חלק ג': המזרח התיכון בזמן החדש

I כללי: המזה"ת, מסוף מלחמת העולם השנייה ואילך

מבוא: תוצאות המלחמה, המערך הבין-גושי והשפעתו על המרחב
קרוב לוודאי, כי ניתן לסכם את תוצאותיה של מלחמת העולם השנייה לגבי המזרח-התיכון בכלל וארצות ערב בפרט. אולם ספק רב אם אפשר לסכם את 20 השנים שלאחר מלחמת-העולם. לכל היותר, ניתן להצביע על מגמות ותהליכים, שטרם הגיעו לכלל גיבוש סופי והם מצויים בעיצומם.
ניתן לקבוע בוודאות, כי זיקת הגומלין בין האירועים הכלל-עולמיים לבין ההתרחשויות במרחב המזרח-התיכוני התהדקה ביתר שאת לעומת התקופות הקודמות. מכיוון שכך, מן הדין לסקור בקיצור את תוצאותיה הכלליות של מלחמת העולם השנייה וליישם אותן למדינות שלא השתתפו במישרין או בעקיפין במלחמה טוטלית זו.
אפשר לסווג את השתלשלות העניינים בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה בשלושה מישורים שונים זה מזה, אך משולבים ומושפעים הדדית: א) המגמה הכלל-עולמית לשיקום כלכלי ומדיני שהתבטאה בשורה של משברים פנימיים ובינלאומיים, והולידה מתיחויות סוציאליות, כלכליות ומדיניות על רקע בינלאומי; ב) החתירה לשלום קבע, להימנעות מחזרה על המישגים הגורליים שנעשו בעבר. על רקע זה יש לראות את הקמת ארגון האומות-המאוחדות, על שלוחותיו השונות, מתוך רצון כּן ללמוד את לקחי כישלונו של חבר-הלאומיים;
ג) ההשתחררות המהירה של עמים משועבדים ומשועבדים למחצה באסיה ובאפריקה, בד בבד עם התפרקותן של האימפריות הגדולות של בריטניה וצרפת. עליית היוקרה הלאומית והאידיאולוגית של ברית-המועצות והתפשטותו של הקומוניזם המנצח, במיוחד בארצות נחשלות ומפותחות למחצה. האתגר הקומוניסטי בצביונו המדיני והכלכלי יצר חלוקה בין-גושית חדשה בין "מזרח" ל"מערב". ירידתן של בריטניה וצרפת ממעמדן כמעצמות עולמיות הבליטה את תפקידן של ארה"ב במנהיגות העולם הבלתי-קומוניסטי, תוך היענותן לאתגר הסובייטי.
הפחד האיום מפני מלחמת עולם שלישית יצר את מאזן ההרתעה הגרעיני והביא להתגבשותה של מגמה ניטראליסטית במאבק הבין-גושי. מגמה זו אפיינה את מדיניותן של מדינות מספר, שניסו להתלכד לגוש ניטרליסטי במסגרות רופפות ובלתי-מחייבות. הניטרליזם החדש אינו עשוי מקשה אחת והוא נתון לפירושים ולמגמות מדיניות שונות. מכל מקום, הוא מאפשר חופש תמרון וגמישות מדינית במהלכי "המלחמה הקרה" הבין-גושית. כמו כן יש להצביע על היחלשות מסוימת שחלה בתנופתו של הקומוניזם העולמי מאז מותו של סטלין, ובמיוחד לאחר התגלעות הפילוג במחנה זה, עם עלייתה של סין לדרגת מעצמה עולמית.
הסתמנותם של התהליכים והמגמות הללו משתקפת כדבעי באספקלריה המרחבית של המזרח-התיכון. במשקל נתוניו הגאופוליטיים של המזרח-התיכון לא חלה כל ירידה. אדרבא, מטעמי התחרות הבין-גושית ומסיבות פנימיות הקשורות בעמי האזור גם יחד, הפך המרחב לאחד ממוקדי "המלחמה הקרה" הבין-גושית. התחרות על מקורות הנפט, שהחלה עוד בתחילת המאה ה-20, קיבלה משמעות עמוקה וחריפה יותר בתקופה הנוכחית. האימפריאליזם הטריטוריאלי הישן פינה את מקומו לאימפריאליזם כלכלי חדש, שאינו כרוך בהכרח בכיבוש צבאי או בהיאחזות טריטוריאלית. בתחום הכללי של המרחב המזרח-תיכוני נסתמנו מוקדי תבערה פנימיים, שמקורם בראש וראשונה ביחסים הבין-ערביים ולאו דווקא ביחסי מדינות ערב-ישראל.
בתחום המזרח הערבי ניתן להצביע על שלושה תהליכי יסוד המעצבים את ההיסטוריה הרצנטית: א) התחדשות המאבק של מדינות ערב להשתחררותן המלאה והמוחלטת מכבלי המעצמות הוותיקות. מאבק זה הוכתר בהצלחה מלאה, ובמידה רבה – מחמת שקיעתן של בריטניה וצרפת כמעצמות עולמיות וההתפוררות המהירה באופן יחסי של האימפריות שלהן. מאמצי ההאטה של המעצמות הוותיקות לא עמדו בפני נחשולי ההסתערות של התנועות הלאומיות בארצות הרב. הקשר בין המעצמה הקולוניאלית לבין ארץ חסותה כליל ניתק ברוב המקרים; ב) השחרור הלאומי של מדינות ערב היה מלווה לבטי משטר פנימיים של הארצות המשתחררות. בכל המקרים הסתיימו לבטים אלה במשטחים דיקטטוריים, שהבליטו את הגורם הצבאי כמשענת העיקרית של המשטחים החדשים; ג) הלבטים החברתיים והמדיניים הפנימיים היו מלווים, החל משנות ה-40 ואילך, בבעיית האחדות הערבית והבעיה הצמודה לה – המנהיגות בעולם הערבי על רקע נסיגת בריטניה מהמרחב והתמוטטות התכניות ההאשמיות לאחדות ערבית; בהתחשב במחדליה של "הליגה הערבית" במאמצי הליכוד הערבי – החל להסתמן יריבות בין-ערבית במאבק על הבכורה ועל האחדות הכללית. אם יובא בחשבון גורם היציבות הפנימית של המשטרים במדינות ערב, תתבלט בכורתה של מצרים במאבק על האחדות ועל המנהיגות בעולם הערבי. מאבק זה היה רצוף תפניות ותהפוכות רבות, כגון הקמת מערכת הבריתות הצבאיות בין מצרים-סוריה-סעודיה וירדן (בשנת 1956), שהתנפצה לאחר מערכת סיני; ולהלן איחוד מצרים-סוריה לקע"ם, שהתפרק באוקטובר 1961. המאבק טרם הסתיים, ולכן אין באפשרותנו לסכמו.
באשר למדינות המוסלמיות הבלתי-ערביות במזרח התיכון – תורכיה ואיראן – ניתן להצביע על מגמה יסודית, שאינה חדשה מעיקרה, אם בוחנים אותה בקנה מידה היסטורי: הכוונה להשתלבותן המהירה והיציבה במערך של בריתות צבאיות ומדיניות אשר ניזונו על ידי ארה"ב. קרבתן היתרה של תורכיה ואיראן לגבולותיה של ברית-המועצות לא הניחה לפניה דרכים מדיניות רבות. התחדשות הלחץ הסובייטי עליהן, והפעם מעמדת כוח עליונה שלא הייתה לה לרוסיה בעבר, אינה שונה מבחינה מהותית מתמציתה של ההיסטוריה ברבע הראשון של המאה ה-20. הגדרת האוריינטציה המדינית של תורכיה ואיראן וכישלון המאמצים הסובייטים להבקיע במישרין את חומת ליכודן הסבו את זרקורי ההתעניינות הבינלאומית למדינות ערב ולתנועת האיגוף האסטרטגית-מדינית של ברית-המועצות אל מעבר ל"נדבך הצפוני" במזרח התיכון, כלומר למצרים ולארצות הסהר הפורה. אֵיתנוּתָה הנוכחית של דריסת הרגל הסובייטית בתחום המדינות הללו, על עליותיה ומורדותיה לסירוגין, הביאה קביעת הערכת מצב חדשה בקרב קברניטיה של ארה"ב. גישה חדשה זו, שנתגבשה מאז פטירתו של שר חוץ האמריקאני, פוסטר-דאלס, אינה פוסלת עוד את המדינות הערביות, המתיימרות במדיניות ניטראלית ובאי-הזדהות עם אחד הגושים. כתוצאה מכך, רבו ממדיו של מרחב התמרון המדיני מאפשרויות של משיכת טובות-ההנאה הכלכליות משני הגושים גם יחד. ניטרליזם זה קנה לעצמו שביתה במבצעיו המדיניים והכלכליים של נשיא מצרים, ג'מאל עבד אנ-נאצר, והווה נושא לחיקוי ולאימוץ על ידי מדינאי סוריה ועיראק. למדיניות הניטרליסטית על גווניה השונים צָפון יתרון נוסף והוא – רכישת השפעה בינלאומית ויוקרה מדינית ללא כל יחס למשאבים הלאומיים של המדינה הניטרליסטית. עם זאת, אין כל הכרח להימנע משימוש בכוח או מאמצעי חתירה אחרים על מנת להגיע למשימות המדיניות-צבאיות שהוכללו בתחום האינטרסים החיוניים של המדינה הניטראליסטית בסיכומו של דבר, אופורטוניזם וגמישות מאפיינים את הדוגלים בסיסמאות הניטרליסטיות במרחב המזרח-תיכוני.

מאפייניה של התודעה הלאומית הערבית האחר מחה"ע השנייה
הקו האופייני ביותר לתנועה הלאומית הערבית אחר מלחמת העולם השנייה הוא החיפושים והגישושים אחר מצע אידיאולוגי-"פילוסופי" להבהרת מהותה של הלאומיות הערבית. מטבע הדברים, שאין גישה משותפת להבהרת מושגי היסוד וקיימות תיאוריות לאומיות "פילוסופיות" שונות. המבוכה הרעיונית מתבטאת, בין השאר, בהשאלת מערכת מושגים זרה ובהזדקקות למונחים "פילוסופיים" שונים, אשר ערפולם מרובה על בהירותם, כגון "עורבּה" (עַרְבִיות), "פִלְסַפַה קַוִמִיָה" (פילוסופיה לאומית), ו"רוח האומה הערבית", מטבע פילוסופי ערטילאי, שהוטבע בידו הדיאלקטיקה של הפילוסוף הגרמני הֶגֶל.
היצירה הבולטת ביותר בתחום המחשבה הלאומית הערבית היא ספרו של קונסטנטין זורייק, מרצה במכללה האמריקאנית בבירות, "אל-וַעִי אל-קַוִמִי" (ההכרה הלאומית) משנת 1940 ו"מענא אני נכבה" (משמעות השואה / בארץ-ישראל) משנת 1948. ייחודו של זורייק נעוץ בעובדה, שהוא היה הראשון אשר העלה את בעיית התווייתה של אידיאולוגיה או פילוסופיה לאומית, אשר תזין ותעצב את התחייה הלאומית הערבית המסגרת הפילוסופית המוצעת של זורייק נוטה להגדרות בלתי-רציונליות ומזדקקת למיסטיקה ולרומנטיקה, כנגד ההשקפות המיסטיות, המתבססות על חינוכו הרוחני של הפרט, מתבלטות ההשקות המרכסיסטיות בדבר ההכרה הלאומית, כפי שהן הגיעו לכלל ביטוי בספרו של המרכסיסט ראיף ח'ורין, גם הוא מרצה במכללה הבירותית, "מַעַאלִם אל-ועי אל-קומי" (יסודות ההכרה הלאומית). ח'ורי נוטה לתפיסה לאומית מטריאליסטית-חומרית ומנער את חוצנו מההפשטה המעורפלת של זורייק.
תרומות נוספות לבעיית התודעה הלאומית הופיעו במיוחד לאחר המפלה הצבאית הערבית בארץ-ישראל (1948). מביניהן יש לציין את ספרו של מישֶל עַפְלַק, האידיאולוג הראשי של מפלגת "אל-בעת'" (התחייה) הסורית, "פי סביל אל בעת'" ("על הדרך למען התחייה") משנת 1963, וקונטרסו של ג'מאל עבד אנ-נאצר – "הפילוסופיה של המהפכה", שאינו דן במיוחד בניתוח המחשבה הלאומית, אלא מהווה תמרור אופייני לגישה המדינית-הלאומית בתחום המעשה.
בכתביהם של זורייק, עפלק ואחרים מתבלטת השאיפה להקנות מושגי יסוד אידיאולוגיים למחשבה הלאומית הערבית. השפעותיה של ספרות הרעיון המדיני האירופית ניכרת בגישושיהם ובקביעותיהם. ספריהם בולטת המגמה לעצב אידיאות לאומיות, המייחדות את החברה הערבית, ולהתוות לה יעדים וייעודים בשלב הראשון ניכרת הנטייה להגדיר מושגי יסוד, כגון אומה ותנועה לאומית, ולנתח את מרכיביהן השונים מקצת הכתבים האלה מתפלמסים עדיין עם הגישה המוסלמית-השמרנית, שאינה מכירה בהפרדה בין דת ולאום. בסופו של השלב הראשון הזה מוצעות אי אלה תכניות להגשמת רעיון האחדות הערבית. השלב השני חל לאחר ההשתחררות הגמורה מעולו של השלטון הזר והקמת "הליגה הערבית". בשלב זה מתגבשת ההכרה, כי הפיגור החברתי, הרעיוני והכלכלי של הערבים אינו נובע אך ורק מהאימפריאליזם המערבי, שכן תלותן של המדינות הערביות העצמאיות במעצמות המערב נותקה זה כבר. בעיית הנחשלות הכללית של הערבים הייתה קיימת עוד לפני השתלטותן של בריטניה וצרפת. עצם התחייה הרוחנית, שעוררה את בית המלוכה, תוך כדי העברתם לגמלאות. שני המבצעים הללו הוו אמתלא נוחה לחוסיין להכריז על פיטורי הממשלה (ב-10 באפריל 1957), ולבצע הפיכה סוערת נגד החוגים הלאומיים והשמאליים.

מהפכת הנגד של חוסיין (10 באפריל 1957)
התפנית החדה במהלך האירועים בירדן שחלה באפריל 1957 נבעה, כנראה, ממכלול של גורמים: מסתבר, שחוסיין חש, כי ממשלת אנ-נאבולסי הרחיקה לכת, וכי עתידו של כס המלוכה נתון בסימן שאלה, שכן לא היה ספק רב, כי החוגים הלאומיים והשמאליים התכוונו, בסופו של דבר, לכונן רפובליקה שמאלית על כידוני הצבא, במתכונת המשטר של עבד אנ-נאצר במצרים, ובתמיכת הקצינים הפרו-מצריים בצבא הירדני, בדומה לאבו-נוואר וסגנו עלי אל-ח'יארי.
קרוב לוודאי, כי כישלונן של "ברית-בגדאד" לצרף את ירדן למערך הפרו-מערבי מחד גיסא, והתמוטטות מעמדה של בריטניה בירדן, לאחר פיטורי גלאב-פחה וביטול החוזה הבריטי-ירדני, מאידך גיסא, הביאו את ארה"ב לנטילת היוזמה המדינית על מנת למלא את "החלל הריק", שהותירה נסיגת הבריטים מירדן. עיתוי ההתערבות האמריקאית העקיפה בירדן ניזון, כנראה, מהחלטתה של ממשלת אנ-נאבולסי לכונן יחסים דיפלומטיים עם ברית-המועצות וסין העממית. על רקע זה ניתן להבין את פעילותו הענפה מאחורי הקלעים של שגרירן החדש של ארה"ב בירדן – לסטר מאלורי – אשר עמד בקשר הדוק עם ראש לשכת המלך הירדני, בַהגַ'ת את-תַלְהוני. זה האחרון נחשב לאיש אמונו של חוסיין ולדמות החזקה בממלכה. הסכסוכים בין חוסיין לראש ממשלתו התגלעו, כזכור, בפרשת קשירת היחסים עם ברית-המועצות והערכותיהם השונות אודות הסכנה הקומוניסטית הצפויה לממלכה. באותה עת עלתה על הפרק בעיית הצטרפותה של ירדן ל"דוקטרינת אייזנהאור" וביקורו של השגריר המיוחד של הנשיא האמריקאי בירדן. בעוד שוועדת החוץ של הפרלמנט הירדני המליצה לדחות את "דוקטרינת אייזנהאור" והממשלה קיבלה את המלצתה, הודיע סוליימאן אנ-נאבולסי, שירדן הסכימה לבואו של השגריר האמריקאי המיוחד, ריצ'ארדס, לאחר שהתייעצה עם "מדינות ערב המשוחררות", ובהתניית הביקור בפינוי הכוחות הישראליים מרצועת עזה ומסיני. יש לציין, כי מניותיהן של בריטניה וצרפת במזרח-התיכון היו בשפל המדרגה לאחר כישלונן במערכת סואץ, ואילו ארה"ב, שגינו את המבצע הצבאי ותרמו לכישלונו ולהפיכתו לניצחון מדיני לג'מאל עבד אנ-נאצר, זכו לאהדה מסוימת בקרב מדינות ערב, ובכללן מצרים. חוסיין ניצל את מעמדן המיוחד של ארה"ב באזור לאור הסתייגותן החריפה ממבצע סואץ-סיני והטעים, בניגוד לראש ממשלתו, את נכונותו לקבל סיוע וסעד מאמריקה. ואכן, הופעת הצי האמריקאי ה-10 מול חופי לבנון העניקה תימוכין מדיניים לגישתו של חוסיין, ועודדתהו לחתום על קבלת הסיוע האמריקאי בסך 10 מיליון דולר בשלהי אפריל 1957.
הדחתה של ממשלת אנ-נאבולסי ב-10 באפריל נחשבה כמו כן כמהלומה מדינית שהונחתה על ג'מאל עבד אנ-נאצר, לאחר שזכה לשרשרת של הישגים מדיניים, כשהגדול מביניהם היה, ללא ספק, נסיגתן של היחידות הבריטיות-צרפתיות מאיזור הסואץ והפינוי ההדרגתי של הכוחות הישראליים מסיני. פיטורי ממשלת אנ-נאבולסי, לפי דרישת חוסיין, תורצו על ידי המלך הירדני בסטיית הממשלה מהנחיותיו (שהוכללו באיגרתו לראש הממשלה המודח), בדבר הצורך לבלום את השפעת הקומוניזם בממלכה. חוסיין אף האשים שרים וקצינים בכירים בקבלת שוחד ממקורות סובייטיים בסוריה, שוחד שנועד להביא את הממשלה המודחת לכלל הכרה בברית-המועצות. פיטורי הממשלה נתקלו בזעם עממי ברחבי הממלכה הפגנות לטובת אנ-נאבולסי וחבריו נערכו בכל הערים הגדולות ואילו חוסיין שידר לעם והזהירו מפני שמועות השווא, המופצות על ידי אויביו, בדבר חילוקי דעות בינו לבין ראשי הצבא. כן הוטלה צנזורה על כל מברקי החוץ וכתבי-העת המצריים הוחרמו.
ארבעה ימים לאחר הדחת הממשלה פרסמה לשכת החצר הודעה על גילוי קשר צבאי להפלת המלך. התנגשות דמים פרצה בבסיס הצבא בזרקא בין יחידות חיל התותחנים הנאמנות לאבו-נוואר לבין חיילים בדווים וחברי "האחים המוסלמים", אשר הציבו טנקים ומשוריינים כדי לאפשר לחוסיין להשתלט על המדינה. כישלונן של היחידות הנאמנות לאבו-נוואר בתקרית זרקא (14 באפריל) הביא לבריחתו של הרמטכ"ל הירדני לסוריה ולמסירת הודעה רשמית על התפטרותו (15 באפריל). סגנו של הרמטכ"ל המודח, עלי אל-ח'יארי, מונה כמפקד צבאי עליון, אולם הוא כיהן בתפקידו יומיים בלבד, שכן מייד לאחר מינויו נסע לדמשק והודיע משם טלפונית על התפטרותו. ב-20 באפריל מונה חאבס אל-מג'אלי, קצין משטרה ותיק ממוצא בדוי, לממלא-מקום הרמטכ"ל, וימים ספורים לאחר מכן – מונה אל-מג'אלי למפקד העליון של צבא ירדן. הזעזועים המדיניים שפקדו את ירדן לא פסחו, אפוא, על הצמרת הצבאית. אבו-נוואר ואל-ח'יארי, שברחו לדמשק, יצאו בתחילת מאי לקהיר לשם קבלת מקלט מדיני. מאוחר יותר הצטרפו אליהם גם ראש המודיעין הירדני לשעבר, קולונל מחמוד מוסא; מנהיג "החזית הלאומית" – הקומוניסטית, עבד התנועה הלאומית, באה כתוצאה מחידוש המגע בין המזרח-התיכון לבין אירופה בזמן החדש. התבוסה הערבית בארץ-ישראל החריפה והעמיקה את הלכי-הכוח הללו והנטייה את הוגי-הדעות הערביים לעריכת חשבון-נפש מוּפְנָם. ההזדקקות להגדרות טכניות-פורמאליות של "האומה" ו"הלאום", שהוו את ציר ההגות המרכזית בשלב הראשון, נדחתה עתה והצטמצמה לתחום האידיאולוגי של פרשני האסלאם השמרני. האידיאולוגים הלאומיים לא ייחסו בשלב השני חשיבות מיוחדת לפולמוס בדבר יחסי הלאום והדת, אלא קיבל כעובדה קיימת את מציאותו של הרגש הלאומי הערבי כתופעה רוחנית ויומיומית כאחד.
בשלב זה נפרדות דרכיהם של הוגי הרעיון הלאומי בסוריה ובלבנון ואדריכלי המהפכה המצרית. יורשי האידיאולוגים המצריים, שעמדו בשעתו בראש תנועת ההשכלה והמודרניזם, הגיעו למבוי סתום מבחינת ההערכה האידיאית של התנועה הלאומית הערבית. לעומת זאת, מבצעיהם של עבד אנ-נאצר ומרעיו מהווים מקור להשראה ולחילוקי דעות בתחום המדינאות המעשית; וברוח זו יש לעקוב אחר "הפילוסופיה של המהפכה" הנאצרית, שאין בה משום פילוסופיה במישור הרעיוני, אלא קביעת יעדים מדיניים וחברתיים ומתן הנחיות טכניות-מעשיות להגשמתם. הלבטים במישור הרעיוני מהווים מכאן ואילך את נחלתם של האינטלקטואלים הסוריים והלבנוניים, והם משתקפים בתנודותיה הפנימיות של מפלגת "אל-בעת'" הסורית, בהצלחותיה המדיניות ובכישלונותיה (כגון פירוק ממשלת "אל-בעת'" בעיראק על ידי עארף).
בשלב השלישי הנוכחי של התודעה הלאומית הערבית עומד בסימן המשבר התרבותי והרוחני, השורר בעולם כולו והמאפיין את הלאומיים הערביים החילוניים. השתחררותה של התודעה הלאומית הערבית מהזיקה לאסלאם והעמדתה על בסיס חילוני מצריכות תימוכין חדשים בתחום האידאלים הרוחניים הכלליים. המגמה הרעיונית הבולטת עתה היא העדפת הפתרונות הרוחניים לבעיה הלאומית הערבית, בין שהם מזווגים את הלאומיות עם האוניברסאליות, כלומר בין שהם מקשרים את הרעיון הלאומי עם אידיאות הומאניות כלליות, ובין שהם מנסים להינתק מהרקע האוניברסאלי הכללי, כתוצאה משקיעתו המוסרית והכללית של המערב (בהשפעת הוגי דעות אירופיים כשנגלת). ההתייחסות הדתית לכוח רוחני עליון, המחולל את אירועי ההיסטוריה הכלכליים והטכניים, לקוחה מטוינבּי, והיא מצדיקה את ביסוסה של "הפילוסופיה הלאומית" הערבית על פרק מפרקי ההיסטוריה הערבית, ואפילו מהתקופה הטרום-מוסלמית (תקופת הג'אהליה). אותם הוגי דעות ערביים, המבססים את תורתם הלאומית על התקופה הטרום-מוסלמית, כתחילת הופעת הרעיון הלאומי הערבי, יכולים, אפוא, להתעלם בנקל מהמבוך שלתוכו נקלעו יחסי הלאום והדת. הפנייה להיסטוריה הערבית משקפת, כמובן, את האכזבה מהתרבות המערבית, אשר הביאה לידי המשבר הרוחני והתרבותי הנוכחי. תהליך זה מביא את הוגי הדעות הלאומיים לידי קריאה להתחדשות אידיאליסטית מחד גיסא ולהעמקת הגאווה הלאומית מאידך גיסא, מאחר שאין עוד צורך להסתמך על תפיסות רעיוניות מבית האולפנא של אירופה. כרוב התנועות הלאומיות החדשות, גם התנועה הלאומית הערבית נתונה בהווה במשבר תרבותי-רוחני עמוק, שפתרונו אינו נראה עדיין באופק.

קווי ההתפתחות של התנועה הלאומית הערבית אחר מלחמת העולם השנייה
התפתחות התנועה הלאומית הערבית אחר מלחמת העולם עומדת, בעיקרו של דבר, בסימן הופעתן של מפלגות מאורגנות, בעלות מנגנוני-קבע ואידיאולוגיה יציבה פחות או יותר. להוציא את מפלגת ה"וופד" המצרית ובמידה מסוימת את "הגוש הלאומי" בסוריה – הרי כמעט לא היו מפלגות של ממש בעולם הערבי לפני מלחמת העולם השנייה. לכל היותר פעלו סיעות אישיות או מפלגות, שהתרכזו סביב לאישים ואשר חסרו את המאפיינים העיקריים למפלגה מודרנית. הסבר זה מהווה את המפתח להתגודדות הסיעתית לטווח חייהן הקצר ולקיקיוניות של מרבית המפלגות במזרח הערבי. מאז שנות ה-30 של המאה הנוכחית מתגבשות המפלגות הערביות על רקע לאומי. רובן ככולן שאפו להחזיר מאז עטרת הגדוּלה ההיסטורית ליושנה באמצעות סילוק המעצמות המנדטוריות ומשרתיהן מקרב הריאקציה ("רג'עייה"). לפני מלחמת העולם השנייה לקו מפלגות אלה בהערצת הכוח לשמו ובחיקוי צביונן של התנועות הנאציות והפשיסטיות. במרוצת מלחמת העולם השנייה ובשלהֶיהָ הועתק המינוח הסוציאליסטי והקומוניסטי בהשפעת עלייתה של ברית-המועצות והתפשטותו של הקומוניזם העולמי. כיום ניכרת הנטייה לסגל סיסמאות עצמיות שרעיונות לאומיים, פאשיסטיים וקומוניסטיים משמשים בהן בערבוביה. העיקרון הבולט ביותר, שלפיו היה ניתן לסווג את המפלגות והתנועות הלאומיות היה עקרון זהות הלאום. "האחים המוסלמים"" למשל, שהוו עד שנת 1954 את התנועה המהפכנית המרשימה ביותר במצרים, הגדירו את האומה כאומת דת האסלאם. בתחום האידיאולוגיה הדתית שלהם חרגו, אפוא, מהמפלגות הלאומיות הרגילות. בשנות ה-30 וה-40 התבלטה במיוחד המפלגה הפאן-סורית של אנטון סעאדה, שהיוותה את הנציגה העיקרית של הלאומנות הערבית בסוריה ובלבנון, ובמידת-מה אף בעיראק ובירדן. מפלגה זו התכחשה לקיומה של "אומה ערבית" והגדירה את האומה כאומה סורית רבתי.
שתי התנועות הבולטות הללו נחלו, כידוע, כישלון חרוץ: "האחים המוסלמים" דוכאו סופית בידי עבד אנ-נאצר בשנת 1954, ואילו "המפלגה הסורית הלאומנית" של סעאדה ירדה מהזירה המדינית לאחר תבוסתן של מעצמות הציר במלחמת העולם השנייה, פשיטת הרגל של הרעיונות הפשיסטיים והתגברותו של הרעיון הפאן-ערבי.
גם מפלגת השלטון המצרית שינתה את גונה האידיאולוגי. עד שנת 1956 נישאו ברמה סיסמאות הלאומיות המצרית, ואילו משנה זו ואילך העדיפו ראשי המשטר במצרים לזהות את המצרים עם הערבים, הינו, לשאת סיסמאות לאומיות כלל-ערביות. גם המפלגות הקומוניסטיות הערביות שואבות את כוחן מהרגש הלאומי העז, המפעם את ההמונים בארצות ערב. סיסמאותיהן החברתיות והכלכליות מהוות לגבי ההמונים הרחבים מקור משיכה משני בלבד. תכניותיהן החברתיות מוצאות מסילות, לכל היותר, בליבם של חוגים אינטלקטואליים מצומצמים למדי. הואיל והלאומיות מהווה, בעיקרו של דבר, תופעה אי-רציונאלית, שאין לה הגדרה מקפת ומדויקת, אלא לכל היותר ניתן לקשור לה מאפיינים שונים, הרי ברור לחלוטין, כי היסוד הרגשי-האמוציונאלי מהווה את הגורם המכריע בכל המפלגות הלאומיות הערביות. באמצעות יסוד זה הן קונות להן שביתה בלב ההמונים, ומכאן צביונן הדמגוגי למחצה.
בסיכום ניתן לומר כי הקווים הבולטים ביותר בהתפתחות התנועה הלאומית הערבית מאז מלחמת העולם השנייה הנם כדלקמן: א) הופעת מפלגות לאומיות מגובשות ויציבות, שיש בהן סימני היכּר של מפלגות מודרניות;
ב) התרחבותה הגיאוגרפית של התנועה הלאומית, שהייתה מוגבלת, רובה ככולה, לארצות הסהר הפורה ולמצרים. התנועה הלאומית הרחיבה את ממדיה והיקפה וחדרה למדינות נחשלות ומרוקחות, כערב הסעודית, ירדן, תימן, נסיכויות חצ"א ערב וארצות המערב בצפון אפריקה;¹ ג) התרחבותה הגיאוגרפית של התנועה הלאומית הערבית כרוכה גם בחדירה לעומק, הינו בהכללת יסודות חברתיים מגוונים ביותר, כפועלים וכאנשי דת כאחד, ולא רק בני המעמד הבורגני וקציני הצבא; ד) בהתרחבותה ובהתעמקותה של התנועה הלאומית הערבית בולטת מגמת הסולידריות הכלל-ערבית, שמצאה לה, להלכה לפחות, ביטוי משותף ב"ליגה הערבית" ובהכרה בלתי-רשמית בג'מאל עבד אנ-נאצר כמנהיג עמי ערב. על הסולידריות הכלל-ערבית עוברים משברים, עליות וירידות גם בהווה. אולם המנהיגים הלאומיים-הערביים נוטים לתמוך במאבקם של העמים המשתחררים החדשים באסיה ובאפריקה, מתוך הדגשת העמדה הניטרליסטית בזירה הבינלאומית. גם בקרב הממלכות הערביות בולטת הנטייה לגלות עמדה מדינית עצמאית יותר ובלתי-תלויה כל כך במעצמות המערב; ה) הגורם החשוב ביותר בתנועה הלאומית הערבית ובזירה המדינית הפנימית הנו גורם הכוח, הינו, הצבאות הערביים למיניהם. בכל מדינות ערב מהווה הצבא את המשענת למשטר ואת הזרוע המבצעת והשלטת. רוב ההפיכות והפיכות-הנגד בוצעו באמצעות הצבא ובתמיכתו. לפיכך, נכשלו עד כה המשטרים המדיניים בארצות ערב בהתקנת דמוקרטיה פרלמנטארית מהסוג המקובל במערב-אירופה. הגורם הצבאי אחראי במידה רבה להיעדרה של יציבות מדינית במדינות ערב, והנתונים הבאים מוכיחים זאת: במצרים, בין השנים 1924–1952 פעלו 44 ממשלות. בעשר השנים שעד להפיכת הקצינים קמו ונפלו 10 ממשלות בשבעת החודשים האחרונים שקדמו להפיכה התחלפו במצרים בלבד 5 ממשלות. סוריה הנה שם דבר לאי-יציבות מדינית: בין השנים 1945–1954 קמו ונפלו בה 24 ממשלות. בשנת 1949 התחוללו בסוריה 3 הפיכות צבאיות. מאז פירוק קע"ם בשנת 1961 לא ידעה סוריה יציבות שלטונית מהי. בעיראק התחלפו 46 ממשלות במשך 30 שנה בקירוב. בלבנון מראה הממוצע הסטטיסטי על התחלפות הממשלות מדי שנה, מבלי להביא בחשבון את שינויי גברי בתוככי הממשלות. בירדן נכונו 12 ממשלות במשך 5 השנים שבין 1949–1954.

"האחים המוסלמים"
מקרב כל התנועות הלאומיות שפעלו בארצות ערב לפני מלחמת העולם השנייה ואחריה, מתייחדת תנועת "האחים המוסלמים" ("אל-אחוואן אל-מוסלומיון") בצביונה הדתי והבין-ערבי כאחד. תנועה זו הקימה סניפים לא רק במצרים אלא גם בסוריה, א"י, עיראק, ירדן וסודן. ארגונים במתכונת דומה הוקמו אף בהודו, מדגסקר וזנזיבר באיראן ("פד'איאן אל-אסלאם"). תנועה זו התאפיינה, אפוא, בצביון פאן-מוסלמי קיצוני, ששימש בערבוביה עם יסודות לאומניים מדיניים.
היווסדה של התנועה בשנת 1929 באסמאעיליה שבמצרים קשור, למעשה, באישיותו של מנהיגה ו"מדריכה" הראשון – חַסַן אל-בַּנַא (1906–1949), שפעל כמטיף ומורה דת בבתי-ספר שונים במצרים. החל משנת 1934 קיבלה התנועה דפוסים ארגונים מובהקים לאחר מיקום מרכזה בקהיר והתרחבות שורותיה עם הצטרפותם של אלפי חברים ובקרבם סטודנטים ממכללת "אל-אזהר", קציני צבא, עירוניים למיניהם וכפריים. התנועה התבלטה, כאמור, במסגרתה הארגונית האיתנה ובפירמידה הצנטרליסטית שלה. בראש המועצה המבצעת של התנועה, שכללה 24 חברים, עמד "המדריך הכללי", חסן אל-בּנא. לעומת מרבית המפלגות המצריות בעלות הצביון הקיקיוני והמסגרות הרופפות בלטה ההיררכיה הארגונית הנוקשה של "האחים המוסלמיים". סיסמתם הראשית הטעימה את העדרן של גבולות מדינים בין ארצות ערב והשתיתה את האידיאולוגיה על האמונה באסלאם. בין שאר מבצעיהם של "האחים המוסלמים" יש להצביע על הקמת מוסדות חינוכיים (מכונים לשיעורי ערב ללימוד השפה והדת ומועדוני ספורט), מוסדות רפואיים ורשת ענפה של ביטאונים ועיתונים. החברוּת בארגון הייתה כרוכה בלמידת עיקרי האסלאם ועיקרי התנועה. בדומה לארגונים הפשיסטיים באירופה החזיקו "האחים המוסלמים" בחטיבה צבאית פרטית, שהתארגנה על עקרונות צבאיים נוקשים והתבססה על מיון רציני ביותר של המועמדים. בראש החטיבה הצבאית הוצבה מפקדה בת 10 חברים. החיילים, שנצטוו על שמירת סודיות מוחלטת, חולקו לחוליות בנות 5 לוחמים. קבלת המועמדים נעשתה לאחר ניפוי ממושך ולאחר בדיקה מדוקדקת ביותר של אישיותו של המתנדב, מצבו המשפחתי והבריאותי ומהימנותו האישית. לאחר שהמועמד עבר את שבעת מדורי הניפוי – התקבלה מועמדותו רק עם חתימתו האישית של חסן אל-בנא. יחידת המחץ של החטיבה הצבאית אורגנה בממדי פלוגת מתאבדים, שכללה כימה מאות קנאים קיצוניים, אשר נועדו למבצעים מיוחדים ומסוכנים ביותר. פעילותם של אותם קנאים מתאבדים והמשטר הנוקשה שאפיין את פלוגתם מזכירים במידה מרובה את ה"אַסַסִינים" ("חַשישיון") המוסלמיים שזרעו מהומה וטרור בסוריה, א"י ופרס בימי הביניים. "האחים המוסלמים" התארגנו על בסיס גיאוגרפי, מתוך חלוקת מצרים לחבלים, למחוזות, לסניפים ולתאים. מספר סניפיהם הגיע, כנראה, ל-500 בתקופת השיא, ואנשיהם הרשומים עלו על 200,000 חבר, כ-1/3 מהם נחשבו למשלמי-מסים קבועים. החטיבה הצבאית כללה בין 5,000 ל-10,000 לוחמים. ארגון הגברים של "האחים המוסלמים" היה קשור בארגון דומה של "אחיות מוסלמיות".
במצרים ניהלו "האחים המוסלמים" תעמולה אנטי-בריטית קיצונית. הם התנגדו בחריפות לשהייתן של יחידות בריטיות באזור הסואץ, תבעו להחרים סחורות בריטיות ולסגור את מוסדות ההוראה המלמדים בשפה האנגלית כל עוד לא יפנו הבריטים את חייליהם ממצרים. תביעותיהם הדתיות התבססו על ה"שריעה" (המשפט המוסלמי). הם תבעו תיקון החוקה המצרית בהתאם למשפט הדתי וביסוס אורח החיים של הפרט על האסלאם. כן התנגדו לקיומן של מפלגות, ללקיחת חובות ולשאר "חידושי" המערב, בטענה, כי כל הבעיות החברתיות והכלכליות כבר באו על פתרונן באסלאם ובקוראן. ב"מצעם הכלכלי", שהתפרסם בשנת 1948, הטעימו "האחים המוסלמים", כי הרכוש הקרקעי החופשי סותר את עקרונות האסלאם. לפיכך, הציעו חלוקת קרקעות במידה מוגבלת ליכולת העיבוד החקלאי של האיכר. על יתרת הקרקעות להתחלק בין הנצרכים על ידי הממשלה. מצע זה עורר את התנגדותם של החוגים השמרניים, שהתרכזו סביב לשלטונות מכללת "אל-אזהר". הללו קראו תיגר על התכנית של אל-בנא והסתמכו על קדושת הרכוש והבדלי המעמדות בצו האסלאם.
פעולותיהם של "האחים המוסלמים" לא הצטמצמו בתחום האידיאולוגי, החינוכי והצבאי, הם השתיתו את יסודות ארגונם על מסגרות כלכליות מובהקות. מיסי החבר, הון, אך חלק זעום מהתקציב של הארגון לעומת זאת רבו ההכנסות ממפעלים כלכליים שונים, שהוקמו על ידי "האחים", ובכללם חברה למכרות ולמחצבים, מפעלי אריגה, בתי-מסחר ובתי דפוס למיניהם. פעילותם הכלכלית הסתייעה באיומי חרם, נידוי וטרור אישי. יש יסוד להנחה, כי הארגון נתמך על ידי חוגים שונים ששאפו לקדם את מטרותיהם באמצעות "האחים המוסלמים". בתחומי הנחה זו ניתן לכלול את צמרת "אל-אזהר", שראתה בארגון מכשיר יעיל לרומם את מעמדם של כלי הקודש והדת. ייתכן, שחוגי החצר ממנו במידה מסוימת את פעולות הארגון, מאחר שהם ראו בו בלם נגד הלחצים הסוציאליים והכלכליים של המונים. מניחים, כי בין השנים 1946-7 נהנו "האחים" מתמיכת "מפלגת הסעדים", שביקשה לבלום את השפעת ה"וופנדי".
ככל שפעולות הטרור של "האחים המוסלמים" גברו והלכו כן התפשטה השפעתם בקרב ההמונים. פעילות החטיבה הצבאית הפרטית הייתה לצנינים בעיני המפלגות שבשלטון. כך, למשל, טען נוקראשי פחה, מנהיג הממשלה הקואליציונית של "הליברלים" ו"הסעדים", כי הארגון תכנן הפיכה מדינית במצרים ושאף להכריז על חסן אל-בנא כעל ח'ליף המאמינים. כתוצאה מכך אסר נוקראשי על קיומו של הארגון (בדצמבר 1948), החרים את מפעליו ורכושו והטיל מאות מעסקני "האחים המוסלמים" לבתי-כלא. כתגובה על כך נרצח ראש-הממשלה,
כ-3 שבועות בלבד לאחר הוצאת הארגון אל מחוץ לחוק. תגובה נגדית מהירה הייתה בהירצחו של חסן אל-בנא (בפברואר 1949). בתחילת שנת 1950 חזר ה"וופדי" לשלטון במצרים וביטל את מצב החירום שנכנס לתוקפו מאז המלחמה בישראל (מאי 1948). כתוצאה מכך יצאו "האחים המוסלמים" מהמחתרת ופעלו בתנאים חוקיים למחצה. במאי 1951 התיר הפרלמנט המצרי את קיומו הרשמי של הארגון, להוציא את חטיבתו הצבאית. חמישה חודשים לאחר מכן, באוקטובר 1951, ירש חסן אסמאעיל אל-הודייבּי את כסאו של אל-בנא כ"מדריך כללי" וכמנהיג הארגון. הודייבי, שחסר את המעוף האישי והקנאי של קודמו, נכון היה לפשרה. מיד לאחר בחירתו פנה למלך פארוק והצהיר, כי ל"אחים המוסלמים" אין כל כוונות תוקפניות ואף לא יחידות צבאיות, שכן כל מטרותיהם הדתיות תושגנה בדרכי שלום בלבד. בהצהרה זו הודה הודייבי במנהיגותה של הממשלה ובמעמדה הבכיר בניהול ענייני המדינה ותכסיסי המאבק בבריטים. לפני הפיכת הקצינים הילכו שמועות עקשניות בדבר שיתוף פעולה בין "האחים המוסלמים" לבין הקומוניסטים המצריים. מכל מקום, לאחר הצלחת הפיכת הקצינים המשיכו "האחים המוסלמים" בפעולותיהם השונות למרות פירוקן של כל המפלגות האחרות (ינואר 1953). קציני ההפיכה נמנעו מלפרק את "האחים המוסלמים" במקום מכיוון שחששו מפני קנאותם והשפעתם על ההמונים, וזאת בשעה שלקציני ההפיכה עצמם לא היה עדיין עורף ציבורי רחב ויציבות מעמדם הוטלה בספק. רק בינואר 1954 פיזר עבד אנ-נאצר את "האחים המוסלמים" שעה שהיה בטוח בכוחו המדיני ובתמיכת הצבא. עד אז התקיים שיתוף פעולה מסויג בין "האחים" לבין המשטר המהפכני, ואפילו אחד מראשי הארגון התמנה לשר ההקדשים בממשלתו הזמנית של עלי מאהר. דא עקא, שגם אז הזדרזו "האחים המוסלמים" לנער את חוצנם מעסקנם שסחר.

התנועה הפאן-סורית
בניגוד לתנועת "האחים המוסלמים" שהבליטה את הצביון הפאן-מוסלמי והלאומי בארצות ערב, התבלטה התנועה הפאן-סורית ("אל-חזבּ אס-סורי אל-קומי" – "המפלגה הסורית הלאומית"), שפעלה בסוריה, בלבנון בירדן ובמידה מצומצמת גם בארץ-ישראל. המפלגה הפאן-סורית הבליטה את מגמותיה נגד הפאן-ערביות ונגד הדת בכלל והאסלאם בפרט, והטעימה את היסוד הלאומי הסורי במסגרותיו הגיאוגרפיות הרחבות ביותר, תוך שימוש בגינונים פאשיסטיים והערצת הכוח לשמו.
כרקע להופעתה של המפלגה ולפעילותה המדינית שימשו אותן תכניות מרובות לאיחודן של מדינות הסהר הפורה, כגון תכנית עבדאללה (1940), נורי אס-סעיד (1943), נאט'ם ל-קודסי הסורי (1951) ופאדל אל-ג'מאלי העיראקי (1954). כל התכניות הללו, שהוצעו במסגרת "הליגה הערבית", או מחוץ למסגרתה, התבססו על מכנה משותף, והוא הרעיון הפאן-ערבי. עד להקמתה של קע"ם בשנת 1958 גילו מספר גורמים התנגדות לכל אותן וריאציות באיצטלא הפאן-הערבית: א) מצרים וסעודיה, שחששו מפני איחוד מדיני בסהר הפורה, הן מטעמים מדיניים והן מטעמים כלכליים. יש לזכור, כי רוב התכניות הללו פסחו על מצרים ועל חצי-האי ערב עקב תנוחתם השולית במזרח התיכון; ב) התנגדותה של לבנון וחוגיה הנוצריים שחששו מפני אובדן הייחוד הלבנוני. כן נתגלעו חילוקי דעות פנימיים לגבי הבכורה והמנהיגות באיחודים המוצעים של מרחב הסהר הפורה.
לעומת התכניות הפאן-ערביות הללו, שלא יצאו מגדר של הלכה עד שנת 1958, התבלטה תכניתו המקורית והמהפכנית של אנטון ח'ליל סעאדה (1904–1940), מנהיג "המפלגה הסורית הלאומית", ששרידיה בשינויי שם וצביון התקיימו לאחר מכן בלבנון ובסוריה. סעאדה, בן העדה הנוצרית אורתודוכסית ויליד הר הלבנון, התחנך בברזיל ובגרמניה, מקום שם בא במגע עם הנאצים עוד לפני עלותם לשלטון, והוקסם מארגונם המפלגתי ומסגידתם לעקרון הכוח. בשנות ה-20 המאוחרות חזר סעאדה ללבנון ומצא את מרחב הסהר-הפורה מפוצל תחת שלטונן של מעצמות המנדט: הצרפתים, שנקטו במדיניות ה"הפרד ומשול" הקלאסית, פיצלו, כזכור, את הלבאנט ליחידות קטנות (סוריה, הר הדרוזים, חבל העלווים, מחוז אלכסנדריה והלבנון) ואילו תחומי המנדט הבריטי חולקו לשתי גדות ירדניות נפרדות ולעיראק. מצב זה עורר את סעאדה למחשבה, כי היעדרה של תודעה לאומית מפותחת מצויה בעוכרי האיחוד המדיני של ארצות הסהר-הפורה. היעדרה של תודעה לאומית זו נבעה, לידיו, במידה רבה ממורת העבר המוסלמי והעות'מאני, שכן זיקתו של היחיד הוגבלה, בדרך כלל, ליחידה המשפחתית או השבטית, ואילו הזיקה המשפחתית הצטמצמה בתחומי העדות הדתיות (ה"מִלֶת"), אשר קיבלו, כזכור, מעמד רשמי מטעם השלטון העות'מאני. במידה והסתמנו ניצנים כלשהם של תודעה לאומית, הרי שמקורם היה נעוץ בתנועת ההשכלה והרפורמה באסלאם, והתגלותם המעורפלת והערטילאית באה לכלל ביטוי ברעיונות פאן-ערביים סתמיים, שלא נתקו עצמם כליל מהתיאוריות הפאן-אסלאמיות. למעשה, סבר סעאדה, ובצדק רב, כי קיים טשטוש תחומים מרובה בין המושג החילוני-המערבי "אומה" לבין המושג הדתי "עדה". כבעל השכלה אירופית – הבין סעאדה, כי יש צורך להפריד את הדת מהלאום ומהמדינה ולהשתית את האידיאולוגיה הלאומית על בסיס חילוני.
החל משנת 1935 הופיעה "המפלגה הסורית הלאומית" כארגון רשמי, תחילה בלבנון, עם כ-1000 חבר. למרות שקיומה ההתחלתי של המפלגה המצטמצם ללבנון, הרי שכינוייה ה"סורי" הוצמד לה במכֻוון, בהתאם לעקרון האידיאולוגי היסודי שלה, שהתבסס על קיומה של סוריה רבתי, הכוללת את כל ארצות הסהר הפורה. הפיצול המדיני המלאכותי לא היה אלא תכסיס שפל של מעצמות המנדט. סוריה רבתי במימדיה הטבעיים כללה, לפי סעאדה, את סוריה, לבנון, ארץ-ישראל, עבר-הירדן, סיני, קפריסין ומחוז קיליקיה התורכי. קרוב לוודאי, שגם עיראק הוכללה בתחום זה. העובדה שמרבית בני "המרחב הסורי" הינם דוברי ערבית לא פגמה בתכניותיו של סעאדה. הערבים, לדידו, הוו בני אומות רבות ולאו דווקא בני אומה אחת, שהרי השפה האחידה אינה מעידה, בהכרח, על אחדות לאומית על מצרים או ערב-הסעודית. סעאדה הביא תימוכין להשקפתו זו בדוגמאות מעמי אמריקה הלטינית, דוברי הספרדית, ומהאומות האנגלוסכסיות, ששפתן האחידה אינה מונעת את קיומן הלאומי הנפרד. גם הגרסא הייחודית הלבנונית אינה, אליבא דסעיאדה, אלא מנטליות דתית-עדתית, הרואה בטעות בנוצרי לבנון חטיבה לאומית. עקרונות חברתיים וכלכליים לא היו כמעט בנמצא במצע האידיאולוגי של התנועה הפאן-סורית. בחינה פרגמאטית זו, בצירוף סממני הגינונים הנאצו-פאשיסטיים (פולחן המנהיג, הערצת הכוח, סמל המפלגה דמוי צלב-הקרס וכו') שיוו למפלגה את דמיונה למפלגה הנאצית. אולם בניגוד למפלגה זו הסתייג סעאדה מהתורות הגזעניות למיניהן, כשם שביטל את הרעיון הפאן-ערבי. סעאדה טען להיעדרה של אומה ערבית אחידה. לעומת זאת לא כפר בקיומן של מספר אומות ערביות וראה את פעילותן במסגרת חזית בין-לאומית מאוחדת בזירת יחסי-החוץ. למונח "עורובּה" (ערביות) אין כל זיקה לתודעה לאומית אמיתית, כשם שלבדלנות הלבנונית אין כל הצדקה מבחינה לאומית.
תעמולתו של סעאדה זכתה ליחס עויין הן מצד צרפת והן מצד הפאן-ערביסטיים בשנת 1939 גורש המנהיג מלבנון ומפלגתו פוזרה. ב-1944 חודשה המפלגה בשינוי אדרת, תחת השם "המפלגה הלאומית הסוציאלית" תוך השמטה בולטת של הכינוי "סורית". ב-1947 חזר סעאדה למולדתו, אך דא עקא שבינתיים התחוללו אירועים מהפכניים במרחב: סוריה, לבנון ועבר-הירדן זכו לעצמאותן, הרעיון ה"פאן-ערבי" התחזק, במיוחד לאחר הקמת "הליגה הערבית", והמגמה הבדלנית של לבנון לא נחלשה כל עיקר. על רקע של התבוסה הכלל-ערבית במלחמת א"י התחזק סעאדה בדעותיו ובתעמולתו, אם כי השפעתו הייתה דלה ביותר. הוא הואשם בצבירת נשק ובמגע עם הישראלים. במרץ 1949 חל לבלוב מסוים בקריירה המדינית שלו, עם עלייתו של חוסני אז-זעים לשלטון בסוריה. סעאדה היה סבור, כי הרודן הסורי יאות לקבל את רעיונו בדבר סוריה רבתי. דא עקא, שאנשי הפלנגות הנוצריות הלבנוניות, החרדים במיוחד לייחודו של לבנון, התקיפו את אנשי סעאדה והמנהיג נאלץ לברוח לסוריה. אולם גם אז-זעים הפך את עורו והסגיר ביולי 1949 את הגולה המדיני, שנתן בו את אמונו. ב-8 ביולי 1949 הוצא סעאדה להורג על ידי ממשלת לבנון.
עם מותו של אנטון סעאדה שהווה את הרוח החיה במפלגתו, החלה הידרדרותה של התנועה הפאן-סורית והתפוררותה. אמנם עוד בבחירות שהתנהלו באוגוסט 1953 הצליח היורש, ע'סאן תווייני, יווני-אורתודכסי מבירות, ועורכו של העיתון הבלתי-תלוי "אנ-נהאר", להיבחר לפרלמנט, אולם מצבה של המפלגה נמצא בשפל המדרגה. בסוריה – שפר חלקה של המפלגה בימי שלטונו של אדיבּ אש-שִישַכְּלִי (1953), שהיה בשעתו, כמדומה, מחברי הסניף הסורי של המפלגה. אולם גם בסוריה ירדה יוקרתה של המפלגה לאחר הצטרפות המדינה לקע"ם. הלקח של התנועה הפאן-סורית היה ברור: כפירה ברעיון הפאן-ערבי אינה בבחינת מטבע עובר לסוחר, וכל מפלגה ערבית המכחישה עיקרון זה – אחת דינה כלייה או גסיסה ממושכת.

"הליגה הערבית" והרעיון הפאן-ערבי
תפקיד עיקרי בדרך להגשמת הרעיון הפאן-ערבי נועד ל"ליגה הערבית", שאמנתה נחתמה בקהיר ב-22 למרץ 1945 על ידי מצרים, סוריה, לבנון, עיראק, עבר-הירדן, סעודיה ותימן. אפשר להשקיף על הקמת "הליגה הערבית" מכמה וכמה נקודות מבט: א) מגמת האיחוד הכלל-ערבי, ב) מטרותיה המדיניות של בריטניה; ג) המאבק על הבכורה הפנימית במסגרת ההתגודדות הבין-ערבית.
מגמת האיחוד הכלל-ערבי הסתייעה בגורמים המלכדים הבאים: השפעת האו"ם והארגונים האזוריים האחרים; תחושת שבליכוד הערבי ובהופעה המשותפת כלפי חוץ; רקע משותף למדינות ערב הן מבחינת הרוב המוסלמי והן מבחינת השפה, התרבות וההיסטוריה; דעת הקהל והרעיון הפאן-ערבי שהיה נחלתן של רוב התנועות הלאומיות הערביות; ההתנגדות המשותפת לגורמים זרים; והאינטרס האנטי-סובייטי של בריטניה וארה"ב, ובמיוחד של המעצמה הראשונה. כנגד הגורמים המלכדים יש להצביע על גורמים מפצלים, שרובם ככולם כוחם יפה גם היום: המגמה הטבעית לבדלנות לאומית, או לריבונות עצמאית, והמאבק הנמשך והולך על הבכורה באיחוד הערבי; הבדלים במשטרים ובמנטאליות של ההמונים; אינטרסים כלכליים שונים, ובמיוחד אינטרסים של הנפט; ניגודים אישיים ומפלגתיים; מסורת שמרנית של הטעמת האינטרסים המקומיים; קיומם של מיעוטים לאומיים ועדתיים שונים; אי-רציפות טריטוריאלית בין מצרים לבין שאר מדינות ערב; מנגנונים מדיניים בלתי-יעילים ולקויים באי-סדר; תחרות צבאית בין-ערבית והתנגדות טבעית של קציני צבא מסוימים בכל מדינה ומדינה.
רוב הגורמים שנמנו בעד ונגד האיחוד הינם ערביים פנימיים. פירושם של דברים הוא, כי כל אימת ולא הופעל לחץ חזק מצד גורמי חוץ – לא נודעה השפעה מכרעת לעמדתן של המעצמות בעניין הליכוד או הפירוד.
רעיון הליכוד הפאן-ערבי מושרש עמוק בתודעה הלאומית הערבית וניזון ממסורת רבת-פאר בשלבי-ההיסטוריה הערבית והמוסלמית למן המאה ה-7. מאידך גיסא, השאיפה לתחייה רוחנית ומדינית של הערבים התגבשה כתוצאה מחדירת השפעתן של המעצמות למזרח-התיכון, הן בתחום החברתי-תרבותי והן בתחום הכלכלי-הטכנולוגי. ככל שעקרונות המודרניזציה הפכו לנחלתם של המונים רבים יותר, כן עוררו דפוסי החיים המסורתיים, והתפנתה הדרך להתעוררותן של התנועות הלאומיות ולפעילותן התוססת והממריצה בקנה-מידה היסטורי רחב-אופקים, ניתן להשקיף על התגבשות הרעיון הפאן-ערבי כהמשך טבעי להצלחתן ולהתבוססותן של התנועות הלאומיות במרחב, בדומה ל"ריסאורגימנטו" האיטלקי ולאיחוד הגרמני משנת 1871. הנחת היסוד של התפיסה הפאן-ערבית, בניגוד ל"תפיסות בדלניות-חלקיות (כתורה הכנענית-לבנונית, או כשהקפותיהם של אנשי התנועה "הפאן-סורית") היא, כי אוכלוסי המרחב נמנים עם אומה אחת ויחידה, הלוא היא האומה הערבית. כתוצאה מכך מצטרפות המטרות הפאן-ערביות ומסתכמות כשחרורן המלא של ארצות ערב כשלב מכין לקראת איחודן הכולל, שתחילתו במסגרת קונפדרציה רופפת וסופו במסגרת פדרטיבית מלאה. תחומי האיחוד המבוקשים הינם שטחי החוץ והביטחון, הכלכלה, המשפט והחינוך. ביסודו של האיחוד המלא והסופי מונחת השאיפה לעוצמה מדינית וצבאית, הן כלפי חוץ והן כלפי המרחב הפנימי (ישראל). התודעה הפאן-ערבית נולדה עם גילויי ההתנגדות הבלתי-סדירה כלפי האימפריה העות'מאנית, והתחשלה במאבק הלאומי על העצמאות נגד מעצמות המנדט. התודעה הזאת הגיע לכלל גיבוש מחשבתי ומערך חדש לאחר התבוסה בא"י. לפיכך, רוויות כל התנועות הפאן-ערביות בשנאת זרים קיצונית בכלל ובאיבה עמוקה ל"אימפריאליזם" ולציונות בפרט, כמחוללי כל הצרות של הערבים. אין ספק, והתבטלות כלפי מעצמות המערב, הכרתם של הערבים בחולשתם ובפיגורם מביאה להערצה עיוורת של העוצמה הצבאית בפרט ולפולחן הכוח בכלל. כתוצאה מכך, גילתה התנועה הפאן-ערבית אהדה לתנועות לאומניות בעלות צביון פאשיסטי ואוטוריטארי, כגון גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית. בזמן החדיש הועתקה הערצת הכוח לנושא חדש – ברית-המועצות, ואולי אף סין – שמשטריהן הטוטליטריים-רודניים הגיעו לעמדות כוח בינלאומיות משנות ה-40, ה-50 ואילך, על רקע של נסיגתן המתמדת של מעצמות המערב הוותיקות (בריטניה וצרפת) והתלבטויותיהן של ארה"ב נוכח האתגר הקומוניסטי.
למרות שהתנועה הפאן-ערבית אינה נושאת צביון מוסלמי להלכה, הרי שהקנאות העיוורת של ההמונים מלובה ברגש דתי-מוסלמי עמוק, ואין להפריד מבחינה מעשית בין הקנאות הלאומית לבין הקנאות הדתית. תופעה פסיכולוגית זו ידועה יפה לג'מאל עבד אנ-נאצר, שזיווג ב"שלושת המעגלים" שלו את הערביות והאסלאם. יש לציין, כי מבחינה ארגונית אין לדבר על תנועה פאן-ערבית אחת ומלוכדת. נושאי התודעה הפאן-ערבית היו התנועות הלאומיות הנפרדות בארצות ערב. עד לאיחודה של קע"ם (1958) וגם אחר כך התכנסו מעת לעת ועידות כלל-ערביות, אלא שמשקלן הארגוני היה רופף ותוצאותיהן המעשיות היו אפסיות. יש לראות, אפוא, בהקמתה של "הליגה הערבית" כמסגרת הארגונית המעשית של התנועה הפאן-ערבית. אולם מבחינה מציאותית לא הייתה "הליגה הערבית" יותר מקונפדרציה רופפת, המשרתת את האינטרסים של הממשלות (ולא של תנועות ציבוריות). למן יומה הראשון הפכה "הליגה הערבית" לכלי-שרת בידי מצרים. ראוי גם להטעים, כי היוזמה הסופית לכינונה של "הליגה הערבית" באה מממשלת מצרים בראשותו של נחאס פחה.
הגילויים הפאן-ערביים הבולטים ביותר הופיעו דווקא בארצות הסהר-הפורה, ובמיוחד בסוריה ובעיראק,² התודעה הפאן-ערבית – ראשיתה כתנועה תרבותית-ספרותית, שנטתה לנוסטלגיה ולרומנטיזציה של העבר. מבחינה מדינית קדמה לתנועה הפאן-ערבית תנועת פאן-אסלאם, כשאביה ומחוללה היה ג'מאל אד-דין אל-אפגאני. הלכי רוח פאן-ערביים פיעמו את אגודות הסתרים למיניהם שנוצרו בסוריה, בלבנון ובעיראק ערב מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1913 התכנסה בפריס הוועידה הכלל-ערבית הראשונה, אשר דנה על הקמת מדינה ערבית רבתי בסהר-הפורה, בחג'אז ובנג'ד. התנועה הפאן-מוסלמית לא עמדה, כזכור, במבחן מלחמת העולם הראשונה עקב "המרד במדבר" של ההאשמים. אולם נמצאו לה ממשיכים רבי-תעוזה בקרב "האחים המוסלמים" לפני מלחמת העולם השנייה ולאחריה. בתקופת משטח המנדט רווחו, כאמור, תנועות לאומיות נפרדות, אשר זיקתן ההדדית הייתה בת-תוקף כל עוד והתנועות הלאומיות ניהלו מאבק עם מעצמות המנדט. אולם בכל אותה תקופה שבין שתי מלחמות עולם לא קיבל הרעיון הפאן-ערבי משמעות מדינית-מעשית. לעומת זאת בלטו אישים בודדים שהרעיון הפאן-ערבי היה קרוב ללבם. מביניהם יש לציין את פייצל מלך עיראק; שכּיבּ ארסלאן, האמיר הדרוזי-לבנוני, חבר האגודה החשאית "אל-קחטאנייה" בתקופה העות'מאנית וראש "המשלחת הסורית-פלשתינאית" בז'נבה; ריאד אד-צולח, המוסלמי הלבנוני, עמיתו של ארסלאן בז'נבה, שעמד החל משנת 1943 מספר פעמים בראשות ממשלת לבנון, היה מעמודי התווך של הרעיון הפאן-ערבי ונרצח על מזבחו, (ע"י דמו של אנטון סעאדה); כן יש לציין את המופתי הירושלמי לשעבר, אמין אל-חוסייני, פושע מלחמה ומשתף פעולה עם הנאצים; ואת מזכּירה הראשון של "הליגה הערבית" המצרי עבד אר-רחמן עזאם פחה, יליד שנת 1893 ורופא לפי מקצועו. עזאם פחה נטל חלק פעיל במלחמה נגד האיטלקים בלוב לפני מלחמת העולם הראשונה, והחל משנות ה-30 כיהן כשגריר לסירוגין ברוב בירותיהן של מדינות המזרח-התיכון. בשעת ייסוד "הליגה הערבית" ריכוז עזאם את המדור הערבי במשרד החוץ המצרי. הודות לאישים אלה, ולהתעוררות הפאן-ערבית המחודשת בשלהי מלחמת העולם השנייה, קרמה "הליגה הערבית" עור ועצמות.

"הליגה הערבית" וחלקה של בריטניה ביצירתה
יש לראות, בצדק, בבריטניה כמיילד וכשושבין גם יחד של "הליגה הערבית". עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חל שינוי מהותי בהערכת המצב הבריטית את ענייני המזרח-התיכון. עד לשלהי המאה ה-19 היוותה שלמותה של האימפריה העות'מאנית נידבך עקרוני במדיניותה של בריטניה במרחב. התמוטטותה של האימפריה העות'מאנית אחר מלחמת העולם הראשונה והשתלטותה של בריטניה על המרחב הערבי עודדו את הבריטים ליזום ממלכה ערבית או קונפדרציה כלשהי, שתחסה בצילם ותגן על הנתיבים החיוניים להודו מפני חדירה סובייטית אפשרית. על רקע זה ניהלו הבריטים את המו"מ המפורסם עם ההאשמים מחג'אז, שהיו מעוניינים מצדם לנצל את הלכי הרוח הפאן-ערביים בסהר הפורה על מנת לבסס את שלטון שושלתם במרחב. אולם כישלונו של פייצל בדמשק, העברתו לעיראק במקום עבדאללה והמלכתו של זה האחרון בעבר-הירדן – שיבשו את התכניות המקוריות של הבריטים. ההאשמים נתגלו כחסרי עורף ציבורי איתן הן בסוריה, הן בעיראק והן בחג'אז, מקום שם נחלו תבוסה מידי אבן-סעוד. גם מנקודת מבט בריטית לא ניתן היה להגשים את התכנית המקורית מחמת התנגדותם של הצרפתים וההתחייבויות שניתנו לציונים. אחר כישלונו של פייצל ההאשמי בהמשך נגנזו זמנית הרעיונות הפאן-ערביים, ובמקומם נוצרו מוקדי חיכוך בין-ערביים, שהולידו את מלחמת חג'אז (1924) ומלחמת סעודיה-תימן (1934). אולם החל משנת 1936 חלה התקרבות מחודשת בין ארצות ערב. באותה שנה נחתמו חוזי אחווה בין סעודיה לעיראק, ושנה לאחר מכן הצטרפה גם תימן לחוזים אלה.
כן נחתם חוזה ידידות בין סעודיה למצרים, אשר לא קיימו עד אז כל יחסים דיפלומטים ביניהן. עוד בשנת 1936 חלה התקרבות בין ארצות ערב על רקע בעיית א"י. החל משנת 1939 חל שינוי לרעה ביחסה של בריטניה ליישוב היהודי בא"י. התגברות השפעתן של גרמניה ואיטליה במזרח הערבי הביאה את בריטניה לנקיטת מדיניות של פיוס הערבים בכל מחיר. בפרוס שנת 1939 זומנה ועידת ראשי מדינות ערב בלונדון, שנועדה לוותר לערבים על חשבון היהודים בא"י. בוועידה זו הופיעו מדינות ערב בצורה מלוכדת בכל הנוגע לתביעותיהן בבעיית א"י. הופעה משותפת זו היוותה תקדים מדיני, שזומן ובוצע בהשראה בריטית. יתרה מזאת, מייד לאחר ועידת לונדון נקטה בריטניה במחווה מובהק כלפי מדינות ערב בפרסמה את "הספר הלבן", שהגביל את מימדי העלייה היהודית לא"י והתכחש בכך להתחייבויותיה הקודמות של בריטניה כלפי הציונים. עיתוי פרסומו של "הספר-הלבן" נעשה מתוך הכרת חוסר האונים של יהודי א"י, שחסרו עמדות מיקוח מחמת השואה הנאצית הממשמשת ובאה. מכל הכתוב לעיל מסתבר, כי הבריטים עודדו את הרעיון הפאן-ערבי ותמכו בו למטרותיהם, גם אם לא היו אחראים במישרין להולדתו ולהפצתו. מבחינה רעיונית מבוססת "הליגה הערבית" על השאיפות הפאן-ערביות, אולם עיתוי ייסודה נעשה במידה מכרעת כתולדה של גורמים חיצוניים ותוך ניצול שעת כושר בינלאומית. כשם שמלחמת העולם הראשונה הולידה את תכנית הממלכה ההאשמית בסהר הפורה ובחג'אז, כן יצרה מלחמת העולם השנייה את התנאים המדיניים לייסודה של "הליגה הערבית". הזדמנות נוספת, שניתנה לבריטים לקדם את תכניותיהם ברוח הפאן-ערביות, חלה ב-1941 לאחר שהבריטים כבשו את סוריה ולבנון מידי השלטונות של וישי. גם בזאת הפעם חלשו הבריטים, למעשה, על רוב אזורי המזרח התיכון, להוציא את סעודיה ותימן, שהיה נתונות להשפעתם העקיפה. נתונים אסטרטגיים אלה הזכירו את המצב ששרר במרחב אחר מלחמת העולם הראשונה, שעה שהצבאות הבריטיים היו לשליטי האזור, רובו ככולו. משנת 1941 ואילך שפרה נחלתם של הבריטים לאין ערוך, כיוון שהפעם לא היו להם התחייבויות סודיות כלפי הצרפתים במתכונת הסכם סייקס-פיקו וכו'. אדרבא, צרפת היוותה, לדידם, בן-בריתם שהנחיל אכזבה ונחל תבוסה ניצחת. שלטונות וישי בסוריה סיפקו אמתלה מצוינת לכיבושו של הלבאנט לאחר שהגישו סיוע למרד הפרו-נאצי של רשיד עאלי בעיראק ושיתפו פעולה עם הפיקוד הגרמני. על רקע זה יש להבין את הצהרתו של אנתוני אידן, שר החוץ הבריטי, שניתנה בסמוך לדיכוי המרד העיראקי ולפני כיבוש סוריה על הבריטים (מאי 1941). אידן העלה על נס את שאיפות האחדות הערביות, חייב את הידוק הקשרים הבין-ערביים והבטיח את תמיכת ממשלתו בכל תכנית לאחדות ערבית שתועלה על הפרק. בפברואר 1943 חזר אידן והביע את אהדת ממשלתו לרעיון האחדות הערבית, בהטעימו כי היוזמה לכך חייבת לצאת מהערבים עצמם.
מייד לאחר כיבוש סוריה ולבנון (ביוני 1941) קלחה הפעילות הדיפלומטית הבריטית בשני אפיקים מקבילים: המאמץ לשחרר את סוריה ולבנון מאפוטרופסותה של "צרפת-החופשית", ועידוד האיחוד של ארצות הסהר הפורה (עיראק, סוריה, לבנון, ערב-הירדן ואולי גם א"י) תחת הכתר ההאשמי. אילו הוכתרו בהצלחה מאמצים אלה, כי אז הייתה בריטניה משיגה בעת ובעונה אחת מספר מטרות: א) הכרת תודה מצד הסורים והלבנונים על שחרורם מעול צרפת; ב) רחשי ידידות מצד ערביי הסהר הפורה על ביטול המחיצות המדיניות המלאכותיות ביניהם; ג) כינון ממלכת-בובות האשמית, שעשויה להיות לעזר רב לאינטרסים הבריטים במרחב, בעוד שאישים פרו-בריטיים, דוגמת נורי אס-סעיד, יהוו את האדריכלים של הממלכה הפאן-ערבית החדשה. על מנת להשיג מטרות אלה הפעילו הבריטים את טובי סוכניהם במזרח-התיכון, שתיאמו את פעולותיהם עם ההאשמים בעיראק ובעבר-הירדן ועם הלאומנים הסוריים. צוות "מובחר" זה כלל ערביסטים ידועים כקורנוואליס (Cornwallis), שכיהן מאז מרד רשיד כאלי כשגריר בריטי בעיראק; הבריגדיר גלאַבּ (Glubb), מפקדו המתאסלם של "הלגיון הערבי"; סמאַרט (Smart), המזכיר לענייני הערבים בשגרירות הבריטית בקהיר, שקשר קשרים מצויינים עם צמרת החברה המצרית עקב נישואיו; הלורד מוין (Moyne), השר לענייני המזרח-התיכון שהתמקם בקהיר החל משנת 1944 במקומו של קייסי; ואחרון אחרון תככן פעיל ומנוסה – גנרל ספירס (Spears), ראש המשלחת הבריטית בלבאנט ולהלן שגריר בריטי בדמשק. זה האחרון, שנודע באיבתו הגלויה לצרפתים ולציונים, הפליא לשרת את אדוניו בלונדון בדחיקת רגלי הצרפתים מהלבאנט, ובקשירת יחסים הדוקים עם אנשי "הגוש הלאומי" הסורי בראשות שוכרי אל-קוותלי. לרוע המזל, היה דמיון רב במצבם של אנשי דה-גול ומנהיגי היהודים בא"י. שני הצדדים גם יחד היו תלויים לחלוטין ברצונם הטוב של הבריטים.

הליגה הערבית והמעצמות
כפי שהוטעם לעיל, הוקמה "ליגה הערבית" בשעת כושר בינלאומית בשלהי מלחמת העולם השנייה. למרות צביונה הפאן-ערבי של "הליגה" ניתן לסקור אותה, ככל גוף בינלאומי אחר, מנקודת מבט של מאבק האינטרסים בין המעצמות הגדולות. לסקירה מעין זו – אספקלריה כפולה, שכן אם בשלביה המוקדמים שימשה "הליגה", במידה רבה, כלי שרת בידי בריטניה לשם הגשמת מטרותיה, הרי שבמרוצת הזמן התהפכו היוצרות, שכן "הליגה" בכלל וחברותיה בנפרד ניזונו מהתחרות שבין המעצמות, למן החתירות הבריטיות תחת מעמדה של צרפת בלבאנט, דרך המתיחות הבריטית-אמריקאית, ועד למאבק העיקרי הנטוש עדיין כיום בין ארה"ב לברית-המועצות. המאבק הבין-גושי וירידה של "הליגה" לכלל שופר תעמולה מצרי מאידך גיסא הקטינו את מידת הלחץ הדיפלומטי העשוי לשאת פרי, שעה שהוא מופעל על ידי אחת המעצמות. האבסורד שבתולדה זו מתבטא בכך, שככל שערכה הסגולי הכלל-ערבי של "הליגה" התמוטט והלך, כן גברה מידת אי-תלותה החיצונית של "הליגה", כגוף קונפדרטיבי ערבי, ביחסיה עם המעצמות הגדולות.
קשריה העיקריים של "הליגה" עם בריטניה אינם בגדר חידוש. עצם חתימת הפרטיכל של יסודות ה"ליגה הערבית" באלכסנדריה (אוקטובר 1944) הווה הישג מסוים לבריטניה, שכן סעיפי הפרטיכל כללו איסור על החברות החתומות לנקוט במדיניות הנוגדת לרוח הפרטיכל, היינו נאסר על סוריה ולבנון לחתום על בריתות נפרדות עם צרפת, העשויות לנגוד את עיקרי הפרטיכל. עד סוף שנות ה-40 טרם התערער בצורה ניכרת מעמדה של בריטניה במזרח-התיכון. השפעתה הכללית התבססה על חוזיה החתומים עם עיראק, מצרים וירדן ותלותן הצבאית והכלכלית של מדינות אלה בבריטניה. נוסף להצהרותיו של אידן בזכות האיחוד הערבי, גילתה בריטניה יחס אוהד ל"ליגה" באפשרה את הצטרפות עבר-הירדן ל"ליגה", למרות שזו האחרונה הייתה עדיין שטח מנדט בריטי. כן תמכה בריטניה באו"ם בתביעות הערבים לפינוי הצבאות הצרפתיים מסוריה ומלבנון. במדיניות פרו-ערבית זו קוותה בריטניה להיבנות על ידי ה"ליגה הערבית" ולחזק את מעמדה המתרופף. לתכלית זו הקריבו הבריטים את האינטרסים הצרפתיים בלבאנט ובגדו ביהודים בא"י וכן התעלמו מהבטחותיהם שניתנו בשעתו לכורדים. במקביל לתמיכתם הכללית ב"ליגה" נשענו הבריטים על מעוזיהם המסורתיים בעיראק ובעבר-הירדן ההאשמיות. ככל שהתחרות בין ההאשמים לבין מצרים החריפה והלכה, כן נקטו הבריטים בעמדת תיווך וריצוי שני הצדדים, שכן חיוניותה האסטרטגית של מצרים לא נפלה, מבחינת הבריטים, מבריתם ההדוקה עם השליטים ההאשמים. לפיכך ניסו הבריטים, בדרך כלל, להקהות את הניגודים שבין שני המחנות הערבים היריבים. דומה, שהסכסוך הארצישראלי הווה פיתיון נאה, מנקודת מבט בריטית, להסיח את הערבים מהתגודדותם הפנימית. מכל מקום, קצינים בריטיים עמדו בראש "הלגיון הערבי" במלחמתו בישראל, ובריטניה לא הקלה על המלך עבדאללה בניסיונו להגיע לכלל הסדר נפרד עם ישראל. החל מסתו 1951 החמירו ביותר יחסי מצרים ובריטניה, והבריטים נאלצו להישען יותר ויותר על משענת "הקנים" הרדודים אשר להם במזרח-התיכון, כלומר על עיראק וירדן. ככל שמעמדה של בריטניה במרחב התערער והלך, כן הסתבר לבריטים, כי "הליגה" שסועה ומפולגת ואין בכוחה להוות בסיס מוצק לאינטרסים הבריטים במזרח-התיכון. לעומת זאת, צידדו הבריטים, משנות ה-50 ואילך, בשמירת היציבות וה"סטטוס-קוו" באזור, ועל רקע זה מוסבת חתימתם על הצהרת שלוש המעצמות המערביות (מאי 1950) למניעת התוקפנות במזרח הערבי. בסיכום, ייאמר כי יחסי בריטניה ו"הליגה הערבית" כגוף מאורגן נפגמו והלכו בהדרגה: "הליגה" השתחררה מתלותה בבריטניה, מבלי שזו האחרונה תוכל לבלום תהליך זה, שנמשך בצמידות להחלשתה הכללית של בריטניה. עם זאת לא היה בהחלטות האנטי-בריטיות שנתקבלו ב"ליגה" (כגון החלטת התמיכה הערבית במצרים ממאי 1953) כדי להזיק לאינטרסים הבריטיים הכלליים במזרח-התיכון שדעכו והתמעטו בלאו הכי.
צרפת היוותה את יעד ההתקפה המוחצת ביותר מצד חברות "הליגה הערבית", שכן מייד לאחר ייסודה של "הליגה" עלתה על הפרק שאלת השתהותם של הכוחות הצרפתיים בסוריה ובלבנון. כבר במושבה הראשון, ביוני 1945, יצאה "הליגה" בשורת החלטות אנטי-צרפתיות חריפות. בין השאר נתבע פינויין המיידי של היחידות הצרפתיות, ו"הליגה" דרשה את ייצוגה בכל מו"מ בינלאומי שיתבסס, מלכתחילה, על מתן עצמאות מלאה למדינות הלבאנט. למעשה, הצטמצמה פעולת "הליגה" ביצירת דעת קהל עולמית נגד צרפת, בתמיכה בריטית מוסווה. גם לאחר עזיבת הצרפתים את הלבאנט לא הרפתה "הליגה" מתוקפנותה המילולית נגד צרפת, כשבעיות צפון-אפריקה משמשות לה אמצעי ופורקן גם יחד. הקו האנטי-צרפתי התמיד עד לכלל גינוייה של צרפת על שיתוף חיילים מוסלמיים בקרבות בהודו-סין. העמדה הצרפתית כלפי "הליגה" הפליאה במתינותה ובסבילותה. הצרפתים לא נמנעו מלהזמין את מזכיר "הליגה", עזאם פחה, לפריס בשנת 1945.
יחסי ארה"ב ומדינות "הליגה הערבית" נסבו סביב הנושאים הבאים: א) בעיית א"י, ב) הדוקטרינה של טרומאן (סעיף 4); ג) בעיות ההגנה והבריתות האזוריות ועמדתם של הערבים במאבק הבין-גושי. בבעיית א"י נאלצה "הליגה" להפעיל את כל השפעתה על ארה"ב שלא תקבלנה שום החלטה בבעיה זו מבלי להימלך לפני כן בראשי מדינות ערב. פרסום המלצותיה של ועדת-החקירה האנגלו-אמריקאית (באפריל 1946) חולל סערה רוחות בקרב חברות "הליגה". באיגרת שהופנתה לארה"ב טענו ממשלות ערב, כי ארה"ב אינן מהוות צד בבעיית א"י והתערבותן מזיקה לאינטרסים שלהן בארצות ערב. בזמן ועידתן של מדינות הליגה עם ממשלת בריטניה בלונדון (1946-7) הגישו שגרירי ערב באו"ם איגרת מחאה לנשיא טרומאן על התערבות ארה"ב בבעיית א"י. בסוף מרץ 1948 דחתה הוועדה המדינית של "הליגה" את קריאתו של טרומאן לשביתת נשק בא"י. הכרתן של ארה"ב בישראל עוררה זעם אנטי-אמריקאי בכל מדינות ערב, ולהלן כל מחווה אמריקאי עורר את כעסן של מדינות ערב.
סעיף 4 של טרומאן בוועדה המדינית של הליגה בשנים 1950–1951. הוחלט לקבל את הסיוע האמריקאי באופן עקרוני בתנאי שיהא משולל כל משמעות מדינית. מצרים, ירדן, לבנון, סעודיה ועיראק חתמו על הסכמי סעיף 4. משהחמיר הסכסוך הבריטי-מצרי ניסה עזאם פחה לתקוע יתד בין בריטניה לבין ארה"ב. בעוד שהנימה הערבית כלפי בריטניה הצטיינה בחריפותה ובקיצוניותה, הרי שכלפי ארה"ב נקטו מדינות "הליגה" נימת שידול ופיוס, ובאו בדברים בנוגע לתמיכת אמריקה בחיסול ההשפעה הבריטית במזה"ת. בתקופת שלטונו של אייזנהאור נערכו מאמצים דיפלומטיים מרוכזים מטעם חברות "הליגה" לרכוש את ידידותן של ארה"ב. לעומת זאת העדיפה אמריקה לחתור להסדרים עם מדינות בודדות ולאו דווקא במסגרת "הליגה הערבית". על יחסן של חברות "הליגה הערבית" לתכניות ההגנה ולבריתות המערביות במרחב נדון בפרקים הבאים, על כל מדינה בנפרד.

הליגה הערבית והבעיה הארצישראלית
הבעיה הארצישראלית היוותה ומהווה את גולת הכותרת של פעולות "הליגה הערבית". "הליגה" היוותה גורם ראשי בחרחור המדנים בא"י וסמכה ידיה על התקפת מדינות ערב את ישראל בשנת 1948. גם היום מהווה "הליגה" גורם ראשון במעלה במניעת הסדר עם ישראל. החרם על ישראל והעמדה הקנאית-הקיצונית נגד כל חתימת הסכמים עם ישראל מהווה את הנושא היחיד כמעט, שאין עליו חילוקי דעות בין חברות הארגון הפאן-ערבי. כארגון שנועד לתאם ולנהל את מלחמת ארצות ערב בישראל – נכשלה "הליגה" כישלון חרוץ. אולם היה בכך כדי לשנות את מדיניותם של קברניטי מדינות ערב כלפי ישראל. אדרבא, עמדתם השלילית המוחלטת רק נתלכדה ונתגבשה ביתר שאת. היחס אל ערביי א"י ואל מנהיגותם היה תמיד כאל גורם משני במעלה. לכשהגיעה העת "להשמיד את ישראל" נתגלו חילוקי דעות יסודיים בדרכי הביצוע ובשיטות התיאום הצבאי בין חברות "הליגה הערבית". אי-יעילות צבאית זו נבעה לא רק מהמרחק הרב שהיה קיים בין מליצות ההתרברבות וההחלטות התוקפניות לבין ביצוען הלכה למעשה, ולא רק מחולשתן הצבאית, לכשעצמה, של מדינות ערב, אלא אף מחילוקי הדעות היסודיים ששררו בין ההאשמים לבין המצרים.
חילוקי דעות אלה התגלעו לראשונה בתחום היחסים הבין-ערביים, עם פרסומו של "הספר-הכחול" של נורי אס-סעיד (ינואר 1943). למעשה, מאז מותו של פייצל מלך עיראק, שהיה מפעילי האיחוד הפאן-ערבי, עברה המנהיגות ההאשמית לידי אחיו עבדאללה. מעמדו של שליט עבר-הירדן התחזק והתבצר ככל ש"הלגיון-הערבי" הוכיח עצמו כחייל הערבי היחידי שהיה בעל כושר לחימה מודרני. אולם בניגוד לנורי אס-סעיד גילה עבדאללה קוצר רוח ושאפתנות מודגשת. מאז שחרורן של סוריה ולבנון מעול שלטונות וישי (יולי 1941), הפך עבדאללה את עיקרון האיחוד הערבי לאבן פינה של מדיניותו. אולם הבריטים ההססניים העדיפו לתמוך במדיניותו הזהירה של נורי אס-סעיד ולהסתייג קמעא מהצהרותיו היומרניות של עבדאללה. שר המזרח-התיכון הבריטי ליטלטון חש בכבודו ובעצמו לעמאן עלמנת לרסן את עבדאללה ולמונעו מפני צעדים פזיזים. ברם, עבדאללה לא אמר נואש מתכניות "סוריה רבתי" שלו. בשנות הבחירות בסוריה (1943, 1947) התערב האמיר העבר-ירדני בגלוי בתעמולת הבחירות והציע את איחוד סוריה רבתי תחת כתרו. התערבותו של עבדאללה עוררה תגובות נזעמות הן בערב-הסעודית, שאיימה לחדש את תביעותיה של עמאן ועקבה, והן במצרים. גם מפלגת "הגוש הלאומי" הסורי לא ששה לקראת האיחוד המוצע.
החל משנת 1947 נתן עבדאללה את עיניו בא"י. הסתבכותה של בעיה זו ושהותן של יחידות מ"הלגיון-הערבי" בגדה המערבית של הירדן הוו, לדידו, שעת כושר שאין להחמיצה. סיפוח א"י לכתרו היה עשוי להוות מקדמה נאה לקראת הגשמת תכנית "סוריה רבתי". מוסא אל-עלמי, נציגם של ערביי א"י ב"ליגה הערבית" בהיעדרו של אמין אל-חוסייני, נטה לשתף פעולה עם עבדאללה. שאיפותיו של עבדאללה נתקלו, כמובן, בהתנגדות עיקשת מצד מצרים, שהעדיפה לתמוך בהקמתה של מדינה ערבית נפרדת בא"י, והצליחה לגייס לצידה את סעודיה, סוריה ולבנון. לשם ביצוע תכנית זו היה צורך להחזיר את חאג' אמין אל-חוסייני, יריבו המושבע של עבדאללה, ממקום מעצרו בפריס. אל-חוסייני, שריכז בשנות מלחמת העולם את פעולות "המשרד הערבי" בברלין, היה מבוקש כפושע מלחמה על ידי יוגוסלביה בגלל השתתפותו בארגון כנופיות ה"ס"ס" הבוסניות-מוסלמיות. בזמן מעצרו שקלו מעצמו המערב את אפשרות העמדתו לדין מאחר והצטבר נגדו תיק פשעים מלא וגדוש.³ בעזרתו של מערוּף אד-דוּאַלִיבִּי, יליד סוריה ומזכירו של אל-חוסייני לשעבר, שהתגורר בגרמניה הנאצית בין השנים 1942-5 וכיהן בתקופה זו כקונסול סורי בפריס, אורגנה הברחתו של המופתי הירושלמי לשעבר לקהיר. חלקם של הצרפתים בבריחה זו אינו ברור כל צורכו, אולם יש להניח שהם לא גילו קפדנות יתרה בתנאי מעצרו של אל-חוסייני. מאחר ולמופתי נודעה השפעה מרובה בקרב ערביי א"י הפכוהו המצרים לבר-פלוגתא של עבדאללה והבטיחו להעמידו בראש המדינה הערבית בא"י. במלחמת א"י הוכּו, כידוע, המצרים שוק על ירך. הישראלים חדרו לסיני וכיתרו כמעט לחלוטין את הגייסות המצריים המובסים ברצועת עזה. "הלגיון הערבי" של עבדאללה, תחת הפיקוד הבריטי, הצליח, כזכור, להשתלט על חבלי שומרון ודרום-יהודה, שאוכלסו בלאו הכי על ידי תושבים ערביים. בניגוד לצבא המצרי לא סבל "הלגיון הערבי" מתבוסה מכרעת. עם זאת בלט לעין כל חוסר התיאום הצבאי שבין חילות ערב, שנבע בעיקר מהחשדות ההדדיים של קברניטי מדינותיהם. לתבוסה הכללית של ארצות ערב בא"י היתה, כמובן, השפעה מכרעת על משטריהן הפנימיים ועל מכלול יחסיהן ההדדיים ויחסיהן עם בריטניה. אולם, לא כאן המקום לעמוד על כך. מבחינת "הליגה הערבית" ראוי לציין, כי ההרפתקה הארצישראלי יצרה קרע גלוי בין חברותיה. בספטמבר 1948 הכריזו המצרים על כינונה של "ממשלת כל פלסטין" ברצועת עזה על מנת למנוע את סיפוח הגדה המערבית של הירדן לשלטונו של עבדאללה. ואכן, כל מדינות הליגה, להוציא את עבר-הירדן, הכירו ב"ממשלה" זו. בספטמבר 1952 החליטה מצרים לפרק את "ממשלת כל פלסטין" ולכונן במקומה מחלקת פלסטין במזכירות הליגה. לאחר הקמת הממשלה הפלסטינית ברצועת עזה הזדרז עבדאללה להכין את הרקע החוקי והציבורי לסיפוחה של הגדה המערבית של הירדן לממלכתו. בדצמבר 1948 הוחלט בכנס שהתקיים ביריחו, בשיתוף פליטים ערביים, לצרף את אזורי הכיבוש הארצישראליים לעבר-הירדן. בראש המתנגדים לצעד זה עמדה, כמובן, מצרים ומזכיר "הליגה הערבית", עזאם פחה, יצא גם בגילוי דעת נגד הסיפוח בשלהי אותה שנה. כן רמז עזאם על אפשרות הוצאתה של עבר-הירדן מ"הליגה" במידה והסיפוח יוצא לפועל. איומים אלה הרתיעו זמנית את עבדאללה. אולם בשנת 1950 עמדו להיערך בחירות משותפות לשתי גדות הירדן לקראת הגשמת הסיפוח הלכה למעשה. ב-24 באפריל 1950 הוכרז רשמית על הסיפוח למרות התנגדותן של כל מדינות "הליגה", להוציא את עבר-הירדן. ברם, משהועמדה להצבעה ההצעה המצרית שחייבה את הוצאת ירדן מ"הליגה הערבית" תמכו בה רק מצרים, סעודיה, סוריה ולבנון. נציגי עיראק ותימן נמנעו מהצבעה וההצעה נפלה כיוון שלא זכתה ב-6 הקולות הדרושים. אמנם במרוצת שנת 1950 הועמדה ירדן במצב של בדידות מדינית ב"ליגה", אולם נוכח תקיפותה נאלצו המצרים לוותר על המאבק נגד סיפוח הגדה המערבית. בפרוס שנת 1951 הוסרה, למעשה, הבעיה הירדנית מעל הפרק ומדינות "הליגה" השלימו עם העובדות המוגמרות.

תוכניות שונות לאחדות ערבית
כל התכניות שהועלו לאיחוד כלשהו בין מדינות ערב מאז הקמת "הליגה הערבית" ועד לאיחודן של מצרים וסוריה לקע"ם מתאפיינות בנקודות הבאות: א) התכניות היו שונות זו מזו הן בתפוצה הגיאוגרפית של האיחודים המוצעים והן בדרגות הליכוד המדיני שהוצעו (קונפדרציות לעומת פדרציות); ב) התכניות למיניהן שיקפו, בדרך כלל את המאבק על עמדת הבכורה בעולם הערבי בין מצרים לבין השליטים ההאשמיים בירדן ובעיראק. עד למהפכת 1952 במצרים, שאפו ההאשמים לאיחוד הדוק של מספר מדינות מצומצם, ולרוב בלי מצרים וחצ"א ערב, בעוד שהמצרים העדיפו ליכוד רופף יותר בין מספר מדינות גדול יותר; ג) ציר המאבק של תכניות האיחוד למיניהן נסב על סוריה, לבו של העולם הערבי. עד שנת 1950 הופיעו, כאמור, הצעות שונות בשתי וריאציות עיקריות: "סוריה רבתי" והסהר הפורה". ההבדלים בין שתי תכניות אלה לא היו תמיד מוגדרים וברורים. שתיהן אינן תכניות האשמיות במקורן, אולם משנת 1949 ואילך נדמה היה, כי אחת מתכניות אלה תקרום עור וגידים, וזאת בגלל הזעזועים וההפיכות הצבאיות שאירעו בסוריה, החל ממרץ 1949, אי-יציבותה של סוריה ערערה תכופות את שיווי המשקל ויחסי הכוחות בעולם הערבי, והפכה את עניין השליטה על סוריה לבעיית-מפתח במאבק על הבכורה במזרח הערבי.
שתי תכניות האיחוד הללו, "סוריה רבתי" ו"הסהר הפורה", ניזונו, בראש ובראשונה, מעובדת אחדותם של חבלי הסהר הפורה תחת השלטון העות'מאני, ללא גבולות מדיניים של ממש. טשטוש גבולות זה הוגבר מעצם השפעתו החזקה של הרעיון הפאן-ערבי. ביסודן של תכניות האיחוד הללו עמדו תמיד השאיפות הבאות: האחדות הערבית תפתור את בעיית חולשתן הצבאית, המדינית והכלכלית של סוריה, עיראק, עבר-הירדן, א"י ולבנון, שנחשפה ביתר שאת לאחר התבוסה בא"י. גם אמנת "הליגה הערבית" אינה שוללת עקרונית איחודים בין-ערביים, בתנאי שיבוצעו בהסכמת כל המעוניינים ובאורח חוקתי. התכנית ל"סוריה רבתי" (בלי עיראק) נראתה מציאותית יותר וותיקה יותר בין תושבי המרחב. יש לציין, כי גם נורי אס-סעיד, שפרסם בינואר 1943 את "ספר הכחול", נטה להקים את האיחוד במתכונת ד-שלבית: תחילה, להקים את "סוריה רבתי", ולהלן – לקשרה עם עיראק במסגרת "הסהר-הפורה", עמדתם של הסורים עצמם לתכניות אלה לא הייתה יציבה, שכן בעיית המשטר והשליטה לפי אחת משני נוסחי התכניות המוצעות היוותה, לדידם, את סלע המחלוקת העיקרי. שליטתם האפשרית של ההאשמים לא הייתה לרוחם, והם העדיפו עמדת בכורה סורית בכל תכנית איזושהי של "סוריה רבתי". עמדה סורית זו משתקפת, למעשה, גם בשנות ה-60, לאחר פירוקה של קע"ם, ומפלגת את הכוחות הפנימיים בסוריה, הנקרעים בין המגמה למעמד סורי עצמאי לבין דרגות שונות של איחוד עם מצרים ובלי עיראק או ההיפך, או איחוד רופף עם שתיהן. כל התכניות ההאשמיות של "סוריה רבתי" ו"הסהר הפורה" מסתמכות, כאמור, על הרעיון הפאן-ערבי, שביטויו הראשון בזמן החדש יצא מפיו של השריף חוסיין ממכה, אשר חתר להקמת ממלכה האשמית ערבית במזרח-התיכון, בסיועם של ידידיו הבריטים. התכניות הללו הוצעו, לעתים, במשולב, בדומה ל"ספר-הכחול" של סעיד ולהצעותיו של עבדאללה לבעלות הברית בשלהי מלחמת העולם השנייה. ההצעות למיניהן היו מועלות על הפרק כל אימת והמצב הפנימי בסוריה עמד בסימן של משבר חמור. עד לשנת 1952 נתקלו כל התכניות ההאשמיות בהתנגדות נמרצת מצידן של מצרים, סעודיה ולבנון, וכן בעמדה עוינת מצד חלק מהמדינאים הסוריים.
תכנית "הספר הכפול" של סעיד והצעות הנגד של נחאס הביאו להקמת "הליגה הערבית". משלהי מלחמת העולם השנייה ועד לרציחתו לא הירפה עבדאללה מתכנית "סוריה רבתי" שלו. תכנית זהו נבעה, כאמור, משאפתנותו האישית מחד גיסא ומרצונו לזכּות במוצא אל הים-התיכון מאידך גיסא. פעילותו של עבדאללה קלחה בשלושה אפיקים שונים: הוא השתדל לגייס את תמיכת הבריטים לתכניתו וניהל מגעים שונים מאחורי גבה של "הליגה הערבית" עם חוגים אוהדים בסוריה ובלבנון. כן נקט במדיניות של פרסומת עצמית, תעמולה מגוונת והכרזות פומביות. בשלהי שנת 1950, לאחר סיפוח הגדה המערבית של הירדן חל, כזכור, קרע חמור בינו לבין "הליגה הערבית" מאז ואילך הוגבלה פעילותו לקשרים מחתרתיים, ובוצעה בקול דממה דקה. חתירתו בתוככי סוריה נתקלה בהתנגדות גוברת והולכת, החל משנת 1944 ועד ליום מותו. בספטמבר 1947 דחה סופית בית-הנבחרים הסורי את תכניתו של עבדאללה ויצא בהחלטה מפורשת לשמירת עצמאותה של המדינה. מאז יולי 1951, מועד רציחתו של עבדאללה, ירדו תכניותיו מן הפרק. יתר על כן, בסוריה התגבשה ההשקפה, כי יש לספח אליה את ירדן.
מתחילת שנות ה-50 ועד לאיחודה של קע"ם צצו תכניות שונות, מהן רציניות ומהן בבחינת מס שפתיים. מבין התכניות הללו יש לציין את: א) תכניתו של פאדל אל-ג'מאלי, ראש ממשלת עיראק, שהוגשה למועצת "הליגה" בינואר 1954, לאחר שדובר בה עוד בשלהי שנת 1952. תכנית זו הציעה לראות ב"ליגה" את האכסניה הכללית לאיחוד הערבי בטווח ממושך. בינתיים הוצע איחודן של שתי מדינות בלבד במסגרת פדרטיבית מלאה (עיראק וסוריה, או עיראק וירדן). הכוונה הייתה לאזן את יחסי הכוחות בין מדינות ערב ולהפוך את עיראק לכוח המרכזי ביניהן, ג'מאלי ניסה ללחוץ תחילה על ירדן להתאחד עם עיראק באמתלת הסכנה הישראלית; ב) תכניתו של נאט'ם אל-קודסי, ראש ממשלת סוריה, שהוגשה למועצת "הליגה" בינואר 1951. תכנית זו הציבה שלוש ברירות: האחת, הקמת ארצות ערב המאוחדות, הינו פדרציה במתכונתן של ארה"ב. השנייה, פדרציה מצומצמת יותר שלא תכלול את כל ארצות ערב. השלישית, קונפדרציה רופפת ומקיפה. הברירה הראשונה הוצעה כמועדפת ביותר.
מטרתו של אל-קודסי הייתה להגיע בסופו של דבר לאיחוד בין-ערבי במדיניות חוץ וביטחון וכן בתחומים הכלכליים. תכניתו כללה שלבים מספר עד לאיחוד הסופי, בהתחשב בנתוניהן השונים של מדינות ערב. הצעתו של אל-קודסי השתלבה, למעשה, עם תכניותיו של נורי אס-סעיד וזכתה ליחס חיובי מצדו של זה האחרון. אולם באוגוסט 1952 נחלשו הקשרים שבין סוריה ועיראק והפעילות למען האיחוד המוצע רפתה בהדרגה; ג) בפברואר 1951 התפרסמה במצרים תכניתו של עבדאללה את-תל, מי שהיה מפקדו של "הליגה הערבית" בירושלים וברח להלן מירדן למצרים, את-תל הציע את הקמתם של ארבעה גושים ערביים: האחד – מצרים, סודן ולוב תחת הכתר המצרי. השני – סעודיה ותימן תחת הכתר הסעודי. השלישי – עיראק, ירדן וכוויית תחת הכתר ההאשמי, והרביעי – סוריה, לבנון וא"י (תוך הבטחת אוטונומיה ללבנון). המטרה הסופית הייתה לאחד את ארבעת הגושים בתחומי מדיניות החוץ והביטחון, החוקה, הכספים והמכסים; ד) תכניתו של עסקן הפליטים הפלסטיני מוסא על-עלמי, שהובאה בספרו "לקח פלסטין", תכנית זו מציעה הקמתה של קונפדרציה עברית, תוך השארת המשטרים והממשלות הערביות על כנם; ה) תכנית אנטי-האשמית, מיסודו של העסקן הפלסטיני תקי אד-דין אנ-נבהאנו, שהיוותה וריאציה על תכניתו של עבדאללה את-תל, וכללה 6 גושים ערביים, ובכללם הגוש הצפון-אפריקאי; ו) תכניתו של הרודן הסורי אדיב אש-שישכּלי, שפורסמה בקיץ 1952, במגמה להקים "תנועת שחרור ערבית" מהאוקיינוס האטלנטי ועד למפרץ הפרסי ומהרי התורוס בתורכיה ועד לים ערב ולאוקיינוס ההודי. תכנית איחוד זו חרגה בהרבה מכל התכניות שהוצעו עד כה, שכן מימדיה הנרחבים כללו גם את צפון-אפריקה ומזרחה (כולל אתיופיה). ביוני 1953 הגביל עצמו אש-שישכּלי למימדים צנועים יותר של "סוריה רבתי" בהנהגת דמשק. תכנית זו הושפעה, ללא ספק, מהתנועה הפאן-סורית של אנטון סעאדה, שאש-שישכלי עצמו נהה אחריו בשעתו.

II מאבק המעצמות במזרח התיכון אחר מלחמת העולם השנייה

בריטניה
לאחר מלחמת העולם השנייה עמד עדיין המרחב המזרח-תיכוני בסימון השפעתה המכרעת של בריטניה. אולם ההשפעה הבריטית על המרחב הגיעה לשיא עוצמתה, במיוחד בשטחי הצבא והכלכלה, בשנת 1918. עלייתן של ארה"ב וברית-המועצות כשתי המעצמות העולמיות העיקריות הורידה בהדרגה את בריטניה ממעמד של מעצמה עולמית לדרגת מעצמה "מסוג ב'", וסימנה את התחלת התהליך של התפרקות האימפריה הבריטית. השפעותיו של תהליך זה לא פסחו על המזרח-התיכון, וערערו בהדרגה את מעמד הבכורה הבריטי במרחב.
עד למלחמת העולם השנייה ניהלה בריטניה בהצלחה את מאבקה עם רוסיה והצליחה למנוע אחיזה רוסית במיצרים התורכיים ובשדות הנפט של המפרץ הפרסי. בשתי מלחמות העולם הצליחה בריטניה לסכּל את מזימות החדירה של גרמניה למרחב. יחסי המסחר הבריטי עם המרחב המזרח-תיכוני היו בעלי חשיבות כלכלית עליונה לשני הצדדים. תעלת סואץ הפכה לאבן פינה במערך הביטחוני והכלכלי של בריטניה בעולם. מצרים, עיראק, א"י ועבר-הירדן הוכללו בגוש השטרלינג וחלקם של הבריטים בשדות הנפט של המרחב היה הראשון במעלה. גם לאחר מלחמת העולם השנייה הופיעה עדיין בריטניה כגורם הצבאי הראשי במזרח-התיכון. למרות סיומו של השלטון הבריטי על עבר-הירדן (1946) וא"י (1948), המשיכה עדיין בריטניה לקיים את אחיזתה האסטרטגית על המזרח-התיכון באמצעות סדרה של חוזים עם עיראק, מצרים וירדן ושליטה על בסיסים צבאיים בגיברלטר, מלטה, קפריסין, לוב, תעלת-סואץ ועדן. חוזים צבאיים קשרוהָ עם נסיכויות המפרץ הפרסי ומעמד הבכורה שלה הובטח בירדן ובערב-הסעודית ערב קיום קשרים צבאיים אתן, הן באמצעות פיקוח על "הלגיון הערבי" והדרכתו, והן באמצעות התבססותן של משלחות צבאיות בערב הסעודית ובנסיכויות חצ"א ערב.
אולם בשנים 1946-7 הסתמן שידוד מערכות בהערכה האסטרטגית-מדינית הבריטית במזרח-התיכון. תמורה איטית זו חלה עקב היחלשותה הכללית של בריטניה כתוצאה מנזקי שתי מלחמות-העולם, ובמיוחד עקב הלקחים המדיניים והצבאיים שנלמדו כתוצאה ממלחמת העולם השנייה, נוכח התחשלותה של התנועה הלאומית הערבית, בראש ובראשונה במצרים ובעיראק. לקח המלחמה העולמית השנייה הצביע על פגיעותם היתרה של תעלת סואץ והנתיבים הימיים בים-התיכון. כתוצאה מכך, נאלצה בריטניה עוד במרוצת המלחמה להפנות חלק ניכּר מקווי האספקה הצבאיים והמסחריים מאגן הים-התיכון לאוקיינוסים שמסביב לאפריקה הדרומית. לחצן הגובר והולך של התנועות הלאומיות במצרים ובעיראק חיזק את התודעה הבריטית, כי אחזקתם של בסיסים צבאיים במדינות עקב אינה שווה את הנזק המדיני הנגרם לבריטניה המוקעת כמעצמה אימפריאליסטית מובהקת. לפיכך, נשקלו תכניות חדשות שעיקרן היה – העתקת הבסיסים הצבאיים הבריטיים לאפריקה המזרחית. יש לציין, כי בשנת 1947 קיבלה הודו את עצמאותה וכתוצאה מכך נתחזקו החוגים הצבאיים הבריטיים בהשקפתם אודות ירידת חשיבותה היחסית של תעלת סואץ. עד שנת 1948 השתקפה הערכת מצב חדשה זו במדיניות החוץ הבריטית כלפי מצרים ועיראק ובנכונותה של בריטניה לעיין מחדש בסעיפים הצבאיים של חוזיה עם מדינות אלה. אולם במרוצת שנת 1948 החל האימפריאליזם הסובייטי לתת את אותותיו במזרח-התיכון, והערכת המצב הבריטית חזרה להקדמתה, היינו הבריטים סירבו לפנות את בסיסיהם באזור על מנת למנוע את קידום התנופה הסובייטית המחודשת. חיש מהרה נוכחו הבריטים, כי אין לאל ידם לבלום את ההתפשטות הסובייטית. מלחמת האזרחים ביוון והתחדשות הלחץ הרוסי על תורכיה אילצו את הבריטים לפנות לסיוע מדיני אמריקאי. כתוצאה מכך הוכשרה הקרקע לחדירתן של ארה"ב למרחב ולהפיכתה ההדרגתית של בריטניה מגורם צבאי-מדיני ראשון במעלה לגורם משני בחשיבותו, הנגרר אחר המדיניות האמריקאית. היגררותה של בריטניה אחר ארה"ב במדיניותן המזרח-תיכונית הופכת, אפוא, למאפיין בעל דפוסים מדיניים רבועים. את פרשת הפלישה לסואץ בשנת 1956 יש לראות כאפיזודה יוצאת-דופן במדיניות הבריטית. ואכן, כישלונה של פלישה זו היה מלווה בהשתלבות בריטית מעמיקה ביותר במדיניות האמריקאית במרחב.
המדיניות במזרח-התיכון התאפיינה, כללית, בגישה ריאליסטית-מציאותית, שנטתה להשלים עם העובדות המוגמרות בתוככי מדינות ערב. הישגיהם הממשיים של הבריטים בקידום עמי האזור היו, בסך הכל, דלים למדי, שכן המדיניות הבריטית הרשמית העדיפה להישען על החוגים השליטים ולנער חוצנה מכל תמיכה ביסודות מהפכניים-חברתיים ובגורמים ששאפו לקידום חברתי-כלכלי. ביסוס המדיניות על ה"סטאטוס-קוו" המדיני והחברתי-פנימי הביא, בסופו של דבר, לזיהוייה של בריטניה עם היסודות הריאקציוניים במזרח-הערבי. המאבק הבריטי הממושך עם תנועות השחרור הלאומיות, ובמיוחד עם התנועה המצרית, גרם להצטברות משקעי שנאה עזה, שניזונה, בין השאר, מהתעמולה הסובייטית והפכה את בריטניה לסמל האימפריאליזם המדכּא והמנצל בעיני ההמונים הערביים. למרות שאֵיבה זו הינה מוצדקת, לפחות בחלקה, הרי שקשה להתעלם משלושת ההישגים העיקריים של בריטניה במזרח התיכון, והם 1) הקניית ביטחון פנימי וחיצוני; 2) מתן בסיס למשק הכספים המקומי; 3) סלילת נתיבי תעבורה טובים. גם הישגים אלה לא הושגו אלא מתוך שיקולֵי אינטרסים בריטיים כוללים. מעמדה של בריטניה טרם התרופף בחלקים הנחשלים ביותר של המזרח-התיכון, הינו בנסיכויות של חצ"א ערב. עובדה זו לכשעצמה מלמדת על איכותו של השלטון הבריטי במרחב.
התרופפות מעמדה של בריטניה במזרח-התיכון נובעת, כאמור, מגורמים כלל-עולמיים ומגורמים הקשורים לבריטניה עצמה. אולם אין למעט בחשיבותם של גורמים המשתייכים למזרח-התיכון עצמו, שתרמו רבות להידרדרות זו. חלק בלתי מבוטל להתערערות המעמד הבריטי במרחב ולהיחלשותו – יש ליחס למדיניות הבריטית עצמה, שלקתה בגמישות רב-פרצופית בכל הנוגע ליחסיה עם ארצות ערב. זוהי, למעשה, תופעה מוכּרת לחוקרי ההיסטוריה הבריטית, המבחינים בין עקרונות המדיניות הבריטית באירופה, באמריקה, באפריקה ובאסיה. השתלטותה של בריטניה על המזרח-התיכון בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה לא באה אלא כתוצאה מנקיטת מדיניות של "הפרד ומשול" בין הערבים לבין עצמם ובין הערבים לבין מיעוטים אחרים במרחב, כגון היהודים והכורדים. התמיכה הבריטית הסימולטנית באבן-סעוד ובהאשמים, בכורדים ובעיראקים, בערביי א"י וביהודיה, בצרפתים ובערבים הייתה בבחינת תפיסת המרובה. המגמה להשביע את רצון כל הצדדים המסוכסכים באמצעות פשרות זמניות והבלטת המעמד הבריטי חייבת הייתה, בהכרח, לפשוט את הרגל ולזכּות את הבריטים באיבת כל הצדדים. התכניות הבריטיות שנועדו להגן על המזרח-התיכון ולהבטיח את מעמד הבכורה הבריטי התנפצו על חומת התסיסה הלאומית הערבית, שטופחה בעקיפין על ידי האמריקאים ובמישרין על ידי הסובייטים. מכל בעלות הברית במזרח-התיכון שרדו כיום לבריטניה רק ירדן ונסיכויות המפרץ הפרסי. מעמדן של מדינות אלה רעוע ובלתי-יציב. האכזבה הכללית שהשתררה בבריטניה נוכח התפוררות אחיזתה במזרח-התיכון הביאה, כאמור, לבחינה מחודשת של המדיניות הבריטית ולהליכה בתלם המדיניות האמריקאית.

ארה"ב
פעילותן של ארה"ב במרחב המזרח-תיכוני ניתנת לחלוקה תלת-שלבית: א) עד שנת 1941; ב) בתקופת מלחמת העולם השנייה, בין השנים 1941-5; ג) משנת 1945 ואילך. בשלב הראשון התרכזו ארה"ב בהחדרת השפעה חברתית ודתית, שהתבטאה בעיקר בייזום מכללות, מדרשות ומוסדות דת פרוטסטנטיים. אולם גם בתקופה זו, בין השנים 1918–1919, ננקטו מספר פעולות מדיניות, החשובה שבהם הייתה הצהרת "14-הנקודות" של ווילסון, אשר משמעותה הייתה כלל-עולמית, אולם "נקודה 12" שצידדה בזכות ההגדרה העצמית הלאומית הייתה בתחילה גם על ארצות היְרֵשָה של האימפריה העות'מאנית, הדי "הנקודה ה-12" השפיעו לא פחות מהמפכה החברתית והכלכלית שהתחוללה בעת ובעונה אחת בברית-המועצות. במישור הדיפלומטי פעל הנשיא ווילסון בשגרו שתי ועדות חקירה למזרח-התיכון לשם בדיקת מאווייהם הלאומיים של תושבי המרחב. הכוונה, לוועדת קינג-קריין שפעלה בסוריה ובא"י ולוועדת הַרְבּורד שביקרה בארמניה. אולם בוועידות השלום שנערכו בפריס נבלמה ההשפעה האמריקאית על ידי בריטניה וצרפת, שראו את המזרח-התיכון כנחלתן הפרטית ומיאנו להשלים עם סעיף ההגדרה העצמית לעמי האזור. כתוצאה מכך נולדה הפשרה המפורסמת של מתן המנדטים למעצמות המערב, שלא היה בהם אלא הסוואה להמשך פעילותן האימפריאליסטית של מעצמות אלה. מותו של ווילסון ואי-כניסתן של ארה"ב לחבר-הלאומים סתמו את הגולל על המאמצים הדיפלומטיים האמריקאיים במרחב.
גילוי הנפט והתרחבות המעגלים הכלכליים-מסחריים של ארה"ב חידשו את ההתעניינות האמריקאית במזרח-התיכון. בתחום מדיניות הנפט לחצו האמריקאים על שמירת עקרון "הדלת-הפתוחה" לגבי האזורים שהועברו לבריטניה בחזקת מנדטים. בשנת 1924 סחטו האמריקאים מהבריטים הסכם, שלפיו ניתנו להם תנאי זיכיון שווים בא"י. התנגשות האינטרסים בין האמריקאים והבריטים חלה בפרשת גורלה של "חברת הנפט התורכית" (T.P.C.), שהפכה אחר מלחמת העולם הראשונה ל"חברת הנפט העיראקית" (I.P.C.). התנגשות זו נוצרה מלכתחילה בשנת 1913, לאחר שהזיכיון שניתן לאדמירל האמריקאי צ'סטר על ידי השלטונות העות'מאניים בוטל עקב הקמת "חברת הנפט התורכית" בבעלות בריטית-גרמנית. בשנת 1923 קיבלו אנשי העסקים האמריקאים שהתרכזו סביב צ'סטר זיכיון חדש שכלל את מחוז מוסול. זיכיון זה, שניתן על ידי תורכיה הרפובליקנית זמן מה לפני ועידת לוזאן, העמיד משני עברי המתרס את בריטניה, שתבעה את סיפוח מוסול לתחום המנדט העיראקי, ואת קבוצת צ'סטר. אולם עוד בשנת 1922 הגיעו הבריטים לכלל הסכם עם חברת "סטנדרד מניו-ג'רסי" בדבר הענקת 25% מהנפל של עיראק לחברה האמריקאית. לאחר סיפוח מחוז מוסול לעיראק (ב-1925) בוטל סופית הזיכיון שהוענק לקבוצת צ'סטר. הממשלה האמריקאית ראתה בעין יפה את ההסכם הבריטי עם חברת ניו-ג'רסי, בבחינת הגשמת עקרון "הדלת הפתוחה". מתן הצהרת בַּלפור בשנת 1917 זכתה לתמיכתו של ווילסון והאמריקאים. כל זמן ומדיניותה של ממשלת בריטניה בא"י לא התנגשה גלויות בהבטחותיה לציונים לא הסתבכו האמריקאים, במיוחד, בבעיית א"י. יש לזכור, כי מרכזה של ההנהלה הציונית פעל בבריטניה ולאמריקאים לא היו התחייבויות מדיניות מפורשות כלפי התנועה הציונית.
בשלב השני, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה (1941-5), התעצמה ההשפעה האמריקאית במזרח-התיכון מחמת צרכיה האסטרטגיים של המלחמה. יחידות אמריקאיות הופיעו באיראן לשם הכוונת האספקה והציוד לרוסיה. יחידות אחרות חנו במצרים ובא"י ועסקו בתפקידי חימוש ואספקה. בסיסים אוויריים אמריקאיים נבנו בקצב גובר והולך מצפון-אפריקה במערב ועד להודו ובורמה במזרח. ארה"ב כללה בתחום מדיניות ה"החכּר והשאל" את רוב ארצות האזור, והגישו סיוע לבריטים באמצעות "המרכז לאספקה במזרח-התיכון": מומחי נפט אמריקאים ויועצים כלכליים ומדיניים החלו להציף את המזרח-התיכון בהמוניהם. אישים כוונדל ווליקי (Wilkie), נציגו האישי של נשיא ארה"ב וא' הרימאן (Harriman) פקדו את האזור. גם הנשיא רוזוולט בכבודו ובעצמו שהה באזור הסואץ, לאחר חזרתו מוועידת יאלטה, לשם החלפת דעות עם אבן-סעוד. ארה"ב נקטה להלן בעמדת תמיכה במאבקן של סוריה ולבנון לשחרורן המלא. לאחר מלחמת העולם השנייה החלו ארה"ב למלא בהדרגה את "החלל-הריק" שנוצר במרחב עם נטישת בריטניה את עמדותיה. תוך מספר שנים נוצרה בתוך המזרח-התיכון ומחוצה לו תשלובת של גורמים שזירזה את תהליך נסיגתם של הבריטים מנשיאה באחריות למזרח-התיכון. האמריקאים חדרו למרחב כמעט בכל התחומים. פעילותם המדינית והכלכלית קלחה בשלושה אפיקים מקבילים: קידום פני ההתפשטות הסובייטית, הרחבת האינטרסים האמריקאיים בתחומי הנפט והכלכלה ונקיטת עמדה בסכסוך הארצישראלי, ולהן – במחלוקת בין ישראל ומדינות ערב.

קווים אופייניים לפעילות ארה"ב במזרח התיכון
ככל שגבר העניין האמריקאי במזרח-התיכון, כן התעצמה והלכה חדירתן הכלכלית והמדינית של ארה"ב למדינות האזור, דחיקתה ההדרגתית של בריטניה מהמרחב בתחום המדיני-צבאי ובתחום הכלכלי הייתה מלווה, בשלביה הראשונים, במתיחות סמוייה בין שתי המעצמות האנגלו-סכסיות. אולם לאחר שהבריטים קיבלו על עצמם את דין ירידתם, נמוגה מתיחות זו ופינתה דרכה לשיתוף פעולה הדוק, כשהבריטים ממלאים את תפקיד השותף הזוטר. חדירתו של האימפריאליזם האמריקאי למזרח-התיכון החל ברכישת זיכיונות כלכליים, בהשקעות הון ובניצול משאביהן הטבעיים של מדינות האזור. בעקבות ההון והחדירה הכלכלית באה החדירה המדינית והצבאית, שהעמיקה והלכה כהיענות לעם הסובייטי. כנגד היוזמה הכלכלית העדיפה והתנופה המסחרית רבת-העוצמה של ארה"ב אין באפשרותן של בריטניה, ואף לא של ברית-המועצות, לעמוד. ההשפעה הכלכלית האמריקאית העמיקה שורשים בממלכת ערב הסעודית והתעצמה לאחר הנחת צינור הנפט הטראנס-ערבי (TAPLINE) מד'הראן שבסעודיה ועד לצידון שבלבנון (1949). באזור ד'הראן נבנה הבסיס האווירי האמריקאי הגדול ביותר במזרח-התיכון, שהווה את אבן-הפינה למערך האסטרטגי האמריקאי במרחב. חברות הנפט האמריקאיות, שהשתלטו על סעודיה, הרחיבו את מעגלי השפעותיהן וכללו בתחומי זיכיונותיהן את איי בחריין וחלק ניכר מכּוויית. יש לזכור, כי ב"חברת הנפט העיראקית" (I.P.C.) היה לחברות האמריקאיות חלק נכבד מאחוזי הנפט עוד מהתקופה שלאחר המלחמה העולמית הראשונה. זיכיונות נפט אמריקאיים אחרים הושגו גם בתימן, בסוריה ובלוב.
האמריקאים יכלו להציע פיתיונות כספיים נרחבים לכל מדינות המרחב. במאי 1951 נחתם הסכם בדבר עזרה טכנית וכלכלית ללבנון. למצרים הוצע אשראי אמריקאי, שהיה שקול כנגד כל יתרות השטרלינג המצריות שהוקפאו בלונדון, היינו למעלה מ-300 מיליון ליש"ט. אפילו המלך עבדאללה, אותו גרור בריטי מובהק, פנה בשלהי שנות ה-40 במישרין לארה"ב בבקשת הלוואה.
הפעילות הדיפלומטית האמריקאית התאפיינה בצביון סדיר החל משנת 1949, שממנה ואילך קוימו כנסים של הדיפלומטים האמריקאיים במרחב מידי שנה בשנה לשם הערכת המצב ותכנון קווי הפעולה המדינית. כנסים אלה קוימו בבירותיהן השונות של מדינות האזור. בבעיית ארץ-ישראל ניכרו הבדלי גישה בין מדיניות משרד החוץ האמריקאית לבין השקפותיו של הנשיא טרומאן. בתקופות נשיאותו של אייזנהאור נקטה ארה"ב במדיניות אחידה, שהתבטאה במגמתו של שר החוץ פוסטר-דאלס לצרף את מדינות המרחב לבריתות ההגנה המערביות ולהסתייג במפורש מגילויי הנויטראליזם. רק לאחר בחירתו של קנדי לנשיא ארה"ב חל שינוי עקרוני בתפיסה המדינית האסטרטגית של האמריקאים והוחלט על עידוד המגמה הנויטראליסטית תוך מתן מענקים כספיים ותמיכה כלכלית, כדי לצמצם את מימדי ההשפעה הסובייטית באזור. עם זאת לא הירפו האמריקאים מתמיכתם הכלכלית והצבאית בסעודיה, באיראן, בתורכיה, בלוב ובמידה מסוימת גם בלבנון.
בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה ניסו האמריקאים לבסס את עמדותיהם בחצ"א ערב ובמצרים מחד גיסא, ובתורכיה ובאיראן מאידך גיסא, על מנת להיאחז בלבנט ולגשר בין עמדותיהם במרחב.
היעדים המדיניים העיקריים של האמריקאיים במזרח-התיכון, מסוף שנות ה-50 ומתחילת שנות ה-60, היו כדלקמן:
א) צמצום השפעתה של ברית-המועצות ובלימתה. החל משנות ה-60 אמורים הדברים, במידה מסוימת, גם בסין העממית; ב) חיזוק היציבות המדינית של המרחב באמצעות קידום הפיתוח הכלכלי ומתן סיוע לאי אלו תיקונים חברתיים פנימיים. במטרה זו רואים האמריקאים, כמובן, לנגד עיניהם את טובתם הם, מתוך ההנחה שזירוז תהליכים אלה יקדם את פני ההשפעה הקומוניסטית ויבלמנה; ג) מציאת הסדרים בסכסוכים הפנים-מרחביים, כגון מחלוקת ישראל-ערב, סכסוך קפריסין, המלחמה בתימן וכד'. במידה ואין אפשרות מיידית למציאת הסדר או פתרון של קבע, מעדיפים האמריקאיים לקיים את ה"סטאטוס-קוו" עד להתבהרות המצב, או לפחות לאתר את הסכסוכים בתחום האזור ולמנוע התערבות סובייטית. האמריקאים משוכנעים, למשל, כי התקדמות בתחום יחסי ישראל-ערב מותנית במידה רבה בהשגת היעדים הקודמים. אין ספק, כי חדירתה של "המלחמה הקרה" למזרח-התיכון אינה מסייעת לקידום הפתרון במחלוקת הישראלית-ערבית. לעומת זאת קיימים סיכויים סבירים להפוגה במתיחות הפנימית כל אימת וחלה הפוגה במחלוקת הבין-גושית העולמי; ד) אבטחת האינטרסים הכלכליים, ובמיוחד אינטרסי הנפט, של האמריקאים במרחב. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם הראשונה היה יעד זה בבחינת משימה ראשית של ארה"ב. התנגדותו של שר הביטחון האמריקאי, ג'והן פורסטל, להקמת מדינת ישראל בשנת 1948 נבעה מחששותיו שההתלקחות הערבית הצפויה נגד ישראל תסכן את מקורות הנפט החיוניים לאמריקאים. אולם גישה זו לא עמדה במבחן המציאות, שכן כישלון המבצע האנגלו-צרפתי בסואץ (1956) מחד גיסא, וגילויים עתירי נפט בלוב ובסהרה מאידך גיסא, בד בבד עם עליית עתודות הנפט המוכחות בארה"ב עצמן – מיעטו את חשיבותו של יעד זה בסולם העדיפויות האמריקאי בכלל והמערב-אירופי בפרט. עם זאת תופסים עדיין האינטרסים של הנפט מקום נכבד בשיקולי המדיניות האמריקאית במרחב; ה) אבטחת חופש המעבר בנתיבים האסטרטגיים של המזרח-התיכון והים-התיכון (כולל המיצרים התורכיים). יעד זה הינו בבחינת ירושה בריטית והינו פועל יוצא של המאבק הבין-גושי. מאז הלאמתה של תעלת סואץ קיבלה משימה זו משמעות נוספת, פנימית-אזורית.
החתירה להשגתם של יעדים אלה נעשית באמצעים מגוונים ביותר, הן במישור המדיני-צבאי והן במישור הכלכלי והחברתי. מקרב צעדים מגוונים אלה יש להצביע על האמצעים הבאים: אבטחת הנוכחות האמריקאית בכל אחת ואחת ממדינות המזרח-התיכון. נוכחות זו מתבטאת בקשירת יחסים בדרגות שונות של העדפה ובתחומים שונים, החל מקשרים דיפלומטיים גרידא והכנת סגל אמריקאי של מומחים לבעיות האזור וכלה בבריתות צבאיות והסכמים כלכליים. במסגרת הסכסוכים הפורצים לסירוגין בתחומי המזרח-התיכון מתבלטת המגמה היסודית לנקוט עמדה ניטראלית ולהתרחק ככל האפשר מהתערבות גלויה בסכסוכים המדיניים בין ארצות אזור. האמריקאים מכריזים השכם והערב על תמיכתם בתנועות הלאומיות של עמי האזור ובמגמת שחרורן מתלות מדינית. עם זאת הם נוקטים בשיטת "האימפריאליזם הכלכלי", שירש את מקומו של "האימפריאליזם הטריטוריאלי" הישן, הינו מעניקים סיוע כלכלי לא רק למדינות המגלות יחס פרו-מערבי מובהק, אלא גם למדינות הנויטראליסטיות. מגמת הסיוע למדינות הבלתי-מזדהות באזור הפכה, כאמור, לעיקרון מדיני מוצק בימי נשיאותם של קנדי וג'והנסון. הסיוע הכלכלי והטכני מהווה, אפוא, אמצעי מרכזי נוסף של ארה"ב במרחב. לאחר כל התהפוכות במדיניותן של ארה"ב כלפי מצרים התגבשה ההשקפה האמריקאית בשנות ה-60, כי עודפי המזון המוענקים למצרים, לא רק שהם מצילים את מצרים מתמוטה כלכלית-חברתית, אלא שהם יוצרים גם מנופים להשפעה מדינית. נכונותה של הנחה זו נתונה במחלוקת וקשה עדיין להעריכה בשנות ה-60.
מכל מקום, החל מראשית שנת 1959 חידשו ארה"ב את הסיוע הכלכלי והטכני למצרים, ובשנת 1962 השיגה אמריקה למצרים תמיכה כספית ניכרת ממוסדות בינלאומיים, כקרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. הנחה נוספת המלווה את התמיכה האמריקאית במצרים מתבססת על הערכת יציבותו של המשטר במצרים וראיית עבד אנ-נאצר כגורם יציב וממתן באזור.
אפשר, אמנם, להסכים להערכה זו של יציבות המשטר במצרים מאז שנת 1952, אולם יש לחלוק על ההשקפה בדבר השפעתו הממתנת והמייצבת של עבד אנ-נאצר במרחב. למרות היוזמה האמריקאית במתן סיוע כספי וכלכלי למצרים, שתכליתה המדינית הייתה לעזור למִצְרִים להיחלץ מתלותם הכלכלית הבלעדית בברית-המועצות, לא זכו עד כה מאמציהן של ארה"ב להישגים ממשיים, כגון שינוי מדיניותה של מצרים בתימן¹ והוצאת הצבא המצרי. כן לא חל כל שינוי במדיניות ההשמדה המוצהרת של נאצר לגבי ישראל, או בהשקפותיו כלפי הבסיסים האמריקאיים בלוב ובסעודיה. התערבותו של נאצר בסכסוך קפריסין הייתה, ללא ספק, למרות רוחה של אמריקה ולא הקלה על מציאת פתרון לסכסוך הבין-עדתי בא"י. אמצעי נוסף לביצוע משימותיהן של ארה"ב במרחב היינו האו"ם על מוסדותיו השונים. האמריקאים מממנים כ-70% מכלל תקציבי סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים הערביים. הנחתם היסודית היא, כי המימון הכספים נושא עמו רווח מדיני בלתי-מבוטל, נוסף לאספקט ההומאני. ארה"ב תמכה ומימנה את הקמת כוח החירום הבינלאומי ברצועת עזה ובסיני, והן עודדה את שיגור כוח האו"ם לקפריסין המשוסעת ומשלוח משקיפי האו"ם לתימן. האמריקאים הצטיינו בתמיכתם העקבית והתקיפה בהגברת סמכויותיו של מנגנון שביתת-הנשק בגבולות ישראל ומדינות ערב. הם סָמכו ידיהם על החלטות האו"ם וועדות שביתת-הנשק, לא רק מפאת האוריינטציה האמריקאית הכללית, אלא גם מחמת המבוכה המדינית השוררת תכופות במדיניות החוץ האמריקאית עם פרוץ סכסוך מקומי בין שתי מדינות באזור, שהרי השיקול האמריקאי היסודי מצווה על אי-נקיטת עמדה בסכסוך מדיני שבין עמי המרחב. ההסתמכות על גוף נויטראלי מכובד ומוכר כאו"ם פותר את האמריקאים מהזדהות עם אחד הצדדים המעורבים בתקרית או בסכסוך. כל הכתוב לעיל כוחו היה יפה בענייני ישראל-ערב, כבמלחמת האזרחים בתימן, כבמאבק הבין-עדתי בקפריסין.

ברית-המועצות
במשך כ-150 שנה היוותה רוסיה יריבה רצינית ושקולה לבריטניה באסיה בכלל ובמזרח-התיכון בפרט. מערך זה לא השתנה בהרבה מאז המהפכה הבולשביקית. אולם מאז תום מלחמת העולם הראשונה הפעילה ברית-המועצות את נשקה האידיאולוגי רב-העוצמה במאבק על המזרח-התיכון, ואילו בשלהי מלחמת העולם השנייה חידשה ברית-המועצות את מאבקה באזור מתוך עמדת כוח צבאית וכלכלית שלא הייתה לה עד כה לעוצמה ולהשפעה. בין שתי מלחמות עולם ניטש המאבק המדיני בין רוסיה לבריטניה, כשהבריטים חולשים על המרחב רובו ככולו, ואילו הסובייטים מידפקים על אגפיו הצפוניים. כיוון שכך, חתרה ברית-המועצות להיפוך היוצרות, או , לפחות, לקניית דריסת רגל בתוככי המרחב. רק בשלהי שנת 1955 הצליחה ברית-המועצות במשימתה זו, עם חתימת עסקת הנשק הראשונה עם מצרים.
במאבקה לרכישת השפעה במזרח-התיכון משלבת ברית-המועצות אמצעים דיפלומטיים, צבאיים, כלכליים ואידיאולוגיים, בהתאם לצרכי השעה.. בקונגרס עמי המזרח, שהתקיים בבאקו בשנת 1920, הפעילו הסובייטים לראשונה את נשקם האידיאולוגי והטביעו את סיסמתם לשחרור העמים המדוכאים באזור מכבלי האימפריאליזם. סיסמה זו הפכה ללחם חוק לתעמולה הסובייטית והושאלה על ידי עמי האזור ומנהיגיהם. זיהוי האימפריאליזם המערבי עם הריאקציה המקומית קיבל משמעות מדינית וחברתית, שליחה לא נס עד היום הזה. הקונגרס השישי של הקומינטרן שהתקיים בשנת 1928 הציב יעדי ביניים למשימותיה של ברית-המועצות ועיצב את הטקטיקה להשגת משימות אלה. התעמולה האנטי-מערבית לא פסקה מעולם, אף לא בתקופת התמיכה הסובייטית בחזית-העממית באמצע שנות ה-30, ודאי וודאי שלא בתקופת הברית עם מעצמות המערב בתקופת מלחמת העולם השנייה.
המאמץ המדיני הסובייטי התרכז בשני מישורים נפרדים: א) טיפוח יחסי ידידות עם הממשלות של עמי האזור, תהיינה השקפותיהן החברתיות-כלכליות אשר תהיינה; ב) עידוד כוחות חברתיים ולאומיים מהפכניים בתוככי המזרח-התיכון, בין שהמדובר בכורדים, בארמנים (ובשלב מסוים גם בציונים), בין שהמדובר במשטרים מהפכניים אנטי-מערביים כדוגמת מצרים, עיראק וסוריה, ובין שהמדובר ברבדים חברתיים עממיים האוהדים את המשטר הסובייטי (והאידיאולוגיה שלו. הניסיון ההיסטורי מלמד, כי במאבק פנימי בין מפלגה קומוניסטית מקומית לבין שלטון מהפכני, או לפחות אנטי-מערבי, נוטה ברית-המועצות להקריב את האינטרסים המידיים של תומכיה המקומיים לטובת השיקולים המדיניים הכלל-עולמיים של הסובייטים, על רקע זה ניתן להסביר את תמיכתה העקבית של רוסיה במשטרו של עבד אנ-נאצר למרות מעצרם של הקומוניסטים המקומיים והוצאתם אל מחוץ לחוק, שיקולים כלליים אלה הינחו את ברית-המועצות בתמיכתה במשטרה של מפלגת "אל-בעת'" העיראקית ובשלטונו של עראף, גם לאחר הטבח הנורא שנערך בקומוניסטים העיראקיים ובאוהדיהם.
הסיבוב הראשון בפעולותיה המדיניות של ברית-המועצות חל בשנות ה-20 המוקדמות, שעה שהסובייטים שהיו נקיים עד כה מכל רבב אימפריאליסטי, חיפשו את ידידותן של הממשלות השונות באגפו הצפוני של המרחב. בשנת 1921 נחתמו הסכמי ידידות ואחווה בין רוסיה לבין תורכיה הרפובליקאית, איראן ואפגניסטן המלוכניות. עיתוי הסכמים אלה בא בזמנו, כיוון ששלוש המדינות הנזכרות היו שרויות במתיחות ובחיכוכים ביחסיהן עם בריטניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, מבחינה סובייטית, סייעו ההסכמים הללו לברית-המועצות לפרוץ את טבעת הבידוד המדיני שסגרה עליה. מבחינת המדינות באזור – היו בהסכמים אלה משום סיוע מדיני, הן לתורכיה שנלחמה על נפשה נגד היוונים והבריטים שהסתתרו מאחוריהם, והן לאפגניסטן אשר חיפשה בעל-ברית לאחר המלחמה האפגאנית השלישית. אולם במרוצת שנות ה-20 הסתבר לאיראנים, לאפגאנים ולתורכים, כי לא חל כל שינוי מהותי במדיניותה של רוסיה הסובייטית בהשוואה לזו של רוסיה הצארית. באיראן ובאפגניסטן העלו הסובייטים תביעות טריטוריאליות חדשות-נושנות לגבי מחוזותיהן הצפוניים של הממלכות הללו, שהתלוו בהפעלת לחץ כלכלי. הסובייטים לא היססו לגרש בכוח הזרוע את התורכים מבאטום, לכבוש את גילאן הפרסית ב-1920 והלפעיל כוח צבאי בסכסוכי הגבול שלהם עם איראן ואפגניסטן. דיכויין של התנועות הלאומיות בקווקז ובאסיה המרכזית רק המחיש את כוונותיהם האמיתיות של הסובייטים. היחסים הרשמיים בין ברית-המועצות לבין שכנותיה הדרומיות התקררו והלכו במרוצת השנים. אם בין השנים 1926-8 חתמו איראן, תורכיה ואפגניסטן על סדרת חוזי ידידות ואחווה עם ברית-המועצות, הרי שבשנת 1937 פנו מדינות אלו לבקש סעד צבאי הדדי וחתמו על ברית סעד-עבאד ביחד עם עיראק. חוזה סעד-עבאד, שצביונו הכללי ומשימותיו נתונים במחלוקת, לא היווה צעד פרו-סובייטי גם מבחינתם של ההיסטוריונים השוללים את מהותו האנטי-סובייטית המורשת. בפרוס שנות ה-40 הצטמקה לחלוטין השפעתה של ברית-המועצות במרחב עקב חדירתן הכלכלית והתעמולתית של גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית. בעוד שאיראן ואפגניסטן קיימו יחסים ידידותיים עם גרמניה עוד משנת 1939, נקלעה תורכיה בין הפטיש הנאצי לסדן הבריטי. במשך כל תקופת המלחמה לא קוימו יחסים מדיניים של ממש בין ברית המועצות לבין מדינות ערב, שכן המזרח הערבי עמד תחת שלטונן הישיר של בריטניה וצרפת, אשר לא ראו כל צורך להקל על חדירת ההשפעה המהפכנית הסובייטית. הסובייטים הצליחו ליצור יחסים דיפלומטיים בעלי חשיבות משנית במעלה עם ערב-הסעודית (1926) ותימן (1928), ששכנו הרחק מתחומי מעגלי השפעותיהם. פעילותם של הסובייטים הצטמצמה, אפוא, בתמיכה במפלגות הקומוניסטיות דלות-ההשפעה בארצות ערב ובא"י. היחס הסובייטי הרשמי לציונות היה שלילי מעיקרו מאחר והתעמולה הרשמית הציגה את המפעל הציוני ככלי-שרת לאימפריאליזם הבריטי. אמנם בשנים 1947-8 תמכו הסובייטים בישראל מתוך אותה נקודת מוצא של חתירה תחת הבריטים, אולם להלן חודשה האוריינטציה הפרו-ערבית שלהם, שהתחזקה והתעצמה לאחר רכישתם השפעה במצרים, בעיראק ובסוריה. בסיכום, לא הגיעו הסובייטים להישגים ממשיים עד למלחמת העולם השנייה, לא בתורכיה הרפובליקאית, שעברה את כור ההיתוך המהפכני והתגבשה, ואף לא במונרכיות של איראן ואפגניסטן, בעלת החברה הנחשלת והמפגרת.

הרקע הכללי לפעילות הסובייטית במרחב מ-1955 ואילך
שלב חדש ומהפכני בחדירתה של ברית-המועצות למזרח-התיכון חל באמצע שנות ה-50.
כבר בעיצומה של המלחמה העולמית השנייה ניכרו סימנים שבישרו על שינוי במעמדה של ברית-המועצות במרחב. הליכתה של רוסיה מחייל אל חייל בתחום הצבאי, בד בבד עם הפיכתה לבעלת ברית למעצמות המערב הקנו לה דריסת רגל מדינית במזרח-הערבי. בין השנים 1942-3 נפתחו קונסוליות סובייטיות בקהיר, בגדאד, ביירות ודמשק. דיפלומטים, נציגים כלכליים ותרבותיים פקדו את בירות האזור בזרם גובר והולך ויצרו מגעים עם חוגי הצמרת ופעילי המפלגות הקומוניסטיות במדינות השונות. בעקבות פעילויות אלה ועליית יוקרתה הצבאית של ברית-המועצות, עלתה קרנם של מנהיגי המפלגות הקומוניסטיות במזרח-התיכון והעיתונות המקומית עקבה באהדה אחר מבצעי הסובייטים. בעת ובעונה אחת צָצוּ אגודות ידידות ואחווה עם ברית-המועצות. המאמץ הסובייטי העיקרי הופנה כלפי מיעוטים לאומיים ששכנו בסמוך לגבול הסובייטי, בדומה לקבוצות המיעוטים דוברי-התורכית באז'רבייג'אן האיראנית ולכורדים. יצירתן של הרפובליקות הסובייטיות באז'רבייג'אן ובמהבאד-הכורדית בשלהי מלחמת העולם השנייה היוותה את גולת-הכותרת של מדיניות זו. הסובייטים ניצלו גם את הגורם הדתי אצל הארמנים (האורתודוכסים), העבירו את הרועה הרוחני שלהם לארמניה הסובייטית ויצאו לקול-קורא לארמנים לחזור למולדתם בתחומי ברית-המועצות (1946).
הסובייטים לא היססו לעודד את נתיניהם המוסלמיים שעלו לרגל למכה (החל משנת 1941). להלן תמכו הסובייטים בתנועות פאן-אסלאמיות, שגישתן הראקציונית בתחומי החברה לא נעלמה מעיניהם, כגון "האחים המוסלמים" ("פד'איאן אל-אסלאם" באיראן. התמיכה הבלתי-עקבית בתנועות אלה נעשתה מתוך השיקול הכללי של ערעור ה"סטאטוס-קוו" במרחב ויצירת קשיים לבריטים ולאמריקאים. באותה מידה תמכו הרוסים במרד הדתי של הפקיר מאִיפִּי באפגניסטן ובכנסיה האורתודוכסית-היוונית במזרח-הערבי. בשלהי מלחמת העולם השנייה התחזקה במיוחד המפלגה הקומוניסטית הפרסית ("טודה"), וכן המפלגות הקומוניסטיות בסוריה ובמצרים. עד לסוף שנות ה-40 התאפיינה המדיניות הסובייטית בתמיכה באז'רבייג'אן העצמאית (1945), ובהגברת הלחץ על תורכיה לערוך ויתורי גבול ולשנות את הסכם מונטרה (1936). כן לחצו הסובייטים למען שיתופם במשטרי הנאמנות על טריפוליטניה בצפון-אפריקה ואריתריאה במזרחה של היבשת.
בשנת 1947 העניקו הסובייטים את תמיכתם לקומוניסטים היוונים שניסו להפיל את הממשלה בכוח. התמיכה בשמאלנים היוונים הסתיימה, מבחינה מעשית, לאחר התגלעות הקרע בין מוסקבה ובלגרד.

מעצמות המערב והמזרח התיכון עד סוף שנת 1955
מאז תום מלחמת העולם השנייה התייחסו מעצמות המערב, ובראשן ארה"ב, לבעיות המרחב המזרח-תיכוני בהשפעת שיקוליהן האסטרטגיים הכלל-עולמיים, שהוכתבו על ידי התעצמותה של ברית-המועצות והשתלטותה על אירופה המזרחית באמצעות הקמת משטרי "הדמוקרטיות העממיות". התעצמותה של ברית-המועצות באה לכלל ביטוי לא רק בהקמת משטרים גרורים בפולין, גרמניה המזרחית, צ'כוסלובקיה, הונגריה, רומניה, בולגריה ואלבניה, אלא אף בעלייתם של הקומוניסטים לשלטון בסין, אותה תת-יבשת חרבת ידיים, לאחר ניצחונם במלחמת האזרחים בשנת 1949, ובהפיכתה של צפון-קוריאה לרפובליקה עממית. ההתפשטות הקומוניסטית הכלל-עולמית הקיפה גם את וייטנאם הצפונית וטיבט. נוכח האתגר הקומוניסטי הכלל-עולמי הציבו ארה"ב לעצמן את המטרה לבלום את ההתפשטות הקומוניסטית ולהעמיד מול עוצמתו של הגוש הסובייטי את כוחן הצבאי המלוכד של מדינות "העולם החופשי". כתוצאה מכך החלו ארה"ב לארגן את המדינות המקיפות את הגוש הסובייטי במערכות של בריתות הגנה אזוריות, אשר מגמותיהן היו כדלקמן: א) יצירת מאמץ קיבוצי להגברת כושר עמידתן נוכח האפשרות של התקפה מזוינת או חתירה מבפנים, תוך הישענות על סיוע אמריקאי צבאי; ב) ייצוב המשטרים הקיימים, ללא אבחנה באופיים ובמהותם, על ידי סיוע כלכלי ומדיני שיינתן על ידי ארה"ב. מגמה זו נועדה לבלום ניסיונות חתירה קומוניסטיים פנימיים; ג) כינון בסיסים צבאיים אמריקאיים ובריטיים בקרבת הגוש הסובייטי על מנת להפעיל כוח מחץ אווירי בטווח קצר יותר מהטווח של התקפה סובייטית על ארה"ב.
על רקע זה הוקמו הבריתות הבאות: באפריל 1949 נחתמו הסכמי "הארגון הצפון-אטלנטי" (NATO), בהשתתפות ארה"ב, קנדה ו-13 מדינות אירופיות מתוך 20 המדינות שמחוץ לגוש הסובייטי. נעשה ניסיון לשלב את יוגוסלביה במערך האנטי-סובייטי באמצעות "האמנה הבלקנית" (אוגוסט 1954), שנחתמה על ידי יוגוסלביה, יוון ותורכיה. באותה שנה כוננה ברית הגנה קיבוצית לדרום מזרח אסיה בהשתתפות תאילנד, פקיסטן, פיליפינים, אוסטרליה, ניו-זילנד ושלוש מעצמות המערב. נוסף לכך קושרו יפן, דרום-קוריאה ופורמוזה בחוזי ביטחון הדדיים עם ארה"ב. כינונן של נאט"ו וסיאט"ו היה בלתי רצוף מבחינה טריטוריאלית – ללא החוליה התיכונה המחברת את דרום-מזרח אסיה עם תורכיה ויוון, הינו מדינות המזרח-התיכון הצפוניות – תורכיה, עיראק ואיראן – ומדינות ערב, ששימשו עורף למדינות "הנדבך הצפוני".
בכך החלה פרשת חיזורן של מעצמות המערב אחר מדינות המזרח-התיכון. "הצהרת שלוש המעצמות" (מאי 1950), שבאה להבטיח את ה"סטאטוס-קוו" הצבאי בין ישראל ושכנותיה, נתקלה במורת רוח מצד מדינות ערב ובראשון מצרים. דא עקא, שמעצמות המערב לא יכלו לפסוח על הכללת המזרח-התיכון בתחום מערכן הצבאי, הן מחמת הצורך בהשלמת מערכת הבריתות סביב ברית-המועצות, הן בגלל עתודות הנפט הגדולות ביותר בעולם החבויות באדמתו של המרחב (למעלה מ-60%), והן בגלל נתוניו הגאופוליטיים של המרחב המזרח-תיכוני המגשר בין אסיה ואירופה ואפריקה, והמחבר את הים-התיכון עם ים-סוף באמצעות נתיבה החיוני של תעלת סואץ. במרוצת שנת 1951 הוצע למצרים ולתורכיה להשתתף בארגון הגנה מזרחי-תיכוני, בצוותא עם מעצמות המערב ושאר מדינות המרחב. ההצעה הושבה ריקם על ידי מצרים, שהייתה שרויה אותה שנה בעיצומו של המאבק על הסואץ וסיפוח סודן. גם צירופה של איראן הורד מעל הפרק מחמת סכסוך הנפט האנגלו-פרסי. ארה"ב המשיכה לחתור לקראת כינון המערך הצבאי במרחב תוך הפעלת לחץ על מדינות האזור ובנות-בריתה בעת ובעונה אחת. האמריקאים לחצו על הבריטים לוותר לתביעותיהן הלאומיות של מצרים ואיראן ונקטו עמדה אוהדת למאבק של הלאומנים בצפון אפריקה תוך הסתייגות מצרפת. נוסף להצעות השונות בדבר מתן סיוע כלכלי וצבאי למדינות המזרח-התיכון, נמנעו האמריקאים מלנקוט עמדה פרו-ישראלית בסכסוך הערבי-ישראלי.
בפרוס שנת 1953 יושבה המחלוקת הבריטית-מצרית על סודן ובמחצית שנת 1954 נחתם הסכם בריטי-מצרי בדבר פינוי אזור סואץ. למרות חיסול משבר הנפט באיראן וההטבה היחסית שחלה ביחסי בריטניה ומצרים, לא הצליחו ארה"ב לגייס את תמיכת מצרים ומדינות ערב בארגון ההגנה המזרח-תיכוני עד סוף שנת 1954. כתוצאה מכך, החליטו ארה"ב ובריטניה לגשת להקמת "הנדבך הצפוני" במזרח-התיכון, גם בלי צירופן המיידי של מצרים ומדינות ערב. השיקול שהיה מונח ביסודה של מגמה זו הצביע על הצורך לתגבר תחילה את כושר ההתגוננות של המדינות הסמוכות לגבולות ברית-המועצות, ולאחר מכן לצרף את "העורף האסטרטגי" של מדינות ערב. כך, אפוא, הוקמה "ברית בגדאד". בפברואר 1955 התקשרו שתי המדינות שבשולי "הנדבך הצפוני" – תורכיה ופקיסטן – בברית הדדית. היו אלו השלוחות הראשונות של נאט"ו וסיאט"ו, וארה"ב החלה להגיש סיוע צבאי לפקיסטן. חודשיים לאחר מכן רמזה עיראק על נכונותה לקבל סיוע צבאי מארה"ב ולהצטרף למחנה המערבי. שיקוליה של עיראק נבעו, בין השאר, ממאבקה התדיר נגד מצרים על הבכורה במזרח הערבי. בשלהי מרץ הצטרפה בריטניה לברית, ואילו פקיסטן הצטרפה בספטמבר, ואיראן – באוקטובר, לאחר חיסולו של משבר הנפט האנגלו-פרסי באוגוסט 1954.
עם השלמת "מלאכת המרכּבה" של "ברית בגדאד" (או "ברית המרכז") הופנו מאמציהן של מעצמות המערב לעבר מצרים. מאמצים אלה כללו הענקת סיוע כלכלי על ידי ארה"ב וגילויי הבנה לשאיפותיה של מצרים בתחום היחסים הבין-ערביים והסכסוך הישראלי. לעומת זאת, נמנעו מעצמות המערב מלהבטיח למצרים את הסיוע הדרוש להקמת הסכר הגבוה, דרומה לסכר אסוואן, ועכבו את אישור המלווה המצרי מהבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח של האו"ם. כאמצעי-לחץ נוסף על מצרים האטו מעצמות המערב את ביצוע הוכללה בהסכמי שביתת הנשק, לפיה הובטחה אי-הצטרפותן של מדינות אלה לברית צבאית כלשהי. מכאן מערבה גובל הגוש הסובייטי עם בורמה, הודו ואפגניסטן, הנוקטות שלושתן במדינות ניטראלית. לתאילנד ולפקיסטן, הקשורות בבריתות הגנה עם המערב, אין למעשה גבול משותף עם הגוש הסובייטי. לאחר סקירת גבולותיו של הגוש הקומוניסטי באירופה ובמזרח-הרחוק מסתבר, כי ברית-המועצות גילתה יוזמה ופעילות מדינית לגבי כל המדינות הגובלות עמה במישרין או עם בעלות בריתה. נותר, אפוא, קו הגבול המחבר את אפגניסטן במזרח עם יוגוסלביה בבלקאן. בשוליו המערביים של תחום זה שוכנות יוון ותורכיה, שהיו לחברות נאט"ו בשנת 1952. בשוליו המזרחיים של תחום זה משתרעות תורכיה ואיראן. שתי המדינות הללו, בצוותא עם עיראק ופקיסטן השוכנות בעורפן, התקשרו ב"ברית בגדאד" בשיתוף עם בריטניה. מאמציה של ברית-המועצות להניא את איראן מלהצטרף לברית זו עלו בתוהו.
מסתבר, אפוא, שהמזרח התיכון יחד עם גרמניה, פורמוזה, איי החוף הסיניים וקוריאה הוו את תחומי המפגש הישירים בין שני הגושים העולמיים. אך טבעית היא העובדה, שכל אותם תחומים הוו כבר באמצע שנות ה-50 את מוקדי "המלחמה הקרה". מבחינה זו ניתן להבין את יוזמתה המדינית המוגברת של ברית-המועצות בתחומי המזרח-התיכון מתוך ניסיון לקעקע את יסודותיו של "הנדבך הצפוני", תוך נקיטת שני קווי פעולה: א) תמיכה במשטרים הקיימים, כל עוד מגלים הם נטיות ניטראלי סטיות, הן בארצותיהם-הם והן בזירה הבינלאומית;
ב) הפחתת מידת תלונת של מדינות ערב במערב על ידי כינון מערכת נרחבת של יחסי כלכלה ומסחר עמן וסיפוק תביעותיהן בנשק ובתחמושת. ואכן, עסקות הנשק הסובייטיות פתחו לרווחה את שערי המזרח-התיכון לפני ברית-המועצות והפוכהָ לגורם מדיני וכלכלי רב-עוצמה בתוך האזור.

