהשפעתם הרבה על בני העדה באמצעות המסדרים הדתיים.
משלושת תחומי מושבם העיקריים הכורדים במזרח התיכון מצוי רק אזור כרמאנשאה (בגבול עיראק-פרס) בתחומיה המדיניים של עיראק. שני התחומים האחרים הם אזור ארזרום-אראוואן (תורכיה-ארמניה) וביריג'יק (בגבול סוריה-תורכיה). הכורדים העיראקיים נבדלים משכניהם הערביים על ידי אורח חייהם. מחוץ למקרים יוצאים מהכלל ונדירים עד במאוד, הכורדים הינם נוודים למחצה. משלח ידם העיקרי הוא המרעה. בקיץ הם עולים לכרי המרעה ההרריים בעוד שבחורף הם יורדים לעמקים ועוסקים בחקלאות. באזורים ההרריים נפגשים השבטים והפלגים השונים ומקיימים מגעי שלום או מלחמה. אורח חיים מיוחד זה מסביר את המבנה השבטי של הכורדים. עקב קשיי התעבורה ההררית מצטמצמים הכורדים לקבוצות שבטיות קטנות ונפרדות העוינות זו את זו ברוב המקרים. השבט הכורדי הינו קטן למדי וכולל 50–100 כפרים זעירים, כשבכל כפר חיות בממוצע כ-50 משפחות. תפקידם של השייח'ים בימי שלום מצטמצם בשיפוט נתיניהם. הואיל והכורדי הינו אינדיבידואליסט מובהק ואינו מקבל כל מרות, אין תימא כי יש והוא מסרב להישפט בפני ראש שבטו מסורת של מנהיגי כבוד ומערכת חוקים משפחתיים וחברתיים מסובכת למדי ונוקשה מאוד שולטות בחברה השבטית ומסדירות את חייה. לעתים קרובות מצטמצמת התערבותו של ראש השבט בבוררות בלבד. אולם לעת מלחמה ממלא השייח' תפקיד חשוב ביותר. בחברה השבטית קיימים שני מעמדות: האצולה הלוחמת (ח'וולאם) והנתינים האחרים (רעית'), שהם רועים או חקלאים. בניגוד לעדות המוסלמיות האחרות נהנית האישה הכורדית מחופש כמעט מלא. השבטים הכורדיים מחולקים לבתי-אב.
מספר חוקרים סביר, כי קיימת גם חלוקה עקרונית לשני פלגים קדמונים ("מיל" ו"סיליוו"), בדומה לחלוקת השבטים הבדווים-הערביים ("קייס" ו"ימן"). האיבה בין בתי האב השונים שונה בעוצמתה: יש והיא עזה מאוד בדומה לאיבה המפעמת את השבטים המיראנים, הנודדים משני עברי הגבול התורכו-עיראקי. יש והיא מתונה ביותר בדומה למתרחש בקרב השבטים הברזאנים. מתינות זו הושגה עקב מאמצי איחוד ממושכים.
הארגון הפאודלי של הכורדים הנו חזק ביותר בהרים, מקום שם עולה כוחו של הקשר השבטי אף על השיקולים הדתיים. דוגמה מאלפת לכך הובאה מהנסיכות הכורדית לשעבר של חכּיארי, בגבול תורכיה-עיראק. השבטים נחלקו לשני פלגים יריבים, ובכל פלג היו שלושה עד ארבעה שבטים כורדיים מוסלמיים ומספר דומה של שבטים אשורים-נוצריים. התודעה הלאומית הכורדית הנה חיונית למדי, אף על פי שרבים הכחישו את קיומה והתעלמו ממנה, כיוון שבהרבה מקרים היו דוברי הלאומיות הכורדית משכילים ומדינאים כורדיים, שהיגרו מארצם ואיבדו כל מגע עמה. טענתם של הלאומנים הכורדיים, כי כורדיסטן מאחדת בתוכה אומה מגובשת בתכלית ובעלת הכרה מלאה בייחודה, היא אולי מוגזמת. ברם יהא זה מִשגה לזלזל בכוחו של הרגש הלאומי המושרש עמוק אצל הכורדים. לתודעה הלאומית הכורדית יש תימוכין עוד מהמאה ה-15 בשיריו של המשורר העממי אחמד ח'אני, אשר יצירותיו מועברות מפה לפה עד היום הזה. במאות ה-18-19 נעשו ניסיונות רבים להקים בכורדיסטן יחידות חברתיות גדולות יותר מהשבט. כך הוקמו הנסיכויות הפיאודליות של חכּיארי במאות ה-18-19, הנסיכות של בדר ח'אן בבוהתאן (התקיימה עד שנת 1847), וכן הנסיכות החשובה מכולן של אבראהים פחה משבט מילי, ששגשגה במאה ה-19. אולם למרות קיומו של הרגש הלאומי ועל אף התכונות האופייניות לכורדים, כאומץ-לב, מרץ, סבילות וכושר הסתגלות, מעולם לא הצליחו הכורדים לכונן מדינה בת-קיימא, ואף לא במאה ה-20.
הכישלון המדיני-לאומי של הכורדים מוסבר על ידי האינדיבידואליזם המובהק והנטייה לאנרכיה המאפיינים את הכורדים והגורמים לסכסוכים בלתי פוסקים בין ראשי השבטים. ייתכן והתופעה מוסברת חלקית על ידי צביונו האוניברסאלי של האסלאם, שאינו מעודד התפתחות לאומית נפרדת. לכורדים חסר אותו גורם מעורר ומאיץ, אותה יוזמה מדינית-לאומית, שעוררה את התורכים, הפרסים ואפילו הערבים לכונן מדינות לאומיות. המסורת ההיסטורית-לאומית קדמה אצל הפרסים-השיעיים התאסלמות, בעוד שאצל התורכים העות'מאנים היו מסגרות שבטיות מגובשות וחוש משמעת צבאית, נוסף לכושר הארגון המדיני של סולטאניהם הראשונים. סיבה נוספת למחדלם של הכורדים בכינון מדינה לאומית נעוצה בהיעדר מעמד בורגני ובחולשת העלית האינטלקטואלית, שרק הם היו עשויים לארגן מנגנון מדיני. מיטב נציגיה של האינטליגנציה הכורדית היגר לארצות ניכר, ולאחר שספג השכלה תורכית, ערבית או מערבית נותק מגעו הישיר עם המוני העם. המונים אלה נשארו שמרניים, קשורים למנהגיהם הקדומים ולאורח חייהם המסורתי ונאמנים לאסלאם, גם אם לא קיימוהו בצורה האורתודוכסית.

התקוממויות הכורדים וגורמיהן
אחד הגורמים העיקריים להתקוממויות הכורדים הייתה התפרקות המסגרת הכללית של האימפריה העות'מאנית אחר מלחמת העולם הראשונה, יצירת תחומי מנדט בעלי גבולות מלאכותיים, התערבותן של המעצמות ושיסוי הכורדים במיעוטים אחרים, ולבסוף – ההתנגשות הבלתי-נמנעת בין מגמות הליכוד הלאומי של תורכיה, עיראק, פרס וסוריה לבין האוטונומיה והתודעה הלאומית של הכורדים. בעיית הייחוד הלאומי, ובשלב מוקדם – הייחוד האוטונומי, צצה בכל חריפותה בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם הראשונה. המחוזות ההרריים של כורדיסטן פוצלו באורח מלאכותי על ידי גבולות מדיניים שלא יכלו להיחרט בתודעתם של השבטים הכורדיים הנודדים. מכאן גם נובע מקור כל אותם אי-דיוקים באומדנות האוכלוסייה הכורדית, הנעים בין 9-3 מיליון נפש, ההערכות השונות קשורות, ללא ספק, בוויכוח הבלתי פוסק אודות הגדרתם של הכורדים כלאום.
גבולותיה של כורדיסטן קשורות, ללא ספק, בוויכוח הבלתי פוסק אודות הגדרתם של הכורדים כלאום. גבולותיה של כורדיסטן לא היו מעולם גבולות יציבים, שכן אופיים הנוודי של הכורדים מחד גיסא, וקיומם של מיעוטים אחרים בתחומי נדידותיהם מאידך גיסא, מנעו אפשרות של הגדרה גאוגרפית מדויקת. אין תימא אפוא שהמערך המדיני שקם לאחר מלחמת העולם הראשונה רק סיבך את הבעיה הכורדית. פרשת מוסול, על אינטרסי הנפט שלה, הוסיפה גם היא נופך משלה, ועליה נדון בנפרד.
מכל מקום, בעיית כורדיסטן נזכרה פעמים מספר בהסכמים בינלאומיים: א) בחוזה סאוור (1920), שנכפה על תורכיה המובסת, הועלה הרעיון להעניק לכורדים אוטונומיה מקומית בתחומיהם מזרחית לפרת, דרומית לארמניה וצפונית לגבול הנוכחי בין עיראק, סוריה ותורכיה. לא היה זה רעיון חדש, שכן הבריטים עמדו בקשרים עם שייח' מחמוד מסוליימאניה עוד בשנת 1918–1919, הינו בעוצם של הקרבות בעיראק, והבטיחו לו באורח מעורפל את תמיכתם בהקמת כורדיסטן עצמאית. המגמה הבריטית להקים מדינת בובות כורדית היוותה חלק מתפיסה אסטרטגית שרווחה בקרב קציני צבא בריטיים בעיראק, שחפצו ליצור חיץ יעיל בין שדות הנפט של מוסול לבין תורכיה. ייתכן וכורדיסטן מעין זה, בחסות בריטית, נועדה גם לנגח את קווקז הסובייטית, ולעת מצוא – את פרס וערביי עיראק גם יחד. אולם מגמה בריטית זו הוסרה מעל הפרק לטובת שיקולי התמיכה העקרונית של בריטניה בערבים, ולאור הצלחתה של המהפכה הכמאליסטית בתורכיה, שגיבשה את שלטונה על כ-1.5 מיליון כורדים ללא עוררין. קרוב לוודאי, שהבריטים העדיפו לפתור את בעיית מוסול לשביעות רצונם ולהקריב על מזבח אינטרסי הנפט את שאיפות העצמאות והאוטונומיה של הכורדים; ב) בראשית שנות ה-30 הוסדרו גבולותיהן של תורכיה ופרס. לפני כן הסדיר הסכם פרנקלין-בויון (1921) את גבולותיהן של סוריה הצרפתית ותורכיה. בעקבות ההסדר חלה הגירה כורדית לצפון-סוריה עקב סיבות כלכליות מזה ויחס נוח יותר בתחום המנדט הצרפתי מזה; ג) חוזה לוזאן (1923) השאיר את הבעיה הכורדית פתוחה וחיסל, למעשה, את רעיון האוטונומיה הכורדית כפי שהועלה בחוזה סאוור; ד) בעיית הכורדים השתלבה הדוקות בבעיית מוסול, שפתרונה נדחה בוועידת לוזאן והופנה למו"מ ישיר בין בריטניה לתורכיה. צרפת הוצאה מתחום המחלוקת על מוסול לפי הסכם לויד ג'ורג'-קלאמנסו, ופוצתה על ידי שיתופה ברווחי הנפט. במחלוקת הבריטית-תורכית עמדה רוסיה הסובייטית מאחורי תורכיה, שנתמכה כנראה גם על ידי אינטרסי נפט אמריקאיים. בעוד שהתורכים חששו מפני תסיסתו של מיעוט כורדי גדול מחוץ לגבולותיהם, היו הבריטים מעוניינים בעיקר בוולאית מוסול בגלל אוצרות הנפט המקומיים. בשנת 1925 הכריע חבר הלאומים לטובת הכללתה של מוסול בתחומי עיראק.
הכורדים באזורי הגבולות הבינלאומיים היוו בדרך כלל גורם פסיבי במיקוח שהתנהל בין המעצמות והמדינות, אולם פשיטותיהם מעבר לגבולות יצרו מתיחות גדולות ביחסי עיראק-פרס (1926-7), סוריה הצרפתית-תורכיה (1928) ועיראק הבריטית-תורכיה (1925). בעוד שהבריטים נטו לראות מאחור מרידותיו של שייח' מחמוד מסוליימאניה יוזמה תורכית, הרי שהתורכים ייחסו למרידת שייח' סעיד בתורכיה (1925) עידוד בריטי. הלאומנים הכורדים טוענים, כי יחסים תקינים עם המיעוטים הכורדיים כרוכים בהפעלת משטר דיכוי כלפיהם. הכורדים בתורכיה עברו בין שתי מלחמות עולם תהליכי הטמעה. כינויים הרשמי הינו "התורכים-ההרריים", וחלים איסוירם חמורים על הזכּרת המונח "כורדי", או על הלבוש והלשון המיוחדים להם המסגרת השבטית פוזרה והכורדים יושבו על הקרקע. מבחינה הכלכלה, הבריאות והביטחון מצבם טוב יותר יחסית ממצבם של אחיהם מעבר לגבולות כן הוטלה האפלה על התקוממויות הכורדיות בתחומי תורכיה וקשה לשאוב אינפורמציה על המצב לאמיתו. בפרס מתגוררים כ-600,000 כורדים. החוקה מכּירה באומה פרסית אחת, אולם אין תהליכי הטמעה מגמתיים ומכוונים. בסוריה – על כ-200,000 כורדיה – הלאומנית הכורדית הנה הנסבלת ביותר. בעיראק – מכירה החוקר להלכה באוטונומיה הכורדית, אולם הבעיה בכללה רחוקה מפתרון. המרידות הכורדיות בעיראק הנן החמורות ביותר מבחינה צבאית ומדינית, החל מהתקוממויותיו של שייח' מחמוד מסוליימאניה (1919, 1922-4, 1930-31), דרך מרידותיהם של מחמוד ואחמד ברזאני (1932), וכלה במרידותיו של מולא מוצטפא ברזאני (1943, 1945-6, 1947, 1961, 1963), המצויות בעיצומן גם בשעת כתיבת שורות אלה. המרידות העיקריות בתורכיה חלו בשנים 1925 (שייח' סעיד), 1927 (אחסן נורי), 1937-8 (שבט זאזא השיעי), 1955 (הנקשיבנדים בראשות נג'יבּ פאד'ל במרדין). בפרס דיכּא ריזא שאה את שבטי שקאק (1922) ואברומאן (1925). בשנת 1926 דוכּאה מרידתו של סימקו, ראש שבט שקאק. מרידות אחרות חלו ב-1932 (שבטי הג'לאלי), ובשנים 1941-2 ו-1944, בראשותו של מוחמד חמא רשיד. ב-1946 חוסלה הרפובליקה הכורדית של מהבאד, שהוקמה בעת ובעונה אחת עם הרפובליקה הקומוניסטית של אד'רבייגאן ובשיתוף פעולה עמה. בשנת 1950 מרד שבט ג'בנרודי בממשלת פרס, לאחר שסירב להתפרק מנשקו שניתן לו על ידי הממשלה על מנת לדכּא את יריבו חמא רשיד ב-1944, בסוריה לא ניכּרה פעילות כורדית מיוחדת.
להוציא את המהומות באלג'זירה (1937-8), שהכורדים נטלו חלק שורשי התסיסה המתמדת נעוצים, ללא ספק, בתמורות הכלכליות, החברתיות והמדיניות העוברות כיום על המזרח התיכון. הכורדים מצויים בעיצומם של תהליכי התיישבות של קבע, בעוד שעד למלחמת העולם הראשונה היו הם האדונים הפיאודליים (אע'אוואת). בתריסר השנים האחרונות הואץ תהליך העיור, חלק מהכורדים הפך לבעלי מלאכה, חנוונים לפועלי נפט בעיראק, ולפועלי תעשייה באנטוליה. פירוק האיגוד השבטי מהווה את מוקד התסיסה שלבשה אופי אלומי ומדיני. בתקופה העות'מאנית הוגבלו תחומי השוד של השבטים והם נהדפו לאזורי ההרים. הנסיכויות הכורדיות חוסלו בהדרגה לפני כ-120 שנה לערך, בתקופת התנט'ימאת בתורכיה העות'מאנית. הניסיונות ליישב את הכורדים על הקרקע הביאו למרידות החמורות ביותר דווקא בתורכיה ב-30 השנים האחרונות.

התנועה הלאומית הכורדית וחולשותיה³
נישול הברזאנים מאדמותיהם עורר את מרידותיהם בעיראק ובפרס. ברפובליקה הכורדית הקומוניסטית שהוקמה במהבאד (דצמבר 1945) היוו הברזאנים את עיקר הכוח הצבאי, אולםהם הסתכסכו עם יתר השבטים ועם הנשיא קאד'י מוחמד. לאחר כיבושה של מהבאד על ידי הצבא הפרסי (1946) ניסו השבטים הכורדיים לסגת לעיראק, אך הם נתפסו ברובם והושמו במחנות מעצר. רק מולא מוצטפא ברזאני וקבוצת לוחמיו הצליחו לפלס דרך לרוסיה הסובייטית (1947), ולשהות בגלות רוסיה וצ'כיה עד להתרת החזרתם לעיראק על ידי הגנרל קאסם (1959). הכורדים רואים במוצטפא ברזאני את מנהיגם ומשחררם, בכל המרידות הכורדיות עובר החוט השני הגורם הדתי המזדווג עם הגורם הלאומי. מנהיגיה הערביים של עיראק ראו בברזאני דמות דתית מרכזית ומנהיגה של כת דתית חדשה. למעשה, היה ברזאני מנהיגה של המפלגה "בארתי דמוקרטי כורד" בעלת הנטיות השמאליות, אולם רוב הכורדים נוטה לצוּפִיות עד היום ומאורגן במסדרים דתיים. המניע הדתי בלט בהתקוממויותיהם של שייח' מחמוד (1909) שייח' סעיד (1925) בתורכים. שייח' סעיד היה ראש מסדר הנקשיבנדים שהתנגד להשלטת הרפורמות החילוניות של אתא-תורכּ. לעומת זאת היו האחים המורדים אחמד ומחמוד ברזאני (1932) בעלי תארים חילוניים. להתקוממות שבט זאזא הכורדי-שיעי נגד תורכיה החילונית (1937-8) היו מניעים דתיים מובהקים. הגורם הלאומי ותנועת ההשכלה הכורדית קיבלו דחיפה עקב עלייתם של "התורכים הצעירים" לשלטון והתפתחות התנועה הלאומית הערבית.
המרכזים הלאומיים מצויים בסוליימאניה, עקב הניגוד שבין תושביה לאע'וואת הגדולים, בסוג'-בולאק (מהבאד) ובבירות. התנועה הלאומית ינקה מרומנטיזציה של העבר, בעוד שבספרות הכורדית הדלה שלט הניב של סוליימאניה. על כישלונה של התנועה הלאומית מדינית כבר עמדנו לעיל. אולם לכך יש להוסיף, כי חולשתה של התנועה הלאומית נובעת לא רק מהיעדר מעמד בורגני נרחב אלא גם ממגמות ההתבוללות בלאומיות הערבית, הפרסית והתורכית, שרווחו בקרב הפיאודלים הכורדים. במרבית המקרים לא נוצר שיתוף פעולה בין המורדים הכורדיים לבין המשכילים הלאומיים, להוציא את המרד משנת 1927 באזור אררט, שפרץ אחרי קונגרס אגרי דאג, וכוון נגד תורכיה. פעילות המשכילים הלאומיים הצטמצמה, בדרך כלל, בהגשת תזכירים למוסדות בינלאומיים ותו לא.
אופיים "הלאומי" של שייח' מחמוד מסוליימאניה ומוחמד חמא רשיד מוטל בספק רב, לעומת זאת מצטיירת דמותו של מוצטפא ברזאני בשנות ה-60 הנוכחיות כמנהיג לאומי מובהק. מכשלה אחרת בדרך ליכודה של התנועה הלאומית הכורדית היה הפילוג המעמדי בין האע'אוואת, הינו הפיאודלים הגדולים, לבין האריסים הכורדיים. עקב מעמדם של האע'אוואת כשליטי האריסים התנגשו האינטרסים שלהם עם האינטרסים של מנהיגי השבטים הנודדים, המשכילים העירוניים והחוגים השמאלניים. רובם של האע'אוואת היה בחזרת מתבוללים, שקיבל את חינוכו בערי הבירה הזמרח-תיכוניות. מביניהם נבחרו "נציגי" הכורדים למימשל המרכזי. משפחת הבאבאנים, המהווה את צאצאי הנסיכים ששלטו בדרום כורדיסטן ובגבולות תורכיה-פרס עד ראשית המאה ה-19, מהווה דוגמה מובהקת לכך.
בני משפחה זו – ג'לאל, ג'מאל ואחמד מוח'תאר – כיהנו במישרות מיניסטריוניות בממשלות עיראק. עומר נזמי, למשל, היה בן חסותו של נורי אס-סעיד, "האיש החזק" בעיראק לפני מלחמת העולם השנייה והאחריה. אישים כורדיים אחרים ששיתפו פעולה עם ממשלת עיראק היו הבלשן תופיק ווהבה וההיסטוריון מוחמד אמין זכּי ממשפחת שייח' סעיד, שמרד כזכור ב-1925 בתורכים, יש לציין לטיף שיח' מחמוד, שייצג את האינטרסים של הפיאודלים הכורדים בסוליימאניה, נקט במדיניות פרו-בריטית, שיתף פעולה עם העיראקים בדיכוי משפחת הברזאנים, ורכש את איבתם של הלאומנים הכורדיים.
אחיו של זה האחרון, באבא עלי שייח' מחמוד, כיהן מספר פעמים כשר בממשלות עיראקיות. משפחה זו, שהרימה בשעתו את נס המרד הדתי, הפכה בהדרגה למשפחת אע'אוואת מתבוללת. יתרה מזאת, השתתפותם של שבטים כורדיים בדיכוי אחיהם העידה על היעדר רגש לאומי מלוכד. המסגרת הלאומית הכורדית הייתה מפוצלת גם מבחינה ארגונית ועל כך מעידות המפלגות הרבות. מקרב המפלגות הוותיקות יש לציין את "הייווא" ("התקווה"), שנוסדה בשנת 1908, עם עליית "התורכים-הצעירים", והתפרקה ב-1945 לאחר התגברות היסודות השמאלניים בתוכה. מפלגה זו נעדרה מצע חברתי ונהגה במתינות ביחסיה עם שלונות בגדד. "הליגה הלאומית הכורדית" ("חויבון" – עצמאות) נוסדה בשנת 1927 בבירות והתאפיינה בשמרנותה. עיקר תחום פעילותה היה בסוריה ומנהיגיה היו פעילים בקונגרס אגרי דאג, אותו כנס כלל-כורדי בהשתתפות נציגי הלאומנים, השבטים והעירוניים, שיזם את המרד הכורדי בשנת 1927. מנהיגיה היו גילדאת עלי בּדר ח'אן ואחיו. להלן הועתק מרכז הפעילות המפלגתית לפריס. מנהיגי המפלגה שיתפו פעולה עם הרודן הסורי חוסני זעים. הקווים שאפיינו את המפלגה הזאת היו חתירה לקראת עצמאות בכורדיסטן בשיתוף עם הארמנים, שיתוף פעולה עם המשטרים בסוריה ובעיראק (מגמות פרו-בריטיות וצרפתיות) וצביון אנטי-שמאלני. מפלגת "ח'ויבון" המשיכה להתקיים בסוריה בשעה ש"הייווא" העיראקית התפרקה, שכן בעיית המיעוט הכורדי בסוריה הייתה רק משנית בחשיבותה לבעיית הכורדים בתורכיה. היישוב הכורדי הוותיר בדמשק, חמת וג'זירה כמעט ונטמע לחלוטין. בין השנים 1922-7 חלה הגירה כורדית מתורכיה לג'זירה הסורית.
על רקע זה נרקמו יחסי ידידות בין הכורדים הסוריים לבין הערבים והחוגים הארמניים הימניים. שכן מרבית הפליטים מתורכיה היו אע'אוואת כורדיים שנושלו מקרקעותיהם. המפלגות הוותיקות התנוונו עקב השלמתן עם הלאומיות הערבית, התעלמותן מהשאיפה לשחרור חברתי וחדירת ההשפעה השמאלנית למזרח התיכון. ה"קומאלה זיאני כורד" ("ועידת הנוער הכורדי") התארגנה בשנת 1943, והתפשטה בחוגי הנוער העירוני בערי צפון עיראק ודרום תורכיה. לאחר שחוגים אלה באו במגע עם הסובייטים הוקמה "המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן", שהיוותה את אבן-הפינה של הרפובליקה הקומוניסטית הכורדית קצרת-הימים במַהַאבאַד (שלהי שנת 1945). סיעה אחרת הייתה סיעת "רוזכּארי כּורד") ("התקופה הכורדית"), שהתגבשה מהזרם המשאלני של מפלגת "הייווא", בראשות ד"ר ג'עפר עבד אל כּרים, מי שהיה שר החוץ בממשלת מהבאד, בצירוף אנשי הקומאלה העיראקיים ופלג קומוניסטי כורדי. מנהיגה של סיעה זו היה מולא מוצטפא ברזאני. בשנת 1946 פרש מהסיעה הפלג הקומוניסטי ושְמָה הוסב ל"בארת' דמוקרטי כורד" (המפלגה הדמוקרטית הכורדית, אשר שמרה על צביונה השמאלני, והשתתפה בחזית העממית שהוקמה בעיראק בפברואר 1948. ברזאני נשאר המנהיג גם לאחר בריחתו לרוסיה. המפלגה לא פורקה בשנת 1948, שעה שהשלטונות העיראקיים פיזרו את הסיעה הקומוניסטית וארגוניה. מטרותיה של מפלגה זו היו כדלקמן: א) הקמת מדינה כורדית בצפון עיראק, שתהא קשורה בפדרציה עם עיראק ותיהנה מאוטונומיה ביחסי הפנים והחוץ; ב) הידוק היחסים עם מדינות דמוקרטיות-עממיות (קרי – קומוניסטיות); ג) ניהול מדיניות אנטי-אימפריאליסטית; ד) הלאמת אוצרות הטבע והתחבורה, אך שמירת הרכוש הקרקעי הפרטי; ה) הפרדת הדת מהמדינה. עקרונות אלה נשארו בתוקפם עד היום ועד בכלל, והם היוו את תביעותיו של ברזאני כלפי ממשלו של קסאם וממשל מפלגת הבעת' בראשותו של עארף. יש להבחין בין הקומוניסטים הכורדיים לבין סיעתו של ברזאני. הקומוניסטים הכורדיים נאמדו בכ-40% מכלל חברי המפלגה הקומוניסטית בעיראק. תפיסתם והשקפותיהם מיטלטלות בין הקוטב הלאומי-כורדי לבין הקוטב הקומוניסטי הדו-לאומי. לקומוניסטים העיראקיים הייתה תקופת "ירח-דבש" קצר עם שלטונו של קאסם, אולם עם הפיכת מפלגת הבעת' העיראקית ועלייתו לשלטון של עארף (1963) נערכו בקרבם מעצרים המוניים ורבים מהם הוצאו להורג. למעשה, נחשב מולא מוצטפא ברזאני למנהיג המוכר של התנועה הלאומית הכורדית, ואם כי הוא מנער את חוצנו מהקומוניזם כשיטת מימשל וכאידיאולוגיה מדינית, הרי שאת עיקר התמיכה קיבלה הלאומנות הכורדית ומוסיפה לקבל, מברית המועצות.⁴

השבטים השיעים בדרום עיראק
הערבים השיעים מהווים את העדה הגדולה ביותר בעיראק. עדה זו שלטת בדרומה של המדינה, בין בגדד לבצרה, ותפוצתה הצפונית ביותר מגיעה עד סאמרא. הערבים-השיעים מאכלסים את המחוזות של כרבלא, בצרה (בעיר עצמה קיים רוב לסונים ולזרים אחרים), מונתפק, כּות, חִלַה, דיו ואנייה ועמארה. כמו כן הם מהווים מיעוטים בעלי משקל במחוזות בגדד, דיאלא ודֻליים. המרכזים הדתיים השיעיים מצויים בערים הבאות: נג'ף (קברו של עלי), כּרבלא (קבר חוסיין), כאט'מייה, שהיא רובע של בגדד, (קברי האמאם ה-7 והאמאם ה-9), וכן סאמרא (קברי האמאם ה-11 והאמאם ה-12). שאר העיירות של השיעים בעיראק התחתית מהוות מרכזי מסחר ושווק לאנשי השבטים.
יושבי הקבע מקרב הערבים-השיעיים חיים בכפרים הבנויים על קלונסאות באזור הדלתא של השט אל ערב ובביצותיו של הפרת התחתון. מיקומם של הכפרים אינו קבוע, והאוכלוסייה נושאת אופי של נוודים למחצה. קיים ערבוב תחומים בין הנוודים לבין הנוודים למחצה. תחומי הנדידה של השבטים השיעיים מוגבלים למדי לשולי הדלתא וביצותיה. רק לעתים רחוקות הם מגיעים לשולי המדבר העיראקי (אש-שאמייה), המהווה את מרחב נדידותיהם של הבדווים הסוניים רוכבי הגמלים (ענזה – עמאראת), או הבדווים הווהאביים (מֻטַייר), שהנם, כידוע, אויביהם המסורתיים של השבטים השיעיים. חשובי הנוודים השיעיים בעיראק התחתית הם שבטי מונתפרק, בראשם עומדים שייח'ים סוניים ממשפחת סעדון; פתאח (באזור דיו ואנייה), בני-ז'רייק, דוואלים ובני-חסן (באזור רומיית'א). המבנה הפיאודלי של השבטים הללו נשמר גם לאחר מלחמת העולם השנייה. ראשי השבטים, החולשים על נכסים ומקרקעין רבים, רכשו השפעה מדינית רבה בעיראק, הן בתוקף עושרם והן בתוקף חברותם בבית-הנבחרים ובממשלות השונות. כן יש לציין את התפקיד החשוב ביותר שממלאים המ'ג'תהדון (כוהני הדת) השיעיים בארבע הערים הקדושות. יוקרתם האישית וסמכותם עולה בהרבה על זו של הע'למאא הסוניים, והשפעתם הדתית חובקת את פרס השיעית, ואפילו עדות שיעיות בפקיסטן.

השבטים הסונים
יש להזכיר את הבדווים הסוניים בנפרד למרות שהם אינם מהווים מיעוט אתני או דתי. לעומת זאת מתבלט ייחודם המדיני, ולכן אפשר לכנותם כ"מיעוט חברתי-מדיני": כל שבט מהווה יחידה מדינית נפרדת. השבטים הסוניים משתייכים, בדרך כלל, לאסכולה החנפית, אולם קיימים גם מספר שבטים ווהאביים (כגון מֻטַייר, בני סייד ומאלכּים – שהם משפחות האמירים הסעדוניים, ראשי שבטי המונתפרק השיעיים). בקרב השבטים הסוניים מוצאים את כל דרגות הביניים של הנוודות. מרחבי נדידותיהם משתרעים מגבולות כורדיסטן וג'בל סנג'אר ועד למדבריות סוריה, ירדן וערב הסעודית. תחומי מרעה החורף משתרעים מחוץ לגבולותיה המדיניים של עיראק. הנוודים הסוניים העיקריים הם השבטים הבאים; במחוז מוסול – שמר, דאעור, עוקיידאת, חדידיין וצולאבא; במחוז בגדד – ג'בור, גואלבה, דוליים, עמאראת, זיאד, רביע וח'זַאִאל. מאז קומה של ממלכת עיראק רכשו ראשי שבטי השמר והעמאראת מעמד של אדונים פיאודליים חזקים, שחלשו על כוחות מזוינים פרטיים, והחזיקו בזיכיון לשמירת הביטחון בדרכי המדבר. עד מלחמת העולם השנייה נזדקקה ממשלת בגדד לשירותיהם הצבאיים כדי לדכא, מיעוטים אחרים, כגון כורדים, יזידים ונסטוריאנים-נוצריים. ברם, סדרה של חוקים ממשלתיים, שפורסמה בשעתו, נועדה להגביל את נדידותיהם וליישבם באורח של קבע על הקרקע. בשנת 1935 הוקם "המינהל לענייני שבטים" שליד משרד הפנים העיראקי, ושנה לאחר מכן פורסם חוק יישוב הבדווים והוחל בהקמת כפרים חדשים. נדידותיהם המתמידות של הבדווים-הסוניים חייבו דיונים רבים בין ממשלות דמשק ובגדד, שסוכמו באוגוסט 1934 בתדמור (פלמירה). הושם קץ לאיבה הישנה ששררה בין שבטי הענזה והשמר, שנהדפו על ידי קודמיהם מערב הסעודית. ביוני 1936 הוענקה חנינה כללית לבדווים העיראקיים והסוכיים שחצו הדדית את הגבולות.
באפריל 1937 הוסדרו ענייני הגבול בין סוריה ועיראק והוטלו עונשים כבדיים על שוד ומעבר גבולות. שבט שמר שבמחוז מוסול מהווה חלק מהפדרציה הגדולה של שבטי שמר שמרכזה מוקם בעיירה חַאִאל שבצפון נג'ד הסעודית. חשיבותו של היסוד הבדווי-סוני בחייה המדיניים של עיראק נשארה בעינה בין שתי מלחמות העולם, על אף התכניות השונות ליישובם של הנודדים. שייח'י השבטים הסוניים נחשבו לשליטיה האמיתיים של עיראק בתקופה הנ"ל, וקרוביהם ובני משפחותיהם כיהנו בתפקידים שונים בממשלות העיראקיות. הם ייצגו את היסוד השמרני והריאקציוני במדינה. האופוזיציה העיראקית נהגה למתוח ביקורת חריפה על "אלף השייח'ים השולטים במדינה", המזייפים את הבחירות על מנת להעניק ניצחונות מכריעים למועמדיהם.

עדות מוסלמיות אחרות
התורכמנים הנוודים למחצה מהווים את צאצאי הכובשים הגדולים שבאו מאסיה במאה ה-14. הסולטאנים העות'מאניים יישבו אותם בשעתו במחנות צבא לאורך קו גבול שהפריד כללית בין האוכלוסייה הכורדית לבין האוכלוסייה הערבית. ריכוזיהם הנוכחיים מצויים בין מוסול לכּרכּוך ולאורך הצהרות – הזאב הגדול והזאב הקטן. יש להבחין בין התורכמנים הנוודים למחצה לבין האוכלוסייה התורכית העירונית המתגוררת בבגדד ובמוסול. ניבי שפתם של התורכמנים הינם שניים: א) ה"ג'אגאטא" –
ניב השגור בפי התורכמנים של אסיה המרכזית; ב) תורכית-אַזַריתהשכיחה באזורי כּרכּוך, ארבּיל וכּפרי. כ-40% מהתורכמנים משתייכם לאסלאם השיעי, והם נאמדו בשנת 1945 בכ-65,000 נפש. חשיבותם המדינית זעומה, אם כי ראוי לציין, כי חכּמת סוליימאן, בן העדה התורכמנית, כיהן כראש ממשלה בעיראק בשנת 1936, בשיתוף פעולה הדוק עם הגנרל בּכּר צדקי.
במחוז מוסול מצויה עדה קטנה של קווקזים, צ'צ'נים וצ'רקסים, המהווים את צאצאי המהגרים שגורשו מהקווקז לאחר הכיבוש הרוסי. מספרם נאמר בכ-10,000 נפש.
העדה הפרסית הקטנה (עד 100,000 נפש) מורכבת כמעט כולה מבעלי מלאכה וסוחרים היושבים במחוזות בגדד, בצרה ומוסול, ובמיוחד _ בארבע ערי הקודש השיעיות. עדה זו קיימה קשרים הדוקים עם פרס. לעדה הפרסית אפשר לצרף את הבהאיים, הנוהים אחר בהא-אללה (נפטר בשנת 1892), שהיה מתלמידיו סייד עלי מוחמד, מייסד הכת הבהאית, שפרשה מהשיעה, הכת הבהאית, שמקורותיה הינם שיעיים רפורמיסטיים, מהווה לאמיתו של דבר דת חדשה המקשרת את כל הדתות העולמיות האחרות. הבהאיים בעיראק הינם בעלי מלאכה וסוחרים, בהא-אללה הטיף בשעתו במחוז סוליימאניה ובבגדד, הנוהים אחריו מרוכזים כיום במחוז מוסול. היחסים בינם לבין השיעים לא היו תקינים והם לא מילאו תפקיד מדיני חשוב, אם כי בהאים אחדים כיהנו במשרות נכבדות.

הנוצרים למיניהם
משקלן המספרי של העדות הנוצריות למיניהן בעיראק אינו גדול: כ-4% מכלל תושבי עיראק, לעומת כ-50% בלבנון, כ-14% בסוריה וכ-8% במצרים. הנוצרים העיראקיים מתחלקים למספר רב של עדות, אשר אחדות מהן (אורתודוקסים, נסטוריאנים, מונופיסיטים ופרוטסטנטים) אינן קשורות לוותיקן. עדות אחרות (מלכּיתים, כּלדיאים) התאחדו עם הכנסיה הרומאית בתאריכים מאוחרים יותר, אולם שמרו על שפת התפילה, מנהיגיהם הדתיים ואוטונומיה פנימית מסוימת. מכלול עדות אלה מכונות "העדות המאוחדות" (או "אונאים"), והן כוללות, למשל, את העדה המרונית החשובה שבלבנון.
העדות הנוצריות השונות באימפריה העות'מאנית נהנו מחופש דת מלא ומעצמאות מנהלית ומשפטית מסוימת. גם כעת מכירה ממשלת בגדד באוטונומיה שלהן בדיני אישות. הפטריארכים השונים נחשבים לא רק כמנהיגים דתיים אלא גם כמנהיגים חילוניים. עם זאת יש להטעים גורמים אחרים המבדילים במפורש בין הנוצרים, שרובם ככולם הם עירוניים, לבין המוסלמים: א) בהברות הכנסייתיות האוטונומיות והסגורות נוצרו היררכיות, הלך רוח ומנהגים חילוניים מקוריים ומיוחדים; ב) נשמרה שפה מיוחדת. הדברים אמורים במלואם בארמנים, ובחלקם – בעדות אחרות הדוברות בשפתן הישנה, הסיראנית, בעת ובעונה אחת עם השפה הערבית; ג) השפעת תרבות המערב מורגשת ביותר בקרב "העדות המאוחדות", בד בבד עם הנטייה להתבדלות מהשכבה המוסלמית-סונית השלטת במדינה. הסתייגות זו לא הייתה פרי מעשי אלימות מוסלמים, אולם אלה האחרונים גילו יחס של שירות לב ובוז לנוצרים.
הנוצרים העיראקיים העירוניים הינם לרוב בעלי מלאכה, סוחרים, פקידים ובעלי מקצועות חופשים. בתחום מקצועות התיווך והבנקאות הייתה קיימת לפרקים תחרות בינם לבין היהודים. עמדתם הכלכלית המבוססת של הנוצרים נובעת מהיקפם הרחב של חוגי המשכילים בתוכם, ומסבירה, בדיעבד, את התפקיד החשוב שמילאו הנוצרים בעיראק, כבמדינות ערביות אחרות, בתחומי המשק והתרבות. אין אחדות דעות בנוגע ליחסן של העדות הנוצריות השונות ללאומיות העיראקית. אולם נעלה מכל ספק, כי נוצרים רבים תפסו עמדות מפתח בהנהגת התנועות הלאומית הערביות במזרח-התיכון, וחלק מהם צידד בכל עוז בתנועה הפאן-ערבית. מגמה פאן-ערבית זו נפוצה בעיקר בקרב העדות הנוצריות שאינן קשורות בוותיקן. נוצרים רבים אחרים חוששים מפני הטמיעה בסביבה המוסלמית ומסתגירם במסגרת העדתית-דתית שלהם. נוצרים אלה סובלים, ללא ספק, מרגשות הנחיתות האופייניים לבני המיעוטים ומהווים גורם שמרני. אולם בסיכומו של דבר, סוחפת עוצמתה של התנועה הלאומית את הערבים כולם, כנוצרים כמוסלמים. האמור במיוחד לגבי צעירי הנוצרים, השרויים במשבר הדתי-תרבותי שפקד ב-20 השנים האחרונות את העולם בכלל ואת המזרח התיכון בפרט.

הארמנים
רובם של הארמנים נשארו נאמנים לעדה הגרגוריאנית, שאינה שונה בהרבה מהעדות המונופיסיטיות האחרות (הקופטים והיעקוביתים). מנהיגם הדתי הינו הבישוף הבגדאדי הכפוף בהתאם להיררכיה הכנסייתית לפטריארך של ארמניה הסובייטית. הבישוף הבגדאדי מסתייע במועצה הדתית של העדה המוכרת על ידי ממשלת עיראק. מנהיגם הדתי של הארמנים המאוחדים עם הוותיקן הינו הפטריארך המתגורר בקושטא. כלל הארמנים בעיראק לא עלה על 10,000 נפש (ב-1945), ורובם היגרו מתורכיה. הם מתרכזים בערים הגדולות ובעיקר בבגדאד, ורכשו מונופולין על מקצועות הקונפקציה. אחדים מהם הפכו לבנקאים עשירים. העדה הארמנית מפוצלת לשני זרמים מדיניים מסורתיים: המפלגה הלאומית ("דאשנאק") שצידדה בהקמת ארמניה עצמאית ובלתי תלויה בסובייטים. לעומתה פעילה יותר מפלגת "הנשאק" שדגלה בעצמאות תחת חסותה של ברית-המועצות. חברי "הנשאק" היו בעיקר ארמנים גרגוריאניים, שחלק מהם היגר בשנים 1946-7 מעיראק לארמניה הסובייטית.

הסיריאנים היעקוביתים והסיריאנים הקתוליים
הסיריאנים היעקוביתיים, המכונים גם "סיריאנים אורתודוקסיים", מהווים עדה קטנה בעיראק, אלא שחשיבותה המסחרית גדולה ביותר. מרביתם מתגוררים בעיר מוסול ובמחוזה והם אמידים. שפתם היא סורית ומנהיגם הדתי מתגורר בחומס שבסוריה, לאחר שהעתיק את מושבו ממארדין שבתורכיה. היעקובינים השתתפו באורח פעיל בתנועה הלאומית ולא היססו מלתמוך בתנועת פאן-ערב. הסיריאנים הקתוליים מתגוררים אף הם במחוז מוסול ובחלקם הינם איכרים. השלטונות העיראקיים לא הסתכלו עליהם בעין אוהדת מחמת קשריהם הדתיים עם וותיקן. מנהיגם הדתי מתגורר בבירות ונציגיו העיראקיים מצויים במוסול ובבגדד. בדומה ליעקובינים, דוברים עם הקתוליים סורית. המינזר העתיק והמפורסם ביותר בעיראק הינו המנזר הקדוש בהנאם (מהמאה ה-4 אחה"ס), הממוקם בהר אלפאן צפונית למוסול, והמשתייך לכנסייה הסיריאנית קתולית.

הכַּלְדֵיאִים (אשורים-קתוליים) והאשורים הנֶסְטוריאנים
הכּלדיאים הינם אשורים נסטוריאנים שחזרו והתאחדו עם הכנסייה הקתולית בשנת 1778 אחה"ס הם מהווים את העדה הנוצרית הגדולה ביותר בעיראק (עד 100,000 נפש). מחציתם של הכלדיאים הינם עירוניים ואילו המחצית השנייה מתגוררת בהרים וגורלה דומה לגורל האשורים האחרים (הנסטוריאנים) שאינם קשורים בוותיקן. שפתם של כלל האשורים היא הסורית. מנהיגם של הכלדיאים מתגורר בבגדד ולעדה שני מנזרים מפורסמים במדינה: האחד, מנזר אלסיידה על יד הכפר אלקוש; השני, מנזר הורמוז (מהמאה ה-7 אחה"ס) הממוקם בהרי כורדיסטן.
בנוסף לכלדיאים מצויות עוד עדות נוצריות קטנות, כגון הלטינים-קתוליים, שהקימו מוסדות חינוך בערים הראשיות של המדינה; הערבים האורתודוקסים, ששפתם היומית והפולחנית היא ערבית; וכן היוונים האורתודוקסיים וקבוצות מצומצמות של פרוטסטנטים אנגליקניים.
כפי שראינו לעיל קיימת לצידם של האשורים הנסטוריאנים עדה מאותו גזע ובעלת אותה שפה, הלא היא העדה הכלדיאית שהתאחדה מחדש עם הוותיקן. אולם קיים גם מושג מדיני תחת הכותרת הכללית של השבטים האשוריים. מחציתם של הכלדיאים הינם, כאמור, עירוניים. אולם המחצית השנייה של הכלדיאים, בצוותא עם מרבית הנסטוריאנים וקבוצות בודדות של פרוטסטנטים, שייכים למערכת הסוציאלית של האשורים הנסטוריאניים. אם נוקטים במונח הכללי "אשורים", הרי שהסיבה לכך נעוצה ביסוד האתני השליט ובצורת הארגון המיוחד שהקימו בעבר השבטים הנוצריים הללו בהרי כורדיסטן. הניגודים הדתיים לא השפיעו על המערכת הפיאודלית של השבטים, שכן כל בני השבטים האשוריים, נסטוריאנים וקתוליים גם יחד, נשמעו לפטריארך נסטוריאני אחד שנחשב למנהיגם המדיני.
העדה האשורית התאפיינה בצביון שונה משל שאר העדות הנוצריות. היא נבדלה מהן בגיבושה הלשוני והאתני ובמשנתה הדתית כאחד. האשורים הינם שרידיה האחרונים של אותה כנסיה נסטוריאנית עצומה שהוקמה במועצת אפיזוד (431 אחה"ס) על רקע הסכסוך הדתי בשבר מהותו של ישו. הגרסה הנסטוריאנית קבעה שלישו היו שני טבעים נפרדים – אלוהי ואנושי, (בניגוד לעדות המונופיסיטיות הטוענות לאחדות מהותו של ישו). הכנסייה הנסטוריאנית התעצמה בסוף המאה ה-5 באימפריה הססאנית ושלטה כמעט בכל אסיה המערבית והמרכזית. שליחיה עשו נפשות גם בסין, בהודו ובתימן. חשיבותה התרבותית של הכנסייה הנסטוריאנית הייתה גדולה לאין שיעור, שכן מלומדיה תרגמו לערבית את כתבי אריסטו ופתחו בכך את שערי התרבות ההלניסטית לערביי המזרח התיכון. מצבה של הכנסייה הנסטוריאנית החמיר במיוחד מאז התאסלמותם של השבטים המונגולים והתורכּמנים. כיבושיו של תימור-לאנג בראשית המאה ה-15 הנחיתו על הנסטוריאנים מהלומה ניצחת. במאה ה-17 התרכזו שרידי הנסטוריאנים בהרי כורדיסטן הבלתי-עבירים, בין החידקל העליון ואגם אורמיה. כאן התאימו עצמם האשורים לתנאים הפיסיים של הסביבה העוינת ויצרו מסגרות שבטיות-תיאוקרטיות. בתקופת השלטון העות'מאנית התחלקה העדה הנסטוריאנית ל"רעית'" (נתינים) ולתושבים הרריים. הרעית' התיישבו בעמקי כורדיסטן, הפכו לאיכרים, היו נתונים לאותו חוק שחל על כל הנוצרים של האימפריה העות'מאנית, ולא הצטיינו בייחוד מקורי כלשהו. תושבי ההרים פיתחו סגולות מלחמתיות מובהקות, שמרו על המבנה הפיאודלי שלהם והתערבבו בשבטים הכורדיים, שהיו עצמאיים ומבודדים מהעולם הגדול בדומה לאשורים ההרריים.⁵ בראש העדה האשורית עמד הפטריארך הנסטוריאני שנשא את התואר התורשתי "מאַר שַמְעון" וכיהן כמנהיג דתי ומדיני גם יחד. מקום מושבו בעבר היה בעיירה הקטנה קוצ'אנס. כהונת הפטריארך עברה בירושה מדוד לבן-אח, בניגוד לשאר העדות הנוצריות. האשורים העיראקיים היו נתינים עות'מאניים לשעבר, שמוצאם היה מאזור הכיארי, אותו תחום מושב אשורי מסורתי שמנה כ-100,000 נפש בשנת 1914. בחלקם באו האשורים מסביבות אגם אורמיה שבפרס. בתחום זה הם נאמדו ב-45,000 נפש בשנת 1914. נוסף להם חזרו לעיראק אחר מלחמת העולם הראשונה כ-5,000 אשורים אחרים, שהיגרו בשעתו לארה"ב.
במלחמת העולם הראשונה התקוממו האשורים נגד תורכיה, ובסיוע רוסי נלחמו נגד הצבאות העות'מאניים עד שנת 1918. לאחר שנעזבו לנפשם, עם התפוררות הצבאות הרוסיים בעקבות המהפכה הבולשביקית, עמדו האשורים בפני סכנת כליון, ולכן החליטו לעזוב את אזור חכּיארי על נשיהם וטפם. הם פילסו לעצמם דרך בהרי כורדיסטן וזגרוס, תוך ניהול קרבות עזים עם התורכים ושבטים כורדיים, על מנת להתאחד עם הגייסות הבריטיים שהתקדמו צפונית לבצרה. נסיגה צבאית זו עד לדרומה של עיראק הֵסֵבָה לאשורים אבידות ניכרות. לאחר מלחמת העולם הראשונה הפכה הבעיה האשורית לנקודת מוקד במדיניותה של עיראק. חלק ניכר מהאשורים מתגורר כיום במרוכז מסביב לרוונדוז, ואילו השאר מפוזר בין המוסלמים ביחידות משפחתיות נפרדות. מספרם הכללי נאמד ב-40,000. היסטוריונים רבים תמימי דעים לגבי עתידה של עדה לוחמת ומאורגנת-לשעבר זו, הדועכת והולכת בדומה לפזורות הנוצריות האחרות בעיראק. בשלהי מלחמת הראשונה ולאחריה שירתו אשורים רבים בשורות הצבא הבריטי שחנה בעיראק (R.A.F. Levies), ועוררו תסביכי נחיתות קשים בקרב העיראקים, שמיהרו להתנקם בהם לאחר הכרזת עצמאותה של עיראק. העדה האשורים בכללה חדלה מלהוות גורם בעל משקל אחר מלחמת העולם השנייה. היסטוריונים רבים מתנבאים להיעלמותה המוחלטת של עדה מעניינת זו.

היַזִידִים
היזידים, המכונים בטעות "עובדי השטן", מהווים מיעוט קטן בעיראק הנבדל לחלוטין מכל העדות המוסלמיות והנוצריות. הם מפוזרים לרוחבה של אסיה הקטנה עד לפרס, ומהרי קווקז ועד לחלבּ שבסוריה. מספרם הכללי עולה על 70,000, ואילו בעיראק הם נאמדים בכ-40,000 נפש. מרכזיהם של היזידים בעיראק מצויים בשייח'אן, המרכז הדתי, ובג'בל סנג'אר, המרכז ההגנתי. גזעם – כורדי ושפתם הינה כורדית בניב כּורמנג'י. הוא הדין בפולקלור שלהם. רק שבטים ספורים בג'בּל סנג'אר דוברי ערבית. הכּת היזידית פרשה לחלוטין מהאסלאם בסוף המאה ה-12, זמן מה לאחר מותו של השייח' עדי (1160), שהיה סגפן מוסלמי שהתבודד בהרי שייח'אן, המרכז הדתי, ובג'בל סנג'אר, המרכז ההגנתי. גזעם – כורדי ושפתם הינה כורדית בניב כורמנג'י. הוא הדין בפולקלור שלהם. רק שבטים ספורים בג'בל סנג'אר דוברי ערבית. הכת היזידית פרשה לחלוטין מהאסלאם בסוף המאה ה-12, זמן מה לאחר מותו של השייח' עדי (1160), שהיה סגפן מוסלמי שהתבודד בהרי שייח'אן.
הנוהים אחריו, שאמונתם המוסלמית הייתה קלושה עוד קודם לכן, הפכו לכופרים לאחר מותו. ההצלחה של הכת החדשה נבעה מן הסתם מהתגובה המדינית-דתית שמקורה היה, אולי, נעוץ בנאמנות לשושלת האומיית. בשלהי ימי הביניים קיבלו רבים משבטי כורדיסטן את התורה היזידית. מגילת הכרוניקה הלאומית של הכורדים עד המאה ה-14 ("שרף נאמה") מציינת, כי כל השבטים הכורדיים הגדולים היו בזמן מן הזמנים יזידים. ירידתה של הכת החלה במאה ה-17 ונמשכה במאות ה-18–19. רדיפותיהם הרצופות של המושלים התורכיים ממוסול ומבגדד החישו את תהליך הירידה. הדת היזידית מהווה בליל מוזר של יסודות עכוּמיים, עקרונות דואליים של דת זרתוסטרא הפרסית, דיני כשרות יהודיים, עקרונות הטבילה ו"לחם הקודש" של הנצרות הנסטוריאנית, עקרונות הצום והעלייה לרגל של האסלאם, יסודות צופיים של סודיות והערצת השייח'ים, ואפילו האמונה השבאית בגלגול נשמות. האל היזידי הינו טראנסצנדנטלי ורחוק מענייני העולם הזה. ניהול העולם נמסר ל-7 מלאכים, שהחשוב מביניהם הוא "מַלְאַכּ טַאוּס" (המלאך טַוָוס), המזדהה עם השטן או עם אִבְּליס האסלאמי. אולם השטן השלים, לפי האמונה היזידית, עם האל, ולפיכך דמותו הינה חיובית לחלוטין. היזידים מאמינים בגלגול הנשמות בדומה לדרוזים. חובות הדת ומצוותיה הינם קלות-ערך וכוללות צום בן שלושה ימים בדצמבר, מספר איסורים בענייני מאכל (בשר חזיר וחסה), ובענייני לבוש (צבע כחול). הם מחוייבים בעלייה לרגל לקברו של מייסד הדת. למרות היעדרם של טכסים פולחניים רבים קשורים היזידים לדתם והמרות-הדת הינן תופעות נדירות. לעומת הסתגרותם המוחלטת של היזידים בפני המוסלמים, קויימו יחסים אוהדים ביניהם לבין האשורים, שאף נהנו פעמים מספר ממקלט ומהארחה נאה אצל היזידים. מאז שנת 1935 חל שינוי מהותי לטובה ביחסם של המוסלמים ליזידים. הסילופים אודות דתם ופולחתם המופקר כביכול חדלו מלשמש נושא לטיפוח האיבה מצד המוסלמים. במיוחד מצטיינים הכורדים בגילוי אהדתם ליזידים מאחר והם רואים בדתם את הדת המקורית של העם הכורדי. הארגון החברתי של היזידים מבוסס על סולם מעמדות של היררכיה נוקשה ביותר, וזוהי תופעה נדירה ביותר במזרח התיכון. הדירוג המעמדי נשען במידה רבה על הדירוג הדתי. בצמרת הדתית-מעמדית עומדים "השייח'ים" המשתייכים ישירות לצאצאי מייסד הכת, השייח' עדי, והם מונים רק כ-7–8 משפחות. סמכויותיהם של השייח'ים הינן דתיות, אם כי מעמדם החומרי המבוסס מעניק להם השפעה מדינית מרובה. המעמד השני בחשיבותו – "הפיבים" – נחשב לממלאי-מקום השייח'ים. אחריהם באים ה"פקירים", שהם חסרי תפקידים דתיים, אולם נהנים מיוקרה חברתית מרובה. המעמד הנמוך ביותר הינו מעמד ה"מורידים" (התלמידים). זהו רוב עממי-חילוני: מבחינה ארגונית-מדינית אין כמעט כל הבדל בין השבטים היזידיים והכורדיים, אולם אלה הראשונים הינם נוודים למחצה בעוד ששכניהם הכורדים והאשורים היו יושבי קבע. עד למרד משנת 1935 לא נתגבשה אחדות כוללת של השבטים היזידיים. הזיקה היחידה של כלל השבטים הוצמדה למנהיגים, האמירים השייח'אניים, שנהנו מסמכות דתית עליונה, ומקום מושבם היה בבידארי.

השֵבֵּכְּ והשבאיים
השֵבֵּכְּ והכתות המקורבות להם מופיעים בפרסומים הרשמיים כעדה נפרדת. לשֵבֵּכְּ יש עיקרי דת המאחדים את היזידיות והכתות השיעיות הקיצוניות (עלי-אִלַאהים). דתם לוטה במסתורין והם מקדשים את עלי, חתנו של מחמד. מספרם מגיע ל-12,000 נפש, גזעם – כורדי וכן גם שפתם. הם מתגוררים במספר כפרים על ידי ג'בל סנג'אר. שתי כתות המקורבות לשֵבֵּכְּ הן ה"סארלי" וה"באג'וראן". הראשונים הינם כורדים משבט הקאקאיים, המתגוררים במחוז מוסול על גדות הזאבּ הגדול ומנהיגם הדתי מתגורר בוואנדאק. גם הבאג'וראנים הינם יוצאי גזע כורדי. שלוש הכתות הללו נתקלו ביחס איבה מצד המוסלמים הסונים.
השאביים או המנדאים נקראים גם "הנוצרים של יוחנן הקדוש". מספרם מגיע לכ-10,000 נפש והם מתגוררים בבגדד, במחוז בצרה ובמספר עיירות אחרות. רובם צורפים במקצועם. הדת המנדאית נחשבת לדת שמוצאה מהנצרות ומהיהדות. המוסלמים רואים בשבאים אנשי ה"דת הנגלית" ("אהל אל כַּתאבּ" – "אנשי הספר"). למעשה, מורכבת דתם מבליל של נצרות, יהדות וגנוסטים; עבודת כוכבים וטכסי טבילה ותופסים מקומות חשובים בפולחן המנדאי. השבאים מקדשים את יוחנן המטביל ומעריצים את הנביאים שת וחנוך (אידריס). מנהיג העדה מתגורר בנאצרייה. השבאים דוברים בניב ארמי עתיק. עדה זו, המהווה כיום מיעוט זעום ובזוי, נתנה לעולם הערבי בתקופת הח'ליפות העבאסית כוחות אינטלקטואלים רבים, כגון המדען החשוב ג'אבר, שנחשב למנדאי. עדה זו אינה ממלאת כל תפקיד מדיני כיום, אם כי בשנת 1947 השתייך אחד מאישי העדה לצמרת המפלגה הקומוניסטית העיראקית.

המלכת פייצל והממשל הבריטי
המרד העיראקי משנת 1920 הביא, כזכור, לשינוי עקרוני במדיניות הבריטית בעיראק: הבריטים החלו לקדם בהדרגה את תהליך הדצנטרליזציה של עיראק ולשתף במקצת את העיראקים בשלטון. אולם לגבי השבטים המשיכו הבריטים לנהל את מדיניותם לפי "שיטת-סנדאמן", שנוסתה על ידי המינהל הבריטי בהודו, והסתמכה על מתן יד חופשית לשייח'ים לעשות כחפצם בנתיני שבטיהם. שיטה פיאודלית זו הופעלה על מנת להבטיח לבריטים את תמיכת השייח'ים נגד העירונים. שיטה זו התקבלה אף על ידי ממשלת עיראק והסבה לה קשיים חמורים בתהליך הדצנטרליזציה המינהלית. בסופו של דבר, גרמה מדיניות זו להתלקחות מחודשת של שבטי הפרת התיכון בשנת 1935. תוצאה נוספת של המרד משנת 1920 הינה כינוסה של ועידת המומחים הבריטיים למזרח-התיכון בקהיר, במרץ 1921. הועידה קיבלה את ההחלטה להמליך את פייצל המובס על עיראק. ואכן ב-23 באוגוסט 1921 הומלך פייצל, לאחר סילוק טוען אחר לכס המלכות העיראקי, הנקיבּ מבצרה טאלב פחה, ששיתף פעולה עם הבריטים בשנים 1919–1920. לפני המלכתו של פייצל בויים "משאל-עם" שהראה על תמיכה כמעט מוחלטת בפייצל (96%). "משאל עם" זה נחשב למזויף ולמגוחך אפילו בעיני המזרחנית הבריטית גרטרוד בֶּל, ששימשה מזכירתו של פרסי קוקס. עם המלכתו של פייצל ניצבו לפניו בעיות רבות שחיכו לפתרונן, כגון בעיית מיזוג האוכלוסייה ההטרוגנית, העלאת רמת-החיים והשלטת סדר וביטחון. הבעיה העיקרית, כמובן, הייתה הסדרת היחסים עם בריטניה והבהרת עתידה המדיני של עיראק.
בממשלה העיראקית שהוקמה על ידי הבריטים כיהנו אלה האחרונים בכל תפקידי המפתח. בתעמולה נגד שלטון הבריטים בעיראק שוב היו מאוחדים ראשי השבטים השיעיים והסוניים. חוגים אלה, וכן מספר שרים עיראקיים, תבעו את חיסולו המהיר של המנדט הבריטי ומתן עצמאות לאלתר. כיוון שהבריטים היו למודי הניסיון המר של המרד משנת 1920, הרי שהם ניאותו להחליף את כתב המנדט בחוזה בריטי-עיראקי ישיר, שהיה מבטיח את כל היתרונות שנבעו לבריטניה ממעמדה כמעצמת המנדט. תחת לחץ הנציב הבריטי הסכימה הממשלה העיראקית להחלפת המנדט בחוזה דו-צדדי, אולם עמדה על אישור החוזה המיועד על ידי אסיפה לאומית, שתחוקק חוקה ותקבע נוהל בחירות. כתוצאה מכך פטרו הבריטים פקידים עיראקים בכירים שצידדו בתביעת הממשלה העיראקית ומינו במקומם יועצים בריטיים נוספים. המפלגות השונות, שצצו כפטריות לאחר גשם ושהתחלפו כל שני ושלישי, הועמדו תחת פיקוח חמור, והוטלו איסורים על כנסים מדיניים. עיראק, כמדינה נחשלת במיוחד וחסרת מוסדות חינוך, הייתה, בסופו של דבר, בעלת חוג משכילים מצומצם ומפלגותיה ייצגו אינטרסים אישיים ומשפחתיים. בשנות ה-20 היו פעילות המפלגות "חזבּ אל ווטני" (המפלגה הלאומית). "חזבּ אל נהדה" (מפלגת התחייה) ו"חזבּ אל חור" (מפלגת העצמאות), שלא היה כל הבדל מהותי ביניהן. לאחר שהבריטים עיכּבו את התביעה לכינון בית-נבחרים ולעריכת בחירות התפטרה הממשלה העיראקית, ובכך נפתחה פרשת ההתפטרויות הממשלתיות הרצופות, שהעידה על היעדר רובד אמיתי של מנהיגים ועל אי-יציבות מדינית מתמדת. באוגוסט 1921 יצאו "חזב אל ווטני" ו"חזב אל נהדה" בגילוי דעת נגד השלטון הבריטי. לאחר שבחגיגות יום השנה להכתרתו של פייצל פרצו הפגנות נגד הנציב הבריטי ושלטון המנדט, פוזרו שתי המפלגות ומנהיגיהן הוגלו. הבריטים נטלו לידיהם את השלטון במישרין, ובאוקטובר 1922 הוחתמו נציגים עיראקיים, שמונו על ידי הבריטים, על הסכם דו-צדדי בין בריטניה ועיראק שנועד לרשת את המנדט.

הרקע המיוחד לבעיית מוסול
לפי הגבולות המנהליים שהיו קיימים ב-30 באוקטובר 1918, יום חתימת שביתת הנשק, הקיף הוולאית של מוסול את שטחה של אשור העתיקה. גבולותיו הצפוניים-מזרחיים תחמו בהרי הזגרוס, שהפרידו את מחוז מוסול מהוולאיתים והעות'מאניים לשעבר דיארבּכּר ו-וֹאן. הגבול המזרחי נמשך לאורך רכסי ההרים ובמקביל להם עד לוולאית של בגדד ולנהר דיאלא. הגבול הדרומי-מערבי נמשך מהגדה הצפונית של הדיאלא לעבר הגדה המזרחית של החידקל, דרומית לשפך הזאב הקטן לחידקל. ג'בל חמרין נחשב לגבול שבין הוולאיתים של מוסול ובגדד. בשנת 1918 לא היו חילוקי דעות בנוגע לגבול המערבי של מחוז מוסול שעבר בג'זירה, והפך להלן לגבול שבין סוריה לעיראק בשינויים קלי-ערך. כן נשאר בעינו הגבול המזרחי עם פרס, שלא השתתפה במלחמת העולם הראשונה. תחום המריבה היה כדלקמן: התורכים טענו להכללת כל הוולאית בתחומיהם, הינו צידדו בגבולו הדרומי לאורך נהר דיאלד וג'בל חמרין. לעומת זאת טענו הבריטים להתוויית הגבול בתחום הצפוני של הוולאית, אולם הם היו מוכנים בשלב מסוים להסכים לגבול ביניים שיחצה את הוולאית ממזרח למערב. ההבדלים העיראקיים בין מחוז מוסול לבין מחוזות בגדד ובצרה נעוצים במבנה הטופוגרפי ובכמויות המשקעים הרבות יותר במחוז הצפוני. מחוז מוסול נחלק לרצועות מקבילות בכיוונן להרי זגרוס (מצפון-מערב לדורם-מזרח) ולארבעה קמרונות גבעיים המכילים את הנפט.
אוכלוסי האזור היו נוודים למחצה שנדדו בין ההרים לשפלות הגבנוניות בהתאם לעונות השנה. שתי דרכים עתיקות חצו את המחוז וחיברו את העיירות העיקריות. האחד, הנתיב שהוליך מתל-עפר למוסול, לארביל, לכרכוך ולכפרי, שהיוו את מרכזי המסחר והשיווק בין האזור ההררי לבין המישורים והגבעות. קו מקביל של יישובים השתרע למרגלות הרי זגרוס וקישר את העיירות זאח'ו, עמאדייה, עקרה, רוונדוז ועד לסוליימאניה, בירת מחוז כורדיסטן. הנימוקים העיקריים לאיחוד שני חבלי המשנה במחוז מוסול היו היסטוריים וכלכליים, שנשענו על מעמדה המרכזי של העיר מוסול. בעוד שבג'זירה הדרומית מערבית נדדו שבטי הבדווים הסוניים, הרי שבחלקיו האחרים של הוולאית היוו הכורדים רוב מכריע. מוצו לעצמה, על 100,000 תושביה, הוכּרה ב"בעלת אופי ערבי" על ידי ועדת חבר הלאומים. חשיבותה של העיר הייתה רבה, כיוון שהיא איכלסה כ-1/8 מכלל אוכלוסי הוולאית והיוותה עיר מפתח. בעיירות ששכנו על הדרך העתיקה, כגון תל-עפר, ארביל, כרכוך וכד' התגורר רוב של דוברי תורכמנית. היזידים, דוברי הכורדית, שכנו במוסול עצמה ובג'בל סנג'אר, בעוד שהנסטוריאנים דוברי הסורית (האשורים ההרריים) נדדו בהרים, בשוליו הצפוניים של הוולאית, ודמו לכורדים ההרריים באורח חייהם. יחוד עדתי נוסף שהיה צורך להתחשב בו היו הכלדיאים (אשורים-קתוליים), שהתגוררו הן במוסול עצמה והן במספר כפרים על הגדה המזרחית של החידקל, בשוליו הצפוניים-מערביים של הוולאית. כל הנתונים המספריים של המיעוטים נקבעו על ידי מפקד אוכלוסין שנערך על ידי השלטונות העיראקיים בשנת 1923, והיוו בסיס להערכות של ועדות חבר הלאומים ולהמלצותיהן. השבטים הכורדיים היוו, ללא ספק, את האלמנט השליט בוולאית. רק הכורדים והערבים חיו במשותף בקנה-מידה רחב בכפרים מעורבים ובאו במגע הדדי.
אולם תחום זה הוגבל, למעשה, לעמק החידקל, לשפכו של הזאבּ הקטן ולרצועה שהתמשכה לאורך הדרך הראשית כּרכּוך-כּפרי, דרומית לזאַבּ הקטן. העיר מוסול עצמה נשארה, אפוא, בבחינת מובלעה זרה. שתי ועדות חבר-הלאומים שעשו באזור חזרו והטמיעו את הקשיים האתנוגראפיים הנובעים מחלוקתו של הוולאית: א) בדרום הוולאית כללו העיירות רוב תורכּי ותורכמני או מיעוט ניכר, בעוד שהעיר מוסול בצפון הוולאית הייתה למובלעה – בין-עדתית מובהקת; ב) רצועת הביניים שנמשכה בין העיר לבין התחומים הערביים שבוולאית התאכלסה ברובה על ידי כורים, העיירות שמקומו על הדרך הראשית נשאו אופי תורכמני וכורדית לסירוגין; ג) למעלה ממחציתם של הכּלדיאים התגוררו במלוכּד בעיר מוסול, בעוד שהשאר נפוצו בכל הוולאית; ד) תחומו המזרחי של הוולאית, הכורדי ברובו, היה מקושר עם התחום הצפוני על ידי נתיב החידקל. לאזור רוונדוז ניתן היה להגיע רק דרך ארביל, סוליימאניה וכרכוך. המלצה אפשרית להקמת מדינה כורדית הייתה יכולה ליטול בחשובן את משקלם המספרי המכריע של הכורדים וקירבתם הגזעית ליזידים, וכן את יחסיהם התקינים עם האשורים ההרריים. אולם המניעים נגד הקמת מדינה כורדית היו משכנעים יותר והסתמכו על פילוגם החברתי של הכורדים לנוודים, לאכּרים ולעירוניים. כן נלקחה בחשבון עובדת פריקתם כל עול זר ובכללו מרות תורכית, בריטית או ערבית, וסכסוכיהם הבין-שבטיים על רקע של גאולת דם וכד'. ועדת חבר הלאומים הראשונה הטמיעה, אפוא, בהמלצותיה, כי גבולותיו של וולאית מוסול לא יכולים להתבסס על תיחום גזעי, לשוני או דתי. באורח טבעי נותרו עתה השיקולים הכלכליים-האסטרטגיים שהכריעו בסופו של דבר התוויית גבולותיו של המחוז.

בעיית מוסול ופעילות הכורדים והאשורים עד לחוזה לוזאן
ב-30 באוקטובר 1918, עם חתימת שביתת הנשק במודרוס, שלטו הבריטים על כ-1/4 מכלל שטחיו של וולאית מוסול. לפי סעיפים 16-17 של הסכם שביתת-הנשק חויבו היחידות התורכיות להיכנע ב"שטחי מסופוטמיה", ויופה כוחן של בנות הברית לכבוש כל נקודה אסטרטגית כדי לקיים את הסדר והביטחון. כתוצאה מכך הודיע המפקד הבריטי הגנרל מרשל למפקד התורכי (ב-2 בנובמבר 1918) על כוונתו לכבוש את קו סוליימאניה, עמאדייה וזאח'ו, אשר תואר כגבולה של עיראק לפי דו"ח צבאי גרמני מאוקטובר 1917. ואכן ב-8 בנובמבר כבשו הבריטים את מוסול, למרות המחאות התורכיות. עם הכיבוש נשארה עדיין הבעלות המשפטית על הוולאית בידי התורכים. בינתיים פעלה כבר ממשלה כורדית זמנית, שהוקמה באביב 1918 בסוליימאניה, בראשות שייח' מחמוד ברזאנג'י, אשר בא בקשרים עם הבריטים לאחר שביתת הנשק, והובטח לו סיוע בריטי תמורת צייתנותו. הבריטים הבטיחו, כי כל שבט כורדי מהזאב הגדול ועד לנהר דיאלא יורשה להצטרף למינהל הכורדי האוטונומי בסוליימאניה. אולם במאי 1920 מרד שייח' מחמוד בבריטים והוגלה להודו. באגפיו הצפוניים של וולאית מוסול הסתבכו יחסי הבריטים והכורדים עקב 35,000 פליטים אשורים שהגיעו מרמות חכּיארי וממחוז אורמיה הפרסי. החל מיוני 1918 יושבו אשורים אלה בחלקם במחנות פליטים.
קבוצה אחרת של אשורים הרריים התקוממו בשעתו נגד התורכים, בניגוד לאחיהם מסביבות אגם אורמיה. תוך 4 שנים נעקרו אשורים אלה מתחום מחייתם והפכו אף הם לפליטים. הבריטים ביקשו תחילה ליישבם באזור עמאדייה אולם תכניתם נדחתה. מכל מקום גוייסו מתוכם חיילות עזר שסייעו לצבא הבריטי בשמירת מתקנים ובסיסים. באביב 1920 הציע המנהיג האשורי אע'א פטרוס להקים מדינה אשורית בהרים שעל הגבול התורכו-פרסי, או ליתר דיוק בין חכּיארי ואורמיה, מרכזיהם העתיקים של האשורים. מידת תמיכתם של הבריטים ברעיון זה נתונה במחלוקת. מכל מקום, האשורים ניצלו את עמדתם המעורפלת של הבריטים לשם ביצוע פשיטות שוד על השבטים הכורדיים השכנים. בשנת 1921 הועלתה תכנית חדשה ליישב את האשורים במרכזיהם הקודמים או בכל אזור מתאים אחר. הפעם הגיעו הבריטים לידי הסכם עם הכורדים על העברתם ההדרגתית של השבטים האשוריים לאזור עמאדייה. אמנם ב-10 באוגוסט 1920 נחתם חוזה סאוור, שהעביר את נפת עמאדייה לשליטתם של התורכים, אולם תהליך העברתם של האשורים נמשך מתוך הנחה שוולאית מוסול כולו, על נפת עמאדייה, יסופח בסופו של דבר לעיראק. במרוצת השנים 1922–1923 הוחמרו היחסים בין האשורים לבין הערבים, שכן אלה האחרונים, שרחשו בלאו הכי שנאה לחיילים האשוריים ששירתו בצבא הבריטי, סברו, כי הבריטים ינצלו את שאיפות העצמאות האשוריות לשם ביום פרובוקציות והארכת שלטונם על עיראק. במוסול (אוגוסט 1923) ובכרכוך (מאי 1924) פרצו התנגשויות אלימות בין חיילים אשורים לבין העירונים המוסלמים. בינתיים התחזק שלטונו של כּמאל אתא-תורכּ על הנפות המזרחיות של תורכיה, ויחידות תורכיות נכנסו לרוונדוז והשתלטו על סביבותיה. המצב החמיר שבעתיים שכן האשורים התיישבו באזורי-הביניים שלא השתייכו דה-פאקטו לבריטים ואף לא לתורכים.
במעמדם של הכורדים, שהוכנסו במידה מסוימת תחת פיקוח בריטי, חל שינוי מאז דיכוי המרד של שייח' מחמוד מסוליימאניה במאי 1920 והקמתה של האסיפה המחוקקת העיראקית בשנת 1924. הבריטים גיששו עתה במגמה לבדוק את אפשרות הכללתם של הכורדים במדינה העיראקית העתידה. עוד ב"מישאל-העם" הגרוטסקי שהבריטים ערכו, במחיצתה של שנת 1921 כדי להכין את הרקע להכתרתו של פייצל, גילו ראשי הכורדים עמדות מנוגדות: בעוד שבעיר מוסול קיבל פייצל רוב קולות, הרי שהכורדים של כרכוך נטו לדחות את ההכרעה לשנה נוספת. הכורדים של כרכוך צדדו בהקמת ממשלה כורדית אך התנגדו לסיפוחם לסוליימאניה, בעוד שהכורדים של סוליימאניה דחו את רעיון הכללתם בעיראק והעדיפו חסות בריטית ישירה. במחציתה הראשונה של שנת 1922 שיתפו הכורדים פעולה עם היחידות התורכיות ברוונדוז בפשיטות נגד חילות המצב הבריטיים, שנאלצו לסגת עד לקו ארביל, כּרכּוך וכּפרי. עם הצטמצמות שטחי ההשפעה הבריטיים בצפון מזרח החזירו הבריטים בספטמבר 1922 את שייח' מחמוד מגלותו לסוליימאניה. אולם זה האחרון הפר את התחייבויותיו וקשר קשרים עם התורכים בד בבד עם הכתרתו העצמית כ"חֻכַּמדאר (מלך) של כורדיסטן". ב-20 בנובמבר 1922 נפתחה ועידת לוזאן. הבריטים והעיראקים פרסמו הצהרה בזכות אוטונומיה כורדית והזמינו את שייח' מחמוד לדיונים בבגדד. אולם השייח' הכורדי הנמרץ התפתה להצעותיהם של קצינים תורכיים, שיעצוהו לכבוש את כרכוך לאחר שישתלט על בנייני הממשלה בסוליימאניה. ברם המרד של שייח' מחמוד נכשל. באפריל כבשו הבריטים את רוונדוז ובמאי 9123 השתלטו מחדש על סוליימאניה. השייח' חזר לעירו לאחר שנוכח, כי אין ההצלחה מאירה לופ פנים במרידתו.
עם חתימת הסכם לוזאן (24 ביולי 1923) נשארה, כזכור, בעיית מוסול פתוחה, מרכז הוולאית וחלקיו הצפוניים היו נתונים דה-פקטו לכיבוש בריטי, חוץ. מאזור סוליימאניה שנשלט על ידי מחמוד ברזאנג'י, לאחר כיבושה של רוונדוז על ידי הבריטים ניתק הקשר הטריטוריאלי בין סוליימאניה והגבול התורכי. ביולי 1924 נכבשה סוליימאניה על ידי הבריטים לאחר התקפות חוזרות ונשנות של השייח' הכורדי. העיראקים הסכימו על העברת העיירה לפיקוחו הישיר של הנציב הבריטי. גיחות כורדיות נוספות, שבוצעו במרוצת שנת 1925 על מנת לכבוש את העיירה, עלו בתוהו.

בעיית מוסול בוועידת לוזאן ולאחריה
ב-28 בינואר 1920 פרסמו התורכים את "האמנה הלאומית" שלהם שאושרה בפרלמנט באיסטנבול. אמנה זו נגעה בעניין מוסול והכורדים. התורכים הסכימו שגורל השטחים הערביים ייחרץ על ידי הצבעה חופשית של יישוביהם, אך עמדו על החזרת כל השטחים המאוכלסים ברוב מוסלמי לתורכיה (הכוונה הייתה לסיפוח תחומי הכורדים והתורכמנים). הצלחתם של התורכים בגירוש היוונים מאנטוליה וכן העובדה שהכורדים – בניגוד לערבים – לא גילו סימני התעוררות לאומית מגובשת וסולידאריות על-שבטית, בד בבד עם פילוגם השבטי והלשוני-דיאלקטי, חיזקו את ההנחה התורכית, כי הכורדים יתבוללו בנקל בקרב התורכים. כיוון שבחוזה לוזאן לא הוזכרה תכנית חוזה סאוור ליצירת כורדיסטן עצמאית ניתן היה להניח, כי אף מעצמה לא חלקה על זכותה של ממשלת אנקרה לעשות כעולה על רוחה באזור הכורדי שמצפון למוסול. על ידי סיפוח השטחים הכורדיים של וולאית מוסול חשבו התורכים להטמיע את כלל הכורדים בקרבם, שכן התורכים זנחו את מדיניותם הקודמת, שנשענה על המנהיגים המקומיים והפכה, בדיעבד, למדיניותם של הבריטים. ועדת החקירה של חבר-הלאומים שביקרה בשנת 1925 בסוליימאניה הטעימה את ההתעוררות הלאומית הכורדית באזור סוליימאניה וברור שהתעוררות זו עשויה הייתה להכשיל את מדיניות ה"תירוכּ" של הכורדים מצפון לוולאית מוסול.
בוועידת לוזאן הציע לורד קארזון הבריטי, ב-23 בינואר 1923, להעביר את הבעיה הכורדית לבחינה מחודשת בפני חבר הלאומים, בעוד שעצמת אינונו הציע לחרוץ את גורל הכורדים באמצעות משאל עם. להלן הגיש אינונו תזכיר לנציגי בריטניה, צרפת ואיטליה בחבר הלאומים והציע להעביר את הבעיה הכורדית למישור של דיונים דו-צדדיים בין בריטניה לתורכיה, שתיישרנה ביניהן את ההדורים תוך שנה אחת. קארזון הסכים להצעה זו בשני תנאים: א) החזרה מחודשת של הבעיה לחבר הלאומים במידה ולא יימצא פתרון; ב) השארת הסטאטוס-קוו הטריטוריאלי במחוז מוסול משך כל תקופת הדיונים הדו-צדדיים. בין ה-19 במאי וה-5 ביוני ניהלה משלחת בריטית, בראשותו של פרסי קוקס, דיונים בקושטא עם פתחי ביי על עתידו של הוולאית. הדיונים נכשלו כיוון שפתחי ביי דרש את החזרת כל הוולאית, בעוד שקוקס עמד על התוויית גבול צפוני אשר יזדהה במרבית אורכו עם הגבול הצפוני הקודם של הוולאית, כדי לאפשר את איחוד האשורים בתחומיו. הגבול הבריטי המוצע כלל את מרבית נפתח חכּיארי שנכבשה מחדש על ידי האשורים בשנת 1921 בתמיכה בריטית. להעלאת הנושא האשורי התנגד פתחי ביי בכל תוקף, הן מחמת היותם מיעוט בהשוואה לכורדים, והן מחמת התעלמותה הרשמית של בריטניה מבעיה זו בחוזה לוזאן. התורכים טענו שהאשורים עצמם היו אשמים בסבלותיהם בגלל התקוממותם נגד השלטון העות'מאני בשנת 1915. כשהגיעו הדיונים למבוי סתום הסכימה תורכיה להעברת הבעיה לחבר הלאומים.

