חלק א': המזרח התיכון בזמן החדש

פרק א': קווים לאופייה של האימפריה העות'מאנית

השם
כינוייה הרשמי של תורכיה בפי תושביה הינו "Osmanlı İmparatorluğu", אולם בתקופת הזוהר כונתה המדינה בשם "דַוְלַת עֻלִיַה עֻתְ'מַאניֶה", היינו "המדינה הנעלה העות'מאנית". השם הנוכחי בתקופה הרפובליקנית הינו "תורכיה" (Türkiye). שם זה הופיע לראשונה בלטינית בסוף ימי-הביניים. להלן התקבל השם על ידי הדיפלומטים האיטלקיים כ"Turchia", ומכאן הועתק ונפוץ בשאר לשונות אירופה. התורכים עצמם השתמשו בשם זה רק החל מהמאה ה-20, עם עלותם של "התורכים הצעירים" לשלטון. עם הקמתה של הרפובליקה הפך השם לכינוי הרשמי.

ההשפעות השונות

כיוון שהאימפריה העות'מאנית נוסדה, כידוע, כממלכה מוסלמית על ידי שבטים תורכיים שנהרו מאסיה המרכזית, על חורבותיה של הממלכה הסלג'וקית, שמרכזה היה בפרס, ומאחר שהאימפריה העות'מאנית התרחבה וירשה את כל שטחי קיסרות ביזנטיון, להוציא את איטליה וספרד, לפיכך יש לראות בראשונה אימפריה מזרחית ואירופית בעת ובעונה אחת. ברור, אפוא, שהשפעות שונות ומשונות עיצבו את מוסדותיה של האימפריה העות'מאנית במרוצת הדורות.

מה היו מקורותיהן של ההשפעות השונות?

• המסורת התורכית הטרום-מוסלמית: במסורת זו התבלטו קווי האופי-הצבאיים שאפיינו את חברות השבטים הנודדות בערבה המרכז-אסיאתית. הכושר הצבאי, המשמעת הקפדנית וקבלת ההכרעות המשפטיות והצווים של הפיקוד והממשל מציינים את המסורת של השבטים התורכיים בתקופת הנדידות מחוץ לתחומי ממלכת האסלאם ("דאר אל-אסלאם"). כישרון הממשל וניהולו וכן הראייה המדינית המפוכחת נורשו אף הם ממסורת קדומה זו.
• המסורת המוסלמית-ערבית: התאסלמותם של התורכים מרצונם הטוב, ולא מתוך כפייה או כניעה, היוותה גורם נכבד בפרשת השתלטותם על המזרח-התיכון, צפון-אפריקה וארצות הבלקן. ראוי לציין, כי קבלת האסלאם קדמה להתארגנותם הצבאית והמדינית של התורכים כעם, והיא התקיימה שעה ששבטיהם נדדו צפונה ומזרחה מגבולותיה של הח'ליפות המוסלמית. המרת דתם של התורכים הייתה תהליך משולב וממושך, שנתעצם עקב חדירתם של סוחרים מוסלמים לערבות במזרח-אסיה והשתלטותם על דרכי המסחר, בד בבד עם הופעתם של מיסיונרים מוסלמים מעבר לנהר אוקסוס (אמו-דריא) במרכז אסיה. מקצתם של הנודדים התורכים הורשו להתיישב בגבולות הממלכה הסמאנית-מוסלמית, תמורת התחייבותם להגן על גבולותיה מפני קרוביהם הנודדים. תהליך העברתם של עבדים תורכיים, שנותקו ממשפחותיהם, לארצות האסלאם עוד במאות ה-8–10 אחה"ס, ומינויים לקצינים ולמושלים לאחר שאוסלמו, הגביר את השפעתם עוד בתקופת ח'ליפות בני-עבאס, והכשיר את הקרקע לאיסלומם של הסלג'וקים והעות'מאנים, אשר חדרו לתחומי המזרח-התיכון. לאחר מכן, גלי השבטים התורכיים למיניהם קיבלו את האסלאם הסוני מהאסכולה הח'נפית מהמסורת המוסלמית-ערבית. מכאן ינקו התורכים שני עקרונות יסוד: ראשית, אימצו לעצמם את התפיסה העיונית אודות משפט אלוהי כיסוד חברתי קובע. שנית, ראו ברעיון הממשל עקרון מוסרי-אידיאליסטי. כתוצאה מכך, התפתחה שמרנותו של החוק שקיבל מימדים נוקשים החל מהמאה ה-4 לאחר ההג'רה.
• ההשפעה הססאנית: מקורותיה התקבלו בח'ליפות העבאסית שמרכזה היה בבגדאד ועקרונותיה אודות השליט השפיעו רבות על תפיסת השליט, ייחודו והאלהתו באימפריה העות'מאנית. כן התקבלו בירושה מספר פרטים בדפוסי הארגון של חצר סולטאן וממשלתו.
• המסורת הסלג'וקית: בסוף המאה ה-11 התקיימו ארבע מדינות סלג'וקיות עצמאיות במזרח התיכון, כשהיציבה מכולן הייתה המדינה האנטולית. אולם כל המדינות הסלג'וקיות הוו מרכזים מוסלמים חשובים שהוטבע עליהן חותמה של התרבות והמנהל הפרסיים. ההשפעה הפרסית הייתה מכרעת בעיצוב דפוסי המנהל והממשל אצל הסלג'וקים, שחסרו את הרגש הלאומי המלכד. המקור החשוב ביותר לניהול המדינה ומוסדותיה בתקופה הסלג'וקית היה ספרו של הווזיר הפרסי נט'אם אל מֻלכּ, וזירו של מאלכ שאה. מקור זה, "ספר המדיניות" ("פיאסת נאמה"), היווה שולחן ערוך לשליטי האימפריה העות'מאנית בראשית שלטונם, והוא השפיע אף על סדרי השלטון בתקופת הזוהר של האימפריה.
• הממשל הממלוכי במצרים: התבטא בעיקר בתחום היחסים הפיאודליים ובשיטת ניצולם של העבדים והכשרתם לשמש בתפקידי מפתח במדינה העות'מאנית, הן במסגרות האזרחיות והן במסגרות הצבאיות.
• ההשפעות הביזנטיות: המסורות הביזנטיות היוו מקור השפעה חשוב ביותר על האימפריה העות'מאנית, שכן העות'מאנים לא רק שעמדו במגע ממושך ורצוף עם קיסרות ביזנטיון אלא שאף כבשו לבסוף את שטחיה ובירתה. ההשפעות הביזנטיות התבטאו בעיקר בשטחי החקיקה החילונית, במנגנוני הביורוקרטיה הענפים, בטכסי החצר המפוארים, שנודעו להם חשיבויות מדיניות ולא רק ייצוגיות, וכן בקביעת דפוסי מנהל המסים וארגון הגייסות.

משקלן של ההשפעות השונות
בעוד שאין עוררין על עוצמת ההשפעות השונות של האימפריה העות'מאנית, ובכלל זה השפעותיה של אירופה הנוצרית, הרי שמשקלן היחסי של ההשפעות השונות על האימפריה העות'מאנית נתון במחלוקת. מרבית ההיסטוריונים המערביים סבורים, כי ההשפעה הביזנטית הייתה המרשימה ביותר, במיוחד מאז שנת 1453, שעה שהבירה העות'מאנית הועתקה מאדריאנופול לקושטא. ההיסטוריונים התורכיים חולקים על הנחה זו, ומטעימים את השפעתם הבולטת של המסורות המזרחיות על האימפריה. עם זאת, אין הם מתעלמים מהדמיון הבולט שהתקיים בין מנגנוני האימפריה העות'מאנית וקיסרות ביזנטיון. אולם רישומה של השפעה מנהלתית זו הייתה קיימת, לדידם, עוד לפני שנת 1453, ובעיקר בתקופה הסלג'וקית, היינו במאות ה-11–12.

מאפיינים של האימפריה העות'מאנית
לפי גרסתם של מספר חוקרים מערביים, היוותה האימפריה העות'מאנית במאות ה-16–17 דספוטיה שהוגבלה ונתמכה על ידי החוק הדתי המוסלמי. לאמיתו של דבר, התאפיינה דספוטיה זו במתכונת צבאית לוחמת, שנתמכה ונתחמה על ידי החוק הדתי, אולם הוגבלה על ידי אי-יעילותו של מנגנון הממשל והמדינה. כפי שכבר הוכח, לא התכחשו העות'מאנים באף תקופה מתקופות קיומם המדיני למהותה היסודית של מדינתם כמדינה לוחמת, הנושאת את דגל האסלאם ובשורתו אל מעבר לתחומי העולם המוסלמי. תחושת הבשורה והכיבוש ("סייף אל-אסלאם") הביאה לתפיסת הייעוד של התורכים כלוחמים (ע'אזים) וכחלוצי האסלאם מול הנצרות באירופה. במלחמת קודש זו (ג'יהאד) להשלטת האסלאם על אירופה הנוצרית השתלבו שני יסודותיה הבסיסיים של הקיסרות העות'מאנית: רוח הלוחמה והכושר הצבאי התורכי עם תנופתה של דת האסלאם. אולם האימפריה העות'מאנית ששולהבה ברוח זו נמצאה לקוייה ומפוצלת מבחינות רבות: אוכלוסייתה הייתה מגוונת ביותר מבחינת הגזע והלשון, המנהגים והדת. אפילו בין המוסלמים התבלטו מעמדות שונים מנקודת ראות משפטית וחברתית: חכמי דת (עֻולמאא), אנשי צבא, פקידים, חצרנים, פיאודלים, בעלי מלאכה שונים וכד'. חרף הדת המשותפת לכולם ניבעו הבדלים בוטים. כן יש לציין את המחיצה הברורה שהפרידה בין בני-חורין ועבדים. זאת ועוד, לא רק האוכלוסייה הייתה מגוונת בתכלית, אלא גם המחוזות המנהליים השונים נבדלו זה מזה בעצם מעמדם המשפטי והכלכלי כלפי מרכז האימפריה ובירתה. בכל מחוז ומחוז ובכל עדה ועדה התבלט ההבדל העקרוני והתחוקתי בבעיית הבעלות על הקרקע. מן הכתוב לעיל מסתבר, כי מכלול התסבוכת החברתית, הכלכלית והמשפטית הולידה, בהכרח, יחסים חברתיים ומשפטיים מגוונים ומסובכים ביותר באימפריה העות'מאנית. ברי אפוא, ששמירת הסדר ודפוסי המנהל אילצו את האימפריה לקבוע סדרי שלטון ומנהל מפורטים, תוך קביעת זכויותיהן וחובותיהן של כל הקבוצות האתניות והדתיות, הן בנפרד והן כלפי הרשות המרכזית. בעיות המנהל והמשפט היו, אפוא, מרובות ומסובכות, ומכאן נבעה חשיבותו העליונה של הראש והראשון מקרב המדעים של העולם המוסלמי-המשפט.

יסודות המשפט העות'מאני

א) החוק הדתי
מוסדות האימפריה העות'מאנית התבססו על ארבעה מקורות חוקיים עיקריים: החוק הדתי, החוק החילוני, הנוהג והמסורת ורצונו של הסולטאן. המקור הנכבד והחשוב ביותר היה החוק הדתי, שכונה על ידי התורכים "אש-שרע אש-שריף", או "אש שריעה". מבחינת החשיבות היה ניתן להקביל את השריעה לכל חוקה בכתב במדינה מודרנית. השריעה התבססה על הקוראן, הסונה, האג'מאע (הסכמת חכמי האסלאם באותו דור) וכן על הקיאס (ההיקש). אולם בפרטים עקרוניים וחשובים נבדלת השריעה מהמשפט המודרני.

• השריעה לא הושתתה על בינת האדם, אלא כללה את צווי-האל, שהם מעבר לתפיסה האנושית. מסתבר מכאן, כי מעמדה של השריעה היה נצחי, ולהלכה אף לא ניתנה לשינוי. מאז התגבשותו של המשפט המוסלמי-הדתי במאות הראשונות לאסלאם, חדלו המוסלמים להכיר עוד ברשות לפרש את השריעה בפירוש עצמי. כל מאמצי חכמי-הדת היו מכוונים להגיש לפירוש "בכוחות עצמם".
• תוכנה של השריעה רחב ביותר ועולה בהיקפו על המשפט המודרני, שכן השריעה מקיפה מצוות שבין אדם לאלוהיו ובין אדם לחברו. העדה המוסלמית מראשיתה לא הייתה עדה דתית גרידא, אלא עדה מדינית. לפיכך דנה השריעה גם ביחסים חברתיים ומדיניים.
• השריעה איננה שיטתית וסדירה לפי המקובל בקבצי-החוקים בארצות אירופה. כן אין היא אחידה ואף אינה מבחינה בין משפט ציבורי לבין משפט פרטי. יתרה מזאת, הלכות האסלאם אינן קובעות בצורה פסוקה איסורים והיתרים, אלא כוללות דרגות ביניים של הרצוי בלבד.
• השריעה הינה עיונית במידה רבה, ועל כן עיקר חשיבותה שייכת למחקר ההיסטורי. עורכיה היו תלמידי חכמים שלא נטלו חלק מעשי בשלטון, אלא פיתחו קבצי תקנות במישור אידיאלי ובלתי מציאותי לחלוטין. צביון זה משתקף בעיקר בפרקי המשפט הציבורי ומשפט המדינה.
• קבצי ה-"פִקְה", החוק הדתי הקלאסי, אינם בבחינת ספרי חוק מודרניים, שהתקבלו באורח רשמי על ידי תהליך של חקיקה, אלא הם היוו קבצים פרטיים, פרי מחקר-מדעי. קבצים אלה נשאו להלן אופי מחייב, הן מחמת יוקרתם של מחבריהם והן מחמת מתן הסכמת חכמי-הדת עליהם.

מסתבר אפוא, שהמשפט המוסלמי-דתי, ששיקף את מצבה של החברה המפגרת והנחשלת בחצ"א ערב במאה ה-7, לא התאים לתנאי מדינה חדשה, ובפרט לתנאי אימפריה נרחבת והטרוגנית. עיקר ליקויה של השריעה נעוצים בתחום המנהל הציבורי.
התורכים, כבני האסכולה הח'נפית, הלכו בתחום המשפט הדתי בעקבות ספרו של מֻלַא חַסְרוּ, תלמיד חכם ידוע במאה ה-15 בימי מחמד השני. חשוב מקודמו היה ספרו של אבראהים אלחלבי ("מֻלתקה אלאבחר", "מפגש הימים"), שחובר בתקופת הזוהר של הסולטאן סוליימאן המפואר (המחוקק), והכיל דיני טהרה, צום, רמדאן, חג' ועד לבעיות הדנות בעדות, מסחר ויחסי מסחר, איסורים שונים וכד'.

ב) החוק החילוני
לשם תיקון החוק הדמי והתאמתו לנסיבות שהזמן גרמן, הוענקו סמכויות לשליט להתקנת תקנות (עֹרְף, örf), ועובדה זו מהווה את מקורו של החוק החילוני. התקנה כונתה בשם "קאנון" (Kanun, שנגזר מיוונית ופירושו – כלל). כינויו של החוק החילוני היה אפוא קאנון או נִט'אם (Nizam). סמכותו של הסולטאן להתקין תקנות בהתאם לצרכי הזמן, לטובת הציבור וברוח השריעה, הסתמכה על היתר מפורש מהקוראן. ברם, סמכות זו של הסולטאן הייתה מוגבלת, שכן כל חקיקה עקרונית חייבת הייתה להתיישב עם החוקים הדתיים שקדמו לה. התוכן של החוקים החילוניים הותאם למרחב המשפטי שלא נכלל בתחומי השריעה. בעוד שזו הראשונה דנה בחוק הפרטי או האזרחי, כלומר בדיני אישות, משפחה, ירושה, חיובים ודיני קניין, הרי שלחוק החילוני ניתן כר נרחב בשטח המשפט הציבורי. הקאנון עסק, אפוא, במשפט המדינה והמנהל הציבורי, ובמידה רבה – בחוק הפלילי. מרחב זה הקיף את מכלול היחסים שבין הפרט למדינה, היחסים הפנימיים שבין רשויות השלטון השונות והיחסים בין היחידות החברתיות השונות. הקאנון הסדיר, בעיקר, את ענייני המשטר הפיאודלי וטכסי החצר והממשלה, שני נושאים שלא נידונו כל עיקר בשריעה. נוסף לכך, דן הקאנון בענייני משטרה, צבא, מנהל כספים ומסים והתחום הפלילי, נושאים שנידונו במקצת בקבצי ה"פקה" והשריעה. נושאים אלה הוסדרו על ידי הקאנון כל אימת הייתה להם נגיעה עקרונית לאושיות המשטר הפיאודלי. בנוסף לחפיפה שבין נושאי הקאנון והשריעה בשטחים מסוימים, מצויות אף סתירות בולטות. דרך משל: הקוראן קבע עונש קטיעת יד עבור גניבה (סוּרָה 5, פסוק 38), ואילו סוליימאן המחוקק העדיף להטיל קנס כספי. מעמדם המשפטי של הזרים אינו יכול להשתוות למעמד המאמינים, לפי השריעה, ואילו תקנות הקפיטולציות ביטלו, למעשה, הגבלה זו.
הסתירות בין החוק החילוני לבין החוק הדתי, ואף התחרות ביניהם, לא הוכרו מבחינה עיונית על ידי המשפטנים העות'מאניים. בניגוד לשריעה שנכתבה בערבית, נכתב הקאנון בתורכית, והוא נושא אף אופי אחר: אין הוא קודיפיקציה של תלמידי חכמים שפיתחו את החוק הדתי, אלא בבחינת חוק מחייב, שהוצא "אד-הוק", לשם הסדרת בעיות יומיומיות על ידי ראשי המנהל העות'מאני, מדינאים ואנשי מעשה. תוקפה של השריעה היה יפה, להלכה לפחות, לעולמים, בעוד שכוחו של הקאנון הוגבל לתקופת ממשלו של הסולטאן. יורשו יכול היה לבטלו, לשנותו או לאשרו. להלכה, אף קאנון לא חייב את יורשי הסולטאן שחקק אותו. בחקיקה חילונית זו לא באו הסולטאן ושריו לחדש חידושים. במקרים רבים ובהרבה תחומים, במיוחד בדיני קרקעות, מסים ומכסים, בא הקאנון ליתן גושפנקא רשמית למצב שהיה שריר וקיים לפני הכיבוש התורכי.

ה"קאַנוּן-נַאמֶה"
תקנות אלה הוצאו בצורת צווים ופקודות סולטאניו ("פרמאן", "חִכְּם"), כתשובה לשאלות או לבעיות מסוימות. תקנות אלה הותקנו על ידי הסולטאנים הראשונים, עת'מאן ואורחאן. בתקופה מאוחרת יותר קובצו תקנות אלה באסופות המכונות "קאנון נאמה", היינו קבצי תקנות חילוניות, שעריכתם, ניסוחם ומידת רשמיותם מוטלים בספק. מסתבר, כי היו קיימים שני קבצים של קאנון-נאמה. הראשון, שכוחו היה יפה בכל האימפריה העות'מאנית, והשני שהתייחס למחוזות מסוימים בלבד. הקובץ העתיק ביותר נערך בימי מוראד הראשון, במאה ה-14, ודן בעניינים צבאיים. שני קבצים נוספים נותרו מימי מחמוד השני, כובשה של קושטא, והם דנו בדרגותיהם, זכויותיהם ותפקידיהם של ראשי-החצר והצבא, וכן טבעו דפוסים לטכסים ולנוסחאות של פניות. כן עסקו במסים וביחסים פיאודליים. מספר נוסף של קאנונים כונסו בתקופת הסולטאנים שמשלו אחר המחצית השנייה של המאה ה-17. הקבצים שנועדו למחוזות מסוימים עסקו בענייני מסים, מכסים וקנסות. בקבצים אלה בולט השוני הרב וההפרדה שבתקנות שבין עיר אחת למישנה.
החוק הדתי והחילוני שנשארו בנפרד, היוו סיוע חשוב בתקופת התיקונים (תנט'ימאת), במאות ה-18–19, בהנהגת חוקים חילוניים וליבראליים, ברוחה של אירופה המערבית, ובתוככי האימפריה העות'מאנית.

נושאי השלטון באימפריה העות'מאנית

הסולטאנים ותאריהם
הסולטאן העות'מאני היה ראש המדינה. תארו בתחילה היה "ביק" (Bej) ולהלן "ביי" (Bey) או "אמיר" (Amir). בתקופת הניצחונות הצבאיים והתרחבותה של האימפריה, ובעיקר בימי ביאזיד הראשון (סוף המאה ה-14), קיבל השליט את התואר "סולטאן" מהח'ליף העבאסי. מימי מחמוד השני ואילך הפך תואר זה לנחלת שליטי בית עת'מאן. היוונים תרגמו כינוי זה ל-"מאֶגַס-אַבְטֶנְטִיס", היינו "האדון-הגדול", תואר שהפך לנפוץ בלשונות אירופה. התואר הערבי "סולטאן" קדם לשם הפרטי, בעוד שהעברת התואר אחר השם הפרטי הינה חידוש תורכי, שהוענק לאשת הסולטאן, לאחותו ולאמו.
התורכים עצמם לא כינו את שליטם בתואר "סולטאן" אלא בתואר "חוּנְקאַר" ("Hünkar"), המהווה שיבוש של תואר פרסי קדום – חונקאר, ופירושו המשוער הוא "צמא-דם" להלכה ו"אדון" למעשה. תואר פרסי נוסף שהוענק לשליט העות'מאני היה "פַאד-שאה" (""Padişah). תארים קדומים יותר נגזרו, כנראה, מהתקופה הטרום-מוסלמית, ונמצאו חרוטים במטבעות עתיקים כ"ח'אן" או "ח'אקאן".

מוצא הסולטאנים
הסולטאנים מתייחסים כולם, החל מעת'מאן וכלה בשליט האחרון, מחמד השישי, לאותה משפחה. כולם היו צאצאיו של עת'מאן מצד האבות, ואילו מצד המהות נזל בעורקיהם דם מעורב, שכן היו סולטאנים שנשאו לנשים נסיכות יווניות ואחרות. למן המאה ה-16 ואילך היו כל הסולטאנים בני שפחות, לרוב נוצריות ולעתים צ'רקסיות. מאותה תקופה ואילך חדלו הסולטאנים להינשא בטכסים דתיים, ואמהותיהם נשארו שפחות. התורכים לא ראו כל פגם בשעטנז הגזעי ובחוסר מוצאה האצילי של האם הסולטאנית.

הסדרי הירושה
בתחילה לא היה נוהג קבוע לגבי הירושה. בדרך כלל, נהגו הסולטאנים הראשונים למנות יורש עצר מקרב בניהם. לעתים תכופות פרצו מלחמות דמים בין הבנים. החל מימי מחמוד השני, כובש קושטא, השתרש המנהג שיורש-העצר העולה לשלטון היה רוצח את אחיו ומתחריו בחניקה בפלצור. נוהג זה הפך למסורת בבית עת'מאן עד לתקופת שלטונו של מחמד הרביעי (1648), שעה שרצח האחים הופסק, ובמקום זאת נכלאו הנסיכים בכלא-מסורג (Kafes) (כלוב). אולם עד המאה ה-18 המשיכו לקטול את האחים החורגים, בני נסיכויות אחרות.
במשך 14 דורות, החל מעת'מאן (1300) ועד לאחמד הראשון בראשית המאה ה-17, עבר כס הסואן מאב לבן, אם כי לא תמיד עלה לשלטון הבן הבכור. עם מותו של אחמד הראשון (1617) לא נותר בן בוגר, והנסיכים הקטנים לא היו מסוגלים לעמוד בראש האימפריה הגדולה. בלית ברירה, הומלך אז מוצטפא הראשון, אחי הסולטאן המת, שלא נכלא ב"קָפֶס", כיוון שלא היה שפוי בדעתו.
מאז ואילך השתרש הנוהג, שהיה רווח גם בשושלת צ'נגיז חאן המונגולי, שהסולטנות תועבר בירושה לזכר המבוגר ביותר במשפחה המלכותית. נוהג זה קיבל גושפנקא רשמית בחוקה העות'מאנית הראשונה משנת 1876 (סעיף 3). התוצאה המעשית הייתה שבמשך 300 השנים, עד לתחילת המאה ה-20, עלו לשלטון אחים ובני האח המבוגרים ביותר של הסולטאן שנפטר (להוציא שני מקרים). כמעט רוב הסולטאנים במאות ה-17–19 נכלאו בנעוריהם ב"קָפֶס"-מלכותי, כשהם היו מוקפים שפחות, חכמי-דת וסריסים. רבים מהם למדו מלאכות-יד שונות בגבור עליהם השעמום. אולם דא עקא, שעם עלותם לשלטון היו חסרי כל ניסיון מדיני ומנהלי, וכן לקו בהשכלתם הכללית. תופעה זו הייתה רווחה החל מהמאה ה-16.
הבעיה שהדאיגה ביותר את התורכים הייתה אפשרות היכחדותו של בית עת'מאן, שכן התורכים לא יכלו ללכת בעקבות מדינות אירופה ולבחור נסיך חדש באין היורש החוקי. משפחת עת'מאן הייתה משפחת האצילים היחידה באימפריה העות'מאנית. מכל מקום, הוחלט לקדם פני רעה אפשרית ולהעלות לשלטון את בני משפחת גיראי, משפחה תתרית של ח'אנים מחצ"א קרים, במידה ויתם הזרע של בין עת'מאן. כבר בסוף המאה ה-17 פרץ מרד חמור באיסטנבול נגד הסולטאן, והמורדים תכננו ברצינות את הדחת בית עת'מאן והכתרת בית גיראי.

הכתרת הסולטאנים
טכס ההכתרה, שהיה בעל משמעות מדינית והוחג ברוב פאר, נחלק לשניים. תחילה טכס הג'ולוס (Cülüs – ישיבה). במעמד זה נשבעו אמונים לסולטאן הווזיר הגדול, שמעמדו היה דומה לראש הממשלה, ולהלן השייח'ים של האסלאם, ראשי המנגנון הדתי (שבועת האמונים כונתה "בַייעַה"). לאחר מכן ישב הסולטאן החדש על כס מלכותו לפני "שער-האושר", מקום שם קיבל את ראשי המדינה לפי מתכונת קבועה. קדם לכולם ה"נקיב אל אשראף", הלא הוא האציל שמקרב צאצאי מחמד, ולהלן נשבעו נסיך חצ"א קרים מבית גיראי, השייח'ים והחצרנים. מספר ימים לאחר מכן נערך הטכס השני, הלא הוא "חגירת-הסייף" (Kiliş alaye), בסמוך לקברו של אבו-איוב אנ-נצירי, רעו של מחמד, שנהרג במצור הערבי על ביזנטיון בשנת 670. לאחר כיבוש קושטא ב-1453 על ידי מחמד ה- IIמצאו התורכים, כביכול, את קברו של אבו-איוב, שנחשב מאז ואילך לאחד המקומות הקדושים ביותר בבירה, ולידו הוקם אף מסגד. ליד קבר זה נהוג היה ששייח' אל אסלאם היה חוגר סייף ישן למותניו של הסולטאן. טכס החגירה נערך ברוב פאר, ובמקביל לטכסים דומים בקרב מלכי אירופה והממלוכים המצריים. לאחר הטכס הנ"ל היה הסולטאן משתטח על קברי אבותיו באיסטנבול, ולהלן היה עובר בראש תהלוכה חגיגית ברחובות הבירה עד לארמונו.

סמכויות הסולטאנים
בארצות אירופה נחשב הסולטאן כשליט יחיד ומוחלט, אמנם בניגוד לכל מלכי אירופה לא היה כוחו מוגבל על ידי נסיכים ואצילים, לפחות האמור לעיל היה נכון בתקופת הזוהר. במחוזות שבהם התנהל שלטון תורכי ישיר לא הייתה קיימת אצולה אריסטוקרטית במובן המערבי המקובל, היינו משפחות עשירות ומיוחסות ששלטונן המקומי עבר בירושה, להוציא את משפחת עת'מאן בלבד. בני המשפחה המלכותית נשאו שפחות לנשים, ובנות הסולטאנים ניתנו כנשים לפקידי הממלכה הגבוהים, שהיו אף הם עבדים. כל שאר המשפחות התורכיות המיוחסות באנטוליה, כגון הביים והאמירים, איבדו את מעמדן המיוחד כתוצאה ממבנה המנגנון המנהלי והצבאי של האימפריה, מבנה שבו שמשו כפקידים וכקצינים גבוהים רק עבדים, צאצאי משפחות נוצריות על פי רוב. במרוצת הזמנים הופיעו משפחות של פקידים גבוהים ששירותם לסולטאן עבר בירושה, כגון משפחת הווזירים האלבניים קופרולו (Köprülü). פקידים אחרים וחכמי-דת (עֻלמאא) יכלו לשמור על מעמדם במשך דורות ספורים בלבד. האדונים הפיאודליים לא היו בשום פנים ואופן אצילים, ומרבית האוכלוסייה התורכית לא נשאה שמות משפחה. היחידים שהצטיינו בייחוס-אצילי היו השריפים והאמירים למיניהם, צאצאי מחמד, שהיו מרובים בתורכיה, אלא דא עקא שהם היו חסרי כוח מדיני. עם זאת, היו סמכויותיו וכוחו של הסולטאן מוגבלים, למעשה, על ידי הגורמים הבאים: (א) נוהג התקדים והמסורת. כל צו וכל פעולה חשובה שנעשו על ידי אחד הסולטאנים חייבו את יורשיהם. (ב) הקאנונים של הסולטאנים הקודמים חייבו גם הם את יורשיהם.
להלכה הוגבלו סמכויות הסולטאן על ידי השריעה, החוק הדתי. למעשה נעקפו הגבלות השריעה והסולטאנים המיתו נתינים מוסלמים שלא היו עבדיהם גם בלי שפיטה דתית. לפי השריעה הותר למוסלמים בהנהגת העלמאא שלא לציית לסולטאן כל אימת והוא הפר את החוק הדתי. זאת ועוד, שייח' אל-אסלאם היה רשאי להוציא "פתווה" (צו) על הדחת הסולטאן מכס מלכותו. ואכן, בתקופה מאוחרת הודחו סולטאנים רבים. אולם בתקופת הזוהר נרשם רק מקרה הדחה אחד, שעה שביאזיד השני פינה מקומו לבנו יזיד הראשון. בתקופת השקיעה של האימפריה, מימי סלים השני ועד לסלים השלישי, הודחו שישה סולטאנים, לרוב על ידי קציני צבא מתמרדים, ובאישורו של שייח' אל-אסלאם. לפיכך, קשה אפוא להניח, כי מעמדו של הסולטאן העות'מאני היה מעל לחוק. אמנם הסולטאן לא היה אחראי לפני מוסד מחוקקים עממי, אלא כפוף היה במישרין לאלוהים, בבחינת רועה האחראי על צאן מרעיתו. העם נתפס על ידי הסולטאן כפיקדון מהאלוהות, שיש לשמרו ולהדריכו. הדאגה לנתינים נחשבה לא רק כחובה מוסרית-דתית, אלא אף כצורך מדיני. תפיסה זו בדבר חשיבותם של הנשלטים, המהווים את היסוד הכלכלי של המדינה, היוותה את אחת המושכלות היסודיות באימפריה העות'מאנית.

תפקידי הסולטאנים
לאור התפיסה האידיאולוגית אודות סמכויות השלטון של הסולטאן נראו תפקידיו כשיפור מצב הנתינים וסידור ענייני הבריות, ביצוע החוק הדתי ומתן הגנה לגבולותיהן של ארצות האסלאם. הסולטאן היה, אפוא, מנהיג הרשות המבצעת האזרחית והצבאית כאחד. הוא ייצג את האימפריה כלפי חוץ, פיקד בסמכות עליונה על הצבא, מינה את קציני הגייסות ונושאי-התפקידים העיקריים במדינה, וכל הצווים החשובים הוצאו בשמו. נוסף לסמכויותיו הביצועיות, היה גם הסולטאן בעל סמכויות חקיקה והוצאת קאנונים ללא הגבלה, כל אימת ולא עמדו בסתירה לחוק הדתי. בתחום השיפוט רשאי היה השולטאן להעניש לפי ראות עיניו את כל עבדיו הקצינים והפקידים. בתחום השיפוט של נתינים אחרים נשארה הסמכות, להלכה, בידי העלמאא, אם כי למעשה פסקו הסולטאן ובאי-כוחו על דעת עצמם.

הסולטאנים כראשי-הדת
חלוקת הסמכויות בין הסולטאן לבין ראשי הדת היוותה בעיה מסובכת למדי. לפי השקפת ההיסטוריונים המערביים, שרווחה במאות ה-19-20, היה הסולטאן במעמדו של ח'ליף המאמינים המנהיג הדתי של נתיניו בפרט והמוסלמים בעולם בכלל. היה זה, כביכול, מעמד דומה לאפיפיור הקתולי. אולם השקפה זו מופרכת מיסודה. אכן, הסולטאן היה אמנם אחראי לשמירת החוק ולביצועו וכן מינה, פיטר ומימן את שייח' אל-אסלאם ויתר כוהני הדת הראשיים; הוא גם ירש מקיסר ביזנטיון את זכות האישור של בחירת הפטריארכים הנוצריים, וכן דיכא והעניש מינים וכופרים למיניהם. ברם, כל התפקידים הללו ניתנו לסולטאן בתור שליט כל-יכול של אימפריה מוסלמית, ולא בתור ח'ליף, שכן לסולטאן חסרה כל סמכות רוחנית מפאת חוסר השכלה תיאולוגית. היוצא מזה, כי לא הייתה לו כל סמכות לפרש את החוק הדתי ולהכריע בענייני אמונה. אף השתתפותו בתפילת יום שישי (Selamilk) ובחגים המוסלמיים האחרים אינה הופכת עדיין את הסולטאן למנהיג הדתי העליון, שכן הסולטאן לא שמש מעולם אמאם, היינו מנצח על התפילה, אלא נכח והתפלל בתא המלכותי כאחד העם, בהנחייתו של האמאם שניהל את התפילה. התיאוריה הממזגת את מעמד הסולטאן בח'ליף נוצרה על ידי משפטנים עות'מאניים, כנראה בסוף המאה ה-18, וקנתה לה מהלכים בארצות אירופה. תיאוריה זו מסתמכת על הדעה הבלתי-מבוססת שהח'ליף העבאסי האחרון בקאהיר העביר את סמכויותיו הנעלות לידי סלים הראשון, כובש מצריים, ב-1517. אליבא דאמת, השתמשו הסולטאנים העות'מאניים בתואר ח'ליף עוד לפני שנת 1517. עד למאה ה-19 נשא תואר זה אופי של כבוד והיווה מעיין מונח נרדף לתואר סולטאן. רק בשלהי המאה ה-18 החלו סולטאנים מייחסים חשיבות מיוחדת לתואר הח'ליף כדי להצדיק את סמכותם הרוחנית לגבי מוסלמים שמחוץ לגבולות האימפריה העות'מאנית. לפי הסכם קוצ'וק-קיינרג'י מ-1774 הפסיד הסולטאן את חצ"א קרים לטובת רוסיה והוא היה מעוניין לקיים בידיו סמכות מה לגבי מוסלמי חצ"א קרים. מכאן ואילך ובמרוצת המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הפך תואר ח'ליף המאמינים כלי נשק פאן-אסלאמי בימי הסולטאנים במלחמותיהם במדינות אירופה. גיאות הסיסמה הפאן-אסלאמית חלה בימי עבד אל חמיד השני (1876–1909).

מעמד הסולטאנים באימפריה העות'מאנית
שגשוגה של מונרכיה מוחלטת מותנה בעיקר במיומנותו ובכושרו של השליט. דברים אלה קיבלו משמעות מיוחדת באימפריה העות'מאנית, שעה ש-10 הסולטאנים הראשונים, במשך למעלה מ-250 שנה, היו אישים דגולים ומוכשרים. אולם בין תקופת שלטונם של סלים השני וסלים השלישי, במאה ה-18, התמעטו הסולטאנים המוכשרים והמצליחים. מוחמד השלישי היה אחרון הסולטאנים שקיים שלטון של ממש במחוזות האימפריה השונים. שכן גם אחר עלותם על כס המלוכה נהגו הסולטאנים להסתגר בארמונותיהם, ולהפקיד את השלטון הממשי בידי וזירים, חצרנים, קציני-צבא, סריסים ונשים. עד למאה ה-16 נהגו הסולטאנים לשבת בראש ה"דיוואן", היינו הקבינט הממשלתי העות'מאני. להלן לא השתתפו הסולטאנים ברציפות בישיבות הקבינט, אלא הסתגרו כמשקיפים בלבד מאחורי אשנב מוזהב, והסתפקו במעקב אחר הדיונים. הווזירים הגדולים ניהלו את ישיבות ה"דיוואן" ונהגו לדווח בכתב לסולטאנים על תוצאות הדיונים (Takrir). משלהי המאה ה-16 ואילך נוהלו ישיבות ה"דיוואן" ללא נוכחות הסולטאן. גם תפקידו של הסולטאן כמצביא הצבאי העליון הועבר בתקופת השפל לידי הווזיר הגדול. במאה ה-17 מילא הסולטאן מחמד הרביעי את תפקיד המפקד הצבאי בצאתו למלחמה, אולם הייתה זו הפעם האחרונה לכהונת הסולטאן בתפקיד זה. פעילותו של הסולטאן שותקה, למעשה, על ידי טכסי חצר מפוארים ומסורבלים שנורשו מקיסרי ביזנטיון. טכסים אלה יצרו חיץ אטום בין הסולטאנים לבין נתיניהם. ראשוני הסולטאנים נהגו לקבל לראיון כל נתין מבני העם שהביע את חפצו בכך, בדומה לאמירים הערביים בפרוס התקופה המוסלמית. אולם לאחר כיבוש איסטנבול בוטל המנהג הנ"ל, והחלה הסתגרות הסולטאנים בארמונותיהם. גם שרירי מדינות זרות זכו להתקבל לעתים רחוקות בלבד על ידי הסולטאן. מהמאה ה-15 ואילך נהגו הסולטאנים לסעוד עם בני-משפחותיהם בלבד. מהותו של הסולטאן נתפסה כ"צל אלוהים עלי האדמות". הוא לא היה נישא מבני האדם, אלא הטיל עליהם אימים בהתחפשו לעתים מזומנות ובשוטטו ברחובות הבירה. כל מי שהעז להטיל דופי בסולטאן במעמד מקרי ברחוב התחייב בהתזת ראשו. עם זאת יש לציין, כי התרחקותו של הסולטאן מהשלטון המעשי וניתוק מגעו עם העם – סייעו להגברת יראת הכבוד והפחד בעיני הנתינים. כל המשברים המדיניים והמפלות בשדות הקרב נזקפו לחובתם של הווזיר הגדול וראשי השלטון האחרים, מנקודת מבטם של ההמונים.

חלוקת מוסדות הממשל העות'מאניים
ההיסטוריון פול-המאר חילק את מוסדות השלטון באימפריה העות'מאנית לשתי קבוצות עיקריות: (1) המשרות המיוחדות (מֻנאסִב ח'אסה), (2) המשרות הכלליות (מֻנאסִב עַאמַה). לכאורה, נראה שיש הבדל בין שתי הקבוצות הללו; למעשה, לא היה הבדל רב בין נושאי-המשרות והחלוקה הנ"ל לא עמדה במבחן המציאות, הואיל והייתה קיימת מוביליות בין שתי הקבוצות. חלוקת מוסדות שלטון שנייה מצביעה על מוסדות שלטון חילוניים לעומת מוסדות שלטון דתיים. קבוצת המוסדות החילוניים כללה, מלבד הסולטנות, את ענפי החצרנות, הפקידות המרכזית והמחוזית וגרעיני צבא-הקבע, רגליים, פרשים וימייה. אנשי קבוצת המוסדות השלטוניים החילוניים חלשו על מירב המשרות החשובות, להוציא את רשות השיפוט הדתי וענייני הזרים באימפריה העות'מאנית. קבוצת המוסדות השנייה כללה שופטים, פוסקי-הלכה מוסלמית וכן מורים וכלי קודש. חלוקה זו אינה חופפת את הסיווג המוסלמי הרווח בין מושכי-העט לבין תופסי החרב. באימפריה העות'מאנית היה נעוץ ההבדל היסודי בין שתי קבוצות המוסדות והאישים – במוצאם ובהכשרתם. בעוד שהשופטים, הפוסקים, המורים וכלי-הקודש היו, בדרך כלל, בני-מוסלמים, בוגרי מדרשות ובני-חורין, הרי שהקבוצה הראשונה כללה נוצרים לשעבר ונוכרים, אשר עברו לשירותו של הסולטאן. המעבר מקבוצה אחת למישנה היה נדיר ביותר.
התחרות בין שתי הקבוצות גרמה לעיתים קרובות למתיחות. אולם יחד עם זאת, נשמר מאזן הכוחות באימפריה ונמנעה השתלטות בני הקבוצה האחת על השנייה במשך זמן רב. עם זאת, אין להשוות את יחסי אישי המוסדות החילוניים והדתיים למאבק שבין הכנסייה והמדינה באירופה: ראשית, מעולם לא התקיימה באסלאם "כנסייה" מבחינה תחוקתית. שנית, המוסדות באימפריה העות'מאנית השתלבו בשילוב ובמיזוג הדוקים. כך, למשל, היה הסולטאן ממנה ומפטר את שייח' אל אסלאם; וכיוון שהחוק הדתי תפס חלק נכבד מחוק המדינה, בניגוד לאירופה של ימי הביניים, הרי שהשופטים והעלמאא היוו חלק בלתי-נפרד ממנגנון המדינה, ומילאו תפקידים של פקידים ממש. לעתים קרובות היו הם מעיין מפקחים ממשלתיים על פעולות שונות של הפקידות המחוזית והמקומית.

עַבְדֵי-הַשַעַר-העליון¹
בימים הראשונים של המדינה העות'מאנית הורכב הכוח הצבאי בעיקרו מבני שבטים תורכיים שפלשו לאנטוליה וממתנדבים מוסלמים למיניהם, ואילו הפקידות הגבוהה של הממלכה הצעירה כללה ברובה חכמי דת. אשר לחצרנים – הרי שבתקופה הראשונה היו הם מתי-מעט ומשקלם המדיני לא הורגש. במרוצת הזמנים פגה ההתלהבות הדתית בקרב העם למלחמות קודש ולכיבושים. מספר המתנדבים לשירות צבאי התמעט, ולעומת זאת גבר יצר ההתרחבות הטריטוריאלית של הסולטאנים. הם נזקקו אפוא לצבא קבע מאומן ומתורגל. התרחבות שטחי האימפריה באסיה ובאפריקה הולידה את הצורך בפקידות ענפה ומאומנת. בד בבד עם התפתחויות אלה הפכו הביים העות'מאנים משליטים בעלי אורח חיים צנוע לשליטים מכובדים, וארמונותיהם הצריכו מספר גדול והולך של חצרנים למיניהם, כגון חיילות משמר, משרתים ופקידי חצר.
בהתחשב בנסיבות אלה, חידשו הסולטאנים העות'מאניים את מסורת הח'ליפים העבאסים והסלג'וקים שקדמו להם, ואף הרחיבוה ופיארוה. הם הקימו כוח חדש שהיה קשור הדוקות אך ורק לכס מלכותם. הכוונה היא למעמד של עבדי הסולטאן או "עבדי-השער" (Kappi Kullari, בקיצור – Kullaz).
כיוון שחוקי האסלאם אוסרים, כידוע, על שעבודם של מוסלמים ומאחר שמספר העבדים באנטוליה התמעט במרוצת הזמנים, עקב שחרור רבים מהם ונישואי שפחות למוסלמים בני-חורין, הפך מרחב המלחמה ("דאר אל חַרְבּ") שמחוץ לגבולות הממלכה העות'מאנית למקור הרכש החשוב ביותר של עבדים בלתי-מוסלמים. ואכן, רכשוּ סולטאנים רבים עבדים מקרב שבויי המלחמה. לפי מסורת האסלאם שייכת חמישית משלל המלחמה לסולטאן. אפשרות אחרת לרכוש עבדים הייתה הקנייה או קבלתם כמתת. מתן מתנות הייתה גם דרך מקובלת לזכות בחסדיו של הסולטאן. כיוון שכך, הפכה חטיפת נוצרים מספינות או משיירות מסחריות לנוהג רווח ומקובל. אולם במרוצת הזמן התדלדלו גם המקורות הללו והיה צורך בשיטה חדשה.

גיוס הכפייה (Devşirme)
החל מתקופת שלטונו של מוראד השני (1421-1451), ולפי גרסא אחרת, עוד במאה ה-14, החל רכש העבדים בצורת חטיפה או גיוס בכפייה של בני נתינים נוצריים של הסולטאן. שיטה זו כונתה בשם "Devşirme" (פירוש מילולי – איסוף).
לגיוס הכפייה החדש היו כמה וכמה יתרונות בעיני התורכים. ראשית, עבדים אלו לא עלו בממון וניתן היה לגייסם גם בימות שלום. כתוצאה מכך, נוצל יסוד מעולה באוכלוסייה, אשר בתנאים אחרים לא היה יכול לתרום את חלקו לגייסות הצבא ולמעמד השליט במדינה. שנית, גיוס זה החליש את משאבי האוכלוסייה הנוצרית באימפריה העות'מאנית. כאן המקום להזכיר, שאוכלוסייה זו עלתה במספרה על האוכלוסייה המוסלמית בבלקנים. בעקיפין, נתחזק אפוא היסוד המוסלמי, שהתמעט עקב ריבוין של המלחמות. ברם, שיטה זו נגדה את רוח האסלאם, שהרי הנוצרים התקבלו באימפריה המוסלמית כבני-חסות ("זִמִי"), בתוקף מעמדם כמונותיאיסטים ("אהל אל כִּתַאבּ"). מעמד החסות הבטיח לנוצרים חירות החיים, הדת והרכוש ואיסור המרת דתם בתנאי כפייה. קל וחומר שהם היו פטורים משעבוד. ברם, בעייה זו לא הטרידה את המשפטנים העות'מאניים. גיוס נערים נוצריים נערך אחת ל-4–5 שנים, ואילו בעידני חירום ובתקופות מאוחרות יותר נערך הגיוס לעתים תכופות ומזומנות יותר. פעולת הגיוס הצטמצמה תחילה במחוזות האירופים של האימפריה העות'מאנית. בעיקרו של דבר, נשאה בעול האוכלוסייה הסלאבית, שכללה סרבים, בולגרים, בוסנים וכן גם אלבאנים. יותר מאוחר הוטלה חובת הגיוס על יוונים וסרבים שהתגוררו בערים, ובמיוחד – על היוונים העירוניים באנטוליה. קרוב לוודאי, שבשלבים המוקדמים של הגיוס הועדפו הסלאבים על פני היוונים, שכן אלה הראשונים נודעו בכושרם המלחמתי והגופני. בתקופה מאוחרת יותר לא בררו במיוחד בטיב המגויסים מאחר ואף נערים ארמנים נלקחו בכוח. רק היהודים היו פטורים מגיוסי כפייה אלה. שיטת ה-Devşirme התחסלה רק במאה ה-17.

מספרי המגויסים ובחירתם
לפי מקורות איטלקיים מהמאה ה-16 גויסו במאה זו בממוצע כ-10 נערים ויותר ביום במשך תקופה של כל ארבע שנים. מספר כל עבדי-הסולטאן נאמד באותה תקופה בכ-80,000, כולל חצרנים, פקידים, אנשי צבא וכו'. הנערים המגויסים השתייכו לקבוצות הגילאים 14-18. ישנה סברה האומרת, כי גם בני 10-15 גויסו, וכן גילאי 20. מכל מקום, פקידי הגיוס וקציניו נשלחו בשיטתיות ממחוז למחוז, קראו לפניהם את ראשי הכפרים ודרשו מהם רשימות מעודכנות של הנערים. מתוך מסדרי הנוכחות נבחרו הנערים שהצטיינו ביופיים, בחוסנם ובכושרם הגופני והמנטלי. ראוי לציין, כי גיוסי הכפייה לא נחשבו לפרקים בעיני ההורים כאסון משפחתי, שכן ההורים הניחו, אל נכון, כי למרות הניתוק המשפחתי המוחלט והמרת הדת, צפויה לבניהם קריירה מזהירה בדרגי השלטון הגבוהים.

חֵיל-היאניצ'רים (Yeniçeri)
הנערים הנוצריים שגויסו בכפייה הועברו לאיסטנבול, חולקו לקבוצות שונות ונשלחו לארמונותיהם של פקידים גבוהים, מהם פחות, מושלי מחוזות ואדונים פיאודליים. כאן אוסלמו הנערים, התאמנו בנשק, למדו את השפה התורכית והתבוללו בדרך כלל החברה התורכו-מוסלמית. תהליך ההתבוללות היה קל באופן יחסי בהתחשב בקבוצות הגילאים הצעירים שגויסו. לאחר 5 שנים לערך הוחזרו הנערים לאיסטנבול, אומנו יסודית בכלי נשק וצורפו לחייל היאניצ'רים, (Yeniçeri – החַיִיל החדש), שהיווה את גרעינו המשובח של צבא הסולטאן. לחייל חדש זה התקבלו עד למחצית השנייה של המאה ה-16 רק בני בלתי-מוסלמים, אשר נשארו בחזקת עבדי-הסולטאן כל ימי חייהם. חיילים אלה התגוררו בקסרקטינים כל זמן שירותם. בשנותיו האחרונות של סוליימאן הראשון ניכר ראשית ניוונו של חייל זה. עוד בשנת 1566 הותר ליאניצ'רים לשאת נשים, והיתר זה הביא להתגבשותה של כת צבאית מקצועית עם זכויות ירושה למעמד צבאי. הן צורפו לגייסות גם בני יאניצ'רים וכן אספסוף. כתוצאה מכך התרופפה המשמעת הצבאית, התרבו המרידות וכוח החייל ירד פלאים, עד שבוטל סופית על ידי מחמוד השני בשנת 1826.

אימונם וחינוכם של עבדֵי-השער
המובחרים מקרב הנערים המגויסים מבחינת יופיים, כוחם ושכלם הופרדו מחבריהם, וניתן להם במשך שנים רבות חינוך נפרד, שיטתי ומעולה, שאין מושלו בכל ההיסטוריה. המשימה במפעל זה הייתה להכשיר מיעוט מובחר של מוכשרים למשרות העליונות בחצר הסולטאן ובממשלה. שיטת חינוך זו הזכירה את תכנית החינוך של אפלטון, שנועדה למעמד השומרים בספרו "המדינה". כאלף חניכים נשלחו לבתי אופלנא מיוחדים באחד משלושת הארמונות הגדולים – באדירנה (אדריאנופול), בירתה השנייה של האימפריה; ובארמונות "גאלאטה-סראיי" ו"אבראהים-פחה" באיסטנבול. לאחר גבר לימודיהם שם, ובתקופות מסוימות גם ללא לימודים, הועברו המצטיינים לארמון המרכזי של האימפריה – "שער התותח" (Topkapı Sarayı), מקום שם התגוררו הסולטאנים עצמם. הנערים שהתחנכו בהיכל זה כונו "בְּנֵי-הַפְנִים" (בני הארמון הפנימי-Iş Oğlanı), ושקדו על לימודיהם במשך 14 שנה. אימונם וחינוכם היה שיטתי, הן אימוני גוף והן לימודי רוח, בפיקוחם של הסולטאנים, אשר גילו עניין בהתקדמותם. הנערים התגוררו בצוותא על מדריכיהם-משגיחיהם שהיו סריסים לבנים. החניכים היו כפופים למשמעת ולמשטר חמורים ביותר ונענשו על כל עבירה קלה שבקלות. המצטיינים מביניהם זכו לפרסים ולהעלאות בדרגה. כל חניך קיבל בנוסף לתלבושתו ולארוחותיו הקבועות קצבה יומית מהסולטאן. בחינוך הושם הדגש על עיצוב האופי במגמת הכנעה מוחלטת לממונים ורכישת נימוסים מדוקדקים, בבחינת ג'נטלמניות עות'מאנית. החינוך הגופני כלל ענפי ספורט למיניהם, רכיבה על סוסים ושליטה בכלי נשק שונים. תכנית הלימודים העיונית הורכבה מקריאה ומכתיבה-תמה, וכן מלימודי שפה וספרות תורכית, קוראן, לימודי דת ותיאולוגיה, תורת המשפט, ספרות ערבית ופרסית, וכן חשבון, היסטוריה ומוסיקה. נוסף לכך השתלם כל חניך במלאכת יד מסוימת ככביסה, מלצרות וכד'. החניכים שימשו בתקופת לימודיהם כמשרתים וכפקידים במחלקות השונות של החצר. המצטיינים מבניהם זכו במשרות כמשרתיו האישיים של הסולטאן או כמנהלי מחלקות. מקרב הצעירים שסובבוהו בחר הסולטאן את החניכים שנשאו חן וחסד בעיניו והעניק להם משרות גבוהות ומכובדות כמושלי מחוזות, קצינים בכירים בחיל הקבע של "הפרשים העות'מאניים" (Kapı Sipahileri) וכו'. רבים מקרב הווזירים, מנהלי משרד האוצר ואחרים, שעלו מקרב שורות נערים נוצריים-לשעבר אלה, קיבלו את מינויהם במועדים קבועים ובטכסים מפוארים, שהיו קשורים לרוב בהכתרתו של סולטאן חדש. טכס "יציאתם מהארמון" (Sikma) של החניכים שהוכשרו היה מלווה במתן מענקים ומתנות כיד הסולטאן. אין ספק, כי חניכים אלה עזבו את הארמון ברגשי הכרת-תודה, וכשרוח נאמנות עמוקה כלפי אדונם הסולטאן מפעמת אותם. שהרי בסופו של דבר הועלו משפל המדרגה, ממעמד בני איכרים נוצריים בבלקן, לפסגות התהילה והקריירה המדינית. לחינוך זה כמעט ולא היה תקדים בארצות האסלאם. לנערים הנוצריים לשעבר הוענקה השכלה גבוהה, שהייתה נחלתם של אנשי דת בלבד. דמיון מסוים להכשרת המוכשרים מקרב עבדי-השער ניתן למצוא בחינוכם של מובחרי הממלוכים במצרים, היינו אנשי הח'אצקייה – מקורבי השליט הממלוכי ושומרי ראשו. הללו היו נבחרים מקרב מצטייני המסיימים את ביה"ס הצבאי, והיו מועלים בדרגה עד לשלב של אמירים למיניהם. אולם חינוכם והשכלתם לא היו מעולם כה נרחבים וכה מעמיקים בדומה לחינוכם של עבדי-השער, אנשי הארמון הפנימי.