עסקות הנשק הסובייטיות ותוצאותיהן
ב-27 בספטמבר 1955 הודיע לראשונה ג'מאל עבד אנ-נאצר, כי שבוע לפני כן חתמה מצרים על הסכם לאספקת נשק, ציוד ותחמושת עם צ'כוסלובקיה. כפי שנתגלה להלן הייתה זו, למעשה, עסקת נשק בין ברית-המועצות למצרים, שהחלה סדרת עסקות נשק נוספות בין רוסיה לבין מצרים וכן בין רוסיה לבין מדינות ערביות אחרות. למעשה, כבר בפרוס שנת 1955 הפנתה רוסיה את תשומת לבה העיקרית לסוריה, ובמרץ באותה שנה, עם גבור הלחץ התורכי על סוריה לבל תצטרף לברית המצרית-סעודית-סורית שהוצעה על ידי מצרים, באה הצעת עסקת הנשק הרוסית הראשונה לסוריה דווקא, על מנת לסייע לה להדוף תוקפנות תורכית אפשרית. מצבה המעורער של ממשלת סוריה, אשר מנע ממנה מלקבל החלטה סופית בשאלת הברית המצרית המוצעת, גרם לכך שסוריה לא קבע בשעתו עמדה לגבי הצעת הנשק הסובייטית. בחודשי הקיץ של שנת 1955 עבר מרכז הכובד של הפעילות הסובייטית למצרים, והתבטא בשיגור אישים ומשלחות שונות מארצות הגוש הסובייטי לקהיר. נאצר הוזמן לשורת ביקורים ברוסיה, בצ'כוסלובקיה ובהונגריה, והסכמים מסחריים שונים נחתמו בין מצרים לבין רוסיה, סין העממית ומדינות מזרח-אירופיות אחרות. ההסכמים קבעו, כי מצרים תמכור לארצות אלה כותנה ואורז תמורת דלק, פלדה, מכונות ואביזרים אסטרטגיים אחרים. ברית המועצות הציעה למצרים ולשאר מדינות ערב סיוע טכני, תנאי אשראי נוחים ביותר וציוד חקלאי ותעשייתי. כן הציעה ברית-המועצות למצרים סיוע בהקמת הסכר הגבוה באסוואן, והצעה זו זעזעה את מעצמות המערב לא פחות מעסקת הנשק. בשלהי חודש אוגוסט הציעה רוסיה למצרים לסייע בידיה בהקמת תעשייה צבאית כבדה, מפעלי פלדה ואספקת נשק כבד (מטוסים, טנקים, תותחים, צוללות וכד'). לאחר שמצרים נענתה עקרונית להצעת הנשק, הועבר הדיון לפסים של מו"מ מסחרי בין צ'כוסלובקיה ומצרים, ובעקבותיו נחתם ההסכם הידוע של נשק תמורת כותנה ואורז.
הנימוקים המצריים הרשמיים לחתימת עסקת הנשק היו כדלקמן: א) הסתמכות על מקורות המודיעין המצריים, שהתיימרו לגלות עסקת נשק כבד בין ישראל לבין ארה"ב ובריטניה, שעה שתביעות הנשק המצריות מארה"ב לא נענו מחמת תנאים מגבילים שהוצבו על ידי האמריקאים, בניגוד לגישה הסובייטית שלא הגבילה את העסקות בתנאים מדיניים וצבאיים; ב) הכרתה של הצמרת הצבאית המצרית בעליונותה הצבאית של ישראל, לאחר פשיטותיו של צה"ל בעזה (פברואר 1955) ובחאן-יונס (אוגוסט 1955); ג) הלחץ המדיני האמריקאי על מצרים להצטרף ל"ברית בגדאד". לנימוקים רשמיים אלה, שלפחות שני סעיפיהם האחרונים הינם נכונים, יש להוסיף את השיקולים וההנחות הבאות: מעמדם המרכזי של הצבאות הערביים בהפיכות המדיניות שהתחוללו במדינות ערב, החל מהמהפכה העיראקית הצבאית הראשונה בשנת 1936, דרך התהפוכות הצבאיות בסוריה, וכלה בהפיכת כת הקצונה במצרים בשנת 1952 – הוכיחו בצורה חותכת לשליטיה של מצרים, כי התבססות מעמדם הפנימי ועליית קרנם בזירה הבינלאומית חייבת להיבנות על עוצמה צבאית בהשקפה זו לא היו אנשי הכת הצבאית המצרית בבחינת מחדשים, שכן קדם להם בהערכת יתרונותיה של העוצמה הצבאית הפחה המצרי מחמד עלי, אשר פעל, כזכור, במחצית הראשונה של המאה ה-19. כל הרפורמות בתחומי החברה, החקלאות והתעשייה לא באו, לדידו, אלא על מנת לחזק את מעמדו הצבאי והמדיני. בחינה זו משתקפת להפליא במעשיהם ובמחדליהם של שליטי מצרים הנוכחיים. טיפוח העוצמה הצבאית, הן כלפי העולם הערבי, הן כלפי ישראל והן כלפי הזירה הבינלאומית, התלווה במאמץ המצרי להשתחרר משרידי התלות באימפריאליזם הבריטי תוך גיבוש עמדה ניטראלית, שיש בה משום הפקת טובות הנאה במישור המדיני והכלכלי הבינלאומי. מדיניות זו הוכתרה בהצלחה עקרונית כפי שהוכיחו השנים הבאות.
יש לראות, אפוא, בעסקת הנשק הראשונה ובעסקות שבאו אחריה משום מפנה רב-חשיבות במאזן הכוחות במזרח-התיכון וביחסים המדיניים שבין מדינות ערב לבין הגושים העולמיים. המפנה הנ"ל התבטא בתוצאות הבאות: עסקות הנשק סייעו להשתחררותן של המדינות הערביות מהתלות המערבית וקשרן מבחינה צבאית, ובמידה רבה גם מבחינה מדינית, לברית המועצות. שיתוף הפעולה הצבאי הביא לתלות צבאית ברוסיה הסובייטית מבחינת ארגונם החדש של הדפוסים הצבאיים, שיטות הלוחמה ומערכיה, ציוד ואמון אנשי הצבא ואספקת החלפים הצבאיים למיניהם. מצרים הפכה למצבור ענק של נשק סובייטי מכל הסוגים, והיה בכוחה לקשור אליה מדינות מזרח-תכוניות ואפריקאיות חדשות באמצעות אספקת עודפי הנשק הסובייטי שמעל לכושר קיבולתה, או לאחר דירוגו כנשק מיושן. הפעלת נשק זה בזירה הבין-ערבית או בזירה הצפון-אפריקאית הקנתה למצרים יתרונות צבאיים ומדיניים כאחד, כשהדגם מושם על היתרונות האחרונים. מעמד הבכורה המצרי בקרב המדינות הפך בהדרגה לעובדה מוגמרת בתוקף הציוד הסובייטי והתמיכה הסובייטית העקבית במבצעיה המדיניים והצבאיים של מצרים. ערכו של ההסכם הבריטי מאוקטובר 1954 בנוגע לפינוי סואץ המצטמצם ביותר מבחינת תכנוניהן הצבאיים והמדיניים של מעצמות המערב. תוצאה מיידית לעסקת הנשק המצרית-סובייטית התבטאה בהתלכדות גוש צבאי-מדיני בראשותה של מצרים, לאחר שנחתמו הסכמים צבאיים-מדיניים בין מצרים וסוריה ובין מצרים וסעודיה (אוקטובר 1955). הקמתה של מפקדת משותפת בראשות קצין צבא מצרי השפיעה על הרתעתן של לבנון וירדן מלהצטרף ל"ברית-בגדאד".
יתר על כן, עסקות הנשק הללו, שהקנו לברית-המועצות אחיזה איתנה בעורפו של "הנדבך הצפוני", ערערו כליל את המערך הצבאי של מעצמות המערב באזור, הורידו את חשיבותה של "ברית בגדאד", והפנו מחדש את המאמצים הכלכליים והמדיניים המשולבים של המערב לעבר מצרים, שהפכה להיות אבן-הפינה ומוקד לרוב ההתרחשויות הבינלאומיות במרחב. חיזורם של שני הגושים העולמיים אחר מצרים קיבל דפוסים מדיניים כמעט קבועים והעניק למצרים יתרונות וטובות הנאה שלא זכתה להם מעולם. מבחינתה של ישראל, השיגו מנהיגי מצרים ומדינות ערב יתרונות מדיניים וצבאיים ברורים. שכן הנשק הסובייטי שסופק להן, ללא ערבויות כלשהן שלא יופנה נגד ישראל, עודד את החוגים השליטים הערביים לטפח יצרי נקמנות ותקוות להגיע לעדיפות צבאית מכרעת על מנת להשמיד כליל את ישראל. מבחינה סובייטית יש להצביע על העובדה, כי למרות שעסקות הנשק באו כתגובה על יצירת "ברית בגדאד", ומתוך מגמה ברורה לערער ברית זו, לא יכלו שליטי ברית-המועצות שלא להביא בחשבון, כי הזרמת נשק למדינות ערב תגביר את המתיחות במזרח-התיכון ותחיש את סכנת המלחמה בתחומיו. עסקות הנשק דחפו את מצרים בראש מדינות ערב לנקיטת עמדה "נויטראליסטית-חיובית" במאבק הבין-גושי. במתכונת זו לא נועד אלא לשרת את משימותיה המדיניות האימפריאליסטית של ברית-המועצות, שנסתייעו בכמיהת המוני בני-האדם לשלום של אמת ולפירוק נשק כללי. האבסורד שבמהלכים הסובייטיים הוכח כל אימת וברית המועצות חיזקה את עמדתה במרחב המזרח תיכוני. נוכח הפרחת סיסמאות כלליות על שלום, פירוק הזיון וכד' ופעילות דיפלומטיות ענפה בזירה הבינלאומית בכיוונים אלה, נקטה רוסיה הסובייטית במדיניות מכוונת של ליבוי המתיחות תוך אספקת נשק וציוד מעודפיה.
עסקות הנשק תאמו, אפוא, את האינטרסים הכללים של שני הצדדים: הסובייטים נפטרו ממאגרי הנשק שהעודפים והמיושנים שלהם תמורת הרחבת תחומי השפעתם במצרים ובמדינות ערב האחרות, ותמורת רתימתן של מדינות אלה למרכבת התעמולה הסובייטית הבינלאומית; ואילו הערבים, שקיבלו כמויות עצומות של תחמושת, נשק וציוד מלחמתי, חיזקו את מעמדם הפנימי והעלו את קרנם בזירה הבינלאומית כגוש ניטראלי, שהחל למלא תפקידים נכבדים בזירה האפריקאית-אסיאתית בפרט ובזירה הבינלאומית בכלל.
אספקת הנשק הסובייטית פתחה את מירוץ ההזדיינות הכללי במזרח-התיכון, כשארה"ב ובריטניה מחרות מחזיקות אחר ברית-המועצות, ומתגברות את כוחן הצבאי של מדינות "ברית בגדאד" וירדן, וצרפת החל למכור נשק לישראל, לעומת משלוחי הנשק שהוענקו בתנאים נוחים ביותר למדינות ערב מצד שני הגושים העולמיים. עסקות הנשק למיניהן עודדו את החשת ההתלקחות במרחב המזרח-תיכוני, שהתבטאה הן במלחמת-המנע של ישראל בסיני, הן בהתערבות הצבאית המצרית בתימן והן בקרבות הבלתי-רצופים שנערכו בכורדיסטן על הצבא העיראקי.

החדירה הסינית למזרח התיכון
שש שנים לאחר הקמתה של סין העממית נוצרו המגעים הראשונים בין נציגיה של סין לבין מדינות המזרח-התיכון. בעוד שלסין העתיקה לא היו כמעט אינטרסים באזור ומגעיה המועטים עם חבלי מזרח-אפריקה והחוף המזרחי של הים-התיכון אירעו בין המאות ה-14–17, הרי שלסין העממית יש כיום אינטרסים מובהקים, הן באפריקה והן במזרח-התיכון. עד להתגלות הקרע בין סין לבין ברית-המועצות, תחילה במסווה אידיאולוגי ולהלן במאבק על הבכורה בעולם הקומוניסטי, הייתה קיימת במידה מרובה אחדות דעות בין שתי המעצמות בנוגע למטרות היסוד שלהלן במרחב. המזרח-התיכון סווג, לפי הדוקטרינה המרכסיסטית, לתחום האזורים הקולוניאליים או הקולוניאליים למחצה, שהוו את הזירה למאבק המהפכני הכלל-עולמי. לפיכך, ראו סין ורוסיה את מטרתן הראשית בערעור מעמדן של מעצמות המערב, ובמיוחד ארה"ב, במרחב המזרח-תיכוני, תוך חתירה מתמדת תחת המשטרים הפרו-מערביים של ירדן, לבנון וסעודיה באזור. אמצעי העזר להשגת המטרה היו לרוב זהים, והתבטאו בתמיכה במפלגות הקומוניסטיות, בפיתוח רשת ענפה של תעמולה ובהסתייעות בחדירה תרבותית, דתית וכלכלית לאזור, לאחר כינונם של יחסים דיפלומטיים עם ארצות האזור. ברם, ההבדלים הנובעים מפעילויותיהן של שתי המעצמות הקומוניסטיות ניזונים מהגורמים הבאים: א) מטרתה המדינית הראשונית של סין הייתה השגת הכרה במעמדה כמעצמה עולמית על רקע של בידודה מהאו"ם והתכחשותן של ארה"ב למעמדה ככוח עולמי. בשלב מאוחר יותר הסתמנה המגמה הסינית להציג את נוכחותה המדינית והכלכלית במזרח-התיכון כמשקל נגדי לברית-המועצות. מטרה ראשונה זו הושגה, למעשה, על ידי ברית המועצות בשלהי מלחמת העולם השנייה, כשניצחונותיה על גרמניה הנאצית הפכוהָ למעצמה עולמית ממדרגה ראשונה. סין, לעומת זאת, חייבת הייתה ללחום על ההכרות הבינלאומית במעמדה נוכח קיומה העוין של פורמוזה כגוף מדיני-צבאי, והשפעתה במועצת הביטחון באמצעות הווטו שהוענק לה בשעתו; ב) בעוד שהחדירה הסובייטית למזרח-התיכון חלה בעשור הראשון שלאחר תום מלחמת העולם, בעת ובעונה אחת עם התרופפות אחיזתה של בריטניה במרחב והיעלמות השפעתה של צרפת ונוכח כניסתן של ארה"ב לזירה המקומית על מנת לתפוס את מקומה של בריטניה, הרי שהחדירה הסינית למרחב החלה, למעשה, משנת 1955 ואילך, היינו לאחר שנוכחותה הצבאית והמדינית של ברית-המועצות במרחב הפכה לעובדה קיימת. החדירה הסינית בשלביה הראשונים בוצעה בסיועה של רוסיה הסובייטית ובתמיכתה הגלויה. חוד המחץ המדיני הסיני, יותר משהוא מופנה כלפי בריטניה וצרפת, המכירות במשטרה של פקינג, מכוון לעברן של ארה"ב, שהן בנות-הפלוגתא המרות ביותר של סין, הן במזרח-הרחוק והן בזירה הדיפלומטית הבינלאומית; ג) במאבק הבינלאומי מזדקרים יתרונותיהן של ארה"ב ורוסיה כאחד בתחום יכולת הגשת הסיוע הצבאי והכלכלי. סין אינה יכולה להתחרות בהצלחה בשתי המעצמות העולמיות בתחומים אלה. לעומת זאת יכולים הסינים לפרוט על הנימים "הגזעיים" והרגיונאליים, תוך הטעמת השתייכותם של האמריקאים והרוסים גם יחד לבני "הגזע הלבן" המשעבד והמנצל. על רקע זה מובלטת האחווה "הגזעית" והנתונים הרגיונאליים השווים: הן סין והן מדינות המזרח-התיכון משתייכות ליבשת האסיאתית המתעוררת והן מצויות בעיצומה של מהפכה חברתית וכלכלית נועזת, המהווה בסיס ליצירת קשרי אחווה וסולידאריות; ד) בידודה הבינלאומי היחסי של סין העממית מאפשר לקברניטיה לנקוט עמדה תוקפנית-קיצונית בתחום "המלחמה הקרה" ולנסות להפר את כל ניסיונות ההתקרבות הבין-גושית. הסינים מצביעים על האימפריאליזם האמריקאי כעל "נמר של נייר" נוכח כישלונותיו בדרום-ווייאטנם. הם מתקיפים את ברית-המועצות בנשק האידיאולוגי המסורתי של סטייה מעקרונות המרכסיזם המקוריים, תוך גילויי חולשה ונכונות לדו-קיום בשלום. הם יכולים להצביע על תוקפם הצבאי ורוחב לבם המדיני לאחר הבסת הצבא ההודי באזורי המריבה בגבול טיבט (אוקטובר-נובמבר 1962) ונסיגת הצבא הסיני מאזורי כיבושו. הם יכולים להסתמך על היענותם לאתגר הצבאי האמריקאי בקוריאה, שהסתיים בתיקו צבאי. לסינים אין בסיסים צבאיים במזרח-התיכון בדומה למעצמות המערב, וכן אין להם אינטרסים משוריינים באזור בדומה לברית-המועצות. השתרעותה של סין הרחב מתחומי המזרח-התיכון מקנה לה יתרון של יכולת הסתכנות ונקיטת מדיניות תוקפנית ללא הפסדים של ממש, אלא תוך הגברת הסיכויים לביסוס יוקרתה הלאומית והצבאית בקרב המזרח התיכון; ה) מתוך הגורמים שנמנו לעיל מסתבר, כי הסינים יכולים להרשות לעצמם לבדד את מדיניותם באזור תוך תמיכה עקבית יותר במפלגות הקומוניסטיות המקומיות ותוך עקיפת הדילמה הסובייטית, המתבטאת בהעדפת המשטרים הצבאיים הנוכחיים במצרים, בסוריה ובעיראק על פני המפלגות הקומוניסטיות המדוכאות על ידי אותם משטרים. בדומה לסובייטים יכולים גם הסינים להסתייע בתעמולתם בקיומו של המיעוט המוסלמי רב-העוצמה בסין, המהווה תמיד פוטנציאל-מאיים של "מתנדבים", המשכירים את חרבותיהם בהתאם לטקטיקה המדינית של סין.
המגעים הראשונים בין סין לבין מדינות ערב נקבעו בוועידת באנדונג שנערכה באפריל 1955. בעוד שהכרתה של ישראל בסין העממית (ינואר 1950) לא זכתה להיענות רצינית, החליטה "הליגה הערבית" (באוגוסט 1950) לא להכיר בסין. מצרים, לבנון, סוריה ועיראק המשיכו לקיים יחסים דיפלומטיים עם פורמוזה זמן רב למדי. הסינים, שסיימו את מלחמת קוריאה והשקיפו מהצד על הסדר ז'נבה, ששם קץ למלחמה בהודו-סין, התפנו לאחר מכן לקיים מגעים ראשונים עם שליטי ערב בוועידת באנדונג, ובמיוחד עם ג'מאל עבד אנ-נאצר. המשלחת הסינית בראשותו של צ'ו-אן-לאיי, שכללה נציגים סיניים מוסלמיים, תמכה בכל לב בזכויותיהם של הערבים בארץ-ישראל, וסמכה ידיה דה-פקטו על החלטות החלוקה המקוריות של האו"ם לגבי הא"י. מסתבר, שצ'ו-אן-לאיי אשר נפגש עם עבד אנ-נאצר בבורמה בדרכם של השנים לבאנדונג, באפריל 1955, מילא תפקיד מתווך אצל הסובייטים בקשר לעסקת הנשק הסובייטית-מצרית. לעומת קירוב הלבבות בין צ'ו ונאצר, לא הצליחו הסינים במגעיהם עם העיראקים. עם זאת חתמו בשלהי שנת 1955 על הסכם מסחרי עם לבנון. פרט להצלחתם המסוייגת של הסינים בלבנון נמנעו ירדן, סעודיה, תימן, לוב ולבנון מלהכיר בסין העממית. שלב חדש בחדירתם של הסינים למזרח-התיכון חל עם חתימת הסכמי הנשק הסובייטי-מצרי בסוף שנת 1955, על כל השלכותיהם וההתפתחויות שנבע מהם, כגון הלאמת תעלת סואץ, מלחמת סיני, פרסום הדוקטרינה של אייזנהאוור והפיכת קאסם בעיראק. ההכרה בסין העממית הפכה לגבי מדינות ערב, ומצרים בראשן, כאייל נגח כלפי המדיניות האמריקאית במזרת-התיכון.
נוכח לחץ אמריקאי גובר והולך היססו שליטי מדינות ערב מלהכיר בסין העממית והמתינו לצעדו של נאצר בנדון. זה האחרון הכריז אמנם בשובו מבאנדונג, שטרם הגיעה השעה לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם סין, אולם במאי 1956 חזר בו באמתלה של הצורך לרכוש נשק בסין. ההכרה המצרית לוותה בניתוק היחסים הדיפלומטיים עם פורמוזה. למעשה, ניסה נאצר להוכיח בצעדו זה את אי-תלותו בארה"ב. ביולי 1956 הלכה סוריה בעקבותיו, אך לא ביטלה את הכרתה בפורמוזה. במרוצת שנה זו התגלתה נכונות עקרונית להכיר בסין גם מצד סודן וירדן, אלא שלכלל מעשה לא הגיעה. מלחמת סיני-סואץ העניקה לסין הזדמנות מצוינת לגלות מחווים ידידותיים כלפי מצרים, הן במענק 4.7 מיליון דולר והן בפתיחת תעמולה סואנת נגד מעצמות המערב ובאיום במשלוח רבבות "מתנדבים". ההיאחזות הסינית הממשית במרחב חלה דווקא בתימן, לאחר ביקורו של האמיר התימני מוחמד אל-בדר בפקינג. בינואר 1958 נחתם הסכם ידידות ושיתוף פעולה טכני, כלכלי וחברתי בין סין לתימן, עוד לפני צירופה של זו האחרונה לקע"ם. הסינים הזדרזו להכיר בקע"ם בפברואר 1958, ולכונן יחסים עם קאסם העיראקי באוגוסט באותה שנה.
בנובמבר 1958 הכיר משטרו המהפכני של עבוד הסודאני בסין וכונן עמה יחסים דיפלומטיים בפרוס שנת 1959. לאחר הכשרת הקרקע הדיפלומטית והמדינית באה החדירה הכלכלית. ראוי לציין, כי ליחסי המסחר עם סין שותפות לא רק המדינות המכירות בה, אלא גם מדינות כלבנון, ירדן וסעודיה. מקרב ההסכמים המסחריים יש להצביע על הבולטים מביניהם: באוגוסט 1955 – עם מצרים; בראשית שנת 1956 – עם סוריה; בין השנים 1955-7 התקיימו יחסי מסחר סיניים-לבנוניים; במאי 1960 – עם עיראק; בינואר 1958 – הסכמים מקיפים עם תימן (כולל סלילת כביש בן 250 ק"מ שיקשר את צנעא לחודיידה ומתן מלווה של 16 מיליון דולר ללא ריבית). יחסי המסחר הסיניים-תימניים נמשכו, למעשה, עד לתקופה הנוכחית. בסך-הכל כללו כל ההסדרים הללו פתיחת נציגויות מסחריות סיניות ומשלוחם של מומחים סיניים. התוצאות השתקפו גם בעליית ערך המאזן המסחרי של המדינות הערביות וסין.
הסינים הרבו להשתמש בנשק הדתי, הן בצורת אבטחות למשלוח "מתנדבים" והן בצורת שיגור משלחות של צליינים ואנשי דת למכה (קיץ 1955), לירדן (אוקטובר 1956) ולמצרים (1955 ו-1958). בתחום התרבותי והתעמולתי לא נפלו הסינים מרבותיהם הסובייטיים. נוסף לחילופי מבקרים ומשלחות שונות, רשמיות ורשמיות למחצה, הוקמו עשרות "ארגונים עממיים" לטיפול יחסי תרבות, מדע, בידור ומחקר וכוד'. הזרם האיתן של מבקרים סיניים לא פסח, כאמור, גם על מדינות שסין לא קיימה עמן יחסים מדיניים רשמיים.
לאור התגלות הסכסוך האידיאולוגי והמדיני בין סין לבין ברית המועצות ניכרו הבדלי גישה רציניים ביחסן של שתי המעצמות לאזור. השוני נובע לא רק מהטקטיקה של דרכי קידום השתלבותו של המזרח-התיכון בעולם הקומוניסטי, אלא הוא בולט לאחרונה במטרות המנוגדות של סין וברית-המועצות, כשהעמדה הסינית מתבלטת בעקביותה ובתוקפנותה. הסינים, בניגוד לסובייטים, מצדדים במאבק מזוין, על סמך ניסיונם ההיסטורי וההקבלה החברתית והצבאית שבין מולדתם לבין מדינות המזרח הערבי. הפיכת קאסם בעיראק חשפה את הבדלי הגישה בין הסינים והסובייטים. בעוד שהסובייטים השתדלו למנוע את היסחפותו של המזרח-התיכון בשלהבות מלחמת עקב הנחיתה האנגלו-אמריקאית בירדן ובלבנון, תבעו הסינים יוזמה צבאית לשם גירושן של האנגלו-סכסים. במרוצת שלטונו של קאסם בעיראק עודד הסינים את הפלג הקומוניסטי העיראקי הקיצוני שתבע (ביולי 1959) פתיחת מערכת טרור גלוייה נגד קאסם, בעוד שהסובייטים תמכו בפלג הקומוניסטי המתון, שצידד בהתפשרות עם השליט העיראקי. רדיפת הקומוניסטים בקע"ם והיחס או עבד אנ-נאצר שימשו נושא מחלוקת נוסף בין סין לרוסיה (בינואר 1959), כשהסינים תבעו את הוקעתו הקיצונית של השליט המצרי. החרפת המאבק בין סין לברית-המועצות קיבצה מחדש את הסינים למצרים, והחל משנת 1963 התבלט חיזורם כלפי מצרים, שהמשיכה לקיים יחסים שווי ידידות עם שתי המעצמות הקומוניסטיות במרוצת שנת 1965 היפנו הסינים את עיקר מאמצים המדיני לעבר סוריה, עיקר המרוץ התנופתי של הסינים הועתק, כנראה, לאפריקה בכלל ולאפריקה המזרחית בפרט. התפתחויות נוספות בתחומי החדירה הסינית למזרח-התיכון תהיינה קשורות, ללא ספק, למידת עליית יוקרתה הבינלאומית של סין ולהתפתחות העתידה של יחסיה עם ברית-המועצות.

השפעות אחרות במזרח התיכון
החלוקה העולמית הבין-גושית שהסתמנה אחר מלחמת העולם השנייה לא הותירה מקום רב לעיצוב מדיניות עצמאית כלפי מדינות המזרח-התיכון מצד מדינות העולם האחרות. החל בסוף שנות ה-50 ובמיוחד בשנות ה-60 ואילך בולטות המגמות הבאות: א) התעניינותן המחודשת של מדינות אירופה הוותיקות, בדומה למערב-גרמניה, לאיטליה ולצרפת באספקטים הכלכליים של המרחב. לתחום התעניינות זו יש להוסיף גם את יפן, ששיקומה הכלכלי המהיר דומה במידה רבה לזה של מערב-גרמניה; ב) התעניינות זו מקבלת מימדים בלתי-מבוטלים עקב ההפוגה הכללית ב"מלחמה הקרה", התערערות אחדותו של הגוש הקומוניסטי, המצוי בעיצומו של מאבק על הבכורה המדינית הפנימית, והרפיית המתח בקרב מחנה המערב עקב הסיבה הקודמת, וכן מחמה התגלעות חיכוכים מדיניים וכלכליים בין צרפת לבריטניה, ולהלן בין צרפת למערב-גרמניה; ג) התרופפות יחסיהן הכלכליים של בריטניה וצרפת עם מצרים, סוריה ועיראק לאחר מערכת סואץ (1956), וניתוקם של יחסיהן המדיניים עם מצרים – יצר מעין "חרם כלכלי" של שתי המעצמות הוותיקות מצידן של מדינות ערב האחרות, להוציא את לבנון. מצב זה העניק מעין מקדמה כלכלית נאותה למדינות אירופה האחרות, ועמן יפן, שניסו להיאחז במרחב המזרח-תיכוני, תוך ניצול משאביהן הכלכליים והצגת תנאים כלכליים ומסחריים נוחים ביותר, ללא התחייבויות מדיניות מפורשות, ולרוב – ללא כל התחייבויות מדיניות. חדירתן המחודשת של מערב-גרמניה ואיטליה, ובמיוחד של זו הראשונה, לוותה, בדרך כלל, בהסכמתן האילמת של ארה"ב, אם לא בעידודן הממשי. חדירתן של שתי מדינות אלה הוגבלה לאפיקים כלכליים והסתייעה באווירת "ההפשרה" הכלל-עולמית מחד גיסא, ובהלך-הרוח הנויטראליסטי כלשהו במדינות אלה, מאידך גיסא. יש לציין, כי הרקע להידוק היחסים הכלכליים עם מערב-גרמניה ואיטליה, למשל, ניזון מסנטימנטים של אהדה מצד מדינות ערב, הזוכרות לגרמנים ולאיטלקים את "חסד נעוריהם" מהתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה.
יחסיה של מערב-גרמניה עם מצרים נתקלים בשני מעצורים עיקריים: ראשית, הסכמי הפיצויים עם ישראל וההתחייבויות הקושרות מדינה זו למערב. שנית, התנגדותה החריפה של ברית-המועצות למבצעיה הצבאיים, המדיניים והכלכליים של מערב-גרמניה בכללה. מתוך כך חרדים המערב-גרמנים מפני כינון יחסים מדיניים וכלכליים בין מצרים לבין מזרח-גרמניה. אולם תמיכתה של ארה"ב בחדירה הכלכלית הגרמנית מובטחת, מה גם שגרמניה לא הוחזקה מעולם כמעצמה בהשוואה לבריטניה ולצרפת. יתר על כן, שגשוגה הכלכלי של מערב-גרמניה מאלץ אותה לפרוץ לעבר שווקים חדשים וישנים ומאפשר לה להתחרות בהצלחה עם ברית-המועצות ומעצמות המערב הוותיקות בתחומי ההיצע הכלכלי והאשראי.
ברם, הצד המעניין בתחום זה של מכלול יחסי מערב-גרמניה-מצרים ומדינות ערב האחרות אינו נעוץ דווקא במערכת היחסים המסחריים גרידא ובהשקעות ההון הגרמניות הגדולות. מסתבר, שלחדירה המערב-גרמנית קיים גם אספקט מדיני-צבאי בלתי-מבוטל. ביולי 1958 נחנך בחלוואן שע"י קהיר מפעל לייצור ברזל ופלדה, שהוקם ע"י חברת "דמאג" (Demag) המערב-גרמנית. כושר תפוקתו של המפעל תוכנן ל-220 טון לשנה בשלב ראשון, ול-500,000 טון לשנה לאחר סיום ההרצה. המפעל העסיק למעלה מ-4,000 עובדים. מסתבר, שהקמתו של מפעל זה היוותה הסוואה חלקית לחידושה של תעשיית הנשק והתחמושת המצרית בהדרכה גרמנית. מומחים גרמניים לאלקטרוניקה, אווירונאוטיקה ולייצור טילים, חלקם פושעי מלחמה נאציים, רוכזו במצרים ונהנו מתקציבים גדולים על מנת לפתח מטוסי סילון מצריים "עצמאיים" ותעשיית טילים. הריכוז הגדול של מומחים גרמניים אלה, שנעשה על דעת ממשלת מערב-גרמניה ומתוך עקיפת הסכמי הכניעה של גרמניה, שאסרו על פיתוח כלי-נשק "בלתי-קונבנציונליים" בגרמניה עצמה, ובכללם כלי נשק אוויריים – סימן שלב חדש בחדירה הגרמנית למזרח-התיכון. מנקודת מבטה של ממשלת מערב-גרמניה היוותה מצרים שדה-ניסויים מצוין לתכניותיה, בביצועם של מומחי התעשייה המלחמתית הגרמנית, אשר נבצר מהם לפעול במערב-גרמניה. הפעילות המערב-גרמנית בתחום זה פתחה דף חדש במירוץ ההזדיינות בין מצרים וישראל, כששתי המדינות נכנסו לעידן לוחמת הקליעים המונחים. למותר להטעים את חומרתו הרבה של שלב חדש זה, מערב-גרמניה נושאת באחריות לו כלפי מצרים ומדינות האזור כולו. במקביל לכך יש גם לציין את שיתופם של נאצים רבים במנגנוני המינהל המצרי, ובמיוחד בשלוחות התעמולתיות. שיתופם של מומחים אלה השתקף, ללא ספק, באינטנסיביות של התעמולה המצרית ובסגנונה בתחום הבין-ערבי ובתחום הישראלי.
איטליה, לעומת זאת, התבלטה בשדוד מערכות מדיני כללי שננקט כלפי מדינות ערב. איטליה לא הייתה יכולה להתחרות במערב-גרמניה במשאביה הכלכליות ובהיצע שלה למדינות המזרח-התיכון. לפיכך השתדלה איטליה לנקוט במדיניות של תיווך בין מדינות ערב לבין מעצמות המערב, כשהיא מסתייעת ביחס החיובי שנשמר לה במצרים, ובמזרח הערבי. התנערותה של איטליה ממדיניותה האימפריאליסטית באפריקה מתקופת מוסוליני ותמיכתה הנועזת במתן עצמאות לאלתר ללוב,² וכן התנגדותה המסויגת ל"ברית בגדאד" – הפוכה למדינה מקובלת במזרח-הערבי, והכשירו, בדיעבד, את הקרקע לתפקידי התיווך ו"הרצון הטוב" של קברניטיה. שנת 1957 עמדה, אפוא, בסימן פעילותה המדינית הגוברת של איטליה באזור. בשנת 1957 עמדה, אפוא, בסימן פעילותה המדינית הגוברת של איטליה באזור. נשיאה, ג'יובאני גרונקי סייר באיראן (ספטמבר) וניהל שיחות מסחריות בענייני חלקה של מדינתו בניהול הנפט הפרסי. בהמשך הסיור בתורכיה (נובמבר) התנהלו שיחות מדיניות שסימלו את הגברת קשריה של איטליה עם מדינית "ברית-בגדאד". חברת הנפט האיטלקית הלאומית (ENI) ונשיאה אנריקו מאטאיי גילו רוחב לב בהצעת תנאים טובים לממשלות מצרים ואיראן תמורת מתן זיכיונות חדשים, ועוררו עניין בקרב מדינות ערב, בד בבד עם גילוי התנגדות מצדן של חברות נפט אמריקאיות לחדירת האינטרסים ללוב. בשלהי שנת 1957 הגיש שר החוץ האיטלקי פלה תכנית כלכלית-מדינית לעמיתו האמריקאי, שנועד לרכז את מאמציהן של ארה"ב ומדינות אירופה במסגרת משותפת חדשה – "קרן לפיתוח המזרח התיכון". תכנית פלה" התבססה על הפרשת 20% מחובותיהן של מדינות אירופה לארה"ב, בעקבות "תכנית מרשל", לקרן המוצעת החדשה, שתעניק הלוואות למדינות המזרח-התיכון ללא כל התחייבויות מדיניות. מבחינת האיטלקים נודע לקרן כלכלית זו יתרון כפול: א) בניגוד ל"דוקטרינת אייזנהאור", המבטיחה סיוע צבאי וכלכלי לכל מדינות האזור השואפות לבלום את התוקפנות הקומוניסטית, תפעל הקרן החדשה ללא הצמדתם של תנאים מדיניים, וללא כל קשר לנאט"ו או ל"ברית בגדאד"; ב) איטליה, הלוקה במיעוט אפשרויותיה להציע אשראי נוח, תוכל לנצל את הקרן ולגשר בין הגוף הכלכלי הניטראלי לבין מדינות ערב, מאחר והיא מקובלת עליהן כמדינה בלתי-אימפריאליסטית. יתרונות נוספים לתכנית זו, כפי שהושמעו על ידי האיטלקים, כדלקמן: הקלה על ארה"ב במימון תקציבי סיוע החוץ שלהן, לאחר הביקורת שנמתחה על היקף התקציבים הנ"ל על ידי הקונגרס; אפשרות שיתופם של בעלי הון אמריקאיים פרטיים במימון פעולות הקרן המוצעת; הסרת העומס היתר על משלם המיסים האמריקאי ושיתופן של מדינות אירופה האחרות, כולל מדינות נויטראליות; ופישוט תהליכי הנוהל הכרוכים בהגשת הסיוע האמריקאי המסורתי. "תכנית פלה" התקבלה בקרירות על ידי ארה"ב מאחר ואמריקה לא נטתה להסתפק בתפקיד של "שותף שקט" בביצוע פעולות כלכליות נרחבות במזרח-התיכון, במיוחד לאחר שהמדיניות האמריקאית ניערה חוצנה מהפלישה האנגלו-צרפתית לסואץ וגיבשה לעצמה מעמד "אנטי-קולוניאלי". האמריקאים גם הצביעו על מגבלות אחרות של "תכנית פלה": מימון המבצעים ייעשה במטבע אירופי וארה"ב לא תוכלנה להפיק מכך רווח מסחרי. נוסף לכך, ארה"ב לא הייתה חברה בארגון האירופי לשיתוף פעולה כלכלי שהוצע כ"ארגון-גג" של קרן הפיתוח. האמריקאים העלו גם טענה מדינית סבירה, כי מדינות ערב תזהינה בלאו הכי את הקרן החדשה המוצעת עם האימפריאליזם המערבי, בבחינת המשך ישיר לנאט"ו. צרפת, לעומת זאת, תמכה ב"תכנית פלה" מכיוון שראתה בה מנוף אפשרי להרחבת השפעתה הכלכלית בתוניסיה ובמרוקו. במזרח-התיכון עצמו גילתה מצרים עמדה מסתייגת.
מכל מקום, הרעיון שהונח ביסודה של "תכנית פלה" היה חיובי, שכן משימתו הייתה להיאבק בתחום הכלכלי והכספים עם ברית-המועצות וגרורותיה במרחב המזרח-תיכוני, באותם תנאים וללא התחייבויות מדיניות כלשהן. התכנית נדחקה לקרן זווית עקב התנגדותן של ארה"ב. לעומת זאת המשיך אנריקו מאטאיי, נשיא חברת הנפט האיטלקית הממשלתית, במאמציו לחדור לשוק המזרח-תיכוני. בהסכם האיטלקי-איראני, שנחתם בספטמבר 1957, היו שני חידושים מהפכניים. ראשית, הובטח לאיראן 75% מהכנסות הנפט (לעומת 50% שהיו מקובלים עד אז). שנית, מחיר הנפט המופק נקבע בהסכם דו-צדדי ללא תלות במחירי הקרטל העולמי. כלומר האיטלקים יכלו למכור את חלקם בנפט האיראני במחירים נמוכים ללא תקדים. שני החידושים הללו הביאו לכלל תיאום מדיניות הנפט של חברות "הליגה הערבית" ולכינוסן של ועידות נפט בינלאומיות בקהיר.
עם תום מלחמת העולם השנייה התרופף ביותר המאחז הצרפתי במזרח-התיכון. שהייתן של יחידות צבא "צרפת-החופשית" בסוריה ובלבנון נתקלה בהתנגדות מקומית הולכת וגוברת שלובתה בעקיפין על ידי סוכנים בריטיים. הלחץ הבריטי הביא בסופו של דבר לפינוי הצרפתי המלא מסוריה (אפריל 1946) ומלבנון (דצמבר 1946), מבלי שנחתמו חוזי-העדפה כלשהם בין צרפת לבין סוריה ולבנון.
מכאן ואילך דעכה ההשפעה הצרפתית במזה"ת. צרפת הוטרדה במלחמת התשה ממושכת בהודו-סין עד שנת 1954. בשלהי אותה שנה פרצה מרידת "החזית לשחרור לאומי" באלג'יריה, שהפנתה את עיקר המאמץ הצרפתי לארצות המערב. בעוד שתוניסיה ומרוקו זכו לעצמאותן (מרץ 1956), התרחבה המערכה באלג'יריה והסתבכה. בראש התומכים האלג'ירים עמדה מצרים. על רקע זה הידקה צרפת את קשריה עם ישראל, בעיקר בתחום הצבאי והטכני. שיתוף הפעולה בין השתיים הגיע לשיאו בשנים 1955/6 וערב מבצע סיני-סואץ.
אולם בזירה המזרח-תיכונית נקטה צרפת במדיניות מסתייגת ממאמצי האנגלו-אמריקאים לשלב את מדינות המרחב בברית פרו-מערבית.
עליית דה-גול לשלטון (מאי 1958) סימנה תפנית ברורה במדיניות החוץ הצרפתית. במרץ 1962 נחתמו הסכמי-אוויאן שהביאו לעצמאות אלג'יריה וקשרוה לצרפת בפיתוח האוצרות הטבעיים שבסהרה. בכך סולקה אבן-הנגף העיקרית בדרך היערכותה המחודשת של המדיניות הצרפתית. שנות ה-60 התאפיינו בהתעניינותה המחודשת של צרפת הגוליסטית במרחב המזרח-תיכוני. במקביל לכך, חלה התקררות איטית ביחסי צרפת-ישראל. היחסים בין השתיים הגיעו לנקודת שפל מאז יוני 1967 ואילך.
תשומת לב מיוחדת יש להפנות לפעילותה הכלכלית המוגברת של יפן במזרח-התיכון. זכורים עדיין ה"דמפינג'ים" היפניים בתקופה שבין שתי מלחמות עולם. אחר מלחמת העולם השנייה עברה יפן שיקום כלכלי ומדיני מהיר ביותר ופתחה לעצמה ענפי תעשייה הנדסיים-מדויקים, אלקטרוניים וחשמליים רבי-היקף. מבחינה זו מהווה יפן מעין מערב-גרמניה של המזרח-הרחוק. היעדרם של מקורות כוח כפחם ונפט בתחומי יפן מפנים את התעניינותה של מעצמה עולה זו לתחומי הנפט המזרח-תיכוני. בעקבות "מסע הנפט" החדש של איטליה במזרח-התיכון גילו חברות "אפגאניות התעניינות רבה" ברכישת זיכיונות נפט בתחומי המים הטריטוריאליים של סעודיה וכוויית. בשלהי שנת 1957 נחתם בראשי תיבות הסכם יפני-סעודי על מתן זיכיון להפקת נפט במפרץ הפרסי נקבע שחלוקת הרווחים תיעשה ביחס של 56:44 לטובת סעודיה. פירושם של דברים הוא, כי גם יפן מוכנה לעקוף את מחירי הקרטל הבינלאומי ולהקטין את מתח רווחיה לטובת המדינות בעלות הנפט. סחר החוץ היפני עם מדינות המזרח-התיכון נמצא בהתרחבות מתמדת. מאז מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1961 העניקה יפן למצרים מלוות ואשראים בסך כולל של 17 מיליון לירון מצריות, ובכך תפסה את המקום החמישי בטבלה העולמית, לפני צרפת ובריטניה. כן ניכר חלקו של ההון היפני בהשתתפות בתכניות התיעוש המצריות והסוריות. יתרונה של יפן מבחינת מדינות ערב נעוץ בהיותה נקייה מכל "רבב אימפריאליסטי", עקב ריחוקה הגאוגרפי ואופייה האסיאתי. יחסי המסחר והכלכלה עם יפן אינם כרוכים בהתחייבויות מדיניות וגם בכך קיים יתרון ליפן ולמדינות ערב גם יחד. קשה לסכם עדיין את ההשפעה המדינית העקיפה הנודעת לחדירתה הכלכלית של יפן למזרח-התיכון.

סיכום
המזרח-התיכון מצוי, אפוא, בעיצומו של מאבק פנימי וחיצוני גם יחד. במסגרת היחסים הבין-ערביים נמשכת ההתמודדות על הבכורה והמנהיגות. בתחום הבינלאומי הפך המרחב לאחת מנקודות המוקד של "המלחמה הקרה", תוך השתלהבויות ודעיכות לסירוגין. השפעת המאבק הבין-גושי משתקפת ביחסים הפנימיים בין מדינות האזור וביחסי ערב-ישראל. בשלב הראשון שלאחר מלחמת העולם השנייה עמד המזרח-התיכון בסימן התחלשות של התנועה הלאומית הערבית והתרופפות מעמדן של צרפת ובריטניה. החל משנת 1954–1955 נכנסו שתי המעצמות העולמיות למרחב כגורמים פעילים. בעוד שארה"ב תפסו את עמדותיה של בריטניה, הרי שברית-המועצות ניצלה את המאבק האנטי-בריטי במצרים, ושאיפתה של זו האחרונה להגמוניה במזרח-התיכון, על מנת להכות שורשים איתנים באזור באמצעות עיסקות הנשק והתמיכה המדינית והכלכלית שהוענקה למצרים ולסוריה. החדירה הסובייטית עקפה את "הנדבך הצפוני" והעמידה את "ברית בגדאד" ריקה מכל תוכן מעשי. בסוף שנות ה-50 חלה הפוגה כלשהי ב"מלחמה הקרה" ונתגלעו הבקיעים הראשונים בחומת האחדות הקומוניסטית. התרופפות המתח הבין-גושי, שלוותה במאבק על הבכורה בעולם הקומוניסטי ובערעור יחסיהן של מעצמות נאט"ו, עקב גישתן השונה לבעיות אירופה בפרט והבעיות העולמיות בכלל, אפשרו למדינות אחרות, נויטראליסטיות ומערביות, להרחיב את אחיזתן הכלכלית במזרח-התיכון. ערכו של הנפט הערבי לכלכלה המערב-אירופית לא פחת, אולם בשיקולים אסטרטגיים-גלובאליים של ארה"ב וברית-המועצות כאחד – נדחק גורם זה ממעמדו הראשני במעלה ופינה מקומו לגורמים אחרים. המגמה הנויטראליסטית על כל גווניה חגגה את ניצחונה ברוב ארצות ערב, וההגמוניה של מצרים הובטחה בתחום היחסים הבין-ערביים, למרות האתגר הרעיוני של מפלגת "אלבעת'" בסוריה (ובפרק זמן מסוים גם בעיראק). שתי המעצמות העולמיות המשיכו גם בשנות ה-60 לחזר אחר המדינות הנויטראליסטיות, ואילו אלה האחרונות הרחיבו וסיעפו את קשריהן המדיניים והכלכליים על פני אסיה ואפריקה. בקרב כל מדינות ערב הוכח, כי משטרו של נאצר הינו היציב ביותר, אולם מדיניותו מהווה מקור להתפרקויות ולזעזועים במרחב. אזור התורפה של העולם הערבי היה ונשאר בסוריה. החל מסוף שנות ה-40 ועד ימינו אנו נוסף למוקדי התבערה המסורתיים במזרח-התיכון שנבעו בתחום היחסים הבין-ערביים יש להצביע על שני מוקדים חדשים יחסית בשנות ה-60 – תימן וקפריסין. בעוד שהמערכה בתימן ציינה שלב חדש במדיניותה המהפכנית והחתרנית של מצרים, הרי שלמאבק הבין-עדתי בקפריסין נוסף מימד טראגי עם התערבותן של המעצמות ופעילויותיה הדיפלומטיות של מצרים.
שנות ה-60 המוקדמות אינן מציינות סיומה של תקופה, אלא מצביעות על החרפתם של תהליכים שהחלו עוד באמצע שנות ה-50.

III תורכיה

הרקע למפנה במדיניות החוץ התורכית
שיטתו של מוצטפא כאמל אתא-תורכ במדיניות החוץ כללה שני מרכיבים ראשיים: א) עקרון הביטחון הלאומי של תורכיה כיסוד בעל עדיפות עליונה; ב) תווייה שיטתית של מערכת בריתות והסכמים על מנת לממש את העיקרון הראשון. בעיצומה של המהפכה היה זקוק אתא-תורכ לתמיכה מדינית, ולתחמושת. מכיוון שברית-המועצות חתרה באותה תקופה לפרוע את טבעת הכיתור המדיני שהייתה נתונה בה, נזדווגו זמנית האינטרסים התורכיים והרוסיים,¹ ובאו לכלל ביטוח בחוזי הידידות במרץ 1921 ובשנת 1926. מערכת הבריתות וחוזי הידידות הושלמו בהדרגה עם יוון (בשנת 1933) עם יוגוסלביה, רומניה ויוון (בשנת 1934) עם עיראק, איראן ואפגניסטן (חוזה סעד עבאד, בשנת 1937) ועם בריטניה וצרפת (בשנת 1939). מערכת חוזית זו הדגימה את מידת גמישותה של מדיניות החוץ התורכית.
דא עקא, שהבעיה הביטחונית הלאומית של תורכיה לא השתנתה במרוצת הדורות. עם התקרב מועד סיומהשל מלחמת העולם השנייה, התבשרה תורכיה, כי תקופת הרוגע היחסי ביחסיה עם ברית-המועצות עומדת להגיע לקיצה. עוד במרץ 1945 הודיעה רוסיה, כי אין בדעתה לחדש את חוזה הידידות עם תורכיה, שעמד לפקוע בנובמבר באותה שנה. לעומת זאת הביעה את נכונותה לדון על כריתת חוזה ידידות חדש עם תורכיה, בתנאי שזו האחרונה תיאות מראש להחזיר את אזורי קארס וארדהאן ותסכים לרביזיה בהסכם המיצרים שנחתם במונטרה (1936). תורכיה דחתה דרישות אלה, ובכך עלתה על דרך שהובילה, בהכרח, להשתלבותה במערכות ההגנה של המערב, על כל התוצאות הנובעות מכך. דחיית דרישותיה של ברית-המועצות מצאה תימוכין בהצהרת טרומאן (1945) על עקרון חופש הגישה בימים, במיצרים ובנהרות הבינלאומיים. ארה"ב, שעמדו מאחורי דחיית התנאים הסובייטיים לתורכיה, הגישו הצעות חדשות כדלקמן: א) מתן מעבר חופשי לספינות סוחר של כל המדינות; ב) מתן חופש המעבר לספינות מלחמה של מדינות שאינן גובלות בים השחור יותנה בהסכמתן של מדינות אלה, להוציא ספינות המפליגות בשליחות האו"ם, ג) מתן זכות השייט החופשי לכל סוגי הספינות של המדינות השוכנות לחופיו של הים-השחור. ההצעות האמריקאיות נתקבלו מיני ובי על ידי תורכיה, אך נדחו על ידי ברית-המועצות, שתבעה כי הפיקוח על המיצרים יינתן בידי כל מדינות הים השחור. עם דחייתן הסופית של ההצעות הסובייטיות התסיים ניסיונה של רוסיה לטפל בבעיית המיצרים בנפרד מהבעיות העולמיות האחרות שצצו בעקבות "המלחמה הקרה". יש להטעים, כי בעיית המיצרים קיבלה משמעות יתר כתוצאה מלקח מלחמת העולם השנייה. מאז התפתחות כלי הנשק החדישים התרחב התחום האסטרטגי של המיצרים וכלל, למעשה, את כל הים האגיאי, בואכה כרתים. יש לזכור, כי השתלטות הנאצים על כרתים והאיים האגיאיים חסמה את המעבר דרך המיצרים בפני ספינות בנות-הברית. ייתכן שעל רקע זה ניתן להבין גם את העניין הרב שגילתה רוסיה ביוון ובמלחמת האזרחים שהתחוללה בה בשלהי מלחמת העולם. מנקודת ראות סובייטית יש באחיזה כלשהי במיצרים לא רק אפשרות של מוצא לים-התיכון, אלא אף ערך הגנתי חשוב, שכן נמל הנפט הסובייטי בּאַטוּם נתון, מבחינה מסוימת לחסדי התורכים, ורצוי היה לרוסים לקיים בידיהם אמצעי לחץ נגדי.
ההתפתחות בזירה הבינלאומית והיווצרותו של המערך הדו-גושי לא היו מביאים את תורכיה לכלל השתלבות במסגרת אחד הגושים, לולא קירבתה הגאוגרפית לברית-המועצות. גם אם נתעלם לרגע קט מהאיבה המסורתית ששררה בין שני העמים וההיאבקות המתמדת ביניהם (פרשת "השאלה המזרחית"), הרי שעצם השתרעותה של תורכיה בטבורו של אזור החיכוך הבינלאומי והבין-גושי – הפכה את שאלת ההזדהות עם אחד הגושים לבלתי-נמנעת. נתוניה הגאופוליטייים של ברית-המועצות לא השתנו מיסודם בהשוואה לאלה של רוסיה הצארית. לפיכך נאלצה תורכיה למצוא מפלט מדיני וביטחוני במחנה המערב. לא עמדה בפניה אפשרות שלישית בצורה של נקיטת עמדה ניטראלית.
הואיל ו"המלחמה הקרה", על כל התלקחויותיה ודעיכותיה, מהווה גם היום מסגרת בסיסית, שבתוכה משתלבות ומשחזרות מרבית המדינות בעולם, ולאורה הן מכלכלות את יחסיהן ההדדיים, ולמרות העובדה שנוצרות תקופות של ארגעה יחסית בין ההתפרקויות, נמשכים ללא הרף מאמצי שני הגושים העולמיים להשיג יתרונות שונים ולכבוש להם עמדות של כוח. גם אם התנאים המדיניים בימינו מאפשרים פעולות "השקעה" מדיניות וכלכליות ארוכות-טווח, לא הוזנחו עדיין האמצעים המסורתיים של דיפלומטיה ואסטרטגיה אזורית. מקומות המפגש היבשתיים שבין שני הגושים היריבים מהווים מעין גבול בינלאומי, בין שהם "מסכי ברזל" ובין שהם גבולות פרוצים, שלאורכם מתנהלים רוב המאבקים הללו, תחומי הגבול משמשים כמטרות עצמאיות לכל אחד מהגושים היריבים. כל מעצמה חותרת להרחקת הגבול משטחה שלה, כלומר לקירובו לעברה של המעצמה המתחרה. מאז מלחמת העולם השנייה נערכו מספר מבחני כוח לאורך גבולות אלה: בשנת 1948 – בברלין, בשנת 1950 – בקוריאה, עד שנת 1954 בהודו-סין, ובשנים האחרונות – בווייטנאם. עם התגבשות הגושים לאחר מלחמת העולם השנייה – נמצאה תורכיה על גבולה של ברית-המועצות, אחת משתי המעצמות הראשונות בעולם, הברירה שניצבה בפני תורכיה הכילה רק שתי אפשרויות בלבד, ללא כל דרך ביניים נויטראליסטית, עובדה זו חייבה את המפנה העקרוני שחל במדיניותה של תורכיה, והוליך אותה כאמור, למחנה המערב. פניית העורף התורכית לרוסיה הסובייטית לא באה רק בגלל אי-נכונותה להיענות לתביעותיה הטריטוריאליות והאסטרטגיות של רוסיה. כפי שהוטעם לעיל, הייתה תודעת האיבה והפחד המסורתיים מפני רוסיה טבועה עמוק בתורכים. תקופת ההתקרבות הקצרה שחלה ביחסי רוסיה ותורכיה בין שתי מלחמות העולם נבעה מצרכים תכסיסיים חולפים, ולא טשטשה את הניגוד האידיאולוגי שהיה קיים בין שתי המדיניות בימי אתא-תורכּ. בריתו של אתא-תורכ עם הסובייטים לא הייתה מושתתת על הזדהות רעיונית, ונהפוך הוא. הקומוניזם היה מאז ומתמיד אסור בתורכיה. ואולם, עם כל משמעותו המכרעת של המפנה מערבה יש לזכור, כי התורכים לא זנחו את תקוותם למצוא דרך כלשהי לדו-קיום ידידותי עם ברית-המועצות. התורכים ניסו לתרץ את הצטרפותם המאוחרת למלחמת העולם השנייה בשני נימוקים: ראשית, הם טענו כי נקיטתם בעמדה נויטראלית הייתה לעזר רב למערב, מאחר והם הגנו בכך על אגפו הצפוני של המזרח-התיכון ומנעו הפניית כוחות בריטיים לתורכיה, שהייתה נכבשת בלאו הכי בנקל על ידי גרמניה הנאצית. שנית, אילו הייתה תורכיה מצטרפת למלחמת העולם בעודנה בעיצומה, כי אז הייתה נופלת כפרי בשל בחיקם של הנאצים, וזוכה להלן ל"שחרור" על הצבאות הסובייטיים, בדומה ל"שחרורן" של מדינות מזרח-אירופה. נימוקים אפולוגטיים אלה חיפו, כמובן, על אמת המידה הריאליסטית שהייתה נקוטה בידיהם של קברניטי תורכיה במרוצת מלחמת העולם השנייה. אותה אמת-מידה עצמה שימשה לתורכים בסיס לתפנית במדיניות החוץ שלהם לאחר מלחמת העולם.

השלבים הראשונים בהתקשרות תורכיה למערב
מייד עם תום מלחמת העולם השנייה חידשה בריטניה את משלוחי הנשק והאספקה לתורכיה, אולם כבר אז התברר כי ללא סיוע ממשי מצדן של ארה"ב עשוייה הגנתה של תורכיה להיות מעורערת לחלוטין. כפי שכבר תואר לעיל, הביאה מלחמת העולם לידי כניסתן הפעילה של ארה"ב לזירה המזרח-תיכונית, במקביל להיחלשות מעמדן של צרפת ובריטניה, ולעתים תוך דחיקת רגליהן של שתי המעצמות הוותיקות. עניינן של ארה"ב במזרח-התיכון נבע לא רק מאוצרות הנפט השופעים של האזור, אלא בעיקר מחמת ערכו האסטרטגי המיוחד במינו, כתחום מפגש בין יבשות, ומבחינת אפשרויות ההגנה על אירופה הדרומית ואסיה המערבית באמצעות ביצורו של האזור. על רקע זה באה קביעתו של טרומאן במרץ 1947, כי "תורכיה זקוקה לעזרת ארה"ב כדי להביאה לידי מודרניזציה, שהיא הכרחית לשמירת שלמותה הלאומית, ושלמות זו נחוצה לשם שמירת הסדר במזרח-התיכון". נאום זה בא לתמוך בפנייתו של שר החוץ האמריקאי, ג'ורג' מרשל, לקונגרס, 9 ימים לפני נאומו של הנשיא. מרשל ביקש להקציב סכומי כסף ניכרים להגנתן של תורכיה ויוון. ואכן "הדוקטרינה של טרומאן", שנועדה לבלום את האימפריאליזם הסובייטי בעזרת "תכנית מרשל", באה לכלל עיתוי מדויק עם הלחץ הסובייטי על יוון ותורכיה שהיה אז בשיאו. ביוון השתוללה מלחמת אזרחים מרה ומעמדה של ממשלת אתונה התרופף והלך. ערעור המצב הפנימי ביוון היה מסכן את ביטחונה של תורכיה. הבריטים שתמכו עד כה ביוון ובתורכיה, הן בנשק והן באספקה, הודיעו על הסתלקותם מהתחייבויותיהם, והאמריקאים נאלצו להכריע במהירות ולהצהיר, כי עצמאותן של תורכיה ויוון הינה חיונית לביטחונן של ארה"ב. שבועות מספר בלבד לאחר פנייתו של מרשל לקונגרס האמריקאי, הינו במאי 1947, אושר סכום של 400 מיליון דולר לסיוע כלכלי וצבאי וממנו הוקצבו לתורכיה 100 מיליון דולר. באותו חודש עצמו ערכה שייטת אמריקאית מפגן של כוח מול חופי איסטנבול, ובחודש שלאחר מכן הגיעה כבר המשלחת הצבאית האמריקאית לאנקרה. תורכיה השתלבה במסגרת "תכנית השיקום האירופית" של הקונגרס האמריקאי בין 16 מדינות אחרות. משלחת קבועה של "המינהל האירופי לקואופרציה" (E.C.A.) קבעה מושבה באנקרה. בשנים 1949–1950 הוסיפו תורכיה ויוון לקבל מלוות ומענקים מארה"ב, שהסתכמו עד מאי 1950 ב-700 מיליון דולר בתחום הצבאי ו-764 מיליון דולר בתחומים אחרים. גם סכומים עצומים אלה נבלעו על נקלה במשק התורכי. התורכים הוסיפו לתבוע סכומים מוגדלים לא רק בתחומים הצבאיים, אלא גם בתחומי הכלכלה והפיתוח. היה צורך לשכנע את האמריקאים, כי שייטת האטטיזם התורכי אינה שוללת את היוזמה הפרטית, וכי לא תיתכן צבירתה של עוצמה צבאית ללא עורף כלכלי איתן. בעשור השנים שבין 1947–1957 הוערך סכום הסיוע האמריקאי לתורכיה מכל הסוגים בלמעלה משני מיליארד דולר. העובדה, כי תוצאות ההשקעה העצומה אינן מורגשות במידה שניתן היה לשער, תוסבר לעיל.
בעוד תורכיה נהנית מזרם איתן של ציוד צבאי וסיוע כספי, החלו הגישושים התורכיים הראשונים למציאת בעלות ברית פוטנציאליות בזירה המזרח-תיכונית. מסוף שנות ה-40 ואילך החלו המאמצים הדיפלומטיים התורכיים בגיוסן של בעלות ברית מקומיות, ומבחינה זו קיימת חזרה היסטורית על מגמותיה המדיניות של תורכיה בשנות ה-30. דא עקא, שבשנות ה-50 נאלצה תורכיה להקדיש מאמצים רבים יותר כדי להשיג את מבוקשה. בין השנים 1948–1950 ניסתה הדיפלומטיה התורכית וריאציות שונות לגיבושו של ארגון הגנה מזרח-תיכוני. קשה לדעת מה הייתה מידת הרצינות של התורכים בבקשם לאגוד תחת קורת גג ביטחונית אחת את מדינות ערב וישראל. ייתכן וגישושיהם של התורכים נועד להוכיח לאמריקאים, כי לא קיימת אפשרות מעשית מעין זו, בבחינת הפעלת לחץ מוסווה על המערב לשם קבלתה המיידית של תורכיה לנאט"ו; שכן המומחים הצבאיים התורכיים לא שגו באשליות בכל הנוגע לכוחן הממשי של שאר מדינות המרחב וביכולתן הפוטנציאלית לסייע לתורכיה בשעת מבחן. מאמציה הדיפלומטיים העיקריים של תורכיה התמקדו לעבר נאט"ו, שהוקמה ב-4 באפריל 1949, וכללה בתוכה את ארה"ב כשותפות העיקריות בברית זו. אולם מאמצים אלה לא השיגו את מבוקשם על נקלה, שכן ארה"ב לא היו בטוחות עדיין בכושר עמידתו של הצבא התורכי, ונטו להגביל את המשתתפים בתחומי אירופה. בריטניה וצרפת נרתעו בשלב זה ממתן ערבויות צבאיות למדינה פגיעה כתורכיה, הגובלת במישרין עם ברית-המועצות. גם הפעם ניתן צידוק פורמלי לאי-הכללתה של תורכיה במסגרת נאט"ו בעובדת אי-היותה מדינה צפון-אטלנטית. בקשתה הרשמית של תורכיה להתקבל לנאט"ו, שהוגשה באוגוסט 1950, נתקלה בהתנגדות החברות הסקנדינביות. באוקטובר 1950 פרסמה מועצת נאט"ו את תשובתה לממשלת אנקרה, שבה הוצע לה להצטרף למלאכת התכנון של הארגון בנוגע להגנת אזור הים-התיכון. אולם המדינאים התורכיים לא אמרו נואש לתביעותיהם לצירופה של ארצם התחזקו לאחר מלחמת קוריאה, שבה השתתפה דיביזיה תורכית במסגרת חיל האו"ם והוכיחה את עצמה מבחינה צבאית. ההתלקחות בקוריאה שכנעה את מעצמות המערב, כי ההתנגשות הבין-גושית אינה מוגבלת מבחינת הזירה הגאוגרפית לאירופה בלבד, וכי יש לסתום כל פירצה אפשרית במערך הצבאי הבינלאומי של המערב. ארה"ב השתכנעה, כי האגף הדרומי-מזרחי של אירופה מהווה אזור חיוני, שכן כל חדירה סובייטית דרכו עשויה לסכן את מדינות אירופה לא פחות פחות מאשר את המזרח-התיכון. ביולי 1951 הודיעה בריטניה, כי היא מצדדת בצירופה של תורכיה לנאט"ו, ההנמקה הפורמאלית לכך ניתנה בהסכמתה של תורכיה לכרות ברית להגנת המזרח-התיכון. ב-18 לפברואר 1952 הפכה תורכיה לחברה מן המניין ב"ברית הצפון-אטלנטית", לאחר שהצטרפותה אושרה על ידי בתי-הנבחרים של מדינות נאט"ו. בעת ובעונה אחת התקבלה גם יוון לברית זו.
צירופה של תורכיה לנאט"ו עורר את ארה"ב, בריטניה, צרפת ותורכיה לפעילות דיפלומטית משולבת לשם הקמת אזור הגנה ים-תיכוני. מאמץ רשמי נעשה באוקטובר 1951 כאשר ארבע המדינות הנ"ל הזמינו את מצרים להצטרף לברית מזרח-תיכונית. ההצעה נדחתה, כמובן, שכן מצרים סירבה להיכנס לכל מו"מ עם בריטניה, כל עוד לא הוסדרו פינוי אזור הסואץ והבעיה הסודנית. כתוצאה מכך הודיעה נאט"ו על הקמת הפיקוד הדרום-מזרחי לאירופה, שמפקדתו מוקמה באיזמיר, פיקוד זה חולש על כוחותיהן הצבאיים של תורכיה ויוון והוא כפוף לפיקוד דרום-אירופה, שמפקדתו מוקמה בנאפולי שבאיטליה.

מערך ההגנה התורכי במסגרת נאט"ו
למרות הליקויים השונים והמגוונים המיוחסים לצבא התורכי, כגון שיבושי מינהל, ליקויי ציוד, תלות אספקתו השוטפת במקורות חוץ והיעדר קצונה טובה (מפאת הדרכה לקויה וגורמים חברתיים שונים), אין להתעלם מעובדת היסוד, כי הצבא התורכי הסדיר מונה למעלה מ-400,000 חייל, ומספר זה גדל ל-2 מיליון ומעלה בצירופם של המילואים. הצבא התורכי הסדיר הינו מהגדולים ביותר באירופה ומהווה למעלה מ-25% מכלל כוח האדם הכללי הנתון לפיקודה של נאט"ו באירופה. נוכח מגבלותיו של הצבא התורכי יש להצביע על כושר הלוחמה שלו ויכולת העמידה של חייליו כפי שהוכחו במלחמת קוריאה. ניצול היתרונות הללו עולה בקנה אחד עם התפיסה האסטרטגית ההגנתית שנועדה לתורכיה בעת מבחן. החזית האירופית בתראקיה קרובה מאוד לריכוזים הצבאיים התורכיים שבאזור המיצרים. בגבול הקווקז מסייעים התנאים הטופוגרפיים הקשים למערך הגנתי דווקא, הן בגלל קשיי אספקה של הצד התוקף והן בהתחשב בסגולותיו המיוחדות של החייל התורכי. מוקד ההגנה באזור המזרחי והצפוני מזרחי מצוי בעיר ארזרום, הנשענת על נתיבי אספקה ותדלוק המוליכים לבסיס הימי של אסכנדרון. חופו הסלעי, רובו ככולו, של הים השחור מקשה אף הוא על הצד התוקף והנוחת. קטעים בודדים מחוף זה, כגון בגיזרת סַמסוּן, ניתנים לנחיתה ימית. הגבול התורכי-סורי הינו בחלקו הררי ובחלקו מדברי-למחצה. מעברי ההרים שבו הינם ספורים ומקילים על הצד המתגונן. מסתבר, אפוא, שהשטח הקשה ביותר להגנה משתרע בתראקיה, המהווה עורף טריטוריאלי צר-מידת למיצרים ולים השיש. המערך ההגנתי של תורכיה, בהתחשב בפרישת כוחותיה הצבאיים ובאיכותם, מראה כי אין בכוחה של המדינה להגן על עצמה בכוחותיה בלבד. השקפה זו הייתה גם נחלתה של צמרת נאט"ו בעבר, שדגלה בנסיגת הצבאות התורכיים לעומק המזרח-התיכון במקרה של התקפה סובייטית. אולם השקפה זו ירדה מעל הפרק לאור התהפוכות המדיניות בסוריה ובעיראק, לאחר יציאתה של זו האחרונה מ"ברית בגדאד". כדי לתגבר את המערך הצבאי התורכי נבנו בסיסי אוויר אמריקאיים באדנה ובמקומות אחרים במדינה, והשייטת הששית האמריקאית עם יחידות צי אחרות הוכפפו למרותו של הפיקוד הדרום-מזרחי אירופי, שמושבו, כאמור, מצוי באיזמיר. למרות שהגירה הצפונית-מזרחית של תורכיה נראית כַּנוחה ביותר למערך הגנתי, לא יכולה תורכיה לסמוך על כוחה בלבד, חרף הסיוע של כוחות נאט"ו, ולפיכך נטתה לחפש לה בעלות-ברית פוטנציאלית מקרב מדינות המזרח-התיכון וארצות הבלקאן גם יחד.

המדיניות הבלקנית של תורכיה
כניסתה של תורכיה לנאט"ו לא ריפתה את ידיה במאמצים לבסס את ביטחונה. כפי שהצבענו לעיל, הפכה הצטרפותה הרשמית של תורכיה למחנה המערב עילה להחמרת היחסים בינה לבין ברית-המועצות, מאחר ובסיסי נאט"ו שנבנו בתורכיה כֻּוונו לא רק למטרות הגנתיות, אלא גם למשימות התקפות תגמול על אזורי הנפט החיוניים של רוסיה בקווקז וצפונה לו. גיזרת התורפה העיקרית של תורכיה השתרעה, כאמור, בתראקיה, שנתוניה הטופוגרפיים הנוחים וצרותה הטריטוריאלית היחסית היוו תחום אידיאלי להנחתת מהלומת בזק רוסית שתביא להשתלטות על איסטנבול והמיצרים. טבעי, אפוא, שתורכיה ריכזה את מאמציה המדיניים לאבטחת אגפה הבלקאני. מאחר ותורכיה ויוון גם יחד היו קשורות בנאט"ו ובמפקדתה שבאיזמור, הגבירו התורכים את מאמציהם לשיפור יחסיהם עם יוון ולצירוף לחוזה הידידות והשיתוף פעולה שלהם עם יוון מדינה בלקאנית נוספת. מבחינה עקרונית לא היה הבדל מהותי באינטרס התורכי שהביא ליצירת הברית הבלקאנית אשר נחתמה בפברואר 1934 בין תורכיה, יוון, רומניה ויוגוסלביה, לבין האינטרס התורכי בתחילת שנות ה-50. כאז כן עתה חיפשה תורכיה בעלי ברית נגד האיום הצבאי מצד מעצמה אירופית. בשעתו, נולדה הברית הבלקאנית כתגובה נגד האימפריאליזם הפאשיסטי של מוסוליני באגני הים-התיכון. עתה, נועדה האמנה הבלקנית ללכד את תורכיה, יוון ויוגוסלביה נגד האיום הסובייטי.
ב-28 בפברואר 1953 נחתם באנקרה חוזה ידידות ושיתוף פעולה בין תורכיה, יוון ויוגוסלביה. חוזה זה נועד בראש ובראשונה לייצב את יחסי הידידות עם יוון, שהועכרו מידי פעם בפעם בגלל בעיות המיעוטים הלאומיים – היווני והתורכי – בשתי המדינות, ועקב המחלוקת העקרונית בעניין קפריסין, שהוכחה בשנת 1963/4 כגורם רב-עוצמה בעיצוב יחסי שתי המדינות. בניגוד לתנאים ששררו בשנת 1934, אי אפשר היה הפעם לצרף את רומניה לחוזה הידידות מחמת השתייכותה לגוש הסובייטי. לעומת זאת הייתה נתונה יוגוסלביה במצב עדין ביותר, שכן בשנת 1948 גורשה מהמחנה הסובייטי, ומאז נקלעה למצב של בדידות מדינית בלתי-מזהרת. כך, אפוא, בשלו התנאים לצירופה של יוגוסלביה. ברם, המדיניות התורכית לא הסתפקה בחוזה אנקרה, אלא חתרה להענקת צביון צבאי לחוזה הידידות הנ"ל. ב-9 באוגוסט 1954 הפכה האמנה לברית צבאית רשמית, לאחר שהמסמכים הרשמיים נחתמו בעיר בְּלֶד שביוגוסלביה. התורכים ראו בכך הישג רב, שכן מאז גירושה של יוגוסלביה מהקומינפורם הפכה זו האחרונה למעין בת-חסות של המערב, אשר העתיר עליה שפע של סיוע כלכלי וציוד צבאי. מנקודת ראות תורכית, נועדה הברית הבלקנית להגדיל את כוח האדם והפוטנציאל הצבאי שיעמדו לרשותה בשעת התקפה על תראקיה, אותו עקב אכילס במערך הביטחוני של תורכיה. ההנחה הייתה, כי בתנאי גיוס צבאי מלא עשויות מדינות הברית הבלקנית להעמיד כ-2.5 מיליון חייל נגד העוצמה הסובייטית. ואכן, ברית זו הייתה שונה מקודמתה משנת 1934, מכיוון שהיא כללה הוראות מפורטות על הקמת מערך הגנה הדדי, ויוצגה על ידי מזכירות קבועה ופגישות קבועות בין קציני המטה ושרי החוץ של המשתתפות. לפי פרטי החוזה הוסכם, כי התקפה צבאית על אחת מבנות הברית הנ"ל תיחשב לפעולת תוקפנות נגד שתי החברות האחרות. הצטרפותה של יוגוסלביה לברית היוותה צעד אנטי-סובייטי מובהק בהתחשב בעובדת חברותן של תורכיה ויוון בנאט"ו. ראוי לציין, כי תורכיה חתמה על מגילת הברית נוכח גילוי היסוסים בולטים מצדן של ארה"ב, שהתנגדו למתן התחייבויות פורמאליות למדינה קומוניסטית כלשהי, למרות הסעד הכלכלי והצבאי שהועתר על יוגוסלביה. העמדה התורכית שיקפה, אפוא, גישה מדינית ריאלית, שאינה מתחשבת במניעים אידיאולוגיים כשהמדובר בביצור הביטחון הלאומי. מבחינה זו לא ראתה תורכיה את הקומוניזם הבינלאומי כאויבה בנפש, אלא חששה מפני המגמות האימפריאליסטיות של ברית המועצות, אשר לא השתנו מיסודן מאז התקופה הטרום-בולשביקית.
התגובה הסובייטית להשתלבותה הגוברת והולכת של תורכיה במחנה המערב לא איחרה לבוא. למן שנת 1950 החלה בולגריה בגירושן של אלפי משפחות בולגריות ממוצא תורכי, תוך פרסום הודעה חד-צדדית על גירושם של 250,000 בולגרים-תורכיים אלה. מחאותיה של תורכיה הוגשו לריק ובעיות קליטתן של המגורשים בצד התורכי גררו חיכוכי גבול רבים. אולם בשלהי שנת 1951 הושלמה קליטת המגורשים. במרוצת שנת 1953 שינתה רוסיה את תכסיסיה כלפי תורכיה במאמץ אחרון לנתקה ממערכת הבריתות המערביות: הרוסים הצהירו על "ויתורם" על אזורי קארס וארדהאן תמורת פתיחת מו"מ על מעמד המיצרים, תוך הקניית מעמד מועדף לברית המועצות בתחום זה. המחווה הסובייטית נדחתה הן על ידי תורכיה והן על ידי בעלות בריתה. מאז ואילך הועתק המחץ הדיפלומטי הרוסי כלפי הבסיסים האמריקאיים בתורכיה. מאז שנת 1957, הריצו הרוסים איגרות אזהרה ומחאה גם יחד לאנקרה, לאחר שהאמריקאים התקינו בסיס לשילוח טילים שדות תעופה למטוסי ביון בתחומי תורכיה. המתיחות התורכית-רוסית הגיעה לשיאה, לאחר יירוט מטוס הביון האמריקאי בתחומי ברית-המועצות והודאת טייסו, כי בסיסו מוקדם באדנה. המדיניות הסובייטית ניסתה גם להפיג את עוקצה של הברית הבלקנית, ואכן החל משנת 1957 ניטלה משמעותה הצבאית של ברית זו עקב התמורות שחלו בברית-המועצות לאחר מותו של סטלין והשינוי המדיני ביחס הסובייטי כלפי יוגוסלביה. הקשר בין יוגוסלביה ותורכיה נחלש כמעט כליל, לאור השינוי שחל במעמדה של יוגוסלביה, אשר הפכה לאחד מעמודי התווך של הנויטראליזם העולמי. בעוד שהיוגוסלבים הטעימו במרוצת שנת 1957 את הצורך בשיתוף פעולה תרבותי גרידא בין שתי המדינות – השלימו התורכים עם אובדן ערכה הצבאי של הברית הבלקאנית. בעת ובעונה אחת עם גילויי ההסתייגות היוגוסלביים החריפה שאלת קפריסין ויצרה מתיחות רצינית בין תורכיה ליוון. תמיכתה של תורכיה באוכלוסי המיעוט התורכית שבקפריסין הינה מובנת לאור שליטתה הממושכת של תורכיה בקפריסין, עד לסיפוח הבריטי לאחר קונגרס ברלין (1878). עד למתן העצמאות לקפריסין צידדו התורכים בהמשך השלטון הבריטי באי, כערובה לביטחונו של המיעוט התורכי. כי השמיעו התורכים בהזדמנויות שונות טענות אחרות, הקשורות בתפקידה של קפריסין במסגרת תכניות ההגנה המערביות במזרח-התיכון. לאחר חתימת הסכם לונדון, שהעניק עצמאות לקפריסין, תוך הקצאת בסיסים צבאיים לבריטיים והפיכתן של בריטניה, תורכיה ויוון לַעֲרֵבות לשלומו של האי ולביטחונו, חזרו התורכים והעלו לסירוגין את ההצעה בדבר חלוקת האי, כל אימת והמתיחות הבין-עדתית היתה גואה עקב סיבות פנימיות וסיסמאות ה"אנוסיס" (איחוד עם יוון). בשלהי שנת 1963 עלתה המתיחות באי לשיא חדש ובמרוצת שנת 1964 הפכה קפריסין לזירה של מאבק-דמים בין עדתי, תוך דחיקת המיעוט התורכי ועקירתו מכפריו ויישוביו.
הלחץ שהופעל על ממשלת קפריסין היוונית ליישב את המחלוקת בתחומי נאט"ו או בתחום המצומצם של שלוש המדינות הערבות – עלה בתוהו. באוגוסט 1963, משהחמיר מצבם הכלכלי והצבאי של התורכים הקפריסאיים, הבזיקו מטוסים תורכיים את עמדות היוונים-הקפריסאיים וספינותיהם, לאחר שכל הפגנות הכוח האחרות של הצי התורכי לא השיגו את מבוקשם. המאבק בקפריסין חרג, אפוא, מהמסגרת הבין-עדתית ומתחום היחסים של תורכיה ויוון, והועלה לזירה הבינלאומית: כוח האו"ם באי הוכיח בדרך כלל מחדל ואין אונים, ואילו ברית המועצות ומצרים התערבו בגלוי בתמיכתן בעמדתו של הנשיא היווני-קפריסאי מאקאריוס. הקרע בין יוון לתורכיה בעטייה של בעיית קפריסין החמיר ביותר את יחסיהן ההדדיים, ואיים על ניפוץ, מסגרתה של נאט"ו באגן המזרחי של הים-התיכון. התרופפותה של הברית הבלקנית משנת 1957 ואילך כמקופחת והידרדרות יחסיהן של תורכיה ויוון משנת 1963 ואילך העמידו, במיוחד, את תורכיה במקופחת העיקרית ממצב זה, שכן מבצעיה המדיניים והצבאיים מוגבלים, בהכרח, מחמת שכנותה של ברית-המועצות מחד גיסא, ותלותה של תורכיה בבעלות בריתה בנאט"ו מאידך גיסא.

יחסיה של תורכיה עם מדינות ערב עד לחתימת "ברית-בגדאד"
מאז תום מלחמת העולם השנייה שאפה תורכיה לשפר את יחסיה עם מדינות ערב, השוכנות באגפה הדרומי והמהוות פתח אפשרי לחדירה סובייטית בעורפה. תורכיה הייתה מעוניינת בראש ובראשונה שמדינות ערב תהנינה מיציבות פנימית, תדכּאנה את המפלגות הקומוניסטיות בתוכן ותקיימנה יחסי ידידות הדדיים. המטרה הסופית הייתה יישוב סכסוכיהן של מדינות ערב עם מעצמות המערב וצירופן למערך האנטי-סובייטי. מסתבר, כי נוסף לאינטרס הצבאי התורכי בצירופן של מדינות ערב לברית הגנה אזורית, שאפה תורכיה לחדש, באמצעות ברית זו, את מנהיגותה במזרח-התיכון. שאיפה זו זכתה לעידוד רב מצד מעצמות המערב, ובייחוד מארה"ב, שראתה בכך אמצעי לרתום מדינות ערב למסגרת בריתות ההגנה המערביות דא עקא, שמאווייה המדיניים-צבאיים של תורכיה התנגשו בשאיפותיה של מצרים להגמוניה במזרח-הערבי. מגמת הנויטראליזם המצרי, שבצבצה עוד לפני שנת 1952, הפכה למדיניות מוצהרת של כת ההפיכה. יחסיה של תורכיה עם מצרים לא היו מעולם טובים, שכן הזיכרונות והרשמים הרעים מתקופת השלטון העות'מאני היו עדיין בלבם של ותיקי המדינאים המצריים. בעיית ההגמוניה במזרח-התיכון עשוייה הייתה להתבלט בכל חריפותה, לאור התקרבות אפשרית בין תורכיה לבין מצרים. בעייה זו, שהייתה שרירה וקיימת במחצית הראשונה של המאה ה-19 בתקופת "המלחמות הסוריות" של מחמד עלי, לא נשתכחה, אלא קיבלה מימד חדש עקב השתלבותה של תורכיה בנאט"ו ועליית כת הקצינים לשלטון במצרים. התורכים התייחסו במעין זלזול לערבים, הן בשל פיגורם הכלכלי והחברתי, ובמיוחד בגלל חולשתם הצבאית, שנתפשה בכל מערומיה במלחמה בארץ-ישראל (1948). נוסף לכך, עצם הכרתה של תורכיה בישראל (1949) וקיום יחסים תקינים עמה, נרשמו אף הם לחובתה של תורכיה מבחינת מדינות ערב. דווקא בתחום זה עשתה תורכיה צעדים רבים על מנת להפיס את דעתן של מדינות ערב. לבסוף, זכורה התחרות בין תורכיה לבין מדינות ערב על מושב במועצת הביטחון בשנים 1948 ו-1950. בסך הכל לא חרגו יחסיה של תורכיה עם רוב מדינות ערב מתחום השיגרה הרגילה.
אולם בראיית רכישתה של ידידות מצרים כמפתח לעולם הערבי כולו, קבעה לה ממשלת המפלגה הדמוקרטית, שעלתה לשלטון בתורכיה בשנת 1950, כקו מנחה את שיפור היחסים עם מצרים בפרט ועם מדינות ערב בכלל. למרות ש"הליגה הערבית" הסתייגה מהאינטרסים המוצהרים של תורכיה, והתורכים לא גילו נטייה לשתף פעולה עם "הליגה הערבית" כמוסד, בכל זאת נמשך מסע החיזור התורכי אחר מצרים. על רקע זה יש לראות את שתיקתה של תורכיה, שעה שמצרים הפעילה לחץ על בריטניה לפנות את אזור סואץ, אם כי ניתן להניח, שהתורכים היו מעדיפים את הישארותו של הצבא הבריטי בסואץ בבחינת ערובה מסוימת לביטחונם. בשנת 1954 החליטה ממשלת תורכיה על עריכת מסע התקרבות מחודש לערבים כדי לרותמם למערכת הגנה משותפת.מצרים ועיראק נקבעו כיעדים ראשיים למאמץ דיפלומטי זה, תוך נקיטת אפשרות של ברירה בין השתיים. לתורכים היה ברור, כי עמדה עוינת של מצרים עלולה להכביד על הצטרפות מדינות ערביות אחרות. לעומת זאת סברו התורכים, כי לאחר חתימת ההסכם האנגלו-מצרי לפינוי הסואץ, אשר איפשר את החזרת היחידות הבריטיות לאזור התעלה במקרה של התקפה על תורכיה, סולקה המניעה העקרונית להצטרפותה של מצרים למערכת הגנה מערבית. על רקע זה תכננו התורכים את מסע חיזורם והשתדלו לשכנע את המצרים, כי האיבה ההדדית הינה נחלת העבר והאינטרסים של שתי המדינות זהים ביסודם. המסע התורכי לרכישת ידידותה של מצרים לא נתקל באי-היענות מוחלטת. אדרבא, מושל אנקרה שביקר במצרים בנובמבר 1954 נתקבל בכבוד רב על ידי נאצר. השגריר המצרי באנקרה פירסם גם הצהרה בזכות ברית מצרית-תורכית כגורם בעל משקל במרחב. בנאום בפתיחת הפרלמנט התורכי (נובמבר 1954) שיבח ג'לאל באַ'אַר, נשיאה של תורכיה, את הסכם פינוי הסואץ והתחשבותה של מצרים באינטרסים הביטחוניים של מדינתו.
אולם תקוותיהם של התורכים לצרף את מצרים למערך ההגנה המזרח-תיכוני נכזבו עד מהרה. פגישתם המתוכננת של נאצר ועדנאן מֶנדרֶס, שנועדה לדיונים על הסכם צבאי, נדחתה מפקידה לפקידה ובוטלה סופית על ידי קהיר. כסיבה עיקרית לגישת מצרים יש לראות, כאמור, את היריבות הפוטנציאלית של שתי המדינות על מעמד הבכורה באזור. הצטרפות מצרית למערך הגנה מרחבי, שהיה משלים את נאט"ו, הייתה הופכת את מצרים למדינה שנייה במעלה אחר תורכיה. דחיותיה ההולכות ונישנות של מצרים הסבו את המאמץ הדיפלומטי התורכי כלפי ירדן ועיראק, אשר שליטיהן ביקרו בתורכיה (באוגוסט ובאוקטובר 1954), והכשירו את הקרקע לחתימת ההסכם התורכי-עיראק, שהווה את חוט השדרה של "ברית בגדאד". בנוסף ליריבות המסורתית בין תורכיה למצרים, הייתה קיימת מתיחות מתמדת ביחסי תורכיה-סוריה, וזאת בניגוד ליחסים התקינים עם לבנון. מאז 1939, שנת סיפוחו של מחוז אכסנדרון לתורכיה, שררו יחסים מתוחים בין שתי המדינות, שלֻוו לעתים בתקריות גבול מקומיות. התורכים לא ייחסו ערך רב לכושרם הצבאי של הסורים, אולם הערכה זלזלנית זו השתנתה במרוצת שנות ה-50, ככל שהחדירה הסובייטית לסוריה העמיקה והלכה. ענינה המתמיד של תורכיה לבלום כל יצר של הרפתקה צבאית מצדה של סוריה הביא לקיומם של יחסים ידידותיים עם שתי הממלכות ההאשמיות. ביטויים של יחסים אלה התגלה בשעתו עוד בחוזה סעד עבאד (1937), שנחתם בין תורכיה לעיראק, בצירוף איראן ואפגניסטן. כן נחתמו חוזי ידידות ושכנות טובה בין תורכיה לעיראק (29.3.1946) ובין תורכיה לירדן (11.1.1947). השליטים ההאשמיים ומדינאיהם ערכו גם מספר ביקורי ידידות בתורכיה. אמנם יחסי ידידות אלה, שהתנהלו מחוץ למסגרת "הליגה הערבית", לא הביאו להאשמים כל תמיכה תורכית בתכניות האיחוד שלהם לגבי "הסהר הפורה" ו"סוריה רבתי". היחסים הטובים עם ירדן הצטננו קמעא לאחר מות המלך עבדאללה, אולם טופחו מחדש בשנת 1955, עם ביקורו של ג'לאל באַיאַר בירדן והכרזתו המפתיעה, כי חיילים תורכיים ייאותו להגן על ירדן מפני כל צר ומתנכּל. גם ביחסי תורכיה-סעודיה חלה השתפרות מסוימת מאז שנת 1956, לאחר שתורכיה קיבלה עקרונית את הצעת התיווך הסעודית בסכסוכה עם סוריה. בינואר 1954 הגיעו יחסי תורכיה ומצרים לכלל משבר עקב גירושו של השגריר התורכי מקהיר מטעמים אישיים. משבר זה סימן את המחלוקת המדינית הצפוייה בין תורכיה למצרים.

ברית תורכיה-עיראק: היסוד ל"ברית בגדאד"
לאחר כישלון ניסיונות ההתקרבות בין תורכיה למצרים היפנו התורכים את מחץ לחצם הדיפלומטי לעבר עיראק, ממשלת נורי אס-סעיד העיראקית הפרו-מערבית ראתה בהתקשרות אפשרית עם תורכיה שינוי במאזן הכוחות הבין-ערבי וניאותה לחתום על הברית עם תורכיה ב-24.2.1955 בבגדאד, לאחר ביקורו של ראש הממשלה התורכי, עדנאן מנדרס, כ-5 שבועות לפני מועד החתימה, בבירה העיראקית. ב-12 לנואר התפרסמה הודעה תורכית-עיראקית, שלפיה החליטו שתי הממשלות לחתום על הסכם לשיתוף העולה, ולאבטחת היציבות והביטחון של המזרח-התיכון. יסודה של ברית זו הונח עוד באפריל 1954 כאשר תורכיה ופקיסטן חתמו על ברית צבאית ומדינית, שהעלתה את חשיבותה של תורכיה בזירה המזרח-תיכונית. מבדיקת נוסח הברית התורכית-עיראקית מסתבר שלא תוכנה של הברית, לכשעצמה, היה חשוב לשתי המדינות בשלב הראשון, אלא עצם עובדת כריתתה שבאה כהפתעה לעולם הערבי, מאחר ועיראק כלל לא התייעצה עם שותפותיה ב"ליגה הערבית". ההודעה התורכית-עיראקית מה-12.1.1955 על כוונת שתי המדינות לבוא בברית ביניהן, והתהליך המזורז של אישור הברית בבתי-הנבחרים באנקרה ובבגדאד מעירים על החשיבות המדינית-פורמאלית שיוחסה לברית ועל המאמץ הנחפז של שתי המדינות להוציא את הרוח ממפרשי התעמולה המצרית. מבין שמונת סעיפי הברית התורכית-עיראקית, דנים רק שני הסעיפים הראשונים במטרתה של ההתקשרות בין שתי המדינות. משמעותם המעשית היחידה של שני סעיפים אלה היא – ששתי הממשלות תוכלנה להסכים ביניהן על צעדים נוספים ללא הזדקקות לאישורם של בתי-הנבחרים שלהן. יתרון נוסף בניסוחם הכללי של הסעיפים נעוץ בהקלת אפשרויות ההצטרפות של מדינות נוספות לברית הנ"ל מבלי להתחייב בפירוט מדויק של חיובים ואיסורים. מאופייה הכללי של הברית ניתן ללמוד, שעיראק לא התחייבה לשלוח כוחות אל מחוץ לארצה במקרה של התקפה על תורכיה. לעומת זאת הוסכם על חילופי מידע צבאי ועל התייעצויות תקופתיות בין נציגי המיפקדות, על נקיטת צעדים משותפים לפיתוח קשרי התחבורה והכלכלה, על תיאום מדיניות החוץ בימי שלום ומתן זכות המעבר בעיראק לכוחות נאט"ו בעת מלחמה נגד תורכיה. המבוא לברית קובע, בין השאר, כי אין סתירה בין ברית הביטחון הקיבוצי של "הליגה הערבית" לבין זכותן הטבעית של המדינות להתאגד להגנתן העצמית בהתאם למגילת האו"ם. פיסקה זו היוותה תשובה לטיעון המצרי, כי הברית הנ"ל סותרת את התחייבויותיה של עיראק לברית הביטחון הקיבוצי הערבי. סעיף 3 קובע אי-התערבות הדדית בענייני פנים מנסה להזים את הטענה המצרית בדבר השתלטות תורכית או מערבית על עיראק. להלן קובע ההמשך, כי הברית אינה מגבילה את חופש פעולתן של חברותיה ביחס לישראל ולאו דווקא באמצעי מו"מ ושלום. סעיף 4 חוזר ומטעים, כי אין סתירה בין הברית הנוכחית לבין אמנת "הליגה" או ברית הביטחון הקיבוצי שלה. בכך מודגשת אי תלותה של תורכיה בהתחייבויות כלשהן לגבי ישראל. הברית הנוכחית תהא פתוחה לכל המדינות המזרח-תיכוניות ולמעצמות המערב, להוציא את ישראל, כל אימת ומדינות ערב לא הכירו בה. במידה ומדינות ערב תצטרפנה לברית לא ייבצר מהן לבצע את התכניות המצריות בדבר איחוד צבאי וכלכלי, ללא התערבות תורכית; באותה מידה לא תחול כל הגבלה על עיראק לממש את תכניותיה בסהר-הפורה. סעיף 6 קובע את השלד הארגוני ליצירת ארגון ההגנה האזורי ומתנה זאת בהצטרפות ארבע מדינות לברית.
ביום חתימת הברית הוחלפו איגרות בין נורי אס-סעיד לבין עדנאן מנדרס, לפיהן אישר ראש ממשלת תורכיה כי הברית תכוון ליצירת שיתוף הפעולה הדדי לשם הדיפת כל תוקפנות, וכן אישר כי אבטחת קיום השלום והביטחון במזרח-התיכון תבוצע מתוך שיתוף פעולה הדוק למען ביצוע החלטות האו"ם בנוגע לא"י. החלק השני של נוסחה זו, שעוקצה מופנה בואפן ברור נגד ישראל, לא נכלל בגוף הברית שנחתמה, אלא צורף אליה, כאמור, בחליפת מכתבים. הערכה סבירה לכך אומרת, כי הכללת סעיף מעין זה בברית עלולה הייתה למנוע את הצטרפותן של ארה"ב ובריטניה. לפיכך נקבעו חילופי האיגרות בנפרד ההסכמה למתוכנן או שלילת התוכן לא חייבו באורח אוטומטי כל מדינה חדשה שהצטרפה לברית, אלא רק לאחר התייחסות מפורשת לאותם חילופי איגרות.

התגובות והתוצאות המיידיות
אחר חתימת הברית התורכית-עיראקית² פנה ראש ממשלת עיראק לממשלות ארה"ב, בריטניה, איראן ופקיסטן להצטרף אליה, ואילו עמיתו התורכי פנה בקריאה דומה למדינות ערב. על התגובות השליליות שהתקבלו ממדינות ערב ומברית המועצות הגיב שר החוץ התורכי, פואד קופרולו בקובעו כי לברית הנדונה מטרה הגנתית טהורה ולכן חייבת תורכיה לייחס למוחים נגדה כוונות תוקפניות. במרוצת פברואר 1955 התנהלו שיחות בקאַראַצ'י, בירת פקיסטן, בין נשיאי תורכיה לבין מושלה הכללי של פקיסטן וראש ממשלתה. הדיונים נסבו על הרחבת הברית והכללת סעיפי שיתוף פעולה כלכליים. שאלת ברית ההגנה נדונה בשיחות עם המדינאים המקומיים ושר החוץ הבריטי, אנתוני אידן, שביקר בתכיפות בקאַראַצ'י, בגדאד, בירות וקהיר. לפני החתימה הפורמאלית של הברית התורכית-עיראקית עשו המצרים מאמצים קדחתניים להניא את עיראק מחתימה עליה, או לפחות לגנותה על ידי כל מדינות "הליגה". אולם ועידת ראשי ממשלות ערב, שכונסה לצורך זה בקהיר התפזרה ב-6 בפברואר מבלי שמצרים הצליחה להשיג את מבוקשיה. לעומת זאת הצטרפה בריטניה לברית התורכית-עיראקית ב-4 באפריל 1955, תוך הסתייגות מחליפת האיגרות המצורפת אליה. במסגרת הברית כרתה בריטניה "הסכם מיוחד" עם עיראק שנועד לרשת את החוזה האנגלו-עיראקי המקורי משנת 1930, תוך העברת האחריות להגנת עיראק ובסיסיה הצבאיים לעיראק עצמה וקביעת שיתוף פעולה צבאי הדוק. תחולת ההסכם האנגלו-עיראקי החדש חלה על שני הצדדים כל זמן והם ימשיכו בחברותם בברית. באוקטובר 1955 חלו ארבע התפתחויות נוספות: ב-20 לאוקטובר נחתם הסכם מצרי-סורי להגנה משותפת. שבוע לאחר מכן (ב-27.10.1955) נחתם הסכם מצרי-סעודי להגנה משותפת וכך נוצר הגוש המצרי-סורי-סעודי. לעומת זאת, ב-23 לספטמבר הצטרפה פקיסטן לברית התורכית-עיראקית, ואילו ב-30 באוקטובר הצטרפה אליה גם איראן. שתי המדינות הללו הסתייגו מחליפת המכתבים האמורה. ההסכמים הצבאיים בין מצרים, סוריה וסעודיה כללו הקמת מועצה עליונה, מועצה מלחמתית, ועדה צבאית מתמדת ומיפקדה עליונה משותפת. נקבע כי הכוחות המרוכזים בגבולות ישראל יועמדו לפקודת המפקד הכללי, שיציע גם למיפקדה העליונה תכניות צבאיות למיניהן.
כפי שתואר לעיל, הייתה תגובתן של מעצמות המערב אחידה לגבי "ברית בגדאד". צרפת הביעה הסתייגות מברית תורכיה-עיראק, בציינה שלא שותפה בהתייעצויות שקדמו לברית זו. היחס הצרפתי הקריר נבע מהתנגדותה של צרפת לכל התפתחות המגבירה את סיכוייה של עיראק לבצע את תכניות "הסהר הפורה" שלה, דהיינו לבלוע את סוריה ולבנון, שהיו נתונות עדיין להשפעה צרפתית כלשהי כשריד לתקופה המנדטורית. בריטניה היוותה את השושבין העיקרי של הברית והצטרפה אליה, כזכור, כ-6 שבועות לאחר חתימתה, תוך חתימת "הסכם מיוחד" עם עיראק. המדיניות האמריקאית קידמה בברכה את הברית והביעה את ביטחונה שהיא תתרום להגברת היציבות במזרח-התיכון. האמריקאים הטעימו, כי יש לראות בברית זו אות להכרה הגוברת בין הערבים, כי הסכנה האמיתית הצפוייה לאזור – אין מקורה בישראל, אלא באפשרות של תוקפנות קומוניסטית. למרות עמדה חיובית זו לא הצטרפו ארה"ב מעולם ל"ברית בגדאד", אלא הסתפקו בתפקיד "השותף הבלתי-פורמאלי", שפעל מאחורי הקלעים והווה, למעשה, את הרוח החייה בברית זו. אי-הצטרפותן של ארה"ב נבעה משני טעמים: ראשית, הנוהל האמריקאי מחייב את צירופם של החוזים והבריתות לחוקה האמריקאית לאחר אישורם בשני בתי הקונגרס.
נוהל זה הינו מסובך ומקשה על נשיא ארה"ב. בניגוד לכך זכאית הממשלה הבריטית לחתום על חוזים ובריתות מבלי להביאם לאישורו של בית-הנבחרים. שנית, ארה"ב העדיפה להמתין עד לכלל התבהרות המצב. התערערותה ההדרגתית של "ברית בגדאד" נוכח החדירה הסובייטית למרחב והתגבשות הגוש הנויטראליסטי בראשות מצרים, סוריה וסעודיה הביאו להערכת מצב פסימית למדי באמריקה לגבי עתידה של "ברית בגדאד". משני טעמים אלו העדיפו ארה"ב לפעול מאחורי הקלעים מבלי להסתבך בהתחייבויות פורמאליות. הנויטראליזם המצרי התגבש ביתר שאת לאחר קיומה של ואידת באנדונג (אפריל 1955). בהשתתפות עמי אסיה ואפריקה. כתוצאה מועידה זו יצא עבד אנ-נאצר כשעמדתו מחוזקת, ומדינתו מהווה את אחד מעמודי התווך העולמיים של הנויטראליזם בצוותא עם נהרו, סוקראנו וטיטו.
עמדת ישראל כלפי "ברית בגדאד" סוכמה במרץ 1955 על ידי ראש הממשלה ושר החוץ, משה שרת, תוך הוקעת המגמה הנפסדת והמסוכנת הגלומה בתהליך חד-צדדי זה, שנוצר בהשראת ארה"ב ובריטניה לאור החדרת "המלחמה הקרה" למרחב המזרח-תיכוני תבע שרת מתן ערובות יעילות לשלמותה של ישראל ולביטחונה.

מדיניות החוץ התורכית עד שנת 1958
מדיניות החוץ התורכית בתחומי המזרח-התיכון התאפיינה בשני נושאים: א) המאבק על הרחבת "ברית בגדאד"; ב) בהתמודדות עם גורמי פנים חוץ על עצם קיומה של ברית זו. חלוקה זו אינה מהווה, בהכרח, חלוקה כרונולוגית חד משמעית, אולם מירוץ ההתרחשויות בזירה המזרח-תיכונית עד להקמת קע"ם הראה על התפתחות שתי המגמות הללו בזו אחר זו. מאז חתימתה של "ברית בגדאד" והיווצרות הגוש המצרי-סורי-סעודי, הפכה התחרות על רכישת ידידותן של המדינות הערביות שמחוץ לאחד משני הגושים הללו לציר מאבק מדיני מרכזי במזרח-התיכון. המאמץ הדיפלומטי של מדינות "ברית בגדאד" ומדינות הגוש המצרי כֻּוָון לעבר ירדן, לבנון ולוב, שטרם הגדירו עצמן מבחינה פורמאלית. מאחורי מאבק זה ניצבו שני המחנות העולמיים, ובעיצומו של המאבק התפתח גוש המדינות הנויטראליסטיות, שקיבל גושפנקא מדינית בוועידת עמי אסיה ואפריקה בבאנדונג.
הפעילות התורכית התבטאה בעיקר בתעמולה המכוונת למדינות ערב, ביקורי אישים ערביים בתורכיה ותורכים במדינות ערב ובאספקת נשק. בתחום התעמולתי ניצלו התורכים את חליפת האיגרות שצורפה ל"ברית-בגדאד" על מנת לתמוך בהחלטות האו"ם בקשר לא"י. בנובמבר 1947 התנגדה תורכיה לחלוקת א"י כאות סולידריות לעמדה הערבית, אולם לאחר הקמתה של ישראל הכירו בה התורכים וקשרו עמה יחסים דיפלומטיים ומסחריים. גישה זו, שאפיינה את העיצוב הריאליסטי של מדיניות החוץ התורכית, העדיפה בשלב הראשון להתייחס להחלטות החלוקה של האו"ם כעוברות ובטלות. אולם משנפתחה פרשת החיזור התורכי אחר ידידותן של ארצות ערב, חזרו התורכים והצהירו על דבקותם בהחלטות האו"ם משנת 1947.
כך, למשל, הכריז מנדרס בנובמבר 1955 על תמיכתו בפתרון בעיית א"י בנוסח המקובל על הערבים ובמיוחד על עיראק. באותו חודש הצהיר ג'לאל באיאר, בעת ביקורו בירדן, על נכונותו של הצבא התורכי להילחם שכם אחד עם "הלגיון הערבי" נגד ישראל. התקפות התגמול הישראליות בעזה (פברואר 1955) ובצפון הכינרת (דצמבר 1955) זכו, אף הן, לגינוי תורכי רשמי. במרוצת אותה שנה אישר הפרלמנט התורכי הקצבת נשק ומטוסי אימון לירדן. במרוצת שנת 1957 אושרה גם אספקת נשק ללוב וללבנון (אלא שהעיסקה הלבנונית בוטלה). לעומת גישת החיזור אחר ירדן, לבנון ולוב והנימה התורכית המתונה ביחסים עם מצרים, התקיפה התעמולה התורכית בשצף קצף את סוריה. המניעים לכך היו מחוורים לחלוטין: רגישותה של תורכיה כלפי שכנתה הדרומית, שהפכה לעמדה קדמית לחדירה הסובייטית מחד גיסא, איבת-הגומלין הסורית שניזונה בפרשת סיפוח איסכנדרון לתורכיה עוד בשנת 1939, מאידך גיסא. במרוצת שנת 1955 גברה המתיחות התורכית-סורית וברית המועצות התייצבה בגלוי מאחורי סוריה. בשלהי אותה שנה נחלה תורכיה אכזבה רבתי מירדן. צירופה של ממלכה זו ל"ברית בגדאד", שנראה רב-סיכויים לאחר ביקוריהם של נשיא תורכיה והרמטכ"ל הבריטי הגנרל טמפלר, הושם לאל עם פרוץ מהומות בתוככי ירדן, שסיכלו את התכניות התורכיות. לבנון ולוב, שכנותיהן של סוריה ומצרים, לא העזו להצטרף ל"ברית בגדאד" מחמת החשש מפני מהומות דומות ועקב היעדר רציפות טריטוריאלית בינן לבין מדינות "ברית בגדאד". בפרוס שנת 1956 נשמטה היוזמה מידי תורכיה ועיראק והיא עברה למצרים ולבעלות בריתה. בשנה זו צורפה ירדן למסגרת הפיקוד הצבאי המצרי-סורי, שניזון מאספקת נשק סובייטי. גם בלוב, שנודעה לה זיקה מיוחדת לתורכיה, החלה השפעתה של זו האחרונה להידלדל ולדעוך. התעמולה המצרית המשיכה להוקיע את קשריה של תורכיה עם ישראל וטָפְלָה עליה התחייבויות מיוחדות וסודיות, כביכול, שנועדו לתמוך בישראל.
במרוצת השנים 1956-7 ניצבה הדיפלומטיה התורכית בפני שתי בעיות יסוד, שפתרונן היה קשה ביותר:
א) הלאמתה החד-צדדית של תעלת סואץ על ידי מצרים; ב) קביעת היחס לנחיתה האנגלו-צרפתית באזור התעלה ולמבצע סיני. בקשר להלאמת סואץ, הרי שהאינטרסים הימיים של תורכיה חייבוה להגן על מעמדה הבינלאומי של סואץ. עם זאת גילתה, כזכור, תורכיה רגישות רבה להתערבות זרים בעניין מיצרים ומעברים בינלאומיים, שכן תורכיה עצמה חלשה על הבוספורוס והדרדנלים. מבחינה תעמולתית, גרידא, נצבר מהתורכים למתוח ביקורת על "מבצעו הלאומי" של נאצר, שכן בכך גדל הסיכון לאובדן יוקרתה בקרב הערבים. העמדה התורכית הרשמית התבטאה בגישה מתאפקת, תוך ציון הצורך בעריכת הסדר שיספק את הריבונות המצרית על התעלה ויבטיח את האינטרסים הבינלאומיים גם יחד. הפלישה האנגלו-צרפתית לסואץ העמידה את תורכיה במצב מביך שבעתיים; שכן התעצמותה של מצרים, תוך הידוק קשריה עם הגוש המזרחי, הייתה לצנינים בעיני תורכיה. אולם התורכים לא יכלו להודות בכך בפה ללא מפאת יחסיהם עם ארצות ערב. יתר על כן, עצם המשך קשריהם של התורכים עם העולם הערבי היה נתון בסכנה מחמת השתתפותה של בריטניה, החתומה על "ברית ב'עדאד" ולערער את מעמדו של נורי אס-סעיד העיראקי, שהיה מעורער בלאו הכי. כתוצאה מכך, נאלצו מדינות "ברית ב'עדאד" המוסלמיות לנדות את בריטניה ולמנוע את השתתפותה בישיבותיהן עד ליוני 1957. תורכיה הרחיקה לכת והחזירה את צירה מישראל, אם כי נמנעה מלנתק כליל את יחסיה עמה. בהזדמנויות שונות הביעה תורכיה את תמיכתה בנסיגת הכוחות האנגלו-צרפתיים והישראליים מאדמת מצרים. בסיומו של שלב זה המשיכה עדיין "ברית ב'עדאד" להתקיים, אולם ערכה מעשי עורער כמעט לחלוטין. הלקח המדיני שהופק מפרשת סואץ הוכיח לתורכים, כי בת-בריתם עיראק, שהייתה גם המדינה הערבית היחידה ב"ברית ב'עדאד", אינה יכולה לעמוד בלחץ התעמולה המצרית, כל אימת והאינטרסים של "ברית ב'עדאד" אינם מזדהים עם האינטרסים המצריים. לפיכך ניזום מאמץ מחודש לשיפור היחסים עם מצרים על מנת לפרוץ את טבעת בידודה המדיני של עיראק. המאמצים התורכיים זכו להצלחה מסוימת לאור ההתפתחויות שחלו באזור בקיץ 1957. ארה"ב, שנקטה עמדה נויטראלית בפרשת סואץ ואף לחצו על הוצאתם של כל הכוחות התוקפים, פרסמה את "דוקטרינת אייזנהאור", שליחו המיוחד של הנשיא האמריקאי סייר בבירות מדינות האזור והציע את תכניתו למדינות ערב. התורכים שחששו כלשהו מפני "דוקטרינת אייזנהאור" כגורם מתחרה ל"ברית ב'עדאד", החלו לחזר ברוב מרץ אחר מצרים וערב-הסעודית.
כיוון שהדבר נעשה בתקופה שמצרים טרם התאוששה מהמהלומות שספגה, ניאות נאצר להחזרה הדדית של השגרירים לקהיר ולאנקרה ולהפסקת ההשמצות ברדיו ובעיתונות. אולם ביקורם ההדדי של שרי המסחר התורכי והמצרי לא העלה דבר וקצב ההתקרבות התורכית-מצרית נחלש והלך. לעומת זאת נחלה הדיפלומטיה התורכית הישגים ממשיים בתחום היחסים עם סעודיה. עוד באוקטובר 1955 היו היחסים בין שתי המדינות בכי רע, וסעודיה סירבה להתיר מעברם של שני מטוסים תורכיים שהעבירו אספקה לנפגעי השיטפונות בפקיסטן. אולם התהדקות יחסי ארה"ב-סעודיה והתרופפותו של הגוש המצרי לאחר מלחמת סיני – סייעו להתקרבות בין תורכיה וסעודיה: לראשונה בתולדותיהן מונו צירים במקום ממונים ושר המדינה התורכי ביקר באר-ריאד' בשלהי אוקטובר 1957, לאחר שהמלך סעוד הציע את תיווכחו בסכסוך התורכו-סורי ונענה על ידי התורכים. סעודיה אמנם לא הצטרפה ל"ברית ב'עדאד", אך גם תורכיה סירבה להיכנע ללחץ הסעודי ולנתק את קשריה עם ישראל.
במרוצת שנת 1957 נוצרה מתיחות בין תורכיה לסוריה בשתי הזדמנויות נוספות. הסובייטים הזהירו את התורכים מפני ריכוז צבאם בגבול הסורי וסוריה אף הגישה תלונה למועצת הביטחון. ברם, היה זה הלחץ הסובייטי שכבל את ידי התורכים ואילצם לנהוג במתינות כלפי סוריה. בדצמבר 1957, עם העלאת בעיית קפריסין על שולחן הדיונים של עצרת האו"ם, הצביעה עיראק יחד עם שאר ארצות ערב נגד העמדה התורכית בבעיה זו. גם פיטורי הנציג העיראקי באו"ם לא הסתיר את האכזבה העמוקה של תורכיה מבעלת-בריתה העיראקית. ערעור נוסף במעמדה של "ברית ב'עדאד" נוצר עם פרישתה הסופית של עיראק ממנה, במרץ 1959, בתקופת שלטונו של קאסם.
בסיכום מדיניותה המזרח-תיכונית של תורכיה, שהתבססה על "ברית ב'עדאד", לא הוכתרה בהצלחה, ונהפוך הוא. הצלחתה היחידה והזמנית של תורכיה הייתה בעיראק, יריבתה של מצרים, המדינה הערבית הקרובה ביותר לגבול הסובייטי והרגישה ביותר לבעיות של הגנת האזור. המאבק בין מדינות "ברית ב'עדאד" לבין הגוש המצרי הסתיים אמנם ללא הכרעה עד להקמת קע"ם, אך להלן נטתה הכףלטובת מצרים. זו האחרונה וסוריה התחזקו מבחינה צבאית, בד בבד עם התבססות מעמדה של רוסיה הסובייטית בזירה המזרח-תיכונית. לעומת זאת סירבה ארה"ב להיכנס רשמית ל"ברית ב'עדאד" ובכך תרמה גם להחלשתה. "הדוקטרינה של אייזנהאור", שהוצעה כתחליף למדינות האזור, הוכיחה, למעשה, את אי-יעילותה, שכן דרכי החדירה הסובייטית לאזור היו עקיפות. המהפכות הפנימיות בסוריה ובעיראק נמצאו מחוץ למסגרת התגובה האמריקאית לפי "דוקטרינת אייזנהאור". החיזור התורכי אחר מדינות ערב שנעשה, רובו ככולו, על חשבון ישראל נכשל. מעמדה של "ברית ב'עדאד" רופף ובלתי-יציב עקב קיומן של בעיות מיוחדות לכל חברותיה בנפרד, ובעיות אלה מסיחות את דעתן מהמשימה המשותפת, כלומר מהגנת המרחב: פקיסטן טרודה בסכסוכה עם הודו על קאשמיר, איראן עסקה בבעיית בחריין, עיראק נקלעה למאבק האנטי-מצרי ולבעיית א"י ולאלג'יריה, ותורכיה הועסקה בבעיית קפריסין. לאחר הקמת קע"ם ופרישתה של עיראק מ"ברית ב'עדאד" ניטל כמעט לחלוטין ערכה הממשי של ברית זו ולו רק בגלל התבססות הסובייטים בעורף הערבי המשתרע מדרום ל"נידבך הצפוני".

האטטיזם התורכי בתהליכי השתנותו
ההתפתחויות שחלו בתחום המשק התורכי מאז מלחמת העולם השנייה מחייבות ניתוח של מגמותיהן, שכן מהותו של האטטיזם התורכי ותהליכי השתנותו קשורים הדוקות עם המצב החברתי הפנימי והתמורות המדיניות שחלו מאז תום מלחמת העולם השנייה. נהוג לחלק את שלבי התפתחותו של המשטר הכלכלי בתורכיה לשלוש תקופות: א) תקופת מלחמת העולם השנייה; ב) התמורות הראשונות ש חלו לאחר המלחמה עד שנת 1950; ג) תקופת הליברליזציה המתחילה עם עלות "המפלגה הדמוקרטית" לשלטון (1950 ואילך). כפי שהוסבר לעיל, הווה האטטיזם בתורכיה מעין מערך כלכלי שהותאם לתקופת חירום ששררה מאז הקמת הרפובליקה. האטטיזם נועד לשרת את הצרכים הדחופים של הפיתוח התעשייתי, לאחר השתחררותה של תורכיה מהעול הכלכלי והמדיני החיצוני. שיקולי ביטחון צבאי ומדיני הונחו ביסודו של האטטיזם התורכי לא פחות משיקולים כלכליים וחברתיים. גישה זו בלטה בנאומו של מוצטפא כמאל בוועידה הכלכלית באיזמיר (פברואר 1923), שעה שהושם הדגש על קצב הפיתוח לכשעצמו. המגמה הזאת עברה כחוט השני בתכניות "המפלגה הרפובליקאית" והממשלה, במיוחד מאז שנת 1931.
גיוס מקורות כספיים לביצוע תכניות החומש ולהקמת מונופולין ממשלתיים אפיינו את המשטר האטטיסטי עד שנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה. המשכה של מגמה זו, שהסתייעה בתחיקת חירום, התאימה במיוחד גם לתקופת המלחמה, שכן בתקופה זו נקטו גם מדינות בעלות משק ליבראלי-קפיטליסטי באמצעי חירום מיוחדים, שנועדו להבטיח את שליטתן של הממשלות על מקורות הכלכלה ויסודות המשק החיוניים למאמץ המלחמתי. במחצית השנייה של שנות ה-30 הפכה גרמניה ללקוח ולספק העיקרי של תורכיה הסחר התורכי התייצב והתאזן. אולם ככל שגברה ההשפעה הגרמנית באירופה, ובמיוחד החל משנת 1938, גברו חששותיה של תורכיה מפני ההשתלטות הגרמנית על משקה. לפיכך נעשה מאמץ להתקרב לבריטניה ולצרפת בתחום המדיני והכלכלי כאחד. במאי 1938 נחתם הסכם אשראי בין תורכיה לבריטניה ושנה לאחר מכן נחתם גם חוזה לעזרה הדדית עם בריטניה וצרפת. בעקבות חתימתם של הסכם האשראי הראשון (1938) והסכם אשראי נוסף (1939), נחלש המסחר בין תורכיה לגרמניה לטובת הקשרים עם המערב. השפעתם של הסכמים אלה ניכרה במתן עידוד ממשלתי ליוזמה הפרטית בתוככי תורכיה. לאחר פרוץ המלחמה נקטו התורכים באמצעים קיצוניים של כלכלה ממשלתית: בינואר 1940 אושר חוק ההגנה הלאומית אשר הסמיך את הממשלה לפקח על המשק במלואו במקרה של גיוס כללי. הסעיפים הביטחוניים בתקציב המדינה גזלו כ-50%–60% מכלל ההקצבות, והמשך ביצועה של תכנית החומש השנייה הופסק למעשה. היטלים מיוחדים שהוטלו על האוכלוסייה העיקו במיוחד על המיעוטים הבלתי-מוסלמים, כגון אותו מס על רווחי הון שנכנס לתוקפו בשנת 1942. עד לשנת 1943 נוצר לחץ אינפלציוני פנימי עקב ההוצאות הממשלתיות הגבוהות והמחסור בנכסי צריכה. אולם משנה זו ואילך חל שיפור מה הודות להתחדשות הקשרים המסחריים עם גרמניה, ולאחר מכן – עם מעצמות המערב – ביוזמתן של אלה האחרונות. בתחום הייצור החקלאי חלה הרעה, הן מחמת גיוס כוחאדם לצבא והן מחמת היעדר אמצעי המיכון.
החל משנת 1947 הפך מאזנה המסחרי של תורכיה לשלילי ומצב זה שריר וקיים גם בשנות ה-60. למרות פיחות הלירה התורכית התגברו המגמות האינפלציוניות בגלל הוצאות הביטחון הגבוהות, התמשכות הגירעונות בתקציבים הממשלתיים והתנודות לרעה שחלו בהיקף היבולים החקלאיים. בשנת 1946 פורסמה תכנית החומש השלישית, שנבדלה מקודמותיה בהתחשבות יתרה בצרכי החקלאות ובהסתייעות ניכרת בהשקעות חוץ לשם מימונה. מדיניות סחר החוץ על בסיס הסכמים דו-צדדיים נמשכה, אולם הפעם גברה הנטייה לבססם על הסכמי תשלומים במקום חילופי תוצרים. הצורך בהסתגלות לשיטות הכלכלה המערביות מתוך שיקולים כלכליים וביטחוניים הביאה להרפיית הרסן האטטיסטי הממשלתי ולעידוד יתר של היוזמה הפרטית. כתוצאה מכך חודש ניסיון הליברליזציה בחיים המדיניים הפנימיים. בינואר 1946 הוקמה "המפלגה הדמוקרטית", לאחר שעוד בנובמבר 1945 הודיע אינונו על ביטול השיטה החד-מפלגתית. תהליך התיקונים האגראריים, אשר נבלם בעיצומה של מלחמת העולם, התחדש עם פרסום "החוק לחלוקת קרקעות לחקלאים" (יוני 1945). חוק זה נועד להבטיח את תמיכתם המחודשת של האיכרים בממשלה שחילקה קרקעות, אולם קצב התקדמותו של ביצוע החוק היה איטי במשך כל שנות ה-40 מחד גיסא, ואילו הממשלה קנתה את איברם של בעלי האחוזות המנושלים מאידך גיסא.
שינוי עקרוני במעמדה הכלכלי והמדיני של תורכיה חל עם הכרזת "תכנית מרשל" (יוני 1947), והקמת "מינהל השיתוף הכלכלי" (E.C.A.), באפריל 1948. "תכנית מרשל" הוחלפה החל משנת 1952 ב"סוכנות הביטחון ההדדי" (MSA). לשם ביצוע "תכנית מרשל" באירופה נחתם באפריל 1948 הסכם בדבר הקמת "ארגון לשיתוף כלכלי אירופה (OEEC) בהשתתפותה של תורכיה. הארגון הנ"ל עיבד תכנית לשיקום אירופה והפעיל "משלחות מיוחדות" בכל אחת מהארצות החתומות על ההסכם לשם פיקוח על הסיוע והשימוש בכספיו. כל הסיוע באמצעות "תכנית מרשל" ובאמצעים אחרים ע"י ארה"ב כוון למפעלים ולשירותים שהוחזקו או הוקמו על ידי הממשלה התורכית. ההנחה התורכית הייתה, כי יש צורך להחיש את הפיתוח התעשייתי ולזרזו באמצעות קבלת השקעות הון זרות במימדים נרחבים ביותר. גירסא זו חיזקה את גישתם של מתכנני האטטיזם משנות ה-20 וה-30 שטענה כי אין זמן לפיתוח איטי. כבעבר, כן גם עתה, חלשה הדעה הרשמית כי מיעוט מקורות הון פנימיים מצריך השקעות חוץ נרחבות. אולם בעוד שבעבר התכוונו התורכים רק לקבלת אשראי ולא להשתתפות ישירה בהשקעות ההון הזר ובפעילותו המשקית, הרי שעתה נאלצו להסתגל לעקרון הפיקוח וההתערבות של ההון הזר באמצעות "המשלחת המיוחדת" שפעלה בתורכיה כתוצאה מעקרונותיה של "תכנית מרשל". שינוי עקרוני זה פתח את השער בפני צעדי הליברליזציה של המשטר הכלכלי. כבר בשנת 1947 פורסם החוק לטובת השקעות הון זר, ששוכלל במרץ 1950 על ידי מתן רשות להוצאה חלקית של הרווחים לחו"ל. באותה שנה נעשה צעד עקרוני לעידוד הון פרטי מקומי על ידי הקמת הבנק לפיתוח, שתוכנן לשם קידום בעלות פרטית על ניירות ערך של התעשייה התורכית וניפוק מניות לשוק החושי.
בהשוואה למדינות אירופה האחרות שהקדישו את הסיוע של "תכנית מרשל" לצריכת האוכלוסייה המקומית ולשיקומה המיידי, הופנה הסיוע שהתקבל בתורכיה למטרות פיתוח כלליות, אשר תוצאותיהן אינן נראות לעין ומושגות רק לאחר זמן ניכר. מאמץ זה של השקעות ופיתוח ללא פירות מידיים הביא, בסופו של דבר, לתבוסתה של הממשלה הרפובליקאית בבחירות שהתקיימו בשנת 1950, למרות שהושגו הישגים ניכרים. המפלגה הדמוקרטית וממשלתה החדשה הכריזו על הגבלת שיטת האטטיזם לקונצרנים הגדולים של התעשייה, המכירות והשירותים הציבוריים החיוניים לביטחון המדינה. בכל התחומים הכלכליים האחרים נקטה הממשלה החדשה בהגברת חלקה של היוזמה הפרטית במבצעי פיתוח, במתן הקלות באשראי ובהרחבת פעולתו של הבנק התעשייתי.
היחס להון הזר השתנה, כאמור, בצורה עקרונית, בהתנותו את המימון ממקורות חוץ כתנאי בלעדי לפיתוח. החוק לעידוד השקעות הון משנת 1950 שוכלל פעמים מספר, ובשנת 1954 שינה את צביונו ל"חוק לעידוד השקעות חוץ". חוק חדש זה נועד לסייע ליוזמה הפרטית בתורכיה בתנאי שההון הזר לא יהא כרוך בהקמת מונופול או ברכישת זיכיון מיוחד. החוק איפשר גם את הוצאת כל הרווחים של המשקיעים לחו"ל והשווה את תנאי המשקיעים זרים לתנאי המשקיעים התורכיים ולהקלותיהם. למעשה, נבעה הליברליזציה במשק התורכי מאופייה המיוחד של "תכנית מרשל", שכן הסיוע האמריקאי ניתן בעין ולא בכסף והוא הותנה בקיומם של יחסי מסחר עם הארצות החברות ב"ארגון לשיתוף כלכלי אירופי". שְהִיָיתָה של "המשלחת המיוחדת" בתורכיה יצרה, כאמור, פיקוח על קבלת הסיוע וויסותו. תפקידה של "תכנית מרשל" לתורכיה הוגדר בהגברת הייצור החקלאי דווקא ואספקת מזונות וחומרי גלם לארצות אירופה החברות בארגון. לעומת זאת ניתנו המלוות, שהתקבלו עד שנת 1953 מ"הבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח" (IRBD) למטרות מוגדרות יותר ובתנאי ריבית עד 4.9%.
עם הגיעה לשלטון בשנת 1950, ביטלה ממשלת המפלגה הדמוקרטית שורה של הגבלות על היבוא, אולם כבר בשנה שלאחר מכן רבו הקשיים. עודפי החיטה לייצוא היו עדיין מועטים לעומת היבוא הגובר והולך של מכונות וחומרי גלם. ב-1954 גברו הקשיים עקב שנת הבצורת השנייה במספר מאז שנת 1949. סיומה של מלחמת קוריאה הביא לקיצוץ בהזמנות הכרום מ ארה"ב, ואילו המאזן המסחרי של תורכיה עם מדינות "איחוד התשלומים האירופי" (EPU) הוחמר ביותר מאז שנת 1951, ובמיוחד עם מערב-גרמניה. לממשלה התורכית לא נותר אלא לערוך קיצוצים ניכרים בתוצרי היבוא, והחל משלהי שנת 1953 נאלצה תורכיה להגדיל את שיעורי מכסי המגן על תוצרי היבוא, להוציא אותם תוצרים שהוכרו כחיוניים ביותר לפיתוח הכלכלי. מסתבר, אפוא, שמדיניות הליברליזציה התורכית בסחר החוץ הפכה לתלוייה בהגדלת המענקים האמריקאים לשם הקטנת הפער במאזן התשלומים, והותנתה ב"רחמי שמים" וביבולים חקלאיים גדולים. קו מנחה במדיניות הממשלה היה לשמור על אהדת המוני האיכרים באמצעות הפעלת שיטת התמיכות הכספיות בייצור החקלאי. אולם הרחבתו של האשראי החקלאי עורר מגמות אינפלציוניות, בד בבד עם הגברת הייצור והרחבת השוק לתוצרת תעשייתי ולשירותים. התלות המופרזת של החקלאות התורכית בגשמים בלתי-סדירים וצמצומן היחסי של מערכות ההשקאה הפכו לגורם שלילי ובלתי נחזה מראש במשק התורכי. בהשוואה לפיתוח התעשייתי, במרוצת שנות ה-50, הרי שהעלייה בייצור החקלאי הייתה פתאומית ומהירה. מלבד החקלאות, שגם בה גבר השיתוף בין הממשלה והחקלאים אף מחוץ לתחום ההשקעות, התאפיין צביונן של ההשקעות האחרות בתחום המפעלים הממשלתיים. המפעלים החשובים ביותר במדינה נשארו בתחום הפיקוח או הבעלות הממשלתית ונהנו מעיקר כספי הסיוע. הליקויים הכלכליים והמינהליים במפעלים אלה הביאו לכלל בליעת תקציבים גדולים לאל תוצאות ממשיות. מחזר ההון הפנימי בתורכיה לא גדל בצורה ניכרת, כך שגם הממשלה לא מצאה מועמדים מקומיים לקניית המפעלים הממלכתיים. רק בתחומי הספנות המסחרית ותעשיית הנפט המקומית (שמשקלה אינו גדול) חלה תזוזה לכיוון העברת הענפים לרשותו של ההון הפרטי, או לשיתוף הבעלות להון הפרטי ולממשלה גם יחד.
בסיכום, שיטת האטטיזם טרם נתחסלה למרות העידוד הרב שניתן ליוזמה הפרטית והחדרת ההון הזר כאמצעי כמעט בלעדי למאמצי הפיתוח. המשק התורכי עבר בהדרגה לשיטת "המשקים המעורבים", תוך התאמת האידיאולוגיה הסטטיסטית למציאות החדשה, היינו בתמיכה גוברת והולכת ביוזמה הפרטית והעברת נקודת הכובד של מאמצי הפיתוח מתחום התעשייה הכבדה לתחומי החקלאות והשירותים. עם זאת ברור, כי למרות העלייה המתמדת ברמת החיים של האיכר התורכי ובהכנסתו, הרי שעצם העובדה, שסעיפי הביטחון נטלו למעלה מ-40% מהתקציב הכללי גם בשנות ה-60 – סייעה להתגברות המגמות האינפלציוניות במשק התורכי. מנקודת מבט מדינית-צבאית, אין אמנם לזלזל בכוחה הצבאי של תורכיה, אולם כוחה זה נתון בספק בתקופת מצור כלכלי ממשוך ובתנאי חירום.

המערך המפלגתי החדש והתפתחות החיים המדיניים
עם תום מלחמת העולם השנייה נוצרו תנאים בינלאומיים חדשים שהביאו לתזוזה רבת-ערך בחיים המדיניים הפנימיים של תורכיה. משטרו של כמאל אתא-תורכ היה, בסופו של דבר, משטר של דיקטטורה נאורה, כשהבסיס השלטני נשען על מפלגת העם הרפובליקאית. אמנם מגמותיו הדמוקרטיות של אתא-תורכ תורגמו הלכה למעשה באפיזודה ה=קצרה, אשר מטרתה הייתה ליצור מערך מדיני דו-מפלגתי: בשנת 1930 עודד כמאל את הקמתה של מפלגה ליברלית, בהנהגת פתחי ביי, שנועדה להטעים את המגמה האינדיבידואלית והליברלית בחיי החברה בתורכיה, ומנהיגיה צדדו בהרפייה מסוימת של השיטה האטטיסטית. המפלגה פורקה כארבעה חודשים לאחר ייסודה עקב הסתננותם של אלמנטים אופוזיציוניים קנאים-דתיים לתוך שורותיה. אולם אתא-תורכ לא אמר נואש ובשנת 1935 קבע את השתתפותן של הנשים בבחירות הכלליות. בערוב ימיו חל כנראה קרע בינו לבין ידידו ויד ימינו עצמת אינונו, וזה האחרון פרש לזמן מה מהחיים המדיניים, על מנת לחזור אליהם בשנת 1938, לאחר מותו של המנהיג הלאומי.
משך כל תקופת המלחמה נמשך המשטר החד-מפלגתי בראשותו של עצמת אינונו כנשיא המדינה. המלחמה העולמית ומצבה העדין של תורכיה מנעו את היחשפותם של החיכוכים הפנימיים בקרב המפלגה היחידה. אולם בשלהי מלחמת העולם התגבשה אופוזיציה צעירה, אשר מצאה תימוכין וסעד באישיותו של ג'לאַל בּאַיאַר, כלכלן שכיהן כראש ממשלה בערוב ימיו של אתא-תורכ ובראשית שלטונו החדש של עצמת אינונו. הסתגלותו האיטית של המשק התורכי לתנאי שלום והתגלות הפרצות הראשונות במשטר האטטיסטי, בהשפעת הצורך באוריינטציה מדינית-כלכלית חדשה לאחר הדברתה של גרמניה הנאצית, וכן התגברות סיכויי הסיוע הכלכלי מארה"ב – ריככו את עמדתו של אינונו, אשר יצא בנובמבר 1945 בהכרזה בדבר ביטול השיטה החד-מפלגתית. ב-7 בינואר 1946 הוקמה "המפלגה הדמוקרטית" על ידי ארבעה פורשים ממפלגת השלטון, והם – ג'לאל באיאר, רפיק קורלטן, עדנאן מנדרס ופואד קופרולו, שהפכו לאחר ניצחון מפלגתם בבחירות בשנת 1950 לנשיא המדינה, יו"ר בית הנבחרים, ראש הממשלה ושר החוץ.
בבחירות שהתנהלו ביולי 1946 כבר זכתה המפלגה החדשה ב-70 מתוך 416 צירי האסיפה הלאומית. בשנת 1948 אורגנה מפלגה שלישית – "מפלגת האומה" (Millet Partisi) – בנשיאותו של פַוְזִי צ'קמק, גיבור מלחמת העצמאות התורכית. מפלגה זו, שצדדה בהחזרת השריעה (החוק הדתי) לתוקפו, הפכה למעוזם של החוגים הדתיים והריאקציוניים אשר התנגדו לעצם קיומו של המשטר הרפובליקאי. לפיכך פוזרה המפלגה בקיץ 1953.
לקראת הבחירות הכלליות שנועדו לשנת 1950 נערכו שתי המפלגות העיקריות למאבק המכריע. הרפובליקאים ערכו שינויי גברי בהרכב ממשלתם במנותם את גונלתאיי, דובר באגף הצעירים והליברלים במפלגתו, לראש ממשלה (ינואר 1949). עוד בעיצומה של שנת 1947 בוטל סעיף 18 בחוקה שדחה את זכות ה"הביאס קורפוס". המפלגה הרפובליקאית בכללותה נעתרה, כנראה, ללחץ האמריקאי שהופעל עליה על מנת לקיים בחירות הוגנות. מכל מקום, יצויין כי נעשו ניסיונות להשפיע על קהל הבוחרים באמצעות שירותי ההסברה האמריקאים. לא היה ספק מיהו המפלגה הרצויה בשלטון לארה"ב. ב-14 במאי 1950 הלכו כ-9 מיליון גברים ונשים תורכיים מעל גיל 22 לקלפי. הפיקוח על הבחירות הועבר מהרשויות הממשלתיות למוסדות המשפט. הבחירות, שנערכו בשיטה האזורית-רובית נוסח בריטניה, הביאו לניצחון גדול למפלגה הדמוקרטית שזכתה ב-408 מושבים מתוך 487. רוב עצום זה היה בחלקו תוצאת השיטה האזורית-רובית, שכן מבחינה יחסית זכו הדמוקרטים רק בכ-51% מכלל הקולות, בעוד שיריביהם הרפובליקאים ריכזו כ-45% מכלל הקולות, לעומת כ-3% שהוענקו ל"מפלגת האומה", בעיקר מסיבות איסטנבול. ניצחונם של הדמוקרטים נבע מהסיבות והגורמים הבאים: א) הצטרפות אישים ומקובלים, שעבודם נפגע על ידי המנגנון הרפובליקאי הממשלתי הנוקשה, מתוך רצון להפגין את סלידתם מהמפלגה הרפובליקאית; ב) התעמולה הדמוקרטית, ניצלה את המצב הכלכלי הירוד והמרירות שהשתלטה על ההמונים היגעים מפאת הקשיים הכלכליים וחומרת המשטר. רבו המאוכזבים מאיטיות ביצוען של הרפורמות האגראריות וכן התרבו הממורמרים מקרב המנושלים בכוח ובפועל. כלי הקודש הדתיים הרימו ראש והויתורים קלי-הערך של הממשלה בתחום הדת לא סיפקו אותם.
הדמוקרטים הבטיחו במצעם מודרניזציה בשלטון ובחיים המדיניים, חינוך דתי-ליברלי, בלימת האטטיזם עד לכלל מינימום, קידום מעמדם והכנסותיהם של האיכרים ומתן רישיונות יבוא למוצרי צריכה ביד רחבה. ואכן, התעמולה האנטי-אטטיסטית, בד בבד עם העתרת שפע הבטחות על המוני האיכרים, נוכח התנוונותו של המנגנון הממשלתי-הרפובליקאי, הם הם שהעלו לשלטון את המפלגה הדמוקרטית. בעשור השנים להנהגתה של מפלגה זו צצו שלוש מפלגות נוספות: 1) במאי 1952 הוקמה "מפלגת האיכרים התורכית" על ידי פורשים מקרב המפלגה הדמוקרטית. מפלגה זו התיימרה לייצג את האינטרסים המקופחים, לדידם, של האיכרים; 2) בפברואר 1954 נוסדה "מפלגת האומה הרפובליקאית" על ידי חלק מחברי "מפלגת האומה" המפורקת של צ'קמק. זו האחרונה הקומה על ידי פורשים דמוקרטיים ב-1948, שטענו בשעתו לנקיטת קו אופוזיציוני תקיף יותר נגד השלטון. המאבק הפנימי בין מצדדי החילוניות לבין חוגי הריאקציה הדתית פילג ופירק את המפלגה הנ"ל, שהוקמה מחדש במתכונת חילונית; 3) בדצמבר 1955 הוקמה "מפלגת החירות" על ידי 19 צירים שפרשו מהמפלגה הדמוקרטית השלטת.
כל המפלגות התורכיות לא מייצגות חתך מעמדי מובהק ואין ביניהן חילוקי דעות עקרוניים בתחום מדיניות החוץ והיחס לקומוניזם. למרות גוני ההבדלים ביחס לאטטיזם ולמקומו של החינוך הדתי, הכירו כל המפלגות בעקרונות הרפובליקאיים שהונחו על ידי אתא-תורכ ביסודה של תורכיה החדשה, ולא שללו את עיקרון החילוניות. תחום המאבק ביניהן נגע למידת הדמוקרטיזציה של המשטר במדינה וההאשמות ההדדיות הוטחו, לרוב, על ידי מפלגות האופוזיציה. הדמוקרטים, שפרשו בשעתו ממפלגתו של אינונו, קראו לביטול החוקרים המגבילים את חופש האזרח והעיתונות ותמכו, בשעתו, במתן זכות שביתה לפועלים. לאחור עליית הדמוקרטים לשלטון הובלטו מחדש חוגי הדת ומוסדותיה, שכן האיכרים האנטוליים, אשר העלו בהצבעתם את המפלגה לשלטון, הינם שמרנים ודתיים מיסודם. מספר מוסדות החינוך והמכללות הדתיות גדל ועלה; החל מקיץ 1950 נערכו לראשונה שידורי קוראן ברדיו, הותר פרסומם של ספרי דת ובוטל האיסור על הקריאה לתפילה בלשון הערבית המקורית. כן נבנו מסגדים רבים וחדשים והתרבו ההקלות לעלייה לרגל לערי הקודש של האסלאם בחג'אז. המדיניות הממשלתית החדשה בתחום הדת הייתה, כמובן, לצנינים בעיני הכמאליסטים הוותיקים ועוררה תסיסה דתית ריאקציונית בד בבד עם התגברות המגמות הלאומניות. בשלב מסוים נאלצה הממשלה לפרק את "מפלגת האומה" (קיץ 1953) ולהעמיד חלק ממנהיגיה לדין באשמת חתרנות.
בבחירות הכלליות שנערכו במאי 1954 זכו הדמוקרטים שנית לרוב גדול: 454 מושבים מתוך 541 אפשריים. שאר המושבים נחלקו בין המפלגה הרפובליקאית (30), "מפלגת החירות" (29), "מפלגת האומה הרפובליקאית" (4) ובלתי-תלויים (13). הדמוקרטים ניצחו כיוון שידעו לרכוש את אהדתם של האיכרים במשך ארבע שנות שלטונם. בהתחשב בעובדה שהאיכרים מהווים כ-80% מאוכלוסיית המדינה, הוענקו להם סובסידיות לחיטה ופטור ממס-הכנסה, וכן נסללו דרכים והוקמו מפעלי מים רבים בכפרים. כמו כן יש לציין השתפרות מה במצב הכלכלי ואת גישתה המתונה של הממשלה לדת.
אולם הליברליזם הכללי של מנהיגי המפלגה הדמוקרטית לא הרחיק לכת. מאמצה של המפלגה השלטת התרכז בחיסול אפשרויות סילוקה מהשלטון ובהֲצָרַת צעדי האופוזיציה. אם ניתן חופש יתר לחכמי הדת וליוזמה הפרטית, הרי שנשארו בעינן כל אותן הגבלות על ההתארגנות המדינית וההתאגדות המקצועית. הממשלה הפעילה ברוב חומרה חוק עיתונות שנחקק עוד לפני שנת 1950, לפיו היוותה עצם ההתקפה על אישיות רשמית עבירה מבלי שניתנה לעיתונאי הזכות להוכיח את אמיתות דבריו. העונש המכסימלי עבור הוצאת דיבה או הפצת מידע לא מדויק הוגדל משנה לשלוש שנות מעצר. על יסוד חוקים אלה נעצרו עשרות עיתונאים אופוזיציוניים, וביניהם הישיש חוסיין יאלצ'ין.³ כן החרימה הממשלה חלק מרכוש המפלגה הרפובליקאית. זמן קצר לאחר כינון ממשלת המפלגה הדמוקרטית נחקק חוק ששינה את גבולות אותם שני אזורים אשר בהם זכו הרפובליקאים לרוב בבחירות. העיר קישרהיר הורדה למעמד של עיר נפה וכן נאסר על הגשת רשימות קואליציונות בבחירות הבאות. פקידים ממשלתיים ששרדו במנגנון הממשלתי מהתקופה הרפובליקאית, אולצו להתפטר מכהונתם מחצית השנה לפני מועד הבחירות על מנת להכביד עליהם את הצגת מועמדותם מטעם מפלגת האופוזיציה. ההגבלות הרבות על חופש העיתונות וזכות ההתארגנות הביאו להתגלות חילוקי דעות בקרב הצמרת של המפלגה הדמוקרטית. התסיסה הפנים-מפלגתית החלה עוד בשנת 1951 בעקבות התעלמות מההבטחות שניתן לדמוקרטיזציה של המדינה במצע הבחירות מ-1950.
אַכְּרַם אוסת ונדאג, שכיהן כשר הבריאות עד שנת 1954, לא צורף לממשלת מנדרס השלישית, אשר הורכבה לאחר הבחירות שנערכו במאי באותה שנה. ביולי 1955 פרץ המשבר הפנימי החוצה, שעה שקבוצה בת 19 צירים מהמפלגה לחצה על הממשלה לרכך את חוק העיתונות. קבוצת 19 הצירים פרשה להלן מהמפלגה ולא נתפתתה להתאחד עם מפלגות עם הרפובליקאית. לעומת זאת הקימו הפורשים את "מפלגת החירות" (נובמבר 1955) ותבעו במצעם דמוקרטיזציה אמיתית וביטול הבחירות האזוריות-רוביות. אולם תקוותיהם של אנשי "מפלגת החירות" להוות אלטרנטיבה של ממש למפלגת השלטון נכזבו. מספר ציריהם בבית-הנבחרים לא עלה על 34 לאחר עריכת הבחירות בשנת 1957 השיגה מפלגה זו רק 4 צירים. עם פרישתם של אנשי "מפלגת החירות" לא תמו החיכוכים בצמרת המפלגה הדמוקרטית. אדרבא, בנובמבר 1955 הצליחה סיעת "מפלגת החירות" להפיל את ממשלת מנדרס השלישית ולאלצו להקים ועדה לחקירת פעולותיהם של שלושה משריו לשעבר. ביוני 1956 התפטר פואד קופרולו מתפקידו כשר החוץ. להלן פרש כליל מהחיים המדיניים והייתה זו מכה קשה להנהגת המפלגה הדמוקרטית מכיוון שקופרולו כיהן כסגן נשיא המפלגה,⁴ ונחשב לאחד מארבעת עמודי התווך שלה וממייסדיה הראשונים.
בספטמבר 1957 התקבל חוק בחירות חדש בבית-הנבחרים, שנועד להצר את צעדיהן של מפלגות האופוזיציה הקטנות. בבחירות שהתנהלו באוקטובר באותה שנה נאסר על הקמת קואליציות אזוריות. למעלה מ-9 מיליון מצביעים, היינו כ-85% מבעלי זכות ההצבעה, השתתפו בבחירות. המפלגה הדמוקרטית זכתה שוב בניצחון, אם כי הפעם הוקטן באופן ניכר הרוב המוחלט שלה. הבחירות התנהלו שעה שהמדינה עמדה במרכז המתיחות הבינלאומית והמלחמה הקרה הייתה נטושה במלוא עוצמתה סביבה. למרות זאת לא שימשה מדיניות החוץ נושא למחלוקת הבין-מפלגתית. מערכת הבחירות נסבה בעיקר סביב בעיות כלכליות והדמוקרטים זכו, כאמור, לתמיכה בקרב איכרי אנטוליה. 610 המושבים התחלקו כדלקמן: 424 – לדמוקרטים, 178 – לרפובליקאים העממיים, 4 – ל"מפלגת האומה הרפובליקאית" ו-4 ל"מפלגת החירות".
לקחי הבחירות משנת 1957 הצביעו על המגמה להיווצרות מערך דו-מפלגתי, נוסח הארצות האנגלו-סכסיות, כשהמפלות הקטנות מצמצמות את אחיזתן באזורים גיאוגרפים מוגבלים. הדמוקרטים זכו לרוב באיסטנבול ובאיזמיר ואילו הרפובליקאים ניצחו באנקרה ובאדנה. הצטמצמות הפער בין שתי המפלגות הגדולות מיחס של 1:8 בשנת 1954 ליחס של כ-1:2 בשנת 1957 בישרה את תחילת הישמטות הקרקע מתחת לרגליהם של הדמוקרטים והיוותה את אזהרה למפלגת השלטון לבל תרחיק לכת במדיניותה הכלכלית הבלתי-יציבה ובהגבלת חופש הפרט.
עד שנת 1960, מועד ההפיכה הצבאית של הגנרל גורסל (Gürsel), התערער ביותר המצב הפנימי: מפלגת "טטן" (מודלת) הוכרזה כבלתי-חוקית, הואשמה בקומוניזם ומנהיגיה נאסרו. בפרוס שנת 1958 נערכו טיהורים בצמרת הצבא לאחר גילוי קשר להפלת הממשלה. כן נעורה תנועה להחזרת החיים הדתיים, ששיתפה בשורותיה סטודנטים ואנשי דת. נעשו גם אי אלה ניסיונות להחייאת מסדרי הדרווישים במזרח המדינה. בנובמבר 1959 חל שידוד מערכות בקרב מפלגות האופוזיציה: "מפלגת האיכרים התורכית" פורקה והתמזגה ב"מפלגת האומה הרפובליקאית", ואילו "מפלגת החירות" התפרקה על מנת להתאחד עם "מפלגת העם הרפובליקאית". בשלהי אותה שנה חלו שינויי גברי בצמרת הצבא ו-8 מתוך 9 קצינים, שהועמדו לדין באשמת קשר למיגור המשטר, זוכו על ידי בית המשפט. בינואר 1960 התקיים הקונגרס הארצי ה-14 של "מפגלת העם הרפובליקאית" ועצמת אינונו נבחר פעם נוספת לנשיא המפלגה. כן הורגשה תסיסה רבה בקרב הפועלים על איסור זכות השביתה, נוכח ריבוי המשפטים נגד המואשמים בתעמולה הקומוניסטית. בפברואר 1960 הגיעו ממשלות אנקרה ואתונה לכלל הסכם עקרוני בלונדון על מתן עצמאות לקפריסין. מפלגות האופוזיציה האשימו את הממשלה בהזנחת תביעתה לחלוקת האי בין שתי העדות. בהמשך שנת 1960 החמיר והלך משטר הדיכוי של הממשלה. מכון העיתונות בינלאומי מחה לשוא נגד הצרת צעדי העיתונאים התורכיים, שרובם ככולם נמנו עם מפלגות האופוזיציה. במשך 5 השנים שבין 1955–1960 נאסרו למעלה מ-200 עיתונאים, ובינהים אמין יאַלְמאַן, זקן עיתונאי תורכיה ועורכו הראשי של ה"ווטן". בינואר 1960 הוקמה לראשונה, לאחר היסוסים ולבטים רבים, מפלגה סוציאליסטית תורכית. משטר הדיכוי, שהשניא את עצמו על חוגי משכילים, סטודנטים ועירונים למיניהם, הוסיף להישען על תמיכתם של המוני הכפריים באנטוליה. אולם באביב 1960 הגיעה הממשלה לכלל שרשרת של משברים פנימיים אשר פילסו את הדרך בפני קציני הצבא להשתלטות על המדינה.