ועדת החקירה הראשונה והמרד הכורדי ב-1925
ב-6 באוגוסט 1924 התחדשו הדיונים על וולאית מוסול בז'נבה במועצת חבר-הלאומים, בנוכחות פתחי ביי התורכי ולורד פאַרמוּר (Parmoor) הבריטי. התורכים העלו מחדש את הצעתם בדבר משאל-עם, אולם בסופו של דבר הסכימו להצעה הבריטית אודות יפוי כוחה של ועדת חקירה בינלאומית לתווך ולחרוץ את הדין. כחברי ועדת החקירה התמנו דה-ווירסאן (De Wirsén) השבדי, טלקי (Teleki) ההונגרי וקולונל פאוליס (Paulis) הבלגי. בעוד הוועדה יושבת על המדוכה הוחלט להאריך את הסטאטוס-קוו הטריטוריאלי בוולאית מוסול, שהצביע על החלוקה הבאה: מרביתו של הוולאית הייתה בידיים בריטיות, חלקו הצפוני – בידי התורכים, חלק מנפת חכיארי, צפונית לוולאית – בידי האשורים, וקטע מהסנג'אק של סוליימאניה היה בידי שייח' מחמוד ברזאנג'י. במאי 1923 וביולי 1924 חזרו הבריטים והשתלטו פעמיים על סוליימאניה לשם "הקמת מינהל אזרחי". בעת ובעונה אחת ניסו התורכים למנות מושל משלהם בחכיארי ולהדוף את האשורים, נוכח מחאות בריטיות. האשורים פנו גם בבקשת סיוע צבאי מהקאאמקם העיראקי של עמאדייה, ולקחו בשבי את הוואליהתורכי של צ'אל בנפת חכיארי, למרות שהם הוזהרו לבלתי פתוח בפעולות צבאיות. הוואלי התורכי שוחרר והוזהר על ידי הבריטים שיקפיד על הסטאטוס-קוו. למרות זאת חדר גייס תורכי (ב-14 בספטמבר) לג'זירת אבן עֹמר ע"י החידקל, בתוך וולאית מוסול, התקדם לעבר אשוטה, הרס את כפריהם המחודשים של האשורים בהניסו 8,000 לוחמים אשורים לעמאדייה הבריטים הפציצו את הכוח התורכי מהאוויר ופרטי החדירה התורכית הובאו לידיעת מועצת חבר הלאומים, שאסרה בשלהי ספטמבר על כל תנועות צבאיות שהיו עשויות לשנות את מאזן הכוחות. ב-5 באוקטובר תבעו הבריטים באולטימאטום את נסיגת היחידות התורכיות מכל אותו שטח ההפקר עד אשוטה. כתוצאה מכך פנו התורכים לחבר הלאומים, ובשלהי אוקטובר 1924 כונסה מועצת החבר לישיבה יוצאת מהכלל בבריסל. נגד הטענה הבריטית להחזרת קו הגבול מתקופת הסטאטוס-קוו שקדמה ל-24 ביולי 1923, טענו התורכים כי הבריטים היו הראשונים להפר את התיחום הטריטוריאלי בכובשם את סוליימאניה. מועצת החבר החליטה בקווים כלליים ברוח הגישה הבריטית על התוויית "קו בריסל", שלא היה שונה בהרבה מהגבול הצפוני של שטח הכיבוש הבריטי בעיראק מה-24 ביולי 1923, אולם סוליימאניה וחכיארי פונו על ידי הבריטים והתורכים. "קו בריסל" בשינויים קלי-ערך מהווה עד היום את הגבול בין עיראק לתורכיה. הפשרה שהושגה בבריסל אפשרה לוועדת החקירה הבינלאומית לסייר באזורי המריבה בינואר 1925. חקירותיה של הוועדה הביאה לכלל מסקנה, כי הדת והגזע של אוכלוסי וולאית מוסול אינם מעצבים את הזיקה הלאומית והמדינית. בהמלצותיה הוטעם גם כי אוכלוסי הוולאית נוטים כללית לעיראק יותר מאשר לתורכיה מחמת שיקולים כלכליים וטובת-ההנאה הצומחת ממימשל המנדט, ולאו דווקא מטעמי סולידאריות עם מלכות ערבית. כתוצאה מכך המליצה הוועדה הבינלאומית על העקרונות הבאים: א) השארת המנדט הבריטי על עיראק ל-25 שנים נוספות; ב) הקדשת תשומת לב לתביעותיהם המנהליות והחינוכיות של הכורדים והכרה בשפתם הרשמית; ג) העברת וולאית מוסול לעיראק בתום תקפת המנדט. הדגשת חיוניותו של אזור נהר דיאלא להשקאת מחוז בגדד; ד) השארת בעיית החלוקה לשיקולו של חבר הלאומים. אם אמנם יוחלט על חלוקת הוולאית – הומלץ על נהר הזאב הקטן כגבול.
בפברואר 1925, שעה שוועדת החקירה סיירה דרומית ל"קו בריסל", פרץ מרד כורדי בהנהגת שייח' סעיד, מנהיג מיסדר הנקשיבנדים. מקום מושבו של השייח' הווה מרכז לעלייה לרגל שלשבטי זאזא השיעיים, בין יובלי הפרת העליון (קארא-סו ומוראד-סו). סיבותיו של מרד זה⁶ היו התנגדותם של הכורדים לתהליכי ה"תירוכּ" והמודרניזציה שנכפו עליהם על ידי כמאל אתא תורכ, שכן מעמדם של השייח'ים עשוי היה להתערער כתוצאה מכך. הממשלה הלאומית באנקרה הייתה מעוניינת להמעיט בערכו "הלאומי" של מרד זה ולהציגו כתנועה ריאקציונית גרידא. אולם הנקשיבנדים עשו הכנות להסתערות על דיארבכה בהתאם להסכם התורכו-צרפתי מאוקטובר 1921 ("חוזה פרנקלין-בויון") התירו הצרפתים הסעת יחידות צבא תורכיות במסילה הבגדאדית, שעברה בתחומי המנדט הצרפתי בחבּ, לפני בוא התגבורות ערכו לוחמי שייח' סעיד פשיטה נועזת על ארזרום, אולם ב-28 באפריל נשבו המורדים בגאֶנז' על ידי יחידות הצבא התורכיות ויתרתהלוחמים נכנעה, בניגוד לבריטים ששינו והחלו את מדיניותם העיראקית לאחר מרד 1920, החמירו התורכים את תהליכי הרפורמות החילוניות שלהם ו"תירוכּ" הכורדים.

ועדת לַיידונֶר ויישוב בעיית מוסול
המלצותיה של ועדת החקירה הבינלאומית התקבלו בעין יפה על ידי ממשלת בריטניה, להוציא את ההמלצה האלטרנטיבית בדבר חלוקת הוולאית וקביעת הגבול על הנהר הזאב הקטן. בעוד שבריטניה הצהירה על נכונותה לקיים את ההמלצות, יהיו אשר יהיו, לא נתנה תורכיה כל ערבויות בעניין קיום מימשל עצמי לכורדים. באשר להתוויית "קו בריסל" הציעה בריטניה ליפות את כוח מועצת חבר הלאומי למתן החלטה סופית, בעוד שהתורכים צידדו בהתוויית הגבול תוך הסכם דו-צדדי בין בריטניה ותורכיה. תביעתם זו של הנציגים התורכיים התכחשה להתחייבויותיו של פתחי ביי מספטמבר 1924, בטענה שהן אינן בנות קיימא, הואיל ולא אושרו על ידי בית-הנבחרים התורכי כל הבעיה הועלתה תוך התנגדות תורכית בפני בית הדין הבינלאומי. התורכים הביעו את התנגדותם לסמכותו של בית הדין הבינלאומי לשלול את זכויותיה של תורכיה כפי שאושרו בחוזה לוזאן. הצעות פשרה תורכיות חדשות נדחו על ידי בריטניה, שהתלוננה בינתיים של פשיטות פטרולים תורכיים דרומית ל"קו בריסל", ועל גירוש נוצרים רבים מהאזור התורכי לעבר עיראק. התורכים מצידם התלוננו על טיסות תצפיות בריטיות בשמי טריטוריה תורכית. בספטמבר 1925 ביקש הנציג הבריטי לשגר משקיפים משני עברי "קו בריסל" כדי למנוע תקריות. ב-28 בספטמבר יצא הגנרל האסטוני ליידונר (Laidoner) למוסול בראשות ועדה מצומצמת, שהורכבה מקצין צ'כי ודיפלומט ספרדי. המשלחת סיירה בתחום הבריטי בלבד. בדו"ח שלו הטעים ליידונר, כי הפשיטות משני עברי קו הגבול נבעו ממהותו המלאכותית של "קו בריסל" ומשיבושי-המפות שהיו בידי התורכים. כן ציין את המתיחות הרבה ששררה בתחום הבריטי מחמת גירושיהם של הנוצרים מהתחום התורכי. מרבית המגורשים היו כלדיאים, אשר בניגוד לאחיהם, האשורים ההרריים, לא התמרדו נגד העות'מאנים, אך סבלו, בדומה לארמנים בשנת 1915, מיחס ברוטאלי מצד יחידות צבא תורכיות, שהצליחו להסתנן לתחום הבריטי.
ב-21 בנובמבר 1925 החליט בית הדין הבינלאומי, כי ההחלטה שתינתן על ידי מועצת חבר הלאומים על התוויית הגבול העיראקי-תורכי תהיה סופית ומכרעת. ההחלטה צריכה הייתה להינתן על ידי הצבעת יד-אחת של כל חברי המועצה, להוציא את נציגי בריטניה ותורכיה. כן הטעים בית הדין הבינלאומי, כי בביצוע ההחלטות יידרש שימוש בכוח. הנציג התורכי דחה את החלטת בית הדין הבינלאומי בטענה הקודמת, כי החלטתו נוגדת את סעיפי חוזה לוזאן. לאחר השמעת דו"ח ועדת ליידונר בז'נבה החליטה מועצת חבר הלאומים לקבוע את הגבול התורכי-עיראקי בהתאם לתוואי "קו בריסל". בריטניה נקראה להאריך את המנדט על עיראק ל-25 שנים נוספות, כל זמן ועיראק לא נכנסה כחברה לחבר-הלאומים. כן הוטל על הבריטים לדאוג לאוטונומיה של הכורדים. פתרון בעיית מוסול, למורת רוחה של תורכיה, הוליד 3 חוזים מדיניים: א) ב-17 בדצמבר 1925 נחתם הסכם ידידות תורכי-סובייטי בפריס; ב) ב-13 בינואר 1926 נחתם הסכם בריטי-עיראקי חדש; ג) ב-5 ביוני 1926 נחתם חוזה בריטי-עיראקי-תורכי, כשתורכיה השלימה למעשה עם העובדות המוגמרות בוולאית מוסול: הגבול אושר סופית לאורך "קו בריסל", נקבעה רצועה מפורזת בת 75 ק"מ מכל צד כדי למנוע פשיטות של שבטים, נקבעה ועדה מתמדת לטיפול בענייני הגבול השוטפים ותורכיה פוצתה בתשלום 10% מתמלוגי הנפט, בתחום הזיכיון של מוסול למשך 25 שנה. לתורכים ניתנה זכות בכורה במשך שנה לרכוש את התמלוגים הללו בסכום של 0.5 מיליון ליש"ט.⁷
לסיכום פרשת מוסול יש לציין כמה נקודות: א) עמדת הבריטים לגבי הבעייה האשורית לונגריג (Longrigg) טען כי הבריטים התנגדו להקמת מדינה אשורית, ואילו הערכתו של טוינבי (Toynbee) היא הפוכה; ב) המחלוקת בין בריטניה ותורכיה נסבה לא רק על מוסול עצמה אלא על התוויית הגבול בין עיראק לתורכיה. הואיל ותחום נדידותיהם של הכורדים השתרע משני עברי הגבול חששו התורכים, כי הכורדים העיראקיים באזור סוליימאניה יסיתו את הכורדים התורכיים להקמת מדינה כורדית כוללת. הגישה הבריטית לגבי כורדיסטן העצמאית עבר שני שלבים: בפרק הזמן הראשון צידדו חוגים צבאיים בריטיים בהקמת מדינת-בובות כורדית, כחיץ מפני קווקז הסובייטית ותורכיה הכמאליסטית, שהיו בעלות ברית מובהקות. ייתכן והייתה טמונה כאן גם הכוונה לתקוע טריז בצפון-פרס ולנפנף בשוט הכורדי לעיני העיראקים עצמם. בפרק הזמן השני הוקרב הרעיון של כורדיסטן העצמאית על מזבח אינטרסי הנפט הבריטיים במוסול ולמען יחסי הידידות עם העיראקיים; ג) לפרשת הנפט הייתה השפעה רבה על פתרון בעיית מוסול מהבחינה הבריטית. יש לציין, כי גם לצרפתים ולאמריקאים היו אינטרסי-נפט במוסול בפרט ובעיראק בכלל.

הבעיה האשורית
אחרי חתימת ההסכם האנגלו-עיראקי (ב-5 ביוני 1926) היה המצב בצפון עיראק כדלקמן: מרבית האזור ההררי של חכיארי, מחוזם של האשורים בתקופת העות'מאנית, סופח מחדש לתורכיה. האשורים, שהתיישבו מחדש בשנת 1921 בשטח ההפקר בין הצבאות הבריטיים והתורכיים, גורשו לעיראק בשנת 1924 על ידי הצבא התורכי. בין השנים 1925-6 הפכו האשורים לפליטים, שהסתופפו בריחוק ממקומות מגוריהם באזור הספר התורכי, והיו נתונים לחסדיה של ממשלת עיראק. לפני מלחמת העולם הראשונה הוענקה לאשורים אוטונומיה תרבותית דה-יורה ואוטונומיה טריטוריאלית דה-פקטו, מעמדם המחדש והרעוע בתור פליטים עורר התמרמרות רבה בתוכם. באורח טבעי ראו האשורים הנוצרים בבריטים, ולא בעיראקים, את פטרוניהם. המגוייסים האשורים היו כפופים במישרין לנציב העליון הבריטי והופרדו מחילות המצב העיראקיים, אולם הימצאותם בתוך רוב מוסלמי עויין הביאה להתנגשויות בין יחידות אשוריות לבין אזרחים מוסלמיים במוסול (ב-1923) ובכרכוך (ב-1924). בעיית יישובם המחודש של כ-20,000 האשורים מחכיארי, לאחר קביעת הגבול התורכי-עיראקי וניתוקם ממחוזם, הייתה חמורה ביותר, שכן האשורים סירבו לחזור למעמדם הקודם כאיכרים וכאריסים לאע'אוואת הכורדיים. בהשפעת הנציב הבריטי החליטה הממשלה העיראקית, במרץ 1927, ליישב את האשורים בצפון המדינה, להקל את עול המיסים על האיכריהם, אך להימנע מכפיית יישובם במידה והתהליך ייתקל ביחס עוין מצד שכניהם. ואכן, התמנה פקיד התיישבות אשורי שהיה כפוץ במישרין לנציב העליון הבריטי כדי לנצח על מלאכת ההתיישבות. אולם דא-עקא, שתהליכי ההתיישבות נכשלו הן מפאת קשיי מימון והן מטעמים פסיכולוגיים: האשורים היו שרויים במצב של דמורליזציה מזה זמן רב והם חששו לגורלם ככל שהתרבו השמועות על סיום המנדט ועל מזימותיה של ממשלת בגדד לשסות בם את הכורדים. וכך, בתחילת שנות ה-30, התנהלה תעמולה עזה אנטי-עיראקית בין האשורים. הממשלה העיראקית הודיעה ביטול שחרורם של האיכרים האשוריים ממיסים מקץ 3 שנים, הינו בשנת 1930.
באוקטובר 1931 התכנסה מועצה אשורית במוסול בראשות הפטריארך מאר שַמְעון. החלטותיה של המועצה נוסחו בשני תזכירים מיוחדים שנשלחו לחבר הלאומים. בשניהם הוצהר, כי האשורים לא יוכלו לחיות בעיראק עם גמר המנדט הבריטי, והוצע להעבירם לשטח מנדטורי מערבי אחר, כלומר לסוריה הצרפתית. משום מה הגיעו התזכירים באיחור של שנה. ביוני 1932 הגישו החיילים האשוריים הודעות פיטורין למפקדיהם הבריטיים בטענם, כי בריטניה נכשלה בהבטחת עתיד העדה האשורית לאחר סיום המנדט וחתימת חוזה העצמאות עם עיראק. מנהיג העדה האשורית תכנן את ריכוזם של בני עדתו במחוז עמאדייה. ב-17 ביוני 1932 נשלח תזכיר אשורי נוסף לז'נבה ובו נתבע חבר הלאומים: א) לחדש את מעמד המִלֶת לעדה האשורית; ב) להחזיר את אזור חכיארי לעיראק ולהקים מחדש את כפרי האשורים באזור זה. בהמשך התזכיר הציע מר שמעון, כתחליף לשני הסעיפים הקודמים, הקמת בית לאומי אושרי בחבל עמאדייה שבמחוז מוסול, חידוש ההתיישבות בחבל זה ורישום הקרקעות על שמות מעבדיהן האשוריים; בניית בתי-ספר, בתי-חולים ומוסדות הקדש אשוריים, וכן הקמת ז'נדרמריה אשורית בחבל. תכנית אלטרנטיבית זו הייתה צריכה לקבל את אישור הממשלה העיראקית באמצעות שיגור ציר אשורי לבית הנבחרים בבגדד. בסוף התזכיר הוטְעָם, כי התביעות הללו חייבות להיכלל בחוקה העיראקית עד ה-28 ביוני, שאם לא כן לא יחזרו החיילים האשוריים מהתפטרותם. בינתיים ביקר המלך פייצל את מר שמעון בעמאדייה וניסה לרכוש את אמונו, אולם המנהיג האשורי נמנע מכל התחייבות בהצהירו, כי הוא ממתין לתוצאות התזכיר האשורי שנשלח לז'נבה, וכעבור זמן קצר נסע לשווייץ. עמדתה של בריטניה לרעיון הקמת המובלעה האשורית בעיראק הייתה שלילית, באמתלא של התנגדות כורדית וערבית.
ב-3 באוקטובר 1932 התקבלה עיראק כחברה לחבר הלאומים וועדת המנדטים של החבר ציטטה במסקנותיה את העמדה הבריטית, כי האשורים ויתר המיעוטים הלאומיים בעיראק יוכלו להפנות את בעיותיהם ישירות לממשלת עיראק העצמאית. מסקנות אלה הובאו לידיעת המנהיג האשורי שהגיע לז'נבה בשלהי שנת 1932. בדצמבר 1932 החליטה מועצת חבר הלאומים, בהשתתפות נציג ממשלת עיראק נורי אס-סעיד, לקבל את מסקנותיה של ועדת המנדטים, כלומר להימנע מהקניית מעמד מִלֶת לעדה האשורית. עם זאת הוחלט על העברת האשורים, שאינם חפצים בהתיישבות בעיראק, לארץ אחרת. מכאן ואילך הידרדרה הבעייה האשורית עד לגלגולה האחרון בצורת טבח טראגי על ידי הצבא העיראקי. את מלוא האשמה לכך יש להטיל על בריטניה, שעודדה את האשורים והפיקה מהם תועלת צבאית ומדינית. עוד ביולי 1931 הצהיר הנציב הבריטי בעיראק הֶמְפְרִיס (Humphrys) לפני ועדת המנדטים, כי "קבלתה של עיראק לחבר הלאומים מותנית במילוי התחייבויותיה. במידה ועיראק תיכשל – תחול האחריות המוסרית לכך על בריטניה". בכך קיבלה על עצמה בריטניה את מלוא האשמה לטבח האשורים, שפרץ בשנת 1933. משגה נוסף שהוליד את הטבח האכזרי הייתה אי-נכונותם של ממשלת עיראק והמנהיג הצעיר מר שמעון להגיע לעמק השווה, לאחר שהבעיה האשורית הופקרה על ידי בריטניה וחבר הלאומים והפכה לעניין עיראקי פנימי. שליחותו של המנהיג האשורי בז'נבה הסתיימה, למעשה, בכישלון, אם משווים את תוכן התזכיר האשורי מה-17 ביוני להצעותיה של ועדת חבר הלאומים מה-15 בדצמבר 1932.

השתלשלות אירועי הטבח באשורים
בתקופת שהייתו של המנהיג האשורי בז'נבה ניהלה ממשלת עיראק תעמולה מקיפה נגדו, ומינתה את יריבו לנשיא ועדת הייעוץ ליישוב האשורים. יש לזכור, כי בתוקף הנסיבות הביע מר שמעון את התנגדותו ליישוב האשורים, כיון שמבצע זה עשוי היה להתפרש כהשלמה עם המצב הקיים. בעוד שהמלך פייצל, שעמו קיים המנהיג האשורי מספר פגישות ידידותיות, יצא לאירופה, קיבל מר שמעון איגרת אולטימטיבית משר הפנים העיראקי, סוליימאן ביי, שבה נדְרָש לוותר על סמכויותיו ולהיכנע למדיניות הממשלה העיראקית בעילה שדין האשורים כדין שאר המיעוטים. ההיסטוריון הבריטי טוינבי (Toynbee) מוקיע גם הוא את חוסר הטקט בהעלאת בעיית התנגדותו של מר שמעון להתיישבות האשורית, בעת ובעונה אחת עם שיגור ההודעה הרשמית בדבר אי-הכרה במעמד המיוחד של העדה האשורית. אותו מישגה שהבריטים שגו ביחסם למנהיגי הכורדים (מחמוד מסוליימאניה ואחמד ברזאני) חזר ונשנה עתה על ידי העיראקים, שסירבו להכיר במנהיג המסורתי של האשורים. במכתב תשובתו שלל המנהיג האשורי את זכותה של ממשלת עיראק לפטרו. מאחורי אותה מדיניות של החוויית יד-תקיפה לאשורים ניצב, למעשה, המאיור הבריטי תומסון (Thomson), שמונה על ידי ממשלת עיראק כקצין מבצעי יישוב האשורים. אותו תומסון עצר את המנהיג האשורי במוסול וכלאו במעצר-בית בבגדאד עד לגירושו באוגוסט 1933. מעיראק, הגירוש בוצע, כנראה, ללא ידיעתו של פייצל ששהה באירופה, ובהתעלמות דו-פרצופית של הנציב הבריטי המפריס, ששיבח בשעתו את מאמציו של מר שמעון בהחזרת החיילים האשוריים המתמרדים לצבא הבריטי (יולי 1932).
ב-15 בדצמבר 1932 כונסו נכבדי האשורים במוסול על ידי המאיור תומסון וקולונל סטאפורד (Stafford), המפקח הבריטי המינהלי במוסול. הקצינים הבריטיים הציבו לאשורים את הברירה הסופית להישאר בעיראק או לעזבה, מבלי להתחייב שיתקבלו באחת הארצות השכנות. הנכבדים האשוריים, וביניהם הקצין האשורי לשעבר יאקו שצידד בנקיטת עמדה קיצונית, קיבלו על עצמם לשכנע את מר שמעון, במקום מעצרו. בבגדד, נאלצו להסכים לדרישותיהם של הבריטים והעיראקים. אולם מנהיגי העדה יאקו (Yaqu) ולוכו (Loco) עברו לסוריה וביקשו רשות כניסה לחטיבה מזוינת אשורית. הצרפתים סירבו להיעתר לבקשה והדפו את היחידות האשוריות מכפרי הגבול על ידי עמאדייה ושייח'אן. ברם האשורים הודיעו כי יחצו שנית בכוח את הגבול. נוכח עמדה תקיפה זו החליטו הצרפתים להימנע משימוש בנשק ודווחו השתלשלות העניינים לבגדד ולמוסול. ב-23 ביולי 1933 תבעה ממשלת עיראק מהשלטונות הצרפתיים בסוריה לפרוק אתנשקם של האשורים שיחצו את הגבול, בהתאם לסעיף הסדרי הגבולות שבחוזה האנגלו-צרפתי משנת 1927. בסוף יולי עברו למעלה מ-400 אשורים מזויינים את הגבול הסורי-עיראקי, אולם ב-4 באוגוסט גיששו קציניהם לקראת האפשרות של החזרתם לעיראק. נאמר להם, כי עליהם להתפרק מנשקם. העיראקים והצרפתים הבטיחו לאשורים, כי לאחר חזרתם לעיראק יוחזר להם נשקם. בסופו של דבר לא פרקו הצרפתיים את נשקם. לאחר הבטחה זו צלחו האשורים את נהר הגבול על ידי פֶּש חאבּור. בעת ובעונה אחת עשה גייס עיראקי את דרכו לעבר הגבול הסורי על מנת לתפוס את יאקו. גייס זה נצטווה למנוע בכוח את חזרתם של האשורים על ידי הקצינים העיראקיים, ובראשותם המפקד בכּר צדקי, שהיה ידוע באיבתו העזה לאשורים למרות הפצרותיהם של הנציגים הבריטיים סירבה הממשלה העיראקית לסלק את בכר צדקי מהפיקוד על גייס-העונשין.
המניעים העיראקיים לשימוש בכוח נגד האשורים היו כפולים: א) הרצון להיגמל אחת ולתמיד מתסביכי הנחיתות הצבאיים בפני הלוחמים האשוריים; ב) מניעת מרד כורדי והתלקחות כללית, שהיו עשויים לפרוץ אילו הצליחו האשורים במבצעיהם.
לפי עדותו של קולונל סטאפורד, התכוונו האשורים שחצו את נהר הגבל ב-4 באוגוסט להיכנע. מכאן מסתבר, שהגייס העיראקי פתח באש. לאחר שצליחתם של האשורים נכשלה חזר חלק מהם לסוריה והיתרה ניסתה להגיע במהירות לכפרי הגבול בעיראק. בין ה-7–11 באוגוסט ערכו הצבא העיראקי ויחידות כורדיות בראשותו של בכר צדקי טבח חסר-רחמים באשורים. נרצחו נשים וטף, כולל אשורים שמסרו מלכתחילה את נשקם לעיראקים ונהנו מ"חסותם" כביכול (האשורים בסִימֶל). סיכום כלל ההרוגים עלה על 600 נפש. רוב ההיסטוריונים מאוחדים בדעתם, כי תמיכתה של הממשלה הבריטית במשלחת העיראקית בז'נבה והימנעותה מהתערבות היוו את הגורם העיקרי לטבח. טוינבי מעיר, כי בעיותיה הפנימיות של בריטניה וחולשת כוחה הצבאי היו הגורמים העיקריים להחשת סיומו של המנדט הבריטי על עיראק. הייתה זו אירוניה של הגורל, כי הטבח אירע במחוז מוסול, שבריטניה נלחמה ממושכות על צירופו לעיראק. בכך מתחזקת ההנחה, כי בריטניה זנחה את האשורים לטובת האינטרסים המסחריים והכלכליים שלה, ומתוך רצון לפייס את הלאומנים העיראקיים. ראוי גם להוסיף, כי הטבח באשורים היווה את "המבצע הצבאי" הראשן של הצבא העיראקי החדש, שאומן וצויד על ידי בריטניה.
הטבח באשורים עורר גל אנטי-בריטי בעיראק. האיבה גאתה, כנראה, מתוך צפייה לצעדי תגמול בריטיים שבוששו לבוא. ב-17 באוגוסט הוציאו הבריטים את "מאַר שַמְעון" ממעצרו בבגדד והטיסוהו לקפריסין. מכאן שיגר המנהיג האשורי הגולה את מחאותיו לחבר הלאומים, שהועלו על סדר היום רק באוקטובר 1933. משלחת עיראקית, בראשות יאסין אל האשמי, הקדימה להגיע לז'נבה ולהביעה ברוב צביעות את התנצלויותיה על התקרית האשורית. בינתיים נפתח מחנה פליטים אשורי על ידי מוסול שכלל כ-1,500 עקורים אשוריים. בינואר 1934 התחייבה ממשלת עיראק לפני מועצת חבר הלאומים לתמוך במחנה הפליטים האשורי עד למציאת פתרון לבעיה, וכן להקדיש תשומת לב לביטחונם של האשורים.
בספטמבר באותה שנה הסכימה צרפת לתכנית "איחוד משפחות", הינו לקליטת למעלה מ-500 משפחות לוחמים אשוריים בסוריה. מועצת חבר הלאומים סמכה ידיה על הגירת האשורים העיראקיים לברזיל וממשלת ברזיל הביעה נכונותה לקלוט 500 משפחות מדי חודש בחודשו, אולם ההצעה הברזילאית ירדה מהפרק לאחר שהפרלמנט הברזילאי סירב לאשר את התכנית. בריטניה הציעה ברוב צביעותה ליישב את האשורים בגואינה הבריטית שבאזור קו-המשווה באמריקה הדרומית. צרפת מצדה הציעה את אזור הניגר המרכזי באפריקה כתחום מקלט. כל אותן תכניות היו בבחינת מס-שפתיים, שכן לא עמדו מאחוריהן כל אמצעי מימון רציניים. הגדיל עשות ראש ממשלתה של בריטניה, בולדווין, שהצהיר, כי אין באפשרות ממשלתו להיענות לבקשת חבר הלאומים לתרום לקרן הבינלאומית למימון העברת האשורים, כל עוד לא התקבלה תכנית מוסכמת ומפורטת ליישובם. בשנת 1934 נשאו האשורים את עיניהם לקנדה ולארה"ב, אולם לא נעשתה כל פעולה מאורגנת להעברתם. בסוף שנות ה-30 דעכה לחלוטין הבעיה האשורית, לאור התקשרותם של ענייני מלחמת העולם השנייה.

השתחררותה ההדרגתית של עיראק והחוזים עם בריטניה
סיומו של המרד משנת 1920, העברת ענייני עיראק מהמשרד הקולוניאלי שבהודו לידי ממשלת לונדון, והכתרתו המבויימת של פייצל למלך על עיראק (1921) שימשו תמרורים בדרך מאבקם של הלאומנים העיראקיים המפולגים בבריטניה. לאחר פרוץ המהומות ביום חגיגת השנה להכתרתו של פייצל נטלו הבריטים לידיהם במישרין את הנהלת ענייני המדינה. באוקטובר 1922 נחתם חוזה דו-צדדי בין בריטניה לבין הממונים העיראקים שלה. חוזה זה כלל בתוכו את תקנות המנדט, כביכול ללא שינה, למעשה, ללא כלום את מעמדה המדיני של עיראק. יתרה מזאת, חבר הלאומים ראה חוזה זה כהסכם פרטי בין בריטניה לעיראק, ולא כביטול המנדט, שנשאר מבחינה בינלאומית שריר וקיים. מבלי להזכיר את המושג "מנדט" נקבע תוקף החוזה ל-20 שנה, והבטיח את הפיקוח הבריטי על עיראק באמצעות צבא, יועצים ממשלתיים, הגנת זרים, פיקוח על ענייני הכספים והכלכלה ו"הדרכה" במדיניות החוץ. הן הובטח אי-סיפוחה של עיראק כמושבה לבריטניה. חתימת החוזה לא הייתה בה כדי לסנוור את עיניהם של העיראקים. הללו החרימו את הבחירות לאסיפה המכוננת שהייתה צריכה לאשר הסכם זה. באפריל 1923 ניאותו הבריטים לקצר את תחולת החוזה למשך 4 שנים ממועד אישור חוזה השלום עם תורכיה. בפרוטוקול שצורף לחוזה הסכימה בריטניה להפסיק את המנדט גם לפני תום מועד החוזה, הינו עם כניסתה של עיראק לחבר הלאומים. דא-עקא, שכניסתה של עיראק לחבר הלאומים הייתה מותנית ברצונה הטוב של בריטניה. כן ביטלו הבריטים את שיתוף הפעולה בין צבאם לבין הצבא העיראקי והעמידו את פקידיהם בפיקוח ממשלת עיראק במקום המציב הבריטי.
אולם ההתנגדות לחזוה 1922 לא שָכְכָה. המצב המדיני היה מעורפל והילכו שמועות על פלישה תורכית לוולאית של מוסול. ראשי השבטים השיעיים בפרת התיכון, שיצאו בגילוי דעת אנטי-בריטי, הוגלו. במרץ 1924 התכנסה האסיפה המכוננת העיראקית אך סירבה לאשר את ההסכם מתוך החשש, המוצדק לכשעצמו, כי שהייתם "הזמנית" של הבריטים בעיראק תיהפך לבלתי-מוגבלת, בדומה לשהייתם במצרים. ראש ממשלת בריטניה ומנהיג הלייבור, רמזי מקדונלד, איים כי אם החוזה לא יאושר עד יולי 1924 תחזור בריטניה ותפעל לפי כתב המנדט בלבד. איום זה, וכן הלחץ הבריטי שהופעל על צירי האסיפה המכוננת, הביאו בסופו של דבר לאישורו של החוזה על ידי 37 צירים, בעוד ש-31 אחרים נעדרו לאות מחאה, 24 – הצביעו נגד ו-8 נמנעו מהצבעה מתוך התנגדות אילמת. בספטמבר 1924 אושר החוזה על ידי מועצת חבר הלאומים ובריטניה ערבה לקיומו של החוזה על ידי עיראק. בשנת 1925 עמדה עיראק בסימן המתיחות שחלה בין בריטניה לתורכיה על פרשת מוסול.
בדצמבר 1925 פנתה, כזכור, מועצת חבר הלאומים לבריטניה ולתורכיה והזמינה אותן להגיע לכלל הסכם ידידותי על ביצוע העברת מחוז מוסול לעיראק. ברם חבר-הלאומים המליץ גם על הארכת המנדט הבריטי על עיראק ל-25 שנים, והמלצה זו סתרה את התחייבותה של בריטניה לעיראק (לפי הנספח הסכם אוקטובר 1922) לקצר את תחולת החוזה לתקופה מקסימלית של 4 שנים לאחר חתימת חוזה השלום עם תורכיה. כתוצאה מכך נחתם חוזה בריטי-עיראקי חדש ב-13 בינואר 1926, שאושר ברוב ניכר בבית הנבחרים העיראקי. חוזה זה ביטל את כל הסעיפים שנגעו להארכת החוזה מ-1922 וכן את הפרוטוקול. הוסכם שהחוזה משנת 1922 והסכמי המשנה שלו יישארו בתוקפם, עד כמה שהארכתם תהיה תלויה בחוזה עצמו, למשך 25 שנה, אלא אם כן תכנס בינתיים עיראק לחבר הלאומים. אישורה של עיראק לחוזה זה נבע מהשתפרות יחסם של החוגים השליטים בעיראק ובריטניה עקב הצלחתה להשיג את הכרת חבר הלאומים בסיפוחו של מחוז מוסול לעיראק.
בדצמבר 1927 נחתם הסכם נוסף בין שר המושבות הבריטי אורמסבי-גור לבין ג'עפר אל עסכרי נציג ממשלת עיראקי. בריטניה הבטיחה לתמוך במועמדותה של עיראק לחבר הלאומים בשנת 1932, תמורת המשך פיקוחה הצבאי והכלכלי על עיראק. החוזה משנת 1927 לא השביע את רצונם של הלאומנים העיראקיים, כיוון שמבחינה מעשית לא חל שינוי מהותי ביחסה של בריטניה לעיראק. שלטונו של הנציב העליון הבריטי, הנרי דובּס (Dobbs), חניך האסכולה ההודית, לא תרם לקירוב הלבבות בין הבריטים והעיראקים. בשנת 1927 הוחלף דובס בגילברט קלייטון (Clayton), אחד המומחים הערביים של בריטניה, בשעתו עם הגייס החג'אזי וקשר יחסי ידידות עם פייצל. עם מותו הפתאומי של קלייטון נתמנה כנציב עליון פראנסיס המפריס (Humphrys).
ב-30 ביוני 1930 חתמו הנציב העליון הבריטי ושר החוץ העיראקי נורי אס-סעיד על חוזה אנגלו-עיראקי חדש, שבו הוסכם על כריתת ברית אנגלו-עיראקית למשך 25 שנה, ובריטניה התחייבה לתמוך בכניסתה של עיראק לחבר-הלאומים בשנת 1932, להכריז על עצמאותה ולבטל את משטר המנדט. סעיפי החוזה האנגלו-עיראקי נוסחו בהתאם לטיוטת החוזה האנגלו-מצרי משנת 1929/30, שנדחתה בשעתו על ידי המצרים כיוון שסירבו לקבל את ההצעה הבריטית אודות סודן. הסעיפים העיקריים של החוזה האנגלו-עיראקי ונספחיו היו כדלקמן:
א) שיתוף הדוק ותיאום מלא במדיניות החוץ; ב) התחייבות בריטית להגן על עיראק לעת מלחמה, והתחייבות עיראקית להעמיד לרשות בריטניה את רכבותיה, נהרותיה, כבישיה ונמליה בתקופת חירום; ג) הוכרה הזכות הבריטית לקיים שני בסיסים אויריים (בחבאניה ע"י בגדד ובשֻעייבּה ע"ע בצרה). כן הוכרו הזכויות הצבאיות הבריטיות בהחזקת צבא באזור מוסול ובִהַניידִי למשך תקופת מעבר בת 5 שנים, והתור חופש מעבר של יחידות צבאיות בריטיות בשטחיה של עיראק; ד) שחרור הגייסות הבריטיים מתחולת החוק ומערכת המכסים העיראקיים; ה) זכות בכורה בריטית בהדרכת הצבא העיראקי, בציודו ובאימונו; ו) הקניית מעמד בכורה וזכויות העדפה לשגריר הבריטי בעיראק שיירש את הנציב העליון. ממשלת עיראק התחייבה לקבל על עצמה את כל התחייבויותיה הבינלאומיות של בריטניה לגבי עיראק.
ב-3 באוקטובר 1932 התקבלה עיראק לחבר הלאומים תמורת מתן ערבויות להגנת המיעוטים, ובכללם הכורדים; כן ערבה עיראק לזכויות הזרים והתחייבה לכבד את הזכויות האנושיות בכללן, ואת כל התחייבויותיה המנדטורית של בריטניה. בשנה זו נכנס חוזה העצמאות לתוקפו וזכה לתגובה עוינת מצד צרפת. לחוזה האנגלו-עיראקי נודעה חשיבות רבה, שכן הוא הווה דגם לחוזי העצמאות האחרים של מדינות ערב. החוזה האנגלו-מצרי משנת 1936⁸ וחוזיה של צרפת עם סוריה ולבנון באותה שנה נערכו באותה מתכונת. החוזה האנגלו-עיראקי ביסס במידה רבה את מעמדה של הצמרת השלטת בעיראק והבליט את מעמדו של נורי אס-סעיד, שהפך להלן לאדריכל הידידות העיראקית-בריטית, ושלט במישרין או בעקיפין בעיראק עד יולי 1958, עם תקופות ביניים קצרות. מצד שני חיזק חוזה זה את מעמדה של בריטניה בעיראק, ששלטה בעקיפין על הצבא, הכלכלה ומדיניות החוץ העיראקית, מבלי שתזדקק לקיים את ההתחייבויות המנדטוריות. היועצים הבריטיים למיניהם המשיכו לכוון מאחורי הקלעים את ענייני התקציב, המיסים ואימון הצבא. הם הותירו יד חופשית לעיראק לדכא את האשורים והכורדים, ותמכו בריכוז קרקעותיה ונכסיה של המדינה בידי קבוצת שייח'ים ונכבדים אחרים, ששיתפו פעולה במהודק עם פייצל ההאשמי וקציני הגייס החג'אזי לשעבר, שנמנו עם צמרת השלטון, כגון נורי אס-סעיד, ג'עפר אל עכסרי, ג'מיל אל מדפעי, יאסין אל האשמי וכד'.

בית-המלוכה ומבנה השלטון
בית המלוכה ההאשמי בעיראק מילא, לפחות,בתקופתו של פייצל (1921–1933) תפקיד מייצב וממתן, אולם השפעתו הייתה מוגבלת, שכן פייצל הועלה לשלטון בעזרתם של הבריטים. בעיני לאומנים רבים, מבני המשפחות המכובדות בבגדד ובבצרה, נראה בית המלוכה ההאשמי כנטע זר, כפרי האימפריאליזם הבריטי. מספר בלתי מבוטל מהנכבדים המקומיים ראה את פייצל ככלי שרת בידי הבריטים, והשקפה זו לא הייתה רחוקה מהאמת. שכן בית המלוכה ההאשמי היה זר להמונים העיראקיים ולמנטליות שלהם החוזה שנכפה על עיראק ב-1922 על ידי הבריטים התקבל, כזכור, בביקורת קשה על ידי הלאומנים המקומיים.
בעטיו של חוזה זה גונה גם פייצל כ"בוגד". למעשה, נקט פייצל במדיניות מתונה לאחר שנכווה בגחלת הלאומנית בדמשק וגורש על ידי הצרפתים. כיוון שמעמדו ועתידו היו קשורים הדוקות למדיניותם של הבריטים במזרח-התיכון, נמנע המלך העיראקי מלעורר את זעמם והתגלה כדיפלומט זהיר וגמיש. הוא נפגש עם מנהיג העדה האשורית וניסה לתווך בינו לבין הבריטים והלאומנים העיראקיים. האוריינטציה המדינית של פייצל בעיראק התבססה על טיפוח האווירה הפאן-ערבית, קירוב השבטים הסוניים והשיעיים והישענות על השבטים הסוניים. במדיניותו השבטית עמד לו ניסיונו מהתקופה החג'אזית.
בשנת 1925 אושרה החוקה העיראקית⁹ וזו העמידה לרשותו של פייצל סמכויות מרובות: הפיקוד העליון על הצבא, הכרזת בחירות, מינוי ממשלות ופיטוריהן, כינוס הפרלמנט ופיזורו, הכרזת מצבי-חירום ומינוי חברי הסנט. הפרלמנט העיראקי הורכב משני בתים. לסנט מונו על ידי המלך 20 חברים למשך 8 שנים, ומחציתם התחלפה מידי כל 4 שנים. הבית התחתון הורחב מ-100 צירים ל-135, ותקופת כהונתו נקבעה ל-4 שנים. זכות הבחירה הוענקה לגברים בני 20 ומעלה בעוד שזכות ההיבחרות הוגבלה לבני 30 ומעלה. ייצוג עדתי ניתן ליהודים (עד שנת 1948) ולאשורים. הבחירות היו בלתי-ישירות ונסתייעו ב"אלקטורים" (בוחרים) מיוחדים. שיטת הבחירות הייתה רובית-אזורית. כל השיטה הפרלמנטרית והטכניקה החוקתית, שהועתקו מארצות הדמוקרטיה של מערב אירופה, לא תרמו את המבנה החברתי והפיאודלי למחצה של עיראק. הייתה זו, למעשה, תַפְאוּרָה דמוקרטית למימשל דיקטטורי למחצה, שנשען על הפעלת לחץ על הבוחרים, קניית קולות, ניצול בורותם של ההמונים ושלילת זכות הבחירה מהנשים. משנת 1921 ואילך, במשך 29 שנה, התחלפו בעיראק 45 ממשלות, הינו כל ממשלה כיהנה בממוצע כ-7 חודשים. עובדה זו העידה על הזעזועים המדיניים וחוסר היציבות החברתית המאפיינים את עיראק עד היום. עם מותו של פייצל, בספטמבר 1933, התמוטט כל אותו מאזן-רעוע שהושג בין הסונים והשיעים, הנכבדים העירוניים וראשי השבטים, וכלל העיראקים והצבא הבריטי. ע'אזי, בנו של פייצל ויורשו, המשיך להסתייע ביועציו הבריטיים ובנאמני השושלת ההאשמית. הוא אמנם גילה נטייה ללאומנות קיצונית ולמדיניות אנטי-בריטית, בהשפעת עלייתן של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, אולם לא השכיל לשים קץ למאבק החברתי והדתי הפנימי. ע'אזי נספה בתאונת לכונית מסתורית בשנת 1939 ובנו הינוקא פייצל השני הועלה לשלטון. עד הגיעו לפרקו בשנת 1953 משלה בשמו מועצת עוצרים, בראשות האמיר עבד אל-אִלַאה.

שנות ה-30: תסיסות חברתיות וחיכוכים אישיים
מאז הקמתה של ממלכת עיראק ועד לתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה התפצלו החיים המדיניים במדינה זו סביב מפלגות-קיקיוניות, שהתרכזו סביב אישים ואינטרסים קבוצתיים. למפלגות אלה לא היה חוט שדרה אידיאולוגי, ולמעשה לא נבעו הבדלים מדיניים ביניהן. בתקופה העות'מאנית פעלה, כזכור, מפלגת "אל עהד" (הברית), שהחלה את התארגנותה כאגודת סתרים. קציני "אל-עהד" מילאו תפקידים חשובים בצבא פייצל בדמשק ונדדו עמו לבגדד לשם הקמת המדינה העיראקית החדשה. מבין קציני "אל עהד" לשעבר יש להזכיר את נורי אס-סעיד, ג'מיל אל-מדפעי וצאלח ג'בר.
בנפרד מאנשי פייצל הסוניים פעלה בעיראק מפלגת "אל אסתקלאל" (העצמאות), בהנהגתו של שייח' מוחמד אַצ-צִדְר, ממשפחת חכמי-דת שיעיים, שהיה פעיל במרד שנת 1920. לאחר מספר שנות גלות בסוריה חזר אצ-צדר לעיראק והיה לראש האסיפה המכוננת, נשיא הסנט וחבר מועצת העוצרים. בשנות ה-20 המוקדמות פעלו בעיראק "חזבּ אל ווטני" (המפלגה הלאומית), בראשות אבו א'ת-תִ'מַן, "חזב אל נהדה" (מפלגת התחייה), ו"חזב אל חור" (מפלגת החירות), שלא היה כל הבדל מהותי ביניהן. כן נוסדה בשנות ה-20 "חזב אש-שַעבּ" (מפלגת העם) על ידי יאסין אל האשמי, בגדדי ששירת בדרגת גנרל בצבא העות'מאני, והצטרף לפייצל לאחר מלחמת העולם הראשונה בדמשק. כן פעלה זמן מה קבוצת "תַקדֻם" שייצגה את האינטרסים של השייח'ים הסעדוניים ופורקה לאחר שמנהיגה הסעדוני התאבד.
בשנות ה-30, לאחר חתימת החוזה האנגלו-עיראקי, חידש נורי סעיד את "אל-עהד", שדגלה בביצוע הסכם העצמאות. נגד קבוצה זו התאחדו מפלגות "אלווטני" ו"אש שעבּ", והקימו את סיעת "אל-אִחַ'א" (האחווה), בשנת 1930, על בסיס ההתנגדות לאישור החוזה עם בריטניה. מנהיגיה של סיעה זו היו כּאמל ג'אַדִרְג'י, חכּמת סליימאן ויאסין אל האשמי. באותן שנות ה-30 המוקדמות התגבשה קבוצה אחרת של משכילים צעירים שדגלו ברפורמיזם בצביון שמאלני. בקבוצה זו – "אלאהאלי" (התושבים) – התבלטו האידיאולוגים עבד אל פתאח אבראהים, שהושפע מהמהפכה הסובייטית, ומוחמד חדיד, כלכלן שמאלי. בטאונם של אנשי "אלאהאלי", שהחל להופיע בבגדד בפרוס שנת 1932, דגל ב"עממיות" (שעבייה) ובהשלטת רפורמות סוציאליות, כשהדגש הושם על פטריטיזם עיראקי. בשנת 1934 הפך החוג הרעיוני של אנשי "אלאהאלי" למפלגה של ממש, לאחר שמדינאים עיראקיים ידועים הצטרפו אליה. מביניהם יש להזכיר את כאמל צ'אדרג'י מ"אלאח'א", ג'עפר אבו א'ת-תִ'מן, מנהיגה לשעבר של "חזב אלווטני", שנוסדה בשנת 1922 לשם ארגון ההתנגדות למנדט הבריטי, והתאחדה כזכור עם "חזב אש-שעב" ב-1930 לשם מניעת אישורו שת החוזה האנגלו-עיראקי מ-1930. התגבורת החשובה ביותר שהגיעה למפלגת "אל-אהאלי" בשנת 1935 הייתה אישיותו של חכמת סוליימאן, שפרש מצמרת "אלאח'א" עקב סכסוכים אישים עם חבריו. כבר בשנת 1932 התחסלו כמעט כל הסיעות האחרות להוציא את "אלאהאלי".

קבוצת "אל-אהאלי", עסקניהָ וקציני הצבא
המהפכה הצבאית הראשונה בארצות ערב בכלל ובעיראק בפרט שהתחוללה בשנת 1936 – התאפשרה הודות לאיחוד זמני של קבוצת "אלאהאלי", שדגלה ברפורמיזם ובסוציאליזם מעורפל, עם מספר קציני צבא, שדגלו בדיקטטורה צבאית. איחוד אינטרסים זה היה מכוון נגד שלטון ממשלתו של יאסין אל האשמי ("ביסמרק העיראקי"), שניסה לקדם את האינטרסים האישיים שלו ושל רשיד עאלי באמצעות החוויית מדיניות של יד חזקה בענייני פנים וטיפוח מדיניות פאן-ערבית כלפי חוץ. כל זמן ואנשי "אלאהאלי" הסתפקו במסגרת רופפת של חוג רעיוני נשארו הם נטולי כוח מדיני. בשלב הטרום-מפלגתי היו דַבָּרֶיהָ של "אלאהאלי" מפולגים בין המשכילים העיראקיים שרכשו את השכלתם בחו"ל, ונטו לסוציאליזם (עבד אל-פתאח אבראהים ומוחמד חדיד), לבין בוגרי המכללה הבגדדית למשפטים. האידיאולוגיה הרשמית של החוג הרעיוני התמצתה ב"שעבייה" (עממיות); הייתה זו סיסמה מעורפלת כלשהו, מכל מקום לא היה זה סוציאליזם אמיתי, אלא תכנית לרפורמות כלליות ללא הבדל דת וגזע. חוג "אלאהאלי" – בניגוד לקומוניסטים – הכיר במוסדות הדת והמשפחה, תמך בפטריוטיזם עיראקי, אולם דחה לאומנות קיצונית המביאה לכלל אימפריאליזם. קבוצת "אלאהאלי" הגבירה את פעולתה לאחר שאישים כאבו א'ת-ת'מן, צ'אדרצ'י וחכמת סוליימאן הצטרפו לוועד-הפועל שלה. הם קשרו קשרים עם חוגים אחרים שהתנגדו לממשלת יאסין אל האשמי, כגון "החברה למלחמה בבורות" ומספר עסקנים קומוניסטיים. האישים שהצטרפו ל"אלאהאלי" זה מקרוב (סוליימאן ואבו א'ת-ת'מן) צידדו בחיזוק מעמדה של המפלגה על ידי קירובם של אנשי-צבא, ממתנגדי המשטר, לשורותיה. עבד אל פתאח אבראהים פרש מ"אלאהאלי" לאחר שהוועד הפועל של הקבוצה החליט ליהפך למפלגה מדינית ולרכוש את תמיכתו של חוג קציני הצבא. ככל שפעילותה של הקבוצה הפכה לאופוזיציונית-מדינית כן גם נגנזה סיסמת ה"שעבייה", ובמקומה הסתפקו ראשי "אלאהאלי" בדיבורים סתמיים על רפורמות. כך נסללה הדרך לשיתופם של קציני הצבא העיראקי. בסוד "אלאהאלי", ובהפעלתם בביצוע המהפכה בשנת 1936.
תפקידו של הצבא בדיכוי המרידה האשורית ובטבח הברברי שנערך באוגוסט 1933 העלה את יוקרתו בכלל ואת מעמדו של בכר צדקי בפרט. זה האחרון הפך לגיבור לאומי ממש עקב דיכוי האשורים. זאת ועוד, בשנת 1935 נסערו הרוחות באזור הפרת התיכון, פרצו 5 התקוממויות שהתפשטו על פני מחוזות אחרים. הממשלה היססה בתחילה לשגר גייסות נגד השבטים המתמרדים וניסתה לכוף את השפעתה באמצעות ראשי השבטים שישבו בבית-הנבחרים. אולם הניסיונות עלו בתוהו, שכן במרץ 1935 גאה נחשול המרי בין השבטים השיעים של הפרת התיכון, שניזון לא רק מרגשות דתיים, אלא גם מרגשות קיפוח נגד הממשלה, שהורכבה בעיקרה ממוסלמים סוניים. תעמולת המורדים הוקיעה את הסטיות המוסריות מיסודותיו של האסלאם ולֻוותה בביקורת עזה נגד מיסי המים והקרקע שהוטלו על השבטים. כן הובלטה נימת הקיפוח המסורתית של השיעים נגד הסונים, שתפסו, כזכור, את עמדות המפתח בשלטון, במינהל ובמערכת השיפוטית. המרי קיבל מימדים אלימים באזור דיוואניה ודוכּא, בסופו של דבר, על ידי בכר צדקי בסיוע חיל האוויר הבריטי. זמן מה לאחר מכן פרצו מרידות בין השבטים הכורדיים והילידיים בג'בל סנג'אר. אלא האחרונים היו פטורים מגיוס לצבא בתקופה העות'מאנית תמורת תשלום כופר, אולם מעתה הוטלה גם עליהם חובת הגיוס. גם התקוממויות אלה דוכאו על ידי הצבא העיראקי שהסתייע בבריטים.
דיכוי האשורים, הכורדים והיזידים הוכיח לכל כי הצבא הינו הכוח המבצעי היחידי שהיה מסוגל לשמור על הסדרים במדינה. בקרב צמרת הצבא רווחו סנטימנטים פאן-ערביים, שעודדו בעקיפין על ידי מדיניותו של פייצל. הצבא העיראקי היה החייל היחידי שיכול היה לתרגם את רעיון המדינה הפאן-ערבית הלכה למעשה. קציניו ראו בחיזור הצבא ובהשלטתו על עיראק מכשיר יעיל לביסוס היציבות המדינית של המדינה, כשלב ראשון לשחרורם של כלל-הערבים מהאימפריאליזם הבריטי והצרפתי. הדוגמאות של הדיקטטורות הצבאיות בתורכיה ובפרס והשלטת הרפורמות בארצות אלה חיזקו את השקפותיהם של הקצינים העיראקיים. מסביב לאישיותו אפופת הילת הזוהר הצבאית של בכר צדקי התרכזו קצינים צעירים, שתמכו במפקדם, כל אימת וגילה עמדה תקפה נגד הממשלה. בכר צדקי, שהיה כורדי לפי מוצאו, התיידד עם חכמת סוליימאן שעה שזה האחרון כיהן עדיין כשר הפנים בממשלת יאסין אל האשמי. סוליימאן תמך בשעתו בבכר צדקי בדיכוי האכזרי של האשורים. השאיפות האישיות של בכר צדקי התמזגו עם רעיונותיו אודות תפקיד הצבא כמכשיר להגשמת השאיפות הפאן-ערביות. המכשול העיראקי שעמד בדרכו היה טה אל האשמי, הרמטכ"ל ואחריו של ראש הממשלה יאסין אל האשמי. מתוך כך העדיף בכר צדקי לתמוך במועמדותו של ידידו חכמת סוליימאן לראשות הממשלה, שכן היה מובטח לו שזה האחרון ימנה אותו לרמטכ"ל. כן הושפע מהצלחת הדיקטטורות הצבאיות בתורכיה ובפרס שהתקדמו במדיניות הרפורמות שלהן.
חכמת סוליימאן, תורכמני לפי מוצאו, היה חבר מפלגת "אלאח'א" לשעבר ושר הפניםעד 1935. הוא היה האישיות השנייה בחשיבותה אחר יאסין אל האשמי מנהיג המפלגה וראש הממשלה. סוליימאן נחשב למתקדם בדעותיו ולבעל השפעה מרובה על שבטי הפרת התיכון. כיוון שהיה גם המבוגר ביותר בקרב אנשי "אלאהאלי" נודעה לו יוקרה אישית רבה, והוא שימש גם כמתווך בין אנשי "אלאהאלי" לבין בכר צדקי. בשנת 1935 עמד חכמת סוליימאן מקרוב על תוצאות ההפיכה הכמאליסטית בביקורו בתורכיה. מכיוון שהתחנך בנעוריו בקושטא יכול היה להעריך ולהעריץ את הישגי "התורכים-הצעירים", ולא כל שכן – את הרפורמות הכלליות של אתא-תורכ. במאמריו בעיתונים העלה סוליימאן על נס את הישגי הרפובליקה התורכית והוקיע את ממשלת בגדד על מחדליה, כתוצאה מהחתירות ההדדיות של שריה וסגניהם.

ההפיכה באוקטובר 1936 ומהלכיהָ
באוקטובר 1936 נסע טה אל האשמי, הרמטכ"ל העיראקי, לתורכיה. לפני כן תכנן את עריכת אימוניו של הצבא העיראקי באזור מוסול. את שעת הכושר הזאת עמד לנצל בכר צדקי, שהתמנה כרמטכ"ל בפועל, לשם ביצוע ההפיכה וכיבושה של בגדד. צדקי תכנן את הכיבוש בעזרת עבד אל-לטיף נורי, מפקד הדיביזיה השנייה ואיש אמונו של בכר צדקי, שהודיע על המזימה לחכמת סוליימאן. ביצוע ההפיכה חולק לשני שלבים: א) הדיביזיה הראשונה בפיקודו של בכר צדקי תעלה על בגדד מנקודת היערכות של כ-50 ק"מ צפונה מהבירה, כשהדיביזיה השנייה תוחזק בעתודה; ב) המטרת עלונים ממטוסים על הבירה לשם הכשרת הלבבות של בני הבירה למשטר המהפכה. הצבא המהפכני כונה כ"צבא הרפורמה הלאומית", ובעוד קציניו עושים את הכנותיהם האחרונות, הצליח חכמת סוליימאן לשכנע את חבירו ב"אל אהאלי" בנחיצות ניצולה של שעת הכושר לביצוע הרפורמות, ובאמיתות כוונותיהם של מפקדי המהפכנים להסתלק מהשלטון לאחר הפלת הרבינט של יאסין אל האשמי ורשיד עאלי. על העלונים שנועדו להגיע לידיעת בני בגדד חתם בכר צדקי ואילו על האיגרת למלך ע'אזי חתמו צדקי ולטיף נורי כאחד.
ב-24 באוקטובר נפוצו שמועות, כי יחידות הצבא עולות על בגדד. 5 מטוסים המטירו את העלונים שפנו אל בני בגדד ולפקידי הממשלה לשתף פעולה עם היחידות הצבאיות, ולעזוב את משרדיהם לאות מחאה עד לכינון הממשלה החדשה. כן פורסם בעלונים, כי הצבא פנה אל המלך בתביעה לפטר את ממשלת יאסין אל האשמי ולכונן ממשלה חדשה בראשותו של חכמת סוליימאן. המלך ע'אזי קיבל מברק שהודיע לו על נאמנות הצבא למרות עלייתו על בגדד.
כתוצאה מהחמרת המצב הזמין המלך ע'אזי לארמונו את השגריר הבריטי סר ארצ'יבלד קלרק-קר. זה האחרון יעץ למלך לכנס מועצה ממשלתית מיוחדת ולמנוע את התערבות הצבא במדיניות. המועצה שנתכנסה כללה את ראש הממשלה – יאסין אל האשמי, שר החוץ – נורי אס-סעיד ושר ההגנה – ג'עפר אל-עסכרי, בעוד שרשיד עאלי, שר הפנים, נשאר במשרדו ועמד בקשר עם ראשי המחוזות. יאסין אל האשמי הציע להדוף את המורדים והטיח האשמות בפני המלך. ע'אזי הכחיש את האשמה כי המרד נעשה בהסכמתו והעדיף לא להגיב על הצעת התגובה של יאסין. כתוצאה מכך התפטר ראש הממשלה, והשגריר הבריטי הציע להזמין את חכמת סוליימאן למועצה הממשלתית ובכך סיים את השתתפותו בה. לפני עוזבו את המועצה ביקש השגריר הבריטי את יאסין אל האשמי ונורי אס-סעיד לבקרו בשגרירות לאחר פגישתם עם סוליימאן. בינתיים הגיע זה האחרון לארמון המלך ומסר את איגרת קציני הצבא לרסותום חיידר,¹⁰ מנהל משק הארמון, וסירב להשתתף במועצה הממשלתית. מסתבר, באמת, שהמלך ע'אזי התנגד לבלימת המורדים משום שלא שכח ליאסין אל האשמי את ההגבלות שהטיל על פעילותו. בשלב זה לא נותר לראש הממשלה אלא להתפטר.
עוד לפני הגיעו למועצה שהתקיימה בארמון המלך הוציא שר ההגנה – ג'עפר אל עסכרי – פקודות מנוגדות. הוא ציווה על מצב הכן בקרב יחידות הצבא ששכנו בבירה, אך הזהירן מפני פתיחה באש לפני שובו מארמון המלך. כנראה, שתמך בהתפטרותו של יאסין אל האשמי, אך לאחר הפיטורין התנגד לעלייתו של "צבא הרפורמה הלאומית" על בגדד. שר ההגנה הסכים להעביר במו ידיו איגרת אישית מע'אזי לבכר צדקי, שבה ציווה המלך על עצירת ההתקדמות עד להתבהרות המצב. צדקי, שראה בשליחות זו ניסיון לחסל את המרידה, ציווה על ארבעה מקציניו לרצוח את ג'עפר אל-עסכרי. בהשתלשלות ענייות זו ראה ההיסטוריון העיראקי מג'יד ח'דורי¹¹ שגיאה הרת-אסון, שהרי אל-עסכרי היה אהוד על קציני הצבא, שכן נחשב לאביו של הצבא העיראקי ולמעצבו. בכר צדקי היה מיטיב עשות אילו היה מנהל מו"מ עם שר ההגנה.
יחד עם זאת שגה אל-עסכרי בכך שהופיע אישית, במקום לשגר את אחד מפקידיו, לאחר שציווה עוד קודם לכן לבלום את המורדים. מכל מקום, הרצח הכתים את בכר צדקי והקנה לו אויבים רבים. "צבא הרפורמה הלאומית" נכנס לבגדד, הן מחמת שאפתנותו של מפקדו להופיע כמנצח, והן מחמת שמועות שווא שנפוצו בדבר תמיכת המשטרה והשבטים בממשלה שהתפטרה. בעקבות הרכבת ממשלתו החדשה של חכמת סוליימאן גורשו יאסין אל האשמי ורשיד אלי אל-כיילאני לסוריה, ואילו נורי אס-סעיד נמלט בחסות בריטית למצרים. בממשלה החדשה ריכזו אנשי "אלאהאלי" את רוב התיקים: סוליימאן עמד בראשותה וכיהן גם כשר הפנים. ג'עפר אבו א'ת-ת'מן השיעי כיהן כשר הכספים; כמאל צ'אדרג'י – שר הכלכלה והעבודות הציבוריות; עבד אל-לטיף נורי, עוזרו הצבאי של צדקי, התמנה לשר ההגנה; יוסף עז אד-דין – שר החינוך; צאלח ג'בר השיעי – שר המשפטים; ונאג'י אל אציל, דיפלומט מקצועי שייצג בשעתו את השריף חוסיין מחג'אז בלונדון, התמנה לשר החוץ. בכר צדקי, "גיבור" ההפיכה ומחוללה, החליט להסתפק בתפקיד הרמטכ"ל כדי לחלוש ישירות על הצבא, שהיווה, כזכור, את המניע העיקרי בהפיכה.
ממשלת חכמת סוליימאן כללה במצעה תכניות לרפורמה מרחיקת לכת, כגון הלאמת מפעלי ההשקאה והחשמל, הלאמה חלקית של התעשייה, מתן אשראי חקלאי לפלאחים, עידוד הקואופרציה, הנהגת מיסי ירושה ולימוד חובה, קיצור יום העבודה ל-8 שעות והבטחת שכר עבודה הוגן לפועלים. במדיניות החוץ הצהיר חכמת סוליימאן על תמיכתו בשיתוף הפעולה עם בריטניה, בהתאם לחוזה האנגלו-עיראקי מ-1930, ועל הסתייגותו הזהירה מהמדיניות הפאן-ערבית של הממשלה הקודמת. כן הוחלט על הקמת "מפלגת הרפורמה הלאומית", בהשתתפות אנשי "אלאהאלי" וגורמים אחרים, שנועדה לתמוך בממשלה בביצוע מדיניותה. בחורף של שנת 1936/7 קוימו גם בחירות חדשות. אולם הממשלה לא הייתה עשויה מיקשה אחד, שכן התרוצצו בה מגמות שונות ומנוגדות של חסידי "אלאהאלי", שנטו לרפורמות ולפטריוטיזם עיראקי מחד גיסא, ושל חסידי המגמה הפאן ערבית, שרווחה בעיקר בקרב קציני הצבא מאידך גיסא. המגמה ליצירת דיקטטורה צבאית, כדוגמת משטריהן של תורכיה ואיראן, התעכבה עקב חילוקי דעות פנימיים שרווחו בקרב קציני הצבא. בין הפאן-ערביים לבין הלאומניים, שאליהם נטה בכר צדקי עצמו. זה האחרון איבד הרבה מיוקרתו לאור התנהגותם המגונה של חייליו – משענתו היחידה – ברחובותיה של בגדד. חילוקי הדעות האחרים ששררו בממשלה נגעו לעניין הוויתורים לפרס באזור הגבול של נהר שט אל ערב ולוויתורים לטובת תורכיה בעניין הנפט של מוסול. במאי 1937 פרצו התקוממויות באזור דיו ואנייה, אותו מקום מועד לפורענויות. ראשי המתקוממים, שבאו מקרב בעלי האחוזות הגדולות, התנגדו לחלוקת קרקעות לשם יישוב השבטים. מספר צירים מבית הנבחרים והסנט תמכו בקשר נגד הממשלה, שהואשמה עתה בקומוניזם. הביקורת וההתמרמרות נגד הממשלה גברו והלכו ומעמדו של חכמת סוליימאן התערער בהדרגה, במיוחד לאחר שניתק את קשריו עם אנשי "אלאהאלי". השתעבדותו לבכר צדקי הייתה עתה גלויה. זה האחרון הקיף עצמו בקצינים כורדיים ודחק את רגלי הפקידות העיראקית הבכירה מעמדות המפתח.
הממשלה הואשמה גם בהפרת החוזה האנגלו-עיראקי על ידי קניית נשק מאיטליה. ביוני 1937 התפטרו ארבעה שרים כמחאה על דיכוי המהומות בדיוואניה. המתפטרים היו ג'אדרג'י, אבו א'ת-ת'מן ג'בר ועז אד-דין. אמנם ביולי 1937 פורסם דוח ועדת לורד פיל (Peel) בדבר חלוקת ארץ-ישראל, ועובדה זו איפשרה לממשלת עיראק להופיע בראש מצדדי פאן-ערב, אולם מחווה זה לא חיזק את מעמדה המעורער של הממשלה. האוריינטציה הפרו-תורכית של חכמת סוליימאן ובכר צדקי התבטאה בחתימת חוזה סעד עביאד (9 ביולי 1937) עם תורכיה, פרס ואפגניסטן; חוזה זה, שהתאפיין בערפול, הבטיח שיתוף פעולה מסוים בין המדינות החתומות, בעיקר בענייני הסדרת הגבולות ובעיית הכורדים, ב-1 באוגוסט 1937 נרצחו בכר צדקי ומפקד האויריה ג'וואד בשדה התעופה של מוסול, שעה שהיו בדרכם לחזות באימוני הצבא התורכי. רוצחיהם נקמו בכך את דמו של שר ההגנה ג'עפר אל-עסכרי, שהיה מייסדו ומארגנו של הצבא העיראקי, ונהנה בשעתו מפופולאריות רבה. כשניסה חכמאת סוליימאן להעמיד לדין את רוצחי צדכי וג'וואד נוכח לדעת, כי אין הוא נהנה יותר מאמונים של קציני הצבא.
ב-17 באוגוסט נפלה ממשלתו ובמקומה באה ממשלת מעבר בראשות ג'מיל אל-מדפעי, מי שהיה מחבריה של אגודת "אל-עהד" ומראשי המרד בשנת 1920.

הערכת ההפיכה ותוצאותיה
ההפיכה של בכר צדקי בתמיכת אנשי "אלאהאלי" היוותה אות לבאות במדינות ערב בכלל ובעיראק בפרט. היא הוכיחה, כי הצבא הינו הכוח היחידי העשוי להשתלט על המדינה ולכוונה כראות עיניו. תחושת הכוח שפיעמה את קציני הצבא העיראקי תורגמה לשפת המטרות השאפתניות האישיות. דוגמת הדיקטטורה הצבאית של אתא-תורכ והצלחת מדיניות הרפורמות שלו – היוותה מופת נעלה לכל קציני הצבאות הערביים. נוכח מחדליהם של המדינאים האזרחיים וחיכוכיהם האישיים, נוכח הקריקטורה הפרלמנטרית-הדמוקרטית, שלֻוותה בשחיתות מנגנונית ואישית, חשו קציני הצבא העיראקי את היתרון שבצבא העומד לרשותם, ושאפו לשים קץ לטלטלה המדינית ולמהומות הפנימיות. מבחינה זו היוותה הפיכת אוקטובר 1936 אות מבשר להפיכות הצבאיות בסוריה ובמצרים. ההתערבות של הצבא העיראקי בחיים המדיניים הביאה לחילופין מהירים של הממשלות בין השנים 1937–1941, וגרמה לאי-יציבות בולטת בשלטון המינהלי ול-6 הפיכות נוספות, שהאחרונה שבהן – מרד רשיד עאלי וארבעת הקולונלים ב-1941 – הייתה מכוונת במפורש נגד הבריטים. הפיכת בכר צדקי הוכיחה לרפורמיסטים, כי אין להם כל בסיס של תמיכה מדינית עממית. משהגיעו לשלטון נפרדו דרכיהם והם הסתכסכו עם צמרת הצבא. גם חכמת סוליימאן עצמו נאלץ ב-9 חודשי שלטונו לנטוש את כוונותיו הסוציאליות ולהישען יותר ויותר על הצבא. אופייה השמאלני של ממשלת חכמת סוליימאן הוטל בספר מלכתחילה, כשם שהאידיאולוגיה ה"עממית" של אנשי "אלאהאלי" הייתה מעורפלת ונתונה לחילוקי דעות פנימיים. מעניינת במיוחד היא ההשוואה בין ההפיכה הצבאית העיראקית ב-1936 לבין ההפיכות הצבאיות בסוריה, החל ממהפכת חוסני אז-זעים (1949), לבין המהפכה של כת הקצינים במצרים (1952). שלוש ההפיכות הצבאיות – בעיראק, בסוריה ובמצרים – באו שנים מספר לאחר קבלת העצמאות הלכה למעשה. אחר רכישת העצמאות המדינית רווחו במדינות הללו מגמות למדיניות של רפורמות בקרב קציני הצבא. בשלוש המדינות חלה חתירה לקראת דיקטטורות צבאיות. בעיראק נמנע, כאמור, משטר זה עקב חילוקי הדעות בקרב צמרת הצבא. אולם הצלחתו של אתא-תורכ היוותה נושא לחיקויים במצרים, בעיראק ובסוריה. הפיכת חוסני אז-זעים בסוריה ניזונה, בדומה להפיכת נג'ב-נאצר במצרים, מכישלונם של המדינאים האזרחיים ומהמפלה במלחמת ארץ-ישראל. ההישענות על הזרוע הביצועית של הצבא והזדקקות לכוח בביצוע ההפיכה הושפעו, ללא ספק, מעליית המעצמות הפשיסטיות באירופה. האיבה למערב בכלל ולבריטניה בפרט שלהבה את כל מדינות ערב. בעיראק הואשמה בריטניה במדיניות של "הפרד ומשול", נוכח השאיפה שרווחה בקרב חוגי הצבא העיראקי להקמת פדרציה כלל-ערבית. בהפיכת הקצינים במצרים (1952) בוטלו כל המפלגות בניגוד להפיכות הצבאיות בעיראק (1936) ובסוריה (1949).
לאחר מהפכת בכר צדקי פעלו בצמרת המדינית העיראקית שלוש קבוצות עיקריות: א) סיעת נורי אס-סעיד, אדריכל האנגלו-עיראקית וחסיד בית המלוכה ההאשמי. קבוצה זו כללה את הצמרת הפיאודלית, אילי המסחר והתעשייה ופקידי מנגנון בכירים; ב) סיעת רשיד עאלי וטה אל-האשמי, ששללה מתוך עמדה לאומנית קיצונית את מדיניות השיתוף עם הבריטים, וחיפשה בעלי ברית בקרב הנאצים והפשיסטים. ראוי לציין, כי רשיד עאלי עצמו שיתף פעולה עם הבריטים בשעתו; ג) קבוצות סיעתיות שונות שהתרכזו סביב אישים כג'מיל אל-מדפעי, רדא אש-שביבי ואחרים. אישים אלה לא גילו עמדה עקבית באוריינטציה המדינית שלהם, אם כי, להלכה, שמרו אמונים לחוזה האנגלו-עיראקי מ-1930. ממשלת המעבר של ג'מיל אל-מדפעי, שירשה את מקומה של ממשלת סוליימאן בתמיכת בכר צדקי, לא האריכה ימים. אמנם "הסדר-הישן" הוחזר על כנו, המנהיגים הגולים חזרו והחתירות ההדדיות נמשכו כבימים ימימה. בשלהי שנת 1938 הדיח נורי אס-סעיד בסיוע הצבא את ממשלת אל-מִדְפָעִי, אולם מדיניותו הפרו-בריטית לא עלתה בקנה אחד עם האהדה לנאצים ולפשיסטים, שהתפשטה על פני עיראק. לפיכך הודח אס-סעיד במרץ 1939 על ידי הפיכה צבאית, אך חזר לשלטון באותה שנה והחזיק מעמד בקושי עד מרץ 1940.
ב-4 באפריל 1939 נהרג המלך ע'אזי בתאונת דרכים ע"י בגדד. מותו המסתורי הביא להשתוללות אנטי-בריטית והקונסול הבריטי במוסול, מונקטון, נרצח על ידי המון פרוע. בכך הופגנה בעליל השנאה שרחשו ההמונים לבריטים, בעידודם ובתעמולתם של פריץ גרובּה (Grobba), השגריר הגרמני בבגדד, שהאשים את הבריטים בביום תאונת הדרכים. סייע בידיו עמיתו השגריר האיטלקי גבריאלי. ההשפעה הגרמנית גברה מאחר ורשיד עאלי אל כיילאני, שחזר לעיראק לאחר מפלת ממשלת חכמת סוליימאן, כיהן בשנת 1939 כראש עוצר המדינה, ובמרץ 1940 ירש את אס-סעיד בראשות הממשלה. לאחר מותו של ע'אזי שלטה בעיראק מועצת עוצרים בשם פייצל השני הינוקר. בראשה עמד האמיר עבד אל-אלאה, שהיה מקובל ואהוד על הבריטים.