יתרונות שיטת עבדֵי-השער
לשיטת האימון והחינוך של עבדי-השער נודעו יתרונות מרובים מבחינתו של הממשל העות'מאני. קודם כל נוצר מעמד שליט של אנשי-צבא, חצרנים, מושלים ומינהלאים, שהיו בדרך כלל חסרי כל זיקה משפטית וחברתית לעם. רובם המכריע לא הכירו את הוריהם ומשפחותיהם מחמת הניתוק בגיל הרך. כן נאסר עליהם לשאת נשים ולעשות לבתיהם. עובדות אלה מנעו בתקופת הזוהר של האימפריה העות'מאנית כמה פגעים אופייניים כנפוטיזם ונשיאת פנים לקרובי משפחה. כך הובטחה ההתקדמות בדרגה על סמך הכישרון והמיומנות. יתרה מזאת, בצורה זו הובטחה נאמנות מקסימלית של עבדי-השער לסולטאן ולתפקידיהם. בניגוד לממלוכים המצריים (חאצכייה) נשארו עבדי-השער משועבדים לסולטאן כל ימי-חייהם. זה האחרון רשאי היה להענישם ולהרגם ללא כל משפט. כעבדיו המשועבדים רשאי היה הסולטאן להחרים את רכושם לאחר מותם. מן הראוי לציין, כי בידי הווזירים והפקידים הצטבר לעתים קרובות רכוש מקרקעין ונכסים אחרים בקנה מידה גדול. בני העבדים נחשבו למוסלמים בני-חורין, ועל כן נאסר עליהם, עד להתנוונות השיטה, להיכנס לאולפנות הממלכתיים לחינוך גבוה. בדרך כלל, לא הורישו הפקידים והקצינים את מעמדם לבניהם, אלא אפשרו יצירת מחזורים חדשים. בצורה זו נמנעה היווצרותו של מעמד אצולה, שעלול היה לסכן את שלטונו המוחלט של הסולטאן.
תפיסתן של מרבית עמדות המפתח באימפריה העות'מאנית בידי נוצרים לשעבר וחסימתן בפני בני מוסלמים יצרו מצב פרדוקסאלי שלא יכול היה להימשך לעולם ועד. עם מותו של סוליימאן הראשון גבר לחץ האוכלוסייה המוסלמית המקומית, וכבר במרוצת המאות ה-16–17 נתמנו בני מוסלמים למשרות מרכזיות. לאחר ביטול שיטת ה-Devşirme במאה ה-18 התרכזו מרבית תפקידי המפתח באימפריה בידי מוסלמים מלידה. יש לראות בכך את תחילת תהליך התפוררותה הפנימית של האימפריה.

הווזירים
לפי הגרסא המקובלת על ההיסטוריונים העות'מאניים, כיהן עלא אד דין, אחי הסולטאן אור'חאן, כוזיר הראשון החל מכיבוש בורסה ב-1326. הנוהג המקובל למנות וזירים נעשה מתוך מעמד העמלמאא וחכמי הדת, ומביניהם בלטו בני משפחת צ'נדאלי (şandali), שכיהנו כוזירים כמאה שנה בזה אחר זה. הווזיר הרביעי מביניהם הוצא להורג על ידי מחמוד השני, זמן קצר לאחר כיבוש קושטא. מאז ועד למאה ה-18, נתמנו רק עבדי-השער (Kul) לתפקידי וזירים. בעוד שעד שנת 1453 השתייכו הווזירים למשפחה אחת, הרי שמשנה זו ואילך נתמנו הווזירים על ידי הסולטאן מקרב המושלים הכלליים (Beyberbeyi) של מחוזות האימפריה. הווזירים השתתפו בצוותא עם הווזיר הגדול בישיבות ה"דיוואן", מועצת הסולטאן, ורכשו את תארם הרשמי – "וזירי הכיפה" (Ruebe Vezirlesi), מחמת מושבם שמוקם מתחת לכיפת ה"דיוואן". החל מהמאה ה-16 הוענק תואר וזיר גם למושלים החשובים ביותר באימפריה, בקאהיר, בגדאד ודמשק. להלן חולק תואר זה לכל הפחוות חשובים של המחוזות.² מוסד "הווזירים של הכיפה" התקיים עד לראשית המאה ה-18, ובוטל סופית על ידי אחמד השני. ביטולו של מוסד זה היה כרוך בעליית חשיבותו של הווזיר הגדול.

הווזיר הגדול
הווזיר הגדול היה בבחינת ראש-ממשלה כל יכול. משרתו משקפת מסורות ססאניות, עבאסיות וסלג'וקיות עתיקות יומין. תארו בתחילה היה Vlu Vezir ולהלן "וזיר גדול", (Veziri Azam, "וזירי עט'אם" – בערבית, או צַדְר עט'אם – בפרסית, ובקיצור תורכי Sadarazam). לכהונה זו נבחר בדרך כלל אחד מקרב וזירי הכיפה, שנשאר כל ימי חייו עבד-השער (Kul). חשיבותו עלתה בהדרגה, בד בבד עם הסתגרותם של הסולטאנים בארמונותיהם והתרחקותם מענייני השלטון והמדיניות. מבחינה חוקית, מילא הווזיר הגדול את מקומו של הסולטאן, והיה בלתי-מוגבל בסמכויותיו בדומה לסולטאן עצמו. עם מינויו נמסר לידיו חותמו של הסולטאן, שנישא בחיקו תמידית. צו הסולטאן להחזרת החותם היה בעל משמעות של פיטורין. כממלא מקומו של הסולטאן כיהן הווזיר הגדול כראש המנהל הצבאי והאזרחי וכשופט עליון. רק ענייני הדת והחצר היו מחוץ לתחום סמכויותיו. הוא מינה ופיטר ראשי קצונה ופקידים בכירים ורק שייח' אל-אסלאם נחשב כשווה לו בדרגה. הווזיר הגדול חלש על כל ראשי מחלקות הממשלה, והיה היחידי מקרב השרים שהיה רשאי לכתוב לסולטאן ולבקש את הכרעותיו. כאמור, ישב הווזיר הגדול בראש ה"דיוואן" המלכותי ודיווח לסולטאן על החלטות המועצה. פעמים מספר בשבוע נהג הווזיר הגדול לכנס "דיוואן" משלו, שנקרא "דיוואן של מנחה" (כיוון שנערך בשעות אחה"צ). במושב זה נידונו תביעות ותלונות משפטיות, שהיו מועברות על ידי הווזיר הגדול לשני השופטים הבכירים שהשתתפו ב"דיוואן". בדרך כלל, קיבל הווזיר הגדול את הכרעותיהם המשפטיות, כיוון שהשופטים היו עלמאא בקיאים ומנוסים. אולם כבא-כוח השליט העליון היה רשאי לבטל את פסקי-דינם.
ה"דיוואן" של הווזיר הגדול נהג להתכנס בארמונו, שנקרא Paşa Kapısı, או Baba Ali ("השער העליון", ואשר מוקם מול ארמון הסולטאן. בארמון הווזיר הגדול היו מצויים משרדי הממשלה ולשכותיה, להוציא את משרד האוצר. נוסף לכך הייתה באותו ארמון מערכת חדריו הפרטיים של הווזיר הגדול. נוסף לכל תפקידיו המגוונים והאחראיים היה הווזיר הגדול הממונה הישיר על ביטחונה של עיר הבירה, והוא נהג לסייר תדירות בעיר ולבדוק במיוחד את מצב האספקה, עניין ששימש נושא מתמיד לקובלנות מצד בני-הבירה. סיוריו של הווזיר הגדול כללו גם את המספנות ואת הבורסה. כן היה אחראי במישרין לגדוד מכבי-האש העירוניים. בעתות חירום ומלחמה הפך הווזיר הגדול, בהיעדרו של הסולטאן בשדה הקרב, למצביא העליון (Serdar). עם צאתו לחזית היה נוהג לצרף אליו לא רק את שריו אלא אף את לשכותיהם ותיקיהם, בהתאם לנוהג תורכי עתיק יומין. ממלא מקומו של הווזיר הגדול בבירה כונה קיימקאם (Kaimakam). בדומה לוזיר הגדול, כן גם השרים והפקידים הבכירים נהגו להשאיר ממלאי-מקום עם צאתם לחזית. נוהג זה הכביד ביותר על תפעולו השוטף של המנהל הממשלתי.
למרות סמכויותיו הנרחבות ומעמדו המפואר, לא היו חייו של הווזיר הגדול בטוחים כל עיקר, שכן בסופו של דבר היה עבד הסולטאן. החזקת מעמד ממושך בתפקיד רם זה הייתה אפוא בלתי אפשרית, בהתחשב בעומס הרב ובאחריות הכבדה, וכן בהתחשב בשרירות לבו של הסולטאן. תקופת כהונה ממוצעת הצטמצמה ב-2–3 שנים. עם פיטוריו נצטווה הווזיר הגדול לעוזב מיניה וביה את הבירה. במקרה הטוב ביותר מונה למושל מחוז. מרבית הווזירים הגדולים הוגלו, נרצחו או הומתו בפקודת הסולטאן.³ מבין הווזירים הגדולים יש להזכיר את מחמד סוקולי (Sokulli), ממוצא בוסני, ששירת את סלים השני ואף נשא את בתו לאישה. כן הצטיינו שלושת הווזירים הגדולים ממוצא אלבאני, מבית קופרולו (Köprülü), אשר הצילו את האימפריה העות'מאנית במאה ה-17 מפני התמוטטות.

מנגנון הממשלה המרכזית
בעקבות ארגון הממשלות המוסלמיות הקודמות ובהשפעת מנגנון הממשל הביזנטי, הקימו העות'מאניים מנגנון שלטוני ענף, שהגיע למימדים נרחבים בהעסיקו אלפי פקידים בבירה בלבד.

הווזיר שומר החותם
התפקיד הנכבד ביותר שהוענק לאחד הווזירים היה תפקיד הנִשַאנגֶ'ה (Nisance), היינו תפקיד שמירת החותם המלכותי והטבעתו על כל צו או פקודה רשמית של הסולטאן. החותם הסולטאני ("נִשַאן", tavki) שיקף מסורת עתיקה ביותר שהייתה נהוגה אצל הנודדים התורכיים בתקופה הטרום-מוסלמית, ועברה אחר כך לסלג'וקים ולממלוכים במצריים. היה זה מעיין מונוגראם שהפך לסמל המדינה בתקופת שלטונו של הסולטאן, והוא הוטבע לא רק על פרמאנים וצווים, אלא גם על המטבעות והבולים. הנשאן היה מלווה בכתובת ערבית שציינה את שם הסולטאן ותארי מלחמותיו. כתובת זו נקראה טוע'רה, ונוסחה השתנה מפעם לפעם. לפני שהנשאנג'ה הוסיף את הטוע'רה, נהג לבדוק את נוסח התקנה ולוודא את אי-עמידתה בסתירה לחוק החילוני. מבחינה זו דמה תפקידו לתפקיד שייח' אל אסלאם, שהיה אחראי לנוהל זה בשטח הדתי. לפיכך כונה הנשאנג'ה גם בשם "מופתי-קאנון". קבצים רבים של קאנון-נאמה הוכנו על ידי הנשאנג'ה במעמד זה. אולם מתפקידו ניטלה החשיבות לאחר עלייתו של פקיד אחר, רַאִאש אל כֻּתאבּ, כלומר מזכיר הממשלה.

וזירי האוצר
בדרגה שווה בערך לנשאנג'ה עמד שר-האוצר (Bas Defterdar), היינו "ראש מנהלי הפנקסים". בתחילה עמד בראש האוצר שר אחד שהיה אחראי על רומליה ולידו סייע שר שני. עם גידול האימפריה והתרחבותה, הרחיב סלים השני את תקן האוצר והוסיף פקיד בכיר שלישי שטיפל בשטחי מצריים, סוריה וארץ ישראל. להלן נוסף פקיד בכיר רביעי שתחומו כלל את אירופה. לשר האוצר הוענק מעמד נכבד מאד, משרתו נקראה Defterdar Kapisi בתקופה הקלאסית הורכב משרד האוצר מ-25 מחלקות, שכללו למעלה מ-800 פקידים כבר במאה ה-16. הכנסות המדינה והוצאותיה נוהלו ממשרד זה. עם התרחבותה של האימפריה נוספו מחלקות חדשות ללא שיטה מסוימת. הפיזור והדצנטרליזציה של מחלקות האוצר התרחבו והלכו. בנפרד לאוצרה של המדינה (Miri) עמד אוצרו הפרטי של הסולטאן (Hazume Has), וכך התקיימו עד למאה ה-19 שני אוצרות נפרדים. הכנסותיו העיקריות של הסולטאן היו בעיקרן קבועות, ובאו מאחוזותיו הגדולות ברחבי הקיסרות. כן זרמו לקופתו הכנסות מרכוש מוחרם של עבדי-הסולטאן למיניהם. לעומת זאת היו לו הוצאות עצומות באחזקת ארמונותיו, נשותיו, חייליו ומשרתיו.
הכנסות אוצר-המדינה נחלקו: (א) למסים-הישירים שנקבעו בהתאם לחוק הדתי, כלומר למסי העֻשְר והח'ראג', אשר ההבחנה ביניהם נטשטשה במרוצת הזמן. כן הוטל מס הג'זייה על היהודים והנוצרים הרבים (בשנת 1850 היו הם כ-40% מאוכלוסיית האימפריה). (ב) מסים זמניים להלכה וקבועים למעשה, שהיו חסרי בסיס חוקי-דתי. מביניהם יש לציין את מס העֻרְף (Tekalife Urfiye) ומכסים שונים, שהוטלו במחוזות על פי צווי המושלים.

פרק ב': תולדות האימפריה העות'מאנית בתקופת הרפורמות

1. הרקע המדיני הבינלאומי

האימפריה העות'מאנית בשיא התרחבותה
האימפריה העות'מאנית שהתרחבה ונתעצמה במאות ה-14–16 הגיעה לפסגת תפארתה במחצית המאה ה-16 בתקופת שלטונו של הסולטאן סוליימאן המפואר, או "סוליימאן-קאנוני" (המחוקק). עם מותו של זה האחרון בשנת 1566 מתחילה "תקופת הקיפאון" עד למצור השני על ווינה (1683), או ל"שלום קארלוביץ" (1699). בתקופת שלטון זו ניכרו תהליכי הניוון הראשוניים במוסדות השלטון, אם כי כלפי חוץ הצליחה האימפריה העות'מאנית לשמור על שטחיה ואפילו להרחיבם קמעא: ב-1571 נכבשה קפריסין וב-1699 נכבש האי כרתים. לאחר השתלטותם הסופית של התורכים על תוניסיה (1574), הכירו כל שליטי חוף צפון-אפריקה באדנותו של הסולטאן העות'מאני, להוציא את סולטאן מרוקו. עם סיפוחו הזמני של מחוז פודוליה במחצית הראשונה של המאה ה-17 הגיעו התורכים לנקודה הצפונית ביותר של מרחב כיבושיהם. בשלהי המאה ה-16 ובמרוצת המאה ה-17 הרחיבו העות'מאניים את גבולותיהם בקווקז והגיעו עד לחוף הים-הכספי. למרות שכיבושים אלה היו זמניים בלבד, הכירו השליטים המקומיים בריבונותו של הסולטאן להלכה ושמרו על עצמאותם למעשה, במיוחד אמורים הדברים במחוז גיאורגיה.
בעת שיא התפשטותה הטריטוריאלית של האימפריה העות'מאנית, במחצית השנייה של המאה ה-17, השתרעה האימפריה, למן שערי ווינה בצפון ועד לעדן וחוף האוקיינוס-ההודי בדרום; ומהרי האטלס שבגבול מרוקו במערב ועד לרכסי הרי אלבורז בצפון-פרס במזרח. המרחקים של צירי האורך והרוחב היו שווים בקירוב, והגיעו לכ-5,000 ק"מ. במרכזו של ריבוע ענק זה נמצאה ירושלים. התורכים שלטו על מרבית חופי הים-השחור, והייתה להם אחיזה בחופו הצפוני והמערבי של המפרץ הפרסי. ציי האוניות שלהם הטילו אימה על אויביהם מגיברלטר במערב ועד לחופי הודו במזרח.

גורמי בלימת ההתקדמות העות'מאנית
מרחביה העצומים של האימפריה העות'מאנית הקנו לה, ללא ספק, מעמד של אחת המעצמות הגדולות ביותר בעולם. אולם התקדמותם של העות'מאניים חייבת הייתה להיעצר, ואכן היא נפסקה עקב שלושה גורמים עיקריים: א) הסכנה המתמדת של חזית כפולה במזרח ובמערב. ריכוז העוצמה הצבאית התורכית בחזיתות הבלקן חשף את האגף המזרחי לאורך הגבול הפרסי, ויותר מאוחר – גם במצרים ובצפון אפריקה; ב) ההתחזקות הצבאית והכלכלית של אירופה הנוצרית אחר תקופת הרנסאנס; ג) התנגשות מעגלי ההתרחבות של האימפריה העות'מאנית עם מעצמות חזקות. למעשה, הגיעו התורכים בתקופת סולימאן המפואר עד לתחומן של מעצמות גדולות ומתחזקות, או שהגיעו עד לתחומים גיאוגרפיים בלתי-עבירים, כרכסי הרים וכמדבריות ענק. בצפון-מערב – הגיעו התורכים עד לגבולותיהן של אוסטריה ופרוסיה. במערב – נתקלו העות'מאניים בצייהם של וונציה וגנואה ובספרד.
הצי התורכי לא יכול היה להתגבר על ציי המעצמות הים-תיכוניות, ועובדה זו מנעה את כיבושו של חצי-האי האופייני וההשתלטות המתמדת עליו.
רק בשנים 1480-1 הצליחו חיילות מוחמד השני להיאחז בדרום איטליה. בצפון ובצפון-מזרח – התנגשו העות'מאניים בגבולותיהן של רוסיה, פולין וליטא. עוצמתן הצבאית המוחלטת של השתיים האחרונות לא היוותה גורם כה חשוב במאבק, בדומה לשוליותן ולריחוקן ממרכזי הכוח של האימפריה העות'מאנית. בסיסי-ההתקפה על שתי המדיניות הללו לא היו נוחים לעות'מאניים מהבחינה הצבאית. כל אותן נסיכויות שהשתרעו בגבולות פולין ורוסיה לא השתייכו בפרקי-זמן ממושכים לאימפריה העות'מאנית, אם כי רובן ככולן העלו מס לקושטא, תוך שמירה על עצמאות מסוימת. עלייתו לשלטון של איבן הרביעי ("האיום") ברוסיה סימנה שלב חדש בהתארגנותה של הממלכה ובהתפשטותה דרומה, עד לתחומי האימפריה העות'מאנית. התנגשות מעגלי-ההשפעה הרוסי והעות'מאני הפכה את הרוסים לאויב המסוכן ביותר של האימפריה התורכית, ואיימה עליה בהכחדה גמורה. החמרתה של סכנה זו עוררה בכל חריפותה את "השאלה המזרחית". במזרח – עמדו העות'מאניים בפני החסימה הטופוגרפית של הרי זגרוס, שהגנו על הממלכה הצפאווית בפרס. (ממלכה זו, שנוסדה בראשית המאה ה-16 (1501), הייתה חדורת התלהבות דתית-שיעית והתאפיינה בצביון פרסי-לאומי מובהק. מדינת הצפאווים השכילה לפתח את קשרי המסחר בין אירופה להודו, והגיעה לשיא גדולתה בימי המלך עבאס הראשון, במחצית השנייה של המאה ה-16 ובפרוס המאה ה-17).
במערב – התפתחה ממלכה מוסלמית קנאית במרוקו בראשית המאה ה-16, ששליטיה התייחסו לשושלת בני סעד. בדומה לצפאווים בפרס, התיימרו הסעדים להיתלות באילן היוחסין של מוחמד (למרות היותם סונים). ממלכת מרוקו הגבירה חייל בעקבות מסעות כיבושים בסודאן הצרפתית לשעבר, ומחמת יחסי המסחר ההדוקים עם אירופה. הייתה זו בריטניה שגילתה התעניינות בצפאווים ובסעדים כאחד, בשגרה לאחרונים משלוחי נשק ומשלחות דיפלומטיות. שושלת הסעדים במרוקו הייתה לצנינים בעיני הסולטאנים העות'מאניים, במיוחד מחמת טענתה לתואר הח'ליפות.
בדרום – הוו מדבריות הענק של חצי האי ערב מחסום יעיל להתפשטותה הטריטוריאלית של האימפריה העות'מאנית, בדומה למדבריות שבמרכז אסיה והערבות השחונות מצפון וממזרח לים-השחור.

שלבי הנסיגה העיקריים של האימפריה העות'מאנית
בפרק זה ייסקרו בקווים כלליים השלבים העיקריים של נסיגת האימפריה העות'מאנית. בשנת 1571 נחלו העות'מאניים את מפלתם הצבאית הראשונה כשציים ניגף במפרץ פטרוס שבחוף יוון (על יד לפנחַטו) על ידי הציים המאוחדים של וונציה וספרד. שקיעתה של האימפריה העות'מאנית חלפה בד בבד עם דעיכתה של המעצמה הימית-מסחרית וונציה, אשר נתמכה על ידי שליטי בית הבסבורג. התורכים הוסיפו אמנם לשמור עוד כמאה שנה על כיבושיהם, אך איבדו את תנופתם הראשונית. מלחמותיהם החדשות לא הרחיבו יותר את גבולותיהם מחד גיסא, כי אם הסבו להם הוצאות ממוניות רבות, שדלדלו את אוצר הממלכה וקידמו את תהליכי ההתפוררות הפנימיים.
מלחמת שלושים השנה (1618-1648), שהחלישה את מדינות אירופה ופילגה אותן לא נוצלה על ידי התורכים לשם התעצמות והתרחבות. הייתה זו הזדמנות נדירה לעלות על ווינה ולהשתלט כליל על אגן הדנובה העליון. אמנם, למשך תקופה מסוימת נתחזקה האימפריה העות'מאנית בהנהגתם האמיצה של הווזירים האלבניים לבית קופרולו. אולם התורכים שעלו על ווינה (1683), בהנהגת הווזיר הגדול קארא מוצטפא, ניגפו בפני הפרשים הפולניים שחשו לעזרת ליאופולד, קיסר בית הבסבורג. תנופתם של העות'מאניים נעצרה והמלחמה נגדם נמשכה במשנה תוקף על ידי הנסיכים הנוצריים עד לחתימת "שלום קרלוביץ" ב-1699. ב"שלום קרלוביץ" נקבעו לראשונה שטחים נרחבים מתחומי האימפריה העות'מאנית: טרנסילבניה, הונגריה וכן חלקים נכבדים מסלובאניה וקרואטיה הועברו לידי הקיסרות ההבסבורגית; כן נאלצה תורכיה לוותר על חבלים אחרים בפודוליה ובאוקראינה לטובת פולין. לאחר "שלום קרלוביץ", המסמל את התמוטטותה ההתחלתית של האימפריה העות'מאנית, והחרפת האיום הממשי עליה מצד המעצמות האירופיות, צפה ועלתה "השאלה המזרחית", כלומר שאלת עתידה של האימפריה העות'מאנית נוכח התנוונותה והתפוררותה, הופעתה המחודשת של רוסיה בזירה האירופית.

המאבק עם רוסיה וחוזה קוּצ'וּק-קַאַיינְרגֶ'ה (1774)
הופעתה של רוסיה והתחזקותה חלו בעת ובעונה אחת עם הופעת הבקיעים הראשונים בחומת עוצמתה של האימפריה העות'מאנית. התארגנותה של רוסיה כממלכה עמדה בסימן של יומרה לרשת את קיסרות ביזנטיון הנוצרית. איבן השלישי, נסיך מוסקבה (1462–1505), שנשא לאישה את בתו של אחרון הקיסרים הביזנטיים ואימץ לו לסמל את הנשר הביזנטי הדו-ראשי, כינה את נסיכות מוסקבה כ"רומי-השלישית". עיקר מגמתו ומגמת יורשיו הייתה לפרוץ לעבר הים-התיכון תוך היאחזות והשתלטות על חופי הים-השחור. תחילה חצצו ערבות אוקראינה בין רוסיה לבין האימפריה העות'מאנית, ומנעו התנגשויות בין המעצמות בקנה מידה גדול. הסכסוכים המזויינים הצטמצמו בקרבות מקומיים שפרצו לפרקים בין הטטרים המוסלמיים לבין הקוזאקים, וכן במלחמתו של איבן הרביעי "האיום" על נמל אסטראח'אן בשפך הוולגה (1575).
תנופה רבתי במדיניות ההתפשטות הרוסית בכלל וההתפרצות דרומה בפרט חלה בימי שלטונו של "פטר הגדול". הלה הצליח במסע מלחמה להגיע לחופו הצפוני של ים-אזוב, שלוחתו הצפונית מזרחית של הים-השחור, בכובשו את מיבצר אזוב בשנת 1696. עם כיבוש זה קרע "פטר הגדול" אשנב רוסי לים השחור, בעת ובעונה אחת עם היאחזותו בחופי המפרץ הפיני של הים הבלטי. בשנת 1711 פלש שנית "פטר הגדול" לבסרביה, אולם כתוצאה מקשיים שנבעו עקב פלישת שבדיה לפולין ולרוסיה, נאלץ הצאר הרוסי לחזור בו, ולבקש תנאי שלום מהתורכים.
תנאי שלום אלה גרמו לאובדן מבצר אזוב וחופי הים-השחור על ידי הרוסים. קשייו של "פטר הגדול" באגפו הצפוני-מערבי לא נוצלו על ידי העות'מאניים, שהחמיצו באותה שנה הזדמנות מצוינת להביס את הצבאות הרוסיים ולדחוק את הקץ. בין השנים 1733–1739 נתחדשו הקרבות בין הרוסים והתורכים, מבצר אזוב נכבש מחדש על ידי הרוסים. עלייתה של יקתרינה הגדולה לכס המלכות הרוסי עמדה בסימן ליבוי מדינות הבלקן הסלאביות והתססתן, כשלב מכין למתקפה רוסית מחודשת שנפתחה בשנת 1768, ולוותה בניצחונות צבאיים רוסיים, ובמשלוח שייטת מלחמה רוסית מהים הבלטי לים-התיכון. המערכה הסתיימה בחוזה קוצ'וק-קאיינרגֶ'ה (Kücük Kaynarca) בשנת 1774, המצטיין בוויתורים גדולים לטובת הרוסים באגם הים השחור. סעיפיו העיקריים של חוזה זה קבעו: א) את קבלת חופי הים-השחור הצפוניים על ידי רוסיה, כולל מיצרי קאֶרץ' (בין הים השחור לים אזוב). בכך נותקה למעשה הנסיכות הטטרית-מוסלמית בחצי-האי קרים מהאימפריה העות'מאנית; ב) הותר לרוסיה להקים נציגויות דיפלומטיות בתורכיה, להשיט את ספינותיה בים-השחור ובמיצריו וכן לסחור בשטחי האימפריה העות'מאנית; ג) הרוסים הקימו את הכנסייה האורתודוקסית בקושטא, והותר לממשלתם להתערב לטובתה ולטובת הצליינים שעלו למקומות הקדושים; ד) הושג מעמד של פרוטקטוראט (חסות) רוסי על הנתינים הנוצריים של נסיכויות וולאכיה ומולדאביה.
חוזה קוצ'וק-קאיינרג'ה הבטיח כאמור את שלטונה של רוסיה באגן הים-השחור וכן ווידא את אפוטרופסותה על הנוצרים האורתודוקסים בשטחיה של האימפריה העות'מאנית.

הופעת נפוליאון וההתערבות הצרפתית
לאחר חתימת תנאי חוזה קוצ'וק-קאיינרג'ה נראו סיכויי עצמאותה של נסיכות קרים הטטרית-מוסלמית כספורים. ואכן, בשנת 1783 סופחה נסיכות זו סופית לרוסיה, לאחר ניסיון נפל תורכי להחזרתה. הצלחותיה הצבאיות והטריטוריאליות של רוסיה באגפה הצפוני של האימפריה העות'מאנית עוררו את תשומת לבה של בריטניה לאפשרות של ערעור שווי-המשקל באירופה הדרומית-מזרחית. ראש ממשלתה של בריטניה, פיט הצעיר, הגה כבר אז את רעיון ההתערבות הבריטית לשם בלימת התמוטטותה המהירה של האימפריה העות'מאנית. אולם נחיתתו של הגייס הצרפתי במצרים (1798), בפיקודו של נפוליאון בונפרטה, היפנה את עיקר המאמץ המדיני והצבאי הבריטי לעבר צרפת. הופעתו של נפוליאון במצרים הקלה, בדיעבד, את הלחץ הרוסי והאוסטרי על האימפריה העות'מאנית. נפוליאון ניסה גם להתקשר בברית עם התורכים, אולם סיסמאות השוויון של המהפכה הצרפתית ומטענה האידיאולוגי לא עלו בקנה אחד עם שאיפות הדיכוי של השלטון בקושטא. אדרבא, הם סייעו לעורר תסיסה בקרב עמי האימפריה העות'מאנית, ובמיוחד בארצות הבלקן.
התקדמותם של הצרפתים ממצרים צפונה נבלמה בעכו באביב 1799 על ידי הפחה התורכי אחמד אל ג'זאר בסיוע הצי הבריטי. הרפתקתו של נפוליאון נידונה מראש לכישלון מחמת ניתוק קשריו של הגייס הצרפתי במצרים עם מולדתו, לאחר השמדת צי הפלישה הצרפתי על ידי הצי הבריטי, בפיקודו של האדמירל נלסון, בקרב אבוקיר (אוגוסט 1799). כישלון המצור על עכו הביא לנסיגת הצרפתים למצרים ולבריחתו החשאית של נפוליאון לצרפת. שרידי צבאו הוסיפו להילחם עוד כשנתיים ימים עד לכניעתם לפני הבריטים (1801). שנה לאחר מכן נחתם חוזה משולש בין בריטניה, צרפת ותורכיה, שהחזיר את מצרים לבעלותה של זו האחרונה וסיים את פינויין של היחידות הבריטיות שהשתתפו במאבק נגד הצרפתים.
פינוי הגייסות הצרפתיים מהמזרח-התיכון הכשיר את הקרקע לחידושם של יחסי הידידות המסורתיים בין תורכיה העות'מאנית לבין צרפת. יחסי ידידות אלה נקבעו, למעשה, עוד בתקופת סוליימאן הראשון, עם מתן הקפיטולציות לסוחריה של צרפת ולנתיניה בתחומי האימפריה העות'מאנית (1535). הקשרים הידידותיים בין צרפת ותורכיה התבטאו במישור הצבאי במשך כ-70 שנים רצופות מאז מות אחמד השלישי (1730) ועד לעלייתו לשלטון של סלים השלישי (1789). לאחר כישלון ההרפתקה הנפוליאונית הוטבו, כאמור, יחסי שתי המעצמות לתקופת ביניים קצרה, שהסתיימה ב"שלום טילזיט" (1807), שנחתם בין נפוליאון לבין הצאר הרוסי אלכסנדר הראשון, יריבם העקשני של הסולטאנים התורכיים. יישובם הזמני של תחומי מעגלי ההשפעה הצרפתיים והרוסיים ב"שלום טילזיט" צינן את יחסי הידידות הפראנקו-תורכיים, שכן "שלום טילזיט" כמוהו היה כבגידת נפוליאון בבני-בריתו התורכיים. עם זאת, התנגד הקיסר הצרפתי בכל תוקף למסירת איסטנבול לידי הרוסים. נודעה ברבים מימרתו המפורסמת בעניין זה: "קושטא – לעולם לא" (jamais). בניסיונותיו לתווך בין העות'מאניים והרוסים הצליח נפוליאון לשכּך את המלחמה רק לזמן קצר. שכן בשנת 1809 התחדשה המערכה בבלקן, והרוסים קצרו את פרי ניצחונותיהם הצבאיים בשלום בוקארסט משנת 1812: רוסיה קיבלה את בסראביה, החוף הקווקזי של הים השחור והעיר החשובה טיפליס, ששימשה כמקפצה אסטרטגית לזינוק צבאי לעבר פרס.

כניסתה של בריטניה לזירת המזרח התיכון
"השאלה המזרחית" הוארה מזווית חדשה בין השנים 1818–1830 עם הופעתה של בריטניה כגורם המעוניין במישרין במזרח-התיכון. כניסתה של בריטניה לזירה חלה בעקבות הרפתקת הנפל של נפוליאון, התמוטטותו והיחלשותה של צרפת. בדרך כלל ניתן לציין, כי האינטרסים הבריטיים והצרפתיים התאחדו לשם שמירת שלמותה הטריטוריאלית של תורכיה, שעמדה נגד התוקפנות והלחץ הרוסיים מצד צפון.
מתן האי מלטה לבריטניה, בזמן הקונגרס (1815), העלה את חשיבות הים-התיכון בעיני הבריטים, שהיו מעוניינים בחציצה תורכית בין בסיסיהם בדרך להודו לבין הקיסרות הרוסית המתעצמת. לעומת זאת, הגבירו הרוסים את מאמציהם לפרוץ דרך מיצרי הים-השחור לעבר הים-התיכון ולרשת את תורכיה העות'מאנית.
על רקע זה ניתן להבין את היוזמה הבלתי-רצופה וההססנית שנקטה רוסיה בליבוי ובהתססת העמים הסלאביים בבלקן בסיסמת ה"פאן-סלאביות". התפרצותה של מלחמת השחרור היוונית נגד תורכיה (1821–1829) שימש עילה מצוינת לרוסיה להתקיף מחדש את תורכיה בבלקן. שלום אדריאנופול משנת 1828, שהעניק ליוון את עצמאותה, העניק כמו כן מחוזות הדנובה, מספר חבלים קווקזיים וכן נמלים נוספים בים השחור לרוסיה. שלום זה הבטיח, למעשה, את שלטונה של רוסיה על מרבית חבלי הים-השחור, אך טרם העניק לה שליטה על מיצרי המוצא לים האגאי ולים התיכון.

2. הרקע הפנימי

גורמי דעיכתה של האימפריה העות'מאנית
הרפורמות, היינו ("התנט'ימאת"), החלו בתורכיה העות'מאנית בשנת 1839, אולם שורשיהן נעוצים עוד בשלהי המאה ה-18. הכורח ברפורמות כלליות באימפריה התבלט במיוחד עם הסתמנותו של תהליך הירידה וההתמוטטות של האימפריה, שציוני הדרך העיקריים שלו נקבעו החל מות הסולטאן סוליימאן המחוקק (1566), דרך "שלום קארלוביץ" (1699), חוזה "קוצ'וק-קאיינרג'ה" (1774) ואובדנה הסופי של נסיכות קרים ב-1783, וכלה במלחמת העולם הראשונה ששמה קץ לאימפריה העות'מאנית.
סיבות ירידתה של תורכיה נסקרו לעיל בקווים כלליים. הגורמים החיצוניים הכלליים להתפוררותה של האימפריה באו לכלל ביטוי עם הטייתו של המסחר האירופי הבינלאומי דרך כף התקווה הטובה, ועלייתן של מעצמות המערב הימיות לאחר תקופת הרנסנס והרפורמציה, לעומת קיפאונו ושקידתו של המזרח על שמריו. המגמה הכללית והאסטרטגית של מדינות אירופה הייתה להניס את התורכים בחזרה לאסיה. ההתקדמות הטכנית והכלכלית של מדינות המערב פסחה על האימפריה העות'מאנית, שאף לא חשה בירידת כוחה היחסי ובהצטמצמות מ שאביה הלאומיים והכלכליים.
כגורמים פנימיים לתהליך השקיעה של האימפריה יש לציין בראש ובראשונה את אי-הצלחתם של העות'מאנים לבסס את קיסרותם מבחינה ארגונית וכלכלית, ולהעבירה מפסי קיסרות לוחמת למערך של קיסרות מלוכדת בזמני שלום. באותו הקשר ניתן להצביע על התנוונותן האישית של הסולטאנים, הסתגרותם בארמונותיהם, ואובדן כושר מנהיגותם.
התנוונותו של גייסות היאניצ'רים, שהפכו לכת צבאית רודנית, לאחר התרופפות מסגרות המשמעת והנוהג הפנימיים שלהם, התבטאה בהעמקת תככיהם ובהתמדת עיסוקיהם בהפיכות-החצר. במאות ה-17–18 הודחו 6 סולטאנים על ידי היאניצ'רים ו-6 אחרים הועלו לשלטונם בסיועם. המסגרת הכללית והארגונית של האימפריה העות'מאנית חייבה משטר מלוכד וריכוזי, דבר שהיה בלתי-אפשרי במערך האוכלוסין ההטרוגני שבתחומי האימפריה, ונוכח תנועות השחרור הלאומיות שנפוצו במהירות בארצות אירופה והבלקן. הממשל הריכוזי העות'מאני התאפיין בחוסר יעילות משוועת ובהווז'רות פחות עצמאיות למחצה, שפרקו את עול השלטון המרכזי. מנגנוני הצבא והממשלה התבססו על פיאודליות ועבדות, שהשתקפו עד סוף המאה ה-18 בניצול ובשחיתות אורח החיים המפואר בחצר הסולטאן ובחצרות הפחה בזבז הון תועפות והצריך מסים כבדים, עושק ושוחד. גם המלחמות המרובות דלדלו את קופת המדינה. בדומה למצב בח'ליפות העבאסית בשעתה, רווחה שיטת החכּרת-המסים ("אלתזאם") בחבילה השוני של האימפריה העות'מאנית. שיטה זו הביאה לכלל יצירת קנוניות עם השליטים המקומיים ששוחדו על ידי חוכרי המסים. אלה האחרונים ניצלו וסחטו את הפלאחים עד תום מחד-גיסא והעבירו מעט מזעיר מתשלומיהם לקופת הממשלה, מאידך גיסא. בצורה זו מוטטה החכרת המסים את המשך הכספי של המדינה, והשלטונות הכבידו את נטל המסים למיניהם ואף מכרו בפומבי אחוזות, מישרות ותפקידים שונים כדי להעשיר את כיסם. בהתחשב עם ניפוחו וסירבולו של המנגנון הביורוקרטי הממשלתי, מתקבלת אפוא, תמונת ההתמוטטות הכלכלית של האימפריה העות'מאנית במלואה.

"תקופת הצבעונים" וההסתגרות
עוד בשנת 1630 עמד אחד מבכירי הפקידים התורכים, קוצ'י ביי (Koçi Bey), על הצורך בתיקונים; בחיבורו "Risale" ניתח את סיבות הירידה של האימפריה העות'מאנית והוקיע את חיי המותרות, הסתגרות הסולטאנים, התנהגותם כלפי היאניצ'רים, והפקדת השלטון בידי הווזירים.
במאה ה-17 נעשו ניסיונות להצלת המצב על ידי הווזירים האלבניים מבית קופרולו. אולם כל כוונותיהם לא היו אלא בבחינת תיקון המוסדות הקיימים. הם נשאו עיניהם אפוא לבדק בית של מוסדות העבר, שעה שהיה צורך בתיקוני יסוד ובהחלפת המוסדות בני-זמנם. רק בסוף המאה ה-18 נתגבשה המגמה שיש להרוס את הקיים כדי לתקן באורח יסודי את המבנה הארגוני והכלכלי של האימפריה. תפיסה זו עוצבה בעקיפין מחמת שתי התבוסות הצבאיות המכריעות, שהיו מנת חלקם של התורכים מידי הרוסים, אשר התעצמו מקץ שני דורות בלבד אחר "פטר הגדול". הגורם הראשי של התגבשות ההכרה בצורך בתיקונים, נעוץ היה בחיץ האטום והחד-צדדי שנוצר בין האימפריה העות'מאנית לבין שכנותיה. חיץ זה נבע מבזבוזם של התורכים בארצם ובחו"ל, ומאדישותם הכללית כלפי המהפכה הטכנולוגית שרווחה באירופה. מבחינה מעשית, מיעטו התורכים לבקר באירופה ולעקוב אחר השינויים והחידוש שהתרחשו בכל שטחי הטכניקה והכלכלה. היפוכו של דבר התקיים בבני-אירופה, שגילו התעניינות גוברת והולכת במזרח.
מצוי, אפוא, קו מקביל בין ההסתגרות הכללית של האימפריה העות'מאנית בתקופת שקיעתה לבין הסתגרותם האישית של הסולטאנים בארמונותיהם. סימנים להסתגרות זו מופיעים החל מתקופתו של אחמד השלישי
(1730-1704) וכלה בפרק שלטונו הקצר של עבד אל מג'יד השני (1924-1922). תקופה זו ידועה בכינוייה כ"תקופת הצבעוניים" (Lale Evri).¹

הרפורמות הראשונות ורקען
הגישושים הראשונים ללמידת חידושי המערב נעשו ע"י הווזיר הגדול של הסולטאן אחמד השלישי, דמאד אבראהים פחה, שהיה גם דודנו של הסולטאן. וזיר זה שלח משלחת לצרפת, ואחד מנציגיו ששהה בשנת 1720 בפריס שלח דו"ח מפורט לאיסטנבול על מבנה המדינה הצרפתית וצבאה. אגרת זו שכונתה "כתב-השגרירות" (Serafet năme) היוותה חומר מאלף לראשי המדינה העות'מאנית. בעקבותיה נוסד בית הדפוס הראשון באימפריה העות'מאנית בשנת 1927, באישור פרמאן סולטאני. יוזם בית-הדפוס היה אחמד סעיד, בנו של הנציג התורכי בפאריס מחמד אד-דין. בית-הדפוס הוקם ותוכנן ביוזמת ההונגרי מוּתַאפְרִיקה, והקמתו מציינת שלב חדש בחיקוי המערב, לאחר מאות של שנות הסתגרות שבאו לאחר אימוץ אבק השריפה בארטילריה העות'מאנית.
הסולטאן אחמד השלישי הוקסם בין השאר מאורח חייהם המפואר של שגרירי מדינות המערב בבירתו, שהשפיעו עליו ועל בני פמלייתו מתנות אומנותיות לרוב. למרות מותו של סולטאן זה במרד משנת 1730, לא תמה ההשפעה המערבית בקושטא. השפעה זו, כשהרוח החייה בה הייתה צרפת, עמדה גם בסימן שיתוף פעולה מדיני נגד קיסרות ההבסבורגים, ונתנה את אותותיה בתחום הצבאי. לא הייתה זו אלא המשך מסורת הידידות עם צרפת עוד מתקופת הזוהר של הסולטאן סוליימאן-המפואר, אשר חתם על הסכם הקפיטולציות עם צרפת בשנת 1535.
יחסי הידידות עם צרפת התהדקו במיוחד במחצית המאה ה-18, ולאחר חוזה בלגרד נוצר שיתוף פעולה מדיני, כלכלי ומסחרי אמיץ. הצרפתים רכשו מונופול על סחר החוץ בתחומי סוריה, לבנון וארץ-ישראל. יחסיה של בריטניה, מתחרתה העיקרית של צרפת, עם תורכיה התחדדו עקב תמיכת הבריטים ברוסיה בסדרת הקרבות שהתנהלו בין תורכיה ורוסיה בין השנים 1774-8 באגן הים-השחור. פאריז היוותה לגבי התורכים סמל של קידמה וסעד עד מלחמת העולם הראשונה.
הסיוע הצרפתי לתורכיה התקיים גם במישור הצבאי. עוד במאה ה-16 הועלתה תכנית של קצין צרפתי לשילובה של יחידת מהנדסים צרפתיים בצבא העות'מאני. תכנית זו נגנזה לפני שלב הביצוע. בתקופת שלטונו של מחמוד הראשון (1730–1754) החל הסיוע הצבאי הממשי. קצין צרפתי שהתאסלם (Bommoval) ונודע בכינויו כ"אבראהים פחה" הקים את חיל-התותחנים (בומברדייה) העות'מאני. הבארון הצרפתי דה-טוֹט (Tott), שפעל בחצרו של מוצטפא השלישי (1757–1774), שיפר את דפוסי ארגונו של חיל התותחנים התורכי וכן עסק בתכנון ביצורים ובפתיחת מדרשה למהנדסים צבאיים תורכיים. תקופת שלטונו של עבד אל חמיד הראשון בסוף המאה ה-18 עומדת בסימן הרפייתם והתמעטותם של התיקונים הצבאיים מחמת היסוסיו ומחדלו של הסולטאן.

3. סלים השלישי ו"הסדר החדש" (Nizam El Cedid)

עלייתו לשלטון
סלים השלישי שלט באימפריה העות'מאנית בין השנים 1789–1807. הכתרתו לסולטאן חלה בגיל 27, ומוצאו מצד אמו היה גיאורגי. את רוח הרפורמות ירש מאביו מוצטפא השלישי. בנעוריו נכלא בקָפֶס, אולם לא נמנע מלהתכתב עם שגריר צרפת באיסטנבול ולהלן עם מלך צרפת לואי השישה עשר בכבודו ובעצמו. התכתבויותיו עם שליט צרפת נסבו על בקשתו לסעד צבאי נגד רוסיה. עם עלותו לשלטון שוגר אחד מאנשי סודו לאירופה להתחקות אחר התפתחות הטכניקה הצבאית. כן גילה התעניינות מרובה במהפכה הצרפתית, או לפי ניסוחו ב"סדר החדש בצרפת".
ניסיון המלחמות הממושכות נגד רוסיה ואוסטריה שבהן הובסו התורכים יצר אצל סלים השלישי הערכת מצב מציאותית לגבי כושרם הצבאי של היאני-צ'רים אשר 1/3 מהם ערק עם צאתו לחזית הרוסית. חוזי השלום שנחתמו עם אוסטריה – בסיסטובה (1791) ועם רוסיה – ביאסי (1792) יצרו הפוגה בת 14 שנה במלחמות, והוו זמן מתאים לניסיון הרפורמות. הסולטאן היה מעוניין בראש ובראשונה ברפורמות צבאיות, בבחינת לקח התבוסות. לפיכך שוגר נציג לווינה לדווח על מבנהו הארגוני של הצבא האוסטרי. כמו כן התבקשו קצינים תורכיים וראשי הממשל להגיש לסולטאן חוות דעת על המערך הרצוי של הצבא העות'מאני. הפנייה לנכבדים התורכים נעשתה, בעיקר, מתוך מגמה מדינית לשתפם באחריות הסולטאן. מתוך 22 התזכירים שהוגשו לסלים השלישי, נערכו שניים על ידי מומחים אירופיים. מביניהם יש לציין את תזכירו של המומחה הצבאי הצרפתי דה-סון, שהציע שידוד מערכות כללי בצבא העות'מאני, תוך הנהגת טכניקות לחימה חדישות. דוחות אחרים הציעו חזרה לשיטות הלחימה התורכיות המיושנות מתקופת הזוהר של האימפריה.

רפורמות צבאיות ותוצאותיהן
בראש ובראשונה ניגש סלים השלישי להקמתו של חיל-רגלים חדיש. פניותיו ליאניצ'רים להתאמן במתכונת צבאית מערבית לא נשאו פרי. הוקמו אפוא יחידות צבא נפרדות במסגרת "הסדר-החדש" (Nizam el Cedid), לצדן של יחידות היאניצ'רים הוותיקות שלא פורקו. זו הייתה גם המגבלה העיקרית של הרפורמה: אי-הריסת הסדר הישן. הארגון המבצעי ניתן בידיהם של קצינים צרפתיים ובריטיים, שאימנו כ-12,000 אנשי צבא תורכיים במתכונת מערבית. מחציתן של היחידות החדשות חנו בבירה והסולטאן עצמו ניצח על תרגוליהן, כשהוא נתון ליחס עוין וחשדני מצד מפקדי היאניצ'רים. כהמשך לראורגניזציה בחיל-הרגלים הוקמו בתי-יציקה לתותחים (top hane) ובית-חרושת לאבק-שריפה (barud hane), וכן שופצה ותוקנה מספנת איסטנבול (קושטא). יש לציין, כי הממשלה המהפכנית בצרפת סייעה רבות לרפורמות צבאיות אלה, לעומת ההתנגדות שהן עוררו בקרב המלוכנים הצרפתיים שעלו לשלטון יותר מאוחר. קיימת אף גרסא, כי נפוליאון בונפרטה הציע את שירותו לסולטאן בשלהי שנות ה-90. הסולטאן הסתייע במספר אישים תורכיים בביצוע תיקוניו. מבניהם יש לציין את קוצ'וק חוסיין פחה, שהתמנה על ידיו לאדמיראל ראשי. כן הוקמה מועצה לאומית מיוחדת שייעצה לסולטאן בעניינים צבאיים. בראשה של מועצה זו התבלט מחמוד רֶאיף צֶ'לֶבי-אפנדי, קצין צבא מוכשר שנשבה פעמים על ידי הרוסים, וחקר בתקופת שביו את המבנה הארגוני של הצבא הרוסי. בגיל גבורות, כשהוא בן 87, התמנה מחמוד ראיף לשר החוץ, והיה הרוח החיה שפיעמה את המתקנים. פרטים על הרפורמות והתקנות החדשות נותרו בספרו.
אולם הרפורמות גררו אחריהן תוצאות שליליות מבחינה כספית וכלכלית: קופת המדינה התרוקנה כמעט כליל. הוקם אוצר מיוחד שתפקידו היה לממן את הרפורמות, ולהקפיד על החרמת כלי זהב וכסף של ההמונים, וכן לבצע במדויק את העברות הרכוש של בכירי-הפקידים (עבדי-השער) לאוצר הסולטאן לאחר מותם. שורה של היטלים חדשים על קפה, יינות, עראק וטבק נועדה לכסות את הגרעונות. כן הוחרמו קרקעות מידי הפיאודלים, שהשתמטו ממילוי חובותיהם במלחמה האחרונה. ברם, כל הצעדים הממוניים והכלכליים הללו לא יכלו לעצור עליית מחירים חסרת-תקדים ומגמה אינפלציונית ברורה, שאך הגבירה את חוסר הפופולאריות של הרפורמות בעיני ההמונים.

פעולותיו האחרות של סלים השלישי
בשנת 1799 השתתף גייס תורכי לצדו של אל-ג'זאר פחה בהגנת עכו. אולם נסיגת חיילותיו של נפוליאון והוצאתם מהמזרח-התיכון תרמו לשיפור היחסים בין הסולטאן לבין בונפרטה, שהפך בינתיים לרודנה של צרפת. במרוצת השנים 1805-6 החליט סלים השלישי, בעצתו ובהדרכתו של השגריר הצרפתי בקושטא הגנרל סבאסטיני, לארגן את צבאו במסגרת של גיוס חובה כללי עד אז חל גיוס חובה רק על מוסלמים, בעוד שאנשי החסות הנוצריים היו פטורים, להוציא מלחים יוונים ששירתו בצי העות'מאני. כפיית הגיוס הכללי נכשלה לחלוטין ועוררה מהומות. יחידות צבאיות מהנט'אם אל-ג'דיד, החייל התורכי החדש, שוגרו לדיכוי הסרבים. כן פרצו מהומות חמורות באדירה (אדריאנופול) והיחידות התורכיות נאלצו לסגת לאיסטנבול. בלחץ המהומות נאלץ הסולטאן להדיח את וזירו הראשי ולמנות את אחד המתנגדים המובהקים לרפורמות לראש ממשלתו.
בין השנים 1806-7 הצליח הסולטאן, בסיועו של השגריר הצרפתי הפעיל בבירה, למנוע הרעשה ימית של שייטת בריטית, שחדרה לים מרמה וכוננה את תותחיה מול הבירה. שייטת זו לחמה בצי הצרפתי. תוך תימרוני השהייה במו"מ עם הבריטים הספיק הסולטאן להציב סוללות חופיות של תותחים והשייטת הבריטית נסוגה ללא קרב. אירוע זה תרם רבות ליוקרתו של סלים השלישי. בתחילת שנת 1807 נפטר שיח' אל אסלאם שהיה מתומכי הסולטאן המובהקים. יציאתם של הווזיר הגדול ושריו לחזית הדנובה הותירו את הסולטאן בבירה כשהוא מבודד ומרוחק מתומכיו. בעקבות המרידות שפרצו במבצרי הבוספורוס נאלץ הסולטאן לוותר על הרפורמות. במאי 1807 הוצאה פותווה מטעמו של שיח' אל-אסלאם החדש, שהדיחה את סלים השלישי. את כסאו ירש יריבו השמרן מוצטפא הרביעי.