האירועים הפנימיים שקדמו למהפכה הצבאית במאי 1960
התסיסה הפנימית נגד השלטון הלכה והחמירה במרוצת שנת 1960. למהפכה הצבאית שחלה ב-27 למאי 1960 קדמו מספר התפתחויות דרמטיות כדלקמן: א) החרפת היחסים בין הממשלה לאופוזיציה שנבעה מביקורו של עצמת אינונו בכנס מפלגתו בעיר קייסרי, למרות שמושל העיר אסר על קיום הכנס. לכשחזר המנהיג הישיש לאנקרה, לאחר שהתקבל בהתלהבות כנה ע"י ההמונים בקייסרי, נעצר למספר שעות ושוחרר, ואילו הממשלה מיהרה לנער חוצנה מתקרית קייסרי. באפריל באותה שנה תבעה הסיעה הפרלמנטירת של המפלגה הדמוקרטית להקים ועדת חקירה נגד "מפלגת העם הרפובליקאית", הממרידה את העיתונות מארגנת, כביכול, כביכול, כנופיות מזוינות. כצעד נגדי הגישה סיעת מפלגת העם הצעה לחקירת ראש הממשלה על ידי בית דין מיוחד וגבוה לצדק בקשר לבזבוז כספי המדינה ולרמיסת זכויות האזרחים. בית הנבחרים אישר את הקמת ועדת החקירה בהתאם לתביעתה של הסיעה הדמוקרטית נוכח החרמתה על ידי צירי האופוזיציה. להלן הורחבו סמכויות ועדת חקירה זו והיא קיבלה סמכויות שיפטויות ומעצריות; ב) בשלהי אפריל נערכו הפגנות ענק של סטודנטים מאוניברסיטת איסטנבול נגד מנדרס, שהסתיימו בפצועים ובהרוגים. הוכרז על מצב צבאי באיסטנבול, באנקרה ובאיזמיר שהוארך לשלושה חודשים. ההפגנות התחדשו בפרוס חודש מאי וזכו לאהדת שלטונות האוניברסיטה של איסטנבול ובעלי המקצועות החופשיים. תגובת ראש הממשלה הייתה חריפה והוא האשים את האופוזיציה בחתירה לתפיסת השלטון בכוח. בעת ובעונה אחת הגן מנדרס על ועדת החקירה הפרלמנטרית בהביאו תקדימים ממדינות אחרות. במצוות הממשלה נסגרו האוניברסיטאות באנקרה ובאיסטנבול לחודש תמים ונאסרו ההתקהלויות ברחובות. עמדת הצבא הייתה נויטראלית-אוהדת למפגינים. יחידות הצבא לא פתחו באש של המפגינים. במאי נאלץ הגנרל גורסל, מפקד כוחות היבשה, להתפטר מתפקידו לאחר שתבע משר ההגנה את פיטורי נשיא המדינה ומספר שרים, והביע את התנגדותו לניצול הצבא לבלימת ההפגנות; ג) במרוצת חודש מאי הוחזר המאבק לפרלמנט לאחר שסיעת הרפובליקאים העלתה מחדש את התביעה לערוך חקירה בקשר לפעולותיו של ראש הממשלה. ברוב קולותיהם של צירי הסיעה הדמוקרטית הוחלט על פיזור בית-הנבחרים ויציאת הצירים לפגרה. להלן התחדשו ההפגנות ב-14 במאי, היא שנת העשור לעליית הדמוקרטים לשלטון. כ-5,000 מפגינים, רובם סטודנטים, ניסו ללכוד את תחנת השידור של אנקרה, אך נהדפו על ידי המשטרה. השלטונות אסרו על קיומן של החגיגות המסורתיות ב-19.5, לציון יום השנה לנחיתת אתא-תורכ בסַמְסוּן. בעת ובעונה אחת הורגשה תסיסה גוברת והולכת בצבא. קצינים וצוערים הפגינו באנקרה ונגד הממשלה כמחאה על סילוקו של הגנרל גורסל, ומעצר קצינים אחרים. בעקבות הפגנת הצוערים החמירו השלטונות את התקנות הצבאיות והמכללות באנקרה נסגרו; ד) בשלב האחרון שלפני ההפיכה ערך ראש הממשלה, עדנאן מנדרס, סיורים באיזמיר ובסביבותיה וכן באנטוליה המרכזית על מנת לחזק את מעמדו. בתנאים אלה פרצה ההפיכה הצבאית.

ההפיכה הצבאית וצעדיהם הראשונים של המהפכנים
ב-27 במאי 1960 תפס הצבא את השלטון במדינה. תוך שעות ספורות נעצרו ראשי המשטר, וביניהם הנשיא באיאר, ראש הממשלה מנדרס שניסה לברוח לנפשו, ויו"ר בית הנבחרים, רפיק קורלטן. כל שרי הממשלה האחרים, הרמטכ"ל וכ-200 פקידים בכירים נעצרו אף הם. הפרלמנט פוזר, חוקת המדינה בוטלה ופעילות המפלגות הופסקה. מבצע ההפיכה עבר כמעט ללא שפיכות דמים. מאחורי מבצע זה עמדו כ-20 קצינים תורכיים בכירים, שכיהן עד ל-5 במרץ כמפקד כוחות היבשה, אולץ כזכור להתפטר על ידי ממשלת מנדרס וליטול חופשת שחרור עד לצאתו לגמלאות. בשידוריו לעם הצהיר עתה המצביא הוותיק, כי ההפיכה בוצעה כדי למנוע מלחמת אחים. הוא הבטיח לערוך בחירות תחת פיקוח ממשלה בלתי-תלויה ולהחזיר את המתכונת הפרלמנטרית של המשטר על כנה. אחד מחברי "הוועד לאיחוד לאומי", שתכנן וביצע את ההפיכה, קולונל אַלְפּ-ארסלאן תוּרְכֶּש, הצהיר כי עוד לפני כ-5 שנים החלה קבוצת קצינים בהכנות למיגור המשטר. קבוצה זו שאפה בכל מחיר לפתור את בעיותיה הכלכליות של המדינה כדי למנוע את השתלטות הקומוניזם עליה. ההפיכה באה כהפתעה לראשי המשטר הישן מאחר וראש שירותי הביטחון, האדמירל סורגוט, שנימנה על הקושרים, דאג להרגיע את ממשלת מנדרס. במחיצתו של חודש יוני פורסמה לראשונה רשימת 38 חברי "הועוד לאיחוד לאומי" שנטלו על עצמם את סמכויות הפרלמנט. עוד לפני כן הוקמה ממשלה חדשה בראשותו של גורסל, שנטל לעצמו זמנית את תיק הביטחון. לפי הצהרת ראש הממשלה החדש נועד תפקידה העיקרי של הממשלה להכנת הבחירות שתיערכנה בכל ההקדם. כן הוקמה ועדת מומחים ופרופסורים כדי לנסח חוקה חדשה למדינה וחוק בחירות חדש. המועד הצפוי לגמר עבודת הוועדה היה צריך להסתיים תוך 6 שבועות, והבחירות נקבעו לאוקטובר 1961.
ההפיכה הצבאית היוותה מבצע יוצא דופן בחייה המדיניים של תורכיה. גורסל עצמו שחש בכך מיהר להצהיר, כי אין בכוונתו להיהפך לרודן צבאי. הוא גם הביע דעתו, כי אל לצבא להתערב בענייני מדיניות. ואכן, מאז כינונה של הרפובליקה התורכית על ידי אתא-תורכ נשמר הצבא מלהתערב בעניינים מדיניים. גם בשנת 1950, עם חילוף המשמרות בשלטון ונפילתה של המפלגה הרפובליקאית של אינונו לאחר 27 שנות שלטון, נמנע הצבא מלהתערב, למרות הזיקה האישית והרגשית בין מירב מפקדיו לבין עצמת אינונו.
מעצמות המערב גילו הבנה למבצע ההפיכה הצבאית. במשך חודשים רבים תקפה העיתונות האופוזיציונית את משטרו של מנדרס והתריעה על הסכנה שהייתה צפוייה למדינה מדיכוי האופוזיציה והחנקת חופש הביטוי. כן נחה דעתם של מדינאי המערב עקב הצהרותיהם של ראשי ההפיכה, כי תורכיה תמשיך לכבד את התחייבויותיה הבינלאומיות ובריתותיה במסגרת נאט"ו וסנא"ו. יתר על כן, הבטחותיו החוזרות ונשנות של גורסל בדבר החזרת המשטר הפרלמנטרי על כנו לאחר תקופת מעבר מסוימת, וסירובם של כמה מראשי הצבא להזדהות בגלוי עם אחת המפלגות האופוזיציוניות – נתנו יסוד להנחה, כי אין להשוות את ההפיכה בתורכיה עם הפיכת כת הקצונה במצרים בשנת 1952. ארה"ב השקיפה בדאגה גוברת והולכת על הידרדרותו הכללית של המשטר הקודם, שהתבטאה לא רק בשלילת זכויות האזרחים וחופש הפרט, אלא אף בכישלון המדיניות הכלכלית, שהתאפיינה בביצוע תכניות פיתוח נרחבות ללא תכנון רציני ובלי מימון מספיק. התוצאות לא אחרו לבוא בצורת אינפלציה דוהרת וירידה תלולה בערך המטבע.
צעד חשוב של אנשי "הוועד לאיחוד לאומי" התבטא בעריכת הכנות לשפיטת אנשי המשטר הישן. תחילה מונתה ועדה מעורבת של שופטים אזרחיים וצבאיים על מנת לחקור את פעולת ראשי המשטר הקודם. גורסל הודיע, כי בהתאם לדו"ח הוועדה יוחלט אם להעמיד את העצורים לדין. יש לציין, כי מתוך 406 צירי המפלגה הדמוקרטית נעצרו 403, ובכללם הנשיא באיאר. כן נסגרו כל מוסדותיה ומשרדיה של המפלגה הדמוקרטית, ובסתיו 1960 נאסר על עצם קיומה כמפלגה, תוך הסתמכות על סעיף פורמאלי שבתקנון מפלגה זו, המחייב כינוס כללי מידי כל שנה. המפלגה לא כינסה את מוסדותיה הנבחרים מזה 5 שנים. ביוני הועברו מרבית העצירים לאי יאסי-אדה שבים השיש. לפני כן התאבד בכלאו שבאנקרה נאמק גדיק, שר הפנים לשעבר, שהווה את סמל עריצות השלטון. גם ג'לאל באיאר ניסה לשלוח יד בנפשו ללא הצלחה. בסוף יוני מינה "הוועד לאיחוד לאומי" את 30 חברי ועדת החקירה העליונה בראשות השופט ג'לאל אד-דין קורלמן. באותו חודש פורסמה גם החוקה הזמנית שקבעה, בין השאר, כי "הוועד לאיחוד לאומי" יהווה את הרשות המחוקקת ויתפרק לאחר הבחירות עם כינון הפרלמנט החדש. כן נקבע, כי הממשלה תתמנה על ידי נשיא "הוועד לאיחוד לאומי", שהוא גם ראש המדינה והמפקדה הצבאי העליון. "הוועד" הוסמך לכונן בית דין שישפוט את ראשי המשטר הקודם. "הוועד לאיחוד לאומי" אישר גם חוק נגד חתרנות, שהסמיך את השלטונות לעצור כל איש לתקופה של חודש ימים, במידה ויפר את הסדר או יאיים על שלום המדינה וביטחונה. הוחלט לבטל אוטומטית חוק זה שבוע לפני התחלת הבחירות לפרלמנט.
צעד נוסף אחר של ראשי המשטר החדש התבטא בעריכת טיהורים בין ראשי המינהל הממשלתי, מושלי המחוזות, מפקדי משטרה וקציני צבא. בדרך כלל, לא נשאו טיהורים אלה אופי המוני. הטיהורים בצבא, שהקיפו חלק ניכר מסגל קצונת הקבע, התבטאו בעיקר בהעברת הקצינים לגימלאות ובקידום קצינים צעירים יותר, מאנשי שלומו של "הוועד לאיחוד לאומי". ברם, אותה מתינות מסוימת שאפיינה את הטיהורים המדיניים בדרגים השונים פסחה על ראשי המשטר הקודם, ובכלל באיאר, מנדרס, קורלטן ושרים אחרים. כלפיהם ננקטה מדיניות של יקוב הדין את ההר: באוקטובר 1960 נפתחו המשפטים ביאסי-אדה עם האשמת כ-500 מראשי המשטר הישן בהפרת החוקה. הקטגוריה תבעה ביצוע עונש מוות כלפי 38 נאשמים ובתוכם הנשיא, ראש הממשלה ושריו, יו"ר הפרלמנט וסגנו ומספר צירים לשעבר שהיו קשורים בהצעה לכינון ועדת חקירה פרלמנטרית לחקירת פעולות האופוזיציה. כאמור, הואשמו העצירים בהאשמות שונות ומגוונות, כשהדגש מושם על מעשי שחיתות והוללות על מנת לשבר את וזעמם של המוני העם, ובמיוחד האיכרים – תומכיה העיקריים של המפלגה הדמוקרטית לשעבר. בספטמבר 1961 הסתיימו המשפטים כשלמעלה מ-400 מואשמים נידונו למאסר ו-15 נידונו למוות וביניהם ראשי המשטר הישן. דיני המוות הומתקו למאסר עולם על ידי "הוועד לאיחוד לאומי", אולם עדנאן מנדרס חסן פולאטקאן (שר האוצר לשעבר) ופואד זורולו (שר החוץ לשעבר) הוצאו להורג.

המפלגות לאחר ההפיכה
עד לחיסולה של המפלגה הדמוקרטית והעמדתם לדין של ראשיה נותרו, למעשה, מפלגות האופוזיציה בזירה הפנימית כשמעמדן אפוף בצילו של "הוועד לאיחוד לאומי". מאחר ותגובות העיתונות בכללה להפיכה היו נלהבות ומלאות שבחים, נראה היה, כי אם יוחזר המערך הדמוקרטי-פרלמנטרי על כנו, כי צפייה עלייתה של מפלגת העם הרפובליקאית לשלטון. אולם מעמדה של מפלגה זו, כחברותיה האופוזיציוניות, לא היה ברור די צורכו, שכן הילכו שמועות על רצונם של חלק מקציני הצבא להקים מפלגה חדשה, שתתבסס על "הוועד לאיחוד לאומי", ותחתור לשלטון חד-מפלגתי נוסח מצרים. ממשלת גורסל החליטה עקרונית על החזרת החיים הפרלמנטריים לקדמותם, אולם בינתיים הוציאה צו לביטול סניפי כל המפלגות בדרג של פחות מנפה. פירושו של דבר היה, כי ייסגרו כ-55,000 סניפים של המפלגה הרפובליקאית ואלפי סניפים של מפלגות האופוזיציה האחרות. הצעד הממשלתי הנ"ל הוסבר בצורך לחסל את הפלגנות והאיבה הבין-מפלגתית בכפרים הקטנים.
בשלהי מאי 1960 ביקרו עצמת אינונו ועג'נמאן בולוקבאשי, נשיא "מפלגת האיכרים הרפובליקאית העממית", אצל הגנרל גורסל והביעו לואת איחוליהם על הצלחת ההפיכה. מיני ובי הכחיש אחד מחברי "הוועד לאיחוד לאומי", כי לארגונו היה קשר כלשהו עם מפלגתו של אינונו. זה האחרון טען במקביל כי לא שותף בסוד ההפיכה, אולם הוא סמך ידיו עליה מכיוון שההמונים אישרו במהירות את פעולות הצבא. כמו כן הוסיף אינונו, כימפלגתו תיטול חלק פעיל בבחירות הכלליות בראשותו.
בהצהרה דומה יצא גם מנהיג "המפלגה הסוציאליסטית התורכית", עלא אד-דין טיריטאוגלו, שציין בין השאר, כי מפלגתו אינה מרכסיסטית, אלא תומכת ברפורמה סוציאליסטית מודרגת. בעת ובעונה אחתחתמו כ-2000 מקרב חברי הסניף האיסטנבולי של המפלגה הדמוקרטית על עצומה שתבעה את גירושם של באיאר, מנדרס, קורלטן וזורולו משורות המפלגה. גורסל הוסיף וחיזק את עמדתו הניטראלית בהודיעו, כי המהפכה הצבאית לא בוצעה למען מפלגה מסוימת אלא נועדה לאבטחת זכויותיהם שלכלל האזרחים. כן הכחיש כי המבצע כוון נגד המפליגה הדמוקרטית בכלל וגינה את ההתקפות הפרועות על חבריה כמנוגדות לעקרון האחווה הלאומית. אולם בספטמבר 1960 הוצא הצו הממשלתי בדבר פירוק המפלגה הדמוקרטית והחרמת רכושה. עדנאן מנדרס נאלץ להסכים בכתב לכך ממקום מעצרו ביאסי-אדה. לעומת זאת הכחיש הקולונל אלפ-ארסלאן תורכש, שנודע כקיצוני לאומי תוראני מבין חברי "הוועד לאיחוד לאומי", את קיומם של חילוקי דעות בינו לבין אינונו. הוא גם כפר בשמועה אודות העינויים שהוסבו לו בתקופת שלטונם של הרפובליקאים.
בינואר 1961 התיר שר הפנים את חידוש הפעילות המפלגתית על כל צדדיה. חודש לאחר מכן נרשמו 6 מפלגות חדשות: 1ׂ) "מפלגת הצדק" בהנהגתו של הגנרל לשעבר ראַגֶ'ב גימישפאלא. מפלגה זו ניסתה לרשת את תמיכת מצביעיה של המפלגה הדמוקרטית שהוצא המחוץ לחוק; 2) "המפלגה הארצית" בראשות נאג'י ביזקורט, ממפקדי האקדמיה הצבאית לשעבר; 3) "מפלגת העבודה" בהנהגת התעשיין בּדר אד-דין רורטנסו; 4) "מפלגת הרפורמה המקצועית הרפובליקאית" בהנהגת צ'אלח בַּשַאר, לשעבר הנספח המסחרי בהודו; 5) "מפלגת הפועלים והאיכרים התורכית"; 6) "המפלגה הליבראלית המתנה". הניסיון לאחד את "מפלגת הצדק" עם "המפלגה הארצית", מייד לאחר ייסודן, נכשל.
למעשה, כל המפלגות החדשות ניסו לסתום את החלל שנוצר עם חיסולה של המפלגה הדמוקרטית. על רקע זה יש לראות את ניסיונות המיזוג שנעשו בין שתיים מהמפלגות החדשות וכן את מאמציו של אכרם עליג'אן, שר האוצר לשעבר, לאחד את מפלגתו עם "המפלגה הארצית" של נאג'י בוזקורט. לאחר שמאמצים אלה עלו בתוהו המשיך אליג'אן בפעילותו הנפרדת ורצה לקרוא למפלגתו החדשה "המפלגה הדמוקרטית". אולם מאחר והשלטונות אסרו עליו לאמץ כינוי זה, קרא לה "מפלגת תורכיה החדשה", שהופיעה כיורשתה של "מפלגת החירות". בצמרת מפלה זו ניטש ויכוח חריף אודות היחס לאטטיזם לעומת עקרון הליבראליזם הכלכלי. יחד עם "מפלגת תורכיה החדשה" נוסדו 5 מפלגות נוספות, שההבדלים ביניהן לא היו מחוורים די צורכם. לעומת זאת גילתה "מפלגת הצדק" פעילות רבה שהתנגשה לעתים קרובות עם משטר ההפיכה. במרץ 1961 נאסר סגן ראש מפלגה זו באיזמיר באשמת חתרנות, וביוני באותה שנה התגלה ארגון מחתרתי שבראשה עמד אחד ממנהיגיה. גורסל עצמו חיווה דעתו, כי "מפלגת הצדק" מתכוונת לשלול את החוקה החדשה במישאל העם. מכל מקום, רבים מאנשי "המפלגה הדמוקרטית לשעבר הסתננו לשורותיה של "מפלגת הצדק" וניסו באמצעים אלימים לחתור תחת יסודות השלטון. בין השאר ניתצו את אנדרטת אתא-תורכ באסכשהיר, הפגינו נגד המשטר ואף ניסו להפילו. כתוצאה מכך הוקמו ארבעה בתי-דין מהפכניים בערים הגדולות, שנועדו לפסוק סופית בכל התביעות הכרוכות בחתירה נגד משטר ההפיכה.

המאבק על דמותו של המשטר
למרות הצהרותיו המרגיעות של גורסל והכנותו להחזיר את המשטר הפרלמנטרי על כנו, פרצו חילוקי דעות חריפים בין חברי "הוועד לאיחוד לאומי" על עתידו של המשטר בתורכיה. בנובמבר 1960 הודיע גורסל, כי מאחר ופעולת "הוועד" נכנסה לשלב העלול לסכן את האינטרסים של המדינה – פוזר גוף זה החל מה-13 בנובמבר, לפי בקשת הכוחות המזוינים. גורסל נקב בשמותיהם של 23 מחברי הוועד שימשיכו זמנית להוות מועצה מחוקקת עד לבחירות. כן נאמר, כי חברי "הוועד לאיחוד לאומי" שפוטרו מתפקידיהם יוצאו לגמלאות. 14 קצינים אלה הוו קבוצה שבראשה עמד הקולונל אלפ-ארסלאן תוּרכֶּש, אשר הטיף למדיניות "אקטיביסטית", הינו להקמת דיקטטורה צבאית שתנוהל על ידי חברי "הוועד לאיחוד לאומי". בהשפעתו של תורכש, שייחסו לו מגמות פאן-תוראניות ולאומניות קיצוניות, נערך טיהור בקרב חברי ועדת החוקה, שנחלקו בדעותיהם בקשר לקיומן של המפלגות ולזכויות הפרט. הסתבר, כי הקולונל סאמי קוצ'וק הינו יריבו העיקרי של תורכש בתוך "הוועד לאיחוד לאומי". למרות הזדהות דעותיהם בעניינים חברתיים, תבע ק'וצ'וק את החזרת השלטון ההדרגתית למוסדות האזרחיים. גורסל עצמו תמשך בגישתו של קוצ'וק והמאבק הפנימי הסתיים בכישלונו של תורכש. מבחינות מסוימות הזכיר המאבק הפנימי בין הקצינים המהפכניים בתורכיה את המאבק בין נג'יב ונאצר במצרים בין השנים 1952–1954. אולם במצרים הייתה, כידוע, ידו של נאצר על העליונה, בעוד שבתורכיה ניצחו המתונים עם גורסל וקוצ'וק בראשם. במרוצת נובמבר מונו תורכש וחבריו לתפקידי "יועצים טכניים" בנציגויות התורכיות בחו"ל ונקבע כי הישארותם בתפקידיהם החדשים פחותי-הערך תימשך כשנתיים, בתנאי שלא יפעלו נגד החוק התורכי. הפחתה של קבוצת ה-14 התקבלה בברכה הן על ידי חוגי האוניברסיטאות והן על ידי המפלגות. דובר מפלגת אינונו הצהיר, כי הטיהור מהווה ניצחון לקצינים הנאמנים לדמוקרטיה. עוד לפני ההדחה סולקו נאמניו של תורכש מעמדות מפתח שונות, ובכללן הפיקוד על משטרת איסטנבול.
סילוקה של קבוצת תורכש מהזירה הציבורית הווה רמז מבשר-טובות לגבי עתידה הדמוקרטי של תורכיה. בדצמבר 1960 פורסם החוק בדבר הקמת האסיפה המכוננת. נקבע כי אסיפה זו תכלות 272 חברים: 10 יתמנו במישרין על ידי גורסל ו-18 על ידי "הוועד לאיחוד לאומי". שרי הממשלה יהיו אף הם חברי האסיפה המכוננת, בצירוף 75 נציגי המחוזות, 49 נציגי מפלגת העם הרפובליקאית, 25 נציגי מפלגת האיכרים הרפובליקאים, 12 שופטים, 12 נציגי האוניברסיטאות, 6 משפטנים, 12 עיתונאים, 22 נציגי האיגודים המקצועיים, בעלי המלאכה ולשכות המסחר ו-2 נציגי החיילים המשוחררים.
בינואר 1961 התכנסה האסיפה המכוננת יחד עם חבריה מ"הוועד לאיחוד לאומי" (שהוו מעין בית עליון). התקנון הפנימי של האסיפה המכוננות שהעמידה כגוף מחוקק בן שני בתים, המכשיר את המעבר לחיים דמוקרטיים על ידי הכנת החוקה וחוק הבחירות, אושר סופית. נקבע, כי עד לסיומה של שנת 1962 תעביר האסיפה המכוננת את סמכויותיה לאסיפה נבחרת על ידי העם בבחירות כלליות.
באותו חודש הותרה, כאמור, פעילותן של המפלגות ושש מפלגות חדשות נרשמו בפברואר על מנת ליטול חלק בבחירות הממשמשות ובאות. במרוצת השנה אישרה האסיפה המכוננת חוקת יסוד חדשה, לאחר שהוסכם להשתית את המדינה על העיקרון הרפובליקאי ועל החילוניות. החוקה החדשה נועדה לכונן משטר דמוקרטי במתכונת פרלמנטרית-מערבית. היא קבע מערכת תחיקה מורכבת והגדירה את סמכויותיהן של שלוש הרשויות. חידושיה של חוקה זו היו כדלקמן: א) קביעת שני בתי נבחרים במקום הבית האחד שהיה קיים לפי החוקה הישנה. אחריותה של הממשלה הוסבה כלפי הבית התחתון; ב) הקמת בית-דין מיוחד שיפסוק הלכה בעניין חוקיותן של החלטות בתי-הנבחרים ויתן תוקף לחוקיהם; ג) בחירת הנשיא על ידי שני הבתים ברוב מיוחס (2/3) ולתקופת כהונה אחת בלבד; ד) קבלת עיקרון הצדק הסוציאלי לעקרונות היסוד של הרפובליקה החדשה.
ביולי 1961 אושרה החוקה החדשה במישאל עם ברוב של כ-62%, כש-80% מבעלי זכות הבחירה השתתפו בהצבעה. לפני קיום מישאל-העם פרסם "הוועד לאיחוד לאומי" אזהרות מיוחדות למניעת ניצול הדת במערכת התעמולה על החוקה.
במאי 1961 אישרה האסיפה המכוננת את חוק הבחירות החדש על כל סעיפיו החלים גם על מישאל-העם. הצד המהפכני בחוק הבחירות, היה המעבר לשיטת הבחירות היחסיות-אזוריות במקום השיטה הרובנית-אזורית שהייתה נהוגה בתורכיה עד אז. השיטה הרובנית-אזורית סייעה בשעתו להקמתו של מערך דו-מפלגתי , כשהמפלגה הדמוקרטית מצויה בשלטון ומפלגת העם הרפובליקאית תופסת את ספסלי האופוזיציה. מערך זה היה שריר וקיים ב-10 שנות שלטונה של המפלגה הדמוקרטית (1950–1960), ליקוייה של השיטה הרובנית התגלו בצורה חריפה בעשור השנים הנ"ל: הייצוג בית-הנבחרים היה מסולף מבחינת יחסי הכוחות האמיתיים ותחומי אזורי הבחירות שונו במזיד על ידי מפלגת השלטון בהתאם לניתוח תוצאות הבחירות הרובניות באזורים השונים. כן מנעה שיטה זו את סיכויי ההצלחה הפרלמנטריים של מפלגות קטנות כגון "מפלגת החירות" ו"מפלגת האומה הרפובליקאית".
הבחירות שנערכו בתורכיה בהתאם לחוק הבחירות החדש הביאו להפתעת מה: מפלגת העם הרפובליקאית של עצמת אינונו לא זכתה לרוב מוחלט ואינונו נאלץ להרכבי קואליציה. לא היה בכך משום הפתעה לאותם משקיפים שחזו מראש את תוצאותיה של שיטת הבחירות היחסיות, המעודדת מעצם טבעה פיצול מפלגתי וחלוקת כוחות מאוזנת יותר. מבחינתו של נשיא תורכיה, הגנרל גורסל, לא היה בכך כל רע, שכן הבסיס הקואליציוני של השלטון הבטיח את מניעת השתלטותה של מפלגת אחת על המדינה, הווה ערובה מסוימת לאי-הישנות המצב ששרר בין השנים 1950–1960. אמנם קשייו הקואליציוניים של אינונו הביאו לשינויי גברי בממשלה ולאיום בהתפטרותו, ברם קשיי ההסתגלות של הממשלה למתכונת החדשה של החיים המדיניים הועבו בפרוס שנת 1964, בעטיו של משבר קפריסין ומאבק הדמים הבין-עדתי. משבר קפריסין האפיל, למעשה, על ענייני הפנים בתורכיה והציב את ממשלת אינונו בפני דילמה חמורה, שתורכיה לא ידעה כמוה מאז תום מלחמת העולם השנייה. המשבר הגיע לשלבים קיצוניים עד לכלל אפשרות של התערבות צבאית גלויה של תורכיה במאבק הקפריסאי, תוך ניתק קשריה עם יוון בעל בריתה בנאט"ו. למרות נוכחותו של חיל האו"ם בקפריסין, ניסיונות איתור הסכסוך בתחומי נאט"ו ותיווך במסגרת האו"ם הפך האי למוקד מסוכן במאבק הבין-גושי, לאור התערבותן של ברית-המועצות ומצרים בסכסוך ונקיטתן בעמדת תמיכה מובהקת בנשיא הקפריסאי מגקאריוס.
שנת 1964 הציבה את תורכיה בפני בעיות מכריעות ויסודיות: א) ביסוס המשטר הפנימי, הן מבחינת ייצוב הפרלמנטריזם הדמוקרטי והן מבחינת גיבוש עיקרון הפרדת הדת מהמדינה. יצויין כי עוד בתקופת המעבר של שלטון "הוועד לאיחוד לאומי" גילו השלטונות יחס תקיף כלפי ניסיונות ההחייאה הדתית, שהתבטאו בחידוש פעולת מסדרים דתיים שונים ככת הנקשבנדים וכת נורג'ו. השלטונות אסרו גם על הוראת הקוראן והערבית אולם נוכח מדיניות- הוויתורים לאנשי הדת, שאפיינו את משטרו של מנדרס, קשה היה לחרוץ משפט באיזור מידה זכה המשטר החדש בתמיכתם של המוני האיכרים האנטוליים ואנשי מחוזות המזרח; ב) קשריה של תורכיה עם בעלות בריתה בנאט"ו בכלל, ועם יוון בפרט, הועמדו במבחן חמור נוכח החרפת המשבר הקפריסאי, שקיבל מימדים בינלאומיים לאור הסכם הנשק, שנחתם שלהי ספטמבר 1964 בין ברית-המועצות וקפריסין היוונית, ולאור מחדליו של כוח האו"ם וניסיונות התיווך השונים. פתרון שתי הבעיות היסודיות הללו עשוי היה לחרוץ, ללא ספק, את דינה של תורכיה החדשה לשבט או לחסד למשך זמן ממושך.

IV עיראק

הרקע הכללי
בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה עמדה עיראק בסימן של זעזועים מתמידים והתחלפות מהירה של הממשלות שבשלטון. הגורמים לכך היו כדלקמן: א) רישומו של הצבא כגורם פעיל במדינות הפנים, החל ממרד בכר צקדי (1936) וכלה במרד רשיד עאלי וארבעת הקולונלים ("הריבוע המוזהב") בשנת 1941;
ב) הבעיה הכורדית שניעורה ודעכה לסירוגין, אולם אף פעם לא כבתה כליל. למן שנת 1943 חידשו הכורדים את מרידותיהם, בראשותו של מוצטפא אל-דרזאני, והצליחו זמנית לכונן רפובליקה במהדאד שבפרס, בשלהי שנת 1945. למרות התמוטטותה של רפובליקה קצרת ימים זו, לא הצליח הצבא העיראקי להשתלט ולכבוש את מעוזיהם ההרריים של הכורדים בכורדיסטן; ג) במאבק עם מצרים על המנהיגות בעולם הערבי, שהתבטא בשאיפות האיחוד העיראקיות במסגרת "הסהר הפורה" ו"סוריה רבתי". במאבק זה הייתה ידה של עיראק על התחתונה ברוב המקרים. משנת 1952 ואילך, עם עלות כת הקצונה במצרים לשלטון, הסתמן מפנה ברור לרעתה של עיראק במאבק על הבכורה במזרח הערבי. מצרים – לא זו בלבד שניצלה את רעיון האחדות הערבית כדי לרתום את שאר מדינות ערב למרכבתה, אלא גם עשתה כל שביכולתה למנוע את עיראק מלהגשים את שאיפות התפשטותה לעבר הים התיכון במסווה של תוכניות איחוד למיניהן. כל שאיפותיה של עיראק להתקדם במסגרת "הליגה הערבית" או מחוצה לה, לקראת ביצוע תכנית "הסהר הפורה" נוסח נורי אס-סעיד ("הספר הכחול", 1943) או נוסח פאדל אל ג'מאלי (1954), נתקלו בהתנגדות מצרית תקיפה, למרות התמיכה העקיפה של בריטניה ועמדתן האוהדת של ארה"ב. לקח עשור השנים הראשון שלאחר מלחמת העולם לימד, אפוא, את מדינאי עיראק, כי ההסתגרות בתוך העולם הערבי לא תקדם את יומרות המנהיגות של עיראק בעולם הערבי. על רקע זה באה הצטרפותה של עיראק ל"ברית בגדאד", על אפה וחמתה של מצרים, ובכך נוצר הקרע המעמדי בעולם הערבי, אשר גרר בעקבותיו את החדירה הסובייטית למרחב והצטרפותה של מצרים לגוש הנויטראליסטי.

המשטר ובית המלוכה
המשטר העיראקי עד לשנת 1958, הלוא היא שנת ההפיכה של קאסם, התבסס על שלושה מרכיבים יסודיים:
א) בית המלוכה; ב) הצבא; ג) צמרת של מיוחסים. חילופיהן התדירים של הממשלות ומשחק הכוחות שבשלטון לא הוו אלא אספקלריה לפעילותם המדינית של שלושת הגורמים הללו.
אופיו של המשטר בעיראק בתקופה הנסקרת נקבע במידה רבה ע"י מעצבה הראשי של המדיניות העיראקית הפרו-מערבית – נורי אס-סעיד. זה האחרון נולד בשנת 1888 ורכש את השכלתו הצבאית באיסטנבול. בשעתו היה מפעילי אגודת הקצינים הערביים החשאית "אל-עהד". במרוצת מלחמת העולם הראשונה הטיל סעיד לראשונה את יהבו על בריטניה, ובין השנים 1916–1918 עמד בראש מטהו של צבא חוסיין, שריף מכה, והיה ליד ימינו של הנסיך פייצל. בשנת 1918 השתתף במשלחת הערבית לועידת השלום בפריס. עם המלכתו של פייצל על עיראק העתיק סעיד את זירת פעילותו המדינית לארץ זו, והחל משנת 1921 הווה את האישיות המרכזית בעיראק, משכיהן פעמים רבות בתפקידי ראש הממשלה, שר החוץ, שר הביטחון ושר הפנים. לזכותו יש לזקוף את חתימת החוזה האנגלו-עיראקי. משנת 1930 תקופה קצרה נעדר סעיד מעיראק, ואלם לאחר דיכוי מרד רשיד עאלי חזר אליה והמשיך לכוון את מדיניותן של הממשלות השונות במישרין ומאחורי הקלעים. במישור היחסים הבין-ערביים חתר סעיד למימוש ההגמוניה העיראקית במזרח הערבי באמצעות תוכניות האיחוד שלו ("הספר הכחול" וכדו'). היה זה נורי אס-סעיד שיזם את "ברית בגדאד" וחתם עליה בשם עיראק.
לא ייפלא, אפוא, שאופיו האישי המובהק של המסע המצרי נגד סעיד עלה בקנה אחד עם המציאות המדינית המאפיינת את המשטר העיראקי. משטר זה, יותר מאשר משטרן של מדינות ערביות אחרות, הוטבע בחותם אישי מובהק, ולא היה אלא פרי קנוניות בין אישי צמרת ספורים לבין קציני הצבא וחוגי בית המלוכה. "רצון העם" בעיראק היה מושג נטול ערך ממשי, שכן אותם המונים בלתי-מגובשים קיבלו על עצמם בלית ברירה את מרותו של סעיד, "האיש החזק", ובלי להזדהות עם מדיניותו או להתקשר אליה. תלישותה של אותה קבוצת צמרת הוכחה בעליל עם חיסולה המהיר והמוחלט ע"י קאסם ועמיתיו. עם זאת יש לציין, כי נורי אס-סעיד, עם כל תלישותו מהממונים, נשען על שלושת עמודי התווך של המשטר העיראקי – בית המלוכה, הצבא וצמרת המיוחסים מקרב ראשי השבטים הסוניים והמשפחות העשירות. מוצאו ודרך הכתרתו של פייצל על עיראק (אוגוסט 1921) הטביעו את חותמם על מספר תופעות יסודיות של המדיניות העיראקית. המתיחות ביחסי עיראק – סעודיה, למשל, נבעה מזכר גירושם של ההאשמים מחג'אז ע"י אבן-סעוד. עובדת גירושיו של פייצל מדמשק ע"י הצרפתים תרמה במידה מסוימת לשאיפות המדיניות של בית המלוכה העיראקי להחזיר את העטרה הסורית ליושנה ולבלוע את סוריה, הגם שהמניעים האחרים לשאיפות אלו נבעו מטעמים כלכליים ומטעמי יריבות עם מצרים. מוצאם המשותף של מלכי עיראק וירדן מהמשפחה ההאשמית השפיע במידה רבה על עיצוב יחסי ידידות וקירבה בין שתי המדינות. פייצל עצמו מילא תפקיד נכבד בזירה הבין-ערבית בייצגו את שאיפות האיחוד הפאן-ערבי מבית מדרשם של ההאשמים, וכן במלאו תפקיד מרכזי בעיצוב היחסים בין עיראק לבריטניה, כגורם ממתן ומרסן את הלאומנים הקיצונים. עם זאת ידע לסחוט מהבריטים ויתורים מספר לטובת השאיפות הלאומיות העיראקיות. לזכותו יש לזקוף, במידה רבה, את סיומו המוקדם של משטר המנדט הבריטי והמלצתה של בריטניה לקבלת עיראק לחבר הלאומים בשנת 1932. כן פעל פייצל כמפשר ומיישר הדורים בין אישי הצמרת של ממשלותיו ובסכסוכים פנימיים אחרים. פייצל נפטר בשנת 1933, זמן קצר לאחר הטבח שנערך באשורים ע"י הצבא העיראקי, בהיעדרו של המלך מהארץ. לאחר מותו של פייצל פחת בהרבה משקלו של בית המלוכה העיראקי. ע'אזי בנו הומלך כשהוא צעיר לימים (21) וחסר ניסיון ותבונה מדיניים. תקופת שלטונו הקצרה עמדה בסימן אנדרלמוסיה בניהול ענייני המדינה והימשכות סכסוכים אין-סופיים בין המדינאים למיניהם. כתוצאה מכך גברה התערבותו של הצבא בענייני השלטון (מרד בכר צדקי, 1936) ונחלשה השפעת המדינאים "האזרחיים". ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה נהרג ע'אזי בתאונת דרכים בשנת 1939. תאונה זו גרמה לגל מהומות אנטי-בריטיות. לבנו, פייצל השני, טרם מלאו 4 שנים עם מות אביו. לפיכך משלה בשמו מועצת עוצרים ובראשה דודו, האמיר עבד אל-אלאה. זה האחרון התמיד במדיניות הידידות לבריטניה והקים נגדו את המדינאים הלאומניים. בתקופת מרד רשיד עאלי נאלץ העוצר לברוח למספר חודשים עד לדיכוייה של המרידה. לאחר מכן חזרה המשפחה המלכותית ומעמדו של עבד אל-אלאה התבסס, במקביל להתבצרות מעמדו של נורי אס-סעיד, אשר השפעתו על חוגי החצר הייתה רבה. עבד אל-אלאה מילא תפקיד חשוב גם בחיים המדיניים הפנימיים של עיראק. הוא גילה התעניינות בפרטי פרטיהם של עניני יום-יום, ואף התערב אישית במנוייהם של פקידי המינהל, למן הבכירים שבהם ועד לזוטרים. השפעתו לא פחתה גם לאחר עלותו של פייצל השני לשלטון בשנת 1953, אך פעילותו קיבלה צורה סמויה יותר. יחד עם נורי א-סעיד הפך עבד אל-אלאה לאחת הדמויות השנואות ביותר ברחבי עיראק, ומקצתה של שנאה זו הועברה באמצעותו לבית המלוכה כולו. לעומת דודו, זכה המלך פייצל השני למידה מסויימת של אהדה בקרב עמו, אם כי זו לא הגיעה לדרגת הפופולאריות של סבו – פייצל הראשון.
סמכויותיו הפורמאליות של מלך עיראק היו רחבות למדי שכן הוא נחשב לראש המדינה ולמפקד העליון של צבאה. המלך קבע את מועד עריכתן של הבחירות לבית הנבחרים ובסמכותו היה לפזרו כל אימת וימצא לנכון. הוא מינה את כל חברי הבית העליון (הסנט) ובחר את המיועד לראשות-הממשלה מקרב חברי הפרלמנט. לפי תיקון מיוחד שהוכנס בחוקה בשנת 1942 ניתנה למלך הסמכות לפטר את הממשלה. סמכות זו הייתה בעלת משמעות מיוחדת לאור העובדה, כי הפרלמנט היה מוסד חסר אונים. לפני שהוענקה למלך סמכות פיטורי הממשלה, לא הייתה כל דרך חוקית ויעילה להפיל את הממשלה ועובדה זו נוצלה ע"י המדינאים היריבים לשם הכשלה הדדית והפחתת מהומות דמים והפגנות. מצב זה אילץ את הממשלות השונות להפעיל תכופות את הצבא על מנת לדכא את המהומות ולהגן על השלטון וכך תפס הצבא בהדרגה תפקיד מרכזי בחייה המדיניים של עיראק בדחקו את השכבה החברתית השלטת.

המשטר והצבא
סמוך לכינונה של עיראק כשטח מנדט בריטי, הוקם ע"י הבריטים הגרעין הראשון של הצבא העיראקי. למיניסטריון ההגנה התייחד מקום של כבוד בתוך ממשלתה הזמנית הראשונה של עיראק, והצבא נוסד, אפוא, רשמית עוד לפני עלות המלך פייצל לכס המלוכה. הסגל הפיקודי של הצבא הורכב בעיקרו מקצינים ילידי עיראק, שרכשו את השכלתם הצבאית בשירותם בצבא העות'מאני, וכן שירת בגדודיו של פייצל בתקופה הקצרה של הממלכה ההאשמית בדמשק. הגנרל נורי אס-סעיד פחה כיהן כרמטכ"ל העיראקי הראשון, ולידו פעלה משלחת צבאית בריטית שארגנה את הצבא והדריכה אותו. עוד בשנת 1922 הקדישה הממשלה העיראקית כרבע מתקציבה לצורכי הגנה וביטחון. למעשה נופח תקציב הביטחון מעבר להקצבה ראשונית זו. בשנת 1925 כלל הצבא העיראקי 10 גדודי חי"ר, 3 חטיבות של פרשים ושתי סוללות של תותחים. כעבור עשר שנים היו לעיראק כבר שתי דיביזיות חי"ר (כ"א בת שלוש חטיבות) וכן חטיבה מיוחדת שמילאה את תפקידי משמר הגבול. בשנת 1938 נוספה דיביזיה שלישית, ושנתיים לאחר מכן הורכבה דיביזיה רביעית. בשנת 1958, עם פרוץ ההפיכה של קאסם, כלל צבא עיראק 2 דיביזיות ממונעות, דיביזיה הררית ודיביזיית טנקים בשלבי התארגנות. בשנת 1930 הונח היסוד להקמתו של חיל האוויר, ועד להפיכת קאסם כלל חייל זה 4 טייסות קרביות (בחלקן סילוניות) ושתי טייסות נוספות לתובלה, שירותים ולצילומי אוויר. יחד עם זאת ארגנו הבריטים בזמן המנדט מכללות צבאיות להכשרת הסגל הפיקודי והדרכתו, ושימשו כספקי נשק בלעדיים עד לשנת 1954, שעה שנשק וציוד אמריקאיים החלו לזרום, גם הם, לעיראק. עד שנת 1935 הורכב הצבא מסגל של אנשי קבע בלבד. החל משנה זו ואילך הונהג גיוס חובה, חרף התנגדותם העזה של השבטים השיעים בדרום המדינה והשבטים הכורדיים בצפונה. ואכן, חלק ניכר מבני שבטים אלה מצליח להשתמט מהשירות עד היום. קל וחומר במסגרת החברתית של המשטר המלוכני: כל צעיר יכול היה לשלם כופר ולזכות בפטור חוקי מהשירות הצבאי. כן היו פטורים מהשירות פקידי ממשלה, תלמידים, תומכים יחידים במשפחותיהם ובעלי כושר גופני לקוי. רק אחוז קטן מכלל יוצאי הצבא גויס, וכתוצאה מכך נפגמה הכרת החיילים העיראקיים מהדרגים הנמוכים, כי שירותם הצבאי מהווה משימה לאומית. תוצאה נוספת מגיוס "סלקטיבי" זה הייתה שרק בורים למחצה ובני השכבות הנחשלות גויסו לשירות חובה וקשה היה למצוא ביניהם מועמדים לתפקידים הדרכתיים ומקצועיים. תהום עמוקה נפערה, אפוא, בין החיילים לבין מפקדיהם, שהיו יוצאי המשפחות המיוחסות. יחס המפקד לפיקודו היה כיחס האדון לעבדו.
צבא עיראקי זה הועמד פעמיים במבחן האש ופעמיים נכשל. "מבצעו הצבאי" הראשון היה טבח האשורים שפורקו מנשקם בשנת 1933. ההתמודדות הראשונה חלה בשנת 1941 בימי מלחמת העולם השנייה. ראש הממשלה הפרו-נאצי, רשיד עאלי, ניסה להגביל את חופש התנועה של הכוחות הבריטיים בעיראק, וכשסירבו הבריטים להישמע להוראותיו – תקף הצבא העיראקי את הבריטים בבסיס חבאנייה. בבסיס זה שהו באותה שעה כ-2,200 אנשי צבא בריטיים (ורק כשליש מהם לוחמי חי"ר) וכ-9,000 אזרחים בריטיים שפונו מבגדאד ומערים אחרות. כוח האוויר הבריטי היה מורכב מ-60 מטוסים מיושנים ברובם. ב-2 במאי 1941 שמו כ-8,000 חיילים עיראקיים מצור על חבאנייה, כשהם מסתייעים ב-10 סוללות תותחים, במספר טנקים, שריוניות ומטוסים. משנדחתה תביעת המפקד הבריטי להסיר את המצור הבזיקו מטוסיו את עמדות העיראקים. העיראקים השיבו בהפגזה אווירית וארטילרית, אולם תוך 5 ימים שברו הבריטים את המצור ו השמידו כליל את 60 מטוסי חיל האוויר העיראקי. ב-18 במאי הגיעה לחבאנייה חטיבה בריטית ממונעת מא"י, שהורכבה בחלקה מיחידות "הלגיון הערבי", גדוד נוסף הוטס לחבאנייה מהודו. התגבורות, יחד עם הכוחות המקומיים, פתחו במתקפה רבתי על הצבא העיראקי והגיעו ב-30 במאי לשערי בגדאד. בו ביום ברחו רשיד עאלי ומרעיו מעיראק; למחרת נכרתה שביתת נשק, וכעבור זמן קצר תפסו הבריטים את כל עמדות המפתח בבירה העיראקית.
כישלון שני נחל הצבא העיראקי במלחמה בישראל. העיראקים פלשו לא"י בצוותא עם צבאות ערב האחרים ב-15 במאי 1948. חיל המשלוח בתחילת הפלישה כלל חטיבה מתוגברת שהורחבה להלן עד לכלל ארבע חטיבות בתוספת טייסת קרבית. גזרת הקרבות הראשונה של העיראקים, הייתה בעמק בית-שאן. לאחר שנבלמו גיחותיהם בגזרה זו ונכשלה התקפתם על רכב כוכב-הירדן (בלוואר), קיבלו העיראקים על עצמם את הגזרה הצפונית של "המשולש" באזור ג'נין. כאן הצליחו העיראקים לבלום את התקפת הישראלים על ג'נין, אולם לא הרהיבו עוז בנפשם לפרוץ לעבר עמק-יזרעאל. לעומת זאת נהדפו העיראקים בגזרות האחרון של השומרון, באזורי קאקון ומגדל צדק. תוך מהלך המו"מ הישראלי-ירדני בדבר כריתת שביתת-נשק, סילקו העיראקים את יחידותיהם מא"י וייפו את כוחה שלה הממשלה הירדנית לשאת ולתת גם בשמם. השתתפותה של עיראק במלחמת א"י הסתיימה, אפוא, ללא כריתת הסכם שביתת-נשק עם ישראל, בניגוד לשאר מדינות ערב. משימתם של הכוחות העיראקים להשתלט על נמל חיפה, מוצא צינור הנפט העיראקי של חברת איי.פי.סי, נגוז וחיל המשלוח חזר בידיים ריקות. אולם כישלונותיו של הצבא העיראקי במבצעיו נגד כוחות זרים לא מנעו מבעדו מלהפוך לגורם מרכזי בחיי המדינה בתקופות שונות. הקצונה הצעירה הייתה זהה, מבחינת מקומה בחברה, עם המעמד הבינוני שהחל תופס אט-אט עמדות בעולם הערבי, לאחר מלחמת א"י. דא עקא, בעוד שמעמד הביניים לקה בדרך כלל בהיעדר אמצעים כספיים ותמיכה המונית על מנת לתפוס את השלטון, הרי שהקצונה הצעירה הייתה עשויה ברבות הימים לתפוס את השלטון, בסיועו של הגוף היחידי הכל-יכול בחברה הערבית – הצבא. זאת ועוד, הצבא הפך למוקד המאבק לעצמאות, ומשזו הושגה – הפך לסמל המוחשי ביותר של הריבונות והעוצמה. אם לגבי המוני הערבים לא היה "המשטר הדמוקראטי" שונה מהותית משלטון העריצות שקדם לו, הרי שלגבי הצבא השתנתה התמונה. עצם קיומו של הצבא הלאומי הווה חידוש גדול בחיי החברה. ההמון, שסגד מאז ומתמיד לכוח הזרוע, ראה בצבא את תמצית משמעותה של העצמאות.
בשנת 1924 נוסדה בבגדאד המכללה הצבאית המלכותית, שהחלה בהכשרת סגל קצונה בדרגים הנמוכים, ולהלן-גם בדרגים הבכירים יותר. מרביתם של הצוערים שנרשמו למכללה הצבאית לא באו אלא מקרב שכבת הביניים החברתית, שהחלה עולה בעריה של המדינה. רק מיעוטם של הקצינים באו מקרב המשפחות המיוחסות. הצבא שימש, אפוא, אמצעי מצוין למימוש שאיפות קידומם של אותם קצינים זוטרים. בשלב מאוחר יותר ראו מפקדי הצבא בעוצמה הצבאית אמצעי בדוק ומנוסה לפיתוח הקריירה המדינית שלהם ולרתימת השלטון המדיני למרכבתם. כפי שתואר לעיל, שימש הצבא תחילה כלי שרת בידי המדינאים העיראקיים הנאבקים על השלטון לצורך דיכוי יריבים אישיים ושבטים מתמרדים. ואכן, הצבא שיתף פעולה עם המדינאים שבשלטון. ברם, חילופי הממשלות התכופים הפכו ידידים לשונאים והעסיקו את הצבא בפעולות משטרתיות למכביר. בעקבות הזעזועים הממשלתיים שנמשכו ללא הרף נוכחו קציני הצבא, כי הם מהווים, למעשה, את מקור הכוח הבלעדי של ממשלות למיניהן. אט-אט בשלה ההכרה בקרב הצמרת הצבאית, כי העוצמה שהופקדה בידיה מהווה חרב פיפיות וניתן לרותמה ולנצלה לצרכי קידומם האישי של הקצינים. וכך, במקום שהצבא ישמש מכשיר עזר בידי המדינאים "המקצועיים" הגיעו הקצינים הבכירים לכלל מסקנה, כי יש בכוחם להפוך את המדינאים לכלי משחק בידיהם. ההפיכה הצבאית הראשונה בוצעה כמתואר לעיל, ע"י הגנרל בכר צדקי, באוקטובר 1936, בשיתוף עם קבוצת "אל-אהאלי". צדקי, שנחרט בתודעתם של המוני העיראקים כגיבור לאומי עקב הטבח באשורים, אילץ את נורי אס-סעיד לברוח מצריימה ושיחק תפקיד ראשי במשיכת החוטים של ממשלת חכמת סוליימאן. התערבותו של הצבא העיראקי בענייני המדינה הביאה לתחושת התעצמות כללית של מפקדי הצבא מחד גיסא, ולמאבק פנימי בין קציני הצמרת של המנהיגות הצבאית והמדינית מאידך גיסא.ב-1937 נרצח צדקי ע"י יריביו ולאחר מכן העלה הצבא והוריד 7 ממשלות בזו אחר זו. לפני תפיסת השלטון ע"י רשיד עאלי היה הכוח הממשי במדינה נתון בידיהם של ארבעה קולונלים ("הריבוע המוזהב"), שרק שיתוף הפעולה ביניהם לבין רשיד עאלי הוליד את ההתמודדות הקצרה והמכרעת בין המשטר והצבא העיראקי לבין הבריטים, בשנת 1941.
תהפוכות אלה החלישו במידה ניכרת את הצבא העיראקי, והמכה שהונחתה עליו ע"י הבריטים בשנת 1941 הורידה את קרנו לתקופה מסוימת. אין ספק, כי התפתחות צבאית-מדינית זו סייעה בידי נורי אס-סעיד, שכבר לא היה איש צבא בתקופה זו, לחזור ולהתבסס בשלטון; שכן זמן מה לאחר דיכוי מרד רשיד עאלי חזר סעיד והפך לדמות המרכזית בשלטון העיראקי, שהשפעתה הייתה מכרעת על המדינה עד להפיכת קאסם בשנת 1958. מאז עלייתו המחודשת של סעיד לשלטון נדחק הצבא למעמד של כלי שרת בידי הממשלה האזרחית. רק בשנת 1952 התבקש הרמטכ"ל העיראקי, הגנרל נור אד-דין מחמוד, להרכיב ממשלה על מנת להחזיר את הסדר על כנו לאחר פרוץ מהומות נרחבות. אולם מששקטו הרוחות חזר נורי אס-סעיד ונטל לעצמו את הגה השלטון.
מאז הפיכת קאסם (יולי 1958) חזר הצבא העיראקי למלא את התפקיד המרכזי במדינה, והשתתף בשתי הפיכות נוספות: מהפכת קציני מפלגת "אל-בעת'" (מרץ 1963) ומהפכת קולונל עארף נגד "אל-בעת'" (נובמבר 1963). ספק רב אם בהפיכות אחרונות אלה הסתיים תפקידו המרכזי של הצבא בחייה המדיניים של עיראק.

המשטר והצמרת החברתית
העם העיראקי השתתף אמנם בעשרות השנים האחרונות פעמים רבות במרידות ובהפגנות, אולם השפעתו הממשית על ניהול ענייני המדינה הייתה עד לפני זמן מה, כמעט אפסית. הפעילות המדינית והכוח המדיני רוכזו במשך עשרות שנים בידי חוג מצומצם של אישים ומשפחות; בעלי הקרקעות הגדולים, עתודי ההון מקרב בעלי העסקים העירוניים, ראשי השבטים הערביים וראשי שבטי הכורדים. עם שכבה חברתית דקה זו נמנו מאז ומתמיד רוב צירי הפרלמנטים העיראקיים, ומתוכה בא רוב רובם של ראשי הממשלה ושריה של עיראק. האינטרסים הכלכליים והחברתיים של אישים אלה היו, בדרך הטבע, זהים ביסודם, ומדיניותם של ראשי הממשלות למיניהם לא הייתה שונה עקרונית איש מרעהו. המפלגות העיראקיות לא היו בתקופה זו יותר מ"מפלגות אישים", הינו התגודדויות של עסקנים למיניהם, שכל אחת התרכזה סביב דמות בולטת ששאפה להגיע לשלטון. היעדר ההבדלים האידיאולוגיים והעקרוניים בין המנהיגים יצר מחזוריות שלטונית, כשראשות הממשלה ותיקי המפתח שלה עברו לעתים קרובות מיד ליד, בתוככי חוג מצומצם למדי של מדינאים ועסקנים ותיקים. בין השנים 1932–1956, למשל, זכתה עיראק ל-41 ממשלות ו-16 ראשי ממשלה. בתקופה זו בלבד עמד נורי אס-סעיד בראשן של 12 ממשלות וכיהן בשורה של ממשלות אחרות כשר החוץ או כשר הביטחון.
יש להטעים, כי המבנה האישי של השלטון בעיראק, מבנה שבו מתרכז הכוח בידי אישיות אחת, תואם את ההתפתחויות החברתיות ברוב הארצות הנחשלות. באותן מדינות מצויים אישים מועטים המסוגלים, הן מכוח אישיותם והן מכוח מיומנותם, למלא תפקידי הנהגה במובן הדמוקראטי-המערבי של מושג זה. יתר על כן, לצורך מנהיגות דמוקראטית דרושים גם מבנה חברתי שיוכל לקלוט את מוסדותיה של המתכונת הדמוקראטית, וכן אוכלוסייה בעלת רמת תרבות והשכלה מינימלית, שתאפשר את קליטתם של ערכי היסוד המקובלים בחברה המערבית המתוקנת. בהיעדרם של נתוני יסוד אלה, אין מנוס מפני גילוייה של מנהיגות בדפוסים פרימיטיביים יותר. מנהיגות מעין זו מאחדת בתוכה את ערכי היסוד של האומה, בין שהם לאומיים-חילוניים ובין שהם דתיים, והיא מהווה סמל עצמאי, הנקלט בקלות יתר ע"י המון נבער מדעת, שמעטה התרבות נמרח על פניו בצורה חיצונית ושטחית. הנהייה אחר המנהיג והצורך הבלתי-מודע בפטרון מדיני, ראש ממשלה, מצביא, או ראש שקט, אפיינה את הזירה המדינית העיראקית בעבר, ומהווה גורם קבוע בהתפתחויות המדיניות שבהווה. בהתחשב עם העובדה, כי כ-80% מאוכלוסי עיראק עודם נבערים מדעת והשכלה, הרי שדי בעובדה זו לכשעצמה כדי לחרוץ את גורל מרבית האוכלוסייה מבחינת אי-יכולתה להשתתף בשלטון, או לפחות להשפיע עליו בעקיפין ביום הבחירות.
כמחצית מתושביה של עיראק חיו בשנות ה-50 כאבות-אבותיהם במסגרת שבטית. שלטונו של השייח' על בני שבט והיה מגובש יותר בעבר הקרוב מכפי שהיה בעבר הרחוק. שכן עד לפני כמאה שנה הגיע השייח' למעמדו הנישא בזכות עליונותו האישית, תוקפו וגבורתו. אולם במחצית השנייה של המאה ה-19 ביצע המושל העות'מאני של וולאית בגדאד, מדחת פחה, ניסיון לרפורמה קרקעית, הינו רישום הקרקעות על שמות מעבדיהן. מסיבות שונות נכשלה רפורמה זו והביאה לרישום הקרקעות על שמות השייח'ים, שריכזו מעתה בידיהם נחלאות נרחבות, ולשליטתם על השבטים ניתן, אפוא, בסיס כלכלי. רכושם לשלטונם ניתנו בירושה ומעמדם הכלכלי והשלטוני התחזק לאין שיעור. בני השבטים הפכו ברובם אריסים התלויים תלות כלכלית מוחלטת בנותני לחמם, הינו בשייח'ים. ברבות הימים הכבידו השייח'ים את אוכפם על אריסיהם, גבו מהם מיסים גבוהים, הכריחום לקנות זרעים במחירים מופקעים והילוו להם בריבית קצוצה. האריסים הפכו לצמיתים של ממש, ו"דעותיהם המדיניות" הוכתבו, בדיעבד, על ידי השייח'ים. הרכב הפרלמנט העיראקי הדו-ביתי הביא למינויים של השייח'ים ועתירי ההון האחרים כחברי הסנט על ידי המלך, לפי המלצת הממשלה. חוק הבחירות העיראקי הותיר לשייח' אפשרות של עקב וביקורת על הצבעתם של בני שבטו, שכן הבחירות לא היו ישירות אלא דו-שלביות. בבית-הנבחרים ייצג כל ציר 20,000 בוחרים.¹ הבוחרים לא הצביעו ישירות בעד מועמדים אזוריים, אלא בחרו ב"אלקטורים", והללו בחרו באופן פורמאלי את הצירים. מאחר וכל 250 מצביעים בחרו ב"אלקטור" אחד, טבעי היה הדבר, כי לתפקיד הוצגו מועמדות של השייח'ים ומקורביהם. "האלקטורים" מסרו קולם בהצבעה הסופית לפי הוראות השייח'. בראשית שנת 1953 שונתה שיטת הבחירות לשיטה ישירה, אולם התוצאות לא שינו באופן עקרוני את המצב. אליבא דאמת, גם השייח'ים לא היו חופשיים בקביעת עמדתם בבחירות, שכן הם היו נתונים ללחץ כבד שהופעל ע"י הממשלה שהייתה בשלטון בזמן הבחירות.
סיכוייהם של מתנגדי הממשלה שבשלטון היו מועטים. בדרך כלל, המועמדים הבטוחים היו נאמני המדינאים השליטים, השייחי'ים, עורכי העיתונים וכדו', שקיבלו את מקומותיהם בתור שוחד מדיני. בסיכומו של דבר, יותר משייצג הפרלמנט את רצון העם, הוא הווה אספקלריה של מלחכי פינכת השלטון והנאמנים עליו. מבחינה זו ראוי להטעים, כי הפרלמנט היה משולל כוח וסמכות ממשיים, שכן ההכרעות בזירה הפנימית והחיצונית לא אירעו בין כתליו. הבעת אי-אימון לממשלה הייתה חזיון נדיר ביותר. לעומת זאת פוזרו פרלמנטים שלא שיתפו פעולה עם הממשלה ונערכו בחירות חדשות על מנת לתקן את "המעוות". המאבקים האמיתיים על השלטון התנהלו, אפוא, מחוץ למסגרת הפרלמנטרית. הממשלה נלחמה במתנגדיה בסיוע הצבא, בעוד שהאופוזיציה יזמה, לרוב, התקוממויות ומרידות בנצלה את הפיצול העדתי והדתי של אוכלוסיית עיראק.

המפלגות
בשנת 1946 הותר קיומן של מפלגות במדינה. עד לספטמבר 1954, ערב חתימת "ברית בגדאד", פעלו בעיראק לסירוגין 5 מפלגות. בניגוד למצרים ולסוריה שהתאפיינו בשתי מפלגות עממיות ("ופד" ו"הגוש הלאומי"), לא היו המפלגות בעיראק אלא התגודדויות חסרות בסיס אידיאולוגי, שהתכנסו והתפזרו סביב דמויותיהם של אישים ומנהיגים מקובלים. היריבות הבין-מפלגתית שימשה אספקלריה ליריבות האישית של אישי השלטון ועקב תהפוכות היחסים האישיים לא הגיעו המפלגות לכלל יציבות של ממש. חמש המפלגות העיקריות היו כדלקמן:
1) "מפלגת האחדות הקונסטיטוציונית" ("חזב אל-איתחאד אד-דסתורי"), שהיוותה את משענתו המדינית של נורי אס-סעיד. מפלגה זו נוסדה ב-1949 ונסתייעה בפיאודלים הגדולים, בראשי השבטים, אנשי המסחר והתעשייה, פקידי ממשל בכירים וקצינים פרו-מערביים. מפלגה זו ראתה כבסיס לפעולתה את שיתוף הפעולה ההדוק עם בריטניה וארה"ב וחתרה להידוק הקשרים עם תורכיה, איראן ופקיסטן, אשר הוליד בסופו של דבר את "ברית בגדאד". במדיניות הפנים העלתה המפלגה מס שפתיים לרפורמה קרקעית מתונה ולשיפורים בתחומי החינוך, הבריאות וכדו'. השפעתה החזקה של המפלגה במנגנון המדינה וחוק הבחירות הרוביות והעקיפות הקנו לה מעמד מכריע בבית הנבחרים העיראקי וכן את הגה השלטון, פרט לתקופות ביניים קצרות.
2) "מפלגת האומה הסוציאליסטית" ("חִזְבּ אל-אומה אל-אשתראכּי"), שנוסדה בשנת 1951 בהנהגת צאלח ג'בר. מנהיג שיעי זה נולד בשנת 1896 ושימש בתפקידים פרלמנטרים שונים וכן כיהן כראש ממשלה. בתקופת כהונתו, בינואר 1948, חתם ג'בר על "הסכם פורטסמות" עם ארנסט בווין, שר החוץ הבריטי, ונאלץ לברוח מהמדינה. הוא נפטר בשנת 1957. מבחינה מעמדית לא ניכר הבדל עקרוני בין מפלגת ג'בר לבין מפלגת סעיד. כן לא ניכר הבדל מהותי בגישת מפלגה זו בענייני חוץ. אולם בעוד שמפלגת סעיד נתמכה ע"י הסונים העיראקיים וכוחה התרכז במחוזות המרכז של המדינה, הרי ש"מפלגת האומה הסוציאליסטית" נתמכה ע"י השיעים במחוזות הדרום. היא תבעה תיקונים מסוימים בחוק הבחירות על מנת להקל על תנאי התמודדותה עם מפלגתו של סעיד. ה"סוציאליזם" של מפלגה זו לא היה אלא מס שפתיים.
3) "מפלגת העצמאות" ("חזב אל-אסתקלאל"), שנוסדה בשנת 1946, בהנהגת עו"ד מוחמד מהדי כובה ומוחמד צדיק שנשל. הייתה זו מפלגה מובהקת של משפטנים ובעלי מקצועות חופשיים עירוניים, שנהו בשעתו אחר רשיד עאלי אל-כיילאני, וגילו אהדה בלתי-מסוייגת לגרמניה הנאצית ולאיטליה הפאשיסטית, בשנות ה-30 ובעיצומה של מלחמת העולם השנייה. משקלה הכמותי של מפלגה זו היה מועט. אולם סיסמאותיה הלאומניות הקיצוניות שבו את לב ההמונים. כן תבעה המפלגה פירוק הנשק מאנשי השבטים וקיצוץ בסמכויות השייח'ים, לעומת חיזוק הצבא והקמת תעשייה צבאית מקומית. המפלגה דרשה טיהורים מקיפים במנגנון הממשלתי, חלוקת קרקעות לפלאחים ועריכת מיסוי פרוגרסיבי. "מפלגת העצמאות" התנגדה למינוי הסנטורים ע"י המלך, תבעה במפורש את ביטול החוזה האנגלו-עיראקי משנת 1930 וביטול תוכניות ההתקשרות למעצמות המערב. תביעותיה הנועזות של המפלגה בתחום יחסי החוץ, הגם שהיה בהן משום שיקול תכסיסי, היקנו לה השפעה רבה מעבר לתחומי משקלה הממשי.
4) "מפלגת החזית המאוחדת" ("חזב אל-ג'בהה אש-שעבייה אל-מתחדה"), שנוסדה במאי 1951 ע"י טה אל-האשמי. מנהיג זה, אחיו של יאסין אל האשמי ששיתף פעולה בשעתו עם רשיד עאלי, נחשב אף הוא לאחד מפעילי התנועה הלאומית העיראקית. היה ממניחי היסודות של הצבא העיראקי וכיהן כרמטכ"ל בשנת 1936, טה אל-האשמי נחשב לאיש התיאוריה הצבאית ולאחד האסטרטגים הטובים של הקצונה העיראקית. מפלגתו, שזכתה בציר אחד בלבד בבחירות שנערכו ביוני 1954 (לעומת 53 צירי מפלגתו של סעיד ו-23 צירי מפלגת צאלח ג'בר), נקטה במדיניות חוץ נויטראליסטית, ודגלה ברפורמיזם מתון. תומכיה באו מקרב העירונים, שהיו מעוניינים בצמצום השפעת הפיאודלים מחד גיסא, וההון הזר מאידך גיסא. למרות אישיותו של טה אל-האשמי הייתה השפעתה של מפלגתו דלה ביותר.
5) "המפלגה הלאומית הדמוקראטית" ("חזבי אל-ווטני אד-דמוקראטי"), שנוסדה בשנת 1946 בראשות כאמל צ'אדרצ'י. מנהיג זה, שנולד בשנת 1898, שהה בשבי הרוסי בזמן מלחמת העולם הראשונה והושפע מהמהפכה הקומוניסטית בברית-המועצות. כתוצאה מכך בילה זמן רב בבתי כלא עיראקיים. להלן הפך למייסדו ולעורכו של היומון "צות אל-אהאלי" ("קול-העם"), ושיתף פעולה עם אנשי "אל-אהאלי", אשר תמכו במהפכת בכר צדקי בשנת 1936. באותה שנה כיהן כשר הכלכלה והתחבורה בממשלת חכמת סוליימאן.
"המפלגה הלאומית הדמוקראטית" נחשבה לבעלת צביון שמאלני ונתמכה ע"י אנשי המעמד הבינוני והפועלים המקצועיים. מבין תביעותיה בעניני פנים יש להצביע על הדרישות לרפורמה אגרארית, לחופש העיתונות והתאגדות ולחקיקת חוקי עבודה. בעניני חוץ – התנגדה המפלגה לחוזה האנגלו-עיראקי משנת 1930, הטיפה לנקיטת עמדה נויטראליסטית במאבק הבין-גושי וצדדה בהלאמת הנפט העיראקי. עם זאת, ניערה המפלגה את חוצנה מהקומוניזם ותמכה במלחמתה של עיראק בא"י. צ'אדרצ'י התנגד נמרצות ל"ברית בגדאד", ובשלהי שנת 1956 נידון למאסר ולעבודת פרך שלא בפניו, כיוון שהספיק להימלט למצרים.
"מפלגת העצמאות" הלאומנית של עמיתי רשיד עאלי ו"המפלגה הלאומית הדמוקראטית" שיתפו פעולה במסגרת חזית לאומית, אשר דגלה במדיניות אנטי-מערבית ופרו-מצרית. בשלהי שנת 1954 פיזר נורי אס-סעיד רשמית את כל המפלגות ואסר על קיומן.

התהפוכות הפנימיות עד לחתימה "הסכם פורטסמות" (ינואר 1948)
בשלהי מלחמת העולם השנייה חל שידוד מערכות מסוים בזירה פנימית בעיראק. לצדם של ראשי השבטים, הפיאודלים ובעלי העסקים הגדולים התארגנו חוגים מקרב הזעיר-בורגנות והבורגנות הבינונית העירונית. בשנת 1946 הותר, כאמור, קיומן של מפלגות בעיראק, שהתאגדו סביב אישים ועסקנים אשר שאפו למקום בצמרת. בשנת 1944 התפטרה ממשלתו של נורי אס-סעיד ובמשך השנתיים שלאחר מכן (1944–1946) שרר במדינה משטר העריצות של חמדי אל-בג'האג'י (קרי: אל פצ'האצ'י), ששלטונו לא היה שונה בהרבה משלטון קודמו. עם התפטרותו של פצ'האצי נפתח פרק חדש בתולדותיה של עיראק מבחינת זעזועי השלטון ואי-היציבות הפנימית. כראש ממשלה התמנה תופיק אס-סוויידי, מנהיג "מפלגת הליבראלים" ומשפטן לפי מקצועו, שכיהן כראש ממשלה כבר בשנת 1929. סווידי, שנודע כמתנגד נמרץ לשלטון העריצות של קודמו, הצליח בתקופת כהונתו הקצרה (פברואר-מאי 1946) לבטל את תקנות החירום, להתיר את קיומן של מפלגות מדיניות ולהעניק חופש ניכר לעיתונות. כלפי בריטניה העלה סוויידי מחדש את התביעה לרביזיה בחוזה האנגלו-עיראקי משנת 1930. אולם בניגוד למצרים לא התעוררה בעיראק בשנים 1946-7 תנועה לאומית עממית נמרצת, שהייתה מוכנה להרחיק לכת ולנקוט באמצעים אלימים על מנת להשיג את ביטול שרידי ההשפעה הבריטיים במדינה. הסיבה לכך הייתה כפולה: ראשית, בניגוד למצרים לא קמה בעיראק מפלגה לאומית ועממית של ממש שתישא את דגל המאבק הלאומי. שנית, הקירבה היחסית לגבולות ברית-המועצות והקמת הרפובליקה הפרסית-סובייטית באז'רבייג'אן בשנת 1945-6 ציננו את הכוחות המשולהבים. יתר על כן, בית המלוכה העיראקי ההאשמי שימש, במידה רבה, גורם בולם לתביעות הלאומיות הקיצוניות, שכן ההאשמים חבו את עצם קיומם לבריטים.
הרפורמות הנועזות, בקנה-מידה עיראקי, שתוקנו ע"י ממשלת סוויידי נקטעו באיבָּן. במאי 1946 עלתה לשלטון ממשלה חדשה בראשותו של אַרְשַד אל-עמרי, שנועדה לכהן כממשלת מעבר עד להכנת הבחירות לפרלמנט. למעשה, חיסלה ממשלה זו את ההישגים המועטים שהושגו ע"י קודמתה: הונהגה צנזורה בלתי-רשמית והוערמו מכשולים על הקמת סניפים מפלגתיים בערי השדה. בעקבות הוצאת צו סגירה על מספר עיתונים ושבועונים, הוכרזה שביתת עיתונאים אשר הקיפה בהדרגה את פועלי הדפוס, הרכבת, הדואר והרדיו. בעקבות גל השביתות הוטל איסור חמור על כל האיגודים המקצועיים ונערכו מעצרים רבים. הידרדרות המצב הפנימי הביאה להתפטרות ממשלת אל-עמרי (בנובמבר 1946). במקומה הורכבה ממשלת מעבר קואליציונית בראשותו של נורי אס-סעיד ובהשתתפות נציגי מפלגת צ'אדרצ'י ומפלגת סוויידי. אולם קואליציה רופפת זו לא הוציאה את חודשה. בשלהי דצמבר 1946 עזב מוחמד חדיד, מראשי "המפלגה הלאומית הדמוקראטית" את הממשלה, לאחר שנתקל בסירובם העקשני של מושלי המחוזות להתיר את הקמתם של הסניפים המפלגתיים בערי השדה. להלן התפטר מהממשלה גם נציג "הליבראלים" של סוויידי ושרים אחרים.
בפרוס שנת 1947 נערכו הבחירות הכלליות בעיראק בחסותו של נורי אס-סעיד. "מפלגת העם" ("אש-שעב") של העו"ד עזיז שריף, וכן קבוצת "האחדות הלאומית" ("אל-אתקאד אך-ווטני") השמאליות החרימו את הבחירות. בשלב מאוחר יותר החליטו גם הליבראלים של סוויידי לנטוש את מערכת הבחירות, ואילו "המפלגה הלאומים דמוקראטית" של צ'אדרצ'י ויתרה על מקומותיה בבית-הנבחרים. כתוצאה מכך נשארו בבית-הנבחרים רק אנשי שלומו של סעיד וצירים אחרים שהתרכזו סביב המנהיג השיעי צאלח ג'בר.
שנת 1947 עמדה, בסימן של פעילות קומוניסטית נמרצת, שהתמקדה בשגרירות הסובייטית שבבגדאד. מספר מנהיגים קומוניסטים עיראקיים נעצר ואחדים מהם נשפטו ונידונו למוות. הממשלה אף הכבידה את ידה על הכורדים נוכח פרוץ שביתות פועלי הנפט באזור כרכור ופועלי הרכבת. באוגוסט 1947 ביקר העוצר עבד אל-אלאה בלונדון על מנת להטעים את יחסי הידידות בין שליטי עיראק לבין ממשלת בריטניה. ממשלת ה"לייבור" הבריטית גילתה מחווה של רצון טוב והסכימה לפנות את נקודות צבא היבשה הבריטי מעיראק (אוקטובר 1947). הבריטים המשיכו עדיין להחזיק בבסיסיהם האוויריים בחבאנייה ובשעייבה. המחווה הבריטית הכשירה את הקרקע לניהול מו"מ בין שר החוץ העיראקי צאלח ג'בר לבין השר החוץ הבריטי ארנסט בווין, בדבר שינוי תנאי החוזה האנגלו-עיראקי משנת 1930. ב-16 בינואר 1948 נחתם ההסכם החדש בין שני שרי החוץ בפורטסמות. הסכם פורטסמות לא חידש רבות מבחינתה של עיראק, שכן לבריטים הותר לשגר יחידות צבא לעיראק בעת מלחמה או במקרה של מצב חירום בינלאומי. הבריטים הסכימו לוותר על שני בסיסיהם האוויריים בחבאנייה ובשעייבה תמורת רשות חנייה למטוסיהם. כן הוסכם על המשך אימונו וציודו של הצבא העיראקי ע"י בריטניה.
משנודע בעיראק דבר חתימתו של הסכם פורטסמות, פרצו הפגנות שהגיעו לשיאן בבגדאד, שלושה ימים לאחר חתימתו. מהומות הדמים לוו בהתקפת בשגרירות הבריטית ובהכרזת שביתה. מפלגות "הליבראלים" ו"אל-אסתקלאל"² פרסמו גילוי דעת משותף נגד החוזה. נוכח סערת הרוחות הכללית כינס העוצר עבד אל-אלאה את העסקנים המדיניים הראשיים בארמונו והבטיח, כי תוקפו של החוזה יבוטל כל עוד והוא לא יבטיח במלואן את השאיפות הלאומיות של העם העיראקי. הרוחות נרגעו קמעא, אולם התסיסה לא שככה. ב-26 בינואר חזרה המשלחת העיראקית מלונדון, בראשותם של צאלח ג'בר, פאדל ג'מאלי ונורי סעיד. לרוע מזלם של השרים העיראקיים נחתם הסכם פורטסמות תוך עיתוי מדיני לקוי, שכן בשעת ניהול הדיונים עם הבריטים קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את החלטתה בדבר חלוקת א"י והקמת המדינה היהודית. החלטה זו עוררה גלי התמרמרות ושנאה בכל מדינות ערב, שהופנו באורח טבעי כלפי בריטניה וארה"ב.
מיד עם שובו לבגדאד הצהיר ג'בר בנאום לאומה, כי הסכם פורטסמות מניח את הדעת ופנה לבני עמו לחזור לחיים תקינים. דא עקא, שלמחרת שובו התחדשו מהומות הדמים בקנה מידה גדול ונעשו ניסיונות התנקשות וחבלה. צירים מתומכי הממשלה הפכו את עורם והחלו להתפטר מבית-הנבחרים. השמטות הקרקע מתחת רגליו אילצה את צאלח ג'בר להתפטר ולהימלט על נפשו לעבר-הירדן. למחרת הורכבה ממשלה חדשה בראשות השייח' השיעי מוחמד אצ-צִדר, לשעבר מפעילי המרד הבריטי בשנת 1920, נשיא הסנט וחבר מועצת העוצרים. הממשלה הקואליציונית של אצ-צדר לא כללה את "הלאומיים-הדמוקראטיים" ואף לא את ה"ליבראלים", אולם ראשית מעשיה הייתה לכונן ועדה לחקירת מאורעות הדמים אשר הביאו לקציר של מאות הרוגים ופצועים. להלן הותרה מחדש פעולת המפלגות והצנזורה בוטלה חלקית.

המשך התהפוכות הפנימיות: מ"הסכם פורטסמות" ועד ל"ברית בגדאד" (פברואר 1955)
המפלה של צבאות ערב בא"י, ובכללן החטיבות העיראקיות שלחמו בגיזרה הירדנית, עוררה רגשות זעם ומרי. אם בשנים 1946-7 גילו המדינאים העיראקיים קורטוב של סובלנות ונכונות ליישב את חילוקי הדעות עם בריטניה בדרכי מו"מ, הרי שמשנת 1948 ואילך גאה גל של איבה למעצמות המערב שלובה ע"י רגשות לאומניים עזים. חצי השנאה והזעם כוונו לעבר בריטניה וארה"ב שנאשמו בהקמת מדינת ישראל. בקרב שדרות הקצונה הבינונית והגבוהה בצבא, חלה תסיסה גוברת והולכת נגד המדינאים שהוליכו שולל את העם, הן ב"חוזה פורטסמות" והן בפרשת א"י. הממשלה ניסתה להסב את משקעי השנאה והמרירות כלפי יהודי עיראק והקומוניסטים המקומיים. במאי 1948 נאלצה המשלחת הצבאית הבריטית לחזור מעיראק. הממשלה הפסיקה את הזרמת הנפט בצינור כרכוכ-חיפה והסבה בכך נזקים חמורים לאוצר העיראקי. כן פורסמו חוקים חמורים שאיימו בעונש מוות על כל פעילות ציונית איזושהי. עסקן יהודי, מותיקי העדה הבבלית עתיקת היומין, הוצא להורג לעיני המון מריע. מאז שנת 1950 הפכו חייהם של יהודי עיראק לבלתי-נסבלים ביותר. במאי 1950 התירה ממשלת עיראק ליהודים שויתרו על נתינותם ורכושם להגר לישראל דרך קפריסין. עד יוני 1951 עלו כ-160,000 יהודים עיראקיים לישראל.
פעילות הדיכוי בעיראק הגיעה למימדים בלתי-נודעים מאז ינואר 1949, שעה שנורי אס-סעיד כונן ממשלה חדשה. אלפי אזרחים הוטלו לבתי-סוהר, ובראשם מתנגדי החוזה עם בריטניה והקומוניסטים. בפברואר נתלו 4 מראשי המפלגה הקומוניסטית העיראקית, וביניהם המזכיר הכללי של המפלגה, יוסף סלמאן, והמנהיג הקומוניסטי היהודי אבראהים צאדק. בו בזמן גילו מעצמות המערב פעילות טכנית וצבאית ענפה, בהקימן נמלי אוויר, קסרקטינים וכבישים. משקלו של הסיוע האמריקאי גבר בהדרגה על חשבון הסיוע הבריטי. בשנת 1950 העניקו האמריקאים מילווה בן 13 מיליון דולאר לממשלת עיראק ובמאי 1951 אישר בית-הנבחרים העיראקי את הכללת המדינה בתוכנית הסיוע האמריקאית, לפי "סעיף 4" של "דוקטרינת טרומן". במרץ 1951 נסערו הרוחות בעיראק, נוכח ההתפתחות הדרמאטית שחלה באיראן הסמוכה: המג'לס הפרסי קיבל את הצעתו של דר' מוצדק לבטל את זיכיונה של "חברת הנפט האנגלו-איראנית" ולהלאים את מתקני הנפט. בלחץ דעת הקהל, ונוכח הלקח האיראני, הסכימה "חברת הנפט העיראקית" (I.P.C.) להגדיל את חלקה של ממשלת עיראק ברווחי הנפט עד כדי מחצית.
אולם אירועים סוערים אלה לא ערערו עדיין את מעמדם של מדינאיה הפרו-מערביים של עיראק. שכן נורי אס-סעיד חזר, כאמור, לשלטון בין השנים 1949–1951; ואפילו צאלח ג'בּר, שנמלט בשעתו לעמאן מחמת זעם ההמונים, חזר מגלותו הזמנית וצורף בשנת 1950 לקבינט של סעיד כשר הפנים. אמנם באותה שנה, בחודש פברואר, ניסה מפקד המשטרה העיראקית, עלי ח'אלד, להתמרד אך הוא נתפס ונעצר. בין השנים 1950–1952 חלה רגיעה זמנית בעיראק, בהשוואה למהפכות החוזרות ונשנות בסוריה. אולם ביולי 1952 חוללה כת הקצונה המצרית את הפיכתה שזעזעה את יסודותיו של העולם הערבי. להפיכה זו, ולחיסולו של בית המלוכה המצרי, נודעה השפעה מהדהדת במיוחד בעיראק. בסתיו 1952 ניעורה ביתר שאת התביעה העיראקית לשינוי חוק הבחירות הריאקציוני ולהנהגת בחירות ישירות וחופשיות. כרגיל במקרים אלו פרצו הפגנות והתפרעויות, ששילבו בחובן קריאות נגד המשטר ושליטיו עם סיסמאות לביטול החוזה האנגלו-עיראקי משנת 1930, לפינוי היחידות הבריטיות, הבסיסים הצבאיים והיועצים הזרים למיניהם, ולחיסול זיכיונות הנפט. מפאת החמרת המצב נקרא בנובמבר 1952 הרמטכ"ל העיראקי, גנרל נור אד-דין מחמוד (מי שפיקד על חיל המשלוח העיראקי בא"י משנת 1948) ליטול את מוסרות השלטון עד יעבור זעם.
הרמטכ"ל הכריז על משטר צבאי במחוז בגדאד, אסר על קיומן של המפלגות וסגר את עיתוניהן. עם זאת, נאלצה ממשלת נור אד-דין מחמוד לשנות חוק הבחירות ולעבור לשיטת בחירות ישירה. דא עקא, כתוצאה מהבחירות שהתקיימו בינואר 1953 לא השתנה המצב מיסודו. מפלגות האופוזיציה – "מפלגת החזית העממית" של טה אל-האשמי, "מפלגת העצמאות" של מוחמד מהדי כובה ו"המפלגה הלאומית הדמוקראטית" של כאמל צ'אדרצ'י – החרימו את הבחירות, ורק מעטים מקרב חבריהן הציגו את מועמדותם בניגוד להוראות מפלגותיהם. 135 המושבים הפרלמנטריים התחלקו כדלקמן: 77 ל"מפלגת האחדות הקונסטיטוציונית" של סעיד, 36-בלתי תלויים ו-22 בודדים ממפלגות האופוזיציה. 66 מקרב הנבחרים היו שייח'ים וראשי שבטים. הממשלה החדשה, שהורכבה ע"י ג'מיל אל-מדפעי, כללה את המדינאים הפרו-מערביים בעיראק: סעיד מונה לשר הביטחון, סווידי – לשר החוץ ועלי ג'ודת אל-איודי – לסגן ראש הממשלה. שלושת השרים הללו כיהנו כולם בעבר כראשי ממשלה.
אולם גם ממשלה זו לא האריכה ימים: בספטמבר 1953 פינתה ממשלת ג'מיל אל-מדפעי את מקומה לממשלת פאדל אל-ג'מאלי. מדינאי זה לא נפל במאומה באוריינטציה הפרו-מערבית שלו מנורי אס-סעיד. בינואר 1954 הגיש אל-ג'מאלי לוועדה המדינית של "הליגה" תוכנית לאיחוד חלק ממדינות ערב, שנועדה לרומם את יוקרתה של עיראק נוכח התנשאותה המדינית-המהפכנית של מצרים. תוכנית זו נגנזה מחמת התנגדותם של קציני כת ההפיכה המצרי, הרודן הסורי שישכלי ושליטי ערב-הסעודית. גם בזירה הפנימית לא הייתה דרכו של ג'מאלי סוגה בשושנים: באפריל 1954 הוא קומם נגדו את נאמני הפיאודלים בבית הנבחרים בשעה שהציע אי אלה תיקונים אגראריים. הצעותיו האלה, בנוסף לחתירתו העקבית למען צירופה של עיראק לברית צבאית עם תורכיה ופקיסטן, הביאו להתפטרותו. בית-הנבחרים פוזר וביוני 1954 נערכו בחירות מחודשות, בהשתתפות כל חמש המפלגות העיקריות ומועמדים "בלתי תלויים" רבים. חלוקת מושבי הפרלמנט נעשתה כדלקמן: 53 – נאמני סעיד, 48 – "בלתי תלויים", 23 – למפלגת צאלח ג'בר, 10 – ל"חזית הלאומית" (צירוף מפלגותיהם של כאמל צ'אדרצ'י ו"מפלגת העצמאות" הלאומנית של מוחמד מהדי כובה), 1 – ל"חזית העממית".
תוצאות הבחירות שללו את הרוב המסורתי של מפלגת נורי אס-סעיד. זה האחרון נקרא לשוב לעיראק מביקורו בבריטניה, אולם העדיף להמתין בחו"ל ולראות איך יפול דבר. ביולי כונס הפרלמנט לישיבתו הראשונה ופוזר לפגרה עד לדצמבר. בינתיים החמירה הממשלה הזמנית את הצנזורה על העיתונות. באוגוסט 1954 נטל נורי אס-סעיד את רסן השלטון, החמיר את אמצעי הדיכוי וערך בחירות חדשות בספטמבר. מבין 135 צירים נבחרו 113 מאנשי שלומו של סעיד, ללא מתחרים, ונבחרי האופוזיציה המועטים ויתרו על מושביהם. נורי ריכז, אפוא, בידיו סמכויות של רודן, סגר את מרבית העיתונים, פיזר את כל המפלגות והאגודות, אסר על הפגנות והתקהלויות ואיים לשלול את אזרחותם של העצירים הקומוניסטים שהורשעו בדינם, אלא אם כן יחתמו על הודעת עזיבתם את המפלגה הקומוניסטית. פעולותיו אלה לוו במעצרים המוניים וב"הדרכה מדינית" במחנות הצבא ובבתי הכלא. כתוצאה מהכשרת קרקע זו סולקו המכשולים לחתימתה של עיראק על "ברית בגדאד" (בפברואר 1955).

ההתרחשויות המדיניות עד להפיכת קאסם
בשלוש השנים האחרונות לשלטונם של אנשי המשטר הישן בעיראק התרחשו אירועים רבי-חשיבות ותמורה במזרח הערבי. ליכודה של "ברית בגדאד" מחד גיסא והתבצרות מעמדו של גמאל עבד אנ-נאצר במצרים מאידך גיסא-הולידו את עיסקת הנשק המצרית-סובייטית המפורסמת והעתיקו את זרקורי ההתעניינות הבינלאומית של מצרים. בשנת 1956 עמדה מצרים על עברי פי פחת נוכח הפלישה האנגלו-צרפתית לאזור סואץ והדיפת המצרים מסיני ע"י הישראלים. ברם התבוסה הצבאית הפכה לניצחון מדיני מצרי, שהעלה את יוקרתו של שליט מצרים כמנהיג הראשון במעלה במרחב המזרח-תיכוני. ייתכן, וחתימת "ברית בגדאד" היוותה את פסגת הקריירה המדינית של נורי אס-סעיד, אולם מעשה זה בודד את עיראק בזירה הבין-ערבית, ובדיעבד, הווה הודאה בכישלונה במאבק על הבכורה עם מצרים. ההוכחה החותכת לכך נמצאה בפרוס שנת 1958 עם הכרזת מצרים וסוריה על התאחדותן במסגרתה של קע"ם.
שלטונו של נורי אס-סעיד בעיראק הצליח להחזיק מעמד בקושי בסערה שרגשה והקיפה את האזור בתקופת מערכת סואץ. היה צורך בטיהור נוסף במנגנון המדינה העיראקי כדי להמשיך ולקיים את השלטון. ההפסדים הכספיים שנגרמו לאוצר העיראקי עקב הפסקת הזרמתו של הנפט מכרכוכ לחיפה השתקפו בעיקר במבצעי הפיתוח. "חברת הנפט העיראקית" נאלצה להמשיך ולכסות את גירעונותיה השוטפים של הממשלה העיראקית באמצעות מילוות. האיסור על פעילותן של המפלגות נשאר בעינו, ומכיוון שכלפי חוץ נראה שלטונו של סעיד איתן למדי, מצא לנכון המנהיג העיראקי לצאת לחופשה ממושכת בשוויץ ולהטיל את "מעשה המרכבה" הממשלתי על אל-איובי (ביוני 1955).
איובי, יליד מוסול (1886), החל בקריירה המדינית שלו עוד בשנת 1921 ושנתיים לאחר מכן כיהן חליפות בתפקיד שר ושגריר בבירות המערב. בשנת 1950 שימש זמן קצר כראש הממשלה וייצג את האינטרסים של התעשיינים ובעלי ההון הגדולים במדינתו. ממשלתו של אל-איובי צעדה בתלם קודמתה ונמנעה מלעורר את בעיית "ברית בגדאד" בטענה, כי מגמתה העיקרית היא לחתור לקראת פיוס ואחווה עם ממשלות ערב האחרות. בתחום מדיניות הפנים שמה הממשלה את הדגש על השקעות יסוד למפעלי פיתוח לסכירת שיטפונות, לאגירת מים ולהקמת תחנות הידרו-חשמליות. כן הושקעו סכומים ניכרים בענפי תעשייה חדשים-מלט, סוכר וטקסטיל – ובהתקנת מזקקי נפט חדשים. בתחום הרפורמות האגראריות נעשו מספר צעדים חשובים ביישוב כ-10,000 משפחות חקלאים על קרקעות המדינה ובבניית כ-40,000 שיכונים עממיים לפקידים ולפועלים מקצועיים. דא עקא, שכל המבצעים הללו לא הועילו לגשר על פני-התהום שהייתה כרוייה בין צמרת השלטון לבין המוני העם. המפלגות נאסרו, כזכור בתכלית האיסור ומספר העצירים המדיניים עלה על רבבה. השלטון נעדר כל תמיכה ממשית בעם וקומם נגדו אופוזיציה נרחבת ומגוונת, שכללה כ-90 שרים וראשי ממשלות לשעבר, אשר המתינו לעת כושר לרשת את נורי אס-סעיד. הנציג המובהק של גלריה ססגונית זו היה ראש הממשלה לשעבר, פאדל אל-ג'מאלי. העסקנים והמדינאים הללו חשו עצמם כ"מתמערבים" אמיתיים וראו בסעיד נציג הדור הקשיש שאבד עליו כלח. הם ראו בשלטונו של סעיד קיפוח אישי ובלימת הקריירה שלהם. מדיניות החוץ שלהם לא הייתה שונה במאומה מהשגותיו המדיניות של יריבם הקשיש, והם הציגו את עצמם כמצדדים נאמנים בברית עם המערב. אולם אופוזיציה אישית ו"רשמית-למחצה" זו לא שיקפה את הלך-הרוחות האמיתי בעם. ככל שתהליכי הפיתוח התרחבו והעמיקו, כן גדל מספר המשכילים והאקדמאים שנפשה נקעה מעצם מהותו של המשטר. אירוניה של הגורל היא, כי מבצעי הפיתוח והכלכלה של הממשלה הכשירו את הלבבות להפיכה יסודית ומהותית. התמורות החברתיות והרעיוניות שחלו במזרח-התיכון לא פסחו על עיראק. הערכת מומחים שפורסמה בשנת 1957 הצביעה על סכנת ההתמוטטות הצפויה למשטר הנוכחי, בהטעימה את נהיית הסטודנטים אחר ארגוני השמאל העיראקי והדגישה את מידת ההשפעה המצומצמת הנודעת לתוכניות הפיתוח הממשלתיות. השליטים הרשמים זוהו כריאקציונרים וכמלחכי פינכתה של בריטניה, המעצמה האימפריאליסטית הדועכת.
הקמתה של קע"ם היוותה זעזוע רציני ליסודותיו של המשטר בבגדאד, שהרי אם עד אז הסתפק נאצר בחתירה ובהסתה בלבד, הרי שמעתה, עם היווצרות גבול משותף בין קע"ם לעיראק, הוגברה הסכנה המצרית עשרת מונים. עוד בנובמבר 1957 התפטרה ממשלתו של עלי ג'ודת אל-איובי, לאחר שראש הממשלה נכשל במאמציו לפזר את הפרלמנט. במחצית דצמבר 1957 פרסם המלך פייצל השני צו בדבר הרכבה של הממשלה החדשה. בראשה הועמד עבד אל-ווהאד מרג'אן, שנטל גם את תיק הביטחון. בורהאן אד-דין באש-אעיאן מונה לשר החוץ. ראש הממשלה החדש הכריז, כי מדיניותו תושתת על טיפוח ידידות עם הארצות הערביות והמוסלמיות (קרי-תורכיה, איראן ופקיסטן), ועל החתירה להחזרת זכויותיהם של ערביי פלסטין. כן הצהיר על תמיכתו במאבק העם האלגי'רי. בין שאר עקרונות מדיניותה של הממשלה הכליל מרג'אן, בנוסף לאמנת "הליגה" ו"ברית הביטחון הקיבוצי" שלה, את עקרונות ועידת באנדונג. אולם בעיקרו של דבר השתית מרג'אן את מדיניותו על "ברית בגדאד", שהוגדרה בפיו "כברית לטובת עיראק המשמשת מגן טוב לאזור".
עם הקמתה של קע"ם חלה בהלה בחוגי השלטון שבעיראק. בראשית פברואר 1958 חשו המלך פייצל השני ופמלייתו לעמאן לשם ניהול שיחות בזק על איחוד הממלכות ההאשמיות. למחרת הגיעה תגבורת עיראקית נוספת בדמויותיהם של העוצר עבד אל-אלאה וראש הממשלה לשעבר תופיק אס-סוויידי. ב-14 בפברואר חתמו פייצל מלך עיראק וחוסין מלך ירדן בעמאן על ההסכם לאיחוד ארצותיהם במסגרת "האיחוד הערבי". פייצל נקבע לראש האיחוד וחוסיין – לסגנו. לכאורה נפתח האיחוד להצטרפותן של מדינות ערב האחרות והכוונה הייתה לצרף את כוויית וערב הסעודית. הוסכם, כי שני המלכים ישמרו על כתריהם ושתי המדינות תמשכנה לקיים את ריבונותן. החוזים שנחתמו בנפרד לפני האיחוד יחייבו רק את המדינות שחתמו עליהן. כן נקבע, כי "האיחוד הערבי" יקיף את מדיניות החוץ והייצוג הדיפלומאטי, מערכת הביטחון והצבאות ואת תחומי המדיניות הכלכלית והכספית. הממשלה המאוחדת תחלק את זמנה ומקום מושבה בבגדאד ובעמאן, מחצה על מחצה, כן תיבחר מועצה מחוקקת משותפת מקרב חברי הפרלמנטים והייצוג בה יהיה שווה לעיראק ולירדן. ב-17 בפברואר אישרו שני בתי הפרלמנט העיראקי בישיבה משותפת את הסכם האיחוד.
בפרוס חודש מרץ הגיש ראש הממשלה העיראקית, עבד אל-ווהאב מרג'אן, את התפטרותו לפייצל, בנמקו את צעדו זה בצורך לתקן את החוקה ולערוך בחירות מחודשות נוכח הקמת "האיחוד הערבי". המלך הטיל מחדש על "האיש החזק" נורי אס-סעיד את כינון הממשלה. בממשלתו זו נטל סעיד את תיק ההגנה בפועל ושיתף בה את סוויידי כסגנו ואת ג'מאלי כשר החוץ. כן צורפו 5 משרי הממשלה הקודמת בתפקידים צדדיים. על בורהאן אד-דין באש-אעיאן, שמונה לשר המדינה וליווה כשבועיים לפני כן את פייצל לעמאן, הוטל הטיפול בענייני "האיחוד הערבי". סעיד הצהיר על שלוש מטרות ממשלתו החדשה: א) הקמת מסגרת תחיקתית ל"איחוד הערבי"; ב) תמיכה באיחוד הנ"ל וחיזוקו; ג) הכנת חוק האיחוד בשיתוף עם ירדן,, והכנסת שינויים בחוקה העיראקית על מנת ליתן זכות בחירה גם לנשים.
הבחירות בעיראק נועדו ל-5 במאי 1958. חודש לפני כן יצאו כ-50 מעסקני האופוזיציה בהצהרה, כי בהיעדר חופש מדיני בעיראק יוחרמו הבחירות על ידיהם והם גם לא יכירו בבית הנבחרים החדש. בשלהי אפריל החמירו ביותר היחסים בין ממשלת סעיד לקהיר לאחר שנורי הודיע, כי עיראק תפסיק את משלוח הקצבתה לתקציב "הליגה הערבית" עקב הנזקים הכספיים שהוסבו לה מפאת פיצוץ צינורות הנפט בסוריה בזמן מלחמת סואץ. ביום הבחירות (5.5) הצהיר שר הפנים העיראקי, כי 118 מתוך 145 צירי בית הנבחרים זכו בבחירות ללא מתחרים, ולמעשה נטושה המערכה על 27 מושבים בלבד. הוא הוסיף והטעים, כי מספר הצירים שנבחר ללא מתחרים קטן יותר עתה מאשר בשנים 1952 ו-1954. התוצאות של "הבחירות" הראו, כי 130 צירים נבחרים הינם מתומכי מדיניותו של נורי אס-סעיד, ואכן, הפרלמנט "ההומוגני" שהתכנס ב-10.5 בחר כמעט פה אחד את ראש הממשלה לשעבר, עבד אל-ווהאב מרג'אן כיו"ר הבית ומינה את 15 הנציגים העיראקיים לממשלת "האיחוד הערבי". ב-13 במאי הגיש סעיד את התפטרות ממשלתו על מנת להיבחר לראש ממשלת "האיחוד הערבי" (ב-19.5), שכללה 6 שרים נוספים מהם – 3 עיראקים. נקבע, כי מועצת "האיחוד הערבי" תכלול 40 חברים עיראקים וירדנים, במספר שווה, כש 5 חברים מכל מדינה יתמנו במישרין ע"י מלכי עיראק וירדן.
העמדתו של נורי אס-סעיד בראש ממשלת "האיחוד הערבי" ומועצתה פינתה את הזירה הפנימית בעיראק לממשלה חדשה בראשותו של אחמד מוח'תאר באבאן. הייתה זו הממשלה ה-59 שהורכבה בעיראק וכל שריה השתתפו אי-פעם בממשלות קודמות. מסתבר כי ב-59 הממשלות שהוקמו בעיראק עד מאי 1958 כיהנו 23 מדינאים כראשי ממשלה. ממשלת באבאן החדשה הכילה, למעשה, עסקנים מדרג שני, שכן המדינאים הראשיים, ובראשם נורי אס-סעיד, תפסו עמדות מפתח במוסדותיו החדשים של "האיחוד הערבי". ראשית מעשהו של סעיד בתפקידו החדש היה לצאת ללונדון על מנת ללחוץ על שליטה של כווית להצטרף ל"איחוד" ולפתור בכך את בעיית הגירעון הכספי של ירדן. דא עקא, שמאמציו נדונו לכישלון והוא חזר לבגדאד ריקם. תגובתן של בריטניה וארה"ב לאיחוד הערבי" הייתה ידידותית אך מאופקת עקב אופיו החפוז של איחוד זה, שנעשה ללא הכנה מספקת. ואכן, ההערכות הפסימיות למדי היו דבר בעתו, שכן בבוקרו של ה-14 ביולי 1958 פרצה ההפיכה הצבאית בעיראק, בראשותו של הבריגדיר עבד אל-כרים קאסם, ולמחרת הודיע ראדיו בגדאד על פרישתה של עיראק מ"האיחוד הערבי". בתחילת יולי נאלץ המלך חוסיין הירדני להסתגל לעובדות המוגמרות בעיראק וביטל אף הוא את האיחוד בצו רשמי.

סיומה של תקופה
ב-15 ביולי נלכד נורי אס-סעיד בחוצות בגדאד בתחפושת תוך ניסיון למלט את נפשו. שליטה הכל-יכול של עיראק נרצח בידי המון פרוע, לאחר שבמשך דור שלם שימש האיש מוקד לשנאה עזה, הן מצד מרבית עמו והן מצד בני אומות ערביות אחרות. סעיד הפך לסמל של "הבגידה בלאומיות הערבית" והוקע שנים רבות כ"שכיר האימפריאליזם". עם מותו ורציחתם של אישי המלוכה ופמליית שריו הסתיים פרק חשוב בתולדותיה של עיראק. אולם סעיד הטביע את חותמו כ-37 שנה על חייה של עיראק והתווה את נתיבותיה המדיניים הן כלפי חוץ והן כלפי פנים. לא לחינם כינה שליט קע"ם, ג'מאל עבד אנ-נאצר את הגנרל קאסם בשם הגנאי "נורי אס-סעיד", בגבור המחלוקת ביניהם, שהרי מבלי להתחשב בנימת ההתקפה האישית הכרוכה בכינוי – טמון גרעין של אמת בהגדרה זו; שכן שליטיה של עיראק בעבר ובהווה פעלו באותם תנאי יסוד ובנסיבות גיאופוליטיות שוות, שעיקרן נעוץ בניגוד המהותי שבין ארץ ארם-נהריים לבין ארץ היאור.
אם כי מדיניותו של סעיד נופצה לרסיסים וגולת הכותרת של מבצעיו המדיניים – "ברית בגדאד" – איבדה זה כבר את מרבית חשיבותה, אין להתעלם מהישגיו של סעיד בתחומי הכלכלה והפיתוח. תקופתו של נורי אס-סעיד התאפיינה בארבעה חידושים עיקריים שחלקם היה כרוך בחותם דעותיו האישיות: א) בימיו הוחל בביצוען של תוכניות פיתוח בעלות מעוף, ותפוקת הנפט העיראקי עמדה בסימן עלייה רבתי; ב) בתחומי מדיניות החוץ גיבש סעיד עמדה ברורה מתוך הכרה, כי אין מנוס מהשתלבות במאבק הבין-גושי, שהחריף והלך מאז מלחמת העולם השנייה. האוריינטציה המדינית שלו התבססה על בריטניה, ולהלן על בריטניה וארה"ב, מתוך שיקולים מפוכחים של תועלת הדדית, ובהתחשב בקרבתם היתרה של גבולותיה הצפוניים של עיראק לברית המועצות; ג) סעיד פיתח תפיסה מיוחדת לגבי משמעות הלאומיות הערבית. הוא היה הראשון שהעלה תוכנית איחוד של ממש ("הספר הכחול") בסהר-הפורה, תחת הכתר ההאשמי ובמנהיגותה של עיראק. תפיסתו זו הביאה לכלל התנגשויות חריפות בין עיראק לבין מצרים במאבק על הבכורה בזירה הבין-ערבית. אם "ברית בגדאד" נחשבה לפסגת הישגיו בזירה החיצונית, הרי ש"האיחוד הערבי"-ההאשמי, שנוצר בחופזה ובבהילות, סימל את פשיטת הרגל של מדיניותו בתחום הבין-ערבי, כשם שהדגים, בדיעבד, את ניצחונה של קע"ם; (ד) במחצית השנייה של תקופת סעיד חלה התפתחות חשובה בזירה העיראקית הפנימית: המאבק בין המדינאים נסב לא רק על רקע אישי או על בעיית היחסים עם המעצמות, אלא בהדרגה קמו מדינאים צעירים שגיבשו השקפות לאומיות, חברתיות וכלכליות שונות מאלו של סעיד. מדינאים אלה, בסיוע הקצונה הצבאית, עתידים היו להשתתף בהבסת המשטר הישן ולתרום את תרומתם לכינון המשטר החדש.
מדיניותו הפרו-בריטית של המלך פייצל הראשון, אשר הומלך בחסדי הבריטים והגה את רעיון האיחוד הפאן-ערבי ההאשמי, מצאה לה ממשיך נאמן בדמותו של נורי אס-סעיד גם לאחר מלחמת העולם השנייה. מבחינה זו יש להטעים את עקביות מדיניותו של סעיד גם בתקופות החמורות ביותר. אולם לא יהא זה נכון להגדיר את המדינאי העיראקי כ"קוויסלינג בריטי", שכן מדיניותו הפרו-בריטית נבעה, כאמור, מתוך שיקולים קרים ותועלתניים. הוא לא נרתע מלנצל את מהימנותו בעיני הבריטים על מנת ללחוץ עליהם לשינוי החוזה האנגלו-עיראקי משנת 1930, וכך נוסח חוזה פורטסמות בינואר 1948. לפי חוזה זה עמדו הבסיסים הבריטיים לעבור לידיים עיראקיות, בעת ובעונה אחת עם הקמת מועצה צבאית משותפת שנועדה לתכנן מדיניות צבאית מתואמת. סערת הרוחות שגאתה בעקבות חתימתו הפורמאלית של החוזה, במידה רבה עקב החלטת האו"ם על חלוקת א"י, מנעה את אישורו הסופי. לפיכך נשאר החוזה האנגלו-עיראקי משנת 1930 שריר וקיים, אולם מצב עניינים זה לא יכול היה להימשך. בעובדה זו הבחינה גם ממשלת בריטניה, שנקטה ביוזמה-בצוותא עם ארה"ב – על מנת לארגן את המזרח-התיכון במסגרת של ברית פורמאלית מחייבת, אשר תבלום כל חדירה אפשרית מצד הסובייטים. הואיל ועיראק הייתה מעוניינת להשיג תיקונים ממשיים בחוזה האנגלו-עיראקי, ומכיוון שסעיד הניח, כי ברית אזורית תחזק את מעמדה של ארצו מול מצרים ותקנה לה גם בעלי-ברית במרחב נגד ברית המועצות-נקט השליט העיראקי יוזמה פעילה ליצירת ברית מעין זו.
אליבא דאמת, לא חידש נורי אס-סעיד ולא כלום בהשקפתו המדינית והצבאית, שכן פייצל הראשון קדם לו בהערכת מצב זו בשנות ה-30 המאוחרות, עת ביקש לקיים יחסי שכנות תקינים עם תורכיה ואיראן. ואכן בשנת 1937 נחתם, כזכור, חוזה סעד עבאד בין תורכיה, עיראק, איראן ואפגניסטן. משמעותה הבינלאומית של ברית זו הייתה לוטה בערפל. מכל מקום, מבחינתה של עיראק לא היה בחוזה סעד עבאד יותר מאשר ההתחייבות להתייעצות הדדית עם שכנותיה בנושאים בעלי עניין משותף. ערכו הצבאי הדל של החוזה לא היה נתון במחלוקת. לאחר מלחמת העולם השנייה ניסה נורי אס-סעיד את כוחו בחוזים דו-צדדיים, כגון החוזה לאחווה ולידידות עם תורכיה (מרץ 1946) ועם ירדן (אפריל 1947). ברם לא היה בחוזים אלה משום פתרון לבעיות הביטחון של עיראק במסגרת המאבק הבין-גושי. לאחר כישלון המאמצים המערביים להקמת "ארגון הגנה מזרח-תיכוני" (MEDO) עקב התנגדות מצרים שהייתה שרויה בעיצומו של מאבק עם בריטניה על בעיות הסואץ וסודאן, נטלה תורכיה יוזמה חדשה וחתמה בפברואר 1955 על חוזה הגנה עם עיראק. זמן קצר לאחר מכן נחתמו חוזים דומים בין עיראק לבין איראן ופקיסטן, ולאחר הצטרפות בריטניה הוקמה "ברית בגדאד" באורח פורמאלי.
כפי שהוסבר כבר לעיל, לא הצטרפו ארה"ב לברית זו, אם כי נטלו חלק בעבודת ועדותיה של "ברית בגדאד". מבחינתו של נורי אס-סעיד נועדה "ברית בגדאד" לשמש ערובה לביטחונה של עיראק, בהתחשב בעובדה כי גבולותיה של רוסיה מרוחקים כ-200 ק"מ בלבד מהנקודה הצפונית ביותר של עיראק. הברית היוותה גם תולדה ברורה מהכרתו של סעיד בכישלון מאמציו בתחום האיחוד הבין-ערבי נוסח הסהר-הפורה. בצמוד ל"ברית בגדאד" נחתם הסכם אנגלו-עיראקי חדש, ב-4 באפריל 1955, שתוקפו הותנה בחברותה של עיראק בברית. הסכם זה נועד להחליף את החוזה הישן בין שתי המדינות משנת 1930, שתיקונו בחוזה פורטסמות (1948) לא יצא לפועל. הוסכם על הוצאתם של אחרוני הכוחות הבריטיים מבסיסי חבאנייה ושעייבה והעברתם לידי עיראק, תוך שמירת זכויות ההמראה והחנייה של המטוסים הבריטיים מבסיסים אלה. כן התחייבה בריטניה לשגר מדריכים צבאיים, אספקה ונשק לאימון צבא עיראק ולקידום חיל האוויר שלה. המדריכים הבריטיים הועמדו תחת פיקוד עיראקי בכיר ובריטניה התחייבה להגן על עיראק כל אימת ותתבקש לכך. מעניין לציין, כי עיראק של קאסם לא הזדרזה יתר על המידה לפרוש מ"ברית בגדאד", אלא בשלהי מרץ 1958, הינו כ-8 חודשים לאחר ההפיכה. במקביל לכך פינו הבריטים אותם תריסרים ספורים של מומחיהם וטכנאיהם מבסיס חבאנייה.

יחסיה על עיראק עם ארצות ערב עד 1958
אם כי מצרים תופסת כיום את מעמד הבכורה בעולם הערבי כדאי להזכיר, כי כשם שמקום לידתה של התנועה הלאומית הערבית היה בדמשק, כן תוכננו הצעדים הראשונים להגשמת האיחוד הערבי בבגדאד ולא בקהיר. עוד באפריל 1936 נחתם הסכם עיראקי-סעודי לאחווה ולאי-התקפה ומקץ שנה צורפה גם תימן להסכם זה. באפריל 1947 נחתם הסכם דומה עם ירדן. היה זה נורי אס-סעיד המדינאי הערבי הראשון שהציע בשנת 1943 תוכנית איחוד ערבי מצומצם על בסיס פדראטיבי ("הספר-הכחול"). כתוצאה מהתנגדותה של מצרים הורחבו מימדי האיחוד על בסיס קונפדראטיבי רופף, וכך נחתמה במרץ 1945 אמנת "הליגה הערבית". מבחינתה של עיראק סימלה הקמתה של "הליגה הערבית" באלכסנדריה את מעברה ההדרגתי של עטרת מנהיגות העולם הערבי מבגדאד לקהיר, שהרי "הליגה" נועדה, מבחינתה של מצרים, לבלום את ביצוען של תוכניות "הסהר-הפורה" ההאשמיות. כתוצאה מכך, נקטה עיראק יחס עוין ל"ליגה הערבית", שהתבטא בדרכים שונות: החל מהמושב ה-11 של מועצת "הליגה" נקטו נציגי עיראק בתכסיסי השהייה מכוונת ועיכוב שיטתי של כינוס המועצה והוועדה המדינית. סמכויות ההחלטה של הנציגים העיראקיים ב"ליגה" הוגבלו במכוון ע"י ממשלות בגדאד על מנת ליצור "סחבת" ולצמצם את סמכויות הוועדה המדינית. הנציגים העיראקיים הרבו בכוחנות על נושאים טכניים במאמץ לחבל בהחלטות שנתקבלו בהשראה מצרית. לעתים נקטו העיראקים במדיניות תכסיסית בהפגינם קיצוניות פאן-ערבית ואנטי-ישראלית כדי להביך את מצרים וסוריה. כן הציעו העיראקים פעמים מספר לשנות את אמנת "הליגה" ותקנונה הפנימי והאשימו את "הליגה" באי-יעילות. תוכניתו של ג'מאלי לאיחוד חלק ממדינות ערב (ינואר 1945) נועדה, למעשה, למוטט את מסגרת "הליגה הערבית". כן נמנעה עיראק במשך זמן רב מלפרוע את חובה לתקציב "הליגה" ועיכבה ממושכות את הצטרפותה ל"תוכנית הביטחון הקיבוצי". עצם חתימתה של "ברית בגדאד" נעשתה מאחורי גבה של "הליגה הערבית".
יחסיה של עיראק עם מדינות ערב בתקופה הנסקרת עמדו בסימן מאבקה הרצוף עם מצרים, כשסוריה משמשת כצירו של מאבק זה וכמוקדו הראשי. מבחינה זו הפכה סוריה ללב העולם הערבי, במיוחד לאחר התהפוכות והמרידות שפקדוה מאז מרץ 1949 בעקבות מלחמת א"י. חילופי השלטון התכופים בסוריה וההפיכות הרצופות נוסח אמריקה הלטינית ערערו את שיווי המשקל ויחסי הכוחות בעולם הערבי. "הספר הכחול" של סעיד ותוכנית "הסהר-הפורה" נולדו, בעצם, עוד לפני מתן העצמאות לסוריה. תחילתו של המאבק על השליטה במדינה זו היה נעוץ בשנות ה-20. פייצל הראשון השקיע מאמצים רבים בהשתדלו להביא לכלל התקרבות בין עיראק וסוריה, אולם השלטונות המנדטוריים הצרפתיים, שגירשוהו בשעתו מדמשק, עמדו לו למכשול, מאחר וראו במאמציו ניסיון בריטי לספח את סוריה לתחום ההשפעה הבריטי. במרוצת ניהול המו"מ על הקמת "הליגה הערבית" התנגדו מצרים וסוריה כאחד לתוכנית "הסהר הפורה" העיראקית והעיראקים מצדם נמנעו מלהעלותה בפומבי בשלב זה. לאחר מלחמת א"י, בערוב שלטונו של נשיא סוריה אל-קוותלי, דובר נכבדות באיחוד הסהר-הפורה. גם בשלב הראשון שלאחר הפיכת חוסני זעים (מרץ 1949) ראו עיראק וירדן סיכויים טובים להגשמת חלומותיהן. דא עקא, שזעים ההפכפך ניער חוצנו מנורי אס-סעיד וניסה להפוך את היוצרות ולבלוע את עבר-הירדן בתחומי "סוריה-רבתי". ביוני 1949 הגיעו יחסי עיראק-סוריה על סף משבר וצבא עיראקי ניצב הכן ליד הגבול הסורי על מנת לפלוש למדינה. לאחר הפיכתו של חנאווי והדחתו של זעים התהפך הגלגל. המצרים היו טרודים בענייני פנים ואילו העיראקים היו קרובים ביותר להגשמת מאווייהם, שכן בסוריה שלטה "מפלגת העם", אשר חלק ניכר מעסקניה העדיף איחוד עם עיראק. הפעם גילו העיראקים מורך לב והיסוסים רבים, במיוחד לאור העובדה שהצמרת הצבאית הסורית התנגדה רובה ככולה לאיחוד, שכן היא ראתה בו ערעור אפשרי למעמדה הצבאי והמדיני. היסוסיה הממושכים של עיראק נוצלו לגיבוש חזית מצרית-סעודית נגד האיחוד, שהסתייעה בתמיכה לבנונית. כתחליף לאיחוד העיראקי-סורי הציעה מצרים את כינונה של ברית הביטחון הקיבוצי במסגרת "הליגה", וכך התבטל הנימוק לאיחוד המוצע. המהפכה הצבאית השלישית של שישכלי, שנשאה צביון אנטי-האשמי, גרמה להתקררותם של יחסי עיראק עם סוריה. כתוצאה מכך, הגיע שר החוץ העיראקי לקהיר על מנת להפיס את דעתם של המצרים ולהרגיעם. אמנם עוד בינואר 1951 הציע ראש ממשלת סוריה, נאט'ם אל-קודסי, מראשי "מפלגת העם", את תוכניתו לפדראציה כלל-ערבית. הצעתו זו השתלבה במזימות ההתפשטות של נורי אס-סעיד והוא קיבלה בברכה. אולם סיכויי העיראקים פחתו והלכו ויוזמתם המדינית פסקה, למעשה, בשלהי שנת 1952. שישכלי סירב, באפריל 1951, לקבל את עזרת הצבא העיראקי שהוצעה לו לרגל הסכסוך עם ישראל על עמק החולה, והוא נזקק לסיוע זה בלית ברירה ובהסתייגות מרובה. בנובמבר 1951 חיסל שישכלי את השלטון הפרלמנטרי והפך לשליט יחיד. כתוצאה מכך הורעו יחסיו עם עיראק והכרתה של זו האחרונה במשטרו בוששה לבוא. במרוצת שנת 1952 התחרו עיראק וסוריה על המקום שהתפנה במועצת הנאמנות של האו"ם, ובסופו של דבר ויתרה עיראק לטובת סוריה. בחודשי אפריל-מאי 1953 התחדשה המתיחות ביחסי שתי המדינות מאחר ועיראק עודדה את הקצינים הסוריים שגלו אליה לחתור תחת יסודות שלטונו של שישכלי. אולם מיוני ואילך התפוגגה המתיחות לאחר שהתברר, כי שלטונו של שישכלי איתן. בפברואר 1954 נאלץ הרודן הסורי להימלט על נפשו. במשך אותן ארבע שנים שבין מפלת שישכלי ועד לאיחוד הסורי-מצרי עשתה עיראק מאמצים רבים להסב את סוריה לצידה, אולם ההשפעה המצרית במדינה זו הלכה וגברה, במיוחד לאחר נטישת עיראק את הזירה הבין-ערבית וחתימתה על "ברית בגדאד" כתוצאה מכך נקלעה עיראק בהדרגה למצב של "בדידות בלתי-מזהירה" בעולם הערבי. עם זאת, יש להטעים, כי האינטרס העיראקי בסוריה לא נשען אך ורק על מניעים אישיים של מדינאי זה או אחר, אלא הווה גורם קבוע, שנבע בין השאר מהשאיפה העיראקית לחלוש על מוצא לים-התיכון ולהשתלט על עורקי הנפט העיראקיים שנמתחו דרך סוריה לחופיו של ים זה. ההוכחה הקונקרטית לכך ניתנה שוב בשנת 1963 מועד חתימת הברית בין מפלגות הבעת' השליטות בסוריה ובעיראק.
סוריה שימשה, כאמור, רק ציר המאבק שהיה נטוש בין עיראק לבין מצרים. המאבק העיראקי-מצרי הווה ועודנו מהווה נתון קבוע במסגרת היחסים הבין-ערביים, מאחר והוא נובע, בראש ובראשונה, מהבדלים גיאופוליטיים עקרוניים בין שני המדינות. בעוד שעיראק מתאפיינת באוצרת נפט ובעתודות קרקע ומים, לוקה מצרים בשלושת הנתונים הללו. לעומת זאת התבלטה עיראק באוכלוסייה דלילה ומועטת, בעלת רמת חיים ירודה, שנגרמה, בין השאר, ע"י המשטר החברתי המפגר. מצרים נפגעה דווקא ממחסור במקורות כוח, עתודות קרקע ומים, בעוד שאוכלוסייתה המתרבה במהירות יוצרת ריכוזים צפופים ביותר בתחומים מצומצמים באופן יחסי. מסתבר, כי מבחינה פוטנציאלית משתבחת עיראק בנתונים טובים יותר מאשר יריבתה, ולכן ניתן להניח כי אין היא נכונה להיכנע ולקבל את מרותה של מצרים. הנחה זו גורסת, כי תהליך הקיטוב בעולם הערבי אינו נובע דווקא מיריבות אישית-מנהיגותית ואף לא מהמאבק הבין-גושי המתחולל עדיין בעיצומו. תהליך זה מתבסס על שורת ניגודים גיאופוליטיים יסודיים בין עיראק לבין מצרים, כששני הגושים העולמיים מנסים לנצלם כמיטב יכולתם. חידוש המאבק בין עיראק למצרים בתקופת שלטונו של קאסם ובתקופת שלטון מפלגת "אל-בעת'" מעניק תימוכין להשקפה זו.
עד להפיכה הצבאית בשנת 1952 במצרים, שימשה ההתנגדות לעליית כוחם ולהתפשטותם של ההאשמים יסוד מוסד במדיניות המצרית. התנגדות זו נבעה מהמאבק המצרי-עיראקי על ההגמוניה בעולם הערבי, ומהעובדה שעיראק וירדן היו בנות חסות של בריטניה, שהיוותה את האויב העיקרי של מצרים. רוב הממשלות ששלטו בעיראק השתייכו, כזכור, לאסכולה של נורי אס-סעיד. שאיפות התפשטותן מערבה, תוך איחוד עם סוריה וירדן, לא נבעו דווקא מהשפעה בריטית, אלא הוו אינטרס יסודי עצמאי, שנכתב עליו לעיל. לעתים נדירות עלו לשלטון בעיראק ממשלות שלא הלכו בתלם של סעיד והעדיפו את ההתיידדות עם מצרים וההכרה, בדיעבד, בעליונותה התחום הבין-ערבי. ממשלות אלו, שנתמכו ע"י האופוזיציה הפאן-ערבית הלאומנית בעיראק, קשורות בשמו של מזאחם אל-פצ'הצ'י, שכיהן כראש ממשלה בקיץ ובסתיו של שנת 1948, ופעל רבות למען איחוד מפקדות הכוחות הערביים שפלשו לא"י, וכן ניהל מו"מ לכריתת ברית צבאית וכלכלית בין עיראק למצרים. בינואר 1950 חתם אל-פצ'הצ'י, בתור שר החוץ העיראקי, על הסכם חומש עם מצרים לשמירת ה"סטאטוס-קוו" בעולם הערבי ולאי-התערבות בסוריה. גם כשמשלו בעיראק מדינאים מתונים יותר דוגמאת תופיק אס-סוויידי לא זנחה עיראק את מאוויי איחוד הסהר-הפורה תחת הכתר ההאשמי, אולם היא הכירה, בדיעבד, בעליונותה של מצרים. יש לציין, כי נאמניו של נורי אס-סעיד ידעו למוטט את מעמדן של הממשלות העיראקיות, אשר גילו התקרבות יתרה למצרים. כך, למשל, הופלה ממשלת אל-איובי-אל פצ'הצ'י בשלהי ינואר 1950 מיד לאחר חתימת אותו הסכם בקהיר. עם הדחתו של פארוק וחיסול המשטר המלוכני במצרים הזדרזו שליטיה של עיראק להכיר במשטרו של נג'יב. בין השנים 1952–1954 התנהל מאבק פנימי על השלטון במצרים בין נג'יב ונאצר ובשנתיים אלה התרופפה המתיחות בין שתי המדינות. אולם המאבק התחדש ביתר שאת לאחר התבססותו של נאצר בשלטון. אין ספק, כי כריתתה של "ברית בגדאד" ב-1955 שיקפה את התייאשותה של עיראק מהשגת מעמד הבכורה בעולם הערבי. יחד עם זאת, היוותה ברית זו גורם נכבד בקירובה של מצרים לברית-המועצות ובדחיקתה של סוריה לזרועותיה של מצרים. יש צורך לחזור ולהטעים, כי לא המאבק הבין-גושי יצר את הניגוד העיראקי-מצרי, שכן גם לאחר הפיכת קאסם בעיראק והפיכת "אל-בעת'" במדינה זו, שהביאו לתמורה יסודית במדיניות החוץ העיראקית, לא חל שינוי מהותי ביחסים שבין עיראק למצרים. הניגודים הגיאופוליטיים בין שתי המדינות הללו, ששורשיהן נעוצים בשחר ההיסטוריה האנושית, המשיכו להוות נתון יסודי בזירה המזרח-תיכונית.
היחסים עם ירדן היו תקינים למרות שהגורמים המאחדים את עיראק וירדן היו חיצוניים בעיקרם: בית המלוכה ההאשמי המשותף לשתי המדינות היה בבחינת נטע זר שהומלך בחסדי הבריטים. השפעתם של אלה האחרונים הייתה חזקה בשתי הממלכות. לעומת זאת, ההבדלים בהרכב האתני-עדתי, הוו גורם מפריד ומפצל בין שתי המדינות. עד למלחמת א"י, בשנת 1948, היו היחסים בין עיראק וירדן טובים למדי, למרות התנגדותם של החוגים הלאומניים בעיראק למלך עבדאללה, שהוחזק בעיניהם כסוכן בריטי. לקראת ייסוד "הליגה הערבית" ב-1945, התכנסו שליטי עיראק וירדן על מנת לגבש עמדה משותפת. באפריל 1947 נחתם חוזה אחווה וידידות בין שתי הממלכות ההאשמיות, אולם ערכו היה מוגבל והוא לא קידם בהרבה את מגמות האיחוד ביניהן. באוגוסט 1948 נחתם הסכם לאיחוד המפקדות הצבאיות של עיראק וירדן, לאחר שהעיראקים פעלו מבסיסים ירדניים בזמן מלחמת א"י. דא עקא, שהסכם זה לא בוצע. ניסיונות האיחוד של הסהר-הפורה נעשו ללא תיאום בין עיראק וירדן. אדרבא, בין השנים 1945-6 הסתייגה עיראק רשמית מתוכניותיו של המלך עבדאללה בקשר ל"סוריה רבתי". גם בתחום בעיית א"י ובינאום ירושלים, התגלו ניגודים בעמדותיהן של עיראק וירדן. עיראק התנגדה לגישושי ההסדר עם ישראל שנעשו ע"י המלך עבדאללה וגינתה אותם. כן תמכה עיראק ב"ממשלת כל-פלסטין" שהוקמה בעידוד מצרים, והצביעה במועצת "הליגה" נגד סיפוח הגדה המערבית לירדן. עיראק הצביעה אף באו"ם, יחד עם שאר מדינות ערב להוציא את ירדן, למען בינאום ירושלים. עם זאת, התנגדו עיראק וירדן כאחד לתוכנית הביטחון הקיבוצי של "הליגה". בסיכום, בימי שלטונו של המלך עבדאללה לא הצטיינו היחסים עם עיראק בתיאום ובשיתוף פעולה מלא. לאחר רצח עבדאללה הורעו היחסים בין עיראק וירדן, מאחר וזו הראשונה ראתה שעת כושר לספח את ירדן. העיראקים תמכו בנאיף, אחיו הצעיר של טלאל, והציעו איחוד הכתר תוך קיום ההפרדה בתחומי הצבא והכלכלה, בהסתמכם על הסכמתו, כביכול, של עבדאללה בערוב ימיו לאחד את הממלכות תחת כתרו של פייצל העיראקי. טלאל גילה איבה לשליטיה ההאשמים של עיראק, אולם לאחר הדחתו פגה המתיחות בין שתי הממלכות. הכתרתם של פייצל השני מלך עיראק וחוסין מלך ירדן באותו יום יצרה תחרות מוסווה בין שתי המדינות על אירוח אח"ם. מאז חתימת "ברית בגדאד" עשה נורי אס-סעיד מאמצים נואשים לצרף את ירדן לברית הצבאית וחפצו כמעט עלה בידו. מאז השתלטותו של נאצר על מצרים חל קירוב לבבות בין המדינות ההאשמיות מחמת חששותיהן מפני חתירותיו הבלתי-נלאות של השליט המצרי תחת יסודותיהן. התמזגותן של מצרים וסוריה לקע"ם עוררה צעד נגדי, חפוז ומאולתר, שהביא לאיחוד קצר-ימים בין עיראק לירדן תחת הכותרת "האיחוד הערבי". איחוד זה התמוטט מיני ובי למחרת הפיכתו של קאסם בעיראק.

שקיעת משטרו של נורי אס-סעיד
קיומה של אופוזיציה בעיראק היה אסור במשך שנים ארוכות וממושכות. האופוזיציה עצמה הייתה מפולגת על רקע אישי והייתה חסרת אונים נוכח הצבא והשלטון. אמנם מידי פעם בפעם הצליחו הכוחות העוינים את המשטר להתסיס את ההמון. ב-1948 הכשילה האופוזיציה את אישור של "חוזה פורטסמות", הבריחה את צאלח ג'בר, ומאז שנת 1951 יצרה מעין "חזית עממית" מאוחדת, שהצליחה לזכות בכמה תיקים בממשלה העיראקית. בשנת 1952 הופלה הממשלה בלחץ ההמונים, שתבעו שינויים בחוקת הבחירות – בחירות ישירות במקום עקיפות. כל האירועים הללו זעזעו את אושיות שלטונו של סעיד וניפצו לרסיסים את האגדה כי הינו כל-יכול במדינה. אולם שורשיה העיקריים של הפיכת קאסם נעוצים בתמורות שחלו בצבא ובזירה הבין-ערבית והבינלאומית בין השנים 1955–1958. נורי אס-סעיד כיהן בשעתו כרמטכ"ל העיראקי הראשון לפני שעבר לזירה המדינית. הוא היה, אפוא, איש צבא בראשית דרכו ושאב מהצבא חלק ניכר מכוחו. אולם מאז עוברו לפעילות מדינית בשנת 1921 ראה בצבא רק מכשיר לביצוע משימותיו המדיניות ולא שותף לשלטון. דא עקא, ששיטות השיחוד המוסוות שננקטו על ידיו לגבי הקצונה הבכירה בשנות ה-20 וה-30 לא עלו יפה לגבי הקצונה הבינונית והנמוכה. שכן הדור החדש של קציני הצבא, שטיפס אט-אט בגרם המעלות הצבאי, יצא מקרב המעמדות הבינוניים, שלא הזדהו עם האינטרסים של השייח'ים והפיאודלים הגדולים. ההפיכה הצבאית שהתחוללה במצרים בשנת 1952 הוכיחה, בדיעבד, כי יש תחליף למשטרים הקיימים וכי הקצינים הצעירים יכולים לאחוז בהגה השלטון ללא שותפים מקרב המעמד השליט וחוגי בית המלוכה. ההפיכה המצרית הביאה, אפוא, להתארגנותם המחתרתית של הקצינים הצעירים בצבא עיראק. חרף כל המאמצים שנעשו להפיס את דעתם או לסלקם מעמדות פיקוד בכירות, לא יכול היה סעיד לבלום את התסיסה בחוגי הקצונה הצעירה והבינונית. חוגים אלו ניזונו גם מעליית כוחו ויוקרתו של שליט מצרים. מבצע סואץ, על כישלונו החרוץ, העמיד את סעיד במבחן חמור; שכן בריטניה, בעלת בריתו, נקטה בפעולה צבאית נגד "מדינת-אחות" ערבית (אם כי יריבתה של עיראק), ואילו ברית-המועצות הגבירה בעת ובעונה אחת את חתירתה בסוריה השכנה. נוכח התפתחויות אלה התערער מעמדו של סעיד, שכן הוא נאלץ לגנות את בריטניה עקב מבצע סואץ, ועם זאת הוכרח להשקיף בחרדה ובאין-אונים על התפנית השמאלנית שחלה בסוריה. יתר על כן, הוא נאלץ בעל כורחו להביע את תמיכתו בסוריה, שעה שהיא טענה באוקטובר 1957, כי תורכיה, בעלת בריתה של עיראק ב"ברית בגדאד", זוממת להתקיפה. ביצועו המהיר של איחוד קע"ם החליש עוד יותר את מעמדו המתערער של סעיד, שכן חוד החנית של איחוד זה הופנה במישרין כלפי עיראק וירדן ויצר גבול טריטוריאלי משותף בין קע"ם לבין הממלכות ההאשמיות. עם זאת, טרף האיחוד הנ"ל את קלפיה של ברית-המועצות לגבי סוריה, ועל כן יכול היה סעיד לברך בבחינת הרע במיעוטו. מכל מקום, בשנתיים האחרונות עד להפיכת קאסם ירדה פלאים קרנו של נורי אס-סעיד והוא איבד כל יוזמה בתחום היחסים הבין-ערבים. אדרבא, בעיותיו הפנימיות בעיראק החמירו לאין ערוך. מידי פעם בפעם היה סעיד מופיע בלונדון או בוושינגטון על מנת להתריע על מצבו הקשה ולתבוע פעולה אנטי-ישראלית ע"י מעצמות המערב כדי לרומם מחדש את יוקרתו. היה זה סעיד שיזם את חידוש הצעת גילדהול המפורסמת, שהושמעה ע"י אידן, ראש ממשלת בריטניה, בשנת 1955, וצידדה בחלוקה של א"י לפי ההחלטה המקורית של האו"ם. זמן מה לאחר היווצרות קע"ם חש נורי אס-סעיד להקים את "האיחוד הערבי" בין עיראק לירדן. דא עקא, שאיחוד זה, יותר משנועד להוסיף כוח לעיראק, בא על מנת להציל את המשטר בירדן. עיראק הפכה לשותף העיקרי, מלכה הוכתר לראש "האיחוד הערבי", סעיד הועמד אישית בראש הממשלה המאוחדת ועיראק התחייבה לשאת בנטל של 80% מכלל תקציבה של המדינה המאוחדת. המניעים להיווצרותה של מסגרת מדינית-מלאכותית זו הם גם שקבעו את גורלה, שכן האיחוד לא בוצע מתוך דחף לאומי אמיתי ומרצונם של שני העמים, אלא נועד ליצור משקל נגדי לקע"ם ולהציל את משטרו של חוסיין. הוא הדין בסיפוח סוריה למצרים, שבא כתוצאה של נסיבות חיצוניות גרידא, אשר שורשן היה נעוץ במאבק הבין-גושי ובהשתקפותו במזרח-התיכון.
"המשבר הסורי", לפי גרסתו של סעיד, חשף את חולשת משטרו הוא. אחריו בא המשבר בלבנון ששיקף ביסודו את מגמתו של נאצר לבלוע מדינה פרו-מערבית זו. נוסף לעיראק ולסעודיה הצטרפה רק לבנון ל"דוקטרינת אייזנהאור³ למזרח-התיכון.
לאחר ניפוץ אשליותיו של המלך סעוד בדבר יכולתו להעביר לידיו את כתר המנהיגות הערבית, נשארו רק עיראק וסעודיה מעוזים מערביים במזרח-התיכון. ירדן לא העזה בשעתו להצטרף במישרין ל"ברית-בגדאד" ומעמדו של חוסיין היה רעוע ביותר. לפיכך קיבל מאבקו של נאצר על השלטון בלבנון, צביון חמור, הן לגבי המערב והן לגבי עיראק ועתיד משטרה. השתלטותו של נאצר על לבנון, לאחר ניצחון חסידיו במלחמת האזרחים, הייתה עשויה להנחית מהלומה סופית למשטרו של נורי אס-סעיד ולבית המלוכה העיראקי. סעיד היה המדינאי שיזם את הפעלתן של "החברות המוסלמיות" של "ברית-בגדאד" נגד השתלטות האפשרית של נאצר על לבנון וסוריה. הוא הורה למספר יחידות צבא עיראקיות לנוע דרך בגדאד לכיוון הגבול הסורי כצעד ראשון לבלימת מצרים. יחידותיו הצבאיות אמנם נעו, אולם לגבול הן לא הגיעו, כיוון שהן חוללו בינתיים את ההפיכה בבגדאד. מנהיגיה האחרים של "ברית בגדאד" המתינו לשווא באנקרה לבואם של העוצר עבד אל-אלאה ונורי אס-סעיד. הראשון כבר לא היה בחיים והשני נרצח כעבור זמן מה ברחובותיה של בירתו.
קיצו של המשטר בעיראק נראה כתהליך כמעט הכרחי נוכח המצב הפנימי והאירועים בזירה הבין-ערבית. קרוב לוודאי, כי סעיד חש בתסיסה הצבאית ואף הביע את דאגתו על כך באוזניהם של שליטי וושינגטון בביקורו האחרון באביב 1958. אך מסתבר, כי הוא לא חש את משמעות התמורה החברתית שחלה בעיראק בשנתיים האחרונות לשלטונו, ולא אמד את מימדי המרי למשטרו מצד המעמד הבינוני, הנוער והמשכילים. הקומוניזם נראה, אפוא, לרבים כפתרון היחידי לבעיות החברתיות, הכלכליות והשלטוניות בעיראק. המשבר הסורי בסתיו 1957 תרם אף הוא להעמקת הפער בין השכבה השלטת בעיראק לבין ההמונים. ברית המועצות נראתה להמונים כידידה נאמנה לערבים מחד גיסא, ואילו נאצר במצרים וחבר הקצינים בסוריה נחשבו לאנשי-מעשה מצליחים, שרשמו לזכותם הישגים של ממש בתחום קידום מדיניותם, מאידך גיסא, הלחצים המצטברים הן מצד ההמונים בעיראק, הן מצד ראשי הצבא והן מצד סוריה ומצרים, השתלבו באמונה העממית, כי המערב הולך ומפסיד במלחמה הקרה הבין-גושית. סיכומם של תהליכים אלה הכשיר את הקרקע להפיכה הצבאית בעיראק.