3) פרס ואפגניסטן

פרס

המצב המדיני אחר המלחמה
בסיומה של מלחמת העולם הראשונה נמצאה פרס במצב רעוע הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. בתקופת המלחמה שמרה פרס על ניטראליות, אם כי בתחומיה הצפוניים התחוללו קרבות בין התורכים והרוסים, בעוד שבחלקיה הדרומיים טיהרו חיילות בריטיים את הסוכנים הגרמניים, ולחמו בשבטים שהתנכלו למתקני הנפט. בשנים 1919–1920 נמצאה רוסיה בשלהבות המהפכה ובעיצומה של מלחמת אזרחים מרה. תורכיה לחמה על חייה נגד יוון, ואפגאניסתאן הייתה נתונה להשפעה בריטית. במילים אחרות: בריטניה יצאה מהמלחמה וידה על העליונה. בהיעדר יריבים מתחרים, שאפו הבריטים לפרוש כליל את חסותם על פרס. כוחות בריטיים שהו במרכזה של פרס ומשלחות צבאיות שוגרו צפונה לסייע לרוסים-הלבנים במלחמתם נגד הסובייטים בקווקז, באזרבייג'אן ובמרכז אסיה. רעיון השליטה על פרס והפיכתה לאזור של חיץ-מגן על הודו מפאתי צפון קסם במיוחד למנהל הבריטי בהודו. הואיל ופרס לא השתתפה בפועל במלחמת העולם הראשונה דחו הבריטים את צירופה של המשלחת הפרסית לוועידת השלום בפאריס. לעומת זאת, ציווה לורד קרזון, שר החוץ הבריטי, על פרסי קוקס להחתים את שלטונות טהראן על חוזה, שיבטיח את הבכורה הבריטים בפרס. ואכן, ב-9 באוגוסט 1919 נחתם חוזה-כפייה מעיין זה בלונדון, שהבטיח לפרס, תמורת השתעבדותה המוסווית, סיוע צבאי וכספי וכן מילווה כספי ניכר. חוזה כפייה זה נגד לחלוטין את שאיפותיהם של הלאומנים הפרסיים. הללו רצו להפיק את מלוא התועלת מתבוסותיהן של רוסיה ותורכיה העות'מאנית. משלחתה של פרס בוועידת השלום בפאריס עמדה לתבוע לא רק את ביטול החוזה האנגלו-רוסי משנת 1907 בדבר חלוקתה של המדינה וביטול הקפיטולציות, אלא אף התיימרה להעלות תביעות יתר טריטוריאליות על חשבונה של רוסיה, ובכללן כל השטחים שאבדו לפרס מראשית המאה ה-19, כגון גיאורגיה, אזרבייג'אן, באקו, קווקז, ארמניה ואריואן וחבלי אסיה המרכזית עד מֶרְו וחִ'וַוה. זאת ועוד, הפרסים התיימרו לרשת את כורדיסטאן ועיראק עד לנהר פרת על חשבון האימפריה העות'מאנית. אולם התביעות הפרסיות לא זכו להידון על ידי ועידת השלום בפאריס. ברם, בפרוס שנת 1920 הצטרפה פרס כמדינה ריבונית לחבר-הלאומים. כתוצאה מכך, נאלצה בריטניה לוותר על מקסם שווא בדבר הפיכתה של פרס לשטח חסות. הנחותיו האימפריאליסטיות של לורד קרזון התבדו ונמוגו נוכח התנגדותו העיקשת של המג'ליס הפרסי, שסירב בכל תוקף לאשר את הסכם לונדון מאוגוסט 1919. יתרה מזאת, המשלחת הצבאית הבריטית בראשות גנרל דיקסון, והמשלחת הכלכלית בראשותו של ראמיטאג'-סמית נצטוו לעזוב את טהראן. כיוון שכך, לא נותר לבריטים אלא להסתייע בכוח הזרוע, ולכך הם כבר לא היו מוכנים. אליבא דאמת, המדיניות הבריטית לא גרסה מעולם, כי פרס מצוייה בתחום הממשל הקולוניאלי הבריטי הישיר, אלא ראתה בה רצועת חיץ בין הודו לרוסיה. יתרה מזאת, הלחץ הפנימי מצד מצדדי-השלום ומשלמי-המסים הבריטיים הניא את הממשלה הבריטית מלהסתבך בהרפתקאות נוספות בפרס. כתוצאה מכך, נטשה בריטניה את מדיניות תמיכתה הצבאית. בכוחות האנטי-סובייטים באסיה המרכזית, ובשלהי שנת 1919 החלו היחידות הבריטיות לפנות את אזורי הספר הרוסיים. השליטה הצבאית הבריטית על פרס הוחלשה בשנת 1920. עד אפריל 1921 פונו, למעשה, כל היחידות הצבאיות הבריטיות מפרס, ובכך התחזקו ידי הלאומנים הפרסיים, שתבעו לבטל את החוזה האנגלו-פרסי מאוגוסט 1919.
לעומת היחסים המתוחים ששררו בין פרס לבין בריטניה בשלהי מלחמת העולם הראשונה, חפצה הממשלה הסובייטית לקנות את ידידותה של פרס בדומה לרכישת ידידותה של תורכיה הכמאליסטית. עוד בשנת 1918 יצאה ממשלת מוסקבה בהכרזה פייסנית כלפי המוסלמים והצהירה על ביטול כל הזיכיונות וטובות-ההנאה האחרות שניתנו לרוסיה הצארית על ידי ממשלת פרס. בספטמבר 1920 קיימו הסובייטים את קונגרס עמי-המזרח בבאקו וחזרו והכריזו על ידידותם לעמי אסיה המנוצלים על ידי האימפריאליזם המערבי. בעת ובעונה אחת התנהלו דיונים במוסקבה בין הסובייטים של פרס בדבר חתימת ברית ידידות. הסובייטים חיפשו את קירבתם של תורכיה, פרס ואפגאניסתאן על מנת להיחלץ מהבידוד המדיני שנכפה עליהם על ידי מעצמות המערב, ולהופיע כתומכי תנועות השחרור האנטי-אימפריאליסטיות באסיה. ברם המגמות הסובייטיות האמיתיות התגלו בהקמת הרפובליקה הקומוניסטית בגילאן בשנת 1920.

הרפובליקה בגילאן והקומוניסטים הפרסיים
לאחר שרוב היחידות הבריטיות נסוגו מאזור הספר הרוסי נלחצו כוחותיהם של "הרוסים הלבנים" ומפקדם דניקין על ידי הגייסות הסובייטים. ב-18 במאי 1920 נחת כוח רוסי בפיקודו של הקומיסר רסקולניקוב בנמל הפרסי אֶנזֶלי (פהלווי) שבחוף הים הכספי, ואילץ את יחידת המצב הבריטית להיסוב משם. הכוח הרוסי השתלט במהרה על כל אותה רצועת חוף שבין הים הכספי והרי אלבורז. בתמיכתו ובעידודו של כוח זה הכריז המנהיג המקומי ברֶשְתְ, קוצ'יק ח'אן, על הקמת הרפובליקה הסובייטית של גילאן. הגרסא הסובייטית הרשמית להקמת הרפובליקה ניערה את חוצנו מכל אחריות, בהסבירה כי משלחתו הצבאית של רסק לניקוב שוגרה על ידי הרפובליקה הסובייטית של אזרבייג'אן, שלא עמדה, כביכול, תחת מרותה של מוסקבה. תירוץ זה היה שקוף למדי מכדי שיתקבל על דעת הפרסים. בכל זאת חתמו רוסיה הסובייטית ופרס על חוזה ידידות בפברואר 1921. בניגוד לחוזה הכפייה הבריטי ויתרו הסובייטים על כל זיכיונותיהם הקודמים מהתקופה של רוסיה הצארית, והשאירו לעצמם רק את זכות הדייג בים הכספי. חוזה הידידות כלל גם סעיף מוזר שהתיר את משלוחן של יחידות צבא סובייטיות לפרס, במידה ופרס תיהפך לבסיס לתוקפנות אנטי-סובייטית. סעיף זה נָגַד את האינטרסים הפרסים באותה תקופה והיווה מכשלה רצינית ליחסיהן של רוסיה ואיראן בעתיד. קרוב לוודאי, שהפרסים הסכימו להכללתו, הן מחמת חששותיהם מפני השתלטות בריטית, והן מחמת צפייתם לפינוי הכוחות הסובייטים מגילאן. ואכן באוקטובר 1921 פינו הסובייטים את יחידותיהם מגילאן וממשלתו של קוצ'יק ח'אן נפלה לאחר שכוח צבאי פרסי תפס את ערי המפתח בחוף הים הכספי. מכל מקום, אישורו של החוזה האנגלו-פרסי נדחה שוב ושוב על ידי המג'לס עד לביטולו הסופי על ידי רִזַא ח'אן.
חלקה של המפלגה הקומוניסטית הפרסית בפרשת גילאן מחוור וברור לחלוטין. ראשיתה של מפלגה זו בשנת 1917, ובסיסה הארגוני הסתמך על ארגון פועלי הנפט הפרסיים בבאקו. מנהיג המפלגה, חיידר ח'אן, פעל בשעתו בטבריז, בירת אזרבייג'אן, נגד השאה מוחמד עלי במרד של שנת 1908–1909. לאחר מכן הוקמו סניפים בטבריז ובטהראן. פעילי הסניף הטבריזי היו, בעיקר, ארמנים ותתארים מבאקו. דחיפה רצינית להתקדמותה של המפלגה ניתנה עם הקמת הרפובליקה הקומוניסטית בגילאן. חיידר ח'אן השתתף כשר בממשלתו של קוצ'יק ח'אן. בשנת 1920 התקיים הקונגרס הכלל-פרסי של הקומוניסטים באֵנזלי. קונגרס זה קיבל החלטות ארגוניות חשובות בדבר הקמת איגודים מקצועיים של פועלי תעשייה וחקלאות. כן הוחלט על פעולות תעמולתיות בתוך השכבות המשכילות. בקונגרס באקו ייצג חיידר ח'אן את הקומוניסטים הפרסיים. גם כאן הושם הדגש על הפעולות הארגוניות והקמת איגודים מקצועיים. אופיים הנחשל של האיגודים המקצועיים הפרסיים הקשה על ההשתלטות הקומוניסטית. הצלחות יחסיות נזקפו לקומוניסטים הפרסיים בכרמונשאה, מקום שם היו פועלים-שכירים רבים, וכן בטהראן, באיגוד פועלי הדפוס. השפעת הקומוניסטים הפרסיים במג'לס בטהראן כמעט ולא הייתה קיימת. בבחירות של שנת 1920 הם הופיעו כ"גוש-הלאומי" ונכשלו כישלון חרוץ. לעומת זאת, עמד בראש קבוצת מיעוט במג'לס הציר סוליימאן מירזא, לשעבר חבר המפלגה הדמוקרטית הפרו-גרמנית. ציר זה ארגן אחר המלחמה את "המפלגה הסוציאליסטית-הדמוקרטית", שנתמכה על ידי האיגודים המקצועיים את אזור עדאנה וקיליקיה. הסכם זה נעשה ללא ידיעתה של בריטניה ובניגוד לרצונה. הצרפתים שוו תוקף להסכם אנקרה בחתמם באוקטובר 1921 על הסכם מחודש עם התורכים ("הסכם פראנקלין-בויון"), שבו התירו לתורכים להחיש תגבורות צבאיות לאזור מוסול דרך מסילת-הברזל שעברה בתחומי המנדט הצרפתי בחַלב. בכל תקופת המאבק המדיני שניטש על וולאית מוסול בין הבריטים לבין התורכים נקטו הצרפתים עמדה פרו-תורכית, מאחר שהבריטים לא תמכו בצרפתים בפרשת חבל הרוהר בגרמניה. באותה תקופה, היינו בשנת 1923, הקים האמריקאי צ'סטר קולבי מחדש את "חברת הפיתוח התורכית אמריקאית" שקיבלה זיכיון על הנחת קווי מסילות-ברזל וטלגרף במחוזות המזרחיים של תורכיה ובוולאית מוסול. כן הותר לו לנצל רצועה בת 20 ק"מ משני עברי המסילה. בריטניה סירבה להכיר בחוקיות הזיכיון. בינתיים המליצה ועדת החקירה של חבר הלאומים בדו"ח שלה מיולי 1925 על הכללת וולאית מוסול בעיראק בשני תנאים: (א) השארת המנדט הבריטי ל-25 שנה. (ב) שיתוף הכורדים במנהל האזורי ושמירת זכויותיהם. הסכסוך על פרשת מוסול הועבר, כזכור, להכרעת בית-הדין הבינלאומי בהתנגדותה של תורכיה, אשר סירבה להכיר במשטר המנדטים ובחלוקתם מאחר והם התבססו על נתוני הסכם סייקס-פיקו.
ב-5 ביולי 1926 נחתם באנקרה הסכם בריטי-תורכי, שלפיו השלימה תורכיה עם אובדנו של וולאית מוסול והסכימה להתווית הגבול התורכי-עיראקי לאורך "קו בריסל". כן הוסכם שתורכיה תקבל 10% מתמלוגי הנפט של אזור מוסול למשך 25 שנה, בתנאי שהיא תקנה תוך שנה אחת את התמלוגים הנזכרים. עוד קודם לכן, ב-24 במרץ 1925, חתמה "חברת הנפט התורכית" על הסכם זיכיון עם ממשלת עיראק למשך 25 שנה. ההסכם נחתם אמנם לפני סיפוחה הרשמי של וולאית מוסול לעיראק, אולם וודאות הסיפוח לא הוטלה כבר בספק. משום כך, חלה הזדהות אינטרסים מלאה בין בריטניה לבין עיראק, שהייתה מעוניינת כמובן בהכנסת אזור מוסול לתחומיה. ההסכם משנת 1925 היווה, אפוא, את הסכם היסוד בין עיראק העצמאית לבין חברת נפט בינלאומית. המאבק על הזיכיון העיראקי גרם, כזכור, להחרפת יחסיהן של ארה"ב ובריטניה. לאחר חתימת הסכם סאן-רמו, כינס שר המסחר האמריקאי הובֶר (Hoover) את חמש הקבוצות האמריקאיות העיקריות שהתאחדו
ב-N.E.D.C.¹ והאיץ בהן להרחיב את פעילותן מחוץ לארה"ב, בהבטיחו את תמיכת הממשלה האמריקאית בעיקרון "הדלת הפתוחה" בשטחים שנותקו מתורכיה העות'מאנית. ביוני 1922 נשלח ג'והן קדמן (Cadman), נשיא "חברת הנפט האנגלו-פרסית", לארה"ב לשם ניהול מו"מ עם וולטר טיגל (Teagle), נשיא חברת הנפט של ניו-ג'רזי ומנהיג קבוצת החברות האמריקאית. קדמן הציע לאמריקאים חלק מסוים ב"חברת הנפט התורכית". אולם בינתיים הוענק הזיכיון לקולבי צ'סטר ונחתם הסכם לוזאן, שלא פתר את בעיית מוסול. ההסכם ממרץ 1925 בין "חברת הנפט התורכית" לבין עיראק כלל את הסעיפים הבאים: (א) מתן זכויות ל"חברת הנפט התורכית" בכל עיראק, חוץ מבצרה ו"השטחים המועברים" למשך 25 שנה. לאחר מכן יועבר רכוש החברה לעיראק.
(ב) התחייבותה של החברה לעריכת סקר גיאולוגי תוך 8 חודשים. תוך 32 חודש חויבה החברה לבחור 24 חלקות בנות 8 מיל מקובע כל אחת מתוך שטחי הזיכיון. כן חויבה לבצע קידוחי ניסיון תוך 3 שנים. (ג) לפי סעיף 6 של ההסכם, נקבע כי ממשלת עיראק תציע תוך 4 שנים 24 חלקות כנ"ל לתחרות חופשית. (ד) החברה התחייבה לשלם לממשלה תמלוגים בשיעור 4 שילינג זהב עבור כל טון מטרי של תפוקת הנפט למשך 20 שנה לאחר הנחת צינורות הנפט. כן נקבע כי יותר מאוחר יבוססו התשלומים לפי ערך הנפט בשווקים. (ה) "חברת הנפט התורכית" נשארה רשומה כחברה בריטית עם יו"ר מועצת המנהלים, שהיה גם כן בריטי.
עיקר חשיבותו של חוזה זה היה בקביעת 24 החלקות הנוספות ("outside areas") שהוצאו מתחומי הזיכיון של "חברת הנפט התורכית" ועיכבו את חיפושי הנפט בעיראק. סעיף המניעה העצמית (Restrictive Provision) של "חברת הנפט התורכית" היה לרועץ בעיני האמריקאים מנגנון מינהל מסובך ואיטי, וכתוצאה מכך הפסידה את ההזדמנויות לרכוש זיכיונות בבחריין ובסעודיה. (ג) החברה עסקה רק בשלבים המוקדמים של תעשיית הנפט: חיפוש, גילוי, הפקה ותובלת נפט עד לנמלי הים-התיכון. האמריקאים לחצו והשיגו באמצעות "הסכם ההפעלה" (=agreement) את הפיכתה של ה-I.P.C. לחברה "שאינה נושאת-רווחים" (Working non-profit making Company).
פירוש המונח היה שכל אחד משותפי ה-I.P.C. קיבל נפט גולמי ושילם את דמי הפקתו ותובלתו בתוספת רווח מסוים. דמי הרווח שולמו כדי להפעיל את החברה. הישג זה של האמריקאים הינו הגדול ביותר בכל פרשת מאבק-השתלבותם ב"חברת הנפט העיראקית". נימוקיהם לטובת השגת מטרה זו היו כדלקמן: (א) הואיל ו"חברת הנפט העיראקית" נרשמה בבריטניה, חויבו החברות האמריקאיות לשלם מסי הכנסה כפולים, הן לממשלת בריטניה והן לממשלת ארה"ב. (ב) האמריקאים שאפו למנוע את התחרות בין חברות הנפט השונות של ה-I.P.C. בשיווק המוצרים המוגמרים. שכן לו הייתה ה-I.P.C. חברת נפט רגילה העוסקת בזיקוק ובשיווק כאחד, כי אז היא הייתה עלולה לגזול את השווקים שהוחזקו על ידי החברות השונות שהתאגדו בה. לפיכך העדיפו האמריקאים לקבל את הנפט הגולמי, לזקקו ולמכרו באמצעות רשתות השיווק הקיימות. הסכם זה תאם את האינטרסים של החברות הגדולות ב-I.P.C., אולם ניתקל בהתנגדותו של גולבנקיאן, שלא היו לו כלי תובלה ואף לא מערכת זיקוק ושיווק משל עצמו. חברת הנפט של גולבנקיאן העדיפה שה-I.P.C. תעסוק בכל שלבי תעשיית הנפט ורווחיה יגדלו בהרבה כתוצאה מהסדר מלא. ראוי לציין, כי בתקופה זו היה השוק העולמי רווי בנפט והיה קשה למכור כמויות נפט קטנות. בעניין זה של השאה הפרסי יש להזכיר את פתיחת המכללה בטהראן, על ששת מדוריה והמכון התיאולוגי שלה, בשנת 1934. ארבע שנים לפני-כן בוטלו לימודי החובה הדתיים במוסדות החינוך היסודיים והתיכוניים. עוד בשנת 1932 נאסר על קיומם של בתי-ספר יסודיים בהנהלת זרים. בתחומי הלבוש וההופעה נאסר על הופעה בלבוש מזרחי החל משנת 1928. במקום הפֶז והטורבאן הונהגו כובעים ומצנפות נוסח צרפת.
תהליך האמנציפציה של הנשים התנהלה, אף היא, בהדרגה. תחילה הוגבלו הבעלים במתן גטין, ולהלן הותר לנשים לעסוק בתפקידים ציבוריים. בשנת 1935 הופיעו נשי הארמון בתלבושת אירופית, כשהן מהוות מופת אישי, ולאחר מכן על פי החוק לענוד את הצעיף המסורתי. כל אותם תיקונים לוו בהתנגדות חריפה ולעתים אף אלימה, אך התקבלו, בסופו של דבר, בעיקר בערים. באותה שנת 1935 נוסדה האקדמיה האיראנית לספרות שמשימתה הראשונה הייתה לטהר את השפה הפרסית ההודו-איראנית מהניבים הערביים שנספחו אליה. אולם בניגוד לתורכית לא שונה האל"ף-בי"ת הפרסי לכתב לטיני. הגושפנקא הרשמית לכלל התיקונים ניתנה בשינוי שם המדינה מ"פרס" ל"איראן" במרץ 1935.
בתחום הכלכלי חל גם פיתוח בקנה-מידה מודרג ביוזמת הממשלה ובפיקוחה. היה זה מעיין אטטיזם בלתי-רשמי. לאחר התפטרותו של הכלכלן האמריקאי ד"ר מילספאוו נמסרה ראשות הבנק האיראני הלאומי לידי הגרמני לידנבלאט (Lidenblatt) בשנת 1928. כוחו של הבנק יופה להדפיס שטרות ובכך פקעה זכות זו שהייתה עד אז נחלתו של הבנק האימפריאלי של איראן שעמד תחת פיקוח בריטי. הממשלה האיראנית עשתה מאמצים ניכרים לפיתוח ענפי תעשייה שונים בסיוע גרמנים ברוב המקרים. בשנת 1931 הוקם מוסד "מונופול סחר החוץ" האיראני, שנועד לבלום את השפעת הסחר הסובייטי. למרות הקמתו של מוסד זה, נסגרה הדלת בפני יוזמה מסחרית פרטית. בסיכום, מרבית פעולותיו של רזא שאה הופסקו עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה. משתי משימותיו העיקריות – השתחררות מהשפעת חוץ והתמערבות – הושגה בעיקר המשימה השנייה. השוואת הישגיו של רזא שאה להישגי כמאל אתא-תורכּ מעידה על יתרון ברור לטובת זה האחרון, שכן התנאים הנחשלים ששימשו כרגע לפעולת השאה הפרסי היוו אבן נגף בתהליך החדרת הרפורמות. יתר על כן, ההשפעה המעמיקה של ראשי-הדת הייתה לו למכשול. ולבסוף, אישיותו של רזא הייתה חסרת מעוף, בעלת רקע תרבותי מוגבל ומלאת יומרות אישיות, בניגוד לאישיותו של אתא-תורכּ.

מדיניות החוץ האיראנית
בנתונים המיוחדים של איראן כאומה קטנה יחסית, אשר זכתה בעצמאותה הלכה למעשה רק בשנת 1919, לאחר שהשתחררה מהלחצים המדיניים שכוונו נגדה מדרום ומצפון, ניתן להכליל את מדיניות החוץ שלה כמדיניות של "סטאטוס-קוו" ושמירת הקיים. בדומה למתקפה שקדמה למלחמת העולם הראשונה, כן גם בשנות ה-30 המאוחרות, גברה והלכה השפעתה של גרמניה בממלכה, שכן גרמניה נראתה למעצבי המדיניות האיראנית כמעצמה בלתי-אימפריאליסטית. מכל מקום מהלכיה המדיניים של גרמניה סייעו, במידת מה, להקלת הלחץ המדיני המסורתי על איראן מצד בריטניה בדרום ומצד רוסיה הסובייטית בצפון. התנוחה הגיאופוליטית של איראן מראה על דמיון מסוים לתנוחתה של תורכיה. זוהי אחת הסיבות החשובות לעקרונות הדומים של מדיניות החוץ של שתי המדינות.
בוועידת השלום בפריס העלו הנציגים האיראניים תביעות טריטוריאליות מרחיקות-לכת, ללא כל יחס לעוצמתה המדינית של איראן. יש לזכור גם שאיראן לא נטלה חלק במלחמת העולם הראשונה לצדן של בנות הברית. אדרבא, פעילות הסוכנים הגרמניים בעיצומה של מלחמה זו היוותה מטרד חמור לבריטניה בעיקר. הנציגים האיראניים תבעו החזרתם של חבלים כורדיים בצפון עיראק, שהיו לסירוגין בבעלות איראנית ורוסית. כן תבעו האיראנים סיפוח שטחים נרחבים בקווקז ובאסיה המרכזית על חשבון רוסיה, שהתבוססה במלחמת דמים. בעוד שיומרותיה של איראן לסיפוח חבלים בצפון עיראק וברוסיה שככו עד מהרה, הרי שהדרישות לסיפוח איי בחריין, עתירי הנפט, במפרץ הפרסי עוררו התלהבות לאומית והועלו מחדש מעת לעת.
ניתן לסקור את מדיניות החוץ של איראן בשני מישורים: (א) בתחום המזרח-התיכון, (ב) בתחום היחסים עם המעצמות. למרות איבתה המסורתית של איראן לשכנותיה, חתרה המדינה ליחסי שלום עמן. נוכח התחזקותה של ברית המועצות, חתמה איראן על חוזה ידידות עם תורכיה ואפגאניסתאן באפריל 1926. חוזה זה לא פתר את הקשיים שנתעוררו עקב מרידות הכורדים והשגות הגבול ההדדיות בחודשי יוני-יולי 1930. רק בשנת 1932 יושבו בעיות הגבול שהיו שנויות במחלוקת עם תורכיה. באותה שנה ביקר אף פייצל מלך עיראק בטהראן. שנתיים לאחר מכן תרם ביקורו של רזא שאה באנקרה להידוק יחסי הידידות עם תורכיה, והיווה הכשרת רקע נאותה לקראת חתימת "האמנה-המזרחית", בשנת 1937, בין איראן, תורכיה, עיראק ואפגאניסתאן. אמנה זו, או ברית סעד-עבאד, כללה התחייבויות הדדיות להימנעות מתוקפנות, להתייעצויות ולשיתוף הדדי בין המדינות החתומות. עוקצו של חוזה זה היה מכוון, כנראה, נגד המעצמות בכלל, אולם הוא נתקבל באיבה במיוחד במוסקבה.² בתחום היחסים הבין-ערביים לא ניכר משקלה של איראן, שכמעט ולא השתתפה בפועל או בכוח בבעיות ארצות המנדט והסכסוך על ארץ ישראל, להוציא את יחסיה עם עיראק, אשר הגיעו לכלל ייצוב לאחר יישוב בעיית הגבולות וחתימת חוזה סעד-עבאד.

היחסים עם ברית-המועצות
הבסיס ליחסי איראן וברית-המועצות נקבע בחוזה הידידות, שנחתם בפברואר 1921 בין שתי המדינות.³ חוזה זה כלל בעיקרו ויתרות סובייטים על תביעותיה וזכויותיה של רוסיה מהתקופה הצארית, להוציא את זיכיונות הדייג הרוסיים בים הכספי. בעקבות חתימת חוזה הידידות הסתיימה, כזכור, פרשת גילאן, אולם סעיף 6 של ההסכם הנ"ל התיר לרוסיה לשגר צבא לפרס במקרה ש"מעצמה שלישית" תנסה להשתלט על פרס בכוח הנשק, או במקרה שיוקמו בסיסים צבאיים בפרס שיסכנו את ביטחונה של ברית-המועצות. אמנם לסעיף זה צורפו הבהרות סובייטיות (בדצמבר 1921), לפיהן הוגבלה זכות ההתערבות הסובייטית בפרס כנגד הכוחות האנטי-מהפכניים ("הלבנים") ותומכיהם מקרב המעצמות הזרות, אולם אפשרויות פירושו של הסעיף היו נרחבות ורב-צדדיות, והוא היווה אבן-נגף בייצוב היחסים בין פרס וברית-המועצות.
ניתן, אפוא, להגדיר את יחסי שתי המדינות כיחסים תקינים שהועבו בחשדנות מתמדת מצד הפרסים לגבי כוונותיה של רוסיה הסובייטית. לקח פרשת גילאן וכן ההתלקחויות השונות שפרצו להלן באזרבייג'אן האיראנית ובח'ורסאן, בסמוך לגבול הסובייטי, היוו בבחינת תמרור אזהרה לפרס לגבי כנות כוונותיה של ברית-המועצות. אם גם זכתה אישיותו של רזא שאה להערכה מסויגת במוסקבה, הרי שמדיניותו הנוקשה כלפי הקומוניסטים, שאילצה את מפלגתם לרדת למחתרת, מנעה תמיכה סובייטית מלאה במשטרו. ההשקפה הרוסית הייתה, כי המשטר של רזא הינו בבחינת הפיכה זעיר-בורגנית העשוייה לקדם בעתיד את המהפכה הפרולטרית. בנוסף לנתונים אלה נערמו קשיים במישור הכלכלי שהכבידו על ייצוב מלא של יחסי שתי המדינות. לפי אחד מסעיפי החוזה מפברואר 1921 נאסר על פרס להעניק זיכיונות למעצמות זרות, שהיה בהם משום איום על ברית המועצות. אולם אותו חוזה עצמו שחרר את פרס מהתחייבויותיה כלפי רוסיה הצארית. לא ייפלא אפוא שהחל משנת 1924 ניהלה פרס מו"מ עם בעלי הון בריטיים ואמריקאיים על מתן זיכיונות, נוכח מחאות סובייטיות גוברות והולכות. בשנת 1937 הוענקו זיכיונות לחברת נפט אמריקאית בחבליה הצפוניים של המדינה, אולם הזיכיון לא יצא לפועל מחמת המצב הבינלאומי. אליבא דאמת, כלכלת חבלי צפון פרס הייתה קשורה הדוקות ברוסיה הסובייטית, כפי שהתבטא בצדק השגריר הסובייטי בטהראן, פטרובסקי. ואכן, סכסוכים על זיכיונות דייג בים הכספי שהתלקחו בשנת 1926 הניעו את רוסיה לנקוט בצעדים כלכליים חמורים ולהטיל אמברגו על תוצרי ייבוא מפרס (להוציא כותנה). שנה לאחר מכן יושב הסכסוך עם חתימת הסכמי דייג חדשים, שהגנו על האינטרסים הסובייטים. מאזן סחר החוץ של פרס עם ברית-המועצות היה לרוב שלילי מחמת ה"דמפינגים" הסובייטים ושיטת המונופולים הרוסית. כתוצאה מכך, הקים השאה הפרסי בשנת 1931 את "מונופול סחר החוץ" והידק את קשריו המסחריים עם גרמניה ההיטלרית.
פרשה העומדת בפני עצמה במכלול יחסי פרס-ברית המועצמות הינה פעילות קומינטרן וסוכני ה-ג.פ.אוּ (G.P.U) בפרס. הקומינטרן נועד לעצב את ההדרכה האידיאולוגית הקומוניסטית על פני העולם, בעוד שמחלקת ה-ג.פ.או נועדה לביצוע תפקידים קונקרטיים. מבחינות מסוימות הייתה קיימת חפיפה בין שני המוסדות הנ"ל. ענייני המזרח נידונו בממשלה הסובייטית בשתי מחלקות: "המחלקה המזרחית" (V.O.), שטיפלה בענייני העמים האסיאתיים, לעומת "המדור-המזרחי" של משרד החוץ, שטיפל בענייני עמי המזרח שמחוץ לתחומי ברית-המועצות. מעמדם של סוכני ה-ג.פ.או היה חוקי כל אימת ופעלו במסגרת יחסיה הדיפלומטיים הרשמיים של רוסיה. אולם הם פעלו גם בצורה "עצמאית", מחוץ למסגרת הנדונה. נוסף למרכז המוסקבאי נקבעו סניפי משנה בטיפליס, בטשקנט ובבאקו, שהיוו את בסיסי הפעולה העורפיים של הסוכנים ששוגרו לפרס.
בשנת הקמתה של הרפובליקה הסובייטית בגילאן (1920), בהשתתפות ח'יידר חאן, מנהיג הקומוניסטים הפרסיים, כונס, כזכור, גם קונגרס הקומוניסטים הפרסיים באנזלי באורח בלתי-חוקי. בקונגרס באקו יוצגו הקומוניסטיים הפרסיים ע"י ח'יידר חאן.⁴ מכל מקום, האווירה הכללית הייתה כשרה לכך. בהתחשב עם קיומה של הרפובליקה הסובייטית-פרסית בגילאן, הלכי הרוח האנטי-בריטיים ששררו במדינה, לאחר ביטול טיוטת החוזה האנגלו-פרסי משנת 1919 על ידי רזא חאן, מיד עם עלותו לשלטון, התעמולה הרוסית הענפה, וכן המצב הכלכלי הרעוע שנוצר עם תום המלחמה. עוד בבחירות הכלליות שנערכו במרוצת 1920 נכשל "הגוש-הלאומי"
(קרי: המפלגה הקומוניסטית) ופוזר על ידי הממשלה. חמש שנים לאחר מכן ירדה המפלגה הקומוניסטית למחתרת.
פעולות סוכני ה-ג.פ.או התרכזה בתמיכה בשבטים הכורדים שעל יד אגם אורמיה. בשנת 1923 נכשל מרד הח'אן הכורדי של מקו. שנתיים לאחר מכן בוששה העזרה הסובייטית להגיע לח'ורסאן, שפרקה את עול טהראן. שנת 1927 עמדה בסימן פעילות סובייטית חתרנית מוגברת: באורמיה כונסה ועדה של הקומוניסטים הפרסיים והתורכים. באותה שנה בלטה פעילותו הענפה של סוכן ה-ג.פ.או, אגאבקוב, שהואמן כנספח לשגריר הסובייטי בטהראן, ולמעשה ריכז את פעולות ה-ג.פ.או באיראן, אשר נוהלו עד אז מטיפליס ומבאקו. כן תכננו הסובייטים את הקמתה של רפובליקה סובייטית-כורדית בתחומי ברית-המועצות על מנת לזכות באהדתם של הכורדים באיראן, עיראק ותורכיה. בדומה לתכנית נפל בריטית שקדמה לה,⁵ לא הוקמה מעולם הרפובליקה הכורדית האמורה מפאת חשש מפני הרעת היחסים עם שכנותיה של ברית-המועצות. לעומת זאת, כוונה התעמולה הסובייטית כנגד התנועות הבדלניות-הלאומיות שרווחו בקווקז בשנות ה-20: ה"דַשְנַקים", הארמנים הלאומיים של "ארמניה החופשית", שהתקוממה נגד הסובייטים במשך כשנתיים, עד לכיבושה על ידי הצבא האדום; וכן הה"מוּשְוַוטִים", האזרבייג'אנים החופשיים אשר כוננו רפובליקה עד לכיבוש הסובייטי, היוו את המטרד העיקרי לבית-המועצות בטראנס-קווקז. מעצמות המערב, וכן פולין, תמכו בתנועות הבדלניות-הלאומיות הללו. מרכז ה"דשנקים" מוקם בשעתו בטבריז, בירת אזרבייג'אן, והם נהנו מסיוע מוסרי, לפחות, מצד פרס. הגדילה עשות בתמיכתה הצבאית בריטניה, שהוציאה את יחידותיה הצבאיות מאזורי הספר הרוסיים רק בשלהי שנת 1919. התמיכה הבריטית בתנועות הבדלניות שבטראנס-קווקז נבעה מהתעניינות הבריטית בשדות הנפט הקווקזים.
המדיניות הסובייטית כלפי פרס ועמי הטראנס-קווקז הוכתבה לא רק על ידי שיקולים גיאופוליטיים, אלא נבחנה גם על ברכי הדוקטרינה הקומוניסטית המהפכנית. סטאלין, למשל, תמך בויכוח על דרכי ההשתלטות על ארצות המזרח המפגרות בגישה המהפכנית לאלתר, ללא שלב ביניים של קפיטליזם. בדיונים האידיאולוגיים הפנימיים שהתנהלו בין ראשי ברית-המועצות בשנות ה-20 הועדף עיקרון כפיית המשטר הקומוניסטי על עמי המזרח מיני ובי, ללא הכנות ממושכות ובניגוד לרצון הנוגעים בדבר. מכל מקום, התעמולה הסובייטית הוגברה והסתעפה, כשהיא מסתייעת בהקמת האוניברסיטה של עמי המזרח והמכון לשפות המזרח. כן הוקמה "האגודה המדעית של המזרחנים הרוסיים", בשנות ה-20 המוקדמות, על ביטאונה "המזרח החדש" ("נובי-ווסטוק").
בשנת 1927 כונסה ועידת הקומינטרן ה-6, ובו אושרה גרסת לאנין אודות המעבר לקומוניזם ללא שלב ביניים קפיטליסטי, שתחולתו נקבעה לגבי ארצות המזרח. בעקבות החלטות קומינטרן ננקטו אותן יוזמות מדיניות סובייטיות בשנת 1927, כפי שתוארו לעיל. משמעות החלטות קומינטרן לא הייתה אחידה וסופית לגבי הגישה הרוסית כלפי פרס; שכן היה ניתן לתמוך במסויג ברזא שאה בגלל פעילותו האנטי-בריטית ו"האנטי אימפריאליסטית", אליבא דמעצבי מדיניות החוץ הסובייטית. מאידך גיסא, היה בריא ומחוור, כי "השלב הבורגני" שהתמצה במשטרו של רזא שאה היה מיותר לחלוטין, לפי ניסוחי ההחלטות משנת 1927.
המדיניות הסובייטית האמביוולנטית כלפי רזא שאה התבלטה שוב בשנת 1932, שעה שהשאה הפרסי ביטל באורח חד-צדדי את זיכיונות הנפט של "חברת הנפט האנגלו-פרסית". הקומוניסטים הפרסיים נקראו באותה שנה על ידי מוסקבה להשתלב במאבק הלאומי-פרסי ולהקים סיעה פרולטרית. כן הורתה ברית המועצות לנאמניה בפרס להצטרף למאבק למען הלאמת מתקני הנפט בדרום במדינה ולמען סיפוח איי בחריין. בעת ובעונה אחת, הצטרפו הקומוניסטיים הפרסיים לתביעה להפסקת כל מו"מ עם בריטניה, לפינויו של הצו הבריטי מהמפרץ הפרסי ולפירוק הבנק הקיסרי-האיראני (שמומן על ידי הון בריטי). דרכי הפעולה שהותוו על ידי מוסקבה כללו את כינונם של ועדים אנטי-אימפריאליסטיים בקרב הפועלים האיכריים והזעיר בורגנים, וארגון שביתות והפגנות בקרב פועלי הנפט בדרום, שהתנסו בשביתות עוד בשנת 1929.
בשנת 1935 התקיימה הוועידה ה-7 של הקומינטרן, שעמדה בצל הסכנה הפאשיסטית של גרמניה ואיטליה. כתוצאה מכך, הומלץ על שיתוף פעולה עם הסוציאל-דמוקרטיים והמפלגות הזעיר-בורגניות. מגמת פיוס זו ניכרה, למעשה, עוד בשנה החולפת, עם הצטרפותה של רוסיה הסובייטית לחבר-הלאומית וחתימת בריתות הגנה עם צרפת וצ'כוסלובקיה. במזרח-התיכון בכלל ובפרס בפרט חלה, אפוא, הפוגה במאבק הסובייטי נגד האימפריאליזם האנגלו-צרפתי.

היחסים עם בריטניה
היחסים האנגלו-פרסיים בתקופה שבין שתי מלחמות עולם לבשו צורה ופשטו צורה, מכל מקום הם לא היו תקינים, ולעתים הגיעו עד לכלל סכסוכים דיפלומטיים חמורים. עם זאת, לא יכלה פרס להתעלם מקרבתם הגיאוגרפית לאזורי הממשל הבריטים בעיראק, בהודו ובמפרץ הפרסי ומפעילותה של "חברת הנפט האנגלו-פרסית" בח'וזיסתאן שבדרום-מערבה של פרס. פעילותה של חברה ענקית זו, שחלשה על מזקקי הנפט אשר נחשבו בשעתו לבין הגדולים ביותר בעולם, הביאה בהכרח לשיתוף פעולה כלכלי על בסיס האינטרסים של הנפט, ולהזרמת הון בריטי לפרס באמצעות שלוחותיו של הבנק האימפריאלי של איראן. הפעילות הדיפלומטית הבריטית בפרס קלחה בשני אפיקים נפרדים: דרך השגרירות בטהראן קוימו מגעים רשמיים עם הממשלה הפרסית; בעת ובעונה אחת פעלו סוכנים בריטיים בהצלחה מרובה בין שבטי בח'תיארי, קשקאיי, הלורים והכורדים. השפעתם של סוכנים אלה על השבטים לא נפלה לא פגה גם בתקופת שלטונו של רזא שאה.
טיוטת החוזה האנגלו-פרסי משנת 1919 בוטלה על ידי רזא מיד לאחר עלותו לשלטון. לעומת זאת נחתם, כזכור, בפברואר 1921 חוזה הידידות עם ברית-המועצות. היחסים האנגלו-פרסיים נשארו מתוחים בשנות ה-20 רובן ככולן. בשנת 1927 פרץ בגלוי הסכסוך על איי בחריין העתירים בנפט. פרס תבעה את בעלותה על איים אלה בנימוקים היסטוריים ובתמיכה גלויה מצד ברית-המועצות. הסכסוך התעצם בשנת 1928, לאחר שבריטניה לא הכירה בביטול החד-צדדי של הקפיטולציות על ידי השאה הפרסי, ותבעה זכויות להגנת נתיניה בדרום-פרס. יתר על כן, שעה שפרס סירבה להתיר לבריטים את קיום נתיב התעופה להודו מעל חופי המפרץ הפרסי, נחתמו הסכמי תעופה בין פרס לבין גרמניה ולבין ברית המועצות. בעוד שרזא שעה החליט לדכא את שייח' חזעל ממוחמרה, אשר שלט על שדות הנפט העשירים בח'וזיסתטאן, ונהנה מתמיכה בריטית מסורתית, העלו הבריטים את התביעה בדבר פירעון החובות הפרסיים מתקופת מלחמת העולם הראשונה בקשר לפעולותיה של היחידה הצבאית (שהוקמה על ידי הבריטים) "רובאי-דרום-פרס" (Parforce). כצעד נגדי, סירבה פרס להכיר בממשל הבריטי על עיראק וסירבה להידבר עם הבריטים אודות תעריפי המכס בין שתי המדינות.
רק במאי 1928 יושבו חלק מאותן נקודות מחלוקת. בחוזה, שנחתם על ידי בריטניה ופרס בשנה זו, הוסדרה בעיית ההגנה של הנתינים הבריטיים בפרס לשביעות רצונם של אלה האחרונים. כן הותר לחברת "נתיבי האוויר המלכותיים" הבריטיים לטוס מעל חופי המפרץ הפרסי. ברם, החוזה הנ"ל לא פתר את בעיית הנפט ומעמדה של "חברת הנפט האנגלו-פרסית". ואכן, בשנת 1932 התלקח סכסוך הנפט בכל חריפותו. בשלהי שנה זו ביטל רזא שאה באורח חד-צדדי את זיכיון הנפט של "חברת הנפט האנגלו-פרסית", אשר מרבית מניותיה היו בידי הממשלה הבריטית. ביטול הזיכיון לא בא אלא כתוצאה ממחלוקת ממושכת בין שני הצדדים על תנאי הזיכיון והתמלוגים למיניהם. הפרסים הרגישו עצמם מנוצלים ומקופחים בהכנסות מהנפט, ובשלב מסוים העלו את הקביעה, כי מעניקי הזיכיון המקורי משנת 1909 חתמו על הזיכיון תחת לחץ. הממשלה הבריטית ערכה הפגנת-כוח של ספינות מלחמה בריטיות במפרץ הפרסי. להלן העבירו הבריטים את הבעיה לחבר-הלאומים, שהמליץ על חידוש המו"מ ועריכה מחודשת של הזיכיון. במאי 1933 נחתם הסכם על זיכיון חדש, שצמצם את תחום הזיכיון לחמישית מכלל התחום המקורי ותחולת תוקפו נקבעה ל-60 שנה. בהתאם להסכם הוטבו תנאי התמלוגים על מנת להגדיל את ההכנסות הפרסיות, וכן הורחב סגל העובדים הפרסיים ב"חברת הנפט האנגלו-פרסית". הסכם הזיכיון נחשב, ובצדק, להישג דיפלומטי פרסי וחשיבותו הייתה כפולה: (א) היחסים האנגלו-פרסיים יוצבו עד למלחמת העולם השנייה. (ב) ההישג הפרסי ודרך השגתו הפכו לתקדים ביחסי הנפט שבין בריטניה ופרס. ניתן לסכם, אפוא, כי ייצובם של היחסים האנגלו-פרסיים היה כרוך במחיר השתחררותה ההדרגתית של פרס מההשפעה הבריטית, ונקיטתה במדיניות של שיווי-משקל בין בריטניה לרוסיה הסובייטית. מדיניות זו הסתייעה בהישענות יתרה על גרמניה, שחדירתה המדינית והכלכלית לפרס התרחבה והעמיקה.

היחסים עם גרמניה
התנאים הגיאופוליטיים של פרס לא השתנו בין שתי מלחמות העולם. גם המהפכה הבולשביקית ברוסיה לא שינתה באופן מהותי את נתוני היסוד, שכן פרס הייתה נתונה במלקחיים ענקיים, שאיימו להינעץ בה. הלחצים הדיפלומטיים והכלכליים, מצד רוסיה בצפון ומצד בריטניה בדרום, הופעלו על פרס, הן בפרוס מלחמת העולם הראשונה והן בשנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה. באורח טבעי למדי, חיפשה הדיפלומטיה הפרסית בן-ברית מקרב המעצמות על מנת להפיג את הלחצים של שכנותיה המסורתיות. אין תימא, אפוא, שפרס נהתה אחר גרמניה המתחזקת בחפשה משען ב"כוח שלישי". בשנת 1935 נחתם הסכם מסחרי בין ממשלת פרס לבין "הקוסם הפינאנסי" הגרמני ד"ר שאַכט, הסכם שהניח יסוד להשפעה כלכלית גרמנית ענפה. אישים גרמניים שונים ביקרו בתדירות בפרס, וביניהם יש לציין את פון-שיראק. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, היינו בשנת 1939, השתלטה גרמניה הנאצית על 41.5% מכלל ערך סחר-החוץ האיראני. הידוק היחסים במישור הכלכלי הביא להתחזקות ההשפעה הנאצית הכללית באיראן ולהתגברות הרגש הלאומי האיראני בעת ובעונה אחת.
החדירה הגרמנית לאיראן בשנות ה-20 נעשתה ב-4 שלבים: (א) השתלטות על מערכות התעבורה, (ב) הזרמת הון ותוצרים למיניהם, (ג) העמקת ההשפעה המדינית והתרבותית, (ד) תפיסת עמדות מפתח במישור הצבאי. למעשה, אין להבחין בין שיטות החדירה של נציגי הרפובליקה הווימארית לבין שיטותיהם של הנאצים. עלייתו של היטלר רק הגבירה את החדירה הכללית הגרמנית. לגרמניה ולארה"ב היה יתרון ניכר במדיניותן המזרח-תיכונית, שכן למעצמות אלה לא הייתה קופה של שרצים אימפריאליסטיים באותה תקופה, בניגוד לבריטניה, לרוסיה וצרפת. השתלטותם של הגרמנים על מערכות התעבורה בפרס חלה בין השנים 1927–1932 בשורה של מבצעים מתוכננים. מביניהם יש להזכיר את הפעלת נתיבי אוויר גרמניים על ידי חברת "יונקרס".
פעילותה של חברת-תעופה זו חודשה לאחר עלות הנאצים לשלטון בגרמניה. כן השתתפו חברות גרמניות בהנחת קו מסילת הברזל הטראנס-איראנית, הן באספקת קטרים וציוד, והן בשיגור טכנאים. הגרמנים הפעילו גם קו שיט ימי סדיר בין גרמניה לבין המפרץ הפרסי. בשנת 1937 נחנך קו התעופה ברלין-בגדאד-טהראן-כאבול על ידי חברת "דויטשה לופטהאנזה". מבצע זה העלה אסוציאציות לתכניתם ההיסטורית של הגרמנים אודות "אקספרס ברלין-בגדאד".
במישור הכלכלי-מסחרי נחתם עוד בשנת 1928 חוזה מסחרי בין גרמניה לפרס. שנה אחת לאחר מכן נחתם הסכם ידידות בין השתיים. בשנות ה-30 סייעה גרמניה ליסודה של התעשייה האיראנית הצעירה. בריטניה ראתה בעין יפה חדירה גרמנית כלכלית זו לצפון פרס, לאחר חתימת הסכם לוקראנו. הגרמנים הגבירו את יצואם לפרס ושעבדו את המשק המקומי לחלקי-חילוף ולציוד מכני גרמני. שנת 1938 הייתה האינטנסיבית ביותר מבחינת החדירה הכלכלית הגרמנית: בשנה זו יצאה משלחת קניות פרסית גדולה לגרמניה הנאצית. באותה שנה השקיעו הגרמנים מאמצים רבים לבסס את התעשייה הפרסית. כן הוקמה חרושת מלט וענפי טקסטיל, נייר, תה, אורז ומפעל נשק ("סקודה"). כזכור, השתלטה גרמניה על 41.5% מערך סחר החוץ הפרסי בשנת 1939. עד שנת 1941, מועד פרוץ פעולות האיבה בין גרמניה רוסיה, שימשה זו האחרונה צינור אספקה להזרמת תוצרי היצוא האיראני לגרמניה (בעיקר תוצרים חקלאיים וחומרי גלם).
החדירה המדינית והתרבותית הגרמנית לפרס ניזונה מרשת תעמולתית ענפה והסתייעה במנגנונים מיוחדים. התעמולה הנאצית הרשמית הטעימה, כי לגרמניה אין כל מטרות מדיניות במזרח. כן הועלה על נס אופיו המיוחד של המשטר הנאצי העל-מעמדי, תוך השוואת אישיותיהם האוטורטיביות של היטלר, רזא שאה ואתא תורכ, וניצול רגש הכבוד המזרחי המסורתי כלפי סמכות מנהיגותית עליונה. התועמלנים הנאצים עשו רבות לטיפוח הרגש הלאומני האיראני באמצעות עידוד ארגוני הנוער הנאצים על נימי האחווה הגזעית הגרמנו-פרסית והדגישו את מדיניות הכוח הנאצית, בהסתמכם על הפסיכולוגיה המזרחית של הערצת התקיפות.
כבר בשנת 1934 פעלו חברות מדעיות גרמניות שונות לחקר המזרח והוקמה אגודה גרמנית מיוחדת לחקר ההיסטוריה הפרסית. בשנת 1938 פעלו אלפי גרמנים, מומרים מוסלמיים, ברחבי איראן. בין השנים 1941–1942 תפסו אלפי גרמנים עמדות מפתח במנהל האזרחי והצבאי של הממלכה. כל המבצעים הללו הסתייעו בסוכני הגייס-החמישי הנאצי בפרס, אשר פעילותם לא נפלה בחשיבותה ובהצלחותיה מפעילות הסוכנים הגרמניים ערב מלחמת העולם הראשונה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוכשרה במלואה הקרקע לתפיסת איראן על ידי הנאצים.

אפגניסטן

ההיסטוריה המדינית של אפגניסטן מאז תום מלחמת העולם הראשונה ואילך זהה בקווים כללים למהלך ההיסטורי-מדיני של שכנתה המערבית, פרס. הנתונים הגיאופוליטיים היסודיים של הממלכה ההררית הקטנה דמו לאלה של פרס, וההבדלים העיקריים בין השתיים נבעו ממימדיה הקטנים של זו הראשונה וממקומה השולית בפאתו ההררית והמרוחקת של המזרח-התיכון. אפגניסטן קיימה אמנם ניטראליות בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ולפי ההסכם הבריטי-רוסי משנת 1907, נשארה למעשה הממלכה בתחום ההשפעה הבריטי. התמוטטותה של רוסיה בשלהי המלחמה והתרופפות אחיזתה בחבלי הספר שלה פינתה את הדרך בפני הבריטים לחיזוק עמדתם אפגניסטן ולשיגור משלחות צבאיות צפונה לשם להענקת סיוע ללוחמים במשטר הקומוניסטי. כבפרס, כן גם באפגניסטן, ניסו הבריטים לחזק את שלטונם העקיף. דא עקא, שגם בממלכה הררית נידחת זו נתקלו הבריטים בהתנגדות עזה, ברגשות אנטי-בריטיים חריפים ובתככנים אפגאניים פנימיים בין המועמדים השונים לכס המלכות. מסתבר, שהבריטים לא היו מוכנים לנקוט במדיניות של יד חזקה להתערבות צבאית מתמדת, ולפיכך נתרופפה בהדרגה אחיזתם המדינית באפגניסטן.

שלטונו של אמנאללה
למחרת הירצחו של האמיר חביבאללה (ב-20 בפברואר 1919) הועלה לשלטון אחיו, האמיר נצראללה, שעמד בראש המפלגה השמרנית האנטי-בריטית. לשלטונו של אחי-הנרצח קם תובע אחר לכס המלכות בדמותו של האמיר אמנאללה, בנו של השליט הנרצח ומושל הבירה כאבול. האמיר הצעיר, שהסתייע ביחידות הצבא, תפס את השלטון (ב-27 בפברואר), דן את דודו למוות באשמת סיוע לרצח אביו ועורר את חמתם של החוגים הדתיים והשמרניים. כדי לשכך את זעמם של האחרונים ועל מנת להסיח את דעתם מענייני-הפנים, הכריז אמנאללה על ג'יהאד נגד בריטניה וציווה על חילותיו לפלוש להודו, תוך ניצול חולשתה של בריטניה אחר המלחמה וקשייה הפנימיים בהודו. פלישה זו, "המלחמה האפגאנית השלישית", הסתיימה ללא הכרעה צבאית, אך הסבה נזקים חמורים לבריטים, מכיוון שהיא התחוללה בעת ובעונה אחת עם התלקחותו של מרד לאומי בפונז'אב, בראשותו של פלוני עֻבַּיידאללה, אשר הכתיר עצמו כראש הממשלה הזמנית של הודו ונהנה, כנראה, מתמיכה גרמנית וסובייטית כאחד. למרות העריקות המרובות מהיחידות ההודיות שהיו נתונות לפיקוח בריטי, הצליחו הבריטים איכשהו לארגן כ-140,000 חייל בגבול האפגאני ולהדוף את פלישתם של השבטים הפתאניים שוחרי הקרב בהנהגתו של אמנאללה. הדיפתם של השבטים האפגאניים הסתייעה גם בהתקפות אוויריות על כאבול הבירה. היה זה האמיר האפגאני שביקש שביתת נשק מהבריטים, אולם חוזה רוואלפינדי, (8 באוגוסט 1919) שסיים את "המלחמה האפגאנית השלישית", היווה ניצחון דיפלומטי חשוב לאמנאללה. בחוזה זה, וכן בחוזה כאבול (מדצמבר 1921), הכירה בריטניה רשמית בעצמאותה של אפגניסטן הן בענייני פנים והן במדיניות חוץ. חוזים אלה מסמנים את השתחררותה של אפגניסטן מהתלות הבריטית והתגבשות מעמדו העצמאי של אמנאללה. באורח טבעי החל האמיר להדק את קשריו עם ברית-המועצות, עם חילופי משלחות בין מוסקבה וכאבול במרוצת שנת 1919. עמדתו העצמאית של אמנאללה התבטאה, בין השאר, בסירובו להסגיר לבריטים את המורדים ההודיים, אשר קיימו בסיס צבאי קדמי באפגניסטן ועמדו בקשרים עם הוועדה המהפכנים הפאן-הודית בטשקנט. כן הוזמן לכאבול הגנרל התורכי ג'מאל פחה, על מנת לארגן את הצבא האפגאני. בואו של זה האחרון ליבה את הקלחת האנטי-בריטית עד לידי כך, שחוגים לאומניים אפגאניים יצאו בתביעה לשנות את תנאי חוזה סאוור לטובת תורכיה.
בפברואר 1921 נחתם חוזה ידידות ומסחר בין אפגניסטן וברית-המועצות. הסכם זה הבטיח חילופי שגרירים בין שתי המדינות, פתיחת קונסוליות סובייטיות בעיירות שונות, העברת מחוז הספר פנז'אח לאפגניסטן, וכן מתן מענק כספי שנתי בתוספת סיוע צבאי לאפגניסטן. כן התחייבו הסובייטים להקים קשר טלגראפי בין עריה השונות של הממלכה. חוזה זה, בדומה לחוזים אחרים שניזומו ונחתמו באותה תקופה, נועד מהבחינה הסובייטית לחלץ את ברית-המועצות מבדידותה המדינית. מבחינתו של אמנאללה נועד החוזה לנער את שרידי ההשפעה הבריטית מארצו אולם היחסים הידידותיים בין רוסיה ואפגניסטן הצטננו קמעא לאחר שהסובייטים כבשו את בוח'ארה באסיה המרכזית והוכיחו את נחת זרועם לאוכלוסייה המקומית. אמנם משלחת דיפלומטית אפגאנית, שניסתה לנהל מו"מ עם בריטניה באמצעות משרד החוץ הלונדוני, הושבה ריקם והופנתה למשרד ההודי, אולם בסופו של דבר נשאו הדיונים הדיפלומטיים שהתנהלו בכאבול פרי, ובדצמבר 1921 נחתם הסכם חדש בין בריטניה לאפגניסטן. הסכם זה אישר בקווים כלליים את חוזה רוואלפיני, הבטיח חילופי שגרירים וערבויות בריטיות לגבולות הממלכה. כן נעתר אמנאללה לסגור את הקונסוליות הסובייטיות בקרבת הגבול ההודי תמורת הכרתה הרשמית של לונדון בעצמאותו ובתארו המלכותי.

היחסים עם ברית-המועצות ובריטניה
בדומה לרזא שאה הפרסי, ניסה גם אמנאללה לקיים מאזן דיפלומטי שקול בין ברית-המועצות לבין בריטניה. כקודמו, העדיף להסתייע ב"כוח שלישי", היינו בגרמניה, כדי לקיים מאזן עדין זה. אם בתחילת שלטונו כיוון אמנאללה את מאבקו נגד בריטניה בסיוע סובייטי, הרי שבהמשך שלטונו התאזנו כפות המאזניים, ובמידה מסוימת נטתה הכף לטובת בריטניה.
בחודשי מרץ ויוני 1921 חתם אמנאללה על חוזי ידידות עם תורכיה ואיראן, כשדמותו של אתא-תורכּ מהווה מופת אישי עבורו. החוזה עם תורכיה פָתַח פֶתח רחב לחדירת השפעה תורכית, תרבותית וצבאית, בשעה בתורכיה עצמה הייתה נתונה להשפעה סובייטית. כן העניק אמנאללה זיכיונות חשובים לחברת המסחר הלאומית הסובייטית (Vneshtorg), לבנק הרוסי ולמומחים סובייטים שהועסקו בארגון חיל האוויר האפגאני ובאימון טייסיו. מהנדסים רוסיים פעלו גם בסלילת דרכים וכבישים בממלכה. בשנת 1926 נחתם חוזה לניטראליות הדדית ולאי-התקפה, ואילו שנה לאחר מכן נחנך קו התעופה כאבול-טשקנט. אולם היומרות האישיות של אמנאללה ורצונו להופיע כמגן האסלאם וכשליט עצמאי לא עלו בקנה אחד עם מדיניות ההשתלטות של הסובייטים על חבלי הספר של בוח'ארה וחִ'ווה. יתרה מזאת, מתן מקלט מדיני לאמיר של בוח'ארה, שנרדף על ידי הסובייטים, תמיכתו במרד הבסמאצ'ים (1922), שאיימו על השלטון הסובייטי באסיה המרכזית, גיוסו גדודי חיילים לאורך הגבול האפגאני-סובייטי והידוק קשריו עם אנוור פחה, מנהיג התנועה הפאן-תוראנית⁶ והרוח החיה במרד הבסמאצ'ים – הביאו להחמרת יחסי אמנאללה והסובייטים.
בשנת 1925 פרץ סכסוך גדול בין רוסיה ואפגניסטן על אחד מאיי הנהר אוקסוס. מתוך שיקול של ראיית הנולד, ויתרו הסובייטים על האי כדי להחניף לשאפתנותו המדינית של אמנאללה, שראה בויתור ניצחון דיפלומטי מובהק. כתוצאה מכך, נחתם להלן החוזה לאי-התקפה ולניטראליות הדדית (1926). הסובייטים השכילו לנצל את מדיניותו האנטי-בריטית של אמנאללה על מנת לפרוש את חסותם על השבטים התורכמנים בצפון אפגניסטן ולקשרם מבחינה כלכלית ומסחרית עם ברית-המועצות. כן תמכו הסובייטים בתנועות בדלניות למיניהן כמשקל נגדי למגמת הריכוז השלטוני של אמנאללה, אשר סוחריו נתקלו בקשיים עקב שיטת מונופול המסחר הסובייטי. יחסיהן של אפגניסטן ובריטניה נסבו סביב שטחי ההפקר בצפון פונז'אב, שהיוו את תחום המחייה של השבטים הפתאניים ההרריים. הממשל הבריטי בחבלי הספר של הודו התאפיין ברפיונו והתבטא בשלטון סמלי בלבד על החבלים הצפון-מערביים של הודו. המדיניות הבריטית בחבלים אלה נקלעה בין השלמה עם הסטאטוס-קוו לבין מגמת החדירה קדימה (לאפגניסטן). התנודות במגמות המדיניות הבריטית נבעו משינוי גישות גיאופוליטיות של ראשי המנהל הבריטי בהודו. חלק מהם דגל במדיניות תוקפנית ואילו חלק אחר צידד במדיניות הגנתית גרידא.

רפורמות ובעיות פנים
בעוד אמנאללה מנסה לשמור על מאזן מדיני שקול בין ההשפעה הבריטית והסובייטית בממלכתו, לא נעלו מעיניו המפעלים החברתיים והכלכליים של כאמל אתא-תורכּ ורזא שאה. אולם בניגוד לקודמיו לא ניחן השליט האפגאני, שהכתיר עצמו בתואר "שאה" (1926), במעוף רעיוני וביוזמה קונסטרוקטיבית. אמנם באפריל 1923 פורסמה חוקת יסוד לממלכה, ובעקבותיה הוצאו תקנות רפורמיות, שנועדו לזרז את תהליכי ההתערבות תוך הכוונה ותכנון מלמעלה, וכן גם להחיש את הפיתוח הכלכלי. מאמציו של אמנאללה כוונו גם נגד המשטר השבטי המפורר והמפולג, אולם בניגוד לאתא-תורכּ לא עמדו לו כוחותיו להתגבר על כוחם המסורתי של ראשי-השבטים וחוגי הדת.
בדומה לרזא שאה בחר אמנאללה להסתייע בגרמנים לשם ביצוע תהליכי ההתמערבות למיניהם, שכן גרמניה הייתה נקייה בעיניו מכל רבב אימפריאליסטי והוא העדיף את ההסמכות על "כוח שלישי" במדיניות החוץ. החדירה הגרמנית לאפגניסטן הסתמנה באפיקים שונים, בדומה לחדירתם לפרס. יתר על כן, גם לאחר נפילתו של אמנאללה לא פגה ההשפעה הגרמנית: היפוכו של דבר, היא הלכה וגאתה. כבר בשנת 1924 נפתח סמינר למורים בהדרכה גרמנית בכאבול. מומחים גרמניים תכננו הקמתו של ענף הטקסטיל והשתתפו בביצוע מטלות של מפעלי חשמל והשקאה. הגרמנים הצליחו להשתלט על האקדמיה הצבאית האפגאנית עם מינויו של קולונל כריסטאֶן כמפקד המוסד. בשנות ה-30, לאחר עלותו של היטלר לשלטון בגרמניה, התעצמה החדירה הגרמנית הכללית לממלכה: בשנת 1935, למשל, ערכה משלחת גרמנית סקר כללי באפגניסטן המזרחית במסווה של חקר הרי הודו-כוש. שנה לאחר מכן חנכה ה"לופטהנזה" את נתיב התעופה הקבוע בין ברלין לבין כאבול. הרפורמות הכלליות של השאה, ובמיוחד חידושיו בשדה החינוך, עוררו כמצופה את זעמם של החוגים השמרניים והדתיים. כ-10 חודשים הצליח למַאַ מֻלַא, שמרד בשלטון החל ממרץ 1924, להוות מטרד צבאי ומדיני לשלטונו של אמנאללה. לאחר דיכויו של מורד דתי זה, שהתנגד להנהגת החוק האזרחי, נחפז אמנאללה לזרז את תהליכי הרפורמות. בשלהי שנת 1927 יצא אמנאללה לראשונה מתחומי ממלכתו הנידחת, וערך סיור נרחב במדינות מערב-אירופה, שסייע לרִימוּם יוקרתו האישית. בסיומו של סיורו ביקר השאה במוסקבה, מקום שם הובטחה לו אספקת מטוסים וציוד צבאי. כן ביקר בתורכיה ובאיראן, והצליח לעורר את חמת ראשי-הדת בממלכתו בתכננו הנהגת חינוך חילוני בממלכתו, וכן הענקת מעמד חדש לאישה האפגאנית.
נראה היה שאמנאללה גדש את הסאה מבחינתם של חוגי הדת והשמרנים, שכן בנובמבר 1928 פרץ מרד שבטים ששולהב על ידי ראשי הדת. בתוהו ובוהו הפנימי שהשתרר בשלהי שנת 1928 התארגנה כנופיית ליסטים בראשותו של פלוני, שנודע בכינויו "בַאצ'א-יִ-סקאו" (בן שואב המים), וכבשה בסערה את כאבול תוך הברחת אמנאללה לאירופה. עזרתו של הציר האפגאני במוסקבה, ע'ולא נבי, אשר גייס שבטים בתחומי ברית-המועצות וציידם בנשק סובייטי, איחרה את המועד ונכשלה. קצב האירועים באפגניסטן הפתיע בעת ובעונה אחת את בריטניה ואת ברית-המועצות. שתי המעצמות התמהמהו והפסידו הזדמנות פז להשתלט על המדינה. לעומת זאת, השליט שודד-הדרכים באצ'א-י-סקאו, או חביבאללה ע'אזי (כפי שנתכנה בפיו), שלטון של טרור, תוך ביטול הרפורמות וגירוש מספר שגרירים ומומחי חוץ. גם לראשי הדת היה משטרו של הליסטים לזרא. האופוזיציה התגבשה מאחורי מוחמד נאדר ח'אן שכיהן כשגריר ארצו בפאריס. זה האחרון הסתייע בנאמנותם של מקורביו ואחיו משבטי ווזירי ומהשויד שליד הגבול ההודי והצליח להכות את באצ'א-י-סקאו. באוקטובר 1929 הוכרז נאדר לשאה של אפגניסטן.

נאדר שאה והתקופה שלאחריו
הכתרתו של נאדר שאה נתקלה בעיתונות סובייטית עוינת. מובן מאליו שהשלטונות הבריטיים בהודו נטו לסייע בידיו. כבר בשנה הראשונה לשלטונו של השאה החדש פרץ מרד "הגלימה-האדומה", כנראה בהשראה סובייטית במחוז ווזירסתאן, ובראשות הפקיר מאיפי. אפשר לפקפק באמיתות הגרסא, כי נאדר שאה היה כלי שרת בידי הבריטים. מכל מקום, אלה האחרונים העדיפו את שלטונו על פני האנדרלמוסיה ששררה בתקופת קודמו, הליסטים באצ'א-י-סקאו, שכן עיקר מעייניהם של הבריטים היה נתון להגנת המעברים האסטרטגיים שהוליכו דרך מחסום הרי הודו-כוש למישורים ההודיים. למרות העובדה שנאדר ארגן, בשעתו, את צבאו בטריטוריה בריטית-הודית להסתערות על כאבול, מסתבר שהוא נקט במדיניות תקיפה כלפי הבריטים באזורי הספר ההודיים, לפחות בפרק הראשון של תקופת שלטונו. אולם במרוצת הזמן, עם ייצוב שלטונו הפנימי, מיתן השאה החדש את מדיניותו באזורי המריבה הללו. על רקע האנרכיה ששררה בממלכה התבלטו כמה מצעדיו הממלכתיים של השליט החדש. בפברואר 1932 פורסמה חוקה חדשה שקבעה את כינונם של שני בתי-נבחרים, כשהבית העליון הורכב מראשי השבטים והמכובדים למיניהם. החוקה החדשה הייתה דומה מעיקרה לחוקתו של אמנאללה, אלא שהיא גילתה מתינות יתרה כלפי הדת. לגופו של עניין, לא הועילו חוקי היסוד החדשים לשנות מעיקרו את המשטר האוטוקראטי הקיים, מכל מקום ממשלו של נאדר התאפיין במתינות ובגישה אבולוציונית איטית. שני אירועים יוצאי-דופן חלו בתקופה זו: הראשון, הוצאתו להורג של שודד-הדרכים והשני, המתתו של ע'ולאם נאבי, אשר חרש מזימות על בית המלוכה מאז חזרתו מרוסיה. השלטון הממשי בממלכה נחלק בין נאדר שאה לבין ראשי השבטים, שהתכנסו לעתים מזומנות במועצתם (Loe Jirga). ענייני החוץ, המשפטים והחינוך נוהלו על ידי השאה עצמו, בעוד שארבעת אחיו תפסו עמדות מפתח אחרות בממשלה.
במדיניות החוץ הסתייג נאדר שאה הן מתמיכה בריטית והן מתמיכה סובייטית. כקודמו, אמנאללה, העדיף להזמין מומחים שונים ממדינות מרכז אירופה, ואילו בתחום הצבאי העדיף מומחי צבא תורכיים. בשנת 1930 אירעה תקרית גבול חמורה שהעיבה על יחסי רוסיה-אפגניסטן, ואיימה למוטט את שלטונו של נאדר על חבלי הספר הצפוניים, מקום שם טרם הצליח להתבסס. אבראהים בק, מנהיג שבט בסמאצ'י ומעוזריו הבכירים לשעבר של אנוור פחה הפאן-תוראניסט, ניהל פעולות גרילה נגד תורכסתאן הסובייטית מבסיסו בצפון אפגניסטן. כתוצאה מכך צלחו יחידות סובייטיות את נהר אוקסוס וחדרו לתחום הטריטוריאלי של הממלכה. נוכח המצב החמור שיגר נאדר שאה יחידה צבאית אל מעבר להרי הודו-כוש והצליח להדוף את אנשי בסמאצ'י לתוך הטריטוריה הסובייטית. כדי למנוע תקריות נוספות פינה השאה האפגאני את הפליטים הרוסיים מאזורי הספר הצפוניים לעבר חבליה הדרומיים של המדינה. בנובמבר 1933 נרצח נאדר שאה על ידי אחד מאויביו האישיים, אולם יסודותיו האיתנים של משטרו הקלו על בנו הצעיר, מוחמד זאהר שאה, להמשיך במסורתו של אביו. השאה החדש הצטרף בשנת 1937 לברית סעד עבאד עם איראן, עיראק ותורכיה. שנה לאחר מכן זועזעו מחדש יחסי בריטניה ואפגניסטן עקב התקוממותו של שַאמִי פִיר, שנערך עם אנשי שלומו בתחומי הודו, וחתר להחזרתו של השאה הגולה אמנאללה לשלטון. המרד דוכא על ידי האפגאנים והבריטים כאחד, והניסיון להעלות את אמנאללה לכס השלטון נכשל. זה האחרון נשאר בגלות באיטליה ונפטר בשנת 1960.

4) סוריה ולבנון

הרקע: צרפת והלבנט
כיבושה של דמשק ב-24 ביולי 1920 על ידי הכוחות הצרפתיים של הגנראל גורו (Gouraud) שם קץ לשלטונו הקצר של פייצל ההאשמי בסוריה, בחסדי הבריטים. הכיבוש הצרפתי כלל, למעשה, את כל אותו שטח שהוקצה לצרפת בוועידת סאן רמו. המנדט הצרפתי נחתם ואושר ביולי 1922 בלונדון, ובכך נפתח פרק חדש בתולדותיהן של סוריה ולבנון וביחסיהן עם צרפת.
תחומו של המנדט הצרפתי במזרח-התיכון הזדהה בקווים כלליים עם השטח שהוסכם עליו בשעתו בחוזה סייקס-פיקו (1916), למרות תזכּיריה העויינים של ועדת קינג-קריין (יולי 1919), שלא המליצו על מתן מנדט לצרפת על סוריה. בספטמבר 1919 תוקנה חלוקת תחומי ההשפעה על המזרח-התיכון בין בריטניה לבין צרפת בהסכם שנחתם בין לויד ג'ורג' וקלאמנסו. בהשוואה לחוזה סייקס-פיקו נותק, כזכור, הוולאית של מוסול (צפון-עיראק) מתחום ההשפעה הצרפתי תמורת פיצויים בריטיים. כן חלו שינויים בהתוויית הגבול הארצישראלי לרעתה של צרפת (בין 1920–1923), בהשוואה להתווייה המקורית של חוזה סייקס-פיקו.
לקשריהן של צרפת עם ארצות הלבנט הייתה מסורת ארוכה ועשירה. התעניינותה של צרפת בלבנון ובסוריה החלה, למעשה, עוד במאה ה-16, עם מתן הקפיטולציות למלך הצרפתי פרנסוא הראשון בשנת 1535 על ידי הסולטאן העות'מאני. דבקותה של צרפת בחופיו המזרחיים של הים-התיכון ניזונה מאסוציאציות היסטוריות מתקופת מסעי הצלב. מתן הקפיטולציות בראשית ה מאה ה-16 הביאה להקמת תחנות מסחר צרפתיות בסוריה ולפתיחתן של קונסוליות. יחסי המסחר התהדקו והלכו בימי הנרי הרביעי, רישלייה ולואי הארבעה עשר. קולבֶּר המשיך לפתח בתנופה את המסחר המרכּנטיליסטי בלבנט. בשנת 1740 חודשו הקפיטולציות שהוענקו בשעתו לצרפת על ידי העות'מאנית, תוך הטעמת אפיטרופסותה של צרפת על המקומות הקדושים. בשנת 1802 חידש הסולטאן העות'מאני את הקפיטולציות לנפוליאון. אולם יחסי הידידות בין צרפת והאימפריה העות'מאנית נפגמו להלן, מחמת תמיכתה של צרפת במחמד עלי ובאבראהים פחה ב"מלחמותיהם-הסוריות" נגד תורכיה (1832, 1839). צרפת, שטיפחה יחסי ידידות עם הנוצרים המרוניטיים בלבנון, התערבה מספר פעמים לטובת בני-חסותה (ב-1842-5), ואילצה את קושטא להעניק אוטונומיה ללבנון כבר בשנת 1860 ערב מלחמת העולם הראשונה הפכה פריס מרכז לאינטלקטואלים וללאומנים הערביים, יוצאי סוריה ולבנון, רובם ככולם. אולם עד מהרה אוכזבה צרפת מהלאומיות הערבית, שהעדיפה מנדט אמריקאי או בריטי (לפי תזכּיריה של ועדת קינג-קריין) על סוריה ולבנון; ואכן פייצל ההאשמי והפרו-בריטי הומלך בדמשק בניגוד לרצונם של הצרפתים, אשר מיגרוהו והבריחוהו ביולי 1920.
הגישה הצרפתית לארצות המנדט התבטאה במדיניות מובהקת של "הפרד ומשול". ב-1 בספטמבר 1920 חילק הגנרל גורו את תחום המנדט הצרפתי לארבעה חבלים נפרדים: הלבנון – הגדול, וחבל דמשק (שכלל את מחוז הר-הדרוזים), חבל חלבּ (שכלל את מחוז אלכסנדרתה) ויחידת לודקיה (או איזור העלויים). דמשק וחלבּ הוכרזו כ"מדינות" ננסיות, וההצדקה הרשמית למדיניות זו נעשתה באמתלא של הצורך להגן על המיעוטים. בשנת 1922 הופרד מחוז הר-הדרוזים מ"מדינת דמשק", ואילו בשנת 1924 הוענקה אוטונומיה ומחוז אלכסנדרתה, שכלל מיעוט תורכי ניכּר, מתוך כוונת פיוס כלפי תורכיה. שנה לאחר מכן צורפו אוחדו "מדינות" דמשק וחלב ליחידה מינהלית אחת שכונתה בשם "סוריה". המימשל הצרפתי בכללו היה קולוניאלי מובהק, כמתכונת המשטר הצרפתי במושבות האחרות. מבחינה מינהלית התאפיין מימשל זה בריכוזיות יתרה, ללא כל נטייה לטפח מינהל מקומי. יתרה מזאת, כוח האדם המינהלי לא הצטיין באיכותו המעולה, שכן הקריירה הקולוניאלית הצרפתית לא הוותה מעמד בר-יוקרה, בניגוד לתפיסה הבריטית.

המיעוטים הנוצריים בלבנט¹
ניתוח הבעיות הסבוכות והקשות של המיעוטים הנוצריים בסוריה ובלבנון מהווה מפתח להבנת ההתרחשויות המדיניות בארצות אלה, ובמיוחד בלבנון. בזו האחרונה נאמד מספר המיעוטים הנוצריים בכ-680,000, הינו בכ-53% מכלל האוכלוסייה. 450,000 הנוצרים למיניהם המתגוררים בסוריה מהווים לפי האומדן כ-13.5% מכלל האוכלוסין. לא ייפלא אפוא שמשקלן של העדות הנוצריות בשתי מדינות אלה מהווה גורם רב-חשיבות, המונח ביסוד אופיו של מבנה המשטר בלבנון. גורם זה הווה נושא למאבק בין המעצמות, ובמיוחד בין צרפת לרוסיה, כפי שהתבטא הדבר במיוחד בעילה לפרוץ מלחמת קרים (1854-6), שעה שרצון פרישת האפוטרופסות על העדות הנוצריות בלבנט הווה את סלע המחלוקת בין רוסיה לצרפת. כגורמים משניים במאבק הבינלאומי על העדות הנוצריות בלבנט יש לראות את איטליה, על רקע של יריבות היסטורית-דתית לצרפת, את ארה"ב ובריטניה, ובמידה מסוימת – אף את שלטונות וָתיקן, אשר פרשו את אפוטרופסות הדתית על מכלול "הכנסיות-המאוחדות" והמרוניטים בראשן.
לפי מוצאן נחלקות העדות הנוצריות במזרח-התיכון לשרידים מהתקופה הביזנטית, לרובד שהתגבש בתקופת מסעי הצלב ולרובד חדש יחסית, שנוצר על ידי שכבת מתיישבים מאירופה. חלוקה כרונולוגית של העדות הנוצריות מצביעה על שלושה רבדים עיקריים: א) עדות עתיקות, הכוללות יוונים-אורתודוכסים, נסטוריאנים, כתות מזרחיות-מונופיסיטיות ומארוניטיבים; ב) עדות בינוניות, הכוללות קתולים-רומיים ("לטיניים, ברובם צאצאי הצלבנים), ו"עדות מאוחדות" (שהתגבשו מכתות עתיקות שפרשו בשעתן מוותיקן, וחזרו והצטרפו לקתולים, תוך שמירת אוטונומיה מסוימת לגבי לשונן ופולחנן); ג) עדות חדשות-פרוטסטנטיות למיניהן.
הפילוגים החשובים בכנסייה הנוצרית החלו בסימן של ויכוחים תיאולוגיים עוד בשנת 325 אחה"ס, שעה שבמועצת ניקיאה הוכרע הפלג האריאני על ידי הפלג האנסטזיאני. הפילוג הראשון מהפלג האורתודוכסי חל בשנת 431 אחה"ס במועצת אפיזוד: נסטוריוס, הפטריארך של קושטא, שטען לאישיות נפרדת בישו-אלוהית ואנושית-הורחם על ידי הרוב, ונאלץ לברוח לעיראק ולפרס. הנוהים אחריו ייסדו את "כנסיית המזרח" הנסטוריאנית ושליחיהם הרחיקו בעשיית נפשות עד למרחבי אסיה המרכזית. במאה ה-14 התרגשה שואה גדולה על הנסטוריאנים על ידי הכובש המונגולי תימור לנכּ. בזמן החדש נערך באשורים-הנסטוריאנים טבח גדול על ידי צבא עיראק² בשנת 1933. הנסטוריאנים הינם דוברי סורית עתיקה (ארמית), וריכוזיהם הגדולים מצויים כיום בעיראק (כ-30,000) ובסוריה (כ-10,000). בשנת 448 פרשו מהכנסייה האורתודוכסית כל אותן עדות נוצריות שדגלו בדעה, כי לישו לא רק אישיות אחת אלא גם טבע אחד ("מונופיסיטים"). הגרסה המונופיסיטית גונתה מחדש במועצה הכנסייתית בחלקידון. הפילוג המונופיסיתי חל, למעשה, על רקע של מרי לאומי. העדות המזרחיות נגד מגמת הריכוזיות בכנסיית ביזנץ וחלוקת המשרות ליוונים. העדות המונופיסיטיות חסרות מרכז אחיד והן נחלקות לפי ריכוזיהם הלאומיים: א) יעקובינים (הכנסייה הסורית), שמספר מאמיניהם מגיע לכ-45,000 נפש בסוריה, ורובם ככולם מתגוררים בג'זירה. כ-12,000 יעקובינים נוספים מתגוררים בעיראק וכ-4,500 – בלבנון. בראש העדה עומד "הפטריארך של אנטיוכיה" המתגורר בחומס. לשון התפילה היא סורית, ולעתים זוהי גם לשון הדיבור;
ב) גרגוריאנים, שהם ארמנים מונופיסיטים. העדה הארמנית מונה כ-110,000 נפש בסוריה, ורובם ככולם מתגורר בחלב. 65,000 מבני עדה זו יושבים בלבנון, לרוב בביירות, 15,000 – במצרים ו-12,000 בעיראק; ג) הקופטים, המהווים את העדה הנוצרית הגדולה ביותר במזרח-התיכון. רובם חי במצרים (כ-1,200,000 נפש) ובאתיופיה. בארצות אחרות מספרם זעום.
במאה ה-7 אחה"ס ניסה קיסר ביזנץ הירקליאנוס לפשר בין שתי הגירסות אודות ישו בנוסח הבא: לישו יש שני "טבעים" אך "רצון" (תֶלמַא) אחד. הנוהים אחר פשרה זו, בראשות מארון הקדוש, כונו "מונותליטים", או "מארוניטים".
בשנת 1054 אחה"ס חל הפילוג הסופי והמכריע בין הקתולים-לטינים במערב, ובראשם האפיפיור הרומאי, לבין היוונים-אורתודוכסים במזרח, ובראשם הפטריארך מקושטא. פילוג זה הווה גם פרי ניגודים מדיניים ולשוניים-דתיים. רק לאחר מסעי הצלב חזרו בתשובה לחיק הקתוליות בודדים ועדות שלמות. החוזרים בתשובה, שקיבלו את מרות האפיפיור, נהנו מפריבילגיות מיוחדות. במינן, כגון אוטונומיה מינהלית, קיום מינהגים ועיקרי אמונה מסוימים ושימוש בשפה הלאומית בפולחן. לעדות אלה שהתאחדו עם הכנסייה הקתולית קוראים "אונאטים" או "העדות המאוחדות". רוב "העדות המאוחדות" נוצר על ידי פלגים של כל אחת מהעדות המונופיזיות והאורתודוכסיות, שקיבלו, כאמור, את מרות האפיפיור. כתוצאה מכך נוצרו עדות חדשות, כגון היוונים-קתולים (או "המלכּיתים"); האשורים-קתולים (או "הכלדיאים"); הקופטים-קתולים; הארמנים-קתולים; והסורים-קתולים. העדה הגדולה ביותר שהצטרפה לראשונה ובשלמותה לכנסייה הקתולית היא העדה המרוניטית. בני עדה זו דגלו, כזכור, בשעתו בתיאוריה המונותליטית. אולם עוד בתקופת מסעי-הצלב חלה התקרבותם לכנסייה הקתולית, וקשריהם הלכו והתהדקו במרוצת המאות ה-15 וה-16. רק בשנת 1736 חל האיחוד הפורמאלי בין המרוניטים לבין הקתולים. יש להדגיש מחדש, כי בניגוד לפלגי "העדות המאוחדות" האחרות, עברו כל המרוניטים לחיק הכנסייה הקתולית. כתוצאה מכך הורשו לשמור על השפה הסורית העתיקה כלשון תפילתם. עד למאה ה-18 הייתה זו גם שפת יומיום, ואילו כיום דוברים המרוניטים ערבית. בראש העדה עומד "הפטריארך של אנטיוכיה" המתגורר בביירות שבלבנון. ריכוזה העיקרי של העדה מצוי בלבנון (בשנת 1950 – 370,000 בלבנון וכ-15,000 בסוריה). כמה אלפים נוספים מתגוררים בישראל ובמצרים. לעדה המרוניטית נועד תפקיד נכבד בעיצוב דמותה של מדינת לבנון. בניה היו פעילים בחיים המדיניים נגד כיווני הפאן-אסלאם והפאן-ערב בלבנון. כמה מראשי העדה התייחסו, בשעתו, באהדה למפעל הציוני בארץ-ישראל.
בסיכום, מספרם של כלל הקתולים במזרח-התיכון הגיע לסיכום כדלקמן:
כ-400,000 מארוניטים, כ-400,000 "אונאטים" וכ-250,000 לטינים, הינו למעלה ממיליון נפש.
סוריה ובלבנון היו המספרים כדלקמן (לשנת 1950):³

אם נצרף לטבלה זו את בני העדות הפרוטסטנטיות, לפי אומדני שנת 1950, (בסוריה – 13,000 ובלבנון – 12,500) וכן את הלטינים, המונופיסיטים, הנסטוריאנים והאחרים – יסתכם כך העדות הנוצריות בלבנון לכ-680,000 נפש, הינו ל-53% מכלל האוכלוסייה.
בסוריה – מהווים 450,000 הנוצרים כ-13.5% מכלל אוכלוסי המדינה.