הופעת ביירקדאר
אולם הסולטאן החדש לא הספיק כמעט להוציא את שנתו הראשונה, שעה שהתחוללה מהפכת-נגד במגמה להחזיר את הרפורמות על כנן ובמחאה על גירושי סלים השלישי. בראשה של הפיכת נגד זו ניצב מוצטפא ביירקדאר ("עַלֶנדאר" בפרסית – משמעו הדגלן), מושל רוצס'וק לשעבר, על הדנובה הבולגרית, ומי שהיה קצין יאניצ'רים ובכל זאת תמך בסלים השלישי. ביירקדאר עלה על הבירה, ברם מוצטפא הרביעי הקדימו בצוותו להוציא להורג את סלים השלישי, ובהטילו את גויית הסולטאן המודח לפני חייליו המתקדמים של ביירקדאר. ביולי 1808 נאסר הסולטאן על ידי ביירקדאר. זה האחרון הוציא מהמחבוא את מחמוד השני, אחיו החורג של הסולטאן שנאסר, והעלאהו על כס הסולטנות. כדי להפיג את שנאת העם ל"נט'אם אל-ג'דיד" של סלים השלישי כינה ביירקדאר את גייסותיו בשם "סֵגְבאַן" (או "שומרי-הכלבים").
פעולתו העיקרית של ביירקדאר במסגרת החזרת העטרה ליושנה הייתה כינוס כללי של פחוות, עלמאא ונכבדים אחרים בבירה. בנאום מצוין הצליח ביירקדאר לשכנע את מרבית משתתפי הכנס בכורח שבתיקונים הצבאיים. כתוצאה מכך נחתם הסכם, סֶנְד'-י אִתִיפַאק (send-i ittifak), בשלהי של שנת 1808, בין נציגי ביירקדאר ומשתתפי הכנס בבירה. הסכם זה הזכיר במבוא להסכם מצוין, כי ההתמוטטות באימפריה נבעה מחמת אי-תיאום בין השליטים. הובטח שיתוף הפעולה ביניהם להגנת הסולטאן ומשטרו. הדגש הושם על מימון "צבא המדינה" (devlet askari), גביית המסים החוק. וציות לצווי הווזיר הגדול. כן הכיל מסמך איום לפיזורו של כל קבוצת מורדים מאורגנת, ברמזו ברורות ליאניצ'רים. האיום הזה הוגשם הלכה למעשה מקץ 18 שנה. מטרתו העיקרית של סנד'-י אתיפאק התבטאה בניסיונו של הוויזר הגדול לגייס את הפחוות המחוזיים נגד קציני כת היאניצ'רים בבירה. משגהו של ביירקדאר נבע מאי-התחשבותו ביומרנותו האוטוקראטית של מחמוד השני. לאישיותו של ביירקדאר עצמו, שהתאפיינה ביהירות ופרימיטיביות ולמשטרו האוטוקראטי הקיצוני – הושם קץ בעת אחת המרידות של היאניצ'רים בשיתופו של האספסוף הפרוע בבירה. הרפורמות הצבאיות בוטלו והמצב חזר לקדמותו כבתקופה שלפני הכתרת סלים השלישי.

סיכום פעולותיהם של סלים השלישי וביירקדאר והערכתן
בהערכת פעולותיהן של סלים השלישי ומוצטפא ביירקדאר מתבלטים גם הגורמים שהביאו לכישלון הרפורמות. מסתבר, אפוא, שטרם הוכשר הרקע החברתי והכלכלי להחדרת התיקונים ולביסוסם. הלך הרוח והמחשבה הצבאית של ראשי הצבא התאפיינו בשמרנות יתרה. מפקדי הצבא קוו עדיין לגבור על יריביהם בעזרת צבאם בעל שיטות הלחימה המיושנות. כת הקצונה האיאניצ'רית הייתה עדיין חזקה מכדי חיסולה המוחלט. השפעתם של העלמאא וכלי הקודש הקנאים מנעה את החדרת הרפורמות. כן בלטה חולשתה הכללית של הממשלה המרכזית, הן במפלות הצבאיות שנחלה על ידי הרוסים במחצית השנייה של המאה ה-18, והן בכישלונותיה לדכא מרידות בתחומי האימפריה, כגון מרידות הוהאבים בחצי האי ערב והופעתו העצמאית של אחמד אל-ג'זאר בעכו ובגליל. נטל המסים שהועלו לצורכי הרפורמות אך הגביר את התמרמרות ההמונים.
נוסף לרקע הפנימי שלא התאים עדיין לרפורמות, יש לציין את ההשפעות המערביות שעודדו את הנהגתן. השפעות אלה לא היו במלוא תנופתן. הצרפתים הסתפקו בייעוץ בלבד ולא הפעילו לחץ ממשי, כפי שהתרחש יותר מאוחר.
אישיותו של סלים השלישי תרמה אף היא לכישלון הרפורמות. סולטאן זה מיצג בקרבו הפכים. הוא היה בעת ובעונה אחת משכיל נאור ומוסלמי אדוק וקנאי. כך, למשל, אסר על מכירת יינות, הקפיד על ביצוע 5 התפילות היומיות בתנאי החזית, העטה מדי-קלון צבעוניים על הנוצרים והיהודים. להוציא את חידושיו הצבאיים הסתפק סולטאן זה במינוי שגרירי קבע תורכיים בחו"ל. תוצאותיה של יוזמה זו ניכרו רק להלן:
בפעילותו המדינית והארגונית בלט חוסר הניסיון. מעולם לא יצא את גבולות ממלכתו ולא שלט בשפות אירופיות. בהתנהגותו ובהוראותיו הסתמן אופיו החלש וההססני, בניגוד ל"פטר הגדול" שהיה נערץ עליו. קשריו של סלים השלישי עם ממשלתו היו רופפים וחסרי-תקיפות. הוא ניהל בהתכתבות עם הווזיר הגדול ב"אגרות מלכותיות", בהן אישר או דחה את החלטות ה"דיוואן", אולם לא השתתף בפועל בממשלה. יחסו לראשי הקצונה והפקידות היה דו-משמעי וחסר תקיפות. לסולטאן חסר קו מדיני מגובש ובימיו הודחו כתריסר וזירים גדולים. עם זאת נהג לסייר אינקוגניטו בחוצות הבירה ולעמוד על הליקויים השונים, כגון העזובה ששררה בבית-היציקה לתותחים וההזנחה באספקת הלחם לפני צום רמד'אן).²
מרישומה של אישיותה ייגרע אם לא נזכיר את נטיותיו הרוחניות והדתיות-מוסריות, שהתבטאו בכתיבת שירים ובראיית תפקידו המלכותי כשירות לעמו. השקפותיו הדתיות מצאו את ביטויין בראיית העולם הזה בבחינת פיקדון שנמסר על ידי האל לשליטים על השליטים ליתן את הדין על כך (דת ומדינה, dim ve devlet).
בסיכום הערכה זו יש לציין, כי יסודם הרופף של התיקונים הצבאיים היה בעוכריהם, שכן היה צורך בפיזור היאניצ'רים ובשינויים מהותיים במשטר. אין כל הוכחות לגרסא הטוענת לתיקונים שונים של סלים השלישי מחוץ למסגרות הצבאיות.

4. הרפורמות של מחמוד השני (1808–1839)

מוצאו והרקע המדיני לפעילותו
מחמוד השני ב-1774 כבן לאשה ילידת מרטיניק, הושפע כנראה ממנה, כשם שהושפע מסלים השלישי קודמו ודודנו, שעה שבילו בצוותא בקָפֶס בשנים הראשונות של המאה ה-19. מחמוד השני הצטיין באופי דומיננטי ותקיף בניגוד לסלים השלישי. הוא החליט על ביצוע רפורמות באורח אבולוציוני והמתין 18 שנה עד לביצוע הראורגניזציה בצבאו, תוך גיבש כוחו וממשלו המוחלט, בד בבד עם החלשת הפאודלים למיניהם וראשי כת האיאניצ'רים.
ארבע פעמים בתקופת שלטונו עמדה תורכיה העות'מאנית בפני משברים חמורים, שאיימו להכחידה: המפלה בקרב נבארינו (1827), אובדן אדריאנופול (1829) ושתי התבוסות במלחמות-הסוריות נגד הצבאות המצריים של מוחמד עלי ואבראהים פחה: מפלת קרב קותאייה (1831) ומפות קרב נציבין (1839). בימי מחמוד השני אבדו לאימפריה העות'מאנית שטחים מרובים, הכוללים את יוון, בסראביה, חלק מהחוף הקווקזי ומספר מחוזות בארמניה. כן איבדה תורכיה את השליטה הישירה על אלג'יריה, עדאנה וחלקים מארץ-ישראל.

האירועים המדיניים והצבאיים וחיסול היאניצ'רים
לאחר ההפוגה שהשתררה עם חתימת שלום בוקארסט עם רוסיה (1812) פנה מחמוד השני לדיכוי המושלים המקומיים באנטוליה (derebeyi) ובחבלי הבלקן (ăyan), תוך שילוב הפגנת כוח צבאי ורקימת תככים ומדנים. מוחמד עלי המצרי הופנה לעבר חצ"א ערב לשם בלימת התפרצויותיהם של הוהאבים. ראשיהם של שליטים מקומיים אחרים נערפו באכזריות והוצגו לראווה בשערי הארמון המלכותי, בצירוף פתק שהסביר מדוע "שחרר הסולטאן את השליט מראשו".
בשנת 1820 פרץ מרד היוונים בסולטאן, כתוצאת פעילותו של שליט מקומי, עלי פחה מיַמִינה, אשר נתמך על ידי הרוסים. באפריל 1826 הובס הצבא היווני על ידי כוח צבאי משולב תורכו-מצרי. לאחר שהצבא הסולטאני החדש הוכיח את יכולתו בניגוד ליאניצ'רים, הכריז הסולטאן ביוני באותה שנה על הקמת צבא חדש: כל גדוד יאניצ'רי הצטווה להפריד מתקנו 150 חייל. אולם היאניצ'רים התמרדו והסולטאן אף יצא ממקום חופשת הקיץ שלו לסאראיי, הניף את דגל הנביא (sancağ-i) כסמל לג'האד נגד היאניצ'רים. חיל התותחנים התורכי שהצטרף לצדו של הסולטאן הרעיש את מבצרי היאניצ'רים ואלפים רבים מהם מצאו מותם באיסטנבול בלבד. להלן הוציא הסולטאן צו על הפסקת קיומם. כן פיזר את מסדר הבכּתאשים (Bektai), מלווייהם של היאניצ'רים ומעודדיהם בעתות מלחמה.³ צו חיסולם של היאניצ'רים מ-1826 כונה כ"מאורע המאורעות" (וקעת ח'יירה, Vaka-yi hayriye), והווה מאורע היסטורי ראשון בחשיבותו, בדומה לחיסול הממלוכים במצריים על ידי מוחמד עלי (1811). עתה נפתחה, לכאורה, הדרך לראורגניזציה מקיפה במסגרות הצבאיות והשלטוניות.
אולם משברים חדשים תכפו ובאו ואיימו להמיט שואה מדינית וצבאית על תורכיה העות'מאנית. בקרב הימי על ידי נאברינו (Navrino) בשנת 1827 הובס הצי התורכו-מצרי על ידי צי אנגלו-צרפתי. בכך ניטלה שליטתה הימית של תורכיה על חופיה הארוכים. בשנת 1828 פרצו הרוסים מחדש בבלקן ואדריאנופול נפלה לפניהם, בתוספת מחוזות באגן הדנובה ובקווקז ונמלים בים-השחור. בשנה זו השיגה יוון סופית את עצמאותה. שלוש שנים לאחר מכן נפתחה הרעה מדרום, שעה שצבאותיו המצריים של אבראהים פחה כבשו את סוריה ועלו על אנטוליה, בקרב המכריע שהתנהל על ידי קוּתַאיַיה (Küthaya) (1831) הובס הצבא העות'מאני, ומוחמד עלי המצרי קיבל את השלטון על סוריה וארץ ישראל וכן על חבל עדאנה בדרום אנטוליה. האיום המצרי על עצם קיומה של האימפריה אילץ את הסולטאן לפנות בייאושו לרוסיה, אוייבתו המסוכנת ביותר, ולחתום על תנאים מבישים בחוזה חונקאר איסקלסי (1833), אשר שיעבד את תורכיה מבחינה צבאית לרוסיה וחייב את התורכים לחסום את המצרים בעת מלחמה בין רוסיה ליריבותיה. התגברות ההשפעה הרוסית באיסטנבול האיטה במורגש את קצב הרפורמות של מחמוד השני, שכן ביצוע התיקונים נעשה ביוזמתן של צרפת ובריטניה ובסיוען הישיר. המלחמה הסורית השנייה חזרה על קודמתה הביאה להבסת צבא הסולטאן על ידי נציביו (1839). רק התערבותן של המעצמות, להוציא את צרפת, בלמה את הצבאות המצריים והגבילה אותם לתחומי מצרים (חוזה לונדון 1840), לאחר מותו של הסולטאן העות'מאני.

האירועים הפנימיים וחידושי הסולטאן
גולת הכותרת של פעולותיו הפנימיות של מחמוד השני הייתה השמדת היאניצ'רים ופיזור יחידותיהם באימפריה כולה (1826). הסולטאן העות'מאני ניגש להקמת "הצבא המוסלמי המנצח", שהולבש מדים אירופיים, זקן-חייליו גולח וכמדריכיו שימשו הן קצינים מצרים והן קצינים אירופיים. בימיו של מחמוד השני נפתחו שתי אקדמיות, האחת לרפואה (tibbiye), והשנייה – למדעי המלחמה (harbiye). החל משנת 1832 הוצא צו שחייב את חבישת הפֶס (כובע ללא תיתורת; הנוהג בוטל בימי הרפובליקה על ידי אתא תורכ בשנת 1924). קו מנחה במדיניותו של הסולטאן היה קירוב הנתינים הבלתי-מוסלמיים. מדיניותו הליבראלית התבטאה, בין השאר, בוויתורו על זכות ההחרמה של רכוש פקידיו הבכירים לאחר פטירתם. מחמוד השני פרץ במידה רבה את חומת ההתבודדות וההתכנסות של קודמיו: בשנת 1821 סייר מחוץ לבירה במבצרי גאליפולי ואדירנה (אדריאנופול), וקיבל בהזדמנות זו משלחות שונות. לאחר מכן חזר בדרך הים בספינת-קיטור אוסטרית והרבה להתנהג בצורה חופשית, כולל שתיית משקעות. נוהל ישיבות ה"דיוואן" השתנה בימיו תכלית שינוי, שכן הסולטאן העדיף להשתתף בפועל בישיבות הווזירים ולקבל מלאכויות דיפלומטיות ואף לנהל שיחות אישיות עם שגרירים אירופיים. מבנה ה"דיוואן" שונה אף הוא, והפך למועצת שרים בעלי תפקידים מוגדרים. התעניינותו של מחמוד השני הקיפה שטחים רבים. נוסף לחנוכת האקדמיה הרפואית שימש הסולטאן מופת אישי לבני עמו, בהקיפו עצמו ברופאים צרפתיים, ובהזדרזו לחסן את בניו מפני מגיפת האבעבועות שפשתה בצבא התורכי. בשנת 1831 ראה אור העיתון הרשמי הראשון בהשתתפותו האישית של הסולטאן.

הערכת הרפורמות וביקורתן
בהערכה כוללת של התיקונים שבוצעו על ידי מחמוד השני אין להתעלם מהגורמים רבי-העוצמה שהשכילוהו. בראש ובראשונה יש לציין את המערך המדיני הבינלאומי שלא היה נוח לביצוע הרפורמות: הלחץ הרוסי התדיר בצפון, המלחמות המקומיות בבלקן והפשיטות המצריות דרך סוריה לעבר אנטוליה לא הותירו לסולטאן שהות ניכרת לבסס את תיקוניו. הממשלה התורכית חייה בצלו של הסיוט המתמיד מפני התאחדות אפשרית של בריטניה, צרפת ורוסיה במגמת חיסול האימפריה. הסולטאן סבל ממחסור בעוזרים מוכשרים ונאמנים, שיסייעו על ידו בביצוע תיקוניו. מן הסתם, לא נוצרה עדיין שכבת משכילים מגובשת שתוכל לשאת בנטל התיקונים ובזעזועיהם. כל תיקוניו של הסולטאן חסרו חוט-שדרה ותכנון מקיף. מחמוד השני העדיף להתמסר לזוטות ולפכים קטנים, כגון פרטי לבוש ותספורת. תקופת שלטונו של מחמוד השני עמדה גם בסימן דעיכה כלכלית מתמדת, הן מחמת המלחמות התכופות והן בגלל החדירה המסחרית האירופית ל תחומי האימפריה, אשר נשאה בחובה את זרעי ניוון הכלכלה המקומית והולידה מאזן מסחרי שלילי.

השוואת הרפורמות של מחמוד השני ומוחמד עלי במצרים
עניין רב יש בהשוואת הרפורמות שבוצעו על ידי הסולטאן העות'מאני ויריבו הפחה המצרי, הן מחמת חפיפתן בזמן והן מחמת השפעותיהן על מדינותיהם. נקודת המוצא האידיאולוגית של שני השליטים הייתה שווה: שניהם כאחד הכירו בעליונותו הצבאית והטכנית של מעצמות אירופה, והטמיעו את הצורך ללמוד מאירופה בכל שטחי החיים כדי לסתום את הפער המתרחב והולך בין מעצמות אירופה לבין מדינותיהם הכרה זו פיעמה, כאמור, את שני השליטים המזרחיים. לקח כישלונותיהם, ובמיוחד תבוסותיו הצבאיות של הסולטאן, נתנו להם כר נרחב למחשבה ולניתוח, ולפיכך הגיעו גם למסקנה שווה בדבר הצורך העליון בחיזוקן הצבאי של מדינותיהם.
כתוצאה מכך העדיפו מחמוד השני ומוחמד עלי להתרכז בתיקוניהם בשטח הצבאי בראש ובראשונה, תוך חיסול יריביהם מבית (היאניצ'רים והממלוכים), ואימוץ מסגרות ארגוניות צבאיות ושיטות לחימה חדישות בהדרכת מומחים אירופיים. באותו הקשר הושם דגש על ידי שני השליטים על הקמת תעשיה צבאית על מנת להקטין את התלות בחו"ל למימדים מינימליים. כן היפנו השניים את תשומת לבם להקמת מוסדות של קבע להקניית חינוך צבאי ברמה גבוהה. כל שאר התיקונים סבבו על הציר הצבאי ונעשו מתוך מגמת חיזוקו של הכוח הצבאי. מטבע הדברים, שהרפורמות בתורכיה העות'מאנית ובמצרים לא נישאו על כפיה של שכבת משכילים נרחבת ולא זכו לאהדה המונית ולהבנה. אדרבא, הרפורמות היו כפויות וזו הייתה יוזמה מלמעלה בתנאי אדישות כללית, או במקרה הגרוע יותר – תוך התמרמרות ההמונים והרבדים החברתיים השליטים.
אופי המשטר בתורכיה ובמצרים היה דומה בקוויו הכלליים: שלטון ריכוזי ואוטוקראטי תוך דיכוי הפיאודלים וריסון העלמאא וקנאי-האסלאם. בעת ובעונה אחת נעשו ניסיונות להשפיע על ההמונים על ידי אמצעי לחץ ותעמולה, פרסום עיתונים ומינשרים וכד'. לעומת זאת בולטים הצדדים השונים במערך הרפורמות ורקען בתורכיה ובמצרים. מוחמד עלי החל בתיקוניו לאחר ערעור המשטר הישן והבסת הממלוכים על ידי המשלחת הצבאית של נפוליאון (1799), בעוד שמחמוד השני פעל עוד לפני התפוררותו של המשטר העות'מאני. הפחה המצרי נהנה מתקופת שלום ורגיעה ממושכת יותר מאשר הסולטאנים העות'מאניים סלים השלישי ומחמוד השני. מוחמד עלי נהנה מהדרכה מעולה ומבני-ברית עקביים בצרפת, דבר שלא עלה בגורלם של הסולטאנים העות'מאניים. כן פעל הפחה המצרי במסגרת אוכלוסייה הומוגנית, ללא כל אותם קשיים שניצבו בפני השליטים התורכיים בממלכת הרב-לאומית והתוססת. הצנטרליזם השלטוני המצרי היה גם יעיל יותר מזה של יריביו עקב תלותה של אוכלוסיית מצרים בנילוס וריכוזה על פני שטח מצומצם יחסית ונוח לשליטה. הבדל עקרוני נבע מהגישה של מוחמד עלי לעומת הסולטאנים העות'מאניים: לעומת אופייה המהפכני של שיטתו, נמנעו הסולטאנים מלהרוס את הישן, והעדיפו הקמת החדש בצד הישן, עובדה שהייתה להם לרועץ והכשילתם במהרה. ולבסוף, מוחמד עלי לא רק העסיק מומחים צרפתיים בארצו, אלא שלח מתלמדים מצריים לאירופה. סלים השלישי נמנע מכך ואילו מחמוד השני פעל בכיוון זה רק בסוף תקופת שלטונו.

5. תקופת רשיד פחה וסטרטפורד קנינג

"התנט'ימאת"
שלב חדש וחשוב יותר בתולדותיה של תורכיה נפתח עם עלותו של עבד אל מג'יד (1839-61) לכס הסולטאן. תכנית התיקונים החדשה כונתה בשם "תנט'ימאת" (tanzimat). מונח זה בהתייחסות לרפורמות קדם לתקופתו של עבד אל מג'יד. הוא ניתן ככינוי גם לתיקוניו של מחמוד השני, והרעיון היסודי שהיה צפון בו – היה הנהגת סדר, או ארגון (נט'אם). המונח נט'אם אל ג'דיד נמצא בשימוש כבר בשנת 1690 בקשר לראורגניזציה במינהל המסים, שבוצעה על ידי הווזיר הגדול מוצטפא פחה לבית קופרולו. נט'אם אל ג'דיד היה גם הכינוי לרפורמות הצבאיות של סלים השלישי ומחמוד השני.
לתכנית הרפורמות שפורסמה בנובמבר 1839, בצורת איגרת מהסולטאן אל הווזיר הגדול רשיד פחה, נקבע המונח הרשמי "תנט'ימאת חיירייה" (Tanzimat Hayriye), היינו "תקנות טובות"; מונח זה מעיד על מגמת הרושם שהיה צריך להפעיל במדינות מערב-אירופה יותר מבתורכיה עצמה. ואכן, מטרה זו הושגה; למרות שהשגריר הרוסי הגדירן כ"הפתעה תיאטרלית", הייתה אהדת המערב נתונה לתורכיה העות'מאנית בעיצומה של המלחמה הסורית השנייה.

רשיד פחה והבריטים
עוד בימי מחמוד השני נסתמנו שתי התפתחויות שסייעו, בסופו של דבר, לרפורמות:
א) איומיהן של רוסיה ומצרים לחיסולה של האימפריה העות'מאנית הניעו את בריטניה בשלב ראשון ואת צרפת, לאחר מותו של מוחמד עלי, לתמוך ולעודד את השלטתן של הרפורמות בתחומי האימפריה העות'מאנית;
ב) היווצרות רובד דק של פעלתנים בשנותיו האחרונות של מחמוד השני. לאחר ביקורו של הסולטאן באנטוליה בשנת 1837 חל שידוד מערכות ב"דיוואן", הורכבה ממשלה חדשה בראשותו של מוצטפא רשיד פחה, מנהיג האימפריה העות'מאנית ויוזם הרפורמות במשך 15 השנים הבאות. מוצטפא רשיד הביא עמו מטען של ידע עיוני וניסיון דיפלומטי רב. כבן למשפחת פקידים למד צרפתית על בורייה והכיר את ההיסטוריה האירופית היכרות מעמיקה ומקפת. הוא צבר ניסיון אישי רב בשרתו כשגריר ארצו בלונדון ובפריס, וקשר יחסים אישיים עם מדינאי המערב. בתקופת שירותו בלונדון הכיר אישית את שר החוץ הבריטי פלמרסטון, שגיבש באותה תקופה מדיניות של תמיכה בריטית במחמוד השני נגד מצרים, שנתמכה על ידי צרפת, ונגד רוסיה ששאפה לרשת את המצרים במשך שתי המלחמות הסוריות.
מדיניותו של פלמרסטון הושפעה מדיווחיו של ד' ארקהארט (D. Urquhart), מומחה בריטי שפעל במזרח התיכון, השתתף במלחמת השחרור היוונית, ובשנות ה-30 שירת כמזכיר השגרירות הבריטית באיסטנבול. במהלך חקירותיו על אוצרות הטבע בתחומי הקיסרות העות'מאנית הציע ארקהארט את שילובן של הרפורמות בתורכיה בסיוע בריטי לשם חיזוקה של האימפריה בפני הלחץ הרוסי, וכן הטעים את התועלת שבהרחבת קשרי המסחר בין בריטניה לתורכיה. שנת 1838 נפתחה בפעילות קדחתנית של משלחות אירופיות שונות שעשו באיסטנבול למען הטיית האוריינטציה הכלכלית והמדינית של תורכיה לעברן. בשנה זו נחתם הסכם תורכו-בריטי להרחבת יחסי המסחר בין שתי המעצמות. באותה שנה עצמה קיבלו התורכים משלחת צבאית גרמנית, בראשותו של פון מולטקה (Moltke), במקומה של משלחת בריטית, כשמירה על מדיניות של שיווי משקל בינלאומי.

תיקוני רשיד פחה: ח'ט-שריף של גולחאנה (1839)
אחד המניעים העיקריים למדיניות ה"תנט'ימאת" של רשיד פחה הייתה השאיפה לזכות בתמיכתן של בריטניה וצרפת. מפלתו של הצבא העות'מאני בקרב נציבין (1839) בפני צבאו המצרי של אבראהים פחה והסגרת הצי התורכי על ידי מפקדו למצרים בנמל אלכסנדריה הפסיקו זמנית את התיקונים. ב-1 ביולי 1839 מת מחמוד השני רב-הפעלים בהשאירו אחריו צבא מובס ומפוזר וצי שהוסגר לאויביו.
עלייתו של עבד אל מג'יד לכס הסולטנות באה, אפוא, בתקופה הרת אסון לאימפריה העות'מאנית. הנער בן ה-16 הוכתר, לראשונה בהיסטוריה התורכית – כנסיך שהתחנך באירופה. חולשתו הגופנית והנפשית וחוסר ניסיונו המדיני הביאוהו להסכים לתכניתו של רשיד פחה. ב-3 בנובמבר 1839 כונסו ראשי הממשל התורכי, נכבדים למיניהם ואנשי הסגל הדיפלומטי האירופי באחד האגפים של ארמון גולחאנה (Gülhane) ("בית-השושנים"). בטכס חגיגי נמסרה לווזיר הגדול על ידי פקיד החצר הסולטאנים איגרת עטויית קטיפה אדומה, ה-Şerif ו-Hatt של גולחאנה (או בתורכית: ח'ט הומיון). הייתה זו תכנית לרפורמות ולסדרי תחיקה בעתיד. האיגרת נחלקה לשני פרקים: פרק הדן בענייני האזרחים ופרק שעסק ברפורמות מינהליות. עיקרי האיגרת היו כדלקמן: 1) הבטחת ביטחון החיים והרכוש לכל נתיני האימפריה, ללא הבדלי דת 2) איסור ההוצאה להורג, הענישה והחרמת הרכוש ללא משפטים פומביים; 3) ביטול שיטת החכרת המסים ברחבי האימפריה וקביעת גביית מסים מסודרת ומוצדקת; 4) קביעת סדרי גיוס חדשים והקטנת שירות החובה ל-4 שנים במקום 5; 5) דירוג תפקידים והתאמת משכורות לפקידי הממשלה לשם מניעת השוחד. לאחר פרסום האיגרת הוצאו שורה של תקנות בנוגע לשירות הצבאי וחובת כל האזרחים להתגייס, להוציא את הפודים עצמם בכופר. כן הושוו כל הנתינים, ללא הבדל דת, בקבלת מישרות ממשלתיות ונקבעה אוטונומיה פנימית לעדות הבלתי-מוסלמיות.
עם כל החשיבות שבתיקוני ה"תנט'ימאת" אין להתעלם ממגבלותיהם. למעשה, לא חוללו כל שינוי מהותי בסמכויות היסוד של השלטון, להוציא את ההגבלה שהוטלה על הסולטאן בדבר הוצאה להורג של נתיניו ועבדיו בצורה שרירותית. ההגבלות שהוטלו על השלטון היו מועטות והיו בבחינת הטיית חסדו של הסולטאן לעולם. לא היה בהן בבחינת זכויות טבעיות, שהושגו במדינות אירופה לאחר מאבקים ממושכים ורצופים. תכליתם של התיקונים נבעה מהצורך לפייס את העם, לְרַצּות את מעצמות המערב ולהשליט סדר מסוים במינהל הממשלתי. הפגם העיקרי שבתיקונים בלט בהיעדרה של תכנית לפיתוח כלכלי מקיף. ההגדרות לקו בערפול, הניתוח היה שטחי וניכר ערבוב תחומין רעיוני.⁴ אליבא דאמת, כל ההבטחות שניתנו באיגרת הובעו כבר בתקופת מחמוד השני, אלא שהפעם רוכזו בתעודה רשמית.
חשיבותו העיקרית של הח'ט שריף של גולחאנה נעוצה בהיותו מקדמה חשובה וצעד נכבד לקראת תחיקה העות'מאנית, שהשתקפה אחר כך בח'ט שריף המיון (1856), בחוקה העות'מאנית של מדחת פחה (1876) ובתיקוני "התורכים-הצעירים" (1908). רשיד פחה הספיק גם לכונן מעין אסיפת נבחרים, שהיוותה חיקוי גס וגרוטסקי לפרלמנט הבריטי. אסיפה זו הורכבה מנכבדים ממונים והתאפיינה בגינוני טקס פרוצדוראליים בלבד, כגון נאום הפתיחה של הסולטאן ונאומי תודה מצד הצירים.
בשנת 1841 פוטר רשיד פחה על ידי עבד אל מג'יד, שהיה נתון ללחץ העלמאא וכלי-הקודש מחד גיסא ולהשפעתו של הנסיך מטרניק, השליט הראקצוני של אוסטריה, מאידך גיסא. גם אחרי פיטוריו נעשו אי אלה ניסיונות לתיקונים בהתאם לח'ט שריף, בעיקר בשטחי החינוך והכלכלה. אולם היו אלה ניסיונות נפל.

פעילותו של סטראטפורד קנינג
סטראטפורד קנינג (Stratford Canning) כיהן כשגריר בריטניה בתורכיה והטביע את חותמו על מדיניות ממשלתו והממשלה העות'מאנית כאחד. באיסטנבול כונה "השגריר הגדול" (büyük elçi), לאחר שעלה מדרגת מזכיר ראשון בשגרירות, וכאות הוקרה לפעילותו המדינית. משרד החוץ הבריטי הטיל עליו תפקידים מיוחדים בשנים 1820 (המרד היווני), 1842 ו-1855. הוא כיהן כשגריר תקופה ארוכה עם הפסקת ביניים קצרה. בהשוואה לשגרירים בריטיים אחרים נהנה קנינג מאימון רב מצד ממשלתו וזכה לחופש פעולה נרחב ולזכות הכרעות מיידיות. יש גם לציין, כי משלוח בלדר דיפלומטי מקושטא ללונדון נמשך כארבע חודשים, ואין תימא, אפוא, שהשגריר קיבל יד חופשית לפעולות שדרשו החלטות מהירות. מבחינה אישית נחשב קנינג ליהיר ולתוקפני. מספר היסטוריונים רואים בו את אחד האחראים למלחמת קרים. מכל מקום, פעילותו המדינית נתקלה בהשהיות מצד "השער העליון" (היה כינוי למנגנון השלטוני של האימפריה העות'מאנית – שמש בעיקר בשיח הדיפלומטי), למרות שנודעה לשגריר השפעה רבה על הסולטאן עבד אל מג'יד ועל רשיד פחה כאחד. השליטים העות'מאניים ידעו נכונה, כי מדיניותו של השגריר הבריטי הנמרץ מכוונת לחיזוק כוחה של האימפריה ולעשיית בדק בית.
קנינג חתר, כאמור, לחיזוקה של האימפריה העות'מאנית, כיוון שהאיום הרוסי עמד בראש מעייניו, ביודעו כי חיסולה של תורכיה יוליך למלחמה כלל-אירופית. כן שאף לביצועו המעשי של שוויון הנתינים באימפריה. השגריר היה רחוק מלהתלהב מדת האסלאם והיה מעדיף כתחליף שלטון נוצרי, אולם מטעמי שיקולים מציאותיים קיבל את רעיון הקמתם של מרכזים נוצריים עצמאיים. בשנת 1845 סולק רִזא פחה הריאקציונר מהגה השלטון ורשיד פחה הועלה מהאופוזיציה ושירת כשר החוץ. החל מ-1846 כיהן כווזיר גדול במספר הפסקות עד לשנת 1852. שש השנים הללו הוו תקופה של שיתוף פעולה הדוק בין השניים, ואכן תיקונים נוספים הושגו לשנה זו: הוקמו מועצות מייעצות במחוזות האימפריה, הוגדר מעמדם של בתי-המשפט, בטל סחר העבדים והמדינה הכירה בעדות הנוצריות ובכנסייה הפרוטסטנטית בשנת 1852 עמדה אירופה בסימן של ריאקציה לאחר מהפכות "אביב-העמים" מ-1848. רשיד פחה שהתעשר והזדקן נלאה, כנראה, ממדיניות התיקונים והתפטר. באותה שנה סיים השגריר הבריטי בפחי נפש את שירותו באיסטנבול על מנת לחזור אליה מקץ שנה, עם פרוץ מלחמת קרים.

מלחמת קרים
שנות ה-30 וה-40 במאה ה-19 מתאפיינות בהתגברות התנועה הפאן-סלאבית ובהרחבת התעניינותה של רוסיה במדינות הבלקן. בינואר 1853 התנהלו דיונים נרחבים בפטרבורג בין הצאר ניקולאי והשגריר הבריטי סיימור (Seymore) על אפשרות התמוטטותה של האימפריה העות'מאנית עוד לפני סידורי חלוקתה. התערבותה של רוסיה בענייני האימפריה גברה והלכה. תוך ניצול אהדת היוונים האורתודוכסים ומריבותיהם עם הנוצרים הקתולים על מקומות הקודש בארץ ישראל, הגישה הממשלה הרוסית דרישה אולטימטיבית לממשלת איסטנבול בעילה של הגנה על זכויות האורתודוכסים. הממשלה העות'מאנית דחתה את הדרישה בתמיכתו ובעצתו של השגריר קנינג. כתוצאה מכך פרצה מלחמת קרים (1854–1856). בריטניה וצרפת ואחר כך אוסטריה וסרדיניה התייצבו לצידה של תורכיה במלחמתה ברוסיה. מלחמת קרים הסתיימה לאחר מות ניקוליא הראשון ונפילת המבצר הימי באסטופול. שלום פריס מ-1856 בלם את התקדמות הרוסים ושמט מידיהם מספר הישגים קודמים: הים השחור פורז והבסיסים הימיים והמבצרים הרוסיים נהרסו; הוכר חוש השיט בדנובה, שהיה עד אז בחזקת מונופול רוסי; הוענקה עצמאות לנסיכות הרומניות, בחסות תורכיה ובערבות המעצמות, במקום הפרוטקטוראט הרוסי הקודם; דרום בסראביה הרוסית הועברה לידי תורכיה, ובכך נשלל שפך הדנובה לים-השחור מידי הרוסים.

הח'ט שריף מהֻמיון
בסמוך למועד חתימתו של חוזה פריס (1856), שסיים את מלחמת קרים, הוכשרה הקרקע לרפורמות נוספות באימפריה העות'מאנית. ב-18 לפברואר 1856 הוצא הח'ט שריף המֻיון (ה-Şerif Hümayun ו-Hatt), שנודע גם כ"מגילה הקיסרית" או "תיקונים רפורמיים" (Islahat Fermani). מטרתו של מינשר זה הייתה להשוות את זכויות המוסלמים באימפריה עם זכויותיהם של הבלתי-מוסלמים ("רעאיא"). הוכרז על אישור הח'ט שריף מגולחאנה בכל הנוגע להבטחת החיים והרכוש של נתיני הממלכה. כן הוטעם ביטולה של החכרת המסים, ההחרמות למיניהן והמעצרים השרירותיים. הוכרז על חופש פולחן, חינוך ודת לכל העדות ומתן הזדמנויות שוות לכל הנתינים בחיים הכלכליים, המדיניים ובמנגנון הממשלה והצבא. כן אושרו מחדש הקפיטולציות והובטחו בתי-דין פליליים ומסחריים מעורבים והתקנת חוקים מיוחדים לזרים. הותרה רכישת קרקעות על ידי זרים; הובטח פרסומו של תקציב הממלכה מידי שנה בשנה.
התוצאות המיידיות של הח'ט שריף מהמיון ניכרו בשיפור מעמדם של היהודים באימפריה. בלט במיוחד רעיון חדש שהשתקף בניסוח מקומה של תורכיה כאומה "בין האומות התרבותיות". כן השתנתה הגישה לעניין הסיוע מצד המעצמות הגדולות, ושינוי חיובי זה העיד על תפיסה חדשה בקרב השכבה השלטת באימפריה העות'מאנית. בחוזה פריס בסעיף 9 נאמר, כי "הח'ט שריף מהמיון מתקבל באהדה על ידי המעצמות החתומות על החוזה". מגילת זכויות ותיקונים זו זכתה, אפוא, להכּרה אוהדת בינלאומית, ושיפרה את מעמדה של תורכיה, שהתחזק בלאו הכי לאחר מלחמת קרים.

האטת ביצוע הרפורמות, סיבותיה ותוצאותיה
קצב ביצוע הרפורמות לאחר מלחמת קרים לא השביע רצון עקב מכלול של תנאים וסיבות שייסקרו להלן. כרגיל, הייתה דעת העלמאא וכלי הקודש המוסלמיים עוינת את התיקונים. הכנסייה הנוצרית חששה לאובדן הכנסותיה ולחיזוק היסודות החילוניים ב"מִלֶתים" (millet).⁵ עמידי הנוצרים לא היו מעוניינים אף הם בשינויים חברתיים יסודיים, בעוד שהמוני התורכים חששו מפני שירות צבאי ממושך ומסים גבוהים. במיוחד יש להטעים, כי במאה ה-19 כפתה זיקתם של המיעוטים למיניהם כלפי הממשלה המרכזית, שכן הם יכלו מעתה לתבוע עצמאות מלאה במקום שוויון מדיני. תביעה זו הייתה זוכה אל נכון בתמיכת המעצמות. פגם יסודי ברפורמות היה נעוץ בעצם העתקת מנהגי מדינות-המערב לחברה מזרחית מפגרת. העתקה עיוורת מעין זו נידונה מראש לכישלון. מן הראוי לציין פגם נוסף שכבר הוזכר בתקופת מחמוד השני: אי-קיומו של מעמד פקידים נאורים שהיו עשויים לבצע את התיקונים, החמרת המשבר הכספי שהאימפריה העות'מאנית הייתה נתונה בו רק הקשתה על הביצוע.
כתוצאה מגורמים אלה עבר גל של התפרצויות מוסלמים נגד הזרים: ב-1858 נרצחו הקונסולים הבריטי והצרפתי בג'דה שבחצי האי ערב. שנתיים לאחר מכן נערך טבח המרוניטים בלבנון על ידי דרוזים משולהבים. התערבותם של הגייסות הצרפתיים הביאה בשנת 1864 להענקת אוטונומיה ללבנון. עוד ב-1862 פרץ מרד עז במונטנגרו. ב-1868 נסער האי כרתים מהתמרדות לאומית בסיסמת "אנוסיס" (חירות). רק לאחר קרבות ממושכים הושב הסדר על כנו.
למרות הסערות הפנימיות שפקדו את האימפריה העות'מאנית בשנות ה-60 וה-70 הותקנו מספר חוקים חדשים. החשובים מביניהם היו חוק הקרקעות (1858-9), שביטל את שרידי המערך הפיאודלי, וחוק הוולאיתים (המחוזות) (1864), שהכשיר את הקרקע לשיתופם של נוצרים במינהל המחוזי.

תקופת "התנט'ימאת הצרפתיים" ועבד אל-עזיז
בשנת 1867 הגישו המעצמות תלונה רשמית לממשלה התורכית על ההשהיות בביצועו של הח'ט מהמיון. אולם המעצמות היו מפולגות באינטרסים שלהן לגבי שיאורה של האימפריה העות'מאנית, וחילוקי דעות אלה השתקפו בגישותיהן כלפי הרפורמות. צרפת שאפה לאמנציפציה במסגרת הקיימת של האימפריה. רוסיה חתרה לפיצול ולביתור האימפריה, ולכן עמדה על קיומו של מינהל דצנטרליסטי. מדיניותה של בריטניה בנידון התאפיינה באי-בהירות לאחר מותו של פלמרסטון. יש להניח, כי הבריטים צידדו בתיקונים איטיים וזהירים. מכל מקום, הגרסה הצרפתית ניצחה, ובין השנים 1867–1871 עמדה האימפריה בסימן תקופת "התנט'ימאת הצרפתיים", לאחר "התקופה הבריטית", שהתאפיינה בפעילות של סטראפורד קנינג.
בשנת 1861 נפטר הסולטאן עבד אל מג'יד ואת כס שלטונו ירש עבד אל עזיז. שליט זה נודע בזבזנותו ובאורח חייו המפואר. ב-1867 ביקר הסולטאן החדש בפריס, ולאחר שחזר הנהיג מספר רפורמות (1868-9): נערכה ראורגניזציה במועצת המדינה ובבית המשפט העליון; נפתח בית-ספר תיכון בבירה; חוק החינוך החדש נכנס לתוקפו; הוחל בבדק מערכת הכבישים במדינה ובשימור היערות; כן נוספו אי-אלה תיקונים בשטח-הצבאי, אולם גולת הכותרת נעשתה בתחום המשפט: בין השנים 1869–1876 הוחל בעיבודה של מערכת חוקים אזרחיים חדשה שפורסמה בהדרגה, בעיבודה של ועדת משפטנים בראשותו של אחמד ג'ודת פחה. היה זה קובץ החוקים שהתפרסם בכינויו המקוצר – "מג'לה", Mecelli Ahkâmi Adliye ("ספר החוקים הצודקים").

6. הריאקציה, העות'מאנים הצעירים, החוקה (1876)

הריאקציה
מלחמת פרוסיה בצרפת בשנת 1871 ותבוסתה של זו האחרונה החלישה את ההתעניינות הצרפתית במזרח-התיכון ובארצות הבלקן. לכן יש לראות בשנה זו את מועד סיומם של ה"תנט'ימאת הצרפתיים". גם ההשפעה הבריטית בתורכיה דעכה, ולעומת זאת התגבר הלחץ הרוסי, שהתבטא בביטול שרירותי וחד-צדדי את סעיף הניטרליות של הים השחור (מחוזה פריס 1856). ביטול זה קיבל תוקף על ידי ועדה בינלאומית לענייני המצרים שסכמה ידיה עליו (1871).
באותה שנה חל שידוד מערכות פנימי ב"דיוואן" העות'מאני. לאחר מותו של פואד פחה (1869), שהמשיך במסורת התיקונים, עלתה לשלטון ממשלתו השמרנית של עלי פחה. המדיניות הרשמית של הממשלה השתנתה, שנאת מעצמות המערב, היועצים והפקידים הנוצריים גאתה ומצאה לה פורקן. בפטריוטיזם עות'מאני, המבשר את ניצני התפתחותה של תורת ה"פאן-אסלאם", שהטיפה במחצית השנייה של המאה ה-19 לאיחוד כל העמים המוסלמיים נגד האיום הצבאי והכלכלי של המערב הנוצרי. תורת ה"פאן-אסלאם" סייעה לטשטוש הניגודים המעמדיים ואתניים בתוככי העדות המוסלמיות ולגיבוש מעמדם של הפיאודלים. באיגרתו של עבד אל-עזיז לווזיר הגדול הוטעם עיקרון שמירת השריעה כבסיס להצלחה של האימפריה.
בזבזנותו הכספית של הסולטאן, שהתבטאה בהקמתם של בנייני פאר, הוליכה להחרפת המשבר הכלכלי ואילצה את הממשלה להכריז ב-1875 על פשיטת הרגל של אוצר המדינה, עקב אי-יכולתה לעמוד בתשלומי הריבית הגבוהים. פשיטת רגל זו גררה אחריה שורה של מהומות בארצות הבלקן מחד-גיסא, ונתנה דחיפה להתארגנותם של "העות'מאנים הצעירים" ולהכרזת החוקה של מדחת פחה ב-1876, מאידך גיסא.
חודש מאי בשנת 1876 היה סוער ביותר: כהמשך למרידותיהם של בוסניה והרצגובינה מאשתקד, דיכאה ממשלת תורכיה באכזריות יתרה את המרד הבולגרי, וזכתה לגינוי בריטי חריף, באותו חודש נרצחו הקונסולים הגרמני והצרפתי בסלוניקי, לאחר שהואשמו בהתערבות בעניינים פנימיים, מספר ימים לאחר מכן נערכו הפגנות סוערות של סטודנטים מוסלמיים קנאי-דת (softa) בבירה. בלחצן של הפגנות אלה נאלצה הממשלה להתפטר, ובסוף מאי הודח עבד אל-עזיז ומוראד החמישי עלה לשלטון במקומו.

"העות'מאנים הצעירים" ומדחת פחה
הסולטאן, מוראד החמישי לא הוציא את שנתו הראשונה בשלטון. באוגוסט נתגלתה אי-שפיות דעתו והוא הודח לטובת עבד אל חמיד השני. בספטמבר נתמנה אחמד שפיק מדחת פחה, מנהיג "העות'מאנים הצעירים", לווזיר גדול.
"העות'מאנים הצעירים" התגבשו בשנות ה-60 ובפרוס שנות ה-70 כקבוצת משכילים, שדגלה בחוקה ובמלוכה קונסטיטוציונית שתגביל את סמכויות הסולטאן. מנהיגם אחמד שפיק מדחת נולד בבולגריה ושירת כפקיד השער העליון. כשרונותיו משכו את תשומת לבו של רשיד פחה. להלן ביקר ביקר בבירות המערב, השתלם בצרפתית, והצטיין בכושר ארגוני וביוזמה. לאחר אישור חוק הוליאתים (1864) התמנה למושל מחוז הדנובה. בין 1862–1872 שירת כמושל מחוז בלדאד והשקיע את מאמציו לשיפור סדרי השלטון, תוך הקמת הנהלה עירונית עצמאית בבגדאד, הוצאת עיתון רשמי, ביצוע עבודות ציבוריות, כריית תעלות ומאגירם, ייסוד בתי-ספר ותעשיית תחמושת מקומית. מדחת נכשל בניסיונו לרשום את קרקעות דרום-עיראק ומרכזה על שם האריסים מעבדיהן, שחששו מפני גיוס לצבא או לחץ נוסף של מכבש המסים.
הפחה הליבראלי הגיע לשלטון בתקופת משבר לאימפריה, תוך כדי התפרצותן של מרידות הנוצרים בבוסניה ובהרצגובינה שטענו לשחרורם. על כן באוקטובר ובנובמבר 1875 הוציא שני פרמאנים שאישרו את זכויות הנוצרים כפי שנקבעו בח'ט שריף מהמיון. עם פרוץ המרד הבולגרי והתקרבות הסכנה הרוסית הוכרזה החוקה העות'מאנית ע"י מדחת פחה, בלחץ ובסיוע מעצמות המערב (דצמבר 1876). אולם הסולטאן עבד אל-חמיד, שאישר את קיום החוקה, חזר בו בפברואר 1877, פיטר את מדחת והיגלהו. בלחצן של בריטניה וצרפת הוחזר הגולה, והתמנה לנציב בסוריה ובאִיזְמִיר לפרק זמן קצר. להלן הואשם בהשתתפות בקשר לרצוח את הסולטאן והוגלה לטַאִאף בערב. בשנת 1884 נרצח בעיר גלותו על ידי בדווים מקומיים, שפעלו כנראה בשליחותו של עבד אל-חמיד.

החוקה העות'מאנית של מדחת פחה
תסיסותיהם של העמים הנוצריים בבלקן ולחצן של מעצמות המערב לקיום ההבטחות לנוצרים מהח'ט שריף מהמיון עוררו אתמדחת-פחה ותומכיו מקרב "העות'מאנית הצעירים" להכריז מתן חוקה עות'מאנית למדנינה. בדומה להכרזותיהם של קודמיו, רשיד פחה (ב-1839) ועלי פואד (ב-1856) הכילה החוקה הבטחות שוויון לנוצרים, שהוגשו בצורה תיאטרלית-דרמאטית. החוקה הועידה את כינוסה של פרלמנט, שנבחר ל-4 שנים, כשהמפתח לבחירת ציר היו קולותיהם של 50,000 בוחרים. כן נבחר סנט, שחבריו התמנו לכל ימי חייהם ובאו מקרב העלמאא, הפקידים הבכירים לשעבר ונכבדים אחרים. החוקה הבטיחה את חופש העיתונות, חסינות הצירים, פומביות ישיבות הפרלמנט, חסינות השופטים ואי-תלות המערכת המשפטית. כן הוכרז על חינוך חובה ממלכתי בבתיה"ס היסודיים, וקבלת מישרות במנגנון הממשלתי הותנתה בידיעת השפה התורכית.
בשנת 1877 נפתח הפרלמנט ברוב חגיגיות ופאר ותחת הרושם של המפלות הצבאיות שנחלו צבאותיה של תורכיה בבלקן. הפרלמנט דחה את תביעתם של נציג חבלי הבלקן, שתבעו אוטונומיה רחבה לבוסניה ולהרצגובינה בחסות המעצמות. הנציגים עזבו את הבירה בסוף ינואר 1877, וכן גם נכשלו מאמציה של בריטניה לכנס ועדת פשרה במרץ באותה שנה. כתוצאה מכך הכריזה רוסיה מלחמה על תורכיה באפריל 1877.
החוקה עצמה הייתה מבוססת בעיקר על החוקה הבלגית והתאפיינה בסיסמאות ליבראליות להבטחת חירויות הפרט למיניהן. העיקרון המערבי של שני בתי-מחוקקים (הבית התחתון והסנט) אומץ גם הוא. בשטח הדת הושגה פשרה בין עמדת "העות'מאנים הצעירים" שתבעו את הפרדת הדת מהמדינה לבין העלמאא, שהשתתפו בניסוח החוקר ודרשו לאשר את השריעה כיסודה של חוקת הממלכה. למרות שהוכרז על שוויון כל הנתינים העות'מאניים בפני החוק היה למוסלמים רוב מכריע בשני בתי-הנבחרים.
בפברואר 1877 ניצל הסולטאן עבד אל-חמיד את מצב החירום שנוצר עקב מלחמת רוסיה ותורכיה, פיזר את בתי-הנבחרים, שכונסו על יסוד החוקה, ופתח בטרור אכזרי שלא נודע כמעט כמוהו בתולדותיה של האימפריה העות'מאנית. תנועת "העות'מאנים הצעירים" הועמדה מחוץ לחוק, ומנהיגיה נרדפו, נרצחו וברחו לאירופה. פיזור הפרלמנט מסמל את קץ עידן ה"תנט'ימאת" בתורכיה העות'מאנית.

תקופת עבד אל-חמיד II (1876–1909) וקונגרס ברלין (1878)
המרידות בבלקן הקיפו את כל העמים והתורכים נקטו, כמובן, בפעולות גומלין אכזריות, שהתרכזו במיוחד בבולגריה. באפריל 1877 הכריזה, כאמור, רוסיה מלחמה על האימפריה העות'מאנית. בקרבות הראשונים בקווקז נחלו התורכים אי אלה ניצחונות, אולם עד מהרה התהפך הגלגל והכוחות הרוסיים הגיעו לאדירנה ואיימו על ים מרמה. נוכח הסכנה הרוסית צווה ד'יזרעאלי על כניסת שייטת בריטית למצרים כדי למנוע השתלטות רוסית עליהם. במרץ 1878 נחתם חוזה סאן-סטפאנו (Yeşil Köj – שדה התעופה של איסטנבול), שהמחיש את הניצחונות הצבאיים הרוסיים: סעיפיו של חוזה זה הרחיבו את גבולותיה של בולגריה, תוך הענקת עצמאות, למן הרי אלבניה ועד לים השחור. כן הוכרה עצמאותן של סרביה, רומניה ומונטנגרו, מבחינתה של תורכיה, פירושו של דבר היה אובדן מרבית שטחי הבלקן ויצירת איום מתמיד על ידי בולגריה המורחבת בחסות רוסית. אולם הודות להתערבותה של בריטניה, שחששה לאובדן המצרים, ובתמיכת הקנצלר הגרמני ביסמארק, נערכה ראוויזיה בחוזה סאן-סטפאנו בקונגרס של המעצמות שהתכנס בברלין בקיץ 1878. קונגרס ברלין בא והפך את הקערה על פיה במעטו בערך הניצחונות הרוסיים שהושגו בשדה הקרב: קוצצו שטחיה של בולגריה, שחזרה והפכה לאוטונומיות תחת חסותה של תורכיה. הקונגרס חזר ואישר את עצמאותן של סרביה, רומניה ומונטנגרו. צפון בסרביה ניתנה כפיצוי לרוסיה. כן גם פוצתה רוסיה על ידי העברת ערי הגבול הקווקזיות-קארס, ארדהאן ובאטום-לידיה. כן ניתנה הבטחה להרחבת גבולותיה של יוון, ולאוסטריה הוענק פרוטקטוראט על בוסניה והרצגובינה. קונגרס ברלין אישר גם את כיבוש קפריסין על ידי בריטניה.
חשיבותו של קונגרס ברלין הייתה משולשת: א) הוא שלל את הגבול המערבי המשותף בין רוסיה ותורכיה לאור הקמת המדינות העצמאיות בבלקן. השגת העצמאות של העמים הסלאביים בבלקן צמצמה, בהכרח, את פעילותה של רוסיה במרחב זה, והפנתה אותה לעבר הקווקז; ב) קונגרס ברלין האריך את חייה של האימפריה העות'מאנית ("האדם החולה על גדות הבוספורוס") לתקופה נוספת, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה;
ג) "קונגרס ברלין" מסמל את התגברות ההשפעה הגרמנית בתורכיה העות'מאנית, שגררה בסופו של דבר את תורכיה לצידן של מעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה. "התקופה הגרמנית" מתחילה, אפוא, משנת 1878, לאחר "התקופה הצרפתית" (1867–1871) ו"התקופה הבריטית" (1856–1867) שקדמו לה. בקונגרס ברלין התבלט השינוי היסודי במדיניות החוץ הבריטי כלפי עיקרון שמירת שלמותה של האימפריה העות'מאנית; הקץ נראה עתה כבלתי-נמנע והתבטא בסיפוח קפריסין (1878) וכיבוש מצרים (1882) על ידי בריטניה. כן הבליט "קונגרס ברלין" בבהירות רבה את שאיפותיהן האימפריאליסטיות של שארי המעצמות: אוסטריה השתלטה על בוסניה והרצגובינה, צרפת – כבשה את אלג'יריה (1830), תוניסיה (1871) ומרוקו (1906) ואילו איטליה נאחזה בלוב (1911) ובאלבניה. רק גרמניה הייתה נקייה מעוון קריעת שטחים מתחומי האימפריה העות'מאנית. משנת 1878 ועד לשנת 1908, מועד ההפיכה של "התורכים הצעירים", עברה על תורכיה תקופה של חוסר רפורמות, להוציא אי אלו תיקונים מועטים בשטח המשפטי.