הנפט העיראקי כגורם מדיני
למרות עובדת נחשלותה החברתית והתרבותית של עיראק לא קפאה המדינה על שמריה. מצב זה מיוחס במידה רבה למציאות אוצרות הנפט באדמתה של המדינה. זיכיון ראשון לחיפוש נפט ולהפקתו ניתן עוד בשנת 1914 על ידי השלטונות העות'מאניים לחברה אנגלו-גרמנית, אך זיכיון זה פקע לאחר מלחמת העולם הראשונה כתוצאה מהעברת עיראק לפיקוח מנדטורי בריטי. להלן הוקמה "חברת הנפט העיראקית" (IPC), שקיבלה בשנת 1925 זיכיון על השטחים מזרחית לחידקל וצפונית לבגדאד. בשנת 1932 הורחב הזיכיון שניתן לחברת-בת של האיי.פי.סי. לגבי השטח שממערב לחידקל וצפונית לבגדאד למפרץ הפרסי. תחולת כל אחד מהזיכיונות נקבעה ל-75 שנה. חברה בריטית נוספת המפיקה נפט משדה סמוך לגבול האיראני, המנוצל לצרכיה של עיראק עצמה. הקידוח המוצלח הראשון בוצע באיזור כרכור בשנת 1927, אולם הפקת נפט בכמויות מסחריות נעשתה רק בשנת 1934, לאחר השלמת צינורות הנפט הראשונים שהונחו לעבר חיפה וטריפולי. ערב מלחמת העולם השנייה הגיעה תקופת הנפט השנתית ל-4 מיליון טון. בינתיים החלה "חברת הנפט העיראקית" בקידוחים בשדות בצרה ומוסול, אולם מלחמת העולם השנייה פגעה בפיתוח שדות נפט אלה. בחומר הראשון שלאחר המלחמה עלתה תפוקת הנפט בהדרגה והגיעה עד ל-6.5 מיליון טון בשנת 1950. הפסקת ייצור הנפט באיראן בשנת 1951 מחד גיסא, וראשית הפקת הנפט מבארות בצרה, שהחלה באותה שנה, מאידך גיסא, העלו במהירות את חלקה של עיראק בייצור הנפט המזרח-תיכוני. בשנת 1955 הגיעה כלל התפוקה בעיראק ל-33 מיליון טון, כששדות כרכור מפיקים 24 מיליון טון, לעומת 8 מיליון טון – מאזור בצרה וכמיליון טון – מאזור מוסול. הנפט הווה ומהווה את מקור הכנסותיה העיקרי של עיראק, ושיעורי ההכנסות גדלו בקצב גדול יותר מזרם הנפט, עקב היענות "חברת הנפט העיראקית" ותביעותיהן של ממשלות עיראק בדבר שיפור תנאי התמלוגים. התמלוגים שעיראק קיבלה לאחרונה בעד כל טון נפט עולים בממוצע פי 4 ויותר על זה שקיבלה עד שנת 1950.
ב-1952 נקבע העיקרון, כי רווחי חברות הנפט, לאחר כיסוי הוצאות ההפקה והתובלה, מתחלקים שווה בשווה בין החברות לממשלה. בשנת 1955 הגיעו הכנסות המדינה מנפט לכ-74 מיליון דינר (שהם כ-375 מיליון ל"י). תשלומי התמלוגים אינם ממצים את כל תרומתן של חברות הנפט לכלכלה העיראקית, שכן יש להביא בחשבון למעלה מ-10 מיליון דינרים שנתיים, אשר מוציאות החברות בתוך עיראק על חשבון תשלומי שכר (כ-13,000 פועלים ופקידים), ותשלומים בעד תוצרת מקומית ושירותים שונים.
הלקוחות העיקריים של הנפט העיראקי היו צרפת, בריטניה ואיטליה. אולם האינטרס הבריטי בנפט העיראקי לא התמצה רק בכך, שאספקת נפט זה הייתה חיונית לבריטניה ולמדינות מערב-אירופה האחרות. "חברת הנפט העיראקית" ובנותיה, אף שהן מהוות שותפויות בינלאומיות, הינן בראש ובראשונה חברות בריטיות ובריטים רבים מועסקים בהנהלתו הטכנית והמסחרית. כשליש מכלל רווחי החברות הללו זורם לכיסי בעלי מניות בריטיים, ובכללם ממשלת בריטניה, וסכומים אלה מהווים חלק מההכנסה הלאומית של בריטניה. עיראק הייתה קשורה ב"גוש השטרלינג", ועל כן הפיקה בריטניה בעקיפים תועלת גם מהתשלומים שממשלת עיראק קיבלה שאר השותפים הבינלאומיים שבחברות הנפט, שכן עודפי הדולרים הוחלפו על ידי עיראק בלירות שטרלינג, וכך קיבלה בריטניה תוספת חיונית של דולרים. קיים, אפוא, אינטרס משותף של חברות הנפט ושל ממשלות עיראק ובריטניה לפתח ככל האפשר את הפקתו וייצואו של הנפט העיראקי. עד להפיכתו של קאסם לא נראתה כל מניעה טכנית להגברה נוספת של התפוקה בשדות הנפט, ואולם הגורם שהגביל את התפוקה עד אז הייתה הבעיה של תובלת הנפט. כדי לאפשר את תובלת הנפט במיכליות לעבר אירופה יש צורך להזרימו קודם כל לנמל. הואיל ומוצאה הימי היחידי של עיראק מצוי בחוף המפרץ הפרסי, בדרום המדינה, הרי שאין ביכולתו של חוף ימי זה לפתור כליל את הבעיה מטעם כפול: ראשית, שדות הנפט העיקריים של עיראק משתרעים באזור כרכוך בצפון-מזרח המדינה, בריחוק של כ-850 ק"מ מהמפרץ הפרסי, כלומר במרחק זהה לערך מהמפרץ הפרסי ומהים התיכון. שנית, יצוא הנפט העיראקי מיועד ברובו למדינות מערב-אירופה, ונתיב השייט של המיכליות מנמל פאו שבחוף המפרץ הפרסי למערב-אירופה ארוך יותר ב-5,200 ק"מ מאשר המרחק מנמלי סוריה או לבנון למערב-אירופה. הפרש עצום זה במרחק גרם עד לפני זמן לא רק להפרש ניכר בהוצאות התובלה הימית, בהתחשב בתשלומי מיסי המעבר בתעלת סואץ. עם זאת ישלמו הלקוחות מחיר הרבה יותר גבוה בעד נפט שניתן היה להטעינו בנמלי הים-התיכון מאשר עבור אותן כמויות שהועברו מהמפרץ הפרסי, שכן המחירים בחוף המזרחי של הים-התיכון גבוהים בשליש לערך ממחירי המפרץ הפרסי. עד לפני זמן מה סברו חברות הנפט העיראקיות, כי אין טעם בהשקעת סכומי כסף ענקיים בהנחת צינורות נפט מכרכוך לפאו, כאשר באותה השקע כספית בערך ניתן היה להתקין צינורות לחוף הים-התיכון. הקושי היחידי שנבע מכך היה, שצינורות אלה חייבים לעבור בשטחיהן של מדינות אחרות ולהסתיים בנמליהן. מסתבר כי היה זה קושי בלתי מבוטל כלל ועיקר.
חמישה צינורות הונחו מכרכוך לנמלי הים-התיכון המזרחי והם מעבירים גם חלק מייצור הנפט של שדות מוסול. שני הצינורות הראשונים, שהסתיימו בנמלי חיפה וטריפולי בלבנון, הושלמו בשנת 1934. בין השנים 1947-9 הונח צינור מקביל לכל אחד משני הצינורות הראשונים, אך רק הצינור וטריפולי הושלם, כיוון שבינתיים הוקמה מדינת ישראל והנחת הצינור החיפאי הופסקה סמוך לגבולות א"י. צינור חמישי, בעל קוטר גדול בהרבה משל קודמיו, הושלם בשנת 1952 ומוצאו בבאניאס שבסוריה. שלושת הצינורות הנמצאים עתה בשימוש (2 לטריפולי ו-1 לבאניאס) עשויים להזרים כ-26 מיליון טון נפט לשנה, וקיבולת זו נוצלה במלואה כבר בשנת 1955. פירושם של דברים הוא, כי קיבולת שיא זו מגבילה את פיתוחם הנוסף של שדות כרכוך ומוסול. "חברת הנפט העיראקית" נקטה, אפוא, במספר צעדים כדי לסלק הגבלה זו על ידי הטיית שני הצינורות שנועדו לחיפה, לעבר צידון שבלבנון. הוברר, כי ניתן יהיה להזרים 8-9 מיליון טון לשנה בצורה זו. כן ניתן להגדיל את קיבולת הצינור המסתיים בבאניאס בכ-6 מיליון טון לשנה על ידי הגדלת מספר המשאבות. כן תוכננה הנחת צינור נוסף לטריפולי, שיוכל להזרים כ-9 מיליון טון לשנה. מבצעים אלה יצרו תנאים להגדלת תפוקת הנפט העיראקי ולהגדלת הכנסותיה של חברת הנפט וממשלת עיראק.
ביצוען של תכניות אלה הושהה זמן רב על ידי סוריה אשר בשטחיה עוברים, או צריכים לעבור, כל הצינורות הקיימים והמתוכננים. מאז הפסקת הזרמתו של הנפט העיראקי לחיפה בשנת 1948 אין אפשרות להזרים את הנפט העיראקי לחופיו המזרחיים של הים התיכון שלא דרך סוריה. ואכן, מאז שנת 1952 תבעה סוריה העלאה ניכרת בדמי המעבר של צינורות הנפט העיראקיים וצינור הנפט הטראנס-ערבי (TAP LINE), המוליך מסעודיה דרך סוריה ללבנון את הנפט המיוצר על ידי חברת עראמק"ו. רק בשלהי שנת 1955 הושג הסכם בשאלה זו, ולמעשה נכנעה "חברת הנפט העיראקית" לתביעות הסורים, שסוריה תקבל את מחצית ההפרש בין מחירו של הנפט בגבול עיראק-סוריה לבין מחירו בחוף הים-התיכון, לאחר ניכוי ההוצאות הכרוכות בתפעול הזרמת הנפט בצינורות. כפי שהוטעם לעיל, התקבל עקרון חלוקת הרווחים בין המדינות נותנות הזיכיונות לבין החברות בשיעור 50:50 בכל ההסכם בין "חברת הנפט העיראקית" לבין סוריה יצר תקדים של תחולת העיקרון על הזרמת הנפט בצינורות. מאז 1955 קיבלה סוריה מ"חברת הנפט העיראקית" לבדה דמי מעבר שנתיים בשיעור 6 מיליון ליש"ט (לפי הקיבולת הנוכחית של הצינורות שהוערכה ב-26 מיליון טון לשנה), ועוד כ-1/2 מיליון ליש"ט בצורת מיסי נמל וכד'. כל האמור בעניין הזרמת הנפט לחופי הים-התיכון אינו חל על שדות הנפט של בצרה הקרובים לחוץ המפרץ הפרסי. נפט זה הוזרם בשני צינורות קצרים יחסית לנמל פאו. ראוי גם לציין, כי הנפט העיראקי המיוצא מוזרם כולו בצורה גולמית. שלושת המזקקים שפעלו בעיראק נועדו לזיקוק הנפט לצריכה הפנימית.

מדיניות הנפט לאחר מבצע סואץ
המאבק בין-ערבי, שהפריע לא פעם לפיתוחו הכלכלי של המזרח התיכון, נתן את אותותיו גם בשטח הפקת הנפט. בנובמבר 1956 פוצצו לאומנים סוריים את צינור הנפט העובר דרך המדינה והפסיקו בכך את הזרמת הנפט העיראקי לחופי הים-התיכון. צעד זה בא כתגובה על מבצע סואץ ונועד ל"העניש" את בריטניה על פעולותיה הצבאיות נגד מצרים. רק במרץ 1957 חודשה הזרמת הנפט העיראקי, ובינתיים נגרם לעיראק נזק כספי בשיעור 160 מיליון דולר. עיראק ניסתה להשיג מסוריה ערובות למניעת הישנותם של מקרים אלה, אולם הדיונים שהתנהלו על כך בין שתי הממשלות נכשלו. כתוצאה מכך הודיעה עיראק באפריל 1958, כי אין באפשרותה לשלם את מיסיה ל"ליגה הערבית" עקב נזקיה הכספיים. בד בבד עם תיקון צינורות הנפט החלה עיראק לבדוק את אפשרויות תובלת הנפט בדרכים אחרות. מטעמי סולידאריות כלל-ערבית דחתה עיראק את ההצעות שהועלו בדבר הנחת צינורות נפט דרך תורכיה, תוך קיפוח שכנותיה הערביות, אך יחד עם זאת תבעה מ"חברת הנפט העיראקית" לערוך סקר לשם בניית נמל מים עמוקים בקצה השט' אל-ערב שיאפשר מעגן מיכליות נפט גדולות. ואכן, יום אחד לפני הפיכת קאסם, הינו ב-13 ביולי 1958, נחתם הסכם בראשי-תיבות שין "חברת הנפט העיראקית" לבין ממשלת עיראק, לפי הסכם זה, שממשלת ההפיכה לא התכחשה לו, התחייבה חברת הנפט להקים עד שנת 1961 נמל מים עמוקים על ידי פאו. נמל זה יתוכנן לקליטת שתי מיכליות ענק בקיבולת של 60,000 טון כל אחת, או מיכלית שיא בעלת קיבולת של 100,000 טון. פתרון בעיה זו היה מקדם את פיתוחם של שדות הנפט במדינה. לפי ההסכם התחייבה החברה להכפיל את תפוקת הנפט עד שנת 1961 ולהעמידה על 57 מיליון טון כבר בשנת 1960. כאמור, הכירה ממשלת קאסם בהסכם שהושג, ובכך הפגינה את רצונה להמשיך ולקיים את היחסים התקינים עם "חברת הנפט העיראקית". עבודות הבנייה של הנמל החדש נמסרו לחברה אמריקאית והוצאותיו המשוערות נאמדו בהתחלה ב-16 מיליון ליש"ט.
ההסכם מיולי 1958 כלל הישגים נוספים לעיראק. סוכם עקרונית, כי "חברת הנפט העיראקית" תוותר על חלק מזיכיונותיה כדי שממשלת עיראק תוכל לפתח שטחים אלה בכוחות עצמה. עוד לפני כן ויתרה החברה, לפי הסכם מיוחד, על שדה הנפט של ח'אנקין. הפעם ויתרה "חברת הנפט העיראקית" על זיכיונותיה להפקת נפט משטחי המים הטריטוריאליים של עיראק במפרץ הפרסי. עוד באפריל 1958 הזים שר הכלכלה העיראקי את השמועות בדבר הלאמת מפעלי הנפט במדינה. חרף המתיחות שגברה והלכה בין עיראק לקע"ם, לא ויתרה "חברת הנפט העיראקית" על תכניותיה להגדלת תפוסתם של צינורות הנפט בצפון המדינה העוברים דרך סוריה. אולם במרוצת שלטונו של קאסם חל שינוי יסודי במעמדה של "חברת הנפט העיראקית", ועל כך נדון להלן.

הפיכת קאסם בשלביה הראשונים
בבוקרו של ה-14 ביולי 1958 החלו יחידות צבא עיראקיות בפיקודם של מפקד חטיבה, בריגאדיר עבד אל-כרים קאסם, וסגן מפקד חטיבה, קולונל עבד אס-סלאם עארף, לתפוס עמדות אסטרטגיות בחוצותיה של בגדאד. כעבור שעה קלה שידר רדיו בגדאד, שנתפס על ידי המהפכנים, הודעה לעם להצטרף למהפכה ולהתקיף את ארמון המלוכה וביתו של נורי אס-סעיד. ההמון נענה לקריאת הקצינים ופשט ברחובות. גופתו של העוצר עבד אל-אִלאה, שנהרג בידי החיילים, נגררה ברחובות ונתלתה בפומבי. נורי אס-סעיד, שניסה להימלט בתחפושת של ישישה, נלכד ונהרג אף הוא. במשך יום תמים השתולל האספסוף ולמחרת הטיל הצבא עוצר חמור על בגדאד ועריה האחרות של עיראק. חיש מהר התברר, כי הצבא שולט במצב וכי כל מוקדי ההתנגדות הפוטנציאליים חוסלו. גם המלך חוסיין, שהכריז עצמו כראש "האיחוד הערבי" והודיע כי כוחותיו הוזעקו לדכא את המרידה, נאלץ להודות להלן בכישלונו. המהפכנים הכריזו על ביטול המלוכה וכינון רפובליקה, וכן הודיעו על נאמנותם לעקרונות ועידת בּאנדונג. כן הודיעו על פרישתם מ"האיחוד הערבי" עם ירדן ועל ביטול התחייבויותיו של המשטר הקודם. הפיכה הפתאומית בעיראק הונחתה כמהלומת פתע למעצמות המעבר. ברם ארה"ב ובריטניה הזדרזו והעבירו למחרת ההפיכה נחתים אמריקאיים בלבנון וצנחנים בריטיים לירדן. נוכח שליטתם של קציני ההפיכה העיראקיים במצב, הוברר לארה"ב ולבריטניה, כי לא יוכלו למצוא גורמים של ממש שיתמכו בהן אם צבאותיה יחצו את הגבולות ויכנסו לעיראק. צבאות מעצמות המערב המשיכו זמן מה לחנות בלבנון ובירדן, אולם משימתם שונתה ונוכחותם נועדה להשקיט את הרוחות בשתי מדינות אלה ולמנוע זעזועים פנימיים בתוכן בהשפעת ההפיכה העיראקית.
שלטונות ההפיכה העיראקיים שיגרו את האַשִם ג'וואַד כנציגם לאו"ם וזה האחרון הצהיר, כי המשטר החדש שליט במצב בכל רחבי המדינה וכי מנהיגי המשטר הישן יועמדו לדין. ההפיכה, שבוצעה בתכנון מעולה, הוכיחה עד מה תלוש וקלוש היה משטרם של פייצל השני ונורי אס-סעיד, שכן שום כוח אזרחי או צבאי לא חש לעזרתם. הצבא התייצב כולו לצד מבצעי ההפיכה. בניתוח אופיו של המשטר החדש מסתברות שלוש עובדות: א) המהפכנים בעיראק לא קורצו מחומר אחד; ב) בניגוד להפיכת הקצינים המצריים ביולי 1952, לא קם הצבא לבדו על המשטר המלוכני השָנוּא, שכן ההפיכה הקיפה חוגים ציבוריים מדיניים רחבים למדי, ובכללם כל מפלגות האופוזיציה היומניות והשמאליות, שפורקו בשעתו על ידי נורי אס-סעיד. בעוד שמבצעי המהפכה במצרים בשנת 1952 קראו לעם להיכבד ולשבת בבית בשקט, הרי שהקצינים העיראקיים הזמינו את ההמון הבגדאדי לצאת לרחובות וליטול חלק פעיל בהפיכה. למחרת ההפיכה הוחל בהקמתן של "יחידות התנגדות עממית", שנועדו לסייע לצבע "בהגנת המולדת". במצרים נשארו האסירים המדיניים בבתי הכלא, רובם ככולם, וכלואים חדשים התווספו אליהם עד מהרה. בעיראק שוחררו מיד אלפי עצירים מדיניים שנכלאו בשעתו על ידי המשטר הקודם; ג) ההפיכה המצרית בוצעה על ידי קצינים נגד המשטר הישן, ללא תכנית חיובית מוכנה מראש. לפיכך ניסו הקצינים המצריים לשתף בראשית צעדיהם מדינאים נויטראליים שהסכימו לביצוע רפורמות חברתיות וכלכליות. למהפכנים בעיראק הייתה תמיכה עממית ומצע פרוגרמטי מסוים, אשר הזדהה בקוויו הכלליים עם מצעה של "החזית הלאומית", שהוקמה בשנת 1956 על ידי "המפלגה הלאומית הדמוקרטית" ומפלגת "אל-אסתקלאל". המצע התבסס על עקרונות מדיניים נויטראליסטיים וכֻוון נגד "ברית בגדאד". מכאן שלקצינים המצריים לא היו כמעט כל שותפים אידיאולוגיים למשטרם החדש, ותופעה זו מציינת את משטרו של נאצר עד היום, הינו המשטר הינו פרגמטי וחסר אידיאולוגיה בסיסית. האידיאולוגיה מתגבשת בעקבות המעשיים או המחדלים.
עם ביצוע ההפיכה בעיראק ניעורו כל הכוחות שהוחזקו על ידי משטרו של נורי אס-סעיד ותבעו את חלקם בשלטון. מסתבר, כי בשלב זה לא רצו ראשי הצבא ליטול חלק מרכזי וגלוי בשלטון, ועל כן מינתה מועצת הריבונות (בהרכב הגנרל נג'יב אר-רבייעי – יו"ר, ומוחמד מהדי כובּה וח'אלד אנ-נקשבּנדי כחברים), את הממשלה, בת 13 השרים כשרק 3 מהם היו קצינים, והם – עבד אל-כרים קאסם כראש הממשלה ושר הביטחון בפועל; עבד אס-סלאם עארף כסגן ראש הממשלה ושר הפנים בפועל, והבריגדיר נאג'י טאַלב כשר לעניינים סוציאליים. 9 שרי הממשלה האחרים נבחרו כאמור, מקרב כל החוגים והמפלגות שנרדפו על ידי המשטר הקודם, להוציא את המפלגה הקומוניסטית. מביניהם יש לציין את שר ההסברה צַדֶיק שַנְשַל ("אל-אסתקלאל"), שר האוצר מוחמד חדיד ("המפלגה הלאומית הדמוקרטית") ושר הפיתוח פואד אר-רכַּאבִּי ("אל-בע'ת"); בעוד שקאסם אישית נחשב לאיש צבא בלתי-מפלגתי, הרי שסגנו, עארף, נחשב לתומכה של מפלגת "אל-בע'ת".
צעדיו הראשונים של המשטר החדש התבטאו בהחלטה להעמיד לדין את כל מדינאי המשטר הישן תוך ביצוע טיהורים מקיפים במנגנון הממשלתי והמחוזי. מוסדות ורחובות שנשאו את שמות בני משפחת המלוכה שונו וכן פורסם נוסח חוקה זמנית, שהגדיר את עיראק כ"חלק מהאומה הערבית" והטעים, כי הערבים והכורדים הם שותפים במדינה. בראש הרפובליקה הועמדה מועצת ריבונות בת שלושה חברים, והרשות המחוקקת הוענקה למועצת השרים באישור מועצת הריבונות. מועצת השרים הוותה גם את הזרוע המבצעת. סעיף 14 של החוקה קבע את ביצועה של רפורמה אגרארית מקיפה וחלוקת קרקעות לאיכרים זעירים. סדרת החוקים והצווים הראשונים כללה את החרמת רכוש בית המלכות, ביטול עונש המלקות בצבא והעלאת משכורות הקצינים, ביטול בתי-הדין השבטיים וצמצום השפעתם של השייח'ים. ב-25 בספטמבר פורסם "חוק התעשרות בלתי-חוקית", לפיו חויבו פקידים בכירים, קציני צבא ואנשי המשטר הישן לדווח על רכושם כדי שניתן יהיה לבודקו. תחולת החוק נקבעה רטרואקטיבית לשנת 1939. כן הוצאו צווים בדבר קיצוץ יום העבודה לפועלים ל-8 שעות (במקום 9 שעות) והוכנו חוקים בדבר הטלת מיסי ירושה, קרקע ומיסי הכנסה מוגברים, במקום מיסי העקיפין למיניהם שהוו עד אז את מקורות ההכנסה הרשמיים של האוצר יחד עם תמלוגי הנפט. בספטמבר הודיע הבריגדיר נאג'י טאלבּ, השר לענייני סוציאליים, על שורת תכניות פיתוח(אספקת מי שתייה לכפרים, בניית שיכונים עממיים, הקמת איגודי פועלים) ומתן זכות בחירה לנשים. באותו חודש עצמו פורסם "חוק הרפורמה האגרארית", בהתאם לסעיף 14 שבחוקה הזמנית. האחוזות הוגבלו ל-1000 דונם אדמת שלחין או ל-2000 דונם אדמת בעל. נקבע כי הרפורמה תבוצע תוך 5 שנים והקרקעות העודפות תחולקנה לאיכרים מחוסרי קרקע. כל איכר יקבל 7.5-15 אקרים של אדמת שלחין. בעלי הקרקעות המופקעות יפוצו בצורת איגרות חוב ממשלתיות, שתישאנה ריבית בת 3% ותיפרענה לאחר 20 שנה.
ב-7 באוגוסט יצא חוק לשיפוט הקושרים נגד ביטחון המדינה ולפי צו מיוחד הוקם בית-דין צבאי גבוה מיוחד בראשותו של הקולונל פאדל עבאס על-מהדאווי. כן הכריזה מועצת הריבונות על הטלת משטר צבאי בכל רחבי עיראק וריכוז כל הסמכויות המנהליות בידי המושל הצבאי הכללי הגנרל עבדי. רוב הקצינים, שנחשבו לנאמני המשטר הישן, הועברו לגמלאות או הועמדו לדין בפני בית דינו של הקולונל אל-מהדאווי. פסקי המוות הראשוניים נגזרו נגד פאדל אל-ג'מאלי, ראש הממשלה ושר החוץ לשעבר, מוחמד רפיק עארף, הרמטכ"ל לשעבר, וסגנו ע'אזי דאגסתאני. ראש הממשלה ביום ההפיכה – מוח'תאר בּאַבּאַן, ושר הפרסומים וההדרכה לשעבר, בורהאן אד-דין באש-אעיאן, נידונו אף הם למוות. ראש ממשלה אחר לשעבר, תופיק אס-סוויידי נדון למאסר עולם ועבודת פרך. ביצוע פסקי המוות הושהה על ידי הגנרל קאסם. לעומת זאת הוקפאו פיקדונותיהם ורכושם של למעלה מ-75 שנים לשעבר בממשלת עיראק.
בתחום יחסי החוץ חלו התמורות הבאות: רוב מדינות העולם הכיר במשטר ההפיכה. תורכיה, איראן ופקיסטן, שלוש החברות המוסלמות של "ברית בגדאד", הכירו במשטרו של קאסם, מאחר והשלטונות לא הזדרזו על פרישת עיראק מהברית. בפרוס אוגוסט 1958 הכירו אף ארה"ב ובריטניה בממשלה העיראקית, לאחר שרוב מדינות מערב-אירופה הזדרזו להביע את הכרתן במשטר החדש בשבוע הראשון שלאחר ההפיכה. בשלהי ספטמבר שוחררו כמה תריסרי קצינים בריטיים מתפקידיהם במינהל, ועד סוף אוקטובר פינו הבריטים את בסיס האוויר שלהם בחבּאנייה. ממשלת עיראק חתמה על שורה של הסכמים מסחריים עם יוגוסלביה, גרמניה המזרחית, צ'כוסלובקיה, רוסיה הסובייטית והודו.

סכסוך קאסם-עארף
לראשונה נודע עבד אס-סלאם עארף עם מיגור המשטר המלוכני ב-1958 כיד ימינו של עבד אל-כרים קאסם, והוא מונה לסגנו בראשות הממשלה. אולם הידידות עם קאסם החלה עוד בשנת 1942, בתקופת המלחמה בא"י כיהן עארף כקצין בצבא המשלוח העיראקי בג'נין. בשנת 1951 הוסמך לקצין מטה, לאחר סיום לימודיו במכללה הצבאית, ושירת לסירוגין בחי"ר ובחייל התותחנים. מוצאו החברתי הנמוך של עארף נטע בו רגשי נחיתות, שדחפוהו למעשים בלתי-שקולים במגמת התבלטות והקנו לו יריבים רבים. בשנת 1954 פיקד עארף על גדוד במסגרת חטיבתו של קאסם. זה האחרון המליץ על הכנסת פיקודו, שנתיים לאחר מכן, לארגון המחתרתי של "הקצינים החופשיים", אשר חולל את ההפיכה ביולי 1958. אין ספק, כי קאסם הכיר את הפכפכנותו של עוזרו, אולם הוא ראה בו מכשיר נוח לקידום שאיפותיו האישיות. ואכן, בביצוע ההפיכה הוטלה על עארף המשימה העיקרית של כיתור משרד הביטחון, ארמון המלוכה וההשתלטות על תחנת השידור. עארף הפך, אפוא, לדמות השנייה במעלה במשטר החדש, אולם שאפתנותו הרקיעה שחקים, ומכיוון שלא היו לו תומכים רבים בקרב הקצונה הבכירה והמפלגות הקיימות ראה צורך לחפש לו סיוע ומשענת מבחוץ בדמותו של המנהיג הנערץ עליו – ג'מאל עבד אנ-נאצר. ואכן, 5 ימים לאחר ההפיכה (ב-19.7) נפגש עארף לראשונה עם נאצר בדמשק ומיהר, ביוזמתו האישית, לחתום על הסמי הגנה, כלכלה ותרבות בין עיראק לקע"ם. ראוי לציין, כי הסכמים אלו כמעט ולא הופעלו להלן, להוציא את הסכם התרבות, אשר במסגרתו שוגרו מספר מאות תועמלנים מצריים לעיראק במסווה של מורים. הללו גורשו מעיראק במרוצת שנת 1959, ובמיוחד לאחר מרד הנפל של הקולונל שוואף במוסול.
עארף, שהוקסם מאישיותו של נאצר, הכניס להלן את אנשי שלומו לתחנת השידור העיראקית וניגש במרץ להכשרת הקרקע להגשמת רעיון האיחוד עם קע"ם. הוא ערך מסעות תעמולה ברחבי המדינה ובמחנות הצבא לשם החדרת רעיון האיחוד בקרב תושבי עיראק תוך כדי רימום יוקרתו האישית. הואיל ועארף שלט על ביטאון ההפיכה "אל-ג'ומהורייה" ועל רדיו בגדאד, הוא החל בהדרגה לגדוש את הסאה ולערוך פרסומת עצמית, שדחקה את דמותו של קאסם לקרן זווית. תחילה נמנע קאסם מלנקוט בפעולה נגד עמית ובן-טיפוחיו, א-אט התגנב ללבו החשד, כי עארף זומן להדיחו ולרשת את מקומו בסיועה של מפלגת "אל-בעת'" ועסקניה, שצידדו באותה תקופה במיזוג עם קע"ם. בדיעבד, גרם עארף לפילוג בקרב המדינה וצמרת השלטון בין חסידי האיחוד עם קע"ם מזה לבין מתנגדי האיחוד (ובתוכם הקומוניסטים) מזה. בשלהי ספטמבר 1958 החליט קאסם להדיח את עארף מתפקידיו בממשלה ולמנותו לשגריר עיראק במערב-גרמניה. עארף סירב לציית וניסה להדיח את עארף מתפקידיו בממשלה ולמנותו לשגריר עיראק במערב-גרמניה. עארף סירב לציית וניסה גם להתנקש בחיי קאסם (לאחר מכן טען, כי ניסה להתאבד). מכל מקום, קאסם נקט כלפיו במדיניות של לפנים משורת הדין והבטיח ליריבו להחזירו לעיראק מקץ 3 שבועות. ב-12 באוקטובר יצא עארף למקום כהונתו בבון ונפגש עם סוכניו של נאצר ברחבי אירופה. ב-4 בנובמבר הגיע עארף לבגדאד ללא אישור וללא הודעה מוקדמת. הוא נעצר והואשם בניסיונות חוזרים ונשנים לפגוע בביטחון המדינה.⁴ ניסיון התאבדותו נוצל כדי לייחס לו אשמה נוספת – ניסיון לרצוח את קאסם. לפי גירסא לבנונית מאותה תקופה היה לסכסוך בין עארף לקאסם שתי סיבות עיקריות: ראשית, תביעותיו של עארף להטלת עונשים חמורים על אישי המשטר הישן. שנית, רצונו של עארף באיחוד לאלתר עם קע"ם. לפי גירסא זו סיכל קאסם עוד בראשית אוקטובר 1958 ניסיון לקשר נגדו שתוכנן על ידי עארף, אך בהתערבות חברי מועצת הריבונות חוסל בשעתו הסכסוך ביניהם. לפני בית-הדין התגלה עארף כחסר-אופי בהתחננו על נפשו ובהצהירו נאמנות נצח ליריבו. עארף נדון למוות, אולם קאסם חנן אותו, ולאחר שלוש שנות ישיבה בכלא הוציאו לחופשי והחזיר לו את דרגתו ומשכורתו במסגרת גמלאות. צעד זה נעשה לאחר שעארף הסכים להסתלק מהזירה המדינית והחל לגלות דבקות דתית וכן עלה לרגל למכה. מסתבר, כי "חזרתו בתשובה" של עארף הייתה זמנית בלבד והוא עתיד היה לחזור לזירה המדינית כנשיא עיראק. מכל מקום, סילוקו של עארף מהחיים המדיניים לוותה בסגירת העיתון "אל-ג'ומהורייה", ביטאון "אל בעת'", ובביצוע מעצרים נרחבים בקרב אנשי מפלגה זו, שצידדה בעקיפין ובמישרין בעארף.

פרשת רשיד עאלי אל-כילאני
אחד ממעשיה הראשונים של הממשלה העיראקית החדשה הייתה ההחלטה לראות במרד הפרו-נאצי משנת 1941, בראשותו של רשיד עאלי אל-כילאני כמרד לאומי, ולהעניק אותות כבוד למשתתפים בו. ב-1 בספטמבר 1958 הגיע אל-כילאני לעיראק ממקום גלותו בקהיר והתקבל כגיבור לאומי. במשך שנות גלותו האחרונות שהה רשיד עאלי במחיצתו של עבד אנ-נאצר במצרים והפך אט-אט לאחד מנאמניו ועושי דברו. יתרה מזו, את דרכו חזרה לבגדאד עשה רשיד עאלי דרך דמשק, ונפגש עם נאצר, ששהה בה באותה עת לאחר ביקור הפתע שלו במוסקבה. לא ייפלא, אפוא, שרשיד עאלי חזר לעיראק כשהוא חדור בהכרת הצורך המיידי באיחודה של עיראק עם מצרים, דוגמת סיפוחה של סוריה בפברואר 1958. מבחינתו של נאצר הווה רשיד עאלי מכשיר נוח להגשמת סיפוחה של עיראק לאחר סילוקיו של עארף למערב-גרמניה. דא עקא, שרשיד עאלי לא מצא אוזן קשבת אצל חבריו לדעה לשעבר, עסקני "אל-אסתקלאל". מפלגה זו, שתמכה באל-כילאני בתקופת חיזורו אחר הנאצים, לא ניאותה עתה ללכת אחריו בשאלת ההזדהות עם קע"ם. כתוצאה מכך נותר רשיד עאלי במצב, השכיח בארצות ערב, שלמנהיג ללא מפלגה – הָתַּר אחר מפלגה ללא מנהיג. ואכן, מפלגה מעין זו נמצא לו, לרשיד עאלי, בדמותה של "אל-בעת'", וכך נוצר החיזיון המוזר, אך הבלתי-מפתיע במציאות הנוכחית של העולם הערבי, כי מנהיג ימני בדעותיו נמנה עם ראשיה של מפלגה שמאלית לאומנית.
ברם רשיד עאלי לא החזיק מעמד זמן רב. בשידורו לעם עיראקי מסר קאסם על סיכול קשר למיגור משטרו, שביצועו נקבע ל-9 בדצמבר 1958. הקשר תוכנן בשיתוף עם סוכני קע"ם ונתפסו מסמכים, כספים ונשק שנועדו לביצוע הקשר. ברשימת העצורים נמצאו רשיד עאלי אל-כילאני וכמה מראשי המשטרה, המודיעין והמכללה הצבאית. כן נעצרו 8 ראשי שבטים ששיתפו פעולה עם הקושרים ורשיד עאלי. על זה האחרון הוצא פסק דין מוות, שניתן להמתקה על ידי החלטתו של קאסם.
שני ניסיונות הנפל הראשונים למיגור משטרן של קאסם ולהחשת האיחוד עם קע"ם הביאו בראש ובראשונה לדחיית חידוש פעילותן של המפלגות עד לביצוע משאל-העם. במיוחד נאסרה פעילותה של מפלגת "אל-בעת'", שקראה להחשת ביצוע האיחוד בין קע"ם לעיראק ועמדה מאחורי עארף ורשיד עאלי. במחציתו של חודש נובמבר 1958 הוכרז על הקמת "חזית האיחוד הלאומי", שכללה את כל המפלגות העיראקיות אשר פורקו במשטר הקודם. עיקרי אמנת "החזית" הטעימו את ההכרה בזכותם הלאומית של הכורדים כשותפים שווים לערבים בעיראק; "החזית" צידדה בעידוד התיעוש ובביצוע רפורמות אגראריות, וכן תמכה בקשירת קשרים הדוקים עם קע"ם בדרכים דמוקרטיות ובנקיטת מדיניות נוסח "הנויטראליזם החיובי" בהתאם לעקרונות באנדונג. באמנה צוין, כי "חזית האיחוד הלאומי" נוסדה על ידי המפלגות עוד בשנת 1956 על מנת לחסל את משטרו של נורי אס-סעיד. בעת ובעונה אחת עם חידוש "החזית", חידשו הקומוניסטים בגלוי את פעילותם ועשרות ממנהיגיהם שוחררו מהכלא. בריכוז שפורסם על ידי המפלגה הקומוניסטית נאמר, כי המפלגה תומכת באיחוד "דמוקרטי פדראלי של כל ארצות ערב", ומשום כך אין מקום להשתלבות מיידית בקע"ם. מסתבר, אפוא, שקסם נאלץ ליתן יד חופשית לקומוניסטים ולאיגודי "שוחרי השלום" שלהם כמשקל נגד למפלגת "אל-בעת'", שקיומה נאסר על ידיו.

המערך הפנימי עד למרד אש-שוואף במוסול (מרץ 1959)
כפי שהסתבר מהתיאור לעיל, נראה היה כי השלטון החדש בעיראק הורכב מפסיפס מגוון למדי. למעשה, הותרה פעילותם של כל החוגים במדינה עד להקמת "חזית האיחוד הלאומי", פרט למדינאי המשטר הישן. הכוחות החברתיים שתפסו עמדה במסגרת השלטון החדש ניתנו לחלוקה כדלקמן: מפלגות הימין המתון, מפלגות השמאל, הצבא, המיעוטים ובעיקר הכורדים.
בחודשים הראשונים לקיום המשטר החדש התפלגה מפלגת הימין העיקרית לשני פלגים עיקריים: א) קבוצת העסקנים שהתרכזה סביב מוחמד מהדי כּובּה, מוסלמי שיעי, שכיהן כחבר מועצת הריבונות וכנשיא מפלגת "אל-אסתקלאל". יחד עמו צורף לממשלה צַדֶק שַנְשַל, כשר ההסברה,⁵ שהיה גם כן חבר במפלגה זו; ב) מיעוט מקרב עסקני "אל-אסתקלאל" שתמך ברשיד עאלי אל-כילאני ובמיזוג לאלתר עם קע"ם. כמה מהשרים שהודחו מהממשלה הראשונה הצטרפו להלן לפלג זה, לאחר שרשיד עאלי עזב את המפלגה, התחבר לאנשי "אל-בעת'" ונדון למוות באשמת קשר. מפלגת "אל-אסתקלאל" (העצמאות) הייתה, למעשה, מפלגת הימין המתון היחידה בעלת המשקל בראשית צעדיו של המשטר החדש. מפלגה זו שימשה אחד ממוקדי ההתנגדות העיקריים לשלטונו של נורי אס-סעיד, אולם צורת ארגונה הייתה בלתי-עממית, והיא התרכזה סביב אישים, כמקובל בחייה המדיניים של עיראק בתקופה שקדמה לשנת 1958. מדיניותה של המפלגה הייתה ימנית מובהקת, אולם במצעה נרשמו אי אלה סעיפים בדבר ביצוע רפורמות חברתיות על מנת לשבר את אוזנם של ההמונים. בתחום היחסים הבינלאומיים דגלה עתה המפלגה בניטראליות מוחלטת ובהתנגדות לאוריינטציה מערבית (זכר לתקופה הפרו-נאצית) ולאוריינטציה סובייטית כאחד. חסידיה של המפלגה באו, כאמור, מקרב המשפטנים ובעלי המקצועות החופשיים, רובם ככולם סונים, אולם נשיאה – מוחמד מהדי כובה היה שיעי. מדינאי זה המשיך לכהן כאחד משלושת חברי מועצת הריבונות של המדינה גם לאחר ששאר חברי מפלגתו סולקו מהשלטון (בפברואר 1959) בעוון ניהול תעמולה פרו-קע"מית. נראה כי בשלב הראשון לביצוע המהפכה דגלה המפלגה במדיניות של עצמאות עיראקית מוחלטת. נוסף לצַדֶק שַנְשַל שכיהן כשר ההסברה, התמנה מזכירה הכללי של המפלגה לעמדת מפתח כשגריר ארצו בקהיר.⁶ אולם במרוצת הזמן, עם עלייתם של הקומוניסטים שנתמכו ע"י קאסם כמשקל נגדי לעסקני "אל-בעת'" ולשאר שוחרי האיחוד עם קע"ם, חל שינוי בעמדת המפלגה, והיא החלה דוגלת במדיניות פרו-קע"מית, בבחינת הרע במיעוטו. תמורה זו הביאה לסילוקה מהשלטון, להוציא, כאמור, את נשיאה.
מחנה השמאל בעיראק היה מפוצל בין שלוש מפלגות עיקריות: "אל-בעת'" (התחייה), "המפלגה הלאומית הדמוקרטית" והמפלגה הקומוניסטית. מפלגת "אל-בעת'" העיראקית לא הייתה אלא תא קטן יחסית של אחותה הגדולה בסוריה.⁷ ליקוייה העיקרי של המפלגה העיראקית היה נעוץ בהיעדר דמויות מרכזיות של מנהיגים שיובילוה אל פסגת החיים המדיניים. לפיכך לא נרתעו עסקני המפלגה לכרות ברית עם המנהיג הימני, הפרו-נאצי בעבר והפרו-נאצרי בהווה, רשיד עאלי אל-כילאני, אשר חזר מגלותו בקהיר וקשריו עם מפלגת "אל-אסתקלאל" נותקו. מאותה סיבה תמכה המפלגה בקולונל עארף, סגנו של קאסם, שצידד אף הוא במיזוג עם קע"ם. המפלגה לא הייתה חזקה מבחינה כמותית, אולם מערכת ארגונה, שנשענה על תאים מסודרים ועל מספר לא גדול של נאמנים קנאים, שנודעה להם השפעה על ההמון בבגדאד, הקנתה לה את תמיכתו של קאסם בראשית דרכו. לאחר סילוקו של עארף ומעצרו של רשיד עאלי היפנה קאסם את עורפו למפלגה זו ורדף אותה עד חורמה. בשאלות מדיניות נקטה מפלגת "אל-בעת'" העיראקית עמדות זהות לאלה של אחותה הבכירה בסוריה. היא דגלה בסיסמאות לאומיות ובמיזוג עם קע"ם, שנראה עד אז כהתגשמותן של סיסמאות אלה. כן צידדה ברפורמות חברתיות מרחיקות לכת. אולם במסגרת הטיהור הממשלתי שנערך בפברואר 1959 ע"י קאסם, סולקו אנשיה מעמדות המפתח, ובכללם שר הפיתוח פואד אר-רכאבי. מאז הטיהורים שנערכו על ידי נאצר ב"חבל הסורי", ושהתבטאו בסילוקם של כמה ממנהיגי "אל-בעת'" הסורי מתפקידי השלטון בסוריה, חל פילוג בשתי המפלגות האחיות בסוריה ובעיראק; שכן חלק ממנהיגיהן התאכזב מהשותפות עם עבד אנ-נאצר והיה מוכן לפעול נגדו. ואכן, מהפכת מפלגת "אל-בעת'" העיראקית ב-8 במרץ 1963 הוכיחה את אמיתותה של הנחה זו. שתי מפלגות "אל-בעת'" שבשלטון, בסוריה ובעיראק, שיתפו פעולה נגד נאצר והוו אתגר רציני לשלטונו ולמנהיגותו בעולם הערבי. מכל מקום, בפרוס שנת 1959 נבלמה התפתחותה של המפלגה העיראקית על ידי קאסם, והשליטה על הרחוב הבגדאדי עבר מידיה של המפלגה לידי גורמים אחרים והקומוניסטים בראשם.
"המפלגה הלאומית הדמוקרטית", שנוסדה בשנת 1946, נחשבה לבעלת צביון שמאלני ונתמכה על ידי בני המעמד הבינוני ובעלי המלאכה, כלומר תומכיה באו מקרב המעמד הזעיר-בורגני. נשיא המפלגה, כאמל צאַדִרְצ'י לכשעצמו בעל אחוזות גדולות בדרום עיראק, נכלא בימי סעיד בעוון פעילות שמאלנית. גם מנהיגיה האחרים של המפלגה, כגון מוחמד חדיד, שר האוצר, וחוסיין ג'מיל, שר ההדרכה הלאומית,⁸ היו יוצאי משפחות עשירות למדי. למרות מוצאם של אישים אלה, הרי שמדיניותה של המפלגה התאפיינה, כאמור, בצביון שמאלי בכל הנוגע למדיניות פנים, שכן מנהיגיה התחנכו, רובם ככולם, ברוח השקפותיו הכלכליות והחברתיות של הוגה הדעות היהודי-בריטי, הארולד לאסקי, במכללה הגבוהה לכלכלה בלונדון. התרכזותה של המפלגה בבעיות פנים מנעה גיבושה של עמדה אחידה בתחום יחסי חוץ. אמנם המפלגה דבקה במצעה ב"אנטי-אימפריאליזם" הינו בהתנגדות לשליטת המערב על המרחב הערבי, אולם בשאלת היחסים עם ברית המועצות נתגלעו חילוקי דעות. חוסיין ג'מיל, למשל, נודע בהתנגדותו החריפה לקומוניסטים העיראקיים ונאלץ להתפטר ממשלתו המחודשת של קאסם עקב תביעתו לסגירת הביטאון הקומוניסטי המקומי – "אתחאד אש-שעבּ". לעומתו, היה מוכן כאמל צ'אדרצ'י לנקטית מדיניות פרו-סובייטית. מכל מקום, המפלגה ריכזה את מאמציה, עוד בראשית ימיו של המשטר החדש, בביצוע רפורמות מרחיקות לכת בתחומי הכלכלה והחברה.
המפלגה הקומוניסטית העיראקית היוותה בתקופה הנסקרת החזקה במפלגות הקומוניסטיות במזרח-התיכון. התא העיראקי נוסד, כנראה, בשנת 1927, אולם רק בשלהי מלחמת העולם השנייה גברה פעילותה המחתרתית. בשנת 1945 התיר נורי אס-סעיד את קיומן של המפלגות המדיניות וכתוצאה מכך הגישו הקומוניסטים בקשה רשמית להקמת "מפלגת השחרור הלאומי". הבקשה נדחתה והמפלגה המשיכה את קיומה המחתרתי והשתתפה בארגונן של שביתות והפגנות. בשנת 1947 נתפסו שנים ממנהיגי המפלגה ונשפטו לתקופות מאסר ארוכות. בשנת 1948 השתתפו הקומוניסטים בפועל בארגון המרי ל"חוזה פורטסמות". בפרוס שנת 1949, עם עלייתו המחודשת של אס-סעיד לשלטון, נעצרו אלפים ממתנגדיו של נורי ונכלאו. בפברואר נתלו 4 מראשי המפלגה הקומוניסטית שהיו כלואים בבגדאד, המזכיר הכללי יוסף סלמאן, זַכִּי בַּצַאם, חוסיין אש-שביבי והיהודי אבראהים צאדק. למרות זאת נטלו הקומוניסטים חלק בהפלת הממשלה בשנת 1952, ועל רקע הדרישה לשינויים בחוק הבחירות.
הרדיפות והתליות פגעו קשות בפעילות המפלגה, ברם המבנה של תאים מחתרתיים, שהיא התנסתה בו, צמצם במידה רבה את השפעתן של מגבלות אלה והשאיר את המפלגה על כנה. בספטמבר 1958 פרסמה, כזכור, המפלגה גילוי דעת שהביע התנגדות למיזוג עיראק בקע"ם וצידד, לעומת זאת, בהקמת מסגרת קונ-פדרטיבית רופפת, תוך שמירה על מלוא ריבונותן של המדינות החברות ובשים לב לתנאים המיוחדים בכל מדינה ומדינה. עמדת הקומוניסטים העיראקיים חיזקה עת עמדת חבריהם בסוריה. המנהיג הקומוניסטי הסורי, חאלד בכדאש, נקט עמדה שלילית לגבי איחודם הכלכלי של "החבל הסורי" ו"החבל המצרי" בקע"ם והותקף על ידי נאצר. בהיעדר קשרים ישירים בין הקומוניסטים העיראקיים לבין ברית-המועצות שימש ח'אלד בכדאש הסורי כמתווך לצידה של מפלגת "טודה" הקומוניסטית-הפרסית. גם המפלגה הקומוניסטית העיראקית לקתה בהיעדר מנהיגות מקומית ראויה לשמה. ואכן, עם עלותה מהמחתרת נאלצה לאמץ לעצמה אישים שלא יצאו מקרב שורותיה, בדומה למפלגת "אל-בעת'" יריבתה, על מנת לתקוע יתד בשלטון אחד מאישים אלה, היה לדעת מספר משקיפים, ד"ר אבראהים כובה, שר הכלכלה העיראקי. ככל שהעמיק הקרע בין קאסם לבין נאצר, כן התרחבה פעילותה של המפלגה הקומוניסטית בעיראק במישרין ובאמצעות ארגוני עקיפין, כגון "איגוד שוחרי השלום". הצלחתם של הקומוניסטים בעולם הערבי בכלל, ובמיוחד ברחוב הבגדאדי, קשורה למספר גורמים נפרדים: ראשית, מדינות ערב, ועיראק בכללן, לא טעמו מעולם את טעם הצבא האדום כצבא כיבוש. לא כן הדבר לגבי המערב, שצבאותיו חנו ברוב מדינות ערב ושפינויים היה אחד ממטרות היסוד של הלאומיות הערבית. שנית, רוסיה הסובייטית מביעה תמיכה בלתי-מסויגת בשאיפות הלאומיות הערביות, ולכן קשה היה לזהות את מדיניותה של ברית-המועצות עם "האימפריאליזם" שיוחס למערב. שלישית, הצלחתה הצבאית של ברית-המועצות והישגיה הכלכליים והמדעיים המפליאים, שהושגו תוך תקופה קצרה, הוו נושא להערצה ולאהדה בעולם הערבי. רביעית, ההתנגשות האידיאולוגית בין האסלאם לבין הקומוניזם לא מהווה גורם מטריד לגבי האינטליגנציה החילונית ואנשי הצבא. ואילו לגבי ההמונים, הרי אין הקומוניזם מציג אתגרים רעיוניים התובעים פתרונות לאלתר, שכן מעולם לא הדגישו הקומוניסטים את מצעם הרעיוני-החומרני באופן מיוחד בעולם הערבי. ונהפוך הוא, ברית המועצות גילתה מידה רבה של גמישות מדינית בתמיכתה במשטרים מהפכניים אנטי-קומוניסטיים, כדוגמת מצרים, ובהקריבה (זמנית?) את נאמניה המפלגתיים במשטרים אלה.
בתקופת שלטונו של קאסם נאמד מספר הפעילים הקומוניסטיים בעיראק בלמעלה מרבבה. פעילים אלה התרכזו בבגדאד, בבצרה ובסוליימאנייה, בירת חבל כורדיסטן. עם ירידתה של מפלגת "אל-בעת'" הצליחו הקומוניסטים להשתלט תוך זמן קצר על הרחוב העיראקי ולהחדיר חלק ניכר מנאמניהם לעמדות המפתח בשלטון. עם זאת היו הקומוניסטים רחוקים מהשתלטות מלאה על עיראק, שכן ההמון המוסת ברחוב הערבי אינו מסוגל לפעול נגד הצבא, המרכז בידיו את הכוח הממשי במדינה. ואכן, המהפכה הצבאית נגד קאסם, שבוצעה במרץ 1963 ולוותה בטבח המוני נגד הקומוניסטים, הצדיקה את ההנחה הנ"ל.

עמדת הצבא והמיעוטים
הפיכתו של קאסם הייתה מעשי ידיו של הצבא, אך לא כל הצבא שותף במבצע זה ועיתוייה הפזיז של הפעולה לא הותיר למבצעיה זמן רב לתכנון פני הדברים לאחר עלייתם לשלטון. הבקיעים הראשונים בעמדת מפקדי הצבא נתגלו בפרשת היחסים עם קע"ם. הסכסוך בין קאסם לעארף, ולהלן מרידת הנפט של הקולונל שוואף במוסול, חשפו את הקרע בקרב הצמרת הצבאית. אין פלא, אפוא, כי הצבא נשאר במיעוט בהרכבים הראשונים של ממשלת עיראק, שהוקמה על ידי קאסם (3 קצינים מתוך 13 שרים). הפעולות הממשלתיות הראשונות הוליכו לטיהורים נרחבים בתוך הצבא עצמו. אולם תוך זמן קצר השתלט קאסם על שאר יחידות הצבא ומינה את מפקדם שהיו אמונים עליו באופן אישי. רק לאחר מכן, נהנה לטיפול בבעיות האחרות של המדינה. בהרכבת הממשלה החדשה מפברואר 1959 הועלה מספר הקצינים-השרים ל-6 (במקום 3), לעומת 8 שרים אזרחיים, ומהם 5 חברי "המפלגה הלאומית הדמוקרטית". פילוגם האפשרי של קציני הצבא המעלה של משקלו הסגולי של ההמון הבגדאדי שעשוי היה להכריע לטובת סיעה צבאית זו או אחרת. מסתבר, שבמרוצת שלטונו של קאסם, דאג השליט העיראקי לאזן את יחסי הכוחות בצבא במנותו את הגנרל עבדי, למתון יחסית, כמושלה הכללי של המדינה, לעומת העמדתו של הקולונל מהדאווי בראש בית הדין העליון. זה האחרון נחשב לקיצוני בדעותיו וליריב מושבע לקע"ם.
יחסו של קאסם למיעוטים, ובמיוחד לכורדים, עבר שני שלבים: עד לדיכויו של מרד הנפל במוסול הורגשה מדיניות חדשה ביחס לכורדים. להלן שינה קאסם את מדיניותו ועבר לפסי דיכוי גלוי של הכורדים במועדיהם ההרריים. הכורדים נרדפו רבות וממושכות בתקופת שלטונו של המשטר הישן. אמנם בשנת 1942 ניסה נורי אס-סעיד להגיע עמם לכלל הסכם על אבטחת אספקה לשבטיהם, שחרור העצירים המדיניים, הכרה בלשון הכורדית כלשון רשמית באזוריהם ומינוי מנהיגיהם למשרות ממשלתיות במחוז כורדיסטן. אולם בית-הנבחרים העיראקי דחה את ההסכם. בשנת 1944 עלתה לשלטון ממשלתו של חמדי אל-פצ'הצ'י העריץ, ומרד הכורדים בראשות שבט ברזאן התפשט והלך. שנה לאחר מכן הוקמה הרפובליקה הכורדית במהבאד שבצפון מערב פרס, ולאחר התפרקותה ברח מוצטפא אל-ברזאני בראש תומכיו לברית-המועצות. עם כינון משטר ההפיכה של קאסם התמנה ח'אלד אנ-נקשבנדי הכורדי לאחד משלושת חברי מועצת הריבונות. כן מונה השייח' הכורדי באבא עלי⁹ לשר התחבורה והעבודה.
כורדים רבים מסוליימאניה, ובראשם אחמד אל-ברזאני, שיגרו מברקי תמיכה בהפיכה. תוך זמן קצר פורסמה החוקה הזמנית החדשה שלפיה נקבעה שותפותם של הערבים והכורדים בעיראק. היו שפירשו את סעיפים אלה כהתחייבות למתן אוטונומיה נרחבת לכורדים. מכל מקום, בתחילת אוקטובר 1958 הורשה מוצטפא אל-ברזאני לחזור לעיראק, ממקום גלותו בצ'כוסלובקיה עם בואו לבגדאד דרך קהיר מסר ברזאני לקאסם, כי הוא וכל הכורדים בעיראק תומכים במדיניותו. למרות הצהרת נאמנות זו לא שותף המנהיג הכורדי בשלטון. בשלהי שנת 1958 הייתה לעובדה זו משמעות מסוימת לגבי הערכת מידת חדירתם של היסודות הקומוניסטיים לשלטון. בפברואר 1959 פוטר באבא עלי מהממשלה במסגרת חילופי הגברי הכלליים. אולם המיעוט הכורדי לא היה המיעוט היחידי שנהנה מהפיכת קאסם. גם היזידים והאשורים זכו לתקומה מסוימת. שיקוליו הצבאיים של קאסם לא פסחו על הערכת האשורים כמיעוט לוחם ואמיץ, ולא לחינם מינה השליט העיראקי את שומרי ראשו מקרב החיילים האשוריים.

התמורות הראשונות בשלטון
כפי שצוין לעיל, היו הימים הראשונים ימי התבססות לקאסם בתוך הצבא עצמו. הוא לא נקט כל פעולה שהייתה עשויה לערער את מעמדו בטרם יבטיח את עמדת הכוח העיקרית, שעליה ביסס את מעמדו. לכן לא התנגד כלל למסע סגנו, הקולונל עארף, לדמשק, מקום שם נפגש עם נאצר וחתם עמו על הסכמי תרבות, כלכלה והגנה הדדית (ב-19 ביולי 1958, כלומר 5 ימים בלבד אחר פרוץ ההפיכה). כן הקים קאסם את בית-הדין העממי בבגדאד, בראשותו של הקולונל פאדל עבאס מהדאווי, שהפך לבמה מרכזית להסתה נגד המערב ולשפיטת אנשי המשטר הישן. בית דין זה, שהתקיים במשך כל תקופת שלטונו של קאסם, מילא תפקיד מרכזי לא רק בגלל הצגותיו המשפטיות, אלא בעיקר כשסתום לוויסות יצר הנקמנות של ההמונים ורצון ההתפרקות הכללית, ששרר בעיראק לאחר שנות הדיכוי בתקופת המשטר הישן. לאחר זמן מה הפך בית דין זה לבמה להסחה אנטי-נאצרית ולכסות למעשי דיכוי, שהשלטון החדש החל לבצע כדי לחזק את מעמדו. מכל מקום, צעדיו הראשונים של קאסם נעשו במטרה למנוע את הזעזועים בצמרת המגוונת שהחלה לנהל את ענייני המדינה. אולם עם חלוף השלב הראשון הוכרח השליט העיראקי לבדוק את מבנה השלטון הפנימי כדי לייעל את המדיניות ולשוות לה צביון אחיד. ההחלטה לגבי צמצום מספר השותפים לשלטון חייבת הייתה להשתלב בכמה הכרעות יסוד בתחום המדיניות הפנימית והבין-ערבית.
השאלה המכרעת הייתה באיזו מידה מוכן קאסם לכוף את ראשו בפני נאצר ולאפשר את השתלטותה של קע"ם על עיראק. בשאלה זו לא הייתה אחדות דעות, ומחנות הימין והשמאל היו מפולגים בינם לבין עצמם כדלקמן: בזכותו של נאצר צידדו רשיד עאלי אל-כיילאני, מרבית עסקני "אל-בעת'", חלק מההמון וחלק מהצבא. נגד נאצר עמדו מפלגת "אל-אסתקלאל", המפלגה הלאומית-דמוקרטית" (בראשות כאמל צ'אדרצ'י), המפלגה הקומוניסטית, חלק ניכר מקציני הצבא, המיעוטים ובכללם הכורדים, חלק מההמון, חלק ניכר מהשיעים ונאמני המשטר הישן. קאסם הכריע בשאלה זו לטובת העמדה העצמאית, ואילו סגנו, עארף, הפך, כפי שצוין לעיל, לכלי שרת בידי אותו חלק פרו-קע"מי של מפלגת "אל-בעת'", ולכן הודח מתפקידו והועבר לבון כשגריר עיראק. אולם, כפי שתואר לעיל, לא הגיע עארף לתעודתו אלא הסתובב בערי אירופה ויצר מגעים עם סוכני נאצר. חזרתו הפתאומית לבגדאד, ללא כל הודעה מוקדמת, נועדה כנראה לשמש אות לניסיון הפיכה נגד קאסם. אולם השליט העיראקי הקדים רפואה למכה וכלא את עארף ומספר רב של קצינים שנחשדו בנטיות פרו-מצריות. בד בבד עם נקיטת צעד זה החליט קאסם לחסל את רשיד עאלי ומרעיו וכן את עסקני "אל-בעת'". צעדים אלה איפשרו לקאסם לצמצם את מספר השותפים בשלטון ולגבש מדיניות הומוגנית כלפי קע"ם. עם זאת נותרו עדיין בממשלתו שני מחנות בכל הנוגע לבעיות של רפורמה חברתית וכלכלית. ההתפתחות הפנימית בעיראק הביאה לכך, שקאסם נשען יותר ויותר על אותם יסודות חברתיים ומפלגתיים שהתנגדו לקע"ם, וביניהם הקומוניסטים, שהשתלטו על הרחוב הבגדאדי לאחר סילוקם של אנשי "אל-בעת'". התפתחות זו יצרה את הרושם, כי הקומוניסטים הולכים ומשתלטים על המדינה, וכי עיראק עשויה להיהפך לגבורה סובייטית בתמיכתה הגלויה של ברית-המועצות. רושם זה התחזק נוכח התרחקותה של עיראק ממדינות המערב והידוק קשריה עם רוסיה הסובייטית. כתוצאה מכך החלה להתארגן חזית אנטי-קומוניסטית בתוך המדינה, ביוזמת חוגי הימין ו"אל-בעת'", שביקשה לכלול בשורותיה את כל הגורמים המדיניים שבעיראק, להוציא את הקומוניסטים כמובן. ניסיון זה נכשל, אך יחד עם זאת החל קאסם לנקוט אמצעים לבלימת היסודות הקומוניסטיים, החל מנובמבר 1958. יחידות ההגנה העממית, יוצאות ההמון הערבי, שצוידו בנשק בראשית ימיו של המשטר החדש, נצטוו למשוך ידיהן מענייני מדיניות ובטחון, ולעסוק במקום זה בתפקידים שאין להם נגיעה ללוחמה של ממש, כגון תפקידי הג"א. אימוניהן נמשכו, אך הפעם בתוך מחנות הצבא, מקום שם הוחזק הנשק והוחזר עם תום האימון. לארגוני הסטודנטים, שלתוכם חדרו הקומוניסטים לעומק ניכר, ניתנה הוראה להימנע מפעילות מדינית והוסבר להם שמוטב ויתרכזו בלימודים.
צעדים אלה נועדו לספק את דרישותיה של "המפלגה הלאומית הדמוקרטית", שממילא לא התנגדה בחריפות מיוחדת להתחזקות הקומוניסטים במדינה. לא כן שאר הפלגים, ובמיוחד מפלגת "אל-אסתלקאל", שעוד שותפה בשלטון באותם הימים. מפלגה זו דגלה במדיניות נויטראלית בענייני חוץ, אך היא פירשה מושג זה כפשוטו, וסברה כי הוא חל גם על היחסים עם ברית-המועצות. נוסף לכך יש לזכור, כי במפלגה זו היו יסודות ימניים של ממש, הן מבחינת ההכרה והן מבחינת האינטרסים החומריים.
חוגים אלה לא היו מוכנים להירתם לתכנית של רפורמות חברתיות וכלכליות. על רקע זה באה התפנית החדה בעמדת עסקני "אל-אסתלקאל", שבעקבותיה הודחו נציגיהם מכל תפקידיהם בממשלה ובשלטון. נראה, כי צמרת "אל-אסתלקאל" החליטה שעליה לפעול לבלימת ההשתלטות הקומוניסטית במדינה בכל מחיר, ולו גם באמצעי שיתוף פעולה עם היסודות הפרו-נאצריים בעיראק. משפנתה המפלגה לעבר מדיניות פרו-מצרית זו שוב לא יכול היה קאסם להמשיך ולשתפה בממשלתו. בפברואר 1959 ביצע קאסם שינויי גברי בממשלה והרחיק את כל שרי "אל-אסתלקאל" ו"אל-בעת'" (מוחמד צאלח מחמוד, צאדק שנשל, באבא עלי, עבד אל-ג'אבר ג'ומרד, נאג'י טאלב ופואד אר-רכאבי). במקומם מונו 6 קציני צבא ו-8 שרים אזרחיים, כש-5 מהם משתייכים ל"מפלגה הלאומית הדמוקרטית". גם בשלב זה לא צורף אף מנהיג קומוניסטי לממשלה. מבין השרים החדשים יש להזכיר את חוסיין ג'מיל (הדרכה לאומית), האשם ג'וואד (חוץ) וטלעת אש-שיבאני (פיתוח). חוסיין ג'מיל התפטר מיני ובי עקב דחיית דרישתו לסגור את היומון הקומוניסטי, ואילו חלק מהשרים שהתפטרו ברח לירדן וביקש את חסותה.
תוצאותיהם של התמורות בהרכב הממשלה הסתכמו כדלקמן: ראשית, הושגה יתר אחדות בממשלה מאחר ורוב השרים החדשים הורכב מאישים בעלי השקפות דומות בענייני פנים וחוץ. שנית, החילופין ביטאו את החלטתו של קאסם להיעזר ביסודות השמאליים במדינה, להוציא את עסקני "אל-בעת'" הפרו-נאצריים והקומוניסטים שאין לבטוח בהם. רוב התיקים הכלכליים נמסרו לידי נציגי "המפלגה הלאומית-דמוקרטית". עם זאת גמר קאסם אומר להזדהות עם השאיפה להעלאה מיידית ומהירה של רמת החיים של המוני העם. מתוך כך השקיע גם מאמצים מרובים למשיכת ההמון העיראקי לצידו. אמנם ההמון אינו מהווה כוח בפני עצמו ללא סיוע הצבא, אולם השליט העיראקי. חש בצורך לקנות מראש את אהדתו של ההמון במקרה של פילוג בצמרת הצבא. כתוצאה מכך עלה בהדרגה משקלו של האספסוף הבגדאדי בחייה המדיניים של עיראק. למחרת הדחתם של שרי "אל-אסתלקאל" הוחל בביצוע הרפורמה האגרארית בהשראתה של "המפלגה הלאומית הדמוקרטית".
שלישית, סילוקם של השרים הימניים מהממשלה הסיר את המעצורים שבלמו את קאסם בניהול מדיניות פרו-סובייטית מובהקת, אך ללא התמכרות מוחלטת לברית-המועצות. רביעית, הגברת כוחות של הצבא בשלטון בלטה בהרכב הממשלה. בעוד שבממשלה הקודמת כיהנו רק 3 קצינים מתוך 14 שרים, הרי שלממשלה החדשה הוכנסו 6 קצינים מתוך 14. מקרב קציני הממשלה הקודמת נשאר בשלטון אך ורק קאסם עצמו. השרים-הקצינים החדשים היו נאמניו המקורבים של קאסם, כפי שהוכח הדבר מתוצאות המרד הצבאי במוסול. קאסם חזר והטעים, לאחר ביצוע הטיהורים בצמרת הצבא, את כוונותיו לשיפור מעמד הקצונה מחד גיסא ולהגדלת הכוחות הצבאיים מאידך גיסא, (תוספת של דיביזיה חמישית משוריינת תוך הסתייעות בנשק הסובייטי החדש). חמישית, ההרכב החדש של הממשלה סימן את חיסול שארית ההשפעה הפרו-נאצרית בממשלת עיראק. מאז ואילך שוב לא ניתנה דריסת רגל ליסודות הפרו-נאצריים בממשלה ובמוסדותיה. ששית, האחרונה שבתוצאות החילופין בממשלה נבעה במידה רבה מסילוקם של תומכי נאצר והרחקתם של אנשי "אל-אסתלקאל". שילוב זה הביא להתקרבות שני יסודות מודחים אלה עד כדי הזדהות מלאה ביניהם. יתר על כן, לגיבוש החזית הפרו-נאצרית נתלוותה ההכרה, כי לא תיתכן פעולה בתוך המסגרת הקיימת לשם שינוי המצב. האפשרות היחידה שבאה בחשבון הייתה, אפוא, הפלת משטרו של קאסם. הייאוש ממשטר קאסם הצמיח שתי תוצאות עיקריות: א) התרחבות הקרע בתוך הציבור העיראקי והתגברות התסיסה הפנימית עד לידי כך, שקאסם נאלץ לנקוט באמצעי דיכוי חריפים כדי לבלום את מתנגדיו, ואפילו באמצעות התרת הרסן לפעילות קומוניסטית גלויה ברחובותיהן של הערים; ב) התקרבותם של מתנגדי קאסם לנאצר עד כדי קבלת סיוע ישיר ולראות את התמורות האחרונות כגורם עיקרי להתפרצות מרידת הנפל במוסול.

מרידת הנפל במוסול (מרץ 1959)
התמורות שחלו בהרכב הצמרת השלטת בעיראק במשך 8 חודשי קיומה הראשונים לא עברו ללא זעזועים יסודיים. העובדה, שמספר השותפים בשלטון צומצם עד למינימום והועמד על "המפלגה הלאומית הדמוקרטית" והצבא, לא הביאה לשינוי יסודי בהרכב הכוחות הקיימים בעיראק. קאסם שיתק אמנם את מתנגדיו אך לא חיסלם כליל. פסקי המוות שהוצאו על פאדל ג'מאלי ורשיד עאלי לא בוצעו, והשכבות החברתיות שעמדו מאחוריהם (בעיקר השייח'ים) המשיכו להתקיים. הוא הדין לגבי הקולונל עארף ועשרות רבות של קצינים, מדינאים ופקידים, ששותפו במשפטי הראווה בבגדאד. הם הוטלו למעצר, אך אוהדיהם הרבים לא חוסלו מבחינה פיסית. אולם הרחקתם של היסודות הפרו-קע"מים מהממשלה שחררה את קאסם מהצורך לשלם מס שפתיים לשליט קע"ם, צורך שנכפה עליו כל עוד לא התבסס משטרו הפנימי די צורכו. בפרוס מרץ 1959 יצא קאסם, זו הפעם הראשונה, בהתקפה גלויה על קע"ם. בנאומו זה תקף השליט העיראקי לא רק את התערבותה של קע"ם בענייני הפנים של עיראק, אלא אף את מדיניות החוץ של נאצר. לראשונה הביע קאסם את השקפותיו בשאלת האיחוד הערבי, והסתבר כי הוא אינו גורס איחוד נוסח השתעבדות מדינה אחת לרעותה. הוא הרחיק לכת וקרא תגר על סיפוחה של סוריה למצרים ורמז על תמיכתו בעצמאותה. כן הוקיעה את המשטר הפנימי במצרים כבלתי-דמוקרטי בניגוד למשטרה של עיראק. לנאום זה נודעה חשיבות רבה, שכן הוא העיד על התבססותו הפנימית של קאסם, וזו הפעם הראשונה שמנהיג ערבי "אנטי-אימפריאליסטי" (בניגוד לנורי אס-סעיד "שכיר הבריטים") הביע דעות עצמאיות בשאלות היסוד של העולם הערבי. נאומיו של קאסם בישרו למתנגדיו, כי עליהם לפעול במהירות אם רצונם למגר את משטרו. הזדמנות מתאימה לניסיון הפיכה נקרתה על דרכם של מתנגדיו בעת התכנסותו של "קונגרס שוחרי השלום" במוסול. בד בבד עם ביצוע השינויים האחרונים בממשלה, החלו העסקנים הקומוניסטיים להגביר את פעילותם בקרב ההמונים. ממשלת עיראק נתנה ידה לפעולות אלה, וקאסם עצמו נרתם למלאכה בסדרה של נאומים בפני "הליגה של הנשים הדמוקרטיות", "ארגון הסטודנטים" וכד'. "קונגרס השלום", שאורגן במתכונת כלל-ארצית, הווה את גולת הכותרת לפעולות אלה. לתכלית זו אורגנו רכבות מיוחדות שהועמדו לרשות הציבור במחירים מוזלים עד למחצית. הכנס התקיים ב-5 במרץ 1959, במעמד של כ-1/4 מיליון אזרחים במוסול. ליום זה ממש נועדה תחילת המרד, שבראשו עמד הקולונל בד אל-ווהאבי אש-שוואף, מפקד החטיבה החמישית של הדיביזיה העיראקית השנייה. עיתוי הזמן למועד עריכתו של "קונגרס השלום" ובחירת מוסול כמקום המרד הסתייעו ב-5 שיקולים נוספים מצדם של המורדים: א) בבגדאד שלטו כוחות צבא נאמנים לקאסם, ואילו ברחובותיה של הבירה פעלו "יחידות ההתנגדות העממית" בחסותם של הקומוניסטים. כל ניסיון הפיכה בבירה היה נדון מראש לכישלון; ב) מספר מפקדים של יחידות צבא שהוצבו במוסול ובסביבותיה הביע את נכונותו להשתתף במרידה; ג) מוסול שימשה מאז ומתמיד מבצרם של חוגי הימין. במחוז זה היה משקלם של בעלי האחוזות הגדולות, שהיו עשויים להיפגע על ידי הרפורמות הכלכליות והקרקעיות; ד) מארגני המרידה הביאו בחשבון את קיוצם של מספר שבטים נודדים בסביבות מוסול, אשר אחד מהם לפחות, שבט שַמַר מתפרס בחלקו משני עברי הגבול העיראקי-סורי. שבט זה הצטרף למרידה. כן הניחו המורדים, כי התורכמנים הרבים יתנו ידם למרידה אנטי-קומוניסטית זו, או לפחות יעמדו מן הצד; ה) קירבתה היחסית של מוסול לגבול הסורי איפשרה הזעקת תגבורת אפשרית מקע"ם. שיחזור מהלך המרד מגלה, כי הוא בוצע בתמיכתו הנמרצת של שליט קע"ם, ג'מאל עבד אנ-נאצר, אשר שהה באותה תקופה בסוריה. כמויות נשק מסוימות הוברחו מסוריה למוסול, ושליחי המורדים נפגשו בדמשק עם נאצר ועם שר הפנים ב"חבל הסורי", עבד אל-חמיד סראג', על מנת לתאם את מהלך המבצעים. מסתבר, שהמורדים שמו את מבטחם בהצטרפותן של יחידות צבא אחרות למרידה, וכאן נועד לתחנת השידור במוסול תפקיד נכבד בשידור ידיעות כוזבות, שמתוכן הייתה מתקבלת התמונה של הצלחת המרד עוד בשלביו הראשונים. מסתבר, שתחנת השידור של מוסול תוגברה, למעשה, על ידי משדרים שהוקמו בסוריה, שכן במוסול עצמה לא היה ציוד שיאפשר את הגברת עוצמתה של התחנה המקומית.
תכנית המרידה נכשלה. בראש ובראשונה נדחה מועד ההתחלה ליומיים, ולמעשה, הוכרזה המרידה רק ב-7 במרץ 1959. קיימת גירסא האומרת, כי עקב דחייה זו גונב שמץ לאוזניו של קאסם והוא ידע, אפוא, מראש על התסיסה. ברם גם שאר חישוביהם של המורדים הוכחו כמוטעים מיסודם, חטיבתו של הקולונל אש-שוואף עצמו לא התייצבה במלואה מאחוריו; ואילו שאר הכוחות, ובכללם הדיביזיה השנייה כולה על מפקדה, הגנרל אט-טבקצ'לי¹⁰ ממקום מפקדתו בכרכוב, לא נענו לקריאות המורדים להצטרף למחנה שלהם. וכך הועמד אש-שוואף מראשית המרד במצב צבאי נחות. במוסול עצמה התפתחו קרבות דמים, כשיחידות צבא נלחמות זו בזו, וכוחות "ההתנגדות העממית", שהוקמו, כזכור, על ידי קאסם מקרב היסודות השמאליים שברחוב הערבי, נלחמו במורדים לצידן של היחידות הצבאיות הנאמנות לשליט עיראק. במשך כל יום ה-8 במרץ התחוללו קרבות עזים במוסול ובסביבתה, ובשלב מאוחר יותר הצטרפו למורדים אנשי שבט שַמַר בראש מנהיגם, השייח' 'אוור אל-עג'ייל עתיר הקרקעות. אולם המרד נכשל, כאמור, שכן קאסם פעל במהירות ובהחלטיות. ותוך זמן קצר הופיעו מטוסי חיל האוויר העיראקי בשמי מוסול והבזיקו את מיפקדתו של הקולונל אש-שוואף וריכוזי המורדים האחרים. ב-10 במרץ הפסיקה תחנת השידור של מוסול את משדריה, והמושל הצבאי הכללי, הגנרל אחמד צאלח אל-עבדי הודיע עוד קודם לכן על חיסולה של המרידה והריגתו של אש-שוואף. ימים מספר לאחר מכן עוד נמשכו פעולות האיבה בתוך מוסול עצמה, כשחיילים ואזרחים בוזזים, שודדים ומחסלים חשבונות אישיים. סה"כ מספר ההרוגים הגיע ל-2,426 כשוך המרידה הוצאו להורג 4 מראשי המורדים ונערכו טיהורים בצמרת הצבאית. שרידי המורדים ברחו לסוריה והתקבלו שם בכבוד רב.
למרידת הנפל במוסול נודעו תוצאות רבות משמעות: בראש ובראשונה הוברר, כי רוב רובו של הצבא שמר אמונים לקאסם. הנחתו של שליט עיראק, כי הצבא מהווה את מעוזו העיקרי הוכחה כנכונה. עם זאת היה צורך לבצע טיהורים צבאיים נוספים על מנת להבטיח תמיכה מוחלטת במנהיג. עמדתו של הצבא בפרשת מוסול הוכיחה לקאסם, כי עליו להעדיף את הצבא על פני כל גורם אחר. ברור אפוא, כי אילו יצא הצבא המאוחד נגד הקומוניסטים, היה קאסם נאלץ ללכת בעקבותיו לאל היסוס, למרות שיקוליו האישיים. מרידת הנפל במוסול הוכיחה גם את אוזלת ידם של תומכי נאצר למיניהם בעיראק. מבחן הכוח במוסול החלישם ביתר שאת והקל על מסעו של קאסם נגד השבטים ברחבי המדינה, תוך ביטול חוק השבטים, שהיקנה זכויות מיוחדות לשבט ולשייח' העומד בראשו. תולדה נוספת מכישלון מרידת מוסול הייתה התחזקות היסודות השמאליים במדינה והמשך עלייתה של המפלגה הקומוניסטית. יש לזכור, כי עליית הקומוניסטים הייתה מוגבלת בהכרח עד לשלב מסוים עקב הישענותו המוחלטת של קאסם על הצבא, שבו לא הייתה לקומוניסטים כל דריסת רגל. כישלון הפרו-נאצרים לא בישר על מחדלם, ונהפוך הוא. המאבק הפנימי בעיראק רק החריף והלך לאחר הפיכת הנפל במוסול. קאסם אישר זו הפעם הראשונה פסק דין מוות שהוצאו נגד 4 קצינים גבוהים, אשר בוצעו מיני ובי במעמדם של אלפי צופים מקרב תושבי בגדאד. היה בכך משום אות וסימן לסיום תקופת המתינות של השליט העיראקי, אשר נאלץ לנקוט בצעדים קיצוניים על מנת לבסס את משטרו. תוצאה נוספת של דיכוי מרידת מוסול הייתה כרוכה בעלייתו של המיעוט הכורדי בעיראק. תמיכתה של ברית-המועצות במיעוט זה ובשאיפותיו הלאומיות הפכה את פתרון בעייתו לתנאי יסודי בהשגת יציבותה הפנימית של עיראק; ואכן לאחר שובו מצ'כיה לעיראק, התקבל מוצטפא אל-ברזאני פעמיים לראיון עם קאסם (ב-18 בינואר וב-23 בפברואר 1959). חלק משבטי הכורדים סייע למיגור שבטי הַשמַר במרידת מוסול ואילץ את השייח' אל-עג'ייל לברוח לסוריה. בעיצומו של אפריל 1959 הגיעה הספינה "גרוזיה" לבצרה, כשעל סיפונה מאות לוחמים כורדיים,¹¹ אשר נמלטו בשנת 1947 לרוסיה מחמת הרדיפות נגדם. קאסם גם פרסם חנינה למנהיגי שבט ברזאני שעמדו לימינו בעת מרידת מוסול. לעומת זאת ברחו מאות כורדים אחרים לתורכיה ולאיראן לאחר כישלון מרד מוסול, וביניהם יש לציין את השייח' הכורדי עת'מאן אנ-נקשבנדי, יריבם העיקרי של הברזאנים. הישענותו הזמנית של קאסם על הברזאנים ולוחמיהם שהוחזרו מרוסיה התבלטה ביתר שאת נוכח התמרדותם של שבטים כורדים אחרים, ופעולות החתירה שנוהלו מסוריה על ידי השייח' אל-עגייל בראש נאמניו משבט שמר, אשר התקשרו גם עם שבטי המונתפק השיעיים וראשיהם הסוניים (משפחת סעדון) בדרום עיראק.

ההתנקשות בקאסם, משפטי בגדאד והמצב הפנימי
ב-7 באוקטובר 1959 נערכה התנקשות בחייו של קאסם, ה"זעים אל-אוולן" ("המנהיג הראשון") ברחובה הראשי של בגדאד על ידי 8 אנשים מזוינים. קאסם נפצע והועבר לבית-חולים. מקץ זמן מה שידר נאום לעם ובו הודיע על ההתנקשות בחייו והביע את "נכונותו למות למענו". ההתנקשות הבהירה לקאסם מהי מידת הכּנות הנודעת להערצה העיוורת, כביכול, למנהיגותו. במבחן זה הוברר לקאסם, כי אמנם הינו "המנהיג הראשון" או היחיד של עיראק, אך לא פחות מכך הריהו מנהיג בודד. כשלושה חודשים לאחר ניסיון ההתנקשות הובאו החשודים לדין. מתוך 78 חשודים נכחו רק 57 באולם בית-הדין העממי שבראשו עמד הקולונל מהדאווי. השאר נמצא מחוץ לגבולות המדינה. במהלך המשפט התברר, כי נוסף לאשמת ההתנקשות העיקרית נאחזו קאסם, ועושה דברו מהדאווי, בהזדמנות זו כדי לפרוע את החשבון מחוגים רבים במדינה שהוחזקו כמסוכנים להנהגה הנוכחית. במידה מסוימת ניתן היה לקבוע, כי בתא הנאשמים יוצגו מפלגות וגופים שונים אשר פעלו בעיראק באותה תקופה וציר הדיונים העיקריים נסב על מגמות המשטר העיראקי ויחסו לקע"ם.
מאז ההתנקשות בקאסם (אוקטובר 1959) רווחו שמועות רבות בדבר מאבק מאחורי הקלעים סביב הרכבו של בית-הדין. בסופו של דבר התמנה מחדש הקולונל מהדאווי כאב בית-הדין, והוא ניצל עמדה זו על מנת לבצר את מעמדו האישי בקרב המנהיגות העיראקית. דיוני בית-הדין לא זו בלבד שהתנהלו בפומבי, אלא שגם הוקרנו באמצעות רשת הטלוויזיה ברחבי עיראק. מהדאווי עסק רוב הזמן בנשיאת נאומים חוצבי להבות בגנותו של נאצר ומזימותיו, ובהוקעת האימפריאליזם המערבי, תוך המטרת שבחים על ברית-המועצות וחלקה בשחרור עמים נדכּאים. התביעה להחלפת מהדאווי במשפט זה הפכה לסלע מחלוקת מדינית, שהרי מהדאווי נחשב לעושה דברו של קאסם ונחשב למקובל בקרב המפלגה הקומוניסטית העיראקית, שהיוותה ללא ספק את אחד הגורמים החזקים במחנה תומכיו של קאסם. סביב מהדאווי נתקבצו גם מספר קצינים שקשרו את עתידם המדיני בגורלו. מהעבר השני של המתרס ניצב, כנראה, מושלה הכללי של עיראק, הגנרל אחמד צאלח אל-עבדי, אשר ריכז בידיו את סמכויות השלטון בתקופת החלמתו של קאסם. בתקופה זו הוצאו הוראות שונות, שתכליתן הייתה להגביל את אפשרויות הפעולה של גופים ציבוריים במדינה. הוראות אלה התפרשו בשעתו כמכוונות להצרת צעדיהם של הקומוניסטים, שכן מפלגתם נחשבה לכוח המאורגן החזק ביותר בעיראק.
בין מהדאווי ועבדי ניצב, כנראה, קאסם עצמו, שהסתייע בקומץ קטן של יועצים מקרב מדינאי "המפלגה הלאומית-דמוקרטית". מפלגה זו, בעלת הצביון השמאלי אך הבלתי-קומוניסטי, נחשבה כקרובה ביותר לקאסם מבחינה אידיאולוגית, ואכן חבריה תפסו את עמדות המפתח בממשלה (כגון האשם ג'וואד – שר החוץ ומוחמד חדיד – שר האוצר). בנוסף לגורמים אלה יש להוסיף את המיעוט הכורדי, שאין להגדירו לכאן או לכאן מבחינת האספקלריה המדינית-הפנימית, הן מחמת פילוגו בין שבטי ברזאני ותומכיהם לבין השבטים המתנגדים להם, והן מחמת העמדה הגמישה שגילוי ראשי הברזאנים כלפי קאסם, בבחינת כבדהו וחשדהו. עמדתו של הצבא במסגרת זו הייתה מעורפלת כלשהו. קרוב לוודאי, כי צמרת הקצונה נחלקה בין תומכי מהדאווי לבין תומכי עבדי. מכל מקום, השתייכותם של הקצינים לאחד המחנות היריבים נראתה פסיבית יותר מאקטיבית. הערכה סכימתית זו של המצב הפנימי בעיראק, לאחר הפיכת הנפל במוסול, מראה, כי במסגרת השלטון התרכזו הכוחות העיקריים באגפים. אם נכונה הערכה זו הרי שבתווך ניצב קאסם, כשקומץ קטן יחסית של יועצים מצוי סביבו, ובכך היו נעוצים חולשתו וכחו גם יחד. שכן במערך כוחות שקול זה שום צד לא היה מוכן להסתכן בהתמודדות גלויה. קאסם, שניצב בתווך, היה, אפוא, בבחינת הרע במיעוטו לגבי שני המחנות.
למנהיגותו של קאסם היה יתרון נוסף: תחת חסותו היו יכולים שני הצדדים להסתופף וליטול חלק בהנהגת המדינה. המאבק, במידה והתקיים, התנהל בתוך מסגרת אחת, ובכך נמנעה התלקחות כללית. הניתוח דלעיל מסביר מדוע לא ניצל הגנרל עבדי את שעת הכושר שנוצרה עקב שהותו של קאסם בבית-החולים. שהרי עבדי לא יכול היה לבטוח בכל יחידות הצבא. לעומת זאת ידעו מהדאווי ומרעיו, כי הישענותם המופרזת על הרחוב הבגדאדי ותאי המפלגה הקומוניסטית עלולה להטות את יחידות הצבא נגדם.
ממהלך משפט המתנקשים בקאסם הוברר, כי שבעת הנאשמים הראשיים לא הכחישו כלל את חלקם בקשר. הם הודו בפה מלא, כי עזה היה רצונם לסלק את קאסם מהבמה המדינית. לעומת זאת הכחישו הנאשמים בתוקף את הקשר בינם לבין קע"ם. למרות שקשה לקבל הכחשה זו, הרי שנעלה מכל ספק, כי עצם ההודאה ברצון לסלק את קאסם מהזירה העיראקית העידה על אכזבה כללית ממשטרו של קאסם. אכזבה זו ניזונה מגורמי מישנה, כגון היעדר היציבות המדינית, השפל הכלכלי החמור, ושיתוק ללא תקדים של חיי המסחר במדינה מאז ימי נורי אס-סעיד. יתר על כן, הרפורמה האגררית המובטחת התנהלה בשלהי שנת 1959 בעצלתיים ומפעלי הפיתוח הגדולים, שהוחל בביצועם בתקופת המשטר הישן, הוקפאו בעודם באיבם.
מעל לכל, תרמה לאווירת אי-היציבות החתירה המתמדת מצד קע"ם, שלא הותירה מנוחה כלשהי למשטרו של קאסם. מספר הניסיונות הידועים להפלת המשטר הגיע עד סוף שנת 1959 לחמישה, כולל מרד אש-שוואף במוסול. באווירה זו נערכו טיהורים לאין-ספור במנגנוני הממשלה והצבא, ומבצעים אלה הגבירו את רחשי הפחד והחשד ברחבי המדינה. המצוקה הכלכלית מחד גיסא ומשטר הטרור והבילוש מאידך גיסא – תרמו ליצירת העוינות והאכזבה ממשטרו של קאסם. לפי עדות משקיפים, פעלו בבגדאד בלבד 4 זרועות ביטחוניות שונות ומתחרות. קבוצה אחת סרה למשמעתו של הגנרל עבדי, השנייה – שירתה את קולונל מהדאווי, השלישית – הופעלה על ידי שר הפנים אחמד יחיא, והרביעית, שייצגה את המודיעין הצבאי, נוהלה על ידי ווצפי טאהר, שלישו האישי של קאסם. קרוב לוודאי, כי סוכני קע"ם ניצלו את אי-שביעות הרצון ששררה בעיראק בקיץ 1959, אולם חתרנותה של קע"ם לא הייתה הגורם היחידי לירידת קרנו של קאסם ברחוב העיראקי.

סכסוך השט אל-ערב ומשמעותו לגבי קאסם
עקב התערערותה ההדרגתית של יוקרת קאסם נקטו אנשי צמרת השלטון בשורה של צעדים על מנת לשקם יוקרה זו. לראשונה נוצלה העובדה, כי השליט ניצל ממוות על מנת להעמיק את הכרת ההמונים, כי היה זה רצון האל. שנית, נערך מצוד חסר-תקדים לגילוי הָאָשמים. מקץ שלושה חודשים יכול היה מהדאווי לפתוח במשפט הראווה הגדול ביותר שעיראק ידעה עד אז. משפטי הראווה נערכו בצורה מבוימת ומדוקדקת על מנת להמחיש בפומבי את שפלות מזימותיה של קע"ם בעולם הערבי בכלל ובעיראק בפרט. שידוריו היומיומיים של מהלך המשפט נועדו להסיח את דעתם של אזרחי עיראק מהמצב הכלכלי החמור. שיטה זו, שהשיגה במידה רבה של הצלחה את ייעודה, ונועדה להסיח את הדעת מבעיות כלכליות וחברתיות לוחצות על ידי ריכוז התעניינות הציבור בתצוגת ראוה מרתקת, לא הייתה בבחינת חידוש בעולם הערבי. הייתה זו שיטתו המובהקת של ג'מאל עבד אנ-נאצר המצרי, שאומצה עתה על ידי יריבו המובהק עבד אל-כרים קאסם. נוסף למשפט ההתנקשות מצא קאסם לנחוץ לחדש את סכסוכה הישן-נושן של עיראק עם איראן על השט אל-ערבי.
נהר זה ממזג את הפרת והחידקל וזורם דרומה-מזרחה לאורך כ-120 ק"מ לעבר המפרץ הפרסי. הנהר הינו רחב ועמוק ומיכליות נפט גדולות יכולות לשוט בו לעבדאן הפרסית או בצרה העיראקית. בשנת 1639 נחתמו הסכמי הגבול הראשונים בי פרס לאימפריה העות'מאנית על התוויית הגבול העיראקי.
דא עקא, שהגבול באזור השט אל-ערב לא נקבע אז סופית והסכסוך נמשך מאות שנים, תוך התנגשויות בין-שבטיות מתמידות. בשנת 1912 הוקמה ועדה פרסית-עות'מאנית לשם ניסוח טיוטת הסכם. מסקנותיה לא אושרו מעולם מכיוון שעם תום מלחמת העולם הראשונה נותקה עיראק מהאימפריה העות'מאנית המתמוטטת והפכה לאזור מנדט בריטי. בשנות ה-30 התלקח מחדש הסכסוך סביב השט אל-ערבּ, המהווה את המוצא העיקרי של עיראק למפרץ הפרסי, ומשרת בעת ובעונה אחת את חבלי הנפט של דרום-מערב איראן. רק בשנת 1937, לאחר התערבות חבר-הלאומים מצד אחד, ועם הידוק הקשרים המדיניים בין עיראק ואיראן במסגרת ברית סעד-עבאד מצד שני, הושג הסכם מחייב. הגדה המזרחית של הנהר נמסרה לאיראן ואילו הריבונות על הנהר עצמו הושארה בידי עיראק. ההסכם קבע, כי לשתי המדינות הזכות המלאה להשתמש בנתיב השיט של הנהר. סדרי הניווט ותשלומי דמי השירות נשארו פתוחים וסוכם, כי ייחתם הסכם נוסף שיגבש סעיפים אלה. דא עקא, שהסכם מעין זה לא נחתם. כתוצאה מכך הושטו מיכליות נפט לנמליה הדרומיים של איראן על ידי נווטים עיראקיים, שגבו דמי שירות גבוהים ולא טרחו אפילו למסור דו"ח על הוצאתם. הואיל וכ-3/4 מכלל הספינות ששטו בשט אל-ערב הגיעו לאיראן או יצאו ממנה, הרי שרוב הכספים זרם ממקור פרסי ורק חלק מזערי מסכומים אלה הוצא למטרות שיפוץ גדות הנהר. מרביתם היוותה רווח נקי לעיראק. הסדר זה קיפח את האיראנים, אולם הם הבליגו במשך שנים רבות. תחילה נבעה הבלגתם מבריתם עם עיראק במסגרת "ברית בגדאד", ואילו לאחר הפיכת יולי 1958 נמנעו מהפעלת לחץ כדי לא להכביד על משטרו של קאסם; ואולם זה האחרון יצא בהכרזה, כי עיראק רק השאילה לאיראן את מובלעת "ערבּיסתאן" וכי הגדה המזרחית של השט אל-ערב שייכת לעיראק. האיראנים תבעו בדרישה נגדית להעביר את תחום הגבול לקו העומק המכסימלי של הנהר ולא על גדתו המזרחית, כפי שהוסכם בשנת 1937. האיראנים נמנעו, כאמור, מלעורר את הבעיה בצאתם מההנחה, כי משטרו של קאסם הינו בבחינת הרע במיעוטו ומפלתו תוליך לתוהו ובוהו ולהשתלטות קומוניסטית. מסתבר אפוא שקאסם, שנהנה עד אז מ"הסטאטוס-קוו", הן מבחינה כלכלית והן מבחינה מדינית, בחר להסיח את דעתם של אוכלוסי עיראק מהקשיים הפנימיים על ידי ליבוי מלאכותי של סכסוך רדום.
סיבה נוספת לכך הייתה, לאל ספק, מאמץ התחרות בין קע"ם לבין עיראק. הוקעתו של קאסם על ידי שופרות התעמולה של קע"ם על שהוא לא נלחם באימפריאליזם המערבי הביאתהו לעורר את סכסוך השט אל-ערב כדוגמה וכמופת לנאמנותו ללאומנות העיראקית ולמאבק האנטי-אימפריאליסטי.
מבצע נוסף של הסחת דעת הקהל העיראקי נתגלה עם חידוש התביעות העיראקיות לסיפוח נסיכות הנפט של כוויית למדינה, תוך הסתמכות על החלוקה המינהלית שהייתה קיימת בתקופה העות'מאנית. אולם בעיית כוויית תידון בנפרד.¹² מכל מקום, הקשר בין בעיית השט אל-ערב לבין המאבק בין קאסם לנאצר מחזירנו ישירות למכלול הניגודים שבין קאסם לנאצר על כל תוצאותיהם.

חתרנות נאצר והשפעתה על משטר קאסם
מרידת הנפט של מוסול וחיסולם המדיני של עארף ורשיד עאלי תרמו, ללא ספק, להחרפת המאבק בין קע"ם לעיראק. כשלונו של אש-שוואף החמיר שבעתיים את יחסי שני השליטים הבולטים בעולם הערבי. כבר הודגשו לעיל הניגודים הגיאופוליטיים בין עיראק למצרים, שיצרו תחרות מתמדת בתוככי העולם הערבי. התחרות הוכתבה תחילה על ידי הזדהותם של משטרי המדינות עם הגושים היריבים בעולם, אולם להלן הוברר, כי ניגודים אישיים תורמים להגברת הניגודים הבין-ערביים. אין ספק, כי הניגוד האישי בין קאסם לנאצר הווה גורם בפני עצמו, אולם היה זה גורם משני בלבד לעומת הקיטור הגיאופוליטי המסורתי המאפיין את ארץ הנילוס וארם-נהריים. התקשרותם של שני השליטים, נאצר וקאסם, עם ברית-המועצות במאבק הבין-גושי והתנגדותם המשותפת לאימפריאליזם המערבי העמידו את שניהם על רמה שווה, גילויו של הניגוד בין קאסם לנאצר, והפיכתו לנושא ראשון במעלה בקרב העולם הערבי, העלה את קרנו של קאסם בעיקר. קשריה של עיראק הקאסמית עם מרבית מדינות ערב היו תקינים למדי, ומידי פעם בפעם הופיעו ידיעות על מגעים עיראקיים-סודאניים, ועיראקיים-אלג'יריים. באפריל 1959 לא הגיעה הוועדה המדינית של "הליגה הערבית" לסיכום פרו-קע"מני, וזאת למרות היעדרו של עיראק, ירדן, לוב ותוניסיה.
באוקטובר 1960 הכירה ירדן במשטרו של קאסם. בפברואר 1961 התכנסו שרי החוץ הערביים בבגדאד במסגרת "הליגה הערבית". התופעה הבולטת ביותר של כנס בגדאד הייתה הימנעותן ההדדית של קע"ם ועיראק מהתקפות ומהשמצות. כן בלטה הופעת נציגי תוניסיה לדיונים, לאחר שמדינה זו החרימה כשנתיים וחצי את מושבי "הליגה הערבית" עקב חתרנותו של נאצר. קאסם היה מעוניין להקים גוש אנטי-נאצרי שבמרכזו תעמודנה עיראק ותוניסיה, בצירופן של ירדן וסעודיה, ובמידה פחותה – לוב ולבנון. ברם גוש מדיני מעין זה לא נוצר. אדרבא, חתרנותה של קע"ם בעיראק המשיכה להוות גורם מתמיד בערעור יסודות משטרו של קאסם. במשפטי ההתנקשות בקאסם הועלו שמותיהם של מספר נעדרים, אשר הואשמו בחתירה תחת יסודות המדינה. עם הנעדרים הוזכרו פאיק אס-סמראי, מזכיר "אל-אסתקלאל" ושגריר עיראק בקהיר לשעבר, פואד אר-רכאבי, איש "אל-בעת'" שכיהן כשר בממשלתו הראשונה של קאסם, והקולונל סירי, שהיה קשור בעקיפין בפרשת מרד מוסול. אישים אלה, וכן רבים אחרים, הואשמו בצורה זו או אחרת בקשר לפעולותיה של קע"ם בעיראק. הנאשמים למיניהם, הנוכחים והנעדרים, הוצגו כמחבלי מזימות להפלת משטרו של קאסם, חלקם בעבור בצע כסף וחלקם – מתוך אכזבה מהשלטון הקיים ורצונם להמירו בשלטון אחר, מתוך הכרה ברורה במה שנראה להם כלאומיות עיראקית צרופה. בין אלה נודע מקום מרכזי לעסקני מפלגת "אל-בעת'". מפלגה זו, שחרטה על דגלה את סיסמאות האיחוד הערבי בשילוב עם רעיונות חברתיים מתקדמים, עשתה כל שביכולתה על מנת להחיש את איחוד מדינות ערב. מפלגת "אל-בעת'" חתרה והצליחה להביא לאיחודן הכולל של סוריה ומצרים, למרות שברבות הימים סילקו מנהיגיה מהגה השלטון של קע"ם. בדומה לכך, פעלו עסקני "אל-בעת'" העיראקי להתקרבות מהירה בין קע"ם לעיראק. בתחילה שותפו מדינאיה בממשלתו של קאסם, אולם מרגע שזה האחרון החליט על דרכה העצמאית של עיראק, נדונה מפלגה זו לסילוק מהשלטון ולחיסול פעילותה. מפלגת "אל-בעת'" הפכה, אפוא, לנאשם העיקרי במשפטי בגדאד, והקולונל מהדאווי לא חסך בדברי גינוי והסתה כלפי חבריה ומגמותיהם המדיניות. כישלונו של מרד אש-שוואף במוסול הביא, כנראה, את שליט קע"ם להערכה חדשה של דרכי חתירתו בעיראק, והוא החליט לנקוט בדרך של חיסול אישי. על רקע זה ניתן להבין את ההתנקשות בקאסם מחד גיסא, ואת הפומבי הרב שניתן למשפטי בגדאד מאידך גיסא. אין ספק, כי קאסם חש היטב באינטנסיביות של פעילות החתירה הקע"מית בארצו. אחת ממטרות משפטי הראווה בבגדאד הייתה להרתיע אזרחים עיראקיים מלהסתבך בפעילות מעין זו אולם קאסם לא הסתפק בנקיטת עמדה דפנסיבית בתחום המאבק הבין-ערבי. בעוד הוא מנסה לרכב על גל של לאומיות עיראקית ומפנה תביעות מחודשות כלפי איראן סביב בעיית השט אל-ערב, כיוון השליט העיראקי את מרצו התעמולתי כלפי "החבל הסורי" של קע"ם, תוך ניצול רגשות ההתמרמרות והקיפוח שהשתררו בקרב סורים רבים. אופנסיבה תעמולתית זו הסתייעה גם בידיעה, כי מצויים עדיין מדינאים סוריים המצדדים באיחוד עם עיראק, שכן איחוד זה הינו טבעי יותר ויוצר רציפות טריטוריאלית. תקיפת סיפוחה של סוריה למצרים הפכה במרוצת שנת 1960 לאחד מסממני התעמולה הבולטים של המשטר העיראקי, ומשפטי בגדאד נחשבו לזירה מתאימה לצורך תעמולה זו. ואכן, קולונל מהדאווי חזר ונשא נאומים ארוכים בזכות חירותם של תושבי סוריה ורצונם להשתחרר מהעול המצרי.
נושא שני, שהועלה לצורך המאבק המילולי בין עיראק לקע"ם, הייתה בעיית ארץ-ישראל. בתחום זה טען קאסם למען הקמתה של מדינה פלסטינית-ערבית ולשחרורה מידי "שלושת הגזלנים" – ישראל, ירדן ומצרים (רצועת עזה). העמדת מצרים בשורה אחת עם ישראל היוותה, ללא ספק, עלבון צורב לעבד אנ-נאצר, שראה עצמו כאביר המאבק הערבי להשמדת ישראל.
אולם סיכומם של משפטי בגדאד לא הצביעו על הצלחה מלאה. שכן הביום המשפטי היה לקוי, הנאשמים, הודיעו על סחיטת עדויותיהם באמצעות עינויים, ואילו חלק מהעדים חזר בו מעדותו. כתוצאה מכך נחלש בהרבה האפקט התעמולתי-ראוותי של המשפטים, והציבור העיראקי החל להטיל ספק באמיתות המזימות הנאצריות. ספק רב אם משפטי בגדאד סייעו, בסופו של דבר, לקדם את מטרותיהם האישיות של קאסם ומההד אווי גם יחד. מכל מקום בשנת 1961 חלה התגברות מחודשת של הגורמים הפרו-נאצריים בעיראק. נדמה היה, כי לאחר חיסולה של מפלגת "אל-בעת'" הצליח קאסם לקיים את שלטונו במדינה בעזרת שיווי משקל בין הכוחות הימניים האנטי-קומוניסטיים והאנטי-נאצרים לבין חוגי השמאל הקומוניסטי והמקורבים לו. ביולי 1961 הוענקה חנינה לרשיד עאלי אל-כלאני ועונשו הופחת לשנת מאסר אחת בלבד. כן נחונו אנשי המשטר הישן, שנדונו בעבר לעונשי מאסר שונים, ומביניהם יש לציין את אחמד מוח'תאר באבאַן, פאדל אל-ג'מאלי, בורהאן באש-אעיאן ותופיס אס-סוויידי. במשך שלוש שנות שלטונו שיחרר קאסם כמעט את כל מנהיגי המשטר הישן, רובם ככולם מדינאים ימניים מובהקים. לעומת זאת התרבו ההגבלות שהוטלו על המפלגה הקומוניסטית וחוגיה השונים. במקביל לכך הופחה רוח חיים בשרידי מפלגת "אל-בעת'", בפרוס שנת 1961. מנהיגי "אל-בעת'" העיראקית הוגבלו על שום ששאפו להביא את ארצם תחת מרותו של נאצר. לאחר מכן הם נוכחו במפלת עמיתיהם הסוריים, שהצליחו להביא את סוריה תחת כנפי מצרים אך שמטו את הגה השלטון מידיהם. למרות זאת המשיכו מנהיגי "אל-בעת'" העיראקית לדבוק באיחוד עם מצרים מבלי ללמוד את הלקח הסורי. דבקותם זו היוותה הפתעה, כשם שעצם התנערותם מהמחתרת והתעוררותם לפעילות מחודשת בעיראק הזימה את ההנחה כי קאסם הצליח לחסלם. התגברות השפעתם של אנשי "אלבעת'" ברחוב העיראקי, למרות האיסור על פעילותם, היוותה עובדה רבת-משמעות והרת-אסון למשטרו של קאסם.

חידוש הפעילות המפלגתית והחלשת השמאל
ב-6 בינואר 1960 חודשו החיים המדיניים בעיראק. בצו מיוחד הותרו הקמתן ופעילותן התקינה של מפלגות במדינה. אולם פעילותן של המפלגות הותנתה בתנאים מסוימים, כגון הזדהות עם משטר הרפובליקה והטלת פיקוח ממשלתי על מקורותיהן הכספיים. הגבלות אלה הוציאו מכלל חשבון את חידוש פעולתה של מפלגת "אל-בעת'" וכל אותם פלגים ימניים שנאסרו בשלבים קודמים. ההגבלות שללו, אפוא, כל צביון דמוקרטי אמיתי מהחיים המדיניים המתחדשים. יתר על כן, לא הותר שיתופן בשלטון של כל המפלגות למיניהן, שהרי הוכרז כי הממשלה הקיימת תמשיך בכהונתה עד קיץ 1961. רק אז תכונס אסיפה מכוננת, שתאשר חוקה חדשה ותכונן מתוכה ממשלת מעבר אזרחית.
עוד במאי 1959 הכריז קאסם, כי הוא אינו משתייך לאף מפלגה אלא מייצג את העם כולו. כן הוסיף ואמר, כי עיראק שרוייה בתקופת מעבר שבה אין מקום לפלגנות. בהזדמנות אחרת הביע קאסם את חששו, כי חידוש פעילות המפלגות עשויה לפלג את הצבא. "המפלגה הדמוקרטית המאוחדת של כורדיסטן" פרסמה גילוי דעת באותו חודש ובו העלתה על נס את השיתוף בין הכורדים והערבים. היא הכריזה כי תמשיך לשתף פעולה בצורה הדוקה עם הקומוניסטים ו"המפלגה הלאומית הדמוקרטית". זו האחרונה הודיעה על הפסקת פעילותה בתקופת המעבר בהתאם למדיניותו של קאסם. הקומוניסטים, לעומת זאת, הרחיבו את פעילותם והתנגשו פעמים רבות עם הלאומנים. כן חזרו והעלו את התביעה לשתפם בשלטון, ותביעתם נתמכה על ידי שר הכלכלה, אבראהים כובה, ושר הבריאות, מוחמד אש-שוואף. מדיניותו של קאסם כלפי הקומוניסטים הצטיינה בתהפוכותיה: הוא חנן קומוניסטים שנעצרו בתקופת המשטר המלוכני מחד גיסא, וכלא אחרים שנאשמו בהתפרעויות ובהפגנות מאידך גיסא. במרוצת שנת 1959 נמתחו היחסים בין קאסם לקומוניסטים. שלב זה התאפיין בקרבות רחוב תכופים שנערכו בין הצבא לבין כוחות "ההתנגדות העממית", שסירבו להתפרק מנשקם כפי שנדרש על ידי קאסם. ביולי הוצא צו על ידי הגנרל עבדי בדבר פירוק ארגון "ההתנגדות העממית". חודש לאחר מכן החליטה ממשלת עיראק, בישיבה שנערכה בראשותו של קאסם, על סגירת משרדי המפלגה הקומוניסטית ברחבי המדינה.
בניגוד לדעתו של השליט העיראקי הוקמה באותו זמן "חזית לאומית מאוחדת", שבו השתתפו הקומוניסטים, "המפלגה הכורדית הדמוקרטית" ואישים שפרשו מ"המפלגה הלאומית הדמוקרטית". ארגון זה בא במקומה של "חזית האיחוד הלאומי", שהוקמה בעקבות מהפכת יולי 1958, בהשתתפות הקומוניסטים, "המפלגה הלאומית הדמוקרטית", "אל-בעת'", "אל-אסתקלאל" ו"המפלגה הכורדית הדמוקרטית".
עם חידושם המוגבל של החיים המדיניים בעיראק בפרוס שנת 1960, הוענקו רישיונות ל"מפלגה הלאומית הדמוקרטית", למפלגה הקומוניסטית ולמפלגה הכורדית. לעומת זאת סירבה הממשלה לאשר את הקמתן של המפלגה הרפובליקאית, בראשות עבד אל-פתאח אבראהים, ומפלגת השחרור. לאחר הגשת ערעור, אושר רישיונה של "המפלגה האסלאמית". ראשיה של מפלגה זו שיגרו ביוני 1960 תזכיר לקאסם ובו ביקשו לדון מחדש בחוקי המדינה על מנת לקרבם לאסלאם. כן פנתה מפלגה זו לקאסם בבקשה לחון את רשיד עאלי אל-כיילאני והקולונל עארף (שגילה נטיות דתיות באותה תקופה).
"המפלגה הלאומית הדמוקרטית" עמדה בסימן משברים פנימיים לאחר חידוש החיים המדיניים. ביטאון המפלגה "אל-אהאלי" הגן על עמדת המפלגה, שתמכה בהקפאת הפעילות המפלגתית במשך התקופה הקודמת. הוא נימק עמדה זו בצורך למנוע השתלטות "כוחות מסוימים" על עיראק. אולם באפריל 1960 פרש חוסיין ג'מיל מהוועדה המייסדת של המפלגה, ובעקבות חילוקי הדעות הפנימיים התפטר שר האוצר, מוחמד חדיד, מהממשלה ומהמפלגה. פרישות אלה הביאו להפסקת הופעתו של הביטאון "אל-אהאלי". למרות התנגדותם של תומכי מוחמד חדיד, נבחר כאמל צ'אדרצ'י מחדש לנשיא המפלגה וחוסיין ג'מיל נבחר למזכירה הכללי. בשלהי מאי 1960 הוקמה מפלגה חדשה בשם "המפלגה הלאומית הפרוגרסיבית", בראשות מוחמד חדיד ותומכיו, שהוצאו ממפלגתם הקודמת.
גם המפלגה הקומוניסטית החלה לגלות סימני חולשה ופילוג עקב אי-שיתופה בממשלה והצרת צעדיה על ידי השלטונות. לעומת זאת הכירה הממשלה בפלג שפרש מהמפלגה הקומוניסטית, בראשותו של דאוד אס-צאיג. במשך חודשי מאי-יוני 1960 הורגשה ירידת השפעת הקומוניסטים ברחוב העיראקי עקב הפילוג בשורותיהם ובגלל תמיכת הממשלה בפלג הקטן יותר, אשר מנהיגו – דאווד צאיג – לא נחשב כלל לקומוניסט על ידי עיראקים רבים. גל מהומות אנטי-קומוניסטי שטף את המדינה בחודשים אלה והתבטא ברגימות, ברציחות ובחבלה במערכת הבטאון המפלגתי "את'חאד אש-שעב". משרד הפנים צווה על סגירת סניפי "ארגון הנוער הדמוקרטי", שהיה בשליטה קומוניסטית, במיוחד בבירה.
כן בוצעו מאסרים בקרב מנהיגי "ההתנגדות העממית". לעומת זאת לא נאסרה פעילותה של "תנועת השלום", שגם בה הייתה לקומוניסטים השפעה מרובה. עוד באפריל 1960 קיימה תנועה זו הפגנה המונית ברחובות בגדאד שהתקבלה על ידי קאסם ועל ידי סוקארנו, נשיא אינדונזיה.
ב-5 במאי 1960 קיימה "המפלגה הכורדית הדמוקרטית" את ועידתה בהתאם לחוק המפלגות החדש. בוועידה הודגש הצורך באיחוד כל הכוחות הפטריוטיים בעיראק תחת הנהגתו של הגנרל קאסם. בתום הוועידה נבחר מולא מוצטפא אל-ברזאני פה אחד למנהיג המפלגה. חודש לאחר מכן פרצו התנגשויות בין שבט ברזאני לבין שבט זיבארי. סיבת המחלוקת הייתה העמדה העויינת שגילה שבט זיבארי למרד של הברזאנים בממשלת עיראק בשנת 1945 עם חזרתם של לוחמי ברזאני מברית המועצות התחדשו הסכסוכים. הגורם המיידי לסכסוכים נסב על שטחי קרקע ונבע מאיבתם של אנשי זיבארי למשטר הרפובליקאי החדש.
בספטמבר 1960 הוצאה "המפלגה האסלאמית" הימנית מחוץ לחוק וכמה מראשיה נעצרו. צו זה הוצא רק חודשיים לאחר שהמפלגה כינסה את ועידת היסוד שלה והאשימה את קאסם וממשלתו בנטיות קומוניסטיות ובסטייה מדרך האסלאם. בגילוי הדעת תבעו ראשי המפלגה לאסור על פעילות הקומוניסטים. "המפלגה הלאומית הדמוקרטית" מתחה ביקורת מתונה על הממשלה בגלל היעדר תכנית עבודה קבועה. כן קרא ביטאון המפלגה לחידוש היחסים המסחריים והמדיניים עם קע"ם ולהלאמת חלקה של צרפת במניות הנפט של "חברת הנפט העיראקית".
בן שני הפלגים הקומוניסטיים נמשך המאבק הפנימי. עיתון "המפלגה הקומוניסטית העיראקית", שבראשה עמד דאוד אצ-צאיג, תקף בחקיפות את קבוצת "אתחאד אש-שעב" היריבה, המסלפת את פרסומי העיתון ולוחצת לחיסול המפלגה. בינתיים נמשכו המשפטים הממשלתיים נגד מנהיגי "ארגון ההתנגדות העממית" לשעבר, שנאשמו בתקיפות ובהסתת פועלים נגד הממשלה בכרכוב ובבגדאד. באוקטובר 1960 נסגר העתון הקומוניסטי המתחרה – "אתחאד אש-שעב" – ל-10 חודשים, למרות פנייתו של עבד אל-קאדר אסמאעיל, עורך העיתון, לגנרל קאסם. בנובמבר 1960החלה לפעול תחנה חשאית בשם "צות אש-שעב"("קול-העם"), שקראה לקאסם להפסיק את המסע נגד העיתונים הלאומיים, להחזיר את הגולים המדיניים ולהעניק חופש מוחלט לעיתונות. ואכן הותרה בהדרגה הופעתם של עיתונים לאומניים, כגון "אש-שרק", שהצטיין במאמרי התקפה חריפים נגד הקומוניסטים.
החל מיולי 1960 אושרה הקמתה של "המפלגה הלאומית הפרוגרסיבית". ביטאון המפלגה "אל-ביאן" כתב כי היה צורך להקים את המפלגה לאור חילוקי הדעות ששררו ב"מפלגה הלאומית דמוקרטית" בין מוחמד חדיד ותומכיו לבין כאמל צ'אדרצ'י. חילוקי הדעות נסבו על עניינים מדיניים. מוחמד חדיד תבע לנקוט בעמדת תמיכה ברורה בממשלה לשם שמירת העצמאות והגשמת עקרונות ההפיכה.
בפרוס שנת 1961 נמשכה רדיפת הקומוניסטים ברחבי המדינה. ארגוניהם – "איגוד הסטודנטים" ו"אגודת האשה" בבצרה – נסגרו על המושל הצבאי, הגנרל אחמד אל-עבדי. בפברואר פורסם מברק לקאסם בביטאון הנוער הסובייטי בברית-המועצות, שהביע מחאה על מעצרה שלקבוצת של קבוצת הפעילים הקומוניסטיים בעיראק והעמדתה לדין. גופים סובייטיים אחרים מחו, אף הם, על רדיפות הקומוניסטים בעיראק והוא הדין במשפטנים סיניים. הטענה העיקרית של הקומוניסטים המקומיים הייתה שמכשילים את פעילותם הארגונית והמדינית בהתאם לחוק האגודות. בין החודשים אפריל-יוני 1961 נתגלו סניפים מחתרתיים קומוניסטיים בבצרה ובבגדאד והסתבר, כי המפלגה הקומוניסטית הראשית (יריבתו של אצ-צאיג) ירדה, למעשה, למחתרת. כן נמשכו המעצרים והמשפטים נגד חברי המפלגה ובאמתלות שונות. בפקודת המושל הצבאי נאסרה פעילות "הסתדרות הנוער הדמוקרטי" ברחבי המדינה (אפריל 1961).
גם את "המפלגה הלאומית הדמוקרטית" פקדו משברים אישיים רבים שהביאו לפירוקה הסופי באפריל 1961. כאמל צ'אדרצ'י הואשם בדיקטטורה אישית במפלגה ובאחריות לפרישתם של מוחמד חדיד ותומכיו. להלן נפער קרע בין צ'אדרצ'י לבין חוסיין ג'מיל, מזכירה הכללי. לאחר שורת התפטרויות חדלה המפלגה מלהתקיים והתחסלותה הוסברה בהסתננות יסודות שמאלניים ואופורטוניסטיים לבין שורותיה.
תזוזה מסוימת חלה במפלגת "אל-בעת'" העיראקית, שהייתה אסורה על פי החוק. ביוני 1961 הודיע פואד אר-רכאבי, מזכיר הסניף העיראקי ושר הפיתוח לשעבר, על פרישת מנהיגות "אל-בעת'" העיראקית מההנהגה הכללית של המפלגה בראשותו של מישל עפלק הסורי. רכּאבי גינה את קבוצת עפלק והאשימה בחבלה בפעולות הסניף העיראקי. במקביל לכך פורסמה בלבנון הודעה בשם ההנהגה הכללית של המפלגה שבה הוחלט לגרש את רכאבי מההנהגה הכללית מכיוון שהצטרף לקבוצת עבדאללה אר-רמאווי הפרו-מצרי שגורש משורות "אל-בעת'" בשנת 1959. בספטמבר 1961 גילתה המשטרה העיראקית שני תאים מחתרתיים של "אל-בעת'" עם אוסף מסמכים, אשר העיד על הפילוג הפנימי במפלגה עקב פירוק קע"ם. גם בשלהי שנת 1961 המשיכו השלטונות לרדוף את הפלג המחתרתי של המפלגה הקומוניסטי, בייחסם לו תמיכה במרד הכורדי שפרץ באותו זמן בהנהגת מוצטפא אל-ברזאני. צעדיה של המפלגה הקומוניסטית החוקית, בראשותו של דאווד אצ-צאיג, הוצרו והוגבלו אף הם. סניפה באזור חֻלַה נסגר וביטאונה "אל-מבדא" קרא לשווא לממשלה להתיר את פעילות "איגוד הנוער הדמוקרטי". חינו של צאיג סר בעיני קאסם והיעדרותו מטכסים ממשלתיים רשמיים הפכה לעובדה קיימת. ראוי לציין, כי שר המדינה הכורדי, פואד עארף, התפטר עם פרוץ המרד הכורדי.
בסיכום, ניכרה החלשה ניכרת של מחנה השמאל בין השנים 1960-1. מפלגתו של צ'אדרצ'י התפרקה, המפלגה הקומוניסטית על שני פלגיה נרדפה, ובמקביל לכך פרץ המרד הכורדי בראשותם של הבּרזאנים ובתמיכתה המוסווה של ברית-המועצות. לעומת זאת, שוחררו אישי המשטר הישן, כג'מאלי, סוויידי, באבאן ורשיד עאלי, והשפעתה של מפלגת "אל-בעת'" העיראקית עלתה מחדש, למרות פילוגה הפנימי ואופייה הבלתי-חוקי. הפילוג הקומוניסטי פתח לערעור שיווי-המשקל בשלטון העיראקי ולהתמוטטותה המוחלטת של המפלגה בפברואר 1963, לאחר הפיכת "אל-בעת'" נגד קאסם.

מדיניות הנפט של קאסם
שביעות מספר לאחר פרוץ ההפיכה הצבאית ביולי 1958 וחיסול ההאשמים בעיראק, פנה קאסם ל"חברת הנפט העיראקית" ולבנותיה בתביעה לעריכת רביזיה בהסכמי הנפט. תביעותיו העיקריות היו כדלקמן: א) שיתוף עיראק ב-20% מהון החברות; ב) הגדלת חלקה של עיראק בתמלוגי הנפט; ג) ויתור החברות על האזורים הבלתי-מנוצלים משטחי הזיכיונות – לטובת ממשלת עיראק; ד) הגדלת מספר העיראקים במשרות המפתח של החברות. נוכח דרישות אלה התנהלו לסירוגין דיונים ממושכים בין ממשלת עיראק לבין חברות הנפט. לאחר דיוני סרק שנמשכו למעלה משנתיים הפסיק קאסם את מגעיו עם החברות באוקטובר 1961, מאחר ונוכח כי החברות משהות במתכוון את המו"מ.
ב-12 בדצמבר 1961 פורסם הצו הממשלתי, מס' 80, שהפקיע מידי "חברת הנפט העיראקית" ושלוחותיה יותר מ-99.5% מכלל שטחי זיכיונותיהן, ולא הותיר להן אלא כ-1,900 קמ"ר משטחה של המדינה. במשך כל שלוש שנות הדיונים לא נענו חברות הנפט לדרישותיו העיקריות של קאסם, אלא הסתפקו בוויתורים חלקיים בלבד, כגון מינוי נציג עיראקי בהנהלת החברה והגדלת מה של מספר העיראקים בסגל הטכני והפקידותי. כן הסכימו החברות לוותר, במסגרת הסכם כולל על כל הבעיות השנויות במחלוקת, על 90% משטחי הזיכיונות, מהם 75% לאלתר. אולם בנושא זה נמשכה המחלוקת ביחס למיקום השטחים ולגודלם. הפלוגתא העיקרית התגלעה בקשר לשיתוף הון עיראקי בהון הנומינאלי של חברות הנפט בטענה, כי הן חברות תפעול בלבד שאינן מגייסות את הונן בעצמן, אלא רק באמצעות חברות האם הבינלאומיות. אמנם היו כבר במזרח-התיכון תקדימים של שיתוף הון מקומי בהון חברות הנפט, אולם שיתוף זה נעשה בייחוד עם חברות בעלות זיכיונות חדשים. החידוש שבתביעה העיראקית נבע מעצם אופייה: הרצון לקבל חלק בחברה בעלת הכנסות עצומות, כשההון הנומינאלי שלה הוא כאין וכאפס לעומת ערכם הממשי של הרכוש והנכסים שבידה. ההון הנומינאלי של "חברת הנפט העיראקית" נאמד בסוף שנת 1961 בכ-83.5 מיליון ליש"ט, בעוד שלמעשה הוצעו יותר מ-36 מיליון ליש"ט לקבוצת גולבנקיאן, המחזיקה ב-5% בלבד מהון "חברת הנפט העיראקית".
בעיה אחרת הייתה עניין הגדלת אחוז ההכנסות של ממשלת עיראק ברווחי החברות. החל משנות ה-50 השתרש במזרח-התיכון הסדר של חלוקת רווחים לפי הבסיס של 50:50 בין החברות והממשלות. בהתחשב בתנאי הזיכיונות והמצב המדיני במזרח-התיכון, הרי שכל שינוי בחלקה של ממשלה אחת ברווחי הנפט גורר בעקבותיו שינוי דומה בארצות הנפט השכנות. מן המפורסמות הוא, כי כוויית וונצואלה, למשל, הצליחו להגדיל את שיעורי רווחיהן עד ל-55%–70% מכלל ההכנסות. מדיניות הנפט של קאסם התבססה על שלושה גורמים עיקריים:
א) ההכרה בחיוניותם של שווקי מערב-אירופה על רקע של הלאמת הנפט הפרסי על ידי ד"ר מוצדק; ב) תחרות היצוא הסובייטי והערבי; ג) תהפוכות המצב הפנימי בעיראק. נראה שקאסם ויועציו למדו את הלקחים מהלאמת "חברת הנפט האנגלו-איראנית" (מאי 1951). מוצדק הפרסי חשף לעין כל את כל שיעורי רווחיהן של חברות הנפט לעומת התמורה המועטת יחסית שהוענקה למדינות בעלות אוצרות הנפט. הוא טען, כי רווחיה של "חברת הנפט האנגלו-איראנית" בשנת 1948 הסתכמו ב-62 מיליון ליש"ט, בעוד שרווחיה של איראן הצטמצמו ל-1.4 מיליון ליש"ט. אולם דא עקא, שמבצע הלאמת הנפט הפרסי הביא לירידה דרסטית בתפוקתה של איראן ובהכנסותיה שכן "חברת הנפט האנגלו-איראנית" שלטה על צינורות השיווק והשווקים כאחד. במשך 5 שנים סבלה הכלכלה הפרסית מתפוקת נפט זעומה ומרווחים זעומים. רק לאחר מציאת הסדר של פשרה עם חברות הנפט הבינלאומיות הדביקה איראן את רמתה הקודמת. על רקע זה הובנה גישתו של קאסם, שנמנע בכל מחיר מהלאמת הנפט העיראקי כדי לא לחזור על משיגיו של מוצדק שגרמו להפסקת ייצור הנפט.
כן ידע קאסם, כי השוק הסובייטי אינו יכול להוות תחליף לשוקי המערב, מאחר והגוש הקומוניסטי נהנה מעודפי נפט ניכרים שנמכרו בשווקים הבינלאומיים. יצוא הנפט הסובייטי הלך וגבר בשלהי שנות ה-50: מ-7.7 מיליון טון בשנת 1957 עלה היצוא לכ-30 מיליון טון בשנת 1961. גידול יצוא הנפט הסובייטי הביא להטחת האשמות נגד ברית-המועצות, הן מצד נציגי הארצות מפיקות הנפט (ובכללן ארצות המזרח-התיכון, שהוצאות הייצור בהן הינן מהנמוכות בעולם ומאפשרות לחברות ולממשלות לגרוף רווחים עצומים), והן מצד חברות הנפט הבינלאומיות. בוועידת הנפט הערבית השלישית, שהתקיימה באלכסנדריה באוקטובר 1961, התקיף איש העסקים הלבנוני, אמיל בוסתאני, את "דמפינג" הנפט הסובייטי, המוצע בשוק במחירים נמוכים ומתחרה בנפט הערבי, תוך גרימת הפסדים גדולים למדינות ערב. התקפה זו קלעה למטרה, שכן הוצאות הייצור הממוצעות של הנפט הסובייטי הינן נמוכות יחסית, ומחיר נפט זה אינו נקבע לפי המתכונת של הקרטל המערבי. עם זאת, רחוק עדיין יצוא הנפט הסובייטי מלהוות גורם בה תחרות לחברות הנפט המערביות, שכן תפוקת הנפט הרוסי מגיעה רק ל-17% מכלל התפוקה העולמית, בעוד שהיצוא הסובייטי אינו עולה על 3% מכלל יצוא הנפט שבשליטת המערב.
נתונים אלה היו ברורים ומחוורים לקאסם, שהבין כי החרפת היחסים עם "חברת הנפט העיראקית" מעבר לגבול מסוים, בתנאים הכלכליים והמדיניים האמורים, תזיק לעיראק ותגרום לשמחה בקרב מדינות ערב האחרות, שכן השפל בייצור הנפט הפרסי בתקופת ההלאמה עודד במישרין את הגברת ייצור הנפט בעיראק, בסעודיה ובכוויית. קאסם נמנע מלנקוט בצעדים דרסטיים נגד "חברת הנפט העיראקית" גם מתוך שיקולים פנימיים, שכן סכסוך נפט חדש היה מסבך ביתר שאת את מצבו הפנימי: בנוסף למרד הכורדי, שהתחדש בעיצומה של שנת 1961, הצליח קאסם לקומם נגדו את חוגי הימין והשמאל כאחד מאחר ולא השביע את רצונם וניצל את חילוקי הדעות הפנימיים לשם ביצור מעמדו האישי. מסתבר, כי העלאת התביעה לסיפוח כוויית,¹³ המהווה, כדברי קאסם, "חלק בלתי-נפרד מעיראק, מילאה תפקיד ניכר בחיזוק עמדתו של קאסם בזירה הפנימית, ואף שימשה כלחץ עקיף מצידו של חברות הנפט הפועלות בעיראק ובכוויית גם יחד. קאסם הסתייע בהתוויית מדיניותו בעובדת התפרצותה של המחלוקת הרצינית בין 5 חברות הנפט הבינלאומיות השולטות ב"חברת הנפט העיראקית". מחלוקת זו נבעה מהאינטרסים המנוגדים שלהן, וכתוצאה מכך לא היה באפשרותן לגבש מדיניות מוסכמת ואחידה כלפי עיראק. המשך פיתוח מקורות הנפט בעיראק בתנאי כדאיות פחותה היה עולה בקנה אחד עם מדיניותן של חברות הנפט, שאינן נהנות ממקורות אספקה רבים של נפט גולמי, כגון קבוצת גולבנקיאן ו"החברה הצרפתית לנפט" (CFP), שהן השותפות הזוטרות ב"חברת הנפט העיראקית". לעומת זאת, גילוי עמדה נוקשה במו"מ עם עיראק, ללא חשש מפני יצירת תקדים לגבי שאר מדינות הנפט, מזדהה, למעשה, עם גישתן של חברות הנפט הגדולות, כגון "של" ו"אֶסו", הנהנות מגישה לעתודות נפט רבות ומפוזרות, והמפיקות פחות מכושרן המקסימלי. הבדלי האינטרסים שבין החברות העולמיות השותפות ל"חברת הנפט העיראקית" מהווים, אפוא, מכשול בפעולה מתאומת ביניהן. כמו כן יש להתחשב בדעת הקהל העולמית העשויה להתנגד לפעולות תגמול חריפות של חברות הנפט הבינלאומיות כנגד עיראק או כל מדינה אחרת.
על כל פנים ניתן לסכם, כי בשלב זה קצר קאסם הצלחה ניכרת ויש לזקוף לזכותו את ההישגים הבאים: א) צמצום היקף זיכיונות הנפט לשטחי הבארות המפיקות. עתודות הנפט המוכחות בשטחים אלה נאמדו בכ-3,600 מיליון טון, הינו כמות שיש בה כדי להבטיח תפוקה שנתית של 70 מיליון טון למשך 51 שנה. יש לזכור, כי תפוקת הנפט העיראקית בשנת 1961 הסתכמה בכ-50 מיליון טון בלבד; ב) הפקעת יתר השטחים מידי "חברת הנפט העיראקית" ושלוחותיה, המשתרעים על מרבית שטחיה של עיראק; ג) המשך הפקת נפט סדירה ברמת התפוקה של שנת 1961 לכל הפחות; ד) התמדת מחזור ההכנסות מהנפט לשם מימון הוצאות הממשלה, תוך הבטחת ההשקעות לפיתוח. הישגים אלה תרמו לחיזוק יוקרתו האישית של קאסם ולמעמדו הפנימי, בהסכמתם האילמת של כל מתנגדיו בעיראק. "חברת הנפט העיראקית" נאלצה להשלים עם העובדות המוגמרות שנקבעו על ידי צו מס' 80. למעשה, לא סגר קאסם את הדלת בפני המשך המו"מ, שכן הוא איפשר, בדיעבד, את הכפלת השטח שהוקצה עד כה ל"חברת הנפט העיראקית" בתחום שטחי הזיכיון שהושארו בידיה. אם "חברת הנפט העיראקית" תסכים לשתף את עיראק ב-20% לפחות מהון חברות הבת החדשות שתוקמנה לצורכי חיפושי נפט וניצולו – יינתנו לה שטחי זיכיונות חדשים; ומכיוון שחברה אדירה זו מעוניינת, ללא ספק, ברכישת זיכיונות חדשים בחלק מהשטחים שהופקעו ממנה, עקב השקעותיה העצומות עד כה, התרבו הסיכויים להמשך ההידברות בין החברה לבין ממשלת עיראק. בסיכומו של דבר, שני הצדדים המעוניינים בהמשך הייצור הסדיר של הנפט העיראקי, שכן ההכנסות חיוניות לחברה ומהוות את התנאי העיקרי לקידומה הכלכלי והחברתי של המדינה.
ההתפתחויות האחרונות בתחום מדיניות הנפט חלו בפברואר 1964. ב-8 לחודש הנ"ל הקימה ממשלת עארף "חברת נפט עיראקית לאומית", שתוכל לחפש ולהפיק נפט לבדה, או בשיתוף חברות זרות, בכל השטחים שהופקעו על ידי קאסם מידיה של "חברת הנפט העיראקית". ההון ההתחלתי של החברה נקבע ל-70 מיליון דולר, והיא הורשתה לקבל מלוות בעיראק או מחוץ לה בשיעור העולה פי שלושה על הונה המקורי. נקבע כי החברה תשלם לממשלה 50% מהרווח השנתי ותשלום זה ייחשב כהוצאה לצורכי חישוב מס ההכנסה. כן נקבע, כי החברה תקבל פטור ממס הכנסה למשך 5 שנים, החל משנת הרווחים הראשונה. גם לאחר מכן יהיו כל קרנות הרזרבה פטורות ממס הכנסה, בתנאי שיושקעו מחדש בעסקי נפט תוך 5 שנים. למרות שדובר "חברת הנפט העיראקית" יצא בקצף נגד החברה הלאומית החדשה ותיאר את ייסודה כהפרה נוספת של הסכמי חברתו עם ממשלת עיראק, קרוב לוודאי ש"חברת הנפט העיראקית" תנסה להגיע לכלל הסדר עם ממשלת עיראק. לשם כך מונתה כבר ועדה בת 3 חברים שנועדה לנהל שיחות עם יועציו של עארף. ממשלת עיראק הודיעה, בעת ובעונה אחת עם יסוד החברה הלאומית, כי אין בכוונתה להפריע ל"חברת הנפט העיראקית" להפיק את הנפט ולשווקו. הודעה זו אינה תמוהה כלל ועיקר בהתחשב בעובדה, כי החברה שילמה לאוצר המדינה 95 מיליון ליש"ט בשנת 1962 ו-110 מיליון ליש"ט בשנת 1963.

סיכומה של תקופת קאסם
ב-8 בפברואר 1963 מוגר שלטונו של קאסם בעיראק. שבוע לפני פרוץ ההפיכה ערך קאסם מסיבת עיתונאים, שנועדה להרגיע את ההמונים ולאחז את עיניהם בדבר יציבות שלטונו. אולם מסיבת עיתונאים שגרתית זו השיגה תוצאות הפוכות, שכן היא הפגינה כלפי חוץ את חששותיו של שליט עיראק מפני חתירת הגורמים העוינים לו והמסתייעים, לפי דבריו, בעזרה מבחוץ.
במשך ארבע וחצי שנות שלטונו בעיראק התערער בהדרגה מעמדו של קאסם, הן מפאת הלחצים הפנימיים והן מפאת הלחצים החיצוניים. בזירה הפנימית של עיראק העמיד עצמו קאסם מעל לכל המפלגות והביע, לא אחת ולא שתיים, את סלידתו מהפלגנות הפנימית. ואכן, עד לינואר 1960 לא הותרה הפעילות המפלגתית כלל ועיקר. בשנתיים הראשונות לשלטונו קיצץ קאסם בהדרגה את מספר השותפים בשלטון, ככל שמעמדו האישי התבסס והלך. בשלב הראשון למימשלו חיסל את מפלגת "אל-אסתקלאל" הימנית, ולהלן אסר על קיומה של מפלגת "אל-בעת'". שתי המפלגות הללו ירדו למחתרת והידקו את קשריהן עם קע"ם. כצעד נגדי תגבר קאסם את מספר קציני הצבא בממשלתו והתיר חופש פעולה נרחב למפלגה הקומוניסטית ולשלוחותיה כדי לבלום את השפעת החוגים הפרו-קע"מים. סילוקם של רשיד עאלי אל-כיילאני והקולונל עארף מהזירה המדינית סימל את דרכו העצמאית של קאסם בתחום היחסים הבין-ערביים, והווה אתגר רציני לנאצר. חיסולו של המרד הלאומני והפרו-נאצרי של שוואף במוסול (במרץ 1959) בישר את החרפת המאבק בין קאסם לנאצר מחד גיסא, וציין את קץ תקופת המתינות והתחלת השלטון הרודני של "המנהיג הבודד". מאידך גיסא ההתנקשות הראשונה בחייו של השליט העיראקי (אוקטובר 1959) ביטאה את האכזבה העמוקה ממשטרו והפגינה את התסיסה של השליט העיראקי (אוקטובר 1959) ביטאה את האכזבה העמוקה ממשטרו והפגינה את התסיסה המתמדת נגד שלטונו. התנקשות זו העמידה את קאסם על מימדי תלישות משטרו והעמיקה את תלותו בצבא. כתוצאה מכך נאלץ לערוך טיהורים רבים בצמרת הצבאית והקים נגדו, בדיעבד, גוף רב-משקל של קצינים ממורמרים. חוסר האחידות בגישה המדינית הפנימית בין קציני הצבא סייע לקאסם להמשיך ולהתקיים, תוך נקיטת עמדת ביניים בין תומכי המושל הכללי, הגנרל עבדי, לבין מצדדי הקולונל מהדאווי, שייצג את הסיעה הקיצונית בקרב הצבא. בהתגוששות סמויה זו שבקרב הצמרת הצבאית הייתה ידם של עבדי ותומכיו של העליונה, במיוחד לאחד כישלונם היחסי של משפטי בלדאד. כתוצאה מכך נאלץ קאסם להכביד את ידו על המפלגה הקומוניסטית ולהסתייע בפילוגה על מנת לשכּך קמעא את זעם ההמונים ולהתאים עצמו לקציני הצבא האנטי-קומוניסטיים. התפוררותה של "המפלגה הלאומית הדמוקרטית" חשפה ביתר שאת את בדידותו של קאסם ותלותו בצבא. במקביל לפעולות הדיכוי נגד הקומוניסטים, בלט תהליך שחרורם ההדרגתי של ראשי המשטר הישן ממעצרם, ובכללם – קולונל עארף, סגנו לשעבר של קאסם ויריבו הפוטנציאלי. במרוצת שנת 1961 הסתבר, כי מפלגת "אל-בעת'" העיראקית לא חוסלה, וכי רבים מצדדים בה ורואים אותה כאלטרנטיבה יחידה למשטרו של קאסם. בדומה ליריבו המר נאצר, נאלץ קאסם לנקוט בפעולות ראווה והסחת ההמונים. כתוצאה מכך בויימו משפטי בגדאד. מסיבה זו פנה קאסם לאופנסיבה מדינית תוך העלאת התביעות לשחרורה של סוריה, לסיפוחה של כוויית לעיראק, ולתיקוני גבול עם איראן באזור השט אל-ערב. התפלגותה של מפלגת "אל-בעת'" הכלל-ערבית, בעקבות הדחת מנהיגיה מהשלטון בקע"ם, נתנה ארכה נוספת לשלטונו של קאסם. החל מספטמבר 1961, מועד פרישתה של סוריה מקע"ם, נראה היה, כי מצבו של קאסם שופר לאין ערוך בזירה הבין-ערבית, שכן יוקרתו של נאצר החלה לדעוך והאיום הממשי של עיראק נמוג והתבטל. ואכן ההתקרבות העיראקית-סורית, שהחלה בנובמבר 1961, עם חתימת ההסכם לשיתוף פעולה כלכלי בין שתי המדינות, ושהגיעה לשיאה במחצית מרץ 1962 עקב פגישת נשיא סוריה, נאטם אל-קודסי, עם קאסם – הבליטה את הצורך ביצירת גוש ערבי עצמאי. היה זה ניסיון להנציח את בדידותה המדינית של מצרים ולדחוק את נאצר כליל מהסהר-הפורה. אולם פגישת קאסם – אל-קודסי עוררה מורת רוח בקרב הקצונה הסורית, ובשלהי מרץ 1962 הודח השלטון האזרחי בסוריה על ידי הפיכה צבאית. בכך נסתם הגולל על שאיפותיו של קאסם לגבש ליכוד סורי-עיראקי נגד מצרים. אדרבא, השתלטותם של קציני הצבא הסוריים ועסקני "אל-בעת'" המקומיים על המימשל בדמשק החישה את קץ משטרו הרודני של קאסם.
מדיניותו של קאסם – לא רק שהחמירה את המצב הכלכלי בעיראק בכלל הגישה "הסוציאליסטית", אלא אף גרמה להארכת חזית מלחמתו באויביו הפנימיים והחיצוניים. שלושת הגורמים הישירים שהביאו למיגורו של קאסם היו כדלקמן: א) המלחמה הבלתי-מוכרעת בחבל הכורדי; ב) תביעתו לריבונות על כוויית, שקוממה נגדו את כל מדינות ערב, והעמידה נגדו את מעצמות הנפט המערביות; ג) המשך המדיניות של דיכוי היסודות הקומוניסטיים והלאומיים לסירוגין. בדידותו בעיראק ובזירה הבין-ערבית, היעדר ההכרעה בשאלת כוויית ובבעיית הכורדים, התבססות שלטונו על חוק המטוטלת בהישענו חליפות על חוגי השמאל והימין ללא אוריינטציה ברורה – גורמים אלה סייעו למוטט את שלטונו. הדיכוי המופרז של היסודות הבלתי-מרוצים בצבא ומחוצה לו, הצמצום ההדרגתי של הבסיס הציבורי לשלטון, הקיפאון הממושך בשיחות עם "חברת הנפט העיראקית", שעיכב את הפיתוח המשקי, הכישלונות הצבאיים בדיכוי המרד הכורדי, אשר שיבש את חיי הכלכלה והמסחר, העברת המוני קצינים לגמלאות ואי-חיסולם המוחלט מחד-גיסא, ותככיהם של המדינאים המודחים והמאוכזבים, כולל עסקני "אל-בעת'", מאידך גיסא (תחילה בסיועו של נאצר, ולהלן בסיוע סורי) – כל אלה חברו יחד בשמשם רקע נוח למיגור שלטונו של קאסם.
במדיניות החוץ וביחסיו עם המעצמות המערביות נקט תחילה קאסם מדיניות מתונה. בשנה הראשונה לשלטונו המשיך לקבל את הנשק האמריקאי שזרם לעיראק במסגרת החוזה לסיוע הדדי, אשר נחתם בשנת 1954. כן השאיר קאסם בתחילה את מומחי חיל האוויר הבריטי בשדה התעופה של חבאנייה, למרות שהצר את צעדיהם. עיראק חדלה מלהשתתף בוועדותיה של "ברית בגדאד", אולם לא פרשה רשמית מברית זו עד לאחר כישלון מרידת מוסול. גם לאחר פרישתו מ"ברית-בגדאד", נמנע קאסם מלפעול נגד בעלות בריתו לשעבר ולא טרח במיוחד להוקיע את מומיה של ברית זו. העובדה כי שר החוץ העיראקי, האשם ג'וואד, נחשב לבעל נטיות פרו-מערביות מתונות, הקלה על קאסם להפגין מדיניות ניטראלית בתחום היחסים הבינלאומיים. אולם אט אט התחזקה האוריינטציה הפרו-סובייטית של קאסם, שהתבטאה, בין השאר, במתן היתר גלוי לפעילות הקומוניסטית הענפה בארצו.
במרץ 1959 נחתם הסכם כלכלי סובייטי-עיראקי במוסקבה, שלפיו התחייבה ברית-המועצות להעניק אשראי לעיראק בסכום של כ-50 מיליון ליש"ט (550 מיליון רובל). המילווה הוענק ל-7 שנים בריבית זעומה ביותר (2.5%), כשהתשלום ייעשה במטבע עיראקית (בניגוד למצרים), ובכך הובטחה יֶתֶר אי-תלות של כלכלת עיראק בזו של רוסיה, בהשוואה לתלותה של קע"ם בברית-המועצות. כן הובטח ביצועם של סקרים גיאולוגיים, חקלאיים, ותחבורתיים. יחסיו של קאסם עם ברית המועצות הורחבו והועמקו עקב תמיכתה של רוסיה בקאסם במאבקו נגד נאצר, ותמיכה זו חוללה את ראשית הקרע בין רוסיה לבין מצרים. התייצבותה של רוסיה לצדו של קאסם בלטה גם בפרשת כוויית, שבודדה את המנהיג העיראקי בעולם הערבי. לא לחינם הואשם קאסם לאחר מותו בשמשו סוכן קומוניסטי. הסובייטים המשיכו לתמוך בו בנאמנות למרות אמצעי הדיכוי שננקטו נגד הפלג הקומוניסטי המחתרתי בעיראק. זיהויו של קאסם כקומוניסט בסתר והזיהוי הכוזב של המפלגה הקומוניסטית העיראקית עם מימשלו – הופגנו בהתעללות בגווייתו לאחר הירצחו, וכן בטבח ההמוני שנערך בקומוניסטים לאחר מיגור משטרו.