מיעוטים אחרים בלבנט
הכת הקיצונית ביותר של האסלאם השיעי הינה הכת האסמאעילית, שהתפלגה מהשיעה במחצית המאה ה-8 עקב המחלוקת על ירושת האמאם הששי. מקרב הכת האסמאעילית פרשו פלגים קיצוניים, שאינם כיום כבר בחזקת מוסלמים. שתיים מהעדות הפורשות מהאסמאעיליה, אשר יסודותיה האידיאולוגיים עדיין מורגשים בהן, אם כי אין אלה היסודות היחידים, הינם העלווים (או "נֻצַיירים") והדרוזים. בני עדות אלה מרוכזים בעיקר בסוריה ובלבנון, ולעדה הדרוזית הייתה השפעה ניכרת על מהלך החיים המדיניים והצבאיים בשתי המדינות.
העלווים (בני עלי), המכונים גם בשם "נֻציירים", מתגוררים בג'בל אנצארייה (או: ג'בל אנ-נוצייריה) מזרחית מהעיר הסורית לודקיה (לאד'קייה). למייסד הכת נחשב אבן-נֻצייר, "בא-כוחו" של האמאם ה-11 משושלת עלי שמת בשנת 873. התגבשותם לכת דתית נפרדת מהאסלאם חלה, כנראה, במאה ה-11. דתם כוללת תערובת של יסודות מוסלמיים, נוצריים ועכו"מיים. השילוש האלוהי מהווה השפעה נוצרית מובהקת ומורכב מעלי ("מענא" – משמעות), מחמד ("חג'אבּ" – צעיף) וסלמאן אל פארסי ("בּאַבּ" – שער). שלושת אישי השילוש האלוהי לבשו צורת אדם בכל אחד משבעת המחזורים של הופעת האלוהות עלי אדמות. המחזור האחרון להתגלמות האלוהית חל בהג'רה (לפי הנוסח הבא: מחמד היה "השם" של סלמאן, שהווה את ה"שער", עלי היה מבשרו של סלמאן והומלך על ידי מחמד. סלמאן הווה חבר מיתולוגי של מחמד). באמצעות הכת האסמאעילית קיבלו העלווים את האידיאולוגיה הניאו-סלטונית וקידשו את המספר שבע (שבעת מחזורי הופעת האלוהות עלי אדמות). ראשי התיבות המקודשות של השילוש האלוהי האחרון הן "ע"-"מ"-"צ" (ע"ש עלי מֹחמד וסלמאן). העלווים נחלקים לכתות כדלקמן: א) חיידרים; ב) שִמַאלים-שַמְשים, מחפשי הסמל הדתי בשמש; ג) חלַאזים-קַמַרים – מעריצי הירח; ד) גייבים. העלווים מאמינים בגלגול נשמות בדומה לדרוזים, ושביל החלב מהווה, לפי אמונתם, את נתיב הנשמות. חלוקתם המעמדית-דתית מפרידה בין ההדיוטות (עאמה) לבין המיוחסים (ח'אצה). הדת העלווית, בדומה לאסמאעיליה, הינה דת סודית, והעלייה בגרם המעלות הדתיות הינה הדרגתית. העלווים חוגגים את החגים המוסלמיים וכן את חגי עונות השנה הנוצריים (המולד, ראש-השנה, טבילת ישו, פחסא וכד').
מספרם הכולל בסוריה בשנת 1955 הגיע לכ-410,000 נפש, הינו כ-10% מהאוכלוסייה הסורית. במחוז לודקיה מהווים העלווים רוב מכריע (62%). נתון זה הווה את אחד הגורמים להפרדה המינהלית של אזור העלווים, שבוצע על ידי הצרפתים בשנת 19200. בהטאי (מחוז אלכסנדריה לשעבר) התגוררו 62,000–80,000 עלווים, וכמה אלפים נוספים התגוררו בלבנון הצפוני.
הכת הדרוזית נוסדה על ידי אד-דַרַזִי, איש סודו של הח'ליף הפאטמי המטורף אל-חאכּם (996–1020), שהכריז עצמו כאלוהות, ונהלם בנסיבות מסתוריות. אד-דרזי הצליח ללכּד את מאמיניו למרגלות החרמון בוואדי תַיְם ׁnfti הכינוי "תימאני" – דרוזי), והכת התפשטה לעבר הר הלבנון הדרומי, הרי סומאק (במחוז חלבּ), הע'וטה של דמשק, הר-חוראן (המרכז הראשי כיום), הגליל העליון והכרמל. במרוצת פעילותו הסתכסך אד-דרזי עם חמזה אבן עלי הפרסי, נושא דברו האמיתי של אלחאכּם, והומת. הדרוזים מכנים את עצמם "תימאנים" או "מווחדון". כאמור, מותו המסתורי של אלחאכּם הווה את הרקע לצמיחת הדת ולפרישתה מהאסלאם. לפי האמונה עתיד הח'ליף להופיע כמשיח באחרית הימים. הדת הדרוזית מתבססת על מונותיאיזם. חמשת ישויותיה של האלוהות התגלגלו פעמים מספר בדמות בני-אדם. המספר 7 מקודש אצל בני העדה (7 הדברות הדרוזיות). עקרונותיה העיקריים של הדת הם דיבור אמת והמרת הדת למראית עין ("תקיה"). החלוקה המעמדית-דתית של העדה מתבטאת בעֻקאל (נבונים, המתמצאים ברזי הדת) לעומת גֻ'הַאל (הדיוטות). חלוקה דומה מצויה בין ה"רוחאני" (רוחניים) לבין ה"ג'סמאני" (הגופניים). הדרוזים מאמינים בגלגול נשמות ואינם נוטים לקבל גרים. מעמדה של האישה הדרוזית מתקדם יותר ממעמד המוסלמית בדיני אישות. חגיהם של הדרוזים ומצוותיהם המעשיות מצומצמים יותר והוא הדין בתפילותיהם ובטכסיהם. בתי-תפילתם הפשוטים מכונים "חִ'לווה" (מקומות התבודדות). מספר הדרוזים בסוריה, לפי אומדנות משנת 1955, הגיע ל-118,000 נפש, הינו למעלה מ-3% מכלל אוכלוסי המדינה. מרכז מצוי בהר הדרוזים (ג'בל דרוז או הר חוראן), מקום שם הם מהווים רוב מוחלט, ובראשם עומדת משפחת סולטאן אלאטרש. מספר לא מבוטל של דרוזים תפסו תפקידים בכירים בצמרת הצבא הסורי (אחד מהם, שַוְכַּת שוקייר, כיהן בשעתו כרמטכ"ל). מספר הדרוזים בלבנון עולה על 90,000 נפש, כלומר אחוזם הרשמי מגיע לכלל 6.5%. גם במדינה זו ניכּר משקלם של הדרוזים בחיים המדיניים (פעילותו של מנהיגם כּמאל ג'ונבּלט). בישראל מתגוררים כ-20,000 מבני עדה זו, בעיקר בכפרי הגליל ההררי.

סיכום בעיות המיעוטים
מקרב המיעוטים המוסלמים-שיעיים בארצות הלבנט יש להזכיר בראש ובראשונה את המֻתוואלים בלבנון, שמספרם עולה על 230,000 נפש, כלומר כ-20% מכלל אוכלוסיית המדינה. המתוואלים משתייכים לפלג השיעי הגדול של האמאמיים, המאמינים שקיומם של 12 אמאמים. השיעים- האסמאעיליים, המהווים את הפלג הקיצוני ביותר בשיעה, מתרכזים בעיקר באזור חמת שבסוריה, ו-40,000 חברי עדה זו מהווים כ-13% מכלל אוכלוסי המדינה. האסמאעילים הגיעו לאזור חמת לאחר שניהלו מלחמות ממושכות עם העלווים באזור לודקיה.
מיעוטים עדתיים אחרים הנפוצים בסוריה ובלבנון הנם כדלקמן: כ-3,000 יזידים המתגוררים בג'זירה הסורית. המיעוט הכורדי הקטן מתגורר רובו ככולו בג'זירה ועוסק בנדידה. שפת הדיבור היא ניב הביריג'יק⁴ (עיירה על גבול סוריה-תורכיה), והמרכז הרוחני מצוי בדמשק. גם כאן, בדומה להר הדרוזים, ניסו הצרפתים לתכנן מינהל מיוחד. לבסוף, קיימים מיעוטים דלי-חשיבות של צ'רקסים-סוניים, המתגוררים בהר-הדרוזים ולאורך נהר פרת. הצ'רקסים שיתפו פעולה עם הצרפתים בדיכוי המרד הדרוזי הגדול. כן מצוי ריכוז של תורכּמנים בחלבּ ובסביבותיה. המיעוט היהודי אינו מהווה גורם בר-משקל.
מבחינת החלוקה המינהלית-דמוגרפית ניתן לחלק את מחוזותיה של סוריה ל-3 סוגים: א) מחוזות פרת, חוראן, דמשק וחלבּ, שבהם מהווים המוסלמים-הסונים רוב של 80% ויותר. רק בחלבּ קיים מיעוט ניכּר של ארמנים שהתיישבו בעיר ובסביבותיה אחר מלחמת העולם הראשונה; ב) מחוזות שבהם מהווים הסונים רוב של 2/3 לכל היותר. בחלק ממחוזות אלה מהווים הסונים, דוברי הערבית, רוב. לעומת זאת, בג'זירה, הכורדים הינם רוב הסונים, ולכן הערבים הסונים מהווים שם מיעוט; ג) מחוזות שהסונים מהווים בהם מיעוט, בדומה למחוז לודקיה של העלווים והר חוראן בעל הרוב הדרוזי.
במדינת לבנון מסתמנת התמונה הבאה: א) העדה הגדולה ביותר, המרוניטית, ששיעורה מגיע לכ-30% מכלל האוכלוסין מתרכזת בנפת כסרוואן, צפונית מזרחית לביירות, וכן בשתי הנפות הצפוניות של לבנון. בשני המחוזות הללו מתרכזים כ-80% מכלל המרוניטים במדינה. רובם תושבי כפרים ועיירות, ואילו בערים הגדולות עולים עליהם מבחינה מספרית בני העדות הנוצריות האחרות. לאחר שבירת המשטר הפיאודלי במאה ה-19 התרבו בקרב המרוניטים האכרים הקטנים והבינוניים בעלי הקרקעות; ב) המוסלמים הסונים מרוכזים בערי-החוף ומהווים רוב מכריע בעיר טריפולי. למעלה ממחציתם מתגוררת בביירות ובטריפולי, ורמת חייהם והשכלתם גבוהה בהרבה מזו של בני אמונתם בשאר מדינות ערב; ג) המתושאלים-השיעיים מהווים רוב מוחלט במחוז דרום הלבנון ובכמה נפות של מחוז אלבּקאע. רובם כפריים והמבנה הפיאודלי שלהם טרם התערער. העירוניים שבהם דרים בצור ובצידון. בסיכום, יש לראותם כעדה הנחשלת ביותר בלבנון; ד) הדרוזים, המרוכזים במורדות הדרומיים של הר לבנון ובאזורי חאצבּיא וראשיא שבוואדי תַיים, שומרים במידה רבה על מסגרת פיאודלית-פטריארכלית; ה) העדות הנוצריות האחרות מפוזרות למדי, אם כי הארמנים, למשל, הצליחו להתרכז בביירות ובפרבריה ולעסוק במשלוחי-היד המסורתיים שלהם – רוכלות ומלאכה.
הפסיפס המיוחד במינו המאפיין את תושבי לבנון הביא להתגבשות גישות מדיניות ואוריינטציות שונות זו מזו. חמש הגישות היסודיות היו כדלקמן: כפירה בקיום ייעוד מיוחד ללבנון; התנערות ממסורת הבדלנות בעבר והשתלבות במזרח הערבי; ייחוד ייעודה של לבנון במתן מקלט לעדות הנוצריות בחסות מעצמות המערב; הפרדה מוחלטת בין הנצרות לבין האסלאם; דו-קיום בין הנצרות והאסלאם בלבנון מתוך מגמה כללית של תיווך בין המערב הנוצרי לבין המזרח, ועם זאת שמירה על עצמאות מדינית. ראוי לציין, כי מגמות מדיניות אלה לא חפפו בהכרח את התיחום העדתי-דתי. כך, למשל, מסתמנת תמיכה של בני-הדור הצעיר מקרב הדרוזים והיוונים-האורתודוכסיים בגישה הראשונה והשנייה. הגישה בדבר ייחודה הנוצרי של לבנון הוותה, בשעתו, את סיסמתם של אנשי-צמרת מקרב המרוניטים. שתי הגישות האחרונות נתמכו על ידי קבוצות נוצרים שונות. מסתבר שהגישה החמישית היא המקובלת ביותר בשנים האחרונות.

קווים למדיניות הצרפתית בסוריה ובלבנון
ההפרדה המינהלית של תחום המנדט הצרפתי בלבנט תאמה להפליא את מדיניות "ההפרד ומשול" של השלטונות הצרפתיים מחד גיסא, ומגמת הריכוזיות-המינהלית מאידך-גיסא. המימשל הצרפתי דגל בשלטון ישיר יותר מהבריטים ונטה פחות מהם למסור במהירות סמכויות רחבות לנכבדים ולשליטים המקומיים. הצרפתים אף לא יכלו להשתית את מישטרם על דמותו של מלך מקומי, שכן צורת המישטר המונארכי הייתה להם לזרא, בהתאם למסורת הרפובליקנית רבת-המסורת בצרפת. יתר על כן, לאחר חיסולו המדיני של שלטון פייצל הפרו-בריטי בדמשק לא נמצא מועמד מלכותי בכוח, שכן השושלת ההאשמית קשרה עצמה למרכבת המדיניות הבריטית. זאת ועוד, הדחתו של פייצל בהתנגשויות הצבאיות שהיו כרוכות בה יצרו, מלכתחילה, גישה צרפתית עוינת ללאומיות הערבית בדמשק, שפורשה כאנטי-מערבית, או, לפחות, כאנטי-נוצרית. המדיניות הצרפתית בשנות ה-20 המוקדמות הסתמנה, אפוא, בהתנגדות למתן עצמאות, בקירוב המיעוטים הבלתי-מוסלמיים ובחיזוקו של הלבנון, תוך שמירת שיווי משקל עדין במאזן הכוחות שבין העדות למיניהן. אין תימא, שצרפת התנגדה, להלן, למתן העצמאות לעיראק, שהתגשמה בשנת 1930, בהתאם לסעיפי החוזה האנגלו-עיראקי. למרות התגבשותה של המדיניות הצרפתית כלפי הלבנט בשנות ה-20 המוקדמות, רווחו עדיין מגמות שונות בצרפת עצמה לגבי הלבנט. מגמות אלה הוכתבו בהתאם לשיקולים מדיניים כלליים, כגון העיקרון האסטרטגי של צרפת כמעצמה ים-תיכונית וייחוד הלבנט כאזור מעבר, או כמקפצה, לעבר הנחלות במזרח-הרחוק; היריבות המסורתית עם בריטניה שהחריפה והלכה עם תום מלחמת העולם הראשונה ולאחר "האיתור" הצרפתי על חבל מוסול; אינטרסים של נפט וצינורות הנפט של "חברת הנפט העיראקית" שנועדו לחצות את תחום המנדט הצרפתי; שיקולים שנבעו מהמדיניות הקולוניאלית הצרפתית בצפון-אפריקה, בהתחשב עם האוכלוסייה המוסלמית שם; ולבסוף, אינטרסים תרבותיים-דתיים מסורתיים בלבנט בצירוף אינטרסים כלכליים-מסחריים, שהתבטאו בהשקעות הון מרובות.
בניגוד לתחום המנדט הבריטי בעיראק, שגלעינו גובש סביב יחידה גאוגרפית מוגדרת ("ארם-נהריים"), או בניגוד לתחום הכיבוש הבריטי במצרים ובסודן, שהתבסס אף הוא על נתונים גאוגרפיים מובהקים ("עמק-הנילוס"), לא נמצאו תחומים גאוגרפיים מובהקים לאזור המנדט הצרפתי בלבנט. לא ייפלא, אפוא, שלאומני סוריה נאבקו לא רק למען עצמאותו של האזור שניתחם על ידי חבר-הלאומים, אלא יומרותיהם חבקו שטחים נרחבים ביותר, שכללו את עבר-הירדן המזרחי וארץ-ישראל, ובשלבים מסוימים אף את עיראק. יומרות טריטוריאליות אלה הונחו ביסודן של הוואריאציות למיניהן של תכניות "סוריה רבתי".
אולם המדיניות הצרפתית בלבנט ניזונה גם ממסורת בדלנית שהייתה קיימת בצורה רשמית באימפריה העות'מאנית, הלא היא שיטת המִלֶתִים. בתחום הערב-רב העדתי והדתי, שאפיין את סוריה ובמיוחד את לבנון, היה לאל-ידם של הצרפתים לבצע הלכה למעשה את שיטת "ההפרד ומשול". בעוד שבדמשק ובחלבּ הוקמו "ממשלות" כביכול שהיו נתונים למרותם של השלטונות הצרפתיים, הרי בשאר האזורים הועבר השלטון במישרין לידי המושלים הצרפתיים. אלה האחרונים הסתייעו, כביכול, ב"מועצות מייצגות", שלא היה ביניהן לבין מוסדות פרלמנטריים ולא כלום.
החלוקה המינהלית מספטמבר 1920 יצרה את "מדינת לבנון הגדולה", כלומר הרחיבה את גבולותיו של החבל האוטונומיה למחצה משנת 1860, אשר אוכלס רובו ככולו על ידי מארוניטים, דרוזים ונוצרים אחרים. התחומים המורחבים כללו עתה את איזור ביירות, מחוז טריפולי (בעל הרוב המוסלמי-סוני), נפות בעל בק וזחלה בבקעת-הלבנון (בעלות רוב מוסלמי), ונפת צידון (בעלת רוב מתוואלי-שיעי). יצירת "מדינת לבנון הגדולה", שגבולותיה זהים עם הגבולות הנוכחיים, תאמה לעקרונות המדיניות הצרפתית, שכן צירופם של מחוזות מוסלמיים מסוריה ללבנון תרם ליצירת מתיחות מסוימת בין שתי המדינות, ובעת ובעונה אחת יצר מאזן בין-עדתי עדין ביותר בתוככי לבנון עצמה. בכל זאת נשמר עדיין הרוב הנוצרי בתחומי המערך המדיני החדש.⁵ יתרה מזאת, האחדות הכלכלית שבין סוריה ולבנון הצריכה וויסות ותיאום כלכלי. הצרפתים שעמדו בראש המועצה הכלכלית המשותפת נהנו מיתרונות של תיווך והכרעה בהתאם לאינטרסים שהלם.
תוצאותיה של המדיניות הצרפתית הורגשו בעליל בשורה של התקוממויות שפרצו כבר בשנים הראשונות לשלטונם: ב-1919 – בהר הדרוזים, ב-1921 בסביבות חלב ואלכסנדריה, ביולי 1922 – בהר הדרוזים, וב-1923 – בבעל בק. התקוממויות אלה לא היו אלא בבחינת הקדמה למרד הדרוזי הגדול.

לבנון אחר מלחמת העולם הראשונה: מבנה המשטר
אם נחלו השלטונות הצרפתיים הצלחות מסויגות כלשהן במימשלם, הרי שהן הצטמצמו רק ללבנון ולמחוז לודקיה, הינו לשני האזורים העיקריים של עדות המיעוטים. בלבנון נתמך המשטר הצרפתי על ידי העדה המרוניטית, שמנהיגיה צדדו באוריינטציה צרפתית וקיבלו את חינוכם לרוב במוסדות השכלה צרפתיים. אולם למרות התמיכה העקרונית מצד המרוניטים לא ליקקו הצרפתים דבש. שכן עוד בנובמבר 1919 תבעה המועצה המנהלית של לבנון את ביטולו של המשטר הצבאי הצרפתי השרירותי. התביעה הסתמכה על האוטונומיה שניתנה ללבנון עוד בתקופה העות'מאנית. ביולי 1920 דרשה מרבית חברי המועצה הלבנונית עצמאות לאלתר והשתלבות במימשלו של פייצל בדמשק. המועצה פוזרה וחלק מחבריה נעצר בעוד הם עושים דרכם לדמשק ולנהל שיחות עם פייצל. בספטמבר 1920 הכריזו הצרפתים, כזכור, על "מדינת לבנון הגדולה", שבראשה הועמד איש צבא צרפתי. ליד המושל הצרפתי מונתה מועצה מייעצת בת 15 חברים.
בשנת 1922 הופרד, כידוע, מחוז הר-הדרוזים מ"מדינת דמשק", ובמרץ אותה שנה הציעו הצרפתים מתן חוקה ללבנון, כשסמכויות הביצוע תרוכזנה בידי המושל. מועצה בת 30 נציגים, שהייתה צריכה להיבחר על ידי העדות השונות לפי מספר הנפשות בכל עדה, הוגבלה לפרסום חוות-דעת גרידא לגבי חוקים שהציע המושל. זכויות ההכרעה ניתנו לה רק בכמה מסעיפי התקציב ובענייני עבודות ציבוריות. ההצעה נפלה נוכח התנגדות עזה מצד רוב החוגים הלבנוניים. כתוצאה מכך הגיש הנציב העליון הצרפתי הצעת חוק בחירות חדש, שלא התבסס על יסודות עדתיים, אולם טיוטה זו לא אושרה על ידי ממשלת צרפת. רק במאי 1926, לאחר פרוץ המרד בהר הדרוזים, הציע הנציב העליון הצרפתי, דה-ז'ובנל, הצעת חוקה חדשה שאושרה בהסתייגויות מועטות. חוקה זו נבנתה על יסודות חוקתיים פורמאליים בנוסח המערב, בהעניקה למדינה שני בתי פרלמנט (להלן בית אחד), נשיאות וקבינט. סעיף 30 בחוקה זו הטעים את תלותה של לבנון במנדט הצרפתי. בידי הנציב העליון הושארה זכות הווטו לגבי כל ההחלטות הנוגדות את ביטחון הציבור ותנאי המנדט. סעיף 95 קבע את זכות ההשתתפות היחסית של כל עדה ועדה בניהול המדינה. החוקה אושרה שוב ושוב בשנים 1927 ו-1929.
ייחודה של החוקה הלבנונית נעוץ בהתבססותה על משטר של ייצוג עדתי-אזורי. בית הנבחרים הלבנוני נקבע מראש מספר הצירים שהוקצו לכל עדה ועדה ולכל אזור. במילים אחרות: מאבק הבחירות בתחומי המדינה אינו בבחינת מאבק בין-עדתי או אידיאולוגי, אלא מאבק פנים-עדתי, בין המנהיגים השונים של העדה; שהרי היחס המספרי בין צירי העדות למיניהן נקבע מראש ואיזונו נשמר גם אם הוגדל מספר הצירים הכללי בבית הנבחרים. שיטה זו, שאינה מתבססת על ייצוג יחסי אמיתי, מזכירה את מערך הקוריות בסנט הרומאי. למרות ששיטת הבחירות הנ"ל רחוקה מלהיות דמוקרטית – נשמר משקלן היחסי של העדות השונות בבית הנבחרים. המערך הזה המיוחד במינו, מבטיח את האינטרסים של העדות הנוצריות בטווח ממושך, שכן ספק רב אם כלל הנוצרים בלבנון מהווים עוד היום, בשנות ה-60 המוקדמות, רוב אמיתי בקרב אוכלוסיית לבנון.
בשנת 1943 נקבע המערך הפרלמנטרי-עדתי כדלקמן: מתוך 55 מושבים בבית-הנבחרים הלבנוני – הוקצו לעדות הנוצריות 30 מושבים (מהם 18 למארוניטים). למוסלמים הסונים שוריינו 11 מושבים, למוסלמים-שיעים – 10 ולדרוזים – 4. באוגוסט 1950 הוגדל מספר המושבים ל-77, ומהם 41 – לעדות הנוצריות (23 למארוניטים), 16 – לסונים, 14 – לשיעים, 5 – לדרוזים ו-1 – למיעוטים זעירים. ביולי 1953 תוקן חוק הבחירות ומספר המושבים צומצם שנית ל-44. ביוני 1957 הועמד מספר הצירים על 66. אולם בכל התמורות הללו נשמר משקלן היחסי של העדות. חלוקת המושבים הפרלמנטרים מיוני 1957 התבססה על המפתח של רוב נוצרי זעום (53%), אשר ספק רב אם הוא עדיין נשמר. משטר הייצוג העדתי-אזורי הביא לתככנות מדינית ולקנוניות משפחתיות וסיעתיות אינטנסיביות שאין לה שיעור.
צד אופייני, אנטי-דמוקרטי, אחר בבחירות בלבנון מתבטא בדרך ניהולן. הבחירות אינן מתקיימות בצורה סימולטאנית בכל המדינה, אלא הן מנוהלות בנפרד בכל מחוז ובזמן שונה. למותר לציין, כי הארכת משך הבחירות בצורה מלאכותית זו פוגמת בטוהרן.
שיתופן של שש העדות העיקריות במימשל (מארוניטים, סונים, שיעים, אורתודוכסים, קתולים ודרוזים) הפכה במרוצת הזמן למסורת. כן התגבשה המסורת בדבר חלוקת המשרות החשובות במדינה לנציגי העדות הגדולות: הנשיאות – למרוניטים, ראשות הממשלה – לסונים, נשיאות בית-הנבחרים – לשיעים ומשרד הביטחון – לרוב – לדרוזים.
ב-23 למאי 1926 הוכרזה הרפובליקה הלבנונית וכנשיאה הראשון מונה שארל דֶבּאַס, יווני-אורתודוכסי.

לבנון אחר מלחמת העולם הראשונה: לבטיו של המשטר
מבנהו המנומר והמורכב של המשטר הלבנוני, ההתגודדות העדתית והבין-עדתית, נתנו אותותיהם בתקציבה המצומצם של המדינה; שכן חלוקת הכהונות והמשרות לפי מפתח עדתי וריבויים של הפקידים ומקבלי השכר האחרים החלו להעיק על תקציביהן של הממשלות השונות, שלקו בחוסר כוח-ביצוע. התחלפותן של הממשלות הפכה לתופעה שכיחה. אמנם בשנת 1929 ניתנה סמכות לממשלתו של אֶמיל אֶדֶה, מנהיג פרו-צרפתי מובהק, לחוקק חוקים במשך מחצית השנה, ללא אישור הפרלמנט, על מנת לאזן את תקציב המדינה, אולם אדה נאלץ להתפטר לאחר חודשים ספורים מחמת הבעת אי-אמון פרלמנטרי. המצב הכלכלי הידרדר והלך במרוצת שנת 1931 ובפרוס השנה שלאחריה. נוכח מחדליהן של הממשלות הלבנוניות, והשביתות והמהומות שהתפשטו והתגברו, ביטל הנציב העליון פונסו (Ponsot) את החוקה במאי 1932, מינה ממשלה-מייעצת ונקט בצעדים דרסטיים להשבת הסדר על כנו ולייצוב האוצר הלבנוני. המשבר הכלכלי-הפנימי גיבש הערכה צרפתית חדשה אודות מידת התאמתו של המשטר הנוכחי, הדמוי-מערבי, לחייה המדיניים של לבנון.
פונסו הוחלף בדה-מרטל (De Martel), והנציב העליון החדש פרסם חוקה חדשה (2 בינואר 1934), שהחזירה את מהלך ההיסטוריה אחורנית. חוקה זו הבטיחה את הייצוג המקצועי, הגבילה את סמכות הפרלמנט, חיזקה את סמכות הרשות המבצעת והגבירה את הפיקוח הממשלתי על הכספים והכלכלה. מקרב 25 צירי הפרלמנט מונו 7 על ידי הנשיא. מועדי כינוס הפרלמנט נקבעו לפעמים בשנה, ולנשיא הותר להוציא לפועל את חוק התקציב ללא אישור פרלמנטרי. הווטו של הנשיא נקבע כשקול להתנגדותם של עד 75% מהצירים. כן הורחבו סמכויות הנשיא בכל הנוגע לכינוסו של הפרלמנט ולפיזורו. עם פרסומה של חוקה זו החל להתגבש הנוהג בדבר מינוי נשיא מארוניטי וראש ממשלה סוני לשם שמירת שיווי-משקל מדיני בין שתי העדות הראשיות. בחוקה לא נקבעה דת רשמית למדינה. לעומת זאת נשתמרו שרידי שיטת המילתים העות'מאנית במתן זכויות לעדות השונות בענייני המעמד האישי. בשנות ה-30 המוקדמות החלו להתבלט הקבוצות המפלגתיות הראשונות, שלא היו אלא בבחינת "מפלגות סביב אישים". קבוצות אלה, בצירוף המנהיגים הדתיים, חלשו למעשה על המדיניות הפנימית של לבנון. מבין "מפלגות" אלה יש לציין את "האוניוניסטים", בראשות אמיל אדה (לשעבר קצין בצבא צרפת וחבר משלחת לבנון בוורסאיי). קבוצה זו, שנתמכה על ידי הצמרת הדתית של המרוניטים ואנשי העסקים הגדולים, צדדה בלאומיות לבנונית ייחודית ובעצמאות מדינית בחסותה של צרפת. לעומת זאת דגלה "המפלגה הקונסטיטוציונלית", בהנהגת בּשאַרה אלח'ורג שנוסדה בשנת 1933, בקיום מגעים הדוקים יותר עד ארצות ערב. ראוי לציין, כי אלח'ורי המרוניטי כיהן כראש ממשלה בין השנים 1927-9, ולאחר מכן עבר לאופוזיציה.

סוריה אחר מלחמת העולם הראשונה
עם כניסת הצבא הצרפתי לדמשק ביולי 1920, ועוד לפני אישורו הרשמי של המנדט הצרפתי על ידי חבר-הלאומים, החלו הצרפתים בביסוס שלטונם לפי שני עקרונותיהם המדיניים: שיטת "הפרד-ומשול", אשר רבו סיכויי הצלחתה בסוריה מחמת הפיצול העדתי והדתי; ריכוז המערך המינהלי בידי פקידים צרפתיים. העיקרון הראשון בוצע, כזכור, באמצעות חלוקתה של סוריה למספר "מדינות", תחת שלטון מרכזי אחד, ותוך ניצול הניגודים שנבעו מהפיצול העדתי. ביצוע העיקרון השני נעשה תוך הקמת מינהל מקומי והחדרת הפקידים הצרפתיים לעמדות המפתח, בד בבד עם ריכוז-על של מנגנון פיקוח בראשות הנציב העליון הצרפתי. הנציב חלש במישרין על הלשכה המדינית ואגף המודיעין והפרסום. מערך מינהלי כפול זה סירבל וניפח את המנגנון ועורר רגשות זעם ואיבה בקרב האוכלוסין, שהבחינו כי רק טובתם של הצרפתים נגד עיניו. תוך ביסוס שלטונם נקטו הצרפתים מעת לעת בצעדים נמרצים לדיכוי פעילותה של התנועה הלאומית. באמתלות של מצבי-חירום נאסרו והוגלו מנהיגים רבים. עד למלחמת העולם הראשונה לא הייתה בסוריה אף מפלגה מדינית חוקית, להוציא את אגודות הסתרים למיניהן, שפעלו נגד המשטר העות'מאני. אולם בפברואר 1919 יצאה אגודת "ערביה אל פתאת" מהמחתרת והתארגנה במסגרת מפלגתית גלויה כ"חזבּ אל-אסתקלאל אל-ערבי" (מפלגת העצמאות הערבית). אמנם במרוצת שנות ה-20 נקטעה רציפותה של מפלגה לאומית זו, אולם פעיליה ויוצאיה התארגנו במסגרות אחרות, כגון "הקונגרס הסורי-פלשתינאי", אשר משלחתו בז'נבה נועדה לייצג את האינטרס הערבי בפני המעצמות וחבר הלאומים.
בינואר 1925 חל שינוי במדיניות הדיכוי הצרפתית, עם מינויו של הגנרל סאראיי (Sarrail) לכהונת הנציב העליון בסוריה ובלבנון. זה האחרון הציע ללאומנים להקים מפלגה נוסח המפלגה הרדיקאלית הצרפתית על מנת ליצור גוף מוכר למגע עם השלטונות. כך, אפוא, התארגנה בפברואר 1925 "מפלגת העם" (חִזִבּ אש-שַעְבּ) מקרב אנשי "אל-אסתקלאל" לשעבר. המפלגה ריכזה סביבה 350 משכילים סורים לאומניים בראשותו של ד"ר עבד אר-רחמן שַאהבַּנְדַר. אחת מתביעותיה העיקריות של מפלגה זו, כפי שצויינה במצעה, הייתה ההכרה באיחודה ובעצמאותה של סוריה "בגבולותיה הטבעיים". יסודה של "מפלגת העם" לא הפיג את החשדנות ההדדית בין הסורים לבין השלטונות הצרפתיים. היפוכו של דבר, הקרע בין עסקני המפלגה הלאומניים לבין הצרפתים העמיק והלך ובא לכלל ביטוי קיצוני בהשתתפותם של פעילי המפלגה במרד הסורי נגד הצרפתים (1925-7). נוסף למתיחות במישור המדיני-הפנימי חלה גם הרעה במצב הכלכלי בתוככי סוריה, אשר פגעה בשכבות עממיות רחבות, והוסיפה שמן למדורה האנטי-צרפתית. מאז הניתוק מהאימפריה העות'מאנית נפגעה קשות כלכלת המדינה מחמת סגירתו של הגבול התורכי. האזור הפגיע במיוחד היא מחוז חלבּ, שייצואו החקלאי לתורכיה הוגבל מחמת תעריפי מכס גבוהים. אובדן השוק התורכי גרמה גם לאבטלה בענפים אחרים, וכן נצטברו קשיים מחמת הגירתם של כ-40,000 ארמנים מתורכיה לסוריה. תכניות הפיתוח הצרפתיות נועדו לביצוע בטווח מרוחק והשפעתן לאלתר על הבראת המצב הכלכלי הייתה אפסית. לקשיים הכלכליים נוסף גם משבר פיננסי; שכן הצרפתים המירו את המטבע המצרי היציב, אשר הונהג בשעתו על ידי אלנבי והבריטים, במטבע צרפתי שערכו הלך וירד בשוק העולמי. נדמה היה, כי הצרפתים מתכננים לרוקן את מלאי הזהב הסורי ולזרוע בהלה על ידי אינפלציה.
במקביל לקשיים הכלכליים נקטו הצרפתים בשורה של צעדים שהיו לצנינים בעיני האוכלוסייה המקומית, כגון הכבדת תנאי קליטתם של המשכילים המקומיים במסגרת המינהל המקומי והמקצועות החופשיים; פירוק שרידי הצבא הערבי לאחר גירושיו של פייצל; ארגון ז'נדרמריה חדשה וגיוסה מקרב ארמנים, צ'רקסים ויסודות בלתי-ערביים אחרים; נישולה של השפה הערבית בהליכים משפטיים והנהגת הצרפתית כשפה רשמית. צעד אחרון זה פגע בגאוותם הלאומית של עורכי-הדין המקומיים, שהוו את הרוח החיה בחוגי המשכילים והלאומנים.
בסיכום, התנגדות הלאומנים הסוריים לצרפתים נבעה לא רק מפאת גירושיו של פייצל, שתקופת שלטונו הקצרה עוררה נוסטלגיה, אלא מעצם כפירתם בזכותה של צרפת למנדט על סוריה. דרכי הביצוע של המנדט, לכשעצמם, עורר מורת רוח כפולה ומכופלת, הן ברחבי סוריה והן בהר-הדרוזים. במרד שהתלקח בשנת 1925 התלכדו, אפוא, שני גורמים – העדה הדרוזית והלאומנים הסוריים – למאבק משותף נגד הצרפתים עקב קוני-קטורה חולפת בשלב מסוים של מאבקם הנפרד. בריחתו של מנהיג "מפלגת-העם", ד"ר שאהבנדר, מהכלא הסורי להר-הדרוזים העמידה את הצרפתים בפני ברית צבאית בין פיאודלים דרוזיים לבין משכילים לאומניים.

המרד הדרוזי: הרקע העדתי
כדי להבין את המרד הדרוזי וההתקוממות הלאומית בסוריה בשנים 1925-7 יש צורך לנתח את הקווים האופייניים לחברה הדרוזית בכלל, ולדרוזים בהר-הדרוזים בפרט,⁶ המתגוררים במבצרם הטבעי בשוליה הדרומיים של סוריה, פיתחו תכונות מובהקות של אוכלוסין הרריים, כשהחקלאות והמרעה מהווים את ענפי כלכלתם העיקריים. אושיותיה של חברה זו מושתתים על המשטר הפיאודלי ומבליטים את יסודות הבדלנות הדתית והחברתית על רקע של סולידריות עדתית ומוראל-לוחמה גבוה. שלטונם של ראשי המשפחות הפיאודליות הגדולות נשען, במידה רבה, על מגמת הבדלנות הדתית של ראשי-הדת וכלל העדה, אשר בתוקף הנסיבות ההיסטוריות נאלצו להתגונן ממושכות מפני הרוב המוסלמי, ולהסתגר באזורים הרריים קשי-תעבורה. אולם במסגרת הפיאודלית הכללית נבעו חילוקי דעות בין ראשי המשפחות על כּס המנהיגות הכלל-עדתית, ומתוך כך התפתחו אוריינטציות שונות לגבי מהותו של הגורם המדיני-החיצוני, שרצוי להישען עליו ולהסתייע בו. מצב זה הווה רקע אידיאלי לצרפתים לבצע את מדיניות "ההפרד ומשול" שלהם.
עוד במרוצת המאה ה-19 עלתה קרנה של משפחת אל-אטרש, השלטת בהר הדרוזים עד היום. ככל שהתגבש מעמדה של משפחה זו, כן התעצם המאבק הפנימי בתוכה. ב-1914 היה סלים אל-אטרש המנהיג המוכר של אנשי הר-הדרוזים, והוא ייצג את בעלי האוריינטציה העות'מאנית. אולם עם התקדמותו של צבא פייצל והתקרבותו לסוריה נהו אחריו חלק מהדרוזים ובראשם סולטאן אל-אטרש, שאר בשרו הצעיר של סלים. גירושיו של פייצל מסוריה והשתלטות הצרפתים על הר-הדרוזים התקבלו בעין יפה הן על ידי אנשי סלים והן על ידי אנשי סולטאן, למרות שזה האחרון לא ניתק את קשריו עם עבדאללה אחי-פייצל, אשר הוכתר, זה מקרוב, על ידי הבריטים כאמיר עבר-הירדן.
במארס 1921 נחתם הסכם בין הצרפתים והדרוזים, שלפיו הוכרזה "עצמאותו" של הר-הדרוזים בחסות צרפתית. סלים אל-אטרש התמנה על ידי מכובדי העדה למושל ומקץ חודש נפתח ה"מג'לס" הדרוזי, כתוצאה מהסדרים פנימיים ומיקוח בין נכבדי העדה. אולם דרך שלטונו של סלים, שנתמך על ידי ארבעת חכמי הדת, לא הייתה סוגה בשושנים, שכן סולטאן אל-אטרש ותומכיו רקמו מזימות ותככים, הן מחמת קנאה ותחרות והן מחמת קיפוחם במשרות ובמשכורות. ביולי 1922 חרג המאבק בין סלים וסולטאן מחוץ לתחום המאבק המשפחתי. זה האחרון הפך לבר-פלוגתא גלוי של שלטונות המנדט הצרפתיים, ובאמתלא של מתן מקלט לפליט מדיני – פוצצו הצרפתים את ביתו של סולטאן. המנהיג הדרוזי וחבר תומכיו נמלטו לקַצְר אל-אזרק בעבר-הירדן ונהנו מחסותו של עבדאללה ההאשמי, עד לקבלת חנינה על ידי הצרפתים במאי 1923. בשנה זו התערער שלטונו של סלים. הוא נאלץ להתפטר בפורס שנת 1923 ויועצו הצרפתי, מאיור טרינגה, התמנה זמנית במקומו. אולם היועץ הצרפתי התפטר ביולי וסלים חזר בו מהתפטרותו הקודמת, כשלצדו יועץ צרפתי חדש, קפיטן קרבייה. בשלהי שנת 1923 נפטר סלים והמג'לס הדרוזי בחר זמנית בקרבייה כמושל (אוקטובר 1923) עד למינויו של מושל דרוזי.
מימשלו של קרביה, שהנהיג ביד חזקה סדרת רפורמות מינהליות וכלכליות, זירז את התפרצות המרד. שכן קרבייה לא הסס להנהיג עבודת-כפייה הפטורה מתשלום מפאת חוסר כספים לביצוע תכניותיו. ייתכן, כי הרפורמות, לכשעצמן, לא המרידו את המוני הדרוזים, שכן הן קיבלו את ברכותיהם של חכמי-הדת: ברם דרכי ביצוען המזורזות ומאפיין הכפייה שלהן עוררו התמרמרות נרחבת וליכדו את הפיאודלים הגדולים, שחשו כי הבסיס למישטרם מתמוטט והולך. הניתוק המהיר ממערכת הנאמנויות הפיאודליות לא הלם את טבעם של האיכרים הדרוזיים, שהורגלו למשטר הפיאודלי זה עידן ועידנים. מסתבר, אפוא, שההתנגדות לקרבייה החלה להקיף חלקים ניכרים מהדרוזים. באפריל 1925 התייצבה משלחת נכבדים דרוזים לפני הגנרל סאראיי, הנציב העליון הצרפתי להשמעת קובלנותיה נגד קרבייה ולתביעת מינוי מושל דרוזי, בהתאם להסכם משנת 1921. משלחת זו גורשה ואילו משלחת נוספת לא התקבלה על ידי הנציב. רציחתו של קצין צרפתי עוררה את הגנרל סאראיי למנות ועדת חקירה ולזמן אליו את נכבדי העדה כדי להגלותם לתדמור. סולטאן אל-אטרש, היחידי מקרב מנהיגי הדרוזים שלא נענה להזמנה מטעמי יוקרה אישיים, פתח במרד לאחר מעצרם של שלושת נכבדי העדה. ניתן, אפוא, לסכם, כי צורת מימשלו של קפיטן קרבייה וצורת התנהגותו של הנציב העליון הצרפתי היוו את הגורמים הישירים להתלקחות המרד. הגרסא הצרפתית על פרוץ המרד, המאשימה את ד"ר שאהבנדר בחרחור מדנים ואת נכבדי הדרוזים – בכישלון השיחות, אינה עומדת במבחן האמת.

חלקם של המשתתפים במרד הדרוזי, 1925–1927
כפי שכבר צוין לעיל, יש לראות במרד הדרוזי, שהתפשט להלן על פני כל סוריה, כברית-זמנית וקוניקטוראלית בין שני גורמים ששיתפו פעולה בתוקף הנסיבות: הדרוזים והלאומנים הערביים. מתברר, כי חלקם של הלאומנים הערביים במרד היה דל ערך⁷ בכל הנוגע ליוזמה צבאית ולפעילות קרבית. העדה הדרוזית נשאה במרבית המעמד הצבאי והלוגיסטי. הקרבות החשובים התרכזו בהר-הדרוזים עצמו ובכל אותם מקומות שהתגוררו בהם דרוזים, או שפשטו לעברם יחידות צבאיות דרוזיות. יתר על כן, הלאומנים הערביים אף לא הצליחו ללכד סביבם את מרבית בני העדה המוסלמית-סונית, המהווה רוב בסוריה. רק באזור דמשק, פעלו כשנה לערך, כנופיות ערביות. הערך הצבאי של מבצעיהם הצטמצם לפעולות הטרדה גרידא. אמנם מבחינה תעמולתית נעשה מאמץ מסוים על ידי הלאומנים הערביים: ד"ר שאהבנדר כונן "ממשלה זמנית" בהר הדרוזים ושליחיו בקהיר ניסו לגייס תמיכה מדינית וכספית, וכן ניסו להבריח נשק וציוד מעבר-הירדן. ברם, ניתן להטיל ספק במידת ההצלחה של יוזמותיהם אלה.
הכתרתו של המרד הדרוזי כמאבק לשחרור לאומי הנובע משאיפה לעצמאות לאומית – מוטעה מעיקרה. שכן העדה הדרוזית בהר-הדרוזים לא שאפה לריבונות במובן הלאומי המודרני. עד לתחילת המאה ה-20 כמעט ולא הייתה קיימת במזרח התיכון לאומיות כשאיפה לעצמאות ולריבונות המושתֶתֶת על ייחוד טריטוריאלי, לשוני ותרבותי. שכן המסגרת התודעתית של הפרט הוגבלה לחלוקה המסורתית של חטיבות דתיות-מדיניות, המכונות עדות. לדרוזים חסר סממן עיקרי, המהווה סימן היכּר מובהק לתנועה לאומית, והוא – הריכוז הטריטוריאלי. שהרי במרבית אזורי מגוריהם הוו הדרוזים מיעוט, ואילו התושבים בהר הדרוזים עצמו לא הוו עדה אחידה: מתוך כ-60,000 תושבי האזור נאמדו הדרוזים בכ-80% בשנת 1925. להוציא את הדת העצמאית ומנהיגיה, לא נבדלו הדרוזים בתרבותם ובאורח חייהם ממרבית הערבים תושבי סוריה, לבנון וארץ-ישראל. הקשר של הדרוזים עם התנועה הלאומית הערבית היה, בהכרח, קשר זמני שהוכתב על ידי צרכי המרד. אין לשכוח, כי במשך מאות שנים נרדפו הדרוזים על ידי המוסלמים הסוניים בחורי אף ויחסי האיבה והחשדנות היו הדדיים. גם התנועה הלאומית הערבית לא הצליחה עדיין בשנות ה-20 להשתחרר מאופייה הדתי-עדתי, שעוצב על ידי הרוב המוסלמי-סוני. הגורמים שעוררו הדרוזים לברית עם הלאומנים הערביים התבססו על שלילת השלטון הצרפתי, אך לכלל אחדות לאומית, תוך ביטול מחיצות עדתיות, לא הגיעו. נקודת מגע נוספת של שני הצדדים התמקדה בקשרים שניהלו, הדרוזים והערבים-הסורים כאחד, עם אנשי השושלת ההאשמית והבריטים. התלכדותם של הפיאודלים הדרוזיים עם המשכילים העירוניים המתמערבים נגד הצרפתים היוותה, בהכרח, אפיזודה חולפת מחמת טבעם החברתי המנוגד של שני בעלי הברית.
עם חיסולו של המרד הדרוזי נמשכו הניגודים הפנים-עדתיים במשפחות, הן על רקע המנהיגות והן על רקע האוריינטציה המדינית. תחילה ניטש המאבק על אופיו של המנדט הצרפתי כמסגרת נוחה למדי לשמירת האוטונומיה המסורתית. להלן נסב הוויכוח על תמיכה מלאה או מסוייגת בתנועה הלאומית הסורית. השלטון בעדה הדרוזית נשאר, בדרך כלל, בידי הבדלנים, שנתמכו על ידי משפחת אל-אטרש.
למרות ההכרזות המלהיבות על אופיו הכלל-לאומי של המרד הדרוזי, הוגבלו משתתפי המרד בתמיכת הדרוזים שבהר ולאומני דמשק. המבנה העדתי-דתי המפוצל של סוריה ולבנון המעיט את סיכויי השתתפותם של בני העדות האחרות. בלבנון, למשל, כמעט ולא הורגש המרד. הכורדים הג'זירה ריכזו את מעיניהם במרד אחיהם בתורכיה, שפרץ אף הוא בשנת 1925, בעידודה של בריטניה. העלווים בהר הנוציירים שיתפו דווקא פעולה עם הצרפתים והתגייסו לגדודים מיוחדים; שכן עוד בספטמבר 1920 הוכרז, כזכור, על מימשל אוטונומי בחבל העלווים, ואילו ביולי 1922 הוכרז אותו שטח כ"מדינת העלווים", כשהסונים מהווים מיעוט במועצת "המדינה". הנוצרים, שהיו מפוצלים מבחינה גאוגרפית ודתית, לא שיתפו פעולה עם המורדים מחמת רדיפותיהם במשך מאות שנים על ידי הרוב המוסלמי-סוני. לעומת אאת הרבו הארמנים לסייע לצרפתים, הן מחמת חשבון-הדמים שלהם עם התורכים והערבים הסוניים, והן מחמת תלותם הכלכלית בחסדי הצרפתים בתור פליטים.
עדות מובהקת לכישלונה של התנועה הלאומית הערבית במרד מהווה שיתוף הפעולה הדוק של הצ'רקסים, אותם מוסלמים-סוניים יוצאי קווקז, עם השלטונות הצרפתיים. יתר על כן, מוסלמי צפון סוריה נמנעו מלהצטרף בהמוניהם למרד. אפשר לראות בכך סימן נוסף למחדלה הארגוני של התנועה הלאומית הערבית, או הצלחה צרפתית לאיתור אזורי ההתלקחות להר-הדרוזים ולדמשק. בלבנון, כאמור, לא חלו התלקחויות, להוציא ניסיונות-נפל מצד מוסלמי טריפולי, שדוכאו במהירות על ידי הצרפתים בסיוע הנוצרים המקומיים. הדרוזים הלבנוניים לא הספיקו ליטול חבל במרד אחיהם, לאחר שיחידות המחץ הדרוזיות נהדפו בניסיונן לפרוץ ללבנון וליצור מגע עם אחיהם (מפלת קרב ראשייא). המתושאלים-שיעים בלבנון נמנעו, אף הם, מלהשתתף במרד מחמת הכרת השלטונות הצרפתיים בהם כעדה נפרדת, בינואר 1926. מעמד חדש זה הביא לנהירת שיעים מסוריה ללבנון. ניצחונותיהם הצבאיים של הצרפתים בדרום-מזרח לבנון קבעו סופית את עמדתם המסתייגת של המתושאלים, אם כי בודדים מבני העדה הצטרפו למורדים.

מהלך המרד הדרוזי ותוצאותיו
הגישה הטקטית-צבאית של ראשי המרד הסתמכה על מעוז ההררי של הר-הדרוזים ועל סיוע האשמי ובריטי בעקיפין. הדרוזים נמנעו ממערכות חזיתיות והטילו את יהבם על פעולות פשיטה והטרדה, מתוך הנחה (שלא הוצדקה), כי המרד יתלקח בשאר חלקי סוריה ולבנון וירתק כוחות צרפתיים. האסטרטגיה של מלחמת הטרדה ופעולות גרילה תאמה את שיקולי מערך הכוחות הנאבקים, והתחזקה לאחר פינוי דמשק וכישלון החדירה ללבנון.
ביולי 1925 הובסה משלחת עונשין צרפתית ששוגרה להר-הדרוזים וכמעט שהושמדה כליל. חטיבה צבאית נוספת, בת 3000 חייל נהדפה אף היא, והותירה שלל רב בשדה הקרב. מעודדים מניצחונותיהם הראשוניים, תכננו המורדים עלייה על דמשק, בסיוע הכנופיות הערביות המקומיות. ואכן ב-18 באוקטובר 1925 נכבשה דמשק לאחר קרבות רחוב מים. אולם העיר הופגזה ממושכות על ידי הארטילריה והאוויריה הצרפתיים והיחידות הדרוזיות נאלצו לנטשה, יחד עם מתנדבים מקרב בני העיר. ללבנון שיגרו הצרפתים גדודי-עזר צ'רקסיים וארמניים וחילקו נשק לידי האוכלוסייה הנוצרית במגמה לאתר את תחום הקרבות לדמשק ולהר-הדרוזים. לאחר שהוסר לחץ הצרפתים מעל הר-הדרוזים בשלבי המרד הראשוניים, וריתוקו של חלק מהכוח לקרבות מתישים בנאת-דמשק ובסביבותיה, וכן מחמת התקרבותו של החורף שסתם את הגולל על הניסיונות הצרפתיים לכבוש את ההר, ניסו הדרוזים לפרוץ ממורדותיו המזרחיים של החרמון, על ציר חאצבייא ומרג' עיון, לעבר הריכוזים הדרוזיים והמתושאלים בהר הלבנון הדרומי. לאחר שהדרוזים כבשו את עיירת המפתח מרג' עיון (צפונית ממטולה), ניסו הם לפתח תנועת מלקחים לעבר אנ-נבטייה, מרכז האזור המוואלי, שחסמה את הדרך לצידון ולביירות. בעת ובעונה אחת נשלחה זרוע מחץ נוספת צפונה, לעבר בקעת הלבנון, על מנת לכבוש את הבקעה ולנתק את מסילת הברזל ביירות-דמשק. היעד הסופי של תנועת מלקחיים זו הייתה התלכּדות שני הכוחות בביירות. אולם הכוח הצבאי, שהתעתד לעלות על אנ-נבטייה ולהתלכד עם הדרוזים והמתושאלים בלבנון הדרומי כדי להמריד את האחרונים, ניגף על ידי תגבורת צרפתית בראש"א, ונאלץ לסגת לחאצבייא ולוותר על כיבוש הר הלבנון הדרומי.
באביב 1926 לכדו הצרפתים מחדש את דמשק ובתנופתם הגיעו עד לכיבוש סוויידה, בירת הר-הדרוזים, זמן-מה לאחר מכן. בד בבד עם נטיית כפות המאזניים של המערכה לטובת הצרפתים פנו אלה האחרונים לפעילות מדינית תכססנית. הגנרל סאַראַיי, האחראי להפצצתה של דמשק ולמדיניות שהביאה לפרוץ המרד, הודח, ובמקומו מונה הדיפלומט המנוסה דה-ז'ובנל (de Jouvenel) לכהונת הנציב העליון. דה ז'ובנל ערך גישושים בקרב הצמרת הציבורית הסורית, והצליח באפריל 1926 להקים ממשלה סורית בראשותו של אחמד נאמי. הסורים היתנו את המשך המו"מ באיחוד סוריה כולה, להוציא את הר הלבנון, קיום בחירות לאסיפה מכוננת, הקמת צבא סורי וחתימת הסכם צרפתי-סורי למשך 30 שנה. דה-ז'ובנל ניאות עקרונית להסכים לעצמאותה של סוריה ולהמלצת צרפת על כניסתה לחבר-הלאומים, תוך הענקת חנינה כללית ומתן מלווה. אולם הנציב הצרפתי היתנה את הסכמתו בעריכת מישאלי עם בקרב העלווים ובחבלים שסופחו ל"מדינת לבנון הגדולה" בדבר התאחדותם עם סוריה. כן תבע קיום בסיסים צבאיים צרפתיים בלבנון, מינוי יועצים צרפתיים בכירים ליד הממשלה הסורית, מתן זכות קדימה וזיכיונות כלכליים מיוחדים לצרפתים וחתימת ברית-צבאית בין צרפת לבין סוריה. תוך כדי ניהול המו"מ עם הסורים ניהל דה-ז'ובנל מו"מ עם הבריטים בעבר-הירדן לשם הפסקת הסיוע שהושט בשעתו למורדים. תמורת בידודם הצבאי של המורדים מעבר-הירדן הסכימו הצרפתים לתמוך בבריטניה בסכסוכה עם תורכיה על מחוז מוסול. כן ניסה דה-ז'ובנל לפלג את מנהיגי הלאומנים הסוריים.
מכל מקום, המו"מ עם הסורים הופסק באיבו על ידי ממשלת פריס ודה-ז'ובנל נאלץ להתפטר. בסתיו של שנת 1926 חזרו והתלקחו מחדש פעולות האיבה, אולם הצרפתים, שהספיקו לסיים את מבצעיהם הצבאיים העיקריים במרוקו במאי 1926, הזרימו תגבורות חזקות ללבנט, ובשלהי שנת 1926 דוכאו מרבית ההתקוממויות. עד יולי 1927 חוסל כליל המרד.⁸ בפברואר 1928 כונן תאג' אד-דין אל-חסני, מדינאי מתוך פרו-צרפתי, ממשלה חדשה, כשמרבית חבריה נמנתה על המתונים. חודשיים לאחר מכן צוו הצרפתים על עריכת בחירות, כשמפלגת "הגוש-הלאומי" (אל-כותלה אל-ווטנייה), שלא הייתה אלא גלגול חדש של "מפלגת העם" (חזב אש-שעב), זכתה ברוב בפרלמנט.⁹ תוצאות אלה נבעו, ללא ספק, ישירות מהמרד הדרוזי ומעליית יוקרתם של החוגים הערביים הלאומנים. "הגוש הלאומי" הפך במרוצת שנות ה-30 לציר המדיני המרכזי בסוריה, ומילא בפרק זמן זה תפקיד דומה לתפקידה של מפלגת ה"וופד" במצרים. מייסדו של הגוש היה אבראהים חנאנו ודובריו העיקריים היו הַאשִם אל-אתאסי, שכיהן ב-1920 כיו"ר "הקונגרס הסורי" וכראש ממשלתו של פייצל בדמשק. אל-אתאסי היה גם מפעיליה של "מפלגת העם". יחד עמו התבלט גַ'מִיל מַרְדַם ביי, דמשקאי, ממארגני הקונגרס הערבי הראשון בפריס (1913), חבר המשלחת הערבית לוועידת השלום (1919), יועצו המדיני של פייצל, וממייסדיהן של "אסתקלאל" ו"הגוש הלאומי". ג'מיל מרדם נחשב כמדינאי מתון ופרו-צרפתי. הדמות השלישית הפעלתנית ב"גוש הלאומי" היה פריס ביי אל-ח'ורי, נוצרי פרוטסטנטי, ציר דמשק לשעבר בפרלמנט התורכי, משפטן ומזכיר "מפלגת העם", שנחשב ללאומני קיצוני. כן התבלט בפעילותו עדאללה אל-ג'אברי, מפעילי "הגוש הלאומי" בחלבּ. הפלג הקיצוני של "הגוש הלאומי" התרכז בקבוצת "אסתקלאל", שתבעה עצמאות מלאה לסוריה ולאלתר. בראש הפלג הזה עמד שוכּרי אל-קוותלי, מפעילי אגודות הסתרים המחתרתיות נגד השלטון העות'מאני ומושל דמשק בתקופת פייצל. במרד הגדול (1925-7) פעל בשליחויות דיפלומטיות באירופה, ולהלן הצטרף ל"גוש הלאומי" (קוַותְלִי נבחר להלן שלוש פעמים לנשיאות סוריה ונתן ידו לאיחודה עם מצרים). סייעו לקוותלי האמיר הדרוזי הלבנוני עאדל ארסלאן, והמוסלמי-סוני הלבנוני ריאד אצ-צולח, ממשתתפי "הקונגרס הסורי" מימי פייצל ומפעילי המאבק נגד צרפתי בלבנט. אצ-צולח הפך להלן לאחד מפעילי התנועה הפאן-ערבית וממייסדי "הליגה הערבית". כן כיהן מספר פעמים בראשות ממשלת לבנון.

סוריה בין 1928–1936
לאחר עלייתו של "הגוש הלאומי" בבחירות מאפריל 1928, כונסה האסיפה המכוננת בדמשק ביוני באותה שנה, בראשותו של האשִם אל-אתאסי. בשלהי יולי אישרה האסיפה את חוקת היסוד הסורית, שהושתתה על עצמאות מלאה, תוך התעלמות מהשלטון המנדטורי הצרפתי, ותוך טשטוש מעמדו המיוחד של לבנון, עבר-הירדן וארץ-ישראל. כן התעלמה החוקה משיתופה של צרפת בהקמת הצבא הסורי ובזכות הבכורה שתבעה לעצמה ביחסי חוץ ובזיכיונות כלכליים. לאחר שנדחו שהפצרותיו של תאג' אד-דין אל-חסני, ראש הממשלה הסורית הזמנית, לתקן את החוקה בהתאם לתביעותיו של הנציב העליון הצרפתי – דחה הנציב פּונסו (Ponsot) את כינוסה של האסיפה ל-3 חודשים, ולאחר מכן פיזרה לזמן בלתי-מוגבל. בעת ובעונה אחת תכפו ובאו משברים כלכליים בסוריה כתוצאה מהמשבר הכלכלי העולמי. בין השנים 1930–1934 ירד ערך היצוא הסורי ב-50% במוצרים, כגון משי גולמי ופקעות / שלחים צמר ובהמות. רמת-החיים בכפרים ירדה עד למינימום, החרושת והאמנות המקומיות נאלצו להיאבק מול "דמפינגים" צרפתיים והאבטלה גאתה. הצרפתים אמנם השקיעו הון רב להקמת תחנות חשמל, תעשיית מלט ומפעלי טקסטיל, וכן ניסו לפתור את האבטלה על ידי גיוס פועלים לסלילת דרכים, הקמת לשדות תעופה, מתקני נפט ומתקנים צבאיים אחרים, אולם מאמציהם לא נשאו פרי.
בינתיים פרסם הנציב פונסו חוקה חדשה (מאי 1930), שאישרה מחדש (בסעיף 116) את תחולת המנדט הצרפתי על סוריה, נושא שחוקת 1928 התעלמה ממנו לחלוטין. מחוזות הר-הדרוזים ולודקיה הושארו מחוץ לסוריה. כן נקבעה מועצה צרפתית לתיאום בין "האינטרסים המשותפים" של סוריה, לבנון והמחוזות האחרים. החוקה מטעם השלטונות התקבלה ברגשות מעורבים. אנשי ה"אסתקלאל" קראו להחרמתה. במרץ 1931 החלה בערים העיקריות פעולת החרם נגד החברות הזרות. אולם, בדרך כלל לא גררה חוקתו של פנסו התנגשויות אלימות. בדצמבר 1931 התקיימו הבחירות לבית-הנבחרים הסורי, שהוגבל לבית תחתון בלבד. הבחירות לוו בלחץ גלוי מצד הצרפתים, כמה מעסקני "הגוש-הלאומי" נעצרו וחלו תקריות אלימות בדמשק בין מצביעים לבין הצבא הצרפתי. מכיוון שהועלו טענות על זיוף הבחירות בדמשק ובערים אחרות, נערכו בחירות משנה, ו"הגוש הלאומי" ותומכיו נשארו במיעוט (17 מושבים מתוך 69). שני מדינאים פרו-צרפתיים נבחרו למשרות מפתח: מחמד עלי אל-עבּיד – כנשיא, וצובּחי בּרכּאת – כיו"ר הפרלמנט. הצרפתים ניסו להכליל את אנשי "הגוש הלאומי" בממשלה בשריינם עבורם שני תיקים. ברם, הצהרתו של פונסו בוועדת המנדטים של חבר הלאומים (בדצמבר 1932), כי ההסדר עם סוריה לא יחול על הר הדרוזים וחבל העלווים – הביאה להתפטרותם של שרי "הגוש הלאומי" (אפריל 1933), ולהעלאת התביעה לפיזור הפרלמנט ולעריכה מחודשת של הבחירות. תומכי "הגוש הלאומי" נתחזקו בדעתם נוכח ההסכם האנגלו-עיראקי משנת 1930, שהחליף את שלטון המנדט.
בסוף נובמבר 1933 חתם ראש הממשלה הסורי, המדינאי המתון חקי אל-עזם, על הסכם עם דה-מרטל, אשר הוזעק מחדש לכהן כנציב עליון צרפתי. ההסכם חיקה בפרטים רבים את ההסכם האנגלו-עיראקי, וכלל הכּרה צרפתית בריבונות הסורית והמלצה לקבלת סוריה לחבר הלאומים. כן הוסכם על ברית הגנה הדדית למשך 25 שנה, מתן בסיסים צבאיים לצרפתים, הקמת צבא סורי בהדרכה צרפתית ופיקוח צרפתי על מדיניות החוץ הסורית. ההסכם לא חל על הר-הדרוזים וחבל העלווים. כשנועד הפרלמנט הסורי לאשר הסכם זה איים דה-מרטל, כי דחיית ההסכם תגרור אחריה את המשך המנדט לזמן בלתי-מוגבל. אולם רוב צירי הבית (46 במספר), בהנהגת ג'מיל מרדם, הצהיר על התנגדותו להסכם. כתוצאה מכך הוחזרה טיוטת ההסכם והמתיחות הפנימית החמירה ולוותה בהפנות ובהתנגשויות אלימות. בסוף נובמבר 1934 פורסם חוק מונופול הטבק, שתוקף זיכיונו פקע ארבע שנים לפני כן. חידוש זיכיון זה, בצד מסירת זיכיונות כלכליים אחרים לחברות צרפתיות, יצק שמן על מדורת האיבה לצרפת, הן בסוריה והן בלבנון. כתגובה על חידוש זיכיון הטבק פרצה בסוריה שביתה כללית, שנמשכה למעלה מחודש, והפריעה למהלך התקין של החיים הכלכליים. ראוי לציין, כי סוכנים נאציים ופשיסטיים, שהחלו לפעול בשנה זו בלבנט ובארצות ערב האחרות, היו אחראים במידה רבה למהומות ולהתנגשויות עם הצבא הצרפתי.

החוזים הצרפתיים עם סוריה ולבנון מ-1936
הדי המצב הבינלאומי שהחמיר והלך נוכח מדיניותן התוקפנית של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, ואוזלת ידו של חבר-הלאומים בבלימת ההתקפה הפושעת של איטליה על חבש – הביאו להערכה מחודשת של ממשלת צרפת את מכלול יחסיה עם סוריה ולבנון. הקשיים הכלכליים הפנימיים בסוריה, שבאו לכלל ביטוי עם פרוץ השביתה הכללית (ינואר-פברואר, 1936), והתעמולה האנטי-צרפתית הענפה שנוהל על ידי סוכני מעצמות הציר בסוריה ובלבנון – האיצו בממשלה השמאלית שעלתה לשלטון בצרפת ("ממשלת החזית העממית") לחדש את המו"מ עם ממשלת "הגוש-הלאומי", שנכונה במרץ 1936, לאחר תום השביתה הגדולה. במקביל למו"מ שנוהל בפריס עם 6 חברי המשלחת הסורית, התקיימו שיחות בלונדון בין המצרים והבריטים. 17 יום לאחר חתימת החוזה האנגלו-מצרי, נחתם החוזה הצרפתי סורי (9 בספטמבר 1936) בין ראש המשלחת הסורית, האשם אל-אתאסי, לבין סגן שר החוץ הצרפתי וויאֶנו (Vienot). תחולת החוזה נקבעה ל-25 שנה והיא כלל הסכם כללי, חוזה צבאי ונספחים. הסעיפים העיקריים היו כדלקמן: הובטחה עצמאותה של סוריה תוך 3 שנים ותמיכה צרפתית להתקבלותה לחבר-הלאומי. הברית הצבאית כללה מתן 2 בסיסי-אוויר לצרפתים והיתר הישארותן של יחידות צרפתיות בהר-הדרוזים ובמחוז העלווים למשך 5 שנים עד לצירוף החבלים הללו לסוריה; שיגור ציוד ומדריכים צרפתיים לצבא הסורי והגנה סורית על הבסיסים הצרפתים ונתיבי התעבורה; כן הובטח משלוח סורים להשתלמות בצרפת, יצירת מערכת משפטית מיוחדת להגנת זכויות הזרים ומתן זכות בכורה והעדפה לשגריר הצרפתי בדמשק.
חוזה זה, שקיבל את השראתו מהחוזה האנגלו-עיראקי משנת 1930, נגד את קודמו בסעיפים הבאים: א) למרות ההכּרה בריבונותה של סוריה על לודקיה והר-הדרוזים, הוטעמה האוטונומיה המינהלית של שני חבלים אלה;
ב) הוקם מינהל מיוחד לטיפול בבתיה"ס זרים, מוסדות צדקה ומשלחות ארכיאולוגיות; ג) ניתנה הבטחה לשאת ולתת על הקמת אוניברסיטה; ד) סוריה התחייבה לכבד את זכויות הצרפתים; ה) נכלל הסכם על איחוד מטבע;
ו) הסכם כספי נספח לחוזה זה.
החוזה הצרפתי-סורי היה לקוי מבחינת הלאומנים בדמשק בגלל ניתוקה של לבנון ומתן האוטונומיה המסוימת להר-הדרוזים וללודקיה, וכן מפאת נוכחותו של הצבא הצרפתי ואפשרות ההתערבות הצרפתית בענייני המדינה באמתלא של הגנת המיעוטים. יתרה מזאת, העברת חובותיו של המשטר הצרפתי ולפרעונה של ממשלת סוריה, שיעבודו של המטבע המקומי לפראנק הצרפתי והשארת זיכיונות החברות הצרפתיות בתוקף לא היו יכולים להיראות לסורים אלא כשלבי ביניים לקראת השגת עצמאות מלאה. לאחר חתימת החזה נערכו בחירות מחודשות בסוריה (דצמבר 1936), ו"הגוש הלאומי" זכה בניצחון משכנע; מנהיגו – האשם אל-אתאסי – נבחר כנשיא, פארס אל-ח'ורי – כיו"ר הפרלמנט, וג'מיל מרדם – כראש ממשלה. ממשלת "הגוש הלאומי" הזדרזה לאשר את החוזה ולספח את הר-הדרוזים ומחוז לודקיה לתחומי הקהילייה הסורית. הנציב העליון הצרפתי החל להעביר בהדרגה את זכויותיו לידי הממשלה הסורית, ומספר גולים וביניהם, עבד אל-רחמן שאהבנדר ממנהיגי המרד בשנים 1925-7, חזרו לסוריה. זה האחרון שהופיע בשנת 1937, לאחר שהייה ממושכת בקהיר, עבר לאופוזיציה, מתח ביקורת על החוזה הצרפתי-סורי והטעים את עמדתו הפאן-ערבית מול עמדתם הלאומית של ראשי "הגוש הלאומי". האוריינטציה המדינית שלו הייתה בריטית.
בלבנון חל תהליך דומה: בינואר 1934 חידש הנציב העליון הצרפתי, דה-מרטל, את המשטר הפרלמנטרי, לאחר ששינה באופן יסודי את החוקה משנת 1926,¹⁰ בהרחיבו את סמכות הנשיא. בשנת 1936 נבחר אמיל אדה לנשיא לבנון, וב-15 בנובמבר באותה שנה נחתם חוזה צרפתי-לבנוני במתכונת החוזה הצרפתי-סורי. צרפת התחייבה להכריז על עצמאות לבנון תוך 3 שנים, בתנאי שצבאותיה יישארו במדינה לזמן בלתי-מוגבל. כן הודגשה בעיית המיעוטים והתחייבויותיה של לבנון כלפיהם. החוזה הצרפתי-לבנוני לא הסב אושר לסונים הלבנוניים, שכן בזאת הפעם נגוז חלומם על איחוד עם סוריה.
לאחר חתימת החוזים עם סוריה ולבנון התברר, כי האופטימיות של מנהיגי הלבנט הייתה מוקדמת מדי, שכן ממשלת צרפת דחתה שוב ושוב את אישור חוזיה על ידי הפרלמנט הפריסאי, הן מחמת נפילתה של "החזית העממית" בהנהגת ליאון בלום, והן מפאת התקדרות שמיה של אירופה בעננים מבשרי-מלחמה. נוכח התוקפנות הנאצית-פשיסטית נאלצה צרפת לשקול מחדש את חוזיה עם סוריה ולבנון, ולהיעתר ללחץ הפיקוד הצבאי הצרפתי, שתבע את המשך נוכחותה הצבאית של צרפת בלבנט. כן גבר הלחץ הדיפלומטי התורכי על צרפת מסביב לבעיית סנג'ק אלכסנדריה.
דחיותיה של צרפת והיסוסיה נסבו סביב שאלות שהחוזה הצרפתי-סורי השאירן פתוחות, כגון עתיד הנפט הסורי בג'זירה המזרחית, גורלו של "בנק-אריה", העניינים המשותפים לסוריה וללבנון, וכמובן בעיית אלכסנדריה. בדצמבר 1937 ובנובמבר 1938 הוחתמה ממשלת סוריה על הסכמים חדשים, ששינו במקצת את סעיפים המקוריים של החוזה משנת 1936. סוריה נאלצה להסכים להבטחת זכויותיו של בנק סוריה ולבנון גם לאחר תום המנדט, ולהרחיב את קשריה המסחריים עם צרפת. כן הכירה סוריה בחסותה הדתית של צרפת על המיעוטים הנוצריים והתחייבה לערוב למתן לאוטונומיה נרחבת להר הדרוזים, למחוז לודקיה ולאזור הג'זירה. לבסוף התחייבה ממשלת צרפת לאשר סופית את חוזה 1936 לא יאוחר מינואר 1939, ולהפסיק את שלטון המנדט על סוריה בספטמבר באותה שנה. דא עקא, שנפילתה של "החזית העממית" בראשות בלום, והיווצרות קואליציה ימנית-מרכזית בראשותו של דלדייה הביאו לדחיית ההסכמים עם סוריה ולבנון. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה והמשטר המנדטורי נשאר בתוקפו.

מסירת אלכּסנדרטה לתורכיה
מחוז אלכּסנדרטה, המהווה עד היום חבל מריבה בין סוריה לתורכיה, משתרע על כ-4,700 קמ"ר. אוכלוסיו נאמדו בשנת 1936 ב-220,000, מהם 85,000 תורכים, והשאר ערבים וכּורדים. חשיבותו האסטרטגית של המחוז נעוצה במיקומו של נמל אלכּסנדרטה, המהווה את אחד הנמלים הטבעיים הנוחים ביותר באגן המזרחי של הים התיכון. עובדות אלה היו ידועות לשני הצדדים. התביעות התורכיות כלפי מחוז אלכּסנדרטה החלו, למעשה, עוד לפני חתימתו של חוזה לוזאן והסדרתם הסופית של הגבולות התורכיים. ב-1921 הגיעו, כזכור, הצרפתים והתורכים לכלל חתימת הסכם פראנקלין-בויון. בסעיפי הסכם זה הכירה צרפת במעמדו המיוחד של המחוז והתחייבה להעניק אוטונומיה מסוימת לאוכלוסיו. אולם חתימת ההסכם הצרפתי-סורי (1936), שעתיד היה להוליך לאיחודה המלא של סוריה, ומדיניותה המתקדמת של ממשלת "החזית העממית" בצרפת, הגבירו את חששות התורכים לגבי עתידו של המחוז. התנגדותה של תורכיה להסכם הצרפתי-סורי הסתמכה על הנקודות הבאות: בשעת חתימתו של הסכם פראנקלין-בויון לא הייתה עדיין צרפת בעלת המנדט על סוריה; תורכיה מעולם לא הכירה במחוז זה כחלק בלתי-נפרד של סוריה; הסכם פראנקלין-בויון העביר את ההתחייבויות כלפי האוכלוסייה התורכית לממשלת צרפת בלבד; לפיכך, מן הדין שצרפת תחתם על הסכם נפרד עם מחוז אלכּסנדרטה, בדומה להסכמיה הנפרדים עם סוריה ולבנון. אמנם ממשלת צרפת לא קיבלה את הטיעון התורכי במלואו, אולם עם הופעת ענני המלחמה באופק, היו מעוניינות צרפת ובריטניה כאחד לפייס ולרצות את תורכיה, ולמושכה למחנה בנות-הברית. מחוז אלכּסנדרטה נקבע מחיר הפיוס בחדרי-חדרים. בדצמבר 1936 הועלתה הבעיה על שולחן הדיונים של חבר הלאומים. בינואר 1937, לאחר שנערך דיון בלי השתתפותה של סוריה, הומלץ על מתן אוטונומיה מלאה למחוז בענייני פנים, איחוד מטבע עם סוריה והכרה בתורכית כשפה שלטת. מועצת חבר הלאומים השאירה בידיה את זכות האישור לפעולות מדיניות החוץ הסורית הנוגעות למחוז המחלוקת. כן הומלץ על הושבת נציג צרפתי במחוז שיהא בעל זכות ווטו זמנית. על צרפת ותורכיה הוטל להוציא לפועל את ההמלצות הללו, גם אם תיאלצנה להשתמש בכוח. לבסוף הומלץ על פרסום חוקת יסוד שתאושר על ידי מועצת חבר הלאומים. המלצותיה של מועצת חבר הלאומים התקבלו בחמת זעם בסוריה בגלל הפיקוח הצרפתי-תורכי שהוטל על המחוז. לפי החלטתה של מועצת החבר היה על המשטר החדש להיכנס לתוקפו בנובמבר 1937. בעת ובעונה אחת באו צרפת ותורכיה לכלל הסכם על שלמותו של המחוז, ובכך הופרה, למעשה, שלמותה הטריטוריאלית של סוריה והוכרה העליונות התורכית על אלכּסנדרטה.
מנקודת ראות צרפתית הייתה במדיניות חדשה זו משום השלמה עם המציאות והעדפת בן-ברית פוטנציאלי ואיתן כתורכיה על פני הגרורה הסורית החלשה. הרקע למדיניות הנ"ל הוסבר לעיל, וביצוע ענשה תחת צלן המאיים של גרמניה ואיטליה, ובתמיכה בריטית. ואכן, ביולי 1938 הסכימה ממשלת צרפת, בהתאם לחוזה אנטיוכיה, לכניסתן של יחידות צבא תורכיות למחוז, בד בבד עם כניסתן של יחידות צרפתיות. למחרת חתימת חוזה אנטיוכיה נחתם חוזה ידידות צרפתי-תורכי באנקרה. רשימות הבוחרים שנערכו להלן במחוז תחת פיקוח צרפתי-תורכי, הראו על רוב תורכי (63%). לא ייפלא, אפוא, שהבחירות שנערכו בספטמבר 1938 הביאו לניצחון האוכלוסין התורכיים. המחוז הפך ל"רפובליקה תתאי", בפיקוח קונדומיניונים מצד תורכיה וצרפת. ביוני 1939 הסכימה צרפת סופית (בהסכם אנקרה) על העברת "רפובליקה תתאי" לתחומיה של תורכיה.