פרק ג': מבנה החברה העות'מאנית בתקופת הרפורמות

הסולטאנים
בתקופת הרפורמות כמעט ולא חל שום שינוי במעמדו האוטוקראטי של הסולטאן, שהמשיך להיות ראש המינהל הצבאי והאזרחי, מחוקק יחיד וממנה ומפטר יחיד של ראשי העלמאא. אמנם הסולטאן חסר סמכות רוחנית מפאת בורותו התיאולוגית, אלא דא עקא שלמנהיגות הרוחנית של האסלאם נודעה השפעה מדינית גדולה והולכת, ככל שתהליך התמוטטות האימפריה התקדם והתעצם. לא הייתה כל חשיבות לפריכתה של ההנחה, כי הח'ליף העבאסי האחרון אלמֻתווקף העביר את סמכותו כח'ליף ב-1517 לסולטאני בית עות'מאן. תואר הח'ליף שימש ככלי נשק מדיני בידי הסולטאנים, ובמיוחד בתקופת עבד אל חמיד השני, שפרט על נימי ה"פאן-אסלאם" של העמים המוסלמיים בתחומי האימפריה העות'מאני והזדרז אף לסלול את מסילת-הברזל החג'אזית.
אישיותו של הסולטאן קבעה במידה רבה את עוצמתה של האימפריה העות'מאנית. מאז מותו של סוליימאן המחוקק (1566) החלה, כידוע, תקופת הסתגרותם של הסולטאנים בארמונותיהם מאחורי טכסי חצר מפוארים. הייתה זו גם התחלת תקופת ההתנוונות האישית של השליטים, מוראד הרביעי היה הסולטאן הלוחם (ע'אזי) האחרון. מאז ימי מוחמד הרביעי (1623–1640) לא יצאו הסולטאנים עוד למלחמה. מוחמד השלישי שעלה לשלטון בשנת 1600 היה הסולטאן האחרון שהתנסה במדיניות מעשית עוד לפני הכתרתו, במשלו כיורש עצר באחד ממחוזות האימפריה. אחריו בילו כל הסולטאנים את מיטב נעוריהם ב"קפס", והגיעו לכס הסולטנות כשהם חסרי ניסיון מדיני-מינהלי, מוגבלים בהשכלתם ולוקים בשפע של אמונות תפלות. למשל מוצטפא השלישי, אבי סלים השלישי, היה חסיד אצטגנינים מובהק, מרבית הסולטאנים הודחו על ידי פותווה של שייח' אל-אסלאם בעילה של התנכלות לחוק הדתי. סלים השלישי ומוצטפא הרביעי נרצחו. עם זאת הייתה נאמנותו של העם לבית עות'מאן בַלתי מוטלת בספק, שכן הייתה זו משפחת האצולה היחידה, להוציא את בית ג'ראי-ח'אן, שבניו שלטו בחצי-האי קרים ונתייחסו לצאצאיו של צ'נגיז חאן.
תלותם של הסולטאנים בעלמאא וביאניצ'רים הגבילה ביותר את יכולתם לבצע רפורמות, אם גם רצו בכך. מרבית הרפורמות שהונהגו נכשלו תוך זמן קצר. נוסף לכך קצרה ידם של הסולטאנים מלהושיע נוכח המלחמות שנכפו על האימפריה והביאו להתמוטטותה ההדרגתית. הרפורמות עצמן באו מאוחר מידי והתאפיינו בפיגור אחר דרישות עמי האימפריה שהזמן גרמן. חיסולם של היאניצ'רים והעלמאא הווה תנאי הכרחי לביסוסה של הקיסרות, אולם מעמדם של האחרונים לא נשבר. התמערבות מודרגת, ומתואמת לתנאיה הסבוכים של האימפריה העות'מאנית, הייתה יכולה אולי לדחוק את הקץ, אלא שגם היא באה במאוחר, בצורה שטחית ובלתי-רצופה. סלים השלישי, למשל, ביטל את הנוהג לקביעת מועד מסע מלחמה ימי מוצלח על פי הכוכבים. מחמוד השני היה הסולטאן האחרון שהתחנך בקָפֶס. יורשו, עבד אל-מג'יד למד כבר צרפתית ובניו התחנכו במדרשה התיכונית של החצר (דאר אל-מעארף) ורכשו השכלה מערבית. במרוצת הזמן החלו הסולטאנים להופיע בקבלות פנים דיפלומטיות והרבו בסיורים. עבד אל-עזיז כבר נסע למצרים ולצרפת. מחמוד השני השתתף בפועל בישיבות ה"דיוואן", ובימיו הושם קץ למנהגי המלכות הברבריים, כהריגת נסיכים, הצגת ראשים ערופים, שוד, גזל וכו'. ככל שגברה ההשפעה המערבית באימפריה כן גדל יחס הכבוד שגילו הסולטאנים לשגרירים הזרים, משום רצונם לשאת חן וחסד בעיני מעצמות אירופה. בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-19 שונו טכסי החצר, והשגרירים הזרים רואיינו אישית על ידי הסולטאנים.

החצר המלכותית
מאז הדחת אחמד השלישי, בראשית המאה ה-18, חלו קיצוצים וצמצומים בהוצאות החצר המלכותית. לפי עדויותיהם של החוקרים מסוף המאה ה-18, כללה החצר כ-600 נערים-משרתים, 500–600 נערות שפחות, ומאות רבות של בדרנים, ננסים, אילמים, חרשים, סריסים ובעלי מלאכה אחרים (חייטים, טבחים, גננים, פועלים וכו'). בשנת 1826 פוטרו כ-1500 מאנשי סגל החצר, במיוחד טבחים. במאה ה-19 הותקן תקציב קבוע לחצר המלכותית אולם בימי עבד אל-עזיז (1861–1876) גאה מחדש גל הבזבוז והמותרות.
עוד במאה ה-18 עלתה חשיבותה של החצר המלכותית כגורם מדיני מכריע מחמת הסתגרותם של הסולטאנים. הפקיד החשוב ביותר בחצר היה ראש הסריסים השחורים (Kizlar ağasi), שניהל שניהל את עסקות נכסי ההקדש ("אווקאף"), בעיקר של מכה ואל-מדינה, וכן נהג לייעץ לסולטאן בכל ענייני השלטון. יותר מאוחר נודעה השפעה יתרה לחצרנים הראשיים (mābeyin, "מאַ-בֵּין" – בערבית), שהסתופפו בצוותא עם הסולטאנים והתמנו על ידיהם במישירן, ללא כל קשר לווזיר הגדול. אפילו במאה ה-19, כשבכירי-הפקידים לא היו כבר עבדי הסולטאן ממוצא זר, שלטו החצרנים-הראשיים על עמדות-מפתח, והביקורת הציבורית לא חלה עליהם. נודעה להם השפעה מרובה על מינוי פקידים ומפקדי צבא. גם בתקופת ה"תנט'ימאת" היו אנשי החצר מעורבים בתככי הארמון. הייתה זו גם הסיבה להשפעת העקיפין המכרעת שנודעה לנשי החצר.
כוחם הכלכלי של אנשי החצר היה נעוץ בשליטתם על נכסי ה"אווקאף", בהפעלתם את מוסד החכרת המסים ("אלתזאם") והשתלטותם על רכוש בזוז ומתנות שוחד. בשנות ה-40 של המאה ה-19 עלה לגדולה בחצר רִזא פחה, בן רוקח, שהועלה אחר כבוד מהאספסוף המצרי והפך למאהבה של אם הסולטאן עבד אל-עזיז. בנצלו את כוח השפעתו התערב רִזא פחה במינוי וזירים ופיטוריהם ובחש בקלחת המדינית הפנימית.
פיטוריו של מדחת פחה (1877), ששמו קץ לתקופת "התנט'ימאת", העלו מחדש את כוחם והשפעתם של אנשי החצר על הסולטאנים. מבחינת הרפורמות היוו אנשי החצר כוח בולם ומרתיע.

הפיאודלים והשליטים המקומיים
במחצית השנייה של המאה ה-16 עברו האחוזות הגדולות לרשות האדונים שהיו מסוגלים להעמיד גייסות לצבא העות'מאני. הללו הפכו את אחוזותיהם מאדמות מירי (שהבעלות עליהן הייתה להלכה בידי המדינה) לאדמות מֻלְכְּ, שהיו בחזקת רכוש פרטי מוחלט, או שרשמון כנכסי ווקף פרטיים, המזכּים בפירותיהם את בעליהם. הממשלה העות'מאנית הרבתה להעביר את נחלאותיה לידי חוכרי-המסים (מֻלתזמון) ששילמו מראש לקופת האוצר. תהליך זה זורז על ידי הגרעון הגדל והולך במזומנים וירידת ערכו הצבאי של מעמד הפרשים, החל מהמאה ה-17.
מספרם של הפיאודלים ירד, אפוא, מ-25,000 בימי סוליימאן המפואר לפחות מ-20,000 בין השנים 1768–1774. באימפריה העות'מאנית לא הייתה קיימת סכנת השתלטותם של הפיאודלים על מחוזותיה של האימפריה, כפי שקרה באירופה הנוצרית. המורדים בסמכותו של הסולטאן במאות ה-18–19 לא היו פיאודלים שהתעשרו, אלא מושלים מקומיים ממורמרים, שמונו על ידי הממשל המרכזי. דוגמה מובהקת לכך מהווה פרשתו של אחמד ג'זאר פחה, מושלה של עכו והגליל בסוף המאה ה-18. ג'זאר פחה מרד בסמכותו המרכזית לאחר שנשלח על ידי הממשלה העות'מאנית כמושל לאזור זה.
הרפורמות שהחלו עם עלייתו לשלטון של מחמוד השני עמדו בסימון דיכויים של מושלים מקומיים כעלי פחה מימינה (1820), ששמו היה קשור במרד היווני, או בבני משפחות Çapanoğlu, ששלטו במרכז אנטוליה, או בשליטי מחוז מניסה ממשפחת Kara osmanoğlu. ניסיונות דיכוי אלה לא הצליחו במקרים רבים, ובמיוחד במחוזות המרוחקים וההרריים של האימפריה, כבוסניה, לבנון וכורדיסטאן. לעתים הסבו דיכוייהם של מושלים מקומיים אך ורק רעה לנתינים. דוגמה מובהקת לכך היא הפרשה של השייח' הבדווי ט'אהר אל עמר, ששלט בגליל במאה ה-18, בנה את חומות טבריה וביצר מחדש את עכו, היטיב עם האוכלוסייה היהודית וגרם לפריחה כלכלית בצפון ארץ-ישראל.
ב-1839 פורסם הח'ט שריף מגולחאִנה שביטל, להלכה, את מוסד החכרת המסים. למעשה בוטלה החכרת המסים רק בימי הסולטאן עבד אל-עזיז. בעלי האחוזות קיבלו פיצויים במשך תקופה ארוכה. ב-1858 יצא חוק הקרקעות העות'מאני שביטל סופית את החכרת המסים. אולם מספר האחוזות הגדולות גדול דווקא במרוצת המאה ה-19, כשאחד הגורמים לכך הינו כישלונם של חוקי רישום הקרקעות על שמות מעבדיהן.

הָעֻלַמַאא
חכמי הדת וכלי הקודש נחלקו לארבע מחלקות בהתאם לחשיבותם בסולם ההיררכיה: א) השופטים למיניהם, כולל משרות הקאד'י והנַאאִבּ; ב) הפוסקים, כלומר המֻפְתִים מקרב העלמאא שחיוו דעתם בענייני דת ופסקו תשובות הלכתיות; ג) אנשי הפולחן האסלאמי, שכללו אִמַאמים, ח'טיבּים, שייח'ים ומֻאַזִּנים; ד) המורים.
מעמד השופטים היה החשוב, העשיר והמשכיל ביותר. בראש המערכת המשפטית עמדו שני שופטים צבאיים – "קאד'י-עסקר" (kazasker). האחד פעל בתחומי אנטוליה ומשנהו ברומֶלְיָה. אחריהם לחשיבות ניצב שופטה של איסטנבול (Istanbul Radisi), ואחריו באו שופטי הערים הגדולות (מֻלַּא), כגן עדנה ובורסה, שתי הבירות העתיקות, וכן דמשק וקהיר. דגרתם של ארבעת השופטים הללו הייתה גבוהה ביותר.
סדרה של מכובדים מוסלמיים אחרים כללה את הנַקיב אל אשרף, ראש צאצאי הנביא מוחמד; ההוֹג'ה (hoca), מורו הפרטי של הסולטאן ובניו; החכּ'מבּאַשי (hakimbaşi) ראש הרופאים ורופאו הפרטי של הסולטאן; וכן המֻנַאגִ'ם – האצטגנין הראשי.
פוסקי ההלכה ואנשי הפולחן עמדו בדרגות התווך מבחינת חשיבותם. כלי הקודש הפחוות חשובים היו המורים.
מסגרת הפעילות של העלמאא ונוהל ההתקדמות בדרגותיהם הייתה מדוקדקת וקשה ביותר. דרגת השיר שהושגה 8, אחד מחכמי הדת הייתה דרגת ה-müderrüs, שהייתה כרוכה בלימודים ממושכים ובבחינות קשות. תואר זה היה מוענק למצטיין אישית על ידי שייח' אל-אסלאם. העלמאא, בניגוד לראשי הפקידות האזרחית, נהנו מחסינות בפני החרמות רכוש אחר פיטוריהם או פטירתם. לעתים רחוקות בלבד נידונו למלקות או למיתה. העונש המקובל ביותר על פשיעה היה הרחקה לגלות. המשפטים היו מתנהלים בפני בית-דין פנימי שלהם. מאז המאה ה-17 חלה ירידה באיכותם המקצועית של העלמאא, כיוון שחלק מהם ניצל את מעמדו לרעה, והסמיך כלי קודש ללא בחינות, תוך עקיפת נהלי ההתקדמות. נוכח ירידתם האישית של הסולטאנים והסתגרותם התחזק מעמד העלמאא ורכש לעצמו עמדות כוח כלכליות ומדיניות, כשליטה על האוצר, נכסי ההקדש ("אווקאף") ומערכת החינוך.

שייח' אל-אסלאם
שייח' אל-אסלאם (Şeyhülislâm), מקודם המופתי של איסטנבול, היה חבר הממשלה. חשיבותו עלתה מאז ימי הסולטאן סוליימאן המפואר שהכתירו כראש העֻלמאא. בדרגה זו הפך להיות האיש השלישי בחשיבותו באימפריה העות'מאנית, אחרי הסולטאן והווזיר הגדול. מעמדו בהיררכיה השלטונית קדם למעמדם של השופטים. שייח' אל אסלאם עמד בראשות 3 מחלקות, ועסק בעיקר בפירוש החוק הדתי. רק לעתים רחוקות יותר מילא תפקידי שופט או אִמַאם. היסטוריונים מערביים סברו, בטעות, כי שייח' אל-אסלאם ייצג את סמכויותיו הרוחניות של הסולטאן כשם שהווזיר הגדול ייצג את סמכויותיו החילוניות. דעה זו מופרכת כיוון שלסולטאן לא היו סמכויות רוחניות, שהרי היה כפוף לשריעה, ששיח' אל-אסלאם נחשב למפרשה. במאה ה-19 חלה ירידה בחשיבות התפקיד, שכן תפקיד הכתרת הסולטאן וחגירת הסייף למותניו ("תקליד אס-סייף") הועבר לראש מסדר הדרווישים המֶוְולֶוְוים, בבחינת שמירה על איזון הכוחות בין ראשי העלמאא.
היחסים בין שייח' אל-אסלאם לבין הסולטאן נשאו אופי של "אַזָנים ובלמים", שכן הסולטאן מינה ופיטר את שייח' אל-אסלאם, בעוד שהפותווה של זה האחרון נשאה תוקף של ביטול פקודות הסולטאן, ואף רשאית הייתה להדיחו. קיים כאן דמיון מקרי ליחסי נשיא ארצות-הברית עם שופטי בית המשפט העליון. מידת ההשפעה ויחסי הגומלין בין השנים נקבעו בהתאם לאישיות וליוקרה האישית. שייח' אל-אסלאם לא התיימר לפרישת סמכויות רוחניות על המוסלמים שמחוץ לגבולות האימפריה העות'מאנית, להוציא את שנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שעה ששייח' אל-אסלאם קרא בפותווה לכל המוסלמים באשר הם להצטרף לג'האד, שכם אחד עם תורכיה המוסלמית. פותווה זו הוצאה תחת לחצם של "התורכים-הצעירים", שדגלו ערב מלחמת העולם הראשונה בתיאוריה הפאן-אסלאמית ובזיהוי תפקידי הסולטאן והח'ליף.
פעילותו העיקרית של שייח' אל-אסלאם התמצתה בבדיקת תקנותיו של השלטון ומידת התאמתן לשריעה. בכל העניינים העקרוניים בזמן שלום, כולל נקיטת מדיניות של רפורמות, ולא כל שכן בזמן מלחמה – היה הסולטאן נועץ בשייח' אל-אסלאם ומקבל פותווה, שהסתמכה על הקוראן והשריעה. עם פתיחת "הסדר-החדש" (נט'אם אל-ג'דיד) על ידי סלים השלישי נתגבשה התנגדות נמרצת מצד מרבית החוגים הדתיים. הסולטאן נאלץ להסתייע בפותווה, שהסתמכה על הקוראן, ונתנה פירוש מוטעה לאחד הפסוקים מתוך כוונה להתיר שיטות לחימה מודרניות. במרוצת תקופת ה"תנט'ימאת" פחתה, כמובן, השפעתו של שייח' אל-אסלאם. גם הנהגת החוקה והפרלמנט על ידי מדחת פחה ו"העות'מאנים הצעירים" (1876) הוצדקה על ידי פותווה מהקוראן, שצוטטה מסורה 159. לפי החוקה הנ"ל נקבע ששייח' אל-אסלאם והווזיר הגדול הינם האישים היחידים שהתמנו במישרין על ידי הסולטאן. מאז ואילך חלה דעיכה מתמדת בהשפעתו המדינית של שייח' אל-אסלאם והפותווה נחשבה לאקט פורמאלי גרידא. שלבי ירידת חשיבותו של שייח' אל-אסלאם הסתמנו כדלקמן: ב-1840 הוקמה מועצת התיקונים הממשלתית וב-1879 הוקמו בתי-דין חילוניים ומיניסטריון נפרד למשפטים.

יחסם של אנשי הדת לרפורמות
יחסם של אנשי הדת והעֻלמאא לרפורמות היה דו-משמעי: מבחינה דתית התנגדו מרביתם, ובעיקר בעל הדרגות הנמוכות שבהם, לרפורמות ולשוויון הבלתי-מוסלמים עם נתיניה המוסלמיים של האימפריה העות'מאנית. התנגדותם נבעה מן החשש המוצדק לקיצוץ בסמכויותיהם. מבחינה מעמדית ומבחינת המשך קיומם האישי נאלצו להימנע מלהתנגד רשמית לרפורמות, שכן גורלם היה קשור הדוקות לגורלו של בית המלוכה. אמנם פעולותיו התקיפות של מחמוד השלישי בדיכוי היאניצ'רים והפיאודלים מילאום בחששות כבדים. אולם רבים מהם, ראו בתנט'ימאת כרע במיעוטו וקיוו לחיסול מעמדם של יריביהם המושבעים – היאניצ'רים – במרוצת התקנת הרפורמות. יש לציין שיחסם של העלמאא ליאניצ'רים חסר קו מגובש ואחיד, שכן היו פעמים שהם שיתפו פעולה עם אלה האחרונים במגמה להדיח וזירים מסוימים. מכל מקום, העֻלמאא ראו בדרווישים ובמסדרים הדתיים למיניהם כיריבים מושבעים, המתחרים על הבכורה הרוחנית-דתית, ולכן קיוו להיפטר מהם במרוצת הזמן. בשנת 1826 תמכו רוב אנשי הדת במחמוד השני במלחמתו לחיסול היאניצ'רים והבכּתאשים, כשם שקודמיהם תמכו בפעולות ההרג של נפוליאון בונפרטה בממלוכים המצריים. השכר לתמיכתם בסולטאן הוענק להם בצורת מתן ארמון ה-ağa kapis, לשייח' אל-אסלאם – מפקד היאניצ'רים.
כפי שכבר צוין, קשור היה גורל העלמאא הדוקות בבית עת'מאן ובמשטרו. הם מילאו תפקידים בכירים במדינה, שהשריעה היוותה את חוקתה העליונה. יחסים אלה לא היו קיימים באירופה, מקום שם התנהל מאבק חריף בין בתי המלוכה לבין הכנסייה הקתולית. ראשי העלמאא השתתפו בישיבות ה"דיוואן". שייח' אל-אסלאם נשאר חבר נכבד בקבינט המלכותי בעצומה של תקופת ה"תנט'ימאת" ולאחריה. בזמנו של סלים השלישי, למשל, נרקמו יחסו ידידות אישיים והדוקים בין הסולטאן לבין שייח' אל-אסלאם. חשוב לציין, כי הייתה קיימת מסורת ארוכה של התייעצויות ושיתוף פעולה בין השייח'ים לבין הסולטאנים, תוך ויתורים הדדיים, ועפי"ר – גמישות מצד השייח'ים בפירוש השריעה. מדיניות הפשרות והגישה הגמישה הכשירו את קבלת "התנט'ימאת".
הרפורמיסטים באימפריה נזהרו בשבע עיניים שלא להתגרות או לפגוע, שלא לצורך, בעלמאא ובדת. גם בחוקתו של מדחת פחה משנת 1876 נשמר לשייח' אל-אסלאם, כזכור, מקום של כבוד בקבינט ומינויו נעשה ישירות על ידי הסולטאן. בטכסים הממלכתיים קדמו העלמאא לפקידים החילונים. כל הרפורמות הונהגו לאחר חוות-דעת דתית, ולהלכה, לא ביטלו את חוקי השריעה, אם כי למעשה נעקפו מספר חוקים יסודיים, כגון – בוטל עונש המוות על מומר שחזר בתשובה והתקבלו עדויותיהם של בלתי-מוסלמים נגד מוסלמים. אולם בשטחי דיני אישות וירושה לא נפגעה השריעה כמלוא נימה בחוקת 1876 ויתרו "העות'מאנית הצעירים" לעלמאא ולא ביטלו את צביונה המוסלמי של האימפריה, כפי שעשה זאת כּמאל אתא-תּורכּ בזמן הרפובליקה. נכסי ה"אווקאף" לא הוחרמו עם החרמת הנחלאות הפיאודליות. לצדן של המדרשות הדתיות הוקמו בתי-ספר חילוניים. בקצרה, במאה ה-19 לא נפגע עדיין במישרין האסלאם בתורכיה העות'מאנית, בהביאנו בחשבון את העובדה, כי המתקנים התורכיים היו רובם ככולם אנשים דתיים ובעלי זיקה למסורת. לא הייתה יכולה, אפוא, להתחולל התנגשות מכרעת בין המתקנים לאנשי-הדת, כפי שקרה באירופה. הסתירה היסודית שנתגלעה בין הציביליזציה המודרנית לבין הדת היא תולדות המאה ה-20, לפחות במזרח-התיכון.

המערך החברתי
בעוד שהעלמאא היו בני-חורין הרי שמרבית הקצינים ובכירי הפקידים בתקופת הזוהר העות'מאנית היו עבדים נוצריים שאוסלמו. החל מהמאה ה-16 חלה ההתנוונות הבלתי-נמנעת במעמד עבדי-השער. לאחר מותו של סוליימאן המפואר החלו קציני היאניצ'רים להכניס את צאצאיהם לחייל זה. דווקא בצמרת השלטון שרדו עבדים בתפקידים רמים גם בשנות הדעיכה שלהאימפריה. כדוגמה ניתן להצביע על שני אדמירלים, ממפקדי הצי התורכי, שכיהנו במישרותיהם בשלהי המאה ה-18. חוסר מחיצות מעמדיות איפשר התקדמותם של בעלי-כישרונות ועלייתם בדרגה ובתפקיד. אולם דווקא היערכות זו של צמרת השלטון והצבא כרתה תהום פעורה בין הצבא והעם, והעמידה את צמרת – השלטון על בסיס רופף של חוסר תמיכה טוטאלית מצד השכבות העממיות הנרחבות. בתקופת ה"תנט'ימאת" נתארגן והלך רובד חדש של פקידים, שכונו כחוג-השער-העליון, רובד זה ינק את חיותו מההשכלה שהוענקה במדרשות המודרניות, ומביניהם יש לציין את בעלי שיעור הקומה כרשיד פחה, פואד פחה ועלי פחה. חוג זה, בתוספת שכבה של משכילים מקרב קציני הצבא ומקצת מחכמי הדת הווה את הגרעין לרוח הפטריוטיזם העות'מאני, שהוליד את קבוצת "העות'מאנים-הצעירים" ומדחת-פחה. מרובד חברתי זה התפתחה ושגשגה להלן האינטליגנציה של תורכיה החדשה, על סופריה, משורריה ועיתונאיה, אשר תרמה את כוח האדם למנגנון הממשלה. אם דנים בהישגי תקופת ה"תנט'ימאת" לטווח ממושך, ניתן לציין את ההתפתחות החברתית הזאת כתוצאה החשובה ביותר של תקופת הרפורמות.
אולם עלייתו של רובד המשכילים החדש הייתה מלווה בפגמים וליקויים: המשרה הממשלתית והתואר ("אפנדי") הפכו למטרות לשמן. התנפחות המנגנון הממשלתי גגרה הזנחה ורישול בעבודה. יוהרה-סנובית על כל מאפייניה, כהצטעצעות בלשון, נישואין-פנימיים והסתגרות חברתית, פגמה ב"אצולה" החדשה שירשה את העלמאא וחכמי-הדת מבחינת החשיבות. באירופה היוו אנשי התעשייה, המסחר והמשכילים את יסודה של החברה הקפיטליסטית במאות ה-18–19. בתורכיה העות'מאנית במאה ה-19 התרכזו המקצועות החופשיים בידי העלמאא ואילו המסחר והמלאכה היו נתונים בידי המיעוטים.

הנתינים הבלתי-מוסלמיים והזרים עד לתקופת הרפורמות
המאפיין החשוב ביותר בחברה העות'מאנית היה השוני הבולט במעמדם של קבוצות נתינים שונות. מרות הממשלה המרכזית הוטלה בעקיפין על הנתינים השונים דרך ראשי העדות. ביחסה של המדינה בלטה גישת כיבוד החוק המסורתי של העדות. החוק התבסס על אישיות ולא על טריטוריה, כפי שנהוג בארצות מודרניות. החלוקה המשולשת של הקבוצות הייתה כדלקמן: נתינים מוסלמיים, נתינים בלתי-מוסלמיים וזרים. העיקרון שהכתיב את מדיניות הממשלה העות'מאנית היה מניעת התבוללותן של הקבוצות זו בזו, והמנעות מהתערבות בענייניהן הפנימיים,שהייתה פרי מסורת מוסלמית ממושכת, ותוצאה מובנת של גאוות העם השליט, הבז להתערבות בענייניהם של הכופרים. הנוצרים והיהודים נחשבו ל"אהל אז-זִמַה" (Zimmî), היינו לבני-חסות. קיימת הייתה מעין הסכמה ביניהם לבין מוסדות הממשל, שהבטיחה את חייהם, חירותם הפנימית ורכושם; אולם מבחינה חוקתית ניכּרה אפלייה, והם הוערכו כאזרחים ממדרגה שנייה. בני-החסות שילמו מסים קבועים ח'ראג' או ג'זיה (מס גולגולת) מגיל 20 שנה ומעלה. זקנים ובעלי-מום היו פטורים מכך. המסים הודרגו בצורה פרוגרסיבית החל מהמאה ה-18, והועמדו על התקנים הבאים: 2 גרוש – לעניים, 5.5 גרוש לבעלי ההכנסות הבינוניות ו-12 גרוש לעשירים. מסים אלה ניגבו על ידי זקני-העדות, בנוסף למיסי נישואין, קבורה, תיקון ושיפוץ בתי-תפילה. כמו כן רווח הנוהג של תביעת "הלוואות" או מתנות על ידי הפחוות המקומיים, שלא החזירו מעולם. על בני החסות נאסר ללבוש בגדים מגוון צהוב-ירוק, ומימי סלים השלישי ואיך נקבעו גוונים מיוחדים למדיהם. כן נמנע מהם מלשרת בפקידות המדינה ובקצונתה, להוציא מספר יוונים שמילאו, באין תחליף, תפקידים של קציני-ים ופקידים מקצועיים. בהקשר זה ראוי לציין, כי עם פלישת נפוליאון למזרח-התיכון בסוף המאה ה-18 נצטוו אף יהודים להתגייס לצו העות'מאניים, אולם הם לא נענו.
בתי-המשפט המוסלמיים פסלו מטעמים דתיים את עדויותיהם של בלתי-מוסלמיים. נאסר על הזרים להתאסלם. על מומר שחפץ היה לחזור לאסלאם איים עונש מוות. קיצורו של דבר, היחס לבלתי-מוסלמים, נתיני האימפריה העות'מאנית, היה רווי בוז וקלס. במאה ה-19 התעצמה ביותר האיבה לבלתי-מוסלמים, הן מפאת שגשוגם הכלכלי והחומרי והן מפאת תבוסותיה הצבאיות של האימפריה. בשנת 1828 הוצא צו גירושה של העדה הנוצרית האורתודוכסית בקושטא בעילה של מילוי תפקידי גיס חמישי. עם זאת ראוי להדגיש, כי עלילות הדם שהוטחו ביהודים היו לרוב פרי יוזמה נוצרית ולא מוסלמית.

הַמְלֶתִים⁶
החל ממחצית המאה ה-15, וליתר דיוק עם כיבושה של קושטא על ידי העות'מאנית, אורגנו הקבוצות האתניות הבלתי-מוסלמיות ב"מלתים" (מִלָה בערבית, או miller בתורכית).
"המלת" היה גוף בעל צביון ייחודי בשטחי הדת, הלאום, החברה והמינהל, שהוכר רשמית על ידי המדינה. למלת הייתה אוטונומיה בענייני חינוך, דת, שיפוט ונושאים סוציאליים. אולם לא היה זה גיבוש לאומי במובן המודרני, כיוון שבסיסו של "המלת" הושתת על האחדות הדתית, ואנשיו חסרו את הריכוז הטריטוריאלי ואת השפה האחידה. עד למאה ה-19 לא נעורו רגשות לאומיים בקרב בני "המלתים". אין להגדיר גופים אלה ככנסיות במובן האירופי של המונח, שכן בני "המלתים" עסקו גם בעניינים חילוניים, כגון שיפוט וגביית מסים. בראש "המלת" עמד הפטריארך או החכם-בראשי, שצוייד בסמכויות דתיות וחילוניות כאחד, נבחר על ידי עדתו וסמכויותיו אושרו על ידי הסולטאן. קיימת הנחה, כי הפטריארך האורתודוכסי באיסטנבול ניחן בסמכויות רחבות יותר מאשר קודמיו בתקופת האימפריה הביזנטית.
מכל מקום, מהבחינה המדינית תרמה שיטת "המלתים" לפירורה ולהתפרקותה של האימפריה העות'מאנית, וגורם רב-חשיבות זה חייב להימנות בין מכלול הגורמים שזרזו את תהליכי שקיעתה של האימפריה.
שלושת "המלתים" העיקריים היו: א) היוונים-האורתודוכּסים (מלת רוּם); ב) הארמנים-האורתודוכסים; ג) היהודים. להלן התרחבה תחולת "המלתים" על "העדות הנוצריות המאוחדות" (האונאטים), על הארמנים-הקתוליים (ב-1830), הלטינים-קתוליים (ב-1840), הבולגרים (ב-1847), והפרוטסטנטים (ב-1857). מבחינת החשיבות נחלקו "המלתים" כשהיוונים-האורתודוכסים והארמנים-האורתודוכסים היו שקולים בחשיבותם לעומת האחרים. הם הוו חלק מהמנגנון המינהלי של האימפריה ומונו לתפקידיהם על ידי הסולטאן. שאר ראשי "המלתים" הנוצריים מונו על ידי האפיפיור וראשי פלגי-הנצרות האחרים. הממשל העות'מאני נקט במדיניות של "הפרד ומשול" בתומכו ב"מלתים" האורתודוכסיים כנגד האחרים. לעומת זאת תמכה קריית ותיקן ב"מלתים" הקתוליים ומימנה את פעולות המיסיון הקתולי, שניסה להחזיר את התועים והסוטים לחיק הנצרות הקתולית, ונתקל, כמובן, בהתנגדותם של האורתודוכסים, שנהנו מיתרון ההעדפה של הממשלה העות'מאנית. כל הבלתי-מוסלמים כונו במאה ה-19 "רעאיא" (Rayah), היינו צאן-מרעיתו של הסולטאן.

חלוקת העדות ומעמדן הכלכלי
בשנת 1850 נאמדו תושבי האימפריה העות'מאנית ב-35 מיליון נפש, ומהם כ-21 מיליון מוסלמים, היינו כ-60%. מביניהם נמנו כ-16 מיליון תורכים (46%), כ-5 מיליון ערבים, כ-1.5 מיליון אלבנים וכמיליון כורדים. הבלתי-מוסלמים נאמדו בכ-14 מיליון נפש (40%), מהם כ-10.5 מיליון יוונים-אורתודוכסים, כ-2.5 מיליון ארמנים-אורתודוכסיים, כ-150,000 יהודים וכ-75,000 השאר.
בשנת 1870 הצטמצם מספר תושבי האימפריה העות'מאנית לכ-28.5 מיליון נפש, לאחר אובדנן של מצרים, רומניה וסרביה. החלוקה הפעם הייתה כדלקמן: 19 מיליון מוסלמים (כ-66%), מהם כ-15 מיליון תורכים (למעלה מ-50%). ה"רעאיא" נאמדה ב-9.5 מיליון נפש, כלומר ב-34%. תושביה של איסטנבול בשנת 1884 נאמדו בכ-900,000 נפש, ולמעלה ממחציתם היו בלתי-מוסלמים, לפי החלוקה הבאה: 220,000 ארמנים; 130,000 יוונים; ו-40,000 יהודים.
משקלם הכלכלי והמקצועי של העדות הבלתי-מוסלמיות באימפריה העות'מאנית היה נכבד, עד למרד היווני (בשנת 1820/1) מונו מושליהן של נסיכויות וולכיה ומולדביה ("אוספודארים"), וכן קציני הצי העות'מאני והממשלה, מקרב מעמד האצולה היוונית, שהתגורר באיסטנבול. תפקידו של ה"ראאס-אפנדי", מתורגמן ה"דיוואן" ויועץ שר החוץ, היה בידי יווני, מחמת חוסר השכלה כללית ודיפלומטית של בכירי הפקידים והווזירים. עד לימי מחמוד השני ניהל יועץ יווני את המו"מ עם שגרירי המדינות הזרות. עוד במאה ה-19 מונו בלתי-מוסלמיים לשגריריה של האימפריה בארצות חוץ.
בני העדה היהודית שימשו עפי"כ בתפקידים של פקידי-מכס, גזברי הגייסות היאניצ'רים ורופאי החצר והסולטאן. הארמנים, לעומתם, תפסו עמדות רמות כבנקאי-הממשלה, מנהלי המטבעה הלאומית ומנהלי המפעלים הממלכתיים לנשק ולאבק-שריפה.
מן המפורסמות הוא, שהמסחר והכלכלה בתחומי האימפריה העות'מאנית התרכזו בידיים בלתי-תורכיות. לעובדה זו השערות רבות, מהן אגדתיות ומהן מופרכות. מכל מקום, העיסוק המסחרי והכלכלי נַגד את אופיים של אבות התורכים הנודדים וחייליהם, שראו במלחמת הקודש המוסלמית את ייעוד החיים. במעבר מחיי נודדים לחיי תושבים של קבע ירשו התורכים את קרקעותיה של קיסרות ביזנטיון והפכו, רובם ככולם, לעובדי-אדמה. הקבוצות האתניות הבלתי-תורכיות המשיכו לחלוש על עמדות כלכליות, מסחריות וטכנולוגיות, כפי שהיה בתקופת הקיסרות הביזנטית.
עד לסוף המאה ה-18 היה לצרפתים המונופול על חיי המסחר והכלכלה בתחומי סוריה, לבנון ואנטוליה. רבים מהסוחרים הבלתי-מוסלמיים חיזקו את מעמדם החברתי והכלכלי על ידי קבלת אזרחות עות'מאנית. רבים מקרב נתיניה הנוצריים של האימפריה שימשו כסוכנים ומתווכים של הסוחרים האירופיים, שנהנו מההגנה המשפטית והכלכלית של המעצמות ומפיטורי מסים.
מקרב הנוצרים בלטה במיוחד פעילותם הכלכלית הענפה של הארמנים. היה להם עמדת מונופול על האדריכלות, ייצור המשי המלאכותי, צריפת כסף וקדרות. כן חלשו על שיירות המסחר שהילכו בנתיבי הודו-פרס-תורכיה. נוסף לכך התחרו על תפקידי הבנקאות של הפחוות וראשי החצר וחדרו למעמד חוכרי המסים וקוני-משרות ממשלתיות תמורת כספים. בראשית המאה ה-19, עם התפתחותם של תהליכי התיעוש הראשונים ברחבי האימפריה העות'מאנית, השכילו הארמנים להשקיע את ממונם במכרות ובספנות. הייתה להם יתרון ניכר על פני התורכים: התבוללותם במערב הקדימה בשלושה דורות את קודמיהם. בתוקף השכלתם וקשריהם הדתיים עם אירופה הנוצרית, ולאחר הח'ט שריף מגולחאנה ומהֻמיון, חל שגשוג כלכלי מפואר בקרב הארמנים. רבים מהם קנו את קרקעות לוויהם שלא פרעו את חובותיהם.
בעיצומה של החדירה הכלכלית האירופית לאימפריה העות'מאנית חלה הסתגלות מהירה של הבלתי-מוסלמים לתנופה הכלכלית והמסחרית החדשה, לעומת קיפאונם של המוסלמים ושמרנותם. השתלבותם של הבלתי-מוסלמים במערך החדש הואצה עקב פיטוריהם משירות בצבא.

המיעוטים בתקופת הרפורמות
החל מתקופת ה"תנט'ימאת" חלה התערבות גוברת והולכת של המעצמות לטובת הנוצרים והיהודים בתוככי האימפריה העות'מאנית. צרפת הייתה לפטרוניתם של הקתולים; רוסיה פרשה את חסותה על האורתודוכסים לפי חוזה קוצ'וק-קאינרג'ה (1774). במאה ה-19 גברה התערבותה של בריטניה לטובת הפרוטסטנטים, הדרוזים והיהודים.
ההכרזות בדבר מתן שוויון ל"רעאיא" (בני-החסות) נעשו בניגוד לשריעה ולדעת הקהל המוסלמי. המתקנים למיניהם, ובכללם הסולטאנים סלים השלישי ומחמוד השני, התייחסו יפה ל"רעאיא" כדי לקנות את נאמנותם לממשל. במחצית השנייה של המאה ה-19 הוצאה סידרת תקנות לטובתם של בני-החסות: במאי 1855 בוטלו מיסי הג'זיה, ובמקומם הוצא לפועל מס-חדש בשם "בַּדְלֲה עסקרייה", היינו כופר אי-שירות בצבא. לאחר מכן פורסם הח'ט שריף מהֻמיון, שהבטיח שוויון מלא ל"רעאיא", אולם שלבי ביצועו היו איטיים והדרגתיים. בשנות ה-60 של המאה ה-19 נקבעה מתכונת חדשה לארגון "המלתים" והוענקו סמכויות נרחבות למועצות המקומיות. פרסום חוק הולאיֶתים (המחוזות) ב-1864 איפשר את שיתופם של בני-החסות במינהל ובמערכת הפיננסית של המחוזות במקומות מגוריהם, אם כי תמיד נשמר הרוב למוסלמים. בשנת 1877 נפתח הפרלמנט הראשון על ידי מדחת פחה באיסטנבול, בעקבות מתן החוקה שנה לפני כן. בפרלמנט זה שותפו צירי המיעוטים ולתפקיד סגן שני של יו"ר הבית נבחר נוצרי. בימי שלטונו של הסולטאן עבד אל-עזיז התמנה אפילו נוצרי כחבר הממשלה.
אולם גם המדיניות הליבראלית הזהירה וההססנית שננקטה על ידי הממשלה העות'מאנית בתקופת ה"תנט'ימאת" נכשלה מפאת מכלול של גורמים. המיעוטים לא רצו לקשור את עתידם באימפריה העות'מאנית המתמוטטת והמתנוונת, נוכח חשוף הרגש הלאומי בארצות הבלקן ובטיפוחן של מעצמות המערב. היו קיימים פקפוקים מבוססים במידת היושר של הממשל העות'מאני, שהתבטאו בין השאר בהשתמטות משירות בצבא ובתשלום כופר ה"בַּדְלַה". המיעוטים סירבו להיטמע, וראו בתהליך האמנציפציה מקדם להתבוללותם ולמחיקת צלם הלאומי. מאידך גיסא, היו המיעוטים הנוצריים מפולגים בינם לבין עצמם ומעולם לא נוצרה חזית אחידה אנטי-עות'מאנית. מדיניות האמנציפציה הוליכה מעמד של עצמאות למחצה לבולגריה, למשל, בחסות רוסיה, כפי שאירע בשלום סאן-סטפאנו (1878). היענותה של העדה היהודית למדיניות האמנציפציה באימפריה העות'מאנית הייתה חלשה. בניגוד למיעוטים אחרים, לא היו ליהודים יומרות לעצמאות לאומית במחצית השנייה של המאה ה-19, והם היססו מלנצל את האפשרויות שנפתחו לפניהם באקדמיות הלאומיות (הרפואית והצבאית) וכן במינהל הממשלתי. הסיבה העיקרית לכך הייתה נעוצה בייחודם הדתי-עדתי ובפחדם מפני היטמעות.

הזרים והקפיטולציות
מעמדם החוקי של הזרים שהתגוררו בתחומי האימפריה העות'מאנית הוגדר כ"מֻסְתַאמִן" (müstemin), היינו מבקשי הגנתו של הסולטאן. זכויותיהם של הזרים נקבעו על ידי מגילות חד-צדדיות, charter, או "עהד נאמה" (āhd name), שפירושו "כתב-חוזה", היינו קפיטולציה. מתן הקפיטולציות הווה מחווה של כוח מצדו של הסולטאן, מעין כתב חסד. לא היה זה בשום פנים ואופן אות וסימן לכניעתו הכלכלית או המדינית של הסולטאן.
סדר הענקת הקפיטולציות מבחינה היסטורית היה כדלקמן: בשנת 1521 קיבלון האזרחים הוונציאנים. בשנת 1535 קיבלון הצרפתים, וזכויותיהם אושרו מחדש בשנת 1740. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) בוטלו הקפיטולציות על ידי הממשלה התורכית. ההכרה הבינלאומית בביטול הקפיטולציות הוענקה לתורכיה הרפובליקאית בשנת 1923, עם חתימתו של חוזה לוזאן.
הקפיטולציות הקיפו מערכת של זכויות מסחריות, כלכליות ושיפוטיות. הן קבעו חיים עצמאיים, ללא התערבות המינהל העות'מאני, ושיפוט עצמאי-קונסולרי של הזרים, כל אימת ובמשפט היו מעורבים נתינים עות'מאניים, התנהלו ישיבות בית-הדין בנוכחות הקונסול הזר במשפט. חברות מסחריות זרות הותרו להקים את סניפיהם ברחבי האימפריה, ללא צורך לקבלת רישיון מהמינהל המקומי. יחסיהן ההדדיים שלחברות אלה לא היו כפופים לחוק העות'מאני. חלק מהן הורשה אפילו לקיים אמצעי תקשורת עצמאיים, בדומה לדואר האוסטרי העצמאי שפעל בירושלים בתחילת המאה ה-20. הזרים שוחררו ממסים. הם שילמו מכסי יצוא ויבוא בהתאם לתעריף שנקבע בקפיטולציות, ובדרך כלל היו מכסיהם נמוכים יותר ממכסי הסוחרים העות'מאניים. לחלק מהזרים הוענקו זכויות אקסטרה-טריטוריאליות. למספר סוחרים צרפתיים, למשל, היו זכויות פעילות רחבות יותר באיסטנבול מאשר לאחיהם בבירה הצרפתית, בפריס.
בשנת 1535 העניק הסולטאן סוליימאן המפואר את הקפיטולציות לצרפתים. בתקופה זו עמדה האימפריה העות'מאנית בשיא כוחה הצבאי והמדיני. להסכם הקפיטולציות הייתה משמעות מדינית בינלאומית, שכן הוא הביא בעקבותיו יצירת זווית מדינית משותפת בין צרפת לבין תורכיה העות'מאנית כנגד אוסטריה ההבסבורגית. ברית זו אושרה והתחדשה פעמים מספר, ואיפשרה, בשעתו, את סיפוחה של סרביה לתחומי האימפריה העות'מאנית, לאחר שזו נכבשה מידי הקיסרות ההבסבורגית.
הקפיטולציות שהוענקו לצרפתים איפשרו את חופש המסחר והשיט הצרפתיים בנמלי האימפריה העות'מאנית והפחיתו את שיעורי המכס על הסחורות הצרפתיות לכלל 5% מערכן. הסוחרים, נתיני צרפת, שוחררו מתחולת המשפט העות'מאני והועברו לחסות המשפט הקונסולרי, וכן ניתנו ערבויות מוצקות לחופש הדת והתרבות למתיישבים הצרפתיים.
לקפיטולציות היו כמובן, השפעות על מערכת היחסים הפנימיים באימפריה העות'מאנית. הסוחרים הזרים (échelles) התיישבו, דרך של קבע, בנמלי הים-התיכון והוגנו במישרין על ידי הפחוות העות'מאניים המקומיים וכן על ידי לשכת המסחר הצרפתית שבנמל מארסיי. הם התערבו גלויות במדיניות הפנים, ונטלו את בני-החסות (ה"רעאיא") המקומיים תחת חסותם, בהעניקם להם תפקידי תווך ומסחר מקומיים. משך כל תקופת ה"תנט'ימאת" חלה התרחבות המסגרת של הקפיטולציות. רק רוסיה לא הייתה מעוניינת בזכויות אלה כיוון שלא היו לה נתינים רשמיים בתחומי האימפריה העות'מאנית. במרוצת הזמן נאכפו החוקים שאסרו על קניית קרקעות על ידי נוצרים, באמצעות רישום הנכסים על שמות זרים, מקרב הנהנים מהקפיטולציות, או רישום הנכסים על שמות נשי הקונים. בשנת 1853 בוטל האיסור על קניית קרקעות על ידי נוצרים, וביטול זה אושר מחדש על ידי הח'ט שריף מהֻמיון בשנת 1856.
הקפיטולציות הביאו לבנייתן של רבעי מגורים עשירים ומפוארים באיסטנבול, שהיו נחלתם של הזרים. הפאר באורח החיים של הזרים יצר גם תופעות שליליות בקרב התורכים העירוניים הצעירים באיסטנבול, ששאפו לחקות בכל מאודם את אורח-החיים המפואר והבזבזני, ויצרו כת של "בני-טובים" (züpe). בד בבד עם החקיינות וההתבלטות בפני עושרם של הזרים החלו לפעם הקנאה והזעם, שהולידו בסופו של דבר את התחושה הלאומית החריפה בלבבותיהם של התורכים. ככל שהקפיטולציות החישו את קיצה הכלכלי והמדיני של האימפריה העות'מאנית, כן הועילו להתעוררותו של הרגש הלאומי התורכי, יקיצה שחלה במאוחר, על חורבותיה של האימפריה המתמוטטת.

מנגנון המדינה
כפי שהיה לפני תקופת ה"תנט'ימאת" התאפיין המשטר העות'מאני גם במחצית השנייה של המאה ה-19 בשלטונו המוחלט של הסולטאן. כראש הרשות המבצעת וכמפקד העליון של הצבא, שלט הסולטאן העות'מאני על כל שטחי החיים של האימפריה. השינויים במנגנוני המינהל והחקיקה, לא גרעו כהוא זה מסמכותו העליונה של הסולטאן ומיכולת קבלת ההכרעות בדרג הגבוה ביותר. לכאורה, הוותה מערכת החוק נתון קבוע, בעל ייחוס אלוהי ופירוש מקודש (השריעתי) למעשה, הולידה המציאות קבצי-חוקים שהוכנסו למסגרות מחייבות והודפסו בספרים (קאנון-נאמה). קבצי חוקים אלה שהיו חילוניים ביסודם שונו או קוימו על ידי הסולטאנים למיניהם.
תחומי הקאנונים כללו את שטחי המסים, המינהל הצבא והמערכת הפיאודלית. הרשות הדתית הייתה בודקת את התיישבותם של חוקי הקאנונים עם השריעה, וכפי שכבר צוין, גילתה מידה רבה של הסתגלות וגמישות. חקיקת הסולטאנים הייתה מוגבלת, למעשה, רק על ידי הנוהג והמסורת. ייחוסם של ה"תנט'ימאת" למסורת הכשיר את הרקע למתן צביונם החוקי, והדוגמה הקלאסית לכך באה לכלל ביטוי בפרסום הח'ט שריף מהֻמיון ובהסבר הרקע שלו. אחרי שנת 1839 פורסמו קאנונים שעמדו בניגוד בולט למהותה של השריעה: הותרה הריבית, בוטלו עונשים דראסטיים כקטיעת יד עבור גניבה וכד'. תקנות אלו זכו לתגובת התעלמות מצד העלמאא, שהשלימו עמן מתוך נקודת מבט סתגלנית, שהרי המסחר על כל הסתעפויותיו מהווה עניין לסוחרים. לעומת זאת התנגדו חכמי-הדת בכל תוקף לשינויים בדיני-אישות.
עם הכרזת הח'ט שריף מגולחאנה (1839) הוקמה "מועצת התנט'ימאת". החל משנת 1868 נוסדו שתי מועצות נפרדות: "מועצת-המדינה" (şîvra-i devlet), ו"בית-הדין העליון של המדינה" (Divani Âhikam Adliye). שני המוסדות הללו הוגבלו ביותר בסמכויותיהם. אליבא דאמת, הם הסתפקו בהצעת חוקים בלבד ובייעוץ כללי. בנוסף לשתי המועצות הנ"ל שהתקיימו דרך של קבע, כונסו לפרקים אסיפות של נכבדים, במיוחד בעתות חירום ומצוקה. בהקשר זה יש לציין את כנס החירום שנקרא על ידי מוצטפה ביירקדאר בשנת 1808. במסגרת המינהל המחוזי הוקמו מועצות מקומיות בסמכות מייעצת, שהורכבו מנוצרים ומיהודים.
מתן החוקה בדצמבר 1876 חייבה את הקמתם של שני בתי פלרמנט:⁷ א) בית-תחתון, שכונה "Meclisi Mebusan" (מג'לס מבעותון, בערבית); ב) בית עליון, או בית-נכבדים (Heyet-i Ayan). ניסוח החוקה נעשה בהתייעצות עם מועצת המדינה. סעיפיה – הובאו בפני שתי בתי-הנבחרים, אולם אישור החוקה הצריך את הסכמתו של הסולטאן. לפיכך, ניטל הערך הפרלמנטרי של בתי-נבחרים אלה. כפי שתואר לעיל, הזדרז הסולטאן עבד אל חמיד לבטל את החוקה בפברואר 1877, באמתלת מצב-החירום; ואכן רק לאחר כ-30 שנות שלטונו כעריץ חסר-מעצורים, הוחזרה החוקה על כנה על ידי "התורכים הצעירים" ביולי 1908.

הממשלה
גם בתנאי הממשל הרודני המוחלט של הסולטאן העות'מאני היה צורך בהפקדת סמכויות ובפיזורן בידי שרים מוציאים לפועל. בתיאור תפקידיהם של הווזירים הוטעמה חשיבותו העליונה של הווזיר הגדול, אשר חלש על ביצוע מדיניות המינהל האזרחי והצבאי, והשפעתו גברה לאין שיעור נוכח הסתגרותם של הסולטאנים. גם המועצה הקיסרית, שנהגה להתכנס בסאראיי (saray), העתיקה את תחום מושבה במאה ה-18 למעונו של הוויזר הגדול, הלא הוא "השער-העליון" (Bab-i Âli). הוויזר שומר החותם היה אף ממנה את ראשי הקצונה ובכירי הפקידים ומפטרם, בדומה לסמכויות שהוענקה לשייח' אל אסלאם בענייני הסגל הדתי. הווזיר הגדול היה יוצא בראש הגייסות למערכה, ומילא את תפקיד המושל הכללי באימפריה (Serdar). משך כהונתו הממוצע לא עלה על שנתיים-שלוש. בפרוס תקופת ה"תנט'ימאת" נערכו שינויים במעמדם של הווזירים הגדולים, במגמת הגבלת סמכויותיהם: סלים השלישי הרחיב את מסגרת ה"דיוואן" על מנת להמעיט בסמכויותיו של הווזיר הגדול, ואילו מחמוד השני אפילו ביטל לזמן מה את כהונתו של הווזיר הגדול. במרוצת ה"תנט'ימאת" בלטו מספר ווזירים גדולים משכמם ומעלה מכוח אישיותם, כגון רשיד פחה, עלי פואד ומדחת פחה. היה זה הסולטאן הריאקציונרי עבד אל-חמיד השני שביטל את סמכויות השער העליון בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19, והעבירן לארמון מושבו – Yildiz Köy ("צפריר השחר").
עוד לפני חיסול מעמדו הסופי של הוויזר הגדול באה שורת שינויים בהרכב ה"דיוואן", שהגבילה את השפעתו. נערכה חלוקה מורחבת של מחלקות ה"דיוואן" ונוצרו תפקידים חדשים. החל מתקופת שלטונו של מחמוד השני חל שינוי מכריע בחשיבותם של יחסי-החוץ של האימפריה העות'מאנית. שינוי זה נתן את אותותיו בהתבלטות משרתו של מזכיר-הממשלה, הראיס אפנדי (Rěis Efendi). חשיבותו של זה האחרון עלתה מעלה מעלה בימי סלים השלישי, כשהממשלה העות'מאנית מינתה שגרירים קבועים בבירות אירופה, שהוו בית-אולפנא דיפלומטי מעולה לשגרירים. רובם של השגרירים החוזרים שימשו בתקופת זו או אחרת שרי-חוץ, והוו את הגלעין החברתי לרפורמיסטים. בשנת 1836 הקים מחמוד השני משרד החוץ במתכונת מערבית. ב-1838 חודשו פני משרד האוצר, שירש את "הדפתר-דאר" הקודם. כן הוקם משרד ביטחון (מלחמה). בתקופת שלטונו של עבד אל-מג'יד נוספו משרדים ממשלתיים כמשרד ה"אווקאף", המשפטים, החינוך והעבודות הציבוריות. בניגוד לאופיין של הממשלות המערביות, שימש ה"דיוואן" העות'מאני בתפקיד של ממשלה ובית-דין עליון כאחד. בימי מחמוד השני ניטל תפקידו המשפטי העליון של ה"דיוואן", והוא דמה יותר לממשלה במתכונת אירופית. לפי חוקת 1876 חויבו שרי הקבינט הקיסרי באחריות בפני הפרלמנט.