הפיכת פברואר 1963 ומבצעיה
ב-8 בפברואר 1963 פרצה הפיכה צבאית שמיגרה את שלטונו של קאסם. ההפיכה בוצעה על ידי קצינים זוטרים יחסית מצבא עיראק, אשר ביקשו את הקולונל עארף להתייצב בראשם. מסתבר, שהמהפכנים תיאמו את פעולותיהם עם אנשי מפלגת "אל-בעת'" בעיקר. לאחר שהם השתלטו על משרד הביטחון בבגדאד, שבו הסתתר קאסם, והוציאוהו להורג לאחר מכן בפקודתו של עארף ונוכח מצלמות הטלוויזיה, ערכו המהפכנים, ובראשם אנשי "המשמר הלאומי" המורכב ברובו מנאמני "אל-בעת'", טבח מחריד בקומוניסטים ובאישי המשטר הקודם. מעשים אלה גרמו להתקררות מסוימת ביחסי בגדאד-מוסקבה, אולם לא היה בהם כדי להפסיק את הסיוע הסובייטי. עם זאת חלה התקרבות לסוריה ולמצרים. ארה"ב ראו בעין יפה את מיגורו של קאסם והעריכו את המצב החדש כהטבה ביחסי עיראק והמערב. למרות זאת לא הוכח שלגורמי חוץ היה חלק ישיר בהפיכת פברואר. גם חלקו של נאצר היה מוגבל, כנראה, לתעמולה בלבד, שכן הסתבר, כי ההפיכה הפתיעה אותו והוא העדיף להמתין על מנת לתהות על קנקנו של המשטר החדש. הגולים העיראקים במצרים, בדומה לרשיד עאלי אל-כיילאני ופואד אר-רכאבי, מנהיג הפלג הפרו-מצרי של מפלגת "אל-בעת'" העיראקית, נמנעו אף הם מתגובות מהירות.
הבסיס הציבורי הצר של השלטון החדש, והיעדר מנהיג בעל שיעור קומה ההתנכלות המחודשת לתומכי המשטר הקודם ורגשות נקמנות אופוזיציוניים הרחיקו את המשטר החדש מיציבות פנימית. הכת המהפכנית בחרה בחודשיה הראשונים להישאר מאחורי הקלעים מחמת חוסר ניסיון מדיני והיעדר יוקרה. נראה היה, כי המהפכנים היוו אוסף מגוון של אנשי "אל-בעת'" בצבא ומחוצה לו, שחברו עם קצינים מודחים, אשר סולקו מהצבא לגמלאות לאחר מרד אש-שוואף במוסול, ואשר נישאו על כתפי קצינים זוטרים. הקצונה הבכירה נשארה כמעט כולה פסיבית או נאמנה כלפי חוץ למשטרו של קאסם. עארף, אשר הפך בדעת הקהל הפנימית לסמל ההתנגדות למשטרו של קאסם, הועלה לכס הנשיאות מבלי שנטל לתפקיד מרכזי בביצוע ההפיכה. מבחינה זו קיים היה דמיון בין העלאתו הנוכחית של עארף והעמדתו של הגנרל נג'יבּ בראש המהפכנים במצרים בשנת 1952. המהפכנים עצמם נשארו, כאמור, אנונימיים בחודשיים הראשונים. נאמנותם הפסיבית בלבד של הקצינים הבכירים בצבא עיראק היה בה כדי להבהיר את המהירות היחסית, שבה הצליחו קצינים זוטרים למשוך לצידם כמעט את כל הצבא. פשר נאמנות פסיבית זו יש בו כדי להסביר לא רק את העבר אלא גם כדי לשפוך אור על עמדתה של הקצונה הבכירה במרוצת שנת 1963. קאסם סלל בפניה את הדרך לעלייה מהירה יחסית ולשיפור רמת החיים הכללית. לקצינים אלה לא הייתה כל סיבה כלכלית-פרטית ליזום התקוממות נגדו. יתר על כן, מאז צויד הצבא העיראקי כמעט כולו בנשק סובייטי חדיש נוספה לצבא יוקרה רבה בעיני ההמונים. ארבע דיביזיות חי"ר, נוסף לדיביזיה המשוריינת, ולהקות של מטוסים סילוניים מתוצרת סובייטית דחקו את רגלי הנשק הבריטי והאמריקאי והפכו לגאוות הקצונה העיראקית. הקצינים הבכירים היו חייבים, אפוא, להיות מרוצים ולכן לא נטלו חלק בהפיכה, פרט לקצינים שהודחו על ידי קאסם. אולם אותם קצינים בכירים גילו מידה רבה של אדישות עם פרוץ המרד, וכאשר התברר להם מי ניצח, אצו לשגר מברקי ברכה למנצחים.
למפקדה של הדיביזיה ההררית, שהתייגע לשווא בדיכוי המרד הכורדי בצפון, היוותה ההפיכה מוצא נוח לצאת מן המיצר. בסיכום, הבעיה העיקרית בחודש הראשון להפיכה הייתה תגובתם המשוערת של הקצינים הבכירים, נוכח התמנותם של קצינים זוטרים יחסית לתפקידי מפתח בצבא עקב נאמנותם למפלגת "אל-בעת'". בעיה חמורה לא פחות שניצבה בפני אנשי "אל-בעת'" הייתה שאלת היחסים עם מצרים מחד גיסא, ועם סוריה העצמאית מאידך גיסא. לפני קום קע"ם, ובעיקר לפני שנלמדו הלקחים מאיחוד זה, צידדו מרבית עסקני "אל-בעת'" העיראקי באיחוד לאלתר עם מצרים. לאחר כישלון מרד אש-שוואף (במרץ 1959) ועם ניסיון הנפל של ההתנקשות בקאסם (באוקטובר 1959), שאורגן על ידי אנשי "אל-בעת'", ברחו רבים מקרב עסקני המפלגה אשר קאסם ביקש לאסרם לקהיר ולדמשק. אולם בעקבות דיכוי "אל-בעת'" הסורי על ידי נאצר ופירוק קע"ם, התפלג הסניף העיראקי לשניים. הפלג האחד, בראשות פואד אר-רכאבי שגלה בקהיר, המשיך לתמוך במצרים ולקבל את תכתיבי נאצר, ואילו הפלג השני, שבתוכו התבלט עלי צאלח אס-סעדי, לימים – סגן ראש ממשלת עיראק, דגל בקו המדיניות העצמאית, תוך שמירה על ריבונות עיראק לאחר חיסולו של קאסם. בדמשק נותרו אנשי "אל-בעת'" שלמדו את הלקח מהאיחוד עם מצרים, בעוד שהנותרים, ובראשם רכאבי, חיפשו מקלט בקהיר.
רוב עסקני "אל-בעת'" בעיראק גילה עמדה פרו-נאצרית מתוך התנגדותו האישית לקאסם. עסקנים אלה לא נחפזו לחלק את שלל המשרות הממשלתיות עם חבריהם הגולים שחזרו מדמשק ומקהיר. כמה סימנים העידו על כוונותיהם של אנשי "אל-בעת'" העיראקי לשמור על עצמאותה של עיראק. כך, למשל, נאסר רשמית על תליית תמונותיהם של מנהיגים ערביים בפומבי, לאחר שהחלו להופיע תמונותיו של נאצר ברחובות בגדאד. אנשי "המשמר הלאומי" הבע'תיסטי הורידו את תמונותיהם של נאצר ועארף גם יחד בסיסמת ההתנגדות לפולחן האישיות. התמונה שהתקבלה מהשלב הראשון של ההפיכה העידה על גישושים כלפי פנים וכלפי חוץ. המהפכנים חזרו לשלב ההתחלתי של שלטון קאסם, שעה שניסו בראש ובראשונה לבסס את שלטונם מבלי לגלות את קלפי האוריינטציה שלהם בזירה הבין-ערבית. כפי שהוכח להלן הסתבר, כי רק רובד מצומצם מקרב הקצינים המהפכנים צידד באיחוד מלא עם מצרים. עמדתו של עארף בעניין זה הייתה בלתי ברורה, אולם הפיכתו, בנובמבר 1963, תוך הדרת שליטי "אל-בעת'" הוכיחה, כי פניו מועדות להתקרבות יתרה למצרים.
במרוצת חודשי פברואר ומרץ השמיעו שליטיה החדשים של עיראק אי אלה הצהרות מדיניות, אשר יותר משנועדו להבהיר את מדיניותם, הן באו לחפות על המאבק שהתנהל ביניהם מאחורי הקלעים. בכל זאת התברר, כי מנהיגיו הצעירים והחדשים של "אל-בעת'" העיראקי דגלו בעצמאות עיראקית, תוך ניסיון לגשר על אי-ההבנות שנפערו בין "אל-בעת'" לקהיר. מכל מקום אירוחו בבגדאד של מישל עפלק, האידיאולוג הראשי של מפלגת "אל-בעת'" הכלל-ערבית, העיד על קירוב לבבות בין בגדאד ודמשק דווקא, לאור העובדה, כי עד לביקור זה לא הורשו גולי "אל-בעת'" העיראקי בקהיר לחזור למולדתם. ההתקרבות לסוריה מצד אחד, והניסיון לתקן את היחסים עם מצרים, מוקד העולם הערבי, מצד שני, העידו של הזהירות שאפיינה את מדיניות החוץ העיראקית בפרוס ההפיכה נגד קאסם. ב-17 באפריל ביקרה משלחת ממשלתית עיראקית בקהיר וחתמה שם על "אמנת האיחוד" המשולש בין מצרים, סוריה ועיראק. אס-סעדי, הנציג העיראקי העיקרי, הצטיין במתן הצהרות פושרות בכל הנוגע לאיחוד חדש זה. יש לציין גם את העובדה, שממשלת עיראק השהתה פעמיים את ביקורו המתוכנן של הנשיא עארף בקהיר. עובדות אלה ואחרות הוכיחו, כי המאבק הפנימי שניטש מחדש בבגדאד היה עדיין בעיצומו וטרם הוכרע.

המאבק הפנימי והבעיה הכורדית
פחות מחודש ימים מיום הריגתו של קאסם ניטש המאבק הפנימי על השלטון בעיראק בכל עוזו כשמשני צדי המתרס עומדים עסקני "אל-בעת'" מול הפרו-מצריים למיניהם. השלטון הממשי הוחזק, למעשה, בידי "אל-בעת'", אלא שלמפלגה זו לא הייתה תמיכה המונית בציבור וגם אוהדיה בקרב הצבא לא היו רבים במיוחד. עובדה זו הייתה ידועה למהפכנים החדשים והם השתדלו קודם כל להתבסס.
בניגוד ל"אל-בעת'", הלאומנים האחרים למיניהם לא היו מלוכדים די צרכם, לפיכך הורגשה מגמת השליטים לנטרל תחילה את הלאומנים הפרו-נאצריים על ידי הידוק הקשרים עם קהיר. אולם מגמה זו צפנה בחובה את סלילת הדרך לעליית הפרו-נאצריים לשלטון. כתוצאה מכך החלה מפלגת "אל-בעת'" להפקיד את נאמניה על עמדות המפתח בצבא. 5 מקציני המפלגה מונו כמפקדי הדיביזיות העיראקיות, למרות שדרגתם הצבאית לא הייתה גבוהה. כן מונה מפקדו של "המשמר-הלאומי", אותה זרוע צבאית למחצה של "אל-בעת'", למפקד דיביזיית השריון. אולם גם במינויים אלה לא ניתנה כל ערבות להשתלטותה של המפלגה על הצבא, שכן קציני הצבא היוו קשת מנומרת של דעות לאומיות שונות. בסַלְקָם את הקומוניסטים מעמדות המפתח במינהל, עשו אנשי "אל-בעת'" למעשה את מלאכתם של כל החוגים הלאומיים, ותומכיו המובהקים של נאצר המתינו מעתה לשעת כושר לתפוס את השלטון. לפיכך, פתיחת השיחות המשולשות, במרץ 1963, בדבר האיחוד, והניסיון להתקרב למצרים שירתו בעת ובעונה אחת את שליטי "אל-בעת'" העיראקי ואת מתנגדיהם הפרו-מצריים.
בתחום אחד, לפחות, שונה היה מצבה של עיראק משאר מדינות ערב: קיומו של המיעוט הכורדי הגדול – כ-15% מכלל האוכלוסין – שהתרכז בצפון מזרחה של המדינה, בחבל ההררי והעשיר בנפט. הרגש הלאומי הכורדי בא לכלל ביטוי במרידות חוזרות ונשנות, שהחלו מייד עם תום מלחמת העולם הראשונה. אחר המרד הפרו-נאצי של רשיד עאלי אל-כיילאני (1941) סבלו הכורדים ממצוקה כלכלית גדולה עקב היעדר מצרכי מזון חיוניים בגלל ליקויי מנגנון השיווק והאספקה של הממשלה. מגדלי הטבק הכורדיים סבלו הפסדים רבים מחמת הפיגורים בקניית היבול על ידי המונופול הממשלתי, שהכתיב בדיעבד, את מחירי הקנייה הנמוכים. ביולי 1943 ברח מולא מוצטפא אל-ברזאני להרים, ואחרי שקיבץ סביבו את לוחמיו, החל מטריד בפשיטותיו את נקודת המשטרה העיראקית בחבל הצפוני-מזרחי של המדינה, בסמוך לתחום מחייתו של שבט ברזאן. בנובמבר 1943 הצליחו לוחמי ברזאני להנחיל תבוסה מהדהדת לטור צבאי עיראקי שיצא למגרם. כתוצאה מכך החליט נורי אס-סעיד, שכיהן באותה תקופה כראש הממשלה, לפתוח בשיחות עם מנהיג הכורדים. זה האחרון הציג מספר תביעות כתמורה לביטול המרד, וביניהן – קביעה מחודשת של מכסת הכורדים המשרתים בצבא, החלפת הפקידות הערבית בפקידות כורדית בכורדיסטן, הענקת אוטונומיה לחבל ופתיחת בתי-ספר ובתי-חולים לשירותם של הכורדים. נורי אס-סעיד ניסה אמנם, להפיס את דעתם של הכורדים והיה נכון להיענות לחלק מתביעותיהם. דא עקא, שעם נפילת ממשלתו לא הושם הניסיון הראשון למציאת הסדר בר-קיימא בין הכורדים והעיראקים. יורשו בשלטון, חמדי אל-פכהצ'י (כתיב: בג'האג'י), שלט במשך השנתיים הבאות (1944–1946) ביד חזקה ובזרוע נטייה ורדף את הכורדים עד חורמה. שוב פרצו מהומות ומרי בהנהגת מוצטפא אל-ברזאני, שקיבל תגבורת מקרב הקצינים הכורדיים אשר פוטרו מצבא עיראק. המרד לבש מימדים רציניים, אך הממשלה השכילה לנהוג במדיניות של "הפרד ומשול" ושיסתה בברזאנים את השבטים הכורדיים היריבים להם. בכך הופגן עוד פעם הפיצול הלאומי המאפיין את המיעוט הכורדי בעיראק.
דעיכת המרד בעיראק והשתלטות הקומוניסטים הפרסיים על אזרבייג'ן בשלהי מלחמת העולם השנייה הביאו לבריחת ברזאני עם מאות מלוחמיו לאזרבייג'ן הפרסית, בשלהי שנת 1945. יחסי הקירבה בין רוסיה לבין הכורדים לא היו בבחינה תופעה חד-פעמית של שנות ה-40 שכן כבר בראשית המאה ה-19 תמכו הרוסים בשבטים כורדיים שמרדו בשלטון העות'מאני. לאחר חתימת חוזה לוזאן (1923) הסתופפו למעלה מ-100,000 כורדים בתחומיה של ארמניה הסובייטית והרוסים טיפחו אוכלוסייה זו כדי שתשמש מעין ראש גשר להעברת ההשפעה הסובייטית על מיליוני הכורדים במזרח-התיכון. הסובייטים עודדו וסייעו לפיתוח התרבות, הלשון והכתב הכורדים.
בשנת 1927 הגו הסובייטים את רעיון הקמת רפובליקה כורדית רשמית בתחומי ברית-המועצות, אולם ביצוע הרעיון נגנז עקב רצונה של מוסקבה למנוע את החרפת היחסים עם איראן. בספטמבר 1941 פלשו הסובייטים והבריטים לאיראן כתוצאה מפעולה מתואמת. הצבא הפרסי החל להתפורר ונשק רב נפל לידי השבטים הכורדיים שהתגוררו לאורך גבולותיהן של עיראק ואיראן. הצבא הסובייטי הגיע עד סביבות אגם אורמייה ודרומה לו, וחלק מהשבטים הכורדיים היה נתון לשלטונו. לעומת זאת כבשו הבריטים את איראן הדרומית והמרכזית, אולם חלק ניכר בתחום ההררי של כורדיסטן הפרסית נשאר עצמאי למעשה. בהשראת הסובייטים הוקם, אפוא, שלטון כורדי עצמאי, שבמרכזו עמדה העיר מהבאד, מדרום לאגם אורמייה בדצמבר 1945. עוד בסתיו 1943 נוסד במהבאד הארגון החשאי הכורדי "קומאלה זיאני כורד" ("ועד הנוער הכורדי"), שקבע לעצמו מצע לאומי קיצוני והשפעתו התפשטה במהירות בערי צפון עיראק ודרום תורכיה. ועד זה ירש את מקומן של המפלגות הכורדיות השמרניות "הייווא" ("התקווה", 1908–1945) ו"חוייבּון" ("עצמאות", שנוסדה ב-1927 בביירות). לאחר שאנשי ה"קומאלה" באו במגע הדוק עם הסובייטים, הוקמה "המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן", שהיוותה את אבן הפינה של הרפובליקה הכורדית קצרת-הימים במהבאד. מוצטפא אל-ברזאני, שהגיע עם לוחמיו למהבּאד שבועות מספר לפני הקמתה הרשמית של הרפובליקה הכורדית, הצטרף עם אנשיו לסיעת "רוזכּארי כּורד" ("התקופה הכורדית"), שמיזגה בתוכה את אנשי ה"קומאלה" העיראקיים והפלג השמאלי של מפלגת "הייווא" לשעבר.
בשנת 1946 פרש מסיעה זו הפלג הקומוניסטי שלה, ושם המפלגה הוסב ל"באַרתי דמוקרטי כּוּרד" ("המפלגה הכורדית הדמוקרטית"). מפלגה זו שמרה על צביונה השמאלי, גם לאחר פרישת הפלג הקומוניסטי, והשתתפה בחזית העממית שהוקמה בעיראק בפברואר 1948. מוצטפא אל-בּרזאני נשאר מנהיגה הרשמי של המפלגה חרף בריחתו לברית-המועצות, בעקבות התמוטטות הרפובליקה הכורדית במהבאד. "המפלגה הכורדית הדמוקרטית" לא פורקה במרוצת שנת 1948, שעה שהשלטונות העיראקיים פיזרו את הסיעה הקומוניסטית וארגוניה. מטרות המפלגה נקבעו כדלקמן: א) הקמת מדינה כורדית בצפון עיראק, שתהא קשורה בפדרציה עם עיראק, אך תשמור על אוטונומיה בתחומי יחסי הפנים והחוץ; ב) הידוק היחסים עם המדינות "הדמוקרטיות-העממית" (קרי – הקומוניסטיות); ג) ניהול מדיניות אנטי-אימפריאליסטית; ד) הלאמת אוצרות הטבע והתחבורה, אך שמירת הרכוש הקרקעי הפרטי; ה) הפרדת הדת מהמדינה. עקרונות אלו שרירים וקיימים גם היום, והם מהווים את תמצית תביעותיו של מוצטפא אל-ברזאני מהשלטון המרכזי בבגדאד. יש להבחין בין הקומוניסטים הכורדיים לבין סיעתו של ברזאני. הקומוניסטים הכורדיים נאמדו, בשעתו, בכ-40% מכלל חברי המפלגה הקומוניסטית העיראקית. תפיסתם והשקפותיהם מיטלטלות בין הקוטב הלאומי-כורדי לבין הקוטב הקומוניסטי העל-לאומי.
מכל מקום, מאז, נפילת הרפובליקה הכורדית במהבאד (בשלהי שנת 1946) ועד לספטמבר 1961 לא התפתחה הבעיה הכורדית בעיראק במימדים רציניים, אף כי התעוררו לפרקים בעיות משניות רבות. הצלחת הפיכת יולי 1958 בעיראק הפיחה רוח אופטימית בקרב המיעוט הכורדי, שסבל מהמשטר המלוכני אשר נמנע מביצוע התחייבויותיו בדבר מתן אוטונומיה לכורדים. המשטר המהפכני של קאסם כלל סעיף מיוחד בחוקה העיראקית שהכיר בזכויותיהם הלאומיות של הכורדים וקבע את שותפותם השווה עם הערבים בניהול המדינה. בהתאם למדיניות זו מונה הכורדי ח'אלד אנ-נקשבּנדי לאחד משלושת חברי מועצת הריבונות של עיראק וכן מונה השייח' הכורדי בּאַבּא עלי, לשר התחבורה והעבודה. (הוא פוטר בפברואר 1959). הברזאנים תמכו בתחילה בצורה בלתי מסוייגת בקאסם מתוך הנחה, שמשטרו יגשים הלכה ולמעשה את התחייבויותיו. אולם קאסם לא אץ להגשים את הבטחותיו. מלבד הקמת קתדרה לשפה ולספרות כורדית במכללת בגדאד וקבלת פנים אדיבה, אך חסרת משמעות מדינית, שנערכה למוצטפא אל-ברזאני ולוחמיו אשר חזרו מצ'כוסלובקיה בספטמבר 1958, לא נקף קאסם אצבע. את מקומו של באבא עלי בממשלה תפס הבריגדיר הכורדי פואד עארף, שהתמנה לשר המדינה בפברואר 1959, ולהלן מונה גם לשר החקלאות. מוצטפא אל-ברזאני עצמו לא קיבל כל תפקיד ממשלתי מאז חזרתו מהגלות, אולם הוא נפגש מספר פעמים עם קאסם, כגון בספטמבר 1960, והביע לו את נאמנות שבטו ומשפחתו. יתרה מזאת, הכורדים ניהלו מאבק דמים עקוב מדם נגד שבט שַמַר, ומילאו תפקיד מכריע בדיכוי מרד אש-שוואף במוסול (מרץ 1959).
למרות זאת התעלם קאסם מתביעותיהם הלאומיות. ככל שירדה קרנו של השליט העיראקי בעולם הערבי, כן נאלץ היה להטעים את נוקשותו כלפי תביעותיהם של מנהיגי שבט ברזאן. במרוצת שנת 1960 חלה גם נסיגה במדיניותו הכלכלית-האגרארית של קאסם שנועדה לרכוש את אהדתם של חוגי הימין הלאומני בעיראק; הביטוי המעשי לכך ניתן בשחרור אישי המשטר הישן ממעצרם עידוד בני-בריתם של חוגים אלה, כגון ראשיהם הפיאודליים של שבטי זיבארי, יריביהם של הברזאנים. הסחבת שננקטה על ידי קאסם רק הגבירה את חמתם של ראשי הברזאנים, שעשו רבות למען הצלחת הפיכת יולי 1958 וחשו עצמם מרומים. הידרדרות היחסים בין קאסם לבין הברזאנים הביאה, בסופו של דבר, לחידוש המרד בסתיו 1961 ולהמשך הקרבות לסירוגין עד להפיכת ה-8 בפברואר 1963. למרד הכורדי המתחדש קדמה שורה של אכזבות והתנכלויות לזכויות הכורדים. מביניהן יש להזכיר את כישלונה של הרפורמה האגרארית, שעורר התמרמרות בקרה הפלאחים הכורדים; והעברת פקידים כורדיים למחוזות אחרים של עיראק. המרד נפתח, לכאורה, במלחמת אחים כורדית, שהסתיימה בהבסת יריביו של מוצטפא אל-ברזאני משבט זובארי.
לאחר מכן פתח ברזאני במסע כיבושים מצפון למוסול, ובעת ובעונה אחת נפתחה חזית שנייה עם התפרצותם של מרידות כורדיות מקומיות באזור סוליימאניה, בהנהגתו של עבאס מאמנד אע'א. רק לאחר שברזאני כבש את עיירות המפתח זאח'ו ודאהוק החל הצבא העיראקי להתערב.
מבצעי הצבא כללו בעיקר הפגנות אוויריות והפצצות על ריכוזי הכוחות הכורדיים מהאוויר. למרות זאת הצליח מוצטפא אל-ברזאני להשתלט, בפרוס ספטמבר 1961, על שטחים נרחבים בצפון עיראק, שכללו את המרחב שהשתרע בין העיירות זאח'ו-עמאדייה-ודאהוק. למרד הברזאנים הייתה השפעה מדינית פנימית, שכן באוקטובר 1961 התפטר כזכור מכהונתו שר המדינה הכורדי, פואד עארף. חודש לאחר מכן נמסר, כי ח'אלד אנ-נקשבּנדי, חבר מועצת הריבונות העיראקית, נפטר. במרוצת חודשי אוקטובר ונובמבר צלחו כוחות הצבא את הנהר זאַבּ המפריד בין מחוזות ארבּיל ומוסול. לימין היחידות הסדירות הצטרפו לוחמים כורדיים משבטי זיבּארי, שריפאני וסורג'י וההפצצות האוויריות התגברו. באוקטובר נכנע אחמד אל-ברזאני, לאחר שיחידות הצבא כבשו את אזור ברזאן. להלן פקד המושל הצבאי, הגנרל עבדי, על חיסול פעילותה של "המפלגה הכורדית הדמוקרטית", אולם היחידות העיראקיות לא יכלו להכניע את לוחמי ברזאני, שנסוגו למעוזיהם ההרריים.
באפריל 1962 שותפו מנהיגי הכורדים הלוחמים בסוד הקושרים למיגור שלטונו של קאסם. מנהיגי "אל-בעת'" העיראקי התחייבו להעניק אוטונומיה פנימית לכורדים, תמורת תמיכתם בסילוקו של קאסם, והבטחתם למתן גיבוי להפיכה הממשמשת ובאה. אולם בדומה לשליטים הקודמים בעיראק שוב הפרו שליטי "אל-בעת'" את ההסדר שהושג עם מנהיגי הכורדים. למעשה, הכינו מנהיגי "אל-בעת'" בקפדנות יתרה את חידוש הקרבות נגד הכורדים, עוד שבועות מספר לפני פרוץ ההתלקחות המחודשת ב-10 ביוני 1963. ההכרזות המרגיעות שפורסמו על ידי השליטים החדשים וניהול המו"מ עם הכורדים לאחר מכן – לא היו אלא בבחינת הסוואה למזימותיהם של השליטים. בחודש הראשון לאחר הפיכת "אל-בעת'" נמנעו המדינאים העיראקיים מפתיחת "חזית שנייה" בכורדיסטן, כל עוד ניהלו מאבק פנימי על ההגמוניה בשלטון עם החוגים הפרו-נאצריים. אולם לאחר חיסול היריבים מהמחנה הלאומני והפרו-נאצרי והתבססות ראשונית של שליטי מפלגת "אל-בעת'" – הופנה חוד המחץ נגד המיעוט הכורדי במגמת חיסולו המוחלט אחת ולתמיד. לאחר הכרזת אולטימאטום בן 24 שעות לכניעת שבטי הברזאנים לתביעותיה של בגדאד, חודשו כאמור הקרבות. הרחיק לכת ברברבנות השחצנית שר ההגנה החדש, הגנרל עמאש, שהצהיר ביולי 1963, כי אינני רואה במבצעים אלה מלחמה, כי אם טיול לאומי, המבוצע על ידי הצבא העיראקי, לשם חיסול כנופיה זו". דומה כי מנהיגי בגדאד הבחינו, כי יש רק שתי אפשרויות לפתרון בעיית הכורדים: הענקת אוטונומיה מלאה או הכנעתם המוחלטת. ראוי לציין, כי שלטונות עיראק נמנעו מלשחרר את האסירים הכורדיים שנחבשו על ידי קאסם ואף לא ביטלו את המצור הכלכלי על האזורים הכורדיים. אילו פעלו כך, כי אז היו מכשירים את הקרקע להסדר של אמת בין הכורדים לערבים. הבעיה הכורית, לכשעצמה, נוצלה על ידי שליטי עיראק בעת ניהול הדיונים על האיחוד הערבי המשולש, שנערך בקהיר במרוצת אפריל 1963. המשלחת העיראקית בקהיר העלתה את הבעיה הכורדית על סדר היום על מנת לסרבל את דיוני האיחוד ולמנוע ניסוח סופי ברוח דרישותיו של נאצר. יתרה מזאת, לקהיר הופנתה משלחת כורדית, בראשותו של הקולונל ג'לאו. אס-טלבאני, כדי שממשלת עיראק תוכל להרוויח זמן ולצאת ידי חובה כלפי הכורדים בטענה, כי דרושה הסכמת המנהיגים הערביים החשובים (נאצר ובן-בלה) לשם קבלת הכשר למדיניות חדשה בשאלה הכורדית. במקביל לכך רצו שליטי עיראק לדחוק את נאצר אל הקיר; שהרי קבלת תביעותיהם של הכורדים הייתה מאפשרת להציג את נאצר כבלתי-נאמן לאינטרסים הערביים. לעומת זאת, דחיית דרישות הכורדים הייתה מחזקת את ידי שליטי עיראק בהתנגדותם לוויתורים, ותורמת לחיזוק משטר "אל-בעת'", בהציגו את נאמנותו ללאומיות הערבית. מכל מקום, חידוש הקרבות נגד הכורדים שיקף את החלטתה הנחושה של בגדאד להשמיד כליל את שבטי הברזאנים, בניגוד גמור להתחייבויותיה הבינלאומיות של עיראק ובניגוד מוחלט לחוק הבינלאומי נגד טבח עמים ("ג'נוסייד").

התפלגות "אל-בעת'" ויצירת ציר בגדאד-דמשק
יש לזכור, כי ממשלתו של קאסם הייתה נטולת כל גוון מדיני מוגדר מחמת היעדר בסיס אידיאולוגי מגובש, כתחליף נוח לביצוע מדיניות של "הפרד ומשול". לעומת זאת, התבלט משטר מפלגת "אל-בעת'" העיראקי, כבר מראשית צעדיו, כמשטר מדיני לוחם, שניסה לחסל את יריביו מימין ומשמאל. בשלב הראשון היפנה המשטר את חוד מחצו נגד חסידי קאסם בכלל ונגד המפלגה הקומוניסטית בפרט, תוך הסתערות בכורדים שנאבקו נגד קאסם. בביצוע מדיניותו השתמש "אל-בעת'" ב"משמר הלאומי", שאורגן כיחידה מחתרתית צבאית למחצה עוד בימי קאסם, כמכשיר עקרי להשלטת טרור ורצח. נחשולי הטיהורים והרציחות לא פסחו על אלפי אנשי צבא ופקידים בכירים שחסו בצילו של קאסם. מבצעי טרור אלה הטילו את מוראם על האוכלוסייה כולה והוכיחו את נחת זרועו של "המשמר הלאומי". בשלב השני, הנחיתה הנהגת "אל-בעת'" את מהלומותיה על הקבוצות הלאומיות והפרו-נאצריות האחרות, ששותפו בשלטון במרוצת החודשים הראשונים לכינונו, עד לחתימת "אמנת האיחוד" הפורמלית בין מצרים, עיראק וסוריה. מאמצי הדיכוי הוכפלו פי כמה וכמה לאחר כישלונות ניסיונות הפיוס המרובים שנעשו בין הנהגות "אל-בעת'" בעיראק ובסוריה לבין נאצר. ככל שגברה שליטתה הישירה והמקיפה של המפלגה העיראקית, כן צומצם במקביל הבסיס הציבורי שהיא נשענה עליו, במיוחד כשההתמרמרות בקרב הקצונה הבכירה גברה והלכה, הן כתוצאה מהמינויים המפלגתיים החדשים בצבא והן כתוצאה מהטיהורים שפקדו את הצבא. מכל מקום, כל עוד נשמרה אחדותה הפנימית של מפלגת "אל-בעת'" בעיראק עמדה המפלגה בהצלחה יחסית מול מתנגדיה ויריביה בצבא ובמחנה האזרחי.
אולם נוכח ההתנצחויות שפקדו את מנהיגי המפלגה הסתמנו שתי סיעות יריבות: א) סיעת המתונים בראשותם של טאלב שביב, שר החוץ ואחמד חסן אל-בכר; ב) סיעת הקיצונים בראשותו של עלי צאלח אס-סעדי, סגן ראש הממשלה. המאבק הפנימי בצמרת ערער במהירות את שלטונה הבלעדי של מפלגת "אל-בעת'" בעיראק. את סלעי המחלוקת היוו הבעיות הבאות: היחס לנאצר, מידת שיתוף הפעולה עם סוריה, המדיניות הכלכלית והחברתית, היחס לכוחות המדיניים האחרים בעיראק ובעיית "המשמר הלאומי". הנתונים הטיפו לשיתוף פעולה מסוים עם נאצר על מנת לא לסתום את הגולל על האיחוד הערבי המשולש, וגילו הסתייגות זהירה כלפי איחוד מלא עם סוריה. כן צדדו מדינאים אלה בנקיטת מדיניות כלכלית מתקדמת וליבראלית בהתחשב בתנאיה המיוחדים של עיראק. לעומת זאת צידדו אס-סעדי ומרעיו בנקיטת קו תקיף כלפי נאצר, לאור התחמקותו מהגשמת "אמנת קהיר". כן תמכו באיחוד פדרטיבי לאלתר עם סוריה, תוך ביצוע מדיניות סוציאליסטית בהתאם לדוגמה הסורית, הינו הלאמת בנקים, ביצוע רפורמה אגרארית קיצונית וכו'.
שתי הסיעות נחלקו גם בבעיית היחס לחוגים הלאומיים האחרים במדינה. בעוד שהמתונים הטיפו לשיתופם בשלטון, למעט את הפרו-נאצריים הקיצוניים, התנגדו לכך הקיצוניים, שראו בשיתוף מעין זה החזרת הגלגל אחורנית. יתר על כן, קבוצת אס-סעדי נשענה על "המשמר הלאומי" וראתה בו צבא מפלגתי שיש לטפחו ולרוממו בטרם תיפול ההכרעה במאבק על ההגמוניה. סיעת המתונים התנגדה לניצול של "המשמר הלאומי" כמכשיר סיעתי מפלגתי. הצהרותיו של אס-סעדי בזכות "המשמר הלאומי" היו לצנינים בעיני הקצונה העיראקית, ובכללה הקצינים שהשתייכו למפלגה. סעדי נהג בחוסר זהירות, שעה שחיפה והגן על אנשי "המשמר הלאומי" גם במקרים חסרי כל הצדקה. התנגדותם של האוכלוסייה האזרחית וקציני הצבא להתנהגותו של סעדי גברה והלכה, אולם גם עמיתיו לא יכלו לשכנעו לשנות את גישתו או לוותר על חלק מסמכויותיו. קציני צבא בכירים השמיעו בגילוי איומים נגד סעדי, וכתוצאה מכך נתהווה רקע נוח לקרע אפשרי בצבא. בפרוס ספטמבר 1963 נערכה ועידת "אל-בעת'" העיראקי לשם בחירת ההנהגה הארצית. סעדי ניצח בוועידה זו והחל להגשים את קווי מדיניותו: ביוזמתו הוחרפו היחסים עם נאצר והוקמה תחנת שידור אנטי-מצרית. בעת ובעונה אחת הוכרז על איחוד צבאי סורי-עיראקי, שיתלווה לאיחוד כלכלי ומדיני בין שתי המדינות. האיחוד הנ"ל היווה אתגר חמור ביותר לנאצר, שכן מולו ניצבה עתה חזית מאוחדת של משטר מפלגות "אל-בעת'" בעיראק ובסוריה, שהבליטה את האידיאולוגיה החברתית והכלכלית המגובשת שלה,¹⁴ האופורטוניזם והמתכונת האטטיסטית של המשטר הנאצרי. ברם, בעקבות השתלטותו של סעדי על "אל-בעת'" העיראקי הלך והעמיק הקרע בין שתי הסיעות הניצות במפלגה. קרע זה צפן בחובו את הסכנה לעצם המשך קיומו של משטר המפלגה בעיראק. מנהיגי שתי הסיעות שפכו שמן על המדורה ביצאם בהצהרות מנוגדות, שחוללו סערת-רוחות ואווירת ערב-הפיכה. אמנם ראש הממשלה, אחמד חסן אל-בכר, ניסה להפיג את חששות הציבור מפני הלאמה, אולם הצהרותיו של סעדי בדבר החרמות רכוש וכדו' פעלו את פעולתם. נוכח המצב המתוח ביותר בצמרת המפלגה העיראקית הועתק המאבק הפנים-העיראקי לוועידת "אל-בעת'" הבין-ערבית שהתקיימה בדמשק באוקטובר 1963, ונמשכה כשבועיים. גם בוועידת דמשק הייתה ידם של סעדי וחבריו על העליונה, בהאשימם את מתנגדיהם בבגידה בעקרונות המפלגה ובשאפתנות אישית. נוכח השלטת מדיניותו הקיצונית של סעדי, אשר לדעת מתנגדיו הייתה עשויה לפגוע בקיומה של עיראק, הוחלט לכנס את צמרת "אל-בעת'" העיראקי לשם דיון בסכסוך בין שתי הסיעות.
ואכן ב-11 נובמבר 1963 גברה יד מתנגדי סעדי ונבחרה הנהגה מפלגתית חדשה, שרוב חבריה נימנה על אנשי הצבא (בניגוד להרכב הקודם), ואילו סיעת סעדי לא נבחרה כלל ועיקר. כתוצאה מכך נעצר סעדי והוגלה לספרד (מתוך חשש לנקמת הקומוניסטים שנרצחו על ידי אנשי "המשמר הלאומי" שלו). חסידיו של סעדי בעיראק לא טמנו ידם בצלחת והחליטו על איום בהפיכה על מנת להפעיל לחץ על ההנהגה החדשה של המפלגה כדי לסחוט פשרה. מסתבר, שמאמציהם נכשלו, שכן סעדי וחבריו הוגלו למרות הכל. ראש הממשלה, אחמד חסן אל-בכּר, ושר ההגנה, צאלח מהדי עמאש, הזהירו נמרצות ברדיו מפני סכנת מלחמת אחים. האות לכך ניתן עם הפגזת מחנה הצבא ונמל האוויר אר-רשיד, שליד הבירה, ביחד עם ארמון הנשיאות ומשרד ההגנה (13.11.63). במקביל לכך החלו יחידות "המשמר הלאומי" לגייס את תומכיהם ברחובות בגדאד. צחצוח החרבות בין פלגי המפלגה אילץ את ההנהגה העיראקית לנקוט בשני אמצעים על מנת להציל את המדינה והמפלגה משפיכות דמים: ראשית, לשם שמירת שיווי-משקל פנימי, הוגלו יריביו של סעדי שהיו אחראיים להדחתו. שנית, הוזמנה ההנהגה הבין-ערבית של "אל-בעת'" כדי לפתור את המשבר. שני המדינאים הסוריים, מישל עפלק והגנרל אמין אל חאפט', שהגיעו לבגדאד בעקבות ההזמנה, נוכחו כי הסניף הבגדאדי של המפלגה העיראקית, שהיווה את הכוח המאורגן המרכזי במדינה, תמך בסעדי ותבע את החזרתו לאלתר. למעשה, שאפו עפלק וחאפט' להבטיח את המשך שליטתה של ההנהגה הבין-ערבית של "אל-בעת'" על עיראק כדי לחזק את שליטת המפלגה בשתי המדינות גם יחד, אי לכך הציעו אנשי ההנהגה הבין-ערבית לבטל את הבחירות מ-11 בנובמבר שהדיחו את סעדי, לפזר את ההנהגה העיראקית של המפלגה ולמסור את סמכויותיה לידי ההנהגה הבין-ערבית (האזורית). החלטות אלה גרמו למעשה, למסירת השלטון על עיראק בידי ההנהלה הבין-ערבית של "אל-בעת'", שחבריה הבולטים ביותר היו שני הסורים – עפלק וחאפט'. ההחלטה חיזקה, בדיעבד, את סיעת הקיצוניים שנשענה על "המשמר הלאומי" הצבאי-למחצה. מסירת רסן השלטון לחברי ההנהגה הסוריים ב"אל-בעת'" הכלל-ערבית וטיפוחו של "המשמר הלאומי" העיראקי הדגישו את הסאה, שכן נראה היה כי המטרה הסופית היא לשעבד את הצבא למפלגה ואת המפלגה להנהגה הבין-ערבית, בראשותם של המדינאים הסורים. כתוצאה מכך התערב הצבא העיראקי ונטל את השלטון ב-18 בנובמבר 1963.

גורמי הפיכת עארף (נובמבר 1963) ותוצאותיה
בבוקרו של ה-18 בנובמבר 1963 תפס הצבא את השלטון הישיר במדינה, בתום שבוע סוער ביותר בתולדותיה של עיראק, שהצטיין בשלוש הפיכות-חצר. בהודעה ששודרה ברדיו נימוק הנשיא עארף את השתלטות הצבא במרד המזוין מצד "המשמר הלאומי", שסיכן את ביטחון המדינה. כרגיל, לא הייתה זו האמת במלואה אלא מקצתה בלבד. עליית המשטר הנוכחי באה אמנם בעקבות שלוש הפיכות החצר, שהתחוללו בשבוע האחרון למשטר "אל-בעת'", אולם, למעשה, יצרה השפעתם המצטברת של שישה גורמים עיקריים את התערבותו של הצבא: א) המלחמה הבלתי-מוכרעת נגד הכורדים; ב) קיומו של "המשמר הלאומי" והפיכתו למכשיר סיעתי בידי קבוצת סעדי להשלטת טרור ורצח נגד יריבים מדיניים, קומוניסטים ולאומנים למיניהם; ג) ההתמרמרות בקרב הקצונה הבכירה על הטיהורים שפקדו את הצבא, תוך מינוייָם של קציני מפלגת "אל-בעת'" לעמדות המפתח בצבא והפיכת "המשמר הלאומי" לגוף מתחרה בצבא; ד) הידרדרות המצב הכלכלי, שהיה חמור בלאו הכי ערב עליית "אל-בעת'" לשלטון (בפברואר 1963), כתוצאה מההכרזות "הסוציאליסטיות" של סעדי ומרעיו; ה) הקמת האיחוד הסורי-עיראקי בתחום הצבאי, הכלכלי והמדיני, בחסותה של הנהגת "אל-בעת'" הבין-ערבית; ו) התערבות ההנהגה הבין-ערבית של המפלגה באמצעות חבריה הסוריים, עפלק וחאפט', בקביעת מדיניותה של עיראק, נוכח המאבק החמור בתוככי הסניף העיראקי. התערבות זו הוליכה להשתלטות סורית על עיראק.
הפיכתו של עארף הסתייעה בשלביה הראשונים בתמיכתם של יריבי אס-סעדי מקרב הסיעה המתונה של "אל-בעת'". מבחינה עקרונית לא חלו שינויים בכל אותן הבעיות שניצבו בלתי-פתורות בפני המשטרים הקודמים. אולם ניתן להבחין בארבעה שלבים בהתפתחות המשטר הנוכחי בעיראק: א) השתחררות הדרגתית מהאיחוד עם סוריה, שמשמעות הייתה פירוק הצי האנטי-מצרי בין בגדאד לדמשק; ב) השגת הפוגה במלחמה הממושכת נגד הכורדים; ג) התקרבות הדרגתית למצרים תוך החרפת היחסים עם סוריה; ד) הכרזה על ההסכם "בדבר הצעדים הדרושים לקראת הגשמת האיחוד בין מצרים לעיראק" וביצועם ההתחלתי של כמה מצעדים אלה.
במרוצת החודשיים הראשונים להתבוססות משטרו של עארף ועד לוועידת "הפסגה הערבית" הראשונה, שנערכה בקהיר בינואר 1964, ניבעו הפרצים הראשונים בחומת האחדות בין עיראק לסוריה. בעוד שבתחילה הכריז שר ההגנה העיראקי החדש, כי "האיחוד הצבאי בין סוריה לעיראק שריר וקיים", הרי שבשלב מאוחר יותר התחמקו השליטים העיראקיים מלהתייחס ישירות לנושא זה, והעדיפו להטעים את נאמנותם ל"איחוד ערבי כולל". הסולידריות הערבית, שהופגנה בוועידת הפסגה הערבית הראשונה בשיתופם של מלכים ונשיאים, אשר רק תמול שלשום חירפו וגידפו זה את זה, הקלה על העיראקים את מלאכתם והעניקה להם עילה אידיאולוגית נוחה למדי לשם חיפוי על נסיגתם מביצוע איחוד ממשי בין עיראק לסוריה. למעשה, היו ראשי הצבא העיראקי מעוניינים בפירוק האיחוד הצבאי עם סוריה משני טעמי יוקרה עיקריים: ראשית, החזרת יוקרתו של הצבא העיראקי שנפגמה ביותר מעצם נוכחותה של חטיבה סורית בעיראק, אשר באה לסייע לו במלחמה נגד הכורדים, וזכתה בהצלחות מקומיות לאחר כישלון המתקפה של העיראקים. שנית, ביטול ההתחייבות הצבאית העיראקית לסייע לסוריה במקרה של התפתחות תקריות בגבול הסורי-ישראלי.
אי-חתימת הסכם שביתת נשק בין עיראק לישראל שימש בעבר ובהווה "הוכחה" חותכת לנאמנות הבלתי-מסויגת של עיראק לאינטרסים הערביים. העיראקים מעדיפים איחוד תלת-ערבי כולל מאשר הסתבכות בתקריות לאורך הגבול הישראלי, בתוקף איחדו צבאי נפרד בין ארצם לסוריה. ריתוק חלק מהצבא העיראקי לאורך הגבול הישראלי מהווה מעין "חזית שנייה" לגבי הצבא העיראקי, הנאבק לסירוגין במשך שנים רבות ב"חזית הכורדית".
גם במדיניות הפנים הותרה הרצועה וננקטה מדיניות ליברלית יחסית למצב ששרר בימי שליט "המשמר הלאומי" ומפלגת "אל-בעת'". במקביל לכך ניתנו הבטחות מרגיעות לחוגים הכלכליים הפרטיים שאין בדעת השלטונות לצעוד בתלם ההלאמה או האטטיזם נוסח נאצר. בעת ובעונה אחת, החלו עארף ויועציו לשקול מחדש את המדיניות הכורדית, שהרי עד כה לא הצליח הצבא העיראקי לחסל את מעוזיהם ההרריים של הלוחמים הכורדיים מאז חידוש הקרבות ביוני 1963. למעשה, כבר בראשית פברואר 1963, ערב מיגור משטרו של קאסם, שלט הצבא העיראקי בכרכור ובמוסול, בנוסף לעיירות זאח'ו, דאהוק, ארביל ועמאדייה. לעומת זאת שלטו הכורדים על עורקי התחבורה המשניים. בחודשי ההפוגה (פברואר-יוני 1963) הסתננו הכורדים שוב לכפריהם המצויים במדרונות ההרים.
עם חידוש הקרבות על ידי ממשלת "אל-בעת'" החלו השלטונות בגירוש הכורדים מהעיירות ומהמרכזים האחרים. בהתאם לתכנית המבצעים הצבאית ניסה הצבא העיראקי לפצל את המרחב הכורדי לכמה אזורי משנה קטנים, וזאת תוך שימוש באמצעי לחימה ברבריים, וכגון הריסת כפרים והשמדת אוכלוסין. בשלביה הראשנים של המתקפה העיראקית הושגו מספר הצלחות מקומיות בחבלי הדום-ההרים: עשרות כפרים כורדיים הופצצו ונהרסו ומאגרי תבואה הועלו באש מתוך מגמה להרעיב את 800,000 האוכלוסין הכורדיים. הודות למאמצים הרבים שהושקעו ב"חזית הכורדית" (בסיוע 3 דיביזיות חי"ר שתוגברו בגדודי שריון ותותחנים ובעיקר כוחו של חיל האוויר) נכבש חלק ניכר מאזור ברזאן. עם זאת נכשל הצבא העיראקי במשימתו העיקרית – ביתור המרחב הכורדי ליחידות שטח קטנות והשתלטות עליהן. בנובמבר 1963, עם בוא החורף הקשה, נאלצו הכוחות העיראקיים לסגת לעבר המרכזים העירוניים שבשפלה וצירי התנועה שבאזור נפלו שנית בידי הלוחמים הכורדיים. נוכח התפתחות זו נאלץ משטרו החדש של עארף למצוא הסדר כלשהו עם הכורדים כדי למנוע, זמנית לפחות, את חידוש הקרבות עד להתבססותו של המשטר החדש. ועארף היה מחוור לחלוטין, כי הגורם העיקרי להפלת שני המשטרים הקודמים – של קאסם ו"אל-בעת'" – היה המרד הכורדי. על רקע זה ניתן להבין את ההפוגה שהושגה בין שני הצדדים החל מפברואר 1964. הסכם שביתת-הנשק כלל בין היתר הכרה בזכויות הלאומיות של האזרחים הכורדיים במסגרת העם העיראקי. כן הפגינו שליטי בגדאד מספר מחוות, שנועדו להראות רצון-טוב, והתבטאו בפינוי חלקי של יחידות צבאיות מהאזור הכורדי, פינוי חלק מהכפרים הכבושים ושחרור עצירים. שני הצדדים, הכורדים ושליטי בגדאד, הפיקו בינתיים תועלת מסוימת משביתת-הנשק. עם זאת ברור היה לשני הצדדים, כי הבעיה הכורדית רחוקה עדיין מפתרונה. ביוני 1964 הצהיר עארף, כי הכורדים הינם אזרחים מוסלמיים שווי-זכויות לערבים, וכי הממשלה מכירה בלשונם וממנה אותם לתפקידים מינהליים. לעומת זאת, הצהיר שַוְכַּת עקראווי, מנהיג כורדי צעיר, כי העיראקים מתכוננים לחדש את התקפתם עם בוא עונת הקציר, מאחר והצבא העיראקי לא חזר לעמדותיו הקודמות בהתאם להסכמת שביתת-הנשק. כן האשים את ממשלת בגדאד באי-נכונות להכיר באוטונומיה הכורדית, שהיוותה את גורם המרד בשנת 1961.

התקרבות עיראק למצרים ובלימתה
ימים ספורים לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם הכורדים (פברואר 1964), התפנתה ממשלת עיראק להתקיף בצורה חריפה ובלתי-מרוסנת את מפלגת "אל-בעת'", ובכך הסתמן הקרע הגלוי בין עיראק לסוריה. הנהגה "אל-בעת'" הסורי לא טמנה ידה בצלחת והמשיכה לנהל את תעמולתה הלאומנית הקיצונית, בהאשימה את עארף בבגידה באינטרס הערבי, שעה שחתם על הסכם שביתת הנשק עם ברזאני. הנימוק הסורי היה, כי כשם שאף ממשלה ערבית לא תוכל לטפל לבדה בבעיית פלסטין, כן אין אפשרות לטיפול אינדיבידואלי בבעיית הכורדים.
בעת ביקורו של ניקיטה חרושצ'וב במצרים, לרגל חנוכת השלב הראשון של סכר אסוואן (מאי 1964), הופגנה בעליל ידידותו והערצתו האישית של עארף לנאצר. בשלהי אותו חודש נחתם הסכם עיראקי-מצרי, שהוכתר כ"צעד ראשון בדרך להגשמת האיחוד". הסכם זה קבע בין השאר את הקמתה של מועצת נשיאות, המורכבת משני הנשיאים ו-12 חברים. תפקידי המועצה נקבעו בהתוויית מדיניות משותפת בתחומי המדיני, הצבאי, הכלכלי והחברתי, תוך התכנסויות תדירות מידי כל שלושה חודשים בקהיר. כן הוסכם שהמועצה תרכיב פיקוד צבאי משותף לשם האחדת שיטות הארגון, ההדרכה והציוד ותכנון צבאי משותף.
המשקיפים למיניהם היו מאוחדים בדעה, כי ההסכם הנ"ל נסחט מנאצר על ידי עארף לשם רימום יוקרתו האישית והשתקת הקשת המגוונת של המתנגדים למשטרו של עארף מכל החוגים. מבחינת היחסים הבין-ערביים, ונראה הסכם זה כצעד נוסף לבידודה של סוריה בשליטת "אל-בעת'" ולחיזוק הציר בגדאד-קהיר. ביולי 1964 הוצא צו הלאמת הבנקים, חברות הביטוח והחברות הכלכליות האחרות בעיראק. כן הוכרז על פיזור כל המפלגות, שיאוחדו במסגרת "האיחוד הסוציאליסטי הערבי". צעדים אלה ננקטו בעיראק על מנת להכשיר את הקרקע לאיחוד מלא עם מצרים בעתיד.
אולם החל מיולי 1964 גברה והלכה התסיסה נגד שלטון עארף, שהתבטאה בהפצת כרוזים חשאיים ובשני ניסיונות הפיכה. הניסיון הראשון נעשה בשלהי יולי, ואילו הניסיון השני, שיוחס למפלגת "אל-בעת'", נעשה ב-4 בספטמבר 1964, מועד צאתו של עארף לוועידת אלכסנדריה. כתוצאה מכך נשלחה למחרת היום יחידה צבאית מצרית שהגיעה לעיראק לשם "תמרונים משותפים". למעשה, התמקמו החיילים המצריים בבגדאד ובסביבותיה על מנת לבלום כל ניסיון הפיכה נוסף מצד הסניף הבגדאדי של "אל-בעת'".
התקרבותו המתמדת של עארף לנאצר לא הפליאה בהתחשב בהפכפכנותו של השליט העיראקי ובשחצנותו. עארף ראה תמיד בנאצר מנהיג ומדריך מאז פגישתם הראשונה (ביולי 1958) בדמשק. לעומת זאת מעוניין היה נאצר לחזק את עארף ומשטרו על מנת לבודד את ממשלת "אל-בעת'" הסורית ולהפילה, וכן על מנת ליצור לעצמו ראש גשר בעיראק העתיקה באוצרות הנפט. קשייו הרבים של עארף הגבירו את נטייתו האישית להיסמך על משענתו של נאצר. כפייץ "האיחוד הסוציאליסטי" על המפלגות העיראקיות הקימה נגדו יריבים רבים, שעינם הייתה צרה בסוציאליזם הערבי לנוסחאותיו השונות. התנגדותם הנמרצת של המיעוטים האתניים השונים לאיחוד כלשהו בין עיראק לבין מדינה ערבית אחרת שרירה וקיימת וגם כשהמדובר במצרים. כשם שהכורדים חוששים מפני החלשת מעמדם ומשקלם נוכח מגמות האיחוד והכנסת החטיבה הצבאית המצרית לעיראק, כן חרדים המיעוטים השיעיים הגדולים, המסתופפים בדרומה של עיראק, מפני היטמעותם האפשרית בים של מוסלמים סוניים. פירוק האיחוד עם סוריה והכניסה לשותפות חדשה עם מצרים עוררה את התנגדותם של הגורמים החברתיים, הכלכליים והמדיניים, שחיפשו בעבר הלא-רחוק שעת כושר מתאימה להשתחררות מעול האיחוד הסורי-עיראקי. שיטת ההתחמקות ממציאת פתרונות שלמים, שאפיינה את משטרו של עארף, לא בישרה טובות וטמנה בחובה סכנה לעצם קיומו של המשטר העיראקי. ביוני 1964 ערך עארף מספר שינויי גברי בממשלתו וסילק שרים אחדים שנחשבו לאנשי הסיעה הבע'תיסטית המתונה. בכך הוכשר הרקע לביצוע הצעדים הראשונים להגשמת האיחוד העיראקי-מצרי. הכנסתם של שרים פרו-נאצריים לממשלה החדשה הגבירה את האופוזיציה למשטרו של עארף וגררה את ממשלו לחיקו של נאצר, נוכח מחדליו של השליט העיראקי בפתירת הבעיות היסודיות של מדינתו. בעיות אלה היו ונשארו – שמירה על הריבונות העיראקית, ביצוע הדרגתי של רפורמות מתונות, ניצול הכנסות הנפט לטובת האינטרסים הבלעדיים של עיראק, והשגת הסדר בר-קיימא עם הכורדים והמיעוטים הדתיים והלאומיים האחרים. מכל מקום, באפריל 1965 ריכז עארף את כוחותיו להתקפה מחודשת של הכורדים, ואלה האחרונים התריעו על הפרת הסכם שביתת הנשק שהושג בשעתו, ביניהם לבין ממשלת בגדאד.

הפיכות בשנת 1965
אם ביוני 1964 ביצע עארף שינויים בממשלתו תוך הכנסת שרים פרו-נאצריים ופיטורי שירם אחרים, שנחשבו לבעלי גישה מתונה וזהירה בכל הנוגע לאיחוד עיראק עם מצרים, הרי שמקץ שנה בלבד נעו כפות המאזניים לרעת הסיעה הפרו-נאצרית: ב-13 ביולי 1965 הוקמה ממשלה חדשה, הרביעית במניין במשטרו של עארף, בראשותו של הגנרל טאהר יחיא. בממשלה זו לא שותפו השרים הפרו-נאצריים והרכבה שיקף את אי-היציבות הפנימית הכרונית שפקדה את עיראק מאז חיסול המשטר המלוכני ב-14 ביולי 1958.
פיטוריהם של השרים הפרו-מצריים על ידי עארף בא עקב מספר שיקולים וגורמים: ראשית, ההתנגדות העממית הגואה והגוברת נגד האיחוד עם מצרים, ובמיוחד נגד מדיניות הסוציאליזציה וההלאמות, שננקטה החל מיולי 1964 בעקבות הצעדתה של עיראק לקראת האיחוד עם מצרים. שנית, אי-תמיכתם של השרים הפרו-מצריים בחידוש הקרבות נגד הכורדים, שנפתחו באפריל 1965. הסתייגותם של שרים אלה נעשתה ברוח מדיניותו של נאצר, אשר חשש מפני סיבוכן האפשרי של יחידות השריון המצריות שחנו בעיראק במלחמה בהרי כורדיסטן. נעלה מכל ספק, כי אי-הושטת הסיוע מצד היחידות המצריות לצבא העיראקי שנלחם בצפון עוררה מורת רוח בקרב חלק ניכר מהקצונה העיראקית מחד גיסא, וסייעה להבלטת מחדלה של מצרים בנושא מרכזי ללאומנות העיראקית מאידך גיסא. עמדתם של השרים הפרו-מצריים בעניין זה הציגה אותם כמשרתיה הנאמנים של קהיר וכבוגדים ב"אינטרסים הלאומניים האמיתיים" של עיראק.
אולם נאצר נזהר מלהביע בגלוי את מורת רוחו ממשלתו של טאהר יחיא, שנמנה בעבר על ראשי מפלגת "אל-בעת'" העיראקית. זהירותו של נאצר נבעה משלושה שיקולים מרכזיים: א) ההנחה הסבירה שכל משטר אחר בעיראק, אשר יפיל את הנשיא עארף, ינקוט במדיניות עוינת יותר למצרים; ב) הסתייגותו של נאצר מכל איחוד ממשי עם עיראק בשלב זה מפאת אי-יציבותה הפנימית של עיראק. יציאתו הגלויה של נאצר נגד ממשלת יחיא הייתה עשויה לשבש כליל את היחסים עם עיראק ולהביא לסילוקם המוחלט שלאוהדי מצרים מכל עמדות המפתח הנותרות במימשלו של עארף; ג) כישלונותיו של נאצר בתימן, מהלומת היוקרה שהונחתה עליו נוכח הדחת ידידו-הנאמן בן-בלה, יחסיו המתוחים עם סוריה הבע'תיסטית ועם פייצל הסעודי – דחקוהו לעמדה מבודדת ולשפל מדיני שלא נודע כמותו מאז עלייתו לשלטון. הצורך בהבלטת ידידותו של עארף ובקבלת דין משטרו החדש בעיראק הפכו לכורח מדיני לנשיאה של מצרים, במיוחד ערב התכנסותה של ועידת הפיסגה השלישית בקזבלנקה, אשר נאצר חפץ ביקרה.
דא עקא, שממשלתו של טאהר יחיא לא האריכה ימים. ב-6 בספטמבר 1965 הודיע רדיו בגדאד במפתיע על התפטרות ממשלה זו וכינון ממשלה חדשה בראשותו של מפקד חיל-האוויר, הגנרל עארף עבד אר-רזאק הפרו-מצרי. מסתבר, שהתקרבות מועדה של ועידת קזבלנקה הכריע בעיתוייה של הפיכת חצר שקטה זו. כנראה, שהנשיא עארף היה מעוניין להפגין בפני נאצר את נאמנותו, ימים ספורים לאחר שנאצר הצליח להגיע לכלל הסכם עם המלך פייצל בדבר סיומה של מלחמת תימן. בכל זאת, היה בהצבתו של רזאק בראשות הממשלה משום הפתעה, שכן זה האחרון ניסה בפרוס יולי לחולל בעקיפין הפיכה נגד ממשלתו של טאהר יחיא בסיוע כמה שרים. כתוצאה מסיכול ניסיון זה הודחו 6 שרים מממשלת יחיא, אולם עבד אר-רזאק עצמו, ששהה בשעת ניסיון הכֶּשל בקהיר, יכול היה לנער חוצנו בקלות מהקושרים, להאשימם בחוסר נאמנות למרשל עארף ולהמשיך ולקיים בידיו את הפיקוד על חיל האוויר העיראקי. תוצאות סיכול הקשר הנ"ל פסחו על צמרת הצבא. נאמניו של רזאק לא הודחו. מבין תומכיו ראוי לציין את מפקד המודיעין הצבאי, הבריגדיר ח'מאס, וראש שירותי הביטחון, הקולונל רשיד מוחסן. קצינים אלה החלו להפגין נאמנות מופרזת לעארף והלה העמיד פנים כבוטח בנאמנותם. יתר על כן, במרוצת הזמן הוציאו הקצינים הללו דיבה רעה על ראש הממשלה, טאהר יחיא. הם האשימוהו בפני עארף בשחיתות כלכלית ואישית ובקיום קשרים עם קציני "אל-בעת'" השליטים בסוריה. נוסף לשיקוליו המדיניים, היו לעארף גם סיבות אישיות להדיח במפתיע את יחיא ולהפקיד את השלטון בידי יריבו העיקרי, מפקד חיל האוויר עבד אר-רזאק. ערב צאתו של עארף לוועידת הפסגה הערבית בקזבלנקה גברה המתיחות הפנימית בקרב קציני הצבא היריבים. עארף לא עזב את עיראק לפני שביצע שורה של חילופי גברי בצמרת הצבא על מנת להבטיח את נאמנותם של תומכיו תוך הצבתם בעמדות המפתח. כך, למשל, מונה מפקד משטרה חדש והורחבו סמכויותיו של מפקד חיל המצב העיראקי בבגדאד. כן הורכבה "מועצת הגנה עליונה", שקיבלה לידיה את סמכויות הפיקוח על הצבא וכל זרועות הביטחון הצבאיות והאזרחיות. במועצה זו נמצאו ראש הממשלה, עבד אר-רזאק, ותומכיו במיעוט מבוטל. אולם גם עבד אר-רזאק לא ביטל את זמנו וריכז סביבו נאמנים כמפקד יחידת השריון שחנתה בבגדאד, מפקד בסיס ההדרכה לקצינים וקצינים נוספים בערי השדה השונות. ברגע האחרון הצטרף לקבוצתו של רזאק גם סגן הרמטכ"ל, הבריגדיר מוחמד מג'יד. ניסיון ההפיכה בוצע בשלהי ספטמבר 1965, בעיצומה של ועידת קזבלקנה, ויום אחד בלבד לאחר ששליטי ערב חתמו על "האמנה לסולידריות בינערבית" אשר חייבה אותם להימנע מחתרנות, מהתקפות ומהשמצות הדדיות.
מעניין לציין, כי עיתוייה של הפיכה זו נקבע בניגוד למסורת של ההפיכות בחשכת הליל. זאת ועוד, הקושרים היו ידועים מלכתחילה לנשיא עארף ולנאמניו. ההפיכה נשאה אופי של תחבולה והסחה ולא תוצאה של מאבק כוח בין פלגי הצבא השונים. ניסיון ההפיכה נקבע לשעות לפנה"צ, יוזמיה – ראש הממשלה וראש שירותי הביטחון – לא השתתפו בה בפועל, ואילו תפקידי הביצוע נמסרו לסגן הרמטכ"ל, מוחמד מג'יד, ולמפקד בסיס ההדרכה לקצינים, הבריגדיר ערפאן ווג'די. טור השריון של הקושרים שנע לעבר תחנת השידור, ובנייני הממשלה כותר על ידי יחידות שריון אחרות. הקושרים נכנעו ללא קרב וראש הממשלה שסבר לתומו, כי הגיעה העת לשדר לאומה על הדחת המרשל עארף וביצוע האיחוד לאלתר עם מצרים, נכלא יחד עם מפקד המודיעין הצבאי והקושרים האחרים. ההפיכה סוכלה הודות לערנותו של הרמטכ"ל העיראקי, אחיו של המרשל עארף. בהתאם להוראתו של עארף, ששהה כאמור בקזבלנקה, נמנע הרמטכ"ל הפעם משפיכות דמים, העמיד מטוס צבאי מיוחד לרשות הקושרים והגלם לקהיר, מקום שם ניתן להם מיקלט מדיני. למחרת נמלטו כמה קצינים בכירים אחרים לקהיר מאחר ונודע על קשריהם עם ראשי המהפכנים.
ניסיון ההפיכה של עבד אר-רזאק ומרעיו לא עלה בקנה אחד עם חתימתו של נאצר על "האמנה לסולידריות בינערבית". אולם בבירור אישי ישיר שנערך בין נאצר לעארף בקזבלנקה, הצליח כנראה השליט המצרי לשכנע את עמיתו העיראקי, כי הקושרים פעלו על דעת עצמם ללא ידיעתה של קהיר. מסתבר, שעארף שוכנע בכנות ידידותו של נאצר, שכן בשובו מוועידת קזבלנקה לא היסס מלחנות בקהיר. באותה הזדמנות ניסה סגנו של נאצר, המרשל עבד אל-חכים עאמר, לתווך ללא הצלחה בין עארף לבין הקושרים נגדו שהוגלו לקהיר.
בינתיים הורכבה בבגדאד ממשלה חדשה בראשותו של ד"ר עבד אר-רחמאן בזאז, שר החוץ וסגנו לשעבר של רזאק. הגלייתם של ראשי הסיעה הפרו-מצרית למצרים צמצמה בהרבה את בסיסו הציבורי של המשטר, ועארף נשען, למעשה, על קבוצת "הבלתי-תלויים" בלבד; שכן מאז מוגר משטרו של קאסם בפברואר 1963 נשען עארף בזה אחר זה על הסיעות היריבות והמפולגות של מפלגת "אל-בעת'" ועל הפרו-נאצריים. אולם כל הגורמים הללו ניסו לנצל את עארף על מנת לתפוס את השלטון בבוא העת. לאחר שכל הסיעות הללו סולקו מצמרת השלטון, הפך משטרו של עארף לחסר בסיס ציבורי רציני והסתייע בקבוצת אנשי צבא הנאמנים באופן אישי לנשיא העיראקי, ובראשם – הרמטכ"ל, אחיו של הנשיא. הפלגים הבע'תיסטיים למיניהם והסיעה הפרו-נאצרית ימשיכו מן הסתם בחתירותיהם תחת המשטר ביתר שאת; ואילו עארף עצמו ייאלץ לגלות זהירות מרובה ביחסיו עם נאצר. מותר להניח, כי האיחוד המיוחד עם מצרים היה מרוחק בשלהי שנת 1965 לא פחות מאשר בתקופה שהסתיימה בתחילת שנת 1963.

סיכום: הבעיות הפנימיות ואי-היציבות המדינית
הנהגת הרפורמה האגרארית בעיראק היוותה את אחד מצעדיו הראשונים של המשטר הרפובליקאי. חוק הרפורמה האגרארית הראשון פורסם על ידי הגנרל קאסם עוד בספטמבר 1958, תוך כדי קביעת מכסות מקסימום של 2,500 דונם אדמת שלחין או 5,000 דונם אדמת בעל. כן הותוותה תכנית חומש להחרמת עודפי הקרקעות ולחלוקתן בין האריסים ומחסורי הקרקע. גודל שטחי הקרקע שנועדו להפרעה היה נתון להערכות שונות ומנוגדות. מכל מקום, ההערכות המקובלות הצביעו על 20–30 מיליון דונם. עד לתחילת שנת 1965 הופקעו לפי הנתונים הממשלתיים למעלה מ-17.5 מיליון דונם (כלומר למעלה מ-58% מההפקעות המתוכננות, לפי האומדן המקסימלי). הממשלה חילקה כ-5 מיליון דונם ל-38,700 משפחות פלאחים, הינו ליותר מ-193,000 נפש. אם נתונים רשמיים אלה היו מהימנים, הרי שפירוש הדבר היה, כי חולקו בממוצע 130 דונם לכל משפחה, וזוהי יחידת קרקע קטנה בהרבה מהמוקצב לפי החוק מספטמבר 1958. נוסף לכך החכירה הממשלה למעלה מ-15 מיליון דונם קרקע ליותר מ-200,000 משפחות חסרות-קרקע, בתנאים טובים יחסית בהשוואה למצב ששרר לפני ביצוע הרפורמה האגרארית. החכרות אלה נעשו מתוך הקרקעות המופקעות, והבעלות עליהן נשארה בידי הממשלה.
תנופת הרפורמה האגרארית בעיראק הייתה, אפוא, חזקה ונרחבת לאין שיעור לעומת רפורמות חקלאיות אחרות שבוצעו במזרח-התיכון. בעוד שבמצרים, למשל, הופקעו כ-4 מליון דונם, שהוערכו בכ-14% מכלל השטח המעובד, הרי שתכנית הרפורמה האגרארית העיראקית תכננה את הפקעתם של כ-30 מיליון דונם, שנאמדו בלמעלה מ-4% מהשטח המעובד של המדינה. ההיקף הנרחב של הרפורמה האגרארית בעיראק יצר בעיות סבוכות, שהמשטרים הרפובליקאים התקשו בהתרתן, נחשלות של המנגנון הממשלתי, המאבקים הפנימיים על השלטון וצילה המאיים של הבעיה הכורדית. פרט להפקעת הקרקעות ולחלוקתן – אין אינפורמציה מדויקת על שיעור הסיוע הכספי והחקלאי אשר הוגש לפלאחים העיראקיים, כלומר על היקף הקמת קואופרטיבים, היקף האשראי החקלאי, ההדרכה וכד'. פעולות משלימות אלה יו הכרחיות על מנת לצמצם את התוצאות השליליות וירידת הפריון המתלוות לכל רפורמה אגרארית בשלביה הראשונים.
במרוצת שנת 1963 החמירו שליטי "אל-בעת'" את יחסם לבעלי הקרקעות המושקעות בהאריכם את מועד תשלום פיצוייהם. בעוד שבחוקי הרפורמה מסתיו 1958 נקבע תשלום הפיצויים לבעלי הקרקעות המופקעות בצורת איגרות חוב ממשלתיות, שנשאו ריבית שנתית בת 3%, ואשר מועד פירעונן נקבע לאחר 20 שנה, הרי ששליטי "אל-בעת'" שינו את התנאים כדלקמן: מחצית סכום הפיצויים תיפרע לאחר 20 שנה, ואילו המחצית השנייה תיפרע לאחר 20 שנים נוספות ובריבית נמוכה יותר (2%). כן שחררו השלטונות אל הפלאחים מתשלום מחצית החוב הנובעת מקבלת הקרקעות, ותקופת התשלום הוארכה מ-20 שנה ל-40 שנה. הרפורמה האגרארית גרמה, כמובן, לזעזועים חברתיים וכלכליים, שהשפיעו על ירידת הפריון החקלאי במדינה. לאמיתו של דבר, טרם הצליחה החקלאות העיראקית להגיע לרמת יבולים בדומה לתקופה שקדמה לתחולת חוק הרפורמה האגרארית.
בתחום הפיתוח הופנו המאמצים העיקריים לריסונם של הפרת והחידקל על מנת למנוע שיטפונות ולנצל את המים לצרכי השקאה. רק כרבע משטחה של עיראק נהנה מכמות משקעים העולה על 200 מ"מ בשנה, וחלק זה משתרע בצפון-מזרחה של המדינה באזורים גבעתיים והרריים. החלק הארי של עיראק הינו בחזקת מידבר, הן מבחינת דלות המשקעים והן מבחינת הקיטור התרמי. הילוכם המתון של הפרת והחידקל בעיראק התחתית והמרכזית מחמת עקומת שיפועם השטוחה גרם לשיטפונות תדירים בעונות הגיאות של הנהרות. לפיכך הועדפו תכניות ריסון השיטפון על תכניות השקאה לשמה. יתר על כן, אין גם קנה מידה אחיד לקביעת עתודות השטחים הראויים לעיבוד בעיראק מחמת התמלחותם המהירה של האזורים המוצפים בביצות בדרום המדינה. מקובל להניח כי הניצולת החקלאית בתחילת שנות ה-60 לא הגיעה לכלל 1/4 מהשטחים הראויים לעיבוד (גירסא מינימליסטית טוענת ל-1/6 בלבד). מכל מקום, בהשוואה למצרים, מקום שם רוב השטחים החקלאיים מעובדים בהשקאה, הרי שבעיראק תופסים השטחים המושקים ברשתות תעלות רק כ-1/3 מכלל התחומים המושקים. עיבוד יתרת השטחים נעשה באמצעות שאיבה פרימיטיבית- ישירה ממי הנהרות, או בהסתמך על המשקעים היורדים בחבליה הצפון-מזרחיים של המדינה.
עוד בתקופת השלטון המלוכני הונחו היסודות לביצוע מפעלי מים גדולים. טיוטות התכניות הראשונות הוגשו ערב מלחמת העולם הראשונה על ידי מהנדסים בריטים. בין השנים 1911–1913 נבנה סכר העצירה (בראז') של הנדייה, על הפרת התחתון. בין שתי מלחמות העולם הוקם סכר העצירה על החידקל התחתון. בשנת 1956 הושלם סכר סאמרא, על החידקל התיכון, האוגר כ-30 מיליארד מע"ק מים ומעבירם לשקע ואדי ת'רת'אר לשם השקאת הג'זירה העיראקית. באותה שנה הושלמו העבודות בסכר רמאדי, על הפרת התיכון, המזרים את עודפי מימיו לשקע חבאנייה הסמוך. תכנונו של מפעל זה הוחל, אף הוא, בין שתי מלחמות העולם. המשטר הרפובליקאי השלים סכרים נוספים, אשר בבנייתם הוחל בתקופת המשטר המלוכני. בשנת 1959 הושלם שלב א' של סכר דח'אן, על נהר הזאַבּ הקטן, אשר כושר האגירה שלו מגיע לכ-2.3 מיליארד מע"ק. בנובמבר 1961 הסתיימו עבודות הבנייה של סכר דרבנד-י ח'אן (דרבנדיח'אן), על נהר דיאלא העליון, בסמוך לגבול העיראקי-איראני. כושר האגירה של הסכר מגיע ל-3.25 מיליארד מע"ק. בניגוד לסכרי-העצירה הקודמים, הרי ששני סכרי-האגירה האחרונים נועדו להשקאה ולפיתוח החקלאות. אולם מאחר וקצב הפיתוח החקלאי טרם הדביק. את קצב בניית הסכרים, ובהשפעת הזעזועים המדיניים הפנימיים – לא נוצלו סכר דוח'אן וסכר דרבנדיח'אן במלוא כושרם. בשנת 1964, למשל, התנהל מו"מ מעניין בין איראן לעיראק בדבר ניצול מימיו של סכר דרבנדיח'אן על ידי הפרסים עד לתפעולו המלא ע"י עיראק. עם זאת המשיכו שלטונות עיראק בהשלמת תכניותיהם לבניית סכרים נוספים. עוד במחציתה של שנת 1960 הושלם תכנונו של סכר אסכּי-מוסול, מספר ק"מ מצפון לעיר מוסול, על החידקל העליון. גובה סכר זה בשלבו הראשון תוכנן ל-108 מ' וכושר אגירתו נקבע ל-6 מיליארד מע"ק. בשלב השני תוכננה הגבהת הסכר עד ל-132 מ' על מנת להגדיל את תפוסתו ל-13 מיליארד מע"ק. כן תוכננה הקמת תחנה הידרו-חשמלית שנועדה לייצר 1,750 מיליון קו"ש לשנה. הקמת הסכר תוכננה למשך 5 שנים. נוסף לכך עובדו תכניות, בעזרת מומחים סובייטיים, להקמת סכר על הפרת התיכון על ידי חדית'ה (כושר אגירה של 3–5 מיליארד מע"ק להשקאה בעונת השפל). בשנת 1965 הסתיימו עבודות הבנייה של סכר בח'מה, על נהר זאבּ הגדול, ובסמוך לחבל הכורדי של ברזאן. עבודות הבנייה של סכר בגדאד, מצפון לבירה, וסכר נוסף על נהר עַ'דַיים הנשפך לחידקל, נמצאו בשלבי התחלה בשנת 1965.
בתחום מדיניות הנפט חל שינוי מהותי בתקופת המשטר הרפובליקאי: בדצמבר 1961 פרסם קאסם את "החוק מס' 80", שהפקיע מידי "חברת הנפט העיראקית" ושתי בנותיה 99.5% מכלל שטחי זיכיונותיהן, אשר השתרעו על פני מרבית שטח המדינה. בחוק זה הוכיח קאסם את גמישותו בכך, שנמנע מלהלאים את שדות הנפט הקיימים ולפגוע במישרין בייצור הנפט של החברות השליטות ובהכנסותיו מחד גיסא, אך הוא הפקיע את כל שטחי הזיכיונות של "חברת הנפט העיראקית", שטרם נוצלו על ידיה, מאידך גיסא. מדיניות הנפט המחוכּמת של קאסם תוכננה בהתחשב בלקח המר של הלאמת הנפט הפרסי על ידי ד"ר מוצדק. בעת ובעונה אחת הבין קאסם, כי אין תחליף לשוקי הנפט של מערב-אירופה, שכן לגוש הקומוניסטי עודפי נפט משלו המופנים לשוקי המערב והמתחרים, למעשה, בנפט הערבי.
עם צמצום היקפם של שטחי הזיכיונות של "חברת הנפט העיראקית" לשדות המפיקים בלבד והפקעת יתר שטחי הזיכיונות, הובטח המשך הפקתו הסדירה של הנפט העיראקי, לפחות ברמת התפוקה של שנת 1961, תוך התמדת זרימת ההכנסות הממשלתיות לשם מימון תכניות הפיתוח של ממשלת עיראק. ואכן, שיקוליו של קאסם התגלו כנכונים, שכן למרות הסכסוך הממושך בין שליטי עיראק לבין "חברת הנפט העיראקית" לא חלה כל ירידה בייצור הנפט בעיראק בין השנים 1961-4 (בשנת 1961 – 49.03 מיליון טון; ב-1962 – 49.19 מיליון טון; ב-1963 – 56.67 מיליון טון; וב-1964 – 60 מיליון טון. הגידול בייצור בין שתי השנים האחרונות בלבד הגיע ל-5.9%). ביולי 1965 הושג סוף סוף הסכם מחודש בין משטרו של עארף לבין חברות הנפט העיראקיות. הסכם זה היווה ניצחון לממשלת עיראק, שכן הבסיס להסכם נקבע אותו "חוק מס' 80", שפורסם בשעתו על ידי קאסם. ראוי לציין, כי השרים הפרו-נאצריים בממשלת בגדאד התנגדו להסכם זה, ו-6 מהם פוטרו באותה עת. ההסדר החדש לימד, כי עיראק ויתרה אך ורק ויתורים קלי-ערך ל"חברת הנפט העיראקית". פרטי ההסדר היו כדלקמן: אׂׂ) הוכפל שטח הזיכיון של חברות הנפט מ-0.5% ל-1% בלבד; ב) הוקמה חברה חדשה לחיפושי נפט, שהון מניותיה חולק בשווה בין "חברת הנפט העיראקית" לבין חברת הנפט הממשלתית. חברה חדשה זו זכתה ב-8%–9% משטחה של עיראק, מקום שם גדולים במיוחד סיכויי מציאת נפט. החברה הממשלתי קיבלה 75% מהרווחים הצפויים, לעומת 50% שהיו נהוגים עד אז; ג) חברת הנפט הממשלתית הייתה חופשית לחתום על הסכמים לחיפושי נפט על כ-90% הנותרים משטח המדינה, אשר הופקעו בשעתו על ידי קאסם מתחום זיכיונותיהם של "חברת הנפט העיראקית" ובנותיה; ד) אלה האחרונות הגבילו ייצור הנפט מ-60 מיליון טון בשנת 1964 ל-70 מיליון טון, חזרו בהן מאיומיהן לצמצם את ייצור הנפט בשדותיהן.
העלייה הגדולה בהכנסות מתמלוגי הנפט, שהסתכמו בשנת 1964 בכ-350 מיליון דולר, הביאה עוד בתקופת המשטר המלוכני להגברה ניכרת בהוצאות המדינה למטרות פיתוח. במרוצת השנים גובשו מספר תכניות פיתוח ארוכות-טווח, אולם תוך כדי ביצוען הסתבר שהתכניות הללו לא עלו בקנה אחד עם צרכיה הדחופים של המדינה. ראוי להטעים, כי גם המשטר המלוכני השקיע מאמץ רב בפיתוח בצורת תכניות חומש. בתקופה המלוכנית עלו הוצאות הפיתוח מ-20.9 מיליון ליש"ט (1 ליש"ט = 1 דינר עיראקי) בשנת 1954/5 ל-57.4 מיליון ליש"ט בשנת 1957/8, שהייתה שנת התקציב האחרונה לפני חיסול בית המלוכה. במשך 7 שנות הרפובליקה העיראקית הוקדשו לסעיף הפיתוח סכומים קטנים יותר מאשר בשנת 1957/8, להוציא את שנת 1961/2, עת הועמד תקציב הפיתוח על 66.9 מיליון ליש"ט, וכן שנת הכספים 1964/5, שבה הוצאו למעשה למעלה מ-60 מיליון ליש"ט. משטרו של עארף בשנת 1963/4 ירש מקודמיו תכנית חומש (1961–1966) בסך 566 מיליון ליש"ט. במציתה של שנת 1964 לא היה ברור עדיין אם הממשלה תבצע את התכנית במלואה או תקצץ ותצמצם אותה. מכל מקום, מהרכב סעיפי הוצאות הפיתוח התברר, כי המשטר הרפובליקאי הגביר את ההשקעות בתעשייה, בבניין ובתחבורה בהשוואה למשטר המלוכני, אשר שם את הדגש על סעיפי ההשקאה, הניקוז והסכרים. אם כי הסכומים שהושקעו בסעיפי הפיתוח על ידי המשטר הרפובליקאי לא עלו כאמור על ההקצבה המלוכנית האחרונה משנת 1957/8, הרי שהדגש העותק לסעיפים אחרים, מתוך מגמה להגביר את תהליך המודרניזציה במשק העיראקי ולהרחיב את השירותים וההטבות לכלל האוכלוסייה, ובמיוחד בערים. הניסיון המצטבר מהתכנון הכלכלי בעיראק הינו רב-חשיבות מכיוון שהמשטר הרפובליקאי, המצטיין בדינמיות יחסית למשטר הקודם, מסוגל ללמוד את הלקחים מפעילות העבר ולהסתייע באשראי ובסיוע סובייטי ניכר שלא עמדו לרשות המשטר המלוכני.
ההישגים הבולטים ביותר של המשטר הרפובליקאי הורגשו דווקא בתחום החינוך. תנופת ההתפתחות החינוכית בולטת שבעתיים על רקע העובדה, שבעיראק אין מיעוט אירופי זר, מבלי להזכיר את התרומה הצנועה ביותר של הבריטים לקידום ההשכלה בעיראק. מצרים, למשל, התברכה במיעוטים זרים שהקרינו מתרבותם ומסגולותיהם על המוסלמים המצרים, והחישו את קידום התרבות והחינוך. למרות שעד שנת 1964 לא נחקק חוק חינוך חובה יסודי, ממליץ החוק על חינוך חובה בהתאם לנסיבות ולאפשרויות. מערכת החינוך היסודי הקיפה בעיראק כמיליון תלמידים לעומת כ-400,000 בשנת 1957/8, השנה התקציבית האחרונה למשטר המלוכני. העלייה היחסית בהיקף התבטאה ב-36% מכלל גילאי החינוך היסודי ב-1957/8 לעומת כ-50% ב-1964/5. המערכת הלימודית העל-יסודית העיונית הקיפה כ-200,000 תלמידים, הינו פי-4 יותר מאשר בשנת 1957/8. עיקר המאמץ הופנה בשנים האחרונות לתחום החינוך המקצועי, אשר מספר תלמידיו הוכפל והגיע לכ-8,000 בשנת 1964/5. גם בחינוך הגבוה חלו תמורות מהפכניות בכל הנוגע להיקף: לעומת 5,500 סטודנטים בשנת 1957/8 נמנו יותר מ-15,000 מתלמידים בשנת 1964/5. רמת לימודי הרפואה משתווה לרמה האירופית המקובלת ומתבססת ברובה על סגל אקדמאי מקומי.
המדיניות הכלכלית של המשטר הרפובליקאי עברה תפניות מרובות. מנובמבר 1963 ועד ליוני 1964 ננקטה מדיניות ליברלית מתונה. אולם החל מיולי 1964 שונה הקו והמשטר אימץ לעצמו מדיניות קיצונית של הלאמות על מנת להכשיר את עיראק לקראת איחודה עם מצרים. גל ההלאמות, שהקיף את ענפי הבנקאות והביטוח ו-32 מפעלי תעשייה מרכזיים, חולל כהרף עין סבך של בעיות כלכליות-חברתיות, אשר זעזעו את המערך המדיני הפנימי שהיה מעורער בלאו הכי. תוצאה זו ברורה לחלוטין מאחר ומשטרו של קאסם וכן משטר "אל-בעת'" לא הכשירו את הקרקע לתפנית קיצונית מעין זו. אפילו קאסם, שיריביו הדביקו לו את תו הקומוניזם, נזהר מלהטיל את עיראק למערך אטטיסטי של הלאמות. אדרבא, משטרו הטעים את הצורך בעידוד פעילותו של ההון הפרטי בתעשייה. גם בשלב המאוחר של משטר קאסם לא פגעו מתכנני הכלכלה הממשלתיים ביוזמה הפרטית בסקטור פעאוני, והדברים אמורים במיוחד באבראהים צובה, שר הכלכלה השמאלני.
במשך תשעת חודשי שלטונה של מפלגת "אל-בעת'" (שעה שעארף לא מילא עדיין כל תפקיד ביצועי של ממש) הטעימו השליטים את הנסיבות המשקיות המיוחדות במינן של עיראק, אשר עיכבו בעדם מללכת בדרך ההלאמות בדומה לשותפיהם האידיאולוגיים בסוריה הבעת'יסטית. יתר על כן, התפנית המדינית-כלכלית שחלה ביולי 1964 לא הייתה תעתיק מדויק של המדיניות המשקית של מצרים. תפנית זו לוותה בשידוד מערכות מפלגתי מקביל, שהתבטא בהקמת "האיחוד הערבי הסוציאליסטי" בעיראק, מתוך התחסלותן והתמזגותן של מספר סיעות סוציאליסטיות ובתוכן פלג שפרש מהגוף הראשי של מפלגת "אל-בעת'" העיראקית. בספטמבר 1964 הוכרז על מיזוג מלא בין המפלגה העיראקית החדשה לבין אחותה המצרית. הצעדים הכלכליים העיקריים של מפלגה זו היו כדלקמן: הלאמת משק הכספים והביטוח; הלאמת אותם 32 מפעלי תעשייה מרכזיים; קביעת מכסת הון מקסימלית בשיעור 10,000 ליש"ט לבעלות פרטית בכל חברה בעלת ותק של 5 שנים או יותר; שיתוף העובדים המשכילים בהנהלות החברות; שיתוף העובדים ב-25% מרווחי המפעלים; הקמת ארגון-גג כלכלי לפיקוח על ענפי הסקטור הציבורי, תוך טיפוח מנגנונים ביורוקרטיים לניהול ענפי הכלכלה. ראוי לציין, כי במצרים נגדע הסקטור הפרטי (המוסלמי) הן בשנה התשיעית להפיכה, לאחר רכישת ניסיון רב בתפעול תעלת סואץ וניהול הרכוש הזר המולאם. בסוריה חלפו כ-4 שנים של איחוד עם מצרים עד שהוכשרה הקרקע למדיניות האטטיסטית. לעומת זאת, נכנסה עיראק למעגל ההלאמות ללא כל הכנה מוקדמת. יתר על כן, בתנאיה המיוחדים של עיראק, פגעה הלאמת הרכוש הפרטי הגדול בכלכלה הלאומית באורח חמור ביותר עקב שלוש מגבלות עיקריות: א) תקציבי הפיתוח הלאומיים בעיראק אינם תלויים בהכנסות השוטפות מהמשק הפרטי אלא בתמלוגי הנפט; ב) עתודותיה הגדולות של המדינה בקרקעות ובמים חייבו את הפניית המאמץ העיקרי שלה לעבר תכניות יסוד בתחום ההשקאה, התחבורה וכו' על מנת לשפר את רמת החיים של כ-80% מהמפרנסים המתקיימים מהחקלאות; ג) היעדר מינהל ציבורי בינוני, ולוא גם ברמתו של המינהל המצרי, שלליקוייו הרבים יצאו מוניטין.
בשלהי שנת 1965 הוברר לשליטיה של עיראק בחדות יתרה, כי מירוץ ההלאמות המלאכותי והחפוז נכשל כמעט לחלוטין. הא ראיה – המשבר הכלכלי החריף שפקד את עיראק ממחציתה השנייה של שנת 1964 ואילך ואשר הקיף את רוב ענפי המשק. השלכתו העיקרית של משבר זה התבטאה בריסון קצב ההלאמות ובהרכבת ממשלתו של טאהר יחיא (ביולי 1965), מבלי לשתף את השרים הפרו-נאצריים.
התמורות המשקיות והחינוכיות של המשטר הרפובליקאי בעיראק לא יכלו להאפיל על כישלונות משטרו של עארף ביישוב הבעיה הכורדית. בעיה בלתי-פתורה זו הינה בבחינת גידול ממאיר המונע השגת יציבות מדינית פנימית בעיראק. בשלהי אפריל 1965 פתח הצבא העיראקי במתקפה על המיעוט הכורדי הגדול, הנאמד עתה בכ-20% מכלל האוכלוסייה במדינה. מתקפה זו שמה קץ להפוגה שהושגה בפברואר 1964 בין עארף והלוחמים הכורדיים, לאחר סילוק שלטון "אל-בעת'". הקרבות התחדשו למרות פניותיהן הרבות של מדינות ידידותיות לעיראק, ובראשן מצרים. למנהיגי שני המחנות היריבים היה ברור, בשעתו, כי המערכה טרם תמה וכל צד ניסה להפיק תועלת מההפוגה הזמנית. הכורדים היו מעוניינים בהפסקת הקרבות עקב אבידותיהם הרבות שהתישו את כוחם במהלך המערכה, אשר התמשכה כשנתיים וחצי, מסתיו 1961 ועד לפברואר 1964. הכורדים לא הספיקו להתאושש במשך ההפוגה הקצרה, בת ארבעת החודשים, שחלה במחצית הראשונה של שנת 1963, עם עליית "אל-בעת'" לשלטון ומיגורו של משטר קאסם. גם הצבא העיראקי עמד בפני חורף קשה, וממילא החלה הנסיגה הטקטית לעבר המרכזים העירוניים, תוך פינוי הדרגתי של צירי התנועה החשובים באזורים הכורדיים.
עארף ומצביאיו הבינו היטב, כי החזית הכורדית אינה קלה לפיצוח, שהרי בתקופת שלטון "אל-בעת'" רוכזו למערכה נגד הכורדים 3 דיביזיות, מספר גדודי שריון ותותחנים ועיקר כוחו של חיל האוויר. עם זאת נכשל הצבא העיראקי במשימתו העיקרית – פיצול האזור הכורדי לחלקים קטנים – למרות שכבש חלק ניכר מאזור ברזאן, המעוז הכורדי הראשי. במרוצת שנת 1965 הלכה וגברה התמרמרות הכורדים נגד משטרו של עארף, שלא כיבד את הבטחותיו בדבר הכרה ב"זכויות הלאומיות" של הכורדים במסגרת העם העיראקי, כפי שנקבע בהסכם הפסקת האש בפברואר 1964. הכורדים לא טמנו ידם בצלחת, ניצלו את ההפוגה בת 14 החודשים לשם אגירת מזון, אימון לוחמיהם ורכישת נשק. העיראקים נערכו, אף הם, לחידוש הקרבות ביוזמת קציני המטכ"ל העיראקי ובגלל השיקולים הבאים: הצורך לספק את החוגים הלאומניים, במיוחד בצבא, שמשקלם עלה לאחר דיכוי הקומוניסטים בעיראק; הלחץ התעמולתי מצד צמרת "אל-בעת'" בסוריה ואנשי המפלגה בעיראק שירדו למחתרת; השאיפה היוקרתית להכיל את כבודו של הצבא העיראקי שלא יכול היה לכורדים עד כה; התקווה לחולל קרע במחנה הכורדי על ידי רכישת ראשי השבטים הכורדיים המתנגדים למנהיגות מוצטפא אל-ברזאני; הרצון לנצל את היתרון הטקטי שבפתיחת המתקפה נגד הכורדים באבי. יש לזכור כי בעבר נפתחו המערכות נגד הכורדים בקיץ או בסתיו. בואו של החורף שיבש את תנופתו של הצבא העיראקי ואילצו לסגת מהאזורים ההרריים. דא עקא, שגם באפריל 1965 לא עלה בידי העיראקים להכריע את הלוחמים הכורדיים. אמנם הצבא העיראקי הצליח לכבוש את העיירות זאח'ו ודאהוק בעמקים הבין-הרריים, אותן עיירות שפונו על ידי העיראקים בפברואר 1964, לאחר חתימת ההסכם להפסקת האש. אולם הלוחמים הכורדיים, שנאמדו מרבבה ועד 15,000 איש, התבצרו במעוזיהם ההרריים וסיכלו את ניסיונות הכיבוש העיראקיים את המשלטים ההרריים. ביוני-יולי 1965 התנהלו קרבות עזים במחוז סוליימאניה, מסביב לעיירה פֶּנג'ווין, המרוחקת קילומטרים ספורים מהגבול העיראקי-איראני. הצלחת התגוננותם של הכורדים במערכה זו נובעת בראש ובראשונה מהתנאים הטופוגרפיים ההרריים המקשים את הלחימה בכלי הנשק הכבדים של הצבא העיראקי (בדומה לקשיי הצבא המצרי בתימן ההררית). האבידות הכבדות שהוסבו ליחידות העיראקיות התוקפות ערערו את רוח הלחימה בקרב הצבא הסדיר וגרמו לעריקות מרובות. יתר על כן, נוכח הסכנה המרחפת, אוחה הקרע הפנימי ששרר בעבר במחנה הכורדי בין המצביא הקשיש מוצטפא אל-ברזאני לבין המנהיגים הצעירים והקיצונים ג'לאל אל-טלבאני ואבראהים אחמד. ספק רב, אם הבעיה הכורדית ניתנת לפיתרון בדרכים אלימות. הלקחים הצבאיים של העיראקיים שהוסקו עד כה הינם שליליים. הניסיון הצבאי של המצרים בתימן הורה על תוצאות דומות. נאצר הסיק, סוף סוף, את המסקנות ההגיוניות. שאלה אחרת היא אם משטרו של עארף היה מוכן בנסיבות הקיימות ליישב אחת ולתמיד את המחלוקת עם מנהיגי הכורדים, תוך מתן אוטונומיה מלאה לעם הכורדי.

V איראן

הסכסוך על אזרבייג'ן וכורדיסטן הפרסית
עם תום מלחמת העולם השנייה נמצאה איראן בעיצומה של מערכה מדינית לא רק על זיכיונות נפט, כי אם גם על שמירת שלמותה הטריטוריאלית, אותו נכס שהמעצמות הגדולות התחייבו פעמיים במרוצת המלחמה לכבדו ולשמרו. מיד לאחר כניעתה של גרמניה הנאצית תבעה איראן את פינוים של צבאות בעלות-הברית מאדמתה. אולם בריטניה ורוסיה דחו את תביעת הפינוי לאלתר עד לכניעתה של יפן, בהסתמכן על החוזה מינואר 1942 שנחתם עם איראן. עם זאת, הסכימו בעלות הברית לפנות באופן סמלי את יחידותיהן מטהראן. הבריטים החלו גם בהכנות לפינוי כללי של כוחותיהם מאיראן. ב-2 בספטמבר 1945 נכנעה יפן ומיד הורגשה תסיסה כללית באזרבייג'ן, שהייתה כבושה ע"י הרוסים. פרצו מהומות והפגנות נגד ממשלת טהראן, ועסקני מפלגת "טודה" הקומוניסטית, שהשתלטו על טבריז, בירת מחוז אזרבייג'ן, תבעו מתן אוטונומיה לאלתר לאוכלוסי המחוז. הצבא האיראני היה טרוד בחלקו בדיכוי מרידה מקומית בח'ורסאן, שנוהלה ע"י קצינים תורכמנים, ואילו טבריז נותקה ע"י יחידות צבא סובייטיות, שמנעו כל גישה אליה מצידן של יחידות צבא איראניות. מסתבר, שבנקיטת צעדים אלה רצו הסובייטים לבחון את יעילותה של מפלגת "טודה" מחד-גיסא, ואת התגובה של מעצמות המערב מאידך-גיסא. מכל מקום, הבריטים הציעו לבצע פינוי מוגבל מאיראן, תוך השארה זמנית של כוחותיהם באזור הנפט הדרומי-מערבי של המדינה, ובמקביל לכך – השארת היחידות הסובייטיות באזרבייג'ן בלבד. ברם הרוסים סירבו לקבל את ההסדר המוצע ודחו את פינוי צבאותיהם למרץ 1946, היינו למחצית שנה לאחר הסכם כניעתה של יפן. במרוצת ספטמבר התכנסו שרי החוץ של בעלות הברית בלונדון, אולם הם לא הגיעו לכלל סיכום בעיית איראן. מחדלה של ועידת לונדון המריץ את הסובייטים לעודד את ה"טודה" להמשך חתירותיה. ה"טודה" החליטה להרחיב את בסיסה הציבורי ולהסוות את צביונה הקומוניסטי ע"י הסבת שמה ל"מפלגה הדמוקרטית", תוך העלאה מחודשת של התביעה למען אוטונומיה לאזרבייג'ן והנהגת השפה התורכית כשפת הלימוד בבתי-הספר.
ב-12 בדצמבר 1945 פרץ מרד מזוין בטבריז. אנשי "המפלגה הדמוקרטית", בסיוע אלפי סוכנים סובייטים שחצו את הגבול, הדיחו את מושל העיר והכריזו על הקמת הרפובליקה האוטונומית של אזרבייג'ן. יחידות צבא סובייטיות נתנו גיבוי מלא למרידה זו וחסמו את מעברה של התגבורת הצבאית שהוחשה ע"י ממשלת טהראן. בראש המשטר החדש באזרבייג'ן הועמד הקומוניסט הפרסי הוותיק, ג'עפר פשווארי, מי שכיהן בשעתו כשר האוצר בממשלת הרפובליקה הקומוניסטית בגילאן (1920). פשווארי הודה גלויות לצבא הסובייטי אשר סייע בידיו לתפוס את השלטון ולקדם את תהליכי השינויים המהפכניים במבנה החברתי והכלכלי של הרפובליקה החדשה. שליטי אזרבייג'ן הכריזו על עריכת בחירות ל"אסיפה לאומית" באמצעות מפלגה אחת בלבד. עם זאת הצהיר פשווארי שמשטרו אינו חותר לניתוק מלא מאיראן, אלא שואף למצוא דרך ליצירת מגע עם טהראן, לאחר שזו תכיר באוטונומיה של אזרבייג'ן, ברפורמות האגראריות המצויות בשלב של ביצוע, ובשפה התורכית כשפה רשמית.
בשלהי שנת 1945 הוקמה גם רפובליקה כורדית עצמאית בכורדיסטן הפרסית, שמרכזה נקבע בעיר מהבאד מדרום לימת אורמייה. שייח' ע'אזי מוחמד התמנה לנשיאה של רפובליקה זו וכשר החוץ שלה נקבע דר' ג'עפר עבר אל-כרים, מנהיג הפלג השמאלני של מפלגת "היווא" הכורדית. זמן מה לאחר מכן הצטרפו למהבאד מוצטפא אל-ברזאני ולוחמיו, חברי ארגון ה"קומלה", שחצו את הגבול העיראקי-איראני. ברזאני כהן כשר בממשלתו של ע'אזי מוחמד. שליטי מהבאד הכורדית, שנתמכו אף הם ע"י סוכנים סובייטים בנשק ובציוד, כרתו ברית, בפרוס שנת 1946, עם שליטי טבריז לשיתוף פעולה צבאי, לחילופי שגרירים ולפעילות מדינית מתואמת כלפי ממשלת טהראן.
בינתיים לא נותר לה, לממשלת טהראן,אלא לפנות בתלונה חריפה (ינואר 1946) נגד רוסיה לאו"ם, שזה מקרוב נוסד, בהאשימה את ברית המועצות בהתערבות תוקפנית בענייניה הפנימיים. הנציג הסובייטי במועצת הביטחון דחה את התלונה האיראנית בהטעימו, כי תנועות הצבא הסובייטי בצפון איראן נעשו על מנת למנוע שפיכות דמים. מועצת הביטחון דנה בפרשה והחליטה להשאירה על סדר יומה. יחד עם זאת הותירה את פתרון הבעיה למו"מ ישיר בין הצדדים. הצעת פשרה אמריקאית לפינוי כל הצבאות הזרים מאיראן עד ה-2 בינואר 1946 נדחתה עוד קודם לכן. גם בוועידה השנייה של שרי החוץ במוסקבה, שהתקיימה לאחר הכרזת הרפובליקה של אזרבייג'ן, דחו הסובייטים את הצעתו של שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, למינוי ועדת חקירה בינלאומית. הצעה זו נדחתה יותר מאוחר ע"י האיראנים.
בינתיים החמיר המשבר הכלכלי באיראן עקב ניתוקה מאזרבייג'ן. הקומוניסטים ערכו שורה של הפגנות בטהראן, שמנעו את כינוסו של המג'לס, הלא הוא בית הנבחרים האיראני. הואיל ומועצת הביטחון הפנתה את טהראן לניהול מו"מ ישיר עם מוסקבה, ומכיוון שב-2 במרץ 1946 פינו יחידות הצבא האנגלו-אמריקאיות האחרונות את איראן, בהתאם להתחייבויותיהן בחוזה התלת-צדדי, ואילו רוסיה הסובייטית לא הוציאה עדיין את כוחותיה – לא נותר לראש ממשלת טהראן אלא לצאת למוסקבה ולנהל מו"מ עם הרוסים. ראש הממשלה, גוואם אס-סלטאנה, שהיה בעל אחוזות גדולות בחוף הים הכספי ולכן נטה לפייסנות בגישתו כלפי ה"טודה", נכשל בשיחותיו הראשונות במוסקבה. הסובייטים הציעו תמורת פינוי יחידותיהם את ההצעות הבאות: מתן היתר לחניית יחידותיהם במספר מקומות באיראן לתקופה בלתי מוגבלת; הכרה רשמית של ממשלת טהראן באוטונומיה של אזרבייג'ן (ראש הממשלה המקומי ייקרא "מושל כללי" ויפעל ללא שרי חוץ וביטחון, ואילו 30% מהכנסות המחוז יועברו לאוצר הכללי בטהראן); ויתור על זיכיון הנפט הסובייטי תמורת הקמת חברת מניות משותפת לרוסיה (51%) ולאיראן (49%) בצפון המדינה. בעוד אס-סלטאנה נושא ונותן עם הסובייטים, השלימו האנגלו-אמריקאים את פינוי יחידותיהם מהמדינה ואילו הסובייטים הצהירו על נכונותם לפנות את שטחי כיבושם רק לאחר שיתבהר המצב. פינוי היחידות האנגלו-אמריקאיות חשף את אס-סלטאנה ללחץ הסובייטי הכבד מנשוא וגם בחזית הפנימית לא שפר גורלו, שכן המהומות וההפגנות שהתחוללו בטהראן, ביוזמת הקומוניסטים, מנעו מהמג'לס להאריך את מושבו. כתוצאה מכך נאלץ המג'לס להתפזר מבלי לקבוע מועד לבחירות כלליות מחמת חנייתם של הצבאות הסובייטים במדינה. בשיא המשבר המדיני, שאיראן נקלעה אליו בחודשי פברואר-מרץ 1946, נאלץ ראש הממשלה האיראנית לעמוד בצד נגד הלחץ הסובייטי מחוץ והפגנות הכוח של הקומוניסטים מבית. בעצם הימים ההם העניק השאה הפרסי לראש הממשלה סמכויות חירום. אס-סלטאנה חזר וטס למוסקבה כדי לנסות להתדיין מחדש עם הסובייטים. בינתיים הגיש נציגה של איראן באו"ם תלונה שנייה נגד ברית-המועצות. אולם לאחר שרוסיה הודיעה על חתימת הסכם עם ראש הממשלה האיראני, הכולל סעיף לפינוי צבאה תוך 6 שבועות, הורה אס-סלטאנה לנציגו באו"ם, חוסיין עלא, לבטל את התלונה. זה האחרון סירב לבטלה בנימוק, כי לחץ סובייטי הופעל על ראש ממשלתו במוסקבה.
מכל מקום, אס-סלטאנה הצליח להגיע לכלל הסכם עם הסובייטים לאחר שורה של ויתורים מצדו: ראשית, ב-4 באפריל נחתם הסכם דו-צדדי להקמת חברת נפט סובייטית-איראנית לשם ניצולם של אוצרות הנפט בצפון המדינה. ההסכם נקבע ל-25 שנה וניתן להארכה. חלוקת המניות נעשתה לפי ההצעה הסובייטית המקורית (51%-49% לטובת הסובייטים). לפי הסכם זה הכירה איראן באינטרסים הסובייטים שבאזרבייג'ן. שני אס-סלטאנה הורה לנציגו באו"ם, חוסיין עלא, להסיר מעל סדר יומה של מועצת הביטחון את תלונתה של איראן נגד רוסיה. למרות ההסכמה הסובייטית הפורמלית ותמיכתו של מזכיר האו"ם, טריגווה לי, בצעד זה, המשיכה מועצת הביטחון בדיוניה בבעיית אזרבייג'ן. שלישית, ב-2 באוגוסט הציע ראש ממשלת איראן למנות 3 שרים קומוניסטיים לקבינט שלו. כתוצאה מהסכם הנפט פינו הסובייטים את צבאם מאיראן. רק ב-9 במאי 1946, היינו למעלה מחודשיים לאחר תום המועד המוסכם. מצבה המדיני של איראן היה חמור ביותר, שכן פינוי הצבא הסובייטי עלה לה במחיר מסירת זיכיונות הנפט בחלקיה הצפוניים לידי ברית-המועצות ובהגברת ההשפעה הקומוניסטית בממשלה המרכזית עקב מסירת תיקים לידי שרי ה"טודה". זאת ועוד, בעיית אזרבייג'ן לא נפתרה, בעוד שאיראן הסכימה לכבד את האינטרסים הסובייטים במחוז זה.

בעיית איראן ואזרבייג'ן מבחינת המעצמות
עמדת מעצמות המערב כפי שהתגבשה במרוצת מלחמת העולם השנייה הייתה, כי עיקר המאמץ צריך להיות מכוון למיגור מעצמות הציר. בחתירתן לעבר מטרה זו נכונות היו ארה"ב ללחוץ גם על בריטניה וצרפת להימנע מקשירת יעדים מדיניים ושיקולים מדיניים בתוכניות צבאיות. כך, למשל, סירב הגנרל אייזנהאור, באישורו של הנשיא טרומן, לעשות מאמץ מיוחד כדי להקדים את הסובייטים בכיבוש בירותיהן של אוסטריה וצ'כוסלובקיה. כתוצאה מקו מדיני זה לחץ הנשיא טרומן לנסיגת כוחות המערך משטחי כיבושם בגרמניה, אשר לפי הסכם "שלושת הגדולים" בועידת יאלטה, היו צריכים להיכלל בתחום הכיבוש הסובייטי. רוזוולט וטרומן ראו במלחמת העולם השנייה מאבק נגד גרמניה הנאצית ובנות בריתה וסירבו להתחשב בהשפעה האפשרית של מהלך המלחמה על עיצוב יחסיהן של ארה"ב, בריטניה ורוסיה. השתלטותן של בנות הברית על איראן בפרוס מלחמת העולם השנייה הונעה ע"י שלושה גורמים: חיסול החדירה הגרמנית למדינה והרצון למנוע את הפיכתה של איראן לבסיס נאצי עורפי; הצורך לשמור על מקורות הנפט של המערב; וההכרח למצוא דרך להושטת סיוע נרחב לברית-המועצות דרך נתיבים בטוחים ככל האפשר. בחוזה התלת-צדדי שנחתם בינואר 1942, בין רוסיה, בריטניה ואיראן התחייבו המעצמות לכבד את שלמותה הטריטוריאלית של איראן וריבונותה ולהוציא את צבאותיהן תוך חצי שנה לאחר הניצחון. בועידת ראשי המעצמות, שהתכנסה בטהראן בדצמבר 1943, חזרו והטעימו בעלות-הברית את התחייבותן לכבד את השלמות הטריטוריאלית של איראן וריבונותה. כן הוכרז על המשך הגשת הסיוע הכלכלי לאיראן. הסיוע הכלכלי שהוגש לאיראן ע"י האנגלו-אמריקאים הציל את המדינה מפני פשיטת רגל, וביסודו של דבר הוגש הסיוע הכלכלי תוך העדר כל כוונה לנצלו לטובת הצרכים המדיניים של המערב. בעניין זה בלט הניגוד בין הגישה הסובייטית לבין הגישה המערבית. הניגוד הנ"ל הוטעם כהלכה בספרו של דר' מילספאוו אשר דיווח על שירותיו למען איראן. לדבריו, פעלה ברית המועצות "בתקיפות ובביטחון עצמי" ותוך תפיסה ברורה של צרכיה המדיניים העתידים לאחר מלחמת העולם השנייה. לעומת זאת פעלו האמריקאים והבריטים בהססנות, ללא מטרה מדינית מוגדרת, תוך דחיות חוזרות ונשנות ובהקרבה מתמדת של עקרונות. ספרו של דר' מילספאוו, שפורסם בשנת 1946, היינו לפני פרוץ המלחמה הקרה בכל עוזה, מהווה עדות נאמנה לגישת ארה"ב כלפי ברית-המועצות באותה תקופה בבעיות בינלאומיות. עדות זו מצטרפת לתמונה הכללית שתוארה לעיל. ארה"ב לא שמו עדיין לב לחשיבותה האסטרטגית של איראן ולמשמעותה במאבק המדיני שהיה צפוי להן עם ברית-המועצות בתום המלחמה. יחד עם זאת לא הזניחו מעצמות המערב את אינטרסי הנפט שלהן, ועוד בעיצומה של המלחמה, בשנת 1943, פנתה חברת "של" הבריטית-הולנדית לממשלת איראן בבקשת אישור לזיכיונות נפט בדרום-מזרח המדינה. באביב 1944 פנו שתי חברות אמריקאיות בבקשות דומות. בתקופה זו לחצה מוסקבה, באמצעות נציגה המיוחד, על ממשלת איראן למתן זיכיונות נפט בצפון המדינה. המאבק על זיכיונות הנפט הפרסיים גרר את פרסום החוק האיראני בדבר איסור דיונים על מתן זיכיונות נפט עם כל גורם זר. החרפת המאבק על הנפט גרם בעקיפין להיווצרותה של הבעייה האזרבייג'נית.
אם כי ניתן להבין את האנגלו-אמריקאים שפינו את צבאותיהם מאיראן בהתאם לחוזה התלת-צדדי, ועל רקע מדיניותם הבינלאומית הכללית, קשה למצוא מענה לשאלה משום מה הוציאה ברית-המועצות, בסופו של דבר, את כוחותיה מאיראן. כבר הוטעם לעיל, כי רוסיה פעלה בתחום כיבושה בצפון איראן מתוך ראייה מפוכחת של תפקיד האזור במסגרת המאבק הבין-גושי, שעתיד היה להתחולל בעולם. על שום מה נטשה רוסיה עמדה שכבר הייתה בידיה, ואפילו תמורת הסכם נפט עם איראן, שטרם אושר ע"י המג'לס? דומה, כי את המענה לשאלה זו יש לחפש בתנאים שנוצרו לאורכן של חזיתות אחרות במאבק הבין-גושי. שנת 1946 הייתה גם שנת סיומה של מלחמת האזרחים ביוון, שנגמרה בתבוסת הקומוניסטים היווניים. יש להניח, כי רוסיה לא רצתה להופיע לפני העולם בתפקיד של כובש, זמן כה קצר אחר תום המלחמה. יתר על כן, בתקופה זו טרם גובשו במערב בריתות צבאיות אנטי-סובייטיות, שכן הערצת הסובייטים נחשבה לתופעה מובנת בדעת הקהל החופשית בעולם, נוכח חלקה של רוסיה במיגור גרמניה הנאצית. השיקול הסובייטי לקח בחשבון את הופעתה העתידה של ברית-המועצות לפני תנועות השחרור הלאומיות באסיה ובאפריקה, ללא רבב קולוניאליסטי. ואכן בתקופה זו החלישה רוסיה את לחצה המסורתי על תורכיה והתעלמה זמנית מתביעותיה הטריטוריאליות בגבול הסובייטי-תורכי. זאת ועוד, אין לשכוח כי החוזה הרוסי-פרסי שנחתם בשנת 1921 ע"י רזא שאה נשאר עדיין בתוקפו. סעיף 6 של חוזה זה קבע, כי "ברית המועצות תורשה להחדיר את חייליה לפרס לצורך ביצוע פעולות צבאיות הנחוצות להגנתה; וזאת במקרה שצד שלישי ינסה לבצע מדיניות המכוונת לתפוס את השלטון בפרס ע"י התערבות מזוינת, או אם מדינה כלשהי תרצה להשתמש בפרס כבסיס לפעולות נגד ברית המועצות". סעיף זה השאיר את ההכרעה על התנאים להפעלת החוזה בידי הממשלה הסובייטית בלבד. רזא שאה חתם בשעתו על ההסכם לאחר שהסובייטי ויתרו על כל זכויותיהם המיוחדות וזיכיונות הנפט בפרס, ועל רקע של הצטברות מרירות רבה בקרב הפרסים נגד בריטניה, נוכח רציפות שלטנה העקיף על ארצם. באותה תקופה לא נשקפה גם כל סכנת התערבות מצד הסובייטים. יתכן והרוסים סברו בשנת 1946, כי איראן לא תעז לכרות ברית צבאית עם המערב וודאי שלא תתיר הקמת בסיסים זרים על אדמתה מחשש מפני תגובה סובייטית. שיקולים אלה הוכחו להלן כמוטעים.
לנצ'ובסקי מסביר את פינוי הכוחות הסובייטים ומעלה השערות אחרות: א) רוסיה הייתה מעוניינת במיוחד באישורו של הסכם הנפט החדש ע"י המג'לס, ואילו הבחירות למג'לס לא היו יכולות להיערך כל אימת וצבא הכיבוש הסובייטי שהה באזרבייג'ן; ב) רוסיה התחשבה עדיין באותה תקופה בדעת הקהל הפרו-סובייטית בארצות המערב ולא רצתה להכתים את שמה; ג) המדיניות הרוסית שינתה קלפיה, כפי שעשתה זאת לפני 25 שנה בפרשת גילאן, היינו עברה לשיטת עקיפין במאמציה להשתלט על אסיה; ד) התנגדותו העזה של שר החוץ האמריקאי ג'יימס ברנס (Byrnes) במועצת הביטחון מחד גיסא, והעידוד המדיני שניתן לאיראן ע"י השגריר האמריקאי בטהראן ג'ורג' אלן (Allen) – הרתיעו את הסובייטים מהמשך הכיבוש הצבאי. מכל מקום, נראה שהסובייטים תלו תקוות מופרזות באישורו של הסכם הנפט ובהשתלטותם של הקומוניסטים על הממשלה והמג'לס גם יחד.

חיסול בעיית אזרבייג'ן
עם פינויין של היחידות הסובייטיות מאיראן, במאי 1946, נשארה בעינה בעיית הסדרת היחסים בין טהראן לטבריז ועניין אישורו של הסכם הנפט הסובייטי-איראני ע"י המג'לס. וואם אס-סלטאנה החל לנהל מו"מ עם ג'עפר פשווארי, ראש ממשלת טבריז, אולם הדיונים נכשלו בשלביהם הראשונים, כיוון שפשווארי העמיד שלוש תביעות שלא התקבלו על דעתו של אס-סלטאנה. הוא תבע את זכותה של ממשלת טבריז למנות את המושל הכללי לאזרבייג'ן, כן עמד על ביצוע חלוקת קרקעות בין האיכרים המקומיים ומינוי מפקד הצבא המקומי ע"י ממשלתו. ביולי 1946 ארגנה ה"טודה" הפגנות ומהומות ברחבי טהראן וערים אחרות על מנת ללחוץ על ראש הממשלה לשתפה בממשלתו. ואכן, בפרוס אוגוסט הגיע אס-סלטאנה לכלל הסכם עם שלטונות טבריז בדבר הפיכת הפרלמנט האזרבייג'ני ל"מועצה מחוזית", שתציע 4 מועמדים למשרת המושל הכללי של האזור, ואחד המועמדים ימונה לשר הפנים בממשלת טהראן. יחידות הצבא של טבריז ישולבו בצבא הממשלה ו-25% מהכנסות האזור יועברו לאוצר בטהראן. כן הוסכם על אישור מעמדן הרשמי של השפות הפרסית והתורכית ואושר חוק חלוקת הקרקעות באזרבייג'ן. אס-סלטאנה צירף 3 שרים קומוניסטיים לממשלתו ובכך גברה השפעת ה"טודה" בממשלה המרכזית. פעילי המפלגה בראשות רזא רוסטא הצליחו אף לארגן שביתה המונית בקרב פועלי הנפט בעבדאן ובדרום המדינה ולסיים שביתה זו בהפגנות אלימות ובשפך-דם. עם גבור ההשפעה הקומוניסטית במדינה נטה גוואם אס-סלטאנה, לאחר היסוסים רבים, למלא את התחייבויותיו כלפי הסובייטים, אולם בשלב קריטי זה חלה תפנית במדיניותו עקב המרדת שבטי הבח'תיארי והקשקאיי ע"י הבריטים והתמיכה התקיפה שהוענקה לו ע"י השגריר האמריקאי בטהראן.
בקיץ 1946 חידשו הבריטים את פעולותיהם בדרום איראן ובמרכזה. ביוזמתם נוצרה קונפדראציה של שבטי בח'תיארי, קשקאיי ומספר שבטים אחרים מפרס, ח'וזיסתאן וחופי המפרץ הפרסי. שבטים אלו פתחו במרד מזוין נגד השלטונות בטהראן, השתלטו על קושייר וצרו על שראז. בראש המורדים, שכינו את מרידתם "התנועה הלאומית", עמד הח'אן של קשקאיי, שתבע את סילוקם המיידי של שרי ה"טודה" בממשלת טהראן, מתן אוטונומיה לחבלים הדרומיים של איראן והגדלת חלקם של השבטים המתמרדים בממשלה המרכזית. עם גבור המהומות והשביתות הקומוניסטיות בעבדאן הזעיקו הבריטים תגבורת צבאית מהודו לבצרה. בעידודם של הבריטים התארגנה "מפלגת העצמאות העיראקית", שתבעה את סיפוחה של ח'וזיסתאן, בעלת הרוב הערבי, לעיראק. ערביי ח'וזיסתאן שיגרו מחאה נגד ממשלת איראן ל"ליגה הערבית", ואילו ידידם הוותיק של הבריטים, שייח' ח'זעל, שגורש בשעתו מח'וזיסתאן ע"י רזא שאה, ניצל את ההזדמנות לפלוש בראש לוחמיו לח'וזיסתאן על מנת לחדש את שלטונו כבימים עברו. השיקול הבריטי העיקרי בהתססת שבטי הדרום היה – טיפוח תנועה ערבית בדלנית בח'וזיסתאן, העשירה באוצרות הנפט, כמשקל נגדי לקיומה של אזרבייג'ן הקומוניסטית והאוטונומית. כתוצאה מהתפתחויות אלה פיטר אס-סלטאנה את שרי ה"טודה" מממשלתו, הכריז על עריכת בחירות כלליות במדינה ושיגר צבא מלוכני לאזרבייג'ן על מנת "לפקח על הבחירות". לאחר התנגדות צבאית קלה למדי השתלט הצבא האיראני על טבריז, ב-15 בדצמבר 1946 פשווארי ברח לברית-המועצות, כמוהו כמוצטפא אל-ברזאני. מהבאד הכורדית נכבשה אף היא, ונשיאה – ע'אזי מוחמד – הוצא להורג. עד שלהי שנת 1946 הוחזרו לאיראן כל השטחים המתבדלים בצפון ובצפון –מערב המדינה בקלות יתרה, שהתמיהה את מרבית המשקיפים. תמוהה לא פחות הייתה אי-התערבותם של הסובייטים לטובת בני-חסותם בטבריז ובמהבאד.
שנת 1946 הייתה, אפוא, הרת גורל לאיראן. כל עוד שלטו הכוחות הסובייטים על חבליה הצפוניים של המדינה נאלץ אס-סלטאנה לפצותם בויתורים מרחיקי לכת, הן בתחום הנפט והן בתחום ההכרה הרשמית בתנועות הבדלניות והפרו-קומוניסטיות בטבריז ובהמבאד. גם לאחר הפינוי המפתיע של הסובייטים עמד אס-סלטאנה בצלו של האיום הסובייטי המתמיד: ממשלת פשווארי בטבריז לא קיימה את ההסכם עם טהראן ככתבו וכלשונו והתנהגה, למעשה, כממשלה עצמאית. שלושה משרי ה"טודה" צורפו לקבינט הממשלתי ויזמו פעולות משטרתיות נגד שבטי הדרום והמרכז. שביתות והפגנות אלימות פרצו בח'וזיסתאן ובמתקני הנפט, ואס-סלטאנה נאלץ להישען על מפלגה חדשה שהקים, "המפלגה הדמוקרטית", שהייתה בעלת צביון שמאלני טוטליטארי. אולם "שמאליותו" של אס-סלטאנה לא הייתה, מסתבר, אלא העמדת פנים תכסיסית כתוצאה מההכרח להתפשר עם הרוסים ונושאי כליהם באזרבייג'ן ובטהראן. משהתעוררה תנועת המרידה של שבטי קשקאיי ובח'תיארי בעידודם של הבריטים, ניצל אס-סלטאנה את הנסיבות החדשות וביצע תפנית מרחיקת לכת במדיניותו: באוגוסט 1946 פוטרו שרי ה"טודה" והממשלה המרכזית וצבא טהראן השתלט על טבריז ומהבאד עד שלהי שנת 1946. מכאן ואילך ננקטו צעדים חמורים נגד מפלגת ה"טודה", שהגיעו לשיאם בפרוס שנת 1949, עת נאשמה המפלגה באחריות להתנקשות בשאה והוצאה אל מחוץ לחוק. המשבר האיראני הוליד שני תהליכים מנוגדים: ראשית, חיסולה של ההשפעה הקומוניסטית בממלכה ועליית כוחה של "החזית הלאומית" בהנהגת דר' מוחמד מוצדק. שנית, ביטול הסכם הנפט עם ברית המועצות באוקטובר 1947, החרפת משבר היחסים עם "חברת הנפט האנגלו-איראנית" בפרט ועם בריטניה בכלל.

הרקע למשבר הנפט
בסקירה על פעלו של רזא שאה (1941-1925) יש להבליט את המאבק שניהל במשך שנים רבות עם "חברת הנפט האנגלו-איראנית". מאבק זה הווה חוליה בתולדות פיתוח מקורות הנפט באיראן, ולפרשה זו היו השלכות מדיניות וכלכליות מרחיקות לכת על תולדותיה של איראן החדשה.
בשנת 1901 רכש המהנדס הבריטי וויליאם נוקס ד'ארסי (D’arcy), שהתעשר מחיפושי זהב מוצלחים באוסטרליה, זיכיון לחיפוש נפט והפקתו על 5/6 משטחה של פרס, פרט למחוזותיה הצפוניים. ב-1908 נקדחה באר ראשונה שהעלתה נפט בכמויות מסחריות. מקץ שנה נוסדה "חברת הנפט האנגלו-פרסית", בהשתתפות "חברת הנפט של בורמה" הבריטית. חברה חדשה זו רכשה את זכויות של ד'ארסי. באותו זמן, לערך, הוקמה שייטת המשחתות הבריטית, הראשונה, שתודלקה ע"י נפט. בשנים האחרונות שלפני מלחמת העולם הראשונה ביצע ווינסטון צ'רצ'יל, שכיהן אז כשר הימייה בריטי, את מעבר הצי הבריטי כולו מפחם לנפט. כתוצאה מכך גבר עניינה של ממשלת בריטניה להבטיח לצייה אספקת דלק זולה וסדירה. שיקול זה הניע את הממשלה הבריטית לרכוש בשנת 1914 את מחצית מניותיה של "חברת הנפט האנגלו-פרסית". מאז ביצוע עיסקה זו מינתה הממשלה הבריטית שניים ממנהליה של חברה זו, שהוענקה להם זכות וטו על כל החלטותיה של מועצת המנהלים. רק החלטה משותפת של שרי האוצר והימייה הבריטים הייתה עשויה לבטל וטו זה. יחד עם זאת, קוים מעמדה הפורמאלי של החברה כחברה פרטית, ולא נעשה כל ניסיון לשוות לה אופי של מפעל ממשלתי. החברה הקימה בפרס תעשיית נפט גדולה ופיתחה אותה בקצב מהיר. שורה שלמה של שדות נפט התגלו והופעלו, וכן הותקנה רשת ענפה של צינורות נפט ברחבי הממלכה. בעבדאן, שבחלקה הדרומי מערבי של פרס, הוקמו עוד ב-1912 מתקני זיקוק, אשר הורחבו ושוכללו במשך הזמן, ועם השלמתם בשנת 1936 – נחשבו למתקנים הגדולים ביותר בסוגם בעולם. תפוקת הנפט עלתה בהתמדה. לאחר התחלה צנועה של כמה רבבות טון נפט בשנת 1912, עלתה התפוקה בשנת 1919 ליותר ממיליון טון. ב-1938 הגיעה התפוקה השנתית ל-10 מיליון טון, וכמות זו הוכפלה בשנת 1945. שנה לפני הלאמת מתקני הנפט ע"י ממשלת מוצדק, היינו בשנת 1950, הגיעה תפוקת הנפט ל-32 מיליון טון. בשנה זו הייתה איראן למפיקת הנפט הגדולה ביותר במזרח-התיכון. כל אותו זמן לחמה החברה, בתמיכת הממשלה הבריטית, בניסיונותיהן החוזרים ונשנים של חברות הנפט האמריקאיות להשיג דריסת רגל בחלקיה הצפוניים של הממלכה, שהיו כזכור מחוץ לתחומי הזיכיון של "חברת הנפט האנגלו-איראנית". כתוצאה מכך התפתח מאבק משולש בין המעצמות על הנפט הפרסי. מצד אחד ניצבו בריטניה וארה"ב שביקשו למנוע חדירה סובייטית לשדות הנפט הפרסיים, ומצד שני ניצבה בריטניה מול ארה"ב במאבק על שדות הנפט שבידיה ובמניעת חדירה אמריקאית לשטחי נפט פוטנציאליים אחרים, שלא ניתן עליהם עדיין כל זיכיון. ככל שגדלה תפוקת הנפט כן עלו הכנסות ממשלת טהראן מהתגמולים, וככל שרבו והתפתחו מפעליה של "חברת הנפט האנגלו-איראנית" כן גדל משקלה במשק האיראני בכללו. אין ספק, אפוא, כי פעילותה של החברה ערערה והחלישה את מעמדה העצמאי והריבוני של איראן. שכן עוד לפני שהוקמה תעשיית הנפט באיראן התנהל מאבק חריף בין בריטניה לרוסיה על תחומי ההשפעה באסיה המרכזית ובפרס. מאבק זה נמשך לסירוגין עד מלחמת העולם השנייה. במשך זמן מסוים נשאר בתוקפו הסכם בריטי-רוסי, שנחתם ב-1907, בדבר חלוקתה של פרס לשני תחומי השפעה ולתחום ניטראלי. הסכם זה, שנחתם במסגרת יישוב זמני של מגמותיהן האימפריאליסטיות הנוגדות של שתי המעצמות, נולד בתוקף הנסיבות הבינלאומיות וכוון נגד גרמניה הקיסרית ואוסטריה. אולם גם חלוקתה של פרס לתחומי השפעה לא יכלה לשים קץ לתחרות האנגלו-רוסית ולמאמץ ההדדי של כל אחת מהן לדחיקת רגלי המעצמה היריבה. במאבק האינטרסים האנגלו-רוסי התקפחה עצמאותה של פרס וזו האחרונה פנתה לעבר גרמניה ככוח שלישי נויטראלי. עם עלייתה של "חברת הנפט האנגלו-פרסית" למעמד של גורם מכריע בכלכלתה של המדינה, הפכה החברה באופן טבעי למכשיר יעיל ביותר של שליטה בריטית מוסווה בממלכה. במגעים עם שרי ממשלת טהראן התנהגו מנהלי החברה כאילו המדובר במו"מ בין שני גורמים ריבוניים שווי-מעמד, ולא פעם התערבו בעניינים בעלי צביון מדיני-פנימי מובהק, החורגים מתחום עיסוקיה של חברה מסחרית. ייתכן, שחריגות אלה היו בבחינת הכרח, שהרי הקמת תעשייה מודרנית במדינה נחשלת, הנתונה לממשל בלתי-יעיל של מדינאים חסרי ניסיון ומיומנות, מהווה משימה מורכבת ורבת אנפין, שאין להשיגה ללא הסגת גבול סמכויותיהם של השלטונות החוקיים. מכל מקום, מעמדה של "חברת הנפט האנגלו-איראנית" בממלכה הזכיר כלשהו את מעמדה של "חברת הודו המזרחית" הבריטית, אשר ריכזה בידיה במאה ה-17, לא רק את המונופול על הסחר בין הודו לבריטניה, אלא מילאה גם תפקידים מנהליים ושלטוניים כלליים בחלקים מסוימים של אותה מושבת ענק לשעבר.
יתר על כן, לפעולותיה המדיניות של "חברת הנפט האנגלו-איראנית" יש להוסיף את הניצול הכלכלי שנבע מהפקת הנפט על ידה. לפי הזיכיון המקורי, שהוענק בשנת 1901 לבריטי ד'ארסי, קיבלה ממשלת איראן רק כ-16% מהרווחים הנקיים של תעשיית הנפט. נקל אפוא להבין, כי החברה הפכה בעיני הפרסים בעת ובעונה אחת לסמל התככנות הבריטית בענייניהם הפנימיים ולנושא של התמרמרות גואה והולכת עקב רווחיה העצומים, לעומת הפירורים שהושלכו לאיראן. בשנת 1932 הגיעו לראשונה היחסים עם החברה לכלל משבר רציני, שעה שאיראן הודיעה על ביטול הזיכיון שהוענק בזמנו לד'ארסי. ביטולו החד-צדדי של הזיכיון שניתן לד'ארסי, ואשר נקבע ל-60 שנה, ניזום ובוצע ע"י רזא שאה בכבודו ובעצמו. הסכסוך הובא בפני חבר-הלאומים; ולאחר מו"מ ממושך בתיווכו של גוף בינלאומי זה, נחתם בשנת 1933 הסכם חדש בין ממשלת איראן לבין החברה. הסכם זה האריך את הזיכיון ל-60 שנים נוספות, היינו עד לשנת 1993, והיו בו שני חידושים חשובים לעומת קודמו: א) שטחי הזיכיון צומצמו לתחומיה הדרומיים-מערביים של הממלכה בלבד; ב) תשלומי החברה הועמדו על בסיס חדש, והוא – תשלום תמלוג קבוע לכל טון של נפט בתוספת השתתפות מודרגת של איראן ברווחי החברה. אולם גם אחרי העלאה זו קיבלה ממשלת איראן בממוצע פחות מ-1/4 מכלל רווחי החברה.

מאבק הנפט עד לעלייתו של מוצדק לשלטון
מלחמת העולם השנייה ציינה לגבי איראן תקופה של ירידה והשפלה. בשנת 1941 חזרו בריטניה וברית-המועצות וחילקו את הממלכה לשני תחומי השפעה. למרות ההבטחות שניתנו בדבר כיבוד עצמאותה וריבונותה של המדינה, הורע מצבה של איראן בהשוואה לשנת 1907, שכן מבחינה מעשית הפכה הממלכה לשטח כיבוש של צבאות בעלות-הברית, ואילו "היד החזקה" שלה, רזא שאה, הודח מכיסאו והוגלה לחו"ל. בשלהי מלחמת העולם נמצאה, כזכור, איראן כשהיא נאבקת עם ברית-המועצות על פינוי מחוזותיה הצפוניים, ועומדת בפני לחץ סובייטי כבד להענקת זיכיונות נפט בצפון המדינה. הסובייטים הפגינו בשעתו גמישות תכסיסית, שעה שויתרו עוד בשנת 1921 על זיכיונות נפט שנרשמו על שמה של רוסיה הצארית בצפון פרס, בתנאי שבאזורים אלה לא יוענקו זיכיונות למדינות אחרות. זאת ועוד, הויתורים הסובייטים היו כרוכים בחתימת חוזה סובייטי-פרסי, שהותיר בידי הרוסים את אפשרות ההתערבות הצבאית באיראן. עובדות אלה לא ביטלו במאומה את תחושת הניצול הכלכלי וההתערבות המדינית מצד "חברת הנפט האנגלו-איראנית". אדרבא, דווקא נסיגתם של הכוחות האנגלו-אמריקאים מאיראן במרץ 1946, בניגוד להמשך שהותו של הצבא הסובייטי, הגבירה את תחושת המרירות של האיראנים שהופקרו לנפשם. פינוי זה הסב לזמן מה את רגשות המרירות כלפי הסובייטים, אולם המשקע הרגשי האנטי-בריטי נשאר בעינו. לאחר חיסול פרשת אזרבייג'ן ומהבאד התחזקו כל אותם יסודות לאומיים קיצוניים במדינה, שהתריעו על אופייה הנצלני של החברה הבריטית, ושהסתייעו בתמיכתם של אנשי ה"טודה". המשבר המדיני המוקדם התחולל כבר בשנת 1944, שעה שראש הממשלה דאז, מוחמד סעד, נאלץ לדחות את כל בקשותיהן של חברות הנפט האמריקאיות והרוסית בדבר מתן זיכיונות נפט, בהנמקה שהסתמכה על חניית כוחות כיבוש זרים בתחומי המדינה. באותה שנה התקבל חוק במג'לס, ביוזמתו הנלהבת של דר' מוחמד מוצדק, שכל אישור זיכיון נפט טעון הסכמתו של המג'לס. בלחצם של הסובייטים, אשר חוללו מהומות בצפון המדינה, נאלץ סעד להתפטר. אולם הפינוי הסובייטי וחיסולם של המחוזות הבדלניים שינו מן הקצה אל הקצה את נסיבותיה ומצבה הבינלאומי של איראן. לכשהועלתה במג'לס בעיית אישור הקמת חברת הנפט הסובייטית-פרסית, במרוצת שנת 1947 ובהתאם לחוק מוצדק משנת 1944, נאמרו דברים רבי-משמעות ע"י יו"ר ועדת הנפט של המג'לס, דר' מוחמד מוצדק. התעמולה הסובייטית החריפה בעניין אישורו של החוזה המוצע התבססה על ההסכם שהושג עם ראש הממשלה האיראני, גוואם אס-סלטאנה, ואיימה כי בדחיית החוזה תהא משום אפליה חמורה כלפי ברית המועצות, שכן בריטניה החזיקה באותה שעה בשטחי זיכיונות ניכרים בדרום-מערב המדינה. תשובתו של מוצדק הייתה חסרת פניות. הוא טען, כי שיווי משקל חיובי משמעותו – מתן זיכיונות לברית-המועצות בצפון המדינה כנגד הזיכיונות הבריטיים בדרומה. מדיניות זו היוותה, לדידו, מוצא של התאבדות. המוצא האמיתי מן הסבך, לדבריו, היה ניהול מדיניות של שיווי-משקל שלילי, היינו דחייה תקיפה של הלחץ הסובייטי וחיסול הזיכיונות הבריטיים בעת ובעונה אחת. עמדתו זו של מוצדק גיבשה סביבו את החוגים הלאומניים. גישתו הלאומנית חוזקה ותוגברה עקב עליית מאזני ההכנסות של "חברת הנפט האנגלו-איראנית" בקצב מסחרר, ובמיוחד בשנת 1950, שעה שתפוקת נפט עלתה מעל 30 מיליון טון. הכנסותיה של הממשלה האיראנית לא עלו במקביל לכך. לפיכך נוצר במג'לס, ב-22 באוקטובר 1947, רוב מכריע שדחה את אישור הזיכיון הסובייטי. גילוי עמדתו התקיפה של המג'לס החריף מיני ובי את היחסים עם ברית-המועצות, וגואם אס-סלטאנה נאלץ להתפטר תוך זמן קצר לאחר מכן. עמדתם של מוצדק והלאומניים הסתייעה בהתפתחות רבת משמעות במשק הנפט העולמי. בשנת 1943 השיגה ממשלת וונצואלה, שצעדה במקום השלישי בעולם בהפקת הנפט, הכרה מחברות הנפט האמריקאיות שפעלו בתחומיה על זכותה ל-50% מרווחי הנפט הנקיים. כעבור 5 שנים, היינו בשנת 1948, הפכה הכרה זו להסכם רשמי בר-תוקף. בשנת 1950 הונהג עיקרון חלוקת הרווחים על בסיס 50:50 ע"י עראמקו בערב הסעודית. הייתה זו, אפוא, חברת הנפט הערבית-אמריקאית שהכניסה את עיקרון חלוקת הרווחים החדשה למזרח-התיכון. לחצה של ממשלת טהראן להנהגת העיקרון הנ"ל באיראן הסתייע, אפוא, בהתפתחות חדשה אשר הקיפה בסופו של דבר את כל מדינות המזרח-התיכון. אולם דא עקא, שהבריטים, בניגוד לאמריקאים, גילו נוקשות יתרה במו"מ עם ממשלת טהראן, ומשהסכימו כבר לוותר ולקבל את התביעות האיראניות המקוריות, שוב לא הייתה טהראן מוכנה לאותה פשרה שאליה חתרה בשלב מוקדם יותר. היה זה, אפוא, תהליך התפתחות קלאסי שמוכרח היה לגרור הידרדרות קיצונית וקרע מוחלט בין הבריטים לאיראנים.
הדיונים הדו-צדדים החלו, למעשה, עוד במרוצות שנת 1948 סביב שינוי סעיפים שונים בחוזה הזיכיון. ביולי 1949 נחתם בראשי-תיבות הסכם, שביקש להגדיל את תשלומי החברה בשני שילינג לטון ולשפר את חלקה של ממשלת טהראן בסעיפים אחרים. לו בוצע הסכם זה ככתבו וכלשונו, כי אז הייתה עולה הכנסתה של הממשלה בשנת 1948 מ-9.2 מיליון ליש"ט ל-18.7 מיליון ליש"ט. הוא הדין בשנים הבאות: לפי ההסכם החדש הייתה איראן מגדילה את הכנסותיה מ-13.5 מיליון ליש"ט ל-22.9 מיליון ליש"ט בשנת 1949, ומ-16 מיליון ליש"ט ל-32.5 מיליון ליש"ט בשנת 1950. למרות שממשלתו של הגנרל עלי רזמארא הייתה מוכנה להסתפק במכסות מוטבות אלה, הרי שבמג'לס ובציבור גאו וגברו הלכי רוח קיצוניים ביותר, שניזונו מהגאווה הלאומית הפצועה, מרגשות המרירות הכלליים נגד "חברת הנפט האנגלו-איראנית" ומתעמולה קומוניסטית ענפה. טיוטת ההסכם הוגשה לאישור המג'לס, אולם בנובמבר 1950 דחו המג'לס וועדת הנפט שלו את אישור ההסכם והממשלה נאלצה להסירו מעל שולחן הדיונים מבלי ללחוץ לאישורו הסופי. במרוצתה חודשים נובמבר-דצמבר התפשטה ביעף הידיעה, כי חברת עראמקו הגיעה לכלל הסדר על חלוקת רווחים חדשה עם ערב-הסעודית. ידיעה זו הוכחה, להלן, כנכונה. הסכסוך עם "חברת הנפט האנגלו-איראנית" לבש עתה מימדים מדיניים בינלאומיים. במחצית מרץ 1951 הודיעה ממשלת בריטניה רשמית, כי החברה תהא מוכנה ללכת בעקבות עראמקו; אולם מוצדק, בראש "החזית הלאומית", הרחיק לכת ותבע עתה הלאמה מלאה, החרמת מתקניה של החברה והפעלתם ע"י האיראנים עצמם. עמדתו של מוצדק נקבעה בשלב זה במידה רבה כתוצאה מכישלון השגת הסיוע הכספי מארה"ב. אם כי עמדתן הרשמית של ארה"ב בסכסוך הנפט האנגלו-איראני הייתה נויטראלית, הרי שיועצים ומומחי נפט אמריקאים יעצו, כנראה, לאיראנים בשלביו הראשונים של הסכסוך לגלות עמדה תקיפה ולהגביר את תביעותיהם.
הסאה הפנימית באיראן גדשה ב-7 במרץ 1951, שעה שראש הממשלה, הגנרל עלי רזמארא, שנודע בהתנגדותו למגמות ההלאמה, נרצח ע"י מתנקש קנאי מארגון "פַדַ'איאן-י. אסלאם", שבהנהגת נואד צפאווי. ארגון טרוריסטי זה, שחרט על דגלו את הפיכתה של המדינה לממלכה תיאוקרטית-שיעית, ודמה במגמותיו ובשיטותיו לארגון "האחים המוסלמיים" הסוני שפעל במצרים ובסוריה, הסתייע בעקיפין ובמישרין בתמיכתם של ראשי הדת השיעית והמנהיגים הדתיים האחרים רבי-ההשפעה. הבולט מביניהם היה מולא כאשאני, יו"ר המג'לס, אשר תבע במפגיע את שחרורה של המדינה מתלות בזרים והלאמת תעשייתה. ימים מספר לאחר רצח רזמארא נרצח גם שר החינוך בממשלתו. ב-20 במרץ הצליחו דר' מוצדק ותומכיו מימין ומשמאל לגבש רוב בבית-הנבחרים לטובת הלאמת תעשיית הנפט במדינה. החוק נכנס לתוקפו חרף מחאת שר החוץ הבריטי מוריסון וריכוז יחידות צי בריטיות במפרץ הפרסי, ולמרות מהומות שפרצו בח'וזיסתאן בהשראה בריטית. השאה הפרסי נסה להתערב במצב ברגע האחרון בהזמינו את המדינאי הוותיק, חוסיין עלא, השגריר בוושינגטון לשעבר, לכהן כראש ממשלה. אולם בלחץ הציבור והרוחות הנסערות במג'לס נבחר דר' מוחמד מוצדק לתפקיד הרם במדינה. לשאה, מוחמד רזא, שחזר זמן קצר לפני כן מאוכזב מביקורו בארה"ב, לא נותרה ברירה אלא לאשר את חוק ההלאמה ומינויו של מוצדק למשרת ראש הממשלה במאי 1951, לאחר שעוד בסוף אפריל החליט המג'לס, בראשותו של מוצדק, לקחת לידיו את מתקני הנפט בעקבות חוק ההלאמה.