5) עבר הירדן

הרקע הכללי
בתקופת השלטון העות'מאני הווה האזור של עבר-הירדן המזרחי תת-מחוז מוזנח ועזוב שהשתייך לוולאית של סוריה. להוציא את קו המסילה החג'אזי הצר שהתמשך לכל אורכו של האזור ופנה דרומה לאל-מדינה, וכן להוציא מספר עיירות נידחות וביניהן רבת עמון (עמאן) – לא הייתה כל חשיבות של ממש לאזור זה, אשר שטחיו נמנו עם תחומי המדבר. האוכלוסין, רובם ככולם, לא היו אלא בדווים נודדים, שנאמדו באותה תקופה בכ-250,000. כן היה קיים מיעוט לשוני מצומצם הצ'רקסים – שיושבו בשעתו על ידי העות'מאנים ברבת-עמון ובכפרים אחרים לשם הגנה מפני שוסי-המדבר. עבר-הירדן המזרחי ניעור לפתע מתרדמתו העמוקה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, שעה שפרשי המדבר של פייצל ההאשמי הגיחו מחג'אז והתקדמו צפונה לעבר דמשק, בד בבד עם התקדמותם של חילות הגנרל אלנבי בארץ-ישראל. בקרבות המועטים שהתחוללו בעבר-הירדן ניזוקו גם קטעים מספר ממסילת הברזל החג'אזית. בתקופה שבין נובמבר 1918 ויולי 1920 השתייך עבר-הירדן המזרחי למלכותו של פייצל בדמשק, אולם גבולותיו לא הותוו ברורות. בעוד שמחוז כרך במואב ומחוז רבת-עמון במרכז נשלטו על ידי ממשלת פייצל הדמשקאית, הרי שהעיירות מעון (מעאן) ועקבה (על גדות מפרץ אילת) השתייכו לתחום ממלכתו של המלך חוסיין, אבי פייצל, בחג'אז. כל זמן וחוסיין שלט בחג'אז הרי שהגדרת הגבולות המדוייקים הייתה אלא דבר של מה בכך. אולם לאחר שחוסיין נושל מכסאו על ידי יריבו אבן-סעוד נשארה בעיית התיחום פתוחה מיולי 1920 ועד למרץ 1921. למעשה, היה עבר הירדן המזרחי נתון לשלטונם של הבריטים כחלק מהמנדט הארצישראלי, כפי שאושר בוועידת סאן-רמו.
גבולותיה העתידיים של ארץ-ישראל נידונו בחליפת איגרות דיפלומטיות בין בריטניה לצרפת עוד בספטמבר 1919 וביוני 1920. כן נתכנסו שלוש ועידות אנגלו-צרפתיות שדנו בנושא, בדצמבר 1919, ביוני 1920 ובדצמבר 1920. הבריטים ניצבו בפני דילמות יסודיות, שסיבכו את מדיניותם במזרח התיכון באותה תקופה: א) הסדר עם הצרפתים לגבי התווייתו של הגבול הצפוני של ארץ-ישראל; ב) הסדר יחסיהם והתקשרויותיהם עם ההאשמים, לאחר גירושיו של פייצל מדמשק (יולי 1920) והופעת אחיו, עבדאללה, במעון שבעבר-הירדן (דצמבר 1920) במגמה להחזיר את השלטון ההאשמי על דמשק; גׂ) הסדר התחייבויותיהם לציונים, בהתאם להצהרת בלפור (נובמבר 1917), וכתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל.
כל שלוש הבעיות הללו השתלבו הדדית ולא ניתן היה להפריד ביניהן. מכיוון שהבריטים לא היו מוכנים לוותר לצרפתים בענייני נפט ועניינים אחרים שנתבעו על ידי צרפת, כתמורה לנכונותה של זו האחרונה לוויתורים לגבי גבולות ארץ-ישראל, נאלצו הבריטים לסגת מתמיכתם בתביעות הגבולות הצפוניים והמזרחיים של הציונים בוועידת השלום, ולהסתפק בהעתקת קו הגבול של סייקס-פיקו רק עד מטולה (במקום צידון ורכסי הרי הלבנון). קן גבול חדש זה הותווה לפרטיו על ידי ועדה מיוחדת, שפעלה בין השנים 1920–1923, ותוקן בצורה שהעניקה לארץ ישראל שליטה גמורה על עמק החולה וכל גדותיה של הכנרת.
יחד עם זאת נידונה כבר באוגוסט 1920 אפשרות ניתוקו של עבר-הירדן המזרחי מתחומי המנדט הארצישראלי. שכן בחודש זה כינס הרברט סמואל, הנציב העליון של ארץ-ישראל, ועידת נכבדים ערביים משני עברי הירדן והודיעתם על הצורך לנתק את הגדה המזרחית מהממשל הצרפתי בדמשק.¹ סמואל חילק את אזורי הגדה המזרחית לשלושה מחוזות (עג'לון, רבת-עמון וכרך) והפקיד עליהם יועצים בריטיים, ובראשם אלאן ס' קירקברייד, שהפך לימים ליועצו הראשי של האמיר עבדאללה.
במרץ 1921 כונסה בקהיר ועידה כללית של המומחים והסוכנים הבריטיים במזרח התיכון, בראשותו של ווינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות דאז,² שנועדה ליישב סופית את בעיות ארץ-ישראל, עיראק ועבר-הירדן המזרחי. בוועידה זו שותף, כזכור, גם הרבט סמואל, הנציב הבריטי לארץ ישראל. הוועידה החליטה להמליך את פייצל המודח על עיראק ולפצות את אחיו עבדאללה באמירות עבר-הירדן. לורנס המהולל, איש אימונה של המשפחה ההאשמית, הצליח לשכנע את עבדאללה לקבל את אמירות עבר-הירדן ב-1 באפריל 1921, ובכך נותקה, למעשה, הגדה המזרחית של הירדן מתחום "הבית הלאומי היהודי" בארץ ישראל. בתזכיר מיוחד שנשלח ביוני 1922 להנהלת ההסתדרות הציונית ממשרד המושבות הבריטי נכפו הציונים להכיר בהסרת תחולתן של תקנות המנדט, המתייחסות לבית הלאומי היהודי, מעבר הירדן המזרחי. סייג זה בתקנות המנדט אושר באותה שנה על ידי מועצת חבר-הלאומים ובמאי 1923 הכריז רשמית הרברט סמואל על הפרדת הגדה המזרחית מארץ-ישראל. בד בבד עם פרסום הבטחה בריטית להעניק לעבדאללה מענק שנתי בשיעור 180,000 ליש"ט, התחייב האמיר החדש להישמע להוראות הנציב העליון הבריטי בירושלים.
עבדאללה, בנו השני של השריף ההאשמי חוסיין ממכה, נולד, כנראה, בשנת 1882. כ-10 שנים לאחר מכן עבר לקושטא יחד עם אביו וקיבל שם חינוך צבאי וכללי.
החל משנת 1909 כיהן כציר של מכה בבית הנבחרים העות'מאני וייצג את האינטרסים של השריף ההאשמי בקושטא. לאחר הפיכת "התורכים הצעירים" התאכזב עבדאללה משיתוף הפעולה התורכי-ערבי, ובא בקשרים עם הלאומנים הערביים. בפברואר 1914 נשלח עבדאללה במצוות אביו לקהיר לשם ניהול מו"מ סודי עם קיצ'נר הבריטי בדבר שיתופם שך הערבים ב"מרד במדבר". עבדאללה שימש כמעין שר-חוץ חג'אזי, אולם אישיותו הועמדה בצל אחיו הצעיר פייצל, שנודע כגיבור מלחמה, מפקדם של הלוחמים הערביים בדמשק ובעבר-הירדן, ושליח המשפחה ההאשמית בוועידת השלום בפריס. יוקרתו הצבאית של עבדאללה זועזעה קשות, שעה שהובס על ידי יחידותיו של אבן-סעוד בקרב טוּרַבַּה (1919). למרות זאת נבחר בשנת 1920 על "הקונגרס הסורי" בדמשק כמלכה העתיד של עיראק, ושיתף פעולה עם המורדים העיראקיים באותה שנה. דא עקא, שעוד בטרם היה סיפק בידו ליטול את כּס המלכות בבגדאד, ניגף פייצל לפני הצרפתים, ועבדאללה נאלץ, כמתואר לעיל, להסתפק באמירות עבר-הירדן המזרחי. ביולי 1925 הצליח עבדאללה להגיע לכלל הסדר עם אחיו עלי, שמלך אותה שנה בחג'אז, בדבר צירופם של מחוזות עקבה ומעון לאמירותו, ובכך השיג מוצא לים-סוף.
בנובמבר באותה שנה נחתם הסכם על יצירת פרוזדור ברוחב של 100 ק"מ, שקישר את שטחי המנדט הבריטיים בעיראק ובארץ ישראל דרך עבר-הירדן. לאחר ביצוע שינויי גבול אלה התרחב שטח האמירות העבר-ירדנית לכ-90,000 קמ"ר. החל משנת 1925, עם התמוטטות השריפות ההאשמית בחג'אז ובריחתם של חוסיין ועלי, עמד קיומה של אמירות עבר-הירדן בסימון איום מתמיד מצדו של אבן-סעוד, כובשה של חג'אז. רק בתיווכו של קלייטון הבריטי הסכים אבן-סעוד להכיר באורח עראי בלבד (הסכם ג'דה, 1927) בעובדת סיפוחן של עקב ומעון לאמירות עבר-הירדן.
בהשוואה לשטחי-מריבה אחרים במזרח-התיכון לא הווה עבר-הירדן המזרחי זירה להתנגשויות אינטרסים של המעצמות. להוציא חוגים מסוימים מקרב הציונים, שלא השלימו עם קריעתה של הגדה המזרחית מתחומיה של ארץ ישראל, ניהלה בריטניה את מדיניותה בעבר-הירדן מתוך השיקולים הבאים: א) שמירת רצועה טריטוריאלית רצופה, בפיקוח בריטי, בין הים התיכון לבין המפרץ הפרסי; ב) טיפוח יחסי התלות של האמיר ההאשמי בבריטניה; ג) מניעת חדירתו של גורם זר לתחום ההשפעה הבריטי הנ"ל.

שלטונו של עבדאללה בחסות בריטית
שלטונו של עבדאללה בעבר-הירדן המזרחי עוצב במתכונת המימשל הבריטים בשטחי החסות ובמושבות למיניהן. נטלו בו חלק אנשי שלומו של האמיר וכן פקידים ואנשי צבא ערביים, שהשתתפו בממשלת פייצל בדמשק, ונקלטו עתה ברבת-עמון. עבדאללה ויועציו הבריטיים היו מעוניינים בראש ובראשונה בהקמת כוח צבאי, שיעמד בפרץ ויבלום את איומיו של אבן-סעוד מפאת דרום. עבדאללה אף לא שכח את תבוסתו המחפירה של פייצל מידי הצרפתים, והשתעשע ברעיונות החזרתו של כס המלכות ההאשמית בדמשק. רעיונות אלה פשטו צורה ולבשו צורה והפכו לעיקרון מוצק במדיניותו של עבדאללה, שנודע לימים בשם "סוריה רבתי". אמנם הבריטים השפיעו על ריסונו של האמיר, כיוון שלא היו מעוניינים להסתכסך עם צרפת. עם זאת סייעו בידיו בארגון צבאו, הלא הוא "הלגיון הערבי". הגרעין להקמתו של הלגיון היה קיים כבר בשנת 1920: הייתה זו פלוגה בת 100 חיילים ו-5 קצינים. ב-1921 נוסד רשמית "הלגיון-הערבי" כחייל פרשים מדברי שכלל כ-1000 חייל. תחת פיקודו של קפטיין פיק (Peake), מפקדה לשעבר של יחידת גמָּלים מצרית במלחמת העולם הראשונה. פיק, חווה ההרפתקאות המדבריות, ליכד את שורותיו של "הלגיון הערבי" והדף את שורת הפשיטות של הבדווים הווהאבים מחצי-האי ערב. באפריל 1928 פוצל תפקידו של הלגיון, אשר נשאר אחראי רק לביטחון בתוך המדינה. במקביל לכך הוקמה יחידת "חיל-הספר העבר ירדני", שנועדה להגן על הגבולות ולעזור ללגיון בהתאם לצורך. יחידה זו הועמדה תחת פיקוחו של מפקדת בסיס חיל-האוויר הבריטי על ידי רמת-עמון. ב-1939 הוחלף מפקדו של "הלגיון הערבי" על ידי המאיור גלאַבּ (Glubb), שכבר ניסיון רב במדינות ערב. צביונו של "הלגיון-הערבי" היה פאן-ערבי, ולשורותיו השתייכו ירדנים, עיראקים, חג'אזים, סורים, ארצישראלים (ערבים) ואחרים. צביונו זה של הלגיון ורמתו הצבאית הגבוהה יחסית שירתו כהלכה את האינטרסים הבריטיים. בשנת 1940 אורגן הגדוד המדברי הממוכן של "הלגיון הערבי", אשר השתתף בדיכוי מרד רשיד עאלי בעיראק (1941). "הלגיון הערבי" נטל חלק עיקרי במאמץ הערבי בשנת 1948 נגד הישראלים בפיקודו של גאלַב. הודות לפיקוד הבריטי, ולארטילריה שהוכוונה על ידי קצינים בריטיים, לא נחל "הלגיון הערבי" תבוסה ניצחת מידי הישראלים, ואף זכה למספר הצלחות מקומיות זמניות.
ב-20 לפברואר 1928 נחתם בירושלים הסכם בין בריטניה לבין עבר-הירדן. ההסכם העניק לבריטים את השלטון הממשי של האמירות, מאחר והיועצים הבריטיים נהנו מזכויות הכרעה בכל הנוגע לתחוקתה של עבר-הירדן, יחסי החוץ שלה, עניינים כלכליים וההגנה על המיעוטים והזרים. כן נקבע כי כל מינויי הפקידים למוסדות השלטון בעבר-הירדן ייעשו בפיקוח בריטי, נספח משנת 1934 התיר לעבדאללה למנות נציגים קונסולריים בארצות שכנות.
באפריל 1928 פרסמו הבריטים את החוקה העבר-ירדנית בהסכמתו של עבדאללה. סמכויות החקיקה והמינהל נמסרו לאמיר, שהתחייב להסתייע בממשלה ובמועצה מחוקקת בת 16 חברים. שני המוסדות האחרונים הוגבלו על ידי התחייבויותיה של עבר-הירדן שנבעו מהסכם ירושלים. הבחירות נקבעו כבלתי-ישירות, עם ייצוג יחסי של המיעוטים הלאומיים והדתיים וכן הבדווים כדלקמן: 9 מוסלמים יושבי קבע, 2 בדווים, 3 נוצרים ו-2 צ'רקסים. זכות הבחירה האקטיבית הוענקה לבני 18 ומעלה, ואילו זכות ההיבחרות הוגבלה לבני 30 ומעלה. מנגנון השלטון העבר-ירדני הועמד בפיקוח מתמיד מצד הממשלה המנדטורית של ארץ-ישראל. נציגה הקבוע, הנרי קוקס (Cox), עמד בראש קבוצת יועצים בריטיים ברבת-עמון, אשר פעלו במשרדי הממשלה השונים של האמירות. אמנם חוגים לאומיים שונים ניסו להתארגן עוד בשנת 1927 במתכונת "מפלגת העם" הסורית. תוך כדי כינוסם של נכבדים שונים ביולי 1928 ברבת-עמון הועלתה מחאה נגד ההסכם עם בריטניה כהשתעבדות מוחלטת. כן טענו ראשי המתנגדים, רובם ככולם סורים שנמלטו לאחר המרד הדרוזי משנת 1925-7, כי עיצוב החוקה הינו אנטי-דמוקרטי ועל הממשלה להיות אחראית כלפי הציבור ולא בפני האמיר. בהצעות שגובשו בכנס זה נקראו התושבים להחרים את הבחירות. הבריטים ניאותו להכניס אי-אלה תיקונים לטובת עבר-הירדן אך ורק לאחר אישור הסכם ירושלים על ידי בית הנבחרים המקומי. מועד הבחירות נדחה עד לפברואר 1929. בראשית אפריל 1929 חנך עבדאללה את הישיבה הראשונה של המועצה המחוקקת, אשר אישרה לפי המלצתו את ההסכם עם בריטניה.
המשבר הכלכלי העולמי (1929-1933) לא הורגש כמעט באמירות עבר-הירדן, הן מחמת דלות אוכלוסייה והן מחמת עיסוקיהם כנודדים וכרועים. בשנת 1934 ערך עבדאללה ביקור נימוסין בלונדון והצליח להשיג מספר שינויים בהסכם משנת 1928: עבר-הירדן שוחרר מתשלום הוצאות למנגנון הנציבות הבריטית העליונה בארץ-ישראל מחד גיסא, ואילו הכנסות האמירות ממכסים ארצישראליים הועלו מאידך גיסא. כן נחתם, כזכור, נספח להסכם ירושלים, שהתיר לעבדאללה לשגר נציגים כלכליים בדרג קונסולרי לארצות ערב הסמוכות. על קונסולים אלה נאסר לחלוטין לעסוק בפעילות מדינית. עד מלחמת העולם השנייה לא חלו שינויים עקרוניים במצב הפנימי של עבר-הירדן. הבריטים העלו בהדרגה את שיעורי המענקים השנתיים עד ל-2 מיליון ליש"ט בשנות ה-40, והללו הושקעו ברובם לשם הרחבת מסגרתו של "הלגיון הערבי" ושיפור רמתו וציודו.

6) מצרים

רקע כללי
מצרים הינה המדינה הערבית החזקה והחשובה ביותר מקרב המדינות הערביות במזרח-התיכון. מעמדה המיוחד במינו במזרח הערבי נובע משילובם של מספר תנאים יסודיים: א) תנוחתה הגיאופוליטית בין יבשות אסיה ואפריקה (אם כי מבחינה גיאוגרפית גרידא משתייכת מצרים לאפריקה, הרי שחצ"א סיני נחשב לחלק מאסיה וחשיבותו הגיאוגרפית-היסטורית התמקדה כרצועת מעבר בין שתי היבשות). תנוחה זו השפיעה על מעמדה המדיני והצבאי של מצרים בכל הדורות; (ב) צמידותה של מצרים המיושבת והמעובדת בעיקר לעמק הנילוס ולאזור הדלתה השפיעה על כלכלתה, סגנון חייה ולחץ האוכלוסין המתרבים והולכים, החל מתחילת המאה ה-20, לאחר הרחבת שיטות ההשקאה המודרניות (סכר, מאגרים ותעלות) והכנסת הכותנה כגידול שליט. צמידותה של מצרים לעמק הנילוס הביאה עוד מקדמת דנא לחלוקה גיאוגרפית-פנימית בין "מצרים העליונה" לבין "מצרים התחתונה".¹ לחלוקה זו נודעת משמעות אתנוגרפית, כלכלית ומדינית; (ג) קשריה ההיסטוריים של מצרים עם אזור הסהר-הפורה נתהדקו במיוחד לאחר הכיבוש הערבי, והיא הפכה לבסיס פאן-ערבי ופאן-מוסלמי כלפי אסיה ואפריקה כאחד; (ד) מצרים קדמה לכל מדינה ערבית אחרת במגעיה ההדוקים עם אירופה בזמן החדש: בעוד שארצות הסהר-הפורה נכבשו על ידי בריטניה במרוצת מלחמת העולם הראשונה, הרי שמצרים שמשה כשטח כיבוש בריטי עוד בסוף המאה ה-19 (1882). פתיחתה של תעלת סואץ (1869) הייתה בבחינת מהפכה אסטרטגית וכלכלית בתולדותיה של מצרים. אם כי תחילתה של התעלה בבעלות צרפתית (ובמסווה של חברה בינלאומית), הרי שהחל משנת 1875 עברה הבכורה על סואץ לבריטניה. התעלה שימשה עורק חיים ראשי לאימפריה הבריטית עד לתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. חשיבותה יוצאת-הדופן של תעלת סואץ לבריטניה הניעה את זו האחרונה לכבוש "זמנית" את מצרים בעילת דיכויו של המרד הלאומני בראשותו של עראבי פחה (1882). הכיבוש הבריטי הקנה למצרים מעמד מיוחד בתחומי האימפריה העות'מאנית. מעמד מיוחד הוענק למצרים עוד בשנת 1840, עם מתן התואר השלטוני לבית מחמד-עלי, והפיכתה של מצרים לפרובינציה בעלת קשרים סמליים עם תורכיה העות'מאנית. אחיזתה של בריטניה בעמק הנילוס התעמקה והתרחבה לאחר חיסול מרד הדרווישים בסודאן (1899) והכרזת הקונדומיניון האנגלו-מצרי על שטחי סודאן באותה שנה. קדמה לפרישת שלטונה של אנגליה על סודאן בלימת החדירה הצרפתית לאזור הנילוס הלבן מפאתי מערב (תקרית פאשודה, 1896). כך, אפוא, הונח היסוד ליצירת השפעה בריטית מכרעת על רצועה טריטוריאלית רצופה במזרח-אפריקה, החל ממצרים בצפון וכלה בדרום-אפריקה בדרום.

האוכלוסין, המיעוטים והזרים
בניגוד לתנאים השוררים בלבנון, בסוריה ובעיראק, הרי שהמבנה העדתי של מצרים הינו פשוט למדי. במדינה התגוררו בשנת 1947 כ-1,345,000 נוצרים, רובם ככולם קופטים, והם היוו 7.1% מהאוכלוסייה הכללית באותה שנה. אם מצרפים לנתון זה 140,000 זרים נוספים (0.7% מכלל האוכלוסייה), מסתבר כי כ-92% מהאוכלוסייה של מצרים, בשנת 1947, היו מוסלמים-סונים, דוברי-ערבית. היינו 18,966,767 ס"ה האוכלוסין. מפקדי אוכלוסין נערכו במצרים החל משנת 1897 מדי כל עשור שנים (להוציא את שנת 1957). אם בשנת 1897 נפקדו כ-9.7 מיליון מצרים, הרי שבשנת 1917 הגיעה האוכלוסייה לסך של כ-12.6 מיליון. האומדן לשנת 1957 נקבע ל-22,840,000 נפש. מנתונים אלה ניתן לחרוץ את המסקנות הבאות: (א) בהתחשב בצמצומם של השטחים המיושבים במצרים ובהתרחבותם האיטית והזעירה, עולה בהרבה צפיפות האוכלוסין של מצרים החקלאית על זו של המדינות התעשייתיות במזרח-אירופה; (ב) בעייתה הלאומית הראשונה במעלה של מצרים היא מציאת פתרונות מהירים לבעיית עודפי אוכלוסייה, שכן היקף האוכלוסייה ומימדי ריבוייה הטבעי גדולים מאד לעומת מקורותיה הכלכליים הנוכחיים ואפשרויות פיתוחם המהירות; (ג) עיקר העלייה בהיקף האוכלוסין המצריים חלה בפרוס המאה ה-20, והיא קשורה, ללא ספק, למשטר הכלכלי (החדרת הכותנה ושיפור שיטות ההשקאה), וכן לגורמים מקדמים אחרים, כגון מסורת מוסלמית ותנאים סוציולוגיים שונים (גיל נישואין רך, פוליגמיה, אי שימוש באמצעי-מניעה, שיפור מעמד האישה הנשואה, ניצול עבודת ילדים בכותנה, שיפור המעמד המשפחתי והביטחוני בכפרים מרוחקים וכד'); (ד) מקדם הריבוי הטבעי במצרים הינו מהגבוהים ביותר בעולם: בין השנים 1930–1950 עלה הריבוי הנקי מ-15 על כל אלף ל-25 על כל אלף, וזאת עקב ירידת ערכי התמותה. בהתחשב עם אומדן האוכלוסייה לשנת 1957 ובמקדם הריבוי הטבעי (2.5%) ניתן לאמוד את אוכלוסיית מצרים בשנת 1964 בכ-23.4 מיליון נפש. אוכלוסיית מצרים עומדת אפוא בפני "התפוצצות". כל הניסיונות שנעשו עד כה כדי לפתור את הבעיה לא היו אלא בעלי תוצאות חלקיות בלבד. בחקלאות המצרית קיימת "אבטלה-מוסווית" במידה רבה, היינו פריון הייצור הנוכחי לא יקטן גם אם יועבר כ-1/3 מכלל המתפרנסים מהחקלאות למקצועות אחרים. עד כה ננקטו הניסויים הבאים לפתרון הבעיה: הגירה, פיקוח על הילודה, עיור ותיעוש, הרחבת השטחים המעובדים בהשקאה ושיפור שיטות הייצור החקלאי.
המיעוט הדתי העיקרי במצרים-הקופטים – לא היווה בעיה בקנה מידה לאומי, בהשוואה לבעיות המיעוטים בעיראק, בסוריה ובלבנון. אדרבא, הקופטים שיתפו פעולה בתנועה הלאומית המצרית והתקבלו כחברים הן במפלגת "וופד" והן בסיעות אחרות. מבחינה גיאוגרפית מרוכזת העדה הקופטית בשלושה מחוזות שבמצרים העליונה (באסיוט – כ-21% מכלל התושבים; במִנִיַא – כ-18%, ובסוהאג' – כ-15.5%). לעומת זאת מצטמצם משקלם של השופטים באזור הדלתה ל-1-3%. כמחצית מבני העדה הקופטית התפרנסה מחקלאות, וחלקם היה ניכר בעבר במקצועות הפקידות למיניהם (כספים ומדידת קרקעות). רוב הנתינים הזרים האחרים, ברובם נוצרים, התרכזו בעיקר באלכסנדריה ובקהיר (ב-1947 התגוררו 43.5% מהם באלכסנדריה ו-38.5% בקהיר). הנתינים הזרים עסקו ברובם במקצועות עירוניים מובהקים ואף החזיקו בשטחים חקלאיים נרחבים. מאז שנות ה-40 וה-50 נשמטו מידיהם במהירות נכסיהם הקרקעיים ומשקלם הכלכלי בכלכלת מצרים הצטמצם ביותר.

מעמדה של בריטניה במצרים עד תום מלחמת העולם הראשונה
בפרוס המאה ה-20 לא היה גורם כלשהו שהיה עשוי לערער את מעמדה הצבאי, המדיני והכלכלי של בריטניה במצרים ובסודאן. הבריטים חלשו על עמק הנילוס עד למקורותיו ברמה במשוונית של ימת ויקטוריה. היאחזותם במצרים התגבשה והתעצמה בתקופת כהונתו של "הקונסול הכללי" לורד קרומר² (Cromer) (1883–1907), ויורשיו גורסט (1907–1911) וקיצ'נר (1911–1914). לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה (אוגוסט 1914) נצטוותה ממשלת מצרים להפסיק את יחסיה עם מעצמות המרכז והמצרים נקראו לסייע לבריטניה ולבעלות בריתה. באוקטובר 1914 הצטרפה, כזכור, תורכיה העות'מאנית למערכה נגד בנות-הברית. הבריטים הטילו מיני ובי מצב צבאי על מצרים, וב-18 לדצמבר 1914 הכריזו הבריטים על מצרים כעל פרוטקטוראט (שטח-חסות). הח'דיו המצרי עבאס חלמי, ששהה באותה עת בביקור בקושטא, פוטר על ידי הבריטים שהעלו במקומו את דודו, חוסיין, כמאל לכס השלטון. זה האחרון קיבל את התואר "סֻלְטאַן" כדי לתנות תוקף לניתוקה של מצרים מהאימפריה העות'מאנית ולהטעים את שוויון מעמדו המלכותי לזה של הסולטאן העות'מאני. "הקונסול הכללי" הבריטי התמנה בעת ובעונה אחת לנציב עליון על מצרים. בשנת 1917, לאחר פטירתו של חוסיין כאמל, הועלה פואד הראשון על כס המלוכה. בדומה לקודמו הפך פואד לכלי שרת בידי הבריטים. ראש-הממשלה המצרית במרוצת המלחמה היה רֻשְדִי-פחה, שהיטיב לשתף פעולה עם הבריטים בכל עניין, כקטון כגדול. ככל שמהלך המלחמה התקדם והלך כן גדלה חשיבותה האסטרטגית והמדינית של מצרים, הן כבסיס צבאי לאופנסיבה הבריטית על ארץ ישראל ולפשיטה בגליפולי, והן כמרכז למדינאים הבריטיים שניהלו דיונים עם שליחי הערבים. מאז כריתת "האמנה הלבבית" בין בריטניה לבין צרפת בשנת 1904 הכירה זו האחרונה באינטרסים של בריטניה במצרים. לפיכך לא היה צורך לכלול את מצרים בהסכמים החשאיים שנחתמו בין בנות הברית במרוצת מלחמת העולם הראשונה.

מצרים עד שנת 1924
תולדותיה של מצרים בתקופה שבין שתי מלחמות עולם עומדות בסימן המאבק הלאומי נגד שלטון הכיבוש הבריטי, בד בבד עם התנהלות מאבק פנימי בין המפלגות על הבכורה המדינית. תקופה זו ניתנת לחלוקה כדלקמן:
(א) משנת 1918 עד שנת 1924 – השלב הראשון להתגבשות המאבק הלאומי והפנימי, התארגנות מפלגת ה"ופד" והפיכתה לכוח החברתי הראשון במעלה במצרים; (ב) משנת 1924 עד שנת 1936 – החרפת המאבק הפנימי בין ה"ופד" לבין בית-המלוכה ומעבר המאבק הלאומי לפסי דיונים אינסופיים, שנקטעו ונתחדשו חליפות, בין מצרים לבין בריטניה; (ג) משנת 1936 עד שנת 1939 – חידוש התסיסה הפנימית בעקבות המשבר הכלכלי הבינלאומי, חתימת ההסכם האנגלו-מצרי והתגברות השפעת הפאשיזם והנאציזם במצרים בפרט ובעולם הערבי בכלל.
מצרים הייתה הארץ הערבית שמסורתה המדינית הייתה ממושכת יותר וניסיונה המפלגתי היה רב יותר מכל ארץ ערבית אחרת. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה פעלה במצרים "המפלגה הלאומית", הותיקה שבמפלגות העולם הערבי. מפלגה זו ("אל-חִזְבְ אל-וַטַני") נוסדה בשנת 1907 על ידי מוצטפא כַאמִל,³ מאבותיה של התנועה הלאומית המצרית וממחולליה הראשונים. ליד "המפלגה הלאומית" פעלו אגודות מדיניות שונות, שכינו עצמן כ"מפלגות", והתארגנו בין השנים 1907–1909. כל האגודות הקיקיוניות האלה לא האריכו ימים, והתפרקו בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. "המפלגה הלאומית", לעומת זאת, המשיכה להתקיים עד לשנת 1952. הייתה זו המפלגה המצרית הראשונה שתבעה במפורש את פינוי הצבא הבריטי והקמתו של שלטון מצרי עצמאי. לאחר אכזבתו של מוצטפא כאמל מצרפת, שחתמה עם בריטניה על "האמנה הלבבית", פנה המנהיג הלאומי המצרי לעבר קושטא וצדד באוריינטציה פאן-אסלאמית. כניסתה של תורכיה למלחמת העולם הראשונה טרפה את קלפיה התכסיסיים המדיניים של "המפלגה הלאומית". עוד בשנת 1908 נפטר כאמל, ויורשיו נחלקו בדעותיהם ביחס לתנועת הפאן-אסלאם. הפלג הקיצוני של המפלגה רדף בחורי-אף את הנוצרים-הקופטים, ו"המפלגה הלאומית" איבדה בכך את בכורתה בהנהגת המאבק הלאומי לטובת ה"ופד", ששיתף פעולה עם הקופטים המצריים. בשנות ה-20 פעלו שרידיה של מפלגה זו, בהנהגת חאפז רמאדן, שייצג את מצרים במספר ועידות אנטי-אימפריאליסטיות שנתכנסו באירופה, ואף השתתף בכמה ממשלות קואליציוניות, שהוקמו ללא השתתפות ה"ופד". סיסמאותיה של המפלגה נשארו לאומניות-קיצוניות, אולם משקלה בזירה הלאומית הפנימית היה דל ערך.
המאבק הלאומי במצרים קיבל מפנה חד, מאז תום מלחמת העולם הראשונה, עקב סדרה של גורמים:
א) נוכחותם הממושכת של הצבאות הבריטיים במצרים גררה, בהכרח, שורה של תקריות שפגעו ברגש הגאווה הלאומית המצרית, והפגינו ביתר שאת את מעמדה של המדינה כשטח כיבוש; ב) שהיית הצבאות הזרים במצרים וצריכתם המוגברת הביאה לאינפלציה דוהרת, שפגעה בעיקר בבני המעמדות הבינוניים והדלים; ג) ארגונם של גדודי-עבודה מצריים במרוצת מלחמת העולם הראשונה גרמה להזנחת החקלאות ולמחסור חמור במצרכי מזון; ד) התסיסה הלאומית הגבירה חיילים עקב הצהרות והבטחות למיניהן, כגון סעיף ההגדרה העצמית ב-"14 הנקודות" של וילסון, וכן ההצהרה האנגלו-צרפתית, מנובמבר 1918, שהבטיחה עצמאות לארצות ערב.
לא ייפלא, אפוא, שבשנים 1918–1919 סחף גל של הפגנות אנטי-בריטיות את מצרים. יומיים לאחר חתימת שביתת הנשק (נובמבר 1918) פנו עסקנים לאומיים מצריים בתביעה לנציב העליון הבריטי בדבר ניהול מו"מ עם ממשלת לונדון על עתידה על מצרים. בראש המשלחת עמד סעד זע'לול, שר החינוך לשעבר בתקופת קרומר, ואליו נלוו עלי שעראווי פחה ועבד אל-עזיז פהמי. המשלחת הושבה ריקם על ידי ג'ינלד ווינגייט (Wingate), הנציב העליון הבריטי, שהציע לאנשי המשלחת להגיש את תביעותיהם בכתב, למרות שהם הסתייעו בעצומה בת אלפי חתימות. משלחת מקורית זו קיבלה צביון מדיני בינואר 1919, שעה שזע'לול הקים מפלגה חדשה, מפלגת "ופד" (על-שם "המשלחת"). ה"ופד" הפך עד מהרה לנושא הדגל של המאבק הלאומי במצרים.
אמנם הבריטים, בנסותם לשכך את המהומות וההפגנות, הודיעו ברבים על נכונותם להכניס שינויים במעמדה הנוכחי של מצרים. דא עקא, שמנהיגי ה"ופד" עמדו על מתן עצמאות מלאה ואף הרחיקו לכת בהכרזה חד צדדית על ביטול הפרוטקטוראט הבריטי. כיוון שמצרים עמדה על סף של מרי אזרחי, נקטו הבריטים בצעדים דראסטיים, עצרו את ראשי ה"ופד" (סעד זע'לול, חמיד אל באַצל, אסמאעיל צדקי ומוחמד מחמוד), והיגלום למלטה במרץ 1919, אולם המעצר השיג תוצאות הפוכות, שכן פרצו שביתות והפגנות המוניות, מסילות הברזל וענפי התעשייה שותקו וכן שירותים חיוניים אחרים. אירעו תקריות דמים בין יחידות בריטיות לבין המונים מצריים ומספר פקידים בריטיים נרצחו. ההיסטוריונים המצריים רואים בגל אלימות זה את התחשלותה של המהפכה המצרית הראשונה. החמרתו הקיצונית של המצב הביאה לפיטוריו של רג'ינלד וינגייט ולמינויו של הגנרל אלנבי לכהונת קודמו. אלנבי, כאיש צבא מובהק, דיכא את המרד ביד ברזל. הוא הזעיק יחידות בריטיות מסוריה ומארץ ישראל על מנת להבקיע אל קהיר, שההמונים המצריים השתלטו עליה (מרץ 1919).
לקח "המהפכה המצרית" מתחילתה של שנת 1919 היה כדלקמן: למרות שהבריטים הצליחו להשתלט על המצב, הוברר לקברניטי המדיניות הבריטית בלונדון, כי מדיניות של יד-חזקה בלבד לא תפתור את בעיותיהם במצרים. יתר על כן, הבריטים נאלצו להכיר רשמית במנהיגי ה"ופד" בנושאי התנועה הלאומית המצרית. ראוי גם להטעים, כי בהפגנות למיניהן נטלו חלק גם הקופטים, יד ביד עם אנשי דת מוסלמיים, ואפילו נשים השתתפו בפועל בהפגנות לראשונה בתולדות מצרים. באפריל 1919 שוחררו מנהיגי ה"ופד" מכלא-מעצרם במלטה, והבריטים התירו לסעד זע'לול להופיע בפאריס לפני ועדת-השלום ולשטח את טענותיו, להלך נסע המנהיג המצרי ללונדון לשם ניהול מו"מ על עתידה של מצרים. בעת ובעונה אחת מינתה ממשלת לונדון את לורד מילנר (Milner) בראש ועדת חקירה שנשלחה למצרים על מנת ללמד את המצב ולחפש פתרון. ועדת מילנר, ששהתה במצרים מדצמבר 1919 ועד למרץ 1920, הציעה בהמלצותיה לבטל את הפרוטקטוראט הבריטי ולהמירו בחוזה אנגלו-מצרי, אשר יבטיח את זכותה של בריטניה להגן על מצרים, לפקח על יחסי החוץ שלה ולקיים בסיסים באזור סואץ. משלחת מצרית, בראשית סעד זע'לול, הוזמנה ללונדון כדי לנהל דיונים על בסיס המלצות ועדת מילנר. אולם המצרים דחו את ההצעות הבריטיות, שכפרו, למעשה, בריבונותה של מצרים, והדיונים הגיעו למבוי סתום. כתוצאה מכך, נקטו הבריטים באמצעי זהירות על מנת לקדם פני מהומות אפשריות: בשנת 1921 הוטל מצב חירום על המדינה, והעיתונות הוגבלה בצנזורה חמורה ונאסר על התכנסויות ואסיפות. אולם גלי המרי הלאומי לא שככו. משהפרו ראשי ה"ופד" את תקנות החירום החדשות, נאסרו שנית והוגלו לעדן, לאיי סיישל ולגיברלטר, תוך התחדשותן של המהומות. מכיוון שכך, החליטו הבריטים לפעול באורח דיפלומטי חד-צדדי ולכפות על מצרים את המלצות ועדת-מילנר.
בפברואר 1922 הוציא הנציב העליון הבריטי צו שהודיע על סיום משטר הפרוטקטוראט ועל "עצמאותה" של מצרים, תוך הבטחה למתן חוקה דמוקרטית. הבריטים הודיעו, כי עד לכריתת הסכם רשמי בין בריטניה לבין מצרים תישארנה תלויות ועומדות 4 נקודות, שתיושבנה להלן במו"מ הדדי: ואלו הן: (א) אבטחת קווי התעבורה הבריטים העוברים במצרים; (ב) אבטחת הגנתה של מצרים מפני תוקפנות זרה; (ג) הגנת המיעוטים והאינטרסים הזרים במצרים; (ד) המשך ה"סטאטוס-קוו" בסודאן, היינו משטר הקונדומיניון האנגלו-מצרי משנת 1899.
ההכרה הבריטית הנ"ל ב"ריבונותה" של מצרים פילגה את פעילי המחנה הלאומי. קבוצת "ופדיסטים", בהנהגת מוחמד מחמוד ואסמאעיל צדקי, פרשה מהמפלגה והקימה את "מפלגת הליבראלים והקונסטיטוציונים", אשר ראתה בצו הבריטי מ-1922 בסיס לשיתוף פעולה עם הבריטים. מפלגה זו הפכה לנושאת כליהם של חוגי בית המלוכה המצרי, אשר נטו אף הם לשתף פעולה עם הבריטים. כבר ב-15 למרץ 1922 המיר פואד הראשון את תארו מ"סולטאן" ל"מלך" ובאפריל 1923 פרסם את החוקה המצרית, שהיוותה חיקוי מלאכותי לחוקות המונרכיות-הקונסטיטוציוניות של מדינות מערב-אירופה. זע'לול ומקורביו הוחזרו מהגלות על מנת לעמוד בראש מפלגתם, עם פתיחת מערכת הבחירות בספטמבר 1923. הבחירות לפרלמנט היו בלתי-ישירות ונערכו בשני שלבים על יסוד הערכת רכוש. ה"ופד" זכה לניצחון בלתי-מעורער בהשיגו 188 צירים לעומת 27 צירי מפלגות אחרות. בינואר 1924 הרכיב זע'לול את הממשלה המצרית הראשונה בהנהגתו, והחל ללחוץ על ממשלת בריטניה במגמה לשנות את ההכרזה הבריטית החד-צדדית על "עצמאותה" של המדינה. למעשה, לא חל שינוי מהותי במעמדה של מצרים עם פרסום ההכרזה הבריטית משנת 1922. שליטתה הכללית של בריטניה לא נתערערה עם ביטולו של המשטר הצבאי שנכנס לתוקפו מאז נובמבר 1914.
חודשיים לאחר הרכבתה של ממשלת ה"ופד" נאלצה זו האחרונה לעמוד מול קשייה הכלכליים של המדינה, מורשת מלחמת העולם הראשונה. פרצו שביתות פועלים, שתבעו את שיפור מעמדם הכלכלי, ואשר דוכאו ביד חזקה. המפלגה הקומוניסטית המצרית, שנוצרה עוד במאי 1921, הוצאה אל מחוץ לחוק ומנהיגיה הועמדו למשפט. בד בבד עם ניסיונות הממשלה המצרית להתגבר על קשייה הפנימיים, לא נפסקו הדיונים עם בריטניה במישור הדיפלומטי. עלייתה לשלטון של ממשלת ה"לייבור" הבריטי בהנהגת ראמזי מקדונאלד הפיחה תקוות בלב זע'לול ושריו. דיוני לונדון בין זע'לול לבין מקדונאלד נסתיימו בלא כלום כיוון שהמצרים עמדו על פינוי הצבא הבריטי וסילוק היועצים הבריטיים ממצרים, וכן תבעו את החלפת תואר "הנציב העליון" הבריטי במעמד של שגריר. אבן הנגף העיקרית הייתה, כמובן, בעיית סודאן. זע'לול תבע את סיפוחה למצרים בטענות היסטוריות וכלכליות, ואילו הבריטים סירבו לכך בכל תוקף. כישלונן של שיחות לונדון הביא לחידושן של ההתפרעויות המצרים, שכוונו הפעם כלפי הסגל הצבאי והמנהלי הבריטי.
ב-19 לנובמבר 1924 נורה ונהרג סר לי סטאק (Lee Stack) על ידי מתנקש "וופדיסטי" קיצוני. רציחתו של סטאק, הרמטכ"ל הבריטי של צבא מצרים ומושלה הכללי של סודאן, הביא לתגובה בריטית מהירה וחריפה. יחידות צבא בריטיות שיוו מצור, יומיים לאחר ההתנקשות, על בנייני הממשלה והפרלמנט בקהיר. הנציב העליון, הגנרל אלנבי, הגיש אולטימטום לממשלת זע'לול ובו התביעות הבאות: (א) הענשת האחראים להתנקשות ופרסום התנצלות מצרית בפומבי; (ב) תשלום פיצויים בסך חצי מיליון לירות מצריות (כ-1.5 מיליון דולר); (ג) איסור על הפגנות מדיניות ופינוי היחידות המצריות מסודאן; (ד) החזרתם של היועצים הבריטיים למחלקות הממשלתיות (כספים ומשפט) ול"מחלקה האירופית של משרד הפנים המצרי" (מוסד ביטחוני שנוהל על ידי הבריטים). כן הודיע אלנבי על הוצאת חבלי ההשקאה המצריים, שהיו קשורים למערכת ההשקאה של הג'זירה הסודאנית, מתחומי מצרים. פירושה של הודעה זו היה, כי מקור המים החיוני של הנילוס יוקדש מכאן ואילך אך ורק להשקאת המטעים הבריטיים בסודאן. האולטימטום הבריטי לווה בתפיסתם של קרפיפי המכס והנמל באלכסנדריה ובהחזרתם של הפקידים ויחידות הצבא המצריות מסודאן.
העוקץ באולטימטום הבריטי היה, כמובן, קביעת העובדות המוגמרות בסודאן, אשר בעטייה נכשלו, בשעתו, השיחות בין זע'לול ורמזי מקדונאלד. פנייתו של הפרלמנט המצרי במחאה לחבר הלאומים ולפרלמנטים אחרים עלתה בתוהו, שכן תחת הלחץ הבריטי פיזר פואד את הפרלמנט ובשלהי נובמבר 1924 התפטרה ממשלתו של סעד סע'לול. כראש ממשלה, וללא שיתוף ה"ופד", התמנה אחמד זיוואר פחה, מנהיג "מפלגת האיחוד" (חזב אל-אתיחאד), שהיה מקורב לחוגי בית-המלוכה המצרי. בשלב זה החריפה היריבות בין בית המלוכה לבין הנהגת ה"ופד", והמאבק ביניהם התעצם והלך עד למלחמת העולם השנייה ואף לאחריה. זיוואר נכנע לאולטימטום של אלנבי והבריטים פינו את יחידותיהם מאזור הנמל של אלכסנדריה. להלן חזר בו אלנבי מביצוע איומו בדבר ניתוק אזורי ההשקאה במצרים שהיו קשורים לג'זירה הסודאנית.
תקופת השלטון הקצרה של ה"ופד" הסתכמה, אפוא, בתוצאות הבאות: מעמדה הכללי של בריטניה במצרים התעצם והתחזק כבתקופת כפרוטקטוראט, מאחר והבריטים חלשו באמצעות פקידיהם על המחלקות הממשלתיות השונות במצרים, ובמיוחד – על המיניסטריון לביטחון-פנימי. האחיזה המצרית בסודאן התרופפה ביותר מחמת פינוי הסגל המצרי הצבאי והמנהלי. ולבסוף הבריטים העמיקו את שליטתם הכלכלית במצרים באמצעות החברות המונופוליסטיות שלהם ושיטותיהם המסחריות.

מצרים בין השנים 1924–1936
תקופת שלטונה הראשונה של ממשלת זיוואר פחה (נובמבר 1924 – מרץ 1925) פתחה דף חדש בתולדותיה המסוערות של מצרים. תקופה זו, שהחלה, כאמור, בשנת 1924 והסתיימה בחתימת החוזה האנגלו-מצרי בשנת 1936, התאפיינה בצביון מדיני כפול: (א) במישור הדיפלומטי החיצוני התנהלו לסירוגין דיונים בין בריטניה למצרים, בדומה לדיוני צ'מברליין-סרוואת (1927–1928), הנדרסון-מחמוד (1929) והנדרסון-נחאס (1930). כל השיחות והדיונים הללו היו עקרים. החל ממאי 1930 נפסקו המגעים הדיפלומטים הרשמיים עד לחידושים בשנת 1935. סלעי המחלוקת היו, כמובן, בעיית סודאן ובעיית הצבא הבריטי במצרים. עד לחידוש הדיונים נשארה בתוקפה ההכרזה הבריטית החד-צדדית על "עצמאותה" של מצרים (מפברואר 1922); (ב) במישור המדיני הפנימי נערכו במקביל שלוש התמודדויות רצופות ומשולבות זו בזו. הגורמים החברתיים המתמודדים היו כדלקמן: מפלגת ה"ופד" שנאבקה לשחרור לאומי מלא, אך מנהיגיה, שבאו מהמעמד החברתי השליט, ניהלו גם מערכה חברתית לשמירת האינטרסים של בעלי הרכוש הגדול במצרים; חוגי בית-המלוכה, שגילו עמדה מתונה ופושרת יותר במאבק הלאומי ונתמכו בדרך כלל על ידי הבריטים. חוקי בית המלוכה נשענו על בעלי-ברית מפלגתיים שפרשו מה"ופד", וניהלו מאבק צמוד על הבכורה המדינית במצרים; סיעות אישיות ומפלגתיות שפרשו מה"ופד" ואף התפלגו בינן לבין עצמן. יחסיהן המורכבים של מפלגות אלה לא מנעו את הופעתן המאוחדת ברוב המקרים נגד ה"ופד", בחסותו של בית המלוכה.
למרות כישלונה הזמני של התנועה הלאומית במצרים, קשה לציין בתקופה הנסקרת (1924–1935) אירועי מרי רציניים ותקריות אלימות, כפי שחלו בשנות ה-20 המוקדמות. אחת הסיבות לכך נעוצה, ללא ספק, במערך המפלגתי המורכב והמסובך ובתחרות הפנימית החריפה שהתנהלה בין ראשי ה"ופד", מנהיגי המפלגות הפורשות ובית המלוכה. המלך ובעלי בריתו האנטי-ופדיים חרדו מפני התוצאות החברתיות הצפויות של השחרור הלאומי המלא, והעדיפו שחרור הדרגתי תוך שיתוף פעולה עם הבריטים. בהנהגת ה"ופד" עצמו שלטו בעלי הנכסים הגדולים, למרות צביונה העממי של המפלגה, ואלה האחרונים היו מסוכסכים על רקע אישי לא פחות מאשר על רקע אידיאולוגי ותכסיסי. הבריטים ניצלו ככל האפשר את ההתגודדות הפנימית על מנת להפריד ולמשול כמיטב מסורתם.
בתקופת ממשלו הראשון של זיוואר (עד מרץ 1925) הוחמר הפיקוח הממשלתי על המפלגות והפעילות המדינית. כניסתו לתוקף של חוק האגודות המדיניות חייב את המפלגות לדווח על תקציבן, סניפיהן וחבריהן לממשלה. כן הוכנס שינוי בחוק הבחירות על מנת לצמצם את זכות הבחירה ומספר המצביעים. צעד זה כֻוון במיוחד נגד ה"ופד". כמו כן, הושלם ניסוחה של החוקה המצרית והובטחו בה זכויות מיוחדות למלך. בממשלתו השנייה של זיוואר (מרץ 1925 – יוני 1926) השתתפו גם מפלגות "הליבראלים-הקונסטיטוציוניים" ו"האתיחאד". הקואליציה האנטי-ופדית הזאת התפוררה עד מהרה מחמת מחלוקות בענייני סודאן והחוקה, ובמיוחד לגבי הבהרת מעמדו של האסלאם כדת-המדינה. מנהיגי "הליבראלים-הקונסטיטוציוניים" התנגדו לקביעה, כי האסלאם הינו דת המדינה. הויכוח התעורר בעקבות פרסום ספרו של עלי עבד אר-ראזק – "האסלאם ויסודות השלטון". מחבר הספר פוטר ממשרתו במכללת "אל-אזהר" והורחק מכהונתו כקאדי. אולם שר המשפטים, עבד אל-עזיז פהמי, מי שהשתתף בשעתו ב"משלחת" המפורסמת בראשות סעד זע'לול ועבר למפלגה הליבראלית-קונסטיטוציונית, סירב לאשר את הפיטורין, והורחק מהממשלה הקואליציונית של זיוואר פחה (באוקטובר 1925). כמחאה על סילוקו התפטרו שלושה שרים אחרים, חברי מפלגתו, מהממשלה. ראוי לציין, כי ה"ופד" האופוזיציוני לא תמך בגישתו של עבד אר-ראזק.
עקב התפרקות הקואליציה הוכרז על בחירות חדשות במאי 1926, שהפכו למערכת הבחירות השנייה בתולדותיה של מצרים. גם בזאת הפעם נחל ה"ופד" ניצחון מכריע, אולם הבריטים הטילו וטו על מועמדותו של זע'לול כראש הממשלה. כתוצאה מכך נבחר זע'לול לנשיאות בית-הנבחרים וכיהן בתפקיד משני זה עד לפטירתו באוגוסט 1927. עם מותו הסתלקה הדמות המרכזית במאבק הלאומי המצרי וצמרת ה"ופד" התפוררה. מוצטפא אנ-נחאס פחה הפך ליורשו של זע'לול, תוך מאבקים על רקע אישי ופרישות נוספות ממפלגתו. בין מאי 1926 ומרץ 1928 שלטה במצרים קואליציה ממשלתית, שהורכבה מה"ופד" ומ"הליבראליים הקונסטיטוציוניים", והתאפיינה בשינויי הרכב אישיים ומשברים תדירים. ידם של "הליבראליים" הייתה לרוב על העליונה בממשלה זו. רק לאחר סירובו של הפרלמנט המצרי לאשר הצעת חוק, אשר לפיה הובטח הרקע החוקי לשהייתו של הצבא הבריטי במצרים, הועמד מוצטפא אנ-נחאס בראשות הקואליציה הממשלתית (מרץ 1928). ממשלתו של נחאס פחה הוציאה בקושי את שנתה הראשונה, שכן עקבות המשבר הכלכלי נתנו את אותותיהם במצרים בצורת נחשולי שביתות של עובדי השירותים החיוניים, החל משנת 1927. חילוקי הדעות המסורתיים בין ממשלות בריטניה ומצרים, בד בבד עם התערבותו המתמדת של המלך בניהול מדיניותה של הממשלה, גרמו למשבר ממשלתי חדש ביוני 1928: ממשלת נחאס התפטרה, הפרלמנט פוזר על ידי המלך ותוקף החוקה בוטל לשלוש שנים. פואד מינה את מוחמד מחמוד, מנהיג "הליבראלים הקונסטיטוציוניים", לראשות ממשלת מעבר, ששלטה עד אוקטובר 1929. ממשלה זו, כשתי ממשלותיו הקודמות של זיוואר פחה, הטילה הגבלות על המפלגות (קרי ה"ופד") ודיכאה את חופש ההבעה בכתב ובעל פה. מאוקטובר 1929 ועד לדצמבר באותה שנה החליפה הממשלה את ראשה, שלא היה אלא נשיאה הראשון של המפלגה "הליבראלית הקונסטיטוציונית", אשר פרש ממנה בשלהי שנת 1924, הלא הוא עדלי יֶעֶ'ן-פחה. כקודמו בשלטון, מוחמד מחמוד, היה עדלי יע'ן חסר תמיכה רחבה בקרב השדרות העממיות. ממשלתו שרתה ולא יכלה לקשיים הכלכליים ששררו גם במצרים לאחר ההתמוטטות הכלכלית הבינלאומית. הבריטים חזרו וניסו בכל אותו פרק זמן לכפות על מצרים חוזה, שיאשר חוקית את שהייתו של צבאם במצרים. אולם לאור רפיונן המדיני של ממשלות מחמוד ויע'ן, שהתבטא בתלישותן ובניתוקן מההמונים, שונתה הטקטיקה הבריטית במגמת הידברות מחודשת עם הצמרת המפלגתית של ה"ופד": המלך החזיר לתוקפה את החוקה משנת 1923 והכריז על עריכת בחירות בדצמבר 1929. בפעם השלישית זכתה מפלגת ה"ופד" ברוב מוחלט ובינואר 1930 הורכבה ממשלה "ופדיסטית" בראשותו של מוצטפא אנ-נחאס.
השתלשלות האירועים עד כה מלמדת על הפכפכנותם של החיים המדיניים במצרים בתקופה הנסקרת; שכן למרות שמפלגת ה"ופד" יצאה כמנצחת בשלוש מערכות הבחירות (ב-1923, ב-1925 וב-1929), לא הוקמו ממשלות "ופדיסטיות" אלא בפרקי זמן קצרים ביותר, מאז פטירתו של סעד זע'לול. הכוונה לממשלותיו קצרות הימים של מוצטפא אנ-נחאס בשנים 1928 ו-1930. מרבית הממשלות הורכבו מקואליציות אנטי-ופדיסטיות, שנתמכו על ידי המלך וקיבלו בעקיפין את ברכתם של הבריטים. מצבים פרדוקסאליים אלה נוצרו כתוצאה מהגבלת זכויות הבחירה ומלחצים בלתי-דמוקרטיים אחרים, שהופעלו על ידי יריבי ה"ופד" שבשלטון. כך, למשל, החליט המלך פואד להתנכל בכל מחיר לממשלתו השנייה של נחאס פחה (ינואר–יוני 1930). יתרה מזאת, הנהגתה המדינית של מפלגת ה"ופד" נטתה להתכחש להבטחותיה אודות תיקונים סוציאליים, שניתנו ערב-הבחירות. במקום אישורה של חוקת-עבודה וחלוקת קרקעות לאיכרים כמובטח, לא היסס נחאס פחה לשגר יחידות צבא ומשטרה לדיכויים של ההמונים המפגינים, שהעלוהו לשלטון זו הפעם השנייה. נוסף לכך, לא חלה כל התקדמות במהלך הדיונים עם בריטניה בבעיית סודאן. גם בזירת המאבק השלישית – יחסי נחאס-פואד – חל קרע גלוי, שעה שהמלך סירב לאשר הצעת חוק שהתכוונה להגביל מינויים של שרים לממשלה בניגוד לחוקה משנת 1923. אילו אושר חוק זה, כי אז היה נבצר מהמלך למנות שרים כראות עיניו ולפטר ממשלה שנבחרה כחוק. במאבק עקרוני זה, הייתה הפעם ידו של פואד על העליונה וממשלת נחאס נאלצה להתפטר (יוני 1930).
עושה דברו של המלך הפעם היה אסמאעיל צדקי פחה, אחת הדמויות הנועזות ביותר במצרים, שנודע כתקיף ובעל זרוע איתנה. צדקי פחה עבר קריירה מדינית מגוונת והפכפכת: בשנת 1919 גלה עם זע'לול ומנהיגי ה"ופד" האחרים למלטה. ב-1922 היה לאחד ממייסדיה של המפלגה "הליבראלית-הקונסטיטוציונית" בצוותא עם מוחמד מחמוד. 8 שנים לאחר מכן פרש גם ממפלגה זו והקים את "מפלגת-העם" ("חִזב אַש-שַעְב"), שתמכה בבית המלוכה. להלך הפך לנציגה של סיעת "הבלתי-תלויים". לזכותו ייאמר, כי ניחן בהשקפה מדינית מרחיקת-ראות ולא היסס מלהביע את דעתו החיובית על פעולות ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל.
ממשלתו של צדקי פחה נתמכה על ידי מפלגתו – "מפלגת העם" – ועל ידי "מפלגת האיחוד" הפרו-מלוכנית. משטר היד-החזקה של מדינאי נוקשה זה הורגש יפה ביולי 1930, שעה שהצבא המצרי פתח באש על מפגינים במנצורה, בקהיר, באלכסנדריה, בפורט-סעיד ובסואץ. ב-22 לאוקטובר 1930 ביטל צדקי את חוקת 1923 ופרסם חוקה חדשה" סמכויות הפרלמנט קוצצו לעומת הרחבת סמכויות המלך. חוק התקציב הוצא מתחומי האישור הפרלמנטרי וחוק הבחירות החדש נועד להכשיל את ה"ופד" כיוון שהבחירות עתידות היו להתקיים בצורה עקיפה, על בסיס רכושני ותוך העלאת גיל הבוחרים. כן הוגדל ייצוג האזורים הכפריים על חשבון הערים הגדולות, ובכך ניתנה אפשרות להשפיע על צורת בחירתם של הפלאחים. לבסוף הוגדל מספר הסנטורים הממונים על ידי המלך מ-40 ל-60. חוקה כפויה זו היוותה את הבסיס לבחירות שהתנהלו במאי 1931, ואשר הוחרמו הן על ידי ה"ופד" והן על ידי "הליבראלים הקונסטיטוציוניים", שסר חינם בעיני בית המלוכה. הבחירות הנחילו רוב מוחלט (83 מושבים מתוך 150) ל"מפלגת העם" של ראש הממשלה. עיקר מעייניו של צדקי היו נתונים לבעיות כלכליות, אשר החמירו ביותר באותה תקופה. עם זאת, לא נעלמה המשמעות המדינית מפעילויותיו הכלכליות והמשפטיות של צדקי-פחה. ב-1932 הוזמן בטלר, מומחה בריטי לענייני עבודה מטעם חבר הלאומים, כדי להמליץ על פתרון להפגנות ולסכסוכי עבודה. למרות שזה האחרון הוקיע את משטר הניצול הקיים המצרים, הציע להגביל את סכסוכי העבודה לבוררות-חובה ממשלתית. כך הוקמה מחלקת עבודה במשרד הפנים המצרי בהנהלתו של פקיד בריטי בכיר ואילו בראש הנהגת איגודי הפועלים שקיבלו מעמד חוקי, הועמד עבאס חלים. בשלהי שנת 1933 הוקל במקצת מצבה הכלכלי כל המדינה, אך יחד עם זאת נאלץ אסמאעיל צדקי להתפטר (בספטמבר 1933), לאחר שמדיניותו התקיפה הגדישה את הסאה, והמלך פואד החליט לסלקו אישית.

החוזה האנגלו-מצרי משנת 1936
ההפוגה הפנימית ששררה במצרים בתקופת הדיקטטורה של צדקי פחה וכן השקט היחסי ביחסי-החוף המצריים בין השנים 1930–1935 הגיעו לקיצם בספטמבר 1935, עם התקפתה הפושעת של איטליה הפאשיסטית על חבש. סילוקו של צדקי פחה על ידי פואד בנימוקי בריאות כביכול (ספטמבר 1933) פינו את הדרך לשלטונן הקצר של שתי ממשלות-מעבר: האחת, בראשותו של עבד אל-פתאח יחיא, מאנשי שלומו של פואד (ספטמבר 1933 – נובמבר 1934); והשניה, בראשותו של מוחמד תופיק נסים, אישיות ניטראלית ומקובלת על בית המלוכה וצמרת ה"ופד" כאחד (נובמבר 19340 ינואר 1936). במחצית הראשונה של שנת 1934 פקדו שוב את המדינה שביתות המוניות. הממשלה אסרה מחדש על קיומן של האגודות המקצועיות, אולם השביתות התרחבו בהדרגה וקיבלו צביון אנטי-ממשלתי ואנטי-בריטי. כתוצאה מכך, נאלץ פואד להסכים למינויו של מוחמד תופיק נסים, שהחל להכשיר את הקרקע לחידוש החוקה משנת 1923, וליצור בעקיפין את התנאים לשובה של מפלגת ה"ופד" לשלטון. בשלהי נובמבר 1934 בוטלה חוקתו של צדקי (1930) וכן פוזר הפרלמנט שנבחר, ללא השתתפות ה"ופד" וה"ליבראלים הקונסטיטוציוניים", במאי 1931.
בפרוס שנת 1935 נערך כנס מפלגתי של ה"ופד", אשר בלטה בו הנימה המדינית המתונה. מסתבר, שצמרת ההנהגה הייתה מוכנה להגיע לכלל הסכם עם בריטניה. במרוצת שנה זו גברה במיוחד התעמולה האנטי-בריטית שהופצה על ידי סוכני איטליה וגרמניה. כחודשיים לערך לאחר הפלישה האיטלקית לחבש החריפה האווירה האנטי-בריטית במצרים עד לכלל עריכת הפגנה המונית בקהיר, שהעלתה סיסמאות התנגדות לבריטניה ולכל ממשלה שתשתף פעולה עם הבריטים. הלכי-הרוח החדשים ניזונו, כאמור, מהתעמולה הנאצית-פאשיסטית הענפה, ומהופעתן המדינית של מפלגות פאשיסטיות-למחצה, בדומה ל"מצרים הצעירה" (שנוסדה רשמית רק בשנת 1937), וכן מהגברת פעילותם של "האחים המוסלמיים" במישור המדיני. בעקבות התגברות הלכי-הרוח הלאומניים נוצר שיתוף פעולה זמני בין ה"ופד" לבין "הליבראלים-הקונסטיטוציוניים" ו"המפלגה הלאומית" תחת הסיסמא של החזרת החוקה משנת 1923. ואמנם, בדצמבר 1935 הוחזרה לתוקפה החוקה הקודמת. האירועים המדיניים הפנימיים, ובמיוחד החיצוניים, גיבשו את הכרתו של פואד, כי יש לרכב על הגל הלאומי הגואה.
מאחר והוחזרה החוקה ליושנה, נתמנה עלי מאהר (ינואר 1936) לראש ממשלת-מעבר שמתפקידה היה לפקח על מערכת הבחירות החמישית במספר במדינה. כרגיל, זכתה מפלגת ה"ופד" ברוב מכריע בבחירות שהתנהלו במאי 1936, וכתוצאה מכך נכונה ממשלת ה"ופד" השלישית בראשותו של מוצטפא אנ-נחאס פחה.
התנאים המדיניים החדשים, שנוצרו עתה באגן המזרחי של הים-התיכון ובאפריקה המזרחית עקב האימפריאליזם הפאשיסטי של מוסוליני, הכשירו את הקרקע להפשרת היחסים בין מצרים לבריטניה, תוך החווית נכונות לפשרות הדדיות. יתר על כן, מותו של פואד ב-1936 אפשר הפוגה זמנית במסורת היחסים המתוחים שבין בית המלוכה וצמרת ה"ופד". שכן המלך הצעיר פארוק היה נתון להשפעתו של עלי מאהר, אותו מדינאי שהכשיר את הקרקע לניצחון ה"ופד" בבחירות האחרונות. מכל מקום, הבריטים היו נכונים עתה להגיע לכלל הסדר יציב עם מצרים נוכח חדירתה של איטליה לחבש ושיפור יחסיה עם שליט תימן. בעת ובעונה אחת התגבשה בצמרת ה"ופד" הדעה, כי מוטב להעדיף הסדר עם בריטניה ולקדם בכך את פני הסכנה הצפויה למצרים ולסודאן עקב כיבוש חבש על ידי מוסוליני. ניתן להניח, כי זוועות המלחמה בחבש ויחסם הפושע של הפאשיסטים לתושביה המתגוננים היוו רמז ברור למדי למנהיגיה של מצרים אודות מדיניותה של איטליה כלפי בני אומה אפריקאית נחשלת. כתוצאה מכך, נועדה משלחת לאומית מצרית, שהורכבה הן מנציגי ה"ופד" (שבעה במספר) והן מנציגי המפלגות האחרות (שישה במספר), לשיחות מקיפות עם סר מַיילס למפסון (Miles Lampson), הנציב הבריטי העליון במצרים. השיחות הסתיימו בחתימת הסכם לונדון (ב-26 לאוגוסט 1936), כשחתימתו של נחאס פחה מייצרת את הצד המצרי. ההסכם האנגלו-מצרי הנ"ל נועד ל-20 שנה וסעיפיו העיקריים היו כדלקמן: (א) כריתת ברית-צבאית, מתן ערובה בריטית להגנת מצרים מפני תוקפנות זרה ומתן הקלות תחבורתיות לבריטים במצרים בעת מלחמה; (ב) הסכמת מצרים לחניית 10,000 חיילים ו-400 טייסים בריטיים באזור סואץ ובניית קסרטיניהם על-חשבון ממשלת מצרים. פינוי שאר היחידות הבריטיות מהמדינה, להוציא את הבסיס הימי באלכסנדריה, אשר יוחזק על ידי הבריטים במשך 8 שנים נוספות; (ג) החלפת הסגל הבריטי בצבא מצרים ובמשטרתה במשלחת צבאית בריטית שתסייע לארגון הצבא המצרי. הדרכתו של צבא מצרים והשתלמות קציניו תיעשה אך ורק במסגרת בריטית. לעומת זאת הותר למצרים להגדיל את צבאה ללא הגבלה; (ד) היתר הגירה מצרית בלתי-מוגבלת לסודאן והחזרת היחידות הצבאיות המצריות לסודאן; (ה) הסכמה על תמיכה בריטית במצרים לביטול הקפיטולציות;
(ו) תמיכה בריטית במועמדות מצרים כחברה בחבר-הלאומים; (ז) החלפת הנציב העליון הבריטי בשגריר, שייהנה מזכויות בכורה דיפלומטיות.
בין שאר הסעיפים הוסכם על שמירת זכויות היתר של אנשי הצבא הבריטיים בענייני שיפוט ומכס. כן התחייבו שתי המדינות בהתייעצות הדדית במקרה של סכסוך עם מדינה שלישית והענקת סיוע הדדי במקרה של סכנת מלחמה ומלחמה ממש. כמו כן, בוטלה המחלקה האירופית של משרד הביטחון (שנוהלה על ידי אנשי מודיעין בריטי). לעומת זאת, הושארו קצינים בריטיים במשטרה המצרית למשך 5 שנים נוספות עם אפשרויות של הארכת חוזיהם (שהוארכו להלן).

הערכת החוזה האנגלו-מצרי
קיימות גרסאות שונות לגבי הערכת מהותו של החוזה האנגלו-מצרי משנת 1936. ציר הויכוח בין ההיסטוריונים נסב על שיעור ההישגים המצריים בחתימת החוזה הנ"ל, בהתייחס לחוזה האנגלו-עיראקי משנת 1930 ול"ארבע הנקודות", שנשארו פתוחות לאחר ביטול משטר הפרוטקטוראט במצרים, בפברואר 1922. א' כהן⁴ מביא הערכות בריטיות וסובייטיות שמהן משתמעת הנימה, כי המצרים לא השיגו דבר בשנת 1936, שלא היו יכולים להשיגו 15 שנה קודם לכן, וללא שפיכות דמים ומאבקים עקשניים. כוהן חולק על הערכות פסימיות אלה וטוען, כי בהשוואה להמלצותיה של ועדת מילנר, חלה התקדמות ניכרת בהישגים המדיניים של מצרים. טיעונו מתבסס על העובדות הבאות: (א) ועדת מילנר הציעה כהונת יועץ בריטי לענייני הזרים ולעניינים משפטיים. להצעה זו לא היה זכר בחוזה מ-1936; (ב) לפי המלצות מילנר ניתן לנציג הבריטי למנוע את תחולתם של חוקים מצריים שונים על הזרים במצרים, כלומר הוצע שבריטניה תייצג את הזכויות הנובעות מהקפיטולציות של כל המעצמות האחרות. לעומת זאת, המליץ חוזה 1936 על ביטול הקפיטולציות מעיקרן, אולם לסגל הצבאי הבריטי הושארו זכויות יתר בענייני שיפוט ומיסוי; (ג) לפי המלצות הועדה מ-1920, יכלו הצבאות הבריטיים לחנות בכל מצרים, בעוד שלפי חוזה 1936 הוגבלה חנייתם לאזור סואץ ולנמל אלכסנדריה ובמספרים מוגבלים.
להערכה זו יש הצדקה חלקית בלבד והיא אינה עומדת במבחן השינויים הבלתי-עקרוניים שחלו בתחום הביטחוני והצבאי. ועדת מילנר קבעה את זכותה של בריטניה להגן על מצרים ולקיים בסיסים באזור סואץ. ב"ארבע הנקודות", שפורסמו כשנתיים לאחר מכן, הוטעמו הסעיפים שיש לדון עליהם בצוותא, והם אבטחת נתיבי התעבורה הקיסריים העוברים במצרים ואבטחת הגנה של מצרים מפני תוקפנות זרה. שתי נקודות אלה יושבו לשביעות רצונם המלאה של הבריטים בחוזה מ-1936. אין לייחס חשיבות מיוחדת להגבלת מספר החיילים הבריטיים בבסיסי סואץ, שכן ספק רב אם בריטניה הייתה מחזיקה בימי שלום כוח צבאי חזק ומתוגבר במצרים. יתר על כן, אין לשכוח, כי החוזה האנגלו-מצרי נחתם בשנת 1936, בצל האיום הפאשיסטי על מקורות הנילוס הכחול שבחבש. המנהיגות המצרים עצמה עמדה, ללא ספק, על הסכנה הנובעת למצרים ולסודאן מהשתלטותם של האיטלקים על חבש. ואכן, החוזה מ-1936 מחייב את מצרים ובריטניה להתייעצות הדדית ולהגשת סיוע במקרה של סכנת מלחמה או מצב חירום בינלאומי. פירושו של דבר היה, שהבריטים יכלו בנקל לתגבר את יחידותיהם בהסתמך על החוזה עצמו, ובהתחשב במשבר הבינלאומי שהשתרר לאחר פלישת איטליה לחבש. זאת ועוד, ועדת מילנר המליצה על קיום בסיסים צבאיים באזור סואץ והמלצה זו התקבלה על דעת המצרים בשנת 1936.
לעומת זאת ויתרו הבריטים על תביעתם המקורית להגנה על זכויות המיעוטים והזרים. דא עקא, שויתורם לא היה מלא, שכן לאחר אישור החוזה האנגלו-מצרי על ידי הפרלמנט המצרי (בדצמבר 1936), ביטלה ועדת מונטרה (מאי 1937) את הקפיטולציות במצרים, אולם המליצה על הקמת בתי-דין מעורבים בקהיר ובאלכסנדריה לשיפוטם של הזרים למשך תריסר השנים הבאות. 19 ימים לאחר מכן (ב-8 למאי) התקבלה מצרים לחבר הלאומים. ראוי להדגיש במיוחד, כי בבעיית סודאן לא חלה כל התקדמות ממשית מבחינה מצרית, שכן חוזה 1936 רק החזיר לתוקפו את הסכם הקונדומיניון האנגלו-מצרי על סודאן משנת 1899. לא היה בכך כל הבדל מתוכנן של "ארבע הנקודות" (מפברואר 1922), שכן גם אז תבעו הבריטים את המשך ה"סטאטוס-קוו" על סודאן, בהתאם להסכם המקורי על הקונדומיניון. אי-הויתור הבריטי על מעמד סודאן נבע, ללא ספק, מתנוחתה של זו האחרונה הגובלת בחבש הכבושה. ניתן להניח שהמצרים, אשר הכירו בעובדה זו, היו מעוניינים דווקא בהמשך שהייתו של הצבא הבריטי בסודאן.
השוואת החוזה האנגלו-מצרי (1936) עם החוזה האנגלו-עיראקי (1930) שקדם לו מדגימה הבדלים רבים הנובעים מהמצב הכללי הבינלאומי מחד גיסא, ומרקע המדיני-הפנימי המיוחד למצרים ולעיראק בנפרד. בעיראק נועד החוזה ל-25 שנה, לעומת 20 שנה במצרים, לסיים את תקופת המנדט, בעוד שבמצרים נועד החוזה לסיים, למעשה, תקופת כיבוש. שנת 1936 עמדה בסימן מתיחות בינלאומית – הפלישה האיטלקית לחבש וחוסר-אוניו של חבר הלאומים. לפיכך, נחתם החוזה האנגלו-מצרי שעה שבמצרים שרר מצב חירום והוטלה צנזורה, בעוד שעם חתימת החוזה האנגלו-עיראקי שררה תקופת רוגע יחסי. מחדלו של חבר-הלאומים ניכר בסעיף הבוררות שבחוזה האנגלו-מצרי: במקרה של סכסוך בריטי-מצרי נקבע גוף שלישי מוסכם כבורר. בחוזה העיראקי נקבע, לעומת זאת, כי הסכסוכים בין שתי המדינות החתומות יועברו לדיון בחבר הלאומים. תוקף החוזה האנגלו-עיראקי נקבע החל מיום כניסתה של עיראק לחבר הלאומים, בעוד שבמצרים הוחל תוקף החוזה מיום חתימתו. החוזה האנגלו-מצרי כלל נספח מיוחד לבעיית סודאן והמלצה בריטית לביטול הקפיטולציות. סעיפים מעיין אלה לא נכללו בחוזה האנגלו-עיראקי, שכן הקפיטולציות חוסלו בצמוד לסיום משטרי המנדט במדינות המזרח-התיכון.
ברם, נתוני ההשוואה המאלפים ביותר מצויים בתחום הצבאי, ליתר דיוק במעמדו של הצבא הבריטי בשתי המדינות. בעוד שבמצרים הוסכם על ריכוזו המוגדר של הצבא הבריטי בסואץ, הרי שבעיראק ניתנו לבריטים בסיסים מפוזרים במרחבי המדינה. לעומת זאת, קיבלו היחידות הבריטיות במצרים זכויות יתר. אימונו של הצבא המצרי, הדרכתו ומבצעי הרכש שלו הוגבלו למסגרות בריטיות בלבד, בניגוד לחוזה האנגלו-עיראקי. כן הוגבל מספר החיילים הבריטיים במצרים, בעוד שבעיראק לא הוגבל המספר, אלא נקבע לפי החלטת ממשלת בריטניה לאחר התייעצות עם ממשלת עיראק. לפי החוזה האנגלו-עיראקי נקבע, כי זכויות היתר והחסינויות לצבא הבריטים בעניינים משפט וכספים תישארנה בתוקפן, בעוד שבחוזה האנגלו-מצרי נקבע, כי ייחתם הסכם מיוחד על נושאים אלה. ניסוח משך החזקת הבסיסים הבריטיים במצרים התאפיין בגמישותו בציינו בצורה סתמית, כי הם יועברו לידי מצרים רק לאחר שזו האחרונה תהיה מוכנה להגן עליהם. בעיראק נקבע, כי מועד החזרת הבסיסים הצבאיים יתואם עם מועד תום החוזה האנגלו-עיראקי.
ההשוואה הנ"ל בתחום הצבאי, מוכיחה כי הבריטים גילו גמישות יתרה בחוזה האנגלו-עיראקי. הסיבות לכך נעוצות: (א) במצב הבינלאומי המתוח ששרר בשנת 1936, ואשר אילץ את הבריטים להגיע לכלל פשרה מסוימת עם מנהיגי מצרים, נוכח התנגשות מעגלי ההשפעה האיטלקיים והבריטיים באגן המזרחי של הים-התיכון ובאפריקה המזרחית; (ב) בעיראק לא הייתה קיימת בשנות ה-30 המוקדמות מפלגה לאומית עממית, דוגמת ה"ופד" במצרים, שהסב לבריטים קשיים מרובים ואילצם לעמוד על משמר האינטרסים הצבאיים שלהם, כולל את אזור סואץ.