מערכת השיפוט והמינהל
אחד הצדדים המעניינים באימפריה העות'מאנית היה שילובן ההדדי של מערכות המשפט והמינהל. שילוב זה החל בדרג הגבוה ביותר, כלומר ב"דיוואן הקיסרי" והסתעף כלפי מטה בתוכן תפקידיהם של הפחוות, ששימשו כמושלים וכשופטים מחוזיים.⁸ כבסיס הארגוני של המשפט שימשה העדה, וכתוצאה מכך הוקמו בתי-דין עדתיים בסמכויות מאושרות על ידי הסולטאן. השופטים מונו לתקופת כהונה של כשנה אחת, ושכרם התקבל מהמידינים בשווי של כ-2.5% מנושאי המשפט. צורת תשלומים זו חשפה את ליקויי השפיטה בהכשירה את הקרקע לגילויי שחיתות מסואבים, שאפיינו את השופטים העות'מאניים. מושג ה"בקשיש" הידוע לשמצה נולד בתנאים אלה.
בתקופת הרפורמות חלו שינויים יסודיים במערכת המשפטית: הוענקו משכורות קבועות לשופטים, ובכך הוענקה עמדה עצמאית ובלתי-תלויה, לפחות להלכה, לשופטים. אפשר היה להניח גם שמנגנון השיפוט יתייעל. כן הוקמו בתי-דין לערעורים. כל הרשות המשפטית עמדה בסימון של סקולריזציה כללית, ככל שהתרבו הדיינים האזרחיים. סידרת התקנות שהוצאו בתקופת ה"תנט'ימאת" קירבה את מעמד האזרחים העות'מאניים לעקרון שוויון כלל-הנתינים. עם זאת הוסיפו להתקיים בתי-דין של בני המיעוטים שטיפלו בענייני אישות וכן בתי-דין קונסולריים ששאבו את תוקפם ממערכת הקפיטולציות. אלה האחרונים בוטלו כליל רק בשנת 1924.
מערכת המינהל המרכזי של האימפריה התאפיין באזלת-יד, בסרבול מנגנוני ובשחיתות. פקידים קלוקלים ובלתי-יעילים כמעט לא פוטרו, אלא הועברו מתפקיד לתפקיד. במרוצת תקופת ה"תנט'ימאת" חלו שינויים גם במנגנון המינהל המרכזי. הפקידים החלו לקבל משכורות קבועות במגמת טיפוח רוח השירות האזרחי ויצירת גאווה ויוקרה מקצועיות. כן נפתחו מדרשות להשתלמות פקידים, ומספר פקידים בכירים נשלחו להשתלמויות באירופה בכירי הפקידים נהנו ממשכורות גבוהות מאוד, והיה קיים פער עצום בהשוואת משכורותיהם של אנשי הדרגים הגבוהים במינהל לעומת משכורותיהם של הפקידים הזוטרים.
בראשית המאה ה-19 התחלקה האימפריה העות'מאנית ל-26 נפות (vilâyet או elayet; בערבית – וִלַאיַה), שהתעמטו ורבו חליפות. בראש המינהל האזרחי, הצבאי והכספי עמד המושל המחוזי, הפחה (באַשאַ). שהסתייע במנגנון ממשלתי מיניאטורי. בנפרד למנגנון הממשל המחוזי, ותוך שמירה על אי-תלות בו, התקיימו מנגנוני השופטים המקומיים והעלמאא; עד לשנת 1826 שמרו גייסות היאניצ'רים על עצמאותם והיו כפופים למרותה של הממשלה המרכזית באיסטנבול, כמוהם כשופטים. במחוזות מספר, כבכורדיסטאן, אלבניה, לבנון ומצרים, קיבלו היאניצ'רים את פקודותיהם במישרין מהפחוות המקומיים, שכן היו אלה מחוזות מסוערים ומועדים למרי.

הפחוות והשליטים המקומיים
כפי שכבר הוסבר לעיל, קיימו הפחוות חצרות משלהם ומנגנונות ביצוע מחוזיים, בדומה לווזיר הגדול. החל מהמאה ה-18 ריכזו הפחוות צבאות פרטיים, שהורכבו מחיילים שגוייסו בארצות המע'רבּ (קרי: מַגְרֵבּ). בדרך כלל, נמנעו הפחוות מלהשקיע ממון רב בבניית ארמונות ובניינים ציבוריים, שלא להזכיר השקעות שנועדו לטובת הנשלטים, שכן חששו מפני פיטוריהם המהירים. הפחוות המקומיים שמרו, בדרך כלל, על נאמנותם לשלטון המרכזי, הן מחמת יראת-כבוד מסורתית דתית לבית הסולטאן, והן מחמת בידודם מהמוני-העם.
אלה האחרונים שנאו את מושליהם הרודניים ולא התעניינו בבעיה האישית של הפחה, שכן אחת היא להם מי יעשקם. הסולטאנים מצדם דאגו לנקוט במדיניות של "הפרד ומשול" בין הפחוות ולשסותם איש ברעהו. יתרה מזאת, מרבית הפחוות לא השכילו להתקשר עם גורמי חוץ על מנת לבסס את שלטונם העצמי. בהקשר זה ראוי לציין שני יוצאים מן הכלל: במחצית הראשונה של המאה ה-17 פרק האמיר הדרוזי הגדול פאח'ר אד-דין השני, מושלה של לבנון, את עול הממשלה העות'מאנית.
בתחילת שלטונו עשק פאח'ר אד-דין את נתיניו והעלה מסים רבים לשלטון המרכזי על מנת לשאת חסד בפניו. אולם משגברה מורת הרוח בקרב ההמונים הנחסמים, הטה הפחה את חיצי זעמם לעבר איסטנבול, בנסותו להשיג בצורה זו עצמאות שלטונית והכנסות פרטיות כאחד. המערך הבינלאומי היה כשר ליוזמתו של האמיר הדרוזי: הצבא התורכי נלחם בעת ובעונה אחת בהונגריה, בפרס, באנטוליה, גופא, געש מרד של איכרים. נסיך טוסקאנה האיטלקית, הדוכס פרדיננד, שניצל את ירידת כוחם הימי של העות'מאניים, ואיווה להשתלט על קפריסין, עודד את פח'ח'ר אד-דין בכסף ובנשק, בצוותא עם האפיפיור ומלך ספרד. המרד שהתפשט בשנת 1613 הקיף את סוריה, לבנון וצפון ארץ ישראל, והאמיר הדרוזי הספיק לברוח לטוסקאנה, לחזור ולחבור לסולטאן. בשנת 1624 הוכר תחום שלטונו על פני כל סוריה, לבנון וארץ ישראל, עשר שנים לאחר מכן התלקח המרד שנית ופאח' אד-דין נשבה והוצא להורג באיסטנבול.
דוגמה שנייה להשתחררותו של שליט מקומי מעולה של ממשלת "השער העליון" מהווה השייח' הבדווי טאהר אל-עמר, מושלה של צפון ארץ ישראל במשך כ-50 שנה, ומי שביצר והקים את חומותיה של עכו במחצית השנייה של המאה ה-18. ט'אהר אל-עמר השכיל לכרות ברית עם מושלה של מצרים, עלי בק, והשניים, שנהנו מתמיכה מדינית וצבאית של הרוסים, התמרדו במרוצת מלחמת רוסיה בתורכיה, שפרצה בשנת 1769. רק שנתיים לאחר כריתת שביתת הנשק בין שתי המעצמות (הסכם קוצ'וק-קַיַינרגֶ'ה 1774) הצליחו התורכים לדכא את המרידות בלבנון ובגליל.⁹

התיקונים והשינויים במינהל
במרוצת תקופת ה"תנט'ימאת" צומצמו סמכויותיהם של השליטים המקומיים ורבים מהם שועבדו כליל למרותו של הסולטאן. מחמוד השני הצליח להכניע את הפחוות עצמאיים בחבלי הבלקן והמזרח-התיכון. הח'ט שריף מהֻמיון שפורסם, כזכור, בשנת 1839 הגביל את סמכויות השליטים המקומיים ואסר עליהם את ההוצאה להורג ללא משפט. כן נעשה גם ניסיון נפל לביטול מוסד החכרת המסים ("אלתזאם") על ידי מינוי מושלים צבאיים וגזברים ראשיים בנפרד למנגנון המינהלי של הפחוות. להלן הפכו הפחוות פקידים בכירים והוענקה להם משכורת קבועה מטעם השלטון המרכזי. החל משנת 1852 השתנתה מדיניות הפנים של השלטון המרכזי וחלה הרחבה מחודשת בסמכויותיהם של השליטים המקומיים: חוק הוליאת'ם משנת 1864 ריפה במקצת את הצנטרליזציה המינהלית של האימפריה העות'מאנית בשתפו שכבות מסוימות במועצות המחוזיות ובקבעו את נוהג "בחירתם" של נציגים בלתי-מוסלמיים. רובם של נציגים אלה באו מקרב בעלי האחוזות והחוגים האמידים שרק סייעו לשליטים המקומיים לעשוק את ההמונים. ראוי לציין אירוע יוצא מכלל זה שנתקיים במועצה המחוזית של חבל הדנובה בשנת 1864, מקום שם שלט בשעתו מדחת פחה.
בסיכומו של דבר, אין להימנע מהוקעת נחשלותם של התורכים העות'מאניים בכל שטחי המינהל הציבורי. פיגורם זה נבע בראש ובראשונה מאי-התפתחותה של תפיסת הייעוד שבשירות האזרחי כשירות לעם, תפיסה שקנתה לה מהלכים במנגנוני הממשל האירופיים, ובמיוחד בבריטניה.

פרק ד': הכלכלה העות'מאנית בתקופת הרפורמות

תקציב המדינה
עד למחצית השנייה של המאה ה-19 לא היו בנמצא הערכות סטטיסטיות ותקציבים סדירים בכלכלה הלאומית של האימפריה העות'מאנית. לפי המקובל, התקיימו שני אוצרות זה בצד זה: 1) אוצרו הפרטי של הסולטאן (Hazine-i Hassa); 2) אוצר המדינה (Mīrî). הכנסות הסולטאן זרמו מנחלאותיו הנרחבות, מאדמותיו ומחבלים מיוחדים באימפריה, כגון מצרים, וולאכיה ומולדביה. כתוספת להכנסות קבועות אלו באו הכנסות זְמִינות, כמתנות למיניהן, החרמות וירושות של קצינים ופקידים בכירים שפוטרו או שנפטרו, והשתייכו מבחינה מעמדית לחוג עבדי-השער. עד המאה ה-19 נהנה אוצרו של הסולטאן גם מחלק נכבד משלל המלחמות. בסך הכול נאמדה הכנסתו של הסולטאן בכ-1/3 מכלל ההכנסה הלאומית של המדינה, שבוזבזה על היכלי פאר, צבא-משרתים למיניהם ומשמר ראש פרטי (בשנת 1850, למשל, נימנה צבאו הפרטי של הסולטאן ב-1400 חייל). ההכנסה של הסולטאנים במחצית המאה ה-19 נאמד בכמיליון ליש"ט. קיימת סברה, כי בעתות חירום ומלחמה הפריש הסולטאן מאוצרו סכומים ניכרים לאוצר המדינה. מצד שני, חייב היה אוצר המדינה (מירי) להעביר את עודפי הכנסותיו לאוצר הסולטאני, אלא דא עקא שעודפים כאלה כמעט ולא נוצרו.
במאה ה-19 השתנתה השיטה הפיננסית במתכונת של "Civil List", כלומר במתן הקצבה שנתית לסולטאן, שהגיעה בשנת 1885 לכמיליון ליש"ט. הקצבות שנתיות אלה לא הספיקו, כמובן, לכיסוי ההוצאות הגדלות והולכות. חצרו של הסולטאן ההולל עבד-אל-עזיז (1861–1876) הצריכה הקצבה כפולה מזו, אשר גם היא לקתה בחסר.
אוצר המדינה (Mīrî) התבסס בראש ובראשונה משני סוגי היטלים קבועים: א) מס העֹשר (מעשר) שהוטל על קרקעות המוסלמים, בהתאם לרוח השריעה. מס זה כונה גם ח'ראג' וגוּבה מקרקעותיהם של הבלתי-מוסלמים; ב) היטל הג'זיה, מס הגולגולת, שחויב בו כל זכר בלתי-מוסלמי. מההיטלים אחרים, שהוגדרו כ"זמניים" והיו ניתנים לשינויים לסירוגין, יש לציין את מכסי-הנמלים למיניהם; את ההיטל שדמה באופיו למס-ההכנסה הכללי (Vergi), והיה נתון תדירות לשינויים; וכן שורה שלמה של מסי עקיפין על יין, כותנה, צמר וכו', שהוטלו לשם מימונו של הצבא החדש. כן הועלו מסים קבועים מצדם של מספר חבלים בתחומי האימפריה העות'מאנית.
שיטת גביית המסים התבססה בימיה הראשונים של האימפריה העות'מאנית על מנגנון גבייה פקידותי, שמעל באימון ונכשל עקב ריבוי המעילות. התרוקנות קופת המדינה והמחסור הגדול במזומנים העלה את שיטת החכרת המסים ("אלתזאם") על ידי הממשלה, שהייתה מעוניינת במפרעות גדולות, וחסכה לעצמה את הדאגה לדירוג המסים ולפיקוח על צורת גבייתם.¹⁰ בצדק, אפוא, מייחסים ההיסטוריונים למוסד ה"אלתזאם" משקל רב בניתוח גורמי דעיכתה של האימפריה העות'מאנית. ה"אלתזאם" הוליד תופעות של שוחד ושחיתות ללא תקדים, והעשיר חוכרי משנה למיניהם. כמה מגדולי החוכרים הוצאו להורג ורכושם הוחרם. אולם שיטה זו לא רק שהעשירה את החוכרים, עקב קנוניות ופעלולי כזב, אלא גם הגבירה את הלחץ והשיסוי על המוני האיכרים והעם, החריפה את איבתם לשלטון, ויצרה בהם אי-אימון מוחלט לכל הרפורמות שנחקקו להלן. גם ביטולו של מוסד ה"אלתזאם", לא מנע את היצבר הקרקעות בידי בודדים-אמידים לעומת העמקת הדלות והעוני של ההמונים.
החלק הארי של ההיטלים נפל על הכפריים, שנאלצו להעלות מסי-מעשר ומס-הכנסה (Vergi). העירונים היו פטורים ממס-המעשר, בעוד שאזרחי איסטנבול, בעלי הבתים, היו פטורים לחלוטין ממסים אלה. לעומת ההיטלים הכבדים האלה התאפיינו ההיטלים על המסחר, המלאכה והתעשייה בקלות יחסית. בתקציב המדינה משנת 1856/7 נשאבו 50% מההכנסות ממסי מעשר וממסי בהמות, בעוד ש-13% בלבד מההכנסה הלאומית באו מהיטלים על מסחר ומלאכה. הסוחרים הזרים וסוכניהם ("רעאיא", בני-החסות) היו פטורים מכל מס מכוחן של הקפיטולציות. כתוצאה מהשתחררותם של מחוזות נוצריים כסרביה וכיוון, ותהליכי האמנציפציה של הנתינים הבלתי-מוסלמיים, ירדו שיעורי ההכנסה הלאומית ממסי-הגולגולת. במאה ה-19 הכניסה הג'זיה (מס-גולגות) 15%–33% מכלל רווחי המדינה. בשנת 1850 ירדו הכנסותיה ל-8.5%. בשנת 1875-6 הצטמצמה ה"בדלה" (כופר השירות הצבא) ל-3% בלבד מכלל ההכנסה הלאומית.

הוצאות המדינה וגירעונותיה
הבעיה המעניינת ביותר מבחינה כלכלית היא כיצד הצליח אוצר המדינה העות'מאני לכסות את הוצאותיו המרובות על בסיס ההכנסה הלאומית הזעומה יחסית. בניגוד למדינות אירופה הייתה האימפריה העות'מאנית פטורה ממספר סעיפי הוצאות שהופיעו בתקציבי המעצמות האירופיות. כך, למשל, לא הוענקו משכורות בפרק זמן ממושך לשופטים, למושלי המחוזות ולפקידים אחרים. כל מבצעי העבודות הציבוריות מומנו על ידי האוצרות המחוזיים ומינהלת הווקף, וכידוע לא התברכה האימפריה העות'מאנית ביוזמה נלהבת לטובת הציבור הרחב. מינהל הווקף (נכסי ההקדשים) מינה את מערכת החינוך המוסלמי, טיפלה בבעיות הסוציאליות, עסקה בהתקנת דרכים ובשיפוצן, וכן בשיפור ובבניית ח'אנים (פונדקים) ומסגדים, בשיתוף עם הרשות השיפוטית-הדתית. אולם מכיוון שהכנסות הווקף במאה ה -19 לא עלו על 4% מכלל ההכנסה הלאומית, לא ייפלא, אפוא, שהשקעותיו היו מועטות ביותר וחסרות ערך של ממש.
הוצאות האימפריה במאה ה-19 נחלקו, כללית, כדלקמן: 50% מהתקציב הוקדשו לצבא ולצי; 10% הוקדשו למימונו של הסולטאן וחצרו; 33% הוו את הוצאות המנגנון הממשלתי. הצטמצמותם של שטחי האימפריה, התמעטותם של משלמי-המסים וההוצאות הגוברות והולכות עקב המלחמות ותבוסותיהן יצרו גירעונות קבועים, שגדלו והלכו במרוצת הזמן, ואיימו בחורבן פיננסי על משקה של תורכיה העות'מאנית. כל "הקופות" שנוסו לשם סתימת הפער בין ההכנסות וההוצאות ואיזון התקציב הלאומי – נכשלו. כתוצאה מהמאזן הכספי השלילי הופחת ערך-המטבע על ידי הורדת נתכים; הודפסו שטרות-כסף, שניתנו לזיוף בנקל, וחסרו כיסוי ממשי. פעולה זו אך האיצה במגמה האינפלציונית הדוהרת שפשה במערכת המשקית של תורכיה. בשנת 1840 טבע הסולטאן עבד אל-מג'יד מטבעות חדשים ("מג'ידיה"), ששערן הועמד על 1 ליש"ט (או 108 גרוש). השער הנ"ל ירד בהדרגה, וכוח הקנייה של המטבעות החדשות התמעט במימדים מבהילים. גם מתן מלוות מהמעצמות האירופיות לא הצליחו לחלץ את עגלת המשק הלאומי העות'מאני מן הבוץ ששקעה בו. המלוות הועילו לפרקי זמן קצרצרים. מאחר שניתנו בריבית שהלכה וגבהה, הם רק לחצו ביתר שאת את הכלכלה הלאומית העות'מאנית. ככל שהריבית הייתה גבוהה כן קטן והלך שער האמיסיה. סכנת התמוטטותו של משק הכספים של האימפריה העות'מאנית גררה אחריה את הקמתה של "מינהלת החוב העות'מאני" (Düyun-u Ummiye) בשנת 1882.
החרפתו של המשבר הכלכלי הביאה להכרזת פשיטת הרגל של אוצר הסולטאן עוד בשנת 1875. שנתיים לאחר מכן, בעקבות כישלון המלחמה עם רוסיה, פשט את הרגל אוצר המדינה, שהעמיס על עצמו שלושה מלוות קודמים לשם מימון מלחמת קרים (1854-6), מימון המרד בכרתים וכיסוי גרעון הקבע בתקציב לשם בלימת המגמות האינפלציוניות. סכומים נכבדים ממלוות אלה בוזבזו על תענוגותיו והוללותו של הסולטאן. בין השנים 1854–1874 לוותה תורכיה העות'מאנית כ-5.25 מיליארד פראנק, וקיבלה במזומנים, לאחר הניכויים השונים, רק 2.7 מיליארד פראנק. כסיבות עיקריות לגרעון בתקציב הממלכתי יש לראות במלחמות המתמידות, בוויסות הגרוע של ההיטלים ובשיטות גביית המיסים הנולזות, בשחיתות ובשוחד שהיו ללחם חוקם של הפקידים והשליטים למיניהם, וכן בלחץ הכלכלי החיצוני שגבר והלך ככל שנמשכה ההידרדרות המדינית של האימפריה.

המצב האגרארי וחוק הקרקעות (1858)
במצב התוהו ובוהו ששרר בחוקי הקרקעות הפכו אדמות רבות הראויות לעיבוד חקלאי בכמה ממחוזות האימפריה העות'מאנית לנחלאות של ווקף (או מירי-תצרֻף). חוסר מיכון, מיעוט ההון להשקעה, אי קיומן של שיטות עבודה חדישות ומחסור בידיים עובדים (להוציא את מצרים) – הביאו לירידתה ההדרגתית של החקלאות. בנוסף לכך תרמו ליקויי התחבורה וחוסֶר ביטחון לנטישת קרקעות ראויות לעיבוד, שהתמלחו בהדרגה. מערכת גורמים זו חשפה את מצב העזובה בחקלאות שבתחומיה המזרח-תיכוניים של האימפריה העות'מאנית. הכפריים עיבדו קרקעותיהם במינימום של מאמץ והסתפקו בייצור חקלאי זעום לשם צריכה עצמית בלבד (משק אותארכי). הפחוות והשליטים המקומיים המשיכו לעשוק את הכפריים, והממשלה השתלטה בצורה מונופוליסטית על מסחר החיטין, בקנתה אותן במחיר נמוך.
בשנת 1858 פורסם חוק הקרקעות העות'מאני שקבע את צורת הבעלות על הקרקעות בתחומי האימפריה העות'מאנית. הקרקעות סווגו למספר מחלקות יסוד: א) מֻלְכְּ-קרקעות שהבעלות עליהן הינה שלמה בחזקת רכוש פרטי מוחלט. על קרקעות אלה חל המעשר המסורתי; ב) "מִירִי" (אֶמִירִי) – קרקעות שהבעלות עליהן מצויה בידי המדינה ("רַקַבּה"), ואילו עיבודן וזכות אכילת פירותיהן ("תצרֻף") מצויה בידי מחזיק הקרקע; ג) וַוקְף (רבים – "אווקאף") – קרקעות ונכסי היקדש, שהבעלות עליהם מצויה בידי הרשויות הדתיות, ואילו זכות ההנאה מהפירות הייתה שונה. התקנת הווקף יוחסה, לפי האגדה, לח'ליף עַמַר. מוסדות הווקף מילאו את מקם המדינה בהקדשת נכסים לצרכים דתיים וציבוריים. מבחינה היסטורית הונחלה שיטת הווקף לאסלאם על ידי הכנסיות הביזנטיות. ריכוזם של נכסי הווקף בידי הרשויות הדתיות והמֻפְתִים למיניהם הביאה הן לשחיתות מינהלית והן לעזובה כלכלית. בשלב מאורח יותר נוצרו נכסי "וַוקף-אַהְלִי" (משפחתי), בניגוד. ל"ווקף ח'יירי" (ציבורי). לפי נוסח ה"ווקף אהלי" הוקדשו הקרקעות והנכסים למוסדות דתיים מפחד ההחרמה, ברם זכום אכילת הפירות נשמרה למשפחת המקדיש. בכך נעקפו גם המסים למיניהם שלא חלו על רכוש הווקף. מוסד הווקף גרם לריכוז קרקעות ונכסים בידי הרשויות הדתיות המוסלמיות, ובכך גברה השפעתם הכלכלית והחברתית. כיוון שלא היה דואג נאמן לקרקעות הווקף – הוזנח חלק ניכר מהן והפך לאדמות בור; ד) מַתְחֻכַּה (עזובה) – קרקעות שנעזבו לצרכי ציבור, כגון הקמת מבנים ציבוריים, כבישים ומגרשים; ה) מַוואַת (קרקעות מתות) – קרקעות שהוו אדמת-הפקר מדברית או הררית באין אפשרות לעבדן.
מטרת פרסום חוק הקרקעות משנת 1858 הייתה כפולה: ראשית, להשליט סדר במצב החוקי והמשפטי על הקרקעות, ולעודד בעקיפין את בעלי החלקות הזעירות והאריסים למיניהם נגד הפיאודלים הגדולים. שנית, להגביר ולייעל את מסחטת המסים על ידי הקמת משרדי טאבו לגבייתם. לשם כך היה צורך ברישום הקרקעות על שמות מעבדיהן. אולם רישום זה נכשל בתקופת האימפריה העות'מאנית, שכן המעבדים חששו מפני תוספת מסים או גיוס לצבא. לפיכך נרשמו מרבית הקרקעות על שמות בעלי האחוזות הגדולות, ונוצר ריכוז גדול של קרקעות מניבות בבעלויות פרטיות מצומצמות, לעומת ריבויים של חסרי-הקרקעות או בעלי החלקות הזעירות.
למעשה, לא ניכרו הבדלים עקרוניים בין ה"מֻלכּ" וה"מירי", שכן מטרת ה"מירי" הייתה ליצור קשר הדוק בין המדינה לבין חוכרי הקרקע ומטרה זו נכשלה. ההבדלים הקלים בין צורות הבעלות הללו התבטאו בהעברת קרקעות "מירי" לממשלה כל אימת ולא נמצאו יורשים לבעל הנכס שנפטר, או בהעברת הקרקעות לממשלה במידה והוזנחו.
חוק הקרקעות מ-1858 התכוון לבטל צורת בעלות קולקטיבית על הקרקע, שרווחה במזרח-התיכון וכונתה ""משאע"". מקורה ההיסטורי של ה"משאע" היה נעוץ בימי קדם, בתקופת החברות השבטיות, שהתחלקו ברכוש הקרקעי המשותף. קרקעות ה"משאע" הוו, בדרך כלל, במסגרת של "מירי" צורה של בעלות קולקטיבית על הקרקעות עם עיבוד נפרד. קרקעות אלה חולקו מחדש מידי כל 3–5 שנים כדי למנוע קיפוחם של מעבדיהן. הייתה בכך נימה של צדק ושוויון, שהפכה לרועץ לקהילות הכפריות, שכן החלוקה המתחדשת של הקרקעות בין מעבדיהן הגבילה את אפשרויות השבחת הקרקעות וטיובן, וכן מנעה את ההשקעה החקלאית בקרקעות אלה לטווח ממושך, כגון גידול מטעים, שהרי הפלאחים ידעו, כי חלקותיהם תועברנה בלאו-הכי לידיים אחרות. חוק 1858 התכוון להנציח את החלוקה ("מַפְרוּז") ולמנוע את מחזור ה"משאע", אולם גם בשטח זה היה הכישלון חרוץ. המגמה כיום הינה להעביר את קרקעות ה"משאע" לידיים פרטיות כדי לעודד את הייצור החקלאי.

הפיאודליזם באימפריה העות'מאנית והשוואתו לאירופה
מסימניו הכלליים של הפיאודליזם יש לציין את הבעלות המרוכזת על הקרקעות והעיבוד האינדיבידואלי של חלקות קטנות ומרובות, וכן את מערכת החובות והזכויות המוגדרות בין השליט, בעל הקרקע והאריס.
באירופה באה השיטה הפיאודלית לפתור את בעיות הצבא, מימונו וציודו, שלא מצאו פתרון במשק הטבעי (נטורליסטי). תמורת מימון הצבא ואחזקתו העניקו השליטים אחוזות וקרקעות. בתחומי האימפריה העות'מאנית לא נולדה השיטה הפיאודלית על מנת לפתור בעיות כספיות, כיוון שהמשק הכלכלי היה מבוסס על עקרונות כספיים עוד בתקופת הטרום-עות'מאנית. הבעיה שהתעוררה כאן הייתה צורת גביית המיסים. מחמת חוסר אונה של הממשלה העות'מאנית לבצע את הגביה בצורה מסודרת נולד בסוף המאה ה-17 מודד החכרת המסים ("אלתזאם"). חוכרי המסים, או המוכסים, העבירו מפרעות כספיות קבועות לשלטון המרכזי ואת היתרה נטלו לעצמם. לאחר מכן החכירו חוכרי-המסים בחכירת משנה את הקרקעות והרוויחו עליהן גם רנטה. אחת התוצאות של שיטות הגבייה הללו הייתה התהווה הקרקע הכפרית, שחולקה מחדש מעת לעת ("משאע").
משנחלשה סמכותו של השלטון המרכזי הוחכרה גביית המסים אף לצבא על מנת שיוכל לקיים את עצמו. הממשלה העניקה, אפוא, קרקעות לחוכרי המסים, אולם בעוד שבארצות אירופה הוטלה על מקבל הקרקע חובת הנאמנות לשליט תמורת המענק (beneficium), הרי שבאימפריה העות'מאנית לא הוטלה כל חובה מעין זו.
ההבדלים המהותיים במתכונות הפיאודליות שבין המזרח למערב היו, אפוא, כדלקמן: משק כספי במזרח לעומת משק נטורליסטי (טבעי) באירופה. ההיפקד ניתן במזרח כמתנה, ואילו במערב – כתמורה לשירות צבאי. אופיו של ההיפקד במזרח היה כשל קיצבה, בעוד שבאירופה התאפיין ההיפקד במתכונת של חוזה: זיקת נאמנות לשליט תמורת המענק. במזרח השתלטו הפיאודלים על הערים, ואילו באירופה חלה ההתפתחות העירונית והתעשייתית ללא קשר לפיאודלים. במזרח – נפקדו בעלי האחוזות הגדולות מנחלאותיהם, בעוד שבאירופה הם ישבו בנחלאותיהם; המשק הפיאודלי במזרח יצר רקע מתאים לסובלנות הדתית וקיים את שיטת "המלתים", ואילו באירופה נצמדה המערכת הפיאודלית לכנסייה והקנאות הדתית שלטה בכפה.

תמורות דמוגרפיות, כלכליות אחרות
עקב הביטחון היחסי ששררו בערים ופיטוריהם של בני איסטנבול ממסים ומשירות צבאי וההקלות שחלו על בני ערים אחרות – חלה נהירה לעבר הערים הגדולות, שצפנה בחובה את הופעתו של גורם עירוני חדש – האספסוף, ועמו נוצרו בעיות ביטחוניות חדשות. המתקנים נקטו באמצעי נגד לבלימת התופעות השליליות באוסרם על בניית בניינים חדשים בבירה. כמה סולטאנים כפו על העירונים החדשים לחזור לכפריהם. בשנות ה-70 של המאה ה-19 בוטלה הפריבילגיה של בני איסטנבול והם גויסו לצבא ואף שילמו מסים.
המחצית השנייה של המאה ה-19 מתאפיינת גם בדעיכתו של המסחר התורכי עקב הגברת החדירה המערבית, הרחבת מערכת הקפיטולציות וחלישתם של הנוצרים העות'מאניים על עמדות המפתח הכלכליות. כתוצאה מכך התהדקה תלותה של האימפריה במערב. עוד בסוף המאה ה-18 הורכב הייבוא התורכי מ-50% של אריגים ו-25% מוצרי מתכת, נייר, מצרכי מזון ותבלינים. הרכב הייבוא הראה כבר אז על נטייה גוברת והולכת לצריכת נכסי תצרוכת ומותרות, כפרוות רוסיות ואריגים פרסיים יהודיים. בשנת 1825 היה עדיין ערך סחר החליפין בין האימפריה העות'מאנית לבריטניה מאוזן, ונאמד ב-1.2 מיליון ליש"ט. 50 שנה לאחר מכן, בשנת 1875, הפך המאזן המסחרי התורכי לשלילי: היבוא מבריטניה נאמד ב-8.5 מיליון ליש"ט לעומת היצוא שלא עלה בערכו על 2.3 מיליון ליש"ט. בד בבד עם הרעת המאזן המסחרי התורכי הופלו גם לרעה נתיני האימפריה במכסי יבוא. הם שילמו, בדרך-כלל, 9% מערך הסחורה לעומת 3% ששולמו על ידי סוחרים זרים. האפליה התבטאה אף בגובה המסים על אוניות זרות בכלל ובריטיות במיוחד. המסחר הימי הפך בהדרגה למונופול אנגלי, צרפתי ויווני. אפשרות הריפוי היחידי לכלכלה התורכית היה התיעוש, אולם בעיצומה של המאה ה-19 התנגדו לכך מעצמות המערב מטעמים כלכליים. הדמפינג שלמוצרי התעשייה המערביים הציף את שוקי האימפריה העות'מאנית ואיים למוטט את המלאכה ותעשיית הבית המקומית, במיוחד – ענף האריגה.
הממשלות העות'מאנית החלו לנקוט באמצעים להגנת הכלכלה המקומית, אלא דא עקא שאמצעים אלה היו דלים מכדי לבלום את תהליך ההתמוטטות הכלכלית ב-1845 הוקם מפעל בתכנון שווייצרי לייצור סיבי משי בבורסה, שהייתה למרכז תעשיית המשי באנטוליה. בשנת 1865 נפתחו לראשונה בתי-ספר למלאכה ומדרשות מקצועיות. שנתיים לפני כן יזמה הממשלה תערוכה לאומית לתצוגת תוצרת המדינה באיסטנבול. בין השנים 1867–1874 הוקמו ותופעלו מספר בתי-חרושת (şirket), שהיו פטורים ממסים שצוידו במכונות חדשות שיובאו מחו"ל. בימי הסולטאן עבד אל-מג'יד נפתחו מפעלים חדשים לחרסינה, זכוכית ולאריגים. בשנת 1872 הועלו מסי הייבוא מ-5% ל-8%. אולם, כאמור, כל הניסיונות עלו בתוהו ולא מנעו את המפולת הכלכלית.

החקלאות
קיפאונה של החקלאות במזרח-התיכון ונחשלותה מלווים את מרבית תקופת שלטונם של התורכים העות'מאניים באזור. מתוך מערכות הגורמים שהשפיעו על כך יש לציין – גורמים אקלימיים כלליים, כגון שחינותו של האקלים, מיעוטים של המשקעים והלחות ומחזוריות האירועים האקלימים ובעיקר סדרות של שנות בצורת. אולם מכיוון שהגורמים האקלימיים היו קיימים עוד מקדמת דנא יש לייחס חשיבות מיוחדת למערכת הגורמים ההיסטוריים כמסבירה את הרקע לנחשלותה של החקלאות במזרח-התיכון. מכלול גורמים אלה מצביע על הקשיים בתובלה המונית ומסחרית; על האדיקות המוסלמית המסורתית והשפעתה על תכונות האופי של הפלאח במזרח-התיכון; על טיבם של כלי העבודה ומכשיריה המסורתיים; על מיעוט ההון להשקעה ועל חוסר איזון בהתרבות האוכלוסייה בחלקיו השונים של המזרח התיכון, במיוחד יש להטעים את קצב הריבוי המהיר באוכלוסייתה של מצרים. שיטות העבודה העיקריות בחקלאות התמיינו לפי תפקידן בפתרון בעיית המים באזור. לפי קנה-מידה זה סֻווגה החקלאות במזרח-התיכון לשלושה טיפוסי יסוד: חקלאות חרבה, חקלאות בהשקאה וחקלאות לחה.

החקלאות החרֵבָה והלחה
החקלאות החרבה מתבססת על משק של פלחה, משק מטעים ללא השקאה ומשק של מרעה טבעי. בניגוד לתנאים השוררים בחקלאות הלחה, שבה כמויות הגשמים מרובות מערכי ההתאיידות וקיימים עודפי מים בקרקע בצורת ביצות, הרי שהחקלאות החרבה תופסת עד היום את מרבית שטחיו של המזרח-התיכון. מפאת הצחיחות האקלימית מתקבל רק יבול אחד למשך שנתיים-שלוש. קיימת גם שנת שמיטה (ח'ראבּ) שבה אין מעבדים את הקרקעות מחשש הידלדלותן המוחלטת. חשבון חכירת הקרקע נעשה לפי שנת יבול – אחת לשנתיים – במרבית אזורי המזרח-התיכון. היה קיים גם מחזור זרעים דו-שנתי רגיל. המאמץ שהושקע בעבודה, שיטות העיבוד וכלי העבודה וכן תנובת המשק הדלה הראו על עיבוד אקסטנסיבי בתנאי החקלאות החרבה. החריש היה רדוד ובהמות המשק המועטות היו מיועדות לעבודה ולא לאספקת תוצרת חלב. הבקר ניזון ממרעה טבעי ודל איכות. סימניו המובהקים של המשק האקסטנסיבי במזרח התיכון היו: שימוש בבהמות לעבודה גרידא, אי-השבחת הקרקע בזבלן, ניידותו של האיכר עקב דלדול הקרקע או בזבוזו, מיעוט אינוונטר בעלי החי במשק החקלאי וחוסר שווק, שכן היבול הספיק לצורכי הקיום בלבד. הפלאח במזרח התיכון, שעיבד את חלקתו בצורה אקסטנסיבית, לא נזקק לסיועה של המדינה, ובמסגרת אותארכּית זו היה עצמאי במשק הדל. בחקלאות החרבה לא נוצרו התהוות הון וצורת חיים מודרניות.
החקלאות הלחה כמעט ולא הייתה קיימת במזרח התיכון מחמת תנאיו האקלימיים השחונים או השחונים למחצה של כ-90% משטחו של האזור.

חקלאות ההשקאה
בחקלאות השלחין מהווה ההשקאה גורם המסייע לטיובו של הקרקע, בעזרת סחף הנהרות הטבעי, והמעודד את טיפוח הגידולים החקלאיים. מאידך גיסא, צופנת בחובה ההשקאה המלאכותית מספר תקלות, כיוון שהיא מקדמת את המלחת הקרקעות, ונזקקת לצריכת דשנים מלאכותיים במקום הסחף הטבעי שניבלם ונעצר מאחורי הסכרים. אזורי ההשקאה במזרח-התיכון הינן מובלעות מצומצמות יחסית לשטחו הנרחב של האזור. שתי המובלעות העיקריות מאותרות לאורך עמק הנילוס ולאורך עמק הפרת התחתי והתיכון. שאר שטחי ההשקאה היו מפוזרים לאורך שפלת חוף הים-התיכון ובמישוריהם הצרים של הנהרות. חשיבותה הכלכלית של חקלאות השלחין נמדדת לפי תנובת הקרקע ויכולת קליטת האוכלוסין.¹¹
במצרים חל מעבר בשלהי המאה ה-19 משיטת ההצפה והשיטפונות, שנגרמו על ידי גיאותם הסתווית של מי-הנילוס וחדירתם לאגנים משני עברי עמקו של הנהר, תוך דישון בסחף טבעי, לשיטת ההשקאה בתעלות. שיטה חדשה זו, שהסתייעה בהקמתו סכר אסוון ובכרייתם של מספר מאגרים לאורך אפיקו של היאור, לא השביחה את תנאי הקרקע. המגבלה של שיטת ההצפה הטבעית הייתה נעוצה בתנודות הבלתי-מרוסנות בשפיעת מי השיטפונות של הנילוס ובתלות הכלכלית המוחלטת של החקלאות במי-היאור. היתרון בשיטה זו היה הדישון הטבעי של הקרקעות על ידי חומרי סחף טבעיים. הוא הדין בעיראק התחתית. הן במצרים והן בעיראק, שהיו תלויות בהשקאת הנהרות, נוצרו מאז ומתמיד משטרים צנטרליסטיים אכזריים, ששלטו בנתינים ובאמצעי הייצור.
ההבדל בין מצרים ועיראק, שהיו תלויות כאחד בהשקאת הנהרות הגדולים, המותנה לכשעצמה בגיאות מימיהם – היה נעוף במועדי הגגות השונים. לאחר גיאותם האביבית של נהרות ארם-נהריים היה צורך לאגור את המים במערכת המפותחת של מתקני השקאה מלאכותיים. לאחר הקמת סכר אסוון ובניית המאגרים לאורך אפיקו של הנילוס במצרים, נוצרו התנאים למעבר השקאה כלל-שנתית ולטיפול גידולי קיץ, וכן להכנסתה של הכותנה כגידול שליט במצרים. הואיל ומשק הכותנה דרש כוח עבודה רב לתיקון התעלות, שיפורן ושמירתן, הרי שהחלקה המושקית הפכה, בהכרח, לבעלת שטח מצומצם. עם זאת ראוי לציין, כי ההשוואה בין יבולי שטחי הבעל והשלחין מראה על יחסי יבולים לטובת שטחי השלחין: בחיטה 1:2.5 ובשעורה 1:2. ההשקאה הכלל-שנתית הגדילה את מספר היבולים לשנה, בניגוד לחקלאות הבעל החרבה, שיבוליה לא עלו על יבול אחד לשנתיים.

סיכום תכונותיה של החקלאות במזרח התיכון
תנאי הטבע והאקלים לא השתנו, אפוא, בתקופות ההיסטוריות. אולם מפעלי בנייתם של סכרים, מאגרי ותעלות השקאה, כפי שבוצעו בימי קדם, לא חודשו בתקופת האימפריה העות'מאנית. כתוצאה מכך התמידה נחשלותו החקלאית של המזרח התיכון קרוב ל-400 שנה. בתחום החקלאות החרבה – התפתח משק אקסטנסיבי-דל, נוצר ריכוז קרקעות גדול בידי בודדים ועשירים, ואזורים נרחבים דללו מיישוב; הייצור החקלאי היה מיועד לאספקה עצמית, הבקר נוצל לצרכי עבודה גרידא, ולא הוקמו משקי-חלק מפותחים; הקרקעות נידלדלו והלכו, ויחד עמן התמעטו היבולים; כלי העבודה ואביזריה לא חודשו, שיטות העיבוד החקלאי היו מיושנות; כמעט ולא הושקע הון בתחום הכלכלה החקלאית; והחברה החקלאית נסתגרה ונתבדלה במעגלים אותארכיים מפגרים.
בתחום חקלאות השלחין – נוצרו יחידות משק קטנות, שעובדו על ידי חוכרים-צמיתים. אכילת הפירות והתנובה הצטמצמה ברובה לאחוז קטן של בעלי הנחלאות הגדולות. הייתה קיימת השקעת כוח עבודה רב, במקום ההון שלא הושקע, בתהליכי הייצור החקלאיים ובחפירת תעלות הניקוז. נוצר קשר מסוים לשווקים המקומיים; גודלו אי אלה זנים חקלאיים ופירות שיועדו ליצוא, וכן נוצלו קטעים מהנהרות לשם תובלת שיט. גם בתחום זה התבלטה נחשלותה של מערכת התובלה המסחרית.
תלותו של הפלאח במערכת ההשקאה ובשלטון המרכזי התעמקה והלכה. שיעורי התפוקה (גם בחקלאות השלחין) לא גדלו בהרבה בהתייחסות לראש כל עובד. הסיבה העיקרית לכך נעוצה במבנה החברתי הפגום, בניצולם של האיכרים על ידי בעלי האחוזות הגדולות, שנהנו כאמור מאכילת פירותיה של הקרקע. גביית ריבית מוגזמת תרמה אף היא לשעבודו של הפלאח ולהנמכת רמת-חייו. התמלחות הקרקעות המושקות, התרחבות שטחי הביצות, בעיקר בדרום עיראק, ותפוצתם הנרחבת של המחלות למיניהן השאירו בעינה את הנחשלות החקלאית. עם זאת חלו שינויים מסוימים בחקלאות וחשיבותה עלתה במקצת, הן כענף כלכלה לאומית, והן מבחינת חלקה בנפח הייצור הכללי.

התעשייה
הסימן המאפיין ביותר את מהות המהפכה התעשייתית בזמן החדש הוא המיכון. מיכון התעשייה מביא בדרך כלל לתוצאות הבאות: הספק רב של הייצור ותופעות לוואי של אבטלה, כל אימת והתצרוכת לא השיגה את קצב הייצור. התהליך החדיש של הייצור מתחלק לשלבים רבים ונפרדים. התארכותם של שלבים אלה הצריכה את תכנון הייצור, בניגודו למצבו של האומן, שיצר את המוצר מתחילתו ועד סופו.
המוצרים נחלקים לשני סוגים: א) נכסי ייצור או השקעה, היינו מכונות וחומרי גלם המיועדים לייצור; ב) נכסי איכול (צריכה של מזון מסוים), המיועדים לתצרוכת ולאספקה ישירה לצרכנים. עם התקדמות המיכון גדל משקלם של ענפי התעשייה המייצרים נכסי ייצור, עקב התגברות הדרישה למכונות, לחומרי גלם ולדלק, המהווים את יסודו של הייצור המודרני. למהפכת המיכון היו גם תוצאות חברתיות: חלה אבטלה וירידת הביקוש לידיים עובדות, עם זאת עלה הביקוש לפועלים מקצועיים. אולם באופן כללי, היו קיימות תנודות חזקות ואי-יציבות. שיטת הייצור ההמוני הורידה את הוצאות המוצר המוגמר והעלתה את רמת-החיים. הסתמנה התהוותו של פרולטריון שהתארגן לשם השגת תנאי ביטוח ותחיקה סוציאלית. התעצם תהליך העיור (אורבניזציה) עקב התרכזות מפעלי התעשייה בערים מחמת הצורך בפועלים, באמצעי תחבורה נוחים ובשווקים.
אם משווים את בעיית הקפיטליזם באירופה ובמזרח התיכון בתקופתה העות'מאנית, הרי שבאירופה התפתח מעמד של בעלי יוזמה (יַזָּמִים), בניגוד משווע למזרח התיכון. באירופה נוצלו רווחי ההון לשם השקעות בתעשייה והרחבת הייצור, בעוד שבמזרח התיכון בוזבזו הרווחים על מותרות חוץ ונכסי איכול. באירופה חלה התהוות הון גדולה; אפשריות השיווק והמסחר התרחבו עקב גידול הערים והצטופפות האוכלוסין בהן. במזרח התיכון נשאר היישוב בדלילותו (להוציא את מצרים). מייסדי התעשייה ובעלי ההון היו זרים שתבעו מונופולין. בשלב מאוחד יותר הוכשר במזרח הרקע לצמיחתו של תהליך ה"אֶטַטִיזם", היינו מעין קפיטליזם ממלכתי מטעם המדינה, מפאת חוסר יֹזָמִים ובעלי הון וחוסר מפעלי תעשייה פרטית. התפתחות זו עמדה בניגוד לעיקרון התחרות החופשית של הקפיטליזם התעשייתי באירופה.
כפי שכבר צוין לעיל, נועד המשק הכלכלי במזרח-התיכון לצריכה עצמית בלבד. הזיקה השיתופית-העדתית בבעלות על קרקעות הכפר (ה"משאע") היוותה גורם סטאטי מבחינת אפשרויות הייצור העודף והמסחר. במרוצת הזמן חל מעבר למשק חליפין חופשי, המיועד לשיווק ולייצוא. החל משנת 1918 ואילך החלה המדינה ליזום פיקוח על מפעלי הייצור מפאת הסיבות הבאות: הצורך בגיוון התוצרת המקומית, שנבע מהרצון להימנע ממשברים כלכליים ומתלות מופרזת בתוצרת חוץ; וההכרח להגביר את ייצורם של נכסי ייצוא לשם יצירת עסקי-חליפין עם מדינות אירופה. כך, אפוא, החלו להיווצר במזרח התיכון משקי חליפין, במקומם של המשקים האותארכּיים, שהודרכו ופוקחו על ידי המדינה.

התפתחות התעשייה במזרח התיכון מ-1850 ועד 1914
בתקופה זו בלט ביותר משקלה של החקלאות בכלכלה. רוב הייצור הבלתי-חקלאי התרכז בסדנאות של בעלי-מלאכה, ותהליך הייצור היה בלתי-ממוכן. שיטות העבודה השמרניות המסורתיות המשיכו בקיומן. מקומות הייצור רוכזו, כמקודם, בשווקים העירוניים. השלטונות לא עודד את התעשייה המקומית אלא בְלָמוהַ בשורה של הגבלות, כגון איסור חשמל, הטלת מכסי יבוא על חומרי גלם בגובה של מוצרים מוגמרים ואי-מתן הנחות לייבוא של מכונות. רוב המפעלים, המומחים ומקורות ההון היו אירופיים. שיתופם של גורמים אלה עם התורכים נועד רק למנוע תקלות אפשריות במגעים עם השלטון. בתורכיה העות'מאנית שרוכזו בתי-החרושת המכניים בערי החוף – איסטנבול, איזמיר, סלוניקי ובירות. מלאכת היד הייתה שכיחה בתחומי אנטוליה. בשנת 1913 היו בתחומי האימפריה העות'מאנית רק 269 מפעלים זרים, אולם חשיבותם הייתה רבה מבחינת ההון שהושקע בהם. מבחינת התפוקה התעשייתית צעדו בראש תעשיות הנייר והכימיה, בעוד שענפי הטקסטיל היו בשפל המדרגה. הסיבה העיקרית לכך הייתה נעוצה בריבוי הנשים שעבדו בענפים אלה ובאי-הקביעות שבעבודתן. בעוד שתעשיית המזון סיפקה את התצרוכת המקומית, הרי שענפי הטקסטיל ותעשיות השמנים פיגרו אחרי הצריכה.
במצרים הוצפו השווקים בסחורות טקסטיל אירופיות שמוטטו את התעשייה המקומית.¹² התעשייה המקומית התנוונה הואיל ומימדי הקנייה היו המוניים ולא הצטמצמו דווקא לחוגי האמידים. בין ענפי המלאה שנהרסו במצרים מחמת התחרות הזרה יש למנות את ענף כלי-המדידה שנכחד מפאת ייבוא המשקלות למכירת המוצרים החקלאיים. כן התמוטטו ענפי טחנות הקמח ותעשיית הקרמיקה עקב יבוא הצינורות. כן התנוונה תעשיית חרשי העץ, מחמת יבוא הרהיטים החדשים, ועמה ניזוק ענף האריגים.
מידות הנפח נדחקו על ידי המשקלות ומסילות הברזל תפסו את מקום התובלה בעגלות. ההון הזר הושקע אף בהקמת תעשיות מקומיות כזיקוק-סוכר, כותנה וסיגריות (מונופול יווני). התפתחות התעשייה במצרים, לפי תנאי הימצאות חומרי-גלם ופועלים מקצועיים, הייתה בסדר הבא: מזונות, מלבושים ודיור. אולם בסיכומו של דבר, לא היה נישולם של בעלי המלאכה מקיף ומוחלט ובכמה ענפים נמשך הייצור הפרימיטיבי. במצרים הסתמנה התופעה המוזרה במקצת של מיכון חדיש וייצור מסורתי, שהתקיימו זה בצד זה.
בתקופה זו עלה ערכו של הפועל עם התארגנות הייצור בקבוצות עבודה, ריבוי הנשים והטף בכלל כוח העבודה ואי-יציבותו של הפועל הכפרי שבא העירה לשם עבודה עונתית. תנועת ההגירה לחו"ל פגעה במיוחד בענף הטבק. ארגון הפועלים מבחינה אידיאולוגית היה עדיין רופף, ואיגודי ה"סִנְף" (מעין "גילדות" מזרח-תיכוניות) האריכו ימים עד להקמתם של בתי-הדין למקומיים, בשנת 1883, שביטלו את פסקי-הדין השרירותיים של השייח'ים, מנהיגי ה"אַסְנאף". הכרזת חופש המקצוע בשנת 1890 ערערה לחלוטין את מעמדם של ה"גילדות" המסורתיות הללו.

מאפייני התעשייה עד שנת 1914
בסיכום תכונותיה של התעשייה במזרח התיכון עד למלחמת העולם הראשונה בולטים המאפיינים הבאים:

• כלכלת האזור עמדה עדיין בסימן החקלאות. עם זאת חל גידול איטי של הערים עקב התפתחויות מסוימות בתנאי התחבורה והמסחר.
• הצפת השווקים בסחורות אירופיות, התפתחות תעשיות מכניות זרות, שדחקו בהדרגה את המלאכה והאומנות המסורתיות.
• שיטות העבודה וביצועה לא חרגו מהצורות המסורתיות, כגון השכירות. עבודת האומן ועוזריו נעשתה לפי הזמנות, והתשלום התקבל במזומנים או בחלק מהיבול.
• התפתחות הייצור התעשייתי הייתה איטית מאוד ומדורגת, הן מחמת החשש מפני חידושים טכניים, והן מפאת הגבלותיה של הממשלה. ההתפתחות התעשייתית לא הייתה רצופה, אלא לֻוותה בתנודות, במשברים ובהישגים.
• ההתפתחות התעשייתית כוונה, בעיקר, לעבר מפעלים ציבוריים, כמסילות ברזל, מפעלי חשמל, תקשורת וטלפון, שהיו מובטחים מפני הפסדים, והעניקו מעמד של מונופולין. כיוון נוסף ומשני בתעשייה היה לעבר מחצבים נושאי-זכיונות וחסרי סכנה של תחרות.
• הכלכלה במזרח התיכון הייתה מפוצלת בשיטותיה ובבעלות עליה מחמת הפילוג הלאומי, הדתי והמעמדי באימפריה העות'מאנית. רק במידה ונאסרה רכישת קרקעות על ידי זרים נשמרה אחדות האוכלוסייה הכפרית-חקלאית. האינטרסים המנוגדים של התורכים, הערבים, האירופים והמיעוטים הבלתי-מוסלמיים (יוונים, ארמנים ויהודים) שיתקו את מרותה של המדינה ואת יכולת התנופה הכלכלית שלה.