יחסי איראן-ארה"ב עד למשבר הנפט
לעלייתו של דר' מוחמד מוצדק לשלטון באיראן על הגל הגואה של לאומניות קיצונית הייתה משמעות לא רק בתחום היחסים הפנימיים במדינה ובשאלה המיידית של הלאמת הנפט; התמורה שחלה בשלטון האיראני הייתה אות לכך, כי יחסי איראן עם מעצמות המערב הגיעו עד משבר. פרשת אי-אישור ההסכם עם "חברת הנפט האנגלו-איראנית" גרמה למשבר ממשלתי ולפיטוריו של שר-הכספים, ע'ולאם חוסיין פורוהאר.
דומה, כי שר הכספים נבחר כשעיר לעזאזל על מנת למנוע את נפילת ממשלת רזמארא כולה. ואכן במשך כל תקופת כהונתה של הממשלה לא נתמנה שר כספים חדש. יתר על כן, מעמדו של רזמאראר, שהיה אהוב על ההמונים, התערער והלך עקב חששותיו של השאה מפניו. לפיכך, הכריחו השאה לצרף לממשלתו שני שרים שרזמארא לא רצה בהם כלל ועיקר. כמו כן הורחקו מכל עמדות המפתח קציני הצבא שהיו מקובלים על ראש-הממשלה. עוד בדצמבר 1950 ברחו מבית הסוהר בטהראן עשרת מנהיגיה הראשיים של ה"טודה", וביניהם דר' מורתזא יזדי, מי שכיהן כשר הבריאות בממשלת סלטאנה בשנת 1946. האופוזיציה האשימה את הצבא בחטיפת העצורים ובהריגתם.¹
בניתוח האירועים שהביאו להלאמה ולעלייתו של מוצדק לשלטון יש לחזור שנית לתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. יש להזכיר, כי נסיגתם של הכוחות האנגלו-אמריקאיים מאיראן במרץ 1946, לא לוותה בנסיגה מקבילה של הכוחות הסובייטים שחנו בצפון המדינה. למעשה, הותירה הנסיגה המערבית את איראן חסרת הגנה מול האיום הסובייטי מצפון. פעילותה המדינית של "חברת הנפט האנגלו-איראנית" נשאה אופי של התערבות בתככי הממשל, אולם לא היה בה משום מתן גיבוי כלשהו לשאה, מוחמד רזא, שהיה עדיין צעיר לימים וחסר ניסיון מדיני. מדינאיה הוותיקים של איראן, שבאו ברובם מקרב מעמד בעלי האחוזות והרובד המשכיל שבממלכה, לא ראו כל דרך להגיע לידי פשרה עם ברית המועצות, ולפיכך ניהלו מאבק נואש נגד מתן זיכיונות נפט לשכנתם האדירה בצפון. המערכה המדינית הכבדה שניהלה איראן להוצאת הכוחות הסובייטים מתחומיה הוכתרה בהצלחה, כתוצאה מוויתורים מרחיקי-לכת של סלטאנה, וכתוצאה מהפעלת האו"ם ומועצת הביטחון באחת הפעמים הראשונות לקיומם. יתרה מזו, עמידתה האיתנה של איראן נגד מתן זיכיונות נפט לברית-המועצות סייעה לפקוח עיני ארה"ב בראיית מהות המאבק הבין-גושי והיקפו הכלל-עולמי. בין השנים 1947-1946 החלו מנהיגי ארה"ב להטות אוזן קשבת לטענותיהם של מדינאי ארצות מערב-אירופה על מה שנראה להם כאיום חדש על שלומם. ברית-המועצות החלה לחשוף בהדרגה את מגמות הכיבוש הכלכליות והמדיניות שלה. ואכן, מהלך האירועים באיראן היווה דוגמה מאלפת למהות מטרותיה המדיניות של רוסיה הסובייטית ולסוג האמצעים שהיא נכונה לנקוט בהם על מנת לממש את כוונותיה. כך, אפוא, מילא המאבק הסובייטי-איראני תפקיד מכריע בהבלטת היקפה הכלל-עולמי של ההתנגשות בין ברית המועצות לבין מעצמות המערב, וארה"ב בראשן. המחלוקת הסובייטית-איראנית משנת 1946 סייעה לגיבוש עמדתן של ארה"ב ולהיערכותן ל"מלחמה הקרה" נגד ברית-המועצות בהיקף בינלאומי. ואכן ב"תוכנית מרשל" לאירופה וב"דוקטרינת טרומן" ליוון, לתורכיה ולאחר מכן לאיראן – ניכרים עקבות המאורעות באיראן. גיבוש המדיניות האמריקאית היה איטי, ורק ב-12 במרץ 1947 שיגר הרי טרומן, נשיא ארה"ב, את איגרתו המפורסמת לקונגרס האמריקאי, שתוכנה נודע לאחר מכן כ"דוקטרינת טרומן". באיגרת זו ביקש טרומן את הקונגרס להכיר בצורך החיוני להגשת סיוע צבאי וכלכלי ליוון ולתורכיה לשם בלימת הקומוניזם ושמירת שלמותן ועצמאותן של מדינות אלה. ב-6 באוקטובר 1947 הוכללה גם איראן במסגרת זו ונחתם הסכם דו-צדדי בינה לבין ארה"ב, שכלל שיגורה של משלחת צבאית אמריקאית לטהראן על מנת לסייע לממשלה להגביר את יעילותו של הצבא האיראני. ההסכם, שהעתק ממנו הופקד במזכירות האו"ם בדצמבר שבאותה שנה, נועד להסתיים ב-29 במרץ 1949, והוא כלל סעיף האוסר על ממשלת טהראן להעסיק מומחים צבאיים אחרים בצבאה ללא הסכמה אמריקאית. בשלהי יולי 1948 קיבלה איראן את המילווה האמריקאי הראשון שלה בסך כולל של 26 מיליון דולר. נוסף להסכמים בדרג בינלאומי, אישר המג'לס האיראני ב-15 בפברואר 1949 "תוכנית שבע-שנים" שהוגשה ע"י חברה פרטית אמריקאית מאיידהו (חברת מוריסון – קנודסן); ותוכננה על מנת לשקם את הממלכה מבחינה כלכלית וחברתית; הוצאותיה המשוערות נאמדו ב-650 מיליון דולר. ממשלת איראן אף הזמינה למטרות יעוץ מומחי קונסורציום אמריקאי (O.C.I), שהגיעו למדינה בפרוס שנת 1949. כל תוכניות הפיתוח האיראניות תוכננו בהתחשב ברווחי התמלוגים הצפויים מ"חברת הנפט האנגלו-איראנית". באוקטובר 1949 אישר הקונגרס האמריקאי סכומי ענק (למעלה ממיליארד דולר) שהוקדשו למתן סיוע צבאי לאיראן, הפיליפינים ודרום-קוריאה. מכלל סכום זה נראה היה שחלקה של איראן יגיע ל-10 מיליון דולר בלבד, בעוד שממשלת טהראן ציפתה למילווה בסך 250 מיליון דולר מ"הבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח" ולסכום דומה מממשלת ארה"ב.
מיד לאחר חתימת ההסכם הצבאי בין ארה"ב ואיראן (6.10.1947) – במסגרת "דוקטרינת טרומן" – הוצפה טהראן בגל גואה של מחאות ואיומים סובייטים. בינואר 1948 יצאה ברית-המועצות בהתקפה רשמית חריפה על הסכם זה והאשימה את ממשלת איראן בהפיכת המדינה לבסיס צבאי עוין. היא תבעה נקיטתם של צעדים מידיים לביטול ההסכם עם ארה"ב, בהסתמך על סעיפי ההסכם הסובייטי-פרסי משנת 1921. אולם איראן לא נרתעה מהתקשרותה עם ארה"ב גם לאחר שהשאה נורה ונפצע בשנת 1949 ע"י מתנקש מאנשי "טודה". כתגובה להתנקשות זו הוצאה המפלגה הקומוניסטית אל מחוץ לחוק ומנהיגיה העיקריים נאסרו. התקשרותה של איראן לארה"ב חייבה, לדעתה, את בעלת בריתה החדשה להושטת סיוע כלכלי וצבאי נרחב על מנת לבצר את מעמדה מול לחצה של ברית-המועצות. הסיוע הכלכלי נדרש בגלל ההנחה, כי עמידתה האיתנה של איראן מותנית בהבראה מהירה של כלכלתה ובהתמערבותה המזורזת. מגמה זו עלתה בקנה אחד עם מדיניותו הפנימית של השאה מוחמד רזא, שביקש להמשיך את מפעלו של אביו אשר נקטע בשנת 1942. הואיל והסכומים שהוקצבו לאיראן נראו מעטים יחסית מכדי לפתור את בעיותיה הכלכליות והצבאיות, ובגלל החמרתו של הלחץ הסובייטי על הממלכה, יצא השאה הצעיר לביקור בוושינגטון (נובמבר-דצמבר 1949) על מנת לשכנע את מעצבי המדיניות האמריקאית בצורך החיוני להגביר את הסיוע הצבאי והכלכלי לממלכתו. הביקור בוושינגטון לא הוכתר בהצלחה. אמנם כלפי חוץ התקבל השליט הצעיר בגינוני ידידות וכבוד, והנשיא טרומן חזר ואישר את נאמנותה של אמריקה להצהרת "שלושת הגדולים" מועדת טהראן (מדצמבר 1943) ואת דבקותה בתוכניות הסיעו הטכני לפי "סעיף 4", למעשה, חזר השאה בידיים ריקות, ללא כל מילווה או מענק צבאי וכלכלי נוסף . אכזבתו של השאה התבטאה גם בסרבו לקבל את מטוסו של הנשיא טרומן בדרכו חזרה לממלכתו. ההססנות האמריקאית וההתחמקות מפני מתן התחייבויות מפורשות וחד-משמעיות נבעה ממפלתו של צ'יאנג-קאיי-שק בסין חרף הסיוע האמריקאי לקימומו ולשיקומו. כתוצאה מכך התעוררה דעת הקהל האמריקאית נגד כל סיוע נוסף לארצות נחשלות.
האכזבה מארה"ב לובתה כתוצאה מכישלונה של "תוכנית שבע השנים". בינואר 1951 בוטל ההסכם בין ממשלת איראן לבין מומחי חברת-הענק האמריקאית O.C.I, שהיו ממונים על ביצוע התוכנית. ממשלת איראן ביטלה את ההסכם בהנמקה, כי הרווחים מתמלוגי הנפט לא עלו כמקווה, ותשלומי המשכורות למומחים האמריקאיים (בסך 56,000 דולר לכל חודש) הפכו לבלתי-אפשריים. לעומת זאת הביע מקס תורנבורג, מנהל משלחת המומחים האמריקאיים, את דעתו בהזדמנויות שונות, כי חוסר היציבות המדינית של איראן ותהפוכות המדיניות המפלגתית הפנימית עיכבו את ביצועם של המפעלים. כמו כן הצטרף להאשמת "חברת הנפט האנגלו-איראנית" בהתחמקות מתשלום כל הסכומים שהייתה חייבת לשלמם.
למרות האכזבה מביקורו בארה"ב לא נמנע השאה מלהכריז על ביצוען של רפורמות הכרחיות. שנת 1950 נועדה ליהפך לשנת רפורמות כלליות בתחומים רבים ומגוונים על מנת להוכיח לארה"ב, ולשגרירן ג'והן וויליי (Wiley) (1948-9), כי איראן ראויה לסיוע כלכלי נוסף. בפברואר 1950 הכריז השאה על העברת מחוזותיו למינהל מיוחד, אשר יחולקו בין איכרים מחוסרי קרקע. במקביל לכך ערך השאה שינויי גברי קיצוניים בסגל הממשלתי שבמחוז אזרבייג'ן על מנת להוכיח את שליטתו וכוונותיו הרפורמיות. ביוני 1950 מונה הגנרל עלי רזמארא לראש ממשלה ומינוי זה התקבל בברכה במערב, לעומת לחץ סובייטי מתעצם והולך. מינויו של רזמארא נעשה בעת ובעונה אחת עם החלפתו של השגריר האמריקאי הקודם בהנרי גריידי (Grady), שרכש ניסיון רב בפיקוח על הסיוע האמריקאי ליוון. משימותיו של רזמארא התמצו בחיסול השחיתות שפשה במנגנון הממשלתי ובביצוע הרפורמות במסגרת "תוכנית שבע השנים". רזמארא החל לפעול במרץ רב, תוך ארגון מחדש של מערכת המינהל, המועצות האזוריות וחידוש סגל הפקידות. דא עקא, שבראשית אוקטובר 1950 אישרה ממשלת ארה"ב מילווה מצומצם לאיראן בשיעור 25 מיליון דולר. בקשות איראניות נוספות מ"הבנק העולמי" וממשלת ארה"ב כאחד נידחו. כתוצאה מכך הפכה האווירה באיראן בשלהי שנת 1950 לאנטי-אמריקאית. כן נתגלעו סכסוכים בין המומחים האמריקאים מחברת O.C.I. לבין ממשלת איראן, ו"תוכנית שבע השנים" החלה להתערער מהסיבות שהוזכרו לעיל. בשלהי שנת 1950 ובפרוס השנה שלאחריה חלה התמוטטות גמורה של מערך הסיוע הכלכלי האמריקאי. ברית-המועצות קפצה על המציאה ומיהרה לחתום, בנובמבר 1950, על חוזה סחר עם איראן בסך 20 מיליון דולר. כן הביעו הסובייטים את נכונותם לדון בבעיית הגבול המדיני ובשחרור יתרות הזהב האיראני שהוקפאו בברית-המועצות. מכל מקום, במחצית דצמבר 1950 ברחו במפתיע עשרה מראשי מפלגת ה"טודה" שהיו עצורים בטהראן, לאחר שמספר קציני צבא איראניים סייע להם בבריחתם. להלן נרצח, כזכור, אלי רזמארא, חוק ההלאמה אושר ע"י המג'לס ודר' מוחמד מוצדק עלה לשלטון.

השלבים העיקריים במשבר הנפט
ב-2 במאי 1951 נאלץ השאה לחתום על חוקי ההלאמה של מתקני הנפט ואוצרותיו מכיוון שלא הייתה בידו זכות וטו על החלטות המג'לס והסנט. כתוצאה מכך נאלץ חוסיין עלא להתפטר מראשות הממשלה, שהופקדה בידיו מאז רצח רזמארא (7 במרץ). דר' מוחמד מוצדק שנקרא, אפוא, לשלטון שלא היה מוכן לסטות כמלוא הנימה מיוזמת ההלאמה שלו, שבה ראה את ראשית התגשמות מאווייו הלאומיים. הוא גם התנגד נמרצות לכל מתן סיוע זר, כולל הסיוע הצבאי של ארה"ב. עלייתו לשלטון היוותה, אפוא, ניצחון סמלי לכל אותם רגשות לאומניים עצורים שהתפרקו עתה בקול ענות גבורה. הקומוניסטים היו הראשונים שהפיקו רווח ותועלת מההשתלהבות הלאומנית. המהומות בח'וזיסתאן נמשכו וכתוצאה מכך נאלצה "חברת הנפט האנגלו-איראנית" להפסיק את ייצור הנפט, ובמקביל לכך להימנע מלשלם לממשלת מוצדק את התגמולים. יחידות צבא איראניות נכנסו לאזורי הנפט בח'וזיסתאן על מנת להשליט סדר ומשטר. באותו יום שמוצדק נקרא להרכיב את ממשלתו נערכה הפגנה אדירה בטהראן ביוזמת ה"טודה" (שהייתה עדיין בלתי-חוקית). 30,000 המפגינים נשאו כרזות אנטי-מערביות ואנטי-אימפריאליסטיות.
מבחינה מעשית לא היה ספק, כי איראן לא תוכל בכוחותיה העצמיים להפעיל את מתקני הנפט של "החברה האנגלו-איראנית" בקצב מלא. יתרה מזאת, פעולותיה של חברת הנפט כללו גם מבצעי תובלה ושיווק באמצעות צי מיכליות, שניתן היה לפנותו כהרף עין. סיכול מעשה ההלאמה התאפשר, אפוא, בשני תחומים: התפעול והשיווק. לאיראן לא היו צוותות טכניים לתפעול המתקנים, ועם צאתם של הצוותות הבריטיים הושבתו, למעשה, מתקני הנפט. כל הניסיונות שנעשו להפעילם הצליחו רק בקנה מידה מצומצם ביותר. יתר על כן, לאיראן לא היו אמצעי תובלה, ומעל לכל לא היו לה לקוחות. כאן מילאו חברות הנפט האחרות תפקיד מכריע, שכן תוך זמן קצר לערך הועלתה תפוקת הנפט בסעודיה, בכווית, בעיראק ובקטר במידה כזאת, שהיה בה כדי למלא את הפער שנוצר עם צאתה של איראן ממעגל ספקי הנפט. לראשונה הובהרה, אפוא, בצורה מוחשית התלות ההדדית שבין ספקי הנפט לבין צרכניו, תלות הקושרת בסופו של דבר את שני הצדדים במידה רבה זה לזה. לדר' מוצדק לא היו תוכניות מבצעים מגובשות והוא נישא על כנפי דמיונו הלאומי המשולהב, כשרעיונות מעורפלים מפעמים אותו, ומעל לכל – התנגדות עיקשת ל"אימפריאליזם הזר" ולניצול הבריטי. בכוח התנגדות אמוציונאלית זו חזר ודחה מוצדק את פניותיה של הממשלה הבריטית לניהול דיונים ולתיווך של פשרה.
ארה"ב עקבה בדאגת יתר אחר השתלשלות המאורעות הנפתלת באיראן. הירצחו של רזמארא הוערך כמהלומה מוחצת לביצוען ההדרגתי של הרפורמות וכהידרדרות כללית של המימשל; הנפט האיראני נחשב להכרחי להצלחתן של תוכניות השיקום האמריקאיות באירופה. יתרה מזאת, כושרם של הקומוניסטים הפרסים לצוף על פני הגל הלאומני הגואה עורר חששות וסקרנות כאחד בארה"ב. אמריקה הואשמה ע"י התעמולה הסובייטית כאחראית לרצח רזמארא מתוך מגמה לרכוש זיכיונות נפט באיראן, על חשבון הזיכיונות הבריטיים. אם כי העמדה האמריקאית הרשמית הוכרזה כניטראלית בסכסוך הנפט הבריטי-איראני הרי שהדיפלומטים האמריקאים ניהלו דיונים קדחתניים עם עמיתיהם הבריטיים על מנת "להישאר בתמונה" ולהפיק תועלת אפשרית מתיווך בסכסוך הגועש והמתמשך, אשר סיומו לא נראה באופק.
השלבים השונים בסכסוך הנפט האיראני חרגו מתחום המאבק הכלכלי וקיבלו משמעות בינלאומית. ככל שהמאבק המשפטי והמדיני התמשך והלך, כן הורע מצבה הכלכלי של איראן ועמדתו הפנימית של מוצדק התרופפה והתערערה. רק לאחר פעילות הכנה אינטנסיבית מצד השגרירות הבריטית בטהראן, הסכים מוצדק ביוני 1951 לקבל את נציגי הנהלת "חברת הנפט האנגלו-איראנית" לראיון. נציגי החברה תבעו להעביר את כל עניין ההלאמה לבוררות חובה, בהתאם לסעיפי ההסכם משנת 1933. מוצדק סירב ותבע במקום זה, שהחברה תמנה נציגים שיסייעו לממשלה לקבל לידיה את המתקנים. כן תבעה הממשלה את תשלומן המיידי של כל ההכנסות ממכירת הנפט עד ל-20 במרץ, בניכוי ההוצאות, ובמתן ערבויות בסך 25% מהכנסות החברה, לפני הדיון בתביעותיה של חברת הנפט. התביעות נדחו והדיונים הופסקו.
ב-26 במאי העבירה ממשלת בריטניה את תביעתה ותביעות "החברה האנגלו-איראנית" לבית הדין הבינלאומי בהאג. הבריטים ביקשו מבית-הדין הבינלאומי לפסוק, כי מבצע ההלאמה היה בלתי-חוקי בהתחשב בחוזה הזיכיון משנת 1933. כן ביקשו הבריטים שבית הדין הבינלאומי יפסוק על בוררות חובה. ממשלת איראן הודיעה מצידה, כי היא אינה מכירה בסמכותו של בית-הדין בהאג לפסוק בסכסוך זה, שהוא עניין פנימי בין ממשלה ריבונית לבין חברת זיכיון מסחרית הפועלת בארצה. יתרה מזאת, מוצדק לא היה מוכן לחידוש המו"מ על ההלאמה והבעיות הכרוכות בה. לכל היותר, היה מעוניין בדיונים על מכירת נפט מצד החברה הלאומית החדשה לבריטניה, כאחת הלקוחות הרגילים. הוא יהיה מוכן להקים קרן מיוחדת לתשלום פיצויים בעתיד על חשבון ההלאמה ולהפריש כ-25% מכלל ההכנסות השוטפות לקרן זו. אולם התנאי ההכרחי לכך היה – העברת מתקני הנפט לאלתר לידי ממשלתו, עם 75% מכלל הכנסותיה של החברה מיום ההלאמה. אולם שיתוק פעולותיה של חברת הנפט הוריד את שיעור ההכנסות למינימום, בהיעדר הסכם על הצדדים המסחריים והמשפטיים. הנפט שהופק ונאגר במיכלים הפך למי-מריבה, שכן הן "חברת הנפט האנגלו-איראנית" והן "חברת הנפט האיראנית הלאומית" ראו בנפט זה רכוש בלעדי, ושיווקו לא ניתן היה לביצוע. ביולי 1951 נסגרו המזקקים הראשיים בעבדאן ותפוקת הנפט הגולמי צומצמה. בינתיים הוציא בית-הדין הבינלאומי הוראת ביניים, ב-5 ביולי, שלפיה יש להקפיא את כל ההכנסות בחשבונות חסומים בבנקים עד לפסק נוסף. להלן הורה בית הדין הבינלאומי על הפקדת עניני העסקים בידי הנהלת "חברת הנפט האנגלו-איראנית". איראן כפרה, כאמור, בסמכותו של בית-הדין הבינלאומי לפסוק בעניין איראני פנימי ואף גירשה את אחד מנציגיו. בינתיים התערבו האמריקאים, וניסו כוחם בהפעלת לחץ ישיר על מוצדק שיאות לחדש את המו"מ הישיר עם הנציגים הבריטים. 4 ימים לאחר מתן פסק-הביניים ע"י בית-הדין הבינלאומי שיגר טרומן את הרימן (Harriman) כשליחו האישי לטהראן. הרימן נפגש עם מוצדק בעיצומו של חודש יולי ולהלן טס ללונדון. כתוצאה מכך הצליח להפגיש את שני הצדדים לשיחות מחודשות בטהראן. הבריטים שיגרו משלחת בת 3 שרים בדרג מיניסטריאלי, בראשותו של ריצ'ארד סטוקס (Stokes). במרוצת חודש אוגוסט התחדשו השיחות הישירות. הבריטים היו מוכנים הפעם להסכים עקרונית להלאמה בתנאי שמומחיהם יוכרו כגוף אחיד לצורכי הניהול הטכני של הייצור והתיווך בין "חברת הנפט האיראנית הלאומית" לבין הלקוחות בעולם. הממשלה האיראנית עמדה על זכותה לשכור ולפטר את המומחים הבריטיים באופן אינדיבידואלי. הבריטים היו מוכנים גם לכך בתנאי שימונה מנהל בריטי בתפקיד פיקוח וביצוע. דא עקא, שהאיראנים דחו הצעת פשרה זו ובשלב זה הופסקו הדיונים (22 בספטמבר). ב-27 בספטמבר השתלטו יחידות צבא איראניות על מתקני עבדאן וכלאו את הטכנאים הבריטיים. יומיים לאחר מכן פוטרו כל העובדים הבריטיים וב-3 באוקטובר פינו הבריטים את אחרוני טכנאיהם. "חברת הנפט הלאומית האיראנית" נטלה לידיה את הפיקוח המלא על שדות הנפט ומתקני הזיקוק. בעת ובעונה אחת – (ב-29 בספטמבר) העלתה בריטניה את תלונתה על שולחן הדיונים של מועצת הביטחון, בהאשימה את איראן בהפרת התחייבויותיה הבינלאומיות. להלן ריככה בריטניה את תלונתה והייתה מוכנה להסתפק בהחלטת מועצת הביטחון בדבר חידוש המו"מ הישיר. בינתיים הגיעו דר' מוצדק לניו-יורק וכפר בזכותה של מועצת הביטחון לטפל בבעיה, שהוגדרה על ידיו כבעיה פנימית. הוא אף איים בהחרמת דיוניו של האו"ם. עמדתו זו נתמכה ע"י המשלחת הסובייטית באו"ם, בעוד שהמשלחת האמריקאית צידדה בהמשך טיפולה של מועצת הביטחון. אולם זו האחרונה לא הגיעה לכלל החלטה מסכמת והעבירה את הבעיה לחוות דעתו של בית-הדין הבינלאומי בהאג בנוגע להסמכתה המשפטית של המועצה לטפל בבעיה בכללותה. כתוצאה מהקיפאון שהשתרר בדיוני האו"ם וכישלונות ניסיונות התיווך מצד ה"בנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח", הופגש מוצדק עם טרומן, אשר ניסה לרכך את עמדתו ולהשפיע עליו לחדש את המו"מ הישיר עם הבריטים. במשך חודש תמים ניהל מוצדק דיונים עם עוזר שר החוץ האמריקאי, מק-גי (McGhee),ממיטת חוליו בבית-חולים וושינגטוני. הדיונים עלו בתוהו וב-19 בנובמבר טס מוצדק בחזרה לטהראן. בדרכו חזרה שהה ראש המשלה האיראני בקהיר והתקבל כגיבור לאומי ע"י המצרים. עד תום שנת 1951 לא חלה כל תזוזה במשבר הנפט. הצעות "הבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח" לנהל ארעית את ענייני הנפט האיראני – עד למציאת פתרון סופי – נידחו אף הן ע"י מוצדק. כל ניסיונות התיווך נכשלו סביב הנקודות השנויות במחלוקת, היינו בעיית הפיצויים לחברה הבריטית, בעיית ניהול התהליכים הטכניים והמסחריים ובעיות המכירה והשיווק.
במאי 1952 פתח בית-הדין הבינלאומי בהאג את דיוניו, כשדר' מוצדק מציג בעצמו את הטיעון האיראני. ב-22 ביולי פסקו השופטים, כי אין להם סמכות לדון בפרשה בהתחשב במגבלות שאיראן קבעה להסכמתה להישפט בידי בית-הדין הבינלאומי. עם זאת, ציינו השופטים, כי הסכם הזיכיון משנת 1933, למרות שהושג בתיווכו של "חבר-הלאומים", אינו בבחינת אמנה בינלאומית וממשלת בריטניה לא היוותה צד בחוזה הזיכיון. בכך בוטלה הוראת הביניים הקודמת של האג בדבר הקפאת כל התהליכים הטכניים והכלכליים.
איראן נחלה, אפוא, בתקופה זו ניצחון משפטי ומדיני מלא, אולם כעבור זמן מה הוכח, כי לא היה זה אלא הישג עיוני חסר משמעות מעשית. מבצע ההלאמה שימש כמבחן לא רק ל"חברת הנפט האנגלו-איראנית" ולממשלת בריטניה, כי אם גם לשאר חברות הנפט הבינלאומיות. הצלחתו המעשית של מבצע ההלאמה הייתה עשויה לעורר תגובות שרשרת דומות בשאר המדינות מפיקות הנפט, ובכללן מדינות המזרח-התיכון. נוכח סיכוי מאיים זה נוצר ליכוד אינטרסים בין יריבים כלכליים מובהקים כחברות הנפט האמריקאיות לחברת הנפט הבריטית הממשלתית למחצה. ליכוד זה חוזק גם במישור המדיני, שכן חששותיהן של ארה"ב מפני היגררותה של איראן למחנה הקומוניסטי העולמי גברו והלכו. כך, אפוא, חברו בריטניה וארה"ב בצוותא על מנת לרוקן את מבצע ההלאמה של מוצדק מכל תוכן ממשי.

ערעור מעמדו הפנימי של מוצדק ונפילתו
בעוד המאבק על בעיית הנפט מתנהל במישור הבינלאומי והמשפטי הסתבך והתערער בהדרגה מעמדו של דר' מוצדק בחזית הפנימית. הקיפאון בייצור הנפט הביא את איראן לכלל משבר כלכלי חמור, במיוחד לאחר שהתברר, כי סיסמת הפלא של ההלאמה אינה מעלה כבמטה קסם את הכנסותיה של המדינה. ונהפוך הוא, האוצר האיראני התרוקן כמעט כליל. ההתלהבות ההתחלתית של תומכי "החזית הלאומית" משמאל ומימין שככה אט אט, ובחומת הקואליציה הססגונית, שתמכה במשטרו של מוצדק, ניבעו בקיעים רציניים. מלכתחילה היה ברי ומחוור, כי הברית המוזרה בין הלאומנים של מוצדק לבין החוגים הדתיים הקיצוניים וחכמי הדת, בהנהגת נשיא המג'לס, מולא האשאני, מחד גיסא, ואנשי "טודה" הקומוניסטים מאידך גיסא – לא תוציא את שנתה; שהרי הייתה זו התקשרות של ליכוד אינטרסים זמני על בסיס שלילי – אנטי-בריטי. ההלאמה נראתה כמוצא האחד והיחידי על מנת לסלק את ההשפעה הבריטית השנואה בעיני רוב החוגים. מכאן ואילך נפרדו הדרכים. השיתוף האופורטוניסטי בין קבוצת מוצדק לבין אנשי ה"טודה" הקומוניסטים היה רצוף עליות וירידות לסירוגין. העיתונות הסובייטית תמכה במאבקו הנוקשה של מוצדק בקול ענות גבורה. המשלחת הסובייטית במועצת הביטחון הסתפקה במתן תימוכין לאיראן במספר סעיפים נוהליים מעוטי חשיבות. העמדה הסובייטית, הרשמית לפחות, דגלה באי-התערבות, שכן יחסם האישי של הסובייטים למוצדק נמהל בחשדות כבדים. לעומת זאת גילו אנשי ה"טודה" פעלתנות ענפה בניסיון להחריף את הקרע בין מוצדק לבין המערב. במאי 1951 פנתה המפלגה במכתב גלוי לראש הממשלה, ובו תבעה את פינוייה המהיר של המשלחת הצבאית האמריקאית מהמדינה, מתן מעמד חוקי ל"טודה", הכרה ממשלתית רשמית בסין העממית, דחיית כל הצעות הסיוע הצבאי למיניהן, שחרור העצירים המדיניים, שימת קץ למשטר הצבאי ששרר באזורי הנפט בדרום ותביעה להלאמת שדות הנפט של איי בחריין, שנוצלו ע"י חברה אמריקאית. בחודשים שלאחר מכן ארגנו אנשי ה"טודה" הפגנות ענק, שהסתיימו לרוב בהתנגשויות אלימות עם המשטרה או עם קבוצות לאומנים מתומכי מוצדק. במרוצת שנת 1951 סר חינו של מוצדק בעיני מנהיגי הארגון הטרוריסטי הימני-דתי-קיצוני – "פד'איאן – אסלאם". חברי ארגון זה, שהתמחו בהתנקשויות אישיות ובגילויי אלימות והיו אחראים למרבית הרציחות המדיניות בממלכה פנו נגד מוצדק, וזה האחרון החל להפעיל את ממשלתו נגדם. מוצדק עצמו היה רפובליקאי בגישתו וחתר לביטול המלוכה, ובעניין זה נתמך ע"י הקומוניסטים, אולם הוא הקים נגדו את השאה. גם בשאלת הרפורמות הכלכליות והחברתיות נחלקו השותפים לשלטון. חוגי הימין השמרני-שיעי גילו התנגדות מסורתית לכל מבצעי הרפורמות. מרגע שראש הממשלה גילה נטיות רודניות גוברות והולכות גברה התנגדותו האישית של חכם הדת כאשאני, אשר נודעה לו השפעה מרובה במג'לס ובציבור הרחב.
בסיכומו של דבר, היו גם הרפורמות שהונהגו ע"י דר' מוצדק חסרות כל משמעות, שכן לאחר הפקעת מינהל מקרקעי השאה, הופסקה זמנית חלוקת הקרקעות וניהול המבצע נמסר לידי הממשלה. לכאורה, הופחת חלקם של בעלי האחוזות הגדולות ביבולים והוגדל שכר האריסים. אולם לשם ביצוע חלקות הקרקעות הוקמו ועדות ממשלתיות מיוחדות, שהורכבו ע"י נציגי בעלי הקרקעות. מוצדק עצמו נמנה עם מעמד האחוזאים הגדולים באיראן. הרכבי הוועדות הבטיחו מראש את כישלונן של הרפורמות.
ביולי 1952 תבע מוצדק מהשאה את אישור הפקדת תיק הביטחון בידיו, בנמקו את החלטתו במצב הביטחוני הפנימי הרעוע. ואכן, בממלכה שררה אנדרלמוסיה של ממש עקב פעולות הטרור של ה"פד'איאן-י אסלאם" מצד אחד והפגנותיהם של הקומוניסטים מצד שני. אולם השאה התנגד לכך בכל תוקף מכיוון שחשש לנישולו ע"י מוצדק. זה האחרון נאלץ להתפטר וגוואם אס-סלטאנה נקרא להרכיב ממשלה חדשה. ממשלה זו לא הוציאה את יומה הרביעי עקב גל של מהומות והפגנות. אס-סלטאנה התפטר חיש ומוצדק חזר בקול שמחה ותרועה לכס ראש הממשלה. בינתיים הידלדל כליל אוצר הממלכה עקב הפסקת תשלומי התמלוגים. כתוצאה מכך העניק המג'לס, באוגוסט 1952, סמכויות חירום מלאות למוצדק למשך מחצית השנה. בידיו הופקדו כל ענייני הכלכלה, הבנקאות, המשפט, המינהל והצבא. סמכויות רודניות אלה נועדו לאפשר למוצדק לארגן מחדש את חיי המדינה ולהצילה מהתמוטטות כלכלית. לאחר מכן הוארך הסדר זה למחצית שנה נוספת. דא עקא, שמעמדו הדיקטטורי החדש של מוצדק רק סייע להמשכת תהליך ההידרדרות הכללית והתוהו ובוהו הפנימי. סמכויות החירום נוצלו ע"י הרודן האיראני לחיזוק עמדתו האישית ולתקיפת יריביו.
באוקטובר 1952 העבירו נאמניו של מוצדק במג'לס חוק בדבר קיצוץ כנפיו של הסנט (הבית-העליון). מוסד זה נקבע ע"י החוקה משנת 1906. למעשה, לא מונו הסנטורים עד שנת 1949-50. מקרב 60 הסנטורים מונו 30 במישרין ע"י השאה, ואילו המחצית השנייה "נבחרה" במחוזות. 30 סנטורים ייצגו את טהראן הבירה. תקופת כהונתם נקבעה, בשעתו, ל-6 שנים וכולם היו חייבים להיות מוסלמים. הואיל והסנט כלל בהרכבו את נאמני השאה ונציגי הימין השמרני, שחלקו על מדיניותו של מוצדק, קיצץ החוק החדש את תקופת כהונתו של הסנט לשנתיים. אך מאחר והסנט של אותה תקופה כיהן כבר שלוש שנים ויותר, פוזר הסנט היוצא ובכך סולקו רבים ממתנגדיו של מוצדק. מקץ מספר שבועות ניצל ראש הממשלה את סמכויות החירום שהוענקו לו על מנת לפטר את שופטי בית-הדין העליון השמרניים. עד סוף שנת 1952 חיסל מוצדק את יריביו השונים. כך, למשל, שוחרר רוצחו של עלי רזמארא, ואילו גוואם אס-סלטאנה נעצר והואשם כבוגד תוך כדי החרמת כל נכסיו.
בינואר 1953 תבע מוצדק להאריך את סמכויותיו הרודניות לשנה נוספת. נאמניו במג'לס העבירו את ההצעה ברוב גדול, אולם בהמשך האירועים התרבו הצירים שהחרימו את ישיבות המג'לס על מנת לשלול מהישיבות את הקוורום המינימלי הדרוש לאישור החוקים למיניהם. בין המתנגדים למוצדק בלטו הפעם חוגי הימין-השמרני, בראשותו של יו"ר המג'לס – כאשאני. זה האחרון הודח ואחד מנאמניו של מוצדק התמנה במקומו אולם בקיץ 1953 נמנע הקוורום המינימלי מישיבות המג'לס ברציפות מתמדת, עד שנאמני מוצדק החליטו לחסל את המוסד הפרלמנטארי כליל. הם התפטרו מבית-הנבחרים ובניגוד לחוקת המדינה הכריזו באוגוסט 1953 על ביצוע "מישאל-עם" להבעת אימון במוצדק ולפיזור המג'לס. מישאל מבוים ובלתי-חוקי זה זכה לרוב מכריע, וכתוצאה מכך פקד מוצדק על פיזור המג'לס. יחסיו עם השאה הגיעו לכלל קרע גלוי עוד באביב 1953. השאה איים בעזיבת המדינה והודעתו שימשה הזדמנות מצוינת ל"טודה" לצאת בהפגנות המוניות נגד המלוכה. אולם בניגוד למצופה, הריעו המוני המפגינים לשאה, ובסופו של דבר הוא הודיע על הישארותו על כנו. בכך, אמנם, ניתנה בעקיפין גושפנקא לשלטונו של מוצדק. אולם האנדרלמוסיה שהשתררה במדינה עברה את כל גבולות המשוער: המינהל הפנימי נהרס כליל, הכלכלה התמוטטה, תעשיית הנפט שותקה והיחסים עם בריטניה וארה"ב הורעו לחלוטין. ימין של מוצדק היו ספורים. בפרוס שנת 1953 דחה מוצדק את כל הצעות הפשרה שהופנו אליו לשם חיסול סכסוך הנפט, ובכללן דחה את פניותיהם הישירות של טרומן וצ'רצ'יל להתחיל במו"מ לשם הערכת גובה הפיצויים המגיעים ל"חברת הנפט האנגלו-איראנית" עבור נכסיה המולאמים וביטול זיכיונה. גם נשיאן החדש של ארה"ב, הגנרל אייזנהאור, הודיע רשמית בשלהי יוני 1953 למוצדק, כי ארצו לא תושיט כל סיוע נוסף לאיראן כל עוד לא יימסר סכסוך הנפט להכרעת מוסד בינלאומי. בהצהרה ובאיגרת זו הביע אייזנהאור את חששותיו מפני השתלטות ה"טודה" על איראן, ונתן, למעשה, דחיפה מכרעת להתמוטטות שלטונו של מוצדק. ב-11 באוגוסט 1953 פרסם השאה שני צווים שהדיחו את מוצדק ומינו במקומו את הגנרל זאהדי לראשות הממשלה. מוצדק הצליח בתחילה להשתלט על תומכי השאה בסיוע יחידות צבא נאמנות לו. ב-15 בחודש נמלט השאה לבגדאד, בעוד שזאהדי ברח מטהראן. יומיים לאחר מכן הושחתו תמונות השאה ע"י האספסוף ושמו נמחק משבועת האמונים הצבאית. אולם ב-19 באוגוסט התהפך הגלגל וזאהדי ביצע הפיכה צבאית מלוכנית. מוצדק הודח לאחר קרב דמים ליד ביתו, נתפס ונכלא. באותו יום חזר השאה מרומא. ראוי לציין, כי הדחתו של מוצדק הייתה חוקית, שכן רק למג'לס הייתה זכות להתנגד להדחה, והרי מוסד זה פוזר ע"י מוצדק ונאמניו. כיום רווחת ההנחה, כי בעוזבו את איראן פעל השאה בתיאום עם הגנרל זהאדי, מתוך כוונה ברורה לזכות באהדת ההמונים ולזרז את מפלתו של מוצדק. זה האחרון נדון להלן ל-3 שנות מעצר בודד בעוון ניסיון הפיכה ופיזור המג'לס. עוזרו, שר החוץ לשעבר חוסיין האטמי נדון למוות והוצא להורג בנובמבר 1955.

פתרון בעיית הנפט ולקחיה
עם סילוקו של מוצדק והחזרת רסן השלטון לידיו של השאה נשתנתה אווירת המו"מ בין איראן לבין בריטניה תכלית שינוי. היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, שנותקו בשעתו ע"י מוצדק, חודשו בדצמבר 1953, ושליחים אמריקאיים, כהרברט הובר ולוי הנדרסון, מילאו תפקיד חשוב באיחוי הקרע המדיני ובמציאת נוסחאות, שבעזרתן ניתן היה להביא את סכסוך הנפט לסיומו.
באוגוסט 1954 פורסמה הודעה משותפת בטהראן, וושינגטון ולונדון בעניין ההסכם שהושג בין ממשלת איראן ולבין גוש חברות בינלאומי ("קונסורציום") לשיווק הנפט. ההסכם אושר ע"י בתי-הנבחרים האיראניים ונחתם ע"י השאה באוקטובר 1954. החל מסוף חודש זה חודש שיווק הנפט האיראני לאחר הפסקה בת שלוש וחצי שנים. ההסכם קבע את הקמתו של קונסורציום בינלאומי, שהורכב מ"חברת הנפט האנגלו-איראנית" (40%), חמש חברות אמריקאיות – "ג'רסי סטנדרד", "סוקוני-ואקום", "סטנדרט אוף קליפורניה", "גולף" ו"טקסס" – (40%), "חברת של" (14%) ו"חברת הנפט הצרפתית" (6%). הקונסורציום הקים בהולנד שתי חברות-הפעלה. האחת נועדה להפיק נפט ואילו השנייה נועדה לחפש שדות נפט חדשים ולהפעיל את מתקני הזיקוק של עבדאן. לכל אחת מחברות ההפעלה הללו מונו 7 מנהלים, מהם 2 פרסיים. "חברת הנפט הפרסית הלאומית" התחייבה למסור לשתי חברות ההפעלה את כל הזכויות ויפויי הכוח היו דרושים להן לשם ביצוע משימותיהן. כן הוקמו שתי חברות נוספות בלונדון אשר החזיקו במניותיהן של חברות ההפעלה וקיבלו את האחריות לרכישת ציוד וחומרים עבורן. הוסכם כי שיווק הנפט ייעשה ע"י הקונסורציום באמצעות חברות בת שיסונפו לשותפות בקונסורציום. חברות-הבת תקבלנה את חלקן בנפט הגולמי ותפנינה אותו לזיקוק מקומי או לייצוא.
"חברת הנפט הפרסית הלאומית" התחייבה לספק את צריכת הנפט המקומית של איראן משדה נפט כרמאנשאה, ליד הגבול העיראקי, שתפוקתו השנתית הייתה כ-13,000 טון. היא גם נטלה לידיה את תפעול בתי-הזיקוק שע"י כרמאנשאה לצרכים הפנימיים, והוסכם על קבלת כמויות נוספות לצריכה המקומית משדות הנפט של הקונסורציום. הוסכם, כי החברה הלאומית תטפל בכל השירותים שאינם מהווים חלק ישיר מפעולות הייצור, הזיקוק והתובלה, המוטלות על שתי חברות-ההפעלה. משימותיה של החברה הלאומית כללו הדרכה מקצועית, טיפול רפואי, בדק-דרכים, שיכון ושירותי סעד. חלק ניכר מתקציבים אלה הועבר ע"י חברות ההפעלה.
הוסכם כי יצוא הנפט ב-3 השנים הראשונות יהיה כ-15 מיליון טון (ב-1955), כ-23 מיליון טון (ב-1956) וכ-30 מיליון טון (ב-1957). מרבית הנפט תשווק בחצי הכדור המערבי. ההנחה הייתה, כי תפוסת הזיקוק של מתקני עבדאן תגיע לכ-13 מיליון טון לשנה, היינו כמחצית מהתפוסה שמלפני ההלאמה. הצריכה המקומית נאמדה בכ-5 מיליון טון לכל אחת משלוש השנים הראשונות. כמויות אלה תמסרנה לחברה הלאומית לשם שיווק פנימי במחיר ההוצאות.
ההכנסות הפרסיות מהנפט נקבעו כדלקמן: ב-1955 – 31 מיליון ליש"ט; ב-1956 – 52 מיליון ליש"ט; וב-1957 – 67 מיליון ליש"ט, כלומר 150 מיליון ליש"ט לשלוש השנים הראשונות, הן מהכנסות ישירות ממסים והן מתמלוגים. שער התשלומים הועמד על בסיס השטרלינג והוסכם, כי החברה הלאומית תוכל לקבל עד 12.5% מהתשלומים בנפט גולמי. תשלומים אלה נעשו על בסיס של שותפות שווה – 50%-50% – בין הקונסורציום לממשלת איראן. כל חישובי התשלומים נעשו על בסיס השטרלינג. "חברת הנפט האנגלו-איראנית" פוצתה ע"י איראן עקב הלאמת הנפט בסכום סמלי בסך 25 מיליון ליש"ט, ששולם לשיעורין בין השנים 1967-1957. הפיצויים כללו את ערך הרכוש, שדה הנפט בנפת-י שאה ומתקני הזיקוק בכראנשאה, שהועברו לידי החברה הלאומית. כן הובאו בחשבון הפיצויים הנזקים שנגרמו לכלכלת איראן. עם זאת, לא כללו הפיצויים את הפסדי הרווחים בעתיד של "חברת הנפט האנגלו-איראנית" כיוון שזו האחרונה המשיכה להיות שותפה בקונסורציום, וקיבלה פיצויים מיתר 7 חברות הקונסורציום בשיעור 32.4 מיליון ליש"ט. כן הוסכם שעם חידוש ייצור הנפט תקבל "חברת הנפט האנגלו-איראנית" מהקונסורציום סכום קבוע על כל טון נפט. במרוצת הזמן, כנראה תוך 25 שנה, יגיעו רווחיה של "חברת הנפט האנגלו-איראנית" ל-182.1 מיליון ליש"ט. תוקף ההסכם נקבע ל-25 שנה עם שלוש אפשרויות של הארכה לעוד 15 שנה בסיכום כולל.
חידוש ייצור הנפט הפרסי כמעט ולא השפיע על מימדי הייצור בשאר ארצות הנפט הערביות כיוון שצריכת הנפט בעולם המערבי, פרט לארה"ב, נמצאה בקו עלייה מתמיד. סכסוך הנפט גרם להפסדים רבים לשני הצדדים: "חברת הנפט האנגלו-איראנית" הפסידה את המונופול על ניצול הנפט הפרסי ותפעול מתקני הזיקוק בעבדאן, ואילו איראן הפסידה את התשלומים שהייתה צריכה לקבל במשך 3 שנות הלאמה, על בסיס של 50%-50%, וכן את ההפרש בהכנסה, שהיא קיבלה בשנת 1954 לבין זו שהייתה צריכה לקבל, אילו הגיעה התפוקה למימדים שמלפני ההלאמה, ועד שתגיע התפוקה לאותם מימדים. הפסדים אלה הסבו קשיים גדולים לכלכלה האיראנית ולפיתוחה הכלכלי והחברתי.
ההסדר שהושג ראוי לציון הן בגלל מקוריותו והן בגלל מתן הסיפוק המכסימלי לתביעותיהם של כל הצדדים. הפשרה שהושגה הביאה את הזיקוק והשיווק לידי חברות זרות מבלי שהדבר יפגע בחוק ההלאמה משנת 1951, ומבלי שתבוטל בעלותה הפורמאלית של "חברת הנפט האנגלו-איראנית" על תעשיית הנפט במדינה. לעומת זאת, נענתה תביעתה של איראן שלא לחדש את מעמד המונופולין של "החברה האנגלו-איראנית" במדינה, וזאת ע"י שיתופן של כל חברות הנפט הבינלאומיות הגדולות בתעשיית הנפט האיראנית. אין ספק, כי הישג איראני זה בא לא מעט בסיוע חברות הנפט עצמן, שדרשו תמורה זו עבור עמידתן הסולידארית עם "חברת הנפט האנגלו-איראנית" בתקופת מבחן ההלאמה. החברות הבינלאומיות ניצלו את משבר הנפט האיראני על מנת להגשים את מטרתן משכבר הימים, היינו לחדור לתעשיית הנפט האיראנית. ואכן, החברות האמריקאיות זכו ב-40% מכלל מניותיו של הקונסורציום הבינלאומי. הייתה זו התוצאה החשובה ביותר של התחרות הבריטית-האמריקאית על מקורות הנפט במזרח-התיכון בכלל ובאיראן בפרט. כמו-כן אושר עקרון חלוקת הרווחים השווה בין איראן לבין הקונסורציום. למעשה, הובטחו לאיראן סכומי כסף העולים על מחצית חלקה ברווחי הנפט, ואלה נועדו, בין השאר, לסייע לשיקומה הכלכלי, אשר הפך מאז ואילך לחלק ממדיניות מעצמות המערב במדינה זו.
הלקח שהופק ממשבר הנפט האיראני במדינות האחרות שבמזרח-התיכון היה חשוב לא פחות, שכן הוכח בעליל, כי כשלון ההלאמה נבע מכישלונו של מוצדק בתחום השיווק והמכירה. לאיראן לא היו אמצעים להובלת הנפט (מיכליות), ומעל לכל לא היו לה לקוחות. אי-ייצור הנפט באיראן אוזן במידה רבה עקב העלאת התפוקה במדינות הנפט האחרות שבאזור, אשר הפיקו תועלת ישירה ממשבר הנפט האיראני. התלות ההדדית שבין ספקי הנפט וצרכניו הולידה את הפשרה בסכסוך הנפט האיראני ושמה קץ למשטרו של מוצדק.

ייצוב המשטר
שלושה משברים חמורים עברו על איראן במרוצת המאה הנוכחית, וכל אחד מהם היה קשור בצורה זו או אחרת במערכת יחסי החוץ של המדינה. האכזבה שהונחלה לאיראן אחר מלחמת העולם הראשונה, ההשפלה והירידה במשך מלחמת העולם השנייה ומשבר הנפט של שנות ה-50 המוקדמות – כל אלה השאירו צלקות ממאירות בארגונה הפנימי של הממלכה. במשך כל התקופה הנסקרת נשארה החוקה משנת 1906 בתוקפה, אך דומה, כי צוויה של חוקה זו כמעט ולא הופעלו הלכה למעשה. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה שרר תוהו ובוהו בממלכה. בתקופת רזא שאה נשא המשטר צביון של מונרכיה אבסולוטית נאורה, ואילו אחר מלחמת העולם השנייה נע הכוח מדיני תכופות מידיה של אוליגרכית מיוחסים ועתודי ממון מקרב האחוזאים הגדולים לידי הצבא, או לידי חוגים לאומניים קיצוניים. קץ משטרו הסוער של מוצדק ב-1953 העמיד את שליטי המדינה – השאה, הצבא ובעלי הקרקעות – בפני השאלה כיצד לשקם את משטרה וכלכלתה של המדינה. ארגונו של שלטון דמוקרטי לאלתר עשויה היה להחריף את הניגודים הפנימיים בשעה שהמדינה הייתה זקוקה להפוגה במאבק הפנימי כדי לשקם את הריסות כלכלתה. במצב זה נקטו תחילה השאה ויועציו הקרובים, ולאחר מכן השאה עצמו, יוזמה ברורה שתכליתה הייתה להוליך את העם לקראת מידה גוברת והולכת של מימשל עצמי דמוקרטי. אולם השאה לא ראה בכך מטרה שניתן להגשימה כהרף עין. הוא הבחין בצורך בתקופת מעבר, שתייצב את התנאים הכלכליים והחברתיים ותיצור רקע מתאים לכינונו של משטר דמוקרטי הדרגתי. הערכת מצב זו הביאה את השאה לנקיטת זהירות רבה במדיניותו על מנת למנוע בכל מחיר התלקחות פנימית, שתטיל את המדינה לאנדרלמוסיה מחד גיסא, ועל מנת להכשיר את הקרקע להתפתחות אורגנית איטית ומודרגת לקראת כינון משטר במתכונת מדינות המערב, מאידך גיסא. מדיניות זו הולידה את תהליכי הרפורמות המתונות, שהוחל ביצוען בשנות ה-50 המאוחרות, והן נמשכות ומתבצעות גם בשנות ה-60.
עם הדחת מוצדק הוכרז על מימשל צבאי ברחבי המדינה. הגנרל זאהדי הרכיב את ממשלתו מקרב החוגים הנאמנים לבית המלוכה, כשדר' עלי אמיני מכהן כשר האוצר, אחמד חוסיין עלד-כשר החקלאות, עבדאללה אנתזאם – כשר החוץ והגנרל דאדסתאן-כמושל טהראן. רוב המפלגות במדינה היו בבחינת התאגדויות סביב אישים יותר מאשר ארגוני קבע בעלי מנגנונים ומצעים פרוגרמטיים. יוצאת מכלל זה הייתה מפלגת "טודה" הקומוניסטית. ולכן, כשהוציאה הממשלה צו לפירוק המפלגות לאחר הדחתו של מוצדק, התכוונה בעיקר לחסל את "טודה". המסע האנטי-קומוניסטי של ממשלת זאהדי הסתמך גם על העובדה, שהקומוניסטים תבעו בערוב ימיו של מוצדק את חיסול בית-המלוכה. בנובמבר 1953 נפתח משפטו של מוצדק, אשר לווה בהפגנות רציניות מצד תומכיו. המהומות החמירו עקב החלטתו של זאהדי לחדש את היחסים הדיפלומטיים עם בריטניה. כנגד החלטה זו יצא חכם הדת הנודע מולא כאשאני, ואילו הקומוניסטים ניסו לשתק את חיי טהראן כאות אהדה למוצדק. זה האחרון נשפט ל-3 שנות מאסר. בפברואר ובמרץ 1954 נערכו בחירות לסנט ולמג'לס. כאשאני ודר' חוסיין מכי האשימו את ממשלת זאהדי בהפעלת לחץ ואמצעי אלימות נגד האופוזיציה בבחירות. כן התריעו נגד בחירתם של מלוכנים מבודקים ותומכי-בריטים לסנט. הגנרל זאהדי עצמו איים בהתפטרות מראשות הממשלה אם לא יקבל פיקוח מלא על כל הכוחות המזוינים. אולם השאה סרב להעניק לו פיקוח מעין זה ודחה את איומו בהתפטרות. כל אותו סכסוך היה, מסתבר, נעוץ ביריבות האישית בין ראש הממשלה לבין הרמטכ"ל, אשר דווח ישירות לשאה. בינתיים נמשך המסע לטיהור הצבא והמנגנון המינהלי מהשפעת ה"טודה", במיוחד לאחר שהתברר, כי המפלגה הקומוניסטית הצליחה להחדיר את נאמניה במרוצת שנת 1954 לשורות הפקידות הממשלתית והקצונה הזוטרת. בעקבות גילוי קשר להפלת השלטון נפתחה פעולת טיהור נמרצת נגד הקומוניסטים בראשותו של הגנרל בח'תיאר, מראשי שבטי בח'תיארי. בין ינואר ויולי 1954 נעצרו קצינים רבים ופקידי ממשלה בכל הדרגים. 50 מחברי ה"טודה" הואשמו בקשר לרציחת השאה ולכינון רפובליקה סובייטית באיראן. כ-50 קציני צבא אחרים נדונו למוות (ולבסוף הוצאו להורג רק 10 מהם). המסע נגד ה"טודה" נערך ביסודיות, מתוך מטרה ברורה לחסלה כליל ולמחקה מהמפה המפלגתית. במשך חודשים רבים לאחר מכן הופיעו בעיתונות האיראנית מדי יום ביומו הצהרות אישיות על נטישת ה"טודה". המפלגה דולדלה וחלק ממנהיגיה ברח לרוסיה הסובייטית. ניתן לקבוע, כי היא פסקה מלהוות גורם בחייה המדיניים של איראן. לכשהושגה מטרה זו התפטר הגנרל זאהדי מראשות הממשלה (אפריל 1955). המדינאי הוותיק, חוסיין עלא, נקרא ע"י השאה להרכיב ממשלה חדשה, אשר לא הייתה שונה בהרבה מקודמתה. תיקי החוץ והאוצר נשמרו בידיהם של אנתזאם ואמיני. ראש הממשלה החדש המשיך במדיניות האגררית, אך מעתה החל השאה ליטול חלק גדל והולך בענייני השלטון. ביולי 1955 הגיש חוסיין עלא למג'לס הצעת חוק להמשכת תוכנית הפיתוח של 7 השנים, אשר אושרה בשעתו ע"י השאה, אך ביצועה נפסק בתקופת שלטונו של מוצדק. בתקופה זו מתבלטת פעילותו של השאה להחשת המלחמה בשחיתות. במאי 1956 פוזר המג'לס בתום תקופת כהונתו ועמו התפטרה הממשלה בהתאם למסורת. חוסיין עלא הרכיב ממשלה חדשה, כשעבדאללה אנתזאם מכהן כסגנו ודר' אליקלי ארדלאן מכהן כשר החוץ. בתקופה זו נערכה תוכנית שבע-שנים לקידום החינוך במדינה ולחיסול הבערות. מועד ביצוע התוכנית נקבע למרץ 1957. בתחום יחסי החוץ החרימה הממשלה את מיתקני חברת הנפט חורין, צפונה מזרחה מטהראן, בשטח שנחכר ע"י הרוסים. ההחלטה התקבלה בישיבה ממשלתית מיוחדת, תוך הסתמכות על חוק הלאמת הנפט בין שני הצדדים. ביוני 1956 יצאו השאה ורעייתו לביקור רשמי בברית-המועצות. באפריל 1957 התפטר עלא מתפקידו והשאה מינה במקומו את דר' אקבאל, נשיא אוניברסיטת טהראן, לראש ממשלתו. מיד לאחר מינויו הכריז אקבאל, באישורו של השאה, על קץ המימשל הצבאי והודיע על כוונתו להנהיג שיטה דמוקרטית דו-מפלגתית במדינה. מקץ זמן קצר נוסדו שתי מפלגות. האחת, מפלגת "מליום" (הלאומית) בהנהגת דר' אקבאל עצמו, והשנייה מפלגת "מרדום" (העם), שבראשה עמד דר' אסד-אללה אלעם, מי שכיהן בשעתו כשר הפנים בממשלת חוסיין עלא. המפלגות החלו לפעול במרץ רב ובעידודו של השאה. בתקופה הראשונה עסקו שתיהן בארגונן ובגיוס תומכים לשורותיהן. מפלגת "מרדום" האופוזיציונית משנת 1957 ואילך לא נרתעה ממתיחת ביקורת חריפה על מעשי הממשלה, ובמיוחד כוונו חציה כלפי אווירת השחיתות הממארת, שרווחה במנגנון הממשלתי. כן תבעה המפלגה את הנהגתן המיידית של רפורמות חקלאיות וחברתיות מרחיקות לכת. בעיצומה של שנת 1959 הואשמה המפלגה בניהול תעמולת הסתה בקרב הפועלים והוטלו מספר הגבלות על פעולותיה, אולם קיומה של מפלגה אופוזיציונית רצינית שימש אתגר למפלגת השלטון לקראת הבחירות של שנת 1960. למרות הנהגת המערך הדו-מפלגתי וחידוש החיים המדיניים, התברר יותר ויותר כי הכוח המדיני האמיתי באיראן מרוכז בידי השאה, ולא ניתן היה להבחין בתנועה רפובליקאית של ממש בממלכה. יוקרתו של השאה נמצאה בתהליך של עלייה מתמדת מאז הדחת מוצדק, וכתוצאה מפעילותו המתונה להעלאת רמתם הכלכלית של המוני העם מצד אחד, תוך ארגעת בעלי הקרקעות ועתודי ההון הגדולים מצד שני. השאה המשיך בחלוקת קרקעותיו לאיכרים מחוסרי קרקע בקוותו לשמש דוגמה לבעלי הקרקעות הגדולים האחרים במדינה.
אולם ההתקדמות הכלכלית והחברתית לא באה בקצב המצופה. יתר על כן, השחיתות שפשטה במוסדות המדינה הגיעה למימדי שיא, ומנעה את הרחבת היקפן של הרפורמות. כתוצאה מכך נוצרה התמרמרות רבה על מפלגת השלטון, והביקורת הגיעה לשיאה בעת הבחירות למג'לס שנערכו בקיץ 1960. ביקורת ציבורית נרחבת זו אילצה את השאה לסלק את דר' אקבאל מראשות הממשלה, מחמת נשיאתו באחריות להליכי הבחירות המזויפות. ראש הממשלה החדש, דר' אמיני, הכריז על ביטול הבחירות הללו וקבע את מועדן המחודש לינואר 1961. במרץ 1961 הרכיב אמיני ממשלה חדשה שביקשה להחיש את ביצוע הרפורמות ולשפר את המצב הכספי על ידי הנהגת תכנית חיסכון מתונה. למדיניות הליברליזציה החלקית של הד"ר אמיני הייתה השפעה מעוררת על חוגי האינטליגנציה בממלכה, ובמיוחד על הסטודנטים והמורים, שתבעו בהתמדה את שיפור מעמדם הכלכלי, הגבירו את התנגדותם לממשלה ופתחו בשורה של שביתות והפגנות מחאה גדולות.
הבחירות שהתנהלו בקיץ 1960 בין שתי המפלגות הגדולות ומספר מועמדים בלתי-תלויים שיקפו את תסיסתם של כל אותם חוגים, סיעות ואישים אשר השתייכו בשעתו ל"חזית הלאומית" של דר' מוצדק. חוגים אלה וביניהם משכילים ורדיקלים, חסידי הנויטראליזם נוסח נאצר, שלא העזו במשך שנים להופיע בגלוי, חידשו את ארגון "החזית" לאחר התרת הרצועה באביב 1961. קרוב לוודאי, שלו היו נערכות בחירות חופשיות אמיתיות – היו זוכים חוגים אלה ברוב גדול.

האתגר הכלכלי והחברתי של דר' אמיני
עלייתו המדינית של דר' אמיני באה כתוצאה ישירה ממשבר המורים במדינה. בראשית מאי חוקקה ממשלת קודמו חוק להגדלת שכר המורים, שלא סיפק את תביעותיהם. הפגנת ענק בת 30,000 משתתפים שעברה בחוצות טהראן נתקלה באש מצד המשטרה וסערת הרוחות הכללית אילצה את השאה לקרוא את דר' אמיני, מנהיג הבלתי-תלויים, לראשות הממשלה.
אמיני לא נמנה עד אז על מקורבי השאה, אך לא היה בבחינת פנים חדשות בחייה המדיניים של הממלכה. הוא כיהן בשעתו כשגרירה של איראן בארה"ב והתמנה פעמים מספר לשר האוצר. כן התייחס למשפחת שושלת המלוכה הקודמת ונחשב לאדם העשיר ביותר בממלכה לאחר השאה. כראש הסיעה הבלתי-תלויה במג'לס ייצג אמיני את האינטליגנציה והבורגנות התעשייתית. מלבד זאת היה אמיני קרוב משפחה של מוצדק, התחנך בביתו, ואף כיהן כשר בממשלתו בראשית שנות ה-50. לעובדת השתייכותו לאחת המשפחות הנכבדות במדינה היו שתי השלכות: האחת, יחס האמון שנודע לו מצד עתודי ההון. השנייה, פופולאריות רבה שנודעה לו בקרב ההמונים עקב הביקורת החריפה שמתח בשעתו על הממשלות הקודמות. כשנקרא להרכיב את הממשלה החדשה היו מאחוריו שנות ניסיון בלתי-מבוטל במשרות ממשלתיות חשובות. כשר האוצר חתם על הסכם הנפט עם הקונסורטיום הבינלאומי בשנת 1954, לאחר שהוכיח תקיפות במו"מ. בשלב מאוחר יותר התמנה כשגריר בארה"ב והצליח לרכוש את אמונם של האמריקאים. כשהוצעה לו ראשות הממשלה במאי 1961, הציע לשאה עריכת חוקת בחירות חדשה על מנת לערוך תוך חצי שנה בחירות הוגנות למג'לס שפוזר על ידיו. כן תבע מהשאה את הזכות למנות שרים כרצונו, ומתן כל ההקלות הדרושות לשם הכרזת מלחמת חורמה בשחיתות. תביעותיו אלה נענו ורק הצבא נשאר בפיקוחו הישיר של השאה. בין השרים שאמיני צירף לממשלתו בלטה אישיותו של דר' חסן ארסנג'אני, שמונה לשר החקלאות ולדובר הממשלה ונחשב ליד ימינו של ראש הממשלה. כן צורף לממשלה מנהיג המורים והסטודנטים, שהפגינו נגד הממשלה, על מנת ליטול את עוקצם של היסודות השמאליים והקיצוניים יותר. נקודת המוצא לפעולתו של אמיני הייתה אמונתו השורשית, כי "השחיתות היא קללתה של איראן". ב-7 במאי, זמן קצר אחר כניסתו לתפקיד, נשא אמיני נאום ברדיו טהראן, בו תאר את המצב הכספי הקשה שהיה למנת חלקה של המדינה. הוא קרא להנהגת משטר חיסכון בכל תחומי החיים, והציג תוכנית בת 15 סעיפים לתיקון המצב הקיים. ראש הממשלה הבטיח לפעול למען שינוי ערכים חברתי וכלכלי במדינה בתנאי שיעמדו לרשותו "זמן, שקט, ושיתוף פעולה". אחרת, הזהיר דר' אמיני, תעמוד המדינה בפני סכנת הפיכה קומוניסטית. אותה עת פרסם השאה צו לפיזור המג'לס ואמיני החל בטיהור מוסדות המדינה והצבא מהיסודות המושחתים. במסגרת זו פוטרו 30 גנרלים ו-270 קולונלים. מאות פקידים סולקו ממשרד החינוך והועברו להוראה בכפרים. במרוצת יוני הוגברו המאסרים והפעם עלה הכורת על פקידים בכירים במשרדי האוצר והחינוך. כן בוטלו משרות הנספחים התרבותיים בשגרירות בחו"ל והללו נקראו לכהן כמורים במדינה על מנת לחסל את הבערות. הדר' עלי אמיני הורה לפתוח בחקירה נגד המוסד לתכנון, שהיה אחראי לביצוע תוכנית 7 השנים, על שחתם על חוזים בשיעור של מאות מיליוני דולר ללא פיקוח מתאים על הוצאת הכספים. התשלומים לקבלנים נדחו והם התבקשו להאט את קצב העבודה כדי להקל על התקציב. בטהראן ובעבדאן הוגברו אמצעי הביטחון בשדות התעופה כדי למנוע את צאתם של מאות אזרחים ופקידי ממשלה, שהתעשרו בדרך נלוזה. כדי לעקור את השחיתות מיסודה קרא ראש הממשלה לאזרחים להודיע לשלטונות המוסמכים על כל מקרה של שוחד במנגנון המינהלי. לקריאה זו היו תוצאות מיידיות ומפתיעות לטובה. השפעתה על הפקידות הייתה חיובית ומהירה ומכת השוחד אותרה והוגבלה במידה רבה. ראוי לציין כי חודשיה הראשונים של ממשלת אמיני התאפיינו בהצהרות מהפכניות ובהודעות על שינויים דראסטיים בכל שטחי הכלכלה והחברה. מקץ שנה לשלטונה של ממשלת אמיני התברר, כי מרבית התוכניות להגשמת השינויים המובטחים סובבת סביב ציר אחד – הרפורמה האגרארית; שכן הבעיה המרכזית שעמדה לפני ממשלת איראן הייתה הבעיה הכאובה של חברה פיאודלית הנתונה במהפכה חברתית וכלכלית בלתי-נמנעת. כתוצאה מהמגע ההדוק עם המערב ותרבותו הטכנית החלה באיראן המהפכה התעשייתית. כתוצאה ממהפכה זו חלה התרחבות מהירה של חוגי המעמד הבינוני. מעמד זה כולל את האינטליגנציה, הסוחרים, בעלי המקצועות החופשיים, המורים והסטודנטים. ראוי לזכור, כי בעשור השנים האחרון זכו הסטודנטים הפרסיים, ובמיוחד אלה של אוניברסיטת טהראן, למעמד מרכזי בחיים המדיניים של איראן, ללא כל יחס למספרים ולכוחם האמיתי. אם כי משקלו של המעמד הבינוני החדש אינו עולה על 20%-15% מכלל האוכלוסייה, הרי שבחברה שהיא ברובה בעלת צביון כפרי-חקלאי, מקיף המעמד הבינוני את הרוב המכריע של הרובד החברתי הפעיל בחיים המדיניים. עם עלייתו של דר' אמיני לשלטון במאי 1961 קיווה השאה, כי המדינאי המקובל ידע ע"י כושרו ויושרו לצמצם את כוחן של "אלף המשפחות", המהוות את מעמד האצולה עתירת הנכסים, וירחיב את הבסיס העממי, שעליו היה צריך להישען שלטונו של השאה.
בעשור השנים של 1960-1950 נעשה התכנון הכלכלי של איראן באורח מקרי ומקוטע למדי. מאות מיליוני דולרים שנכנסו לקופת המדינה נמוגו כהרף עין ואוצר המדינה נשאר ריק ממטבע זר, למרות ההכנסה של 400 מיליוני דולר לשנה, הן מתמלוגי הנפט והן ממענקים אמריקאיים. דר' אמיני נאלץ לנקוט באמצעי חירום וצנע. הותוותה תוכנית לייצוב כלכלי ולבלימת יוקר המחייה. נעשו מאמצים לצמצום הוצאות בלתי-חיוניות במטבע זר, הן ע"י הממשלה והן ע"י הציבור. מאמצים אלה הביאו לייצוב הדרגתי של הכלכלה הלאומית. צעדים אלה, אם כי היו חיוניים לכלכלה האיראנית, לא היו אלא אמצעים לחצאין. אמצעי הצנע של אמיני שהתבטאו בקיצוץ חמור ביבוא, בהגבלות אשראי ובניסיון להעמיד לדין קומץ של מעורבים בשחיתות – עוררו את איבתם של אנשי מעמד האצולה, ובעת ובעונה אחת אכזבו את המעמד הבינוני. אולם אמיני נזהר, מסתבר, מלמתוח את הרצועה יתר על המידה על מנת למנוע התקלחות פנימית. מכל מקום ההתנגדות לשלטונו גברה והלכה במרוצת שנת 1962.

התכנית לרפורמה אגררית
בשלהי שנת 1961 פרסם דר' אמיני תוכנית בת 6 סעיפים שנועדה לסמן מפנה חשוב בחייה הכלכליים והחברתיים של הממלכה. בהיעדר מג'לס וחיים פרלמנטריים באיראן, פורסמה התוכנית בתור "פרמאן מלכותי" (צו). הצו המלכותי המגביל את מכסת הקרקעות שהותרו לבעלותם של האזרחים. כן הוכרז על יסוד קואופרטיבים חקלאיים ועל הקמת גדודי נוער עובד. ליחידות הצבא נקבעו משימות אזרחיות מובהקות כסלילת כבישים, כריית תעלת השקאה ומבצעי הדרכה לחקלאים. הצו המלכותי כלל גם סעיפים חשובים אחרים: חיוב התעשיינים לבנות שיכונים לפועליהם ולאפשר להם רכישת 25% ממניות המפעלים בתהליך הדרגתי. הוכרז על הקמת "ועדות טיהור" במשרדים הממשלתיים לשם פיטורי המושחתים ומניעת "האבטלה המוסווית". הוטל חיוב על המפרנסים האמידים לשלם מסי הכנסה בהתאם להכנסותיהם. התוכנית נתנה עדיפות ראשונה במעלה לחקלאות והכריזה על השלב הראשון של הרפורמה האגרארית בצורת הגבלת יחידות הרכוש הקרקעיות. הטעמת החקלאות ב"פרמאן" המלכותי התאימה לחתך החברתי והמעמדי של אוכלוסי הממלכה, שרובם מתפרנסים, כאמור, מחקלאות. המגמה הממשלתית הייתה למנוע את הורדת רמת החיים של המוני האיכרים כתוצאה מעליית קצב הריבוי הטבעי. העלאת רמת הייצור החקלאי ואיכותו חייבת הייתה להעלות את כוח הקניה של האיכרים ולהרחיב את מחזורי השיווק והמסחר, כשלב ראשון לביסוס התעשייה הקלה. הרפורמות בתחום החקלאי היו קשורות בצורה הדוקה לתפנית החינוכית, שכן איכרי המדינה, שהיו דבקים במסורת ובשיטות עבודה מיושנות אשר סיגלו לעצמם במרוצת הדורות, הן בחקלאות והן במלאכה, היו חייבים לעבור מהפכה חינוכית-הדרכתית כדי ללמוד שיטות עבודה חדישות ולשנות מעיקרם את דפוסי החיים המסורתיים. מתוך כך הסתבר, כי ממשלת אמיני גילתה ערנות רבה לבעיית חיסול הבערות ותכננה את הנהגתו של חינוך חובה יסודי. דוגמת יפן, שהגיעה להישגים מעולים בתחומי הכלכלה והתעשייה, הייתה לנגד עיניהם של אמיני ועוזריו. ואכן מדינה מזרחית זו הנהיגה את חינוך החובה עוד בפרוס המאה הנוכחית. ראשית ביצועו של חוק הרפורמה האגרארית נקבע במחוז אזרבייג'ן שבצפון-מערב הממלכה. נמצאו לכך שתי סיבות: א) פוריותו היתרה של מחוז זה והתאמת נתוניו הטבעיים לחקלאות אינטנסיבית; ב) הרקע המדיני של מחוז זה, שהתאפיין בתסיסה חברתית מתמדת, והפך בשלהי מלחמת העולם השנייה לרפובליקה קומוניסטית אוטונומית, אשר החלה בביצוע רפורמות אגראריות. שלבי הביצוע החלו, ליתר דיוק, בנפת מראגה המונה כ-360 כפרים. הממשלה אסרה על עתודי הקרקע המקומיים לאחוז ביותר מכפר אחד במקום עשרות הכפרים שהיו בבעלותם. יתר הכפרים הופקע מרשותם והחלו למכור את קרקעותיהם לחקלאים המקומיים. נקבע כי בעלי הקרקעות יפוצו בתשלומים ממשלתיים במשך 10 שנים. כן ראוי לציין, כי שווי הקרקע המופקעת נקבע על בסיס מס-ההכנסה ששולם ע"י בעליו לאוצר המדינה. במלים אחרות – אותם בעלי קרקעות, שהונו את אוצר המדינה ושילמו שיעורי מסים מוקטנים מהשווי הריאלי של אדמותיהם, נענשו עתה במישרין. החקלאים שקיבלו את הקרקעות המופקעות ע"י הממשלה, הסדירו את תשלומיהם בתקופה בת 15 שנה. במחצית השנה הראשונה לכניסת הרפורמה האגרארית לתוקפה הסתבר, כי הישגה העיקרי היה פסיכולוגי. התשלומים השנתיים לממשלה עבור קבלת הקרקעות התאימו פחות או יותר לשיעורי הסכומים שהאיכרים נהגו לשלם עד אז לבעלי האחוזות. ביצוע הרפורמה האגרארית בנפת מראגה הווה רק התחלה, בחזקת מבחן ניסיוני, שנועד לבדוק את התגובות החברתיות והכלכליות.

משמעות הרפורמה האגררית ושלביה
השלב הראשון של הרפורמה האגרארית, היינו חלוקת קרקעות בעלי האחוזות בין מעבדיהן, כמעט והושלם בחודשים הראשונים לשנת 1963. באספקלריה היסטורית הייתה זו אולי המהפכה החברתית והכלכלית החשובה ביותר בכל תולדותיה של פרס. בהיקפה, בחשיבותה ובמצב ביצועה – לא היה דומה לה בשום מדינה אחרת במזרח-התיכון. מהפכה מדורגת זו משמשת גם מבחן עליון למשטר המלוכני במדינה החקלאית, מאחר והשאה האיראני הינו היוזם והמבצע גם יחד של תהליך מיוחד זה.
אמנם כבר בעבר נעשו ניסיונות חלקיים לשנות את פני החברה, תוך שינויי חוקה שנועדו להבטיח את השלטון המדיני בידי מעמדות הביניים. דא עקא, שבעלי האחוזות הגדולים ידעו לעקוף את כל החוקים ולהמשיך בשליטתם על הגורם המכריע בממלכה – הקרקע. מילוני האיכרים שהיו בחזקת משועבדים, הובלו לקלפיות והצביעו לפי הוראות עתודי הקרקע, וכך הובטח שלטונם של אלה האחרונים במג'לס ובסנט. מעטים אלה, שיחד עם בני משפחותיהם לא הוו אלא כ-3% מכלל האוכלוסייה, ריכזו בידיהם כ-90% מכלכלתה של המדינה, בעוד ש-97 האחוזים הנותרים מהאוכלוסייה זכו רק ב-10% מההכנסה הלאומית. למעלה מ-75% מאוכלוסי הממלכה, שמנתה למעלה מ-22 מיליון נפש בתחילת שנות ה-60 הינם עובדי אדמה המתגוררים בכ-58,000 כפרים. פרט ל-15,000 כפרים שהיו שייכים לבעלי אחוזות קטנים, ולעוד 10,000 כפרים שהוו להלכה נכסי הקדש ("ווקף"), ולמעשה השתייכו לעתודי הקרקע, הרי כל שאר הכפרים, היינו למעלה מ-30,000 במספר, הוו את רכושם הבלעדי של כמה עשרות משפחות פיאודליות גדולות.
הסך הכל של ערך המוצר החקלאי של איראן, כולל יערות ובעלי חיים, הגיע לכמיליארד דולר, כלומר פי 5 מערך ההכנסה מהנפט הפרסי. אם נוציא מחשבון את הנפט, הרי שבמסגרת הייצוא האיראני, שהגיע לכ-110 מיליון דולר לשנה (1957/8) תופס הייצור החקלאי 70%-60%. הייצור החקלאי מהווה, אפוא, את הסעיף העיקרי בהכנסה הלאומית של איראן ובייצורה הלאומי. רובם המכריע של תושבי המדינה מתפרנס בצורה זו או אחרת מהחקלאות.
הכנסתו השנתית הממוצעת של האיכר האיראני אינה עולה על 100 דולר לשנה. רק במקרים מיוחדים במינם הגיעה ההכנסה ל-200 דולר לשנה. אולם אין זה הערך המלא של ייצורו השנתי, שכן בעל האחוזה, הרוכל והמלווה בריבית משאירים לו סכום זעיר יותר מפרי עמלו. נתונים אלה מסבירים מדוע לא שאף האיכר להגביר את ייצורו, שכן השקעה גדולה יותר של עבודה הביאה לו הכנסה מועטת ביחס, והגברת הייצור גרמה רק לירידת המחירים שקיבל עבור תוצרתו. ערב ביצוע הרפורמה האגרארית, ולפני הפיתוח החקלאי שהתלווה אליה, היה הפריון ליחידת קרקע נמוך ביותר. בכל הממלכה, שגודלה כגודל מערב-אירופה, לא היו יותר מ-6,000 טרקטורים, ומהם 4,000 טרקטורים כשרים לתפעול. בשנת 1957 צרכה איראן רק 20 טון של זבלים כימיים ובמשך 5 שנים גדלה הצריכה ל-30,000 טון. חוסר העניין לגבי הפיתוח החקלאי, שהווה תוצאה ישירה ממשטר הבעלות על הקרקע, היה אפוא בעוכריה של איראן, והחזיק את רוב האוכלוסין במצב של עוני ובערות. משטר זה מנע גם התפתחות הדרגתית לקראת דמוקרטיה אמיתית במדינה ויצר רקע נוח לניסיונות מהפכניים שהסתייעו בגורמי חוץ.
בראש הרפורמה הקרקעית עמד השאה עצמו, אך הרוח החיה וראש המבצעים היה שר החקלאות, דר' חסן ארסנג'אני, שכיהן בתפקיד זה גם בממשלה הקודמת בראשותו של דר' עלי אמיני. מראשית המאה ה-20 הייתה מטרה זו, ביטול שיטת הבעלות הקיימת על הקרקע, שאיפתם המרכזית של הרפורמיסטים למיניהם באיראן; אך רק בשנים האחרונות הפכה ההלכה למעשה. מבחינה כלכלית פירושה של הרפורמה האגרארית הוא – מתן אמצעי ייצור בידי כ-15 מיליון איראנים. במרץ 1963 הסתיים השלב הראשון של ביצוע הרפורמה, כלומר חלוקת הקרקעות למעבידיהן. השלב השני – ייסוד קואופרטיבים כפריים ואזוריים לאספקת כלי עבודה, חלקי-חילוף, זרעים ודשנים – מצוי בעיצומו. העיקרון שעליו התבסס דר' ארסנג'אני היה, שהאיכרים חייבים ללמוד להשתחרר בכוחות עצמם, הקואופרטיבים שהוקמו עד כה מומנו בכספם של האיכרים. יתר על כן, אמצעי הפיתוח האזורים אף הם מומנו ע"י האיכרים. השתתפותה של הממשלה התבטא בהשקעות בהקמת רשת השקאה אזורית, בקניית מכונות וציוד חקלאי בהיקף של 10% ממחיר הקרקע, אשר שולם ע"י הממשלה לבעל האחוזה. במדינות מתפתחות אחרות היו השלטונות משלמים את ההוצאות הכרוכות בהקמת הקואופרטיבים הכפריים והאזוריים, אולם באיראן, לא זו בלבד שלממשלה חסרו האמצעים הדרושים לכך, אלא שמתכנני הרפורמה ראו בשיטתם גם אמצעי חינוכי ממדרגה ראשונה. כיסוד לחישוב מחיר הקרקע נקבע סכום ההכנסה מהקרקע לבעלים במשך שנה אחת. מחיר הקרקע נקבע לפי ההכנסה השנתית כפול 10, ותשלום זה נמסר לבעל הקרקע, שהופקעה ע"י בנק החקלאות הממשלתי, בעשרה תשלומים שנתיים ובתוספת ריבית של 6%. האיכר קנה את הקרקע מהממשלה באותו סכום, אך ב-15 תשלומים שנתיים וללא רבית. למעשה, חויב האיכר לשלם לממשלה כ-25%-20% מסכומי התשלומים בעבר לבעלי האחוזות ותמורת תשלומים אלה – הפך לבעל הקרקע. בעזרת הסיוע הממשלתי וייעול שיטת העיבוד הוכפלו היבולים תוך שנים ספורות, והכנסותיו של האיכר עלו פי-4, לאחר שהשתחרר מנושכי הנשך והמלווים בריבית.
כדי למנוע את הכסף הרב ששולם לבעלי האחוזות המופקעות מלזרום לשוק הקניות ולעודד אינפלציה, חייבה הממשלה את עתודי הקרקע לשעבר לרכוש מניות בחברת הגג הממשלתית החולשת על התעשיות הגדולות. מסתבר, אפוא, שתהליכי הרפורמה בממלכה מהווים תמריץ ראשון במעלה לפיתוח.
הרפורמה האגרארית באיראן לא הקיפה את כל הקרקעות בבת אחת, אלא עברה מסוג בעלות אחד למשנהו, בזה אחר זה. מבחינה משפטית התחלקו הקרקעות באיראן ל-5 הרשויות הבאות: א) אדמות הכתר, שהיו, למעשה, הקרקעות הראשונות שחולקו לאריסים. השאה היה הראשון שהחל בחלוקת קרקעותיו למעבדיהן עוד לפני שהונהג חוק הרפורמה האגרארית. קרקעותיו נמסרו ל-60,000 איכרים ב-625 כפרים, שכללו שטח של 300,000 הקטר; ב) האדמות הציבוריות, שהקיפו יחד עם אדמות הכתר כ-4,000 כפרים. קרקעות אלה סומנו כולן לחלוקה. דר' ארסנג'אני היה סבור, כי יש להפריד בין אדמות אלה לבין האדמות הפרטיות. מכל מקום, חלוקתן הייתה בעיצומה בשנת 1964; ג) אדמות עתודי-הקרקעות, שהועמדו לרשות מבצעי הרפורמה האגרארית בינואר 1962. הכוונה ל-33,000 כפרים מתוך 58,000 כפרי הממלכה. עד נובמבר 1962 חולק כ-1/3 מכלל קרקעות אלה והחלוקה הסתיימה במחצית שנת 1963. לפי החוק הקיים יישאר בידי כל פיאודל כפר אחד בלבד. לפי התכנון נועדו כפרים אלה להימסר לאיכרים עד סוף שנת 1964; ד) אדמות בעלי האחוזות הקטנות שנשארו בשלב ראשון ללא שינוי בבעלותן. הכוונה ל-15,000 כפרים שנמצאו בידי בעלי קרקעות, שהתפרנסו כמעט אך ורק מקרקעותיהם. עד שנת 1963 פסח עליהם חוק הרפורמה האגרארית; ה) אדמות ההקדש ("ווקף), שהוקדשו לצמיתות למוסדות דת וצדקה , והוו מאז ומתמיד בעיה מיוחדת ומסובכת. קרקעותיהם של כ-6,000 כפרים הוו אדמת "ווקף". מוסד הצדקה הדתי על שם רזא שאה, אבי השאה הנוכחי, החזיק בכ-600 כפרים במחוז ח'ורסאן. מבחינה תיאורטית, ניתן לממשלה לפקח על קרקעות אלה באמצעות משרד ה"ווקף", שהשתייך למשרד החינוך והתרבות. אולם פיקוח זה לא היה קיים למעשה, וקרקעות אלה נוהלו בהזנחה רבה, משום שלרוב הוחכרו לאחד הפיאודלים. הוא היה סוחט סכומים גדולים מהאיכרים ומשלם מתוכם את דמי החכירה ל"ווקף". כן יש להבחין בין "ווקף פרטי", אשר מותר היה למכרו ולהשקיע את התמורה בעסק מכניס אחר, לבין "ווקף ציבורי", שהיה אסור במכירה.
בדצמבר 1962 נקט השאה בצעד ללא תקדים, בהצהירו כי גם קרקעות ה"ווקף" יוכללו בתחומי הרפורמה האגרארית ויחולקו לאיכרים, אם כי מבחינה פורמאלית לא יימכרו. השאה הבהיר, כי קרקעות ה"ווקף" יוחכרו לממשלה ל-99 שנה. האיכרים ישלמו דמי חכירה נמוכים בהרבה ממה ששילמו עד כה לפיאודלים. יתר על כן, ללא תיווכו של הפיאודל ייהנו האיכרים מהרפורמה, שהרי הממשלה תהפך למוסד מינהלי מרכזי של קרקעות אלה ותוכל להפעיל גם כאן את הקואופרטיבים כמו במדינות אחרות.
לצעד אחרון זה נודעה משמעות רבה באיראן, שבה החוגים הדתיים הריאקציונרים שיתפו פעולה עם עתודי הקרקעות במשך זמן רב. הממשלה, החותרת לקדם את האיכרים והרואה בביצוע הרפורמה האגרארית צעד מכריע בכיוון זה, שואפת להפריד בין שני החוגים הללו בכל האמצעים. כאשר יצאו החוגים הדתיים בכרוז נגד הממשלה, בעקבות פרסום הודעה על קיום בחירות עירוניות לפי חוק מימי מוצדק, (אשר הבטיח זכות הצבעה לנשים), ותקפו בכרוז גם את הרפורמה האגרארית, העדיפה הממשלה להיכנע זמנית לדרישותיהם בדבר שלילת זכות ההצבעה מהנשים ובלבד שלא להגדיל את הקשיים בדרכה של הרפורמה האגרארית.

מדיניות השאה ויריביו החדשים
בחודשי מאי-יוני 1963 עוררו כוחות הריאקציה באיראן, (ראשי הדת ועתודי הקרקע לשעבר) מהומות נגד שלטון השאה, נושא הדגל של הרפורמה האגרארית והתיקונים החברתיים. הם התריעו גם נגד מתן זכות ההצבעה לנשים והסתייעו בניסיונו של שליט מצרים – נאצר – לעודד תנועה זו בתעמולה ובכסף; אולם הצבא האיראני נשאר נאמן לשאה והחזיר את החיים למסלולם הרגיל.
ההסבר לאירועים סוערים אלה נעוץ ב"מהפכה מלמעלה" שהטיל מוחמד רזא שאה על ממלכתו. כבר בשנת 1957 גיבש השאה תכנית פעולה לשינויים חברתיים וכלכליים יסודיים באיראן. בשלב הראשון למימוש תכניתו נקט השאה במקביל בשלושה צעדים חשובים: א) מתן זיכיון לניצול הנפט לחברות זרות, שאינן קשורות בקונסורציום הבינלאומי, תוך הבטחת 75% מהרווחים לארצו, לעומת 50% הרווחים שהוענקו לה ע"י הקונסורציום. צעד זה רומם את יוקרתו בעיני ההמונים והעלית האינטלקטואלית כאחד, ונעשה למורת רוחן של ארה"ב ובריטניה;
ב) הקמת המוסד הממלכתי לביטחון לאומי ("סיאק") על מנת להגן על המשטר מפני יריביו בפועל ובכוח מקרב החוגים החברתיים השונים: ג) ייזום השיטה המדינית הדו-מפלגתית וביצועה, מתוך הנחה כי שיטה זו הולמת יותר את האינטרסים של המדינה מאשר קיומה של קשת מפלגתית מגוונת. כן רצה השאה למנוע בצורה זו את תחייתן של "החזית הלאומית", מיסודו של דר' מוצדק, ואת מפלגת "טודה" הקומוניסטית. בעקבות פעולתו הוקמו כזכור שתי המפלגות הראשיות – "מליון" ו"מרדום". זן האחרונה הונהגה ע"י ראש הממשלה בשנת 1963, אס-דאללה אעלם, שירש את דר' עלי אמיני. השאה הניח כי שתי המפלגות תהיינה אחראיות ובוגרות מבחינה מדינית, דבר שיבטיח יציבות פנימית, בדומה למשטריהן של בריטניה וארה"ב, מקום שם מתרכז המאבק בבעיות פנים ואין הבדלי גישה מהותיים במדיניות החוץ. באביב 1958 יסד השאה את המוסד הפילנטרופי "בוניאד-פהלווי", אשר התרכז בהקמת מפעלי בריאות, חינוך ושירותים סוציאליים שונים. פעילות ענפה זו מומנה ע"י ההכנסות הרבות של השאה מרכושו, להוציא את הקרקעות החקלאיות שחולקו. כמו כן השכיל השאה לקיים מגע ישיר בינו לבין בני עמו. הקמת "המוסד הממלכתי לחקירות", שמתפקידו היה לבדוק את תלונותיהם והאשמותיהם של האזרחים נגד 325,000 פקידי השלטון, יצרה אווירה נאותה במדינה. כהמשך למדיניות זו הצליח השאה להעביר במג'לס, במרוצת שנת 1959, שני חוקים נגד השחיתות. החוק הראשון אסר על שרים, נבחרים ופקידים לעשות עסקים עם הממשלה, כולל קרוביהם ובני משפחותיהם. החוק השני נועד לבדוק את דרכי התעשרותם המהירות של נציגי המדינה למרות משכורותיהם הנמוכות יחסית. לאחר אישורו של חוק שזה הועמדו לדין ופוטרו למעלה מ-2,600 פקידים עוד בשנה הראשונה לתחולתו של החוק. שני החוקים הללו נועדו להוות גורמי הרתעה. במרוצת שנת 1960 התהדקה והלכה שליטתו של השאה בממלכתו והתערבותו הישירה בענייני המדינה התגברה. באותה שנת 1960 בוטלו, כזכור, הבחירות ונערכו שוב בשנת 1961. שתי מערכות בחירות אלה הוכיחו לשאה, כי שתי המפלגות, "מליון" ו"מרדום", אינן מייצגות חלקים חשובים מהאוכלוסייה, מבלי להזכיר את הקנוניות שנעשו בעיצומן של הבחירות על מנת לקבוע מראש את תוצאותיהן. במאי 1961, מינה, כזכור, השאה את דר' עלי אמיני לראשות הממשלה. אמיני, מנהיג הבלתי-תלויים, הצליח לשכנע את השאה להפסיק את התערבותו הישירה בענייני השלטון, והעמיד במרכז מדיניותו את הרפורמה האגרארית וביעור השחיתות. אולם למרות תקיפותו האישית, לא הצליח אמיני להעביר במג'לס את הצעת חוק הרפורמה האגרארית המקורית, אלא רק לאחר שהוכנסו בה עשרות תיקונים עקרוניים אשר רוקנוה, למעשה מתוכנה.
התפתחות זו גררה את פיזור המג'לס ע"י השאה והכרזה על בחירות חדשות. בטרם העמיד את מדיניותו במבחן ציבורי זה, הכריז השאה על רצונו לחלק את יתרת הקרקע שהייתה עדיין ברשותו. הוא הניח, כי צעד זה ירבה את סיכויו להצליח בהתמודדות הפנימית, למרות האופוזיציה החריפה מימין ומשמאל. לפיכך הציע השאה להעמיד למישאל עם את תוכניתו, שהורכבה מהסעיפים הבאים: א) ביצוע רפורמה אגרארית מקיפה שתגביל את שטח הבעלות המקסימלי ל-5,000 דונם, בהשוואה לחוק הקודם שהתיר בעלות פרטית על כפר שלם; ב) הלאמת היערות הפרטיים המשתרעים על יותר מ-150 מיליון דונם; ג) תשלום פיצויים לבעלי הקרקעות המופקעות בצורת חלוקת מניות במפעלי התעשייה הממלכתיים; ד) שיתוף הפועלים ברווחי המפעלים; ה) שינוי שיטת הבחירות;
ו) הקמת גדודי מתנדבים למלחמה בבורות.
כל המחנות המדיניים בממלכה חששו מתוצאות מישאל העם, שכן המדינאים למיניהם העריכו, כי ידו של השאה תהיה על העליונה ומדיניותו תאושר ע"י העם. דומה כי זו הפעם הראשונה מזה שנים רבות התחברו כנגד השאה הפרסי כוחות כה רבים ומגוונים להכשלת מדיניותו. בעלי האחוזות הגדולות התנגדו באורח טבעי, שכן הם היו המועמדים להיפגע בראש וראשונה כתוצאה מהרפורמה המקיפה. חוגים אלה חששו לא רק מהפסדים כספיים, אלא בעיקר מחיסול כוחם המדיני, שהתבסס על שליטתם הישירה על כ-80% מכלל האוכלוסין כתוצאה מאחיזתם האיתנה בקרקע. חוגי "החזית הלאומית" מיסודו של דר' מוצדק התנגדו למישאל העם מאחר ואישורו היה מחזק את מעמדו המדיני של השאה, שנקט בצעד בלתי-דמוקראטי בפזרו את המג'לס. חוגים אלה גרסו, כי רק המג'לס חייב להכריע בשאלות עקרוניות ולא המוני העם. גישה שלילית ננקטה גם ע"י הקומוניסטים והשמאלנים למיניהם, שטענו כי הרפורמות אינן מהפכניות, וכל כולן לא נועד אלא לסנוור את עיני ההמונים. אולם את מעוז ההתנגדות הוו, ללא ספק, ראשי הדת, אשר הסיתו את תומכיהם נגד השאה. התנגדותם הייתה עזה ביותר אפילו בהשוואה לתקופת שלטונו של דר' מוצדק, ומנהיגם הרוחני הישיש מולא כאשאני תמך בכל לב בערעור מעמדו של השאה. עיקר התנגדותם לשאה במרוצת שנת 1962 נבעה מרצונם לשמור על קרקעות ה"ווקף", שהשתרעו על כ-25% מהשטחים המעובדים בממלכה. ההכנסות הרבות שנבעו מקרקעות-הקדש אלה הוו את הבסיס הכלכלי לקיומם של כלי הקודש וראשי הדת. הקרע בין השאה לבין ראשי הדת נתגלה סופית בינואר 1963, שעה שהשאה ביקר בעיר הקדושה משהד לשם חלוקת קרקעות לפלאחים. ראשי הדת המקומיים ארגנו הפגנות ומהומות והסיתו את ההמונים נגד השאה בעוון חטאיו – פגיעה ברכוש הווקף ומתן זכות בחירה לנשים. מישאל-העם שנערך ב-26 בינואר 1963 אישר את הצעותיו של השאה ברוב מכריע. כ-5 מיליוני בוחרים תמכו בהצעות השליט הפרסי לעומת 3,824 מתנגדים. אמנם קולות אלה שיקפו את הצבעת הגברים בלבד, שכן הנשים לא שותפו בפועל בהצבעה. בזאת הפעם הצביעו הנשים בקלפיות מיוחדות אולם קולותיהן לא נלקחו בחשבון. הצבעתן הייתה בבחינת "חזרה כללית" לקראת שיתופן המלא בבחירות הבאות.
המאבק בין השאה לבין ראשי הדת קיבל אופי אלים ביוני 1963, שעה שהחוגים הדתיים ערכו הפגנות דמים בטהראן בפרט ובאיראן בכלל בנצלם את חודש ה"מוחרם". בחודש זה נערכות תהלוכות אבל לזכרו של חוסיין בן עלי, שנהרג בקרבות נגד בני אומייה לפני כ-1,300 שנה. כנהוג בקרב המוסלמים השיעים, שיתק האבל כמעט כליל את החיים הכלכליים והמסחריים. תהלוכות האבל מתאפיינות בהלקאה עצמית ובשחזור פרטי מותו של חוסיין. ראשי הדת ניצלו את עיתוי האבל הדתי על מנת לשלהב את ההמונים נגד השאה, ותכסיסם זה הניב פרי. אחרי מספר ימי היסוס דיכאו הצבא והמשטרה את ההתפרעויות, שהפכו ל"ג'יהאד" נגד שלטון השאה. לטענת השלטונות בדבר עמידתם של סוכנים מצריים מאחורי המהומות יש סימוכין, אם כי אין להגזים במשקלה של החתרנות המצרית, מאחר והגורמים החברתיים העויינים את משטר השאה הינם מגוונים וחזקים למדי. אם אמנם תמכה מצרים במהומות הדמים הללו, הרי שעשתה זאת על מנת לערער את שלטונו של השאה, שכן גם במצרים הופקעו בשעתו נכסי הווקף מידי הרשות הדתית. הקומוניסטים הפרסיים נטלו אף הם חלק במהומות אלה, שכן ערעור מעמדו של השאה משרת את מטרותיהם. לעומת זאת ראוי להטעים, כי "החזית הלאומית" מיסודו של דר' מוצדק לא השתתפה במאורעות הדמים של יוני 1963 מתוך ההנחה, כי הרפורמות הממלכתיות פותחות פתח להנהגת רפורמות יסודיות יותר בעתיד, לכשיווצרו תנאים מתאימים לעלייתה של "החזית העממית" לשלטון.
הלקחים החשובים ביותר מההתמודדות בין נאמני השאה לבין חוגי הדת מלמדים, כי הצבא והמוני האיכרים עומדים מאחורי השאה הפרסי. האיכרים רואים בו עתה מגן אמיתי לאינטרסים שלהם. עם זאת הוכח בעליל, כי אלמלא תמיכת הצבא לא ניתן היה להתגבר על חוגי הדת, הקומוניסטים ועתודי הקרקע. הצבא האיראני ממלא, מאז הטלת גיוס החובה בשנת 1925, תפקיד לאומי וחברתי ממדרגה ראשונה בהוותו כור היתוך לפסיפס מגוון של בני שבטים, עדות ודתות שונות. דומה כי המבחן הקשה ביותר למדיניותו של השאה יתרכז בהיקף הסיוע שיינתן ע"י הממשלה לנהני הרפורמה. היעדרו של מנגנון ממשלתי מתאים, המסוגל לסייע לחקלאי בפתירת בעיותיו הכלכליות והטכניות מהווה עקב אכילס בהגשמת המדיניות החדשה. הצלחת המשטר בתחום הרפורמה, ולו גם הצלחה חלקית, עשויה לבצר את מעמדו. כישלון אפשרי עשוי לערער את מעמדו של השאה עד היסוד ולהטיל את איראן לתוהו ובוהו פנימי בדומה למצב ששרר בשנות ה-50 המוקדמות.

מדיניות החוץ האיראנית
עמדתה הבינלאומית של איראן, בדומה לזו של תורכיה, נקבעה במידה רבה בהתחשב בשכנותה של רוסיה בצפון. אולם בניגוד לתורכיה, לא הצטרפה איראן בהתלהבות לבריתות אנטי-רוסיות, אם כי היא גם לא גרסה נויטראליזם כגישה מדינית עקרונית בדומה לשכנתה אפגניסטן. איראן ניסתה תמיד לקיים יחסים תקינים עם שכנתה האדירה מצפון. בעת ובעונה אחת מעולם לא הגיע הלחץ הרוסי על איראן למימדים כה חמורים כפי שהוא הורגש בתורכיה, אשר חלשה על המיצרים הבינלאומיים בין הים השחור לבין הים האגאי. החל משנת 1946, עם סיום פרשת אזרבייג'ן התקרבה איראן למחנה המערבי, והחל משנת 1947 גבר והלך זרם הסיוע האמריקאי לממלכה. היחסים עם מעצמות המערב הופרעו עקב משבר הנפט ועלייתה של "החזית הלאומית" של מוצדק לשלטון. אולם משטרו של מוצדק, יותר משהיה פרו-סובייטי הצטיין בגילוייו האנטי-מערביים, מאחר והוא ינק את מקור חיותו מאינסטינקטים לאומניים אנטי-אימפריאליסטיים עזים וממצבור של רגשות אנטי-בריטיים מסורתיים. התקשרותה של איראן עם המערב, הלכה והתהדקה בשנים שלאחר משבר הנפט. נוסף לסיוע הכלכלי הנרחב שזרם לממלכה במשך תקופה זו, זכתה איראן גם בעזרה צבאית, בציוד ובכוחות הדרכה. מסתבר, כי באיראן הבשילה ההכרה בדבר השתלבות פורמאלית במערך האסטרטגי המערבי. תורכיה, שכנתה המערבית של איראן, הייתה זה מספר שנים חברה מלאה בנאט"ו. אולם לאור המאבק הקשה שניטש בשעתו על קבלתה עקב אי-רצונן של מדינות רבות להרחיב את מעגלי התחייבויותיהן הצבאיות והמדיניות, נראה היה, כי מועטים סיכוייה של איראן להיכלל במערכת הבריתות המערביות.
אולם גישושיה המדיניים של איראן, במגמת ההשתלבות הפורמאלית נפגשו ביוזמה מערבית מקבילה. הייתה זו תוצאת המסקנה המערבית, כי הגיעה העת לארגן את מדינות המזרח-התיכון במסגרת הגנתית מחייבת. מאמצים אלה הולידו את "ברית-בגדאד", שהוקמה בשנת 1955. חברות הברית נחלקו, למעשה, ל-3 סוגים: המדינות המוסלמיות – תורכיה, איראן, פקיסטן ועיראק (לשעבר); בריטניה – שהייתה חברה מלאה בברית זו בתור נציגת המערב מחד גיסא, וכבעלת אינטרסים משלה במזרח-התיכון מאידך גיסא; וארה"ב – שלא היתה חברה בברית, ולמרות שהיוזמה לכריתתה יצאה דווקא מהן, אך הן השתתפו בעבודתן של כל ועדותיה.
על פעילויותיה ומחדליה של "ברית בגדאד" עמדנו כבר לעיל. יש לציין, כי איראן, בדומה לשאר החברות בברית זו, לא הטילה את מלוא יהבה על ברית זו ולא ראתה בה תחליף להסדרי ביטחון יציבים יותר. התקשרותה החד-צדדית של איראן עם ארה"ב לא בטלה בפני "ברית בגדאד", ואת עיקר הסיוע הצבאי והכלכלי המשיכה איראן לקבל באופן ישיר מאמריקה. עם זאת, התייחסה איראן במלוא הרצינות לחברותה בברית זו, למרות שהייתה נתונה ללחץ סובייטי כבד , לאזהרות ולמחאות חוזרות ונשנות. אולם חדירתה של ברית-המועצות למזרח-התיכון, בעקבות עסקת הנשק הסובייטית-מצרית מאוקטובר 1955, ולקחו של מבצע סואץ משנת 1956, הוליכו לקביעתם של הסדרים חדשים, שמיעטו במידה רבה את חשיבותה של "ברית בגדאד". הידוק יחסיה של איראן עם המערב בכלל ועם ארה"ב בפרט השפיע , ללא ספק, על מכלול היחסים בין איראן לברית-המועצות. מאז נפילת משטרו של דר' מוצדק, ניהלו הסובייטים תעמולה נרחבת נגד צעדיה הפרו-מערביים של איראן. בראשית שנת 1953 פגה תקופת הזיכיון שהוענק לברית המועצות לדייג בים הכספי. איראן סירבה לחדש את הזיכיון הנ"ל כשם שנמנעה בכל מחיר מהענקת זיכיונות נפט לברית-המועצות. אי-חידושו של זיכיון הדייג גרם למתיחות נוספת ביחסי שתי המדינות. אולם חרף קיומם של הנתונים המדיניים שהמשיכו לערער את יחסי איראן וברית-המועצות, ואשר נבעו מהעמקת השתלבותה של איראן במחנה המערב, נאחזה ברית-המועצות בהזדמנויות שונות על מנת לשפר את מערכת יחסיה עם איראן. בדצמבר 1954, למשל, נחתם הסכם חדש בין שתי המדינות אשר קבע כי רוסיה תשלם לאיראן את חובותיה תמורת סחורות ושירותים, שניתנו לה בתקופת מלחמת העולם השנייה; כן הוסכם על נקיטת אמצעים להסדר סכסוכי גבול בין שתי המדינות. ואכן באוגוסט 1955 הופעלה ועדה משותפת לתיחום הגבול. באפריל 1957 נחתמו סופית הפרטיכלים, שהגדירו במדויק את הגבולות בין שתי המדינות. ייצוב יחסים חלקי זה התבטא גם בביקורו של השאה במוסקבה ביוני 1956. אולם במשך כל אותה תקופה לא החלישה איראן את קשריה עם המערב ולא התעלמה מהתחייבויותיה המדיניות והצבאיות. אדרבא, לאחר מבצע סואץ חיפשה איראן ערבויות חדשות מהמערב נוכח העמקת חדירתה של ברית-המועצות למזרח-התיכון. במרץ 1957 אישרה איראן את דבקותה ב"דוקטרינת אייזנהאור", ובעת בעונה אחת עם מתן הצהרה זו – הודיעה אמריקה על הושטת סיוע צבאי נוסף לאיראן. האחרון בסדרת האירועים שהביא לירידתה של "ברית בגדאד" חל ב-14 באוגוסט 1958, שעה שהשאה הפרסי, נשיא פקיסטן ונשיא תורכיה המתינו לשווא בשדה התעופה באנקרה לבואם של מלך עיראק וראש ממשלתה. באותה שעה נשלטה כבר עיראק ע"י משטר ההפיכה של קאסם, אשר ניתק לאחר מכן את יחסיו מ"ברית בגדאד". ועידת אנקרה, שעמדה להתכנס באווירה של התגברות סכנת הקומוניזם עקב איחוד מצרים וסוריה (פברואר 1958), קיבלה מהלומת יוקרה מוחצת. תוצאותיה של ההפיכה בעיראק ניכרו במיוחד בשכנתה המזרחית, באיראן. בראשית שנת 1959 הודיעה איראן לברית-המועצות, כי היא רואה כבטל ומבוטל את הסעיף הצבאי בחוזה 1921, אותו סעיף שהתיר לרוסיה לשגר יחידות צבא לאיראן בנסיבות מסוימות. אולם איראן לא נקטה צעדים רשמיים של ממש על מנת לבטל את החוזה בכללו.
שינוי המשטר בעיראק שיתק, למעשה, את שיתוף הפעולה בין מדינה זו לבין שכנותיה, איראן ותורכיה, במסגרת "ברית בגדאד". מיד עם ביצוע הפיכתו של קאסם פסקה עיראק מלהשתתף בועדותיה של ברית זו. אמנם רק במרץ 1959 הודיעה עיראק רשמית על פרישתה, אולם לא היה בהודעה זו יותר מאשר אישור למצב הקיים במשך חודשים רבים. לאור התמורה המדינית שחלה בעיראק, הודגשה ביתר שאת ההבחנה בין שתי מערכות של מדינות במזרח-התיכון. האחת, במרכז האזור, שבה שותפות רוב מדינות ערב; והשנייה, המורכבת מהמדינות שבשולי האזור, שהן מוסלמיות ובלתי-ערביות. משקלן של המדינות השוליות, המשתרעות במעגל החיצוני-הצפוני של המזרח-התיכון, ירד מבחינה אסטרטגית במסגרת המאבק הבין-גושי, לאור התגבשותה של המגמה הנויטראליסטית במצרים ובסוריה במלוכד ובנפרד וכן בעיראק. המושג "מדינות השוליים" של המזרח-התיכון קיבל משמעות חדשה במדיניות הפנים-אזורית. מרכז הכובד המדיני של המאבק הבין-גושי הועתק מ"הנדבך הצפוני", אשר הוכיח את אי-יעילותו האסטרטגית, לעבר המוקד הפנימי הערבי. במסגרת זו יש לראות את ירידת חשיבותה של איראן ב"מלחמה הקרה" ודחיקתה לקרן זווית. יחסיה של איראן עם מדינות ערב לא היו מעולם מתוקנים ומשופרים. בראש ובראשונה, איראן איננה מדינה ערבית. הרכב תושביה הינו מגוון ביותר, ועובדה זו נובעת במידה רבה מכיבושיה התכופים במשך אלפי שנים ע"י עמים ממוצא שונה. כל גל של כובשים שייר משקע אתני-תרבותי. יסודות איראניים, הודו-אפגניים, כורדיים, תורכיים וערביים מהווים את המרכיבים האתניים העיקריים, אך לא היחידים. היסוד הערבי בטל במידה בולטת לעומת שאר המרכיבים. גם השפה הפרסית אינה קשורה בצורה מוחלטת בערבית. הכתיב הערבי שריר וקיים, אולם היסודות הדקדוקיים והמילוליים מקורם במשפחת השפות ההודו-אירופיות, ולאו דווקא במשפחת השפות השמיות. נוסף ללשון הפרסית קיים בליל ניבים מגוון ביותר, שקירבתו לשפות השמיות מוטלת בספק. המוצא האתני והשפה הוו, ללא ספק, גורמים רבי משקל בעבר ובהווה, שיצרו ניגוד מהותי בין העם הפרסי לבין עמי ערב. המורשת ההיסטורית הפרסית, המעידה על עוצמה ותרבות מפוארת, תרמה תרומה ניכרת להתנגדות האמוציונאלית של הפרסים לרעיונות פאן-ערב ודומיהם. ניתן לקבוע, כי ביסוד מדיניותה המזרח-תיכונית של איראן מצויות המגמות הפרטיקולאריות-הבדלניות וההסתייגויות מהעולם הערבי.
הנסיבות המדיניות הבינלאומיות החדשות שהתבטאו בחידוש הלחץ הסובייטי מפאתי צפון ובחדירה הרוסית ללבו של המזרח-התיכון, ובמיוחד הפיכת שנת 1958 בעיראק, העלו מחדש מערכות נוספות של נושאים ועניינים, המבליטים את הניגודים בין איראן לבין מדינות ערב. טבעי לחלוטין הוא עניינה הרב של איראן בשכנתה הקרובה עיראק. עניין זה נובע לא רק מקירבה טריטוריאלית או מזימון מדיני משותף במערכת של בריתות מדיניות וצבאיות, כי אם גם מקשרי דת ומסחר מסורתיים, בני אלפי שנים. איראן מהווה את מרכזו של האסלאם-השיעי, בעוד שרוב ערביי המזרח-התיכון נמנים עם האסלאם הסוני השליט. הניגוד ההיסטורי בין המיעוט השיעי לבין הרוב הסוני תרם בשעתו להעמקת הניגודים בין איראן לבין העולם הערבי-מוסלמי מחד גיסא, ולקירוב השיעה הפרסית לשיעה העיראקית, שעליה נמנים למעלה ממחצית תושבי עיראק. ראוי לזכור, כי מאז המלכת פייצל בעיראק, בפרוס שנות ה-20, ועד היום ועד בכלל – משתייכת הצמרת המדינית והשלטונית בעיראק לכת הסונית, רובה ככולה. הערים העיראקיות נגיף, כרבטא, סאמרא וכאטמייה מהוות מרכזי עלייה לרגל של השיעים באשר הם. קשרי הדת ההדוקים בין איראן לבין עיראק, יצרו בעיה קשה לשלטונות האיראניים עם פרוץ ההפיכה בעיראק. תחילה חששה איראן מפני השתלטותו של נאצר על עיראק. להלן נמוגו חששות אלה מפאת עמדתו העצמאית של קאסם, אולם שוב גאו וגברו החששות מפני היגררותה של עיראק אחרי ברית-המועצות. כתוצאה מכך, סגרו השלטונות האיראניים את הגבול בין שתי המדינות על מנת למנוע הסתננות יסודות קומוניסטיים מקרב מפלגת ה"טודה" לאיראן דרך עיראק. אלם במרוצת שלטונו של קאסם גילתה ממשלת איראן קורת רוח מעמידתו העצמאית של קאסם וממאבקו עם שליט מצריים. הטקטיקה המדינית של טהראן השתנתה לבלתי-הכר, והיו אלה האיראנים שניסו לשכנע את מעצמות המערב לבל תסייענה לנאצר לערער את מעמדו של קאסם. יחסיה של איראן עם ישראל הושפעו במידה מסוימת ע"י קשריה של זו האחרונה עם העולם הערבי. איראן הכירה "דה-פקטו" בישראל סמוך להקמתה, ואף שיגרה נציג רשמי לייצגה. אולם מדינות ערב, ובעיקר עיראק, הפעילו לחץ על איראן. בתקופת שלטונו של מוצדק החזירה איראן את נציגה מישראל, אולם בשנים האחרונות נרקמו יחסי מסחר: ישראל הגישה סיוע תכנוני-חקלאי לאיראן וזו האחרונה מכרה נפט לישראל.
שתי שאלות שנויות במחלוקת בין איראן לבין עיראק: האחת, נוגעת לסכסוך הגבול באזור השט אל-ערב, והשנייה, מתייחסת לסכסוך האיראני-עיראקי על איי בחריין.² סכסוך השט אל-ערב נובע מהטענה העיראקית, כי הגבול המדיני על נתיב מים חשוב זה נמשך לאורך הגדה המזרחית, היינו הנהר כולו מצוי בתחום הריבונות העיראקית. האיראנים טוענים, כי הגבול הבינלאומי עובר במרכזו של הנהר ולשתי המדינות זכויות שימוש שוות בו. השייט בשט אל-ערב חשוב במיוחד לאיראן מכיוון שנתיב מיכליות הנפט משדות עבדאן למפרץ הפרסי מוכרח לעבור בנהר. עם התגברות המתיחות בין שתי המדינות, בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60, העלה קאסם מחדש את התביעות העיראקיות. בעיית המאבק המדיני של איי הנפט של בחריין שונה מקודמתה, שכן שתי המדינות טוענות לשטח המוחזק כיום, למעשה, ע"י בריטניה. איי בחריין, שחשיבותם נובעת ממזקקי-הנפט המקומיים ומשדה התעופה הבינלאומי במנאמה, הוו שטח חסות פרסי עד שנת 1783. מאז ואילך עבר השלטון באיי בחריין לידי שליט מקומי שנהנה מחסות בריטית. התביעה להחזרת בחריין לידי פרס הועלתה בשעתו ע"י רזא שאה, ומאז ואילך הפכה תביעה זו לחלק בלתי נפרד ממדיניות החוץ של ממשלת טהראן. הפיכת קאסם בעיראק הביאה, כאמור, להתעוררותן של בעיות רבות בתחום יחסי החוץ של איראן. יחסיה עם מנהיגות שני הגושים העולמיים הועמדו במבחן חדש, ואילו בתוך המזרח-התיכון הועמדה איראן מול התפתחויות מדיניות חדשות, אשר נבעו משידוד המערכות ביחסי הכוחות בקרב העולם הערבי. מהפכת קאסם הטביעה את רישומה גם על בעיה איראנית פנימית, הלא היא- בעיית המיעוט הכורדי. מאז התמוטטותה של הרפובליקה הכורדית במהבאד (כורדיסטן הפרסית) בשנת 1946, סירבה ממשלת טהראן להכיר למעשה בייחודו הלאומי של המיעוט הכורדי שנאמד בכ-900,000 נפש. העידוד הרב שניתן לכורדים בעיצומו של שלטון קאסם בעיראק והחזרת מוצפטא אל-דרזאני מגלותו העמידו את השלטונות האיראניים במצב כוננות כלפי הכורדים בתחומי איראן. במצוות השאה האיראני החלה ממשלת טהראן לגלות עניין יתר בכורדים הפרסיים. שרים איראניים ביקרו בכורדיסטן הפרסית ותכניות רדיו וטלוויזיה הוכוונו כלפי הכורדים המקומיים ולעבר הכורדים העיראקיים, שהחלו לברוח מעיראק עקב תיגרת ידו הקשה של קאסם והשינוי שחל ביחסו למיעוט זה. ככל שהחמירו יחסי קאסם ונאצר כן הוטבו יחסי ממשלת קאסם וטהראן. אפילו יציאתה הרשמית של עיראק מ"ברית-בגדאד" לא העכירה במידה מורגשת את יחסי איראן-עיראק, שכן טהראן ראתה מתמיד את עיראק כחולייה החלשה של "ברית בגדאד" מחמת התקשרויותיה עם העולם הערבי והמגבלות המדיניות שהוטלו עליה בעטיין. גם לאחר מפלתו של קאסם בעיראק נמשכו היחסים השלווים בין שתי המדינות, וקיימת מגמה ברורה ליישב את חילוקי הדעות בין שני הצדדים בדרכי שלום.
בסיכום, דומה כי התהליך האופייני ביותר לאיראן בשנים האחרונות הינו התנערותה הכלכלית והעתקת מרכז הכובד המדיני לבעיות הפנים ולרפורמה האגרארית. למרות השתלבותה של איראן במחנה המערב לא הגיעו יחסיה עם ברית-המועצות לדרגת מתיחות קריטית. אדרבא, מורגשת נטייה מצד ברית-המועצות לייצב את יחסיה עם שכנתה הדרומית במידת האפשר, שכן מוקד הפעילות הסובייטית הועתק דרומה, ללבו של העולם הערבי. העתקת המוקד הדיפלומטי הבינלאומי אל מעבר לגבולותיהן של איראן ותורכיה מתבטאת בהפוגה מדינית שהשתררה בתחום היחסים בין איראן ותורכיה מצד אחד לבין ברית-המועצות מצד שני. בנסיבות אלה עשויה איראן להתרכז ביתר שאת בפתרון בעיותיה הכלכליות והאגראריות. אין ספק, כי ההתקדמות האבולוציונית שהושגה עד כה בפתרון הבעיות הפנימיות מעידה על התייצבות והתגבשות.

VI סוריה

פינוי הצבאות הזרים מהלבנט
במרוצת שנת 1944 איבדה צרפת החופשית בהדרגה את זכויותיה המיוחדות בסוריה, להוציא את שליטתה של "היחידות המיוחדות". למרות הלחץ הבריטי הכבד, שהופעל על צרפת על מנת לזרז את תהליכי חתימת הסכמי העצמאות עם סוריה ולבנון, לא שש דה-גול לחדש את המו"מ עם הסורים. הצרפתים לא היו מוכנים לוותר על בסיסים צבאיים, זכויות כלכליות ומעמד בכורה בארגון הצבא הסורי, כדוגמת מעמדם של הבריטים בעיראק ובמצרים. מכל מקום, מועד חידושו של המו"מ בין צרפת וסוריה נקבע ל-15 במאי 1945. השגריר הצרפתי בלבאנט, הגנרל בֵּיינֶה (Beynet), הטעים את תנאיה של צרפת בשיחות שנפתחו. הוא תבע מתן מעמד מיוחד במדינה לשפה הצרפתית ולמוסדות החינוך והתרבות הצרפתיים. כן עמד על חתימת חוזה מסחרי עם סוריה, שיעניק לצרפתים זכויות יתר מסוימות. תביעותיו כללו שליטה על בסיסים ימיים בלבנון מן שדות תעופה בסוריה ופיקוח עליון על "היחידות המיוחדות" בסוריה ובלבנון. תנאים אלה היו הרבה יותר מתונים מתנאים אחרים שנתקבלו על ידי סוריה ולבנון בשנת 1936. דא עקא, שמעמדה המדיני והצבאי של צרפת בשנת 1945 היה שונה לחלוטין ממעמדה ערב מלחמת העולם השנייה. סוריה ולבנון כאחד דחו את תביעות ההעדפה הצבאית הצרפתית בטענה מוצדקת, כי אין להן צורך בחסות צבאית, שהרי צרפת הוכיחה את אוזלת ידה במלחמת העולם השנייה.
מכל מקום, ימים ספורים לפני חידושו של המו"מ הנחיתו הצרפתים תגבורות צבאיות בביירות, וכתוצאה מכך התפשטו הפגזות מהומות דמים אנטי-צרפתים תגבורות צבאיות בביירות, וכתוצאה מכך התפשטו הפגנות מהומות דמים אנטי-צרפתיות ברחבי לבנון וסוריה. הצבא הצרפתי פעל במהירות והשתלט על ערי המפתח בלבאנט. ב-27 במאי הופצצה חמת מהאוויר, ואילו דמשק הופגזה לסירוגין עד 31 במאי. עשרות ז'נדרמים סוריים נהרגו ומאות רבות של אזרחים אחרים נפצעו. האזרחים הצרפתיים פונו למקומות מבטחים, והצבא הצרפתי השתלט, למעשה, על המדינה. בשלב זה היה ברור לצרפתים ולסורים כאחד, כי עצמאותה של סוריה הפכה למליצה ריקה חסרת כל משמעות מדינית. משפנה שר החוץ הסורי לשגריר הבריטי בבקשת התערבות צבאית, נענו הבריטים בזריזות מפתיעה. בשלהי חודש מאי הגיש ראש ממשלת בריטניה, ווינסטון צ'רצ'יל, אולטימאטום מסוגנן לגנרל דה-גול בתבעו הפסקת אש מיידית והחזרת היחידות הצרפתיות לקסרקטיני הן. האולטימאטום המסוגנן תורגם על ידי המפקד הבריטי העליון במזרח-התיכון לשפת המעשה באיימו על הפיקוד הצרפתי בסוריה בהתערבות צבאית. כתוצאה מכך נרתעו הצרפתים וקיבלו את הדין. חלה הפוגה בהתנגשויות האלימות, אולם המו"מ הצרפתי-סורי לא חודש עדיין. ההתערבות הבריטית עודדה את סוריה ולבנון לפרסם הצהרה משותפת (ב-21 ביוני 1945) בדבר פיטורי כל האזרחים הצרפתיים מתפקידיהם המינהליים והעברת "היחידות המיוחדות" לפיקוח לאומי ישיר. ב-7 ביולי נאלצה צרפת לאשר את מעמדן החדש של "היחידות המיוחדות".
בינתיים, בעוד ניתוק המגע המדיני בין הצרפתים לבין סוריה ולבנון מצוי בעיצומו, חוזק מעמדן של שתי הרפובליקות החדשות עקב ההכרה הדיפלומטית של ברית-המועצות (יולי 1944) וארה"ב (ספטמבר 1944) בריבונותן. קשירת היחסים הדיפלומטיים נעשתה תוך התעלמות מלאה ממעמדה המיוחד של צרפת. ב-22 במרץ 1945 חתמו סוריה ולבנון כמדינות ריבוניות על אמנת "הליגה הערבית" בין שאר מייסדיה של ליגה זו. הן הזדרזו להכריז מלחמה על גרמניה ויפן במרץ 1945 ולחתום על אמנת האו"ם באפריל על מנת לזכות במושביהן בוועידת יסוד האו"ם בסן-פרנסיסקו. מבחינה משפטית בינלאומית לא היה כל פגם במעמדם הריבוני של סוריה ולבנון, אם כי מבחינה מעשית עמדה על הפרק שאלת פינוייָם של הכוחות הצרפתיים. ב-13 בדצמבר 1945 פרסמו ממשלות בריטניה וצרפת הצהרה משותפת, שלפיה התחייבו חגיגית לפנות את כוחותיהן מהלבאנט בהקדם האפשרי, או ליתר דיוק לאחר שהאו"ם יחליט על סידורי הביטחון הקיבוצי בכל האזור. הצהרה זו פורשה בדמשק ובבירות כשהייה מכוונת. הסורים והלבנונים קצרי הרוח והנרגנים החליטו להעלות את בעיית פינוי הצבאות הזרים במועצת הביטחון (4 בפברואר 1946). הצעת פשרה אמריקאית, שהטעימה את הצורך בעריכת שיחות מיידיות בין הצדדים לשם פינוי הכוחות הזרים לאלתר, נדחתה בעזרת ווטו סובייטי. למרות זאת הבהירו בריטניה וצרפת למועצת הביטחון, כי ההצעה האמריקאית תחייב אותן. ואכן באפריל 1946 הודיעו שתי המעצמות על הסכמתן לפנות בהדרגה את יחידותיהן מהלבאנט. הפינוי הצבאי מסוריה הסתיים באותו חודש, ואילו ב-31 בדצמבר 1946 פונו החיילים הזרים האחרונים מלבנון. בפרוס שנת 1947 השיגו, אפוא, סוריה ולבנון את מלוא עצמאותן המדינית והצבאית, ואילו הבריטים הצליחו לחסל כליל את האחיזה הצבאית הצרפתית בלבאנט. משזכו שתי הרפובליקות בריבונותן המלאה הועמדו שתיהן בפני בעיות פנימיות חמורות יותר.

השתלשלות המשבר הכלכלי והשתקפותו ביחסי סוריה ולבנון
מבחינה כלכלית הייתה לבנון תמיד חלק בלתי נפרד מסוריה, למרות שייחודה המדיני הוכר עוד בתקופה העות'מאנית. הזיקה הכלכלית ההדדית התבטאה בתלות לבנונית באספקת מזונות חיוניים, ובעיקר חיטה, מסוריה, בעוד שסוריה הזדקקה לנמל ביירות ולשירותי התיווך של הסוחרים הלבנוניים, שקיימו בידיהם מידה רבה של מונופול על סחר החוץ הסורי. למרות שבמרבית שנות המנדט הצרפתי, על הלבאנט העדיפו הצרפתים לנקוט במדיניות של פיצול מדיני והקמת 4–5 "מדינות" ננסיות, הרי שבתחום הכלכלי נזהרו הצרפתים מללכת בשיטת הפיצול. אדרבא, על "המדינות" הוו איזור מכס אחיד, נזקקו למטבע אחיד ("הלירה הסורית" ו"הלירה הלבנונית"), ותנועת האוכלוסין בין ה"מדינות" לא הוגבלה. בשנת 1930 הקימו הצרפתים את "מועצת האינטרסים המשותפים" (Conseil des Intérêts Communs) לשם פיקוח עליון על חשבונות ההכנסות וההוצאות המשותפים לכל החבלים, פיקוח על חברות זרות וסילוק החוב העות'מאני (עד שנת 1933). מועצה זו הדגימה כמה סממנים של איחדו פדרטיבי, ואילו הנציבות הצרפתית העליונה מילאה את תפקיד המפקח הכלכלי העליון.
עם הענקת העצמאות לסוריה וללבנון, בשנת 1943, חתמו סעדאללה אל-ג'אברי הסורי וריאד אצ-צולח הלבנוני על "חוזה האינטרסים המשותפים" (ב-1 באוקטובר 1943), שנשאר בתוקפו עד לביטולו החד-צדדי על ידי סוריה במרץ 1950. חוזה זה לא שינה עקרונית את ההסדר שהתקיים בתקופת המנדט כמוסד פיקוח אלא צמצם את האינטרסים המשותפים לתחומים החיוניים, לאחר ביטולה של הנציבות הצרפתית העליונה כמוסד פיקוח עליון. שני הסעיפים העיקריים נגעו למדיניות המכס ולפיקוח על החברות הזרות שרכשו זיכיונות בשתי המדינות כאחת. לעומת זאת התעלם החוזה מחופש תנועת האוכלוסין ממדינה למדינה, מחופש העברת הון הדדית ומההכרה המקבילה במטבע הרשמי כמטבע חוקי בכל אחת משתי המדינות. התעלמות זו העידה, ללא ספק, על חפזונן הכלכלי של סוריה ולבנון בחתימת ההסכם, מאחר ושתיהן היו שקועות במאבק לדחיקת רגלי הצרפתים מהלבאנט. חילוקי דעות יסודיים בין שתי הממשלות, על רקע הניגודים הכלכליים, החלו להתגלות משנת 1947 ואילך. בין השנים 1947–1949 נחשפה סדרה של משברים כלכליים-מדיניים בין סוריה ולבנון, אשר התנפצו על סלעי המחלוקת הבאים: א) ענייני מינהל המכס, רוב פעולות המכס בוצעו בנמל ביירות ולסגל הפקידים הלבנוניים היה רוב מכריע. הסורים התלוננו גם על חלוקת ההכנסות מהמכס (44%–56% לטובת סוריה), שנראתה להם כמקפחת את ארצם; ב) חילוקי דעות התעוררו ביחס למדיניות התעריפים: בעוד שהסוחרים הלבנוניים היו מעוניינים בהנמכת שיעורי המכס, תבעו הסורים להגדיל את התעריפים כדי להגן על התוצרת החקלאית והתעשייתית המקומית. הסורים גם תבעו להנהיג רישיונות יבוא לגבי סחורות מסוימות, שייבואן פגע בעיקר ביצרנים הסוריים. כן התעוררו חילוקי דעות בנוגע להשוואת שיעורי הבלו ומיסי העקיפין. גובהם של היטלים אלה בסוריה הקטין את הכנסות האוצר הסורי מזרימת הסחורות מלבנון; ג) הממשלה הסורית פיקחה על ייצור החיטה ושיווקה. בניגוד להסכם "האינטרסים המשותפים" נהגו הסורים להטיל מס על החיטה שנמכרה ללבנון, ולעתים – אף הפסיקו לחלוטין את האספקה ללבנון על מנת לייצא את החיטה ולהרוויח מטבע זר; ד) הואיל ומשרדי החברות והסוכנויות הזרות שפעלו בלבאנט התרכזו בעיקר בביירות, נהנתה במיוחד לבנון מהמיסים, תשלומי המטבע הזר והתעסוקה שבאו מידיהן; ה) בעיית האג'יו, היינו הפרש שנוצר בין שער הלירה הלבנונית לבין שער הלירה הסורית לרעת האחרונה.
למרות הגירעון המסחרי של לבנון, הרי שמאזן התשלומים בכללו של מדינה זו היה חיובי, בהתאם לדו"ח של "בנק סוריה ולבנון" משנת 1948. הסיבות למאזן התשלומים החיובי היו רבות ומגוונות: הכנסות מכספי סיוע שנשלחו לתושבים לבנוניים מקרוביהם באמריקה (בשנים 1944–1946 הגיעו ההכנסות בקירוב ל-30 מיליון לירות לבנוניות); הכנסות מתיירות, שגאו והלכו לאחר מלחמת העולם השנייה; רווחי מסחר והברחה לארצות ערב השכנות ואפילו לישראל. המדיניות של קיום תעריפי מכס נמוכים עודדה הברחות אלה. כמו-כן תיווך בעסקים בינלאומיים ובסחורות שאף לא הגיעו ללבנון; הכנסות גבוהות מחשיש ומסמים משכרים. לבנון הפכה לספק המסחרי הראשי לארצות המזרח-התיכון ובמיוחד למצרים; הכנסות לבנוניות גבוהות מתיווך בזהב ובדביזים עקב העברת זהב לסעודיה ולכוויית כתשלומים על ידי חברות הנפט. חלק מתשלומים אלה נשאר בלבנון והוברח לארצות השכנות; ההוצאות וההשקעות של החברות הבינלאומיות למסחר, ספנות ותעופה, המרכזות את משרדיהן הראשיים בביירות; בסעיף זה יש לציין את השקעותיהן של חברות הנפט הגדולות ("עראמקו" ו"חברת הנפט העיראקית") בהקמת מתקנים בצידון ובטריפולי, וכן את הוצאותיהן של קרנות הסעד של האו"ם למען הפליטים הערביים; ולבסוף, הכנסות במטבע זר מנמלי ביירות וטריפולי ומשדות התעופה.
נטייתו החיובית של מאזן התשלומים הלבנוני נבעה בעיקרה מאספקת שירותים למיניהם, מרווחי מסחר, תיווך והברחה ומצמצום התערבותה של הממשלה בחיים הכלכליים עד לכלל מינימום. עם זאת קיבלה לבנון את אספקת התוצרים החקלאיים החיוניים מסוריה השכנה וכיסתה את קניותיה על ידי יצוא קטן משלה, רווחים מסחריים והעברות הון. מסתבר, אפוא, שמשטר "האינטרסים המשותפים" פעל לטובתה של לבנון כשם שפעל לרעתה של סוריה. זו האחרונה חסרה את היתרונות הגיאוגרפיים והקשרים הבינלאומיים שאפיינו את לבנון וסוחריה. לעומת ההכנסות הלבנוניות משירותים למיניהם נאלצו הסורים לכסות את תשלומיהם על ידי ייצור סחורות, ולא נהנו ממשטר החירות הכלכלית. מבחר הסחורות ורמת המחירים הנמוכה של ביירות התחרו בהצלחה בשוקי דמשק וחלב. ניגוד האינטרסים שבין סוריה כארץ ייצור לבין לבנון כמדינת שירותים בלט במיוחד במחסור הכרוני של האוצר הסורי במטבע זר, בעוד שצרכיה של ממשלת סוריה במטבע זר למטרות הצטיידות בנשק ופיתוח עלו פי כמה של צרכי לבנון. יתר על כן, במשטר "האינטרסים המשותפים" לא הייתה סוריה רשאית לחתום על הסכמים מסחריים אלא בשיתוף עם לבנון. אף בענייני מילוות בינלאומיים קצרה ידה של סוריה להתחייב לפרעונם בהתחשב בדלדול הכנסותיה ממטבע חוץ. משנת 1947 ואילך הוצפה סוריה בתוצרי יצוא, שדחקו מהשווקים המקומיים את הסחורות המקומיות.
בשנת 1944 נחתם הסכם בין בריטניה, צרפת החופשית, סוריה ולבנון, שקבע כי ממשלת צרפת תקיים את השער הרשמי בין הלירה הלבנונית-סורית לבין הלירה שטרלינג (ביחס של 1 ליש"ט = 8.83 לירות סוריות לבנוניות). הסכם זה עלה לצרפת במיליארדי פרנקים עקב פיחותי המטבע הצרפתי בזמן המלחמה ולאחריה. כתוצאה מכך ביטלה צרפת את התחייבויותיה לשמירת ערך המטבע המקומי בהשוואה למטבע הבריטי. בינואר 1948 חתמה לבנון על הסכם כספי ומסחרי נפרד עם צרפת. סוריה לא חתמה על הסכם דומה אלא בפברואר 1949, אולם במרווח זמן זה נפגעה הלירה הסורית בדיסאג'יו (הפרש שערים) לעומת הלירה הלבנונית. ההפרש נע בין 5%–20% והסב הפסדים חמורים לסוריה. החייץ שנוצר בין המטבע הסורי והלבנוני הביא, בסופו של דבר, לערעור הסכם "האינטרסים המשותפים", ולביטולו בשנת 1950 על ידי הודעה סורית חד-צדדית. הניתוק וסגירת הגבולות ההדדית השפיעו לטובה על המשק הסורי, שכן לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה הצליחה סוריה לאזן כמעט את סחר החוץ שלה, אולם ההטבה במאזן המסחרי הסורי נזקפה, ברובה, לקוני-קטורה הבינלאומית – עליית מחירי החיטה והכותנה עם פרוץ מלחמת קוריאה, ללא קשר ישיר לניתוק ברית המכס. לפיכך המשיכו הסורים לחתור בשנת 1951 להסדר כלשהו, שיבטיח את השיתוף הכלכלי עם לבנון כתחליף למשטר "האינטרסים המשותפים".

הקלחת המדינית הפנימית בסוריה
עם השגת העצמאות המדינית התחוללו משברים פנימיים חמורים בסוריה, אשר הפכו מאז שנת 1947 לסימן היכר לאומי מובהק, והולידו בעקבותיהם מהפכות צבאיות והפיכות נגדיות, הממשיכות לזעזע את החיים המדיניים בסוריה עד ימינו אנו. סוריה הפכה – מבחינת אי-יציבותה המדינית – למדינה נוסח אמריקה הלטינית, אשר הפיכותיה התכופות מהוות את לחם חוקה. מערך "הגוש הלאומי", בהנהגת המדינאים הוותיקים שוכרי אל-קוותלי, ג'מיל מרדם וסעדאללה אל-ג'אברי, שמילאה תפקיד מכריע במאבק הלאומי ובחתימת חוזה העצמאות עם צרפת בשנת 1936, ירדה מגדולתה בדומה למפלגת ה"ופד", אשר מילאה תפקיד לאומי דומה במאבק נגד הבריטים במצרים. שלוש שנים ויותר לאחר השתחררותה של סוריה מעול המנדט הצרפתי סיים "הגוש הלאומי" את תפקידו והחלה התפוררותו המדינית, תוך שידוד מערכות מפלגתי שהומרץ לרגל הבחירות לבית-הנבחרים אשר נקבעו ליולי 1947. בשנה זו אישר הרוב הפרו-ממשלתי בבית הנבחרים את התיקון לחוקה, שלפיו ניתן היה לבחור את הנשיא לכהונה שנייה. ואכן באפריל 1948 נבחר מחדש שוכרי אל-קוותלי לנשיא המדינה. ערב הבחירות ובעיצומן נחשפו בסוריה כל הפגעים האופייניים לעיראק ולמצרים, שעיקרם – תופעות שחיתות, זיופים, קנוניות כיתתיות ואישיות, מניעת חירויות העיתונות וההתאגדות המדינית על ידי הממשלה ומעילות בכספי הציבור. מעל לכל המפלגות והסיעות הקיקיוניות שנכנסו למאבק הבחירות בלטו שתי המפלגות של המעמד השליט: "המפלגה הלאומי" (אל-חזבּ אל-ווטני") ו"מפלגת העם" ("חִזבּ אש-שעבּ. לא היה כל הבדל מהותי בין השתיים, שכן מנהיגיהן באו מקרב עתודי ההון והמסחר מדמשק ומחלב ומבין עתודי הקרקעות מחומס ומחמת. רוב עסקניה של "המפלגה הלאומית" ותומכיה בא מדמשק, בעוד שהיסודות התעשייתיים והמסחריים מחלב ומסביבותיה התרכזו סביב "מפלגת העם". האישים שהתבלטו בצמרת "המפלגה הלאומית" היו כדלקמן: ג'מיל מַרְדַם ביי, דמשקאי, ממארגני הקונגרס הערבי הראשון בפריס (1913), חבר המשלחת הערבית לוועידת הלשום (1919), יועצו המדיני לשעבר של פייצל וממייסדיהן של מפלגות "אל-אסתקלאל" ו"הגוש הלאומי". ג'מיל מרדם נחשב בשעתו כמדינאי מתון ופרו-צרפתי. עמיתו ל"מפלגה הלאומית" היה רעהו ב"גוש הלאומי", הלא הוא פאַרס ביי אל-ח'ורי, נוצרי פרוטסטנטי, ציר דמשק לשעבר בפרלמנט העות'מאני, משפטן לפי מקצועו, מזכירה לשעבר של "מפלגת העם", שנחשב ללאומני-קיצוני. מקרב צעירי המפלגה התבלט להלן צַבְּרי אל-עסלי, משפטן יליד דמשק (1903), שהצטרף בשנות ה-30 ל"גוש הלאומי". אל-עסלי הגיע לשיאי הקריירה המדינית שלו במרץ 1954, לאחר הפלת שישכלי, וכן בקיץ 1956, שעה שכיהן בשנייה כראש-ממשלה. גם לאחר פירוק קע"ם התבלט אל-עסלי בפעילותו המדינית, למרות שערב האיחוד תמך בצורה מוחלטת במדיניותה של מצרים.
בראש "מפלגת-העם" עמד רושדי אל-כִּחְ'יַא, יליד חלבּ, בן למשפחת אחוזאים אמידה למדי. יחד עמו בלטו בצמרת המפלגתית נאט'ם אל-קודסי, משפטן שנולד בחלבּ בשנת 1906, ומערוף אד-דאוליבי, עו"ד שריעי, שנולד ב-1908 והתגורר בגרמניה הנאצית בין השנים 1942-5 כמזכירו של המופתי הירושלמי הנודע לשימצה, אמין אל-חוסייני. ב-1945 כיהן כקונסול בצרפת וסייע בהברחתו של המופתי למצרים. כן שימש כמזכיר "האחים המוסלמים" בחלב. בדצמבר 1949 התמנה כשר הכלכלה בממשלת ח'אלד אל-עט'ם. ב-28 בנובמבר 1951 הספיק לכהן כראש-ממשלה ליום אחד לפני שהופל על ידי שישכלי.
תוצאות הבחירות ביולי 1947 הורו על תבוסת ממשלת "המפלגה הלאומית", בראשות ג'מיל מרדם, אשר השיגה 24 מושבים בלבד, בהשוואה ל-53 מושבי "מפלגת העם" האופוזיציונית ו-4 – ל"אחים המוסלמיים", ולמעלה מ-50 ל"בלתי תלויים" למיניהם. הממשלה שהורכבה על יסוד תוצאות הבחירות לא הייתה אלא פרי. התמקחות ופשרה בין נציגי האופוזיציה לבין אנשי "המפלגה הלאומית". האוריינטציה המדינית הבינלאומית של רבים ממנהיגי שתי המפלגות כוונה זמן מה לעבר בריטניה, תוך גילוי נטיות איחוד בווריאציות שונות של ארצות הסהר-הפורה, נוסח "סוריה רבתי". עם ירידת קרנם של הבריטים הסתמנו נטיות פרו-אמריקאיות, פרו-עיראקיות ופרו-מצריות לסירוגין. "המפלגה הלאומית" הכריזה בפירוש על מלחמתה בקומוניזם, בעוד שצמרת "מפלגת העם" גילתה, כלפי חוץ, יחס יותר סביל כלפי המשאל. במרוצת אותן שנתיים (1947–1949), עד להפיכה הצבאית הראשונה של הרמטכ"ל חוסני אז-זעים, העסיקו את מדינאי סוריה מכלול הבעיות הבאות: א) נטל המשבר הכלכלי, שהתבטא בהתרוקנות האוצר הסורי מיתרות מטבע חוץ ומהחנקת הייצור המקומי עקב יבוא שוטף של תוצרי חוץ; ב) ההסתבכות בקלחת מדיניות החוץ. רוב מנהיגי "המפלגה הלאומית" נוכחו לדעת, כי מקור כוחם המדיני נעוץ בריבונותה ובעצמאותה של סוריה. לפיכך התנגדו עסקנים אלה לתכניות האיחוד למיניהן, שהיו עשויות למעט את דמותם ומקורות עוצמתם המדינית במסגרות האיחוד הרחבות. עיקר ההתנגדות הייתה מופנית כלפי רעיונות הגַדלוּת של המלך עבדאללה, אשר רצה לכלול את סוריה, לבנון, עיראק וא"י תחת שלטון הכתר ההאשמי. תכנית "סוריה רבתי", מזווית ראייה שונה לחלוטין, הייתה גם נחלתה של המפלגה הפאן-סורית, מיסודו של אנטון סעאדה,¹ אשר תומכיה הפאן-ערביים התגוררו בסוריה ולבנון כאחד. כמה מראשי "מפלגת-העם", שייצגו את הסניף החזק בחלב, צדדו אף הם באיחוד מודרג בין סוריה לבין עיראק, מתוך הנחה שהאינטרסים של שתי המדינות עולים בקנה אחד. קבוצת עסקנים זו התנגדה להעמדתו של המלך עבדאללה בראש האיחוד;
ג) המפלגה במלחמת א"י ערערה לחלוטין את שלטונם של קוותלי כנשיא וג'מיל מרדם כראש-ממשלה. אזלת-היד הממשלתית, תופעות השחיתות והמהומה הכללית עוררו הפגנות אנטי-ממשלתיות בדצמבר 1948 ואילצו את ראשי-הממשלה להתפטר. הסדר הושב על כנו רק לאחר התערבותו המלאה של הצבא הסורי בראשות הרמטכ"ל חוסני אז-זעים. התערבות צבאית ראשונה זו חשפה את מחדליהם של המדינאים האזרחיים והעלתה על נס את עוצמתו ותוקפו של הצבא הסורי בעיני ההמונים ובעיני מפקדיו. היה זה גם רמז מדיני לעתיד הקרוב ואתגר רב-פיתוי למפקדו העליון של הצבא הסורי. התבוסה, במלחמת א"י חיזקה את ידי הפאן-ערביים בסוריה, שתבעו כינון איחוד רחב-מימדים והידוק שיתוף הפעולה המדיני והצבאי עם עיראק ועבר-הירדן. נוכח התעצמות גלי הביקורת נגד הממשלה נאלצו תומכיו של שוכרי אל-קוותלי לגולל את אשמת הכישלון בא"י על שכם הצבא ומצביאיו. היה זה ניצוץ שהצית את חבית אבק-השריפה ועורר את חוסני אז-זעים לטיול לידיו את רסן השלטון.