מצרים עד מלחמת העולם השנייה
להסכם האנגלו-מצרי משנת 1936 נודעה חשיבות רבה, לא רק כנקודת מפנה ביחסיהן של מצרים ובריטניה, אלא גם על מערך יחסי הכוחות הפנימיים במצרים גופא. נחאס פחה יכול היה להצביע על הישגי החוזה ולבצר את יוקרתו האישית. אולם בעת ובעונה אחת קמו לו יריבים מקרב מפלגתו, אשר עינם הייתה צרה במנהיגותו. הם העדיפו לפרוש מהמפלגה ולהקים סיעה מתחרה בשם "המפלגה הסעדית" ("אל-היאה אל-ופדיה אס-סעדיה"), בשנת 1937, בהתיימרם לקיים את מורשתו של סעד זע'לול, מייסד ה"ופד". היריבות הישנה-נושנה בין ה"ופד" לבין בית המלוכה נעורה מחדש מאז שנת 1936. הפעם נתמך המלך הצעיר פארוק על ידי ראש לשכתו, עלי מאהר, שכיהן כזכור כראש ממשלת מעבר קצרת יומין במרוצת שנת 1936. מערך הכוחות המפלגתי הסתמן כמקודם, ללא שינויים עקרוניים: נגד ממשלת ה"ופד" חברו חבר חוגי בית-המלוכה, בתמיכת הרקטור של אוניברסיטת "אל-אזהר", ובשיתופן של המפלגות האנטי-ופדיסטיות האחרות, כגון "הליבראלים-הקונסטיטוציוניים" ו"המפלגה הסעדית".
חוזה 1936 סימל, בין השאר, את שקיעתו האיטית וההדרגתית של ה"ופד", שכן עם חתימת החוזה הגיעה המפלגה, בהנהגתו של מוצטפא אנ-נחאס, לשיא המדיני שלה. מכאן ואילך נשמט כתר חלוצי המאבק הלאומי מראשיהם של מנהיגי ה"ופד". בזירה הפנימית הופיעו כוחות חברתיים חדשים, שדגלו בסיסמאות קיצוניות יותר והוקיעו את גישתו הפשרנית של נחאס פחה. זאת ועוד, במשך 18 חודשי השלטון של ממשלת ה"ופד" לא נעשה כמעט ולא כלום בתחום הרפורמות הסוציאליות. אדרבא, הממשלה הגנה על עמדות המעבידים ודיכאה ביד חזקה שביתותיהם של איגודים מקצועיים למיניהם. ככל שמעמדה של ממשלת ה"ופד" נחלש והלך כן התחזקו המפלגות היריבות. כבר בשלהי שנת 1937 סירב המלך פארוק לאשר מספר חוקים ממשלתיים, ובהחליטו כי השעה כשרה לשידוד מערכות – פיטר את נחאס פחה באותה הזדמנות. יריבו של ראש הממשלה המודח, מוחמד מחמוד, מנהיג "הליבראלים-הקונסטיטוציוניים", הרכיב ממשלה קואליציונית במגמה לחזור על תקופת משטר הברזל של צדקי פחה (1930–1934). כבשנת 1931 כן גם עתה, גמר המלך אומר לשים קץ לרוב הפרלמנטרי של ה"ופד" על ידי שינוי מבנהו של הפרלמנט. בראשית צעדיו פנה ראש הממשלה לרסן את ארגוני הנוער הצבאיים למחצה, שצצו במצרים בהשפעת המתכונת הפאשיסטית והנאצית, כגון "החולצות הירוקות" – ארגון הנוער של "מִצְר אל-פתאת", ו"החולצות הכחולות"= ארגון נוער ה"ופד". מוחמד מחמוד הסתייע, תוך כדי הכנותיו לעריכת הבחירות החדשות, בעובדת דעיכת יוקרתו של ה"ופד" כנושא הדגל הלאומי. ואכן, בפברואר 1938 פוזר הפרלמנט בעל הרוב הוופדיסטי, ובבחירות שנערכו באפריל באותה שנה נחל ה"ופד" את כישלונו הראשון מאז היווצרותו: מפלגות הקואליציה בראשותו של מוחמד מחמוד זכו לרוב ניכר. כישלונו של ה"ופד" סילקו מהזירה הלאומית למשך 4 השנים הבאות.
בשלהי שנת 1938 ובמרוצת השנה שלאחריה, עלתה קרנה של איטליה בקרב חוגי בית המלוכה והצמרת המדינית המצרית הנוהה אחריו. נוכח מדיניות הפיוס והנסיגה של בריטניה וצרפת באירופה התהדקו והתגבשו יותר ויותר יחסי מצרים וממשלות הציר. באביב 1938 יזמה בריטניה מחווה כלפי איטליה בהכירה רשמית באינטרסים המיוחדים של המדינה הפאשיסטית במצרים. יתר על כן, ערב מלחמת העולם השנייה (באוגוסט 1939) לא התערבה בריטניה, שעה שפארוק מינה את אפיטרופס ומדריכו – עלי מאהר – לראשות הממשלה. זה האחרון, שנתמך על ידי "הליבראלים-הקונסטיטוציוניים" ו"הסעדים", גילה יחס אוהד לתוקפנות הנאצית והפאשיסטית, ואף סירב להלן להכריז מלחמה על איטליה. בסיכום ניתן לומר, כי עם פרוץ מלחמת העולם כיהנה במצרים ממשלה פרו-פאשיסטית, שעקבה ברוב עניין אחר ניצחונותיהם הראשונים של מדינות הציר.

המערך המדיני הפנימי: ה"ופד" מול יריביו
במשך 20 השנה שבין 1919–1939 התבלטו בזירה הפנימית המצרית שלושה גורמים חברתיים-מדיניים, שהתחרו על הבכורה במאבק הלאומי במצריים: (א) מפלגת ה"ופד" ("אל-ופד אל-מצרי" – "המשלחת המצרית") (ב) מפלגות שפרשו מה"ופד" בזמן מן הזמנים, וסיעות אחרות שנוצרו על רקע אישית מקרב פורשי ה"ופד";
(ג) בית המלוכה המצרי וחוגי הדת, שהתרכזו במכללת "אל-אזהר".
למרות שהיחסים בין המפלגות והאישים הפורשים מן ה"ופד" היו מורכבים ביותר, ולקו בחילוקי דעות חריפים לא פחות מסכסוכיהם עם ה"ופד", הרי שבדרך כלל שימשו מפלגות אלה גורם אנטי-ופדיסטי בפועל או בכוח, כשהן נתמכות במישרין על ידי חוגי הארמון וראשי הדת. ברוב המקרים זכו הקואליציות האנטי-ופדיות בברכתם העדיפה של הבריטים. מהרכבו של מערך מדיני משולש זה מסתבר, כי ה"ופד", כמפלגה בעלת בסיס המוני נרחב, התגלה כנושא הדגל של המאבק לשחרור הלאומי, בעוד שבית-המלוכה והמפלגות היריבות האחרות היו נכונים לנקוט במדיניות מתונה יותר, אשר תאמה פחות או יותר את מגמותיהם של הבריטים. אולם כל המפלגות המצריות הופיעו כמפלגות לאומיות והתאפיינו בתעמולה לאומית-קיצונית לפני מערכת הבחירות. כולן היו מפלגות פרגמאטיות בעלות עקרונות אידיאולוגיים גמישים למדי. כולן נשענו על חוגי המעמדות השליטים והתרכזו סביב אישים מסוכסכים בינם לבין עצמם. כולן, להוציא את ה"ופד", היו תלושות מזיקה עממית רחבה ותמכו בבית-המלכות. אפשר, אם כן, לסכם את המערך המדיני הפנימי בהתגבשותן של שתי חזיתות: חזית ה"ופד" והחזית הססגונית של מתנגדיו למיניהם.
עד למלחמת העולם הראשונה פעלה בזירה המצרית מפלגה אחת ויחידה, שניתן היה להכתירה בתואר זה – "המפלגה הלאומית", מיסודו של מוצטפא כּאמל.⁵ בשנת 1919 יסד, כזכור, סעד זע'לול את מפלגת "אל-ופד אל-מצרי" כביטוי מדיני לתחילת המאבק נגד הבריטים. זע'לול (1860–1927), שנולד למשפחת פלאחים דלה, רכש השכלה דתית גבוהה בקהיר, השתתף במרד הלאומני של עראַבי פחה (1882), שהביא לכיבושה של מצרים על ידי בריטניה. עוד בהיותו סטודנט למשפטים הושפע זע'לול ממתקני-האסלאם ויצק מים על כפותיו של מוחמד עַבְדֻה, התיאורטיקן של הרפורמיזם המוסלמי במצרים, כיהן כשר החינוך והתרבות בתקופת שלטונו של לורד קרומר, ובשנת 1913 נבחר לסגן יו"ר האסיפה המחוקקת המצרית. בינואר 1924 עמד זע'לול בראש הממשלה המצרית הראשונה. במאי 1926, לאחר ניצחונו של ה"ופד" בבחירות, הוטל וטו בריטי על מועמדותו של זע'לול לראשות הממשלה, והוא נאלץ להסתפק בנשיאות בית-הנבחרים. עם מותו בשנת 1927 איבד ה"ופד" מנהיג מדיני ממדרגה ראשונה, ואילו מצרים הפסידה בכיר מדינאיה הבינלאומיים. לאחר מותו של זע'לול חלו פרישות על רקע אישי מהמפלגה, מאחר וחלק ניכר מצמרת ה"ופד" לא הכיר במנהיגותו של מוצטפא אנ-נחאס.
ככל שהתנועה הלאומית המצרית התעצמה וקיבלה בסיס המוני רחב יותר, כן החריף והעמיק המאבק בתוככי ה"ופד", לא רק על הגה השלטון, אלא בעיקר על רקע אידיאולוגי וחברתי. כיוון ש"ופד" היווה, למעשה, את המפלגה העממית היחידה במצרית בשנות ה-30 וה-40, נתגלעו בו ניגודים מעמיקים בין הסיעה הימנית החזקה ששלטה על צמרת המפלגה, והורכבה מבעלי אחוזות ובעלי עסקים גדולים ונתמכה על ידי חוגי הדת. בראש סיעה זו עמדו מוצטפא אנ-נחאס ופואד סראג' אד-אדין, מזכירו של ה"ופד" בשנותיו האחרונות. הסיעה השנייה ייצגה יסודות עממיים יותר, כגון סוחרים ופקידים, אנשי המעמד הבינוני, ונתמכה על ידי ההמונים. בראש סיעה זו עמד ד"ר מוחמד מנדור, עורך ביטאון ה"ופד" – "קול האומה" ("צַוְת אל-אֻמה"). ההמונים שנתנו את קולותיהם ל"ופד" ראוהו ללא ספק באספקלריה עממית-לאומית, אולם עמדות המפתח בכל הממשלות הופדיסטיות נחלשו על ידי אנשי הסיעה הימנית. הייתה זו אחת הסיבות העיקריות לדעיכתה ההדרגתית של המפלגה, שלא הגשימה את התקוות הרפורמיות שתלו בה. שקיעתה חלה, למעשה, לאחר חתימת החוזה האנגלו-מצרי (1936), שהיווה את גולת-הכותרת להישגים המדיניים של ה"ופד". בשנת 1938 נחלה המפלגה את כישלונה הראשון בבחירות, לאחר שורה של הצלחות רצופות (ב-1923, ב-1925 וב-1929). הנהגת המפלגה נדחקה לקרן זוית לאחר שנת 1938, הן מחמת אובדן הפופולאריות שלה בקרב ההמונים עקב הופעת גורמים חברתיים קיצוניים יותר, והן מחמת האוריינטציה הפרו-בריטית שלה ערב מלחמת העולם השנייה ולאחריה, שעה שבמצרים שררו הלכי-רוח פרו-נאציים ופרו-פאשיסטים. בשנת 1942 הועלה ה"ופד" לשלטון בחסות כידונים בריטיים ובהתנגדותו המפורשת של המלך פארוק. עלייה זו גרמה להתפלגות נוספת בקרב המפלגה ולחילוקי דעות, הן בשאלות חוץ והן בבעיות פנים, שהחריפו והלכו בשנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50. אם כי ה"ופד" נשאר כל אותה עת המפלגה הגדולה ביותר במדינה, הרי שהרוב המוחלט אבד לו לחלוטין, ויחד עמו הועמה הילת-הזוהר המסורתית של המפלגה. ראשי המפלגה תמכו בשעתו ביציאתה של מצרים למלחמה בישראל בשנת 1948. לאחר התבוסה בארץ-ישראל נטתה צמרת המפלגה לנקיטת עמדה ניטראלית יותר במאבק הבין-גושי, והיא חוסלה זמן מה לאחר המהפכה הצבאית (בשנת 1952).
מוצטפא אנ-נחאס, יורשו הרשמי של זע'לול בהנהגת המפלגה, לא הגיע לשיעור קומתו של קודמו. הוא נולד בשנת 1879 והתמחה במשפטים עד שנת 1904. משנה זו ועד תום מלחמת העולם הראשונה כיהן כשופט. בשנת 1918 הצטרף לזע'לול, גלה עמו לאיי סיישל (ב-1921) ובשנת 1924 התמנה לשר התחבורה בממשלת זע'לול. לאחר מותו של מייסד המפלגה, הועמד נחאס פחה בראשה ולא הצליח להשכין שלום בין מנהיגיה. בעטיו פרשו רבים מהוותיקים והצטרפו למפלגות אופוזיציוניות. אנ-נחאס כיהן כראש ממשלה בכל הממשלות "הופדיסטיות".

המפלגות האופוזיציוניות
מתוך ה"ופד" התפלגו סיעות אישיות, שהפכו במרוצת הזמן למפלגות עצמאיות, ואלו הן: (א) "מפלגת הליבראלים הקונסטיטוציוניים"; (ב) "מפלגת הסעדים"; (ג) "הגוש הופדי הבלתי-תלוי".
(א) "מפלגת הליבראלים הקונסטיטוציוניים" ("חִזְב אל-אחראר אד-דוסתוריין") פרשה מה"ופד" עוד בימיו של סעד זע'לול, בשנת 1922, לאחר שחלק ממנהיגי ה"ופד" ראה בהכרזה הבריטית על "עצמאות" מצרים בשנה זו כבסיס למו"מ עם הבריטים בדרכי שלום. המפלגה הורכבה מנכבדים וממיוחסים ("מפלגת הפחות" – כפי שכונתה בפי ההמונים), מאלי הון ומבעלי עסקים, הבסיס הפרוגרמטי של מפלגה זו התמצה ביריבות מתמדת ל"ופד" (להוציא תקופת קואליציה קצרה בין השנים 1926–1928), בנטייה מובהקת לתמיכה בבית-המלוכה ובהשקפות דתיות מודרניות בנושא האקטואלי של יחסי מוסדות הדת והמדינה. רוב מנהיגי המפלגה קיבל בשעתו השכלה אירופית והצטיין בנימה מתונה במאבק הלאומי לשחרורה של מצרים. ראשי "הליבראלים-הקונסטיטוציוניים" היו רצויים ביותר לממשלת לונדון. הדמות הבולטת מביניהם היה מוחמד מחמוד, בעל נכסי-קרקע עתירים במצרים העילית, שהתחנך על ברכי המסורת האוקספורדית. מוחמד טופח בשעתו על ידי הבריטים, אולם השכיל להצטרף לזע'לול ולגלות עמו באיי סיישל. כאישיות חזקה ובעלת גאווה אישית נבצר ממחמוד לנגן כ"כינור שני" אחר זע'לול ולפיכך נפרדו דרכיהם עוד בשנת 1922. להלן כיהן מחמוד בראשות מספר ממשלות מצריות אנטי-ופדיסטיות. ד"ר חוסיין הַייכּל, חוקר אסלאם ומרצה למשפטים, היווה את אחת הדמויות הססגוניות ו"האידיאולוגיסטיות" בצמרת המפלגה. אסמאעיל צדקי פחה (1875–1950), אחד המדינאים המקוריים והנועזים ביותר במצרים – תעשיין ואיש עסקים זה נודע לימים כמשליט משטר של ברזל במצרים (1930–1933) וכמדכא תקיף של עמיתיו לשעבר מה"ופד", עמם גלה בשנת 1919 למלטה. לימים פרש צדקי מה"ליבראלים הקונסטיטוציוניים" (1930) והקים מפלגה עצמאית – "חזב אש-שַעְב" (מפלגת העם) – שהייתה מקובלת על בית המלוכה. יותר מאוחר פרש גם ממפלגתו זו והפך ל"בלתי-תלוי". נשיאה הראשון של המפלגה היה עדלי יֶעֶ'ן, שהתפטר בשנת 1924 ופרש מהמפלגה על מנת לעמוד בראש ממשלות מצריות בשנים 1926 ו-1929. עם האישים הבולטים האחרים במפלגה יש למנות את עבד אל-עזיז פהמי, מי שהיה חבר המשלחת של זע'לול (1918) וממייסדיו של ה"ופד", והתבלט במלחמתו לחוקה. נשיאה האחרון של המפלגה "הליבראלית-הקונסטיטוציונית" היה ד"ר חוסיין הַייכַּל. בסיכום ראוי להטעים, כי "הליבראלים-הקונסטיטוציוניים" היוו מפלגת-אישים מובהקת, שקידשה את היוזמה הפרטית וצידדה בהגבלת סמכויותיהם של ראשי הדת (הסכסוך על הספר "האסלאם ויסודות השלטון"). עמדתם הליבראלית בתחום יחסי הדת והמדינה נתערערה ככל שהתחזק כוחם של "האחים המוסלמיים". גם דבקותם בחוקה נתרופפה בהדרגה ולא עמדה במבחן בתקופות שלטונם. בשנות ה-30 המאוחרות הסתמן תהליך התפוררותה של המפלגה. בשנת 1937, למשל, פרשו ממנה מספר בעלי-הון ואנשי-עסקים, שחזרו ל"ופד". לאחר מלחמת העולם השנייה חדלה מפלגה זו מלהוות את המפלגה השנייה בגודלה במדינה.
(ב) "מפלגת הסעדים" ("אל-היאה אל-ופדיה אס-סעדיה") היוותה, אף היא, פלג ופדיסטי שפרש ממקור מחצבתו בשנת 1937, בהתיימרו להמשיך את דרכו של סעד זע'לול ומשלחתו הראשונה. בדומה למפלגה "הליבראלית-הקונסטיטוציונית" התבססו הסעדיים על מנהיגות אישית של דמויות מדיניות בולטות, כגון אחמד מאהר, כלכלן ומנהלן שהיה פעיל בקרב חוגי-הנוער המפלגתי, ומחמוד פַהמִי אנ-נוקראַשִי פחה, מעמיתיו של זע'לול בגלות איי סיישל ומלטה. גורלם של שני מנהיגים אלה היה זהה: שניהם נרצחו. אחמד מאהר נורה בפברואר 1945 על ידי קנאי מאנשי "מצרים-הצעירה", לאחר שהכריז בפרלמנט המצרי על הצטרפותה הפורמאלית של מצרים למלחמה לצד בנות-הברית. נוקראשי פחה, שניסה לפרק את "האחים המוסלמים" בעת שכיהן כראש ממשלה, נרצח בדצמבר 1948.
הקמתה של "מפלגת הסעדים" לא נבעה מחילוקי דעות עקרוניים, אלא מיריבות אישית. בתוככי צמרת ה"ופד": תחילה בין נוקראשי לבין מַכּרם עובַּייד ולהלן בין נוקראשי לבין נחאס. התחרות האישית בין הצמד האחרות הוסוותה במחלוקת פחותת-ערך בין נוקראשי לבין נחאס, כשהראשון התנגד בשעתו להעברת זיכיון ללא מרכז לחברה בריטית על הקמת תחנת כוח-חשמלית בסכר אסוון. כתוצאה מכך, נמנע נוקראשי מלהשתתף בממשלת ה"ופד" של נחאס שנכונה בשנת 1937, בהאשימו את מנהיג ה"ופד" ברודנות ובניצול ארגון "החולצות הכחולות" של המפלגה להגשמת מאוויו האישיים של נחאס. בספטמבר 1937 הוצא נוקראשי משורות ה"ופד", ובצוותא עם אחמד מאהר ומקופחים אחרים הוקמה המפלגה. הסעדים הפנו חיצי תעמולתם נגד המדיניות הפרו-בריטית של ה"ופד", בבקרם את ההסכם האנגלו-מצרי (1936). לכשהגיעו הסעדים לשותפות בממשלת הקואליציה של מוחמד מחמוד, ביוני 1938, זיכו את תומכיהם במשרות ממשלתיות מכובדות. ל"מפלגת הסעדים" לא הייתה מעולם פרוגרמה מדינית של ממש. תעמולת הבחירות שלהם נאחזה בהמשך מורשתו של סעד זע'לול. לזכותם ראוי לציין, כי מפלגתם הייתה היחידה מקרב הגופים המדיניים במצרים שתבעה בגלוי לתמוך בבריטניה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. המגמה הפרו-בריטית נמשכה גם לאחר מכן. ואכן, בבחירות שנערכו בשנת 1945 (ושהוחרמו על ידי ה"ופד") יצאו הסעדים וידם על העליונה כסיעה הפרלמנטרית הגדולה ביותר. אולם תלישותם של הסעדים מההמונים הופגנה בעליל בשנת 1950, שעה שה"ופד" יצא כמנצח בבחירות. בין אוגוסט 1944 לבין דצמבר 1948 עמדו אחמד מאהר ונוקראשי לסירוגין בראשות הממשלות המצריות. בתקופה זו, שלוותה במשברים כלכליים חמורים פרי מלחמת העולם השנייה, גילו השניים יוזמות-פיתוח ומיומנות כלכלית מובהקת. אחמד מאהר הצליח לאזן את אספקת המצרכים החיוניים בעתות השפל שבשלהי מלחמת העולם השנייה, ואילו נוקראשי התגלה כמנהיג נמרץ בתחומי הפיתוח התעשייתי והחקלאי. הוא ייסד בנק תעשייתי, השלים את התקנת התחנה ההידרו-חשמלית באסוון, הלאים את החשמל הקהירית, יזם שיכונים לפועלים והגדיל את אחוז המצרים בהנהלות החברות הזרות. הירצחם של שני מנהיגי "מפלגת-הסעדים" שם כמעט קץ לפעילותה של המפלגה, שהסתיימה כליל לאחר הפיכת הקצינים ביולי 1952. מנהיגה האחרון של מפלגה זו, אבראהים עבד אל-האדי, לא הגיע לרמתם של קודמיו.
(ג) "הגוש הוַפדי הבלתי-תלוי" ("אל-כּותלה אל-ופדיה אל-מסתקלה") פרש מה"ופד" בשנת 1942. בראש ה"גוש" עמדה אחת הדמויות המעניינות ביותר בחייה המדיניים של מצרים, הלא הוא מַכְּרַם עובַּייד, נוצרי-קופטי מעמיתיו של סעד זע'לול בגלות איי סיישל, משפטן והכלכלן הבכיר של ה"ופד", שניחן גם בכישרונות ספרותיים. עובייד כיהן בכל הממשלות הופדיסטיות החל משנת 1928, לרוב כשר האוצר, ועשה רבות לתיקונו של המנהל הממשלתי במרוצת מלחמת העולם השנייה. אמנם, המדינאי הקופטי הכיר במנהיגותו של נחאס במפלגה, אולם הוא חלק עליו בבעיות כלכליות ומדיניות. הקרע ביחסים בין השניים חל בשנת 1942, לאחר שהבריטים כפו על פארוק למנות את נחאס בראשות ממשלה ופדיסטית פרו-בריטית. מדיניותו הכלכלית של עובייד בממשלה זו הייתה לצנינים בעיניו של נחאס, שכן זה האחרון ערך שמירת מסים מהאיכרים הזעירים והעלאת מסים על בעלי יכולת ועל מוצרי מותרות. עובייד לא נרתע מלהוקיע בפומבי את השחיתות שפשה במנגנון הממשלתי של ה"ופד" עד לכלל היווצרות קרע גלוי ביחסיו עם נחאס. לאחר שסירב מספר פעמים להתפטר מהממשלה, הרכיב נחאס ממשלה חדשה, במאי 1942, מבלי לשתף את עובייד ותומכיו. עם סילוקו של עובייד מהמפלגה פרשו עמו 15 צירי בית-הנבחרים ו-4 סנטורים, רובם ככולם קופטים.
פעילותו התעמולתית של "הגוש" נסבה על ציר הוקעת השחיתות וגילויי הניוון האחרים שב"ופד". במרץ 1943 פרסם עובייד "ספר שחור" גדוש האשמות חמורות נגד הנהגת ה"ופד". כבסיס ל"ספר-שחור" זה שימש תזכיר רשמי שנשלח קודם לכן למלך פארוק. המסמך עורר סערה מדינית שבעקבותיה הורחק עובייד מהפרלמנט ברוב קולות (יולי 1943). אולם המדינאי הקופטי לא נטה לויתורים והמשיך בחשיפת המומים של מפלגתו לשעבר ובפרסום האשמות (פברואר 1944). דא עקא, שהשפעתו של "הגוש" הוגבלה מלכתחילה בתוככי העדה הקופטית, וזו הייתה גם הסיבה העיקרית לאי-הצלחתו המדינית. אם כי עובייד נודע לימים כמתנגד קיצוני לבריטים, הרי שמפלגתו הקטנה נסחפה באורח טבעי למחנה המלוכני האנטי-ופדיסטי. בשלהי מלחמת העולם השנייה צורף "הגוש" לקואליציה עם הסעדים, ומנהיגיו קיבלו תיקי-מפתח בממשלתו של אחמד מאהר. בבחירות שנערכו בשנת 1945 זכה "הגוש" ב-29 צירים בבית-הנבחרים מתוך 264, ושותף בקואליציה סעדית נוספת בראשותו של נוקראשי. אולם ברית זו התמוטטה בפרוס שנת 1946 והמעבר לאופוזיציה הביא לקרע לפנימי בקרב אנשי "הגוש", שעה שסיעת מיעוט בשם "הגוש החופשי", ובהנהגת המוסלמי אחמד שארף אד-דין, פרשה מהמפלגה. האיבה העזה שרחש עובייד לנחאס הביאה את הראשון לשיתוף פעולה עם "האחים המוסלמיים", אויביו בנפש של נחאס וה"ופד". החל מסוף שנות ה-40 מסתמן תהליך דעיכתה של המפלגה: בבחירות משנת 1950 לא זכתה המפלגה אלא בכ-1% מכלל קולות בוחרים. עד לפיזורה של המפלגה, כשנתיים לאחר מכן, הצטיינו שופרותיה בתעמולה אנטי-בריטית חריפה ובהעלאת סיסמאות, כגון ניתוק היחסים עם בריטניה והלאמת תעלת סואץ.
שני ארגונים נוספים – "מצרים הצעירה" ו"האחים המוסלמים" – פעלו אף הם בתקופה הנסקרת, אולם מכיוון שעיקר התבלטותם חלה בשלהי מלחמת העולם השנייה ובשנים שלאחריה, הרי שהסקירה עליהם הועברה לפרקים הבאים.

7) חצי האי ערב

הרקע החברתי: הבדווים
חצי האי ערב מהווה את אחד השטחים הגדולים ביותר בעולם. שטחו נאמד בלמעלה מ-2.7 מיליון קמ"ר, כשציר הרוחב המקסימלי (ממיצר הורמוז ועד באב אל-מנדב) עולה על 2,000 ק"מ, ואילו צי האורך עולה על 2,500 ק"מ. הצד (המאפיינים המובהקים ביותר של מרחבים עצומים אלה הינם כדלקמן: אקלים מדברי קיצוני, דלילות אוכלוסין קיצונית וחברות שבטיות מפגרות. ברוב מדיניות תצ"א ערב אין נתונים מהימנים על שיעורי האוכלוסין וכמויותיהם, להוציא את עדן (המושבה) מיפקד 1946), בחריין (1950) וכוויית (1957), והגורמים לכך נעוצים בנחשלותה הכללית של האוכלוסייה ובאופייה הנומדי.
ערב הסעודית נחשבת למדינה הגדולה ביותר בחצי האי ערב. שטחה משתרע כל כ-2.3 מיליון קמ"ר, הינו כ-85% מכלל השטח ואכלוסייתה הנודדת, רובה ככולה, נאמדה בכ-6 מיליון נפש בשנת 1947, בגבולות דיוק של 17-20% מעל או מתחת לאומדן. צפיפות האוכלוסין לכלל השטח מוערכת, אפוא בכ-3 איש לקמ"ר. בתימן, ששטחה נאמד בלמעלה מ-195,000 קמ"ר, פורסמה הערכה בלתי-רשמית לשנת 1947, המצביעה על למעלה מ-4 מיליון נפש. מידת הדיוק של מספר זה מוטלת בספק רב, וכל ההערכות המאוחרות יותר התבססו על הנתון הנ"ל. כך, למשל, פורסמה בשנת 1952 הערכה אודות כ-5 מיליון אוכלוסין. שנה לאחר מכן פורסם אומדן על בסיס מס גולגולת מיוחד שהצביע על כ-7 מיליון נפש. צפיפות האוכלוסין הממוצעת הינה, אפוא, הגדולה ביותר בחצי האי ערב ונעה בין 25–37 איש לקמ"ר. בשאר ארצות חצי האי ערב מקובלים הנתונים הבאים:¹ עדן המושבה 138,230 (לפי מיפקד 1955). עדן שטח החסות לשעבר – 750,000. מַסקַט ועֹמאן – 500,000. שטח שביתת הנשק של עמאן – 80,000. קטר – 25,000. כוויית – 206,177 (לפי מיפקד 1957). בחריין – 109,650 (לפי מיפקד 1950). סה"כ – כ-1.8 מיליון נפש. כלל האוכלוסייה של חצי האי ערב מגיעה, אפוא, ל-11–14 מיליון נפש ויוצרת צפיפות אוכלוסין תיאורטית של כ-4 איש לקמ"ר, למעשה, שטחים עצומים בדומה לאר-רֻבַּע אל ח'אלי ("הרבע הריק"), כשמן כן הם, כלומר אין בהם אוכלוסין כלל ועיקר.
בתחומים הענקים של חצי האי ערב מהווים הבדווים הנודדים כ-25%–33% מכלל האוכלוסין והשפעתם הרבה ניכרת עד היום ועד בכלל בחיים הכלכליים והמדיניים של ערב-הסעודית ונסיכויות רבות אחרות. מן הראוי, אפוא, לעמוד בקצרה על אורח חייהם ומנהגיהם. כשני סימני ההיכר העיקריים של הבדווים רואים: א) בגידול הגמל, ובשלב התפתחות נוסף – גידול סוסים וצאן; ב) בנדידה המתבטאת באורח החיים ובצורת המגורים באוהלים. ניצול של הגמל על ידי הבדווים היה רב-אנפין בעבר, והוא גם חיוני בהווה. הגמל משמש כבהמת רכיבה ומשא, כרכב מלחמה בפשיטות שוד (ע'זו) על שבטים יריבים ויישובי נאות המדבר. בשרו של הגמל משמש למאכל, חלבו – למשקה, שערות – ליריעות אוהל, גלליו – לחומר דלק, ו"ספינת-המדבר" בכללותה משמשת גם לסחר חליפים תמורת אספקה שוטפת של מוצרי חקלאות ושירותים מצד יושבי הקבע. נמצא, אפוא, שהבדווים באים במגעים עקביים עם יושבי הקבע, הן מבחינת יחסי שלום כלומר סחר החליפין והעלאת מס חסות, והן מבחינת יחסי מלחמה. שיעור קשריהם של הבדווים עם יושבי הקבע ומידת תלותם בעדרי גמליהם הם הם הקובעים את אופיו של השבט הבדווי בהיררכיה הנומדית הפנימית. בראש הסולם ניצבים "הגַ'מַאלון", מגדלי הגמלים, המצטיינים בכושר ניידות וביכולת שהייה ממושכת במרחבי המדבר. שבטים אלה חודרים עמוקות למרחבים צחיחים ומבליטים בכושרם המלחמתי, בעצמאותם ובתלותם המינימלית בשלטונות המרכזיים. הם נוטלים מס שנתי ("חֻ'וַה") מיושבי נאות המדבר והכפריים בתקופות בצורת, תמורת פרישת חסות ומתן הגנה. שניים בחשיבותם למגדלי הגמלים הם מגדלי הגמלים והצאן. הללו סמוכים יותר לאזורי יישוב של קבע ועוברים בהדרגה לגידול צאן. עם התפתחותו של תהליך זה גדלה והולכת זיקתם של הבדווים האלה לשטחי היישוב, ובה במידה הם מאבדים בהדרגה את סגולותיהם המיוחדות של קודמיהם. הגמל נדחק והולך וניצולו מצטמצם כרכב-משא בלבד. מגדלי צאן מובהקים הינם שבטי ה"שאַוַויה", שניידותם מוגבלת מחמת זיקתם הכלכלית לתחומי המירעה המוגדירם המוקצים עבורם על ידי השלטונות המרכזיים. ההגבלה בתחומי-המירעה הללו ("דִירַה"), ככל שהיא סמוכה לביצות, לנחלים או למקווי-מים-מזרזת את תהליך המעבר ממגדלי-צאן למגדלי בקר ("בַּקאַרה"), הנחשבים לנחותים מקרב הבדווים. אליבא דאמת, מהווים גידול התאו והפרות בבחינת שלב-מעבר למעמד של חקלאים. שבטי ה"בקארה" מתגוררים בבתי-חמר, ואך ורק באביב ובקיץ, שעה שהם מתרחקים עם המיקנה משטחי המיזרע, מתגוררים הם זמנית באוהלים. התוצאות הכלליות של מערך חיים קשים אלה מראות על משברי רעב הזדקנות מהירה ומשך חיים מוגבל. האידיאל הבדווי הישן נושן של עצמאות וריחוק מעול השלטון המרכזי אינו קוסם עוד כבימים עברון. צורות הארגון הבדווי מתאפיין במסגרות חברתיות בסדר גודל שונה, החל מהשפחה המצומצמת וכלה בפדרציות שבטיות, המתגבשות לסירוגין למטרות הגנה והתקפה. גם היחידות החברתיות הגדולות המתארגנות לעתים – אינן מאריכות ימים. לפיכך, ניתן לסכם, כי הזיקה הלאומית של הבדווים הנודדים אינה מפותחת, וכוחם של דברים אלה יפה גם לימינו אנו.
הארגון החברתי של הבדווים מתבסס על קשר דם בלבד. חלוקתם של הבדווים לבתי-אב קדומים – בני קחטאן הדרומיים, כשבטי שַמַּר למשל, לעומת בני מַעַּד הצפוניים, כשבטי עַנַיזַה – אין לה על מה שתסתמך. למרות הפיקטיביות של החלוקה הגניאולוגית הנ"ל – חשיבותה המדינית במקומה עומדת. החלוקה החברתית ליחידות קבוצתיות אינה קבועה מבחינת ההיקף אולם ביסודה של חלוקה זו מצויה המשפחה הפטריארכאלית המורחבת, שאינה אלא קבוצת משפחות קטנות, המכונה בשם "אַהְל" (או "אהל אל-בית", או "עאַאִלַה"). בראש המשפחה המורחבת עומדת שייח', ללא משמעות מדינית הנובעת מתפקידו. אמנם הגברים הינם השליטים, אך מעמדה של האישה חשוב יותר מכפי שנוטים לייחס לו, שכן היא רשאית לחזור להוריה לעת קיפוח, ויש ברשותה רכוש פרטי. קבוצת משפחות המתייחסות לאב קדמות משותף נקראת "חמולה". כינוי זה מתייחס ליחידת רכוש אחידה (בארות, קרקעות) וכן לליכוד למטרות הגנה או נקמת דם. שבטי אר-רֻוַולַא בערב הסעודית, למשל, מכנים יחידה הגדולה מה"אַהְל" בשם "אַאל" והם חונים ונודדים בצוותא. בחלק מה"חמולות" כלולים לעתים יסודות זירם ונספחים, המשווים צביון טריטוריאלי לחמולה, ולאו דווקא צביון גניאולוגי. יחידות אלה, שהן תת-שבטים, מכונות כ"רֻבְּע" או "פַרִיק" (בערב הסעודית).
צירוף של מ-100 עד 1000 בדווים מכונה בשם "עַשִירַה", ומתבסס על קירבת שארי-בשר, אם כי, למעשה, זוהי יחידה מדיניות מובהקת הכוללת פליטים, נרדפים ובני-חסות.תפקידו של שייח' אל-עשירה מתבטא, בין השאר, הם באכוונת נתיבי הנדידות והן בקביעת מועדיהן. לעתים חונה השבט במרוכז על ידי קבוצת בארות בעונת הקיץ. גמליו מוטבעים בסימן היכר ("וַסַם") המעיד על שייכותם השבטית. בחסותו של השבט מצויים יישובי-חסות מעלי-מס ("חֻוַה") ועיקר איגודו נועד לצרכי מלחמה. השבט מופיע כיחידה מדינית גם כלפי חוץ, הינו כלפי השלטון המרכזי, והשייח' שהוא בבחינת ראשון בין שווים מייצג את שבטו בפני השלטונות ואחראי על גביית המסים. המסגרת החברתית הרחבה ביותר היא ה"קַבִּילַה" (מטה-שבטים), הכוללת 2000–3000 נפש. בראש ה"קַבִּילה" עומד "שייח' אל-מַשַאִיח'", שהום רב-המעלה, החזק והעשיר ביותר שייח'י העשירה. עושרו ומיקנהו מהווים ערובה ליכולתו לעמוד בהתחייבויות הארחה למיניהן ובניהול מו"מים. לעתים נדירות נוצרות בריתות בין-שבטיות גדולות למטרות מלחמה, בדומה לפדרציות של השַמַר או העניזה בחצי האי ערב. פדרציות אלה מתפרקות לאחר שהן מילאו את משימותיהן, ואין לראות בהן מסגרות של קבע.
במאות ה-19 וה-20 חלו תהליכי התפרקות המסגרות הבדוויות, תהליכים המצויים בעיצומם גם היום, והמבטאים ביישובם ההדרגתי ובהתנחלותם. לא כאן המקום לעמוד במפורט על גורמי תהליכים אלה. ניתן לציין בקצרה את הגורמים העיקריים בלבד, ואלו הם: התבססות מימשלים מרכזיים ויציבים, שדחקו את הבדווים לשוליים המדבריים, או שהכריחום לקבל את עולם השל השלטונות המרכזיים. נישולם של הבדווים ממעמדם נובע גם מתהליכי רישום-הקרקעות, מהמיכון התחבורתי וירידת ערך הגמל והסוס, וכן מעדיפותם הצבאית והכלכלית המכרעת של השלטונות המרכזיים בזמן החדש. בחצי האי ערב הצפוני נדחקו רגלי הבדווים עקב גורם היסטורי רב משקל והוא – ההסדרים המדיניים שחלו בעקבות סיום מלחמת העולם הראשונה ופירוקה של האימפריה העות'מאנית. התוויית גבולותיהן של מדינות ערביות, שקיבלו יותר מאוחר את עצמאותן, הגבילה את "תחום המחייה" הכלכלי וההיסטורי של הבדווים. בכך שבטי בדווים עברו ללא שלבי ביניים לחיי יושבי-קבע, ודלגו על התהליכים האבולוציוניים האיטיים שהיו כרוכים בכך עד כה.

שבטי חצי האי ערב
סולם הדרגות של האצולה ("אַצְל") השבטית בחצי האי ערב נקבע לפי הכְּשִירות המלחמתית, הקשורה, לכשעצמה, באורח החיים ובגידול הגמלים. השבטים הבדוויים הנחותים מבחינת סולם ערכים זה מנסים, באופן טבעי, לקשור יחסי קירבה לשבטים החזקים והחשובים ולחסות בצילם. החלוקה הכללית לפי יחס האצולה נקבע כדלקמן:
א) "ערב אל-בַּאדִיה", המתגוררים לרוב באוהלים ושוהים כ-9 חודשים במדבר. שבטים אלה נמנים עם מגדלי הגמלים ומצטיינים בתוקפנותם ובעצמאותם. הם מקיימים בקנאות קשרי נישואין פנימיים ואמוּנים על חוקי-המדבר הקשוחים. יחסם לזרים גרוע וגישתם לבדווים האחרים הינה רבת-זלזול ומעליבה. שבטים אלה נחשבים לאצולה הבדווית האמיתית ומתייחסים ישירות לישמעאל. אלו הם שבטי ה"שריפים" (רוב האצולה העליון);
ב) "ערב דאַר", שהם נודדים-למחצה ובחלק ניכר מזמנם הינם מתגוררים בכוויית. חלק מבני שבטים אלה הפכו ליושבי-קבע מהפכת הנפט. תפקידם המסורתי התבטא בתיווך מסחרי בין יושבי הקבע ואנשי העיירות לבין השבטים השריפים
ג) "אל-חֻקְרַא" – מגדלי הצאן והבקר. שבטים אלה נהגו לחסות בצל מגדלי-הגמלים ולרעות את בקרם של השבטים החזקים מהם. טווח נדידותיהם המדבריות היה, כמובן, מוגבל.
ד) "אל-חַ'דַר" – יושבי חצרות (או חצֵרִים בלשון התנ"ך). בדווים אלה מתגוררים במבנים משך כל השנה ותפקידם העיקרי היה לדאוג לאספקת צריכתם של הבדווים הנודדים. אלה האחרונים התייחסו כלפיהם באדישות ובזלזול, כאל חוטבי עצים ושואבי-מים.
לכל השבטים בערב-הסעודית יש בארות מים. החנייה סביב הבארות חלה בחודשי יוני-אוקטובר, כלומר בעונת הקיץ. לכל השבטים היו תחומי-מירעה מסוימים. רוב הסכסוכים ניטשו על מקווי-המים ותחומי-המירעה, וכמובן שסכסוכים אלה החמירו במיוחד בעונות בצורת.
מקרב שבטי השריפים המדבריים הגדולים יש להזכיר את השבטים הבאים: בני עַנַיזה, המתייחסים לישמעאל ולהגר. תחומי נדידותיהם כוללים בקיץ את סוריה ועיראק, בעוד שבחורף הם מדרימים למדבר נפוד בצפון חצי האי ערב. שבטים אלה מגבילים את הפוליגמיה לשתי נשים בלבד. מנהגי גירושין שכיחים למדי בתוכם. אופיים מצטיין בתוקפנות, בכושר לחימה וביצר נקמת דם. שבטי אַר-רֻוַולא, שמספר אוהליהם נאמד על ידי טוויצ'ל² ב-7,000, משתייכים לבני-עניזה. הם נודדים בחלקם במדבריות סוריה ועיראק וחלקם בסעודיה. מרכזם מצוי בעיירת המפתח אל-גַ'וְף, השוכנת לפתחו הדרומישל נתיב השיירות ואדי סרחאן המוליך לעבר-הירדן המזרחי. כן חולשים שבטים אלה על נג'ד. בשעתו, סבלו הם מאבידות כבדות עקב מלחמות ומגפות. אורך החיים הממוצע שלהם עולה על 40 שנה. שבטי חַרְבְ מתגוררים בחג'אז ובעורקיהם נוזל דם כושי עקב נישואי תערובת עם כושים. לפני מלחמת העולם הראשונה הוו בני חַרְבּ מטרד קבוע לצליינים מוסלמיים שנשדדו ולוסטמו על ידם. אחר המלחמה הודברו על ידי אבן-סעוד. אוהליהם נאמדו ב-5600. בני שמר נדדו בג'בל שמר, כלומר בנג'ד הצפונית. אוהליהם נאמדו בכ-6000. מנהיגם אבן-רשיד, שליט ג'בל שמר לשעבר, שיתף פעולה עם התורכים בשעתו, ונחשב למתנגדו העיקרי של אבן-סעוד, שליטה של נג'ד הדרומית. הבריטים עודדו את זה האחרון כנגד יריביו בני שמר, ואכן בשנת 1921 הוכנע אבן-רשיד על ידי אבן-סעוד ובירתו חַאאִל נכבשה. בעקבות תבוסתם זו נאלצו שבטי שמר לנדוד צפונה אל מחוץ לתחומי ערב הסעודית. בני מֻטַייר, שמרכזם היה באל-חסא שליד חופי המפרץ הפרסי, נאמדו בכ-2800 אוהל. מקרב שבטים אלה יצאו אנשי ה"אח'וואן", אותם לוחמים ווהאבים שהוו את חוד החנית של אבן-סעוד, ויושבו להלן ביישובי מישלט חקלאיים. בני מֻטַייר גרמו, בשעתו, למרבית סכסוכי הגבול בין ערב הסעודית לבין עיראק. מבין השבטים החשובים האחרים יש להזכיר את בני אג'מאן (4600 אוהל), שנדדו דרומית לכוויית ועד לרבע אל-ח'אלי; שבטי אט'-ט'פיר (2200 אוהל) שמרכזם היה בשוליו הדרומיים של המדבר העיראקי; שבט דַחַנא (6000 אוהל) על מרכזם בחג'אז; שבט חַתְ'עב שהתגורר בג'בל שמר; וכן פלגי העמראת למיניהם.

הרקע הדתי: הווהאבים ואבן-סעוד
על מנת לזרוע אור על היווצרותה המדינית של ממלכת ערב הסעודית ישל סקור בקצרה את תולדותיה של התנועה הווהאבית הקשורים בקשר אמיץ עם עלייתו של אבן-סעוד ויצירת ממלכתו, המשתרעת כיום על מרבית שטחיו של חצ"א ערב. כאביה האידיאולוגי של התנועה הווהאבית יש לראות בפולמוסן סורי, תַקִי אדי-דין אִבְּן-תַימִיַה, אשר מת בכלא דמשק בשנת 1328. אִבְּן-תַימִיַה ראה עצמו כתלמידו וכיורשו של אבן חַנבּל, אבי אסכולה מוכרת במסגרת האסלאם הסוני-אורתודוכסי. אִבְּן-תַימִיַה המשיך במאבקו של אבן-חנבל נגד הסכולסטיקה ("כַּלַאם") והפלפול, שהיו נחלתם של תיאורטיקנים מוסלמיים כגון הפילוסוף אל-ע'זלי. בדומה למורו הרוחני זלזל אִבְּן-תַימִיַה בעקרון "ההסכמה הכללית", או "המנהג המקובל" ("אג'מאע"), המהווה את אחד משלושת עיקרי האסלאם. בחייו האישיים הווה אִבְּן-תַימִיַה דוגמה ומופת לסיגופים ולאורח חיים נזירי. יתר על כן, הוא הפך למתנגד המושבע של האגודות המיסתיות ומסדרי הדרווישים למיניהם ועיין את נהגי פולחן-הקדושים וקברותיהם. כן תבע הטלת עונשים חמורים (עונשי מוות) על מתנגדיו. עקב קנאותו היתרה נאמר עליו, כי דעתו נטרפה. מכל מקום, בעבור דעותיו הקיצוניות ופרסום חוברותיו הפולמוסיות נחבש אִבְּן-תַימִיַה בבתי-כלא בקהיר ובדמשק, ובילה בהם את מרבית חייו עד למותו. תלמידו הדמשקאי – אִבְּן קַיים אל-גַ'זיה – המשיך את מושרת מורו ופסל עלייה לרגל למערת המכפלה. כך, אפוא, נולדה במאה ה-18 התנועה הווהאבית, שבאה כתגובה על פולחן הקדושים והסטיות המיסתיות של הדרווישים, שלא הוקעו על ידי חכמי הדת הסוניים האחרים. הייתה זו תנועת התחדשות פוריטנית, שתבעה חזרה לאסלאם המקורי של הקוראן והסונה תוך שלילת כל החידושים למיניהם (חידוש – "בִּדְעַה"). מבחינה חברתית נתמכה הווהאביה על ידי שבטי הבדווים בנג'ד, והתפשטותה באה עם השתלטותם של הנסיכים מבית-סעוד על חצ"א ערב וערי הקודש מכּה ואל-מדינה. בהשפעתה המשלהבת של התנועה הווהאבית 133 באמצע המאה ה-19 שתי תנועות אחרות – הסַנוסיה והמַירְגַנִיה – שחתרו אף הן לתיקונים באסלאם.
הברית בין התנועה הווהאבית לבין הבדווים של נג'ד חלה במחציתה של המאה ה-18, והיא קשורה בשמו של מוחמד אבן עבד אל-ווהאבּ (1703–1791), שנולד בעֻיַינַה שבנג'ד לחכם החנבלי עבד אל-ווהאבּ. מוחמד למד באל-מדינה ונסחף שם בשלהבת ההערצה למכתבי אִבְּן-תַימִיַה. הוא התקיף בחריפות את גינוני הטכסים שהתנהלו על קברו של הנביא מוחמד. בשנת 1745 הפך אבן עבד אל-ווהאב לחתנו של מוחמד אבן-סעוד, נסיך נג'ד. זה האחרון נפטר בשנת 1768, ומשנה זו ואילך כפה אבן עבד אל-ווהאב על שבטי נג'ד את תורתו שירשה אִבְּן-תַימִיַה. הטפותיו התבטאו בקריאה לתשובה אמתית לקוראן ולסונה הקדומה ולפסילת כל החידושים, כגון טבק, מוסיקה, לבוש-משי ותכשיטים. הווהאבים מצדדים ב"אִסְתִסְקַא", היינו בתפילות להמטרת הגשם בבצורת, אך הם פוסלים תפילות ותחינות על קברי קדושים, כולל קברו של הנביא. לעומת זאת, בניגוד לאִבְּן-תַימִיַה, לא אסרו הווהאבים מטעמים פורמאליים ומדיניים את עצם הביקור בקבר מוחמד.
ככל שהתנועה הווהאבית פשטה והלכה, כן הפכה היא לגורם רב-עוצמה מבחינה צבאית מדינית. בפרוס המאה ה-19 נערכו פשיטות של כּרבּלא ונג'ף, ערי הקודש השיעיות בעיראק התחתית, תוך בזיזתן והריסתן. בשנת 1803-4 כבשו הווהאבים את מכה ואל-מדינה, חמסו את אוצרותיהן והפסיקו זמנית את העליה לרגל. בגבור הסכנה פנה הסולטאן העות'מאני בקריאה לפחה המצרי מוחמד עלי וביקשו לבלום את התקדמות הווהאבים. רק לאחר סדרת מסעות מלחמה מפרכים הצליחו החיילות המצריים של מוחמד עלי להביס את הווהאבים (בשנת 1814). להלן התפלגו הווהאבים לשושלת צפונית ולשושלת דרומית.
שלב חדש בתולדותיה של התנועה הווהאבית נפתח עם מבצעיו הצבאיים והמדיניים של עבד אל-עזיז אבן סעוד (1880–1953), מייסדה של ממלכת ערב הסעודית הנוכחית. בנעורכיו בילה אבן-סעוד בכוויית, מקום שם ישב בגלות יחד עם אביו עבד אר-רחמן, שגורש על ידי בני השושלת הצפונית, הרשידים, מבירתו אר-ריאד'. גירושי בני השושלת הדרומית, הסעודים, על ידי יריביהם הרשידים חל בשלהי המאה ה-19, (בשנת 1891). אולם בפרוס המאה ה-20 הצליח עבד אל-עזיז אבן סעוד לכבוש בחזרה את אר-ריאד' מכורתו (1901) ולהשתלט על נג'ד. במבצעיו אלה הסתייע אבן-סעוד בתמיכה בריטית, שנבעה מהתחרות החריפה בין בריטניה לבין תורכיה וגרמניה על תחומי ההשפעה במפרץ הפרסי. האמירים ממשפחת רשי, ששלטו בג'בל שמר (נג'ד הצפונית) הסתייעו, כמובן, בתמיכה תורכית. בשנת 1904 הצליח אבן-סעוד לבלום ניסיון תורכי לשוב ולהשתלט על נג'ד בעזרת הרשידים. ערב מלחמת העולם הראשונה, היינו בשנת 1913, נכון שלטונו של אבן סעוד על נג'ד ובנותיה, ובאותה שנה השתלט על אל-חסא, חופה המזרחי של ממלכתו. מבצעיו מכאן ואילך נעשו בחסות בריטית ובסיוע ישיר או עקיף של המינהל הבריטי בהודו.
ראוי לציין, כי אבן-סעוד לא היה מגיע לייצוב שלטונו בנג'ד אלמלא סיועם הפעיל של ה"אח'וואן" (האחים), אותם חילות החלוץ הקנאיים של התנועה הווהאבית, רובם ככולם משבטי מֻטַייר. בסיועו ובעידודו של אבן-סעוד יושבוּ האח'וואן הבדווים ביישובי משלט חקלאיים על מנת לקיים את התורה הווהאבית המחמירה בחיי יום-יום, ותוך גילוי נכונות מתמד לאסור מלחמה על מתנגדיו של אבן-סעוד. היישוב הראשון של האח'וואן נוסד בשנת 1912, ובסוף שנות ה-20 הגיעו יישוביהם לכ-70 במספר, עם כמה רבבות מתיישבים. דא עקא, שלניסיון מיוחד במינו זה – הנחלת בדווים על הקרקע – לא היה המשך. לאחר התבססות הממלכה הסעודית פורקו מרבית היישובים הללו.

הרקע המדיני: השתלטותו של אבן-סעוד על חצ"א ערב
לאור התמיכה הבריטית באבן-סעוד ובמאבקו ברשידים, בעלי בריתה של תורכיה העות'מאנית, לא ייפלא אפוא, כי חשיבותו של המלך הסעודי עלתה עשרת מונים בעיני המדינאים הבריטיים בהודו ערב מלחמת העולם הראשונה. ואכן מאז כיבוש אל-חסא ב-1913 נתהדקו המגעים בין הבריטים לבין אבן-סעוד. בדצמבר 1915 חתמו שני הצדדים על הסכם³ שהבטיח את עמדתו הניטראלית של אבן-סעוד במלחמה, תמורת קצבה שנתית בסך 60,000 ליש"ט. הבריטים הצליחו להפנות את אבן-סעוד כלפי צפון, היינו למאבק נגד יריביו הרשידיים, ומנעו מבעדו להתקיף את חוסיין, השריף ההאשמי ממכה, שהפך כזכור לבעל בריתה של בריטניה, ונשא ברמה את דגל "המרד במדבר" (נגד תורכיה). יש סבורים, כי השלטון הבריטי בהודו שניהל את המו"מ עם אבן-סעוד לא היה מעוניין לצרפו למלחמה ממש מחשש תגובותיהם הנזעמות של מיליוני המוסלמים ההודיים. מכל מקום, בחתימתו על ההסכם הנ"ל התחייב אבן-סעוד בפני סר פרסי קוקס, נציגם המיוחד של השלטונות ההודיים, להימנע מלבוא בקשרים עם נציגי מעצמות זרות ללא הסכמת בריטניה, ולסלק ידיו מנסיכויות המפרץ הפרסי האחרות (בחריין, כוויית וכד'), שהיו נתונות לחסות בריטית. אבן-סעוד קיים את ההסכם כלשונו עד לסיומה של מלחמת העולם הראשונה ונמנע מתלקוף את השליט ההאשמי בחג'אז. אולם אי אפשר היה להימנע מסכסוכי גבול על נאות-מדבר, עוד בקיץ 1918 חלה תקרית צבאית על נאת-הגבול ח'ורמה בין שליטי חג'אז ונג'ד, בעוד הבריטים שוקטים במדיניות של אי-התערבות. תקרית זו הולידה התלקחות של ממש במאי 1919, לאחר שגדודיו של האמיר עבדאללה בן חוסיין ניגפו בפני הלוחמים הווהאבים בקרב טוּרַבַּה. תבוסה זו מוטטה את רוח החיילות ההאשמיים, ולמרות שההתמודדות המכרעת נדחתה ל-5 שנים מאוחרות יותר, הרי שיוקרתו המדינית והצבאית של חוסיין מלך חג'אז התנדפה בינתיים כמעט כליל. יש לזכור, כי חוסיין, שעוד בשנת 1916 המיר את תארו מ"שריף" ל"מלך", נתמך על ידי מענק בריטי בשווי של 2.4 מיליון ליש"ט לשנה והטיל את יהבו על הבריטים. הוא נתן את ברכתו ל"מרד במדבר" ולגדודי הצבא החג'זיים שתקפו את התורכים בהנהגת פייצל ולוראֶנס במרוצת מלחמת העולם הראשונה. השתתפותה של חג'אז לצד בריטניה במלחמת העולם הראשונה באה כתולדה לחילופי איגרות דיפלומטיות בין חוסיין ומק-מהון, שכיהן בשעתו כנציב הבריטי העליון במצרים. למרות העירפול והסתמיות בניסוח האיגרות הבריטיות הסתבר לחוסיין, לפחות, כי בריטניה תתמך בעצמאות הערבים תחת כתרו מייד עם תום המלחמה. דא עקא, שהבריטים פירשו פירוש שונה את התחייבויותיהם לחוסיין, וכתוצאה מכך חלה התקררות יחסים הדדית. עוד בשנת 1920 הפסיקו הבריטים לשגר את מענקם השנתי והסבו בכך לחוסיין קשיים מרובים. יש לזכור, כי בשנה זו שהה החלק הארי של צבא חוסיין בדמשק בראשותו של פייצל. זה האחרון ניגף בקיץ 1920 על ידי הצרפתים, וצבאו המובס נפוץ לכל רוח. בתנאים אלה רחוק היה מצבו של חוסיין מלהיות מזהיר, ואין תימא, אפוא, שהתמודדות המכרעת בינו לבין הווהאבים הסתיימה בכישלונו.
בעת ובעונה אחת עלתה קרנו של אבן-סעוד: בשנת 1921 הכה אבן-סעוד את ירביו המסורתיים בג'בל שַמַר, בראשות אבן-רשיד, ולכד את בירתם חאַאִל. בכך הצליח אבן-סעוד להשתלט על מרכזו של חצ"א ערב ולהתבסס בנג'ד ובחבליה הסמוכים. אותה שנה הסתערו ה"אח'וואן" הווהאביים על אמירות עסיר, באגפה הדרומי של חג'אז, והצליחו להשתלט על חלק ממנה. היה בכך משום גילוי איום רציני על מלכותו של חוסיין בחג'אז. שנה לאחר מכן פרצו ה"אח'וואן" צפונה ומערבה ואיגפו את חג'אז מפאתי צפון על ידי כיבושן של אל-גַ'וף (נתיב השיירות בפיתחו של ואדי סרחאן), ונתיבי המדבר חַ'ייבר ותיימא, שקישרו את חג'אז עם עבר-הירדן המזרחי. עם כיבושן של נאות מדבר אלו בשנת 1922 הושלם, למעשה, כיתורה של חג'אז וניתוקה מעבר-הירדן ומעיראק.

נישולם של ההַאשֶמִים מחג'אז
בעוד גדודי המדבר של אבן-סעוד הולכים מחיל אל חיל ומכתרים את חג'אז, הפך מעמדו של חוסיין חמור ביותר עקב שורה של משגים מדיניים, שניתן לסכמם כדלקמן: א) חוסיין שגה באי-חתימת ברית רשמית עם בריטניה בשלהי מלחמת-העולם הראשונה, שהרי איגרותיו הדיפלומטיות המעורפלות של מק-מהון לא הוו ערובה של ממש, ואף לא תחליף לברית צבאית. הזדמנות נוספת הוחמצה על ידי חוסיין בעת ביקורו של לוראֶנס בחג'אז בשנת 1921; ב) חוסיין סירב לאשר את חוזה וורסאיי ואת משטרי המנדט שהופעלו בסוריה ובא"י. לפיכך נבצר ממנו להיכנס לחבר הלאומים וליהנות ממערכת חוזי הביטחון הקיבוציים, שהייתה עשויה לאבטח אותו נגד תוקפנות זרה; ג) הוא נעדר מוועידת לוזאן ב-1923, מקום שם נחרצו החלטות גורליות על עתידן של שטחי הירשה של האימפריה העות'מאנית; ד) חוסיין לקה בהזנחת התעמולה בקרב העולם המוסלמי ולא ביצר את מעמדו מבחינה דתית ואידיאולוגית. אדרבא, הוא הסתכסך עם הצליינים שעשו דרכם למכה ובמיוחד עם המצרים מביניהם;
ה) יחסיו עם מוסלמי הודו היו בכל רע מפאת השתתפותו במלחמה נגד תורכיה המוסלמית. מועצת האסלאם ההודית ראתה ב"מרד-במדבר" בגידה בערכי הפאן-אסלאם. יתר על כן, יחסיו עם תורכיה וצרפת היו בשפל המדרגה, הן מפאת "המרד במדבר", והן בגלל פרשת פייצל בדמשק; ו) שאפתנותו האישית העבירתהו על דעתו: באוקטובר 1916 משח עצמו ל"מלך ארצות ערב" ועורר בכך התנגדות עזה ברחבי חצ"א ערב, במיוחד לאור העובדה שתואר יומרני זה לא הלם כלל ועיקר את מימדי שטח ממשלו המצומצם. במרץ 1924, לאחר שהאסיפה הלאומית התורכית הדיחה את הסולטאן עבד אל-מג'יד וביטלה את תואר הח'ליפות, מצא חוסיין לנכון להגשים את חלומו מקדמת דנא ולהכריז על עצמו כח'ליף המאמינים. הכתרה עצמית זו מצאה אוזן קשבת רק בעיראק (במלכותו של פייצל), בעבר-הירדן (באמירותו של עבדאללה) ובקרב חלק מערביי ארץ ישראל וסוריה.
מועצת האסלאם בהודו התנגדה בתקיפות לכך וגם מוסלמי מצרים הסתייגו מהכרזה זו והחליטו לכנס בקהיר קונגרס מוסלמי לדיון בשאלת הח'ליפות. לגבי אבן-סעוד, שליטה של נג'ד, הייתה ההכרזה על הח'ליפות בבחינת הקש ששבר את גב הגמל: באוגוסט 1924 פשטו הווהאבים לעבר חג'אז, לכדו את אט-טאיף, מזרחית למכה ועלו על עיר הקודש המוסלמית עצמה. ב-3 באוקטובר התפטר חוסיין לטובת בנו עלי, שהסתפק בתואר "מלך" בלבד ונמנע מלהכתיר עצמו כח'ליף. אולם כבר ב-14 באוקטובר נכבשה מכה על ידי גדודיו של אבן סעוד ועלי נאלץ להעתיק את מושבו לנמל ג'דה, על חוף ים סוף, מקום שם הצליח להחזיק מעמד שנה נוספת. נפילתה של מכה לידי אבן-סעוד באה בקלות יחסית, שכן תושבי העיר נטרו איבה לחוסיין על שהטיל עליהם מסים כבדים לאחר הפסקת המענק השנתי הבריטי. ראוי להטעים, כי התקופה העות'מאנית שוחררו תושבי מכה ואל-מדינה מהעלאת מס לשלטונות התורכיים. מכל מקום, חוסיין לא אמר עדיין נואש והפליג מג'דה לעקבה על מנת להזעיק תגבורת לעלי בג'דה. ברם, בשלב זה התערבות הבריטים והניאו את המלך המתפטר מלתגבר את כוחותיו של בנו בכורו. חוסיין נאלץ לגלות לקפריסין, ורק בשנת 1930 הותר לו להעתיק לעמאן, בירתו של בנו עבדאללה, מקום שם נפטר ביוני 1931.
עלי הצליח להחזיק מעמד בג'דה ובאל-מדינה עד שלהי שנת 1925, שכן בדצמבר באותה שנה חידש אבן-סעוד את התקפותיו, עלי נמלט לעיראק, אל-מדינה וג'דה נכבשו מיני ובי (כיבוש ג'דה חל ב-23 בדצמבר 1925) ובכך תם ונשלם שלטונם של ההאשמים על חג'אז.⁴

יחסי אבן-סעוד והעולם המוסלמי
השתלטותו של אבן-סעוד על חג'אז ועריה הקדושות העמידתהו בפני אותה בעיה שהוותה אתגר לחוסיין ההאשמי בשעתו, והוא הסדרת היחסים עם העולם המוסלמי. ליתר דיוק, השגת הכרתו של עולם האסלאם בשלטונו על "מכה" ו"אל-מדינה". יש לזכור, כי עוד לפני ההתמודדות המכרעת עם ההאשמים על חג'אז אימץ לעצמו אבן-סעוד את התואר "סֻלטאַן", שלא היה בו משום פגיעה ברגשותיהם הדתיים של שליטי ערב למיניהם, בניגוד לתואר המלכותי היומרני של חוסיין. ב-8 בינואר 1926, ימים ספורים לאחר כיבוש ג'דה ואל-מדינה, הכתיר עצמו אבן סעוד כ"מלך חג'אז וסולטאן נג'ד ובנותיה", ובכך הטביע חותם רשמי של שטחי שלטונו, שכללו למעשה את רוב חלקיו של חצ"א ערב. יש לציין, כי לאחר ביטול הח'ליפות. קונגרס זה לא הגיע לכלל החלטות של ממש. כישלונו של קונגרס בקהיר נוצל כראוי על ידי אבן-סעוד, אשר קרא לכינוס קונגרס שני ב-7 ביוני 1926 במכה, בירתו המקודשת של האסלאם. 60 נציגים מוסלמיים שונים, לרבות מוסלמים מברית-המועצות (אשר לא ייצגו את ממשלותיהם אלא רך ורק את מוסדות הדת) האזינו לנאומו של אבן-סעוד במכה. השליט החג'אזי החדש הטעים, כי כיבושה של חג'אז הינו מוגבל והציע להוציא מכלל דיון נושאים מישאלתו להיוועץ בנציגים המוסלמיים בכל הנוגע לשיפור השירותים הדתיים בערי הקודש. המשלחת ההודית-המוסלמית רבת-ההשפעה בקונגרס מכה תמכה בהוקעתו של חוסיין ההאשמי כבוגד בסולידריות המוסלמית, ובענין זה הזדהתה לחלוטין עם מגמותיו המדיניות של אבן-סעוד. אולם, מאידך גיסא, ביקרו ההודים את הכתרתו העצמית של אבן-סעוד כ"מלך חג'אז", אשר פורסמה עוד בתקופת המעבר שבין קונגרס קהיר וקונגרס מכה. יתר על כן, ההודים לא יכלו להשלים עם הפקדתן של ערי הקודש בידי הווהאבים הפוריטאנים, אשר התנגדו בכל תוקף לפולחן קדושים וקברותיהם. הוא הדין במשלחת המוסלמית-המצרית שלא ראתה בעין יפה את שליטתם של הווהאבים על ערי הקודש. עם זאת ראו לציין, כי השפעת הווהאבים חרגה מעבר לתחומי חצ"א ערב.
כבר בשנת 1902, למשל, נוסדה הכת הווהאבית בהודו ("אַהְל אל-קראן") וסניפים אחרים התארגנו בעיראק, עומאן וסומאלי. כלל הכתות הניאו-ווהאביות, שכונו בשם "סלפייה" ("אהל אל-חדי", או "פַרַאעדיה"), , נאמדו בהודו בלבד בכ-10 מיליון מאמינים. הניאו-ווהאבים ההודיים חתרו לתיקונים באסלאם ההודי ולטיהור מפיגולי עבודת האלילים ההינדואית. אחרי שנת 1925 נוצרו "ראַבְּטות", היינו חברות דתיות שקראו להסכם לבבי בין פלגי האסלאם למיניהם. אירועים אלה, בתוספת נימתו השקולה והמתונה של אבן-סעוד בקונגרס מכה, סייעו לקידום הצלחתו היחסית של קונגרס מוסלמי בינלאומי זה, בניגוד לכישלונות של קונגרס קהיר. לא ייפלא, אפוא, שניתן היה לזקוף את קונגרס מכה כהצלחה אישית של אבן-סעוד.אולם בעוד הנציגים המוסלמיים מידיינים ביניהם במכה פרצה תקרית ה"מַחְמֶל" בין הסעודים לבין המצריים. מישלוח ה"מַחמֶל", אותו אפיריון מהודר הנישא על גמל ברוב פאר למכה בעונת החג' הווה מסורת בידי המצרים עוד מהמאה ה-13, ושוגר למכה מידי שנה בשנה על ידי הצליינים המצרים. הבאת ה"מחמל", שהייתה מלווה בטכסים ססגוניים ובמוסיקה יללנית, הייתה לצינים בעיני הווהאבי. למרות שהממשלה המצרית התחייבה לאסור על "הלווי-המוסיקלי" של ה"מחל" במכה, לא עמדו עולי הרגל המצריים בהתחייבותם וכתוצאה מכך פרצה תקרית-דמים בין המצרים לבין הנג'דים, שהסתיימה ב-25 קורבנות נג'דיים. רק לאחר התערבותו האישית של אבן סעוד הוחזר הסדר על כנו. כתוצאה מתקרית זו נאסרו טכסי ה"מחמל", וחודשו רק מקץ 10 שנים (בשנת 1936), לאחר שממשלת מצרים הביעה את הסכמתה לחידושם. תקרית זו הייתה לרועץ למגמות הפיוס שרווחו בקונגרס מכה. הקונגרס התפזר ביוני, לאחר שנקבע כמוסד קבוע, בעל מועדי התכנסויות סדירות. עם זאת לא הוסדרה בעיית העלייה לרגל. רק בשנת 1931 כונס הקונגרס הבינלאומי השלישי, והפעם בירושלים, ביוזמת המופתי הירושלמי הידוע לשמצה אמין אל-חוסייני. קונגרס זה נועד על מנת לנסח קו מדיני אנטי-ציוני בסיוע המוסלמים ההודיים.

יחסי אבן-סעוד עם בריטניה ותימן
בד בבד עם חתירתו של אבן-סעוד לזכות בבכורה בתחום היחסים הבין-מוסלמיים, לא נעלם מעיניו הצורך לייצב את מעמדו המדיני ולזכות בהכרה בריטית בגבולותיו החדשים. ממלכתו של אבן-סעוד כללה, כזכור, את אל-חסא, בחוף המפרץ הפרסי (שנכבשה בשנת 1913); אמירות עסיר, בגבול תימן (שנכבשה חלקית בשנת 1921); חאאִל וג'בל שמר, שנכבשו מידי הרשידים באותה שנה; ואל-גַ'וְף, שנכבשה בשנת 1922. באותה שנה חתם אבן-סעוד על הסכמי גבולות עם עיראק (בוועידת עוקייר) ועם כוויית, הבריטים היו, כמובן, הוח החיה בהסכמים אלה, ובתיווכם הותוו שני האזורים הניטראליים המפרידים עד היום בין סעודיה מחד גיסא לבין כוויית ועיראק מאידך גיסא. בעיה חמורה צצה עם יצירתה המלאכותית של אמירות עבר-הירדן (1921), שנועדה לפייס את עבדאללה ההאשמי על הכתרת אחיו פייצל כמלך עיראק. גבולותיה של האמירות העבר-ירדנית הותוו, כזכור, תוך הכללת נמל עקבה והעיירה מעאן (מעון) בתחומי האמירות,⁵ ותוך יצירת מסדרון טריטוריאלי שחיבר את עבר-הירדן ועיראק האשמיות. האיבה הלוהטת בין האחים ההאשמים לבין אבן-סעוד לא פגה כתוצאה מחתימת הסכם הגבול הסעודי-עיראקי. יתרה מזאת, אבן סעוד העלה תביעות להכללת עקבה ומעאן בחג'אז, כ"כחלק בלתי נפרד מחג'אז". עיקר מגמתו הייתה ליצור קשר טריטוריאלי עם סוריה. מבחינה בריטית פירושו של דבר היה לנתק את המסדרון העיראקי-עבר ירדני. גישה זו נגדה, כמובן, את האינטרסים הבריטיים היסודיים בסהר הפורה, שהתבטאו בשמירה על רציפות טריטוריאלית בין הים התיכון לבין המפרץ הפרסי (באמצעות המנדט הארצישראלי והמנדט העיראקי).
בעיית הגבול עם עבר הירדן מצאה את פתרונו בסדרת דיונים שניהל אבן-סעוד עם גילברט קלייטון, הנציג הבריטי. בנובמבר 1925 נחתם הסכם חַדַּה בין שני הצדדים, שלפיו ניתן הכשר ל"סטאטוס-קוו", היינו אבן-סעוד הכיר דה-פאקטו במסדרון העבר-ירדני-עיראקי. לעומת זאת לא הועלה כלל ועיקר מעמדן של עקבה ומעאן. במאי 1927 נחתם בג'דה הסכם מקיף בין אבן-סעוד וקלייטון, לפיו הכירה בריטניה באבן-סעוד כ"מלך עצמאי לחלוטין" על חג'אז, נג'ד והשטחים התלויים בהם. החוזה קבע יחסי ידידות ואי-התקפה בין שני הצדדים, ואבן סעוד הכיר במעמדה המיוחד של בריטניה בבחריין ובנסיכויות המפרץ הפרסי. כן הוסכם על שיתוף הדדי בנקיטת אמצעים נגד סחר עבדים. בנספח לחוזה ג'דה הכיר אבן-סעוד בסיפוחן הזמני של עקבה ועמאן לעבר-הירדן, אך שמר לעצמו את הזכות לתובען לעצמו בבוא העת. חתימת ההסכם לא הייתה כרוכה במתן מענק בריטי.
למרות שחוזה ג'דה לא שינה באורח מהותי את יחסי בריטניה ואבן-סעוד, שהמשיכו להיות תקינים, ולמרות שלבריטים לא ניתנו בסיסים צבאיים או פריבילגיות רשמיות אחרות, התבלט מעמדם הכלכלי והמסחרי של הבריטים בתחומי ערב הסעודית. ניתן לזקוף מעמד מיוחד זה לזכותו האישית של ג'והן פילבי (Philby), פקיד המינהל הבריטי בהודו ואיש "האסכולה ההודית" בתחום היחסים הבין-ערביים. פילבי, שנולד בשנת 1885, שהה בשליחותו הראשונה לנג'ד כבר בשנת 1917. מאז ואילך עמד פילבי בקשרים הדוקים עם אבן סעוד. בשנת 1926 העתיק את מגוריו לג'דה, והחל מ-1930, שנת התאסלמותו, התמנה באורח רשמי ליועצו של אבן-סעוד עד למותו של זה האחרון (1953). פילבי גורש על ידי המלך סעוד לאחר שמתח ביקורת על חיי ההוללות והבזבוז בחצר המלך. כמזרחן מובהק עסק פילבי בסיורי מחקר ופרסם תיאורים על חבלים מדבריים בממלכה וכן מונוגרפיה על אבן-סעוד.
מבחנו הראשון של אבן-סעוד מאז חתימת חוזה ג'דה חל בחורף של שנת 1927-8, שעה ששבט דווייד מנג'ד, אחד השבטים הקנאים ביותר לאידיאולוגיה הווהאבית, האשים את המלך בסטיות מעקרונות האמונה ובקבלת חידושים נוסח אירופה. לוחמי השבט הפרו את הסכמי הגבולות עם כוויית ועיראק וחצו אותם. בסיוע חיל האויר הבריטי הצליח אבן סעוד לשים קץ למרד זה. להוציא סכסוכים שבטיים בקנה-מידה מקומי לא נמצא גורם שעשוי היה לערער את שלטונו של אבן-סעוד. העובדה שהממלכות ההאשמיות בעיראק ובעבר-הירדן היו נתונות להשפעה בריטית הפיגה במשך הזמן את חששותיו של מלך המדבר מפני נקמת ההאשמים על תבוסת חג'אז. יתרה מזאת, בשנים 1930 ו-1933 נחתמו הסכמי ידידות בין אבן-סעוד לבין השליטים ההאשמיים בעיראק ובעבר-הירדן, ובשנת 1932 אוחדו פורמלית כל שטחי שלטונו של אבן-סעוד ל"ממלכת ערב הסעודית". המלך כיהן בעת ובעונה אחת גם כּאִמאַם של הווהאבּים.
מבחנו השני של אבן-סעוד חל בשנות ה-30 המוקדמות בגבול תימן. כזכור, הצליחו ה"אח'וואן" לחדור לאמירות עסיר עוד בשנת 1921 ולהשתלט על חלקה הצפוני. 9 שנים לאחר מכן סופח חבל כיבוש זה רשמית לממלכת ערב הסעודית. אולם ב-1933 פרץ מרד בתחום הסעודי של עסיר. המרד דוכּא חיש מהרה, ברם שליטה של עסיר, חסן אל-אדריסי, נמלט לתימן. בעידודו ובסיועו של האמאם התימני יחיא ערך אל-אדריסי סדרה של פשיטות מעבר לגבול התימני לתוך תחומי של עסיר הסעודית. אבן-סעוד ניסה לשים קץ למטרד רצוף זה בהכריזו מלחמה על האמאם התימני, ובפלשו במרץ 1934 לתחום ממלכתו של זה האחרון. לאחר קרבות מספר שהתיימו במפלות תימניות כבדות, הסכים יחיא לשים קץ לפעולות האיבה ולחתום על הסכם סטאטוס-קוו (ב-20 במאי) עם אבן-סעוד, שוויתר מצדו על תביעות פיצויים ותיקוני גבול לטובתו. גם בתחום היחסים עם עיראק חלה השתפרות מתמדת: באפריל 1936 נחתם הסכם נוסף לאי-התקפה ולאחווה סעודית-עיראקית. מקץ שנה הצטרפה גם תימן להסכם זה. בתחום היחסים הפנימיים בממלכתו השכיל אבן-סעוד לשים קץ לפשיטותיהם של הליסטים למיניהם על שיירות המדבר ועל הצליינים. כמו כן, דאג לחזק את מעמדו בקרב ראשי השבטים השונים בנושאו את בנותיהם לנשים, וביישבו, כזכור, את אנשי-שלומו "האח'וואן" בעשרות יישובי משלט חקלאיים.

חוזי הנפט הראשונים
מהפכה רבתי חלה בעקב הסעודית לאחר שהתגלו שדות הנפט הראשונים. במאי 1933 רכשה חברת הנפט הקליפורנית "סטנדרד" (Standard Oil Comp. of California) זיכיון למשך 60 שנה על מרחבים עצומים בחלקה המזרחי של הממלכה. להלן הצטרפה לשותפות חברת הנפט הטכססית, בעלת מיכליות הנפט, ובשנת 1934 הוסב שמן של שתי החברות האמריקאיות ל"חברת הנפט הערבית-אמריקאית" (Aramco). מרגע שבארות הנפט הסעודיות החלו בהזרמת "הזהב השחור" מבטן האדמה – שפר חלקו של אבן-סעוד, שכן עראמקו העניקה מלכתחילה מלווה בשווי של 30,000 ליש"ט בסובריינים של זהב. מלווה זה בא בעתו, שכן קופת הממלכה התרוקנה מחמת התמעטות הצליינים בעטיו של החמרת השפל הכלכלי הבינלאומי. בארות הנפט הראשונות ניכרו במחוז אל-חסא בד'הראן, אַבְּקייק, דַמַאם ובמקומות אחרים. בשנות ה-30 המאוחרות החלו שדות נפט אלה לייצא את תוצרתם בכמויות מסחריות, ובמאי 1939 נחתם הסכם זכיון חדש בין אבן-סעוד ועראמקו. יש לציין, כי בשנים אלה כבר התהדק האופק המדיני הבינלאומי. אבן-סעוד העדיף התקשרויות הדוקות עם האמריקאים ודחה הצעה יפנית קוסמת שהוגשה לו בשנת 1937. באותה שנה עצמה גילתה גם גרמניה עניין רבה בנפט הסעודי ושיגרה את פריץ גרובּה (Grobba), שגרירהּ בבגדד, בראש משלחת כלכלית לג'דה. גם ההצעות הגרמניות הושבו ריקם.
מבצע כלכלי בתחום אחר ניזום בשלהי שנת 1934, שעה שנחתם הסכם על הקמת סינדיקט המיכרות הסעודי-ערבי, במימון אמריקאי ובריטי. סינדיקט זה נועד לגילויים של אוצרות טבע ומחצבים ולניצולם.