התנאים ההכרחיים להתהוותה של התעשייה באימפריה העות'מאנית לא היו בנמצא. תנאים אלה היו חייבים לכלול התהוות מעמד של יַזָמִים ובעלי הון, אכוונה נכונה של ההון המושקע ועידוד מוגבר של השלטון לתעשיות למיניהן, לחינוך הטכני ולהדרכה על ידי משיכת מומחים מקצועיים.

פרק ה': מאבק המעצמות באימפריה העות'מאנית והיווצרות "השאלה המזרחית"

1. הרקע הכללי

איתור תחומי המאבק ורקעו הכללי
התחרות המעצמות הגדולות מהווה את גולת הכותרת של המאורעות המדיניים, החברתיים והכלכליים במזרח התיכון בפרט ובתחומי האימפריה העות'מאנית בכלל, החל מפלישתו של נפוליאון למצרים בשנת 1798. אולם מאבקן של המעצמות המתחרות לא הצטמצם בתחומי המזרח התיכון בלבד, אלא חבק תחומים נרחבים יותר. להתרחשויות ההיסטוריות בתחומים אחרים הייתה השפעה נכרת על האירועים בזירת המזרח התיכון, ומן הדין אפוא להרחיב את תיאור הרקע כדי לקבל את התמונה במלואה.
בצרפת, למשל, הסתמנה המגמה המדינית הצבאית לכבוש את מצרים מתוך הנחה שתיהפך ארץ יצוא לסוכר. מגמה זו התעמקה לאור החרפתה של בעיית הכושים והילידים במטעי הסוכר אשר באיי הים הקריבי ומפרץ מכסיקו.
בריטניה עודדה את תהליך אקלומה של הכותנה במצרים מחמת מלחמת האזרחים בארה"ב (1861–1865), שאיימה על ניתוק הקשרים המסחריים בין יצואניות הכותנה מקרב מדינות הדרום לבין מרכזי תעשיית הטקסטיל בלאנקאשייר וביורקשייר שבבריטניה. מפלתה הצבאית של צרפת בשנת 1871 לפני חילותיה של גרמניה בהנהגת ביסמארק, החלישה את עמדתה באימפריה העות'מאנית, דחפוה לכיבושים בצפון-אפריקה, וסייעו לבריטניה להשתלט על נתיבי השיט והמסחר הימיים בים התיכון. בעת ובעונה אחת השתנתה המדיניות הבריטית המסורתית לגבי שמירת עצם קיומה של האימפריה העות'מאנית וההשפעה הגרמנית הפכה לגורם הראשוני במעלה בתורכיה העות'מאנית. השפעה זו התטה, בסופו של דבר, את הכף לטובת הצטרפותה של תורכיה לצידן של מעצמות המרכז בזמן מלחמת העולם הראשונה.
המאבק על האימפריה העות'מאנית השתלב גם במאבק על אפריקה. בשנות ה-80 של המאה ה-19 נהנתה בריטניה מעמדת עדיפות באפריקה המזרחית; תמורת הכרתה של גרמניה בזכויותיה של האימפריה הבריטית בסומאליה, באוגנדה ובזנזיבר ויתרה בריטניה על המשלט הימי החשוב של האי הלגולאנד, החולש על חופי גרמניה בים הצפוני (1890).
לעומת זאת נחלש מעמדה הצבאי-היבשתי של בריטניה עקב מלחמת הבורים (1899–1902) בדרום אפריקה. כתוצאה מכך התחזק לחצה של רוסיה על פרס הצפונית, ותהליך התבססותה של גרמניה באימפריה העות'מאנית התחזק והתגבש. מקרב שלושת האזורים שבהם התנהלה התחרות המעצמות – 1) מרכז אסיה ופרס; 2) האימפריה העות'מאנית; 3) חבלי הבלקן ואפריקה – נחשבו ארצות הבלקן למוקד החשוב ביותר של התחרות, הן מפאת התנגשות מעגלי ההשפעה הטריטוריאליים ישירות בבלקן, והן מפאת ההתעוררות הלאומית של עמי הבלקן, שהתסיסה את אירופה הדרומית והמזרחית.
סביב מעמדה של הודו תוכננה ועוצבה כל המדיניות הצבאית והביטחונית של בריטניה. השתלטותה של זו האחרונה על הים התיכון והיאחזותה במצרים, באייו ובמֵצַריו של הים התיכון לא באה אלא מחמת הצורך להגן על הודו והנתיבים המוליכים אליה. כיבוש המזרח התיכון וההגנה עליו בשתי מלחמות העולם נעשו מתוך שיקול שמירתה של הודו. ואכן, פינוייה של הודו, בשנת 1947, רופף את כל מערכת ההגנה הבריטית במזרח התיכון, ובישר למעשה את תחילת התפוררותה ונסיגתה של האימפריה הבריטית. מרחב ההתנגשות בין תחומי ההשפעה הבריטיים והרוסיים כלל את האימפריה העות'מאנית, פרס, אפגניסטן וטיבט. החל מהמחצית השנייה של המאה ה-18 ועד לסוף מלחמת העולם השנייה היה נטוש המאבק על חבלים אלה, להוציא את שתי מלחמות העולם, שעה שבריטניה ורוסיה לחמו שכם אחד. גם היום, למעשה, נשארו מרבית האזורים הללו בתחום האינטרסים החיוניים של ברית-המועצות (וטיבט – בתחומה של סין העממית). כתוצאה מכך לא השתנו בהרבה המרחבים הגאוגרפיים של תחומי "המלחמה הקרה", אלא שהכוחות הפועלים והמתחרים התגוונו והשתנו.
אם מתעלמים מהתהליכים הפנימיים שהתחוללו בתחומי האימפריה העות'מאנית, הרי שלמאבק הרצוף בין רוסיה לבין תורכיה העות'מאנית יש לייחס את הסיבה החשובה ביותר שהוליד את "השאלה המזרחית" ואת התנועות לעצמאות, שצמחו באימפריה העות'מאנית החל מסוף המאה ה-18. מרידותיהם של השליטים והפחוות מקומיים בסוריה ובארץ-ישראל, התעצמותה של מצרים בתקופת מוחמד עלי והתפשטותה הצבאית עד לתחומי אסיה הקטנה, שאיימה להכחיד את השלטון העות'מאני, לא באו אלא כתוצאה מריתוק כוחה הצבאי של האימפריה העות'מאנית באזור הים השחור ובבלקנים במלחמותיה נגד רוסיה. היחלשותה הצבאית של תורכיה במאבקים ממושכים אלה הקלה גם על קריעת שטחיה בצפון אפריקה על ידי בריטניה, צרפת ואיטליה.

חשיבותן של המוקד הבלקני
מאז הופעתו של נפוליאון במצרים התקיימו ארבעה כנסים בינלאומיים חשובים, שדנו בתחומי המאבק הכלליים של המעצמות: קונגרס וינה (1815), אשר הסדיר את מפת אירופה לאחר נפילתם של נפוליאון וצרפת; ועידת פריס (1856), אשר סיימה את מלחמת קרים; קונגרס ברלין (1878), המסמל את התגברות ההשפעה הגרמנית במזרח התיכון; ועידת וורסאיי (1919), שסיכמה את תוצאות מלחמת העולם הראשונה. קונגרס וינה יצר כאמור את הסדר החדש באירופה לאחר נפילתו של נפוליאון, ולכן נגע רק בעקיפין ב"שאלה המזרחית" ובבעיות חבלי הבלקן. לעומת זאת הוקדשו ועידת פריס וקונגרס ברלין כולן ל"שאלה המזרחית", מאחר שעצם כינוסם לא בא אלא בעקבות המלחמות שפרצו באזור, ואשר האימפריה העות'מאנית הייתה מעורבת בהן במישרין. שני כנסים אלה מזהים את "השאלה המזרחית" עם תחומי ארצות הבלקן וסביבותיהן הקרובות. האירועים בתחומי הבלקן הביאו, בסופו של דבר, לפריצתה של מלחמת העולם הראשונה, ואכן ועדית וורסאיי (1919) יישבה את בעיות הבלקן, ואילו חוזה לוזאן (1923) חיסל אותן. רוב הבריתות שנכרתו בתקופת מלחמת העולם הראשונה נסבו על "השאלה המזרחית" ופרשת הסדר החדש שיבוא לאחר התמוטטותה של האימפריה העות'מאנית.
בקונגרס ברלין משנת 1878 התייצבה גרמניה כמגינה הראשית של תורכיה העות'מאנית ובהשפעתה של הראשונה הוחזרו לאימפריה העות'מאנית מספר שטחים שאבדו לה בעקבות המלחמה עם רוסיה וחוזה סאן-סטפאנו. קונגרס ברלין אימת את ההנחה שלא ייתכן שיתוף פעולה הדוק במישור המדיני בין גרמניה לרוסיה, שכן גרמניה חששה מפני כיתור אפשרי על ידי ברית רוסית-צרפתית, וחשש זה היה מוצדק. לפיכך ניסה ביסמארק לקדם את פני הרעה וליזום בריתות עם הקיסרות האוסטרו-הונגרית, כפי שקרה באוקטובר 1879. ברית גרמנית-אוסטרית זו הצמיחה את הברית הרוסית-צרפתית (1892) ויצרה מערך כפול במאבק הדיפלומטי האירופי: גרמניה, אוסטריה ואיטליה, שפרשה ערב מלחמת העולם הראשונה, מהצד האחד של המתרס, לעומת רוסיה, צרפת ובריטניה מהצד השני. מערכת בריתות זו שמרה על השלום המזוין בפרק זמן מסוים, אולם כל ערעור קל בשיווי משקלה עלול היה להצית את זיקי מלחמת העולם הראשונה.
אם עד כה נידונה "השאלה המזרחית" מנקודת מבט בינלאומית, הרי שמן הדין עתה לסקור שאלה זו מנקודת מבטה של האימפריה העות'מאנית בפרט והאסלאם בכלל. אימפריה זו הפכה בשעתו למעצמה הצבאית והמדינית החזקה ביותר שנולדה אי-פעם על ברכי האסלאם. ייעודה של אימפריה מוסלמית זו היה מאז ומתמיד להרחיב את מעגלי כיבושיה על חשבון אירופה הנוצרית. ארצות הבלקן הוו גם את מרכזי מקורות כוח האדם, שגויסו לתפקידי מינהל וצבא בתורכיה העות'מאנית. הם גם מוקמו בלב לבה של האימפריה וחשיבותם הייתה ראשונה במעלה, בהשוואה למרכזי האסלאם העתיקים בקהיר, בבגדאד ובדמשק.
ככל שהתעצם תהליך ההתמוטטות של האימפריה העות'מאנית, כן נפגעו במיוחד חלקיה החיוניים, היינו ארצות הבלקן, שהוו זירה רבת תהפוכות למאבק המעצמות. אפשר ופני הדברים היו שונים אילו הזדרזה תורכיה העות'מאנית בתהליך איסלומם של עמי הבלקן. מכל מקום, מרבית עממי הבלקן נשארו נוצרים, והיה זה גורם רב-עוצמה שפעל לערעור יסודות השלטון של התורכים העות'מאנים במרחב זה. קנאותם הדתית-מוסלמית של העות'מאניים בדורות הראשונים לקיום האימפריה אינה עולה בקנה אחד עם הסובלנות הרבה שגילו כלפי הנוצרים בארצות הבלקן ובתחומי האחרים של האימפריה.

המאפיינים למאבק המעצמות במאה ה-19 ואילך
מראשית המאה ה-19 ואילך קיבל מאבק המעצמות תפנית חריפה עקב שתי מערכות מורכבות של גורמים, אשר השפעתם לא הורגשה כמעט לפני כן. הכוונה להתפתחות הטכנולוגית, החדשה, שבאה בעקבות המהפכה התעשייתית, ושינתה את מגמות המשק הלאומי והרכבו, וכן יצאה כלי-נשק חדישים ותפיסות אסטרטגיות מהפכניות שלא רווחו עד אז. יש לייחס במידה רבה למערכת גורמים ראשונה זו את השינויים שחלו במישור המדיני והלאומי והתבטאו במאבק של תנועות לאומיות ובמאבקים סוציאליים על אופיים של המשטרים.
מאז המצאות הדפוס ואבק השריפה בשלהי ימי הביניים חלה התפתחות טכנית רחבת מימדים, במיוחד בראשית המאה ה-19. התפתחות זהו שינתה את מערכי הכוח בעולם הישן, העלתה את חשיבותה של פרוסיה-גרמניה במחצית השנייה של המאה ה-19, והולידה את כוחן הצבאי והכלכלי של ארצות הברית בעולם החדש.
ההתפתחות הטכנית השפיעה על שטחים חיוניים לעוצמתן של המדינות כגון תובלה וכתעבורה, וכן עקב המצאת מסילות הברזל והקיטור, על החקלאות, ענפי התעשיות הצבאיות, הרפואה והיגיינה. התפתחות זו הזניקה אל על את קצב הריבוי הטבעי במדינות אירופה ושחררה אוכלוסין עודפים להגירה אל מעבר לים, לכיבושים טריטוריאליים ולאימפריאליזם כלכלי. ריבוי האוכלוסין במדינות אירופה ורתימתן של התעשייה והחקלאות למאמץ המלחמתי והמדיני הכשירו את הקרקע לשיטות גיוס-צבאות הטוטאליות, שהחלו בתקופת המהפכה הצרפתית ונפוליאון והגיעו לכלל ביטוי מלא בארגונו של הצבא הגרמני ובתפעולו
ההתפתחות הטכנית לא פסחה לחלוטין על האימפריה העות'מאנית. במאה ה-19 נכרתה ונפתחה תעלת סואץ והונח היסוד לרשת של מסילות ברזל, שחיזקה את שליטתם של העות'מאניים על מרחבי קיסרותם. חיבורה של מערכת מסילות הברזל הבלקניות למערכת האנטולית, והמשכתן לעבר בגדאד (עד 1914 הגיעה במסילה למוצול) – היוותה מקפצה מדינית וכלכלית להתפשטותה של גרמניה בתחומי האימפריה העות'מאנית, והוליכה את תורכיה לעבר המחנה הגרמני-אוסטרי ערב מלחמת הועלם הראשונה. נוסף לשאיפות הכלכליות של גרמניה, יש להטעים את מגמותיה האימפריאליסטיות ביצירת הקו "ברלין-בגדאד" וברצונה להשתלט על מקורות הנפט של המפרץ הפרסי (Drang nach Osten). בתחומי הכלכלה החקלאית יש לציין את הקמתם של מאגרי המים על הנילוס, בניית סכר אסוון, והכנסת הכותנה למצרים כגידול חקלאי שליט. לפני מצרים מ-2.5 מיליון נפש ב-1800 לכ-28–30 מיליון נפש ב-1965. כתוצאה מכך השתנה היחס המספרי ופוטנציאל האוכלוסין בין מצרים לבין ארצות הסהר הפורה בשיעור של 1:2 בערך.
המהפכה התעשייתית במדינות מערב אירופה ומרכזה, השפיעה בעקיפין על ההתפתחות החקלאית ברוסיה ועל עליית ערכם של מֵצרי הדרדנלים והבוספורוס לגבי זו האחרונה. שכן רוסיה היוותה את אחד משלושת מרכזי גידול החיטה העולמיים (עם קנדה וארצות הברית). חיטתה יוצאה דרך נמלי הים השחור משדות אוקראינה על רקע של ייבוא מכונות חקלאיות וההתפתחות הכללית במערכת תובלת מסילת הברזל וספינות הקיטור. לעומת השתחררותן החלקית של מעצמות המערב מהתלות החקלאית, התעמקה תלותה של רוסיה ביצור החקלאי ובמסחר בו. יצוא החיטין הרוסי היווה את המקור העיקרי לצבירת מטבע זר ברוסיה, לקבלת הלוואות לפיתוח התעשייה, ולהגדלת העוצמה התעשייתית והצבאית. נתיבי סחר היצוא והיבוא הרוסיים עברו, בהכרח, מחופי הים השחור דרך המצרים התורכיים, הן מפאת מיקומה של אוקראינה צפונית מהים השחור, והן מפאת קפיאתם של נמליה האחרים של רוסיה. יצוא התבואה הרוסי העמיק את תלותה של רוסיה במעצמות המערב, שכן תבואה זו הייתה חייבת להתחרות במטעני יצוא החיטין של קנדה וארצות הברית על הבכורה בשווקים האירופיים. חושלתה הימית המסורתית של רוסיה החריפה את תלותה הימית בצי הסוחר הבריטי, שהעביר את רוב התבואה הרוסית והחזיר את המכונות והציוד התעשייתי.

יחסי הכוחות הכלליים והמספריים בין רוסיה ותורכיה העות'מאנית
בין השנים 1800 ל-1871 חלו שינויי כוחות מהותיים במדינות אירופה, שנבעו, בין השאר, מקצב הריבוי הטבעי ומהריבוי המוחלט של מדינות היבשת. להלן יצוינו יחסי הכוחות המספריים בין המדינות השונות בהפרש של 71 שנה: רוסיה – 36 מיליון לעומת 87 מיליון; צרפת – 27.5 מיליון לעומת 36 מיליון; בריטניה – 16 מיליון לעומת 32 מיליון; אוסטרו-הונגריה – 20 מיליון לעומת 33 מיליון; פרוסיה – 9 מיליון לעומת 41 מיליון (בגרמניה המאוחדת); באיטליה המאוחדת כללו האוכלוסין 27 מיליון נפש בשנת 1871.
מנתוני השוואה אלה מתבררת מגמת העלייה הכללית בכמות האוכלוסין, שפקדה את כל מעצמות אירופה. במיוחד בולטת גידולה של גרמניה בשנת 1871 והדבקתה את צרפת, לאחר שבראשית המאה ה-19. יחס הכוחות המספרי ביניהן היה בשיעור 1:3 לרעתה של פרוסיה. כן ניכר משקלה המספרי של איטליה, שייחד לה מקום במסגרת מאבק המעצמות. מעל לכל מוטעם הריבוי הגדול בתחומי רוסיה, שהכפיל וכמעט שילש את אוכלוסייתה בתקופה של כ-70 שנה.
אולם התעצמותה המספרית של רוסיה לא עמדה לה מבחינת שינוי מאזן יחסי הכוחות עם מעצמות אירופה, שכן המהפכה התעשייתית האמיתית ברוסיה חלה רק עם השתלטות הבולשביקים, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. פיגורה התעשייתי והכלכלי של רוסיה עד למלחמת העולם הראשונה איזן את ריבוי האוכלוסייה העצום מבחינת יכולתה הצבאית והפוטנציאל המלחמתי שלה, בהשוואה למעצמות האחרות באירופה. יתרה מזאת, התפתחותן התעשייתית של מעצמות מערב אירופה הייתה לרועץ לרוסיה וביטלה את יתרונה המספרי, כפי שהוכיחה בעליל מלחמת קרים. גם ערב מלחמת העולם הראשונה לא הייתה העליונות הכמותית של רוסיה שקולה נגד היתרון הטכני של מעצמות המערב. אדרבא, אפשר ובפרוס המאה ה-19 היה כוחה הצבאי של רוסיה אפקטיבי יותר בהשוואה למעצמות אירופה, שכן היא נטלה אז את החלק העיקרי במבצעי הכרעתו של נפוליאון.
אם בעוצמתה הצבאית של רוסיה לא חל גידול במרוצת המאה ה-19 בהשוואה למעצמות המערב, הרי שהיפוכם של הדברים אמורים בתורכיה העות'מאנית; שכן על שתי המעצמות הללו פסחה נחשלותה העיקרית של המהפכה התעשייתית, ובשתיהן נתגלעו ליקויים דומים, אלא דא עקא שליקויים אלה היו חמורים יותר באימפריה העות'מאנית. שהרי ברוסיה היו התחלות תעשייתיות מסוימות, בעוד שבתורכיה שררה כמעט עזובה מוחלטת בתחום זה. לכן הורגשה ביתר שאת התעצמותה המספרית של רוסיה בהשוואה לזו של תורכיה העות'מאנית: אם בשנת 1914 נאמדה אוכלוסייתה של רוסיה ב-174 מיליון נפש, הרי שהאימפריה העות'מאנית לא כללה באותה תקופה יותר מ-37 מיליון נפש. כללו של דבר, גידול האוכלוסין רב המימדים ברוסיה העניק לה יתרון בולט לגבי תורכיה העות'מאנית. אמנם חלק בלתי מבוטל מהאוכלוסייה ברחבי רוסיה הורכב ממיעוטים לאומיים, שהוו מטרד צבאי וחברתי, אולם באימפריה העות'מאנית היה המצב בכי רע: מקורות כוח האדם דללו והלכו ככל שנשמטו חבלי הבלקן מתחום שלטונה של תורכיה, ואילו חבלי המזרח התיכון וצפון אפריקה (שאבדה בהדרגה) לא תרמו כמעט ולא כלום למאמץ המלחמתי ולגיוס הצבאי התורכיים. ונהפוך הוא, השלטון העות'מאני נאלץ להפריש תדירות כוחות צבאיים לדכא את המרידות שהתחוללו בתחומי המזרח התיכון. רק במצרים חל ריבוי טבעי גדול כתוצאה משינוי מערכי הכלכלה ושיטות ההשקעה. אלא דא עקא, שמצרים במרוצת המאה ה-19 סייעה אך במעט לשלטון המרכזי באיסטנבול. להוציא את פעולות הדיכוי של מוחמד עלי נגד הווהאבים בחצי האי ערב, ומשלחת העזר שצורפה לדיכוי המרד היווני (1825–1827) – הפכה מצרים לגורם מסוכן ביותר, שאיים על עצם קיומה של האימפריה העות'מאנית בשתי המלחמות הסוריות. חבלי הבלקן חדלו מלתרום למערכת הצבא והמינהל העות'מאניים, החל מאמצע המאה ה-18, ולמעשה – עם התנוונות שיטת הגיוס (devşirme) לחיילות היאניצ'רים ולמעמד עבדי-השער. במאה ה-19 רק סייעה הקלחת הבלקנית לתהליכי חיסולה של האימפריה העות'מאנית. גורם ממיט-שואה מעין זה לא היה קיים ברוסיה.
פוטנציאל כוח האדם של תורכיה העות'מאנית שמנה, להלכה, בשנת 1910 כ-36 מיליון נפש, הצטמצם, למעשה, ל-10 מיליון בלבד, אם מנכּים מסכום זה את אוכלוסייתה של מצרים, שהייתה נתונה לכיבוש הבריטי, וכן כ-2 מיליון ארמנים ונוצרים וכמיליון וחצי כורדים ויהודים. מסתבר, אפוא, שמבחינה כמותית היה לרוסיה יתרון מכריע במשאבי כוח האדם, בהתחשב עם חובת הגיוס הכללי שהוטלה ברוסיה עוד בשנת 1874 תובן השפעת היתרון הכמותי הרוסי בעיקר במלחמת העולם הראשונה.

יחסי הכוחות הימיים ומגמות אסטרטגיות חדשות
המצאתן של ספינות הקיטור בסוף המאה ה-18 השפיעה על יחסי הכוחות הימיים ועל "השאלה המזרחית", שכן המצאה זו השתכללה במהירות, נבנו ספינות קרב-משוריינות וכל התפיסה האסטרטגית הימית השתנתה במהרה, מחמת המרוץ המטורף בין שני כלי-מלחמה: השריון מחד גיסא והתותח הימי מאידך גיסא. הכנסתם של הטורפדו והצוללת למערכי הציים המלחמתיים איימה לשתק לחלוטין את הציים המיושנים של האימפריה הבריטית. קצב ההמצאות והחידושים בלוחמה הימית חייב שינויים מהירים והשקעות הון מרובות בבניין הציים, ויצר יתרון פרדוקסאלי לטובת מעצמות שנכנסו לתחרות ההתחמשות הימית בשלב מאוחד יותר ובתנאי הצטיידות חדישים יותר. היה זה, כמובן, יתרון צבאי לגרמניה, שהחלה לבנות את צייה, בהשוואה לבריטניה ולצרפת. הקמת הצי הגרמני החל משנת 1898 והאיום הברור על מעמדה הימי של בריטניה בים הצפוני ובאוקיינוס האטלנטי, בד בבד עם התפשטותה של גרמניה לעבר המפרץ הפרסי דרך האימפריה העות'מאנית – גרמו בצורה מכרעת לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.
ציודו החדיש של הצי הגרמני והפעלת צוללותיו היוו גורם רב-עוצמה בלוחמה הימית בזמן מלחמת העולם הראשונה, כפי שהוכח בהתנגשויות הימיות הראשונות בזמן המלחמה (קרב יוטלאנד, 1916). ובשיתוקם המרבי של ציי בריטניה וצרפת. שמרנותה הקיצונית של האדמירליות הבריטית הייתה, אפוא, בעוכריה בשלביה הראשונים של מלחמת העולם הראשונה. אולם יתרונה ההתחלתי של גרמניה הצטמק והלך, ככל יתרון טכני המתאזן על ידי הגברת מאמציו של היריב. לבריטניה היו משאבי הון גדולים יותר, שסייעו לה במדיניות ההקצבות לצורכי הצטיידות וחידוש פני הצי. כן נהנתה בריטניה ממסורת ימית עתירה ומפוטנציאל גדול של אנשי צי בהשוואה לגרמניה. ריכוז מאמציה של בריטניה בתחום הלוחמה הימית התאפשרו בחלקם בגלל חלקו המבוטל של צבא היבשה במסגרת המערך הצבאי הבריטי. יתרה מזאת, עמידתו של צ'רצ'יל ליד הגה האדמירליות במלחמת העולם הראשונה חיסלה את התפיסה השמרנית של האדמירליות הבריטית. ברם להתפתחויות החדשות ביחסי הכוחות הימיים ובשיטות הלוחמה הימית היו השלכות מרחיקות לכת על מערכו של הצי הבריטי ומבנהו. כתוצאה מכך חלה השפעה מדינית-צבאית על "השאלה המזרחית" בכלל ויחסי בריטניה ותורכיה העות'מאנית בפרט:
עד לראשית המאה ה-20 התרכזו שייטות המלחמה הבריטיות בבסיסי הים-התיכון ובים הצפוני, כשעיקר הכוח ימי מרוכז בים התיכון. חלוקת העוצמה הימית במתכונת זו נבעה מחוסר האיום הממשי על חופי בריטניה עצמה, בעוד שנקודות המוקד העולמיות שעניינו את בריטניה, התרכזו בים השחור ובמֵצריו, סביבות הבלקן, רוסיה ותורכיה העות'מאנית. התפיסה האסטרטגית-הימית הבריטית השתנתה מיסודה עם חפירת תעלת קיל (1895), שאפשרה את העברתן המהירה של היחידות הימיות החדישות של גרמניה מהים הבלטי לים הצפוני, ובהתהוות האיום הישיר על חופי בריטניה, כתוצאה מכך עלתה חשיבותו של בסיס גיברלטר, שחלש על המעבר מהים התיכון לאוקיינוס האטלנטי והווה גם בסיס לצי האטלנטי של בריטניה שהתגבש בין 1904–1906. ההיערכות החדשה בים הצפוני והופעת שייטות מלחמה גרמניות, החלישה את הצי הבריטי בים התיכון, שכן עיקר יחידותיו הועברו צפונה. במיוחד נחשף האגן המזרחי של הים התיכון, שהיווה מרחב חיוני לבריטניה, הן מפאת תעלת סואץ והקשר הימי להודו, והן מפאת חלישתו על הים השחור והאגיאי ועל המֵצרים התורכיים. היחלשות העוצמה הימית הבריטית בים התיכון המזרחי השפיעה, אפוא, על "השאלה המזרחית" במישרין ובעקיפין. שכן בריטניה התקרבה לצרפת וב-1904 הוסדרו יחסיהן של שתי מעצמות המערב ב"אמנה הלבבית", שהכּירה במרחב ההשפעה של צרפת במרוקו ובצפון אפריקה המערבית תמורת ההכרה בהגמוניה הבריטית במצרים. הפער שנוצר עם הוצאתו החלקית של צי המלחמה הבריטי מהים התיכון נסתם על ידי צי המלחמה הצרפתי. אולם ההיערכות הימית החדשה והחלשה של ציי בנות הברית בים התיכון אפשרה לשתי ספינות המערכה הגרמניות, "גאֶבּאֶן" ו"בּרסלאו", לפרוץ למצרים, להניף את הדגל התורכי, ולהרעיש את נמלי רוסיה, ולהשיג יתרון טקטי בים השחור. בכך נסתם גם הגולל על שמירת הניטרליות העות'מאנית במשך מלחמת העולם הראשונה.

התסיסות הלאומיות והמאבקים הסוציאליים
ככל שגדלה הסתבכותם של יחסי המעצמות הגדולות בתחומי האימפריה העות'מאנית במרוצת המאה ה-19, עקב השפעותיה של המהפכה התעשייתית, כן רבתה המהומה הפנימית בתחומי האימפריה העות'מאנית עקב התסיסות הלאומיות הפנימיות והמאבקים הסוציאליים. כפי שכבר הוטעם לעיל, הייתה למהפכה התעשייתית השפעה מכרעת על הזעזועים הסוציאליים, אולם נעלה מכך ספק, כי המאבקים על אופיו של המשטר אינם מוסברים אך ורק על ידי הזעזועים הסוציאליים.
התפשטות הרגש הלאומי והופעתם של התנועות הלאומיות באירופה ובחבלי הבלקן השפיעו על "השאלה המזרחית" כיוון שהן הכניסו גורם חדש ליחסי המעצמות, ובכלל זה רוסיה ואוסטריה, ומכיוון שהן הכניסו גורם חדש ליחסי המעצמות, ובכלל זה רוסיה ואוסטריה, ומכיוון שהן יצרו את גרמניה ואיטליה המאוחדת, והפכו את חבלי הבלקן למרחבי תסיסות לאומיות, שהתפרצו עם מלחמת העולם הראשונה וסתמו את הגולל על שתי אימפריות הטרוגניות: האימפריה העות'מאנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית.
המרידות בבלקן, אותו מרחב חיוני לשתי האימפריות הללו, הורידו את קרנו של המונרכיזם בכלל, על רקע זה יובן יישוב האינטרסים החלקי בין המונרכיות שבחשו בקלחת הבלקנית על מנת להגן על עיקרון הלגיטימיות המונרכיסטית, בתמיכה פעילה של הכנסייה, נגד רעיונות המהפכה הצרפתית. אם קונגרס וינה (1815) דיכא את ההתעוררות הלאומית בסמלו את הריאקציה שבאה אחר המהפכה הצרפתית, הרי שועידת וורסאיי (1919) התוותה מחדש את מפת אירופה, לאור עקרונותיו של ווילסון, ובהתחשבות רבה בגורם הלאומי. תקופת הביניים שבין קונגרס וינה וועידת השלום בוורסאיי עמדה בסימן הניסיונות הרצופים של העמים השונים להרוס את עיקרון חלוקת אירופה כפי שהוכתב בקונגרס וינה. תוך מאבק זה שבין מונרכיה לסוציאליזם קמה המונרכיה הקונסטיטוציונית.
מאבק זה השפיע בצורה מכרעת על "השאלה המזרחית", שכן נוצרו תפניות חדות ביחסי המעצמות כתוצאה מההתרוצצות הפנימית ומשינויי הקו המדיני שלהן, שנקלע בין הניגודים האימפריאליסטיים שלהן לבין המגמה להקים חזית אחידה נגד הסכנה הלאומית והסוציאלית המשותפת. בתקופות ההפוגה שבמלחמתן של המעצמות נגד רעיונות המהפכה הצרפתית נבעו בקיעים ביחסיהן וניגודי האינטרסים האימפריאליסטיים שלהן באו לכלל ביטוי במישור המדיני והצבאי. אולם בעתות סכנה, כבשנות 1830 וב"אביב העמים" משנת 1848, שוב התלכּדו המונרכיות לשם הדיפת הסכנה המאיימת שבמאבקים הסוציאליים על הרקע הלאומי.

ייחודו של המאבק בבלקן
בעוד שבחבלי אסיה המרכזית והקווקז התחרו רק שתי מעצמות – בריטניה ורוסיה – הרי שבמחוזות הבלקן נטלו חבל פעיל במאבקים ובמזימות המדיניות לא פחות משש מעצמות: רוסיה, בריטניה, אוסטרו-הונגריה, צרפת, ולהלן גם גרמניה ואיטליה המאוחדות. מיקומו הגאוגרפי של הבלקן בסמוך לתחומיהן של המעצמות הנאבקות אִפשר את התמרון המדיני והצבאי המהיר, ויצר רצף של אירועים מכריעים ומשתנים. בניגוד לאזורים אחרים כמרכז אסיה, כמזרח הרחוק, או כאפריקה, שהיו מרוחקים מאירופה, והמאבקים עליהם הצטמצמו בהפעלת כוחות צבאיים קטנים יחסית, הרי שחבלי הבלקן היו עוד במאה ה-18 לזירת מערכות צבאיות בקנה מידה גדול. ניתן היה להיעזר בסיוע ימי רב חשיבות במלחמות בחבלי הבלקן, כפי שהוכח במלחמת קרים ובמלחמת רוסיה-תורכיה משנת 1877-8, שעה שהציים המלחמתיים מילאו תפקידים מכריעים. גם במלחמת העולם הראשונה הופעלו ציי פלישה בדרדנלים.
לייחודם של מוקדי המתיחות בבלקן יש להוסיף את עוצמתה הצבאית של תורכיה העות'מאנית. שכן במזרח הרחוק, במרכז אסיה ובאפריקה לא תפסו הגורמים הצבאיים המקומיים משקל רב בהתמודדויות הצבאיות, ואילו בבלקן, בנוסף לשש המעצמות שפעלו בזירה זו, מילא הצבא העות'מאני תפקיד נכבד והיווה גורם צבאי ממדרגה ראשונה, שהיה צורך להתחשב בו בהיערכות הכוחות של המעצמות. עוד במלחמת 1877-8 גילו הצבאות העות'מאניים יכולת עמידה מצוינת, כשהם בודדים במערכה, נגד הצבאות הרוסיים. יתרה מזו, במלחמת העולם הראשונה עמדו הצבאות התורכיים בהצלחה בלתי מבוטלת נגד צבאות בריטניה במזרח התיכון, ואף זכו לניצחונות בקווקז נגד הגייסות הרוסיים. כוח עמידתה הצבאית של תורכיה העות'מאנית עלול להסביר כהלכה את הרקע להתאוששותה המהירה לאחר מלחמת העולם הראשונה, וליכולתה להדוף את היוונים מאדמת אנטוליה. ללא ספק, תרמה הצטרפותה של תורכיה לצידן של מעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה תרומה צבאית רבת-ערך, שהייתה שקולה כנגד עוצמתה הצבאית של איטליה, אשר לחמה לצדן של בנות הברית. את נפילתה של לוב (1912) בידי האיטלקים יש להסביר על רקע של ריתוק מירב הכוחות העות'מאניים לחזיתות הבלקן, יחסי הכוחות בלוב היו, אפוא, בלתי שקולים, וכיבושה של לוב על ידי איטליה נעשה גם בחסות בריטית-צרפתית, בהתאם להסכם "האמנה הלבבית" (1904) בין שתי המעצמות, שצידדו ביצירת חיץ איטלקי בין מעגלי ההשפעה שלהן בצפון אפריקה.
ייחודו של הבלקן התבטא גם במשקלה הנכבד של האוכלוסייה הנוצרית ששכנה בו. שכן אוכלוסייה זו הייתה נתונה להשפעות רעיונות המהפכה הצרפתית והתנועה הלאומית. למאבקה היה גם צביון דתי, כלומר מגמת השתחררות נוצרית מעולה של מעצמה מוסלמית מדכאת. במרכז אסיה, במזרח התיכון ובאפריקה היו הנוצרים גורם בטל בששים, וכן היו מרוחקים ממרכזי ההשפעה האידיאולוגית והמדינית של אירופה; עמי הטראנס-קווקז הנוצריים באו על סיפוקם עד צירופם לרוסיה בפרוס המאה ה-19. הנוצרים במצרים (הקופטים) היו מנותקים לחלוטין מאירופה הנוצרית, וקיימו לעומת זאת זיקה רופפת לחבש (אתיופיה) הנוצרית והנחשלת. קיצורו של דבר, בתחומי הבלקנים העות'מאניים היה המצב שונה לחלוטין, שכן הרצון לשחרר עמים נוצריים בתוספת התסיסה הלאומית והחברתית, היוו גורם מכריע במאבק המעצמות. הגורם הדתי הקדום יותר והגורם הלאומי-חברתי לא התלכדו לאורך ימים. בשלב מסוים חל קרע ביניהם. הוא הדין בגורם הלאומי לעומת הגורם החברתי, שדרכיהם נפרדו. כתוצאה מכך הסתבך שבעתיים מאבקו של המעצמות בחבלי הבלקן. צירופם של שלושת הגורמים הללו הכשיל את רוסיה בשאיפתה לכבוש את הבוספורוס והדרדנלים, ובשלב מוקדם יותר, להשתלט על חבלי הבלקן. חשיבותם של אלה האחרונים לגבי רוסיה הייתה נעוצה כמפקדה אסטרטגית לקראת השתלטות על המצרים. עקב חיוניות זו של המצרים נבלמה רוסיה פעמים מספר במרוצת המאות ה-18 וה-19 על ידי המעצמות, והישגיה הצבאיים צומצמו רבות, הן בכוח הזרוע והן במסגרת דיונים בוועידות בינלאומיות. דברים אלה אינם אמורים בהישגיה הטריטוריאליים של רוסיה במרכז אסיה, בקווקז ובטראנס-קווקז, מקום שם תורגמו הכיבושים הצבאיים, על פי רוב, לשפת הסיפוח הטריטוריאלי.

2. גישתן של המעצמות לגבי "השאלה המזרחית"

א) רוסיה

חשיבותו של הים השחור לרוסיה ומהלך המלחמות במאה ה-18
בדומה למעצמות אחרות, לקתה רוסיה בהיעדר קו מדיני אחיד לגבי "השאלה המזרחית", בהתחשב בהתרוצצות הפנימית, במכלול בעיותיה השונות וביחסיה עם המעצמות השונות. לאחר הכיבוש המונגולי וההשתחררות ההדרגתית של הרוסים מהמונגולים (במאות ה-14–16), הועתק מרכז הכובד הכלכלי והחברתי של רוסיה מהים השחור לים הבלטי. תופעה זו, שבלטה במיוחד בתקופת שלטונו של "פטר הגדול" (1689–1725), נשאה צביון של מגמת התמערבות כללית של המדינה. בסמוך לתום המאה ה-19 ובמאה ה-19 עצמה עלתה חשיבותו של הים השחור מבחינה כלכלית, מדינית וצבאית, שכן בניגוד לחופי הים הבלטי שימוש חופי הים השחור מרחב התיישבותי לרוסים. חופי הים הבלטי היו מאוכלסים על ידי עמים נוצרים אחרים, ואילו ערבותיה של אוקראינה היו דלילות באוכלוסיהן, וכל כולן לא היה אלא קבוצות של נודדים בלתי נוצריים. מסתבר, אפוא, ש"מרחב המחייה" הטבעי של הרוסים כוון דרומה, לעבר הים השחור. בדרך כלל, פנתה ההתיישבות הרוסית לעבר אזורים דלילי אוכלוסין. האכוונה דרומה היא היא שהולידה את "השאלה המזרחית". חבלי הבלקן המיושבים לא היוו יעד טריטוריאלי עבור הרוסים מבחינה התיישבותית, אלא נושא להשתלטות מדינית, כתנאי מוקדם להשתלטות על המצרים. במהלך ההתיישבות הרוסית באגף הדרומי נתקלו הרוסים בחבורות נודדים, טטרים-מוסלמים, שמרכזם היה בחצי-האי קרים. כוחה המאורגן של הממלכה הרוסית עמד לה בהיתקלויות אלה, ולו רק כדי לאמת את חוק הברזל ההיסטורי של דחיקתם ההדרגתית של הנודדים על ידי יושבי הקבע. כיוון שהתארים המוסלמיים היו קשורים לאימפריה העות'מאנית, לבשו ההתנגשויות אופי של מלחמות, כדוגמת שבע המערכות שהתנהלו בין רוסיה ותורכיה בין 1676–1812. בשנת 1812 השתלטו הרוסים על בסרביה ונאחזו באורח קבוע בגדותיו של הים השחור. עוד בשנת 1696, עם השתלטותם של הרוסים על ים אזוב, הושק הצי הרוסי הראשון בים השחור, שנחשב עד אז למונופול תורכי טהור, אולם "פטר הגדול" היה עסוק במלחמתו בקרל השנים עשר מלך בשדיה, שפרץ ללב רוסיה לאחר קרב נרְבָה והובס על ידי פולטאבה (1709). המלך השבדי המובס מצא מקלט באיסטנבול, היה השושבין הראשי במלחמת תורכיה העות'מאנית נגד "פטר הגדול" (1711), אשר הסתיימה באובדן חופי הים השחור ומפרץ אזוב. רק בשנת 1739 הצליחו הרוסים, לאחר מלחמה מתישה בת 4 שנים, לחזור ולכבוש את אזוב. אולם הישגיהם הטריטוריאליים נבלמו על ידי ההתערבות הצרפתית לטובת הסולטאן, שהתבטאה בהשגת תנאי שביתת נשק נוחים למדי לתורכיה בשלום בלגרד, שנחתם באותה שנה. תמורת התערבותם זו זכו הצרפתים לחידוש הקפיטולציות ב-1740, ומעמדם התבסס באימפריה העות'מאנית; שכן הייתה זו, בעיקר, האיבה המשותפת של צרפת ותורכיה לאימפריה ההבסבורגית האוסטרו-הונגרית, שקירבה את הלבבות. עוד במרוצת המאה ה-18 ראתה אוסטריה בעין יפה את התקדמותם של הרוסים דרומה, שכן טרם חששה מיריבות רוסית בבלקן, אלא צפתה באהדה על השתחררותה מהלחץ העות'מאני ומהלחץ הצרפתי. כן הייתה אוסטריה נכונה לחלק את פולין בצוותא עם רוסיה ובהתנגדותה של צרפת. לכן משנת 1726 ואילך, במשך כ-100 שנה לערך, חלה שותפות אינטרסים כללית בין רוסיה לאוסטריה.
החל ממלחמת 1735–1739 מסתמן מפנה במהלך הקרבות בבלקן, שכן מכאן ואילך עברה האימפריה העות'מאנית למצב של התגוננות במלחמותיה נגד רוסיה, ומצב זה נמשך עד להתמוטטותה הסופית. יקתרינה הגדולה (1762–1796) הצליחה לספח לקיסרותה בשתי מלחמות נוספות את חופי הים השחור משפך הדנייסטר במערב ועד לנהר קובאן במזרח, ובכלל זה – את חצי האי קרים.
בראשית המאה ה-19, תחת שלטונו של אלכסנדר הראשון (1801–1825), התקדמו הרוסים הלאה דרומה וכבשו את נסיכויות מולדאביה וולאכיה. אולם כיבושיהם של הרוסים הושמו לאל מחמת פלישתו של נפוליאון לרוסיה, והם נאלצו להסתפק רק בבסראביה. הייתה זו הפעם היחידה שחילות הרוסים הגיעו לשפך הדנובה לים השחור, ואיימו בכך על ניתוקה הימי של אוסטרו-הונגריה.
בסיכום ניתן לומר, כי במאה ה-18 התנהלו המלחמות בין רוסיה לתורכיה העות'מאנית תוך התערבותן של מעצמות זרות, אולם תוצאות המלחמות הושפעו עדיין מעובדת ריחוקה הגאוגרפי של רוסיה לעומת עוצמתה הגדולה למדי של האימפריה העות'מאנית. במשך מרבית המאה ה-18 נהנתה תורכיה מסיועה של צרפת במישור הדיפלומטי. התערבות זו הייתה מספקת על מנת להקהות את עוקצם של הניצחונות הרוסיים בשדות המערכה.

מוקדי המאבק בין רוסיה לתורכיה במאה ה-19
המערכות העקובות מדם במאה ה-18 בין רוסיה ותורכיה עמדו בסימן קשיי אספקה וליקויי ארגון של הצבאות הרוסיים, וכן בהסבת אבידות כבדות לשני הצדדים. לא היה בכך משום מעצור להתפשטות הרוסית דרומה, אולם מעולם לא הצליחו הרוסים להשתלט באורח קבוע על נסיכויות וולאכיה ומולדאביה, ובכך נמנעה התפרצותם הסופית לארצות הבלקן. עד סוף המאה ה-18 איבדה תורכיה, למעשה, רק את הערבות הנרחבות שבשולי הים השחור, שהיוו בלאו הכי את שוליה של האימפריה העות'מאנית. אין זאת אומרת ששליטיה של רוסיה לא זממו כבר אז את פירוקה של תורכיה העות'מאנית. יקתרינה הגדולה תכננה בשעתה ליבוי מרד ביוון במסגרת כללית יותר של חלוקת חבלי הבלקן בין רוסיה לבין אוסטרו-הונגריה. אילו היה הסכם מעין זה בא על ביצועו, כי אז לא היה ספק בידי תורכיה למונעו הלכה למעשה, שכן לחלוקת הבלקן היה גם הקנצלר הגרמני ביסמארק מאציל את ברכתו.
במאה ה-19 חל שינוי מכריע ביחסי הכוחות: הצי הרוסי החדש בים השחור איים במישרין על לבה של האימפריה העות'מאנית. כיבושם של אזורי הטראנס קווקז וריבוי פעולות המרי של עמי הבלקן כלפי תורכיה, בעוד הם נהנים מחסותה ומברכתה של רוסיה, הטילו את האימפריה העות'מאנית לסדרת מלחמות הגנה נואשות מחמת תנועת המלקחיים האסטרטגיים הרוסית, שלחצה על אנטוליה ממזרח וממערב. מוקדי המאבק בין רוסיה ותורכיה במאה ה-19 התלקחו במקומות שונים ובנושאים הבאים: א) בעיית המיצרים ואיסטנבול; ב) בעיית הקווקז; ג) עמדתם של העמים הסלאביים הנוצריים בבלקן; ד) עמדתן של המעצמות הגדולות.
גם מבלי להתייחס לחשיבותם הצבאית והמדינית של המיצרים, נשארה חשיבותם הכלכלית ללא תחליף. עוד בימי יקתרינה הגדולה הפך נתיב השיט במיצרים לראש דאגותיה הכלכליות-מסחריות של רוסיה. הסכם קוצ'וק-קיינרג'ה (1774) העניק לרוסים לראשונה את זכות השיט והמעבר במיצרים, ובכך נפגמה עמדת המונופולין של האימפריה העות'מאנית. אולם הסכם זה היה רק אות מבשר להתמדת לחצה הצבאי והמדיני של רוסיה על תורכיה, ולחתימת הסכמים נוספים שיבטיחו את חופש השיט הרוסי במיצרים. ביצועו של הסכם קוצ'וק-קינרג'ה בא על תיקונו בשלום אדריאנופול ב-1829. הפעם הובטח מעברן של כל ספינות הסוחר הבינלאומיות במיצרים, והיה בכך הישג רוסי נוסף, שכן סחר היצוא והיבוא הרוסי נסתייע ברובו בספינות זרות, נוכח צמצומו של צי הסוחר הרוסי. אם במחציתה של המאה ה-19 הגיע ערך היצוא של התבואה הרוסית לכדי שליש מכלל היצוא, הרי שכבר בשנת 1875 תפס יצוא זה למעלה מ-50% מהערך הכללי של היצוא. בשנים אלה החלה רוסיה לייצא גם נפט מבאקו ומוצרים מתכתיים אחרים מדרום אוקראינה. פירושו של דבר היה, כי ממציאותם של המיצרים בידי מעצמה זרה השתמעה שיעבודה הכלכלי של רוסיה הדרומית למעצמה זו. לא ייפלא, אפוא, שכל מלחמה שפרצה בין רוסיה לתורכיה במאה ה-19 ובפורס המאה ה-20 זעזעה קשות את הכלכלה הרוסית.

אי-אחידות בגישתה המדינית של רוסיה לתורכיה
לאחר הארת המיצרים מבחינת חשיבותם הכלכלית והמסחרית לרוסיה, מן הראוי לסקור את חשיבותם הצבאית והמדינית. האם נקטה רוסיה בקו מדיני אחיד לגבי האימפריה העות'מאנית, שמשמעותו הייתה הכחדתה המוחלטת? מסתבר שגישתה של רוסיה הייתה דו-ערכית. מכל מקום שתי תפיסות שונות בתחום היחסים עם תורכיה התנצחו בקרב השליטים הרוסיים.
מטרתה של יקתרינה הגדולה הייתה לפורר את האימפריה העות'מאנית, וכאמצעי ביניים – לכבוש את נסיכויות וולאכיה ומולדביה. בעוד שאלכסנדר הראשון לא סטה מקו מדיניות זה, חלה כבר רתיעה מסוימת אצל הצאר
ניקולאי הראשון(1825–1855). עד למלחמת קרים (1854-6) היה ניקולאי הראשון עקבי במדיניות ההרס של האימפריה העות'מאנית. לאחר מכן, למרות ההתעוררות הפאן-סלאבית בקרב עמי הבלקן, חלה נסיגה מדוקטרינה מדינית זו לטובת התפיסה השנייה, אשר גרסה את המשך קיומה של תורכיה העות'מאנית כמעצמה חלשה לצדה של רוסיה כמעצמה חזקה. התפיסה המדינית המתונה כלפי האימפריה העות'מאנית קנתה לה מהלכים עוד בסוף המאה ה-18 ובשנים הראשונות של המאה ה-19, היינו בעיצומן של מלחמותיו של נפוליאון, שנערכו לסירוגין נגד תורכיה, רוסיה ובריטניה. לאחר נפילתו של נפוליאון נוצרה רק עוד הזדמנות אחת להידוק היחסים בין רוסיה ותורכיה, והיה זה בשנת 1833, לאחר "המלחמה הסורית הראשונה" והאיום המסוכן ביותר שהוטל על תורכיה כאתגר מצדו של מוחמד עלי המצרי. הידוק היחסים וניצחונה של התפיסה המדינית הרוסית המתונה כלפי תורכיה חגגו את ניצחונם בהסכם חונקאר איסקלסי (1833), שהטיל את תורכיה לזרועותיה של אויבתה המסורתית – רוסיה. אולם תקופת ההתקרבות בין שתי המעצמות הייתה קצרה ביותר. למרות זאת לא היו מועטים כל עיקר המדינאים הרוסיים שצידדו בגישה המתונה. מביניהם יש להזכיר את שרי החוץ הרוסיים נסלרודה (1822–1856) וגורצ'אקוב (1856–1881). אפילו ערב מלחמת העולם הראשונה החזיקו מספר מדינאים רוסיים בדעה, כי רצוי להשאיר את המיצרים ואיסטנבול בידי תורכיה חלשה וידידותית לרוסיה. הערכה מדינית זו נבעה בין השאר מהחששות הרוסיים מפני הסתבכויות בינלאומיות חמורות עם סילוקה של תורכיה מהמצרים.
התנגשותן של שתי האסכולות היריבות במדיניות החוץ הרוסית הובאה לכלל הכרעה חריפה בשנת 1829, לאחר שהצבאות הרוסיים כבשו את אדיאנופול ודרכם לאיסטנבול הייתה פתוחה. ניקולאי הראשון היה מוכן, במקרה והתורכים ידחו את תנאיו, לכבוש את הבירה ואת המיצרים ולחסום את דרכו של הצי התורכי בים השחור. הבעיה שניצבה לפניו הייתה – להתמיד בכיבוש המיצרים ולהנחית מהלומת מוות לתורכיה, או לכובשם זמנית על מנת ללחוץ על התורכים לקבל את תנאיו. ועדה רוסית פנימית נתמנתה לשם הערכת מצב מדינית וקבעה, כי היתרונות שיצמחו לרוסיה מהמשך קיומה של תורכיה עדיפים בהרבה על המגבלות. בין השיקולים שביססו את המלצות הוועדה יש לציין את הטעמת אי-הצורך במרחב התפשטות נוסף של רוסיה לתוך אנטוליה. כן הדגישה הוועדה את הסכנה האפשרית בדבר חלוקתה של תורכיה על ידי המעצמות, כל אימת והמיצרים ייכבשו, ויצירת מגע צבאי עם צבאות זרים. הוועדה הטעימה, כי אין בהשתלטות הרוסית על איסטנבול והמיצרים משום ערובה למוצא רוסי חופשי אל הים התיכון, נוכח ריכוז אפשרי של כוחן הימי של בריטניה וצרפת בצפון הים האגיאי. במצב זה תועמד רוסיה נוכח עוצמתן של מעצמות המערב במקומה של האימפריה העות'מאנית החלשה. שיקול אחר בהערכת הוועדה הרוסית הצביע על הרעה האפשרית שתיפתח לרוסיה בקווקז, אם אמנם תיאלץ לתורכיה לפנות את שטחיה האירופיים, שכן המאמץ הצבאי העיקרי שלה עלול להתרכז באגפה הקווקזי של רוסיה שהיווה עדיין נקודת תורפה במערך האסטרטגי של הקיסרות הרוסית.
לפיכך המליצה ועדה זו על הימנעות מכיבוש מתמיד של איסטנבול והמצרים על מנת למנוע את חלוקת האימפריה העות'מאנית. אולם אם הנסיבות הבינלאומיות יחישו את תהליך התמוטטותה של אימפריה זו, הומלץ על ניהול מו"מ עם המעצמות מתוך עמדה של כוח, היינו לאחר כיבושו של הבוספורוס לפחות, ובלימת החדירה האפשרית של ציים עוינים לים השחור. הערכה מדינית זו הבליטה קו-מנחה במדיניות הרוסית: תפיסת המצרים על מנת להגן על "רוסיותו" של הים השחור יותר מאשר על מנת לפרוץ לעבר הים התיכון; שכן כניסתו של הצי הרוסי לים התיכון הייתה בבחינת חרב פיפיות, ועלולה הייתה להביא לחדירה נגדית של ציי מעצמות המערב לים השחור. גישה מדינית-אסטרטגית זו הייתה לרועץ. לרוסיה בזמן המלחמה ביפן בשנת 1904-5, שכן שייטת הים השחור לא יכלה לחוש לעזרה למזרח הרחוק, והרוסים נאלצו לשלח את ציים הבלטי, שעשה דרך ארוכה ביותר ואיחר את מועד ההכרעה במערכה במנצ'וריה.