ההפיכה הצבאית הראשונה ומשטרו של זעים
בליל ה-30 במרץ 1949 חולל הרמטכ"ל הסורי, הקולונל חוסני אז-זעים, הפיכת בזק ללא שפיכות דמים. הנשיא שוכּרי אל-קוותלי וראש ממשלתו ח'אלד אל-עט'ם נעצרו ובית-הנבחרים פוזר. זעים הגיע בהפיכה צבאית ראשונה זו בתולדותיה של סוריה לפסגת הקריירה שלו. הוא נולד בשנת 1889 וסיים את לימודיו במכללה צבאית בתורכיה. עוד בלשהי מלחמת העולם הראשונה הספיק לשרת כקצין בצבא העות'מאני ולאחר מכן הצטרף ל"יחידות המיוחדות" של צרפת בלבאנט. בפרוס מלחמת העולם השנייה שמר אמונים למשטר וישי בסוריה ונאסר על ידי הבריטים ב-1941. 5 שנים לאחר מכן שוחרר על ידי הממשלה הסורית ועלה במהירות מסחררת בסולם הפיקוד הצבאי. בזמן מלחמת סוריה בישראל כיהן כרמטכ"ל הסורי. בדצמבר 1948 פקד על צבאו להחזיר את הסדר במדינה על כנו בעת פרוץ המהומות נגד ממשלת ג'מיל מרדם, שנאלץ להתפטר.
מנקודת מבט היסטורית הוותה הפיכתו של זעים מפנה חד בתולדותיה של הרפובליקה הצעירה. לא זו בלבד שהייתה זו ההפיכה הצבאית הראשונה, שהולידה תגובות שרשרת וסימלה את אי-היציבות הפנימית של המשטר האזרחי, אלא שהייתה זו גם תגובה מרוכזת לתוהו ובוהו הפנימי שהשתרר עקב המשבר הכלכלי הממושך ומחדליה של הממשלה הסורית. על רקע של אכזבת ההמונים מהמשטר האזרחי וממנהיגיו, וכתוצאה מגילויי השחיתות שנחשפו קודם לכן, בקשר למלחמת א"י, והועלו במשפטו של פואד מרדם (ממשפחת ראש הממשלה), אשר הואשם במעילות כספיות ובהברחת נשק לישראל; כתוצאה מהוקעת מדיניותו הכושלת של שר ההגנה, אחמד אש-שרבאתי, במלחמת א"י – ירדה יוקרתה של המדינאים האזרחיים לשפל המדרגה, ובעת ובעונה אחת עלה מעמדה של הקצונה כגורם בעל עוצמה מדינית וצבאית בסוריה. המדינאים ואנשי הצבא הטיחו האשמות הדדיות, ובמבחן הכוח הראשון הייתה ידם של אנשי הצבא על העליונה כפי שהסתבר במהלכה של הפיכת הבזק.
ההפיכה עוררה תקווה לציפיות כמוסות לשינוי המשטר מעיקרו. זעים נתמך על ידי חוגים מדיניים שונים ומנוגדים, שקוו להיבנות בעזרתו. בראש ובראשונה נשען זעים על יוקרתו הצבאית ונאמנותם של קציני מטהו, אם כי נאמנותם של כלל קציני צבאו הייתה מוטלת בספק, כפי שהוכח במרוצת הזמן. הפעילים הרדיקאליים מסניף חמת של המפלגה הפן-סורית, מיסודו של אנטון סעאדה, צידדו בהתלהבות בזעים מאחר ותלו תקוות להגשים באמצעותו את רעיונותיהם הפן-ערביים. מגמותיהם הפאשיסטיות למחצה התבטאו בהערצת עיקרון המנהיגות הכריזמטית, שהתגשם, לדידם, באישיותו של מפקד הצבא. חלק נכבד מקרב עסקני "מפלגת העם", שהשתעשע ברעיונות פן-ערביים ואנטי-פיאודליים מעורפלים, אשר שימשו בערבוביה עם אידיאות סוציאליסטיות ודמוקרטיות למחצה, ראה בזעים את "אבי הדור הצעיר שוחר המהפכה". ראוי לציין, כי מייסד מפלגת "אל-בעת'" (התחייה) הסורית, מישל עפלק, נאסר על ידי זעים, אולם בבית הכלא שינה את טעמו ויחסו למנהיגותו של זעים. דא עקא, שרק בהפיכתו הנגדית של הקולונל חנאווי שוחררו עפלק ועמיתיו מהכלא. בסיועם המוסרי של כל החוגים המדיניים המנוגדים הללו, ובתמיכה מעשית של הצבא, הכריז חוסני אז-זעים על "המערך החדש" ומדיניות הסדר והמשמעת שלו, שהתבססו על הדוגמה המהפכנית של תורכיה הרפובליקאית. יש לזכור, כי זעים עצמו נחשב למעריץ מושבע של כמאל אתא-תורכּ והשתדל לחקותו וללכת בעקבותיו. אולם במבחן המעשי הוכיח זעים הפכפכנות וחוסר יציבות. הרפורמות שלו כללו הענקת זכות הצבעה לנשים משכילות, הפרדה חוקית בין הדת לבין המדינה תוך הצרת צעדיהם של אנשי הדת, פרסום הקדמה לקובץ של חוק אזרחי במתכונת אירופית והרחבת מסגרת העבודות הציבוריות. בתחום המדיניות הבין-ערבית פנה תחילה זעים להידוק הקשרים עם עיראק וירדן כביטוי לשיקוליו הפן-ערביים והאסטרטגיים, שכן היה צורך להסתייע באותה תקופה בשיתוף פעולה צבאי עם שתי המדינות הללו בעיצומן של שיחות שביתת-הנשק עם ישראל. היה נדמה לזעים, כי שיתוף פעולה מעין זה יחזק את עמדתה של סוריה ויערוב להגנתה מפני מהלומה ישראלית אפשרית. יתר על כן, הכרזותיו של זעים על כוונותיו לבצע רפורמות כלכליות הצריכו שיתוף פעולה ידידותי עם שתי שכנותיה וצרכניה העיקריים של סוריה – עיראק וירדן – אשר קנו כ-60% מכלל מוצרי היצוא הסוריים, שהיו חקלאים רובם ככולם. השיקול האסטרטגי התלכד אפוא עם השיקולים הכלכליים: הרחבת סחר היצוא הסורי עם ירדן ועיראק, נוכח הרעת המאזן המסחרי עם לבנון, הפכו לתנאים הכרחיים לשיקומה הכלכלי של סוריה. כתוצאה מכך ניהל זעים מו"מ עם הממלכות ההאשמיות. שאיפתו לשיפור מיידי של מאזן המטבע הזר באוצר הסורי הביאוהו לסיים במהירות את הדיונים הממושכים עם חברת "עראמקו" בדבר הנחת צינור-נפט (Tap Line) מסעודיה דרך סוריה לנמל צידון שבלבנון. סיומו המוצלח של המו"מ הבטיח הזרמת דולרים לאוצר הסורי שהידלדל ביותר עקב מלחמת א"י. יש לזכור, כי הדיונים עם "עראמקו" הופסקו בשעתו על ידי ממשלת אל-קוותלי כמחאה על תמיכת ארה"ב בישראל. מבחנה זו, לפחות, הוכיח עצמו זעים כמדינאי. ריאליסטי. לימים נואש הרודן הסורי מהאוריינטציה הפרו-האשמית והפרו-בריטית ושינה את טעמו. ייתכן שרצונו העז לקבל סיוע כלכלי מהיר מבחוץ וחפצו להשיג הכרה בינלאומית במשטרו ובעוצמתו גרמו להפכפכנות המדינית. מכל מקום, כ-3 שבועות לאחר ההפיכה החל זעים "לעגוב" על מצרים וערב-הסעודית. הוא נעתר להזמנתו של המלך פארוק לבקר בקהיר והתקבל בבירה המצרית בכל גינוני הטקס. המצרים לא החמיצו את ההזדמנות להכיר במשטרו מיני ובי ולהעתיר עליו שפע של הבטחות לסיוע כספי וצבאי. רוחב לב מיוחד גילה המלך סעוד, שהביע את נכונותו להעניק מלוות לסוריה. הָהֵכְשֶר הדיפלומטי שהוענק למשטרו של זעים על ידי מצרים וסעודיה זירז גם את הכרתה של לבנון במשטרו. תמורת הישגים מדיניים אלה נאלץ זעים לדחות מיני ובי את מגמות השתלבותה של סוריה עם עיראק וירדן במסגרת "סוריה-רבתי". על מזבח האוריינטציה המצרית החדשה וההתקרבות לארה"ב הקריב זעים את יחסיו עם הממלכות ההאשמיות ובריטניה. הסיכויים לשיקום כלכלי מהיר ולהתעצמות מדינית הצביעו על העדפת הקו המדיני החדש. יתרה מזאת, זעים העריך כי התגשמות תוכניתה של סוריה רבתי תחת הכתר ההאשמי תדחוק את רגליו ותערער את מעמדו כשליט כל-יכול של מדינה עצמאית. הרעת יחסיו עם הממלכות ההאשמיות התקבלה, כמובן, בברכה בקהיר ובאר-ריא'ד.
יתר על כן, חוסני אז-זעים יכול היה לבטוח בתמיכתן של ארה"ב וצרפת. האמריקאים, שמדיניותם הוכתבה במידה רבה על ידי אינטרסי הנפט בערב הסעודית, נאלצו להתחשב באיבתו המסורתית של בית אבן-סעוד לשליטים ההאשמים. המלך הסעודי התנגד בכל תוקף להגשמתן של תכניות "סוריה רבתי", שהיו עשויות לחזק את מעמדם של יריביו בבגדאד וברבת-עמון. אין תימא, אפוא, שסעודיה העדיפה את שמירת ה"סטאטוס-קוו" בסוריה, כמוה כבעלת בריתה מצרים, אשר חששה מפני התלכדות מדינית בסהר-הפורה ביוזמת עיראק, יריבתה משכבר הימים. האמריקאים קיבלו, אפוא, בברכה את התנערותו של זעים מתכניות "סוריה רבתי", ובכך שמטו, בדיעבד, את הקרקע מתחת למזימות ההשתלטות של הבריטים על הסהר הפורה באמצעות הכתר ההאשמי. יתר על כן, האמריקאים ראו בעין יפה את פעלתנותו האנטי-קומוניסטית של זעים. צרפת, שהייתה תלויה בתקופה זו במידה רבה ב"תכנית מרשל", החזיקה אחר ארה"ב בתמיכתה בזעים, כיוון שהתנגדותה המסורתית לתכניות "סוריה רבתי" הפכה לקו בולט במדיניותה האנטי-בריטית במזרח התיכון. צרפת לא הייתה יכולה לשכוח לבריטים את התפקיד המכריע שהם מילאו בדחיקת רגליה מהלבאנט. לפיכך, הציעו הצרפתים לזעים סיוע מאחר ונבצר מהם להגיש לו סיוע צבאי או מדיני.
תפניתו של זעים בתחום מדיניות החוץ שיקפה, למעשה, את המאבק הסמוי בין בריטניה לארה"ב במזרח-התיכון. בעוד שהממלכות ההאשמיות היוו את משענתה המדינית של בריטניה, נטתה ארה"ב לתמוך בסעודיה ובמצרים. התרחקותו של זעים מעיראק וירדן סימלה את התגברות ההשפעה האמריקאית בסוריה. תפנית זו אילצה את זעים לקרב אליו את אנשי "המפלגה הפן-סורית" של אנטון סעאדה והרחיקה ממנו את עסקניה הצעירים של "מפלגת העם", אשר נטו עדיין אחר תכניות "סוריה רבתי". זאת ועוד, הקו הנפתל וההפכפך של זעים בתחום מדיניות הפנים הקים נגדו שורה של יריבים בתוככי הצבא הסורי ומחוצה לו. זעים שגה מבחינה תכסיסית בחזרו אחר צרפת ובפזרו את כל המפלגות במדינה. מדיניות "הסדר והמשמעת" שלו עוררה התמרמרות רבה בין הסוחרים, האופים והקצבים, לאחר שנקבעו מחירי גג לאספקת מצרכים חיוניים. פקידים רבים שפוטרו ממשרותיהם הוסיפו נופך להתמרמרות הכללית במנגנוני המינהל. ההתקרבות היתרה לתורכיה השנואה (מאז סיפוח אלכסנדריה ב-1939) הייתה, גם היא, לרועץ לשליט הסורי. נוסף לכך הבליט הרודן הסורי את שאפתנותו האישית בטכסים מפוארים ובזבזניים, באורח חיים בלתי-צנוע ובהכתרה עצמית בתואר "מרשל" וראש המדינה לאחר מישאל-עם מפוקפק. הוא גם העניק מקלט מדיני לאנטון סעאדה, קיווה לנצלו נגד המשטר בלבנון, ולבסוף בגד בו והסגירו ללבנונים. כמו כן התמהמה בביצוע הרפורמות המובטחות. מישענתו היחידה – הצבא – הייתה למישענת קנה רצוץ מאחר והרודן הסורי העדיף להקיף עצמו ביחידות כורדיות וצ'רקסיות, ואילו היחידות הערביות הוצבו לאורך משלטי הגבול עם ישראל. קיימת גירסא מעניינת בדבר הצעה בלתי-רשמית שהועברה על ידי זעים לממשלת ישראל, באמצעות הקונסול הצרפתי בירושלים, שעניינה היה חלוקת שטחה של ממלכת ירדן. לפי הצעה זו נכון היה זעים להסכים לכיבוש הגדה המערבית של הירדן על ידי ישראל בתנאי שתינתן לו יד חופשית בסיפוח הגדה המזרחית. בין כך ובין כך התמוטט משטרו של זעים, עקב הפיכה צבאית שנייה, לאחר 4.5 חודשי שלטון בלבד.

הפיכת חִנַאוִוי
ב-14 באוגוסט 1949 התחוללה הפיכה צבאית שנייה בסוריה, בראשותו של קולונל סאמי אל- חִנַאוִוי. חִנַאוִוי נולד בשנת 1898 למשפחה כורדית במחוז חלבּ. הוא שירת בצבא התורכי ובצבא צרפת. כן השתתף במלחמה נגד ישראל ב-1948 כמפקד חטיבה. לאחר הצלחת הפיכתו מונה לרמטכ"ל.² הנשיא חוסני אז-זעים וראש ממשלתו, מוחסן אל-דראזי, נעצרו והוצאו להורג. בנאום לאומה טען חִנַאוִוי, כי ההפיכה בוצעה בהסכמת ראשי הצבא ובמשימת הגשמתן של מטרות ההפיכה הראשונה, אשר הוזנחו על ידי זעים. בניגוד לזעים, אשר פיזר את כל המפלגות, פנה חִנַאוִוי לנשיאה לשעבר של סוריה, האשם אל-אתאסי, וביקשו להרכיב ממשלת מעבר אזרחית עד לכינונה של האסיפה המכוננת. הפקידה המיועד של האסיפה היה לנסח חוקה חדשה במקום החוקה שבוטלה על ידי זעים. כן שוחררו אלפי אסירים מדיניים שנכלאו על ידי זעים והותר קיומן של המפלגות. ראוי לציין, כי בממשלת המעבר של אל-אתאסי השתתף גם מישל עפלק, ששוחרר בינתיים מכלאו. למרות שהצבא חולל את ההפיכה הנגדית, העניק חִנַאוִוי הזדמנות מיוחלת לחידוש החיים המדיניים. בנובמבר 1949 נערכו הבחירות הכלליות, לראשונה בהשתתפות פעילה של נשים, ו"מפלגת-העם" נחלה ניצחון ברור בהשיגה 43 מושבים מתוך 114 מושבים אפשריים. מנהיג המפלגה, רושדי אל-כּח'יא, נבחר ליו"ר הבית. אנשי "המפלגה הלאומית" של שוכּרי אל-קוותלי הודיעו על החרמת הבחירות. כתוצאה מבחירות נבחר באופן זמני האשם אל-אתאסי כנשיא סוריה.
עם הפיכתה של "מפלגת העם" לכוח המדיני העיקרי בסוריה, פעל חִנַאוִוי לאיחוי הקרע בין מדינתו לבין הממלכות ההאשמיות. למעשה, שאפו רבים מעסקני "מפלגת העם" באותה תקופה לאיחוד עם עיראק וירדן.³ במושב הראשון של הפרלמנט הסורי, שהנפתח באמצע דצמבר 1949, ניתנה לשאלת האיחוד עם עיראק עדיפות ראשונה במעלה בדיונים. אולם ההתקרבות המחודשת לממלכות ההאשמיות, ובמיוחד לעיראק, הייתה לצנינים בעיני מרבית מפקדי הצבא. בהתמודדות הסמויה בין בריטניה לארה"ב נטו שוב כפות המאזניים לעברן של ארה"ב, ובדצמבר 1949 בוצעה הפיכה צבאית שלישית, שהביאה לסילוקו של קולונל חִנַאוִוי מראשות הצבא ולהגלייתו ללבנון. בכך נגוזו סופית התכניות הבריטיות בדבר סיפוחה של סוריה למסגרת של איחדו האשמי ב"סהר-הפורה".

הפיכתו הראשונה של שִישַכְּלִי
קולונל אדיב אש-שִישַכְּלִי נולד בשנת 1909 בחמת. ב-1920 נכנס למכללה הצבאית בדמשק, וב-1945 שירת כקצין בצבא צרפת בסוריה. הוא נטל חלק נכבד במלחמת א"י, תחילה כמפקד "חטיבת הירמוך", ולאחר מכן התמנה כמפקד מחוז הצפון. שִישַכְּלִי היה מאנשי שלומו של הרמטכ"ל חוסני אז-זעים ונטל חלק בהפיכתו במרץ 1949. בעיצומו של דצמבר 1949 הדיח שִישַכְּלִי את חנאווי, אולם הוא השאיר אל כנו את האסיפה המכוננת והממשלה האזרחית. בכך נוצר מצב פרדוקסלי כיוון שבבית-הנבחרים היה רוב ל"מפלגת העם", שנטתה להתקרבות לעיראק. ב-5 בספטמבר 1950 הכריזה האסיפה המכוננת על מתן חוקה חדשה לסוריה אשר באה להחליף את חוקת 1930. כלפי החוץ התאפיינה חוקה חדשה זו בסממנים דמוקרטיים. החוגים הרפורמיסטיים המתונים מקרב "מפלגת-העם" המשיכו להוות את הרוח החיה בממשלה ובבית-הנבחרים. האסיפה המכוננת נמנעה מהכרזת בחירות והכריזה על עצמה כאסיפה מחוקקת חוקית. שִישַכְּלִי וחבר קציניו נמנעו בדרך כלל מהתערבות רצופה בענייני המדינה השוטפים, אולם מעת לעת כפו את רצונם של המדינאים האזרחיים. כך, למשל, ימים מספר לאחר ביצוע הפיכת שִישַכְּלִי, בשלהי דצמבר 1949, התנגד הצבא למינויו של ד"ר נאט'ם אל-קודסי, העו"ד מחלב ממנהיגי "מפלגת העם", לראשות הממשלה. במקומו נאלץ, הנשיא אל-אתאסי למנות את הציר הבלתי-תלוי ח'אלד אל-עט'ם,⁴ לראשות השלטון. בממשלת אל-עט'ם איבדה "מפלגת העם" את תיקי החוץ, הפנים והביטחון, שנמסרו למדינאים האמונים על ראשי הצבא. כשר הביטחון התמנה אכרם חוראני, יליד חמת משנת 1914 ומשפטן לפי מקצועו. כבן למשפחה ענייה זכה חוראני לפופלאריות רבה עקב מאבקו נגד הפיאודלים ולטובת האיכרים והפלאחים. הוא התפרסם בעת שכיהן כציר בית-הנבחרים והגן בחירוף נפש על האריסים, שהתמרדו נגד אדוניהם בכפר מֻערת אנ-נעמאן שבמחוז חמת. אריסים אלה התמרדו נגד מנדליהם ממשפחת אל-חראכּי, שנודעה לה השפעה מרובה עוד בתקופה העות'מאני ובזמן המנדט הצרפתי. האריסים המתמרדים נכלאו ועונו על ידי משעבדיהם, ואילו חוראני הוקיע בכל עוז את המעשה השרירותי. כך, אפוא, הפך אכרם חוראני לרוח החיה בקרב הרפורמיסטים של מחוז חמת. להלן הוא הידק את קשריו עם קציני הצבא והפך לדובר הבלתי-רשמי של שִישַכְּלִי בממשלותיו של ח'אלד אל-עט'ם. 40 הצירים הבלתי-תלויים בבית-הנבחרים הסורי ראו בחוראני את מנהיגם, והוא מצידו עשה את כל אשר לאל ידו לצמצם את השפעת "מפלגת העם" הפרו-עיראקית. חוראני עמד באותה תקופה בראש המתנגדים לאיחוד סוריה עם עיראק בחסות בריטית. קשריו ההדוקים עם הקולונל שִישַכְּלִי, בן עירו וידידו הקרוב, התרקמו בזמן מלחמת א"י שעה שהשניים שהו בצוותא בגליל העליון. אין תימא, אפוא, שאכּרם חוראני מילא תפקיד חשוב בהפלת משטרו של הקולונל חנאווי ובתמיכה במשטרו של אדיב אש-שִישַכְּלִי. בראשית שנת 1950 ייסד אכרם חוראני את "המפלגה הסוציאליסטית הערבית", וריכז סביבו את הצירים הבלתי-תלויים בבית-הנבחרים תחת השם "הגוש הרפובליקאי". "גוש" זה היה בלתי אחיד מיסודו ושיקף את ההתלכדות הקואליציונית בין תומכיו האישיים של חוראני לבין שאר חסידי הצבא בבית-הנבחרים. הממשלות הסוריות שהורכבו בין השנים 1950–1951 עמדו לרוב תחת הצל המאיים של התערבות הצבא. רובן ככולן נוהלי על ידי חאלד אל-עט'ם ומדינאים בלתי-תלויים אחרים. עסקני "מפלגת-העם" מילאו תפקידים דלי-ערך בממשלות אלה, ולמעשה ניטלה השפעתה של המפלגה על החיים המדינים בסוריה. המערך המדיני הפנימי השתקף נאמנה גם בחוקה החדשה. למעשה, לא כללה חוקה זו אף סעיף מחייב בדבר איחודה של סוריה עם הממלכות ההאשמיות. לעומת זאת רווחה החוקה שפע של מליצות בדבר "האיחוד המדיני הכולל" ומעמדה של סוריה כ"חלק מהאומה הערבית", כמס שפתיים לעיקרון הפן-ערבי. בעיקרו של דבר, הטעימה החוקה את מעמדה הריבוני של סוריה ואת קבלתו שהאסלאם כדת המדינה וכדת לנשיאה, אולם מערכת החוקים הועמדה על בסיס חילוני.
עד שלהי שנת 1951 התאפיינה מדיניות החוץ הסורית בגישה נויטראלית, ואפילו בדלנית כלשהו, ביחסיה עם המעצמות. המדיניות הרשמית לא נטתה לכיוון צרפת, שכן עוד בשנת 1948נתקה סוריה את קשריה הפיננסיים עם צרפת בעזבה את גוש הפרנק. רק בפברואר 1949 חתמו צרפת וסוריה על הסכם הפיננסיים עם צרפת בעזבה את גוש הפרנק. רק בפברואר 1949 חתמו צרפת וסוריה על הסכם כספי חדש, שאישר את ניתוקה של סוריה מגוש המטבע הצרפתי.⁵ אם מניחים שמטרתה של בריטניה באותן שנים הייתה לקדם את תכניות "סוריה רבתי" תחת הכתר ההאשמי, הרי שמדיניותה של סוריה לא הייתה פרו-בריטית. מכל מקום, משטרם של שִישַכְּלִי ועט'ם תאם את האינטרסים האמריקאיים באזור, בה במידה שסוריה חיפשה את ידידותן של מצרים וערב הסעודית. ואכן בינואר 1950 העניק אבן-סעוד מלווה גדול לדמשק במאמץ לבלום סופית את מגמות התקרבותה לממלכות ההאשמיות, יריבותיו השנואות. אולם אין להשוות את יחסי ארה"ב-סוריה מתקופת חוסני אז-זעים לתקופת שִישַכְּלִי-עט'ם. שכן אותם יחסים לבביים שאפיינו את מדיניות החוץ של שתי המדינות נגוזו. במקום זאת הסתפקה סוריה בקבלת סיוע טכני וכלכלי מוגבל למדי מארה"ב ובשיגור מחאות קולניות נגד התמיכה האמריקאית בישראל. בסוריה, כבכל מדינות ערב, רווחה הרגשת קיפוח ואכזבה ממדיניותן הפרו-ישראלית של ארה"ב. הצהרות בזכות מדיניות חוץ נויטראליסטית ופרו-סובייטית נשמעו ברמה באביב 1950 מפיהם של שרים שונים בממשלת ח'אלד אל-עט'ם, וביניהם – אכרם חוראני "הסוציאליסט" ומערוף אד-דואליבי, איש "מפלגת העם", בעל הערב הפרו-נאצי המובהק. דואליבי, למשל, שכיהן כשר הכלכלה הלאומית, טען שכשם שבגידתה של בריטניה בעבר בערבים ותמיכתה בציונים הביאתהו לתמיכה בגרמניה הנאצית, כן גם עתה, בוגדנותן של ארה"ב מחייבת ביצוע תפנית במדיניות החוץ והמסחר לעבר רוסיה הסובייטית. ואכן דואליבי לא רק נאה דרש, אלא אף, עמד לקיים ופתח בשיחות מסחריות עם ברית-המועצות. אולם הוא פוטר תוך זמן קצר מממשלת אל-עט'ם.
בפרוס שנת 1950, היינו בפברואר, הודיע ח'אלד אל-עט'ם, שסוריה אינה מעוניינת בסיוע כספי אמריקאי לצרכי ותכניות הפיתוח שלה. היחסים הרשמיים עם ארה"ב הורעו בהדרגה. הממשלה הציבה מכשולים לפעולותיהן של ועדות האו"ם, שמומנו על ידי ארה"ב, ושנועדו לסייע לפליטים הערביים. המשלחת בראשותו של גורדון קלאַפּ (Clapp) נתקלה באיבה סורית גלויה. התגרויות שונות באזרחים אמריקאיים ובממלאי תפקידים רשמיים אפיינו את יחסי שתי המדינות בשנת 1950. הצהרתו של הנשיא טרומאן (במאי 1951) בדבר סיוע לכל מדינות המזרח התיכון, והן למדינות ערב והן לישראל, נתקבלה בביקורת חריפה. ב-7 ביוני 1951 דחה רשמית ח'אלד אל-עט'ם את הסיוע האמריקאי המוצע לפי סעיף 4. המרירות המצטברת כלפי ארה"ב מצאה גם את ביטוייה בניתוק היחסים הכלכליים עם לבנון ובביטול חד-צדדי של "מועצת האינטרסים המשותפים" (מרץ 1950).
ההתמודדות הבלתי-פוסקת בין עסקני "מפלגת העם", ששמרו על רוב מושביהם בבית הנבחרים, לבין אנשי "הגוש הרפובליקאי" שנתמכו על ידי שִישַכְּלִי וחבורת קציניו גרמה לזעזועים רצופים בחיי המדינה. הממשלות התחלפו במהירות, אם כי רובן ככולן הורכבו על ידי ח'אלד אל-עט'ם ויריבי "מפלגת העם". חוקים וצווים פורסמו ובוטלו, עד שבשלהי נובמבר 1951 הושם קץ למשטר הפרלמנטרי הרעוע על ידי הפיכת השנייה של שִישַכְּלִי.

הרקע להפיכתו השנייה של שִישַכְּלִי
בהפיכה השנייה והמהירה שבוצעה על ידי הקולונל שִישַכְּלִי (28 בנובמבר 1951) החליט זה האחרון ליטול במישירן את השלטון ולחסל את שרידי המשטר האזרחי. הנשיא האשם אל-אתאסי פוטר, בית הנבחרים פוזר (ב-2 בדצמבר 1951), מרבית עסקני "מפלגת העם" וחלק מהצירים "הבלתי תלויים" נכלא, ושִישַכְּלִי הכריז על כינונה של רודנות צבאית כדי להגיע ליציבות מדינית פנימית ולבצע "תיקונים סוציאליים". בכך הושם קץ למגמות האיחוד הרופפות עם עיראק וחל שיפור ניכר ביחסים עם ארה"ב. בשלב זה נפרדו דרכיהם של שִישַכְּלִי ואכּרם חוראני שִישַכְּלִי העדיף מטעמים תכסיסיים להפקיד את ראשות הממשלה בידי ידידו, הגנרל הכורדי פַוְזִי סֶלוּ. זה האחרון סיים, כקודמיו, את המכללה הצבאית בדמשק בשנת 1924 וכיהן כסרן בצבא הצרפתי בלבאנט ערב מלחמת העולם השנייה. במלחמת א"י מילא סלו תפקיד של מפקד חזית, ולהלן – ראש המשלחת הסורית בשיחות שביתת הנשק עם ישראל. מאז הפיכת שִישַכְּלִי הראשונה הופקד על תיק ההגנה. בדצמבר 1951 ובינואר 1952 נערכו התנגשויות אלימות בין מתנגדי הדיקטטורה לבין יחידות הצבא, שהסתיימו בשפיכות דמים. בחלב, מעוז "מפלגת העם", נערכה שביתה בת 5 ימים כמחאה על התנגשויות הדמים. המעצרים היקפו לא רק את עסקני המפלגות, סטודנטים ומשכילים, אלא אף קציני צבא שתבעו את החזרת המשטר הפרלמנטרי על כנו. שִישַכְּלִי סירב לשחרר את העצורים למרות פניות החנינה שזרמו מארצות ערב השכנות. הוא התווה את השחרור בהתחייבות עקרונית של העצורים להכיר במשטרו החדש. מאחר ורוב העצורים סירב להתחייב בכתב, נמשך שלטון המעצר והכלא ורק בהדרגה שוחררו העסקנים המדיניים למיניהם.
עד לביצוע הפיכתו השנייה של שִישַכְּלִי הידרדר מצבה הכללי של סוריה לשפל המדרגה. עוד בחודשי הקיץ 1951 הורגשה תסיסה מוגברת בין הפלאחים באזורי חומס, חמת, חלב ולודקיה. בראש התנועה לרפורמה אגרארית עמדה "המפלגה הסותיאליסטית הערבית" מיסודו של אכרם חוראני. באוגוסט 1951 הציתו פלאחים מתמרדים את טירת משפחת פייצל אל-בראזי, מעתודי הקרקע בסוריה בכלל ובמחוז חמת בפרט. חלק מהפלאחים סירב למסור את היבול לאדוניהם הפיאודליים. בספטמבר 1951 אירעו תקריות דמים במחוז חמת, בנפת מערת אנ-נעמאן, בין הפלאחים ואדוניהם, תוך שימוש בנשק חם. בראש התקוממויות הפלאחים עמד מזכירה של "המפלגה הסוציאליסטית הערבית", אכרם חוראני. באוגוסט 1951 הציתו פלאחים מתמרדים את טירת משפחת פייצל אל-בראזי, מעתודי הקרקע בסוריה בכלל ובמחוז חמת בפרט. חלק מהפלאחים סירב למסור את היבול לאדוניהם הפיאודליים. בספטמבר 1951 אירעו תקריות דמים במחוז חמת, בנפת מערת אנ-נעמאן, בין הפלאחים ואדוניהם, תוך שימוש בנשק חם. בראש התקוממויות הפלאחים עמד מזכירה של "המפלגה סוציאליסטית הערבית", אכרם חוראני. באותו חודש התארגן מפגן גדול של פלאחים בחלבּ, שנשאו סיסמאות למלחמה בפיאודליזם. גם בכנס זה בלטה דמותו של חוראני כרוח החייה. התעמקות הפער בין העשרות הספורות של המשפחות הפיאודליות העשריות לבין המוני הפלאחים המרודים חיזקה את השפעת חוגי השמאל ותרמה לאיחודן של מפלגת חוראני עם מפלגת "התחייה" (אל-בעת'), בראשותם של מישל עפלק וצלאח אד-דין אל-ביטאר.
שנת 1951 עמדה בסימן של משבר כלכלי בסוריה מחמת הבצורת, שהכחידה את יבולי החיטה בבשן, ועקב התרחבות מטעי הכותנה בג'זירה של סוריה על חשבון גידולי הדגניים. הפלאחים חוייבו למכור את יבוליהם לרשויות הרשמיות במחירים נמוכים, ואילו הממשלה נאלצה לקנות חיטין מחו"ל ולהחמיר את הקיצוב על הלחם (דצמבר 1951). גם גידול הכותנה נתקל בקשיים עקב הבצורת הכללית וירידת מפלס המים בפרת ובנהרות האחרים. פגעי טבע ומזיקים למיניהם גרמו להתמעטות יבולי הכותנה, ולוו בירידת מחירים כללית בשווקים הבינלאומיים. החל מדצמבר 1949 התפשטו שביתות פראיות בקרב פקידי המשרדים הממשלתיים ופועלי האריג בחלב וסביבותיה. באוקטובר 1951 התחדשו השביתות, שנטלו בהן חלק כשתי-רבבות פקידים ממשלתיים. הממשלה הגישה הצעת חוק לבית-הנבחרים, שלפיה ניתן לפטר כל עובד ממשלתי שישבות. החוק אושר, בהתנגדותם של אכּרם חוראני ומצדדיו, והשביתה נשברה. מאז אוגוסט 1949, מועד פרוץ ההפיכה של הקולונל חנאווי, עלתה המפלגה הקומוניסטית מהמחתרת. הקומוניטים הסוריים, בראשות מנהיגם ח'אל בכְּדַאש ("הקומוניסט הערבי הראשון במעלה בעולם הערבי"), פתחו בפעילות תעמולתית ענפה נגד תכניות "סוריה רבתי" ו"האמנה הים-תיכונית", ערב הבחירות לבית-הנבחרים שנקבעו נובמבר 1949. אולם עם התקרבות מועד הבחירות נפסלה מועמדותו של בכדאש והם נאלצו לחזור ולרדת למחתרת. באוקטובר 1950 התקיימה ועידה ארצית של תנועת "שוחרי-השלום" בסוריה, בהשתתפות עסקני השמאלי הסוציאליסטי והקומוניסטים. בוועידה העולמית של "שוחרי השלום" שהתקיימה בפולין, בנובמבר 1951, השתתפה משלחת סורית גדולה. בין נובמבר 1950 ופברואר 1951 פרץ בסוריה גל של הפגנות אנטי-בריטיות לרגל ביקוריו של הרמטכ"ל הבריטי, הגנרל רוברטסון, במזרח התיכון.
ב-27 בנובמבר 1951 נפלה ממשלת אל-עט'ם. המדינאי הפרו-נאצי לשעבר והנויטראליסטי בשנות ה-50 – מערוף אד-דואליבי – נקרא וכונן ממשלה במאמץ אחרון להשליט את "מפלגת השח' ", הממשלה לא האריכה יותר מ-8 שעות. למחרת נאסרו שרי הממשלה ועסקנים מפלגתיים אחרים, והקולונל שִישַכְּלִי ביצע את הפיכתו השנייה, תוך שיגור יחידות צבא למחוז חלבּ על מנת לדכּא התקוממויות אפשריות מצד עסקני "מפלגת-העם" ותומכיה.

משטרו הרודני של שִישַכְּלִי ונפילתו
הרודנות הצבאית של שִישַכְּלִי – סֶלו הורגשה בכל השטחים. מנגנון המדינה טוהר מיסודות חשודים ומסורות השלטון רוכזו בידיים צבאיות ספורות. פיטורי פקידים בוצעו בעזרת צווים ממשלתיים שרירותיים, להוציא פיטורי שופטים. רוב סמכויות בית-הדין העליון הועברו למשרד המשפטים הממשלתי. גם במערכות הצבא חל שידוד מערכות: קצינים בלתי-מהימנים סולקו, גיוס החובה הוחל גם על מסיימי בתי"ס תיכוניים וגבוהים,, הוטל חובת שירות מילואים כללית ובבתיה"ס התיכוניים הונהגו אימונים טרום-צבאיים. הונהגה שיטת מיסוי יותר פרוגרסיבית והנטל על בעלי הכנסות מצומצמות הוקל. כן הוגדלו המיסים הישירים על חשבון מיסי העקיפין. הממשלה האריכה את מועד פרעון ההלוואות שניתנו למפעלים תעשייתיים בערבות ממשלתית. כמו כן הוטל קיצוב חמור על מצרכי מזון חיוניים. בתחום הדת – צומצמו לימודי האסלאם במוסדות החינוך לעדות מוסלמות בלבד. בעקבות הבטחותיו של שִישַכְּלִי לבצע רפורמות אגראריות – הוחל בהפקעת קרקעות מידי בעלי אחוזות, שהשתלטו עליהן באורח בלתי-חוקי. שִישַכְּלִי התחייב לחלק כ-3 מיליון דונם של קרקע מעובדת בין 150,000 פלאחים מחוסרי אדמות. כן הוטל פיקוח ממשלתי על ארגוני הפועלים, יום העבודה קוצר ל-8 שעות ועל פקידי המנגנון נאסר להשתייך לאגודות מדיניות.
באוקטובר 1952 פוזרו המפלגות המדיניות ורכושן הוחרם. עוד באוקטובר שבאותה שנה הקים הקולונל שִישַכְּלִי את "תנועת השחרור הערבי", במתכונת "ארגון השחרור" שהוקם בשלהי אותה שנה על ידי כת הקצינים המהפכנים המצריים. תנועה זו נועדה לרשת את מקום המפלגות המחוסלות וסניפיה נפתחו בכל רחבי סוריה. הממשלה אישרה הצעת חוקה חדשה, ביוני 1953, שהיו בה כמה תיקונים לעומת החוקה הקודמת. כך, למשל, נקבעו על גבי הנייר הסדרי בחירות דמוקרטיים יותר ושוויון הזכויות לאשה הפך לעקרון חוקתי. נציגי המפלגות שפוזרו לא יכלו להשלים עם הנעשה ושיגרו עצומת מחאה לשִישַכְּלִי, ובה הביעו את התנגדותם לשלילת החירויות ולכפיית החוקה החדשה, שלא נתקבלה באורח פרלמנטרי וחופשי. שִישַכְּלִי ידחה את העצומה, ברוב ביטחוני היה סבור, כי הגיעה העת לסלק את שותפו לשלטון – הנשיא פוזי סלו.⁶ ב-10 ביולי 1953 ביים מישאל-עם לאישור החוקה ולבחירת הנשיא. מספר ימים קודם לכן התכנסו בחומס עסקני המפלגות המפורקות והחליטו להחרים את מישאל-העם והבחירות לנשיאות. מאחר ולא הוצגו מועמדים אחרים לנשיאות, נבחר אדיב שִישַכְּלִי ללא מתחרים כנשיאה הרביעי של סוריה ל-4 שנים, והחוקה החדשה אושרה. ב-10 לאוקטובר 1953 הכריז שִישַכְּלִי של עריכת בחירות לבית-הנבחרים. הבחירות הוחרמו אף הן על ידי עסקני המפלגות שפוזרו. מתוך 82 המושבים של בית-הנבחרים החדש זכתה "תנועת השחרור הערבי" ב-72. כן נבחרו 9 צירים בלתי-תלויים וציר נוסף מהמפלגה הפן-סורית של סעאדה ("המפלגה הסורית הלאומית") הרוב המכריע של הצירים היה חדש לחלוטין בזירה הפרלמנטרית. הליכי הבחירות היו בלתי-דמוקרטיים לחלוטין: הרשויות הממשלתיות הפעילו לחץ כבד על הבוחרים להצביע לטובת מועמדי "תנועת השחרור" של שִישַכְּלִי. מעולם לא פורסמו תוצאות רשמיות של הבחירות, אם כי ידוע, כי אחוז המצביעים היה נמוך מאוד (10-15%) בערים הגדולות כחומס וכחלב.
למרות התייצבותו הרשמית של שִישַכְּלִי בראש הדיקטטורה הצבאית, לקה שלטונו בכל אותם פגעמים, שאפיינו את המימשל הסורי עד כה. בתהליך ביצוען של הרפורמות האגראריות חלו עיכובים רבים ושִישַכְּלִי עצמו, שהצטיין בהפכפכנות אישית, נעדר כל תכנית מקיפה לחולל שינוי מהותי במרקם החיים המדיניים בסוריה. צווים ממשלתיים שהוצאו, חדשים לבקרים, העמיקו את תחושת ההתמרמרות על אוזלת ידו של השלטון. בתחום מדיניות החוץ גילה שִישַכְּלִי התנגדות עקבית רק לתכניות ההאשמיות והבריטיות בדבר איחוד הסהר הפורה. ליחסיו עם צרפת היו עליות וירידות, ואילו יחסו לארה"ב התאפיין בקבלת סיוע ובמתן הצהרות מעורפות בזכות הידידות בין שני העמים. גם יחסי סוריה ומצרים לא נהנו מיציבות יתרה.
שִישַכְּלִי התייחס בחיוב להפיכת הקצינים המצריים ואף הציע תכנית מעורפלת לאיחוד כל העמים הערביים מהאוקיינוס האטלנטי ועד לאוקיינוס ההודי, אולם במישור המעשי חשש שִישַכְּלִי מפני עליית כוחה של מצרים והתערערות מעמדו הוא. באביב 1953 נשמעו הקולות הראשונים בגנות שלטונו של שִישַכְּלִי, שהטיפו להפלת משטרו. "תנועת סוריה החופשית" הפרו-עיראקית שבראשה עמד קולונל מוחמד צפא, לשעבר נספח צבאי בצרפת ובארה"ב, זכתה לפופולאריות, הן בקרב ההמונים והן בקרב הקצונה הזוטרת בצבא, שגיאתן העיקרית של שִישַכְּלִי התגלתה ביחסו לדרוזים. לא לחינם כונה לאחר מכן כ"אייכמן של הדרוזים" והשווה ביחסו הרצחני למיעוט גדול זה לאבראהים פחה, מושלה המצרי של סוריה בשנות ה-30 של המאה ה-19. בשלהי מאי 1953 הודיעה ממשלת שִישַכְּלִי, כי סיכלה קשר להפלת השלטון בהשתתפות עסקנים קומוניסטיים ושניים מבניו של סולטאן אל-אטרש, מנהיג הדרוזים. סולטאן פחה אל-אטרש נולד בשנת 1891 והיה פעיל במרידות נגד התורכים העות'מאניים. הוא שיתף פעולה עם הנסיך ההאשמי פייצל, ששלט זמן מה בדמשק, והעדיף את הבריטים על הצרפתים. ב-1921 מרד בצרפתים ונאלץ לברוח לעבר-הירדן. בין השנים 1925-7 הפך אל-אטרש לדמות המרכזית ב"מרד הדרוזי הגדול" שהתפשט על פני כל סוריה ולבנון. כשוך המרד נמלט המנהיג הדרוזי לעבר-הירדן ושהה מחוץ לגבולות סוריה עד שנת 1937. משנאסרו שני בניו של המנהיג הדרוזי החלו הפגנות נגד משטרו של שִישַכְּלִי. ההפגנות קיבלו צביון אלים בינואר 1954. בעיצומו של חודש זה הוטל מעצר בית על הנשיא לשעבר, האשם אל-אתאסי, על סולטאן אל-אטרש ועל מדינאים אחרים. כן פרצו התנגשויות מזוינות בין דרוזים לבין יחידות צבא סוריות. ההתנגשויות הפכו בהדרגה למבצע צבאי מתוכנן של שִישַכְּלִי נגד הדרוזים. נשלחו גדודי חי"ר וארטילריה נגד הדרוזים המתקוממים ומטוסי חיל-האוויר הסורי הבזיקו את כפרי המתמרדים. סולטאן אל-אטרש נאלץ לעקור לירדן והתקבל שם פעם נוספת בכבוד על ידי השליטים ההאשמיים נגד מנצור אל-אטרש, שהואשם בהשתייכות למפלגת "אל-בעת'", הוצא צו מעצר ונשלחה יחידה צבאית לתופסו. קציר הדמים הגיע ליותר מ-400 הרוגים דרוזיים. התרחבות מימדי המבצעים הצבאיים נגד הדרוזים הולידה גל של מחאות שזרמו מחו"ל. שִישַכְּלִי האשים בעקיפין את בריטניה בליבוי ההתקוממות הדרוזית, וטען כי מצויות בידו הוכחות חותכות לחלקה במרד. גם אם האשמותיו היו בלתי-מבוססות, יש לזכור, כי בריטניה ראתה בשנים אלה בדמותו של שִישַכְּלִי מכשול עיקרי על דרך איחודן של סוריה עם עיראק, ובשלב מאוחר יותר – עם ירדן. בפברואר התכנסו עשרות מנהיגים דרוזיים בביירות ותבעו במפורש את התערבותו של מדינות ערב לשם בלימת הטבח בהר הדרוזים. הסכסוך הפנימי התפשט, אפוא, למישור הבין-ערבי, שעה שממשלת סוריה גירשה בפרוס פברואר 1954 את הנספח הצבאי העיראקי וממשלת עיראק נקטה בפעולת תגמול דומה. ראש ממשלת בגדאד הכריז על תמיכתו בהחזרת החירויות לעם הסורי ובהשבת המישטר הפרלמנטרי על כנו. הצהרה זו פורשה כהתערבות עיראקית גלוייה בענייניה הפנימיים של סוריה. גם ממלכת ירדן גינתה בשידורי רדיו את הרודנות הצבאית של שִישַכְּלִי. התסיסה הפנימית בסוריה נמשכה ושִישַכְּלִי נקלע למצב חמור, מכיוון שאף גורם בינלאומי לא תמך במפורש במשטרו, ואילו מפלגות האופוזיציה המפורקות התלכדו בחזית משותפת לשם הפלת משטרו. בראש החזית האופוזיציונית, שהביאה להתערערות מימשלו של שִישַכְּלִי, התלבטה "מפלגת התחייה הערבית הסוציאליסטית" ("חזבּ אל-בעת' אל-ערבי אל-אשתראכּי", שהתאחדה כתוצאה מצירוף "הסוציאליסטים" של אכּרם חוראני עם אנשי "התחייה" של מישל עפלק וצלאח אד-דין אל-ביטאר. חייהם של שִישַכְּלִי ומקורביו הועמדו בסכנה מתמדת לאחר שהוטלו רימונים על מקומות מגוריהם. הצירוף של החזית האופוזיציונית הפנימית עם הדרוזים המתמרדים, והתמיכה המוסווה מצד בריטניה וגרורותיה – עיראק וירדן – הביאו בסופו של דבר להתמוטטות המשטר הרודני. הדחיפה הסופית למיגור המשטר ניתנה כמובן על ידי קציני הצבא: ב-25 בפברואר 1954 השתלטו יחידות צבא על תחנת השידור של חלבּ ושִישַכְּלִי נתבע באולטימאטום לעזוב את סוריה תוך 24 שעות. לאולטימאטום של קציני מחוז חלבּ (הצפון) הצטרפו גם מפקדי הצבא בדיר אז-זור (המזרח) ולודקיה (המערב). להלן תמכו גם מפקדי אזורי חומס – חמת והר-הדרוזים בהדחה. רק מפקדי חילות המצב בדמשק הביעו את נאמנותם לרודן הסורי המתמוטט, אולם אלה האחרונים רצו למנוע מלחמת אזרחית ותעזור לשִישַכְּלִי להתפטר ולעזוב את המדינה. ואכן, בלית ברירה, הסכים אדיב אש-שִישַכְּלִי לאולטימאטום ויצא כפליט מדיני ללבנון.⁷
ההפיכה הצבאית החמישית מאז שנת 1949 שהביאה למיגורו של שִישַכְּלִי לו העלתה את קציני הצבא להגה השלטון. הללו העדיפו לנהל את העניינים מאחורי הקלעים ולהפקיד את השלטון בידי המדינאים האזרחיים. בפרוס מרץ 1954 התכנסו המדינאים הוותיקים בחומס והחליטו על החזרת החיים המדיניים על כנם, תוך התעלמות מוחלטת מתקופת שִישַכְּלִי. כך נפתח מחדש בית-הנבחרים באותו הרכב המפלגתי של שנת 1949, והמנהיג הקשיש האשם אל-אתאסי הוחזר לכס הנשיאות.

המדיניות הבין-ערבית של סוריה עד שנת 1954
מיקומה של סוריה בלב העולם הערבי וזכות הראשונים שלה כערש התנועה הלאומית הערבית תרמו, בדרך-כלל, לאי יציבות פנימית ולהפיכתה לסלע מחלוקת במאבק הבין-ערבי על ההגמוניה במזרח התיכון. אין ספק, כי התככים הבין-ערביים גרמו לחילופי השלטון התדירים בסוריה והשפיעו לא מעט על התרחשויות הפנימיות. מסוף שנות ה-40 ועד לאמצע שנות ה-50 התחולל גם מאבק סמוי בין בריטניה לבין ארה"ב ברכישת עמדות השפעה במזרח התיכון. הואיל ובריטניה הייתה קשורה לשתי הממלכות ההאשמיות, עיראק וירדן, הרי שלתחרות בין שתי מעצמות המערב הייתה השלכה גם ביחסים המדיניים הבין-ערביים. סילוקה של צרפת מהלבאנט בסיוע בריטניה הותיר את הבריטים בעמדת יתרון לגבי סוריה, כשהם נהנים מתמיכת חוגים שונים בסוריה עצמה, בדומה לחלק מעסקני "מפלגת-העם" ולמנהיגות המסורתית של הדרוזים בהר-הדרוזים. אולם הדולרים האמריקאיים הכריעו את התחרות הסמויה לטובת ארה"ב. קשה לומר, שניצחונה של ארה"ב היה שלם. מכל מקום, משטריהם של חוסני אז-זעים ואדיב אש- שִישַכְּלִי העדיפו את הקשרים עם האמריקאים, ובמקביל לכך – עם מצרים וסעודיה, על פני ההתקרבות, לעיראק ולירדן הפרו-בריטיות. בשנים 1950–1951 נקטו רוב הממשלות הסוריות, שהונהגו על ידי ח'אלד אל-עט'ם, "הפיאודל האדום", במדיניות נויטראליסטית. מגמת הנויטראליזם התגברה לאחר הצלחתה של הפיכת הקצינים במצרים ב-1952, אולם היא נבלמה כלשהו בתקופת הרודנות הצבאית של שִישַכְּלִי. לאחר הפלת משטרו של זה האחרון נכנסה סוריה לתקופה סוערת ביותר, שהבליטה את עליית השפעתה העממית של מפלגת "אל-בעת'", אשר צידדה בנויטראליזם קפדני בין שני הגושים, ונטתה להידוק הקשרים עם ברית-המועצות.
יחסיהן של סוריה ולבנון בתקופה הנסקרת היו אפופי תהפוכות, כשגורמים מקרבים ומרחיקים משמשים בערבוביה. לשתי המדינות הייתה מסורת ממושכת של שלטון עות'מאני אחיד וזיקה כלכלית הדדית. שלטונות המנדט הצרפתיים דגלו אמנם במדיניות של "הפרד ומשול" מבחינה מדינית מינהלית, אולם טיפחו את התלות הכלכלית בין סוריה ולבנון, מטעמי שליטה כלכלית-מדינית, ב}"מועצת האינטרסים המשותפים". באוקטובר 1943 חתמו, כזכור, סוריה ולבנון על "חוזה האינטרסים המשותפים", שהושם לו קץ על ידי סוריה באורח חד-צדדי במרץ 1950. בתקופה הראשונה לאחר השגת עצמאותן הירבו שתי הממשלות בהתייעצויות משותפות על מנת לתאם את מדיניות החוץ שלהן. שתיהן גילו מגמת התנגדות כלפי התכניות ההאשמיות לאיחוד הלבאנט והפגינו נטייה לניטראליות בתוך "הליגה הערבית". עם זאת רבו הגורמים המפרידים בין שתי המדינות, שנבעו בראש ובראשונה מהשאיפה הסורית הבלתי-מוצהרת לספח את המחוזות המוסלמיים של לבנון, ובמיוחד את חזרתה של טריפולי. שאיפה זו הסתייעה גם בצורך החיוני של סוריה לרכוש לעצמה נמל נוח בים-התיכון וטריפולי נראתה מתאימה לכך מאין כמוה. החל משנת 1948, מועד צאתה של סוריה מגוש הפראנק, השתבשו היחסים הכלכליים עם לבנון, והם הוחרפו עקב ביטול "חוזה האינטרסים המיוחדים". ראוי לציין, כי בינואר 1953, למשל, הסתייגו הסורים בישיבת ועדת התחבורה של "הליגה הערבית" להקמת מרכז תעופה אזורי בלבנון. גם במישור המדיני התערערו היחסים עקב זעזועי ההפיכות הצבאיות בסוריה מחד גסא, ופעילותו המדינית של כּמיל שמעון, נשיא לבנון, לביצור עצמאותה של מדינתו ולהגנתה מפני השתלטות סורית אפשרית, מאידך גיסא.
יחסיה של סוריה עם מצרים בתקופה הנסקרת עבור תהפוכות רבות. האינטרס היסודי של מצרים בסוריה התבטא בתחילה בבלימת ההשפעה ההאשמית לשם הבטחת ההגמוניה המצרית בזירה הבין-ערבית. ההתעניינות המצרית בסוריה התגברה ודעכה חליפות בהתאם לטרדותיהם הפנימיות של ממשלות מצרים. שליטי סוריה ראו, בדרך כלל, במצרים משענת נגד ההשתלטות ההאשמית, וכן רווחה הערכה עממית כללית למצרים כמדינה הערבית החזקה ביותר. סוריה שאפה, עם זאת, להבליט את עצמיותה, גילתה לעתים מדיניות של תיווך בין מצרים ויריבותיה ואף נקטה מילולית ביוזמה פן-ערבית. עד להפיכת חוסני אז-זעים היו היחסים עם מצרים תקינים למדי, אם כי ללא שיתוף פעולה מיוחד. זעים כזכור, הפך את עורו, ומנקיטת מדיניות פרו-האשמית בשבועות הראשונים לשלטונו עבר להידוק הקשרים עם מצרים וסעודיה, בעידודן הפסיבי של ארה"ב. חנאווי, שמוטט את משטרו של זעים והרגו, נטה להתקרבות לעיראק בסיוע חלק ניכר מעסקני "מפלגת-העם". בימי שִישַכְּלִי חלו תמורות ביחסי סוריה ומצרים.
הרודן הסורי ניער אמנם את חוצנו מהמדיניות הפרו-עיראקית של קודמו, אולם סירב לצעוד בתלם המצרי. כך, למשל, באפריל 1951, בתקופת הסכסוך עם ישראל, דחתה מצרים את בקשת הסיוע הצבאי העקיף של ממשלת סוריה. החל מנובמבר 1951, שעה ששִישַכְּלִי השתלט הלכה למעשה על המימשל הסורי, התקררו במידה רבה היחסים בין שתי המדינות. מצרים השהתה את הכרתה במישטר החדש והתייחסה בחשדנות למגמות החברתיות המהפכניות של שִישַכְּלִי. היחסים הפשירו במידה רבה לאחר עלייתו לשלטון של הגנרל נג'יב במצרים. בדצמבר 1952 ביקר שִישַכְּלִי בקהיר, אולם לא חלה תזוזה ניכרת ביחסים שבין שני השליטים. בין השנים 1952–1954 התחולל במצרים המאבק הפנימי בין נג'יב ונאצר, וההתעניינות הכללית של מצרים בסוריה נחלשה נג'יב מצא לנכון להסתייג כלשהו ממישטרו של שִישַכְּלִי מאחר ולא רצה לקפח את השפעת מצרים במדינות ערב האחרות, ומכיוון שהוא ראה את מישטרו במצרים כנאור וכחוקתי יותר ממישטרו של שִישַכְּלִי בסוריה. בשלהי שנת 1953 ובפרוס שנת 1954, עם התערערות מישטרו של שִישַכְּלִי עקב הטבח בדרוזים וההתלכדות האופוזיציונית נגדו – תמכה מצרים במישטרו כשיווי משקל להחמרת היחסים בינו לבין שליטי עיראק. היחסים בין סוריה לערב הסעודית היו, בדרך כלל, ידידותיים ביותר על רקע ההתנגדות המשותפת לשאיפות ההתפשטות ההאשמיות. יחסים התקינים נמשכו גם בתקופת זעים ושִישַכְּלִי והתבטאו בהסכם הסעודי-סורי מינואר 1950 להענקת מילווה סעודי לסוריה בסך 6 מיליון דולר וללא ריבית. סעודיה התערבה פעמים מספר בענייניה הפנימיים של סוריה לאחר רצח זעים, והיא מימנה את הפיכת שִישַכְּלִי ואת היסודות האנטי-האשמיים במדינה.
יחסיהן של סוריה וירדן בתקופת המלך עבדאללה נסקרו לעיל.⁸ מאז מותו של המלך עבדאללה חלה ירידה תלולה במאמץ הירדני לביצוע תכניות "סוריה רבתי", והיוזמה לכך הועתקה במיוחד לעיראק. יחסיהן של עיראק וסוריה התאפיינו, כזכור, בתמורות ובנפתולים והוו פועל יוצא של יחסי סוריה-מצרים וההיפך. כפי שכבר הוטעם מספר פעמים, שימשה סוריה כציר המאבק בעולם הערבי בין מצרים ועיראק על הזכייה בהגמוניה המדינית בתחום היחסים הבין-ערביים. השתלשלות היחסים בין סוריה לעיראק נסקרה בהרחבה⁹ נכתב ופורסם עוד לפני הקמתה הרשמית של "הליגה הערבית". תכניות "הסהר הפורה" של העיראקים קיבלו משמעות רצינים לאחר מלחמת א"י, בשלהי תקופתו של שוכרי אל-קוותלי. נורי אס-סעיד ניסה לנצל אתיחסו האוהד של חוסני אז-זעים לממלכות ההאשמיות בראשית דרכו כדי להגיע עמו לעמק השווה. דא עקא, שתפניתו החדה של זעים על מצרים וסעודיה החריפו ביותר את יחסי סוריה ועיראק. ביוני 1949 רוכז הצבא העיראקי בגבול הסורי. בתקופת חנאווי הגבירו העיראקים את חתירתם לאיחוד הנכסף בנסותם לנצל את ההתרוצצות הפנימית בסוריה. הם נתקלו בגישה אוהדת מצידו של חנאווי ועסקני "מפלגת העם" הסורית, שהתבצרו בחלב ובצפון סוריה. אולם ההתקרבות הסורית-עיראקית הושמה לאל עקב התנגדות ראשי הצבא הסורי ובראשם – שִישַכְּלִי. הפיכתו של זה האחרון נשאה אופי אנטי-האשמי. למרות זאת הציע עוד בינואר 1951 נאט'ם אל-קודסי, מנהיג "מפלגת-העם" וראש הממשלה הסורית באותה תקופה, את תכניתו לפדרציה כל-ערבית, שהשתלבה יפה בתכניות "הסהר-הפורה" של נורי אס-סעיד. ברם "מפלגת-העם" הסורית קיפחה בהדרגה את מעמדה השלטוני; הפיכתו השנייה של שִישַכְּלִי, בנובמבר 1951, עוררה התנגדות חריפה בעיראק והחריפה את יחסיהן של דמשק ובגדאד. מאז ואילך נתרופפו יחסי שתי המדינות ואף החמירו מעת לעת בגלל סיבות שונות, כגון התחרות על המקום שהתפנה במועצת הנאמנות של האו"ם (סתיו 1952), מתן המקלט המדיני לגולים סוריים בעיראק (אפריל-מאי 1953), פירסום תכנית האיחוד של חלק ממדינות ערב על ידי ד"ר פאדל אל-ג'מאלי, ראש ממשלת עיראק (ינואר 1954), אשר לא הייתה אלא מהדורה מחודשת של תוזנית "הסהר הפורה" מיסודו של נורי אס-סעיד. תכנית זו, שהוצגה בפני הוועידה המדינית של "הליגה-הערבית" זכתה לקיתונות של צוננין מידי סוריה, מצרים וסעודיה. במרוצת חודשי ינואר ופברואר 1954 הוחמרו היחסים בין שִישַכְּלִי לבין ג'מאלי העיראקי עקב ההתנגשויות האלימות בהר-הדרוזים ובצון-סוריה. הנספחים הצבאיים גורשו הדדית וג'מאלי קרא בעקיפין לסורים למרוד בשלטון הרודנות. סילוקו של שִישַכְּלִי והמשבר הפנימי שהתחולל במצרים, כתוצאה מהמאבק בין נג'יד ונאצר, הגבירו את סיכויי עיראק להתקדם לקראת האיחוד עם סוריה. אולם הגישושים העיראקיים נתקלו בהתנגדות תקיפה מצד מרבית הקצונה הסורית, עסקני "המפלגה הלאומית" אנשי "אל-בעת'" והקומוניסטים מחד גיסא, ואילו מגמת האיחוד שרווחה בקרב עסקני "מפלגת העם" בצפון סוריה נחלשה בהדרגה, מאידך גיסא. המלך סעוד המשיך במדיניות אביו וגילה פעלתנות מדינית ענפה בארצו ובקהיר (מרץ 1954) נגד מגמת ההתקרבות הסורית-עיראקית. גם הצרפתים, במידה והייתה להם השפעה כלשהי בסוריה, גילו את עמדתם השלילית למגמה זו; ולבסוף, ראוי לציין, כי ממלכת ירדן שמרה הפעם על נויטראליות מלאה כלי המגמות העיראקיות, בדומה ללבנון. כניסתה של עיראק לברית-בגדאד (1955) בודדה אותה, למעשה, בעולם הערבי ושמה קץ למגמותיה השתלטניות כלפי סוריה. יחד עם זאת, לאחר שהושגה ההכרעה במאבק הפנימי במצרים וג'מאל עבד אנ-נאצר התבצר בשלטון, חלה התקרבות מהירה ביותר בין סוריה למצרים עד לחתימת הסכם האיחוד ביניהן בשנת 1958.

הכוח העולה בסוריה: מפלגת "אל-בעת' "
הדחתו של אדיב שִישַכְּלִי, ב-26 בפברואר 1954, ציינה את ההפיכה הצבאית החמישית במספר בסוריה, כשמאחוריה עמדו קצינים צעירים, אוהדי וחברי "מפלגת התחייה הסוציאליסטית", בהנהגת אכרם חוראני, מישל עפלק וצלאח אד-דין אל-ביטאר. למרות שמפלגה צעירה זו השיגה רק 16 מושבים בבית-הנבחרים בבחירות שהתנהלו בסתיו 1954, הרי שכוחה הממשי והשפעתה על ההמונים עלו בהרבה על משקלה הפרלמנטרי.
למפלגה זו נודעת חשיבות כלל-ערבית מרובה גם בשנות ה-60, והיא מהווה אחת משלוש התנועות האידיאולוגיות של המזרח-הערבי בזמן החדש, לאחר "האחים המוסלמיים" ו"המפלגה הסורית הלאומית" של אנטון סעאדה.¹⁰ "האחים המוסלמים", שהיוו עד שנת 1954 את התנועה המהפכנית החזקה ביותר במצרים, ובמידה פחותה בסוריה, בלבנון, בעיראק ובירדן, חוסלו על ידי נאצר, ובכך הושם קץ למסגרת המפלגתית של האידיאולוגיה התיאוקרטית הפן-מוסלמית. מפלגתו של אנטון סעאדה, שכפרה בקיומה של אומה ערבית והגדירה את הלאום כאומה הסורית הגדולה, נחלה כישלון מכריע בזירה המדינית הבין-ערבית. המשך קיומה בהווה הינו חסר משמעות מדינית רצינית. נוסף לקומוניסטים הפועלים על פי רוב במחתרת, קיימים כיום עוד שני כוחות מדיניים בין-ערביים: הנאצריסטים ומפלגת "על-בעת'". בעוד שהנאצריזם מאורגן אך ורק כמישטר, ללא דפוסים ארגוניים-מפלגתיים יציבים וללא מצע אידיאולוגי קבוע, הרי שמפלגת "אל-בעת'" נולדה כחוג אידיאולוגי והתפתחה כמפלגה כלל-ערבית בעלת דפוסים ארגוניים מוצקים, החל משנת 1953, שעה שהמפלגה הוקמה כתוצאה מהתמזגותן של "מפלגת התחייה הערבית" ("חזב אל-בעת' אל-ערבי") ו"המפלגה הערבית הסוציאליסטית" ("אל חזבּ אל-ערבי אל-אשתראכי"). הניגוד המהותי שבין המפלגה האידיאולוגית לבין המישטר הנאצריסטי הפרגמטי-ניסיוני הוליד את אחד המאבקים החשובים ביותר בשנות ה-60 בעולם הערבי.
ראשיתה של "מפלגת התחייה הערבית" בשנת 1940, שעה שהוגי-הדעות שלה, מישל עפלק הנוצרי (יווני-אורתודוקסי) וצלאח אד-דין אל-ביטאר המוסלמי התאכזבו מהקומוניזם הבינלאומי כפתרון לבעייה הלאומית של סוריה. מישל עפלק, יליד שנת 1909, קנה את השכלתו ב"סורבון" ועבד כמורה תיכוני בדמשק. זמן מה השתייך למפלגה הקומוניסטית הסורית כחבר מן השורה ואף כחבר הוועדה המרכזי שלה. גורם מרכזי להבנת הלבטים על עפלק הינה דתו הנוצרית, שכן ראשיתה של התפיסה הלאומית הערבית כרוכה באסלאם מחד גיסא, ואילו תחושת הייחוד העדתי אצל הנוצרים חזקה עד היום, מאידך גיסא. על רקע זה ניתן להבין את גישתו החילונית לבעיות המדינה והחברה, והתרחקותו כנוצרי סורי מפעילות מדינית בדרג ממשלתי. גם מבחינה אישית לא התאימו סגולותיו של עפלק למדינאות מעשית. צלאח אד-דין אל-ביטאר, שנולד למשפחה מוסלמית, בדמשק ב-1912 והתיידד עם עפלק בפריס, ממזג באישיותו את איש המחשבה ואיש הארגון והמדינאות המעשית. ב-1946 נוסד ביטאון המפלגה "אל-בעת'" בעריכת ביטאר, ובאותה שנה נקרא כנס היסוד של המפלגה ואושר מצעה. שנה לאחר מכן נבחר עפלק למנהיג המפלגה, ואילו ביטאר נבחר כמזכירה הכללי. בבחירות שהתקיימו בשנת 1947 נכשלו כל מועמדי המפלגה. רק בשנת 1949 נכנסו לבית-הנבחרים שלושת צירי המפלגה הראשונים ממחוז הפרת וממחוז לודקיה. בכך הפכה המפלגה לגלעין של כוח מדיני עממי בסוריה. הפיכת חוסני אז-זעים קודמה בברכה על ידי עסקני "אל-בעת'", אולם חיש מהרה נרדפו המנהיגים והוטלו לבית-הכלא. בתקופת חנאווי כיהן עפלק זמן קצר כשר החינוך הסורי, אולם מאז הפיכתו השנייה של שִישַכְּלִי ופיזור כל המפלגות (1952), ירדה "אל-בעת'" למחתרת; ביטאר ועפלק השלימו ביניהם וגילו בצוותא ללבנון ולאיטליה. בגלות נתהדקו הקשרים עם אכרם חוראני, מנהיג המפלגה הערבית-הסוציאליסטית, שהתוודע לשני המנהיגים עוד בשנת 1949, וכך קרם האיחוד עור וגידים.
בניגוד לעפלק התיאורטיקן, אכרם חוראני הינו איש מעשה מובהק. הוא נולד בחמת ב-1911 למשפחה מוסלמית בעלת קרקעות מועטים. את השכלתו המשפטנית קיבל בדמשק, בניגוד למנהיגי "אל-בעת'", שבאו במגע ישיר עם תרבות המערב. ב-1943 נבחר כציר חמת לבית הנבחרים וריכז את הסניף המקומי של "המפלגה הסורית הלאומית" מיסודו של סעאדה. שלוש שנים לאחר מכן גורש ממפלגת סעאדה באשמת מעילה בכספים. הוא ארגן את מפלגתו על בסיס משפחתי ככנופיית חוראני וליכד את האיכרים הזעירים ומחוסרי הקרקע במלחמתו נגד הפיאודלים הגדולים של אזור חמת (משפחות בראזי ובארודי). הבסיס המשפחתי שימש גלעין ליסוד המפלגה הסוציאליסטית הערבית בשנת 1950. מפלגתו זכתה לתמיכה המונית במחוז חמת ובהר העלווים, והייתה זו, למעשה, מפלגת האיכרים הראשונה בעולם הערבי. בבחירות של שנת 1954 נחלו מועמדיו ניצחון מכריע על מועמד עתודי הקרקע המקומיים. פעולתו המדינית והארגונית של חוראני הייתה בבחינת שילוב טקטי של כוח צבאי למחצה עם יחידת לחץ מדינית. מפוזי קווקג'י, שניהל את המרד בחמת נגד הצרפתים בשנות ה-20, למד חוראני להעריץ את יסוד הכוח הצבאי. ב-1948 הצטרף לידידו אדיב שִישַכְּלִי בראש קבוצת הנוער החמתי שיצאה למלחמה בא"י. כך הוכנס בסודם של הקצינים שחוללו את ההפיכות החל משנת 1949. הוא נטש את זעים לאחר דעיכת יוקרתו, תמך בחנאווי ונטשו מכיוון שחנאווי נשען על "מפלגת-העם" בחתירתו לקראת האיחוד עם עיראק. חוראני השתתף בפועל בהפיכת ידידו שִישַכְּלִי והצליח לבצר לעצמו מעמד בין הקצינים הזוטרים דאז, כגון מוצטפא חמדון, שהרים את נס המרד בשִישַכְּלִי בשנת 1954, ועבד אל-חמיד סראג', ראש שירותי הביטחון בקע"ם, שהשתייך אף הוא לחבורה של חוראני בחמת. דרכו המדינית הנפתלת העידה על אופורטוניזם מדיני מובהק וראייה למרחוק.

מפלגת "אל-בעת'" בין 1954–1958
האיחוד בין מפלגותיהם של עפלק, ביטאר וחוראני נראה כמוצלח מכל הבחינות, מכיוון שהמפלגות והאישים השלימו זה את זה. לשתי המפלגות היה צביון משותף שהתבטא במהפכנות, בהישענות על האינטליגנציה, האיכרים והפועלים. שתיהן היו אנטי-אימפריאליסטיות ואנטי-מערביות קיצוניות וצידדו בחזון האיחוד המדיני הבין-ערבי. גם ההרכב המפלגתי המאוחד התגבש להפליא, שכן בעוד שמפלגת "אל-בעת'" הייתה מקובלת בחוגי האינטליגנציה בכלל, וחוגי דמשק בפרט, וקיימה כבר סניפים מחוץ לסוריה, הרי שחוראני הביא עמו את היסוד העממי של תומכים מכפרי השפלה הסורית ומבין קציני הצבא הזוטרים. עפלק סיפק את האידיאולוגיה וחוראני הביא עמו את המיומנות המדינאית המעשית.
המפלגה המאוחדת פעלה במחתרת בימי שִישַכְּלִי ונטלה חלק חשוב בהפלת משטרו, באמצעות מוצטפא חמדון, מחבורת חוראני בחמת. הבחירות משנת 1954 הציגוה כמפלגה השלישית בגודלה (16 צירים מתוך 142) ומספר ציריה התרבה מבחירות לבחירות. עד שנת 1956 נשארה המפלגה באופוזיציה והרחיבה את רשת סניפיה וארגונה על בסיס אישי ולא משפחתי, כפי שנהוג במפלגות באירופה. בהר הדרוזים פעל מנצור אל-אטרש בארגון המפלגה וסייע בניתוץ קשרי הנאמנות הישנים למשפחות הפיאודליות הגדולות, כולל משפחתו.
בשנת 1955 הכריעה המפלגה נגד השקפתו של צירה הראשון, ג'לאל אס-סייד, איש דיר אז-זור, ששאף לליכוד סוריה עם עיראק. החל משנה זו גלשה המפלגה לפעילות ענפה למען האיחוד עם מצרים הנאצריסטית. באותה שנה נרצח איש המפלגה, הקולונל עדנאן אל-מלאכּי, וכתוצאה מכך נחלשה השעת המפלגה בצבא. ההתפתחות השלישית והחשובה ביותר בשנת 1955 הייתה אכוונת האוריינטציה לעבר ברית-המועצות וביצוע עיסקת הנשק הראשונה עם רוסיה, שקדמה לעיסקה הצ'כית-מצרית. כתוצאה מכך התחזקה המפלגה הקומוניסטית הסורית שהפכה ליריב רציני לאנשי "אל-בעת'" ברחוב הסורי. מהלך עניינים זה הביא את ראשי המפלגה לשאוף לאיחוד מהיר עם מצרים כתריס מפני ההשתלטות הקומוניסטית. מאז שנת 1955 רווחה בסוריה תחושת הסכנות המתמידות מבחוץ מצד תורכיה, עיראק וישראל. גורמי הפירוד המסורתיים בסוריה, הפיצול העדתי והדתי, בתוספת לקחי המפלה הערבית בא"י בשנת 1948 והתבוסה המצרית בסיני בשנת 1956 – תרמו לאי-היציבות המתמדת ולהיעדר תחושת הביטחון הפנימי בסוריה.
מפלגת "אל-בעת'" היה נתונה בשנים אלה בצבת של מלקחיים מדיניים: מצד אחד, טרם נמוגו חששותיה מפני ליכוד החוגים השמרניים במדינה עם עיראק והמערב. מצד שני, היא חששה מפני התגברות המפלגה הקומוניסטית המקומית נוכח הידוק הקשרים עם ברית-המועצות. מבחינה מסוימת נקלעה מפלגת "אל-בעת'" למצב דומה למצבה של "מפלגת-העם" בשנת 1949, שעה שזו האחרונה ביקשה להינצל מהסכנה המאיימת כביכול, מצד ישראל, ומצד הכוחות המהפכניים מבפנים באמצעות האיחוד עם עיראק. הפתרון של ראשי "אל-בעת'" לגבי מצבה של סוריה בשנות ה-50 האמצעיות היה – איחוד עם מצרים המהפכנית. בשנת 1956 הצטרפה המפלגה לממשלה הקואליציונית, כשביטאר קיבל את תיק החוץ וח'ליל כלאס, נוצרי מחמת, נטל את תיק הכלכלה. ראשי המפלגה, בסיוע נאמניה מקרב הקצונה, תבעו עתה איחוד מלא ולאלתר עם מצרים במקום שילוב פדרטיבי. המאבק בין "אל-בעת'" והקומוניסטים התעצם והלך בשנתיים האחרונות לפני הקמת קע"ם כיוון שתנאי פעילותן של שתי המפלגות דמו מבחינת הרקע והנסיבות. לשתיהן היו מהלכים בקרב חוגי האינטליגנציה, אך בעוד ש"אל-בעת'" נתמכה על ידי האיכרים והפלאחים, שאבו הקומוניסטים את תמיכתם מהפועלים העירוניים. שתי המפלגות התבססו, בעיקר בסוריה ולשתיהן היו סניפים במרבית ארצות ערב האחרות. על גורל מפלגת "אל-בעת'" לאחר פירוק קע"ם ידובר בפרקים הבאים.

ניתוח היסודות האידיאולוגיים
כתביו ונאומיו של מישל עפלק מהווים את הסיכום האידיאולוגי של מפלגת "אל-בעת'", שכן עפלק נחשב למורה ההוראה העיונית במפלגתו ומצעו העיוני קדם להתארגנות מפלגתו. היפוכם של דברים אמורים באכרם חוראני, שהקדים את הקמת המסגרת המפלגתית להתוויית המצע העיוני.
עיקרי האידיאולוגיה הבעת'יסטית ביום כדלקמן: הערבים מהווים אומה אחת בעלת שליחות עולמית. החתירה לאיחודם מהווה, אפוא, מושכל ראשון במעלה. האיחוד יושג רק לאחר שבירת כבלי הפירוד המסורתיים, שגורמיהם היו האימפריאליזם, הפירוד המשפחתי, הפיצול העדתי-דתי, הפער החברתי-כלכלי וההפרדה הטריטוריאלית. כוחות הפיצול מיוצגים על ידי השכבות הפאודליות והרכושניות השליטות, ולכן יש למוטטן. ליד אידיאל האיחוד מופיעים האידיאלים האחרים – החירות והסוציאליזם. הסוציאליזם מהווה תנאי הכרחי לאיחוד הכולל, שכן ללא שוויון כלכלי ימנעו ההמונים מלהירתם למאבק האחדות הלאומית. הסוציאליזם מהווה את המשטר היחידי שיכול להגשים את האחדות בנסיבות הקיימות. האמצעים החשובים ביותר להשגת המשימות הינם החינוך וההדרכה, כלומר הטעמת היסוד הרוחני של המהפכה.
העם הערבי נתפס כיישות מיסטית-דתית והלאומיות מוטעמת כערך נצחי בהשוואה לערכים האחרים שהם זמניים. הגדרות אי-רציונאליות ורומנטיות אלה קוטביות על רקע הדיאלקטיקה הקומוניסטית ומהוות אתגר סמוי לאסלאם. האסלאם נתפס כדמות העבר של הלאומיות הערבית וההנחה היא, כי הערבים הטביעו את חותמם על האסלאם ולא ההיפך. ההשפעה ההגליאנית בולטת בניתוח גילוי הגניוס הערבי באסלאם ובערך המיוחס בהווה ללאומיות. האומה מתפרשת ככלי קיבול לערכים עליונים כלל-אנושיים, שכל קיומם מותנה בקיום האומה. תפיסה זו מעידה על מזיגה בין הרעיונות הלאומיים-ליבראליים של ראשית המאה ה-19 לבין הרעיונות הלאומנים-טוטליטריים של המאה ה-20. חירות הפרט צמודה לתחיית האומה הערבית מחד גיסא, ואילו ערכו של הפרט נמדד בתרומתו לקידום האומה, מאידך גיסא. הערובה להתגשמות האידיאלים מצוייה באורח עקרוני ומתמיד קע"ם. סבלו של העם בהווה מהווה כור-היתוך להשגת האחדות. יש בכך משום אפולוגטיקה לאומית המתובלת בלהט רומנטי-אידיאליסטי והאופיינית לרוב הזרמים הלאומיים בקרב הערבים.
הסוציאליזם מהווה, כאמור, אמצעי להאדרת האומה הערבית, והוא חסר ערך מבחינת עצמיותו, כלומר הוא מהווה משטר כלכלי, אחד מני רבים, המתאים בנסיבות הקיימות לאומה הערבית. תפיסה זו מנוגדת לחלוטין לתפיסת הסוציאליזם המערבי המתבססת על מטריאליזם, בעוד שהסוציאליזם נוסח עפלק מהווה השלכה ממקור ההשראה רוחני-מוסרי, כלומר מעקרון הלאומיות. הסוציאליזם של עפלק מהווה השלכה ממקור ההשראה רוחני-מוסרי, כלומר מעיקרון הלאומיות. הסוציאליזם של עפלק אינו, בהכרח, חומרני. הוא אינו מוליך לצבירת נכסים תעשייתיים, אלא מעשיר את נכסי הרוח והחיים. שוויון האזרחים אינו, לדידו, שוויון בחלוקת מצרכים, אלא שוויון באפשרויות לפעולה. המסקנה המתבקשת מאליה היא, כי הסוציאליזם נוסח עפלק שונה לחלוטין מההגדרות המקובלות במערב. ואכן, עפלק שולל את הסוציאליזם המערבי ורואה בו סכנה לערבים. המאבק למען איחוד הערבים והמאבק נגד האימפריאליזם, כלומר נגד ההשפעה המערבית, הוכיחו את עצמם כמשלימים זה את זה להלכה ולמעשה. בניסוח זה מבטל עפלק את הבעיה של קביעת סולם עדיפויות לביצוע המשימות. דגש רב מושם על חינוך יסודי ומהפכני של העם. לאור האידיאלים ולאחר פירוט האמצעים להשגתם – מצטיירת תמונת משטר על-מעמדי. לכאורה, קיימת הפרדת הרשויות במתכונת המשטרים הדמוקרטיים-הפרלמנטריים, אולם במערך זה אין זכר למפלגות ואף לא נקבעו הליכי הבחירות. מסתבר, אפוא, שבמשטר המדיני לעתיד לבוא תמלא מפלגת "אל-בעת'" את כל התפקודים והמשימות המוטלות על שאר המפלגות. המישטר הכלכלי מנוסח בצורת בעלות המדינה על אמצעי הייצור העיקריים ונכסי היסוד. הרכוש הפרטי המוגבל מהווה תופעה חיובית המבטיחה לפרט את חירותו האישית במסגרת הכללית של אינטרס האומה. הניסוח הכלכלי מהווה מעין פשרה בין משטר של "מדינת סעד" לבין קפיטליזם מוגבל. המצע הכלכלי אינו מציין את תפקידם של מנגנוני הניהול מטעם המדינה. לעומת זאת דוגל מצע זה בשירותים סוציאליים יסודיים ובהקמת בוררויות מטעם נציגי המדינה ונציגי האיגודים המקצועיים לשם הכרעה בסכסוכי עבודה. סעיפים החינוך של המצע מבליעים בתוכם את ענייני התעמולה וההסברה מטעם המדינה.

האידיאולוגיה של "אל-בעת'" וסתירותיה¹¹
הערכת האידיאולוגיה של עפלק מחייבת את השוואתה לנתוני המציאות, ולאו דווקא את שפיטתה לאורם של ערכים מוחלטים והגדרות תיאורטיות בנוסח האסכולות המערביות. הסתירות הפנימיות באידיאולוגיה זו נובעות מעירבוב התחומים של אסכולות מערביות שונות – אידיאליסטיות, רומנטיות, ליבראליות, סוציאליסטיות, פשיסטיות ולאומיות. בעוד שבגרמניה, למשל, התפתחה הלאומיות האידיאליסטית-רומנטית ועברה שלבים מספר עד להתגבשות הנאציזם, הרי שבקרב אנשי "אל-בעת'" משמשות בערבוביה תיאוריות אידיאליסטיות-ליברליות ומגמות טוטליטריות. המציאות המדינית מוכיחה, כי לאומנות אבסולוטית, ולוא גם בעלת סממנים אידיאליסטיים, מוליכה בהכרח למישטר אבסולוטי-דיקטטורי. סתירה נוספת מתגלית בין ההטפה למאבק טוטאלי ואלים לבין הביסוס ההומאני-עיוני של לאומיות אידיאליסטית. ספק רב אם דמותו של ג'מאל עבד אנ-נאצר הזדהתה לחלוטין אם האוטופיה של המנהיג הלאומני-הערבי, למרות שנאצר לחם באימפריאליזם וחתר לאחדות ערבית (נוסח שיעבוד הערבים למצרים). בתקופת קע"ם נאלצה מפלגת "אל-בעת'" לוותר על עקרונות החירות ולקדש את הדיקטטורה. לעומת הדצנטרליזציה המומלצת במצעה נאלצה המפלגה להשלים עם משטר צנטרליסטי חמור ביותר. עפלק סָכַךְ באפולוגטיקה כושלת על הדיקטטורה בחבל הסורי של קע"ם בהיתפסו לניסוח הטוטליטרי, כי המטרה מקדשת את האמצעים. חולשתה העיקרית של המפלגה במישור המעשי הינה – היעדר דמות של מנהיג כריזמטי, דוגמת עבד אנ-נאצר במצרים. עפלק הינו תיאורטיקן, חוראני הינו מדינאי-אופורטוניסט, ואילו ביטאר מהווה, לכל היותר, מארגן מוצלח. הואיל ונאצר הופיע כמטאור בשמי הלאומיות הערבית, נאלצה מפלגת "אל-בעת'", להירתם לעגלתו. האידיאולוגיה לוקה גם בהיעדר ערכים מוחלטים ומוגדרים מאחר ו"אחדות האומה", "חירות" ו"סוציאליזם" הינם רק אמצעים, נעלים לכשעצמם, להגשמת החזון המשיחי של שליחות האומה הערבית לעולם כולו.
"שליחות האומה" מהווה מושג ערטילאי ומעורפל לפי הגדרותיו של עפלק. ההמונים אינם מסוגלים לעכל מושג זה והוא מצטייר אצלם, במקרה הטוב ביותר, כשליחות דתית-מוסלמית. אמנם צמרת המפלגה דוגלת בגישה חילונית להוויות העולם, אולם דא עקא, שגישה זו הינה זרה להמונים. התכנון "הסוציאליסטי" של עפלק לוקה בחסר והוא מעורפל כמושגיו האחרים. הסוציאליזם מהווה, כאמור, רק אמצעי-ניסיוני הניתן לשינוי. אולם התרגום המעשי של הפעלת השיטה אינו מחוור די צרכו. בוויכוח הבין-מפלגתי עם הקומוניסטים – ידם של עסקני "אל-בעת'" מצויה על התחתונה, שכן לקומוניסטים תכנית כלכלית מגובשת ודוגמאות מדיניות ברורות, כגון רוסיה וסין. גם במישור היחס לדת מתבלטת הגישה הקומוניסטית האתיאיסטית והחד-משמעית.
בתקופת קיומה של קע"ם נוצר פרדוקס מדיני: ההתמרמרות של המוני הסורים על קיפוחם הפך קרדום לחפור בו בידי הקומוניסטים, שהתחזו כמליצי היושר היחידים של המשטר הדמוקרטי בסוריה, ואילו אנשי "אל-בעת'" נאלצו להגן על המשטר הרודני. בעיצומה של תקופת קע"ם נאלצה המפלגה להתפרק ויוקרתה הידרדרה במדרון תלול, שכן גורלה נקשר עם משטרו של נאצר, וגלי ההתמרמרות נגד משטר זה בסוריה גאו והלכו. פירוק קע"ם הביא, אפוא, למשבר אידיאולוגי ולהתפצלות כיתתית ואישית בצמרת "אל-בעת'". על רקע זה גבר משקלם של הקצינים למיניהם, חסידי "אל-בעת'" בעבר. המדינאים האזרחיים של המפלגה הפכו, למעשה, לשבויים בידי כיתות הקצינים. ייחודה הסגולי של "אל-בעת'" ניטל ממנה במידה רבה לאחר כישלונה בעיראק, התפלגותה הפנימית והדחתה מעמדות השלטון על ידי עארף. בידודו המדיני של השלטון הצבאי-למחצה של קציני "אל-בעת'" בסוריה בשנים 1963-5 מוכיח, כי המפלגה עברה מזמן את שיאה והיא מצוייה בתהליך של שקיעה מתמדת.

סוריה לאחר מישטרו של שִישַכְּלִי
ב-26 בפברואר 1954 ברח שִישַכְּלִי מסוריה. שנת 1954/5 עמדה בסימן חידוש משחק המפלגות והסיעות הוותיקות – "מפלגת העם" ו"המפלגה הלאומית". אולם אחרי הקלעים ניצבו קציני הצבא שהדיחו את שִישַכְּלִי, ובבית-הנבחרים נמצאו להם בעלי ברית נאמנים בצורת צירי מפלגת "אל-בעת'". התקופה הנסקרת עומדת בסימן גידול השפעתה של מפלגה זו, התאוששות המפלגה הקומוניסטית ותחרותה עם קודמתה על ההשפעה בקרב ההמונים, והתערערות הדרגתית של המפלגות המסורתיות בתחום מדיניות החוץ מורגשת התפנית הברורה כלפי ברית-המועצות, ההופכת לגורם ראשון במעלה בסוריה, לאחר התמוטטות התכניות הבריטיות הפרו-האשמיות והתפשטות האכזבה ממדיניותן של ארה"ב. בתחום היחסים הבין-ערביים עולה יוקרתו של ג'מאל עבד אנ-נאצר במרחב, ואילו עיראק נדחקת לקרן זווית מבודדת עקב הצטרפותה ל"ברית-בגדאד".
לאחר הפלת משטרו הרודני של שִישַכְּלִי בסיוע הצבא, הוקמה ממשלת מעבר קואליציונית בראשותו של צברי אל-עסלי. אל-עסלי, שנולד בדמשק בשנת 1903 והוסמך כעו"ד, החל בעסקנותו המדינית בתקופת המרד הדרוזי הגדול. בשנות ה-30 הצטרף ל"גוש הלאומי" והחל משנת 1936 נבחר לבית-הנבחרים.
בהיעדרו של שוכרי אל-קוותלי, שברח מפני חוסני אז-זעים בשנת 1949, הפך אל-עסלי למנהיגה הראשי של "המפלגה הלאומית", יריבתה של "מפלגת העם". הוא הצטיין באופורטוניזם ובמדיניות חמקמקה עלממשלת אל-עסלי הוטל לערוך את הסידורים לקראת הבחירות. לפיכך בוטלו חוקי החירום וכל המפלגות שפוזרו על ידי שִישַכְּלִי זכו לחיים חדשים. ב-15 למרץ 1954 התכנס בית-הנבחרים בהרכבו הישן (מנובמבר 1949), וראש הממשלה הכריז על חידוש החיים המדיניים ועל חיזוק הידידות של סוריה עם כל מדינות ערב. במרוצת חודש יוני התפטרה ממשלת אל-עסלי ואת תפקידה המשיכה ממשלת מעבר אחרת בראשות סעיד אל-עאזי. אל-עסלי נאלץ להתפטר בלחץ הצבא מכיוון שהוחשד בחיזור אחר ארה"ב וטרם נטש את רעיון האיחוד עם עיראק. בפרוס חודש אוגוסט חזר לדמשק נשיאה המודח של סוריה – שוכרי אל-קוותלי – שגלה במצרים מאז מרץ 1949. הבחירות נערכו בשלהי ספטמבר ובראשית אוקטובר, כשמספר בעלי זכות הבחירה התקרב ל-2 מיליון וכ-900 מועמדים נאבקו על 142 המושבים בבית-הנבחרים. חלוקת המושבים הראתה על 64 – ל"בלתי תלויים". אלו היוו קובץ של צירי פרלמנט, שכונו גם "הגוש התחוקתי" (דסתור"). גוש זה, בדומה ל"גוש-הדמוקרטי" של ח'אלד אל-עט'ם, לא היווה מפלגה מוגדרת, אלא התאגדות של צירים שחברו יחד מטעמים אישיים ומתוך נטייה דתית-מוסלמית. בתקופה מסוימת עמד בראש גוש זה יריבו המושבע של ח'אלד אל-עט'ם, מוניר אל-עג'לאני, אשר תמך בשעתו בתכנית "סוריה רבתי" של המלך עבדאללה. להלן נהה אחר תכנית "הסהר הפורה" בשיתוף עיראק, אולם עם עליית יוקרתו של נאצר בעולם הערבי, פנה אל-עג'לאני עורף לרעיונותיו הקודמים והעלה מס שפתיים למצרים. בשלהי שנת 1956 הואשם בקשירת קשר נגד המדינה. הצירים "הבלתי-תלויים" נחשבו למתנגדי ההשתלטות של חוגי השמאל על סוריה. במקום השני בבחירות זכתה "מפלגת-העם" (30 צירים), "המפלגה הלאומית" (19), "אל-בעת'" (16), ונציגי השבטים (9), "המפלגה הסורית הלאומית" (2), "המפלגה השיתופית הסוציאליסטית", סיעה ימנית אופוזיציונית שנוסדה בסוף שנות ה-40 והונהגה על ידי פייצל אל-עסלי (2) והמפלגה הקומוניסטית (ציר אחד). היה זה ח'אלד בכדאש, מזכיר המפלגה, אשר זכה בדמשק ב-16,500 קוחות, היינו באלף קולות יותר מצברי אל-עסלי. סיכום הקולות שהוענקו לו הצביע על הפופולאריות שלו בדמשק, כשרק ח'אלד אל-עט'ם השיג מספר רב יותר של קולות.
בשלהי אוקטובר, בראשות פארס אל-ח'ורי, אותו מדינאי נוצרי ותיק מראשי "הגוש הלאומי" בעבר ובעל הנטיות המדיניות הקיצוניות. ח'ורי הרכיב ממשלה קואליציונית בת 5 שרים מ"מפלגת-העם", 3 מ"המפלגה הלאומית" ו-3 "בלתי-תלויים". הממשלה התחייבה לנקוט בקו של נויטראליות במאבק העולמי הבין-גושי. קואליציה ימנית זו לא כללה את מפלגת "אל-בעת'" שעסקה בשנתיים הבאות (1954-6) בהרחבת שורותיה ובכריתת בריתות עם מפלגות אחיות בלבנון ובירדן. עסקני "אל-בעת'" העמיקו את קשריהם עם "המפלגה הפרוגרסיבית-הסוציאליסטית" בלבנון, בראשותו של כמאל ג'ונבלט, ועם "מפלגת התחייה הערבית" בירדן, בהנהגת עבדאללה אר-רמאווי. הם הקימו חזית ליכוד משותפת, שדגלה בסוציאליזם, באיחוד כלל-ערבי, תוך המשכת המאבק באימפריאליזם, בנקיטת עמדה נויטראלית במאבק בעולמי.
בדצמבר 1954 אישר בית הנבחרים את חוק החנינה הכללית לכל העצירים המדיניים מתקופת שִישַכְּלִי. עם זאת גילתה הממשלה יד חזקה כלפי "האחים המוסלמיים" וסגרה את בטאונם עקב התקפותיו הנזעמות על נאצר שחיסל את הארגון במצרים. במישור הבינלאומי תמכו נציגי סוריה במרבית ההצעות הסובייטיות שהועלו באו"ם. הפעילות הקומוניסטית הפנימית גברה ביותר באמצעות מפגני "תנועת השלום" ומחוות האהדה לעם האלג'ירי במאבקו נגד צרפת. בבית-הנבחרים גבר הלחץ על הממשלה שתנתק כליל את יחסיה עם צרפת. בתקופת כהונתה של ממשלת אל-ח'ורי התחדשו שביתותיהם של פועלי המטוויות בחלב (באפריל) ופועלי דמשק (ביוני). השביתות הסתיימו, כרגיל, בהפגנות סוערות ובהתפשרות בין הצדדים.
בפברואר 1955 נפלה ממשלת אל-ח'ורי, שהואשם בסטייה פרו-עיראקית וצברי אל-עסלי כונן שוב ממשלה חדשה. הפעם הייתה זו ממשלה קואליציונית מורחבת ונציג מפלגת "אל-בעת'" השתתף בה לראשונה כשר הבריאות. היו אלה ימי חתימתה של "ברית בגדאד" (24 בפברואר 1955), שעוררה סערה מדינית מופלגת במזרח-התיכון כולו. ממשלת אל-עסלי ניסתה לנקוט תחילה עמדת ביניים בין מצרים לעיראק, אולם במרץ 1955 הגיעה לכלל הסכם עם מצרים וסעודיה בדבר שלילתה העקרונות של "ברית בגדאד" והקמת פיקוד צבאי משותף למדינות ערב שתצטרפנה לארגון ההגנה הערבי. כן הוסכם להצעיד את כלכלתן של מדינות הארגון המוצע לקראת איחדו מודרג. בהסכם זה הוכנסה סוריה סופית למחנה המצרי-סעודי וניערה את חוצנה מתכניות ההגנה של מעצמות המערב. במקביל לכך הוחמרו יחסיה עם עיראק ותורכיה. רק צרפת נקטה עמדה נויטראלית ונמנעה מללחוץ על סוריה להצטרף לאחת הבריתות האפשריות. גלישתה של סוריה לעבר המחנה המצרי-סעודי החריפה את המאבק והתככים הפנימים בתחומיה. המתיחות הפנימית הגיעה לשיאה עם רציחתו של קולונל עדנאן אל-מאלכי, מפקד אגף המבצעים במטכ"ל הסורי, מנאמניה המובהקים של מפלגת "אל-בעת'", ומתנגד מושבע לעיראק. הרצח בוצע ב-23 באפריל על ידי מתנקש מ"המפלגה הסורית הלאומית". במרוצת אפריל 1955 התקיימה הועידה האפרו-אסיאתית בבאנדונג שבאינדונזיה. ממשלת סוריה יוצגה על ידי ח'אלד אל-עט'ם, "הפיאודל האדום", שכיהן באותה תקופה כשר החוץ ונהנה מתמיכתו הפרלמנטרית של "הגוש הדמוקרטי". גם בוועידה זו הובלטה גישתה הנויטראליסטית של סוריה במאבק הבין-גושי. נויטראליזם זה הפך בהדרגה ל"נויטראליזם חיובי", היינו להכרעת הכף המדינית לטובת הגוש הסובייטי.

המערך הפנימי בסוריה עד לאיחוד עם מצרים
ביוני 1956 חזר והקים צבאי אל-עסלי "קואליציה לאומית", שהוקצו בה שני תיקים מיניסטריאליים חשובים למפלגת "אל-בעת'", ובכך הורגש ביתר שאת משקלה של המפלגה בחיים המדיניים הפנימיים. צלאח אד-דין אל-ביטאר התמנה לתפקיד המפתח של שר החוץ, ואילו ח'ליל אל-כלאס הנוצרי, איש אמונו של חוראני מחמת, התמנה לשר הכלכלה. הפקדתם של שני תיקים חשובים אלה בידי אנשי "אל-בעת'" סימנה את תהליך השתלטותה המהירה של המפלגה על המנגנון הממשלתי ושירותי הביטחון הפנימיים. המפלגה נהנתה, כזכור, מתמיכה עקבית מצד חבר הקצינים, שחולל את ההפיכה נגד שִישַכְּלִי, והווה את משענתה העיקרית. בשלהי שנת 1957 נבחר אכרם חוראני כיו"ר בית-הנבחרים כסגנו של הנשיא שוכרי אל-קוותלי.
במקביל להתחזקותה של מפלגת "אל-בעת'" יש לציין את השתלטות המפלגה הקומוניסטית על האיגודים המקצועיים העירוניים ברחבי המדינה. מפלגה זו נהנתה מאהדה עממית נרחבת, הן כתוצאה ממדיניותה המזרח-תיכונית של ברית-המועצות ועיסקות הנשק שלה עם מצרים וסוריה, והן הודות לפעולותיה השיטתיות בשטחי הארגון והתעמולה, שבוצעו לפי המתכונת הקומוניסטית הקונספירטיבית הבינלאומית. בהתאם למדיניותה של ברית-המועצות ניצלה המפלגה הקומוניסטית הסורית את הגל הגואה של הלאומנות הערבית והשנאה לאימפריאליזם המערבי לצרכיה היא. מנהיג המפלגה, ח'אלד בכדאש, נולד למשפחה כורדית בדמשק בשנת 1912 והשתלם במשפטים בבירה הסורית. את פעילותו המדינית החל בהשתתפות במאבק הלאומי נגד הצרפתים. החל משנת 1936 כיהן כמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של סוריה ולבנון, נידון למאסר שלוש פעמים, גלה לברית-המועצות והשתלם שם. בשנת 1937 חזר ללבאנט ולרוב פעל במחתרת. בבחירות משנת 1954 נבחר לפרלמנט הסורי וב-4 השנים שלאחר מכן התבלט ביותר בפעילותו בזירה עם אנשי "אל-בעת'" בדחיקת רגליהם של אנשי המשטר הישן ובמאבק האנטי-אימפריאליסטי.
שותף מוזר במקצת למפלגות השמאל בסוריה נמצא בדמותו של ח'אלד אל-עשם, שכיהן חליפות כשר החוץ ושר ההגנה בפועל. עט'ם, יליד שנת 1900, נחשב לאחד מגדולי אנשי העסקים בדמשק, הוא שימש כנשיא התאחדות התעשיינים וייסד את חברת המלט הסורית. בימי שלטון וישי בסוריה מונה לראש ממשלת סוריה, וכיהן בתפקיד זה בשנת 1949 ומספר פעמים בשנת 1951. לאחר מיגור שלטונו של שִישַכְּלִי התייצב לבחירות בשנת 1954 כ"בלתי-תלוי" וזכה ברוב קולות המצביעים בדמשק. דרכו המדינית של עט'ם בתקופה הנסקרת העידה על אופורטוניזם וגמישות. חלק מהצירים "הבלתי-תלויים" אורגן על ידיו ב"גוש-הדמוקרטי", שהיווה כ-1/6 מכלל חברי בית-הנבחרים. ח'אלד אל-עט'ם גמר אומר, כנראה, להגיע לכס הנשיאות בסוריה, למרות שנכשל בהתמודדותו עם שוכרי אל-קוותלי בשנת 1954. מאז ואילך שיתף פעולה עם עסקני "אל-בעת'" ורשם את נכסיו הרבים על שמות בני משפחתו ומקורביו על מנת להכשיר את הופעתו כ"אנטי-פיאודליסט". עט'ם הזדהה במדיניות הערבית והבינלאומית עם נאצר והיה חסיד נלהב לשיתוף הפעולה הערבי עם רוסיה הסובייטית. תמיכתו במצרים לוותה בהסתייגויות ברורות ממשטרו של סעוד, מלך ערב הסעודית, שתמך באל-קוותלי, יריבו של עט'ם.
הצירוף המשולש בין מנהיגי "אל-בעת'", אנשי ח'אלד אל-עט'ם וחלק ניכר מהקצונה הסורית הווה את הגלעין השמאלני בשלטון הסורי. הקומוניסטים, ובראשם בכדאש, הוו תומכים פאסיביים לצירוף זה, אולם בעת ובעונה אחת התחרו נמרצות עם מפלגת "אל-בעת'" על הבכורה ברחוב הסורי. ברם הצירוף הנ"ל לא שלט בצורה בלעדית על סוריה, אלא נאלץ לקיים שותפות רעועה עם מספר גורמים שמרניים, שהעדיפו מטעמים שונים לשתף פעלה עם חוגי השמאל. בראש ובראשונה יש להזכיר את "המפלגה הלאומית", אחת משתי המפלגות הסוריות הוותיקות ביותר, אשר צמחו מתוך "הגוש הלאומי" שעמד בראש המאבק נגד הצרפתים. המפלגה נשענה על עתודי הקרקע ואנשי העסקים, במיוחד בדמשק; ומכאן ששותפותה עם חוגי-השמאל נראתה מלאכותית למדי. במדיניות החוץ הזדהתה המפלגה, כללית, עם הקו המצרי. דא עקא, שהעמקת שיתוף הפעולה עם ברית-המועצות עוררה חששות כבדים והביאה לפרישת הסניף הגדול של חלב משורות המפלגה. מזכירה של "המפלגה הלאומית", צברי אל-עסלי, עמד בראש שלוש ממשלות בין השנים 1954–1958, ומשנת 1956 ואילך עמד בראש "הקואליציה הלאומית", שהקיפה את כל המפלגות פרט לקומוניסטים. עם משתפי הפעולה עם השמאל נמנה גם המשפטן, ד"ר מאמון אל-כֻּזבַּרי, שכיהן כשר המשפטים בממשלת אל-עסלי. כזברי נחשב בשעתו לאחד מעוזריו הראשיים של הקולונל שִישַכְּלִי ועמד בראש "תנועת השחרור הערבי" ("את-תחריר"), שהוקמה באוקטובר 1952 על ידי הרודן הסורי. בפרוס שנת 1956 חידשה התנועה את פעילותה וכזברי בא במגע ובקשרים הדוקים עם קבוצת קצינים סוריים, ממקורבי שִישַכְּלִי בעבר, שהתנגדו להשתלטותם של הקצינים השמאלניים על הצבא. בראשם עמד כנראה הקולונל עבד אל-חמיד אס-סראג'.
אחרון אחרון משתפי הפעולה עם החוגים השמאלניים היה שוכרי אל-קוותלי. מנהיג לאומי ותיק זה, שהחל את הקריירה המדינית שלו במאבק נגד העות'מאניים ומונה למושל דמשק בימי פייצל, הפך לאחר הדמויות המרכזיות במאבק נגד הצרפתים. הוא נבחר פעמיים לנשיאות המדינה (ב-1943 וב-1948) והוגלה על ידי הקולונל זעים בפרוס שנת 1949. במקום גלותו בקהיר הידק את קשריו עם כת הקצונה המצרית. סמוך לגמר כהונתו של האשם אל-אתאסי כנשיר המדינה, חזר אל-קוותלי לסוריה, ובאוגוסט 1955 נבחר לנשיאות בפעם השלישית, לאחר שהכריע את יריבו ח'אלד אל-עט'ם. אל-קוותלי עתיד היה למלא תפקיד מכריע באיחודן של סוריה ומצרים בשנת 1958. כנשיא המדינה לא היה אל-קוותלי מקובל על חוגי הצבא, שזכרו לו את עוון-נעוריו והאשמותיו נגד ראשי הצבא באחריות למפלה בא"י. אל-קוותלי התגלה כידיו המובהק של המלך סעוד, כפן-ערבי וכפרו-מצרי מהימן. למרות הסתייגותו מחוגי השמאל לא נמנע אל-קוותלי מלבקר בברית-המועצות בעיצומה של מערכת סיני (בשלהי שנת 1956). הוא התקבל שם בכבוד רב. מאחר והנשיא הסורי היה נתון להשפעת ידידו, המלך סעוד, ולאור השינוי שחל בעמדתו של סעוד כלפי מצרים, ניסה אל-קוותלי את כוחו בבלימת עלייתה של מפלגת "אל-בעת'". אולם הוא נסוג עד מהרה מניסיון סרק זה והפך למצדד נלהב באיחוד סוריה ומצרים כתריס בפני נפילת המדינה לידי הקומוניסטים.
מול הקואליציה הפרו-מצרית התייצבה הגדולה שבמפלגות האופוזיציה – "מפלגת העם", שפרשה מהממשלה בשלהי שנת 1956. כ-1/4 מכלל צירי הפרלמנט השתייכו למפלגה זו. בדומה ליריבתה "המפלגה הלאומית", צמחה גם "מפלגת-העם" מתוך "הגוש הלאומי" שנשא את נס המאבק המדיני בצרפתים. מדיניותה המסורתית של המפלגה הייתה פרו-עיראקית, ובתקופה מסוימת היא נטתה לשתף פעולה עם "ברית-בגדאד". אולם הגישה הפרו-עיראקית הוסוותה לאחר מכן עקב התבדלותה של עיראק וחוסר הפופולאריות של גישה זו בקרב הציבור הרחב וחוגי הצבא. לעומת זאת הוטעמה הביקורת על משטר הדיכוי של הקואליציה הפרו-מצרית, בסיוע קציני הצבא, והובעה הסתייגות מההתקרבות לברית-המועצות. ביולי 1957 טענו דוברי המפלגה, כי ניתוק היחסים הממושך עם בריטניה וצרפת גרם נזקים חמורים לכלכלה הסורית. עיקר כוחה של "מפלגת-העם" התרכז בחלבּ ונשען על חוגי הסוחרים הגדולים ובעלי התעשייה. כמחצית מכלל צירי ברית-הנבחרים ממחוז חלב השתייכה למפלגה זו, והללו הוו למעלה ממחצית מייצגיה של "מפלגת-העם" בבית הנבחרים הדמשקאי. ביוני 1957 התפטר מנהיג המפלגה, רושדי כִּחְ'יַא, מבית הנבחרים בעקבות התנגשויות מילוליות חריפות עם הציר הקומוניסטי ח'אלד בכדאש. כ-50 צירים אחרים איימו בהתפטרות על מנת לאלץ את הממשלה להתפטר, אולם בסופו של דבר חזרו בהם. נוסף ל"מפלגת-העם" כללה האופוזיציה קבוצת מיעוט, שפרשה מ"המפלגה הלאומית" ושייצגה את סניפה בחלבּ. לקבוצה זו יש להוסיף חלק מהצירים "הבלתי-תלויים", שהתאגד ב"גוש התחוקתי", בראשות מוניר אל-עג'לאני, וכן את הסניף הסורי של "האחים המוסלמים". מאז דיכויים של "האחים המוסלמיים" במצרים על ידי נאצר עבר מרכז התנועה לדמשק. אולם הסניף הסורי לא התערב בדרך כלל בחיים המדיניים, בדומה למרכז המצרי. האידיאולוגיה התיאוקרטית של "האחים המוסלמיים" גררה אותם לנקיטת מדיניות של התנגדות עקרונית להשתלטות חוגי השמאל הפרו-מצריים על סוריה, השתלטות שהיה בה כדי להחליש את השפעת הדת על חיי היום-יום והחיים המדיניים בכלל. התקשרותה הצבאית של סוריה למצרים, במרץ 1955, נתקבלה באיבה גלויה על ידי מנהיגי התנועה בסוריה אשר שמרו טינתם לנאצר עקב חיסול הארגון במצרים. כוחם של "האחים המוסלמיים" היה גדול במיוחד באזור הפיתוח של הפרת בצפון-מזרח סוריה. בבחירות משנה לבית-הנבחרים, שנערכו במאי 1957, הציג השייח' מוצטפא אס-סבאעי, מנהיג התנועה, את מועמדותו בדמשק. אולם למרות שנתמך על ידי "מפלגת העם" ו"תנועת השחרור" של ד"ר מאמון אל-כזברי (יורשו של שִישַכְּלִי בתנועה), הוכרע מנהיג "האחים המוסלמיים" על ידי מתחרהו ממפלגת "אל-בעת'".
גורם אחרון במערך האופוזיציוני הייתה "המפלגה הסורית הלאומית", גלגולה של מפלגת אנטון סעאדה, שהוקמה עוד בשנת 1935¹² למעשה, לא הייתה מפלגה זו בגלגולה האחרון יותר מתנועה טרוריסטית. לאחר קיומה של המפלגה נאסר בלבנון התפתחה שלוחה בסוריה. בבחירות 1954 נבחרו שנים ממועמדיה לבית-הנבחרים. באותה תקופה ארגנה המפלגה מחתרת לאומנית בתוך הצבא הסורי, ובראשה עמד הקולונל ע'סאן ג'דיד (שנרצח בפברואר 1957 בבירות על ידי סוכני שירות הבין הסורי). מאז רצח הקולונל עדנאן אל-מלאכי,¹³ לסגן הרמטכ"ל וראש אגף המבצעים הסורי, באפריל 1955, ננקטו אמצעים נמרצים לטיהור הקצונה הסורית מתומכי "המפלגה הסורית הלאומית". המפלגה הוצאה אל מחוץ לחוק, ומנהיגיה נאסרו או ברחו. מאז ואילך התנהלו כל פעולותיה במחתרת, בעיקר מתחומי לבנון.
מבחינה פרלמנטרית, התקיים בשנת 1957 מעין שיווי-משקל בין הממשלה לבין מתנגדיה. כ-65 צירים תמכו בקואליציה וכמספר זה היו מתנגדיה מתוך 142 צירים. דא עקא, שבמציאות המדינית הסורית לא הייתה זה קנה-מידה ממשי להערכת יחסי הכוחות; שכן איכותו הדמוקרטית של המשטר הפרלמנטרי הסורי הייתה מפוקפקת ביותר, והשפעת בית-הנבחרים על עיצוב דמותו של השלטון הייתה בטלה בששים. מכל מקום, אלו נערכו בשנה זו בחירות חדשות, כי אז קרוב לוודאי, שהקואליציה הפרו-מצרית והשמאלנית הייתה זוכה לרוב מוחלט. מאחר ומעמדו של בית-הנבחרים הסורי כגורם משפיע היה רופף בלאו הכי, עלה בהכרח משקלו של הצבא בהתוויית מגמותיה המדיניות של סוריה. אולם מכיוון שהצבא לא היה בבחינת מיקשה אחד, יש צורך לנתח את יחסי הכוחות בקרב הצמרת הצבאית ערב האיחוד עם מצרים.

התמורות בצמרת הצבא והשפעתן על המדיניות הסורית
נעלה מכל ספק, כי הפיכת יולי 1952 במצרים וההפיכות הצבאיות בסוריה למן שנת 1949 ואילך נגרמו בעקיפין, אם לא במישרין, כתוצאה מהתבוסה הערבית במלחמת א"י. עובדה היא, שהזעזועים הקשים ביותק פקדו את המשטרים במצרים ובסוריה, שתי המדינות שבהן הלכו והחריפו עוד קודם לכן המתיחות החברתית הפנימית ואי-האימון של המוני העם, ובעיקר של האינטליגנציה הצעירה, בחוגים השליטים. ככל שהועבדה נראית מוזרה, הרי שאין כמעט חולקין עליה, כי כישלון המסע הצבאי הערבי נגד ישראל לא הוריד את קרנם של צבאות מצרים וסוריה בעיני עמיהם. אדרבא, משקלם של הצבאות במערך המדיני הפנימי של שתי הארצות עלה. הקצינים טענו, כי הם רומו על ידי המדינאים האזרחיים שגררום למלחמה, שעה שהם לא היו מוכנים לה. טענה זו התקבלה כמטבע עובר לסוחר, ובעזרתה טיהרו עצמם הקצינים מחרפת הכישלון במלחמת א"י ובעת ובעונה אחת ערערו את אושיות שלטונם של המנהיגים המסורתיים.
בסוריה בוצעה ההפיכה הראשונה עוד בטרם נחתם הסכם שביתת הנשק עם ישראל, בעוד שבמצרים התחוללה הפיכת הקצינים רק כשלוש שנים מאז תוך המלחמה. מסתבר, שהמפנה במצרים היה יסודי, בעוד שההפיכות בסוריה לא השאירו משקע עמוק, שהרי לאחר 5 שנות שלטון הצבא בסוריה, חזרו ההליכים המדיניים למסלולם הקודם ועקבות שלטונם של שלושה קציני-צבא נמחו לבלתי היכּר. שלושת הקצינים הבכירים שתפסו את השלטון בסוריה – זעים, חנאווי ושִישַכְּלִי – הסתייעו בצבא, אולם איש מהם לא הצליח להשתלט בשלמות על הצבא עצמו. ולפיכך, הסתיימו הפיכותיהם הצבאיות בהפיכות-נגד. ההפיכה הצבאית במצרים התבססה לא רקע על העוצמה הצבאית, אלא זכתה במרוצת הזמן לאהדה כנה בקרב שכבות אוכלוסין נרחבות בזכות מאבקה המוצלח להוצאת הצבא הבריטי ממצרים, ובזכות הזדהותם של מחולליה עם שאיפות הרפורמה החברתית והאגרארית, שבוצעו בחלקן בהצלחה. בפני השליטים הצבאיים בסוריה לא עמדה משימה לאומית, שהרי עצמאותה המלאה של המדינה הושגה עוד קודם לכן, הצבאות הזרים פינוהָ לחלוטין, ואף לא היה לה חוזה צבאי עם אחת המעצמות, שהצריך מאבק על שינויו או ביטולו. בתחום הרפורמות החברתיות והכלכליות, שסוריה הזדקקה להן לא פחות ממצרים, לא הוכיחו עצמם השליטים הסוריים, ובמיוחד הקולונל שִישַכְּלִי, כאישים בעלי רעיונות מתקדמים, השואפים בכנות להצעיד את עמם לקראת קידמה חברתית וכלכלית. נוסף לכושר מנהיגותם הלקוי, שנפל בהרבה מכושרו של נאצר, לקו השליטים הסוריים בהיעדר תכנית מדינית וחברתית מקיפה, שהייתה עשויה ללכד סביבם את העם והצבא גם יחד.
שִישַכְּלִי, למשל, הצליח בכל זאת להחזיק ברסן השלטון כ-4 שנים תמימות בזכות תכססנותו והצלחתו לטפל במתנגדיו האפשריים בהתאם לנסיות, הן על ידי שוחד, הן על ידי דיכוי ומעצר והן על ידי חיסול פיזי. הקצונה הבכורה עמדה כל הזמן תחת פיקוח חשאי, ומפקידה לפקידה נערכו בה טיהורים מקיפים. כתוצאה מכך התקומם רוב הצבא נגד שִישַכְּלִי, בפברואר 1954, ומיגר את שלטונו. גם לאחר תקופת שִישַכְּלִי לא חדל הצבא מלהתערב במדיניות, והתככים המפלגתיים לא פסחו על קציניו. למרות קיומו של חוק שאסר על השתייכותם של אנשי הצבא לארגונים מדיניים, התפצלה הקצונה הסורית לפלגים מפלגתיים מובהקים. הנאמנות המפלגתית האפילה על חובת המשמעת והציות לפיקוד הגבוה. בתחום זה הפליאה לעשות מפלגת "אל-בעת'", שהייתה קרובה לליבם של מרבית הקצינים הצעירים בדרגות הביניים. הקולונל עדנאן אל-מלאכי, שחלש על עמדת מפתח צבאית ופיקודית, היה מנאמני המפלגה. אישיותו החזקה והפופולאריות הרבה שלו הפכוהו תוך זמן קצר לאיש החזק ביותר בצבא הסורי עד להירצחו באפריל 1955. מעשה הרצח סימל נקודת שיא במאבק שניהלה "המפלגה הסורית הלאומית" האנטי-מצרית נגד השתלטות חוגי השמאל על הצבא. כפי שצוין לעיל, קיימה מפלגה זו רשת של תאים מחתרתיים בצבא בניהולו של ע'סאן ג'דיד. דא עקא, שהשפעתה המצומצמת, הן בדעת הקהל והן בחוגי הצבא, הוליכוה לשורה של מעשי טרור ורצח מדיני. חודשים ספורים לאחר רצח אל-מלאכּי נדמה היה, כי כת הקצינים השמאליים נשארה ללא מנהיג. מכל מקום, בשלב זה הייתה השפעת הצבא במדינה מצויה בשפל המדרגה. אחת התוצאות של חולשה זמנית זו. התבטאה בבחירתו המחודשת של שוכרי אל-קוותלי כנשיא המדינה, למרות התנגדותה שלמפלגת "אל-בעת'" ומרבית קציני הצבא. אולם במרוצת שנת 1956 החל להתבלט בצמרת הצבאית הלויטננט-קולונל עבד אל-חמיד אס-סראג' כמנהיגה החדש של כת הקצינים המקובלת על "אל-בעת'". סראג' נחשב ללאומני-קנאי ולמעריץ עיוור של ג'מאל עבד אנ-נאצר.
מאז שנת 1955 כיהן בתפקיד ראש "המשרד השני" (אגף המודיעין הממונה גם על המשטרה הצבאית) וביצר את השפעתו בצבא על ידי הצבת קציני מפלגתו בעמדות מפתח וטיהור שרידי הקצינים הפרו-עיראקיים, שהוו מאז ומתמיד מיעוט בצבא. נאמניו באו מדרגות הקצונה הנמוכות, וכן הצליח סראג' לקנות לעצמו חסידים רבים מחוץ לתחומי הצבא. בעיצומה של שנת 1956 הוחלף הרמטכ"ל הסורי, שַוְכַּת שוקייר (דרוזי לבנוני), בגנרל תופיק נט'אם אד-דין, אך לא היה בכך כדי לשנות את העובדה, שהאישיות רבת ההשפעה בצבא נמצאה בדמותו של סראג'.
בשלהי שנת 1956 הוערך סראג' כ"איש החזק" של סוריה כולה. עובדה היא, כי בתקופת קע"ם היה סראג' המנהיג הסורי היחידי שנאצר נתן בו אימון מוחלט, גם לאחר הקרע עם מנהיגי מפלגת "אל-בעת'". גם לאחר טיהור הקצונה הסורית מהיסודות הפרו-עיראקיים, נותר חלק בלתי-מבוטל של קצינים בכירים שנמנה בעבר על חסידיו של שִישַכְּלִי. קצינים אלה לא נבדלו מהאחרים בהשקפותיהם הפרו-מצריות והאנטי-עיראקיות, אולם הם חלקו על מגמותיהם הסוציאליסטיות, ובמיוחד התנגדו למימדי החדירה הסובייטית לארצם. קצינים אלה לא הסתייגו משיתוף הפעולה המדיני במישור הממלכתי בין סוריה לברית-המועצות, כדוגמת השיתוף הסובייטי-מצרי, אלא התנגדו להתפתחות המדינית-הפנימית, שהצעידה את סוריה בהדרגה לקראת משטר קומוניסטי למחצה. עד תחילת שנת 1957 ראו עצמם חסידי שִישַכְּלִי בצבא חסרי אונים להתייצב נגד עלייתם המהירה של חוגי השמאל. הם העדיפו בלית ברירה לשחות עם הזרם ולשתף פעולה באופן אינדיבידואלי עם אנשי הקולונל סראג'. מצב זה השתנה זמנית, בפרוס שנת 1957, בעקבות היוזמה המדינית האמריקאית שהתבטאה ב"דוקטרינת אייזנהאור".¹⁴ מדיניותו החדשה של המלך סעוד וניצחונו הזמני של המלך חוסיין במאבקו נגד החוגים המתקדמים בירדן הביאו להתגבשות אותה קבוצת קצינים, אשר קיבלה את השראתה המדינית מ"תנועת השחרור", שהוקמה בשעתו על ידי שִישַכְּלִי, והונהגה על ידי ד"ר מאמון אל-כזברי. בראש קבוצת קצינים "ימניים" אלה עמד לויטננט קולונל אמין אנ-נפורי, שכיהן בעבר כראש אגף כוח האדם במטכ"ל, והופקד לאחר מכן על אגף המבצעים בפיקוד הכללי. סיעה זו זכתה לתמיכת עקיפין מהיסודות השמרניים בצמרת המדינית, כגון הנשיא שוכרי אל-קוותלי, ראש הממשלה צברי אל-עסלי והרמטכ"ל תופיק נט'אם אד-דין. במחצית מרץ 1957 נתחדדו היחסים בין שתי הסיעות היריבות בצבא. על רקע זה החליטו הנשיא, ראש הממשלה והרמטכ"ל להחליש את מעמדה של הסיעה השמאלית בצמרת הצבאית. בעיצומו של חודש מרץ פירסם הרמטכ"ל, באישור הנשיא, ובעקיפת שר ההגנה ח'אלד על-עט'ם, רשימת מינויים חדשים והעברות בצמרת הצבא. מטרת חילופי הגברי הייתה לסלק את הקולונל סראג' מהמטכ"ל ולהעבירו כנספח צבאי בקהיר או במוסקבה. פרסום הצו הטיל את סוריה למצב של מתיחות חמורה, על סף התמודדות פנים-צבאית. שר ההגנה איים לפטר את הרמטכ"ל שפרסם את הצו מאחורי גבו. הקצינים השמאליים סירבו לציית לפקודות ההעברות, ואילו הרמטכ"ל תבע בתוקף ציות משמעתי, אך לבסוף נאלץ לוותר על חלק מהשינויים המתוכננים, ובמיוחד נאלץ הרמטכ"ל להשאיר את סראג' על כנו. ההתמודדות בצמרת הצבא הוכיחה לכל את איתנות מעמדם של סראג' ועמיתיו. הקצינים "הימניים" נאלצו להשלים עם עובדה זו. מכל מקום, בראשית אוגוסט 1957 מונה אנ-נפורי לחבר המשלחת הסורית, שניהלה את המו"מ בדבר הידוק קשרי סוריה עם ברית-המועצות וצ'כוסלובקיה. בשלהי אוקטובר 1957 נחתם הסכם בין הצדדים, לפי התחייבו ארצות הגוש המזרחי לקנות את הכותנה והתבואה של סוריה, ואילו ברית-המועצות הסכימה למתן אשראי לסוריה בסך 98 מיליון דולר, לתריסר שנים, בריבית של 2.5%. האשראי נועד לצרכי הקמת סכרים גדולים ותחנות כוח על נהר פרת ולפיתוח של כלל מערכת התחבורה ונמל לודקיה. מכיוון שבראש המשלחת הסורית עמדו שר ההגנה והרמטכ"ל, הרי שההסכם כלל בסעיפיו החשאיים גם אספקת נשק ותחמושת.
ההסכם הסורי-סובייטי, על סעיפיו הגילויים והחשאיים, החמיר ביותר את יחסי סוריה ומעצמות המערב. בלונדון ובוושינגטון רווחה הדעה, כי סוריה נרתמה סופית למרכבה הסובייטית, וכי הקומוניסטים הסוריים שולטים למעשה מאחורי הקלעים. כשבוע לאחר חזרת המשלחת הסורית ממוסקבה, האשימה ממשלת דמשק את ארה"ב בתכנון קשר לשם כינון משטר חדש ופרו-מערבי. הנספח הצבאי האמריקאי גורש מדמשק ואילו השגריר הסורי ומזכיר השגרירות גורשו מוושינגטון. ב-15 באוגוסט 1957 הודח הרמטכ"ל הסורי, תופיק נט'אם אד-דין, שעוד בחודש מרץ ניסה לסלק את סראג' מעמדת הכוח שלו במטכ"ל. חילוף הרמטכ"לים הווה צעד מכריע נוסף בתהליך השתלטותה של הכת השמאלית על צמרת הצבא הסורי. הרמטכ"ל הסורי החדש, הקולונל עפיף א-לבזרי, נולד ב-1914 למשפחה כורדית מכובדת בלבנון. החל משנת 1938 בצבא הסורי, לאחר שסיים את המכללה הצבאית בחומס. בשנות ה-40 השתלם בפריס והצטרף למפלגה הקומוניסטית הצרפתית. בתחילת שנות ה-50 יצא להשתלמות נוספת בצרפת ומאז עלה במהירות בגרם מעלות הפיקוד הצבאי. בפברואר 1957 כיהן כאב בית-הדין, ששפט את רוצחי הקולונל עדנאן אל-מאלכי. לתפקידו הרם בצמרת הצבא הגיע בזרי מאגף כוח האדם. בעוד שהקולונל סראג' דגל בהידוק הקשרים עם ברית-המועצות מתוך שיקולים ערביים-לאומניים, הרי שבזרי הזדהה, כנראה, עם הקומוניזם גם מבחינה רעיונית. עם חילופי הרמטכ"לים בוצעו גם חילופים בפיקוד המשטרה והז'נדרמריה.
אישור מינוי של בזרי הוכיח, כי מעמדו של קוותלי התרופף במידה ניכרת, שכן קרוב לוודאי, שגם הוא נואש מהתקווה להתמודד בהצלחה נגד חוגי השמאל בצבא ובמדינה. התרופפות מעמדו ועליית השפעתה של המפלגה הקומוניסטית ברחוב הסורי-הניעוהו לבקש את האיחוד עם מצרים כעוגן הצלה, כפתרון ללבטיו האישיים ולמערך הפנימי המסוכסך והבלתי-יציב.

סוריה ומדינות המערב ערב האיחוד עם מצרים
הרקע ההיסטורי הביא את סוריה לנטירת איבה לשתי המדינות ששלטו בה: תורכיה וצרפת. שתיהן התגבשו בתודעה הלאומית-הסורית כאויבות התנועה הלאומית. לתורכיה זוכרים הסורים את עוון סיפוח חבל אסכנדרון (אלכסנדריה). אחרי מלחמת העולם הראשונה ונכלל חבל אסכנדרון (אלכסנדריה). אחרי מלחמת העולם הראשונה נכלל חבל זה בתחום המנדט הצרפתי על סוריה, כשהתורכים מהווים מיעוט ניכר. אולם עם גבור המתיחות הבינלאומית שקדמה למלחמת העולם השנייה, התמידו צרפת ובריטניה במאמציהן למשוך את תורכיה לצידן. במסגרת מאמצים אלה נחתם ב-23 ביוני 1939 הסכם צרפתי-תורכי, שלפיו הועבר כעבר חודש ימים חבל אסכנדרון לריבונותה של תורכיה. הסדר זה אושר אמנם על ידי חבר הלאומים, אולם הסורים לא הכירו מעולם בחוקיותו והמשיכו לתבוע לעצמם את החבל.
אחת התופעות הלוואי של היחסים הבלתי-ידידותיים בין סוריה לתורכי היו תקריות הגבל שהתרחשו מפקידה לפקידה. אולם תקריות אלה היו חסרות משמעות צבאית רצינית, ולא הטרידו, לכשעצמן, את שתי הממשלות. לכל אחת מהן היה יסוד רציני יותר לדאגה: סוריה חששה מפני כוחה הצבאי הגדול של תורכיה. אורכו של הגבול המשותף (כ-800 ק"מ) ותנוחתו הטופוגרפית הסבו לסוריה נחיתות אסטרטגית, שכן בַּסְפַר התורכי משתרעים רכסים הרריים קשי-חדירה, ואילו בספר הסורי מתמשך מישור קל לחדירה ובלתי ניתן להגנה. תורכיה ידעה לנצל את יתרונה האסטרטגי וריכזה לעתים קרובות כוחות צבא לאורך הגבול על מנת ללחוץ בעקיפין על סוריה מבחינה מדינית. כך, למשל, דובר על לחץ תורכי מעין זה, שחל בפרוס שנת 1955, מייד לאחר חתימת "ברית-בגדאד", ומגמתו הייתה למנוע את הצטרפותה של סוריה לבריתות צבאית נגדיות שניזומו על ידי מצרים. אם כי לתורכיה לא היה מה לחשוש מסוריה מבחינה צבאית, הרי שהתורכים גילו רגישות גוברת והולכת נוכח האפשרות שסוריה תיהפך לבסיס סובייטי קדמי. התפתחות מעין זו הייתה מערערת את מערך ההגנה התורכי, שפניו כלפי צפון, כנגד ברית-המועצות. אין תימא, אפוא, שתורכיה הייתה מוכנה לעשות את כל אשר לאל ידה על מנת למנוע התפתחות אפשרית מעין זו. אין גם כל תמיהה כשבמשפטי, הראווה, שהפכו לחלק משגרת החיים המדיניים בסוריה, הואשמה לעתים קרובות תורכיה בתכנון קשרים והפיכות לחיסול המשטר הסורי של שנת 1956-7.
יחסיה של סוריה עם צרפת לא היו מעולם לבביים במיוחד, שכן צרפת משלה בסוריה, בתוקף המנדט שניתן לה, כ-25 שנים תמימות, בניגוד לרצון הרוב המכריע של האוכלוסייה (כפי שציינה בשעתו ועדת קינג-קריין). רוב המדינאים הסוריים נמנו על האגף הקיצוני ביותר במחנה הערבי בהופעותיו האנטי-צרפתיות בקשר למאבק הצרפתי-ערבי בצפון-אפריקה ובקשר לנושאים אחרים. אולם הנתון החשוב ביותר להבנת מדיניותה של צרפת כלפי סוריה נעוץ במאבק הצרפתי-בריטי שהתנהל בזירה זו במשך עשרות שנים. עוד בראשית תקופת המנדט הצרפתי חתרו סוכנים בריטיים נגד השלטונות הצרפתיים, וניתן להניח בבריטניה, כי מרבית הקשיים שאפפו את הצרפתים במשך כל שנות שלטונם בסוריה נגרמו בהשראה בריטית חג'אית. בשלהי מלחמת העולם השנייה, לאחר הבסת צרפת על ידי גרמניה הנאצית והקמת "צרפת-החופשית" על ידי דה-גול ומצדדיו, הפעילו הבריטים לחץ כבד על "צרפת החופשית", ובכלל זה לחץ צבאי, כדי לאלצה לקבל את תביעת הסורים והלבנונים בדבר עצמאות מלאה. בהשפעת לחץ זה, שנתמך גם על ידי ארה"ב וברית-המועצות, נאלצו הצרפתים לנטוש את סוריה ולבנון אף מבלי שניתן להם לעמוד על תביעתם, ששתי המדינות החדשות תכרותנה הסכמים עם צרפת במתכונת ההסכמים שנחתמו בין עיראק, מצרים וירדן – ערב קבלת עצמאותן – לבין בריטניה. צרפת לא שכחה לבריטניה את חלקה בדחיקת רגליה מהמזרח-התיכון, ועובדה זו הפכה יסוד חשוב במדיניותה המזרח-תיכונית של צרפת בכלל ודה-גול בפרט. אחת ממטרותיה של מדיניות זו הייתה הכשלת התוכניות העיראקיות-בריטיות בקשר ל"סהר-הפורה". מתוך רצון שלא לאבד לחלוטין את שארית השפעתה בענייני המרחב, עשתה צרפת מאמצים רבים לטפח את קשריה עם לבנון וסוריה. עד שנת 1955 לערך היוותה עדין צרפת את סַפָּק הנשק העיקרי של סוריה ורבים מקציניה של סוריה השתלמו במכללות צבאיות צרפתיות. צרפת הייתה גם הלקוח העיקרי (להוציא את לבנון) של היצוא החקלאי הסורי, וכן תפסה מקום ראשון מבין כל המעצמות בתחום קשרי התרבות עם סוריה. למרות קיומם של קשרים אלה לא נודעה מעולם לצרפת השפעה מדינית גדולה בסוריה בדומה להשפעה הבריטית בירדן ובעיראק. היחס השלילי העקרוני של הסורים לצרפת לא השתנה מיסודו, אולם הם ניאותו לקבל את הצעותיה השונות שלא הותנו בהסדרים מדיניים מיוחדים.
שלב חדש בחיכוכים הבריטיים-צרפתיים נפתח עם חתימתה של "ברית-בגדאד". ברית זו, שניזומה על ידי משרד החוץ האמריקאי והוגשמה על ידי משרד החוץ הבריטי בראשותו של אנתוני אידן, הוקמה ללא התייעצויות מוקדמות עם צרפת. הצרפתים נעלבו במידה רבה מההתעלמות הפוגעת ממדינתם, בעלת הקשרים ההיסטוריים עם ארצות הלבאנט. על רקע זה הפעילו הצרפתים את שארית השפעתם בדמשק על מנת לחזק את התנגדותה של סוריה לרעיון ההצטרפות לברית זו. אין, כמובן, להגזים במשקלה של ההשפעה הצרפתית, אולם ראוי לציין, כי בעניין זה מצאו עצמם הצרפתים בחזית אחת עם הסובייטים והמצרים, אם כי מתוך נימוקים שונים לחלוטין. כך, למשל, בבחירות שהתקיימו לנשיאות סוריה בשנת 1955 תמכה צרפת בעקיפין במועמדותו של ח'אלד אל-עט'ם, שנודע כפרו-סובייטי מובהק, לעומת יריבו שוכרי אל-קוותלי, שהתפרסם בגישתו האנטי-צרפתית עוד מתקופת המנדט. אולם גישתה החריגה של צרפת כלפי סוריה הפכה לנחלת העבר מאז מבצע סואץ (1956). משלהי שנת 1956 הוטבע יחסה של סוריה לצרפת בחותם העובדה שזו האחרונה נטלה חלק נכבד במבצע הצבאי נגד מצרים. יתרה מזאת, שיתוף הפעולה הצבאי בין צרפת לישראל הכריע את הכף לניתוק היחסים הכלכליים בין סוריה לצרפת. על רקע זה ניתן להבין, כי פרסומי הסורים בשלהי שנת 1956 ובאמצע שנת 1957 בדבר סיכול קשרים נגד מדינתן – כללו האשמות חמורות נגד צרפת.
הופעתן הרשמית והמוצהרת של ארה"ב בזירה המזרח-תיכונית חלה בפרוס שנת 1957 עם פרסום "דוקטרינת אייזנהאור": כשהוכרז על תכנית זו הייתה סוריה קרובה יותר מכל מדינה אחרת במרחב "למרותו של הקומוניזם הבינלאומי", כפי שהצהיר אייזנהאור. מכיוון שעיקר מגמתה של המדיניות האמריקאית נועד לבלום את חדירת ההשפעה הסובייטית למזרח-התיכון, נקל היה לשער את התחדדות יחסיהן של סוריה וארה"ב. אמנם ב-21 באוגוסט הצהיר הנשיא אייזנהאור, כי "המצב הנוכחי בסוריה אינו מצדיק עדיין התערבות אמריקאית כלשהי" (לפי "דוקטרינת אייזנהאור"), אולם ימים ספורים לאחר מכן נפגש המומחה האמריקאי לענייני המזרח-התיכון, לוי הנדרסון, באיסטנבול ובביירות עם נציגי ממשלות תורכיה, עיראק, לבנון וירדן, ודווח לוושינגטון על המצב החמור השורר באזור. השליח האמריקאי המיוחד לא ביקר בדמשק וממשלת סוריה דחתה את "דוקטרינת אייזנהאור". יש לזכור, כי במשך רוב שנות עצמאותה סירבה סוריה בעקביות לקבל סיוע אמריקאי, עובדה שהעידה על קיצוניותה האנטי-מערבית, אשר עלתה אף על זו של מצרים. השינוי שחל במדיניותו של המלך סעוד והמפנה שהתחולל בירדן בתמיכתה הגלויה של אמריקה, הגבירו, ללא ספק, את חששותיהם של שליטי סוריה, בתקופה הנסקרת, מפני האמריקאים. עוד בראשית שנת 1957 התלוננו שלטונות דמשק על חתירה מצד ארה"ב במטרה לחולל משבר כלכלי במדינה. ביולי הודיעה הממשלה הסורית על גילוי מזימה אמריקאית לחולל הפיכה מדינית בסוריה. "גילוי" זה לֻווה בסיפור בדים, שלפיו היתנו האמריקאים את תמיכתם במועמדי ההפיכה בכריתת שלום עם ישראל. גם ההבטחה שניתנה, כביכול, לקושרים בכוח, שארה"ב תתיר לסוריה לכבוש את לבנון, העידה על מגמת התעמולה הרשמית של ממשלת סוריה. כן הואשמו בהשתתפות בקשר – הרודן המודח שִישַכְּלִי, הנספח הצבאי הסורי ברומא, אנשי "המפלגה הסורית הלאומית" ונציגים צרפתיים שונים בלבנון. ב-13 באוגוסט 1957 גורשו מדמשק הנספח הצבאי האמריקאי ושני דיפלומטים מסגל השגרירות. כזכור, הגיבה אמריקה בגירושו של השגריר הסורי בוושינגטון. התפתחויות אלה חשמלו את יחסי סוריה וארה"ב והביאום עד משבר.

סוריה ומדינות הגוש המזרחי
תהליכי החדירה הסובייטית למזרח-התיכון תוארו בכללותם לעיל. ראוי לחזור ולהטעים, כי חדירה זו נישאה על גלי השנאה הערבית ל"אימפריאליזם", הינו למעצמות המערב הוותיקות, שלובתה בכל עוז על ידי האיבה הלוהטת לישראל. יחסן הידידותי של צרפת וארה"ב לישראל מחד גיסא והזדהותה של ברית-המועצות עם "השאיפות הלאומיות" של הערבים, כלומר השאיפה לחיסול ישראל וסילוק ההשפעה המערבית מהמזרח-התיכון, מאידך גיסא – סללו את הדרך בפני החדירה הסובייטית למרחב.
תנוחתה האסטרטגית של סוריה, קיצוניותה הלאומית ומשטרה הבלתי יציב הפכוה ליעד הראשון של החדירה הסובייטית למזרח-התיכון ממוצאי שנת 1953. צעדיה הראשונים של ברית-המועצות לרכישת דעת קהל אוהדת בסוריה ננקטו בתחום המדיני. הווטו הפרו-ערבי של ברית-המועצות במועצת הביטחון הוטל בינואר 1954 על מנת למנוע קבלת החלטה בלתי-רצויה לסוריה בשאלת חפירת תעלת-הירדן על ידי ישראל. במרץ 1955 הופנתה הצעת הנשק הסובייטית הראשונה לערבים לעבר סוריה, מייד לאחר חתימת "ברית בגדאד", ולאחר שתורכיה ריכזה את צבאותיה לאורך הגבול התורכי-סורי כדי ללחוץ על סוריה לבל תצטרף לברית צבאית עם מצרים. משרד החוץ הסובייטי החל באותה עת להשמיע גינויים נגד המאיימים על ביטחונה של סוריה (קרי – תורכיה), והביע את נכונותו לספק משלוחי נשק באמצעות אחת ממדינות הגוש המזרחי. ביטויי אהדה מדיניים אלה לוו על ידי מסכת מגוונת של מבצעים, שנועדו להגביר את ההשפעה הסובייטית בסוריה וליצור זיקה כלכלית ומסחרית בינה לבין ארצות הגוש המזרחי. הצעדים הללו כללו חילופי ביקורים של משלחות פרלמנטריות; הזמנות אישיות לביקורים בוועידות תרבותיות ומדעיות; זרם גובר והולך של מדענים, ארכיאולוגים, ספורטאים ואומנים סובייטים שהציף את סוריה; עידוד התיירות לארצות הגוש המזרחי על חשבון המארחים; הענקת מילגות לתלמידים סוריים; מבול של כתבי-עת, עיתונים וספרים שנמכרו בסוריה בחצי חינם; שפע של משלחות כלכליות שהגיעו מכל הארצות הקומוניסטיות, כולל סין, וחתימת הסכמי מסחר ותשלומים; השתתפות חברות מזרחיות במכרזים סוריים בינלאומיים; תצוגות מפוארות של מדינות הגוש המזרחי בירידים השנתיים הבינלאומיים שבדמשק וכד'. בעת ובעונה אחת הוגדלו, כנראה, התמיכות הכספיות והוגבר תדרוכם של מנהיגי המפלגה הקומוניסטית הסורית.
בעקבות חתימת עסקת הנשק המצרית-צ'כית, באה בראשית שנת 1956 עיסקה דומה עם סוריה. במרוצת הזמן החלה גם ברית-המועצות עצמה לספק נשק לסוריה. במסגרת עסקות אלה קיבל הצבא הסורי מטוסי-סילון, טנקים, תותחים מתנייעים ואחרים, כלי רכב למיניהם וכמויות גדולות של נשק קל. משלוחי הנשק זרמו בתדירות עד האיחוד עם מצרים. בפרוס שנת 1957 הגיעו, בין השאר, משלוחי מטוסי סילון מהירים יותר (מדגם "מיג-17"). בעקבות משלוחי-נשק אלה נהר זרם גדול של מומחים וטכנאים סובייטים, שמילאו תפקידי ייעוץ והדרכה בצבא הסורי, וכן נטלו חלק בתכנון שדות תעופה ומתקנים צבאיים אחרים ובפיקוח עליהם. מספר המומחים הצבאיים למיניהם מארצות הגוש המזרחי נאמד בעיצומה של שנת 1957 ב-250 לפחות.
ביוני 1956 ביקר בדמשק שר החוץ הסובייטי, דימיטרי שפילוב, ובפרוס נובמבר 1956, בעיצומה של מערכת סיני, היה הנשיא קוותלי אורחם של שליטי הקרמלין. התיאום המדיני והדיפלומטי בין שתי המדינות התהדק והסתעף לא רק בהופעות ובהצבעות באו"ם בענייני ישראל והמזרח-התיכון, אלא גם בבעיות בינלאומיות שחרגו מהמסגרת הגיאוגרפית של המרחב. יש להטעים, כי בשנים 1956-7 גילתה סוריה מידה גדולה יותר של הזדהות עם ברית-המועצות בהשוואה לכל מדינה ערבית אחרת, כולל מצרים.
ההתפתחויות שחלו בעולם הערבי מאז מערכת סיני ופרסום "דוקטרינת אייזנהאור" עודדו במקצת את החוגים המדיניים הסוריים, שהתנגדו להיגררות העיוורת אחר ברית-המועצות. נראה היה, שהממשלה הסורית נטתה, זמנית לפחות, לנקיטת מדיניות פושרת יותר על מנת שלא להחריף את יחסי סוריה עם שכנותיה, שהיו מתוחים בלאו הכי, ומתוך רצון למנוע התנגשות מכרעת בין החוגים היריבים בזירה הפנימית הסורית. מכל מקום, בראשית אוגוסט 1957 ביקרה, כזכור, משלחת סורית, בראשות שר ההגנה בפועל, ח'אלד ל-עט'ם במוסקבה ובפראג. ביקור זה היה ביטוי הפגנתי להחלטת השליטים הסוריים לנתק את קשריהם הכלכליים והמדיניים עם המערב. ההסדרים הכלכליים הגלויים וההסכמים הצבאיים החשאיים, שנחתמו באותם מעמדים, הגבירו במידה ניכרת את תלותה של סוריה בברית-המועצות ובגרורותיה. מוסקבה הוכיחה מצידה, כי הצלחותיה הראשונות של "דוקטרינת אייזנהאור" לא הרתיעו אותה מלהמשיך ולבצר את מעמדה ונוכחותה במזרח-התיכון. על רקע זה ניתן לבאר את הגמול הסובייטי שניתן לסורים בעין יפה, שכן הסורים פתחו את השער לחדירה הסובייטית לעולם הערבי. בעקבות ההסכמים המסחריים שנחתמו על ידי רוסיה, צ'כיה וסוריה פורסמו הודעות, שייחסו להסכמים אופי כלכלי טהור, ללא כל התחייבויות מדיניות מצד סוריה. קשה, כמובן, לבדוק את מידת אמיתותן של הצהרות אלה, אולם ראוי להטעים את סמיכות הפרשיות שבין חתימת ההסכמים הללו לבין "גילוי" הקשר האמריקאי להפיכת השלטון בסוריה. הסיוע הסובייטי הכללי שהוענק לסוריה לא נפסק גם לאחר הקמת קע"ם, אולם מבחינה מדינית חלה הערכת מצב מחודשת מצד הסובייטים.

ועידת דמשק וההתרוצצות הבין-ערבית
"ברית-בגדאד", הברית-המשולשת בין מצרים, סעודיה וסוריה, מבצע סואץ ועסקות הנשק עם הגוש המזרחי הוו את האירועים החשובים ביותר בזירה הבין-ערבית בשלוש השנים שקדמו להקמת קע"ם. רישומם של אירועים אלה ניכר במיוחד במוקד המתיחות של העולם הערבי – בסוריה. הכרזת "דוקטרינת אייזנהאור" ושליחותו של הנדרסון למזרח-התיכון סימנו את כניסתן הנמרצת של ארה"ב להתמודדות המדינית במרחב המזרח-תיכוני. שמועות רדפו שמועות בדבר שינוי יחסן של מצרים וערב הסעודית לסוריה. בתחילת ספטמבר 1957 פורסם ראיון בעיתון המצרי "אל-אהראם" עם עבד אנ-נאצר. השליט המצרי מתח ביקורת חריפה ביותר על מדיניות ארה"ב במרחב ועל מלחמת העצבים האמריקאית המכוונת נגד סוריה. הוא הפריך את הידיעות בדבר קרע בין ארצו לבין סוריה והתחייב לחוש לעזרתה בכל עת. בעוד הנשק הסובייטי מוזרם למצרים ולסוריה החלו ארה"ב להגיש סיוע צבאי ללבנון ולירדן; אשר לא הגיע במימדיו להיקף הסיוע הצבאי הסובייטי. ב-7 בספטמבר נפגש בביירות המלך סעוד עם נשיא לבנון, כמיל שמעון, והשניים הסכימו ביניהם על איסור השתתפות מדינה ערבית כלשהי בהתערבות מזוינת נגד סוריה. ממקורות שונים נמסר, כי אי-הצטרפותן המלאה של ארה"ב ל"ברית-בגדאד¹⁵) נבעה, בין השאר, מלחצו של המלך סעוד, ובניגוד לדרישתה של בריטניה. סיכויי צירופן של המדינות הערביות הפרו-מערביות ל"ברית-בגדאד" בטלו והלכו. במרוצת חודש ספטמבר 1957 הצהיר יו"ר בית הנבחרים הלבנוני, כי ארצו לא תצטרף לברית-בגדאד" מכיוון שברית זו שנואה על הערבים. גם המלך חוסיין הירדני מסר הצהרה ברוח דומה. במחציתו השנייה של חודש ספטמבר התכנסו בדמשק מלך סעודיה, נשיא סוריה, ראש ממשלת עיראק וסגן שר החוץ הלבנוני. בתום דיוניהם פורסמה הצהרה משותפת שאמרה, כי סוריה אינה מהווה סכנה לשכנותיה מאחר ומדיניותה מבוססת על אמנת "הליגה הערבית" ומגילת האו"ם. סעוד יצא בהצהרה נוספת בגנותה של כל תוקפנות נגד סוריה ונגד כל מדינה ערבית אחרת. מטרת הצהרה זו הייתה להבטיח את הזרמתו התקינה של הנפט הסעודי דרך הצינורות בסוריה מחד גיסא, ולחזק את מעמדו של שוכרי אל-קוותלי, נשיא סוריה וידידו של סעוד, מאידך גיסא. הצד המפתיע בוועידת דמשק היה עצם שיתופו של ראש-ממשלת עיראק, למרות שבאותה בעת התכנסו בלונדון נציגי "ברית-בגדאד" שנועדו לדיונים בנקיטת צעדים נגד "חתרנותה של סוריה". ראש ממשלת עיראק, עלי גַ'וְדַת אל-איובּי, הצהיר, כי כל התקפה על סוריה תיחשב כהתקפה על עיראק. יחסה הדו-ערכי של בגדאד לדמשק הוכיח את הסבך המדיני, שאליו נקלעה עיראק כתוצאה מהתקשרותה ל"ברית-בגדאד". גם בממלכת ירדן הפרו-מערבית ניתנו הצהרות מרגיעות. נציג ירדן באו"ם, ד"ר יוסך הייכּל, אישר את מסקנותיה של ועידת דמשק בדבר היעדר האיום הצבאי הסורי על מדינה ערבית כלשהי. אף סמיר אר-רפאעי, הדמות המרכזית במימשל הירדני, קידם בברכה את מאמציו של המלך סעוד להסדיר את חילוקי הדעות הפנימיים בקרב הערבים. לגבי הערכתה של ועידת דמשק נחלקו הדעות במערב. הבריטים האשימו בעקיפין את היסוסיהם וחולשתם של האמריקאים כגורמים שהרתיעו את מדינות ערב הפרו-מערביות (קרי: ירדן ולבנון) להצטרף ל"ברית בגדאד". כן טענו חוגים רשמיים בלונדון, כי ועידת דמשק הכתיבה, למעשה, את הקו האמריקאי ההססני כלפי המזרח-התיכון. מכל מקום, אי-כניסתן הפורמלית של ארה"ב ל"ברית-בגדאד" החלישה את עמדת הלחץ האמריקאית כלפי ירדן ולבנון בדבר ההצטרפות לברית זו. במיוחד, אמורים הדברים בלבנון, שלא היה לה גבול משותף עם עיראק או עם תורכיה בדומה לירדן. הגורם הערבי הפעיל ביותר במרחב הערבי בשלהי שנת 1957 היה, ללא ספק, המלך סעוד: עיסקות הנשק המצריות והסוריות עם מדינות הגוש המזרחי והתקרבותה המהירה של סוריה לברית-המועצות היו לצנינים בעיניו. עם זאת חתר המלך סעוד למניעת חיזוקן והתלכדותן של הממלכות ההאשמיות בתוקף האיבה המסורתית בין הסעודים וההאשמים.
מאמציה של עיראק לשתף מדינות ערביות נוספות ב"ברית-בגדאד" לא נראו לו, ומכיון שהצטרפותה של לבנון, במיוחד, הייתה מותנית בהצטרפותן של ירדן וסוריה. ניסה סעוד להרגיע את נותני-לחמו האמריקאים ולמעט בערך הסכנה הפוטנציאלית הגלומה בסוריה. יתרה מזאת, האינטרסים של הנפט הסעודי היו תמיד לנגד עיניו והוא הבין, כי ביצוע חבלות בתחנות-השאיבה שבתחומי סוריה (כבזמן מבצע סואץ) יגרום לאוצרו הפסדים ניכרים. כתוצאה מכך ניהל המלך סעוד מדיניות הפכפכת ומלאת-סתירות: בתחילת אוקטובר הודיעה השגרירות הסעודית בוושינגטון על דחיית "דוקטרינת אייזנהאור", ובסמוך לכך יצאה משלחת חקלאית סעודית לרוסיה הסובייטית למשך שבועיים.
ב-21 בספטמבר ערכו יחידות צי וכוחות אוויר של נאט"ו תמרונים משולבים באגן המזרחי של הים-התיכון. שבוע לאחר מכן הטילה עוגן שייטת רוסית בנמל הסורי לודקיה וממשלת סוריה הודיעה על חלוקת נשק לאזרחים ועל מתן אימונים צבאיים לכל הגברים. ההתמודדות המדינית הבין-גושית של סוריה הגיעה לשיאה כאשר הצליח המודיעין הסובייטי להשיג את מסמכיו הסודיים של השליח האמריקאי המיוחד, לוי הנדרסון, באיסטנבול. חרושצ'וב טען לאחר מכן, כי בידיו הוכחות לכוונותיהם התוקפניות של האמריקאים כלפי סוריה. המערכה המדינית הועתקה גם לזירת האו"ם והסורים האשימו את התורכים בריכוזי צבא לאורך הגבול ובכוונות עוינות כלפיהם. המלך סעוד ניסה את כוחו בתיווך בין סוריה לתורכיה, אולם סוריה ומצרים דחו את הצעת תיווכו. בנובמבר 1957 ביימה דמשק את משפט הראווה נגד קושרים סוריים שפעלו בתמיכת ארה"ב. בהמשכו של חודש זה חודשו היחסים הדיפלומטיים בין ארה"ב וסוריה והדיון בתלונה הסורית באו"ם נדחק לקרן זווית. יוקרתה של ברית-המועצות, שהרקיעה שחקים עקב שיגור הלוויינים הראשונים שלה, סייעה למדיניותה בעולם הערבי בכלל ובסוריה בפרט. בשלהי נובמבר 1957 הגיעה לדמשק המשלחת הפרלמנטרית המצרית, בראשותו של יו"ר בית הנבחרים המצרי, קולונל אנוור אס-סאדאת, להשתתף בישיבה חגיגית עם בית-הנבחרים הסורי לאור אישורן של הצעות האיחוד הפדרלי. בסמוך לכך נפתחו השיחות בין סוריה למצרים בדבר איחודן הפדרלי של שתי המדינות.