תימן לפני מלחמת העולם הראשונה ולאחריה
תימן (או "יַמַן"), שנודעה בתקופה הרומאית כ"ערב המאושרת" (Arabia Felix), וכבעלת היסטוריה ססגונית בתקופה הטרום-מוסלמית, לא מילאה תפקיד של ממש במערך המדיני הבין-ערבי בתקופה הנסקרת. בדידותה הגאוגרפית וניתוקה ההררי והטופוגרפי במשך מאות שנים ממרכזי האירועים המדיניים במזרח התיכון – הסיטוה לקרן זווית מבחינת המהלך ההיסטורי.
בראשית המאה ה-10 כוננו כ-100,000 שיעים-פרסיים אִמַאמה, בעלת אפיון מתון למדי, בתימן. שיעים אלה, המאמינים בהמשכיותה של הופעת האמאמים עד להווה, הינם הקרובים ביותר ברוחם ובדתם לאסכולות הרשמיות של האסלאם הסוני. הם מעריצים את זייד, נכדו של חוסיין (נכדו של הנביא), שנהרג בעיראק במלחמתו נגד החליף האשם מבית אומייה (ב-740 לערך). מכאן נובע כינויים – זיידים. אמונותיהם מתרכזות בזכותו העליונה של עלי, אבי חוסיין, לח'ליפות עקב מידותיו התרומיות. כן שוללים הזיידים נישואין זמניים ("מֻתְעַה"), ומאמינים בנציחותו של הגהנום. בפרוס המאה ה-20 שלט בתימון האמאם⁷ יחיא, שהתייחס ל"אהל אל-בית" (בן משפחת הנביא) וריכז סביבו למעלה מ-2 מיליון מאמינים מכלל 4.5 מיליוני אוכלוסי תימן. בעוד הזיידים מתגוררים ברמות ההרריות של המדינה, מצויים שבטים סוניים בחופה הים-סופי של תימן ("תהמאת") ובקטעים הדרומיים הגובלים בעדן.
האמאם יחיא לא הכיר בהסדר הגבול בין תימן לעדן, כפי שהוא נקבע בין בריטניה לתורכיה העות'מאנית בשנת 1905. בשנת 1911 הכירה הממשלה העות'מאנית במעמדו האוטונומי של האמאם בתימן. זה האחרון נשאר אסיר תודה לתורכים במרוצת מלחמת העולם הראשונה ותמך בגייס התורכי המבודד בתימן, שניסה לפלוש לעדן וללוכדה. לגייס תורכי זה לא היו כל סיכויים של ממש במערכה מחמת ניתוקו מעיקר הגייסות התורכו-גרמניים בארץ ישראל ובעיראק על ידי השריף חוסיין מחג'אז שהשתתף בפועל במלחמה לצד הבריטים, וכן על ידי האמירים האדריסיים מעסיר, שנקטו עמדה פרו-בריטית בתקופה זו. עם תום המלחמה נחתו יחידות בריטיות בחופי תימן, ובהתאם להסכם שביתת הנשק עם תורכיה, השתלטו הבריטים על נמל חודיידה והעבירוהו לידי אמירות עסיר. כן השתלטו הבריטים על חבל לחג'. מבצעים אלה היו לצנינים בעיני יחיא, שנשא עיניו לתימן מורחבת, ובכללה חבלי החוף המיושבים על ידי מוסלמים סוניים. כתוצאה מכך ערך האמאם מספר פשוטות לעבר שטח החסות הבריטי של עדן, בהסתמכו על הטענה, כי הסכם הגבולות האנגלו-תורכי משנת 1905 לא מחייב אותו. פשיטות אלה נערכו בשלהי שנת 1919, ואכן בינואר 1921 פינו הבריטים את נמל חודיידה, אך מסרוהו לידי בעלי-בריתם באמירות עסיר. החוף התימני הצפוני נשאר, אפוא, כ-5 שנים תמימות בכיבושם של האדריסים מעסיר, וממלכתו של יחיא הוגבלה, בהכרח, לאזור ההררי. אולם עלייתו של אבן-סעוד במרכז חצ"א ערב ופעולות הכיבוש של "האח'וואן" החלישו ביותר את מעמדם של שליטי עסיר.
הייתה זו הזדמנות חד-פעמית שניתנה ליחיא להחזיר את "הגזילה". ואכן, במרץ 1925 הוכו האדריסים על ידי האמאם התימני, שחזר והשתלט על נמל חודיידה וחבל לַחְג'. למבצע זה נודעה תוצאה כפולה רבת חשיבות:
א) היאחזותו של יחיא בנמל חודיידה חילצה אותו מהבדידות הטופוגרפית והמדינית, שכן נמצאה לו עתה בעלת ברית בדמות איטליה הפשיסטית, אשר השתלטה זה מכבר על אריתריאה, בחוף האפריקאי של ים-סוף. האיטלקים היו מעוניינים בתימן כבמקפצה כלכלית ואסטרטגית לקראת השתלטות על עדן ומיצריו הדרומיים של ים-סוף וניתוק נתיב המסחר הבריטי והקיסרי; ב) עם כיבוש חודיידה תמה תקופת עצמאותה של אמירות עסיר, שנחלקה למעשה בין תימן לבין חג'אז, החל מאוקטובר 1926, שעה ששליטי עסיר קיבלו על עצמם את ההכרה בשלטונו של אבן-סעוד.
התפתחות זו לא נראתה בעין יפה על ידי קברניטיה של בריטניה. שכן הבריטים ראו בחצ"א ערב כולו תחום השפעה בלעדי שלהם. ליתר דיוק, היו הבריטים מעוניינים, יותר מאשר להשתלט הלכה למעשה על מרחביו המדבריים של חצ"א ערב, לאבטח את חופיה של תת-יבשת ענקית זו, לחלוש על מיצרי הים האסטרטגיים שלה, ולמנוע את חדירת השפעתה של כל מעצמה מתחרה, העשויה לסכן את נתיב הים החיוני להודו. בחופי המפרץ הפרסי הצליחו הבריטים, כזכור, לפרוש את חסותם על הנסיכויות הדלות בקלות יחסית. לעומת זאת נבצר מהם לכבוש את תימן ההררית והבלתי-עבירה. מכל מקום, הבריטים לא היו מוכנים למאמץ צבאי בהיקף רציני באשר לתימן, והם העדיפו לאתר את התחרות האיטלקית בפעילות דיפלומטית גרידא בתימן עצמה.

תימן בין שתי מלחמות עולם
במאבק הדיפלומטי שהתנהל בין בריטניה ואיטליה על תימן לא הייתה ידה של בריטניה תמיד על העליונה. האמאם יחיא נטה דווקא אחר האיטלקים, שכן היו לו חשבונות מסורתיים עם בריטניה בנוגע לתהאמת (חוף תימן) ולעדן. בפברואר 1925 נכשלה שליחותו של גילברט קלייטון בצנעא, לאחר שניסה להגיע לכלל הסדר כלשהו עם האמאם בענייני הבעיות השנויות במחלוקת. לעומת הצליחה משלחת איטלקית לחתום על חוזה ידידות ומסחר עם האמאם, בספטמבר 1926. טווח החוזה נקבע ל-10 שנים, והאיטלקים התחייבו להכיר בעצמאותה המוחלטת של תימן. היחסים המתהדקים והולכים עם איטליה נתנו פריים ביוני 1927, שעה שמשלחת תימנית ביקרה באיטליה והתקבלה על ידי המלך ויקטור עמנואל ומוסוליני. בהזדמנות זו נחתם נספח לחוזה הנ"ל בעניין רכישת נשק איטלקי. כתגובה לכך עודדו הבריטים התקוממויות של שבטים שונים בתימן נגד האמאם יחיא. יש לזכור, כי האמאם לא פינה שטחים שונים שנכבשו על ידי חייליו ב-1919, אשר הבריטים טענו לבעלותה של עדן עליהם. בין 1927-8 נערכו פשיטות תימניות בכיוון לשטח החסות של עדן. האמאם לא הסתפק בבן-בריתו האיטלקי, אלא הרחיק לכת ופנה לנציג הסובייטי בחג'אז. ואכן בשנת 1928 הגיעה משלחת מסחרית סובייטית לצנעא, ובאותה שנה הכירה ברית-המועצות בריבונותה של תימן, בהתאם להנחיות הכלליות שהותוו בקונגרס ה-6 של הקומינטרן, שהתקיים זמן מה לפני כן. הבריטים לא היססו מלהפעיל את חיל האוויר המלכותי על מנת להדוף את הפושטים התימניים מעבר לתחומי שטח החסות של עדן. מכל מקום, רק בשנת 1931 שינה יחיא את עמדתו התכסיסית כלפי הבריטים וניאות להיכנס למו"מ אתם.
שינוי העמדה התימנית נבע כמראה משני גורמים: החשש מפני הסתערות אפשרית של הווהאבים באגפה הצפוני של תימן מחד גיסא, ואפשרות המרדתם הכללית של השבטיים הסוניים בתהאמת על ידי הבריטים מאידך גיסא. בפברואר 1934 נחתם הסכם בריטי-תימני בצנעא, שחייב את שני הצדידם ליחסי ידידות ושיתוף וקבע את המשך הסטאטוס-קוו לגבי גבולותיה של עדן למשך 40 השנים הבאות. כן הכירו הבריטים בעצמאותה של תימן. הסכם זה לא הפיח את תקוותיו של האמאם התימני בנוגע לסיפוחה של עדן. ברם, מסתבר, שהשעה להגשמת מאוויים אלה לא הייתה כשרה, שכן כחודש לאחר חתימת הסכם צנעא פרצה המלחמה בין תימן וערב הסעודית. מלחמה זו הסתיימה, כזכור, בתבוסתו המוחצת של האמאם יחיא ובכיבוש אזור החוף של תהאמת על נמל חודיידה בידי הסעודים. כפי שתואר לעיל, ניאות אבן-סעוד לפנות את שטחי כיבושו, לאחר תיווכן שלבריטניה, איטליה ומשלחת בין-ערבית. הסכם טאַאִיף (מרץ 1934) העניק גושפנקא חוקית להסדר הנ"ל, שקבע למעשה את סיפוחה של עסיר, ועיירת המפתח נג'ראן, לערב-הסעודית. למרות שיחסיה של תימן עם בריטניה הוסדרה מבחינה פורמאלית בחוזה צנעא לא התקיימו יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות. המגעים הבריטיים עם צנעא נקבעו באמצעות המושל הבריטי הכללי של עדן. האמאם תר עדיין אחר בעלי ברית אפשרית כנגד הבריטים. אם בשנת 1933 חתמה תימן על הסכמים עם צרפת והולנד, הרי שעוד בשנת 1937 העדיף האמאם התימני לחדש את חוזהו עם איטליה. ל-25 שנים נוספות, ולהעסיק טכנאים ורופאים איטלקיים.
בשנות ה-30 המאוחרות הלכה המתיחות בין בריטניה לאיטליה הלוך והחרף. מפלת תימן במלחמתה נגד סעודיה החלישה את ההשפעה האיטלקית (1934). אולם לאחר שאיטליה הצליחה להשתלט על חבּש (1936) חידשה, כאמור, את החוזה התימני שלה (משנת 1926) בשנת 1937. אולם בסופו של דבר, הייתה ידם של הבריטים על עליונה; שכן באפריל 1938 נחתם הסכם בריטי-איטלקי, שנועד להסדיר זמנית את התנגשות מעגלי ההשפעה של שתי המעצמות במזרח-התיכון בכלל ובתימן בפרט. בריטניה ואיטליה הסכימו על אי מתן עמדת בכורה לאחת משתיהן בתימן או בערב הסעודית, ועל משיכת ידיהן מהתערבות בענייניהן הפנימיים של ממלכות אלה על מנת למנוע חדירתה של מעצמה שלישית לזירה. בהסתמכם על החוזה האנגלו-תימני משנת 1934, שיגרו הבריטים משלחת צבאית לצנעא ב-1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה.

סיכומה של תקופה
מאז תום מלחמת העולם הראשונה החלה, למעשה, התנועה הלאומית הערבית בתהליכי התגבשותה. שכן עד שנת 1914 לא ניכר תהליך הגיבוש הלאומי ברציפות. ליתר דיוק, בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה חלה אמנציפציה, שמצאה את ביטוייה ברפורמיזם אסלאמי (מֹחַמד עַבּדֻה במצרים) ובגרסאות שונות, רובן ככולן מעורפלות, על פאן-אסלאם. אך טבעי הוא, שתנועת ההשכלה הקשורה בתהליכי ההתמערבות הראשונים, פנתה לראשונה לטיפול אידיאולוגי בענייני התנועה הלאומית והדת. שכן היחס בין האסלאם המסורתי לבין הלאומיות שימש אבן נגף על דרך התפתחותה של התנועה הלאומית המודרנית. שהרי מוסדות האסלאם כפו מסגרת דתית על-מדינית, ולא התירו ניתוק בין הדת לבין המדינה. על רקע זה יש לראות את תנועת הרפורמה באסלאם, ששאפה לעדכן את הדת ולהתאימה לאורח חיים מערבי-מודרני. בשלב מאוחר יותר פינתה תנועת ההשכלה את הדרך בפני התנועה הלאומית, שגיבושה חל, כאמור, לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובמידה רבה – כתוצאה מנוכחותן החדשה של בריטניה וצרפת במזרח-התיכון. התנועה הלאומית הערבית בשלבה הראשוני גיששה עדיין בין ניתוק המגע מהדת לבין ההשלמה עמו. יורשיו של מוצטפא כאמל במצרים התפלגו ביניהם בשאלה זו, ועל רקע זה ניתן לבאר את יחסם לקופטים-הנוצרים ואת חלקם של אלה האחרונים בתנועה הלאומית המצרית. המרת השותפות הדתית בשותפות חילונית בעיקרה היוותה תהליך ממושך ברוב ארצות ערב, אשר האסלאם היה מושרש בהן מדורי-דורות. אולם דווקא בערי סוריה ומצרים, מקום שם התרכזו מיעוטים דתיים בלתי-מוסלמיים, החלה התנועה הלאומית בהתארגנותה. מצרים הייתה הראשונה מקרב ארצות ערב לחשול לאומי. יש לזקוף מקדמה זו לזכותו העקיפה של הכיבוש הבריטי שקדם בארץ זו לכל ארצות המנדט האחרות. במצרים התארגנה וקמה מפלגה לאומית-עממית שעמדה במוקד המאבק לשחרור לאומי, ואשר הטביעה את חותמה על כל אותה תקופת ביניים שבין שתי מלחמות עולם. הבסיס הארגוני של ה"ופד" היה חילוני ביסודו והקופטים שותפוּ בשורותיו.
מדינאים קופטים כּמַכְּרַם עוּבַּייד ניצבו בצמרת המפלגתית, ושיתפו פעולה עם סעד זע'לול ונחאס פחה המוסלמיים. בסיסו החילוני של ה"ופד" הוטעם ביתר שאת על ידי סעד זע'לול, שטבע את סיסמתו המפורסמת "הדת – לאללה והמולדת לכּל". סיסמה זו העידה על הלכי הרוח החדשים שאפפו את המפלגה הלאומית המרכזית במצרים. סעד זע'לול ראה עצמו כתלמידו של מחמד עבדה, ושני אישים אלה מסמלים את המעבר מרפורמיזם אסלאמי ללאומיות חילונית. אמנם הניתוק מהאסלאם לא קיבל צביון חוקי-פורמלי כפי שקרה בתורכיה, מקום שם הפריד כּמאל אתא-תורכּ בין הדת למדינה. ראייה לכך ניתן למצוא בפילוגה של "המפלגה הליברלית-הקונסטיטוציונית" מה"ופד" (1922) ובמשבר הממשלתי שחל בשנת 1925 בעקבות פרישתם של השרים "הליברלים-קונסטיטוציוניים" מהממשלה, על רקע מגמתו הספרותית של עלי עבד אר-ראזק להפריד את האסלאם ממוסדות השלטון החילוניים. ככל שהתנועה הלאומית הערבית הרבתה להדגיש את השותפות הטריטוריאלית והארגונית וכן את האינטרסים המעשיים והמדיניים, כן השתחררה בהדרגה מהתפיסות הפאן-אסלאמיות הערטילאיות, ששמשו בשעתו אמצעי-ליכוד כושלים סביב מנהיגותו של הסולטאן העות'מאני. ההיסטוריה בתקופה הנסקרת מלמדת, כי יסוד השיתוף העל-דתי תרם לגיאות התנועה הלאומית, הן במצרים (מוסלמים וקופטים בשורות ה"ופד"), הן בסוריה (דרוזים, סונים ושיעים במרד הדרוזי הגדול), ובמידה מסוימת גם בעיראק (שיתוף סונים ושיעים).
בתורכיה הרפובליקנית הושתתה התנועה הלאומית של אתא-תורכּ על בסיס על-דתי, שקיבלה את אישורו הפורמלי בחוקה. התבססות התנועה הלאומית בתורכיה באה לאחר התפוררותה ההדרגתית והמתמדת של האימפריה העות'מאנית בתחומי הבלקאן, ונוכח תנועות השחרור הלאומיות של העמים הנוצריים באירופה. כפי שהסתבר כבר ל"תורכים-הצעירים" במרוצת מלחמת העולם – נכשלו תכלית הכישלון סיסמאות הפאן- העות'מאנית והפאן-אסלאם, שלא באו אלא לבצר את שלטונה המדיני של האימפריה התורכית המתמוטטת. יתרה מזאת, גם היסוד הגזעי, שקדם לתנועה הלאומית בתורכיה, הוכח ככישלון. שכן התנועה הפאן-תוראנית, בראשותו של אנוור פחה, לא האריכה שנים לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. היסוד הגזעי הוכיח עצמו כגורם בדלני אנטי-לאומי בלבנון, מקום שם רווחו "מגמות גזעיות" בשנות ה-30 וה-40, אשר טופחו על ידי הצרפתים במגמת "הפרד ומשול". ההסתייגות הלבנונית מהלאומיות הערבית היוותה את נחלתם של חוגים נוצריים ופרו-מערביים, שנתפסו לסיסמת "המוצא הפויניקי" של תושבי לבנון.⁸ הלך רוח דומה, אם כי חסר הדים רבים, שרר גם במצרים בסיסמת ה"פרעוניות".
מבחינה היסטורית ניתן להבחין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם בשלושה שלבי התגבשות התנועה הלאומית-הערבית. שלבים אלה שונים במועדיהם, באורכם ובמידת רישומם בארצות ערב השונות, ואלו הם:
א) תעמולה ושלבי ארגון ראשוניים, שלוו במרידות ובהפגנות ספונטניות על רקע לאומי נגד השלטון הזר בצורותיו השונות (מנדט, שטח כיבוש, שטח חסות וכו'); ב) הופעות מאורגנות של מפלגות לאומיות וכוחות חברתיים, שניהלו מאבק רצוף למען השגת עצמאות מלאה ולא הסתפקו עוד בשלטון בית ובאוטונומיה; ג) התגברות המאבק הלאומי בעקבות המשבר הכלכלי הבינלאומי ועלייתן המסחררת של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. שלבים אלה אינם אמורים במדינות של חצי האי ערב, באפגניסטן ובעבר-הירדן. כיום נוטים החוקרים להטיל ספק במידת תרומתם של ההאשמים לתנועה הלאומית הערבית, ומעדיפים לראות בפעילותם אפיזודה מדינית-שושלתית חולפת, שלא עמדה במבחן הלאומי-העממי.

IV המזרח התיכון במלחמת העולם השנייה

רקע כללי
במלחמת העולם הראשונה שימש המזרח-התיכון זירה למערכות ולקרבות חשובים, אשר שמו קץ לשלטונה הממושך של האימפריה העות'מאנית עליו ולתמוטתה הסופית. גם אם זירת המערכה העיקרית התמקדה באירופה והקרבות המכריעים ניטשו שם, אין לבטל את ערכן האסטרטגי והמבצעי של החזיתות שנפתחו במזרח-התיכון. מבחינה היסטורית, נפתרה "השאלה המזרחית" על ידי נישולה של תורכיה העות'מאנית מאחיזתה רבת-השנים באזור עם גמר מלחמה זו. לא ייפלא, אפוא, שהמעצמות היריבות ייחסו חשיבות רבה לחזיתות המשניות במזרח-התיכון, החל מחזית סיני-א"י-סוריה, דרך אזורי המערכה, בגליפולי, בקווקז, בטראנס-קווקז ובתימן, וכלה בקרבות בחג'אז ובעיראק. גם במלחמת העולם הראשונה לא חסרו יעדים מבצעיים רבי-חשיבות באזור, כגון תעלת סואץ, חבלי הנפט במפרץ הפרסי, ולהלן (בשלהי המהפכה הבולשביקית) – אזורי הנפט של קווקז ותחומי הביניים של פרס ואפגניסתן המגוננים על הודו. בסיומה של מלחמת העולם הראשונה הפכה בריטניה לגורם הצבאי והמדיני הראשון במעלה במרחב, כשצרפת, החולשת על ארצות הלבנט, ניצבת במקום השני בחשיבותו. בתוככי המזרח-התיכון התגבשה תורכיה הרפובליקנית מבחינה צבאית-מדינית כגורם מקומי שיש להתחשב בו ולחַזֵר אחר חסדיו. בהשוואה למלחמת העולם הראשונה, שבה נטלה אוסטרו-הונגריה חלק פעיל במערכה, דרך כוכבה של איטליה הפאשיסטית במרחב בפרוס מלחמת העולם השנייה. בניגוד למצב במלחמה העולמית הראשונה לא התנהלו מערכות של ממש בתחומי המזרח-התיכון במלחמת העולם השנייה. ניתן לומר, כי ניטשו קרבות על השליטה במרחב בתחומי השוליים: במצרים ובלוב (במערב), בסודן (בדרום), בהרי קווקז (בצפון) ובאגפה המזרחי של הודו (במזרח). המשימות האסטרטגיות של מעצמות הציר במלחמה הקודמת. גם הפעם עמדו תעלת סואץ ואזורי הנפט בראש מעייניהן של מעצמות הציר. בשלב מסוים של המלחמה היה המזרח התיכון נתון במלתעות של מלקחי-ענק, כשהיפנים החלו בחדירתם לעבר הודו מבורמה במזרח (מאי 1942); הנאצים כבשו את שדות הנפט הקדומניים של קווקז ופרצו בין רכסיו בצפון (אוקטובר-נובמבר 1942); ו"הקורפוס האפריקאי" של רומל איים על עמק הנילוס, בריחוק של 80 ק"מ מאלכסנדריה, מצד מערב (אוקטובר 1942). נפילתן של מצרים ותעלת סועץ בידי הנאצים נראתה כצפויה, בעוד שחדירתם של הגייסות הגרמניים אל מעבר להרי קווקז דרומה, בד בבד עם פשיטתם של היפנים על מישורי בנגל בהודו המזרחית נחשבו כבלתי-נמנעים. ברם, היפנים נבלמו במזרח על גבולותיה של הודו, "הקורפוס האפריקאי" נהדף ממצרים ומלוב לאחר מפלת אל-עלמיין (נובמבר 1942), ובפברואר 1943 החלה הנסיגה הגרמנית הגדולה מסטלינגרד ומהמישורים שבין הוולגה והרי קווקז. בפרוס שנת 1943 השתחרר, אפוא, המזרח-התיכון כליל מסכנת איגוף וכיבוש על ידי מעצמות הציר, לאחר שבמשך השנתיים הקודמות התנהלו בשולי האזור קרבות עזים.
ביוני 1940 פלשו האיטלקים מחבש לסודן ונחלו בתחילה אי אלו הצלחות צבאיות בכובשם מחוזות ספר. ברם, בשלהי עונת הקיץ של 1941 מוגרו לחלוטין האיטלקים בחבש, ובכך הורחקה הסכנה שנשקפה לעמק הנילוס מפאתי דרום. באפריל 1941 מוגר מרד רשיד עאלי בעיראק, וביוני שבאותה שנה חדרו יחידות של בריטניה וצרפת החופשית¹ לסוריה וללבנון וכבשון. תנודות רבות במאזן ההצלחות חלו בחזית מצרים-לוב. ביוני 1940 התקדמו החיילות האיטלקיים מגבול לוב לעבר מצרים, אולם עם צאת שנת 1940 ובפרוס השנה שלאחריה נאלצו לסגת ולנטוש את חבל קירנייקה, באגפה המזרחי של לוב. באביב 1942 תוגבר הכוח האיטלקי על ידי יחידות שריון גרמניות בפיקודו של רומל, וזה האחרון החל במתקפה רבתי שהסתיימה, כזכור, בתבוסת אל-עלמיין (נובמבר 1942). בשלהי ינואר 1943 טיהר "המחנה ה-8" הבריטי את מרבית שטחיה של לוב, ועד מאי 1943 נסוגו חיילות הציר מצפון-אפריקה כולה. במשך כל שנות המלחמה נשאר המזרח-התיכון בסיס צבאי רב-חשיבות עבור בנות-הברית. במצרים בלבד התרכזו בשנת 1943 למעלה ממיליון חיילים בריטיים ששירתו במסגרת "המחנה ה-8".
מבחינה כלכלית הסבו שנות המלחמה הראשונות קשיים חמורים לארצות ערב. נתיבי התעבורה הימיים נותקו והשייט המסחרי הועמד בסכנה מתמדת עקב פעילותן של צוללות מעצמות הציר ומטוסיהן. מצרים, למשל, איבדה עם פרוץ המלחמה את שווקי הכותנה שלה בגרמניה, בארצות מרכז אירופה ובפולין. ביטוח משלוחי הכותנה לבריטניה גזל ממון מרובה והוריד את מחירי הכותנה למגדליה בשיעור של 45%–50%. מבריטניה נבצר לקנות את כל יבולי הכותנה המצרים מחד גיסא, והיא מנעה את משלוחיה לארצות ניטראליות מחשש פן יפלו בידי האויב. ברם, במרוצת מלחמת העולם השנייה, לכשהתהפך הגלגל לטובת בעלות-הברית, חלה גיאות כלכלית במצרים, בארץ-ישראל ובכל אותם מקומות שהפכו לבסיסים ולמחנות צבאיים. עבודות הצבא ושירותיו העסיקו מאות אלפי ערבים ורבבות החיילים הוו צרכנים מצוינים בעלי כוח תשלום עצום. ניתוקם של נתיבי המסחר העולמיים עורר את הבריטים לעודד ענפי תעשייה ומלאכה מקומיים, להרחיב את מערכת הכבישים ומסילות הברזל ולהרחיב את מחזורי המסחר והאשראי במצרים ובמקומות אחרים.
תרומתן הצבאית הפעילה של מדינות ערב לבעלות-הברית במלחמת העולם השנייה הייתה אפסית, ואף לא הגיעה למימדי תרומתן הצנועה במלחמת העולם הראשונה ("המרד במדבר"). אנשי צבא ערביים כמעט ולא נטלו חלק בקרבות העקובים מדם, להוציא מתנדבים בודדים. יתרה מזאת, רוב רובם של הערבים נהה אחר הנאצים והפשיסטים בתיתו בכך פורקן לאיבה הבריטית העזה שפיעמתהו. בעיראק ("הריבוע המוזהב" וראשיד עאלי), במצרים (צמרת הצבא, חוגי בית-המלוכה והמונים רבים) ובארץ-ישראל (המופתי אמין אל-חוסייני) שיתפו פעולה במהודק עם הנאצו-פאשיסטיים. הצטרפותן של חלק ממדינות ערב למערכה בשלהי מלחמת העולם השנייה לא הייתה אלא בבחינת מס-שפתיים למנצחים. הוא הדין בתורכיה, שהקפידה הפעם על עמדה ניטראלית, ונמנעה מלהיסחף למערבולת המלחמה עד שהוברר סופית ידו של מי על העליונה. באיראן שררו הלכי רוח פרו-גרמניים מובהקים ומבחינה זו לא חל שינוי מהותי בהשוואה למצב ששרר במלחמת העולם הראשונה. עם החמרת מצבה הצבאי של רוסיה הסובייטית נאלצו בנות-הברית לכבוש את איראן על מנת לקיים בה נתיבי אספקה טריטוריאליים תקינים לעבר רוסיה.

1) תורכיה

תורכיה עד שנת 1941
כישלון שליחותו של שר החוץ התורכי סאראג'וגלו במוסקבה (1939) וחתימת הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, שבא להבטיח את גרמניה הנאצית מפני אגפה המזרחי, הוו מהלומת פתע דיפלומטית למדיניות התורכית. עוד בשלהי שנת 1938 נפטר אתא-תורכּ ועצמת אינונו נבחר ליורשו ולנשיאה של הרפובליקה. לקח כישלונו של סאראג'וגלו ברוסיה והשינוי המדהים בעמדתה של ברית המועצות, שנחשבה עד אז למעוז העולמי של האנטי-פאשיזם, גיבש בתורכיה מדיניות זהירה ושקולה. התורכים לא חפצו להסתכן יתר על המידה באוריינטציה מדינית חד-צדדית, ולכן ההסכם שנחתם באוקטובר 1939 בין בריטניה וצרפת לבין תורכיה לא כּבל את תורכיה בהתחייבויות מפורשות, אך העניק לה תמיכה צבאית וכספית מצד מעצמות המערב.²
עד לאביב בשנת 1940 נקטה תורכיה עמדה של משקיפה פסיבית תוך צפייה לראות איך יפול דבר. בשלב מוקדם זה של המלחמה העולמית שררה דממה מוזרה בחזית המערב, שלא באה אלא לבשר את סערת תנופתם של גייסות השריון הנאציים, שעמדו למוטט את צרפת במהירות הבזק ובמלחמת-חֶתֶף ("בליצקריג"). התמוטטותה המהירה והאיומה של צרפת ונעיצת הסכין האיטלקי בגבה של צרפת המתבוססת שינו מעיקרם את מעמדו של ההסכם התורכי עם בריטניה וצרפת. שכן, להלכה, חייבת היתה תורכיה לנקוט בצעדים נגד איטליה, עם כניסתה של זו האחרונה למלחמה בזירת הים התיכון. למעשה, הביאה כניעתה של צרפת (יוני 1940) להערכה אסטרטגית-מדינית מחודשת מצד ממשלת אנקרה, שכן הצטרפות למלחמה בשלב זה לא הייתה אלא בחזקת איבוד לדעת. גישה זו הובעה במפורש על ידי ראש הממשלה התורכית, רפיק סיידם, בפרלמנט באנקרה. תורכיה שמרה, אפוא, על מדיניות ניטראלית במרוצת שנת 1940 וצפתה בחשש גובר והולך במהלכי-הבזק הגרמניים ובאיום הנאצי-פאשיסטי על מדינות הבלקאן. המאמצים הדיפלומטיים התורכיים כוונו כלפי רומניה ובולגריה במגמה של השגת ליכוד מדיני וצבאי נוכח הסכנה הגרמנית. דא עקא, שמדינות הבלקאן לא היו יכולות ליישב את חילוקי הדעות הטריטוריאליים המסורתיים שביניהן, והן נפלו כפרי בשל בחיקה של גרמניה. פלישתו של מוסוליני ליוון, באוקטובר 1940, מבסיסו באלבניה קירבה את סכנת המלחמה לפתחה של תורכיה. כתוצאה מכך חש אנתוני אידן, שר החוץ הבריטי, לאנקרה (בפברואר 1941) לשם דיון על ההתפתחויות הצבאיות האחרונות, מתוך מגמה להשיג היתר למשלוח יחידות בריטיות להגנתה של יוון דרך תורכיה. ההנחה הבריטית הייתה, כי יחידות אלו תוכלנה בשעת הצורך להשתתף בהגנתה של תורכיה עצמה. דיוני אידן באנקרה נמשכו בסתיו 1940. בין ראשי משלחות צבאיות של שני הצדדים. מחציתה הראשונה של שנת 1941 הנחילה תבוסות חמורות לבריטניה שהתגוננה על נפשה. טבעת הכיתור הנאצית התהדקה סביב תורכיה עד יוני 1941, לאחר נפילת יוגוסלביה, יוון וכרתים בפני עוצבות השריון הנאציות והצנחנים, ולאחר הנחתתם של גדודים גרמניים בלוב על מנת לפרוץ למצרים. בעת ובעונה אחת עבר השלטון בסוריה לידי ממשלת וישי הפרו-נאצית; בעיראק – פרץ המרד של ראשיד עאלי, ויחידות גרמניות השתלטו על איי הים האיגאי בסמוך לחוף התורכי. יחידות גרמניות אחרות ניצבו בגבולה המערבי של תורכיה עם יוון ובולגריה הכבושות. הגבול היחידי שנותר לתורכיה עם ברית-המועצות לא הקרין תנחומים וידידות, שכן ברית-המועצות הייתה עדיין בעלת בריתה של גרמניה הנאצית בהתאם להסכם מולוטוב-ריבונטרופ.

תהפוכות היחסים עם גרמניה הנאצית
יחסיהן ההדדיים של תורכיה וגרמניה בתקופה הנסקרת ניתנים לחלוקה תלת שלבים: א) בין השנים 1939–1940 התרכז המאמץ הדיפלומטי הנאצי במגמת חיזוק עמדתה הניטראלית של תורכיה והרקת תוכנו של החוזה התורכו-האנגלו-צרפתי מכל ערך של ממש; ב) בשלב השני, שחל בין השנים 1941–1943, שעה שמעצמות הציר נישאו על כנפי ניצחונותיה הצבאיים המרשימים, התרכזה הדיפלומטיה הגרמנית בהפעלת לחץ צבאי, כלכלי ומדיני על תורכיה לשם צירופה למחנה מעצמות הציר; ג) משנת 1944 ואילך, כשכפות המאזניים נטו לצד בנות-הברית, התרכז המאמץ הדיפלומטי הגרמני בהנאת תורכיה מלהיכנס למלחמה, כלומר בחיזוק גישתה הניטראלית.
עלייתה של גרמניה הנאצית והליכתה מחייל אל חייל התקבלו בתורכיה ברגשות מעורבים. שכן הערצה כוחה הנוכחי וזיכרונות רומנטיים מתקופת מלחמת העולם הראשונה שימשו בערבוביה עם לקח אותה מלחמה והפחד מפני הדברתה של תורכיה על ידי מעצמות הציר. הערצתה של גרמניה הייתה נחלתם של חלק ניכר מקציני הצבא התורכיים, בעוד שהצמרת המדינית באנקרה חששה מפני הפיכתה של תורכיה לגבורה גרמנית. מכל מקום בתורכיה ובגרמניה גם יחד רווחו רגשות איבה לתנאי ההשפלה של חוזה וורסאיי, ולא ייפלא, אפוא, כי עוד בתקופת הרפובליקה הגרמנית של וויימר שררו יחסי מסחר וכלכלה תקינים בין שתי המדינות, שהתגבשו "בהדרגה ליחסי" ידידות הדדית. עלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה לא פגמה כהוא זה ביחסים המתהדקים והולכים בין שתי המדינות. אדרבא, נוכח יעילותו של המשטר הרודני של היטלר וריבוי האפשרויות להרחבת יחסי הכלכלה בין שתי המדינות, קידמו התורכים בעין יפה את הידוק מגעיו של "הקוסם הפיננסי" הגרמני, הד"ר שאַכט, עם המשרדים הכלכליים בממשלתם. בשנות ה-30 נחתמה שורת הסכמים מסחריים בין גרמניה לבין תורכיה, לפיהן הורחב הייצוא התורכי לגרמניה תמורת תשלומים גבוהים מעל למקובל. עד שנת 1939 חלשה גרמניה על למעלה ממחצית תוצרי הייצוא התורכיים. כל אימת והתנופה התוקפנית של גרמניה הנאצית לא הוכוונה לעבר הבלקאן, נשמרו יחסי הידידות בין תורכיה לגרמניה. אולם משעה שנוצר הציר ברלין-רומא החלו יחסי תורכיה-גרמניה להתקרר בהדרגה, שכן תורכיה עקבה בחשד אחר מדיניות ההתפשטות האיטלקית באגן המזרחי של הים-התיכון, והייתה מעוניינת בשמירת ה"סטטוס-קוו" במרחב זה, בהתאם לעקרון הביטחון הקיבוצי. הסכם מינכן (משנת 1938) הבליט ביתר שאת את שיתוף הפעולה ההדוק שבין היטלר למוסוליני. פלישתו של זה האחרון לאלבניה, באפריל 1939, קירבה באורח טבעי את תורכיה למעצמות המערב על רקע של הזדהות האינטרסים ביניהן באגן המזרחי של הים-התיכון. החוזה התורכו-אנגלו-צרפתי הניע את ברלין להשקיע מאמץ דיפלומטי מיוחד בהטייתה של תורכיה לצידן של מעצמות הציר: פרנץ פון-פּאפֶן (Von Papen), קנצלר גרמניה לשעבר, שהכשיר את הקרקע לעלייתו של היטלר לשלטון ורכש בשעתו ידע רב וקשרים ענפים בתורכיה העות'מאנית, עת נספח למפקדה התורכו-גרמנית בדמשק במלחמת העולם הראשונה, נשלח כשגריר גרמניה לאנקרה באפריל 1939.
החל מאביב 1941, לאחר קציר הניצחונות הצבאיים הגרמניים בבלקאן, החליטה ממשלת תורכיה לסגור את המיצרים בפני כל הספינות. החלטה זו בוצעה בתחילת מרץ והייתה שרירה וקיימת עד לשלהי שנת 1944. בינתיים גילה פון-פאפן פעילות ענפה, הן במישור הדיפלומטי והן בתחום ארגון רשת ריגול מסועפת.³ השגריר הגרמני רם-המעלה קיבל יפוי כוח לנהל מו"מ עם הממשלה התורכית לשם השגת היתרי מעבר ליחידות צבא גרמניות לסוריה, לעיראק ולאיראן דרך תורכיה. כתמורה לכך, נכון היה להציע ערובות גרמניות לביטחונה של תורכיה ולביטחון המיצרים, בנוסף להכרה בגבולה שבתראקיה ולהחזרת אי-אלה איי חוף יווניים-לשעבר לתורכיה. ברם, מאמציו של פון-פאפן הוכתרו בהצלחה חלקית בלבד. 23 ביוני 1941 נחתם חוזה תורכו-גרמני לאי-התקפה למשך 10 שנים. התורכים דאגו להכנסת סעיף מיוחד לחוזה זה, שלא ביטל את התחייבויותיהם הקודמות (קרי – קשריהם עם בריטניה ועליונותם לגבי המיצרים).
הגרמנים הצליחו, בהחתימם את תורכיה על החוזה הנ"ל, לאבטח את עמדתה הניטראלית ערב פלישתם לברית-המועצות, שחלה ב-22 לאותו חודש יוני. ככל שהחדירה הנאצית לברית-המועצות העמיקה והתפשטה, כן גבר הלחץ הגרמני שהופעל על תורכיה במישור הדיפלומטי והכלכלי. במיוחד, נזקקו הגרמנים למחצבי הכרום התורכיים, שהיוו פריט מלחמתי רב-חשיבות (בתעשיית הפלדה). התורכים סירבו לבטל את הסכמיהם עם בריטניה בנידון, והפיקו אך תועלת כספית והנאה כלכלית מחיזורם של הצדדים היריבים אחריהם. מכל מקום, באוקטובר 1941 נכנעה תורכיה במידה מסוימת ללחץ הגרמני וחתמה על הסכם מסחרי שהוגבל עד מרץ 1943. לפי הסכם זה התחייבה תורכיה למכור 90,000 טון של עפרות כרום לגרמניה בתקופת ההסכם, שנכנס לתוקפו לאחר שפג תוקפו של ההסכם הקודם האנגלו-תורכי. כתמורה לכך רכשה תורכיה ציוד מלחמתי מגרמניה בערך כולל של 100 מיליון לירות תורכיות.
הלחץ הכללי הגרמני על תורכיה שגבר והלך הסתייע בשני גורמים: א) גילוייו של פון-פאפן בדבר מזימות ההשתלטות הסובייטיות על המיצרים, כפי שנמסור בשעתו מפיו של מולוטוב לריבנטרופ בתקופת "ירחי-הדבש" בין גרמניה לברית המועצות; ב) תחבולה גרמנית נוספת התבטאה בניסיון החייאת התנועה הפאן-תוראנית בתורכיה, שטופחה עתה על ידי הנאצים במיוחד לאחר כיבוש חצ"א קרים וחבלי הקווקז המוסלמיים. משרד החוץ הגרמני התראה כמעוניין להעניק אוטונומיה לחבלי הכיבוש המוסלמיים הללו, והציע לשתף מומחים תורכיים במינהלם. כן גילו הנאצים ברוב עורמתם נכונות אדיבה כביכול לדון עם תורכיה על עתידם של חבלים אלה. אין להכחיש, כי עידוד המגמות הפאן-תוראניות עוררו הדים רבים בצמרת הצבא התורכי. מפקדים תורכיים בכירים, כמרשל צַ'קְמַק, נתפסו לרעיונות הקוסמים, ברם העמדה התורכית הרשמית נשארה ניטראלית, שכן הדיפלומטיה התורכית לא רצתה ליתן פתחון פה כלשהו לסובייטים. יתירה מזאת, גם בצמרת המדינית של גרמניה התגלו מתנגדים תקיפים לקו התכסיסי הנ"ל של משרד החוץ הגרמני. ראש וראשון להם היה השר הגרמני לארצות המזרח, המטורף אלפרד רוזנברג, שהתנגד בחריפות לכל ניסיון תיאורטי להפקיע את שטחי הכיבוש הקווקזיים והאחרים מתחום פיקוחו. על כל פנים, בספטמבר 1942 קיבל פון-פאפן הוראות חדשות מריבנטרופ שקבעו, כי יש להפסיק את טיפוח התעמולה הפאן-תוראנית. אולם גם תפנית זו לא ריפתה את ידיו של פון-פאפן, אשר עמדו לרשותו סכומי כסף בלתי-מוגבלים למטרות תעמולה, שוחד וריגול, ובכלל זה מימון "מבצע ציצרו" (שהעביר לנאצים אינפורמציה שוטפת מהשגרירות הבריטית באנקרה בין אוקטובר 1943 לבין אפריל 1944. למרבית המזל, לא נטתה ברלין ליתן אימון באינפורמציה המדהימה שהגיעה לידיה). ביוני 1942 ובאפריל 1943 עוד הצליחה גרמניה להגיע לכלל הסכמי מסחר חדשים עם תורכיה בנוגע להמשך אספקת עפרות הכרום וחילופי תוצרים חיוניים אחרים. אולם מאז מפלת הנאצים בסטלינגרד והנחיתה האנגלו-אמריקאית בחופי צפון אפריקה (בסתיו 1942) התערער והלך מעמדה הצבאי והמדיני של גרמניה בתורכיה. באפריל 1944 הפסיקה תורכיה כליל את משלוחי הכרום לגרמניה; ביוני באותה שנה הפסיקה תורכיה את הסתננותן הרשמית-למחצה של יחידות צי גרמניות דרך המיצרים; וב-2 באוגוסט 1944 ניתקה אנקרה את יחסיה עם גרמניה הנאצית.

יחסי תורכיה ובעלות-הברית
כפי שתואר לעיל, נקבעו יחסיה של תורכיה, במסגרת עמדתה הניטראלית הגמישה, בהתאם למהלך המלחמה. נפילתה של צרפת ביוני 1940 הוציאה את הרוח ממפרשי החוזה המשולש בין תורכיה, בריטניה לצרפת. לעומת זאת, כניסתן של ארה"ב למלחמה בדצמבר 1941 עוררה את מדיניות החוץ התורכית לגיבוש הערכת מצב חדשה. למעשה, ימים מספר לפני הצטרפותן של ארה"ב לבריטניה השיגה תורכיה סיוע אמריקאי במסגרת "החכר והשאל". הסיוע האמריקאי היה רב משמעות, ולוא רק בגלל העובדה שעל תורכיה היה להחזיק צבא בן 2 מיליון חייל במצב של כוננות מתמדת. בשנותיה הראשונות של מלחמת העולם עמדה תורכיה במגעים רצופים עם בריטניה, אשר שימש הלה כספק עיקרי בציוד מלחמתי. למן דצמבר 1942, לאחר הבסתו של רומל בקרב אל-עלמיין, החליטה ממשלת בריטניה באורח עקרוני לנסות ולצרף את תורכיה למלחמה לצד בעלות-הברית. בפברואר 1943 נפגש צ'רצ'יל עם עצמת אינונו בעדאנה שבתורכיה על מנת לתהות על קנקנה של המדיניות התורכית ולברר את אפשרויות הצטרפותה של תורכיה למלחמה בשיחות עדאנה הוסכם, כי על תורכיה לשפר את ציודה הצבאי לפני כניסתה למערכה. בצמוד לכך התכנסו מפקדי החיילות הבריטיים במזרח-התיכון באנקרה עם עמיתיהם התורכיים לשם דיונים מעשיים. קציני המטה הבריטיים התרשמו, כי כניסתה של תורכיה למערכה לא תיתכן לפני סתיו 1943 בגלל חולשתו של חיל-האוויר שלה ומיעוט עוצבותיה המשוריינות. התורכים סירבו לאפשר את כניסתם הגלויה של מדריכים צבאיים בריטיים מחמת חששתם מפני הפצצת איסטנבול על ידי הנאצים. עם זאת ראוי להטעים את מידת הגמישות היתרה שגילו התורכים בעמדתם הניטראלית: כשם שהעלימו עין בשעתו ממעברן של יחידות צי גרמניות במיצרים, כן סייעו בספטמבר 1943 לפינויין של יחידות בריטיות, שהשתלטו זמנית על מספר איים אגיאיים לאחר התמוטטותה של איטליה, ונאלצו להלן לפנותם מחמת החשת תגבורת גרמנית. הגרמנים החישו יחידות צבא מובחרות לאיי דודקנז וערכו הצגה אווירית של הפגנת-כוח מול חופי תורכיה כדי להניא את התורכים מלנקוט בצעד פזיז.
זהירותה המופלגת של תורכיה נתקבלה בהבנה בבריטניה ובארה"ב. למרות זאת הוסכם בוועידות שקוימו במוסקבה (אוקטובר 1943) ובטהראן (נובמבר 1943), כי יש לצרף את תורכיה למלחמה בשלהי שנת 1943, ולהפעיל עליה לחץ דיפלומטי כבד לשם השגת המשימה. ואכן, בדרך חזרתו של שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן, מוועידת מוסקבה הוא נפגש עם עמיתו התורכי בקהיר ודחק בו לזרז את הכרזת המלחמה. בדצמבר 1943, לאחר שצ'רצ'יל ורוזבלט חזרו מוועידת "שלושת הגדולים" בטהראן, נפגשו השניים עם אינונו בקהיר וחזרו והעלו בפניו את תביעתם. הם האיצו באינונו להתיר את ניצולם של שדות-תעופה תורכיים על ידי חילות האוויר המערביים, כהקדמה להכרזת המלחמה התורכית. אינונו נקט בתכסיסי השהייה דיפלומטיים, ולמרות שהביע את הסכמתו העקרונית לתביעה, התנה את הגשמתה בתוספת ציוד ונשק לצבא התורכי. בינואר 1944 חזרה ריקם משלחת חיל האוויר הבריטי מאנקרה, לאכזבתו הרבה של צ'רצ'יל והקבינט המלחמתי שלו.
למעשה, שררו גישות שונות בקרב בעלות הברית בעניין צירופה של תורכיה למלחמה. עד שנת 1943 הייתה זו רוסיה הסובייטית שלחצה בכל תוקף למען כניסתה של תורכיה למלחמה, והציעה לבריטניה ולארה"ב לנקוט באמצעי כפייה כדי להשיג משימה זו. הגישה הסובייטית התקיפה השתנתה בהדרגה במרוצת שנת 1943, ככל שהצבאות הסובייטים הרבו לנחול ניצחונות ולהתקרב לעבר ארצות הבלקאן. הסובייטים היו מעוניינים, בעיקרו של דבר, בפתיחת "החזית השנייה" המיוחלת במערב לשם הרפיית כוח ההתנגדות הגרמנית בחזיתותיהם הם. ההשקפה הבריטית הייתה שונה בתכלית: כפי שתואר לעיל, קבע צ'רצ'יל עדיפות ראשונה במעלה לפלישה לבלקאן, לאור התפוררותם של הגייסות הגרמניים בצפון-אפריקה (מאי 1943) וכניעתה של איטליה (ספטמבר 1943). צ'רצ'יל שאף להקדים את מועד כניסתה של תורכיה למערכה, שכן עצם רעיון החדירה לארצות הבלקאן הבלתי-מוגנות יחסית קסם לו, בדומה לשיקולים האסטרטגיים שהולידו בשעתו את מבצע גאליפולי. יתר על כן, נוכח מרוצם המהיר של הצבאות הסובייטיים לעבר ארצות הבלקאן שאף צ'רצ'יל להקדימם, או לפחות לפוגשם במחצית הדרך. מבצע מעין זה עשוי היה להצליח אך ורק עם פתיחת חזית חדשה בבלקאן בראשותה של תורכיה. אין תימא, אפוא, שהזמן דחק לו. המדיניות האמריקאית נטתה להעדיף דווקא את רעיון "החזית השנייה" במערב-אירופה, שכן רוזבלט היה מעוניין להימנע מהסתבכויות מדיניות בארצות הבלקאן מחד גיסא, ולהוכיח את מהימנותו בעיניו של סטאלין. בסיכום, הזדהתה המדיניות האמריקאית עם עמדתה של רוסיה הסובייטית בנידון, אך מטעמים שונים לגמרי.
בינתיים המשיכו התורכים להשהות את מועד כניסתם למלחמה, ומבחינת שיקוליהם הכלליים הייתה זו, ללא ספק, מדיניות מוצדקת ומציאותית. רק באביב שנת 1944 החלה תורכיה לצמצם את יחסיה הכלכליים עם גרמניה. הכנותיה והשתהויותיה נמשכו עד לתום אותה שנה. ב-23 בפברואר 1945 פורסמה הכרזת המלחמה הפורמלית של תורכיה, שלא היה לה כבר כל ערך צבאי מבחינתן של בנות-הברית, והיא נועדה להבטיח לתורכיה את מקומה בכנס הפתיחה של האו"מ בסן-פרנסיסקו.

יחסי תורכיה וברית-המועצות
יחסי תורכיה וברית-המועצות עמדו בסימן של מתיחות מתמדת. להוציא את שנות ה-20 ושנות ה-30 המוקדמות, שהתאפיינו בקירבה כלכלית וביחסים תקינים וידידותיים למדי, הרי שהנתונים הגאופוליטיים שהכתיבו את המחלוקת ההיסטורית בין שתי המדינות לא השתנו מיסודם. אדרבא, ערב מלחמת העולם השנייה גברו המתח והחדרה בקרב קברניטיה של תורכיה בגלל הרעה פתאומית ביחסה של רוסיה. בספטמבר 1939 חזר סאראג'וגלו, שר החוץ התורכי, משיחות מוסקבה בידיים ריקות. הסכם מולטובו-ריבנטרופ רק החמיר את מצבה המדיני הכללי של תורכיה, והגביר את חששותיה מפני הכוונות הסובייטיות בעניין המיצרים. כזכור, דאג השגריר הגרמני פון-פאפן לאַמֵת את החששות התורכיים בגלותו טפח מדעותיו של מולוטוב, ערב חתימת הסכם מוסקבה הידוע לשמצה. גם לסובייטים היה בסיס מוצק לגלות יחס של חשדנות כלפי תורכיה, תחילה – עקב חתימת ההסכם המשולש עם בריטניה וצרפת, ולהלן, לאחר שהנאצים פרצו את גבולות ברית-המועצות – עקב העמדה התורכית הניטראלית להלכה האוהדת לגרמניה למעשה.
לאחר תמוטתה הפתאומית של צרפת פרסמו הנאצים "ספר לבן", ובו פרטים סנסציוניים על "תכניות גאמלֶן" (הרמטכ"ל הצרפתי בתחילת מלחמת העולם). לפי תכנית סודית זו הסכימה תורכיה בזמן המלחמה הפינית-רוסית (1939–1940) לאפשר את ניצולם של בסיסיה הצבאיים על ידי מטוסים צרפתיים, שנועדו להפציץ את בּאקו ושדות הנפט הרוסיים במידה ורוסיה תתקיף את תורכיה. אין לדעת מה הייתה מידת מהימנותו של פרסום "ספר לבן" זה. מכל מקום, הוא סייע להעכיר את יחסי תורכיה וברית-המועצות, למרות הכחשותיה הנמרצות של ממשלת אנקרה.
משפלשו הגרמנים לברית-המועצות תבעה רוסיה בכל תוקף את כניסתה של תורכיה למערכה על מנת להקל קמעא את הלחץ העצום שברית-המועצות הייתה נתונה בו. כזכור, חתמה תורכיה על הסכם בן 10 שנים לאי-התקפה על גרמניה, ימים ספורים לפני הפלישה הנאצית. שופרות התעמולה הסובייטיים האשימו בעיצומה של 1943 את תורכיה באחריות להארכת המלחמה, כיוון שהיא סוכֶכֶת על האגף הגרמני בארצות הבלקאן. התעוררותה המחודשת של התנועה הפאן-תוראנית בתורכיה ליבתה, אף היא, את החשדות הרוסיים הכבדים. למעשה, הייתה הממשלה התורכית אחוזת מורא מפני פרובוקציה סובייטית, ובמאי 1944 היא ניערה חוצנה באופן רשמי מהפאן-תוראניזם, תוך מעצר כמה ממנהיגי התנועה ואיסור פעולותיה של "אגודת הזאב-האפור". הודעה רשמית ששודרה ברדיו אנקרה ייחסה לתנועה-תוראנית אידיאולוגיה גזענית פרו-נאצית שלילית וכוזבת. ככל שהצבאות הסובייטיים הגבירו את קצב הדיפת הנאצים, ולא ניתן היה כבר להטיל ספק בתבוסה ההיטלריסטית ברוסיה, כן הרבו התורכים בגילויי מחוות לברית-המועצות. מנהיגי התנועה הפאן-תוראנית נשפטו לפי החוקה הצבאית והנשיא עצמת אינונו העלה בנאומו על נס את האחווה התורכית-סובייטית מימי מלחמת העצמאות. מאמרים פרו-סובייטיים הופיעו בחדירות בעיתונות, והאסיפה הלאומית באנקרה אישרה את ההיטלים החדשים (Varlyk Vergisi, מס-רווחי הון), שנועדו לממן את הכנותיה המלחמתיות של המדינה. היטלים אלה נגבו ללא כל הגבלות כמעט מכל פרט ופרט וללא אפשרויות ערעור בפני ועדות המס, אשר אויישו על ידי מוסלמים בלבד. התוצאות של ההיטל החדש הביאו להרעת המצב הכלכלי ולתגובות נזעמות מפי הנתינים הלא-מוסלמים, שהוו את הקורבנות העיקריים (במיוחד סבלו היהודים ואנשי כת הדוֹנְמֶה⁴).
אינונו נקט בשורה של צעדים שבישרו את כניסתה של תורכיה למלחמה בפרוס שנת 1945. כבר הוטעם לעיל, כי בשנה זו לא התלהבו במיוחד הסובייטים מהצטרפותה האפשרית של תורכיה למחנה בעלות הברית, שכן כבר בשלהי השנה הקודמת פשטו הגייסות הסובייטיים בארצות הבלקאן וכבשו את רומניה ובלגרד, בירת יוגוסלביה. בינואר 1945 נכבשה ווארשה והתמוטטותו של הרייך הגרמני נראתה לעין הפעם הזדרזו התורכים לשתף פעולה עם בעלות הברית ולשכך את חמתם של הסובייטים. בינואר 1945 התירה תורכיה את המעבר במיצרים של שייטת אספקה שנועדה לרוסיה וניתקה את יחסיה עם יפן. במרץ 1945 הודיעה מוסקבה לאנקרה, כי לא תחדש את חוזה הידידות והניטראליות עם תורכיה, שנחתם בשנת 1925, ואשר תוקפו עמד לפוג בסוף השנה. ההסבר הסובייטי שניתן לכך גרס, כי החוזה אינו הולם את המציאות. יחסי תורכיה-רוסיה נכנסו עתה למבוי סתום ומאוּיָם. הסובייטים התנו את חידוש חוזה הידידות ואי-ההתקפה בארבעת התנאים הבאים (ביוני 1945): א) החזרת מבצרי הגבול קאַרס וארדהאן; ב) מתן בסיסים צבאיים בבוספורוס ובדרדנלים; ג) תיקון חוזה מונטרה; ד) תיקון הגבול בתראקיה לטובת בולגריה הקומוניסטית. הכוונות הסובייטיות התבהרו לחלוטין לאחר פרסום מאמרי עיתונות, שתבעו מתורכיה להקצות משטחה את חבל הפונטוס הצפוני-מזרחי (כ-300 ק"מ דרומה מערבה מבאטום) למען הקמת רפובליקה גאורגיאנית-סובייטית. התחום שנתבע כלל את מחוזות ארדהאן, ארטווין ו-6 מחוזות נוספים, וכן את נמלה החשוב של טרביזונד. ואכן, בוועידת פוטסדאם בהשתתפות שרי החוץ של המעצמות המנצחות (קיץ 1945) הוסכם באופן כללי, כי הסדר המיצרים טעון תיקון ושינוי. עם חתימת הסכם הכניעה של גרמניה (ב-8 במאי 1945) נשארו יחסי תורכיה-רוסיה טעונים מתח רב, כשאף אחת מהתביעות הסובייטיות טרם נפתחה.

2) עיראק

המצב הפנימי עד שנת 1941
מצבה המדיני הפנימי של עיראק היה רעוע למדי מאז מרד בכּר צדקי והתפוררותה של ממשלת חכּמת סוליימאן (אוגוסט 1937). בעקבות ההפיכה העיראקית משנת 1936 הובהר לחלוטין, כי הצבא מהווה את הגורם המדיני הראשון במעלה. ואכן התערבותו התכופה של הצבא בחיים המדיניים הביאה לחילופי 6 ממשלות ולערעור המצב הכללי. בצמרת המדינית העיראקית התרוצצו שלוש קבוצות יריבות: קבוצת נורי אס-סעיד, אדריכל הברית האנגלו-עיראקית ונאמן בית המלוכה;⁵ סיעת רשיד עאלי וטה אל-האשמי, שהתנגדה מנימוקים לאומניים לברית עם בריטניה וחיפשה משען מדיני אצל גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית; קבוצות סיעתיות שונות שהתרכזו סביב אישית שונים והתאפיינו באופורטוניזם מדיני. מאז התפטרותו של חכמת סוליימאן שימשה עיראק גן-עדן לתעמולה הנאצו-פאשיסטית, אשר רוכזה על ידי השגרירים פון-גרובה וגבריאלי. במרכז ההשפעה הנאצית עמד המועדון הבגדאדי "אל-מות'נא", שעם באיו נמנו מדינאי צמרת עיראקיים, וביניהם יש להזכיר את מהדי כּובה, ציר בית-הנבחרים ומנהיג מפלגת "אל-אסתקלאל" בשעתו; אמין אר-רווייחה, סוכן נאצי גלוי. צאיבּ שַוכַּת, רופא בגדאדי שהיה פעיל ב-1939 למען גרמניה הנאצית בדמשק. פַוְזִי קווקג'י, קצין צבא לבנוני שכיהן כמרצה במיכללה הצבאית בבגדאד מאז שנות ה-20, ועוד נכונו לו "עתידות" בגרמניה הנאצית ובמלחמת א"י. טה אלהאשמי, רמטכ"ל ושר הגנה עיראקי לשעבר; ומוחמד פאדל אל-ג'מאלי, פקיד בכיר משרד החינוך, נציג עיראק באו"ם, ראש ממשלה וממיילדי "ברית-בגדאד" לאחר מלחמת העולם השנייה.
כשפרצה מלחמת-העולם ניתקה ממשלת נורי אס-סעיד את יחסיה עם גרמניה הנאצית (בספטמבר 1939), בהתאם לחוזה האנגלו-עיראק. לעומת זאת נשמרו היחסים התקינים עם איטליה עד יוני 1942, מועד דיכוי מרד רשיד עאלי. ממשלת אס-סעיד החזיקה מעמד בקושי רב כשנתיים ונקלעה בין התחייבויותיה לסייע לבריטניה, בהתאם לחוזה האנגלו-עיראקי מ-1930, לבין הביקורת החמורה שניטחה עליה מפי החוגים האנטי-בריטיים בפרלמנט ובצמרת הצבא. מספר סוכנים נאציים שהוסגרו על ידי הממשלה לבריטים עוררו את זעמה של האופוזיציה, שטענה כי הממשלה סיכנה את ביטחונה של עיראק בהתחשב בניצחונותיה הצבאיים הגדולים של גרמניה. הלכי הרוח הפרו-נאציים ניזונו לא רק מניצחונותיהן של מעצמות הציר, אלא אף מההנחה האופורטוניסטית, כי ניצחונה של בריטניה במלחמה לא יעלה ולא יוריד מבחינתה של עיראק, ואילו ניצחונה של גרמניה עשוי לעורר את חמתה של עיראק המשתפת פעולה עם בריטניה. זאת לדעת, כי בפרוס שנת 1940 לא הטילו העיראקים ספק בניצחונה של גרמניה הנאצית. לפיכך, נפלה ממשלת נורי אס-סעיד, ובראש הקבינט החדש שהורכב הועמד רשיד עאלי אל-כּילאני. איש זה, שנולד ב-1893 לאחת המשפחות הבגדאדיות המיוחסות ביותר, השתלם במשפטים והחל את הקריירה המדינית שלו ב-1924 כשר המשפטים בממשלת יאסין אל-האשמי. להלן כיהן לסירוגין בתפקידי שר ובמישורת מפתח אחרות. הוא עמד בראש מפלגת "אל-אח'א" שהתנגדה בתקיפות לחוזה האנגלו-עיראקי ואף התפטר מהפרלמנט לאחר אישורו. ב-1933 עמד בראש ממשלתה של עיראק בשנת הטבח באשורים. ב-1935 כיהן כשר הפנים ובא בקשרים עם הנאצים. בתקופת מרד בכּר צדקי וממשלת חכמת סוליימאן (1936-7) נעדר מעיראק ושהה בברלין ובלונדון, והמשיך להדק את מגעיו עם גרמניה. יש לציין את השפעתו הרבה בחצר המלוכה.
ממשלת רשיד עאלי אל-כיילאני נכונה במרץ 1940. לשר הביטחון התמנה טה אל-האשמי, מדורשי "אל-מות'נא" ומפקד פרו-נאצי מובהק. חמישה שרים נוספים בממשלה זו נודעו כאוהדי מעצמות-הציר. נורי אס-סעיד בלבד הושאר כשר החוץ כדי לא לשוות לממשלה צביון פרו-נאצי מוחלט ולהרגיע את חששותיהם של הבריטים. משהצטרפה איטליה למלחמה (יוני 1940) התחמקה הממשלה שוב ושוב מניתוק יחסיה עם איטליה. השגריר האיטלקי גבריאלי המשיך לטוות את קורי תעמולתו בבע'אד כשנה תמימה לאחר הצטרפותה של איטליה למלחמה. נוכח עמדה עוינת זו תבעו הבריטים הבהרות מממשלת עיראק. שר החוץ הפרו-בריטי, נורי אס-סעיד, נאלץ להתפטר וממשלת רשיד עאלי עמדה בפני משבר. יש לזכור, כי באביב 1941 זכו מעצמות הציר לניצחונותיהן המהדהדים בארצות הבלקאן ועמדו בעיצומה של מתקפה רבתי בלוב. הבריטים הגבירו את לחצם המדיני על ראש מועצת העוצרים העיראקית, האמיר עבד אל-אִלַאה (שמשל בשמו של פייצל השני הינוקא, לאחר מותו של המלך ע'אזי⁶ בתאונת דרכים מסתורית). העוצר נענה ללחצם של הבריטים וסירב לסמוך את ידיו על מדיניותו של רשיד עאלי. כתוצאה מכך התפטר זה האחרון מראשות הממשלה לטובת עמיתו טה אל-האשמי (פברואר 1941).

מרד רשיד עאלו ותוצאותיו
עלייתו של הגנרל טה אל-האשמי לראשות הממשלה ב-1 בפברואר 1941 לא שינתה במאומה את האווירה האנטי-בריטית שהשתררה במדינה. היפוכם של דברים, המתיחות גברה והלכה, במידה לא מועטה כתוצאה מהסתננותם של לאומנים ערבים פרו-נאצים, בדומה לחג' אמין אל-חוסייני, המופתי הירושלמי הידוע לשמצה, ומספר מדינאים סוריים פרו-נאציים אחרים. ב-1 באפריל נשמטה הקרקע מתחת לרגליו של העוצר עבד אל-אלאה, לאחר שנודעה לו המזימה לרצחו נפש. בחסותו של השגריר האמריקאי הועברו העוצר והמלך הינוקא לבסיס הבריטי בחבאנייה, ומשם הוטסו לבצרה על ידי מטוס בריטי. להלן הועברה הפמליה לאמירות עבר-הירדן. בעקבות בריחת בית המלוכה נמלטו מבגדאד נורי אס-סעיד ומדינאים פרו-בריטיים אחרים לעבר-הירדן ולארץ-ישראל.
ב-4 באפריל חולל רשיד עאלי מהפכה צבאית בסיוע ארבעה קולונלים. חבורה זו נודעה לימים כ"ריבוע-המוזהב" וכללה את צאלח אד-דין, כמאל שאהב, פחמי סעיד ומחמוד סלמן. טה אל-האשמי הודח מראשות הממשלה והמבצע כולו נעשה תוך ידיעת הסוכנים הנאציים. דא עקא, שהעיתוי לא היה מדויק, שכן הגרמנים היו עסוקים אותה שעה במבצעיהם הצבאיים ביוון, והם היו לבטח מעדיפים את דחייתה של ההפיכה הצבאית בשבועות מספר. מכל מקום, רשיד עאלי מיהר לפרסם הצהרת ארגעה לבריטים הבטיחו לכבד את סעיפי החוזה האנגלו-עיראקי. רק בשלב מאוחד זה היו הבריטים נכונים להתערב באורח מעשי, ולהחזיר את הסדר על כנו: הסוכן הבריטי הוותיק והמנוסה קורנוואליס (Cornwallis) נשלח בדחיפות כשגרירה החדש של בריטניה לבגדאד, והודיע לממשלת רשיד עאלי על הנחתו הצפוייה של גייס בריטי בבצרה, בדרכה מהודו, בהתאם לסעיפי החוזה האנגלו-עיראקי. ואכן, בשלהי אפריל הגיע גייס זה והתמקם בבצרה. רשיד עאלי סירב להתיר את נחיתתו של הגייס הנ"ל כל אימת והצבא הבריטי הקודם שחנה בעיראק לא פונה. הבריטים התעלמו, כמובן, מאזהרה זו, וכתוצאה מכך החלו פעולות האיבה ב-1 במאי 1941: יחידות תותחנים עיראקיות שמו מצור על בסיס חיל האוויר הבריטי בחבאנייה והחלו בהרעשתו. למרות זאת לא עלה בידיהן לכובשו. יחידות עיראקיות אחרות כיתרו את השגרירות הבריטית בבגדאד, שהפכה למקום מקלט לנתינים הבריטים למיניהם.
בעוד פעולות האיבה נמשכות שיגר רשיד עאלי את שר ההגנה שלו, סעיד נאג'י שוכת, לאנקרה כדי לבקש סיוע גרמני אצל השגריר פון-פאפן. למרבות האכזבה, לא היו עדיין הנאצים מוכנים להחיש תג-בורות צבאיות של ממש. כמו כן דחתה ממשלת תורכיה את הלחץ הנאצי הגובר והולך בדבר התרת מעברן של יחידות גרמניות דרך טריטוריה תורכית. לעומת זאת, נענה הגנרל דנץ (Dentz), המושל של סוריה מטעם ממשלת וישי הפרו-נאצית, להתיר לגרמנים לתדלק את מטוסיהם בשדות-תעופה סוריים ולהעביר צבא, תחמושת ואספקה במסילת הברזל חלב-מוסול. בסיכומו של דבר, לא עלה בידי הגרמנים לארגן מבצע תובלה אווירי בקנה-מידה כה גדול ובזמן קצר. עם זאת הצליחו כ-50 מטוסים נאציים לנחות במוסול ובשדות התעופה שבסביבתה, ובפרק זמן מסוים שלטו צנחנים גרמניים בעיר זו. אולם הבריטים לא טמנו ידם בצלחת. למרות מצבם הדחוק במערכה בקירנייקה שבלוב,⁷ וחוסר עתודות צבאיות ניכרות בבסיסיהם העורפיים, הצליחו הבריטים לאלתר תגבורות של יחידות שירותים מארץ-ישראל ולהחיש יחידות אשוריות וכורדיות לעבר חבאנייה הנצורה. כן הועבר טור משוריין מקירנייקה בצירוף יחידה ממוכנת קטנה של "הלגיון-הערבי" מעבר-הירדן. יחידות מאולתרות אלה חצו את המדבר העיראקי והצליחו לשחרר את הנצורים המתגוננים בחבאנייה, לאחר שכמה מטוסים בריטיים הפציצו את הריכוזים העיראקיים ואת שדות התעופה שלהם. לאחר הסרת המצור מעל חבאנייה הוכה הצבא העיראקי ברוּטְבַּה, ובשלהי חודש מאי נכנסו היחידות הבריטיות לבגדאד, בשיתוף עם חיל המצב הבריטי שהתקדם מבצרה.
ב-1 ביוני ברחו רשיד כאלי ומרעיו לאיראן ולתורכיה. כמה מהם, ובראשם המופתי הירושלמי אמין אל-חוסייני, הצליחו להגיע לברלין ושהו שם עד תום המלחמה. בראשית שנת 1942 נשפטו בבגדאד מחוללי המרד, חלקם בפניהם וחלקם שלא בפניהם. רשיד עאלי וששה ממרעיו נידונו למוות, ושלושה משותפים נתלו. מעניין לציין, כי בתקופת שלטונו קצר הימים הספיק רשיד עאלי לקשור, לראשונה בתולדות המדינה, יחסים דיפלומטיים עם ברית-המועצות (ב-16 במאי). לאחר שהמרד העיראקי מוגר הוחזר הסדר הקודם על כנו, ועיראק הפכה, למעשה, לשטח כיבוש בריטי, כיוון שהבריטים לא אוו ליטול סיכון נוסף.

עיראק בין השנים 1941–1945
לאחר חיסולה של ההפיכה הפרו-נאצית בעיראק הוחזרו הגולים על ידי הבריטים, ובכללם העוצר ומשפחת המלוכה. באוקטובר 1941 כונן נורו אס-סעיד את ממשלתו הפרו-בריטית, אשר החזיקה מעמד עד שנת 1944. יש לציין, כי רשיד עאלי אל-כיילאני מצא מקלט מדיני לאחר המלחמה בערב הסעודית. בכל אותה תקופה שבין 1941 ל-1944 צעדה הממשלה העיראקית בתלם הבריטי, אולם נזהרה מליצור את הרושם שהיא אוהדת מושבת לבריטניה. הבריטים ריכזו בעיראק חייל רב, הלא הוא המחנה העשירי, שנודע לימים כ"חיל פרס ועיראק" (Pairforce). גדודים פולאניים לאומניים, בפיקודו של הגנרל אנדרס, שהועברו מברית-המועצות מוקמו בחבלי הספר הצפוניים של עיראק כדי לקדם פני התקפה גרמנית אפשרית מעבר להרי קווקז. גדודים אלה חנו בעיראק בשנים 1942-3 וחלקם הועבר לארץ-ישראל, ולהלן למערכה באיטליה. החל משנת 1942 נכנסה עיראק למעגל הנהנין של "החכר והשאל", וכן הגיעו יחידות אמריקאיות לבצרה על מנת לטפל באספקת הציוד לברית-המועצות. בינואר 1943 הכריזה עיראק מלחמה על גרמניה, איטליה ויפן, ובאותו חודש עצמו חתמה ממשלתה על הצהרת האו"מ, והפכה בכך למדינה הערבית הראשונה שהבטיחה את מקומה בעצרת האו"מ בסן-פרנסיסקו.
בשלהי מלחמת העולם גילתה עיראק פעילות רבה בתחום היחסים הבין-ערביים, נורו אס-סעיד יצא בפרסום "ספר כחול", ובו תכנית שאפנתית להקמת סוריה-רבתי, שתכלול את עיראק, סוריה ועבר-הירדן תחת הכתר ההאשמי. כמו כן טיפחה עיראק את יחסיה עם ארה"ב. במאי 1945 נפגש העוצר עם טרומאן בוושינגטון, וכתוצאה מכך הועלה נציגויות שתי המדינות לדרגת שגרירויות. יש לציין, כי עוד בשנת 1942 התירו הבריטים עת פתיחתה של שגרירות סובייטית בבגדד.
בתחום ענייני הפנים עמדה עיראק בפני משבר מחודש ביחסיה עם המיעוט הכורדי הגדול. מפלגת "קומאלה זיאני כורד" ("ועידת הנוער הכורדי"), שהתארגנה באיראן בשנת 1943, רכשה השפעה בערי צפון-עיראק ודרום תורכיה.⁸ אנשי מפלגה זו בראשותו של מוצטפא ברזאני, שנהנו מתמיכה סובייטית מקיפה, נשאו את נס המרד בעיראק החל משנת 1943 ועד לשנת 1945. בשנת 1945 נאלצו הברזאנים ותומכיהם לברוח לאיראן, מקום שם הצטרפו לרפובליקה הסובייטית הכורדית שהוקמה בשלהי 1945 במהבאד, תוך שיתוף פעולה עם הרפובליקה האדרבייג'אנית שהוקמה על ידי הקומוניסטים הפרסיים. לאחר תמוטתן של שתי הרפובליקות קצרות הימים נמלטו מוצטפא ברזאני ואנשיו לברית המועצות. הם חזרו לעיראק רק לאחר המהפכה של קאסם. הפרשה הכורדית הפכה מאז ואילך לבעיה הראשונה במעלה של עיראק, שטרם הגיעה לפתרון משביע רצון מבחינתם של הכורדים. משלהי מלחמת העולם השנייה ועד לשנים האחרונות הפך מולא מוצטפא ברזאני למנהיגם המוכר של הכורדים, אשר נתמך ברוב שלבי מאבקו הלאומי על ידי ברית-המועצות.
כברוב ארצות ערב האחרות לא הופר חלקם של המוני העם בעיראק בתקופת המלחמה. הגבלת היבוא, האמרת המחירים והקמת המונופול הבריטי לקניית התבואה העיראקית דרדרו את כלכלתה של המדינה לשפל המדרגה. לעומת זאת, סייעה מלחמת העולם השנייה להופעת אישים וכוחות חברתיים חדשים בזירה הפנימית העיראקית, במיוחד לאחר דיכויו של מרד רשיד עאלי. החל משנת 1944 צצו לראשונה בעיראק איגודים מקצועיים עירוניים, שנטו לאידיאולוגיה מדינית שמאלנית, בהשפעת ניצחונותיה הגדולים של ברית המועצות. ממשלת עיראק הכירה רשמית בקיומם של איגודים מקצועיים אלה, ואף מינתה את הַאשִם גַ'וואַד למזכיר המחלקה לאיגודים מקצועיים במשרד הממשלתי לעניינים סוציאליים. אישים כהַאשִם ג'וואד וככַּאמֶל צ'אַדִרְצִ'י (עורך היומון השמאלני "צַוְת אל-אהאלי" – "קול העם") עתידים היו להיפלט בחיים המדיניים של עיראק בשנות ה-50 ובפרוס שנות ה-60.

3) איראן

חלוקת הממלכה והדחת רזא-שאה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שררו באיראן הלכי-רוח פרו-גרמניים מובהקים. לא היה בכך משום חידוש בהשוואה למצב ששרר במלחמה העולמית הראשונה. אמנם גם הפעם הכריזה איראן על מעמד ניטראלי, אך מחזור מסחרה עם גרמניה, שהיה גדול בלאו הכי, הוגבר ביתר שאת דרך נתיבי האספקה הרוסיים. פלישת הנאצים לברית-המועצות שיבשה את סחר היצוא האיראני מחד גיסא, והעמידה את בעלות הברית בפני הכורח למציאת פתרון מניח את הדעת ובעיית האספקה לברית המועצות, מאידך גיסא. מבחינה גאוגרפית גרידא ניתן היה לשגר את משלוחי האספקה לרוסיה בדרך הים, לנמל מורמאנסק בצפון, או לנמל וולדיווסטוק במזרח הרחוק, או דרך המיצרים התורכיים. הנתיב היבשתי שעבר דרך איראן נחשב לבטוח וליעיל ביותר, בהתחשב עם חסימתם של המיצרים והאבידות הכבדות שהוסבו לשיירות אשר שטו למורמאנסק. הנתיב הימי למזרח-הרחוק היה בלתי-יעיל, הן מפאת ריחוקו והן מפאת שליטתה של יפן על המרחב המערבי של האוקיינוס השקט. לפיכך, כבר בעיצומו של קיץ 1941 פנו ממשלות בריטניה ורוסיה לטהראן בבקשה לאפשר משלוחי אספקה דרך איראן. הבקשה הושבה ריקם, ובאוגוסט הפנו השגריר הבריטי והסובייטי אולטימאטום לרזא שאה, שלפיו נדרש לגרש את סוכני הגייס-החמישי הגרמני ולהיענות לבקשה הקודמת. משנדחה האולטימאטום, פלשו יחידות בריטיות וסובייטיות לאיראן (אוגוסט 1941), נוכח התנגדות מועטת בלבד. הרוסים כבשו את חבל אד'רבייג'אן בצפון-מערב, על עריו החשובות טַבְּריז ורֶשְתְ; את חבל ח'ורסאן הצפוני מזרחי ומשהד; וכן את מחוז גילאן שליד חופי הים-הכספי. הבריטים השתלטו על חבלי המרכז והדרם של איראן והתקדמו מעיראק (חנקין) לעבר כרמנשאה וח'מדאן ונפגשו עם הסובייטים ליד טהראן. כוח בריטי אחר פלש מדרום עיראק לח'וזיסתאן, ומהמפרץ-הפרסי נחתו יחידות בריטיות בנמל בנדר-שַפּור. טהראן הוכרזה כמובלעה ניטראלית. השטחים שנתפסו על ידי הבריטים והסובייטים נחשבו לשטחי כיבוש. אם משווים את חלוקת איראן ב-1907 וב-1941 ניכר הבדל גאוגרפי בולט: בעוד שבשנת 1907 נקבעה מחיצת-ביניים בין תחומי ההשפעה של המעצמות, שכללה את אזורי הנפט של המפרץ הפרסי והמדבריות במרכזה של איראן ובמזרחה, הרי שבשנת 1941 הצטמצמה מובלעת ביניים זעירה בסביבות טהראן. יתר על כן, המצב המשפטי של שנת 1941 היה מצב כיבוש. תחום ההשפעה הרוסי ב-1907 היה הרבה יותר נרחב וכלל את חבליה המרכזיים והצפוניים של הממלכה. תחומיו הדרומיים ביותר כללו את הערים כרמנשאה, אצפהאן ויזד. לעומת זאת בשנת 1941 השתלטו הבריטים על כ-75% משטחה של איראן, לרבות מחוזות המרכז והדרום.
מעצמות הכיבוש אילצו את רזא שאה להתפטר (בספטמבר 1941) לטובת בנו מוחמד רזא. השאה המודח הועבר בספינה בריטית לדרום-אפריקה ונפטר בגלות בשנת 1943. יום לאחר פיטורי רזא נכנסו יחידות החלוץ של בעלות הברית בצוותא לבירה. ממשלה איראנית חדשה, בראשות פארוק, התייצבה ליד הגה השלטון במקומה של ממשלת מחמד עלי הפרו-גרמנית. בינואר 1942 חתמה הממשלה החדשה על אמנת ברית עם בריטניה ורוסיה, שאישרה את המצב דה-פקטו. ההסכם קבע את המשך שהייתן של היחידות הצבאיות, מתן הקלות לשיירות האספקה של בעלות הברית, אישור ריבונותה של איראן והתחייבות לפינוי הצבאות תוך 6 חודשים לאחר תום המלחמה. להלכה, כפרו המעצמות בקיומו של משטר כיבוש צבאי, למעשה לא היה כל הבדל בין המצב המוכחש לבין המציאות. בשלהי אותה שנה הגיעו לאיראן כ-30,000 חיילי יחידות שירותים אמריקאיות במסגרת תכנית "החכר והשאל" לברית המועצות. ועידת "שלושת הגדולים" שהתקיימה בטהראן בשנת 1943 פרסמה בסיומה הכרזה שנגעה לעתידה של איראן. בהכרזה זו הובעה הכרת תודה לאיראן על שיתופה במאמץ המלחמתי של בעלות הברית, הובטח סיוע כלכלי, ואושרה מחדש ריבונותה של איראן.