מעמד הַמֵיצָרִים במאה ה-19
התייצבותה של תורכיה העות'מאנית לצדה של רוסיה כבעלת-ברית צבאית הייתה עשויה לפתור את חופש המעבר במיצרים מבחינתה של זו האחרונה. דא עקא, שאירוע מעין זה חל רק פעם אחת ויחידה בשנת 1799, שעה שצבאו של נפוליאון כבש את מצרים ופרץ צפונה לארץ-ישראל. הרוסים פשטו באותה שנה על האיים האגאיים שנתפסו על ידי הצרפתיים, ואשר נפוליאון ייחס להם חשיבות אסטרטגית עליונה.
ברית צבאית נוספת בין רוסיה ותורכיה נכרתה בשנת 1833, בחוזה חונקאר איסקלסי. עמידתם של החיילות המצריים של מוחמד עלי בשערי אנטוליה עוררה את הסולטאן לצעדה ייאוש בהזמינו חיל משלול רוסי להגנת הבוספורוס. קרוב לוודאי, כי צעד זה בלם את המצרים, אולם הוא גם הטיל את מרותה הצבאית של רוסיה על תורכיה, שכן זו הראשונה התחייבה להחיש סיוע צבאי לתורכיה בכל עת. אין זאת אומרת שרוסיה התחייבה להגן על שלמותה הטריטוריאלית של תורכיה. התורכים מצידם, ניאותו לחסום את המצרים בפני ספינות מלחמה זרות, אולם לא התחייבו להתיר את מעברן של שייטות-קרב רוסיות לים התיכון. עניין זה אף לא נכלל בהערכה המדינית הרוסית מסיבות שהובאו לעיל. ברם, סודיותו של הסכם חונקאר איסקלסי הניעה את בריטניה להתנגד לו נמרצות מתוך חשש שכלול בו סעיף המתיר את מעברו של הצי הרוסי המלחמתי לים התיכון. והתנגדותה של בריטניה הצטרפה גם צרפת, ואכן, עם פרוץ "המלחמה הסורית השנייה" (1839), ולאחר הכרעתו של הצבא העות'מאני על ידי הצבאות המצריים, נאלצה רוסיה לוותר על הסכם חונקאר איסקלסי מחמת התערבותה הנמרצת של בריטניה לטובת תורכיה ונגד השתעבדותה לרוסיה. כישלון הפעלתו של הסכם זה הלכה למעשה פירק את השותפות הזמנית בין רוסיה ותורכיה, שנולדה בעטיו של מוחמד עלי. הרוסים נקטו במדיניות חדשה, בנסותם לנעוץ טריז בין בריטניה לבין צרפת, שתמכה ישירות במוחמד עלי, על ידי יצירת חזית אנטי-מצרית בצירוף בריטניה ואוסטרו-הונגריה. הסכם לונדון, משנת 1840, נחתם ללא השתתפות צרפת שבוששה לחתום עליו עד שנת 1841. הסכם זה הגביל את תחומיו של מוחמד עלי למצרים. בסעיף המיצרים הוסכם על איסור חצייתם של המיצרים על ידי ספינות מלחמה בזמן שלום. מבחינת המיצרים פתח חוזה לונדון דף חדש, בהעמידו את הדיון בבעיותיהם של רמה בינלאומית, לראשונה בהיסטוריה. שהרי הסכם חונקאר איסקלסי לא היה אלא בבחינת הסדר מצומצם בין שתי מעצמות. לראשונה בחוזה לונדון הופקעו המצרים מתחום ריבונותה הפרטית של תורכיה והוארו בזרקורי האינטרסים הבינלאומיים. אם עד כה סמכה רוסיה את ידיה רק על הסכם אדריאנופול (1829), שהתיר התערבות בינלאומית של המעצמות בפרשת יוון, הרי שעתה הכירה גם ברמתה הבינלאומית של בעיית המיצרים, היינו כבעיה הטעונה הסדר בינלאומי.
מלחמת קרים, שהסתיימה בשלום פריס (1856), ציינה שלב נוסף במדיניות החוץ הרוסית. הפעם נכפה על רוסיה, בתוקף כישלונה הצבאי, להכיר באופיין הבינלאומי של יתר הבעיות שנתעוררו באימפריה העות'מאנית. כזכור, התאפיינה עד אז ההשקפה המדינית הרוסית בראיית ענייני האימפריה העות'מאנית במישור דו-צדדי בין שתי המעצמות בלבד. מבחינה זו סימל שלום פריס את דעיכת ההשפעה הרוסית בתורכיה, שהרי צייה בים השחור הושמד ובסיסיו נהרסו, וכן נאסר עליה לקומם את הריסותיהם. איסור דומה הוחל גם על תורכיה, אולם זו נהנתה מיתרון בולט שהתבטא ביכולת ההעברה המהירה של צייה מהים האגאי לים השחור. מאז מלחמת קרים ועד תום מלחמת העולם הראשונה לא התנערה רוסיה מחולשתה בים השחור. זאת ועוד, שלום פריס כלל סעיף סודי שהתיר לבריטניה, צרפת ואוסטריה להחיש שייטות קרב לים השחור כל אימת ותורכיה תותקף. בנוסף לנאוטרליזציה כביכול של הים השחור, שכבלה את ידיה של רוסיה בלבד, נותקה ממנה בסרביה הדרומית, ובכך ניטל עוקצו של האיום הרוסי ביבשה על שפך הדנובה לים השחור.
אולם כבר בימי אלכסנדר השני (1855–1881) החזירו הרוסים את עטרתם ליושנה. מפלתה של צרפת לפני גרמניה בשנת 1870 נוצלה על ידי גורצ'אקוב, שר החוף הרוסי, לשם התרה חד צדדית את סעיף האיסור על קימום הצי הרוסי ובסיסיו בים השחור. כתוצאה מכך נזדעקה בריטניה לתנות תוקף להסכמי לונדון (1840) ופריס (1856) בכינוס ועידה חדשה בלונדון, בשנת 1871. ועידה בינלאומית זו אישרה בשלישית את איסור מעברן של ספינות מלחמה במצרים בעתות שלום. אולם זאת הפעם הוכנס סעיף חדש רב-חשיבות, שהתיר לספינות מלחמה לחצות את המצרים גם בעתות שלום על מנת לוודא את עצמאותה ושלמותה של האימפריה העות'מאנית, כפי שהובטחה בשלום פריס (1856) על ידי כל המעצמות, לרבות רוסיה. סעיף זה נוצל כהלכה על ידי הצי הבריטי במלחמה שפרצה בין תורכיה ורוסיה בשנת 1877. באמתלת הגנת איסטנבול הופיע הצי הבריטי בשערי איסטנבול.

יחסי רוסיה-תורכיה עד למלחמת העולם הראשונה
המלחמה שפרצה בין רוסיה לתורכיה בשנת 1877 הביאה את הגייסות הרוסיים אל שעריה של איסטנבול. מסיבה בלתי מחוורת די צורכה נמנעו הרוסים מכיבושה של הבירה והעניקו מרווח זמן לצי הבריטי לחדור לים מרמרה. במצב זה התרבו הסיכויים להתלקחות כללית בין בריטניה ואוסטרו-הונגריה לבין רוסיה. יש לציין, כי גם בעיצומו של המצב החמור הזה לא שינוי הרוסים כמלוא הנימה את ההסדר הבינלאומי לגבי המצרים, למרות שכפו על התורכים ויתורים טריטוריאליים נכבדים בחוזה סאן-סטפאנו (1878). חוזה זה לא הוציא את שנתו, אלא תוקן בקונגרס הבינלאומית שנערך בברלין באותה שנה.
בשנים אלה פעל נמרצות השגריר הרוסי באיסטנבול, איגנטייב, להעמקת תלותה הצבאית והמדינית של תורכיה ברוסיה. איגנטייב, בעל האוריינטציה הפאן-סלאבית ומנסחו של חוזה סאן-סטפאנו, לחץ ממושכות על הסולטאן לחסום את המצרים בפני ספינות מלחמה זרות ולפותחם רק בפני ספינות מלחמה רוסיות. לעומת פעילותו התוקפנית של איגנטייב בלטה מדיניותו המתונה יחסית של שר החוף הרוסי גורצ'אקוב, יריבו של איגנטיב, אשר העדיף להשאיר את בעיית המיצרים להסדר בינלאומי. גישתו של גורצ'אקוב נצחה, אך דא עקא שבקונגרס ברלין (1878) לא שיפרה רוסיה את מעמדה לגבי במיצרים. אדרבא, קונגרס ברלין אישר את החלטות ועידת לונדון משנת 1871 והעמיק את הקרע בין האינטרסים הרוסיים והבריטיים מסביב לבעיית המיצרים.
החרפת היחסים בין רוסיה לבריטניה נתהוותה מחמת חששם של הרוסים מפני הישנות חדירתו של הצי הבריטי לים מרמרה. בין השנים 1885–1887 התפשטו הרוסים במרכז אסיה לעבר אפגניסטן, ואילו בולגריה חידדה את יחסיה עם רוסיה בהשפעת בריטניה ואוסטרו-הונגריה. ברם, התעצמותה של גרמניה והפיכתה לגורם מרכזי באימפריה העות'מאנית הטתה את רוסיה לעבר צרפת. לאחר מפלת צרפת בשנת 1870 נשארה בריטניה בעמדת כוח בים התיכון ובים האגאי. ההתקרבות בין רוסיה וצרפת חלה בין השנים (1891-4). האיום הגרמני הישיר הוליך את רוסיה, בסופו של דבר, לקראת יישוב סכסוכיה עם בריטניה בפרס ובאפגניסטן (1907). התחזקות מעמדה של גרמניה באימפריה העות'מאנית החזירה את המדיניות הרוסית לתוקפנותה ככל שהיה מדובר בענייני תורכיה העות'מאנית והמצרים. הצאר אלכסנדר השלישי (1881–1894) גרס כבר את הקו המדיני החדש-ישן, בכותבו כי מטרתה העליונה של רוסיה חייבת להיות ההשתלטות על המיצרים ועל איסטנבול. משימה מדינית צבאית זו דחקה לקרן זווית את ענייני הבלקן. ליתר דיוק, מדיניותה הבלקנית של רוסיה עוצבה בהתאם למשימתה הראשונה במעלה. הייתה זו הפעילות המדינית הרוסית ב-30 השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. שר החוץ הרוסי איזבולסקי, שפעל בין השנים 1906–1910, היה סבור כי בריטניה תתמוך בשאיפותיה של ארצו. סברתו זו מצאה לה תימוכין לאחר ההסכם משנת 1907 על חלוקת מעגלי ההשפעה בפרס בין בריטניה לרוסיה. בשנת 1908, לאחר פרוץ המהפכה של "התורכים הצעירים" קיווה איזבולסקי לשתף את אוסטרו-הונגריה בתכניותיו ולהשיג את הסכמתה לסיפוח המצרים תמורת סיפוחן של בוסניה והרצגובינה לקיסרות האוסטרו-הונגרית. אולם בין השנים 1878–1914 נסללה הדרך בלאו הכי להישגים אוסטריים ניכרים בבלקן, לאחר סילוק ההשפעה הרוסית. התגברות ההשפעה האוסטרית לא באה אלא להכשיר את עמדת הבכורה של גרמניה באימפריה העות'מאנית. מכל מקום, ניסיונו של איזבולסקי לשתף פעולה גם עם אוסטרו-הונגריה הבאיש את ריחו בעיני עמי הבלקן הסלאביים, שנשאו את עיניהם לרוסיה. עוד בשנים 1911–1912, עם פרוץ המלחמה בלוב בין איטליה ותורכיה, נתחזקה ההשקפה במשרד החוץ הרוסי, כי יש להתערב לטובת תורכיה ולבקש היתר למעבר ספינות מלחמה רוסיות במצרים. אולם גישה זו נכשלה מחמת לחצה של הקבוצה הפאן-סלאבית במשרד החוץ הרוסי, שצידדה בהקמת ליגה בלקנית, אשר תְנַשל סופית את תורכיה מנחלאותיה האירופיות. ואכן "הליגה הבלקנית" שהוקמה שימשה עילה לפרוץ המלחמות הבלקניות בשנים 1912–1913. במלחמות אלה נשמטו מרבית שטחיה הבלקניים של תורכיה.
עם נפילת לוב בידי האיטלקים העמיק הקרע בין תורכיה ורוסיה ולא אוחה אלא אחר מלחמת העולם הראשונה, שעה שמשטריהן של שתי המדיניות התמוטטו במהפכות פנימיות. יתרה מזאת, במלחמת העולם הראשונה ניסו התורכים להתסיס את העמים הטורקמניים בתחומי הטראנס קווקז ואסיה מרכזית בסיסמת פאן תוראן. תעמולה זו הייתה לצנינים בעיני רוסיה, אשר עממים אלה ישבו בגבולותיה.

תהפוכות מדיניותה של רוסיה בבלקן
ההתרוצצויות הפנימיות ברוסיה היה בהם כדי להחליש את הלחץ הרוסי על האימפריה העות'מאנית. ניגודי השקפות והערכות-מדיניות היו קיימים ברוסיה לא רק לגבי שאלת המצרים, אלא אף לגבי מהותה האירופית או האסיאתית של המדינה, ובהתאם לכך נתגבשו קווי מדיניות מתונים או תוקפניים לגבי מעצמות אירופה. ברם, היו גם גורמים חיצוניים שנשתלבו בקשר אמיץ בגורמים הפנימיים, ואף תרמו לבלימה נוספת בפעולתה של רוסיה בבלקנים. הכוונה כאן לקיסרות האוסטרו-הונגרית מחד גיסא ולעמי הבלקן מאידך גיסא. כזכור, שררה מדיניות של שיתוף פעולה בין רוסיה לאוסטריה במרבית המאה ה-18, כיוון שזו האחרונה הייתה מעוניינת בסיוע רוסי נגד צרפת והאימפריה העות'מאנית. אולם ככל שרוסיה נתעצמה וגבולותיה התקרבו לתחומי הבלקן, כן גברו הסיכויים להבעת יחסיהן של שתי המעצמות, שכן אוסטרו-הונגריה ראתה בבלקן תחום השפעה בלעדי. אולם מכיוון שבסוף המאה ה-18 הדהדו באירופה סיסמאותיה של המהפכה הצרפתית, וההתעוררות הלאומית לא פסחה על העמים שנשלטו על ידי הקיסרות ההבסבורגית, וכן גם על עמי הבלקן, לא חלה ההתמודדות המשוערת בין שתי המעצמות על המרחב הבלקני, למרות הצטלבות האינטרסים. ככל שהרוסים נשאו עיניהם למצרים וראו בארצות הבלקן מקפצה הכרחית לכיבושם של המצרים, כן גם התיימרה אוסטרו-הונגריה לשלוט על אגן הדנובה ומוצאותיו לים השחור, שכן נהר זה הווה את חוט השדרה הכלכלי והמדיני של האימפריה ההבסבורגית.
מסעותיו של נפוליאון באירופה צפנו בחובם לא רק אימפריאליזם מדיני אלא אף מטען אידיאולוגי מבית מדרשה של המהפכה הצרפתית. שומה היה על אוסטרו-הונגריה ועל רוסיה להישמר מפני חומר הנפץ האידיאולוגי, שעשוי היה להמיט שואה על קיסרויותיהן הרב-לאומיות. על רקע זה התהדק שילוב האינטרסים בין השתיים שהתבטא ב"ברית הקדושה", אשר צצה לאחר קונגרס וינה (1815) ומפלתו של נפוליאון. רוסיה ואוסטריה היו המעוניינות העיקריות לשמירת ה"סטאטוס-קוו" שהושג בקונגרס וינה, הן מבחינת קיומם של הגבולות המדיניים, והן מבחינת שימור המשטר המלוכני המוחלט, הנשען על תמיכת הכנסיות הנוצריות. רוב המאבקים לשחרור לאומי היו מלווים גם במאבקים מאוחרים או שילובים לשחרור מעמדי, שהרי אופיים המהפכני הינו אחיד. מסתבר, אפוא, שאלמלא המהפכה הצרפתית ורעיונותיה, כי אז נקל היה לשער את הרווח הטריטוריאלי שהיה נופל בחלקה של רוסיה בבלקן, על חשבון האימפריה ההבסבורגית והאימפריה העות'מאנית ההטרוגנית והמתנוונות. ברם, רוסיה הייתה זקוקה מבחינות מסוימות למונרכיה האוסטרו-הונגרית כדי להדוף בצוותא את גל ההתקוממויות הלאומיות והסוציאליות. עמי הבלקן, ובמיוחד העמים הסלאביים מביניהם, היוו פוטנציאל הרס מצוין לאימפריות ההבסבורגית והעות'מאנית. הופעתה של רוסיה כמשחררת עמים אלה, בתוקף הקרבה האתנית, הייתה עשויה להוות אמצעי מעולה לשם התרחבות בבלקן. אולם תהליך שחרורם של העמים הסלאביים והאחרים עלול היה להתפשט אף מעבר לגבולות הבלקן. לשון אחר: הייתה צפויה סכנה למרי לאומי בקרב העמים שכבר הוכנעו על ידי רוסיה ונכללו בגבולותיה. המרד היווני, שנתמך על ידי הרוסים, הווה גץ שהבעיר את אירופה כולה בשנת 1830, ובתוך כך ליבה את המרד הפולני נגד רוסיה עצמה. על רקע הניתוח דלעיל ניתן היה להסביר את תהפוכותיה של מדיניות החוץ הרוסית והססנותה במתן סיוע לשחרורם של עמי הבלקן.

התנועה הפאן-סלאבית ועמדתה של רוסיה כלפיה
התנועה הפאן-סלאבית, שחתרה לשחרורם של העמים הסלאביים בבלקן, צידדה באפוטרופסות רוסית על העמים המשתחררים. תנועה זו הגיעה לשיא פעילותה והישגיה בשלוש השנים שקדמו לקונגרס ברלין (1878). בשלבים מסוימים במרוצת המאה ה-19 הצטיינה התנועה הפאן-סלאבית ביוזמה יתרה, אלא שאין בה כדי להסביר את מלוא הרקע לשחרורם של עמי הבלקן ולמאבקם במעצמות. הייתה קיימת הערכה מוטעית, כי מטרותיה של רוסיה זהות לחלוטים עם אלו של התנועה הפאן-סלאבית. עצם קיומה של הערכה בלתי-מדויקת זו יצקה שמן על גלגלי המאבק של עמי הבלקן, שראו ברוסיה את פטרוניתם. מאידך גיסא, הייתה זו גם הגרסה המקובלת בקרב שליטי המעצמות, ובכללן בריטניה ואוסטרו-הונגריה. גישה זו רק עוררה חשד ואי-אימון לגבי אמיתות כוונותיה של רוסיה בחבלי הבלקן. אולם מידת אי-דיוקה של הערכה מדינית זו הוטעמה, כזכור, שכן האינטרס היסודי של רוסיה היה לקיים את המשטר המלוכני-המוחלט כדי למנוע מרידות לאומיות בתוככי גבולותיה. מבחינה זו הייתה רוסיה גם מעוניינת בהמשך קיומו של שלטון הקיסר ההבסבורגי ובמניעת זעזועים מהפכניים באימפריה האוסטרו-הונגרית.
לפיכך אין להקל ראש באופייה הדו-ערכי של המדיניות הרוסית כלפי התנועה הפאן-סלאבית. השיקולים המנוגדים בהתוויית המדיניות הרוסית השפיעו אפוא על יחסיה של רוסיה עם אוסטרו-הונגריה מחד גיסא, ועם עמי הבלקן הסלאביים מאידך גיסא. ההתקרבות וההזדהות בין רוסיה והתנועה הפאן-סלאבית חל במרץ 1878, עם חתימת תנאי-הכניעה התורכיים בסאן-סטפאנו, שיצרו את בולגריה רבתי והעניקו הכרה לסרביה, רומניה ומונטנגרו כמדינות עצמאיות. אולם גם בתקופת "ירח הדבש" המדיני שבין רוסיה והעמים הסלאביים בבלקן היה ברור ומחוור לשליטים הרוסיים, כי התנועה הסלאבית מהווה יריב מסוכן ביותר לקיסרות ההבסבורגית ולאימפריה העות'מאנית כאחד. התרחבותה והתפשטותה של התנועה הפאן-סלאבית צפנה בחובה זעזועים ומרידות פנימיות ברוסיה גופה. עובדה זו, בתוספת ההכרה כי תמיכה נמרצת בתנועה הפאן-סלאבית תעכיר אל נכון את יחסי רוסיה ואוסטריה, עמדה לנגד עיניהם של הרוסים. לכם ניסו הם להגביל את סיועם לעמים הסלאביים רק בתחומי האימפריה העות'מאנית, אך דא עקא שהגבלה זו הייתה בלתי מציאותית ובלתי מתקבלת על דעתם של הפאן-סלאביים הקיצונים והחוגים השליטים באוסטרו-הונגריה. על רקע זה יש לסקור את עלויותיהם וירידותיהם של היחסים בין רוסיה לבין עמי הבלקן בשלהי המאה ה-19 ובפרוס המאה ה-20.

ב) עמי הבלקן

גורמי התקרבות והתרחקות מרוסיה
בנוסף למעצורים הבינלאומיים ולניגודים הפנימיים ברוסיה, שכפתו את ידיה בפעילות נמרצת בבלקן, יש להתחשב בעמי הבלקן עצמם שיחסם לרוסיה מהווה רקע נוסף להסברת רפיונה של מדיניות החוץ הרוסית והססנותה.
המגבלות של המדיניות הרוסית בבלקן נבעו מהגורמים הבאים: א) חוסר האמון המלא של עמי הבלקן ברוסיה, אשר התעטפה באצטלה של משחררת עמים בעוד שמשטרה הפנימי התבסס על דיכוי; ב) אי-ההזדהות בין הנצרות האורתודוכּסית לבין התנועה הפאן-סלאבית; ג) רובד המשכילים בקרב עמי הבלקן התחנך במעצמות המערב וינק את השקפותיו הלאומיות והחברתיות ממקורות אלה. רוסיה נחשבה בעיני רובד חברתי זה, ובצדק, למדינה נחשלת; ד) תלותם של עמי הבלקן ברוסיה יכולה הייתה להיחשב כזמנית בלבד עד להשגת העצמאות;
ה) עמי הבלקן לא היו עשויים מיקשה אחת. אדרבא, סכסוכיהם הפנימיים הקשו על רוסיה לנקוט עמדה, שכן נקיטת עמדה ברורה עשויה הייתה לקנות את איבתן של עמים אחרים בבלקן; ו) רוסיה לקתה באמצעי מימון דלים מכדי לסייע ברציפות להתקוממויות.
הופעתה של רוסיה בזירה הבינלאומית כמשחררת עמים לא עלתה בקנה אחד עם הדיכוי האכזרי של המרד הפולני (1863). זאת ועוד, התגבשותה של התנועה הפאן-סלאבית הייתה מבוססת על יסודות גזעיים-לאומיים ולאו דווקא על יסודות נוצריים-אורתודוכסיים, רק הסרבים והבולגרים היו קרובי גזע ושותפי דת לרוסים. היוונים הינם נוצרים-אורתודוכסיים, אך מעולם לא היו סלאבים. הקרואטים, הצ'כים והפולנים הסלאביים הינם נוצרים-קתוליים. קיצורו של דבר, ככל שהתנועה הפאן-סלאבית התגברה והלכה כן נשמט ממנה הארגומנט הדתי. תמיכתם של הרוסים בתנועה הפאן-סלאבית והופעתם בתור מושיעי הנוצרים האורתודוכסים הייתה מגבילה את פעילותם המדינית לגבי הבולגרים והסרבים בלבד. מתוך כך נבעה נקודת התורפה של המדיניות הרוסית, שלא אוותה לוותר על הסיסמה הנוצרית-אורתודוכסית.
רובד המשכילים בארצות הבלקן לא רק שהתייחס באי-אמון לתמיכתה של רוסיה, אלא חשש מפני השתלטותה של מעצמה משעבדת זו על ארצותיהם. וראוי לזכור, כי המנהיגות הלאומית של בני הבלקן יצאה מתוך רובד חברתי זה, שקיים קשרים עם צרפת ובריטניה ואולי גם עם מתנגדיו הרוסיים של הצאר.
אמנם לעמים הסלאביים בבלקן לא נשקף כל סיכוי להשתחרר מעולה של האימפריה העות'מאנית ללא סיוע רוסי ישיר, אולם לא היה קיים כל מניע שיחייב את עמי הבלקן לקשור את גורלם במהודק לרוסיה גם אחרי שחרורם. שכן האימפריה העות'מאנית הידרדרה במדרון הנסיגה, וכוחה הצבאי לא עמד לה להחזיר לתחומיה את השטחים שאבדו. לכן ניתן היה להקל בסכנה של כיבוש מחודש על ידי תורכיה. מבחינה זו לא התחייבה, מטבע הדברים, המשכת הזיקה בין העמים הסלאביים לבין רוסיה. היפוכו של דבר, לאחר השגת העצמאות יכלו עמי הבלקן לתמרן במדיניותם בין אוסטרו-הונגריה, צרפת ורוסיה.
רק בשנת 1912 נוצרה "הברית הבלקנית" שייצגה חזית אחידה של עמי האזור נגד תורכיה העות'מאנית. אולם ברית רופפת זו התפרקה כבר בשנת 1913, ופירוקה לֻווה במלחמות פנימיות בין עמי הבלקן. ארבעת העמים הבלקניים העיקריים – היוונים, הסרבים, הבולגרים והרומנים – היו חלוקים בינם לבין עצמם על שטחיהם הטריטוריאליים מחמת חוסר גבולות אתניים ברורים ומוגדרים. ערבוב התחומים של האוכלוסיות השונות הולידו את סכסוכי הגבול שהתמקדו בעיקר במחוז מקדוניה, מקום שם הצטלבו התחומים האתניים של היוונים, הבולגרים והסרביים (מבלי להזכיר את המיעוט התורכי הניכר). מסיבה זו הפכה מקדוניה לשורש כל הרעות בבלקן. בעיית מקדוניה החריפה בעיקר לאחר קונגרס ברלין (1878), שכן סרביה, בולגריה ויוון שקיבלו בשלב זה או אחר את עצמאותן המלאה או החלקית השתרעו על שטחים מצומצמים יותר מתפוצתן האתנית, אולם ככל שתהליך נסיגתה הטריטוריאלית של האימפריה העות'מאנית התעצם, כן התרחבו גבולותיהן של מדינות אלה, ואזורי החיכוך ביניהן הפכו לשטחי מריבה. משהתרופף השלטון העות'מאני על מקדוניה במיוחד, התפתח המרוץ בין עמי הבלקן על הזכייה בנתחים טריטוריאליים. התחרות הגיעה לממדי סכסוכים מזוינים בשנת 1813 ועד למלחמת העולם הראשונה.
לסכסוכים בין העמים הבלקניים היה אספקט נוסף: בצידו של ערבוב התחומים האתני במקדוניה ובחבלים אחרים, היו קיימים גם תביעות היסטוריות לגבולות מקסימליים, שהתבססו על מורשת העבר. כל אחד משלושת העמים – היוונים, הבולגרים והסרבים – שלט בזמן מן הזמנים על שטחי המריבה. היוונים נשענו על המורשה ההלניסטית והביזאנטית, ואילו הבולגרים שלטו במאה ה-10 על מרבית חבלי הבלקן, והצליחו לחזור ולהרחיב גבולותיהם, על חשבון הצטמקות קיסרות ביזנטיון, במאה ה-12. בראשית המאה ה-14 עלתה קרנם של הסרבים, שאיימו על שלטונה של ביזנטיון עד לידי כך שהקיסר הביזנטי נאלץ להזעיק את התורכים לעזרתו.
על רקע זה של סכסוכים פנימיים בין עמי הבלקן והחשדנות הטבעית כלפי רוסיה, נאלצה זו האחרונה לפעול על מנת להשיג את מטרתה העליונה – כיבוש המיצרים התורכיים.

יחסי רוסיה ועמי הבלקן
קשריהם הראשונים של הרוסים עם הבלקן חלו בפרוס המאה ה-18 בתקופת "פטר הגדול". הרוסים קשרו יחסים מדיניים עם בני מונטנגרו המרוחקת, שכן המונטנגריים הצליחו לקיים את עצמאותם במרבית תקופתו של השלטון העות'מאני, למרות שרק בשנת 1789 הכּירה תורכיה רשמית בעצמאותה של מונטנגרו. אולם יחסים אלה לא היו בעלי חשיבות יתרה. בשנת 1804 פרצו מרידותיהם של הסרביים עד לכלל השגת אוטונומיה. הרוסים סייעו אמנם לסרבים, אולם עיקר הישגיהם של המתמרדים באו להם מכוח עצמם.
התערבות יזומה וברורה של רוסיה בזירה הבלקנית חלה בתקופת המרד היווני, אולם היוונים זנחו את הרוסים מייד כשהשתחררו מעולמם של העות'מאניים. כפי שכבר צוין, ועוד, האוריינטציה היוונית כוונה למעצמות המערב באורח טבעי, מחמת קשרי השיט שבין יוון והים התיכון, ומפאת ריחוקה הגאוגרפי של רוסיה. גיבושה של המדיניות הרוסית הפאן-סלאבית לא עודדה, אף היא, מגמת התקרבות בין רוסיה ליוון.
בתקופת מלחמת רוסיה-תורכיה (1877-8) נדחו הסרבים הצדה והרוסים פנו להושטת סיוע צבאי לבולגריה. ואכן חוזה סאן-סטפאנו (1878) הרחיב את גבולותיה של בולגריה מהרי אלבניה ועד לים השחור. אולם קונגרס ברלין שהתכנס באותה שנה עצמה קיצץ בגבולותיה של בולגריה וצמצמן ביותר. היחסים בין רוסיה ובולגריה התקררו, ואילו הרוסים נטו להמר על הקלף הסרבי בעשרים השנים האחרונות ערב מלחמת העולם הראשונה. היו לכך מספר סיבות, והחשובה מביניהן הייתה התרחקותן של יוון ובולגריה מרוסיה. כן הורעו גם היחסים עם רומניה שהפסידה בקונגרס ברלין את בסרביה הדרומית לטובת רוסיה. הסרבים היו מעוניינים בהידוק היחסים עם רוסיה, שכן עצמאותם הרופפת הועמדה בצל השתעבדותם לאוסטרו-הונגריה שאיימה על סרביה במישרין לאחר סיפוחן של בוסניה והרצגובינה לקיסרות ההבסבוגרית בקונגרס ברלין בשנת 1878. הזעזועים שפקדו את תורכיה העות'מאנית בזמן המהפכה של "התורכים-הצעירים" ב-1908 נוצלו על ידי אוסטרו-הונגריה לסיפוחן המלא של שתי נסיכויות החסות הללו. בסיכומו של דבר, החל מראשית המאה ה-19 ועד למלחמת העולם הראשונה לא הייתה לרוסיה יותר מבעל ברית אחד בין עמי הבלקן. דא עקא שבעלי-ברית אלה התחלפו לסירוגין. היוונים, הסרבים, הבולגרים ולבסוף שוב פעם הסרבים היו בזמן זה או אחר בעלי בריתה של רוסיה.
יחסיה של רוסיה עם עמי הבלקן הושפעו רבות גם מפיגורה התעשייתי של רוסיה מהמחסור במזומנים. זו האחרונה לא הייתה יכולה להתחרות עם אוסטרו-הונגריה, ולא כל שכן עם מעצמות המערב, במימון מרידותיהם של עמי הבלקן ובאספקת הציוד להם. לו היה לאל ידה של רוסיה לזכות את בנות בריתה הבלקניות בסיוע של ממש, כי אז קרוב לוודאי שתהליך השתחררותם של עמים אלה היה מהיר יותר מחד גיסא, ומדיניותה הבלקנית של רוסיה הייתה, מן הסתם, תקפה ונחרצת יותר מאידך גיסא. למרות היסוסיהם של עמי הבלקן אם לזכות בחסדיה של רוסיה אם לאו, קרוב לוודאי כי תמיכה רוסית רצופה ונדיבה הייתה מחזקת את ידיהם של הפרו-רוסיים בקרב עמי הבלקן. כל הערכה מדינית מפוכּחת בשלהי המאה ה-19 הורתה על קיצה הקרב של האימפריה העות'מאנית והשלטת ההגמוניה הרוסית על עמי הבלקן בעתיד נראה לעין. לפיכך יש להניח, כי למרות גרעיני ההתנגדות לרוסיה, שרווחו בקרב העמים הסלאביים, הייתה גוברת ידם של הפרו-רוסיים מתוך תחזית מדינית שקולה, שהצביעה על עליית ההשפעה הרוסית בבלקן.

ג) אוסטרו-הונגריה

כללי
גורמי ההתרחקות בין אוסטריה לבין רוסיה היו רבים ושקולים כנגד האינטרסים המשותפים. מעגלי האינטרסים של שתי המעצמות התנגשו, בראש ובראשונה, בתחרות של הבלקן, ובמדיניות הדיכוי האוסטרית כלפי המיעוטים הסלאביים בתוככי האימפריה ההבסבורגית. עד שנת 1867, מועד הפיכתה של האימפריה ההבסבורגית לדו-ממלכתית והשוואת מעמדם של ההונגרים לאוסטרים, היוו ההונגרים גורם מועד לפורענויות בתוככי האימפריה, בדומה למיעוטים האחרים. אולם משהוקמה המונרכיה הדואלית חלה התרחקות בין ההונגרים והרוסיים, שכן ההונגרים היו מוקפים בעמים סלאביים, והסכנה הסלאבית איימה עליהם בראש ובראשונה, ולא על האוסטרים, הדת הקתולית היוותה, למעשה, את הגורם היחיד שניתן היה ללכד סביבו את ערב-העמים באוסטרו-הונגריה. אולם העובדה שחלק מהעמים הסלאביים השתייך לכנסייה הנוצרים האורתודוכסית, היקשה על ליכודם של העמים הסלאביים לשם יצירת חזית משותפת נגד הקיסרות האוסטרו-הונגרית. מכל מקום הפריעה קתוליותם של חלק מהעמים הסלאביים לרחוש שנאה תהומית לאוסטרו-הונגריה הקתולית.
האינטרסים המשותפים לאוסטרו-הונגריה ולרוסיה התמצו בשני מישורים: האחד, הצורך בשמירת אופיו המלוכני-המוחלט של משטריהן. השני, יצר קריעתה של פולין וחלוקתה ביניהן. כשם שהמדיניות הרוסית כלפי התנועה הפאן-סלאבית התאפיינה בהפכפכנות מסיבות שפורטו לעיל, כן גם המדיניות האוסטרית כלפי רוסיה נעה בין קטבי הקרבה והריחוק. עוד במאה ה-18 היה השיתוף בין שתי המעצמות רב יותר מהפירוד. במאה ה-19 גברו הניגודים האימפריאליסטיים ביניהן, ברם הסכנה לעצם קיומם של משטריהן קרבה אותן קרבה מאונסת. אולם במרוצת המאה ה-19 גוברים הניגודים ומכריעים את הכף לרעת יחסיהן של רוסיה ואוסטריה. הרעת היחסים התייחסה בחלקה להתגברות השפעתה של גרמניה בתחומיה של אוסטרו-הונגריה.

התנודות במדיניותה של אוסטרו-הונגריה
בתקופת המרידות הלאומיות והסוציאליות ששטפו את אירופה בנחשולים עזים, הן בשנת 1830 והן בשנת 1848, הייתה עמדתה של רוסיה לתועלת רבה לאוסטריה. המרד ההונגרי משנת 1848, בראשותו של קוסוט, שאיים לזעזע את אושיותיה של הקיסרות ההבסבורגית, דוכּא ביד רמה בסיועו הפעיל של הצבא הרוסי ובתמיכתם של הקרואטים, אויביהם בנפש של ההונגרים. לא תהא זו הגזמה אם נציין, כי הסיוע הצבאי הרוסי ב-1848 הציל את האימפריה ההבסבורגית, והרוסים היו רשאים לצפות להכרת תודה מצדה של אוסטריה, אולם זו בוששה לבוא. אדרבא, במלחמת קרים (1854–1856), שעה שרוסיה נאבקה על נפשה נגד מעצמות המערב ותורכיה, הסתפקה אוסטרו-הונגריה בנקיטת מדיניות של ניטראליות-עויינת. שהרי היה זה האולטימטום האוסטרי שהוגש לרוסיה בשלהי מלחמת קרים שהכריע את הכף והביא לכניעתה של רוסיה. אולם הגלגל התהפך בשנת 1866, שעה שאוסטריה נאבקה כנגד הצבאות הפרוסיים של הקאנצלר ביסמארק. חלק ניכר מהצבא האוסטרי רותק לגבול הרוסי מחמת היחסים הבלתי-ידידותיים ששררו בין שתי המעצמות עוד מתקופת מלחמת קרים. מפלתה של אוסטריה לפני גרמניה בקרב סאדובה (1866) ומפלתה של צרפת לפני הגרמנים בקרב סודאן (1870) העלו את יוקרתה ועוצמתה של גרמניה, שהפכה מכאן ואילך למעצמה החזקה ביותר באירופה המרכזית. מדיניותו השקולה והמפוכחת של הקאנצלר הגרמני ביסמארק הביאה לקירוב הלבבות שין שתי המעצמות דוברות הגרמנית, ואכן בשנת 1874 נחתמה "ברית שלושת הקיסרים", עם הצטרפותו של הצאר הרוסי. אם אמנם שופרו היחסים בין אוסטריה וגרמניה בעקבות ברית זו, הרי שהייתה זו תוצאת מדיניותו הריאליסטית של ביסמארק. ברם, ההתקרבות אל הרוסים לא הייתה אלא זמנית בלבד, שכן רציפות מפלותיה הצבאיות של אוסטריה נגד צרפת ואיטליה (1859) ונגד גרמניה (1866) מחד גיסא, ועלייתם של ההונגרים מאידך גיסא, שמה קץ לקרבה המלאכותית בין אוסטריה לרוסיה.

מעמדם של ההונגרים
התמורה המדינית במעמדה של הקיסרות ההבסבורגית שהפכה אותה למונרכיה דואלית (1867) לא הושגה אלא לאחר התבלטויות וקשיים פנימיים וחיצוניים רבים. מפלתם של האוסטרים באיטליה (1859) והמהלומה הצבאית המוחצת שהונחתה על ראשיהם על ידי גרמניה (1866) הנמיכו את היוקרה המדינית-צבאית של האימפריה ההבסבורגית לדרגת שפל בלתי משוערת. אובדנה של איטליה בדרום והתעצמותה של גרמניה בצפון היטו, בהכרח, את המאמץ המדיני והצבאי של אוסטריה לעבר הבלקן, בתמיכתו ובהכוונתו של ביסמארק. מאותן סיבות נאלצו האוסטרים להתחלק שווה בשווה בשלטון עם ההונגרים, שנהנו משנת 1867 ואילך משליטה ישירה על הונגריה המורחבת, שכללה את קרואטיה, טרנסילבניה וחלקיה המערביים והדרומיים של רומניה. בהתחשב עם העתקת מרכז הכובד המדיני של אוסטריה לארצות הבלקן נודעה חשיבות יתרה לשותפיהם החדשים בשלטון, להונגרים. אלא דא עקא, שעצם ביצועה של השיטה הדואלית הועמד בסכנה מחמת פזילתם של האוסטרים, לפחות בחלקם, למלחמת נקם בגרמניה, בסיועה של צרפת, על מנת להחזיר את עטרת אוסטריה ליושנה במרכז אירופה. אילו הייתה תכנית זו קורמת עור וגידים, ואילו היה מושג ניצחון על גרמניה, כי אז לבטח היו האוסטרים מקשיחים את עמדתם לפי הונגריה מתוך עמדת כוח חדשה. זאת ועוד, הקמת המונרכיה הדואלית האוסטרו-הונגרית פתחה פתח להקמת משטר פדראלי משולש, כשהשותף השלישי יצטרף מתוך העמים הסלאביים בתחומי הממלכה. אלא שמערך אפשרי וחדש מעין זה לא היה רצוי לאוסטרים ולהונגרים בעת ובעונה אחת. שכן מזמן השוואתם של ההונגרים לאוסטרים בשנת 1867, הסתגלו ההונגרים לתפיסה המדינית שצידדה בשלמותה של האימפריה הדואלית. תפיסה זו תאמה את האינטרסים החיוניים שלהם, כיוון שמרביתם הייתה מרוכזת בתחומי המונרכיה הדואלית. בניגוד לכך, רבו הניגודים בתוככי במחנה הסלאבי וחלק ניכר של עמים אלה היה מרוכז מחוץ לגבולותיה של אוסטרו-הונגריה. אין עוררין על כך, שהשוואת מעמדם של הסלאבים בתחומי הקיסרות האוסטרו-הונגרית לקודמיהם הייתה גוררת עמה את ניתוקם המלא מהקיסרות ומביאה, בדיעבד, להתפוררותה המוחלטת.
אפשרות התקשרותם של האוסטרים עם הצרפתים לשם הנחתת מכת נגד לגרמניה, והדברה מחודשת של ההונגרים – סוכלה במהירות על ידי ביסמארק, והמעמד הדואלי של אוסטרו-הונגריה נשאר בעינו עד למלחמת העולם הראשונה. התסיסה הסלאבית המשיכה להוות את בעיית הבעיות של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, אולם השלטון הצליח לבולמה עד שנת 1914, בעקבות התמיכה הנאמנה של ההונגרים והפשרה הזמנית שהושגה ביניהם לבין הקרואטים. מינויו של ההונגרי אנדראשי לשר החוץ של הקיסרות סימן גם את הפשרת היחסים עם גרמניה, ואת ההטבה שחלה ביחסי אוסטרו-הונגריה ותורכיה העות'מאנית. אכן, לעג הגורל היה צפון בהטבת יחסים זו, שכן ההונגרים נודעו משכבר הימים כאויביה בנפש של האימפריה העות'מאנית. מכל מקום, הטיית עיקר המאמצים והמשאבים הצבאיים והמדיניים האוסטריים לעבר הבלקן, כלומר כלפי תחום הסכנה שנשקפה לאוסטרו-הונגריה, העניקה ליחסיהן של אוסטריה ורוסיה מימד חדש.

יחסיהן של אוסטרו-הונגריה ורוסיה
התמורות הפנימיות והחיצוניות שזעזעו את הקיסרות ההבסבורגית והפכוה למונרכיה דואלית, העמידו את רוסיה בפני בעיה חמורה, שהצריכה הכרעה לאלתר: להתפשר עם אוסטרו-הונגריה ולהשתדל לנטרל אותה במרוצת מסע ההשתלטות הרוסי על האימפריה העות'מאנית, או להתמודד במישרין עם אוסטרו-הונגריה על השלטון בבלקן. האפשרות השנייה כללה את הסיכון שבהסתבכות צבאית עם גרמניה. על התרוצצות המגמות הסותרות במשרד החוץ הרוסי כבר עמדנו לעיל, איגנטייב, שצידד במדיניות הפאן-סלאבית, נטה להכרעה מהירה. ברם יריבו המושבע גורצ'אקוב העדיף את הפשרה עם אוסטריה וגישתו שכנעה את הצאר הרוסי. נימוקיו של גורצ'אקוב נשענו על עובדת תמיכתה של גרמניה בבת-בריתה המובסת, בהתאם למדיניותו השקולה של ביסמארק. אילו התעתד הקאנצלר הגרמני לפרק את האימפריה האוסטרית, כי אז הייתה גם רוסיה זוכה מן ההפקר. מן הסתם, הייתה אפשרות זו קרובה לליבם של המדינאים הרוסיים משתי האסכולות היריבות. ברם סיפוחה של אוסטריה הגרמנית לגרמניה לא עמד עדיין על הפרק, ונוכח ההתקרבות ההדדית בין ביסמארק לבין אנדראשי, היה ברור לרוסים, כי הידידות הגרמנית-אוסטרית הינה עדיפה, מבחינת גרמניה, על יחסי גרמניה-רוסיה. לא נותר להם, לרוסים, אלא להכריע לטובת פשרה עם אוסטריה, ולו גם פשרה זמנית. גישה זו הולידה את "ברית שלושת הקיסרים" משנת 1874.
אליבא דאמת, לא חידשה המדיניות הרוסית ולא כלום, שכן הייתה זו חזרה למדיניותו של נסלרודה, שר החוץ של ניקולאי הראשון. סקירת יעף על מגמות ההשתנות ביחסיהן של אוסטריה ורוסיה מצביעה על התנודות הבאות: ב-1848 שררו יחסים הדוקים בין השתיים, בעקבות הסיוע הרוסי בדיכוי המרד ההונגרי. מ-1856 ועד לשנות ה-70 של המאה ה-19 חלה החמרה ביחסים ההדדיים מחמת הניטרליות העוינת של אוסטריה במלחמת קרים. משנות ה-70 ועד לקונגרס ברלין (1878) חלה התקרבות ניכרת במגמה של חלוקת תחומי השפעה הדדיים בבלקן. אולם התקרבות זו הייתה זמנית בלבד, שכן הקרע בין שתי המעצמות, שנבע ממלחמת קרים, לא אוחה לעולם. הטיית מוקדי פעילותה של אוסטריה לעבר הבלקן מחד גיסא, והתמיכה הבלתי רצופה של רוסיה בתנועה הפאן-סלאבית מאידך גיסא, לא אפשרה לגשר על פני תהומות ניגודי האינטרסים.

הפעילות האוסטרית בבלקן
גם אם מערך הכוחות הבינלאומי היפנה את אוסטרו-הונגריה להעלות את חבלי הבלקן. הייתה להפניה זו עילה כלכלית ומסחרית בלתי מבוטלת. מפאת נחשלותה התעשייתית לא היוותה רוסיה גורם בר-תחרות לאוסטריה בבלקן. המתחרות הפוטנציאליות היו דווקא מעצמות המערב.
שלבי חתירתה של אוסטרו-הונגריה בבלקן היו כדלקמן: בקונגרס ברלין (1878) קיבלה הקיסרות את בוסניה והרצגובינה כמדינות חסות, והחלה בסלילת מסילות ברזל דרכן לעבר סרביה, תוך הבטחת זיכיון על המשך העבודה עד לנמל סלוניקי. בעת ובעונה אחת הוחל גם בתהליך שעבודה הכלכלי של בסרביה לאוסטריה. בשנת 1908 צורפו מדינות החסות לחלוטין. היעד הכלכלי של אוסטריה הוסב לעבר סלוניקי, כלומר לעבר המוצא הנוח ביותר לים האגאי. ברור שחתירה זו נתקלה בהתנגדותם של העות'מאניים, אלא שאין להשוות את שיעור הסכנה של המשימה האוסטרית למשימותיהם של הרוסים, אשר חתרו, כידוע, ללב ליבה של האימפריה העות'מאנית, מתוך מגמה להשתלט על איסטנבול והמצרים. הסכנה האוסטרית הייתה, אפוא, בבחינת הרע במיעוטו. יתרה מזאת, חסימת המוצא לים האגאי בפני אוסטריה הייתה עשויה לחולל רציפות טריטוריאלית בין סרביה וקרואטיה, ולהמיט בכך שואה על הקיסרות הדואלית. בנקודה זו השתלבו האינטרסים של האימפריה העות'מאנית והקיסרות האוסטרו-הונגרית.
צוואר הבקבוק בדרך מוצאה של אוסטריה לים האגאי היה הסנג'אק נובי-באזאר. עוד בהסכם סאן-סטפאנו (1878) תבעו הרוסים לחלקו בין סרביה ומונטנגרו. התנגדותם הנמרצת של התורכים הצמיחה פשרה, שלפיה קוצצו שטחי הסנג'אק וצוואר הבקבוק האוסטרי הוצר שבעתיים. אולם קונגרס ברלין בא והפך את הקערה על פיה, והאוסטרים זכו להרחבת תחומיו המקוריים של הסנג'אק. היה בכך הישג אוסטרי חשוב שקידם את ההתפשטות האוסטרית בבלקן. ככל שמעמדם של הרוסים בבלקן הלך והתרופף, למן קונגרס ברלין ואילך, כן התחזקה העמדה האוסטרו-הונגרית. מבחינה גאוגרפית ואסטרטגית היו הסרבים והקרואטים נתונים בצבת של מלקחיים אדירים, שחסמו בפניהם את המוצא לים האדריאטי במערב ולים האגאי בדרום (חופי דלמטיה בים האגאי עבור לאוסטריה בירושה מוונציה). זאת ועוד, בידודם של העמים הסלאביים מחופי הימים על ידי אוסטריה היה כרוך גם בנעיצת טריז ביניהם, אותו טריז שניתק את סרביה מקרואטיה בנובי-באזאר.
ההישגים המדיניים והכלכליים של האוסטרים בבלקן, בתוקף מעמדם הגאוגרפי ותוך ניצול החלשתה של רוסיה, לא באו לאמתו של דבר אלא לקדם את החדירה הגרמנית דרך אוסטרו-הונגריה לעבר האימפריה העות'מאנית. חדירה זו נעשתה בקלות יחסית, הן מפאת תלותה המדינית והצבאית של אוסטרו-הונגריה בגרמניה, והן מפאת עוצמתה הסגולית של גרמניה, שהייתה גם נקייה מכל "רבב אימפריאליסטי" בעיניה של תורכיה. החדירה האוסטרו-הונגרית לבלקן הכשירה את הקרקע להשתלטות הגרמנית על תורכיה העות'מאנית, ולסחיפתה של זו האחרונה לצדן של מעצמות המרכז בזמן מלחמת העולם הראשונה.

ד) איטליה

אוריינטציה פרו-בריטית
איחודה של איטליה בין מלחמת קרים (1856) לבין קונגרס ברלין (1878) היה אחד האירועים הגדולים ביותר תולדות אירופה במאה ה-19. השפעת איחוד איטליה על "השאלה המזרחית" הייתה רבת חשיבות, למרות שאיטליה לא נטלה חלק פעיל במאבק המעצמות באימפריה העות'מאנית. שהרי הופעתה של איטליה בזירת הים-התיכון, בדומה לאיחודה של גרמניה, החליש במיוחד את מעמדה של צרפת וחיזק את מעמדה של בריטניה, שכן מבחינות מסוימות הייתה איטליה גרורה של בריטניה. ייתכן שמשקל עוצמתה הסגולית של איטליה, לכשעצמה, לא היה רב. ברם, צירופה של איטליה לבריטניה היה בו כדי לשנות את מאזן הכוחות.
בראש ובראשונה יש להטעים, כי עמדתם של מדינאי בריטניה, פלמרסטון וראסל, הייתה אוהדת ביותר לתהליכי שחרורה של איטליה; צרפת ואוסטרו-הונגריה לא אהדו את שחרורה של איטליה, אולם הן נמנעו מפעולה צבאית נגד איחודן של דרום איטליה וצפונה, שכן חששו מפני תגובה בריטית תקיפה.
בעיצומו של המאבק לשחרורה של איטליה התחולל גם מאבק פנימי על אופיו של השלטון. בסופו של דבר, נצחה האסכולה המלוכנית-קונסטיטוציונית של קאבור את האסכולה הרפובליקאית מבית מדרשם של מאציני וגריבלדי. פירושו של דבר היה, כי איטליה אימצה לעצמה את מבנה הממשל הבריטי (המלוכני-קונסטיטוציוני), בבכּרה אותו על פני הממשל הצרפתי (הרפובליקאי). היה זה גורם חשוב להתקרבות הבריטית-איטלקית.
מעמדה הגאוגרפי של איטליה, כמדינה בעלת חופים ארוכים, חשף את אגפה הימי ואילץ אותה להישען על מעצמה ימית חזקה. אך טבעי היה, שאיטליה נמשכה לשיתוף פעולה עם המעצמה הימית החזקה ביותר מבין בריטניה וצרפת.

ניגודי אינטרסים עם צרפת
אמנם הקיסר הצרפתי נפוליאון השלישי נחשב במשך תקופה ארוכה כשושבין איחודה של איטליה, והצטיין בעמדתו התקיפה נגד אוסטרו-הונגריה. במלחמת קרים השתתף במערכה גַיס לצידן של מעצמות המערב וממלכת סרדיניה גם היא נטלה חלק בוועידת פריס (1856), שסיימה את מלחמת קרים. מבחינתם של האיטלקים, חלה בגידתו של נפוליאון השלישי בהם בעיצומה של המלחמה באוסטרו-הונגריה, שהתנהלה בשנת 1859. החיילות הצרפתיים נטשו את המערכה שניהלו שכם אחד עם האיטלקים בעילה של ריכוז צבא גרמני לאורך גבולותיה המזרחיים והצפוניים של צרפת. כך או אחרת, נבצר מהאיטלקים לסלק את הגדודים האוסטריים מוונציה, שעה שהניצחון עמד ליפול בחיקם כפרי בשל. כתוצאה מכך חלה התקררות ביחסי איטליה-צרפת.
זאת ועוד, נפוליאון השלישי שאף לאחד את צפון איטליה גרידא כדי לאגוף את אוסטרו-הונגריה מפאת דרום. לא היו לו כל שאיפות לאחד את איטליה כולה ולהפכה למעצמה שהייתה עשויה לאיים על צרפת. אדרבא, איטליה נאלצה לוותר על ניס וסאבוי תמורת הסיוע הצבאי הצרפתי בשחרור צפון-איטליה. בזירה הבינלאומית הופיע נפוליאון השלישי כפטרונם של כל הקתולים באשר הם. אצטלא זו סייעה בידיו להיטיב את היחסים עם הוותיקן, להתערב לטובת הקתולים באימפריה העות'מאנית עד לכלל התפרצותה של מלחמת קרים. אולם לגבי וותיקן הייתה דווקא אוסטרו-הונגריה המעצמה הקתולית הנאמנה ביותר, שכן פרשת המהפכה הצרפתית טרם נשכחה. מכל מקום, במסגרת מאמציו של נפוליון השלישי לזכות בבכורה הקתולית בעולם, הוא הכריע לטובת המשך קיומה של מדינת האפיפיור, אשר חצצה בין חלקיה הצפוניים והדרומיים של איטליה, ושיגר גם גייסות להגנתה מפני איחוד איטליה. רק מפלותיהם של האוסטרים (1866) והצרפתים (1870) לפני צבאות גרמניה סייעו בעקיפים לשחרורה של איטליה ולאחודה המלא.
עיקרם של ניגודי האינטרסים בין איטליה וצרפת התבלט בפרשת תוניסיה. תוניסיה נכבשה על ידי צרפת בשנת 1881, בעידודו של הקנצלר הגרמני ביסמארק, אשר חפץ להסיח את תשומת לבה של צרפת מענייני אירופה וממפלתה ב-1870 ולנעוץ טריז בין איטליה וצרפת. גם בריטניה לא התנגדה לכיבוש תוניסיה על ידי צרפת, שכן הייתה זו עילה מצוינת להשתלטות על מצרים בשנה שלאחר מכן. כמעצמה ימית מובהקת, לא היה זה לרוחה של בריטניה שאיטליה תשתלט במלואה על מצרי המעבר בין שני אגניו של הים התיכון (דרום איטליה, סיציליה, תוניסיה) לפיכך העדיפה בריטניה שצרפת תתפוס את תוניסיה ותעיב בכך על יחסיה עם איטליה, בעוד שזו האחרונה תידחף, כתוצאה מכך, לבין זרועותיה של בריטניה. השיקול הבריטי היה מדויק ביותר.
למותר להזכיר, כי כיוון התפשטותה הטבעי של איטליה היה לעבר תוניסיה. הנתונים הגאו-אסטרטגיים לא השתנו מבחינה זו מאז תקופת רומא וקרתגו. ההיאחזות בתוניסיה הייתה הכרחית לשם הפיכת איטליה למעצמה ים תיכונית. איטליה לא יכלה לשכוח לצרפת על שהקדימה אותה בכיבוש תוניסיה, והייתה זו גם הסיבה העיקרית להצטרפותה לברית האוסטרו-הונגרית משנת 1879, שהפכה להלן לבסיס המוצק של מעצמות המרכז. ברם, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמנעה איטליה מלהצטרף למעצמות המרכז, שכן נוכחותם של ציי המלחמה החזקים של בריטניה וצרפת בים התיכון הכריעה את הכף לטובת מעצמות המערב, בהתחשב במעמדה הגאוגרפי הפנינסולארי של איטליה.
בסיכום, איחודה של איטליה והתרחקותה מצרפת היו רבות חשיבות לבריטניה, שכן מעמדה של זו האחרונה התחזק בהרבה באגן המזרחי של הים התיכון ובאימפריה העות'מאנית, נוכח היריבות הצרפתי-איטלקית והיחלשותה של צרפת. כמובן, שיחסי הכוחות הימיים השתנו לאחר שנות ה-80 של המאה ה-19, עם הופעת הצי הגרמני במימי הים הצפוני וההיערכות החדשה של הצי הבריטי. מסורת הידידות הבריטית-איטלקית ותפיסתה של מלטה על ידי הבריטים הקלו עליהם להשתלט על הים התיכון המזרחי ולחוסמו בפני צרפת כל אימת ורצו. שיתוף האינטרסים הבריטיים והאיטלקיים לא רק הצטמצם בזירת הים התיכון, אלא השתרע אף על אפריקה: כיבושה של לוב על ידי איטליה נועד, מהבחינה הבריטית, למנוע את קיומו של גבול משותף בין מצרים הבריטית וארצות המערב הצפון אפריקאיות הצרפתיות. החציצה האיטלקית בלוב סייעה לבלום את ההתפשטות הצרפתית בארצות הסודאן ובאפריקה המרכזית, כלומר נמנעה התגשמותן של התכניות הצרפתיות בדבר יצירת רצועה צרפתית רצופה באפריקה מהאוקיינוס האטלנטי ועד לים סוף. היפוכו של דבר, הייתה זו בריטניה שהצליחה ליצור רציפות טריטוריאלית באפריקה המזרחית, החל ממצרים וכלה בכף התקווה.

ה) בריטניה

האינטרסים היסודיים של בריטניה
התעניינותה של בריטניה ב"שאלה המזרחית" ובתחומיו של המזרח התיכון התעוררה בהדרגה בשלהי המאה ה-18. אולם רק פלישתו של נפוליאון למצרים (1798) הביאה לגיבוש השקפה מדינית בריטית לגבי האימפריה העות'מאנית. ביסודה של השקפה זו הונח הרצון לשמור על שלמותה הטריטוריאלית של תורכיה העות'מאנית ככל האפשר. מבחינה מסוימת יש לראות בבריטניה כיורשת הקו המדיני הנ"ל מצרפת. גיבוש התפיסה המדינית אודות שלמותה של האימפריה העות'מאנית נתעצב כתוצאה משני מניעים יסודיים: הראשון, הבטחת הנתיבים השונים, בים וביבשה, בדרך להודו, נתיבים אלה עברו בתחומי האימפריה העות'מאנית או בשוליה הקרובים. השני, קיומו של מאזן הכוחות בין המעצמות באירופה. בתוקף מעמדה הגאוגרפי, שקדה בריטניה על אי-הפרת מאזן הכוחות באירופה על מנת ליצור מצבי הכרעה לטובת האינטרסים הבריטיים, באמצעות הצטרפות לצד אחד או למשנהו. שני המניעים היסודיים הללו הביאו להיתקלויות בין בריטניה לבין צרפת ורוסיה, לסירוגין, ולאו דווקא בעת ובעונה אחת.
ההתנגשות החריפה ביותר בין בריטניה לצרפת חלה בתקופתו של נפוליאון. כל כולה של הפלישה הצרפתית למצרים לא בא אלא כהכנה לחדירה להודו לניתוק עורקי המחייה של הקיסרות הבריטית. פינוי שרידי הצבאות הצרפתיים ממצרים (1802) סימן את דעיכת שיאי המתח ששרר ביחסים הבריטיים-צרפתיים. אולם הפגת המתח לא מנעה התלקחויות חדשות, שהעמידו את המעצמות היריבות על עברי פי מלחמות. ארבעת המוקדים הנוספים ביחסי השתיים היו כדלקמן: א) שתי "המלחמות הסוריות" (1831, 1839) של מוחמד עלי נגד תורכיה העות'מאנית; ב) התכניות לחפירת תעלת סואץ, שעוררו את התנגדותו של פלמרסטון. עם מותו (1856) רפתה ההתנגדות; ג) כיבוש מצרים על ידי בריטניה (1882), לאחר הסתלקותה הפתאומית של צרפת; ד) המאבק על אפריקה, שהגיע לשיא חריפותו בהיתקלות בפאשודה (1898) על הנילוס הלבן.
ככל שהיריבות בין בריטניה לצרפת כללה עליות וירידות, הרי שכמעט ולא פרצו חילוקי דעות בין השתיים לגבי עצם קיומה של האימפריה העות'מאנית. ההיתקלויות בין מעצמות המערב חלו באזורים השוליים של האימפריה. לעומת זאת חולל האיום הרוסי על לב ליבה של תורכיה התנגשות אינטרסים מקיפה ומורכבת עם בריטניה, שהרי מדיניותה היסודית הייתה מכוונת לשמירת קיומה של האימפריה העות'מאנית.

ניגודי אינטרסים משניים בין בריטניה לצרפת
במכלול היחסים שבין בריטניה לצרפת במרוצת המאה ה-18 וה-19 ובקשר ל"שאלה-המזרחית" לא חל, כאמור, התנגשויות במוקדיה הרגישים של תורכיה, כלומר באסיה הקטנה, במצרים ובבלקן. שיתוף הפעולה הרוסי-צרפתי בשנים 1801 ו-1808 לא נשא פרי ולא היה אפקטיבי; שכן תכניתו של נפוליאון לפרוץ להודו ממצרים, בסיוע חדירה רוסית מפרס, הייתה בגדר חלום. המאבק הממשי הצטמצם על גדותיו המזרחים של הים התיכון. מאז התבוסות הימיות של צרפת במערכת אבו-קיר (1798) וטרפלגר (1805), הפך שלטונה של בריטניה בים התיכון ובימים אחרים למוחלט. לפיכך נחרצו מראש תוצאות התמודדויותיהן של בריטניה וצרפת, כל אימת וזו האחרונה הזדקקה לשיגור גייסות בנתיבי הימים. כך נידון לכישלון צבאו של נפוליאון במצרים. מסיבה זו נכשלה צרפת בתמיכתה במוחמד עלי. נוכח שליטתו של הצי הבריטי על חופי סוריה. כך גם לא עלה בידי צרפת למנוע את הפלישה הבריטית למצרים, ובסופו של דבר, נבצר מצרפת ליצור רציפות טריטוריאלית באפריקה מהאוקיינוס האטלנטי ועד לים סוף. (היתקלות פאשודה, 1898). מתוך סדרת הכישלונות הצרפתיים מתבלטת רק הצלחה אחת, והיא – חפירת תעלת סואץ, אולם גם הצלחה זו הייתה מותנה בשינוי ההדרגתי של העמדה הבריטית הרשמית כלפי רעיון חפירת התעלה, לאחר מותו של פלמרסטון (1865). נעלה מכל ספק, כי אילו עמדה בריטניה בכל תוקף על דעתה נגד כריית התעלה, כי אז תעלת סואץ לא הייתה נפתחת מעולם. יתרה מזאת, עוצמתה הימית של בריטניה הייתה עומדת לה להטיל מצור על התעלה ולהוציאה מכלל שימוש. כידוע, לא רק המדיניות הבריטית השתנתה לגבי הסואץ, אלא שבמהלך דיפלומטי ופיננסי חד-פעמי הצליחה בריטניה להשתלט על התעלה, בשנות ה-70, ולהופכה למקפצה אסטרטגית לעבר כיבושה של מצרים. מסתבר, אפוא, שההישג הצרפתי היחיד מתוך שרשרת של כישלונות הפך בסופו של דבר לניצחון בריטי מזהיר, ולאבן-פינה בכל מערכת הישגיה של בריטניה במזרח התיכון. ככל שההישגים הבריטיים התרבו, כן גם נחלש מעמדה של צרפת בים התיכון בפרט ובאימפריה העות'מאנית בכלל. עלייתה של גרמניה באירופה ואיחודה של איטליה רק זרזו את תהליך ירידת קרנה של צרפת בתחומי האימפריה העות'מאנית.

ניגודי אינטרסים יסודיים עם רוסיה
אם המאבק בין בריטניה לצרפת היה משני בחשיבותו ושלישי בתחום השתרעותו, הרי שניגודי האינטרסים עם רוסיה היו יסודיים ורצופי סכנות. בשלהי המאה ה-18 הייתה רוסיה בעיצומו של תהליך התרחבות והתגבשות. עוצמתה המתגברת והולכת חלה בעת ובעונה אחת עם התרופפותה של האימפריה העות'מאנית. כמעצמה צעירה לא מיצתה עדיין רוסיה את כל משאביה וטרם הגיעה לפסגת כוחה. היפוכם של הדברים אמור בצרפת, שסימני רפיון נתגלו בה, והחל משנת 1871 ניטלה ממנה הבכורה על ידי גרמניה.
מבחינתה של בריטניה הייתה רוסיה יריב קשוח, שעיקר כוחו התבטא בהפעלת חילות יבשה גדולים, שעה שעוצמתה של בריטניה רוכזה במיוחד בימים. זאת ועוד, במאבקיה עם צרפת יכלה בריטניה להישען על מלוא עוצמתה הימית ולהכריע את הכף לטובתה. בהתנגשויותיה עם רוסיה מילאה האסטרטגיה הימית תפקיד מוגבל. הפעלת הצי הבריטי הייתה מחוץ לתחומי המאבק בקווקז ובמרכז אסיה, ואילו בים השחור ניתן היה להסתייע בכוחות ימיים, אולם אי אפשר היה להכריע מערכות צבאיות. אין להכחיש את תפקידו של הצי הבריטי במלחמת קרים, ברם יעילות הסיוע הימי הייתה מוגבלת ביותר במאבק על חבלי הבלקן.
לעומת זאת, נהנתה רוסיה מאפשרות ריכוז כוחות יבשתיים לכל אורך גבולותיה הצפוניים של האימפריה העות'מאנית. היה לאל ידה להנחית מהלומות באגפי הקווקז או בחבלי הבלקן. אולם היתרון הגאוגרפי-היבשתי לא נוצל על ידי רוסיה במלואו, הן מחמת ליקויי מערכת התחבורה שלה, הן מפאת נחשלותה התעשייתית, והן מפאת התערבות המעצמות. בריטניה הייתה, אפוא, רק גורם אחד שבלם את קצב ההתקדמות הרוסית. אמנם שלמותה של האימפריה העות'מאנית היוותה נדבך מדיני בסיסי בשיקוליה הצבאיים של בריטניה, אך יש להטעים כי עורקי התחבורה הבריטיים להודו עבר בשוליה הדרומיים של האימפריה העות'מאנית, ומעולם לא איימה עליהם סכנת ההשתלטות ממשית מצד רוסיה. לאמתו של דבר, לא התכוונה רוסיה מעולם לפרוץ להודו דרך המיצרים ותעלת סואץ, ולא רק מטעמי חולשתה הימית, אלא בעיקר מפאת אופייה הדפנסיבי של האסטרטגיה הימית הרוסית בים השחור.¹³ עם סיומה של מלחמת קרים נהרסו בסיסי הצי הרוסי בים השחור ונאסר על קיומו. ואכן, משנת 1856 ואילך לא התאוששו הרוסים עד לכלל השלטת ההגמוני שלהם על הים השחור. אם אמנם הייתה לרוסים שייטת מצומצמת בים התיכון במלחמת רוסיה-תורכיה (1877-8) הרי שעוקצה ניטל ממנה מחמת יושנה ומחמת עינו הפקוחה של הצי הבריטי. הדרך להודו הייתה חסומה בפני הרוסים לא רק באגנו המזרחי של הים התיכון, אלא אף בקווקז ובמרכז אסיה בגלל מערכות הרים גבוהות שהיקשו ביותר על מבצעים צבאיים. מבחינה טקטית יכלו הרוסים לאיים על הודו רק באמצעות פלישה דרך צפון-מזרחה של פרס וחלקיה המערביים של אפגניסטן, תוך עקיפת הרי הודו-כוש ופאמיר. ואכן עם סיום מסילת הברזל הטראנס-כספית בשנת 1888, נפתחה אפשרות תיאורטית מעין זו, שהתבטאה בלחץ מדיני מוגבר על אפגניסטן.
בסיכומו של דבר, עמדה רוסיה בפני מכשולים טבעיים יעילים בדרך חדירתה להודו, אם אמנם תוכננה אי-פעם תכנית מבצעית מעין זו. ספק רב אם באמת תכננו והרוסים לפרוץ להודו בשלהי המאה ה-19. האלטרנטיבה היחידה שלהם השתרעה באפגניסטן המערבית, היינו בריחוק רב ממוקדי ההתלקחויות עם האימפריה העות'מאנית. סיכום זה מפחית מחשיבותה הטריטוריאלית של האימפריה העות'מאנית כמחצית ביניים בין מעגלי ההשפעה הבריטיים והרוסיים; אולם אין הוא פוגע כמלוא נימה בערכה הצבאי של האימפריה העות'מאנית, שריתקה כוחות יבשה רוסיים גדולים והתכּתשה עמם ממושכות. לו חוסלה תורכיה בשלב מוקדם, כי אז יכלו הרוסים להפנות את מחצם היבשתי ישירות לעבר השטחים החיוניים לבריטניה במזרח התיכון, וידו של הצי הבריטי הייתה קצרה מלהושיע.
גם אם נחשבה תורכיה העות'מאנית כגורם משני במעלה במשחק מאזן הכוחות באירופה, הרי שמהבחינה הבריטית היא מילאה תפקיד רב-חשיבות בבלימת ההתפשטות הרוסית כלפי דרום. על רקע זה ניתן להבין את פעילותם של חישובי המדינאים הבריטיים,¹⁴ בין השנים 1800–1878, לשם שמירת שלמותה הטריטוריאלית של האימפריה העות'מאנית.

השתנות עיקרון המדיניות הבריטית כלפי תורכיה
עיקרון שמירת שלמותה הטריטוריאלית של האימפריה העות'מאנית היה מורכב ביותר ונתון לשיקולים מסובים מבחינתה של בריטניה; שכן בלחץ האירועים ההיסטוריים חלו תנודות ותפניות במדיניותה של בריטניה עד לכלל הזנחת עיקרון השלמות הטריטוריאלית של תורכיה מקונגרס ברלין (1878) ואילך. מה היו השיקולים שהשפיעו על שינוי גישתה של בריטניה לגבי "השאלה-המזרחית"? ניתן לציין ארבעה גורמים ראשיים: א) הערכת מצב מדינית-צבאית שהטילה ספק בכושר העמידה הממושך של האימפריה העות'מאנית. לאור תחזית זו נראה שרצוי לנטוש את מדיניות התמיכה ולהעדיף להתחלק בשלל במהירות האפשרית; ב) המסורת הליברלית שהייתה לנחלתם של רבים מקרב הבריטים, ובמיוחד אפיינה את מנהיגי הליברלים וגלאדסטון בראשם. מסורת זו תיעבה את שלטון הרודנות העות'מאני. רובד המשכילים בבריטניה נהג לתמוך בשאיפות השחרור הלאומי של העמים המשועבדים באימפריה העות'מאנית;¹⁵ ג) ירידת ערכו של חייל היבשה הבריטי, לאחר ביצוע הגיוסים הכלליים ביבשת אירופה; ד) הידחקות האינטרסים הבריטיים והצטמצמותם בתחומי תורכיה העות'מאנית, בעת ובעונה אחת עם התגברות ההשפעה הגרמנית בתורכיה, שהגיעה לשיאה עם התממשות האיום הגרמני של שדות הנפט הבריטיים בדרום פרס. הירתמותה של תורכיה למרכבתה של גרמניה בשלהי המאה ה-19 ביטלה את ערכה כמחיצה יעילה בפני פולשים אפשריים למפרץ הפרסי ולהודו, שהרי תורכיה שימשה כמקפצה אסטרטגית לגרמנים לאותן מטרות.

ערעור האימון בכושר קיומה של תורכיה
הצעותיו החוזרות ונשנות של ניקולאי הראשון לפלמרסטון להתחלק בשללו של "האדם החולה על גדות הבוספורוס" נדחו שוב ושוב מתוך ההערכה הבריטית החיובית לגבי כושר המשך ההישרדות של האימפריה העות'מאנית. כל זמן ותפיסה זו לא השתנתה בבריטניה – המשיכה תורכיה להוות את הנדבך הצפוני החוצץ בין הרוסים לבין הנתיבים האימפריאליים להודו. בריטניה לא הייתה מצטרפת למלחמת קרים אלמלא האמונה ביכולת הבלימה התורכית את הרוסים. כל אימת והצרפתים התחרו בבריטים בצבירת השפעה על מצרים או סוריה, הייתה ידם על התחתונה מחמת נחיתותם הימים. כנגד העוצמה היבשתית של רוסיה הייתה בריטניה חסרת אונים. לא היה לאל ידה למנוע מרוסיה מלנגוס נתחים מגופה של האימפריה העות'מאנית, ואף לא היו כל ערבויות ליצירת קואליציה אירופית חדשה שתעמוד בפרץ, בדומה לקואליציה של המעצמות שבלמה זמנית את רוסיה במלחמת קרים. לקח מלחמת קרים הווה, לכשעצמו, כּר נרחב להערכה מדינית מחודשת בבריטניה, שכן תוצאותיה הצבאיות של מלחמה זו היו בבחינת תיקו, למרות שהניצחון המדיני נפל בידי תורכיה ובנות הברית. ואכן מלחמת רוסיה בתורכיה (1877-8) אימתה את החששות הבריטיים לגבי בדידותה המדינית של תורכיה ולגבי עוצמתה הצבאית המתגברת של רוסיה. יחסיהן של בריטניה ואוסטרו-הונגריה היו הדוקים בדרך כלל. אולם אוסטרו-הונגריה סירבה להיהפך לסוס המלחמה הטרויאני של בריטניה בבלקן, הן מפאת חולשותיה הפנימיות, והן מפאת שיתוף אינטרסים מסוים שנוצר, בלית ברירה, בינה לבין רוסיה.¹⁶ אוסטריה לא נטלה, כזכור, חלק פעיל במלחמת קרים, אולם השכילה ללחוץ על רוסיה באולטימטום, שהכריע את הכף והקנה לאוסטריה מקום נכבד בוועידת השלום של פרסי (1856), מבלי לנקוף אצבע. ערב מלחמת רוסיה בתורכיה (1877-8) לא נוצר שיתוף פעולה בין בריטניה לאוסטרו-הונגריה. רק בשלבי הגמר של המלחמה, לאחר ניצחונותיהם המדהימים של הרוסים ופעילותה האינטנסיבית של התנועה הפאן-סלאבית, חלה התקרבות בין שתי המעצמות שהולידה את שיתוף הפעולה ההדוק בקונגרס ברלין (1878).
יש להטעים, כי שיתוף זה היה מוגבל רק לקונגרס עצמו, אך לא בא לכלל ביטוי בשדה הקרב. לאור עובדות אלה חייבת הייתה המדיניות הבריטית להביא בחשבון את אפשרות התמוטטותה המהירה של תורכיה העות'מאנית בפני הצבאות הרוסיים, מבלי שמעצמה יבשתית כלשהי תנסה לבולמם. אדרבא, סיכויי פשרה והתחלקות בשלל הבלקן בין רוסיה ואוסטרו-הונגריה נראו סבירים ביותר. בלימתה של רוסיה בבלקן נבעה בסופו של דבר מהתעצמותה של גרמניה, שנטלה תחת חסותה את אוסטרו-הונגריה ותורכיה כאחד.

דעת הקהל האנטי-תורכית בבריטניה
התרופפות האמונה בסיכויי קיומה של תורכיה לא הייתה הגורם היחידי שהביא לשינוי הערכים במדיניות הבריטית. תרומה חשובה להסתייגות הבריטית מהאימפריה העות'מאנית תרמה שאט-הנפש של דעת הקהל הבריטית מפני אושיות משטר העריצות של הסולטאנים העות'מאניים. כן גם גילה גל אהדה לעמים הנוצריים המשועבדים והנלחמים על חירותם. מעל לכל נגע גורלם של היוונים ללב שדרות נרחבות בציבור הבריטי. דעת הקהל בבריטניה, שעוצבה על ברכי המסורת הליברלית והדמוקרטית, לחצה על הממשלה הבריטית להתערב בפועל לטובת הנוצרים בבלקן. הממשלה עצמה נאלצה לשכנע את השלטונות העות'מאניים בדבר חיוניותן של הרפורמות. מדרך הטבע הוא, שלחצה של הממשלה הבריטית לא הצטיין בתקיפות יתרה. במרוצת תקופת ה"תנט'ימאת" (הרפורמות) באימפריה העות'מאנית התברר, כי התיקונים המתונים והאבולוציוניים פיגרו בהרבה אחר התביעות לאוטונומיה של ממש, ולהלן – לשחרור לאומי מלא. דוגמה מובהקת לממדי השפעתה של דעת הקהל הבריטית הופגנה בתקופת מלחמת השחרור היוונית. הזיקה הרומנטית והתרבותית של הבריטים ליוון התבטאה בתמיכה נלהבת במאבקם של היוונים לחירותם. אולם התמיכה הבריטית העממית נגדה את האינטרס הרשמי, שעמד על קיום שלמותה של האימפריה העות'מאנית. המדינאים הבריטיים עמדו אל נכון על סתירה זו והעריכו את משמעותה הבינלאומית של מלחמת השחרור היוונית כראוי, שכן מאבקם של היוונים שימש נקודת מפנה בשחרורם של יתר עמי הבלקן מכבלי תורכיה העות'מאנית.
המסורת הליברלית שאפפה חוגים נרחבים בבריטניה היוותה, אפוא, גורם רב-משקל בהפיכת קערת המדיניות הממשלתית על פיה. ספק רב אם דעת הקהל הבריטית, לכשעצמה, הייתה מסוגלת לחולל תמורה מדינית זו. אולם הצטרפותם של נתונים מדיניים מעשיים, שהצביעו על התרופפותה הצבאית של תורכיה ועל היעדר כוח נוסף שיבלום את התקדמותם של חילות היבשה הרוסיים, עשתה את שלה, והפכה את בריטניה למעצמה שחתרה לפירוקה הגמור לחיסולה של תורכיה ערב מלחמת העולם הראשונה ואחריה.

עמדת מדינאים בריטיים
אחד המדינאים הבריטיים המפורסמים ביותר שפעל באימפריה העות'מאנית היה שגריר בריטניה באיסטנבול, סטראפורד קנינג (1786–1880). דיפלומט זה הכיר את הבעיותיה של תורכיה העות'מאנית מלגו ומלבר,¹⁷ וריכז בידיו סמכויות של ביצוע מדיניות ותכנונה. פעילותו בבירה העות'מאנית חלה לפני מלחמת קרים ובעיצומה של מלחמה זו, והוא נחשב לאחד הפעילים העיקרים מאחורי הקלעים שהביאו להתפרצותה של המלחמה. קנינג נחשב לאדריכל המדיניות הבריטית שצידדה בשמירת שלמותה הטריטוריאלית של האימפריה העות'מאנית, אולם בכתביו לא השאיר מקום לספק, כי עתידה של האימפריה נחרץ. פעילותו הייתה בבחינת דחיקת הקץ של תורכיה. למרות האופטימיות המסויגת שלו, שנבעה לאחר חיסול היאניצ'רים בשנת 1826, סבר השגריר רב-הפעלים כבר בשנת 1832, שה"תנט'ימאת" אינן עשויות למנוע את התמוטטותה של תורכיה העות'מאנית. במרוצת הזמן הביע גם את ביטחונו בכישלונן המוחלט של הרפורמות, כתוצאה מהתנוונותו של מנגנון השלטון העות'מאני ופשיטת הרגל הכספית שלו. פעילותו של קנינג היוותה, אפוא, דוגמה מאלפת להתנגשות שבין צו האינטרסים המדיניים של בריטניה לבין ההכרה האישית.
מדינאי בריטי אחר שהזדקר משכמן ומעלה היה לורד סאליסבּרי. הלז נחשב ליורשו של ד'יזרעאלי בהנהגת המפלגה השמרנית, וכיהן לסירוגין כראש ממשלתה של בבריטניה בין השניים 1885–1902. אולם כבר בתקופת קונגרס ברלין (1878) הופיע כשר החוץ הבריטי כאישיות השנייה במעלה בבריטניה. כשר לענייני הודו לשעבר וכמי שהרבה לסייר באירופה, גיבש דעה מבוססת על אובדנה הממשמש ובא של תורכיה העות'מאנית.לורד סאליסבּרי לא היה מחסידי כוחה הצבאי של האימפריה העות'מאנית, ולפיכך לא ראה ברכה מרובה בהמשך קיומה כרצועת חיץ בין רוסיה לבין הודו. כן גם לא חשש מפני אפשרות פריצתם של הרוסים מהמצרים דרומה. לעומת זאת ייחס לאפגניסטן חשיבות אסטרטגית מרובה. הוא צידד בפשרה עם הרוסים על חשבונה של תורכיה העות'מאנית, והתנגד בכל מאודו למלחמת קרים ולהקזת דם בריטי נוסף על מזבחה של תורכיה.
מאלפת ביותר הייתה עמדתו של גלאדסטון (1808–1898), מנהיג הליברלים, ויריבו של ד'יזרעאלי במאבק הפנימי על השלטון בבריטניה. הסתפקותה של בריטניה בהושטת סיוע דל ובתמיכה הססנית בתורכיה, בתקופת מלחמת 1877-8, נבעה במידה רבה מהמאבק הפנימי בבריטניה. אם השמרנים, וד'יזרעאלי בראשם, נקטו במדיניות של יוזמות-תוקפניות ואימפריאליזם עקבי, אין לומר על הליברלים וגלאדסטון ששאפו למוטט את האימפריה העות'מאנית. אולם פעולות העקיפין שלהם גרמו להחשת קיצה. לאחר הטבח המחריד בבולגרים (1876) שנערך ספונטנית על ידי חילות תורכיים בלתי סדירים, התגבשה אמונות של גלאדסטון, כי כל התערבות בריטית לטובת תורכיה תקומם נגדה את דעת הקהל הבריטית ותכשיל את הממשלה. זו גם הייתה הערכתו של ד'יזרעאלי. מכל מקום, תביעתו של גלאדסטון לשחרורה של בולגריה מידי העות'מאניים תאמה, למעשה, את מטרות המדיניות הרוסית, וסייעה לה במישרין. על היקפה של דעת הקהל הבריטית האנטי-תורכית עמד גם שר החוץ הרוסי, איגנטייב, שביקר בבריטניה ערב מלחמת רוסיה בתורכיה (1877-8). באותה הזדמנות יכול היה הדיפלומט הרוסי להיתקל אף בעמדה הרשמית של בריטניה שעניינה את רוסיה.

התמורות במערך הצבאי של בריטניה
ניצחונה של גרמניה על צרפת בשנת 1870 פתח דף חדש בהיסטוריה הצבאית של אירופה, שכן היה זה, במידה מרובה, ניצחונם של חיילי השירות הסדיר ומגויסי החובה הגרמניים על צבא הקבע המקצועי של הצרפתים. לקח התבוסה הצרפתית תורגם לשפת המעשה, שכן מרבית מדינות אירופה החלו לעבור לשיטת גיוס טוטלית, בהסתמך על הרוח הלאומית והמוראל הגבוה של הצבאות העממיים. שיטה זו הגדילה בצורה מהפכנית את הכוחות הצבאיים. הצבא היבשתי הבריטי, שמשקלו היה מאז ומתמיד זעום בהשוואה לצבאות מעצמות היבשת, לא הזדרז לאמץ לעצמו את שיטת הגיוס החדשה, וערכו הסגולי פחת מילא. המטכ"ל הבריטי נזהר תמיד שלא להסתבך במערכות יבשתיות בקנה-מידה גדול כדי למנוע את הישחקותם של חילות היבשה המצומצמים. במלחמת רוסיה-תורכיה (1877-8) הסתפקה בריטניה בהפעלת יחידות הצי בלבד. לאמיתו של דבר, מאז תום מלחמת קרים (1856) ועד מלחמת העולם הראשונה (1914), לא עברו חילות היבשה הבריטיים טבילת אש רצינית. כל הקרבות שהתנהלו על ידי חיל היבשה הצטמצמו בפעולות עונשין או במשלחות כיבוש בניגריה ובדרום אפריקה (נגד שבטי זולו), או בגבול אפגניסטן, וכן כיבוש מצרים (1882) ודיכוי מרד המהדי בסודאן (1898). כ-60 שנה לערך לא התמודד הצבא הבריטי עם צבאות אירופיים, ואילו במלחמה נגד הבורים בדרום אפריקה (1899-1902) לא הייתה דרכו של הצבא הבריטי סוגה בשושנים.
היה זה הדוכס מוולינגטון, מנצחו של נפוליאון בונפרטה, שטבע בתחילת המאה ה-19 את דפוסי מתכונתו של הצבא הבריטי. אלמלא לקח מלחמת גרמניה-צרפת מ-1870 ספק רב אם אפשר היה לבטל את נוהג קניית הקצונה בממון, נוהג שרווח החל מתחילת המאה ה-18, ופגם ביעילות המנהיגות המקצועית והקרבית של חיל היבשה הבריטי, שכן קציניו באו ממעמד האצולה, והיו חסרי ידע מקצועי. אחד הלקחים של מלחמת 1870 היה שיש לבסס את הצבא על עתודות המילואים ולקצר את מועדי השירות. לזכותו של שר הביטחון הבריטי קארדוול (Cardwell), שכיהן בשנות ה-70 של המאה הקודמת, יש לזקוף את קיצור מועד השירות בצבא הקבע (6 שנים) ובעתודות (6 שנים) במקום 21 שנות שירות כפי שנקבעו על ידי וולינגון. קארדוול גם הצמיד את גדודי החי"ר הצמדה רגיונלית, היינו למחוזות הגיוס של החיילים, וצירף יחידות של צבא הקבע לגדודים המחוזיים. בכך נקבעו בסיסי קבע לחילות וכן התהדקה הזיקה בין החילות לבין מחוזותיהם. קארדוול לא הצליח להתגבר על שמרנותם של מפקדי חיל הפרשים על מנת לערוך ראורגניזציה בחיל זה. כן נבצר להתגבר על עקשנותו של מפקד חיל-התותחנים, שסירב לצייד את החייל בתותחים הנטענים מאחור. כתוצאה מכך פיגרה הארטילריה הבריטית כ-20 שנה אחרי הארטילריות של החיילות האירופיים. עם זאתנודעו לתיקוניו של קארדוול חשיבות עליונה בהיסטוריה הצבאית הבריטית בתקופה שבין 1871–1914, כיוון שהם הכשירו את הקרקע לכיבושה המהיר שלמצרים והכינו, בדיעבד, את הצבא הבריטי לקראת ההתמודדויות הגורליות במלחמת העולם הראשונה. המשך כהונתו של הדוכס מקיימברידג', קרוב של המלכה ויקטוריה, כמפקד הראשי ואי-הקמתו של מטכ"ל – פגמו בראורגניזציה הצבאית והולידו גם את הכישלונות המחפירים בשלבים הראשונים של מלחמת הבורים.
ועדה מלכותית, שמונתה בשנת 1890 לשם בירור השינויים ההכרחיים בצבא הבריטי, הוקיעה את עיקרון הריכוזיות היתרה שבצבא הבריטי והמליצה על ביטול משרת המפקד הראשי, על יצירת מטכ"ל עם 5 קצינים גבוהים שיהיו אחראיים לפני שר הביטחון, ועל הקמת ועדת משרד הביטחון בהיקף רחב יותר בתנאי חירום. היעדרו של מטכ"ל ונחיתותו של המודיעין הבריטי הביאו, כאמור, לכישלונות החמורים במלחמת הבורים, שכן לא היו בנמצא תכניות-מבצעים. רק עם מיניו של הולדיין (Haldane) כשר הביטחון הבריטי (1906–1909) חלו תמורות מרחיקות לכת במבנה הגייסות. בראש ובראשונה הוקם מטכ"ל, וכן אורגנו מחדש היחידות המזוינות לשתי עוצבות: חילות משלוח שכללו 6 דיביזיות רגליים ודיביזיית פרשים אחת וכן חילות מקומיים בבריטניה, שהתבססו על גיוס סדיר וגיוס מילאוים. ערב מלחמת העולם הראשונה כללו חילות היבשה הבריטיים כ-20 דיביזיות. גם סעיף התקציב של חילות-היבשה הוגדל פי שניים מתקציבו של הצי בשנת 1914, בעוד שבתחילת המאה היה היחס התקציבי בין שתי הזרועות אחד לאחד.

הצטמצמות האינטרסים הבריטיים בתורכיה
מאז קונגרס וינה (1815), שהסדיר את ענייני אירופה לאחר מפלתו של נפוליאון, הועתק מרכז העובד הכלכלי והכספי של אירופה מאמסטרדם ללונדון. השקעות ההון הבריטיות מעבר לימים גדלו והלכו במרוצת המאה ה-19, אולם האימפריה העות'מאנית נהנתה רק מחלק מצומצם ביותר של השקעות הון אלה. בשנת 1854 הגיע החוב הלאומי העות'מאני לכ-200 מיליון ליש"ט, ואילו בשנת 1884 נפל החוב הלאומי התורכי בעיקרו של כתפיה שלצרפת, שנטלה כ-40% ממנו לעומת 29% שנטלו הבריטים. בשנת 1909 הסתכמו השקעות ההון הבריטיות בכ-2330 מיליון ליש"ט, וכמחצית מהסכומים הללו הושקעו בתחומי האימפריה הבריטית, 20% – בארה"ב ו-20% נוספים במדינות אמריקה הדרומית. נותרו עוד כ-10% של השקעות הון בריטיות שרק מקצתן הופנתה לתחומי האימפריה העות'מאנית. בתחום ההשקעות המועטות הללו בלעה מצרים את החלק הארי, והרי משנת 1882 ואילך הייתה, למעשה, מצרים שטח כיבוש בריטי, ותלותה בתורכיה הייתה סמלית בלבד. מסתבר, אפוא, שהאימפריה העות'מאנית נטלה רק מעט מזעיר מהשקעות ההון של בריטניה. בהתחשב באי-יציבותה המדינית ובתהליכי התמוטטותה הכלליים של תורכיה לא ייפלא, כי ההון הפרטי הבריטי לא נמשך אליה. מבחינת האינטרס הלאומי, הרי שחיסולן של השקעות ההון הבריטיות באימפריה העות'מאנית לא היה מזעזע את אושיות הכלכלה הבריטית; מכל מקום, לא היה זה מעלה או מוריד בהרבה לגבי סך השקעותיה הכספיות של בריטניה בעולם.
אם גם השקעות ההון הבריטיות בתורכיה העות'מאנית היו קטנות מאוד יחסית לכלל השקעותיה של בריטניה, הרי שמבחינה מוחלטת הן הספיקו כדי להתחרות בהצלחה בצרפתים, לגבור על האוסטרים ולבלום כל השפעה כלכלית רוסית באימפריה העות'מאנית. למעשה, יכול היה ההון הבריטי להשתלט בנקל על הכלכלה העות'מאנית ולדחוק לחלוטין את יריביו, אך מאחר ולא הייתה קיימת אכוונה ממשלתית בהשקעות ההון מעבר לימים, הצטמצמו האינטרסים הכלכליים הבריטיים בתורכיה העות'מאנית ולא נשאו אופי חיוני במיוחד. החדירה הכלכלית הגרמנית לתורכיה בשלהי המאה ה-19 לקתה בחוסר הון להשקעה. כדי להגשים את שאיפותיהם האימפריאליסטיות נאלצו הגרמנים, לעתים, ללוות ממון ממתחריהם הבריטיים, כגון בפרשת מימון מסילת הברזל האנטולית לעבר בגדאד.

ו) צרפת

העמדה המדינית כלפי תורכיה
ככל שהקיסרות האוסטרו-הונגרית נחלשה והלכה כן גברו מגמות ההתפשטות של צרפת, שהתנגשו בחלקן באינטרסים של האימפריה העות'מאנית. מגמות אלה סייעו וגיבושה של הערכת מצב מדינית של קברניטי צרפת ביחס לקיצה הקרב והבלתי נמנע של תורכיה העות'מאנית. תפיסה מדינית זו קנתה לה מהלכים כבר במחציתה השנייה של המאה ה-18, והקדימה בהרבה את המסקנה הבריטית בנידון, שהתגבשה, כידוע, רק בסוף המאה ה-19. למרות שחוגי שלטון צרפתיים נרחבים סרבו לחולל תמורה יסודית בעמדתה המדינית של צרפת כלפי האימפריה העות'מאנית, הצטיינו מדינאים צרפתיים אחרים בראיית עתידה של תורכיה באספקלריה מפוכחת. מביניהם יש להזכיר את נפוליאון בונפאפרטה ואת שר החוץ טלייראן. שניהם זממו לבתק את האימפריה העות'מאנית בסוריה ובמצרים על מנת לנתק את בריטניה מעורקי עושרה הכלכליים שנבעו בהודו.
לאחר כישלונו של נפוליאון במזרח (1802) לא נותר לה, לצרפת, אלא להחליש את מדיניות תמיכתה בשלמות האימפריה העות'מאנית, ולעתים גם להאיץ את קצב התפרקותה, מלחמת קרים היוותה יוצא מכלל מדיניות זו. דא עקא, שהתרופפותה של האימפריה העות'מאנית, לכשעצמה, לא קידמה את האינטרסים הצרפתיים במזרח התיכון. ונהפוך הוא, יתרונה הימי של בריטניה ושליטתה באגן המזרחי של הים התיכון – איפשרו לה להשתלט ביתר יעילות על חופיו המזרחיים והדרומיים של אגן ימי זה, ולסַכֵּל את מאווייה האימפריאליסטיים של צרפת. כיבוש מצרים וקפריסין על ידי בריטניה היוותה דוגמה מאלפת ואכזרית עבור צרפת. מן הסתם, הייתה בריטניה עשויה להשתלט על מרביתו של המזרח התיכון, מצרים וסודאן אילו הקדימה התמוטטותה של תורכיה ב-50–80 שנה. רק מאבקן המשותף שכם אחד של מעצמות המערב, במלחמת העולם הראשונה הוליד את חלוקתו של המזרח התיכון ביניהן.

התמורות בעמדה המדינית וגורמיהן
במרוצת השנים התרופף והלך מעמדה של צרפת באימפריה העות'מאנית עקב שורה של גורמים, ואלו הם:
א) עליית משקלה של בריטניה, שהפכה לידידתה המובהקת של האימפריה העות'מאנית, ולשומרת על קיומה;
ב) תבוסתה הצבאית של צרפת בשנת 1870 מידי גרמניה; ג) חולשתה הימית באגן המזרחי של הים התיכון בהשוואה לבריטניה; ד) התמעטות האינטרסים הצרפתיים בתחומי האימפריה העות'מאנית.
צרפת חזרה בה ממדיניות החשת התמוטטותה של האימפריה העות'מאנית רק בתקופת מלחמת קרים (1854-6), שחוללה התנגשויות דמים, חסרות הישגים צבאיים של ממש, עם רוסיה. לאחר מלחמת קרים ופרישתו של השגריר הבריטי סטראטפורד קנינג, עלתה זמנית קרנה של צרפת באיסטנבול. אולם, כפי שהוטעם, הייתה זו עמדת בכורה זמנית שהתרופפה מחמת חולשתה היחסית של צרפת בים התיכון, והאיום הכפול שנשקף לגבולותיה מצד גרמניה המתעצמת ביבשה ואיטליה הפורצת לצפון אפריקה. היחלשות מעמדה של צרפת בתורכיה נבעה לא רק מגורמים אלה, אלא גם משוליותם של האינטרסים המדיניים שלה. רוסיה תבעה את האפוטרופסות על הנוצרים האורתודוכסים, שהיוו את רוב מניינם של המיעוטים הנוצריים בתחומי האימפריה העות'מאנית. צרפת הופיעה כפטרונותם של הנוצרים הקתוליים באימפריה, אלא דא עקא, שהקתולים היוו מיעוט דל כמות ואיכות, שהשתרע בריחוק מהמוקדים המדיניים של תורכיה העות'מאנית. במצרים כמעט ולא ניכר משקלן של "העדות המאוחדות".¹⁸ מרבית הנוצרים היו קופטים-מונופיסיתים, שלא מילאו כל תפקיד במאבק המעצמות. "העדות המאוחדות" והמרונים השתרעו בדלילות יתרה (חוץ מלבנון) בתחומי הסהר-הפורה, ללא רציפות טריטוריאלית, ובתוך המונים מוסלמיים. מבחינת יומרת ההגנה על הנוצרים ושחרורם היה לרוסיה יתרון עצום על פני צרפת, שכן מרבית האורתודוכסים התרכזו בחבלי הבלקן, ונוצרה רציפות טריטוריאלית ביניהם לבין רוסיה ואסטרו-הונגריה. חבלי בלקן היוו גם את מוקדי התבערה הלאומית והסוציאלית בתחומי האימפריה העות'מאנית. למרות השקעותיה הכספיות המרובות של צרפת בתורכיה העות'מאנית ולמרות נהיית השכבות החברתיות של המשכילים הבלקניים אחריה, לא היה בהם, בנתונים אלה, כדי לסייע לצרפת להתמיד בבכורה באימפריה העות'מאנית. הופעתה של צרפת כאבירת הדת-הקתולית לא התיישבה עם רעיונותיה המהפכניים והלאומיים. אם נביא בחשבון את שקיעתה המדינית והצבאית, יובן משום מה נחלש מעמדה של צרפת בתורכיה העות'מאנית.

פרשת רומניה
לאחר מלחמת קרים עלתה, כאמור, קרנה של צרפת באימפריה העות'מאנית. התחזקות מעמדה השפיעה על האירועים שחלו בסמוך לכך. השפעתה במצרים עלתה עקב כריית תעלת סואץ. בשנת 1864 נוצר חבל הלבנון האוטונומי בעקבות התערבות צרפתית, שבאה לאחר טבח המרונים (1860). צרפת תמכה בתקופה זו במונטנגרו ובתושבי כרתים, שביקשו להיספח ליוון. יתרה מזאת, עיקר פעולתה המדינית נסב סביב איחודן של נסיכויות וולאכיה ומולדאביה (1866) ויצירת ממלכת רומניה. למרות נוצריותם האורתודוכסית של הרומנים קיימת זיקה לשונית בין הרומנית והצרפתית. על רקע המוצא הלטיני המשותף עשתה צרפת רבות, הן למען הקמתה של רומניה הן למען הרחבת גבולותיה אחר מלחמת העולם הראשונה ולדחיקת רגליה של אוסטרו-הונגריה משטחיה. אוסטרו-הונגריה העדיפה את קיומן של שתי הנסיכויות בנפרד על מנת לחדור דרכן לשפך הדנובה לים השחור. קיומה של ממלכה מאוחדת על יסודות לאומיים-אתניים הייתה לצנינים בעיני אוסטרו-הונגריה, שחששה מהתסיסות הלאומיות בתחומיה היא. יתרה מזאת, בבוקובינה ובטרנסילבניה התגוררו רומנים, שנשאו עיניהם אל ממלכתם החופשית מעבר לגבולותיה של אוסטרו-הונגריה.¹⁹
עליית השפעתה של צרפת באיסטנבול, מייד לאחר מלחמת קרים וכישלונותיה של אוסטרו-הונגריה בקרבות נגד צרפת בצפון איטליה (1859), הביאו להולדתה של ממלכת רומניה המאוחדת, שחלה בשנת 1866, כלומר באותה שנה שבה ניגפה אוסטרו-הונגריה לפני פרוסיה. הלחץ הדיפלומטי הצרפתי ותבוסותיה הצבאיות של אוסטרו-הונגריה הכשירו את הקרקע להכרתה של זו האחרונה בממלכת רומניה המאוחדת. אולם כפי שכבר הוטעם לעיל, לא היה מעמד הבכורה של צרפת בתורכיה אלא אפיזודה חולפת. גם רומניה העצמאית לא יכלה להטיל את יהבה על צרפת מפאת חוסר הרציפות הטריטוריאלית שביניהן וחולשותיה האחרות של צרפת. ההשפעה הצרפתית בשאר ארצות הבלקן הייתה רופפת, ומבחינה צבאית לא סייעה צרפת כהוא זה. היה זה גם הלקח הצבאי והמדיני של בני כרתים ומונטנגרו, שניסו לפרוק את עול האימפריה העות'מאנית תוך הישענות על צרפת.

יחסי צרפת-רוסיה
עמדתה של צרפת פרשת "השאלה המזרחית" הושפעה רבות מיחסיה עם רוסיה. גורמים שהרחיקו את שתי המעצמות זו מזו היו ניגודי משטריהן, מאבקן על ההגמוניה באירופה, חילוקי הדעות ביניהן על הבעיה הפולנית והופעתה של צרפת כמגינת הקתוליות בעולם.
בדומה לנסיך מטרניך, שליטה הריאקציוני של אוסטרו-הונגריה והרוח החיה בקונגרס וינה (1815), שראה בצרפת המהפכנית את האויב המושבע של אירופה, כן גם היה יחסם של שליטי רוסיה כלפי צרפת הרפובליקאית. הללו ראו במשטר זה את הסכנה הגדולה ביותר לקיומה של ממלכתם. זכר צרפת המהפכנית ופלישתו של נפוליאון לא נשכח מלבותיהם של הרוסים בהמשך המאה ה-19. עד לעלייתה של גרמניה המאוחדת טענו צרפת ורוסיה כאחד לכתר הבכורה ביבשת האירופית, שכן שתיהן נחשבו למעצמות היבשתיות החזקות ביותר באירופה. מסעו של נפוליאון לתוככי רוסיה נועד בראש ובראשונה לשבור את עוצמתה הצבאית של יריבתו. אילו הצליח נפוליאון במשימתו, כי אז היה מקנה לצרפת את ההגמוניה היבשתית באירופה.
עקב מעמדה הגאוגרפיה של פולין בין גבולותיהן של רוסיה, פרוסיה ואוסטרו-הונגריה, היה לשאלה הפולנית משקל רב יותר במאבק המעצמות מכפי שחייבו מימדי השטח וכמות האוכלוסין. שלוש המעצמות שהתעניינו בשאלה הפולנית היו מעורבות גם ב"שאלה המזרחית", ומכאן זיקת הגומלין בין שתי הבעיות הללו. בדומה לעמים המשועבדים האחרים באירופה, נשאו גם הפולנים את עיניהם לפריס וקוו לסיוע צבאי ומדיני. למותר להזכיר, כי סיסמאות המהפכה הצרפתית הדהדו אף בפולין. ואכן, מטעמים אסטרטגיים ומדיניים תמכה צרפת ממושכות בפולנים. גם נפוליאון בונפרטה ראה בהם בעל ברית פוטנציאלי נגד רוסיה, וייחס חשיבות מרובה למעמדה הגאוגרפי של פולין נוכח המרחב הרוסי. נפוליאון השלישי תמך בפולין, שהייתה לקוץ בבשרן של המעצמות האחרות. אחר מלחמת העולם הראשונה סייעו הצרפתים להרחבת גבולותיה של פולין ולבלימתם הצבאית של הסובייטים. עד למלחמת העולם השנייה, שפרצה בגלל פולין, נחשבו הצרפתים לפטרוניהם של הפולנים. מדיניות התמיכה הצרפתית בפולין מזכירה, אפוא, את התמיכה ברומניה מאותן סיבות.
היריבות הצרפתית-רוסית קיבלה גם מימד דתי, שכן בעוד שרוסיה התערבה לטובת הנוצרים-האורתודוכסיים בתחומי האימפריה העות'מאנית, הניפה צרפת את דגל הקתוליות. מלחמת קרים פרצה, במידה רבה, עקב התנגשות האינטרסים של שתי המעצמות באצטלא הדתית. אולם יריבות זו לא הייתה קיצונית, שכן תחומי האינטרסים שלצרפת התרכזו במזרח התיכון, אזור השתרעותם של הקתולים ו"העדות המאוחדות", בעוד שתחומי האינטרסים החיוניים של רוסיה התפשטו דווקא בארצות הבלקן. ניתן לראות גם בדת הקתולית המשותפת כרקע לתמיכה הצרפתית בפולין.
ליחסיהן של צרפת ורוסיה היו גם גורמי קבע שעודדו קרבה הדדית עד לאיחודה של גרמניה להתעצמותה הצבאית נחשבה בריטניה ליריד המושבע של צרפת, שכן מעגלי האינטרסים של השתיים תנגשו לא רק באירופה, באמריקה הצפונית ובמזרח הרחוק. אם תחומי יריבות בין צרפת לרוסיה הצטמצמו לזירה האירופית, הרי שהתחרות בין צרפת ובריטניה נשאה אופי אימפריאליסטי וחבקה זרועות עולם. כאן המקום להזכיר, כי היריבות הבריטית-צרפתית לא נשאה אופי קיצוני במרחב האימפריה העות'מאנית, אלא רק בשוליה. שכן לצרפת, כלבריטניה, היה עניין בשמירת קיומה של האימפריה העות'מאנית, אם כי צרפת זנחה את עיקרון השלמות הטריטוריאלית של תורכיה זמן רב לפני בריטניה. צרפת הייתה יכולה להשלים עם חיסולה של תורכיה הרבה יותר מהר מבריטניה, והיה זה גורם ממתן ביחסי רוסיה-צרפת. לעומת זאת נתקלו שתי המעצמות ברוב כיווני התפשטותן באינטרסים הבריטיים. אין תימא, אפוא, שהיריבות עם בריטניה היוותה גורם רב-חשיבות בהתקרבותן של רוסיה וצרפת. שתיהן בנפרד היו מעוניינות שכל אחת תוציא את הערמונים מהאש ותסתכסך עם בריטניה.
עלייתה של גרמניה הייתה אות מבשר רעות לרוסיה ולצרפת כאחד, והתעצמותה של זו הראשונה יצרה מערך כוחות חדש באירופה ובאימפריה העות'מאנית. הצרפתים חזו את העוצמה הגרמנית, מבשרם בשנת 1870. מאז שנת 1871 חלה, אפוא, התקרבות בין צרפת לבין בריטניה מחד גיסא ובין צרפת ורוסיה מאידך גיסא, אולם הברית הראשונה בין צרפת לרוסיה בוששה לבוא, ונחתמה רק בשנת 1892. אילו היו הרוסים חשים במוקדם יותר את הסכנה הגרמנית, כי אז אפשר וברית צרפת-רוסיה הייתה מקדימה במספר שנים. דא עקא, שהקדמתה האפשרית של ברית מעין זו הייתה גורמת נזק רב לאימפריה העות'מאנית, שהייתה מעוניינת בבידודה המדיני של רוסיה, אשר מחצה הצבאי פורר את שטחי הבלקן התורכיים. יש בכך משום אירוניה של הגורל שדווקא רוח המהפכה, והלאומית שנשבה מצרפת האיצה את תהליכי התפרקותה של האימפריה העות'מאנית, בהמרידה את עמי הבלקן מחד גיסא, ואילו אותו גורם סוציאלי ולאומי סייע בעקיפין להארכת חייה של תורכיה העות'מאנית, מאידך גיסא. שהרי אלמלא מהפכנותה של צרפת ומשטרה הרפובליקאי, כי אז מקדימה הייתה ההתקרבות הצרפתית-רוסית, והיה בכך משם קירוב קיצה של האימפריה העות'מאנית.

מעבר לחלק ב'