המפלגות והמיעוטים באיראן
אחרי הדחת רזא שאה הסתכם המצב הפנימי באיראן באי-בהירות ובהתרוצצויות פנימיות רבות. מדיניות החוץ והכלכלה של הממלכה נאלצה להתאים עצמה למערך המדיני החדש, לאחר הניתוק הכלכלי מגרמניה ושהייתן של יחידות הכיבוש האנגלו-סובייטיות. סילוקיו של רזא שאה מהזירה הפנימית הבליטו את היעדרה של אישיות מנהיגותית מרכזית, שהייתה עשויה ללכד את העם. תחרות מנהיגים על רקע אישי ואי-יציבות מדינית, שנבעה מהיעדר מסורת של מפלגות מאורגנות ויציבות, אפיינו את איראן בשנים 1941-2. ככל שנשמט רסן השלטון מידי השאה הצעיר ושרי ממשלתו, כן גבר כוחם של השבטים הנומדיים, אשר הגיעו לכלל אוטונומיה מעשית מלאה מחד גיסא, וכן התגברה השפעתם של כוחות חברתיים קיצוניים, בדומה למפלגת "טוּדֶה" הפרו-קומוניסטית מאידך גיסא. שנת הכיבוש הראשונה של איראן עמדה בסימן משבר כלכלי עם ניתוק מקורות האספקה והגבלת סחר החוץ. אולם מחזור הכספים הורחב והוגבר בהדרגה עקב קניות בעלות הברית. יחידות הצבא קנו להן שביתה על מסילת הברזל הטראנס-איראנית. משטר הכיבוש נתן את אותותיו בניתוק הדרגתי בין איראן הצפונית והמרכזית. מכת האינפלציה פגעה, במיוחד, במעמד הבינוני-סוחרים, פקידים ובעלי אחוזות. מצבם של קציני הצבא האיראני היה, יחסית, טוב למדי. בית הנבחרים היראני-המג'לס-שימש כזירה לוויכוחי-סרק ולתחרות אישית. בבחירות למג'לס, שהתנהלו בשנת 1943, הופיעה מפלגת "טודֶה" (ההמונים) כמפלגה יחידה שהציגה מצע אידיאולוגי וזכתה ב-6 צירים. שאר המנפלגות לא התארגנו אלא על בסיס מנהיגות אישית, פרחו וכמשו בקצב מהיר. הממשלות בשלטון לא זכו ליציבות, בדומה למפלגות הקיקיוניות, מחמת היעדר רוב פרלמנטרי יציב והישמטות רסן שלטונן המעשי על פני כל הממלכה.
בשנים 1943-4 פעלו המפלגות הבאות: "אִתִפַאק" (אחדות), "אראדרי מֶלי" (הרצון הלאומי) – בהנהגת זיא אד-דין, "מיהאן" (מולדת) ו"טוּדֶה" (ההמונים) – המפלגה הקומוניסטית האיראנית. עם כל מעמדן הרופף והתלוש של מרבית המפלגות, הרי שעצם הופעתן מעידה על התגברות הערנות המדינית בציבור. סימן היכר נוסף להתעוררות זו מהווה ריבוי העיתונים וכתב העת, שהיו קשורים רובם ככולם למפלגות, ומידת התמדתם תאמה למידת התמדת מפלגותיהם. במשך השנתיים הראשונות מאז הכיבוש צצו כ-150 עיתונים וביטאונים למיניהן, אשר תפוצתם הממוצעת לא עלתה על 500 עותקים כל אחד. בשנת 1944 התלבטו שתי קואליציות של ביטאונים יריבים: האחד, "חזית החופש" הפרו-קומוניסטי, והשני – "חזית העצמאות" הפרו-בריטי שנערך על ידי החוגים התומכים בזיא אד-דין.
הגורם המפלגתי הראשון במעלה הייתה מפלגת "טוּדֶה", שלא הייתה אלא גלגולה החדש של המפלגה הקומוניסטית הפרסית, אשר ירדה למחתרת בימי רזא שאה. בשנת 1941 שוחררו המנהיגים מבתי כלאם, ובינואר 1942 נוסדה המפלגה בצורה רשמית. מקרב מנהיגיה יש לציין את רזא רוסטא, שגילה פעילות בין פועלי הנפט בדרום הממלכה, אבו אל-קאסם אַסַדִי, אִיראַג' אסכנדרי וד"ר מורטזא יַזְדִי. יותר מאוחר הצטרף לצמרת ה"טודה" ג'פער פֶשוואַרִי, שכיהן בשעתו כשר האוצר ברפובליקה הקומוניסטית בגילאן (1920), נמלט לברית-המועצות ופעל ממושכות במחתרת תחת כינויי-שם שונים (כגון – "סולטאן-זאדה"). ביטאון המפלגה "צחבאר" נערך על ידי אסכנדרי. במצע האידיאולוגי נקטה מפלגת "טודה" בטשטוש עיקרון המהפכנות ובהסוואתו. המפלגה השכילה להסתיר את מגמות ההלאמה והקולקטיביזציה שלה מטעמים תכסיסיים. לעומת זאת הושם הדגש על אחדות האינטרסים של האיכרים הזעירים והפועלים. עיקר כוחה של המפלגה התרכז בטַבְּריז ובאד'רבייג'אן, שהייתה חסויה על ידי שלטונות הכיבוש הסובייטיים. כן נודעה למפלגה השפעה ניכרת באצפהאן, מרכז פועלי הטקסטיל. לעומת זאת לא הצליחה ה"טודה" לארגן תאים רבי-השפעה בקרב פועלי הנפט בדרום המדינה. כללית, ניתן לומר, כי ה"טודה" קיימה שליטה על האיגודים המקצועיים, שמימדיהם היו מצומצמים יחסית. הנעלם הגדול ביותר היה מספר חבריה: לפי מקורות ממשלתיים עוינים לא עלה מספרם על 3,000, בעוד שאנשי "טודה" הצביעו על כ-200,000 חברים. בשנות ה-40 המוקדמות כוונה תעמולת המפלגה למען ליכוד עם הבורגנות האנטי-אימפריאליסטית ויצירת חזית פועלית בשיתוף הסוציאליסטים. רשת התעמולה המפלגתית הסתייעה ב"חזית החופש" (1942-3). ה"טודה" זכתה לתמיכת המיעוטים הלאומיים באיראן, כגון הכורדים, הארמנים והאשורים. מעניין לציין, כי הצלחתה בקרב האדרגבייג'אנים הייתה מוגבלת למדי. בסכסוכי הנפט עם בריטניה ובפרשת בחריין גילו מנהיגי ה"טודה" עמדה לאומית תקיפה. נושאי התקפותיהם התרכזו בראש ובראשונה בזיא אד-דין ובמפלגתו ובהטחת ביקורת חריפה על הסיוע האמריקאי ונציגו באיראן – הד"ר מילספאוו. עם פרוץ משבר הנפטר בשנת 1944 איבדו אנשי ה"טודה" את תמיכת אוהדיהם הבלתי-קומוניסטיים.
יריבה העיקרי של מפגלת ה"טודה" היה, כאמור, סעיד זיא אד-דין. הקריירה המדינית שלו החלה בפברואר 1921, שעה ששיתף פעולה עם רזא במהפכתו. זיא אד-דין עמד כ-3 חודשים בראש הממשלה החדשה ותכנן ביצועה של רפורמה אגרארית, אולם מיני ובי הודח על ידי עמיתו לשעבר ונאלץ לברוח לגלות בארץ-ישראל. הבריטים, שהודאגו מחמת גידול ההשפעה הסובייטית באיראן והתחזקותה של ה"טודה", החזיר את זיא אד-דין מגלותו על מנת לשלבו בחיים המדיניים של איראן כמשקל-נגד ל"טודה". במאי 1943 הופיע המנהיג הגולה באיראן והקים את מפלגתו "וַטַן" (מולדת). כשנתיים לאחר מכן התארגנה המפלגה במסגרת חדשה – "אראדי מלי" (הרצון הלאומי) – שהתאפיינה במבנה טוטליטרי. המפלגה התחלקה לתאים קטנים, שהשפעת ה"ראַבטות" (החברות הדתיות) בתוכם הייתה חזקה. כנס מפלגתי-פנימי נערך מידי כל 3 חודשים לערך וזיא אד-דין נבחר למזכיר הכללי של המפלגה. במצעה הפרוגרמטי לא ניכרו הבדלים גדולים בהשוואה למצעיהן של המפלגות האחרות, להוציא את הנימה הכללית שהצטיינה בגישה פרוגרסיבית. המפלגה דגלה בעמדה ניטראלית, בהגנת העצמאות הכלכלית והמדינית וברפורמה אגרארית מתונה. ייחודו של מצעה התבטא בוויתורים לאנשי-הדת ולראשי השבטים. עד המשבר שפרץ ב-1944 נעשו גם אי אלה מחוות של פיוס כלפי ברית-המועצות, אולם מאז ואילך התאפיין הקו המדיני של המפלגה בצביון אנטי-סובייטי. המפלגה נתמכה על ידי העיתונות של "החזית הלאומית", ששינתה שמה להלן ל"חזית העצמאות" וכללה סוחרים, אחוזאים, ראשי שבטים וראשידת.
שורות המפלגה לא כללו את ד"ר מוחמד מֻצדֶק, אישיות לאומנית קיצונית שריכזו עד אז חוגי-מיעוט לאומניים במג'לס, והתבלטה במאבק תקיף נגד מסירת זיכיונות נפט למעצמות זרות.
גורם חברתי שלישי בחייה הפנימיים של איראן בתקופה הנסקרת היו השבטים למיניהם, המהווים עד היום כ-1/4 מכלל אוכלוסיית המדינה. השבטים, המצטיינים בחופש ובמוביליות ומעדיפים את הנאמנות לח'אן או לשייח' על הקשרים עם השלטון המרכזי, היוו גורם מתסיס שהתנגד למדיניות הצנטרליזציה הממשלתית ועיין את התושבים העירוניים. רזא שאה הצליח, בשעתו, להכניעם וניסה ליישבם באורח של קבע. הדחתו של השאה התקיף בשנת 1941 חיזקה את מגמות הבדלנות השבטיות והחזיר לשבטים את מרבית עצמאותם הקודמת. היה צורך לבוא עמם לידי הסכמים נפרדים. שמרנותם של ראשי השבטים הועידה לחלק מהם תפקיד אנטי-קומוניסטי, והם שיתפו, בחלקם, פעולה עם זיא אד-דין נגד אנשי "טודה". נוסף ליסודות השמרנות והנחשלות שאפיינו את חבורות השבטים עמדה בעינה בעיית השפה, ליתר דיוק – ריבוי הניבים, כמכשול רציני בדרך לליכוד לאומי. שבטים דוברי ניבים תורכיים-תורמניים התגוררו באד'רבייג'אן, בח'ורסאן ובפַרְס ונאמדו בשנות ה-40 בכ-2.5–3 מיליון נפש.
הפיצול השבטי וקיומם של מיעוטים לאומיים תוססים סייעה בשנות המלחמה לנקיטת מדיניות של "הפרד ומשול" מצד בריטניה ורוסיה כאחד. הכורדים הוו את הגורם הראשון במעלה מקרב המיעוטים הלאומיים. הם נאמדו ב-0.8-1 מיליון נפש, היו נתונים במשטר שבטי חמור ונדדו במרחבי הרי זגרוס. הכורדים⁹ הוו באורח טבעי סכנה פוטנציאלית רצינית לאחדות הלאומית של איראן מפאת מגעיהם וקשריהם הטריטוריאליים עם אחיהם בכורדיסטן העיראקית ובתורכיה המזרחית. לבריטים הייתה מסורת ארוכה במגעיהם עם הכורדים, שהחלו בפרוס מלחמת העולם הראשונה. בתקופה מסוימת נדמה היה, כי בריטניה עומדת מאחורי הקמת מדינת בובות כורדית בתחומי כורדיסטן רבתי על מנת לנגח את ברית-המועצות ותורכיה גם יחד. ברם תכנית זו, במידה והיו לה מהלכים בקרב חלק מהמדינאים הבריטיים, ירדה כליל מעל הפרק לאחר חתימת החוזה האנגלו-עיראקי בשנת 1930. לעומת זאת, הצליחה התעמולה הסובייטית בקרב הכורדים, במיוחד בשלהי מלחמת העולם השנייה. גולת הכותרת של פעילות הסובייטים התבטאה בסיוע שניתן לרפובליקה הכורדית הקומוניסטית שהוקמה במַהְבּאַד (1945), בעת ובעונה אחת עם הקמת הרפובליקה הקומוניסטית באד'רבייג'אן, כשמרכזה ממוקם בטבריז. מכאן ואילך השליכו מנהיגי הכורדים, כמוצטפא ברזאני, את יהבם המדיני על ברית-המועצות. שבטי הלוּרים והבח'תיארי נדדו דרומית ומזרחית יותר מתחומי תפוצתם של הכורדים באיראן. הלורים למיניהם קרובים קרבת גזע וניב לכורדים, אולם לגביהם לא הייתה קיימת מדיניות של הטמעה כפי שהתורכים ביצעוה כלפי הכורדים. הבריטים זכו להישגים מספר בתחום קשריהם עם ראשי שבטי בח'תיארי. כמו כן יש להזכיר את המיעוט הערבי הגדול שהתגורר בח'וזיסתאן ובאזורי הנפט במפרץ הפרסי. גם כאן זכו הבריטים לבעלי-ברית, כגון שייח' חזעל ממוחמרה, שנהנה ממעמד אוטונומי למחצה ומתמיכה בריטית עקבית, עד שגורש על ידי רזא שאה מתחומי איראן. הערבים, שנאמדו בשנות ה-40 בכ-300,000 נפש, הופיעו חלקם כשבטים נודדים וחלקם כפועלים באזורי הנפט שבח'וזיסתאן. למכלול המיעוטים יש להוסיף את השבטים האפגאניים והבַלוצ'יים, שנדדו לאורך גבולות אפגניסטן והוד (פכיסטאן). משקלם המספרי והשפעתם המדינית היו מצומצמים.

המדיניות הסובייטית בזמן המלחמה
האינטרסים של ברית המועצות באיראן היו בעלי מסורת היסטורית ממושכת. חוזה אי-ההתקפה שנחתם באוגוסט 1939 במוסקבה בין רוסיה וגרמניה הנאצית ("הסכם מולוטוב-ריבנטרופ") כלל, בין השאר, את חלוקתם של תחומי ההשפעה ההדדיים באירופה. מסמכים שפורסמו בוושינגטון (בשנת 1948) על היחסים הסובייטיים-נאציים בין השנים 1939–1941, לפי תיעוד של משרד החוץ הגרמני, מעידים, כי כבר בסתיו 1940 התכוונו הסובייטים בכל הרצינות לספח את איראן ועיראק לתחומי השפעתם. מכל מקם, קשריהם של הסובייטים עם המחוזות של צפון איראן (אד'בייג'אן, גילאן וכו') לא הוטלו בספק. באוגוסט 1941, כשנה בלבד לאחר עיצוב תכניותיהם הנ"ל, כבשו יחידות סובייטיות את מחוזותיה העשירים של צפון איראן, בשיתוף פעולה עם בעלי בריתם החדשים – הבריטים. רזא שאה, שנחשב למתנגד רציני לברית-המועצות, הודח, ובכך הוכשרה הקרקע לפעילות תעמולתית ומדינית מצד הסוכנים הרוסיים. אליבא ד'רוסיה נשאה פעילות זו אופי מהפכני והתבטאה בתמיכה עקבית במפלגת "טודה" בכל אמצעי התעמולה האפשריים. מבחינתה של איראן קיבלה המדיניות הסובייטית צביון אימפריאליסטי, שכן ברית המועצות תמכה במיעוטים הלאומיים, כגון הכורדים והארמנים, וצידדה ביצרי הבדלנות המדינית של המיעוטים דוברי-התורכית באד'רבייג'אן הפרסית. הסובייטים הורידו "מסך ברזל" על אזור כיבושם והנהיגו האפלה מדינית מלאה מפני משקיפים בריטיים ואמריקאיים. הסובייטים הנהיגו צנזורה חמורה והפעילו לחץ כלכלי על העשירים ובעלי האחוזות, שברחו רובם ככולם לטהראן. כן החדירו את אנשי שלומם לכל עמדות המפתח במשטרה ובמינהל המחוזי והעירוני. בסתיו 1944 הגיע לטהראן עוזר שר החוץ הסובייטי, קאַוְטאַראַדזֶה (Kavtaradze), כשהוא נושא באמתחתו תביעות תקיפות להענקת זכיונות נפט לסובייטים בתחום כיבושם. ראש הממשלה האיראני, מוחמד סעד, אשר עמד בראש קואליציה ימנית ללא אנשי ה"טודה" ובהימנעות זיא אד-דין, סירב בצורה תקיפה, וכתוצאה מכך פרצה סערה מדינית. עיתונות ה"טודה" האשימה את הממשלה במגמות פאשיסטיות והפגנות סוערות נערכו בטהראן ובערי השדה האחרות, שהיו נתונות לפיקוח הסובייטי. מוחמד סעד נאלץ להתפטר לטובת ראש ממשלה מתון ממנו, מרטאזא קולי. בעת ובעונה אחת הצליח מנהיג המיעוט הלאומני במג'לס, ד"ר מוחמד מצדק, להעביר חוק שאסר על הממשלה בתכלית האיסור לנהל מו"מ או להעניק זיכיונות נפט ללא אישור פרלמנטרי. כתוצאה מכך נאלץ קאַוטאַראַדזֶה לחזור למוסקבה בידיים ריקות, אם כי לא הייתה זו המילה האחרונה מצד הרוסים.
לגופו של עניין ראוי לציין, כי שלטונם של הסובייטים בצפון איראן הצטיין ביעילות יתר. נפלו בחלקם אותם מחוזות בעלי יסודות תעשייתיים מפותחים (אד'רבייג'אן ולאורך חופי הים הכספי). הסובייטים נקטו במדיניות של חלוקת קרקעותיהם של העשירים, אשר ברחו לטהראן, והקימו מספר חוות לדוגמה. כן אסרו על יצוא חומרי מזון מהצפון לדרום. לזכותם יצויין, כי בניגוד לחילות המצב האנגלו-אמריקאיים התבלטה ההתנהגות ללא דופי של חיילי הצבא האדום, אשר העמידו את שירותיהם לרשות המועצות האזרחיות. בתחום התעמולתי הפליאו הרוסים עשות: יש רגליים להשערה, כי בשנת 1943 יצרו הסובייטים משבר מלאכותי של רעב בתחום כיבושם, ולאחר זמן מה העבירו כ-25,000 טון חיטין מרוסיה לצפון-איראן. התעמולה הרוסית רוכזה בידי הנספח הרוסי לעיתונות ולתרבות בטהראן. אמצעיה היו שונים מגוונים, החל מהקמת אגודת ידידות הדדית ואגודה ליחסי תרבות, דרך ניצול זכות הווטו שניתנה להם בוועדת הצנזורה המשותפת עם בריטניה ואיראן, וכלה בפריטה ל הנימים הדתיים, תוך הטעמת חופש האסלאם בברית-המועצות, והבאת ראש הדת המוסלמית בטראנס-קווקז לביקור תעמולתי בטהראן.
היסודות המתנגדים להשפעה הסובייטית היו רבות ומגוונים, אך מפוררים ובלתי מלוכדים. בראשם עמדו הלאומנים והשמרנים, שנתמכו על ידי חצר המלכות, הממשלות למיניהן וצמרת הצבא שגילתה נאמנות לכתר. גורם חשוב נוסף בחזית האידיאולוגית האנטי-קומוניסטית הוו ראשי הדת. כלי הקודש השיעיים לא חוסלו בזמנו על ידי רזא שאה. הם ניהלו מלחמת חורמה הן בקומוניזם והן בתהליכי ההתמערבות. אולם כבר רזא שאה מצא לנכון, בשעתו, לפייסם ולמתן בהרבה את קצב הרפורמות המערביות שלו. משגברה הסכנה הקומוניסטית צורף אחד מראשי הדת לממשלה כשר המשפטים. בשנת 1942 נוסדה "החברה להכרת האסלאם" שבטאונה "נור-י דֶנש" (אור הדת) הוקיע את חילוניותם של חברי ה"טודה". למערך האנטי-קומוניסטי הצטרף להלן זיא אד-דין ומצדדיו הפרו-בריטיים, שחלק ניכר מהם בא מקרב שבטי הדרום והמרכז.

המדיניות האנגלו-אמריקאית בזמן המלחמה
המדיניות הבריטית באיראן בתקופה הנסקרת התאפיינה בעמדה דפנסיבית בהשוואה למחץ המדיני והכלכלי שגילו הסובייטים. לנצ'ובסקי סבור, כי חלוקתה של איראן בשנת 1907 ובשנת 1941 הייתה, במידה מסוימת, למורת רוחם של הבריטים, אשר חששו מהתבססות סובייטית במחוזות הצפוניים של המדינה. באופן כללי, ניתן לציין, כי מדינאי "האסכולה ההודית" ראו באיראן חיץ יעיל בפני ההתפשטות הסובייטית לעבר הודו. חוגים אלה, שעיקר מעייניהם היו נתונים לביטחונה של הודו, ראו בחלקותיה של איראן פתרונות זמניים בלבד, שכן עצם חלוקתה של המדינה קירבה את הרוסים למפרץ הפרסי ולהודו מבחינה גאוגרפית והיוותה איום פוטנציאל לאזורי הנפט הבריטיים במפרץ הפרסי ובח'וזיסטן. בתנאי הכיבוש גברו סיכויי הסתננות הסוכנים הקומוניסטיים לדרומה של איראן ולדרום-מערבה. ייתכן גם שהבריטים היו מעדיפים להימנע מכיבוש ישיר מחמת ירידת יוקרתם והאשמתם בתוקפנות. ולבסוף, הוצאות הכיבוש ובלימת התעמולה הקומוניסטית הוו נטל ניכר על האוצר הבריטי.
כדי לקדם את פני הקומוניזם באיראן החזירו, כזכור, הבריטים את זיא אד-דין מגלות ארץ וסייעו בידיו לארגן את מפלגתו כשיווי משקל למפלגת ה"טודה". ליד השגרירות הבריטית בטהראן פעל "המשרד ליחסי ציבור", שנועד להפריך את התעמולה הקומוניסטית.
נטל התעמולה האנטי-קומוניסטית נפל, אפוא, רובו ככולו, על הבריטים. מעמדם של האמריקאים היה נוח יותר מעמיתיהם, שכן שיתוף הפעולה שלהם עם קודמיהם הוגבל לתחום הכלכלי, הן למשלוח האספקה לברית-המועצות והן בהגשת סעד משותף לאיראן באמצעות "מרכז האספקה המזרח-תיכוני". בתחום המדיני נקטו האמריקאים בגישה עצמאית, והיו להם סיכויים טובים לרשת את מקומם של הגרמנים כ"כוח שלישי", ללא רבב אימפריאליסטי, במיוחד לאור הכיבוש הבריטי-סובייטי ולאחר מתן ההצהרה על ריבונותה של איראן (בסיום ועידת טהראן, 1943), שניזומה ביסודו של דבר על ידי רוזוולט. הסעד האמריקאי שהוגש לאיראן היה טכני וכלכלי כאחד. בפרוס שנת 1943 הוזמן שנית הכלכלן האמריקאי ד"ר מילספאוו, ששהה בשעתו במדינה בשנות ה-20 (1922-7) לפי בקשתו של רזא שאה. הפעם יופה כוחו של מילספאוו לייצג את מערכת הכספים, והוא קיבל סמכויות ביצוע נרחבות בנדון מהמג'לס האיראני. שתי משלחות צבאיות אמריקאיות הוזמנו על ידי הממשלה למטרות ייעוץ בלבד. האחת, טיפלה במינהל הצבאי והשנייה, בראשות קולונל שווארצקופף, עסקה בארגונה המחודש של הז'נדרמריה. מומחים אמריקאיים אחרים ייעצו בתחומי החקלאות, הבריאות, המשטרה וכו'. אולם פעולתו של מילספאוו לא הוכתרה בהצלחה. קמו לו מתנגדים מדיניים מקרב חוגי הימין, שהתנגדו לרפורמות, ומשקלם במג'ליס היה ניכר. כן תקפוהו בחורי אף פעילי ה"טודה", שניסו לנצל את חיכוכיו עם מספר שרים בממשלה. לאחר שהמג'לס קיצץ בסמכויותיו והתנגד לתביעתו בדבר פיטוריהמנהל האיראני של הבנק הלאומי, הגיש מילספאוו את התפטרותו בתחילת שנת 1945 ועזב את המדינה. ראוי לציין, כי המנהיג היחידי שתמך בו, למרות השיסוי הכללי של העיתונות, היה זיא אד-דין, ובכך שלל במידה מסוימת את התו שהודבק לו על ידי ה"טודה" כמנהיג הריאקציה. יש להוסיף, כי האמריקאים מיהרו לנער חוצנם מנציגם הכלכלי, "שהיה קתולי יותר מהאפיפיור בעבודתו הכלכלית", כדי לא להטיל רבב על שמם הטוב.
החל משנת 1942 הוכנסה איראן למעגל הנהנין מ"החכר והשאל" האמריקאי. הסיוע האמריקאי הנ"ל הוגש לה באמצעות אותו "מרכז האספקה המזרח-תיכוני". לזכותו של רוזוולט יש לציין כזכור את המינשר שפורסם על ידי שלושת הגדולים בעיצומה של "ועידת טהראן" (דצמבר 1943). הובטח בו לכבד את ריבונותה ועצמאותה של איראן ברוח המגילה האטלנטית. חרף זאת שמינשר זה עורר שמחה מובנת באיראן, הרי שלא היה בו משום התחייבות משפטית מצדן של ארה"ב. שהרי באותה תקופה עמדה הידידות האמריקאית-רוסית בעיצומה של ליבלובה, ורוזוולט לא היה מוכן לנקוט בצעדים מרחיקי לכת כלפי שכנותיה של ברית-המועצות, שהיו עשויים להעיב על הידידות ההדדית. בנקיטת מדיניות זו ניסתה ממשלת ארה"ב להבהיר, כי הסולידריות המלחמתית עם רוסיה שקולה כנגד שאר האינטרסים וההבטחות. בעת ובעונה אחת ניסו האמריקאים למעט בחשיבותו של הלחץ הסובייטי על איראן.
בזמן משבר הנפט שהתחולל בשנת 1944 עקב ביקורו של עוזר שר החוץ הסובייטי בטהראן והעלאת תביעותיו למתן זיכיונות נפט, לחצו גם חברות בריטיות ואמריקאיות לקבלת זיכיונות נפט בדרום-מזרחה של המדינה. המשלחת הסובייטית, שתבעה מתן זיכיון בתחומיה של חברת "כבירי-י ח'וריאן" האיראנית התנגדה, כמובן, להענקת זכיונות לבריטים ולאמריקאים. למעשה, דחתה איראן את כל הבקשות. ראש הממשלה, מוחמד סעד, הסביר, כי כל עוד חונים בממלכה צבאות זרים לא יינתנו זיכיונות כלשהם. הואיל וה"טודה" פתחה במסע תעמולה נמרץ ובהפגנות נגד הממשלה הצהיר השגריר האמריקאי בטהראן, כי זוהי זכותה של ממשלת איראן לסרב למתן זיכיונות. יתר על כן, לאחר פיטוריו של ד"ר מילספאוו אמר דובר השגרירות, כי מילספאוו לא ייצג את ממשלת ארה"ב אלא את עצמו בלבד, ובאור זה יש לראות את הסכסוך בינו לבין ממשלת איראן. למרות נקיטת צעדים אלה, נראתה המדיניות האמריקאית כמשלימה עם הלחץ הסובייטי, בבחינת הכרח לא יגונה. כתוצאה מכך אכזבו ארה"ב את איראן, שראתה בהן, כאמור, בעל ברית פוטנציאלי ו"כוח שלישי" ניטראלי.

4) אפגניסטן
במלחמת העולם השנייה נקטה אפגניסטן עמדה ניטראלית. בעוד שבפרוס המלחמה העולמית הראשונה הורגשה בממלכה ההררית פעילות תורכו-גרמנית ענפה, הרי שהפעם נסתם הגולל במהירות רבה על פעילות הסוכנים הנאציים, עם כיבושה של איראן על ידי בעלות-הברית. בלחץ בריטי-סובייטי הסכים כנס ראשי השבטים להיעתר לתביעת המעצמות בדבר מעצם של נתיני מעצמות הציר. בכך נמנע מאפגניסטן גורלה של איראן, שנקבע עקב סירובה להיעתר לתביעות דומות. ככל שגברה המצוקה הכלכלית ברוסיה עקב התקדמות הנאצים, כן הוחמר מצבה של כלכלת אפגניסטן, שהייתה סמוכה אצל מוצרי היצוא הסובייטיים. במקביל לכך התעמקה תלותה של הממלכה ביבוא ההודי ובהשפעה המדינית הבריטית. עד שנת 1944 התהדקו היחסים המסחריים במידה רבה ואפשרו את חלישתה של בריטניה על אימונו של הצבא האפגאני ואספקת ציודו בשלהי המלחמה העולמית ואף לאחריה. מומחים בריטיים תפסו עמדו מפתח בתחומי הטקסטיל, ענפי התקשורת והחינוך. בשנת 1948 הועלו הצירויות לדרגת שגרירויות. אפגניסטן רכשה בהדרגה מונופול על ענף תעשיית עורות-כבשים והתחרתה בצורה רצינית עם מוצריה של ברית-המועצות. חלק ניכר מהיצוא האפגאני נועד לארה"ב. עם עליית רמת-החיים בכללותה וביצוען של מספר תכניות פיתוח ציבוריות התגבר הצורך בהכנסת רפורמות כלליות, נוכחת הצלחותיהם של המבצעים הכלכליים הסובייטיים באסיה המרכזית, אשר הוצגו לראווה לעיני משלחת אפגאנית שביקרה בטשקנט.
בשנת 1946 התפטר האַשִם ח'אן, ראש הממשלה השמרני של אפגניסטן, והוחלף על ידי אחיו הצעיר מחמוד שאה ח'אן, שנודע כבעל נטיות ליברליות. זה האחרון העניק חנינה לעצורים מדיניים ונקט בשורה של צעדים חינוכיים כגון-פתיחת המכללה של כאבול (1946), הרחבת רשת חינוך היסודי ופתיחת מספר מוסדות חינוך לבנות, למרות התנגדותם של חכמי-הדת. כדי לרכך את התנגדותם פתחה הממשלה מכון להכשרת אנשי-דת צעירים למרות הבהובי הקידמה שהורגשו בממלכה, נשארה אפגניסטן עד היום ועד בכלל המדינה המוסלמית הנחשלת והמפגרת ביותר. הזעזועים המדיניים הגדולים, שפקדו את המזרח-התיכון לאחר מלחמת העולם השנייה, פסחו רובם ככולם על הממלכה ההררית הנידחת הזאת.

5) סוריה ולבנון

הלבאנט בשלטון ממשלת וישי
לסירובה של ממשלת צרפת הימנית לאשר את החוזה הצרפתי-סורי משנת 1936 הייתה השפעה שלילית על החיים המדיניים בסוריה. מפלגת "הגוש הלאומי"" שמילאה תפקיד מכריע במדיניות הפנים הסורית בשנות ה-30, בהנהגת האשם אל-אתאסי, ג'מיל מרדם ופארס אל-חורי, החלה להתפורר. אנשי "אל-אסתקלאל", אותו פלגה קיצוני של "הגוש", תבעו עצמאות לאלתר. מנהיגם היה שוכרי אל-קוותלי. בו בזמן חזר לפעילות מדינית ד"ר עבד אר-רחמן שאהבנדר, מפעילי המרד בשנים 1925-7. שאהבנדר, שעשה שנים מספר בגלות מצרים, הידק את קשריו עם הבריטים, וניהל תעמולה עזה נגד "הגוש הלאומי" באמצעות סיעתו החדשה – "המפלגה הקונסטיטוציונית". כתוצאה מכך חלו משברים תכופים בממשלה הסורית, שהתבטאו בחילופי גברי לסירוגין. ב-7 ביולי 1939 הגיש נשיא סוריה, האשם אל-אתאסי, את התפטרותו. שלושה ימים לאחר מכן פיזר הנציב העליון הצרפתי החדש, גבריאל פֶאו (Pueaux), את בית-הנבחרים, ביטל את החוקה ומינה מועצת מנהלים ששלטה במדינה בפיקוחו הישיר. מבצע זה לווה בהחזרת מעטרה ליושרה של מדיניות "ההפרד ומשול" המסורתית: חודשו המימשלים הנפרדים למחוזות הר-הדרוזים ולודקיה, וכן הוקם מינהל מיוחד לחבל הג'זירה, לאורך הפרת הסורי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמצאה סוריה בכבלי משטר צרפתי ישיר, ללא הבדל עקרוני ממשטר הכיבוש הצבאי ששרר עם תום מלחמת העולם הראשונה. הנציב העליון נהג ביד תקיפה והעמיד מחוץ לחוק מספר ארגונים פרו-נאציים, וכן אסר על קיומה של המפלגה הקומוניסטית, שקיבלה מעמד חוקי עוד בשנת 1936.
אמצעים דומים ננקטו בלבנון מיד עם פרוץ המלחמה. גם כאן פוזר בית הנבחרים, החוקה בוטלה והממשלה הודחה. במקומה התמנה מושל מיוחד שהיה כפוף במישרין לנציב הצרפתי. בניגוד לסוריה נשאר הנשיא הלבנוני אלפרד נקאש על כנו, והמשיך לשתף פעולה עם הצרפתים.
מסתבר, אפוא, שעם פרוץ המלחמה חזרו הצרפתים וחיזקו את מעמדם בסוריה ולבנון, לאחר שביטלו את החוקות והשליטו משטר ישיר. אם כי בסוריה ובלבנון לא נתקלו הצרפתים, לפחות למראית עין, באופוזיציה פעילה, הרי שלאמתו של דבר, שררו בשתי המדינות הלכי רוח עוינים לצרפת ואוהדים למעצמות הציר. מבחינה זו לא היה כל הבדל בין סוריה ולבנון לבין עיראק ומצרים. אדרבא, לסורים וללבנונים היו נימוקים משכנעים לנטור איבה לצרפת, שכן "בגידתה" של זו האחרונה ומסירת חבל אלכסנדריה לתורכיה לא נמחה מזיכרונם. יתירה מזאת, אי-אישורם של החוזים משנת 1936 חשף את צביעותה של צרפת, מנקודת הראות של הסורים והלבנונים גם יחד. מייד עם פרוץ המלחמה הוטל, למעשה, על סוריה ולבנון משטר צבאי. הצרפתים ריכזו כוח צבאי ניכר, שנודע בכינויו כצבא-הלבנט, בשתי המדינות. חייל זה אורגן ונוהל על ידי המצביא הצרפתי, הגנרל ווייגאַן (Weygand), שהוזעק לצרפת בפרוס שנת 1940 לאחר התמוטטות הקווים הצרפתיים בפני עוצבות השריון הגרמניות. משנכנעה צרפת ביוני 1940 בפני גרמניה הנאצית עבר השלטון על סוריה ולבנון לידי אנשי וישי. רוב רובם של הקצינים והחוגרים של חיל המצב הצרפתי בלבאנט שמר אמונים לממשלת וישי וסירב לשתף פעולה עם יחידות "צרפת-החופשית" מיסודו של הגנרל דה-גול. גישה זו מוסברת בחלקה ברגשות האיבה "הטריים" שרחש הסגל הצבאי והאזרחי הצרפתי בלבנט לבריטניה. הצרפתים לא שכחו עדיין את התמיכה בריטית בשלטונו קצר-הימים של פייצל בדמשק. יתר על כן, הבריטים הואשמו בטיפוח המרד הדרוזי הגדול ובעידוד התנועה הלאומית, במיוחד לאחר חתימת החוזה האנגלו-עיראקי משנת 1930. יש לזכור, כי מנהיגי הכנופיות הערביות מא"י מצאו בחלקם מקלט בסוריה ובלבנון, שהוו בסיס נוח למדי להמשך פעולות הטרור שלהם בא"י בסוף שנות ה-20 ובמרוצת שנות ה-30. מבין מנהיגי הכנופיות הללו יש להזכיר את פַוְזי קאוקג'י הלבנוני, שהיה פעיל בשנת 1936 בארגון הכנופיות הערביות בא"י; עמיתו לדעה היה המופתי הירושלמי לשעבר, חג' אמין אל-חוסייני. פושע מלחמה זה ניהל להלן תעמולה אנטי-בריטית ואנטי-ציונית מ"המשרד הערבי" בברלין.
מכל מקום, בחודשי יולי-אוגוסט קוו עדיין שליטי סוריה ולבנון הוִישָאִיים למנוע השתלטות בריטית על ארצות ממשלם. דא עקא, שתכניותיהם של הגרמנים היו שונות: לבנון וסוריה נועדו, לדידם, לשמש מקפצה אסטרטגית לקראת פלישה רבת-מימדית למזרח-התיכון. בל נשכח שבתקופה זו הצליחו הנאצים. להשתלט על יוון ולהאחז באי-כרתים. ואכן, באוגוסט 1940 הגיעו נציגי ועדת שביתת-הנשק הגרמנית-איטלקית לבירות על מנת לרתום את סוריה ולבנון למאמץ המלחמתי של מעצמות הציר ולהכשיר את בסיסיהן הצבאיים לקראת פלישה גרמנית. סוכנים גרמניים ואיטלקים פשטו בלבנט וניהלו תעמולה ענפה נגד בעלות-הברית, אשר מצאה אוזן קשבת בקרב הערבים. בראש אותם סוכנים עמד פון-הֶנְטיג, רב-תַכְכָן מנוסה שפעל באיראן ובאפגניסטן בפרוס מלחמת העולם הראשונה, והועמד עתה בראש מבצעי המודיעין הנאציים בדמשק כנציג משרד החוץ הגרמני. מבחנם של שלטונות וישי בלבנט חל במאי 1941, שעה שהגנרל דֶנץ, הנציב העליון הווישאי, התיר לגרמנים להחיש תגבורות אוויריות ויבשתיות למרד רשיד עאלי בעיראק דרך סוריה ולבנון. היתר זה הפר לחלוטין העמדה הניטראלית המוצהרת שננקטה על ידי ממשלת צרפת הווישאית.

הלבאנט בין השנים 1941–1945
הפרת הניטראליות מצד שלטונות סוריה ולבנון גדשה את הסאה. כתוצאה מכך פלשו כוחות בריטיים ו"צרפתיים חופשיים" לסוריה וללבנון, בפיקודם של גנרל וילסון (Wilson) וגנרל קאַטרו (Catroux). כוחות אלה הונחו על ידי יחידות סיירים של הפלמ"ח. לאחר כחודש ימים של קרבות עזים הציע הגנרל דֶנץ, מושל הלבאנט מטעם שלטונות וישי, שביתת-נשק, שנחתמה ב-14 ביולי 1941. סוריה ולבנון הפכו לאזורי כיבוש בריטיים הכפופים לפיקוד הבריטי המזרח-תיכוני העליון. אזורי הכיבוש החדשים הוכללו בגוש השטרלינג החל מספטמבר. בכך סולקה הסכנה של נעיצת טריז גרמני בלב לבו של המרחב הערבי. ביום הפלישה, הינו ב-8 ביוני, פרסם הגנרל קאטרו הצהרה לעמי סוריה ולבנון, ובה הובטח להחיש את חיסולו של משטר המנדט ולהעניק עצמאות למדינות תוך ניהול מו"מ בין "צרפת-החופשית" לבין המדינות הנ"ל לשם הגדרת יחסיהן ההדדיים. הצהרת קאטרו לוותה בפרסום הצהרה דומה על ידי הבריטים בקהיר. להלן מונה קאטרו על ידי הגנרל דה-גול כמפקד וכנציגה של "צרפת החופשית" בארצות הלבאנט. תואר זה ירש את תואר הנציב העליון המנדטורי. כן יופו ידי קאטרו לנהל מו"מ על חתימת חוזים עם סוריה ולבנון בהקדם האפשרי. להלכה, לא היו חילוקי דעות בין הבריטים והצרפתים בעניין עתידן של ארצות הלבאנט. למעשה, התחדשה התחרות הישנה-נושנה ביניהם, אלא שהפעם נמצאו הבריטים בעמדת כוח עדיפה, שכן "צרפת החופשית" הייתה בעלת ברית תלויה בבריטניה וסמוכה על שולחנה.
כפי שידוע כיום, רחוקים היו יחסיהם של צ'רצ'יל ודה-גול מלהיקרא לבביים. הבריטים ראו בכיבושן של ארצות הבלאנט שעת כושר מצוינת לחזק את עמדתם בהם ולהצר את צעדי "צרפת-החופשית". בעוד דה-גול וקאטרו מנסים לדחות את הקץ ולשהות את חתימת חוזי העצמאות המובטחים, לחצו הבריטים על דחיקת הקץ והאצת התהליכים הללו. במדיניותם זו קוו הבריטים לקנות את ליבם של הערבים ולשמוט את הקרקע תחת רגליהם של בני-בריתם. הגישות השונות של הבריטים והצרפתים לא ניתנו ליישוב בנקל, למרות חילופי האיגרות בין השר הבריטי לענייני המזה"ת, ליטלטון (Lyttelton) והגנרל דה-גול. אמנם באיגרות אלה וכן בהצהרתו של צ'רצ'יל בבית-הנבחרים, הכירה בריטניה במעמד הבכורה של צרפת בלבאנט והכחישה את האינטרס הבריטי באזור זה, להוציא את "הרצון לנצח במלחמה". ברם בכך לא הפיגו הבריטים את חששותיהם המוצדקים של הצרפתים. היפוכו של דבר, מינויו של הגנרל אדווארד ספירס (Spears) כראש המשלחת הבריטית בלבאנט רק הוסיף להעכיר את יחסיהן של שתי המעצמות. ספירס, נציג האסכולה הבריטית האנטי-צרפתית שהתבלט גם בגישתו העוינת ליישוב היהודי בא"י, בחש בקלחת הלבאנט ברוב כישרון וחיבל מזימות כנגד השלטון הצרפתי, תוך שיתוף פעולה הדוק עם הלאומנים הערביים.
ב-28 בספטמבר 1941 הכריז הגנרל קאטרו על עצמאותה של סוריה וריבונותה, תוך הטעמת זכויותיה למנות שגרירים ונציגים דיפלומטיים בחו"ל, לארגן את כוחותיה הצבאיים, ולתאם את מדיניותה עם המאמץ המלחמתי של בעלות-הברית. כן הובטח להחליף הצהרה זו בחוזה של קבע בין צרפת לסוריה. הצהרת עצמאות דומה פורסמה ב-26 בנובמבר 1941 ונועדה ללבנון. כדי לתנות תוקף להכרזות אלה ביקש קאטרו מהנשיא הלבנוני אלפרד נקאש להישאר על כנו. בסוריה – נתבקש השייח' תאג' אד-דין אל-חַסַנִי לכהן על הפלסטינאים. אולם "המפלגה הלאומית הסוציאליסטית" לא הייתה עשויה מיקשה אחד. הזאַע אל-מג'אלי, למשל, שהיה בשעתו איש צמרת במפלגה זו, הוצא משורותיה לאחר שהצטרף כשר לממשלת תופיק אבו אל-הודא (אוקטובר 1954). אבו אל-הודא עצמו נחשב לאחד מוותיקי הגוורדיה האמונה על בית האשם, עוד משלהי מלחמת העולם הראשונה, שעה שמילאה תפקידים כלכליים בממשלת פייצל בדמשק (1920). להלן הצטרף לעבדאללה, בעבר-הירדן המזרחי ומונה לראש-ממשלתו בשנת 1931.¹⁰ אבו אל-הודא הקשיש ואל-מג'אלי הצעיר ממנו צידדו בשלהי שנת 1955 בצירופה של ירדן ל"ברית-בגדאד". אולם בשנה קריטית זו עברה הנהגת המפלגה לידי סוליימאן אנ-נאבולסי, אשר גיבש את מדיניותה האנטי-בריטית והעוינת ל"ברית-בגדאד", ובאורח טבעי נטה לצדד במצרים ובקו הניטראלי סטי במדיניות הבין-ערבית.
באוגוסט 1955 הוקמה גם מפלגת האחות של "אל-בע'ת" הסורי, הלא היא "מפלגת התחייה הערבית הסוציאליסטית הירדנית".¹¹ בראש מפלגה זו עמד עבדאללה אר-רִמַאווי, רישומה של מפלגת "אל-בעת'" הירדנית לא היה מורגש בחיים המדיניים הפנימיים, שכן היסודות הלאומיים והפרו-נאצריים התרכזו סביב מנהיגותו של סוליימאן אנ-נאבולסי, מנהיג "מפלגת האומה". בספטמבר 1959 ניבעו הבקיעים הראשונים בהנהגתה הכלל-ערבית של מפלגת "אל-בעת'", לאחר פיזור המפלגות ב"חבל-הסורי" של קעיים ומעברו של מישל עפלק ללבנון. באותו חודש נערכו הטיהורים הראשונים של נאצר בממשלת "החבל-הסורי". ההנהגה הכלל-ערבית של "אל-בעת'" הוציאה משורותיה באותה עת את עבדאללה אר-רמאווי עקב דבקותו בנאצר, וכתוצאה מכך התפלג הסניף הירדני ונחלש. המפלגה הקומוניסטית בירדן הייתה חלשה שבעתיים מקודמתה. היא הוקמה, כנראה, בשנת 1948, ובראשה עמד פואד נצאר, מורה יליד נצרת, אשר פעל בסוף שנות ה-30 ובתחילת שנות ה-40 בסניפה המחתרתי של המפלגה הקומוניסטית בעיראק. בשנת 1943 חזר נאצר לארץ-ישראל, וכתוצאה מכך מלחמות מדינות ערב בישראל אורגנו כנראה, בתאים הקומוניסטיים המחתרתיים בגדה המערבית של הירדן.
בסיכום, אין לייחס חשיבות מכרעת לפעילות המדינית הפנימית בירדן. רישומן של המפלגות המועטות לא ניכר במיוחד הן במדיניות הפנים והן במדיניות החוץ של ירדן, להוציא את שנת 1955-6, שעה שירדן ניטלטלה בין הפטיש המצרי לבין הסדר העיראקי של "ברית-בגדאד".

ירדן מרצח עבדאללה ועד חתימת "ברית-בגדאד" (יולי 1951 – פברואר 1955)
חיסולו של המלך עבדאללה (ביולי 1951) על ידי מתנקש קנאי מעבר-הירדן המערבי סימל לא רק את קץ התקופה הפטריארכאלית והיציבה-כביכול של שלטון המלך ההאשמי, אלא גם את ירידתה של ירדן כגורם פעיל במזרח הערבי. הרצח בוצע מתוך מניעים קנאיים-לאומיים ובהשראתו של אמין אל-חוסייני, יריבו הארץ-ישראלי הוותיק של עבדאללה עוד מתקופת המנדט הבריטי. עם מותו של עבדאללה נגוזו חלומותיהם של הבריטים אודות "סוריה רבתי" בחסות האשמית ובהדרכה בריטית. יתרה מזאת, מעמדם של הבריטים עצמם בירדן התרופף והלך מאמצע שנות ה-50 ואילך, וירדן הפכה למוקד של תסיסות וסערות, כשידם של המצרים על העליונה ברוב המקרים.
עבדאללה היה מדינאי מעשי ודבקותו בבריטים הייתה מלאה. מעשיותו המדינית התגלתה פעמים מספר בקריירה הארוכה שלו. בשנות ה-20 המוקדמות נמנע עבדאללה מלנקום את נקמת פייצל אחיו, אשר הודח על ידי הצרפתים משלטונו בדמשק. הוא גם ויתר על כס המלכות העיראקי שנועד לו לטובת אחיו, והסתפק באמירות עבר-הירדן המזרחי בחסותה של בריטניה. בשלהי מלחמת ארץ-ישראל ניסה עבדאללה להגיע לכלל הסדר עם ישראל בשורה של פגישות חשאיות שנערכה בינו לבין מנהיגים ישראליים. למרות שנציגיו השתתפו בשנת 1945 ביסוד "הליגה הערבית" לא שפרו היחסים בין עבדאללה לבין מדינות ערב האחרות. חתירתו המתמדת למימוש תכניות "סוריה רבתי", סיפוח הגדה המערבית של הירדן למלכותו, והכרזת שלטונה הריבוני של ירדן על ירושלים העתיקה – הוו גורמים מתמידים להחרפת סכסוכיו עם רוב מדינות ערב, ובמיוחד עם מצרים וסעודיה. ההתנגשויות המתמידות בין עבדאללה לבין שליטי ערב האחרים הגיעו כמעט עד לכלל גירושה של ירדן מ"הליגה-הערבית". מכיוון שמגמותיו הפאן-ערביות של עבדאללה הזדהו לחלוטין עם שאיפותיו האישיות, הרי ש"הליגה הערבית", ומצרים בראשה, נראו לו כמכשולים שיש לעקפם. ואכן, עוד באוקטובר 1945, חודשיים מספר לאחר יסוד "הליגה הערבית", התייחס עבדאללה בהצהרותיו בבוז גלוי לארגון זה, אשר היה לדידו חסר כוח ביצוע. בפרוס שנת 1947 הכריז עבדאללה במפורש, כי כל כולה של "הליגה הערבית" אינו אלא כלי שרת מצרי. משך כל תקופת שלטונו נמנע עבדאללה מלהצטרף לתכנית הביטחון הקיבוצי של "הליגה". יחסיו עם מצרים היו, כאמור, רדופי משברים, והגיעו לשיא מתיחותם יוכלו להסדיר את הבעיות השנויות במחלוקת. דא עקא, שהטיעון הצרפתי היה לזרא למנהיגי סוריה ולבנון. המשבר הראשון פרץ דווקא בלבנון, לאחר שב-8 בנובמבר 1943 אישר הפרלמנט הלבנוני את ביטולם של כל אותם סעיפי החוקי שהקנו מעמד יתר לצרפת כמעצמה מנדטורית. יומיים לאחר מכן נקט הנציג הצרפתי החדש הֶלֶה (Helleu) בצעדים תקיפים, ועצר את הנשיא בשארה אל-ח'ורי, ראש ממשלתו ריאד אצ-צולח, ומספר שרים. כן, ביטל את החוקה. כראש המדינה והממשלה מונה אמיל אֶדֶה, מדינאי פרו-צרפתי מובהק, שכיהן בשנת 1929 כראש הממשלה הלבנונית. התגובה הלבנונית לא אחרה לבוא: הוכרזה שביתה כללית ופרצו מהומות דמים. תחת לחלץ בריטי גובה והולך נאלץ דה-גול לפטר את הֶלֶה ולהחזיר את קאטרו על מנת ליישר את ההדורים.
בסוריה חלו אירועים דומים אם כי פחות חמורים. עוד בנובמבר 1943 החליט בית-הנבחרים הסורי על ביטול סעיף 116 בחוקה. ב-24 בינואר 1944 נערך טקס חגיגי, ובו נשבעו נשיא המדינה וחברי בית הנבחרים אמונים לחוקה הסורית, בהשמיטם באופן הפגנתי את סעיף 116. אולם בסוריה, כאמור, לא חלה הידרדרות מרחיקת לכת, כיון שהצרפתים, למודי הניסיון המר בלבנון, הקדימו וחתמו על הסכם עם הממשלות הסורית והלבנונית (ב-22 בדצמבר 1943). הסכמים אלה העבירו את זכויותיהם של הנציגים הכלליים הצרפתיים לידי הממשלות המקומיות. במרוצת שנת 1944 חוסלה יתרת זכויותיהם של הצרפתים, להוציא את שליטתם של "היחידות המיוחדות"-המודיעיניות. אולם צרפת עדיין התעקשה וסירבה לחתום על הסכמים סופיים עם סוריה ולבנון כל עוד לא הובטחו האינטרסים הצרפתיים היסודיים בלבאנט, כלומר אבטחת בסיסים אוויריים וימיים וזכות ארגונם של הצבאות הסוריים והלבנוניים, וכן אבטחת הזכויות הכלכליות והתרבותיות המיוחדות לצרפת. חתימת חוזי העצמאות נדחתה, אפוא, לשנת 1946.

6) עבר-הירדן

כללי
אמירות עבר-הירדן המזרחי נדחקה לשולי המאורעות שפקדו את המזרח התיכון ערב מלחמת העולם השנייה ובעיצומה. בעיות ביטחוניות כמעט ולא היו בנמצא, פרט להדיפת אי אלה שבטי נודדים שפשטו מהמדבר. לעומת זאת, התקינו הבריטים מחדש את מסילת הברזל החג'אזית שנמתחה בתחומי האמירות. חשיבותה של מסילה זו מבחינה תעבורתית הייתה מצומצמת ביותר, הן מחמת צרותה והן בגלל חוסר חידושה של המסילה בתחומי סוריה וחג'אז.
המיעוטים השונים שהתגוררו בעבר-הירדן, כגון 30,000 ערבים נוצרים, 6,000 צ'רקסים וקבוצות קטנות של דרוזים, תורכמנים ובהאים, לא הוו מטרד פנימי, שכן רישומם הכללי היה בטל בששים בקרב האוכלוסייה המפגרת של האמירות, שנאמדה בכ-340,000 תושב בשנת 1944. במשך רוב שנותיה של המלחמה עמד בראש הממשלה העבר-ירדנית תופיק אבו אל-הודא, איש שלומו ואמונו של האמיר עבדאללה. אבו אל-הודא, שנולד בעכו ב-1894 ולמד משפטים בקושטא, השתתף במלחמת העולם הראשונה כקצין צבא תורכי, ולהלן נטל חלק בממשלת פייצל בדמשק. עם התמוטטות משטרו של פייצל הצטרף אבו אל-הודא לעבדאללה, ומ-1926 החל להתבלט בתפקידים מינהליים שונים. ב-1931 מונה לראשונה כראש ממשלתו של האמיר עבדאללה, וכיהן לסירוגין בתפקידים בכירים עד להתאבדותו ב-1956.
במעמדו החסוי של עבדאללה לא חלו, למעשה, כל שינויים עקרוניים בתקופת מלחמת העולם. בשנת 1938 תיקנו הבריטים מספר תיקונים בחוקה, ואילו ביוני 1941 תוקן ההסכם הבסיסי של בריטניה ועבר-הירדן משנת 1928. תיקון זה הסיר את המגבלות בדבר הרחבתו של "הלגיון-הערבי". אם בשנת 1939 נמנו חייליו של הלגיון ב-1600 לוחמים, הרי שבמרוצת המלחמה הוגדלו התקנים, וחיילי הלגיון הוצבו כחילות משמר על מתקנים בריטיים בארץ-ישראל, בעיראק ובמתקני הנפט שבדרום-מערב איראן. עם גידולו של "הלגיון הערבי" הוגדל התקציב הכללי של האמירות, כ-70% מכלל ההוצאות נועדו למימונו של הלגיון ולהחזקתו (בשנת 1943-4). כל ההוצאות הצבאיות שולמו על ידי מקורות בריטיים. מלחמת העולם השנייה לא הגיעה, כאמור, לפתחה של עבר-הירדן וכמעט ולא הורגשה באמירות. למרות זאת נטל "הלגיון הערבי" חלק סביל במאמץ המלחמתי הכללי. מבחן האש הראשון בתולדותיו של חייל זה, שאומן ונוהל על ידי קצינים בריטיים, חל במאי 1941, שעה שטור ממוכן של הלגיון הצטרף לכוחות הבריטיים המאולתרים, אשר חשו לעיראק לדכא את מרד רשיד עאלי. לאחר שמבחן אש זעיר זה עבר בהצלחה התירו הבריטים, כזכור, את הגדלת תקנו של הלגיון. לפרק זמן קצר הפכה רבת-עמון לעיר מקלט לפמליית המלוכה העיראקית ולמדינאים הפרו-בריטיים האחרים שנסו מעיראק מפני רשיד עאלי. לאחר מכן שבה העיירה אל מנוחתה ושלוותה. ברם, תוצאותיו של מרד רשיד עאלי השפיעו בעקיפין על עבר-הירדן, שכן הבריטים לא רק שחיזקו את "הלגיון הערבי", אלא אף סיימו את סלילת דרך המדבר חיפה-בגדאד, אשר חלק ניכר ממנה עבר בתחומי האמירות. המחנות הצבאיים ושדות התעופה ברבת-עמון ובמַפְרַק נועדו לשמש בסיסים צבאיים בריטיים בנתיבי הסהר-הפורה.
בתחום היחסים הבין-ערביים החלה לעלות קרנו של עבדאללה למרות תלותו המוחלטת בבריטניה. הסיבה לכך נעוצה במוניטין שיצאו ל"לגיון-הערבי" כחייל הערבי היחידי, שאומן וצויד במסגרות מודרניות. אם בשנות ה-20 חשש עדיין עבדאללה לעורו מפני פשיטה אפשרית של גדודי הווהאבים של אבן-סעוד, הרי שבשנות ה-30 המאוחרות התהפך הגלגל. האמיר העבר-ירדני החל לטפח רעיונות בדבר "סוריה רבתי", בשים לב לחתרנות הבריטית בסוריה ומתוך תקווה כמוסה לזכות מן ההפקר. אולם מאחר והאמיר השאפתני היה כבול לחלוטין לפיקוח הבריטי, הרי שהיה ברור לחלוטין, כי תכניותיו המרחביות לא יגיעו לכלל ביצוע, אלא אם כן יושג אישור בריטי. המדיניות הבריטית בסוריה, ככל שניסתה לערער את מעמדה של "צרפת החופשית", מעולם לא הרחיקה לכת עד כדי החזרת העטרה ההאשמית ליושנה בדמשק. לעומת זאת פיצו הבריטים את עבדם הנאמן בכיבודים ובגינוני טכס למיניהם. ב-1944 הבטיחה בריטניה להצעיד את עבר-הירדן לקראת עצמאות עם תום המלחמה. ואכן, בפרוס שנת 1946 הצהיר נציג בריטניה באו"ם, כי עבר-הירדן תזכה בקרוב בעצמאותה ולכן אין לראות בה שטח חסות. ב-22 במרץ 1946 נחתם בלונדון הסכם בריטי-עבר ירדני שהעניק "עצמאות" לעבדאללה במתכונת החוזה האנגלו-עיראקי משנת 1930. הבריטים התחייבו להגדיל את תמיכתם השנתית ב"לגיון-הערבי" ולהגן על האמירות מפני כל תוקפנות זרה. כתוצאה מכך הכתיר עבדאללה את עצמו בתואר מלך ב-25 באפריל 1946.

7) מצרים

מצרים בין השנים 1939–1942
ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה לא חל כל שינוי מהותי במערך הכוחות הפנימיים במצרים. משני צידי המתרס של הזירה הציבורית ניצבו מפלגת ה"ופד" לעומת מפלגות הארמון והסיעות שפרשו מה"ופד" והתפלגו בינן לבין עצמן. הבריטים ניהלו כבימים ימימה את מדיניות "ההפרד ומשול" שלהם, כשהם נוטים, בדרך כלל, לתמוך ביריביו המושבעים של ה"ופד", אשר גילו יחס מתון יותר לבריטניה בעיצומו של המאבק לשחרור לאומי. באפריל 1938 נחל, כזכור, ה"ופד" את הכישלון הראשון בתולדותיו בבחירות, ובלית ברירה נדחק לאופוזיציה. תבוסתו של ה"ופד" נזקפה בחלקה לירידת מתח המאבק שלו לאחר חתימת החוזה האנגלו-מצרי משנת 1936. אולם בשנים הספורות שקדמו לפרוץ מלחמת העולם הופיע, כמתואר לעיל, גורם חדש במזרח-התיכון. בדמותן של גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית. מטבע הדברים, שהופעתו של גורם רב-עוצמה זה בזירה האזורית שינתה את הנתונים המדיניים במזרח-התיכון, והעניקה קלפי מיקוח חדשים בידי שליטיה של מצרים. עיני המדינאים המצריים נפקחו, כביכול, לראות את אפשרויות התמרון המדיני שניתנו להם בחסדי שמיים. בעוד שהקואליציה האנטי-ופדיסטית שבשלטון גילתה נטייה גוברת והולכת לנצל את ההזדמנות החדשה, הרי שבצמרת ה"ופד" האופוזיציוני רווחה הדעה, כי יש לתמוך בבריטניה במלחמתה תמורת שטרות התחייבות שייפערו עם תום המלחמה. בין שתי הגישות הללו שררה השקפה שלישית – "ניטראלית", שהעדיפה להמתין ולראות איך ייפול דבר, ולאחר מכן לכוון את האוריינטציה המדינית לעבר הצד המנצח. מכל מקום, מסתבר כי מבחינה תעמולתית, לפחות, הייתה ידן של מעצמות הציר על העליונה. בשנתיים שקדמו למלחמת העולם שקקה מצרים מזרם גואה והולך של סוכנים, דיפלומטים ומומחים נאציים שנהרו לקהיר לביקורי "רצון-טוב" ו"גילויי-ידידות". בין המשכימים לפתחה של קהיר ראוי להציע על שר התעמולה הנאצי גֶבֶלס, שלא פסח על מצרים. האיטלקים, לעומת זאת, הסתייעו בגייס חמישי פוטנציאלי בן 60,000 אוכלוסין איטלקיים, שחלשו על עמדות מפתח כלכליות ומסחריות במצרים. ספק רב אם המצרים יכלו להפיק תועלת מניצחונן של מעצמות הציר, אולם קרוב לוודאי, שהחלשתה של בריטניה הרוותה אותם נחת וסיפקה את רגשות האיבה המסורתיים שלהם.
החל מספטמבר 1939 השליטו הבריטים מצב צבאי במצרים וקיימו צנזורה חמורה. לאחר הפעלת לחץ כבד ניאותה ממשלת מצרים לנתק את יחסיה הדיפלומטיים עם גרמניה (ב-4 בספטמבר 1939) ועם איטליה (ביוני 1940). בתוקף החוזה האנגלו-בריטי מ-1936 הפכו הבריטים את מצרים לבסיס צבאי ענק וחלשו על נתיבי התעבורה למיניהם ושדות התעופה. למעלה מ-1/2 מיליון חיילים בני תריסר אומות ויותר עברו במצרים או חנו בה בזמן מן הזמנים של המלחמה. נמל אלכסנדריה ואזור תעלת סואץ הפכו למתחמים מוגנים ביותר ולעורקי אספקה בעלי חשיבות עליונה במלחמת העולם השנייה. קהיר הפכה לצומת עצבים דיפלומטי בינלאומי ולמרכז כלכלי בעל חשיבות ממדרגה ראשונה. בכרך זה פעל המשרד הבריטי המזרח-תיכוני בראשותם של ליטלטון, קייסי ולורד מוין. דיפלומטים וכלכלנים אמריקאיים פרשו את רשת מבצעיהם במסגרת "החכר והשאל" מקהיר. הבירה המצרית אירחה לסירוגין מדינאים ומצביאים שונים כגון רוזוולט, צ'רצ'יל, צ'ואנג-קאיי-שק ואינונו, אשר נועדו יחדיו בסתו של שנת 1943.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה שלטה במצרים קואליציה אנטי-ופדיסטית של "הסעדים" ו"הליבראלים-הקונסטיטוציוניים" בראשות עלי מאהר,¹² מדינאי "בלתי-תלוי" מאנשי אמונו של פארוק, אשר הגה חיבה גלויה למעצמות הציר. השנתיים הראשונות של המלחמה נסתיימו, כזכור, בתבוסות מוחצות של בעלות-הברית ובהתמוטטותה הפתאומית של צרפת. במשך כל אותה תקופה דאג השגריר האיטלקי בקהיר, הרוזן מאַצוליני, ללבות את אש האיבה המצרית נגד בריטניה. משנכנסה איטליה למלחמה ביוני 1940 לחצו הבריטים על ממשלת עלי מאהר להכריז מלחמה על איטליה. אולם תביעה זו נתקלה בהתנגדות מוחלטת. כתוצאה מכך נאלץ עלי מאהר להתפטר (22 ביוני 1940). יורשיו בשלטון היו אף הם מנאמני בית-המלוכה: חסן צברי (יוני-נובמבר 1940) וחוסיין סירי פחה, שעמד ברשות שתי ממשלות (נובמבר 1940 – פברואר 1942). חסן צברי ניאות לנתק את היחסים עם איטליה אולם סירב להכריז מלחמה עליה. שירותי הביטחון הבריטיים דאגו לאתר את הסוכנים הפעילים מקרב האוכלוסייה האיטלקית ולאסרם. באוגוסט 1940 פלשו האיטלקים לראשונה למצרים, אולם שופרות התעמולה שלהם הכריזו השכם והערב, כי מלחמתם מוגבלת רק נגד בריטניה. כתוצאה מכך סירבה הממשלה המצרית להכריז מלחמה על איטליה. בינתיים הדפו הכוחות הבריטיים אל החילות האיטלקיים מתוך תחומי מצרים (דצמבר 1940), וכבשו את חבל קירנייקה באגפה המזרחי של לוב. בעיית שילובה של מצרים במערכה נגד מעצמות הציר נדחתה אפוא עד לאפריל 1941, שעה שהגנרל הגרמני רומל נטל את הפיקוד העליון על צבאות הציר במדבר המערבי וחדר שנית למצרים. המתקפה של רומל עוררה תסיסה רבה בקרב המצרים, ובעיקר בקרב פיקודם הצבאי. במאי 1941 סוכל ניסיון הבריחה של הגנרל עזיז אל-מצרי, לשעבר הרמטכ"ל המצרי, שעמד בקשר עם מעצמות הציר וסיפק להם אינפורמציה מודיעינית. הבריטים טענו, כי אל-מצרי, אשר מטוסו יורט ליד קהיר, ניסה לעבור אל קווי האויב, או להצטרף למרד רשיד עאלי בעיראק. קבוצה אחרת של קציני מטה מצריים העבירה לידי הנאצים את תכניות ההגנה הבריטיות של נאת המדבר סיווה, בגבול מצרים-לוב. מכל מקום, למרות הבגידות המצריות והפעילות הענפה של הסוכנים הנאצו-פאשיסטיים במצרים לא לבשה האווירה האנטי-בריטית במצרים צורה של מרד גלוי, שכן הבריטים השכילו להשתלט מבעוד מועד על המשטרה והצבא המצריים ולקיים בידיהם צנזורה חמורה על העיתונות. יתר על כן, בראש בתי-הדין המעורבים באלכסנדריה הועמד קטגור בריטי, שנהג ללא סנטימנטים בסוכנים נתיני חוץ.

שלטון ה"ופד" בחסדי הבריטים
אולם בפרוס שנת 1942 הוחמר המצב הצבאי בחזית המדבר המערבי. בשלהי ינואר שבאותה שנה פרצו עוצבות השריון של "הקורפוס האפריקאי" את הקווים הבריטיים בקירנייקה ובנע'אזי, בירת החבל, נפלה בידי רומל, שהמשיך בהתקדמותו המהירה לעבר הגבול המצרי. "המחנה השמיני" היה נתון בבהלת נסיגה חפוזה. עובדות אלה הביאוהו לשינוי מהיר בהערכת המצב הבריטית לגבי מדיניות הפנים במצרים. מעיני הבריטים לא נעלמה העובדה, כי ה"ופד", שספג את מפלתו הראשונה בבחירות בשנת 1938, נדחק לקרן זווית אופוזיציונית ומנהיגיו צמאי-השלטון התאוו בכל מאודם לחזור לזירה המדינית. יתר על כן, למרות מפלתו הנ"ל נשאר ה"ופד" המפלגה העממית הגדולה ביותר במצרים. ככל שהקואליציות האנטי-ופדיסטיות צדדו במעצמות הציר במרוצת השנים 1939–1942, כן גברו הלכי הרוח הנגדיים בקרב צמרת ה"ופד", שהייתה מוכנה לשתף פעולה במידה רבה יותר עם היריב הבריטי השנוא תמורת טובות הנאה שלטוניות מיידיות והבטחות בלתי-מחייבות בדבר פינוי הצבא הבריטי ממצרים עם תום המלחמה.
ההיסטוריה של שנת 1936 חזרה ונשנתה ב-4 בפברואר 1942, אלא שהפעם התאפיין שיתוף הפעולה בין הבריטים ל"ופד" בתנופה יתרה ובהחלטיות. לבריטים לא היה קשה לשכנע את נחאס פחה להסכים עקרונית למינויו כראש ממשלה. ואכן, בעוד השגריר הבריטי מַיילס למפסון ומפקד הצבאות הבריטיים במצרים מוסרים אולטימאטום למלך פארוק לאשר את מינויו של מוצטפא אנ-נחאס, שנוא נפשו, או לגלות מהמדינה, הקיפו יחידות שריון בריטיות את ארמון המלך ולא הותירו לו ספק כלשהו בדבר כוונותיהם של הבריטים. פארוק נאלץ להיכנע וראשות הממשלה נמסרה לנחאס, בחסדי הבריטים. נחאס כונן את ממשלתו מבלי לשתף את נציגי המפלגות האחרות, למרות הפצרותיו של פארוק. חזרתו של ה"ופד" לשלטון פתחה פתח למשטר של שחיתות ונפוטיזם, שהתבטא בין השאר בסרבול מנגנוני ובאי-יעילות משוועת. אולם התפתחות זו הייתה צפויה מראש, ולא הייתה שקולה – מבחינת הבריטים – בתועלת המדינית שהבריטים הפיקו משלטונו של נחאס. מבחינה מפלגתית פנימית יצא שכרו של ה"ופד" בהפסדו, שכן חל בשורותיו פילוג נוסף, ואנשי מכרם עובייד פרשו מהמפלגה בהקימם את "הגוש הופדי הבלתי-תלוי".
צפיותיהם של הבריטים לא עלו בתוהו עם העלאת ה"ופד" לשלטון, שכן מוצטפא אנ-נחאס הלך בתלם ושיתף פעולה אתם לאורך כל החזית. אמנם ממשלת נחאס לא הכריזה רשמית מלחמה על גרמניה ואיטליה, אולם סייעה לשלטונות הבריטיים והייתה להם לעזר רב בשמירת השקט הפנימי: אוהדי מעצמות הציר רוסנו, עלי מאהר הושם במעצר בית, וממשלת ה"ופד" שיתפה פעולה עם הבריטים בתחומי התחבורה, העבודות הציבוריות והביטחון השוטף. פלוגות מצריות שמרו על מתקנים צבאיים ושחררו חיילים בריטיים לתפקידים קרביים. למרות שיוקרתו האישית של נחאס ירדה לשפל המדרגה וזוהרו של ה"ופד" הועם כמעט כליל, המשיכו הבריטים לתמוך במפלגה זו ולמנוע משברים פנימיים. ממשלת ה"ופד" הגיעה, בין השאר, למספר הישגים בלתי-מבוטלים: באוגוסט 1942 נכנס לתוקפו חוק השימוש בלשון הערבית, שהקנה לשפה זו מעמד ממלכתי רשמי, ואיפשר פיקוח מינהלי יעיל יותר. בסיוע הבריטים הצליחה הממשלה לאזן זמנית את התקציב, לשפר את מצב האספקה ולהסדיר את ענייני החובות האפותקאיים. באוגוסט 1943 נקשרו לראשונה יחסים דיפלומטיים בין מצרים לברית-המועצות. בשלהי הסתיו של שנת 1944 חוסלה כליל הסכנה הנאצו-פאשיסטית לאחר הניצחונות של בעלות הברית בצפון-אפריקה. ככל שהמלחמה קרבה לקיצה כן גברה הנימה הלאומנית בקרב חוגי האופוזיציה במצרים. גם ממשלת ה"ופד" נאלצה להחרות-להחזיק אחר התביעות לפינוי מצרים וסודן. מבחינת הבריטים סיים ה"ופד" את תפקידו, ולכן יכלו הם להשקיף בשלוות נפש על פיטוריו של נחאס על ידי פארוק (אוקטובר 1944) והחזרתם של הסעדים לשלטון. בינואר 1945 נערכו בחירות חדשות שהוחרמו על ידי ה"ופד", וכתוצאה מכך עלתה לשלטון קואליציה מנומרת של יריבי ה"ופד" המסורתיים בצירוף סיעות חדשות, כגון אנשי מכרם עובייד. בראש הקואליציה הועמד אחמד מאהר, מנהיג המפלגה הסעודית. אחמד מאהר טרח להוכיח את ידידותו והערצתו לבריטים על מנת להבטיח את מקומה של מצרים בקרב האומות-המאוחדות. הואיל וועידת "שלושת הגדולים" שהתקיימה ביאַלטה (בפברואר 1945) התנתה את קבלתן של המדינות לאו"ם בהצטרפות למלחמה נגד מעצמות הציר, הזדרז אחמד מאהר לעשות כן. אולם בעודנו קורא את הכרזת המלחמה באוזני צירי בית-הנבחרים המצרי נרצח על ידי קנאי לאומני. את מקומו בראשות הממשלה תפס חברו למפלגה, פהמי אנ-נוקראשי.

8) חצ"א ערב

ערב הסעודית
ערב הסעודית לא נטלה חלק במלחמת העולם השנייה אלא הסתפקה בעמדה ניטראלית. רק בשלהי שנת 1941 ניתק אבן-סעוד את יחסיו עם גרמניה ואיטליה לאחר הפעלת לחץ בריטי עליו. בדרך כלל, נטה אבן-סעוד לטובת מעצמות המערב. בדצמבר 1941, עם כניסתן של ארה"ב למלחמה, נראה היה לאבן-סעוד, כי ההכרעה הסופית תפול לטובתן של בעלות-הברית. כחצי שנה לפני כן סירב שליט המדבר לשתף פעולה עם רשיד עאלי והשיב ריקם את פני נציגו נאג'י אס-סוויידי. שיקוליו של אבן-סעוד התבססו הן על טובת ההנאה הכלכלית שהפיק מחברות הנפט האמריקאיות שפעלו בממלכתו והן על רצונו להימנע מהרגזת המוסלמים ההודיים בעוד צבא יפן מידפק על פתחה המזרחי של הודו. בעיצומה של מערכת אל-עלמיין שיגר אבן-סעוד את בנו, האמיר מנצור, לקבל את פני היחידות ההודיות-מוסלמיות שחזרו מהקרב. מכאן ואיך היה ברור לחלוטין, כי אבן-סעוד הטיל את יהבו על ארה"ב וחברות הנפט האמריקאיות. תביעותיו הכספיות של המלך סעודי התעצמו והלכו בד בבד עם גבור הקרבות בזירת האוקיינוס השקט. הנפט הסעודי הפך לפריט אסטרטגי בעל חשיבות עליונה, ולא לחינם עשו ארה"ב מאמצים להשפיע על אבן-סעוד. עוד באפריל 1941 נפגש נציג עראמק"ו בדחיפות עם הנשיא רוזוולט על מנת לזרז את מתן המלווה לסעודיה, בערבותה של חברת הנפט. 425 מיליון הדולרים שהוענקו לערב הסעודית הצילו את הממלכה מפני פשיטת רגל. גם ממשלת בריטניה לא קפצה את ידה והעניקה לאבן-סעוד סכומים שנתיים, שהגיעו בשנת 1945 לכלל 2.5 מיליון ליש"ט.
לא ייפלא, אפוא, כי העמדה הניטראלית של אבן-סעוד הפכה בהדרגה לניטראלית אוהדת לבעלות-הברית. האמריקאים דאגו שאהדה זו לא תהיה אפלטונית, שכן בשנת 1943 נידונה האפשרות של פינוי בסיס האוויר האמריקאי בעבדאן שבאיראן, והיה צורך למצוא תחליף על מנת לקיים תחנת ביניים בין קהיר לבין הודו. אזור הנפט של חברת עראמקיו סביב דהראן נמצא כשר לתכלית זו. עתה החלו האמריקאים במבצעי שכנוע ממושכים שנועדו להפיג את חששותיו של אבן-סעוד מפני הפרת עמדתו הניטראלית עם מתן האישור לבניית הבסיס בדהראן. ראשון "המשכנעים" היה הגנרל רויס (Royce), מפקד האוויריה האמריקאית במזרח-התיכון, אשר השכים לפתחו של אבן-סעוד באר-ריאד' בדצמבר 1943. בשנה שלאחר מכן הופיע קולונל הוסקינס (Hoskins), סוכן מיוחד של ארה"ב, בערב-הסעודית. במקביל לכך, התנהלו חילופי איגרות ממושכים בין הנציגות האמריקאית בג'דה לבין אבן-סעוד. מכל מקום, בפרוס שנת 1944 החלה בנייתו של בסיס דהראן, שנמשכה עד שנת 1946 ועלתה לאוצר האמריקאי ב-4 מיליון דולר. הוסכם, כי בסיס האוויר יועבר מקץ 3 שנים לידי ערב-הסעודית.
התהדקות הקשרים בין ארה"ב לבין סעודיה הקיפה שטחים רבים: ב-1942 סיירה משלחת חקלאית אמריקאית בממלכה לשם סקר בעיות ההשקאה וניצול מי-התהום בנאת המדבר אל-ח'רג'. בראש משלחת זו עמד טוויצ'ל (K. Twitchell) שנה לאחר מכן, בעת ביקורו של גנרל רויס באר-ריאד', הגיעה משלחת צבאית אמריקאית שנטלה לידיה את ארגונו ואימונו של הצבא הסעודי, בשיתוף עם הבריטים. אבן-סעוד שיגר בעת ובעונה אחת את בניו – פייצל וח'אַלִד – לארה"ב כדי שיכירו מקרוב את בעלת בריתו החדשה. האינטרס האמריקאי בערב-הסעודית הגיע בפרוס שנת 1945 לשיא פסגתו, וכתוצאה מכך נערך מפגש היסטורי בין רוזוולט ואבן-סעוד על סיפונה של אוניית-מלחמה אמריקאית שעגנה בתעלת סואץ (פברואר 1945). הייתה זו הפעם הראשונה ששליט המדבר יצא מתחומי ממלכתו. בפגישה זו העלה אבן-סעוד את טענותיהם של הערבים נגד היהודים בפרשת ארץ-ישראל, ומסתבר שטיעונו נחל הצלחה ומצא אוזן קשבת אצל רוזוולט, שכן הנשיא האמריקאי הצהיר לאחר מכן, כי היה סיפק בידו ללמוד את הבעיה.

מעבר לחלק ג'