המניעים הסוריים לאיחוד עם מצריים
בעיות האיחוד בין סוריה למצרים אינן ניתנות להבנה אלא אם כן נסקרים הרקע והגורמים שהביאו לאיחוד זה. מן המפורסמות הוא, כי הצעדים המדיניים שהביאו להקמת קע"ם לא ננקטו ביוזמתו של עבד אנ-נאצר. אדרבא, האיחוד נכפה במידה מסוימת על שליט מצרים על ידי מנהיגים סוריים, שראו באיחוד המיוחל עוגן הצלה מסכנות אמיתיות או מדומות, שריחפו על עצמאותה של סוריה, היו אלה ימי אוקטובר 1957, שעה שסגן ראש הממשלה הסורית ושר ההגנה שלה – ח'אלד אל-עט'ם – חזר ממוסקבה ומפראג לאחר שחתם על עיסקת נשק ומילווה כלכלי גדול עם ברית-המועצות. צעד זה לא היה שונה במהותו מהצעד שננקט על ידי הכת השלטת במצרים עוד בקיץ 1955. אולם בעוד שהיסודות הפרו-קומוניסטיים במצרים גופא לא היו בעלי משקל מדיני של ממש, הרי שבסוריה היה המצב שונה. המפלגה הקומוניסטית הסורית, בהנהגתו של ח'אלד בכדאש, היוותה כוח חזק ורב משקל, שהשתלט על האיגודים המקצועיים העירוניים והחדיר את שלוחותיו לקצונה ולצבא. זאת ועוד, ח'אלד אל-עט'ם וקבוצת מנהיגי ימניים אחרים היו מוכנים לשתף פעולה עם חוגי השמאל הקיצוני בביצוע מדיניות פרו-סובייטית כדי להגשים את שאיפותיהם האישיות. כך, למשל, שאף אל-עזם לרשת את כהונת נשיאות המדינה מידי שוכרי אל-קוותלי החולה, והוא היה מוכן להסתייע במפלגת "אל-בעת'" על מנת לממש את שאיפותו, ולו גם במחיר הקרבת השקפותיו בענייני פנים וחברה. נוצר, אפוא, שיתוף אינטרסים זמני בין חלק מהקצונה הסורית, חלק ממנהיגי הימין, מנהיגי "אל-בעת'" והמפלגה הקומוניסטית, שביקשו לנצל את המילווה הסובייטי לקידום האינטרסים המדיניים שלהם. ההסכם הסורי-סובייטי ונסיעתו הבהולה על עוזר שר החוץ האמריקאי, לוי הנדרסון, למזרח-התיכון בשלהי אוקטובר שימשו תואנה להפרחת שמועות, שמקורן, כנראה, היה במוסקבה, בדבר אפשרות של התערבות מערבית כדי למנוע את הפיכתה של סוריה ל"דמוקרטיה עממית". ברית-המועצות פתחה במלחמת עצבים נגד תורכיה כדי להניאה מהתערבות פעילה במשבר הסורי, ואילו "ברית-בגדאד" כולה הותקפה על ידי שופרות התעמולה של הגוש המזרחי על מנת להרתיע את עיראק מלהתערב בצורה צבאית בסוריה.
התפתחות מדינית זו הבשילה בלבותיהם של מתנגדי "הסובייטיזציה" בסוריה את רעיון האיחוד עם מצרים, על מתנגדים אלה נמנו חלק מהקצונה הסורית, ובראשם הקולונל סראג', חוגים ימניים שונים, ועמם שוכרי אל-קוותלי וצבאי אל-עסלי, ומפגל "אל-בעת'". זו האחרונה דגלה אמנם במצע מתקדם בענייני פנים וכלכלה, אך התנגדה בתוקף להשקפותיה של המפלגה הקומוניסטית והייתה מוכנה להילחם בה עד חורמה. אולם מפלגת "אל-בעת'" ראתה גם תכלית שנייה באפשרות הגשמתו של האיחוד בין סוריה למצרים. יש לזכור, כי לידתו של הרעיון הפן-ערבי הייתה בדמשק, והוגי הדעות של "אל-בעת'" ראו באיחוד את השלב הראשון בהגשמת היעוד של התנועה הלאומית הכלל-ערבית. רעיון האיחוד הערבי נתקל בעבר ובהווה בקשיים רבים ושונים, מקצתם נעוץ בניגודים אישיים ולאומיים-רגשיים, מקצתם קשור לניגודי אינטרסים כלכליים וחברתיים. מכל מקום, כבר בשלב זה ניתן היה לקבוע, כי המערכים הכלכליים של מצרים וסוריה לא תאמו ואף לא השלימו זה את זה. יתרה מזאת, היעדר הרציפות היבשתית בין שתי המדינות היה והינו עד היום מכשול רציני בדרך לאיחוד אמיתי.
ברם, נוסף לקשיים הנ"ל, שנערמו על דרך האיחוד, היה עיתויו בלתי-נוח לנאצר דווקא. היה זה רק כשנתיים ימים לאחר חתימת עיסקת הנשק בין מצרים לבין ברית-המועצות, וספק רב אם נאצר רצה לנקוט צעד גלוי, שניתן היה לפרשו כניסיון לבלום את התפשטות ההשפעה הסובייטית הישירה במזרח-התיכון. לעומת זאת הבין שליטה של מצרים, כי כשנה לאחר מבצע סואץ-סיני, אין באפשרותו להסתכן בהרפתקה מדינית, או אפילו צבאית, ומכל מקום נבצר ממנו ליטול את האחריות הביטחונית והמדינית לשטח המצוי בריחוק ממצרים, ללא קשר יבשתי ישיר. נתונים אלה העמידו את נאצר במצב קשה, ללא מנוס מהכרעה ברורה: הוא נאלץ לנקוט בצעדים, שלא הוא יזם אותם, ואשר נכפו עליו בלחץ של תנאים חיצוניים. הוא נתבע לפרוע את שטר נאמנותו לרעיון האחדות-הערבית מחד גיסא, ולשאיפת ההתעצמות של כת הקצונה המצרית מאידך גיסא, דווקא בשעה שפירעון שטר זה היה כרוך בסיכונים בלתי מבוטלים לגביו. ואכן, סימנים רבים העידו על הססנותו של נאצר ועל מגמת התחמקות, או לפחות דחיית רעיון האיחוד, שהוצע לו עוד בנובמבר 1957. נוכח עמדתו ההססנית של שליט מצרים הפעילו מנהיגי סוריה לחץ גובה והולך על נאצר. העיתונות הסורית, שהייתה רובה ככולה נתונה להשפעת עסקני "אל-בעת'", יציאה במסע נרחב לטובת האיחוד עם מצרים, ואילו שירותי הביטחון והמודיעין הסוריים, בפיקודו של סראג', שיתקן כל דעה הפוכה. נאצר הועמד, אפוא, כמעט בפני עובדה מוגמרת. נסיגה מפני דעת הקהל הסורית, המצרית והכלל-ערבית הייתה מתפרשת כנטישת רעיון האיחוד הערבי, או במקרה הגרוע ביותר – כבגידה באינטרס הערבי העליון, ואילו דחייה נוספת עשויה הייתה להלום ביוקרתו האישית ולהוות עדות לחולשתו ולמחדליו.
האיחוד בין סוריה למצרים בוצע, אפוא, עקב שני מניעים שונים: הסורים ראו בו, בעיקר, מפלט מפני סכנה של השתלטות קומוניסטית או התערבות מערבית, ואילו נאצר נאלץ להסכים לו כדי לאמת את נאמנותו לרעיונות של האיחוד הערבי וההתעצמות המצרית והכלל-ערבית. גישות אלה, השונות במהותן, הכתיבו את עמדותיהם של הגורמים השונים שנקשרו במסגרת מדינית אחת. הסורים, פרט למנהיגי מפלגת "אל-בעת'", לא היו מעוניינים בהשתלטותו של נאצר על כל ענפי הכלכלה של מדינתם, והם רצו ליהנות ממידה רבה של עצמאות בתחומי המינהל. ודאי וודאי שהם לא היו מוכנים, לא מבחינה נפשית ואף לא מבחינה חומרית-מעשית, לשאת בנטל כספי נוסף, כתמורה עבור הצלתם מסכנת השתלטות קומוניסטית. אילו בא האיחוד על מנת לחסל את השפעתם של המפלגה הקומוניסטית הסורית ונאמניו של ח'אלד אל-עט'ם, כי אז הם היו מסתפקים ומברכים על המוגמר. לעומת זאת ראה נאצר את הצלחתו של האיחוד, לאחר שפגו היסוסיו, כנקודת מבחן עילאית, ומכאן מאמציו המרובים לבצר את שלטונו ולהבטיח את מעמדו בחבל הסורי. לאחר הפיכתו של קאסם בעיראק, עלתה חשיבותן של משימות אלה בעיני נאצר, ועל רקע זה מובנת עליית ערכה של סוריה בעיניו דווקא לאחר האירועים שהתרחשו בבגדאד ביולי 1958.

שידוד המערכות בסוריה בשנה הראשונה לקיום קע"ם
סקירת הכוחות הפנימיים שפעלו בסוריה לפני האיחוד מגלה, כי החלוקה השגרתית ל"ימין" ול"שמאל" אין בה כדי להסביר את יחסי הכוחות במדינה. כבר צוין לעיל, כי שני האגפים היו מפולגים בשאלת האיחוד, ולכן טבעי הדבר, כי מהלך המאורעות מפברואר 1958 ואילך הודרך אך ורק ע"י יחסה של כל קבוצה מדינית לאיחוד זה.
בפרוס שנת 1958 התרבו השמועות על מו"מ המתנהל בין סוריה למצרים במסגרת פדראטיבית. ערב כינוסה של מועצת "בגדאד", בינואר 1958, רמזה העיתונות המצרית הרשמית למחצה, כי צפויה הפתעה מדינית ממדרגה ראשונה במזרח-התיכון. ואכן, נסיעותיהם התכופות של ראש השלטון הסורי לקהיר נתנו יסוד לרמזים אלה. כבר הוסברה לעיל הגרסה בדבר מניעי האיחוד מטעם הסורים. נוכח התהדקות הקשרים הכלכליים בין סוריה לברית-המועצות בעיצומו של המשבר המדיני החמור, שפקד את סוריה בקיץ 1957, גברו חששותיהם של עסקני "אל-בעת'" וחלק מצמרת "המפלגה הלאומית" מפני התקפה מבחוץ והשתלטות קומוניסטית מבפנים. לפיכך, ראו עסקנים ומדינאים אלה את האיחוד המלא עם מצרים כעוגן הצלה למעמדם. כל עוד נאצר היסס וניאות להשתתף באיחוד פדרטיבי גרידא, לחצו עליו קוותלי, עסלי, חוראני ואחרים למען איחוד מהיר ומלא. כבר הטעמנו לעיל את ההתמודדות הפנימית בין מפלגת "אל-בעת'" לבין המפלגה הקומוניסטית על ההשפעה בקרב ההמונים. ואכן, שנת 1956 סימלה את התפנית הפרו-מצרית של ראשי "אל-בעת'" בסוריה, והייתה זו גם שנת הצטרפות המפלגה לקואליציה הממשלתית. מסתבר, שהמאורעות הסוערים שהתרחשו בסוריה בפרוס שנת 1958 שכנעו סופית את הנהגת "אל-בעת'", כי הישועה היחידה הצפויה לארצם תבוא מהאיחוד עם מצרים; שכן בראשית שנה זו עמדה סוריה בסימן של שביתות רצופות, כגון שביתת פועלי הנפט בחומס, איומי שביתות של עובדי תחנות-החשמל במקומות שונים במדינה, שביתת סטודנטים בדמשק ועוד. אי-יציבות זו איימה לערער לחלוטין את מעמדה של הממשלה הקואליציונית בראשות צברי אל-עסלי ולהעביר את מוסרות השלטון לידי קואליציה שמאלית של "הגוש-הדמוקראטי", בראשות ח'אלד אל-עזם, ובצירוף המפלגה הקומוניסטית. ליכוד מעין זה היה זוכה לתמיכה בקרב סיעה חזקה בצבא, שהתרכזה סביב הרמטכ"ל, הקומוניסטי-לשעבר, עפיף אל-בזרי. לעומת זאת, החזיקו אנשי "אל-בעת'" בעמדות מפתח במודיעין, במשטרה ובז'נדרמריה בפיקוח של הקולונל סראג', מעריצו האישי של נאצר. היחסים בין סראג' לבין שר ההגנה עטם היו מתוחים בלאו הכי. עם איחודן של סוריה ומצרים ביקשו מדינאי "אל-בעת'" לחסל את השפעת המפלגה הקומוניסטית, שהייתה אסורה במצרים, ולקיים בידיהם את ההשפעה העיקרית בסוריה. האידיאולוגיה הפאן-ערבית של מפלגת "אל-בעת'" היוותה צידוק לתביעת האיחוד עם מצרים, ונגד סיסמא זו לא נמצאו עוררין בפרהסיה.
הדיונים על האיחוד הסתיימו במהירות מפתיעה, וב-1 בפברואר 1958, הוכרז על איחודן המלא של סוריה ומצרים, ולא על איחוד פדרטיבי מודרג כפי שסברו רבים. הוסכם על נשיא אחד, פרלמנט אחד, צבא אחד ועל איחוד הנציגות באו"ם ובזירה הבינלאומית. קוותלי התפטר מכהונתו, הציע את נאצר לנשיא "הקהילייה הערבית המאוחדת" (קע"ם) והפך ל"אזרח הראשון" של המדינה החדשה. האיחוד אושר ע"י בתי-הנבחרים של שתי המדינות ונאצר יצא למסע ניצחון בערי סוריה ובמרכזיה בלווית הנשיא הסורי לשעבר. פעולתם הראשונה של שליטי קע"ם התבטאה בנקיטת צעדים חריפים לחיסולם של כל הכוחות שהתנגדו לאיחוד. פעולה זו נסתייעה בפירוקן של כל המפלגות במדינה ובהכרזה על הקמת "האיחוד הלאומי", במתכונת הארגון המדיני היחידי מיסודם של השליטים במצרים. אגב, פירוק כל המפלגות היה אחד התנאים שהוצג ע"י נאצר להסכמתו לאיחוד בכלל. הצו לפירוק המפלגות התפרסם ימים מספר בלבד אחר אישור האיחוד ע"י בתי-הנבחרים של שתי המדינות, אולם ביצועו לא חל במידה שווה על כל הגופים המדיניים שפעלו בסוריה באותה תקופה. המטרה הראשונה לפעולת החיסול הייתה המפלגה הקומוניסטית הסורית, בראשותו של ח'אלד בכדאש. מנהיגי מפלגה זו הודיעו בפומבי על התנגדותם לחיסול המפלגות. בכדאש נאלץ לברוח לצ'כוסלובקיה ולמצוא מקלט מדיני בפראג, לאחר שהוצא הצו על פירוק המפלגות. השלטון החדש השקיע מאמצים מרובים על מנת לחסל את תאיה של המפלגה הקומוניסטית ולצמצם במידה מרובה את השפעתה על ארגוני הפועלים במדינה. כן הובהר לאוכלוסיית סוריה, כי שיתוף פעולה מדיני עם רוסיה הסובייטית אינו זהה עם טיפוח קשרים בדרג המקומי עם המפלגה הקומוניסטית. אדרבא, בעוד נאצר נוקט בצעדי התקרבות לברית-המועצות, הן בתחום יחסי החוץ והן בתחום קשרי הכלכלה ואספקת הנשק, הוגבר לחצו על החוגים השמאליים הקיצוניים, בסוריה ובמצרים כאחד, בראותו בהם אויבים מסוכנים למשטרו. ראוי לציין, כי מדיניותו של נאצר לא נתקלה באותה תקופה בכל התנגדות מצד ברית-המועצות. שבוע ימים לאחר הכרזת האיחוד הגיב עליה בברכה צו-און-לאיי, ראש ממשלת סין. בצמרת הקרמלין היו, כנראה, התלבטויות והיסוסים רבים בנוגע לעמדה שיש לנקוט כלפי קע"ם. אולם לאחר ביצוע מישאל-העם (ב-21 בפברואר 1958) בסוריה ובמצרים, שאישר את האיחוד ובחר בנאצר כנשיא המדינה החדשה, הכירה מוסקבה בקע"ם. ימים מספר לאחר מכן הכירו בקע"ם מדינות נוספות ובכללן ארה"ב. אשר לברית-המועצות הסתבר, כי היא השלימה עם ירידת קרנן של המפלגות הקומוניסטיות במזרח-התיכון, כשם שעשתה כן במקומות אחרים בעולם, תמורת חדירתה המדינית הישירה למרחב. פעם נוספת הוכח, כי ברית-המועצות מוכנה להקריב על מזבח האינטרסים המידיים שלה את נאמניה והנוהים אחריה, בקרב ההמונים. בגישה זו חל מפנה מסוים לאחר הפיכתו של קאסם בעיראק, אולם מפנה זה ינותח להלן.
מה היו תוצאותיו של המסע האנטי-קומוניסטי בסוריה? ח'אלד בכדאש הצהיר בהגיעו לפראג, כי למעשה לא התפרקה מפלגתו כלל ועיקר אלא ירדה למחתרת. בתמורה מדיניות זו לא היה משום חידוש עבור הקומוניסטים, שפעלו במשך זמן רב באורח מחתרתי ובקבוצות קטנות. מסתבר, אפוא, כי המעצרים הרבים שבוצעו בקרב חברי המפלגה ועסקניה לא שברו את המסגרת המפלגתית ולא חיסלוה. מבנה המפלגה הקומוניסטית היה מותאם במיוחד לקראת אפשרות של פעולה מחתרתית בתאים קטנים. האפשרויות הארגוניות שהיו גלומות במבנה המיוחד של המפלגה לא נפגמו במידה ניכרת, והיו ניתנות לניצול בשעת כושר מתאימה. שעת כושר זו הזדמנה עם ביצוע הפיכת קאסם בעיראק. בד בבד עם נקיטת הפעולה הנמרצת נגד המפלגה הקומוניסטית, נקטו שלטונות דמשק צעדים חריפים לשם דיכוי "האחים המוסלמים". חלק ממנהיגי "האחים" במצרים מצא, בשעתו, מקלט מדיני בסוריה. כוחו של חוג זה לא היה רב, אך עצם התנגדותו לאיחוד המריצה את השלטונות לבער את שרידי "האחים המוסלמים". חוגים אחרים שהתנגדו לקע"ם היו אותם בלתי-מפלגתיים בראשותו של ח'אלד אל-עטם, ששיתפו פעולה עם הקומוניסטים בקיץ 1957. במקרה זה הועמד הקולונל סראג', שהתמנה לתפקיד שר הפנים בממשלת החבל הסורי, בפני בעיות חמורות. ההתנכלות לרכושם של עסקנים אלה הייתה עשויה להגביר את תהליך בריחת ההון מהמדינה, תהליך שגבר והלך מאז הפרחת השמועות הראשונות בדבר האיחוד הממשמש ובא. זאת ועוד, מסתבר שמצדדי האיחוד ממפלגתו של צברי אל-עסלי לא היו מוכנים, כנראה, להסכים למסע מאורגן נגד רכושם של מתנגדיהם, מחשש מוצדק פן יערער הדבר את מעמדם הם. ואכן שיקול זה התאמת תוך זמן קצר.
לפיכך, הסתפקה ממשלת "החבל-הסורי" בשלב הראשון בפירוק המסגרות הארגוניות של חוגי-הימין הבדלניים. פירוק זה חיסל את קיומם המדיני, שכן המפלגות הותיקות לא היו מאוחדות ע"י עקרונות אידיאולוגיים מוצקים, אלא ע"י אינטרסים כלכליים, כיתתיים ואישיים. המפלגות ה"ימניות" התבססו, כזכור, ברובן על אישים בעלי שררה וממון, שהיו קשורים במשפחות ענפות ובחוגים מסחריים שונים. "דעת-קהל" במובן המערב-אירופי לא הייתה קיימת למעשה, ואילו העיתונות הסורית, רובה ככולה לא הייתה עצמאית ובלתי-תלויה. מרבית העיתונות לקתה במאזן כספי שלילי, והגרעונות כוסו ע"י עתודי ההון והחוגים המסחריים. לאחר האיחוד אוזנו תקציבי העיתונים ע"י השלטונות תמורת גילויי נאמנות לקווי המדיניות הרשמית. אותם בטאונים שהיו בעלי אופי "ימני" התנבאו עתה בסגנון מפלגת "אל-בעת'". בקיצור, ממפלגות הימין הותיקות ניטל העוקץ ולא הייתה להן כל אפשרות להתארגן מחדש במסגרת הדפוסים שנקבעו לאחר האיחוד. מכיוון שמפלגות אלה חסרו צביון עממי נרחב נבצר מהן לרדת גם למחתרת.
בשלב הראשון של האיחוד לא נפגע ישירות רכושם של חוגי המסחר ועתודי ההון, וכתוצאה מכך הם לא נזעקו לפעולה ממשית נגד המשטר, או לחיפוש בעלי ברית. בסיכום, למן הכרזת האיחוד של קע"ם ועד להפיכת קאסם בעיראק – שותקו מתנגדיו של האיחוד, אך לא חוסלו. עדות לכך מהווים דבריו של נאצר בפני משלחת של נציגים סוריים, שהושמעו בדצמבר 1958.
יסוד קע"ם העלה מחדש את בעיית המיעוטים בסוריה – הדרוזים, העלווים, שבטי הכורדים והבדואים. טבעי היה, כי האיחוד עורר מחדש את שאלת השתלבות המיעוטים במסגרת המדינית החדשה. הדרוזים, המתגוררים ברובם בהר-הדרוזים שבדרום סוריה, נודעו מאז ומתמיד כקנאים לעצמאותם. מאז המרד הדרוזי הגדול בהנהגות סולטאן אל-אטרש (1925-7) הוו הדרוזים גורם רב-משקל בחייה הפנימיים של סוריה. התנגדויותיהם האלימות עם חיילותיו של שישכלי (1954) הביאו, בסופו של דבר, להתמוטטות משטרו של הרודן הסורי. הדרוזים שטענו ללא לאות נגד קיפוחם המתמיד מצאו, מסתבר, לשון משותפת עם המשטר החדש, לפחות בשנתו הראשונה. מנצור אל-אטרש, למשל, היה חבר פעיל ב"אל-בעת'" הסורי. אולם כלל הדרוזים, כיחידה עדתית אחידה, לא גיבש עמדה מלוכדת בשאלת האיחוד. מכל מקום, הם לא היוו גורם במאבקים הפנימיים שהתנהלו במרוצת שנת 1958 ב"חבל הסורי".
דברים אלה אינם אמורים בעלווים, בבדואים ובכורדים. מיעוטים אלה התאפיינו מאז ומתמיד בנטיות בדלניות מובהקות, ובדלנות זו הוכרה בעבר ע"י הענקת זכויות יתר לשבטים בתחומי המשפט והמינהל. אוטונומיה זו גיבשה את כוחם המדיני של ראשי השבטים והשייח'ים. במשך זמן רב לא נוצל כוח זה לקידום מטרות מדיניות מחוץ למסגרות השבטיות. אולם קיומה של עוצמה זו ואיומה הפוטנציאלי היו לצנינים בעיני שליטי קע"ם. עד להפיכת קאסם בעיראק לא ננקטו צעדים כלשהם לשם שבירת הדפוסים השבטיים. רק לאחר ההפיכה בעיראק התעוררו שלטונות קע"ם לפעולה על מנת לחסל את כוחם של השבטים הנודדים וראשיהם באזור הג'זירה, הסמוך לגבול עיראק.

התמורות במעמדם של מחייבי האיחוד בסוריה
למחייבי האיחוד בסוריה לא היה, כזכור, מצע מדיני משותף, פרט לעצם רעיון האיחוד. בדומה לחלק ניכר משולליו של הקו הפרו-מצרי, הונעו רבים מהדוגלים באיחוד ע"י שאיפות אישיות מובהקות. תופעה זו בלטה במיוחד אצל אכרם חוראני, ממנהיגי "אל-בעת'", שראה באיחוד אפשרות נאותה לקידום מעמדו האישי, תוך סילוק יריביו המדיניים מ"המפלגה הלאומית" ומחוגי הימין. ואכן, מנהיגי הימין היוו את היסוד הפחות רצוי בצמרת המימשל החדשה. בראשית מרץ 1958 הוקמה "הפדראציה של מדינות ערב" בשיתוף קע"ם ותימן. נקבעה מועצה פריטטית ברת 6 חברים מקע"ם ו-6 מתימן, שהתכנסה לסירוגין בקהיר, בדמשק ובחודיידה. כן נקבע, כי המרשל עבד אל-חכים עאמר, מפקד צבאות קע"ם, יקבל לידיו את הפיקוד העליון על צבא תימן, וכי יוקמו מוסדות לתיאום ענייני המטבע, הכלכלה והחינוך. בקע"ם עצמה הוקמו בשלב הראשון מועצות מבצעיות נפרדות ל"חבל-הסורי" ול"חבל המצרי". בראש כל מועצה מעין זו עמד אחד מסגני נשיא קע"ם ושרי 2 "החבלים" היוו בצוותא את הממשלה המרכזית. בתי הנבחרים בסוריה ובמצרים בוטלו, למעשה, עד לעריכת בחירות חדשות, שמועדן לא נקבע מראש. אולם בפרוס אוקטובר 1958 חל שינוי מהותי במבנה השלטון של קע"ם, במידה רבה בהשפעת הפיכת קאסם בעיראק: הוקמה ממשלה מרכזית בת 21 שרים שהתמקמה בקהיר. לממשלה זו נמסר הפיקוח המלא על שתי המועצות המבצעות, שכללו 15 חברים ל"חבל המצרי" ו-14 חברים ל"חבל הסורי". באותה הזדמנות נמסר, כי עד קיץ 1959 יאוחדו בתי-הנבחרים ומערכי התקציב והמטבע של שני "החבלים".
עם השינויים במבנה השלטון הוגבר, לכאורה, משקלם של הסורים בממשלת קע"ם: יחס השרים בין מצרים וסוריה בממשלה הראשונה שהיה 1:6 שונה ל1:2. אך לעומת זאת, נקבעו שני סגני נשיא מצרים לעומת סגן סורי אחד. שוכרי אל-קוותלי פרש לחלוטין מהזירה המדינית והתכבד בתואר של אזרחות כבוד ראשונה בקע"ם; וח'אלד אל-עט'י סולק למעשה. בספטמבר 1958, עם פרסום חוק הרפורמה האגרארית ב"חבל הסורי", החריף הסכסוך בין צברי אל-עסלי, מזכיר "המפלגה הלאומית", ראש ממשלת סוריה לשעבר וסגן נשיא קע"ם, לבין אכרם חוראני, מנהיג "אל-בעת'", שהתמנה לסגנו היחיד של נאצר בסוריה, ונחשב עתה לאיש מס' 1 ב"חבל-הסורי". לאחר ביצוע משפטי בגדאד נגד אישי המשטר הישן בעיראק, הוטחו האשמות כבדות על עסלי ופעולותיו בעבר והוא נאלץ להתפטר מתפקידו כסגן נשיא קע"ם. סילוקם של מנהיגי הימין הסורי מהגה השלטון העביר את ההנהגה המעשית ב"חבל-הסורי" למנהיגי "אל-בעת'" ולקולונל סראג' ששלט בצבא. בכך הסתיים השלב הראשון בשידוד המערכות הפנימי בסוריה. נאצר, נשיא קע"ם, החל רואה את האיחוד באספקלריה של השתלטות מעשית על החבל החדש. מכיוון שהאיחוד הוקם, לאחר לבטיו והיסוסיו הרבים, הוא לא היה מוכן עתה להסתפק בשליטה סמלית רופפת. גם נאצר ביקש להגשים רפורמות חברתיות כדוגמת "אל-בעת'", אך יחד עם זאת ראה ברפורמות רק אמצעי לבצר את שלטונו ולחזק את אחיזתו בסוריה. לא ייפלא, אפוא, שנאצר לא רצה להישען אך ורק על מפלגת "אל-בעת'", או על חוגי הצבא, והוא היה מעוניין בשיתוף פעולה חלקי עם חוגי הימין כדי לאזן את משקלם של החוגים הקודמים. רצון זה לשיתוף פעולה נבע, בסיכומו של דבר, משני שיקולים: א) נאצר לא רצה להתנגש בשלב הראשון עם חוגי הימין בטרם יחסל סופית את שארית השפעתם המדינית. פירוק המפלגות היה צו פורמאלי, שביצועו עשוי היה להתארך למספר חודשים; ב) נאצר לא רצה להשאר לבדו מול מפלגת "אל-בעת'" והצבא הסורי ולהיות תלוי בחסדיהם. אולם גם במדיניות זו חל מפנה יסודי לאחר ההפיכה בעיראק.
עד צאת שנת 1958 לא חל ערעור במעמדה של מפלגת "אל-בעת'", למרות פרסום צו פירוק המפלגות; שכן מפלגה זו הייתה בקו עליה מתמדת החל משנת 1953. בשנת 1954 זכתה כזכור המפלגה ב-16 מושבים בבית-הנבחרים הסורי, שהפכוה לכוח המדיני השלישי במעלה במדינה. שנתיים לאחר מכן שותפה המפלגה בקואליציה הממשלתית, גיבשה לעצמה קו פרו-מצרי מובהק, והשפעתה ברחוב עלתה במהירות מסחררת. דווקא בתחום המצע החברתי קיימת קרבה רבה בהשקפותיהם של מנהיגי "אל-בעת'" והכת השלטת במצרים, שכן בעוד שנאצר וחבריו דגלו בביצוע תיקונים חברתיים מקיפים לפי השיטה האמפירית-ניסיונית, הרי שמנהיגי "אל-בעת'" חרתו באורח אידיאולוגי את ביצוען של הרפורמות החברתיות והכלכליות על דגלם. כך, אפוא, נוצר רקע משותף לפעולה ב"חבל-הסורי". זאת ועוד, מפלגת "אל-בעת'" שאבה את כוחה מסניפיה ברוב מדינות ערב, ובדומה ליריבתה, המפלגה הקומוניסטית, התאפיינה בצביון כלל-ערבי. מכאן שפירוקה הפורמאלי בסוריה לא היה עשוי לחסלה ככוח ארגוני, שהרי המפלגה הייתה יכולה להישען במידה מסוימת על שלוחותיה מחוץ לקע"ם ולהתבסס ב"חבל-הסורי" עצמו על איגודי האיכרים והפועלים המקצועיים שטוהרו מההשפעה הקומוניסטית, ועל חוגי הקצונה הזוטרת בצבא הסורי. אולם למרות זהות ההשקפות בין נאצר ומרעיו לבין מנהיגי "אל-בעת'", לא היה נכון נשיא קע"ם להישען על מפלגת "אל-בעת'" כגורם יחיד, שבעזרתו יבוצר שלטונו בסוריה. תקופת פעילותם של הכוחות המדיניים שפעלו בסוריה לפני האיחוד, נועדה להיות קצרה ביותר. לפי המתוכנן, צריך היה לקום "האיחוד הלאומי",¹⁶ לפי המתכונת המצרית. אולם הניסיונות שנעשו, במרוצת השנים 1961-1958, להקמת גוף מדיני זה עלו בתוהו, שכן נאצר לא נהנה מהעורף הציבורי בסוריה שהיה הכוח להקמת הגוף החדש, ללא השתתפות אישים מקובלים. עם זאת לא יכלו הזרמים המדיניים הסורים להגיע לכלל הסכם ביחס להקמת הארגון. מדינאי "אל-בעת'" הוסיפו לפעול כאנשי מפלגת השלטון בסוריה, בעוד שכמה ממנהיגיהם הביעו במפורש את התנגדותם להקמת "האיחוד הלאומי" בסוריה, מחשש הגברת השתלטותו הישירה של נאצר על "החבל הסורי", ובטענה כי התנאים בסוריה שונים מהתנאים במצרים. אין ספק, כי נושא שנוי במחלוקת זה היווה את אחד הגורמים הראשונים לפילוג במפלגת "אל-בעת'". ואכן, ביוני-יולי 1961 הופיעו בעיתונות הסורית הצהרות על פרישה ממפלגת "אל-בעת'", לאחר שפואד אר-רכאבי, ממנהיגי "אל-בעת'" העיראקי, הודיע ב-23 ביוני 1961 על פרישת מנהיגות "אל-בעת'" מההנהגה הבין-ערבית של המפלגה, שמקום מושבה נקבע בבירות בהנהגתו של מישל עפלק. בעקבות הודעת הפרישה של רכאבי וחבריו העיראקיים פרסם סניף "אל-בעת'" הלבנוני הודעה בשם ההנהגה הבין-ערבית של המפלגה על גירושו של מזכיר הסניף העיראקי (רכאבי) עקב הצטרפותו לקבוצת עבדאללה אר-רמאווי, המנהיג הירדני, שגורש משורות "אל-בעת'" עוד בשנת 1959. פואד אר-רכאבי עבר, כזכור, לגלות במצרים לאחר התגלעות הקרע בצמרת "אל-בעת'" בעיראק.
מכל מקום, בשנה הראשונה לאיחודן של סוריה ומצרים הסתבר כי מדיניותו של נאצר הייתה עדיין מכוונת לשמירת שיווי-המשקל בין הגורמים השונים במימשל הסורי. במשך התקופה הקצרה הזאת קיווה נאצר, כי מאמצי ההשתלטות שלו על המינהל והצבא יביאו ליצירת זיקה ישירה בינו לבין מוסדות המימשל הסורי. מגמתו הייתה, אפוא, לבצר את שלטונו הישיר על מנת להתנער בהדרגה מאותם גורמים סוריים, שהוא נזקק לסיועם בחודשי שלטונו הראשונים. אולם דא עקא, שהמציאות טפחה על פניו: בלחץ ההפיכה בעיראק, אשר עוררה נטייה אופוזיציונית כלפי קהיר ואהדה מסוימת לשליטיה החדשים של בגדאד, נאלץ נאצר לחולל שינויים במדיניותו "בחבל הצפוני" של קע"ם, כפי שעוד יתוארו להלן.

השינויים בתחומי המינהל והצבא
אחד הצעדים החשובים ביותר של שליט קע"ם להבטחת שלטונו התבטא בהכוונת מאמציו להשתלט על מנגנון הביצוע ב"חבל-הסורי" ועל מוסדות המימשל למיניהם. בתחילה, מיד עם הכרזת האיחוד, הוקמה ממשלה מרכזית בעלת תפקידים מצומצמים ביותר, שהוגבלו לתחומי ההגנה ומדיניות החוץ. למעשה, הועברו הסמכויות הממשיות בתחומי הביטחון והצבא מחד גיסא, והתוויית מדיניות החוץ וביצועה מאידך גיסא, לידיים מצריות. יתכן וצעדים אלה, לכשעצמם, לא היו מעוררים התנגדות סורית, לולא נתלוו אליהם צעדים נוספים בעלי אופי מינהלי מובהק. מסתבר, כי ההסכם שהושג בדבר חלוקה מסוימת בייצוג הבינלאומי ובהתוויית קווי מדיניות החוץ של המדינה המאוחדת – לא קוים. עם חיסולן של הנציגויות הסורית במרבית בירות העולם נוצר עודף של "עלית-דיפלומטית" שהפכה במהרה לשכבת ממורמרים ומקופחים. במקביל לשינויים אישיים בנציגויות הדיפלומטיות, הוסכם בראשית האיחוד על הפעלת עקרון של חליפין בין פקידי שני החבלים על מנת לקדם את המיזוג הלכה למעשה. פעולת אינטגרציה זו התנהלה בעיקרה בכיוון חד-סטרי, מקהיר לדמשק, והולידה שתי תוצאות: ראשית, הפקידות הסורית קבלה אדונים חדשים שחתרו לבסס את מעמדם ולהכתיב את ההוראות מקהיר. שנית, נוצר עודף של פקידים, שנאלצו לעבור לגמלאות או להתפטר בעל כורחם. הסדרים אלה גיבשו בהדרגה שני חוגים בעלי רמה אינטלקטואלית גבוהה ובינונית (דיפלומטים ופקידים בדימוס), שעניין האיחוד קיפחם מבחינה אישית והפכם לממורמרים ולתוססים. אולם נאצר לא ראה בהיווצרותם של שני חוגים אלה מכשול רציני להמשך פעולותיו, והוא החל במהירות בהעברת סמכויות רבות ככל האפשר לידי הממשלה המרכזית בקהיר. כתוצאה מכך, הורחבה בהדרגה הממשלה המרכזית וצומצמו בהרבה סמכויותיהם של השרים ב"חבל –הסורי". באוקטובר 1958 חל, כזכור, שינוי מהותי במבנה השלטון עם הקמתה של ממשלה מרכזית בת 21 שרים, שרוכזה בקהיר. לידה הורכבו שתי מועצות מבצעות (ולא ממשלות חבליות), ובכל מועצה מבצעת כיהן ראש משרד במקביל למיניסטריון המרכזי (פרט למשרדי ההגנה והחוץ). ראשי המשרדים החבליים הוכפפו לשרי הממשלה המרכזית והפכו, אפוא, למוציאים לפועל גרידא. בראש כל מועצה מבצעת הועמד יו"ר, שכיהן גם כשר בממשלה המרכזית, ומתפקידו היה לייצג את ענייני החבל בעת דיוני הממשלה. ביוני 1959 הסתיימה הכנת חוק השלטון המקומי בקע"ם, שהפעלתו נועדה להתבצע לאחר קיום הבחירות הכלליות, ל"איחוד הלאומי". החוק חילק את המדינה ל-32 מחוזות (מחאפט'ה), מהם 9 מחוזות בלבד ב"חבל הסורי" (לפי קנה המידה המספרי). בראש כל מחוז הועמד מושל (מחאפט'), שהיה כפוף ישירות למשרד נשיאות המדינה בקהיר. עד לפרסום החוק היו מושלי המחוזות נתונים למרותו של שר הפנים, היינו ב"חבל הסורי" – למרותו של קולונל סראג'. שינוי מינהלי זה העיד על כיוון מחשבתו החדש של נשיא קע"ם. התוצאות שהתבקשו מחוק זה היו כדלקמן: א) הגברת הזיקה הישירה בין נשיא קע"ם לבין מחוזות המדינה ומושליהן; ב) החלשת כוחן של המפלגות הפרו-נאצריות בסוריה, ששוב לא שמש אמצעי עיקרי להשתלטות מצרית על סוריה; ג) החלשה אפשרית של סמכויות שר-הפנים, היינו צמצום כוחו של הקולונל סראג'. באוקטובר 1959 הגיע ל"חבל הסורי" המרשל עאמר, סגן נשיא קע"ם והמפקח הכללי על כוחותיה המזוינים. כ-8 ימים לאחר מכן (ב-21.10) פורסמו שלושה צווים מטעם נאצר, שקבעו את מינויו של עאמר כמפקח על ארגון "האיחוד הלאומי" ב"חבל-הסורי" וכמפקח על ביצוע המדיניות הכלכלית וכל התהליכים והצווים הנוגעים לאיחוד שני "החבלים". מינוים אלה לוו בריכוז סמכויות בידיו של עאמר ובהגבלת אחריותו בפני נשיא קע"ם בלבד. הצווים הפכו את עאמר לדיקטטור על סוריה והשלימו את מעגלי תמרוניו של נאצר, להלכה לפחות, בהשתלטות מצרים על סוריה. מינויו של עאמר נועד, בין השאר, להשקיט את הרוחות בקרב הצבא הסורי ולנטרל את ההתמרמרות שהתלוותה לפעולות המיזוג בין שני הצבאות.
הצבא הסורי, בדומה לצבאותיהן של מדינות ערביות אחרות, הווה גורם מדיני ממדרגה ראשונה. מאז תום מלחמת ארץ-ישראל טעמה סוריה את טעמן של רודנויות צבאיות לעתים קרובות למדי (זעום, חנאווי, שישכלי). אין ספק, כי לולא הסכמת ראשי הצבא הסורי למבצע האיחוד לא היה מבצע זה יוצא לפועל לעולם. אולם דווקא התסיסה המתמדת בצמרת הצבא הסורי בשנים שקדמו להקמת קע"ם גילתה, כי אין הקצונה הסורית עשויה מיקשה אחת. קבוצות שונות בקרב הצמרת הצבאית ניסו לפתח קווים עצמאיים בתחומי מדיניות הפנים והחוץ של סוריה. למותר להזכיר פעם נוספת את עמדותיהם המנוגדות של קציני הצמרת כגון נט'אם אד-דין, שוכת שוקייר, עפיף אל-בזרי ועבד אל-חמיד סראג'.¹⁷ האיחוד בוצע, כאמור, הודות לתמיכתו של הצבא הסורי, ומיד הוחל בטיהורו מיסודות בלתי-רצויים למישטר. קיצונים ימניים רבים הועברו לגימלאות, אחרים נאסרו ונחקרו ארוכות, ואילו יתרם הוצב לתפקידים שניים במעלה. בעת ובעונה אחת נעשו מאמצים לטהר את הצמרת הצבאית הסורית מיסודות פרו-קומוניסטים. עוד במרץ 1958 התפטר הרמטכ"ל הסורי, עפיף אל-בזרי, מתפקידו. בזרי הורחק עקב נטיותיו השמאלניות הקיצוניות. מלכתחילה לא התלהב לרעיון האיחוד עם מצרים ותמך בו כנראה בעקבות תמיכתם של קציני מטכ"ל האחרים. הגורם המיידי להתפטרותו היה התנגדותו להעברת קצינים במסגרת הריאורגניזציה של "המחנה הראשון" (הצבא הסורי). כמפקד "המחנה הראשון" מונה הגנרל ג'מאל פייצל (מאי 1958) איש אמוניו של נאצר, אשר גלה לאחר מכן למצרים בעקבות פירוק קע"ם. בספטמבר 1959 הידק נאצר את שליטתו על "המחנה הראשון" בעקבות פרסום צו בדבר מינויו של הגנרל עלי עאמר לרמטכ"ל של צבאות קע"ם. תפקיד זה, שלא היה קיים קודם לכן, הפך לשני בחשיבותו לתפקיד המפקד הכללי. לאחר שינויים אלה בצמרת צבא קע"ם הושלטו האחים עאמר על עמדות הפיקוד הראשיות בקע"ם שכן עבד אל-חכים עאמר, אחיו של עלי עאמר, מילא את תפקיד המפקח הכללי על צבאות המדינה, בעת ובעונה אחת לכהונתו כסגן ראשון לנשיא וכשליטה של סוריה.
במסגרת הטיהורים בצבא הסורי הועברו גם קציני צבא, שעמדו בשעתו בראש התנועה לאיחוד עם מצרים, לתפקידים אזרחיים רמי-מעלה, ובכך נטשו את שירותם הפעיל: קולונל סראג' התמנה לשר הפנים ב"חבל הסורי" ואילו קולונל אמין אנ-נפורי, ראש אגף כוח האדם, מונה לשר התחבורה בממשלה המרכזית של קע"ם, והורחק מצמרת "המחנה הראשון". עם ביצוע שינויי גברי אלה הועברו קצינים סוריים רבים בדרגות הבינוניות והגבוהות למצרים והוצבו ביחידות בלתי קרביות ומשניות במעלה. לעומת זאת הוחדרו קצינים מצריים לתפקידי מטה ופיקוד ב"מחנה הראשון". כתוצאה מכך נוצר מצב, שלפיו הפכו הקצינים הסוריים לכפופים לעמיתיהם המצריים בתוך צבאם שלהם. נוסף למרירות הטבעית שנתגלתה כתוצאה מכפיית "פיקוד זר" על הקצונה הסורית, הרגישו הקצינים הסוריים, כי דרך עלייתם בדרגה נחסמה. ההשתלטות המצרית על הצבא הסורי נמשכה גם בתחומים אחרים. בסיסמאות של האחדת שיטות לחימה, נשק וציוד נסגרה המכללה הצבאית בדמשק. הכשרת סגל הקצונה הסורית וטיפוחה עברו, אפוא, לידיים מצריות. תכנון מערכיו של "המחנה הראשון" ותלותו באספקת ציוד שוטף ואביזרי לחימה באוויר ובים במפקדה העליונה שבמצרים – הוכיחו ביתר שאת את מימדי השתלטותו של נאצר על הצבא הסורי.

הפיכת קאסם בעיראק והשפעתה של "החבל-הסורי"
עיתוי הפיכתו של קאסם בעיראק, שהתחוללה ב-14 ביולי 1958, הווה סוד כמוס, לא רק בפני מעצמות המערב, אלא גם לגבי שליטה של קע"ם. נאצר נמצא אותו זמן בדרכו חזרה מיוגוסלביה, ומיד עם היוודע התגובה המערבית להפיכה בבגדאד (הנחתת כוחות אנגלו-אמריקאיים בירדן ובלבנון), טס נאצר בחשאי למוסקבה. מסתבר, כי הוא רצה להבטיח את תמיכתה של ברית-המועצות בתגובתו וביקש לעמוד על תגובתה של מוסקבה בכל הנוגע להתפתחויות בעיראק עצמה. ממוסקבה אץ נאצר ישירות לדמשק (ולא לקהיר), בקוותו לייצב במקום את המצב ב"חבל הסורי", במידה ויחול שינוי כלשהו לרעה במעמדו, וכן קיווה להמשיך בדרכו לבגדאד על מנת להכניס את עיראק תחת כנפיו. השתלשלות העניינים הייתה, כזכור, מהירה ביותר. הקולונל עבד אס-סלאם עארף, סגנו של הקולונל קאסם, נפגש עם נאצר בסוריה וחזר לעיראק, על מנת לעשות נפשות לרעיון האיחוד עם קע"ם. אולם קאסם הדיח את סגנו ונקט בעמדה עצמאית. עיראק לא הלכה, כידוע, בתלם של נאצר, והמריבה בין בגדאד לקהיר, שמילאה תפקיד מרכזי במסכת היחסים הבין-ערבים בזמן החדש, נשארה בעינה. אולם נושאי המאבק, מהבחינה העיראקית, השתנו. הויכוח בין קאסם לנאצר נסב על תכנים ושיטות של לאומנות ערבית ועל הזיקה לגוש המזרחי. האשמות "הבגידה" בלאומנות הערבית וההירתמות למרכבת האימפריאליזם, שהוטחו בשעתו נגד המשטר המלוכני בעיראק ועושה דברו – נורי אס-סעיד, ירדו מן הפרק.
חיסולו של המשטר המלוכני הפרו-מערבי בעיראק הביא להסרת האיום התיאורטי על סוריה מצד שכנתה העיראקית. סורים רבים לא יכלו לחלום על שיתוף פעולה עם עיראק, כל עוד הייתה זו האחרונה רתומה לאימפריאליזם המערבי וכבולה ל"ברית בגדאד". אולם במחצית השנה הראשונה למשטרו של קאסם לא ניתן לשופרות התעמולה הקהיריים להחשיד את קאסם וקציניו על נאמנותם לעקרונות הכלל-ערביים. קהיר נאלצה להודות ב"כשרותה" של הלאומנות נוסח עיראק, לפחות בתקופה הראשונה של המשטר החדש בבגדאד. מבחינה עיונית נוצר אפוא תחליף ללאומנותו של נאצר, שעשוי היה לדבר ללב ההמונים בסוריה במידת שכנוע לא פחותה מזו של נאצר עצמו. יתרה מזאת, הסרת "האיום העיראקי" מעל גבולה המזרחי של סוריה החלישה במידה ידועה את תחושת הסכנה בכלל והגבירה את הפקפוקים הראשונים בכדאיותו של האיחוד עם מצרים, אשר התברר יותר ויותר כמקח טעות מבחינה סורית. ברם, בכך לא התמצה הנושא עד תום. מאז ומתמיד היו קיימות מגמות לאיחוד סורי-עיראקי, אם במסגרת תוכניות "הסהר-הפורה" ואם במסגרת מצומצמת יותר. מגמות אלה, שנשענו על אינטרסים משותפים וגבולות משותפים, זכו בשעתו לתמיכת חלק ניכר מעסקני "מפלגת העם" הסורית בחלב ובמחוזות הצפוניים. גם הקולונל סאמי אל-חנאווי ניסה לעודד מגמות אלה בחודשי שלטונו הקצרים בשנת 1949. במשפטי הראווה שנערכו בבגדאד נגד מדינאי המשטר הישן בעיראק, ובראשם הדר' פאדל ג'מאלי, נתגלה חלקו של צברי אל-עסלי, מזכיר "המפלגה הלאומית" וסגן נשיא קע"ם, בדיונים שהתנהלו עם ההנהגה של עיראק המלוכנית בעניין איחוד סוריה ועיראק. עסלי נאלץ, כזכור, להתפטר מתפקידו. אולם גם אכרם חוראני, מראשי "אל-בעת'", סגנו של נאצר ושר המשפטים בממשלה המרכזית, נטל חלק בדיונים על איחוד עם עיראק. אמנם דיוניו של חוראני התנהלו בשנת 1950, היינו לפני התאחדותה של מפלגת "אל-בעת'" בסוריה, אולם עובדה זו הטעימה ביתר שאת, כי רעיונות ההתקרבות לעיראק רווחו בקרב חוגים נרחבים בסוריה, ולאו דווקא בחוגיהן של מפלגות הימין הותיקות. מסתבר, אפוא, כי הפיכת קאסם עוררה תסיסה רצינית בסוריה, גם מבלי להתחשב בצעדי המיזוג שננקטו ע"י נאצר ושהולידו שכבות מקופחות וממורמרות לבקרים. התגלעות הקרע בין נאצר לבין קאסם נודעה ברבים מאז דיכוי מרד מוסול בעיראק (במרץ 1958) וההתנקשות בחייו של קאסם (באוקטובר 1959)¹⁸. במרוצת שנת 1960 הפכו משפטי הראווה בבגדאד לבמה תעמולתית נגד השתלטותו של נאצר על סוריה. אב בית הדין הבגדאדי, הקולונל מהדאווי, חזר ונשא נאומי תעמולה ארוכים נגד גזילת חירויותיהם של תושבי סוריה, ואף קאסם עצמו האשים את מצרים בגזילת זכויותיהם של ערביי פלסטין, ביחד עם שני "הגזלנים" האחרים: ירדן וישראל. התקרבותו היתרה של קאסם לברית המועצות ומתן היד החופשית למפלגה הקומוניסטית בעיראק היוו אתגר חריף לנאצר. למרות שהקומוניסטים לא שותפו בפועל בשלטון, הרי שהשתלטותם על הרחוב העיראקי, בעידודה הישיר של ברית-המועצות, עוררה את התאים המחתרתיים הקומוניסטים בסוריה לפעילות קדחתנית. עוד לפני תום שנת 1958 חזר ח'אלד בכדאש מגלותו והעמיד עצמו בראש תנועה מחתרתית אנטי-נאצרית ב"חבל הסורי". מסעו האנטי-נאצרי של בכדאש ברחבי סוריה נחל, כנראה, הצלחה ניכרת ועורר לתחייה את חוגי הימין להתארגנות נגד ההשתלטות המצרית. במידה מסוימת נכונה שנית הברית בין הקומוניסטים לבין חוגים ימניים שונים כפי שנכונה בקיץ 1957 בימי ח'אלד אל-עט'ם.
נאצר הועמד בפני מצב חדש שהכתיב לו את מהלכיו הבאים. הוא נאלץ לפעול במהירות כדי לשכך את גל ההתמרמרות שהציף בגלוי ובמסתרים את "החבל הסורי". כתוצאה מכך הזניח, כנראה, את תוכניותיו הקודמות בדבר השתלטות מודרגת על סוריה, תוך חיסול מוקדי ההתנגדות בזה אחר זה. במקום זאת נחלץ בתנופה חזיתית נגד כל הגורמים העוינים לו בעת ובעונה אחת. מערכה זו הייתה כרוכה בסיכון רב, שכן עד שלהי שנת 1958 לא נוצרה עדיין הזיקה הישירה והיציבה בינו לבין המינהל הסורי, שלא באמצעות חוגי הצבא ומפלגת "אל-בעת'".
יוזמתו החדשה של נאצר ב"חבל הסורי" התבטאה במכלול צעדים: א) חיסול שארית השפעתם המדינית של חוגי הימין, שהתגלעו בהרחקתו של צברי אל-עסלי מהזירה המדינית, בפרסום צו הרפורמה האגרארית ובסגירת העיתונים הסוריים. צעדים אלה התקבלו בברכה ע"י עסקני מפלגת "אל-בעת'" וחבורת הקצינים של סראג' שהועברה למנגנון האזרחי. אלה האחרונים הניחו, כי בקרב בעלי העיתונות הסורית, המקורבים לחוגי הימין, רווחות השקפות פרו-עיראקיות; ב) שבירת דפוסי השבטים הכורדים והבדווים הנודדים רובם ככולם בג'זירה, היינו בקרבת הגבול המלאכותי עם עיראק. חוק השבטים בוטל ועמו בוטלו זכויות היתר וסמכויות השיפוט של השייח'ים. כן הוחל חוק גיוס החובה על בני השבטים ולשם כך בוצע רישום בני השבטים והוצאו תעודות זהות לגברים;
ג) פתיחת מסע מחודש נגד המפלגה הקומוניסטית הסורית. בכדאש הוכרח לגלות שוב מסוריה, זו הפעם השנייה תוך שנה אחת. פועלים ופעילי התנועה הוטלו למעצר. בנאומו בפורט סעיד הצהיר נאצר, כי שיתוף הפעולה בין קע"ם לבין רוסיה הסובייטית אינו קשור כלל במסעו הפנימי נגד המפלגה הקומוניסטית.

התהפוכות במעמדה של "אל-בעת'" ומנהיגיה
הברית הבלתי כתובה בין נאצר לבין מנהיגי מפלגת "אל-בעת'" הפכה לאחת מאבני היסוד של האיחוד. כפי שנסקר לעיל, התבסס שיתוף הפעולה בין שני הצדדים על מניעים שונים. למנהיגי "אל-בעת'" נקרתה הזדמנות חסרת תקדים בדמותו של נאצר להגשים את מצעם המדיני – איחוד כלל ערבי וביצוע רפורמות חברתיות מקיפות, בעוד שלנאצר הזדמנה בעלת ברית נאמנה בדמותה של מפלגת "אל-בעת'", שבסיועה יכול היה לנסות ולבסס את שלטונו בחבל הצפוני" של מדינתו. בשתי נקודות יסוד אלה, היינו בביצוע האיחוד הערבי ובהשלטת רפורמות חברתיות, הייתה זהות השקפות בין הכת השלטת בקהיר לבין מנהיגי המפלגה בדמשק. אולם כבר בחודשים הראשונים לאיחוד קע"ם ניבעו הפרצים בחומת הליכוד. השליט המצרי לא היה מעוניין בזירוז התהליכים החברתיים, אם משום שלא רצה עדיין להתנגש בחוגי הימין הסוריים, ואם משום שלא היה מעוניין במערכה אידיאולוגית עם הקומוניסטים ואוהדיהם. נאצר היה מוכן, כנראה, להתמודד עם הקומוניסטים הסורים בתחום העוצמה הממשית, אך לא בשדה הרעיונות וההגשמה החברתית.
אולם מדיניות זו השתנתה לאחר התייצבות משטר קאסם בעיראק, והתפרצה המחלוקת בין קאסם לנאצר. זה האחרון העריך, כי שומה עליו לחפש בעלי ברית בטוחים בסוריה, ולוא גם במחיר ויתורים בתחום הרעיוני ובמדיניות החברתית, אך לא בתחום השלטון הממשי. לפיכך, ניאות נאצר להגשים את הרפורמה האגרארית בסוריה, בהתאם ללחצם המתמיד של מנהיגי "אל-בעת'". כן פורסם חוק מיוחד שנועד להסדיר את ענייני השכר של הפועלים ואשר קבע מושכלות ראשוניים בעניין ביטוחם החלקי. אולם ויתורים אלה, שניכפו על נאצר מכוחן של נסיבות חיצוניות, לא הביאוהו לשיתוף יתר של מנהיגי "אל-בעת'" בשלטון. ונהפוך הוא, שני מנהיגיה העיקריים של "אל-בעת'" הורחקו מדמשק ומונו לתפקידים מישניים בממשלה המרכזית בקהיר, תחת עינו הפקוחה של נאצר. (המדובר בממשלת קע"ם הראשונה, שהוקמה במרץ 1958: אכרם חוראני, יו"ר בית הנבחרים הסורי, מונה לסגן נשיא קע"ם ולשר המשפטים בממשלה המרכזית. צלאח אד-דין אל-ביטאר, שר החוץ הסורי, הועבר לקהיר בתפקיד שר המדינה). שיתוף הפעולה המסויג בין נאצר לבין מפלגת "אל-בעת'" נמשך עקרונית כל זמן ונאצר סבר, כי יזדקק לעורף ציבורי לשם ביצור שלטונו בסוריה. כמס שפתיים לשיתוף זה שאב נאצר בנאומיו שנישאו במחצית השנייה של שנת 1958, ביטויים ורעיונות שנלקחו ממילון המונחים המדיניים והחברתיים של אכרם חוראני וחבריו. אולם העברתם של שני מנהיגי המפלגה לקהיר רימזה על הבאות: חרף הזדקקותו של נאצר להישען בשלב הראשון על מפלגת "אל-בעת'", הוא תכנן את החלשת מנהיגותה ע"י ניתוקה מבסיסה הסורי והעברתה לקהיר. דברים אלה היו אמורים במיוחד לגבי אכרם חוראני, שנודע באופיו האופורטוניסטי ובשאפתנותו האישית. ייתכן שהרחקתם של אישים אלה נועדה, בין השאר, למנוע חיכוכים אישים בממשלת ה"חבל הסורי", שבה התמנו עבד אל-חמיד סראג' לשר הפנים ואמין אנ-נפורי לשר התחבורה. הדו-קרב הצפוי בין חוראני וסראג' נחזה, כנראה, מראש ע"י נאצר, והוא העדיף, כמובן, את נאמנותו העיוורת של סראג' על שאפתנותו והפכפכנותו של חוראני. מינויו של סראג' לשר הפנים ב"חבל הסורי" הרחיב את השפעתו והשפעת חוג קציניו לשעבר. בתוקף תפקידו חלש סראג' על כל ענייני המינהל ב"חבל הצפוני" והטיל את כל הכוחות שעמדו לרשותו, כולל סוכני המודיעין והבולשת המשטרתית, לתוך המערכה נגד הגל האנטי-נאצרי, ששטף בשלהי שנת 1958 את סוריה. יש להטעים, כי נאמנותו האישית של סראג' לנאצר הייתה ונשארה בלתי מעורערת. נאמנות זו התבססה על זיקה אישית (ולא על שיתוף רעיוני כדוגמת מפלגת "אל-בעת'"). כתוצאה מכך יכול היה נאצר להפקיד את ענייני הפנים בסוריה בידיו של סראג'. עם זאת, נאצר מצא לנכון להצמיד את מושלי המחוזות החדשים ישירות למשרדו בקהיר ולהחליש בדיעבד את מעמדו של סראג'. בסופו של דבר, לא היה מוכן נאצר לסמוך על איש זולת עצמו וחבר קציניו המצריים. אי יכולתו של סראג' לשלוט לבדו במצב בסוריה הביאה את נאצר לנקיטת צעדים דרסטיים באוקטובר 1959: א) מינויו של המרשל עבד אל-חכים לשליטה העליון של סוריה; ב) העברת מנהלת התעמולה והאינפורמציה של המועצה המבצעת הסורית לידי סראג'. מינהלה זו הייתה כפופה קודם לכן במישרין לממשלה המרכזית בקהיר. היה זה בבחינת פיצוי מה לעבדו הנאמן סראג', שלא הצליח בביצוע משימות אדונו. במרוצת שנת 1959 התגלה הקרע החמור בין נאצר לבין שרי "אל-בעת'", שהביא בסופו של דבר להתפטרות שרי המפלגה ולהתפלגות במפלגה עצמה.
כבר עם פרסום הצו לפירוק המפלגות ב"חבל הסורי" (ב-12 במרץ 1958) ניעורו חילוקי דעות בצמרת מפלגת "אל-בעת'" אולם כפי שסקרנו לעיל, בוצע הפירוק בראש ובראשונה לגבי המפלגה הקומוניסטית ומפלגות הימין המסורתיות ומפלגת "אל-בעת'" לא נפגעה במיוחד מצו זה. הקמת "האיחוד הלאומי" ב"חבל הסורי" נתקלה, כידוע, בקשיים ובמכשולים רבים מצד המפלגות המפורקות. עם זאת, החליטה הנהגת מפלגת "אל-בעת'" בסוריה להעביר את מרכזה ללבנון (בדצמבר 1958). על מישל עפלק הוטל לבצע את ההחלטה. בינואר 1959 יצא זכריא מוחיי אד-דין, מראשי הכת המצרית, בקריאה לתושבי "החבל הסורי" להצטרף ל"איחוד הלאומי". חודש לאחר מכן הוחלט בקהיר על קיום הבחירות למפלגה האחידה בשני חבליה של קע"ם. בפברואר 1959 נעשו הכנות סודיות לכנס כללי של מנהיגי "אל-בעת'" מעיראק, מסוריה, מירדן ומלבנון. מטרת הכנס הייתה לדון על תיאום קווי ההסברה לאור ההתרחשויות בעולם הערבי לאחר הקמת קע"ם (במיוחד בירדן, בעיראק) ולדון על תוצאות פירוק המפלגה ב"חבל הסורי". כבר אז הורגשה תסיסה בקרב ההנהגה הכלל ערבית של המפלגה, ודובר על הכנסת שינויים יסודיים בהנהגת המפלגה ובמדיניותה. במאי 1959 פרסם בבגדאד הרמטכ"ל הסורי שהתפטר, עפיף אל-בזרי, הצעה למסור את השלטון ב"חבל הסורי" לממשלה בראשות שוכרי אל-קוותלי, ח'אלד אל-עט'ם וכל השרים שחתמו על הסכם האיחוד. בזרי עצמו דחה הצעת מקלט מדיני בבגדאד והעדיף להתגורר בגרמניה המערבית. לקראת ביצוע הבחירות ב"חבל הסורי" ל"איחוד הלאומי" גבר המאבק בתוככי החבל. מרבית האנשים שפעלו לפני ההפיכה הסתגרו בבתיהם כאות מחאה על כפיית רעיון המפלגה האחידה. מנהיגי "אל-בעת'" חששו מפני התפוררות מפלגתם והיטמעותה במנגנון הממשלתי. הם טענו, כי המצב בסוריה שונה מזה שבמצרים. "מבחינת התבלטות האישיות המפלגתית והמדינית". עיקר המאבק ערב הבחירות ל"איחוד הלאומי" נסב בין עסקניה של מפלגת "אל-בעת'" המפורקת לבין עסקני יתר הסיעות. למרות ביטולן הפורמאלי של המפלגות, הרי שההשתייכות וההזדהות המפלגתית בסוריה הייתה קיימת באופן אישי. ביוני 1959 טען בטאון "אל-בעת'" בחבל הסורי, כי מתנגדי המפלגה השתלטו על רשימות הבחירות בחבל, וכי באזורי בחירות שונים שוררת אווירה שלילית עקב חדירת "כוחות ריאקציוניים" לזירת בחירות. הסתבר, כי האופוזיציה למועמדי "אל-בעת'" ברשימת "האיחוד הלאומי" החריפה בעיקר בערים חלב, חומס ודמשק. לעומת זאת, גברו סיכוייהם של מועמדי המפלגה בכפרים עקב ארגוניהם החזקים של האיכרים הזעירים. כן נמסר, כי חלק מחברי "אל-בעת'" העמיד עצמו לרשות הבולשת המצרית וקיבל כתמורה משרות ומשכורות במשרדי המועצה המבצעת של "החבל הסורי". ביולי 1959 נערכו הבחירות ל"איחוד הלאומי" בשני חבלי קע"ם, כשיחס המועמדים המצריים והסוריים היה לערך 1:3. בבחירות השתתפו זו הפעם הראשונה הבדווים. מכל מקום, במערכת הבחירות נאבקו מועמדי "אל-בעת'" נגד מועמדי שאר הסיעות. ההתלכדות נגד מועמדי "אל-בעת'" אילצה מספר רב של מועמדים לוותר על מועמדותם. דחיקת רגלי מועמדי המפלגה נעשתה ביוזמת נאצר, ששאף להחליש את המפלגה הן ב"חבל הסורי" והן מחוץ לקע"ם. התוצאות הראו, כי רוב המועמדים שנבחר ל"איחוד הלאומי" (לשלב א' – ל"בסיס העממי") השתייכו לבלתי-תלויים, לאנשי דת ולאנשי הימין. בין השאר נבחרו למעלה מ-30 צירים של בית-הנבחרים הסורי, שפוזר עם הקמת קע"ם, וביניהם דר' מאמון אל-כזברי. מועמדי "אל-בעת'" נחלו תבוסה ברורה ורק כ-200-100 מתומכי המפלגה נבחרו. מיד לאחר הבחירות ל"איחוד הלאומי" החריף ביתר שאת הסכסוך בין הנשיא נאצר לבין סגנו – אכרם חוראני. חוראני, ששהה לאחר הבחירות ב"חבל הסורי", נמנע מלהשתתף בחגיגות ובמעמדים רשמיים.
באוגוסט 1959 פרצה בגלוי המחלוקת בין ראשי "אל-בעת'" לבין נאצר. תחילה הפיצה המפלגה בכל סניפיה בארצות ערב הוראה להפסיק כל תעמולה לטובת נאצר. בתחילת ספטמבר נערך הכנס הכללי של המפלגה בלבנון ובו בוצעו הטיהורים הפנימיים הראשונים: מזכיר הסניף הירדני וחבר ההנהגה הכלל-ערבית, עבדאללה אר-רמאווי, הוצא משורות המפלגה עקב דבקותו בנאצר. בעת ובעונה אחת נערך מסע מעצרים נרחב נגד עסקני המפלגה בדמשק ובשאר ערי סוריה. בספטמבר 1959 החל הנשיא נאצר בסילוקם של שרי "אל-בעת'" מהממשלה המרכזית ומהמועצה המבצעת הסורית. ראשון המפוטרים היה שר ההדרכה הלאומית במועצה במבצעת של "החבל הסורי" – ריאד אל-מאלכי. פיטורין אלה נעשו באמתלא של הרחקת היסודות המפלגתיים מהשלטון והחלפתם באנשי מקצוע. בשלהי דצמבר 1959 התפטרו ארבעה שרים נוספים של "אל-בעת'": אכרם חוראני, סגן הנשיא ושר המשפטים; צלאח אד-דין אל-קיטאר, שר ההשכלה וההדרכה בממשלה המרכזית; מוצטפא חמדון, שר הרפורמה האגרארית ב"חבל הסורי"; ועבד אל-ע'ני קנות, שר העבודה והעניינים הסוציאליים ב"חבל הסורי". חמדון וקנות חזרו לדמשק ותפקידיהם הועברו לשר הפנים ב"חבל הסורי" – סראג' – בתוספת סמכויות אחרות. ראוי להזכיר, כי עוד באוקטובר 1959 התמנה המרשל עאמר כשליטה הכל-יכול של סוריה. בינואר 1960 מינה עאמר את סראג' למזכיר כללי של "האיחוד הלומי" ב"חבל הסורי". באותו זמן התקבלה התפטרותו של ח'ליל אל-חלאס, שר הכלכלה במועצה המבצעת הסורית. אל-חלאס הגיש את התפטרותו יחד עם שרי "אל-בעת'" האחרים, אך פיטוריו עוכבו בגלל ההאשמות שהועלו נגדו בענייני משרדו.
במחצית פברואר 1960 הגיע נאצר לסיור ב"חבל הסורי" שנמשך למעלה מחודש ימים, והווה את הביקור השלישי של נשיא קע"ם מאז האיחוד. בשלב הראשון של סיורו ביקר נאצר בערים המרכזיות ובהר הדרוזים. להלן סייר בסביבות דמשק ובמחנות הצבא. לפני צאתו מינה נאצר שרים חדשים במועצה המבצעת במקום שרי "אל-בעת'" שהתפטרו. מינויים אלה הוסברו רשמית כהרחבת בסיס השלטון ע"י תוספת של אישים צעירים בלתי-מפלגתיים, לאחר שקודמיהם לא יכלו להשתחרר מהזיקה המפלגתית.
עיקר פעילותה של מפלגת "אל-בעת'" התרכז בלבנון. בפברואר 1960 נעצר אחד מפעילי המפלגה בטריפולי לאחר שנאשם בהפצת כרוזים, שקראו להפגנה ביום השני להקמת קע"ם. באפריל אסרו שלטונות ה"חבל הסורי" על כניסת השבועון הלבנוני "אצ-צחאפה", ביטאון מפלגת "אל-בעת'" בביירות. באוגוסט 1960 הופרחו שמועות בדבר ביקורו הסודי של אכרם חוראני בלבנון ופגישתו עם מישל עפלק. כן נמסר, כי חוראני וביטאר ביקשו משלטונות לבנון להעניק להם מקלט מדיני. באותו חודש עצמו פורסם בדמשק גילוי דעת מטעם עבדאללה אר-רמאווי, מנהיג הפלג הפורש והפרו-קע"מי של "אל-בעת'", ובו הוגדרו עקרונות חדשים של המפלגה בעניין הלאומיות הערבית, הקומוניזם והציונות לפי גלוי דעת זה נקבע, כי קע"ם מהווה את לב הלאומיות הערבית שאויביה הם המלך חוסיין, בורגיבה התוניסי, קאסם ומהדאווי העיראקיים ומנהיגי ישראל. במקביל להתפלגות מפלגת "אל-בעת'" ולסילוקה מעמדות השלטון בסוריה, החלה לפעול "תנועת הסורים החופשיים" ממרכזה ברבת עמון ובביירות. בראש תנועה זו עמדו אל-בראזי והאחים שישכלי, ובמיוחד צאלח שישכלי, שהתגורר בלבנון ועמד בקשרים עם אחיו, רודנה לשעבר של סוריה.
בפברואר 1961 הגיע נאצר פעם נוספת לביקור ב"חבל הסורי". בין שאר פעולותיו חידש את המגע עם סגנו לשעבר צברי אל-עסלי. ראוי לציין, כי בפרוס שנת 1961 התגברו פעולות המרי בחלב ובדמשק נגד עבד אל-חמיד סראג' ומשטרו. מספר רב של מדינאים, ובראשם צברי אל-עסלי ואכרם חוראני, שיגרו תזכיר לנאצר (בינואר) ובו הצהירו, כי הסכמתם לכינון האיחוד עם מצרים לא נעשתה על חשבון שלילת החירויות, חורבן הכלכלה והטרור המשטרתי. הם תבעו בתזכירם לפטר את סראג' ולכונן "שלטון דמוקרטי אמיתי". סראג' מצידו הציע למדינאים הותיקים רושדי אל-כח'יא ונאט'ם אל-קודסי לנסוע לקהיר ולהידבר, עם נאצר, לאחר שהם הודיעו על הזדהותם עם התביעות שהועלו בתזכירם של עסלי וחוראני. התסיסה נגד סראג' החריפה במיוחד במרץ. השרים של "החבל הסורי" אצו לקהיר לדיונים דחופים. בהפגנה של סטודנטים בדמשק הונף הדגל הסורי הישן ונקראו סיסמאות לעצמאותה של סוריה; בחלב גברה התסיסה הכללית נגד השלטונות. בג'זירה נערכו התנפלויות מצד שבטי בדווים וכורדים על תחנות המישמר הצבאיות בעקבות הבצורת והדלדול הכלכלי.
בינתיים חל פילוג נוסף של מפלגת "אל-בעת'" בלבנון. פלג קיצוני הופיע בטריפולי בשם "המפקדה המהפכנית של מפלגת התחייה הערבית הסוציאליסטית" ומנהיגיו תקפו את מישל עפלק ותומכיו כסוטים מקו המפלגה. כן הותקפו תומכי המפלגה בטריפולי על שנמנעו מלהשתתף בחגיגות לכבוד האיחוד הקע"מי. ביוני 1961 פרש, כזכור, פואד אר-רכאבי, ממנהיגי "אל-בעת'" בעיראק, מההנהגה הכלל-ערבית של המפלגה בביירות, מאחר והצטרף לתומכי נאצר בדומה לעבדאללה אר-רמאווי. אולם בהמשך שנת 1961 גברה המתיחות, הן ב"חבל המצרי" והן ב"חבל הסורי". בשלהי ספטמבר 1961 בוצעה ההפיכה נגד האיחוד הקע"מי, שהחזירה לסוריה את עצמאותה. ימים ספורים לאחר מכן פורסמה הודעה בזכות "ההפיכה המבורכת" כשהחתומים עליה כוללים את מנהיגי "אל-בעת'" – חוראני וביטאר – וכן מנהיגים לאומיים אחרים, כגון בשיר אל-עטמה, וח'אלד אל-עט'ם. פירוק קע"ם החזיר את מפלגת "אל-בעת'" לשלטון בסוריה, אולם הפצע של קע"ם לא הגליד ועקבותיו לא נמחו מפעולותיה של המפלגה לאחר מכן.

המשבר הכלכלי ב"חבל הסורי"
אחת מעובדות היסוד, שאיפיינו את המצב הפנימי בסוריה במחציתה הראשונה של שנת 1958, היה המשבר הכלכלי שהתפשט על פני רוב הענפים במדינה. משבר מעין זה לא ידעו הסורים במשך שנים רבות. למרות ייחוסו של המשבר לגורמי טבע, שאין לאדם שליטה עליהם, הרי שאמצעי המנע שננקטו ע"י נאצר ב"חבל הסורי" פגעו במעמדו במידה רבה והגדילו את משקעי המרירות.
הכרזת האיחוד הביאה לגל של חששות ברחבי סוריה. בראש ובראשונה יש לציין, כלכלותיהן של סוריה ומצרים אינן משלימות זו את זו. שתי המדינות מגדלות כותנה ומפעלי התעשייה קשורים בשתי המדינות בענפי הטקסטיל והבדים, רובם ככולם. ערב האיחוד הייתה רמת החיים בסוריה גבוהה יותר מבמצרים, וכוח הקניה של המטבע הסורית היה גדול יותר. ואכן, עוד בשלהי שנת 1957 החלה בריחת הון מסוריה ללבנון ולאירופה. אולם יוזמי האיחוד הצהירו, כי אין בדעתם לחולל תמורות כלכליות במשך תקופה ארוכה למדי. ואכן, הממשלה המרכזית של קע"ם לא עסקה בשלב הראשון לאיחוד בעניינים כלכליים, ואף לא תכננה את איחוד המטבע. כתוצאה מכך הואט בהרבה קצב הברחת ההון מסוריה וחוגי הכלכלה והמסחר המקומיים לא צפו לפורענות כלכלית מהירה בשל מעשה האיחוד. דא עקא, שבמאי 1958 חלה תפנית מורגשת במדיניות הכלכלית, ואילו לאחר ביצוע הפיכת קאסם בעיראק הפכה התפנית למפנה קיצוני וחד. שליטי קהיר חשו, כי לא ייתכן איחוד אמיתי בין שני "החבלים" ללא מיזוג כלכלי והם הגיעו למסקנה, כי על הסורים לשאת בהוצאותיה של קע"ם במידה גדלה והולכת. אי לכך החלה העברת סמכויות בתחום הכלכלי מידי הממשלה החבלית בדמשק לידי הממשלה המרכזית בקהיר. במרוצת הזמן הוצאו צווים שנגדו את האינטרסים הכלכליים של תושבי "החבל הצפוני"; הצווים פורסמו ללא כל התייעצות מוקדמת עם הסורים. משלחות כלכליות סוריות שעלו לרגל לקהיר לחלות את פני נאצר נתקלו בגישה מתעלמת, שהעידה על זלזולו של נשיא קע"ם באינטרסים של לשכות המסחר הסוריות. ביצוע המדיניות הכלכלית החדשה לפי הוראות קהיר נעשה אף מבלי להתחשב בצעדים המדיניים והמנהליים שננקטו ברחבי סוריה. מאפייניה של מדיניות כלכלית זו היו כדלקמן: א) השתלטות שיטתית על עמדות המפתח ב"חבל הסורי"; ב) ניצול עמדות אלה לשם החשת קצב המיזוג הכלכלי מבלי להתחשב בדעת הסורים; ג) שיעבוד האינטרסים הכלכליים למטרות מדיניות, היינו העדפת שיקולים מדיניים, ולוא גם מנוגדים לשיקולים כלכליים טהורים. עקרונות אלה באו לכלל ביטוי מעשי בטפולם של השלטונות בשפל הכלכלי שנוצר עקב שנת הבצורת והמהומות בלבנון.
הבצורת הקשה שפקדה את סוריה בחורף 1958 פגעה בשטחי בעל נרחבים ובמידה מסוימת גם בשטחי השלחין. החיטה והשעורה, המהווים כ-30% מכלל הייצוא הסורי, והכותנה התופסת קרוב ל-30% מכלל הייצוא – נפגעו במיוחד. אולם לא זו בלבד שענפי הייצוא החקלאיים הראשיים של "החבל הסורי" נפגעו, אלא ה"חבל הסורי" נאלץ לייבא מזון מחו"ל וקמח מאיטליה, תמורת מטבע חוץ. תגובת השלטונות לפגעי הבצורת הייתה בפרסום צו הרפורמה האגרארית. השלטונות לא נקפו אצבע להקלת תנאי יצוא הכותנה שנאגרה במחסנים עוד משנים קודמות. מס היצוא על הכותנה הסורית נשאר גבוה ב-60%–70% מהמס המקביל על הכותנה המצרית. כל הפצרותיהם ותחינותיהם של החקלאים הסורים להורדת המס בשנת הבצורת עלו בתוהו.
המהומות שהתפשטו בלבנון הביאו לסגירת הגבול הסורי-לבנוני למשך חודשים רבים; והרי לבנון מילאה תפקיד כפול לגבי כלכלתה של סוריה: ראשית, היא היוותה את שוק החוץ הגדול ביותר של "החבל הצפוני"; שנית, היא שמשה כמעבר לסחורות בשני הכיוונים ונמל ביירות טיפל במרבית המטענים שהגיעו בדרך הים. חסימת הגבול הלבנוני פגעה, אפוא, בייצוא ובייבוא הסוריים. הפגיעות החוזרות ונשנות במסחרו של "החבל הסורי" הביאו לירידה גדולה ביתרות מטבע החוץ. עם ירידת ההכנסה הלאומית רבו הקניות בחו"ל והתרבו ההוצאות הכלליות, ועל כן החלה שוב תנועה של הברחת הון מתוך חשש לגורלו של המטבע הסורי. בתגובה לכך הזרים אגף המטבע של משרד האוצר הסורי כמות ניכרת של מטבע חוץ לשווקים המקומיים על מנת לייצב את המטבע הסורית, אולם בכך לא נפתרה בעיית המחסור במטבע חוץ. אדרבא, הזרמה זו הפחיתה את כמות המטבע, שהייתה יכלה לשמש לייבוא. מכיוון שכך, הוטלו הגבלות על הייבוא והגבלות אלה צמצמו את היקף פעולות המסחר ופגעו במעמד הסוחרים ואנשי השירותים. זאת ועוד, בלחץ המצרים בוטלה בהדרגה מרבית המכסים על סחורות זולות שיובאו ממצרים, סחורות שבחלקן הגדול היו מיוצרות גם בסוריה. ההתפתחות הדרמטית אירעה ב-18 באוקטובר 1958, שעה ששר הכלכלה של קע"ם, עבד אל-מונעם אל-קייסוני, הודיע כי החל מיולי 1959 יאוחדו כליל כלכלותיהן של סוריה ומצרים. הודעה זו גרמה במישרין לגאות בזרם בריחת ההון מסוריה ולירידה תלולה בערך המטבע. עד דצמבר 1958 לא עלה בידי אגף המטבע הסורי לייצב את המטבע המקומי.
מדיניותם של שליטי קע"ם הונעה, אפוא, ע"י שיקולים מדיניים. היבוא ממדינות המערב הוגבל ביותר וכן, פורסמה רשימת מוצרים, שייבואם נאסר כליל. רשימה זו כללה, בעיקר, את מצרכי היצוא של מצרים. התוצאות המיידיות של צעדים אלו היו כדלקמן: השוק הסורי נפתח לרווחה לזרם בלעדי של סחורות מצריות, שנהנו מהעדר כל תחרות; המסחר עם המערב הצטמצם עד למינימום. הקשרים הכלכליים בין סוריה למערב נפגעו ולשוקי היצוא המסורתיים של סוריה ניתנה ההזדמנות לחפש תחליפים למוצרים הסוריים. הייצוא הסורי כוון בצורה מלאכותית לעבר מזרח-אירופה. ספק רב אם מדינות אלה נהנו מקליטת התוצרת הסורית, שכן היו מקרים שכותנה סורית הוחזרה ממזרח-אירופה, נשלחה באיחור לשוקי המערב ונמכרה בהפסדים. יתר על כן, הייצוא החקלאי למזרח-אירופה שמש בעיקרו לפרעון חובות כלכליים וצבאיים, והמדינה המייצאת לא נהנתה מתוספת כלשהי ליתרותיה במטבע חוץ.
על רקע קשיי החקלאים של "החבל-הסורי" יש לבחון את הפיתוח התעשייתי. נושא זה שימש כמוקד לדיונים בין משלחת ח'אלד אל-עט'ם לשלטונות מוסקבה ופראג באוקטובר 1957. הדיונים הביאו, כזכור, לחתימת הסכם לשיתוף פעולה כלכלי ולסיוע טכני בין שתי המדינות. נקבע, כי רוסיה תספק לסוריה ציוד וטכנאים שיסייעו בהקמת מפעלי תעשייה חדשים ובתפעול מפעלים קיימים. ההסכם לא קבע במפורש את ההיקף הכספי של הסיוע, אולם ציין רשימה ארוכה של מפעלים שיוקמו בסיוע סובייטי. יש לזכור, כי ההסכם נחתם לפני הקמת קע"ם. עד שלהי שנת 1958 כמעט ולא נוצל מילווה זה וקצב הפיתוח התעשייתי של "החבל הסורי" הואט. קרוב לוודאי, כי איטיות ביצועו של המילווה נגרמה במכוון כתוצאה מאי-רצונו של נאצר לאפשר חדירה כלכלית סובייטית לחבל החדש של מדינתו. תעשייתו של "החבל הסורי" סבלה גם כתוצאה מההתפתחויות אחרות. עקב המצוקה הכלכלית ירד כוח הקנייה. השפל בשוק הפנימי ובלימת הייצוא הביאו למשברים תכופים במפעלים, התבטאו בצמצום הייצור, בפיטורי פועלים ובהתרחבות האבטלה. מסתבר, אפוא, שגם במדיניות הפיתוח המדיניות התקציבית של שליטי ה"חבל הסורי" פעלו שיקולים מדיניים יותר משיקולים כלכלים צרופים.
המדיניות התקציבית של שליטי קע"ם הוכרעה לטובת העלאת חלקו של "החבל הסורי" בתקציב המדינה. כתוצאה מכך הועלו באופן ניכר המסים הממשלתיים השונים. דוגמה אופיינית להעלאת המיסוי ניתנה בתקציב הצבאי: בשנת הכספים 1957/8 הוציאה סוריה העצמאית כ-140 מיליון לירות סוריות בסעיף הביטחון, ואילו בשנת 1958/9 הגיע חלקה בסעיף הביטחון של התקציב הכללי של קע"ם ליותר מ-230 מיליון לי"ס, היינו עלייה גדולה יותר מ-2/3. ראוי לציין, כי בהשוואה למצרים, הרי שחלקה של זו האחרונה בתקציב הכללי ובסעיף הביטחון הועלה רק ב-8.5%. סחיטת הכספים ע"י המצרים התבטאה בהפגנות סוערות בחלב ובערים אחרות. באותו הקשר יש לציין, כי וויסות הציוד המלחמתי נעשה כמובן בקהיר, ול"חבל המצרי" הוענקה עדיפות באספקת כלי הנשק החדישים. נוכח מצוקתו הכלכלית והכללית של "החבל הסורי" נזקק נאצר למעשה דרמטי, שירומם את יוקרתו בעיני הסורים וישתיק את הביקורת החריפה שנמתחה על מדיניותו. על רקע זה פורסם צו הרפורמה האגרארית, שהוכן בחיפזון רב והועתק מילולית מהצו המצרי המקביל. מטרתו המוצהרת של נאצר הייתה להשוות את התנאים השוררים בשני החבלים. אולם בחפזונו כי רב, התעלם שליט קע"ם לחלוטין מהצעת חוק, שפורסמה ע"י הממשלה המרכזית, בהשראת שרי "אל-בעת'", לתקן רק את מעמדם של האריסים במדינה. אולם נאצר ויועציו החליטו להשיג יתרון תעמולתי כללי, ולעקוף במידה מסוימת את שרי "אל-בעת'", ולגלות נדיבות לב נרחבת. בחוק נאמר, כי כל איכר יקבל 460 הקטר (1 הקטר=10 דונם) אדמת בעל, או 120 הקטר אדמת שלחין. דא עקא, שהמצב בסוריה לא התאים לרוח החוק, שכן במצרים קיים שטח מצומצם לחקלאות ועודף אוכלוסין, ואילו בסוריה התנאים אחרים: עודפי קרקעות ומיעוט אוכלוסין. לשם ביצוע רפורמה חקלאית לא היה כל צורך להחרים אדמות פרטיות; אפשר היה להסתפק בחלוקת קרקעות ממשלתיות לשם סיפוק כל הצרכים. יתרה מזו, החוק לא הבחין בין סוגי הקרקע מבחינת פוריותן. החוק לא הביא בחשבון, כי בעוד שבחבל ג'זירה (הפרת) מתנהלת החקלאות לפי שיטה אקסטנסיבית וגם 100 הקטר לא יספיקו למחייה, הרי שבאזור חומס, למשל, יספיק שטח בן 200 הקטר לפרנס את בעליו בכבוד. בלהיטותו אחר נצחונות קלים ומזהירים התעלם נאצר מניסיונות סוריים קודמים לביצוע רפורמות אגראריות. מסתבר, כי בעלי קרקעות בג'זירה הציעו לא אחת ולא שתיים תנאים טובים לחקלאים, שהוציאו בקושי את מחייתם מקרקעות שבמרכז המדינה. מספר ניסיונות שבוצעו בהקמת "כפרים לדוגמה", כדי למשוך חקלאים, עלו בתוהו. נאצר ויועציו התעלמו מהעובדות הללו. אם החקלאים הסורים לא נענו לפתיונות הכלכלים שהוצעו להם בשעתו בג'זירה, ספק רב היה אם יתפתו להצעות פחות קוסמות ובתנאים בינוניים למדי, בהתאם לצו הרפורמה האגרארית.
הבצורת הקשה פגעה גם ברפורמה האגרארית. ניבצר מהחקלאים לפרוע את חובותיהם משנים עברו. רובם ביקש דחיות בפירעון החובות ואף נענה תמורת רישום משכנתאות על הקרקעות. אולם עם התקרבות שנת היבול החדשה לא יכלו הבנקים ליתן אשראי לקניית זרעים ודשנים עבור העונה הבאה. מכיוון שצו הרפורמה האגרארית הפקיע חלקים גדולים של הקרקעות מידיים פרטיות, סירבו הבנקים להעניק את האשראי לעונה החדשה, ואף תבעו פירעון מיידי של החובות הקודמים, מתוך חשש פן יאבדו המשכנתאות את תוקפן. תגובת בעלי הקרקעות הייתה מהירה והגיונית והתבטאה בצמצום דרסטי של שטחי המזרע, בפיטורי פועלים חקלאים ובהכבדת תנאי האריסות. כתוצאה מכך פגעה הרפורמה האגרארית ברוב החקלאים בסוריה: בעלי הקרקע היו צפויים להפקעת חלקים מקרקעותיהם. האריסים – הוכבדו תנאי שכירותם, ופועלים חקלאיים רבים פוטרו. דווקא אותם איכרים זעירים, שנאצר היה חפץ ביקרם, נוספו לשכבות החברתיות של הממורמרים והמקופחים. הרפורמה האגרארית, החטיאה, אפוא, את מטרתה המעשית, אולם היא בוצעה, כאמור, כתוצאה משיקולים מדיניים: רימום יוקרתו של נשיא קע"ם, פיוס זמני של מפלגת "אל-בעת'" על שיתוף הפעולה עם שליטי קהיר, והקדמת משטרו של קאסם בעיראק, שעמד לפרסם באותה עת את חוקי הרפורמה האגרארית במדינתו. הסתירות הפנימיות במדיניותו של נאצר בלטו גם במישור המדיני הפנימי – במכלול יחסיו עם הקולונל סראג' וחבר נאמניו מחד גיסא, ובקשריו עם מנהיגי "אל-בעת'" מאידך גיסא. יחסים אלה באו לכלל גילוי במדיניות של "הפרד ומשול". הרחקתם של חרואני וביטאר לקהיר לא פתרה את הניגודים בין עסקני "אל-בעת'" לבין סראג' ואנשיו. לכל היותר, היא מנעה את החרפתם המיידית. כפי שתואר בפרק הקודם, פרצה המחלוקת הגלויה בין מנהיגי "אל-בעת'" לנאצר באוגוסט 1959. בראשית שנת 1959 הגיעו משלחות סוריות לקהיר על מנת להתלונן באוזני הנשיא על חומרת המצב. כדי לשכך את הרוחות הסוערות ציווה נאצר על הקמתה של ועדה עליונה מיוחדת לבדיקת המצב ב"חבל הסורי". ועדה זו כללה את שני סגניו – עבד אל-לטיף בגדאדי ואכרם חוראני שר הפנים בממשלה המרכזית, זהריא מוחיי אד-דין. בפרוס ינואר 1959 יצאה "משלחת השלושה" ל"חבל הסורי", ומשימותיה הוגדרו ע"י בגדאדי כדלקמן: החשת קצב הקמתו של "האיחוד הלאומי", זירוז ביצוען של כל התוכניות המשתהות, הבראת המצב הכלכלי, החזרת האמון בקע"ם בקרב השכבות הממורמרות והתווית קווי פעולה לתפעול השירותים הציבוריים ב"חבל הסורי". בדיקת תוכנן של משימות אלה הוכיחה, כי נאצר ראה בראש ובראשונה את הסדרתן של הבעיות המדיניות כפתרון לתסיסה ב"חבל הסורי". מסתבר, כי יוכל להרגיע את הרוחות. לאחר ביקור "משלחת השלושה", ביקרו ב"חבל הסורי" גם שריה הכלכליים של הממשלה המרכזית ופיזרו הבטחות בדבר הגדלת התמיכה הכספית בפיתוח מפעלי התעשייה ב"חבל הסורי". הסיכום הכלכלי של סוריה במסגרת האיחוד לא היה חיובי, בסופו של דבר. אין ספק, כי הקשיים הכלכליים בסוריה היוו את אחד הגורמים החשובים להתפרקותה של קע"ם בספטמבר 1961.

ההפיכה הצבאית ופירוק קע"ם (ספטמבר 1961)
בבוקרו של ה-28 בספטמבר השתלטו יחידות צבא סוריות על דמשק, תפסו את תחנת השידור וכיתרו את המפקדה הצבאית. המרשל עאמר והגנרל ג'מאל פייצל נעצרו. דגלי קע"ם הורדו ובמקומם הופנו הדגלים הסוריים. ההמון הדמשקאי הפגין בחוצות בזכות עצמאותה של סוריה. הסתבר, שתנועת ההפיכה נתקלה בהתנגדות באזורים שונים שבמדינה, אולם המהפכנים שלטו במצב. בעוד רדיו דמשק שידר מברקי תמיכה במהפכנים, המשיך רדיו חלב לשדר הודעות בזכות קע"ם. המפקד הצבאי של אזור לודקיה (לאצקיה) לא הצטרף להפיכה. מנהיגי ההפיכה היו 6 קולונלים – עבד אל-כרים אנ-נחלאווי, עבד אל-ע'ני דהמאן, חיידר כזברי, מופק עצאצה, מהיב אל-הנדי והשאם עבד אר-רבו. קצינים אלה הקימו את "מועצת הפיקוד הערבי המהפכני העליון של הכוחות המזוינים". רדיו דמשק החל לשדר הודעות בשם כת המהפכנים בהבלטת הנימה הכללית, כי ההפיכה באה לתקן את המעוות בתחום האחדות הערבית. בשלב זה לא דובר כלל על פרישת סוריה מקע"ם. על חומרת המצב העיד נאומו של נאצר בבוקר ההפיכה, ששודר ישירות מתחנת קהיר, זו הפעם השנייה מאז מבצע סואץ ב-1956. נאצר הודיע בהתרגשות רבה, כי קע"ם לא תפורק וכי המורדים ידוכאו. בינתיים שיגרו המהפכנים משלחת למרשל עאמר כדי לדון עימו במציאת פשרה או פתרון בדרכי שלום על מנת להבטיח את המשך האיחוד. המהפכנים הציעו לעאמר את ביטול הצווים הסוציאליסטיים שפורסמו לאחרונה, הכנסת תיקונים ברפורמה האגרארית, הרחקת "האופורטוניסטים" מהשלטון ומתן מעמד פדראלי ל"חבל הסורי", תוך שוויון מלא ל"חבל המצרי". עאמר הסכים לתביעות אלה, העבירן באלחוט לקהיר וביקש מהמורדים להכריז על ביטול ההפיכה כדי למנוע פגיעה ביוקרתו של נאצר על שנאלץ להיכנע לתביעותיהם. כתוצאה מכך שידר רדיו דמשק את "ההודעה מס' 9", ובה נתבשרו המוני הסורים על סיום ההפיכה. לאחר מכן שב הקריין וכינה את תחנת השידור הדמשקאית כ"תחנת השידור של קע"ם". ההמונים סברו, כי ההפיכה נכשלה ולפיכך יצאו לרחובות להפגין למען האיחוד ולמען נאצר. אולם בשעה 4 אחה"צ שודרה ברדיו דמשק "ההודעה מס' 10", שבישרה כי עאמר לא קיים את הבטחותיו וכי ההפיכה נמשכת. התברר, כי נאצר דחה את תביעות המהפכנים מאחר שראה בהן מעשי מיקוח. עם זאת, הוא היה סבור בטעות כי רוב ערי סוריה נאמנות לשלטונו. לפיכך הצטווה עאמר לעזוב את סוריה ואליו נלוו הגנרל פייצל ומספר שרים בממשלת "החבל הסורי". ב-29 בספטמבר נחתו כ-120 צנחנים מצרים בלודקיה. כולם נכנעו ונאסרו. הקצינים המהפכניים הזמינו את דר' מאמון אל-כזברי להרכיב ממשלה אזרחית. כזברי הרכיב בו ביום ממשלה בת 11 שרים, ששריה נמנו עם מפלגתו ("תנועת השחרור"), "המפלגה הלאומית" ו"מפלגת העם". כנס עסקנים לאומיים שנערך בדמשק בירך על המוגמר והציע להחיש את עריכתן של בחירות דמוקרטיות. ממשלת המעבר של כזברי קבעה את מועד הבחירות לאמצע נובמבר 1961, והוחלט כי על השרים המועמדים לבחירות להגיש את התפטרותם מהממשלה. ב-20 בנובמבר התפטר כזברי מהממשלה לאחר שהציג את מועמדותו כנציג דמשק. עם התפטרותו של כזברי הורכבה ממשלת מעבר שנייה, בראשות דר' עזת אנ-נץ, השר לשעבר להדרכה לאומית ולחינוך. אנ-נץ הגדיר את תפקיד ממשלתו בעריכת הבחירות במועד שנקבע ובאווירה של נויטראליות. כן הטעים, כי מדיניות החוץ של סוריה תושתת על עקרון אי-ההזדהות והנויטראליזם החיובי. במרוצת נובמבר פרסם רדיו דמשק את נוסח "אמנת האחדות הלאומית", אשר הותוותה ע"י המדינאים הסוריים שהתכנסו בדמשק בראשית אותו חודש. "האמנה" הסבירה את כישלונה של קע"ם בצורת משטרה ובדרכי פעולתה. היא העלתה על נס את עקרון האחדות הערבית, פירטה את הסוציאליזם הערבי ויסודותיו החברתיים והטעימה את עקרונות המשטר הדמוקרטי בסוריה. על "האמנה" חתמו 61 מדינאים סוריים וביניהם – חוראני, נפורי, בשיר אל-עט/מה, עט'ם, עסלי וכזברי. ב-15 בנובמבר פרסמה ממשלת המעבר השנייה חוקה זמנית חדשה, שהייתה צריכה להתאשר ע"י מישאל-עם. נקבע, כי תבחר מועצה מכוננת לתקופה של 4 שנים ע"י בחירות ישירות וסודיות. המועצה המכוננת תהנה מסמכויות תחיקה עד לגמר חיבור החוקה. הנשיא ייבחר ל-5 שנים ברוב של 2/3 מצירי המועצה ויעמוד בראש הרשות המבצעת. ביומיים הראשונים לדצמבר 1961 נערכו הבחירות בהשתתפות דלה למדי (51% מכלל מיליון וחצי בעלי זכות בחירה). כן פורסמו תוצאות מישאל-העם שנערך בנוגע לחוקה הזמנית. הסתבר, כי החוקה אושרה ברוב מכריע (97.6%). תוצאות הבחירות למועצה המכוננת היו כדלקמן: 71 – צירים שמרניים, 55 – בלתי-תלויים, 19 – אנשי "אל-בעת'", 12 – ימניים קיצוניים, 8 – שמאליים, 7 – נציגי שבטים. בסה"כ 172 ציר. מסתבר, כי שבעת המועמדים הקומוניסטים נכשלו וכן נכשלו שש המועמדות הנשיות. במרוצת דצמבר 1961 נערכה הישיבה הראשונה של המועצה המכוננת, ולאחריה נערכו הבחירות לנשיאות. באותו מעמד הודיע ח'אלד אל-עט'ם על הסרת מועמדותו לטובת נאט'ם אל-קודסי. אל-קודסי נבחר ברוב מכריע לנשיאות סוריה והטיל על מערוף אד-דואליבי (מ"מפלגת העם") להרכיב ממשלה בת 16 שרים, מהם 4 חברי "מפלגת-העם" ו-3 חברי "המפלגה הלאומית". מנהיגי "אל-בעת'" וח'אלד אל-עט'ם לא שותפו בממשלה זו. כן לא שותפו בה צברי אל-עסלי ושושביני האיחוד האחרים עם מצרים.

סיכום המאזן הסורי בקע"ם ומשמעויותיו
האיחוד המצרי-סורי היה, בראש ובראשונה, תוצאה של חוסר יציבות פנימית. למעשה, עורער מצבה הפנימי של סוריה מאז שנת 1949, שבמרוצתה אירעו שלוש הפיכות צבאיות בזו אחר זו. הרודן הצבאי השלישי, אדיב אש-שישכלי, החזיק מעמד, כזכור, כארבע שנים, אולם בסופו של דבר נפל גם הוא והמשטר האזרחי הושב על כנו. תמורה זו לא הגבירה את היציבות. אמנם בבית-הנבחרים הסורי שלטו מפלגות הימין הותיקות ("מפלגת העם" ו"המפלגה הלאומית"), אולם בדעת הקהל הסורית (במידה וניתן להשתמש בהגדרה מעין זו) שלטה מפלגת "אל-בעת'", שעל אוהדיה נמנו קצינים צעירים רבים ובראשם הקולונל עבד אל-חמיד סראג'. השפעתה של המפלגה הספיקה כדי להשיג לסוריה סיוע צבאי וכלכלי מהגוש המזרחי בשנת 1957, אולם היא לא הספיקה לה כדי להשתלט על המדינה. בנסיבות אלה באה הפנייה לנאצר, מתוך ההנחה מוטעית, כי האיחוד עם מצרים יאפשר למפלגה להשתלט על המדינה ולהשליט בה את עקרונותיה החברתיים והכלכליים.
הפצרותיהם של מנהיגי "אל-בעת'", בנאצר תכפו, במרוצת שנת 1957, כאשר גברה הפעילות הקומוניסטית בסוריה מחד גיסא, וכתוצאה מהפחד המדומה מפני תוקפנות תורכית, מאידך גיסא. בפרוס ינואר 1958 אץ נשיא סוריה, שוכרי אל-קוותלי, לקהיר והבהיר לנאצר, כי הברירה הקיימת היא בין איחוד סוריה ומצרים לבין השתלטות קומוניסטית על סוריה, פלישה תורכית או הפיכה צבאית "ריאקציונית" רביעית. הסבריו מצאו אוזן קשבת, כיוון שבאותה תקופה נזקק נאצר לצבירת יוקרה, לאחר שנפגע קשות עקב סכסוכו עם המלך סעוד, הפיכת הנגד האנטי-מצרית של המלך חוסין בירדן, והסכמתה העקרונית של לבנון לקבל את "דוקטרינת אייזנהאור". כתוצאה מכך, קרם האיחוד הסורי-מצרי עור וגידים למשך 44 חודשים.
מה היו ההישגים של שליטי קע"ם בסוריה במשך שנות האיחוד? במישור המדיני בוטל קיומה העצמאי של סוריה כמעט לחלוטין. היא אבדה את ייצוגה באו"ם ואת שירות החוץ שלה. מדיניות החוץ נקבעה והותוותה בקהיר ע"י הממשלה המרכזית. כלפי פנים – נוהלה סוריה ע"י המועצה המבצעת של "החבל הסורי", מעין ממשלה מקומית, שקיבלה את הוראותיה מקהיר. אולם גם מועצה זו בוטלה ביולי 1961 וכל סמכויותיה הועברו לממשלה המרכזית המורחבת. המפלגות הסוריות פורקו עוד בראשית האיחוד, הקומוניסטים ירדו למחתרת ואילו מפלגת "אל-בעת'" העבירה את מרכזה ללבנון וסבלה ממשברים ומפילוגים. במקום המפלגות קם "האיחוד הלאומי" הסורי, בראשותו של עבד אל-חמיד סראג', אשר תאם את פעולתו עם "האיחוד הלאומי" המצרי. בתחום הצבאי – אוחדו כל דרגי המטכ"ל של הצבא המצרי והסורי וכן חילות האוויר, הים והצנחנים. במערכת ההדרכה הצבאית – בוטלה הכפילות ע"י חיסול בסיסי ההדרכה הצבאיים הסוריים והשארת המוסדות המקבילים במצרים. הושגה סובייטיזציה מלאה של החימוש והונהגה הדוקטרינה הצבאית הסובייטית. חיילות הרגלים לא אוחדו, אולם הושג תיאום מוחלט ביניהם. כך, למשל, כשגברה המתיחות בגבול סוריה-ישראל בפברואר 1961, גויסו מיד חטיבות המילואים במצרים. המגמה הכללית הייתה להשוות את תנאי השירות בשני הצבאות ע"י הורדת תנאי השירות ב"מחנה הראשון" (הצבא הסורי), אולם מגמה זו נתקלה בהתנגדות חריפה מצד הקצונה הסורית. בתחום הסוציאלי – פעלו שליטי קע"ם לחיסול המעמדות העליונים. הדבר נעשה ע"י הפקעת האחוזות הגדולות מידי בעליהן במסגרת הרפורמה האגרארית, כן הוטלו מסי הכנסה בשיעור של 90% על בעלי הכנסות גבוהות והולאמו מפעלים פרטיים. הפועלים הסוריים שותפו בהנהלות של החברות וב-25% מרווחיהן, אם כי חלק מהרווחים אלה הוקפא ע"י השלטונות לשם הבטחת תנאים סוציאליים לעובדים. נעשו כמה וכמה צעדים ממשיים לשיפור מצבם של הפלאחים הסורים, כגון הקמת קואופרטיבים כפריים ועיצוב כפרים לדוגמא, בייחוד באזור דיר אז-זור.
בתחום הכלכלי – הוחלף המשק החופשי, שהיה קיים בסוריה מאז קבלת העצמאות, במשק ממלכתי מתוכנן. מרבית הבנקים והחברות הגדולות הולאמה, ועל החברות האחרות הוטל פיקוח חמור. כן הוטל פיקוח על הלירה הסורית, על סחר הטראנזיט עם לבנון ועל יבוא מותרות. מצרכים חיוניים, כגון תרופות, הוגדרו כמותרות אך ורק כדי להכריח את הסורים לקנותם במצרים. בתחום הפיתוח – נכרה מגמת היסוד המצרית להפוך את סוריה לעורף חקלאי של מצרים, למקור של חומרי גלם לתעשייה המצרית ולשוק למוצריה המוגמרים. אמנם הממשלה המרכזית הכינה תכנית חומש לתיעוש סוריה, בדומה לתכנית המצרית, אולם ההשקעות בסוריה היון מעטות בהשוואה להשקעות בתיעוש מצרים. בשנת 1960 הושקעו בתיעוש סוריה כ-3 מיליון לירות מצריות, שעה שבתיעוש מצרים הושקעו באותה שנה 300 מיליון לירות מצריות. לעומת הזנחת התעשייה הסורית הורגש מאמץ לפיתוח מפעלי השקאה גדולים. בין השאר הושלם סכר רוסתאן והוגבר קצב ההכנות להקמת סכר הפרת בסיועה של גרמניה המערבית.
לאחר ביצוע ההפיכה הסורית, ההתנתקות ממצרים והתייצבות ממשלת המעבר של מאמון אל-כזברי הורגשו בסוריה המגמות הבאות: המוסדות המדיניים, שהיו משותפים לסוריה ולמצרים במסגרת קע"ם, פורקו. אולם כמה מהרעיונות המדיניים ששררו בתקופת האיחוד, כגון הנויטראליזם החיובי, הדו-קיום בשלום והמאבק באימפריאליזם, נשארו והוכללו בעקרונות המדיניים של ממשלת המעבר. קרנו של רעיון האיחוד הערבי נוסח נאצר ירד פלאים, אולם לעומת זאת העלה כזברי את רעיון האחדות הערבית, תוך שמירה על צביונן העצמאי של המדינות השונות. הוא גם פירסם, בצוותא עם מדינאים סוריים אחרים, את "אמנת האחדות הלאומית" להקמת פדראציה ערבית בעלת מועצה מחוקקת, מועצה מבצעת ופיקוד צבאי משותף, נוסף על המוסדות המקומיים והצבאות הלאומיים.
הוחל בארגונו המחודש של הצבא הסורי על מנת להשלים את החסר בחיילות הים והאוויר ובמערכת ההדרכה. החימוש הסובייטי והדוקטרינה הסובייטית לא הוחלפו באחרים, כיוון שתהליכים אלה היו יקרים ואיטיים מדי, ועשויים היו להחליש את הצבא הסורי דווקא בשלב הראשון והמסוכן של המשטר החדש. עוד בשבוע הראשון להפיכה הצהירו כזברי ושריו, כי ביצוע הרפורמה האגרארית יימשך, אם כי בשינוים הנובעים מפירוק קע"ם. הסתמנה המגמה להגדיל את שיעורי הפיצויים לבעלי האחוזות המופקעות ולצמצם את תהליכי הפקעת הקרקעות למסגרת הצרכים המיידיים של מחוסרי הקרקע. שאר ההטבות הסוציאליות של תקופת קע"ם נשארו בעינן. הסתבר כי הפועלים יוסיפו להשתתף ברווחי החברות ואף יקבלו את דמי השעות הנוספות והמענקים שבוטלו בתקופת קע"ם. הכלכלה הסורית צעדה לקראת ליבראליזציה. צווי הלאמה ופיקוח רבים בוטלו, אולם סוריה לא חזרה למערך הכלכלי שמלפני האיחוד, שכן המוסד הכלכלי המרכזי לא בוטל והשלטונות הוסיפו למלא תפקידי פיקוח והכוונה מבלי להגביל את היוזמה הפרטית יתר על המידה. בניגוד למצרים שצעדה לקראת אטטיזם מלא, חזרה סוריה למערך כלכלי של ליבראליזם מוגבל. בתחום הפיתוח – נעשו צעדים ראשונים להאיץ את קצב התיעוש שהוזנח בתקופת קע"ם. ממשלת כזברי עשתה מאמצים בלתי-מבוטלים לשכנע את מערב-גרמניה להמשיך במלאכת הסיוע להקמת סכר הפרת, למרות שההסכם על מבצע זה נחתם בשעתו ע"י הממשלה המרכזית של קע"ם.
לפירוקה של קע"ם נודעה משמעות רבה במישור הבין-ערבי ובתחום המערך המדיני והצבאי במזרח התיכון. לגבי עיראק, היוותה סוריה מאז ומתמיד מוצא טבעי לים התיכון. גישושים רבים לקראת איחוד סורי-עיראקי נעשו, כזכור, עוד בתקופת המשטר המלוכני בעיראק. לאחר הפיכת קאסם ביולי 1958 ניכרה נטייה הפוכה: קע"ם גמרה אומר לספח אליה את עיראק. משלא עלה הדבר בידיה, הפכה סוריה לבסיס של כוחות עוינים למשטרו המהפכני של קאסם. עיתוי המרד האנטי-קאסמי במוסול, במרץ 1959, נעשה בתיאום עם ממשלת "החבל הסורי". המורדים העיראקיים מצאו, רובם ככולם, מקלט בסוריה לאחר דיכוי מרד אש-שוואף והריגתו. אולם ניתוקה של סוריה מעל קע"ם הגביר את זיקתה הטבעית לעיראק מחד גיסא, והקטין את סכנת החתרנות שארבה לעיראק מידי נאצר מאידך גיסא. גם סכנת החתרנות שארבה למשטרו הרעוע של המלך חוסיין בירדן הוקטנה בהרבה. כידוע, שימשה סוריה בתקופת ממשלת קע"ם מקום מקלט לאויביו של חוסיין ולקציני צבאו שבגדו בו. מסוריה יצאו, באוגוסט 1960, רוצחיו של שר ממשלת ירדן הזאע אל-מג'אלי. הסחר החופשי עם סוריה העצמאית, נתן, ללא ספק, זריקת עידוד לכלכלה הירדנית הכושלת, ואיפשר לחוסיין להסתייע בבעלת ברית פוטנציאלית במאבקו נגד נאצר ב"ליגה הערבית" ומחוצה לה. לבנון הפיקה מההפיכה הסורית רווחים כלכליים ומדיניים גם יחד. הגבלת סחר הטראנזיט הסורי, הפיקוח על המטבע והלאמת בנקים סוריים (שבאחרים מהם שותף הון לבנוני) פגעו קשות בכלכלת לבנון בתקופת קיומה של קע"ם. מבחינה מדינית היוותה סוריה הקע"מית איום מתמיד על שלום לבנון ועצמאותה. בעת מלחמת האזרחים שפקדה את לבנון בקיץ 1958, זרמו מסוריה נשק ומדריכים לעזרת המחנה המוסלמי בלבנון. ההשקפה הלבנונית התמצתה בתקווה, כי סוריה העצמאית תהיה טרודה בענייניה הפנימיים עד כדי כך, שלא תוכל להתפנות לחתרנות בלבנון. ואכן, השקפה-תקווה זו הוכיחה את עצמה. הקמת קע"ם סיכנה גם את תורכיה הפרו-מערבית מבחינה אסטרטגית. שכן מאז שנת 1958 נאלץ המטכ"ל התורכי להניח, כי בגבולותיה הדרומיים של תורכיה משתרעת מדינה בעלת למעלה מ-30 מיליון תושבים (סוריים ומצריים), אשר צבאה חמוש וערוך במתכונת האסטרטגית הסובייטית, והנהגתה מקיימת יחסים הדוקים עם הגוש המזרחי. מערך צבאי-מדיני זה הכניס את תורכיה בצבת מלקחיים מצפון ומדרום וכן גם מאגפה הדרומי-מזרחי (הגבול העיראקי). התורכים היו חייבים לקחת בחשבון את התביעות החוזרות והנשנות של קע"ם להחזרת חבל אלכסנרטה, שסופח לתורכיה בשנת 1939. פירוק קע"ם הקטין בהרבה את הסכנות הצפויות לתורכיה, ובמידה מסוימת אפשר לומר כך גם לגבי ישראל.
הופעתה המחודשת של סוריה העצמאית בזירת המזרח התיכון יצרה תחום התנגשות חדש-ישן בין שני הגושים העולמיים. בעבר כיוונו המזרח והמערב את פעילותם המדינית כלפי קהיר בראש ובראשונה. מאז פירוק קע"ם הופנה המחץ המדיני מחדש לעבר סוריה, המהווה את נקודת המפתח בעולם הערבי. ברית המועצות לא הייתה מרוצה מלכתחילה מהקמת קע"ם. המדיניות הסובייטית הייתה נתונה ללחצם המדיני של ח'אלד בכדאש וחבריו שנרדפו עד צואר בקע"ם. יתר על כן, הפיכתו של קאסם בעיראק הוכיחה לרוסיה, כי השפעתה במרחב המזרח תיכוני גדלה ככל שגדל מספר המדינות הערביות המסוכסכות במרחב והמבקשות את סיועה הטכני והכלכלי. המעצמות האנגלו-סכסיות ראו תחילה בקיומה של קע"ם פתח לבליעת מדינות ערביות נוספות באזור, ובמיוחד חרדו לסיכויי המשטרים הפרו-מערביים בלבנון ובירדן ולאינטרסי הנפט בערב הסעודית ובנסיכויות המפרץ הפרסי. אולם בעקבות תמרוניו המוצלחים של נאצר בין שני הגושים העולמיים ועקב שינוי גישתן של ארה"ב לנויטריאליזם (לאחר פטירתו של שר החוץ האמריקאי, דאלס) – השתנתה גם הגישה כלפי קע"ם. נאצר נחשב בוושינגטון ובלונדון לגורם מייצב במזרח התיכון. דברים אלה היו אמורים, לפחות, לגבי סוריה. החששות של ארה"ב מפני תוהו ובוהו בסוריה, שיביא לכלל השתלטות קומוניסטית על המדינה, נעורו מחדש. משום כך היסס המערב זמן מה אם להכיר במשטר החדש בסוריה, ומדינות הגוש המזרחי הקדימוהו בהכרתן במשטר הסורי החדש. סוריה הוסיפה לקבל סיוע צבאי וכלכלי מברית המועצות, אולם ההפיכה פתחה את השערים לחידוש היחסים המסחריים והכלכליים גם עם מעצמות המערב. לְקח מַאֲזָנה של סוריה בקע"ם הראה, כי עתידה של סוריה העצמאית תלוי במידת יציבותה הפנימית, ואילו יציבות זו מותנית בקיומה של הנהגה מדינית איתנה. ממשלת מאמון אל-כזברי הייתה, למעשה, ממשלת מומחים. כזברי עצמו, שכיהן כיו"ר בית הנבחרים הסורי בתקופת שישכלי ומילא תפקידים בממשלות סוריות שונות, לא התבלט מעולם כמנהיג לאומי בעל שיעור קומה. מנהיגיה הקודמים של סוריה, שהוליכוה לקראת המיזוג עם מצרים, כגון מנהיגי "אל-בעת'" וקוותלי ועסלי, לא נמצאו ראויים עתה לשותפות בשלטון. אין תימא, אפוא, שלאחר קיום הבחירות בדצמבר 1961 הורכבה ממשלה בראשות מנהיג "מפלגת העם", מערוף אד-דואליבי, וכס הנשיאות ניתן לנאט'ם אל-קודסי, יריבו הוותיק של שוכרי אל-קוותלי. חבורת הקצינים שחוללה את ההפיכה העדיפה להישאר בשלב זה מאחורי הקלעים, בהשאירה מאחוריה את הרמטכ"ל החדש, הגנרל זהר אד-דין, בעמדת פיקוח על הממשלה החדשה.

לבטיה הפנימיים של סוריה וגורמי הפיכת מרץ 1962
ב-28 במרץ 1962 – 180 יום לאחר פירוק קע"ם – פרצה שוב הפיכה בסוריה. הייתה זו ההפיכה הששית במספר מאז שנת 1949. לדברי מחוללי ההפיכה, היא נועדה לשמור על הישגי הפיכת 28 בספטמבר 1961. גם הפיכה זו כקודמתה בוצעה ע"י אותם קצינים. אין להבין את הסיבות להפיכת מרץ 1962 מבלי לסקור את מחצית השנה שקדמה לה.
מיד לאחר פירוק קע"ם חזרה סוריה לסורה ומבחינות רבות דמה מצבה דאז למצבה בשנת 1949/50: ממשלת מעבר עראית ניהלה את המדינה, ואילו למעשה שלטה במדינה חבורת קציני צבא, שהייתה מפולגת בתוך תוכה. החוקה משנת 1950 הוחזרה עראית לתוקפה, בלוויית מספר חידושים. בדצמבר 1961 אישר מישאל-העם את ההסדרים החדשים וכן את פירוק המסגרת של קע"ם. נאט'ם אל-קודסי נבחר לנשיא המדינה, ולאחר הבחירות הכלליות הורכבה ממשלה קואליציונית בראשות מערוף אד-דואליבי. המשטר החדש בסוריה גיבש סביבו את תמיכתם של אישים מדיניים מתונים מצמרת חוגי הימין והמרכז. תמיכה זו הייתה חיונית למשטר כדי להפגין בעזרתה כלפי פנים את הבסיס הציבורי הרחב שעליו הוא נשען, וכלפי חוץ – את האחדות הלאומית השוררת בסוריה בכל הקשור לקיומה העצמאי. המגמה הכללית הייתה להקים משטר ליבראלי-מתקדם, בהשוואה למשטר הליבראלי-הקיצוני, ששרר בסוריה לפני הקמת קע"ם, ובניגוד למשטרו האטטיסטי של נאצר, שהתאפיין בשליטה מוחלטת של המדינה על חיי המשק והחברה. מטרותיה העיקריות של כת ההפיכה היו כדלקמן: הבטחת עצמאותה של סוריה; יצירת הסדר כלשהו עם מצרים תוך כיבוד הריבונות הסורית; הבראת הכלכלה הלאומית ע"י עידוד היוזמה הפרטית ותוך ביצוע מפעלי פיתוח; שמירת ההישגים הסוציאליים שהובטחו לפועלים ולפלאחים בתקופת האיחוד; מניעת החזרת הגלגל אחורנית בתעשייה, בבנקאות וברפורמה האגרארית ע"י אלי ההון ובעלי האחוזות הגדולות. מסתבר, כי הכת הצבאית חתרה, למעשה, לאיזון חברתי מבפנים וליצירת "מודוס ויוונדי" עם מצרים כלפי חוץ, מאחר והקצינים ידעו, כי שני גורמים אלה עשויים להבטיח לטווח ארוך את יציבותה הפנימית של סוריה. העברת רסן השלטון לידי המדינאים האזרחיים נעשתה כדי לאפשר לכת הצבאית העדיפה לנהוג בדרך זו, היינו הנהגת שלטון אזרחי, כדי להבטיח בראש ובראשונה את ליכודו של הצבא ומניעת פיצול בשורותיו. על רקע זה ניתן להבין את החיכוכים הרבים, שנתגלו בשלב מאוחר יותר בין צמרת הכת לבין השלטון האזרחי באשר לסמכות העליונה והקובעת בענייני המדינה בכלל, וביחסים עם מצרים והתחיקה הכללית בפרט.
לאור מגמות אלה נוסחה בנובמבר 1961 "אמנת האחדות הלאומי", שעיקריה הובאו לעיל. בעקבות הבחירות הכלליות, שנערכו בדצמבר 1961, הוקם פרלמנט שריכז רוב ניכר של צירי הימין המתון, ומספר צירים בלתי מבוטל של הימין הקיצוני. הקומוניסטים לא זכו כלל לייצוג ומפלגת "אל-בעת'" השיגה 19 צירים בלבד מתוך הסך הכולל של 172 ציר. ממשלתו של מערוף אד-דואליבי הייתה צריכה לבצע את העקרונות החברתיים והכלכליים שהותוו בשעתו ע"י הכת הצבאית ובאו לכלל גילוי ב"אמנת האחדות הלאומית".
אולם עוד בראשית צעדיה של ממשלת דואליבי, ובמיוחד לאחר הגשת מצעה, שקרא בין היתר לביטול ההלאמות מתקופת קע"ם, פרצו הפגנות ושביתות של פועלים וסטודנטים, אשר ביטאו במידת מה את החששות שרווחו בציבור בדבר נסיגה רבתי של הממשלה לטובת אילי ההון ועתודי הקרקע, על חשבון זכויות המוני העם. תומכי נאצר שהשתתפו בהפגנות ניסו בדרך זו לפגוע ביציבותו של המשטר. בבואה להכין את התחיקה החברתית והכלכלית, שתעצב את דפוסי המשטר, חייבת הייתה ממשלת דואליבי להתחשב במצב הכלכלי החמור ששרר בסוריה כדי להצליח בביצוע תוכניותיה.
בפרוס שנת 1962 היה המצב הכלכלי בסוריה בכי רע. שלוש עונות רצופות של בצורת קשה שחלו בתקופת האיחוד ומדיניותו המכוונת של נאצר לניצול המשק הסורי ולשעבודו לאינטרסים המצריים – עשו את שלהם. ואכן, משטרו של נאצר בסוריה הביא לשינויים חברתיים וכלכליים חשובים בפוגעו בחוגים הכלכליים המסורתיים, ובהעלותו את הצורך הדחוף במתן חוקים סוציאליים מתקדמים ובהגשמתם. עם זאת נכשלו שליטי קע"ם בהעלאת רמת החיים הממוצעת של האוכלוסייה הסורית. בעוד שבשנת 1957 ערב האיחוד עם מצרים, נאמדה ההכנסה הלאומית הממוצעת לגולגולת בסוריה ב-164 דולר, הרי שבשנת 1960 ירדה ההכנסה הממוצעת ל-130 דולר בלבד.¹⁹ המדיניות הכלכלית הריכוזית של נאצר גמרה לשבירת המסגרות המסורתיות, שאיפיינו את המשק הסורי עד לאיחוד, בתחום הבעלות על הקרקע, חברות מניות משפחתיות, בנקאות פרטית מפותחת, מלאכה ביתית וכדו'. חוסר היציבות הכלכלית והעדר הביטחון של החוגים המסחריים באשר לעתידו של המשטר הכלכלי- גרמו לבריחת הון מוגברת מסוריה, (אומדן זהיר הצביע על כ-150 מיליון דולר) ולהתרחבות הקיפאון הכלכלי והמסחרי של חוגי היוזמה הפרטית, שמילאו לפנים תפקיד נכבד במשק הסורי. מצב זה הוחמר שבעתיים ביולי 1961 עקב פרסום צווי ההלאמה בקהיר, ששיבשו לחלוטין את המשק הסורי.
מובן, אפוא, שמשימתה של ממשלת דואליבי הייתה קשה ביותר, מה גם שבבית הנבחרים שלט רוב מכריע של מפלגות הימין המסורתיות. היה צורך לגשר על פני אינטרסים מנוגדים כדי לשמור על יציבות המשטר. הממשלה נאלצה לספק את דרישות המוני העובדים, ובעת ובעונה אחת – לרכוש את אמונם של חוגי המסחר והכלכלה, שהיו עשויים לעזור לממשלה להתגבר על המשבר הכלכלי. ממשלת דואליבי הגישה לבית הנבחרים שורה של הצעות חוק שהתייחסו לרפורמה האגרארית, לבנקים ולחברות תעשייה, ואשר היו ביסודן פרוגרסיביות בהשוואה לתקנות הכלכליות ששררו בסוריה לפני האיחוד. אולם דא עקא, הצעות חוק אלה הוו נסיגה ניכרת ממדיניות התחיקה הכלכלית של נאצר ועוזריו בתקופת קע"ם.
עוד לפני תחילת הדיונים בפרלמנט על החוקים הממשלתיים, הפעילו חוגי הימין לחץ כבד על הממשלה על מנת שתחזור בה מהצעותיה "הקיצוניות". הלחץ התבטא בשיבוש מצב האספקה בשווקים, שהיה קשה בלאו הכי, ובהאמרת מחירים כללית. ואכן, בלחץ הימין נידחו הדיונים הפרלמנטרים לזמן מה ונעשו מאמצי תיווך ופשרה בין שרי הממשלה לבין נציגי הימין בבית הנבחרים, תוך הכנסת תיקונים מישניים בהצעת החוק לטובת אילי ההון ועתודי הקרקע. בעת ובעונה אחת הפעילו חברי הכת הצבאית לחץ מוסווה על הממשלה לשם זירוז קבלת החוקים ומניעת ההתגודדות הסיעתית בבית הנבחרים. ניסיון פרלמנטרי קצר זה היה, כמובן, למורת רוחם של קציני הצבא, והוא העלה בתודעתם של מחוללי הפיכת ספטמבר 1961 את התחושה, כי בית הנבחרים במצבו הנוכחי מהווה מיכשול בדרך להגשמת המשימות החברתיות-כלכליות של הכת הצבאית.
מורת רוחה של הכת הצבאית בלטה במיוחד במישור המדיניות הבין-ערבית של המשטר האזרחי, אשר לא הצליח לקשור יחסים תקינים עם מצרים. למעשה, נותנת פרשת היחסים עם מצרים את אותותיה בסוריה עד היום הזה. עוד מימיה הראשונים של העצמאות הסורית המחודשת חתרו קציני ההפיכה להשגת הכרתה של מצרים במשטר הסורי החדש. דא עקא, שכל הניסיונות הסוריים שניזומו ע"י ממשלת דואליבי, בעידודם של קציני הצבא, לא נשאו פרי. נאצר לא נענה לפניות הישירות והעקיפות ואף לא לניסיונות התיווך שנעשו במדינות ערביות שונות. קהיר הציגה את המשטר הסורי כסמל להשתלטות הריאקציה, אילי ההון ועתודי הקרקע על המדינה. אין ספק, כי אופיו הימני של בית הנבחרים הסורי והרכבו האישי סייעו במידה רבה לנאצר בניסיונו להציג את המשטר החדש בסוריה באור שלילי ביותר. מלאכתם של שופרות התעמולה המצריים הוקלה לא במעט עקב הדיונים הנסערים סביב התחיקה הכלכלית והחברתית, הן בבית הנבחרים והן הממשלה הסורית.
ההתקרבות הסורית-עיראקית, שהחלה בראשית נובמבר 1961 עם חתימת הסכם לשיתוף פעולה כלכלי בין שתי המדינות, הגיעה לשיאה במחציתו של חודש מרץ 1962, עם פגישת נשיא סוריה, נאט'ם אל-קודסי, עם שליט עיראק, הגנרל קאסם. בפגישה זו הובלט הצורך ביצירת מה שכונה "גוש ערבי משוחרר" והיה זה ניסיון שקוף להעמיד את מצרים בפני ברירת ההצטרפות ל"גוש" או התמדתה בבדידות המדינית, שנקלעה אליה מאז פירוק קע"ם. אולם נאצר לא נמשך לשותפות מעין זו שלא שירתה את מטרותיו במלואן. היה לו יסוד סביר להניח, כי בכל הנוגע להתפתחויות הפנימיות בסוריה יפעל הזמן לטובתו, ואין לו אלא להמתין לשעת כושר.
פגישת קאסם-קודסי עוררה מורת רוח רבה בקרב כת הקצינים בדמשק, שהתנגדה להתקרבות לעיראק על חשבון מצרים, כשם שבאותה מידה רצתה למנוע התקרבות למצרים על חשבון היחסים עם עיראק. ניתן להניח, כי נחלאווי וחבריו האמינו באפשרות של שיתוף פעולה בענייני ביטחון ומדיניות החוץ עם מצרים דווקא, שהרי הן למצרים והן לסוריה היה גבול משותף עם ישראל. יתרה מזאת, איומי ההתמרדות של הקצינים הפרו-מצריים חיזקו את הצורך למנוע בכל מחיר פילוג בצמרת הצבא, וסיפקו נימוק נוסף להצדקת ההפיכה במרץ 1962 בעיני מחולליה, שכן מטרתה הייתה ליכוד מחודש של שורות הצבא תוך סילוק השלטון האזרחי.

הפיכת מרץ 1962 ופילוג הצבא
ב-28 במרץ 1962 פרצה הפיכה צבאית חדשה, בראשות הקולונל עבד אל-כרים אנ-נחלאווי ועמיתיו, שהכריזו על פיטורי הנשיא והממשלה ועל פיזור בית הנבחרים. אולם בצמרת הצבא הסורי התרוצצו מגמות שונות. חלק מהקצינים ביקש לא רק לכונן משטר דיקטטורי-צבאי בעל צביון סוציאלי-כלכלי קיצוני, אלא חתר להחזיר על כנו את האיחוד עם מצרים. תוך כדי התגוששות וחילוקי דעות מעמיקים בצמרת הצבא הסתבר, כי אף מדינאי סורי בעל שיעור קומה לא יהא מוכן לנהל את המדינה בצילה של חבורת קצינים דיקטטורית למחצה. ההפיכה התקבלה בתדהמה ע"י ההמונים, שלא הצדיקו את מטרותיה ולא השלימו עם הדחת המדינאים האזרחיים, שהחלו זה עתה לנסות ולייצב את החיים המדיניים והמצב הכלכלי המעורער. כאמור, סירבו גם המדינאים הסורים בשלב זה לשתף פעולה עם כת הקצינים בהקמת ממשלה חדשה, מחשש לגורלם בעתיד. סילוק השלטון האזרחי יצר חלל ריק והעמיד בסימן שאלה את הצלחתה ותכליתה של המהפכה. כמו כן נפתח פתח ללחץ מוגבר מצד סיעות שונות של קצינים, שביקשו להכתים את רצונם ולכוון את המשטר באפיק הנוח להם. מצב זה היווה, כמובן, קרקע פורייה להגברת פעילותם של הגורמים הפרו-נאצריים בצבא וברחוב הסורי, שארגנו הפגנות בכל רחבי סוריה, ובמיוחד בעריה הצפוניות של המדינה. דעת הקהל בחלב, למשל, רגזה על המפקדה הצבאית בדמשק, שהדיחה את השליטים האזרחיים ועצרה את שני המנהיגים מחלב: נשיא המדינה נאט'ם אל-קודסי וראש הממשלה מערוף אד-דואליבי. אוהדיו של נאצר וסוכניו המרובים ניצלו את האווירה העוינת לדמשק ופתחו בפעולות הסתה, שהביאו בסופו של דבר להתקוממות הקצינים הפרו-מצריים באזור חלב ולהכרזותיהם בדבר כינונו מחדש של האיחוד עם מצרים.
המפקדה הצבאית בדמשק ניסתה בשלב זה למנוע פילוג יתר בשורות הצבא, מתוך חשש מוצדק לאובדן שליטתה במצב המעורער. כתוצאה מכך, הציעו קציני דמשק קיום פגישה להדברות ולליבון הנושאים השנויים במחלקות בין הסיעות השונות בצבא. כך כונסה, אפוא, ועידת הקצינים בחומס, בהשתתפות נציגי כל יחידות הצבא הסורי. ועידת חומס נאלצה להתחשב באי-שיתוף הפעולה מצד המדינאים האזרחיים והחליטה בין היתר על: א) הקמת מועצת מפקדה מנציגי היחידות השונות, שתפקידה הוגדר כמועצה מפקחת על בעיות המדינה והצבא; ב) חידוש המשטר החוקי-אזרחי והקמת ממשלת מעבר נויטראלית, שתערוך מישאל-עם בשאלת חידוש האיחוד עם מצרים; ג) סילוק קבוצת הקולונל אנ-נחלאווי, שחוללה את הפיכת ספטמבר 1961 ואת הפיכת מרץ 1962. דא עקא, שהקצינים הפרו-מצריים הפרו את הסכם ועידת חומס והמשיכו את מאבקם בחלב כדי לחזק את מעמדם, להשיג ויתורים נוספים מדמשק ולהרוויח זמן על מנת להזעיק עזרה צבאית ממצרים. התפתחות זו איפשרה למפקדה בדמשק, שנתמכה ע"י רוב זרועות הצבא, לשגר אולטימטום למורדי חלב ולאיים על מיגורם בכוח הזרוע. מעניינת ביותר הייתה עמדתו של שליט מצרים בכל אותו סכסוך חמור בצמרת הצבא הסורי. נאצר, למוד הניסיון המר של מפלת צנחניו בלודקיה בספטמבר 1961, נזהר מלהסתבך בהרפתקה צבאית ע"י תמיכה גלויה במורדי חלב. לעומת זאת, ניסה להציל את חסידיו בתכסיסי עורמה, בהביעו את נכונותו "לתיווך בין הצדדים בסוריה". בנקטו גישה זו העמיד נאצר כצדדים שווים את המורדים בחלב ואת קציני המטכ"ל בדמשק. אולם הצעת התיווך המצרית נדחתה ע"י דמשק ואילו מורדי חלב נכנעו בלית ברירה. כך פונתה הדרך לשליטתה המלאה של מפקדת דמשק על כל חבלי המדינה.
הלקח של מהפכת מרץ 1962 הוכיח, כי פרשת היחסים עם מצרים הפכה לאבן הנגף המרכזית בתהליך ייצובה של סוריה. הסתבר, כי צמרת הצבא הסורי מפולגת מבפנים, כמוה כסיעות האזרחיות האחרות. כן הובהר לעין כל עד כמה רופף המשטר הכללי בסוריה ועד מה גדולה תלותו בתהפוכות הצבאיות עם זאת הוברר, כי כל אימת וראשי הצבא מתגודדים ומתקוטטים – אין אפשרות לשלטון צבאי ישיר ויש צורך להחזיר את ההגה לידיים אזרחיות, תוך כדי פיקוח על מהלך העניינים. בשלב זה הוכח, כי מרבית קציני הצבא מתנגדת להחזרת האיחוד עם מצרים על כנו. לעומת זאת, הורגשה נהייה עזה לאיחוד כולל של כל המדינות הערביות "המשוחררות", על בסיס פדראטיבי מודרג, ותוך שיתוף פעולה בענייני חוץ וביטחון.
לאחר קשיים רבים הורכבה ממשלת מעבר אזרחית בראשותו של בשיר אל-עט'מה, לשעבר שר בממשלה המרכזית של קע"ם. הקמת הממשלה התאפשרה ע"י החזרת הנשיא אל-קודסי לכהונתו והתפטרותם הכפויה למחצה של רוב חברי בית הנבחרים השמרני. עצם השתתפותו של הרמטכ"ל, הגנרל זהר אד-דין, בממשלת עט'מה כשר ההגנה הצביעה על קשיי המטכ"ל בדמשק בבואו להחזיר את השלטון לידיים אזרחיות. שיתופו של קצין צבא בכיר בממשלת המעבר העידה על קשירת הצבא לאחריות של מדיניות הממשלה מחד גיסא, ועל הפיקוח ההדוק של הכת הצבאית על המדינאים האזרחיים מאידך גיסא. לקציני הכת הצבאית הסתבר כי קל ביותר להדיח את השלטון האזרחי, אך לא ניתן לפעול בלעדיו.
בסיכום ניתן לומר, כי הן הכת הצבאית השלטת בסוריה והן נשיא מצרים היו מעוניינים בו זמנית בארגעת היחסים שבין שתי המדינות. בעוד שמגמת הסורי הייתה לאחות את הקרעים שנתגלעו בתוך צבאם ולהבטיח שליטה מלאה של המפקדה, תוך ייצוב המצב הפנימי, העדיף נאצר לפעול דרך תומכיו ביחידות הצבא ולכוון את ההתפתחות המדינית בסוריה בהתאם למטרותיו. אולם מצב זה היה לכל הדעות הפוגה זמנית בלבד.
בשידורו ברדיו דמשק הודיע בשיר אל-עט'מה על קוויה הכלליים של תוכנית ממשלתו. הוא הצהיר, כי ממשלתו תתחיל מיד "בבדיקת היסודות הנכונים להגמשת האיחוד הערבי הכללי" ותפעל להגשמת מדיניות סוציאליסטית, שתשרת את המוני העם. כן הבטיח לפרסם חוק בחירות דמוקרטי ולהחזיר על כנו את חוק הרפורמה האגררית המקורי. בין השאר הבטיח לנסח חוקה חדשה שתובא לאישור ע"י מישאל-עם.

המשבר ביחסי סוריה ומצרים והמאבק בוועידת שְתוּרַה
ממשלת בשיר אל-עט'מה החלה לחדש בהדרגה רבים מצווי ההלאמה שהתפרסמו בתקופת קע"ם. אולם בית הנבחרים לא כונס מחדש. גם ממשלת מעבר זו הוסיפה להתקיים רק בגלל רצונה של הקצונה הבכירה ונוכחותו של הרמטכ"ל כשר ההגנה. אולם מגמות מדיניות סותרות הוסיפו לפלג אותה, את הציבור ואת הקצינים. הלבטים הפנימיים האלה היו מלווים במתיחות רבה ביחסי סוריה ומצרים. זו האחרונה ראתה בסוריה לא רק פורשת ומפרת אחדות אלא בוגדת ברעיון האחדות הערבית בכללו. מצרים חזרה ותבעה עריכת חקירה מטעם "הליגה הערבית" בנסיבות פרישתה של סוריה מקע"ם ועריכת מישאל-עם בסוריה בנוגע לאיחוד. בעת ובעונה אחת הפכה לבנון לבסיס החתרנות והריגול המצרי בסוריה. לבנון נסחפה לקלחת הסורית הן בגלל שכנותה לסוריה והן בגלל מצבה הפנימי והעדתי המעורער, שאילץ את מנהיגיה לשמור על יחסים טובים עם מצרים כדי להימנע ממלחמת אזרחים מחודשת נוסח שנת 1958. המשבר שהתחולל במרוצת שנת 1962 ב"ליגה הערבית" הווה, אפוא, תוצאה ישירה של פירוק קע"ם מחד גיסא, ותולדת ניסיונותיה החוזרים ונשנים של סוריה לזכות ביציבות פנימית ולבלום את החתרנות המצרית. ואכן, עוד באפריל 1962 נמסר על סיכול קשר פרו-נאצרי בסוריה. בין שידיעה זו הייתה מהימנה ובין שלא, עובדה היא, כי שלושה שרים, שנחשבו לפרו-מצריים מובהקים, התפטרו בחודש זה מממשלת אל-עט'מה. 6 שבועות לאחר סילוקם של השרים הפרו-נאצריים הוציא נשיא סוריה צו בדבר הרכב חדש של ממשלת אל-עט'מה. לממשלה נוספו 5 שרים חדשים, וביניהם הגנרל עזיז אל-כרים כשר הפנים, שכיהן עתה לצדו של שר ההגנה – זהר אד-דין.
מאז פירוק קע"ם עמדה סוריה במשך שנה תמימה מול הסתערות תעמולתית וחתרנית מצד נאצר, ובכל זאת נמנעה כל אותה עת מהעלאת תלונותיה נגד מצרים באו"ם או ב"ליגה הערבית". לאחר הקמת ממשלת בשיר אל-עט'מה התנהל בתוככי סוריה מאבק גלוי בין חסידי נאצר לבין מתנגדיו, כששני הצדדים היריבים משגרים עצומות ותזכירים לנשיא, נאט'ם אל-קודסי, בדבר אופיים של הקשרים לעתיד עם מצרים. בראש המתנגדים לנאצר התייצב מנהיג "אל-בעת'", אכרם חוראני, שניהל פולמוס חריף עם השליט המצרי, תוך חילופי האשמות הדדיות. לאחר פיטורי שלושת השרים הפרו-מצריים התגבשה, כנראה, המדיניות בממשלה הסורית לצאת להתקפה נגדית גלויה נגד החתרנות המצרית. הגורמים המידיים להעלאת התלונה הסורית נגד מצרים, בשלהי יולי 1962, במושב ה"ליגה הערבית" היו כדלקמן: א) למרות המאמצים הסוריים הנואשים לזכות בהכרת מצרים נמנע נאצר מלהעניק את הכרתו, וזאת למרות ההצהרות הסוריות בדבר "האיום הישראלי" בביצוע מפעל הירדן; ב) במשך החודשים יוני-יולי 1962 עמדה סוריה בפני מסע של שביתות, טרור וניסיונות מצריים להפיכת המשטר; ג) שליטי סוריה נחרדו מנאומי נאצר בחגיגות העשור להפיכה מצרית, בהם חזר והצהיר על כוונתו לספח את סוריה, תוך שימוש בכינוי "החבל הצפוני בקע"ם". כן הודיע על הכנותיו לפעול במישרין בין עמי ערב, מעל לראשי מנהיגיהם, ובניגוד להם. הצהרות אלה הוו, לדעתם של הסורים, הוכחות משכנעות להתערבותו הגלויה והגסה של נאצר בענייניה הפנימיים של סוריה.
הסתעפות החתרנות המצרית הביאה, אפוא, לכלל התלכדות פנימית בסוריה. מפלגות הימין, שתבעו, ללא הרף את החזרת בית הנבחרים על כנו (לאחר שפוזר ע"י הצבא ב-28 במרץ), היו מוכנות לוותר לזמן מה על דרישתן ולשתף פעולה עם חוגי השמאל, שהתנגדו לכינונו של הפרלמנט הימני, בתמיכה בעמדתה של הממשלה. ביולי 1962 התכנסה "הליגה הערבית" בעיירה שתורה אשר בלבנון לשם דיון בשאלה הפלסטינאית. באותה הזדמנות הגישה סוריה את תלונתה בצירוף מסמכים שהוכיחו את התערבותה של מצרים בענייניה הפנימיים.
כינוס מושב "הליגה הערבית" נתקל עד אז בקשיים ונדחה מעת לעת. לא ניתן היה לכנס את המושב במצרים או בסוריה המעורבות בדיון. לוב, מרוקו ותוניסיה לא היו מעוניינות בכינוס מושב ההתנצחות לתחומיהן, כתוצאה מרצונן שלא להסתבך במשבר עם מצרים. רק לבנון הביעה את נכונותה לארח את המושב בהסכמתן של סוריה ומצרים גם יחד. המשלחת הסורית הייתה מעוניינת בזירה מעין זו כדי שתוכל להוקיע את מצרים בנוכחות כל מדינות ערב ולהשיג את תמיכתן בעצמאותה, ואילו המשלחת המצרית רצתה לנצל את במת הדיונים כדי להגביר את המסע התעמולתי נגד סוריה. מושב שתורה כונס, אפוא, בהשתתפותן של כל מדינות ערב, להוציא את עיראק, שהחרימה את "הליגה" בגלל קבלת כווית. במושב זה נחנכה כמו כן לראשונה השתתפותה של אלג'יריה העצמאית. במשלחת הסורית המגוונת השתתפו שר החוץ, השגריר הסורי באיטליה וכן נציג מפלגת "אל-בעת'", ח'ליל אל-חלאס, שכיהן כשר בתקופת קע"ם. אולם הסורים הופתעו מרה בהגיעם לשתורה ובגלותם, כי המשלחת המצרית הורכבה בין השאר מגולים סוריים במצרים. בתכסיס זה רצה נאצר להוכיח, כי אין יסוד להאשמות הסוריות בדבר ההתערבות החתרנית המצרית, כל זמן והסורים עצמם מתנגדים למשטר הקיים בסוריה. המושב הפך כמצופה לזירה של התנצחויות חריפות, תוך התעלמותן של שתי המשלחות מההחלטה הנוהלית לקיים את הדיונים בדלתיים סגורות. המצרים ניסו להפריך את פרטי התלונה הסורית על מנת להוכיח כי אי-היציבות בסוריה נובעת מההתנגדות העממית למשטר. יתר על כן, המתערבות בסוריה, לפי הגירסא המצרית, היו ירדן, סעודיה, איראן ותורכיה. המשלחת הסורית לא הסתפקה בעצם בתלונה, אלא ניסתה להוכיח את בגידתה הכללית של מצרים בעניין הערבי בטענות הבאות: הסכמתה של מצרים להצבת כוח האו"ם בצד המצרי של הגבול עם ישראל, ההסכמה המצרית לשייט הישראלי במיצרי טיראן; ייחוס ההצעה בדבר שאיבת מי הכנרת ע"י הישראלים לנאצר באמצעות האמריקאים; והוקעת המזימה המצרית להחלשת הצבא הסורי בתקופת קע"ם ע"י פיטורי קצינים סוריים והעברת מטוסים ונשק כבד מסוריה למצרים. טענות אלה ודומותיהן, וכן ההתקפה הסורית החריפה על אופיו הרודני של המשטר המצרי, העמידו את המשלחת המצרית במצב של התגוננות. זאת ועוד, ב-27 באוגוסט הונחתה על מצרים מהלומה חדשה כאשר הנספח הצבאי המצרי בלבנון, הקולונל זע'לול עבד אר-רחמאן, ביקש מקלט מדיני בדמשק וחשף את דרכי הפעלת רשתות המודיעין המצריות נגד סוריה. למחרת בריחתו של הנספח הודיע ראש המשלחת המצרית על נטישת דיוני המושב ועל כוונתה של מצרים לפרוש מ"הליגה הערבית", אם זו לא תגנה את ההשמצות הסוריות נגד נאצר.
התגובה המצרית הדראסטית החרידה את באי הכנס, שכן היה ברור לכל המשלחות, כי עזיבת מצרים פירושה תמותת "הליגה הערבית". הלבנונים פתחו בפעילות אינטנסיבית על מנת לשכנע את מצרים לחזור בה מכוונת הפרישה. נאצר העלה רעיון חדש, שתמציתו הייתה הקמת ליגה של עמים ערביים, אשר תתחרה בליגה הנוכחית המייצגת את ממשלות ערב. מכל מקום, צעד הפשרה הראשון שניזום ע"י לבנון, ונתמך גם ע"י ירדן וסעודיה, קבע שלא לסיים את הדיונים הנוכחיים ולהשאירם פתוחים לעתיד. נשיא לבנון הריץ לאחר מכן שתי איגרות לנאצר והפציר בו לחזור מהחלטתו. בתשובתו לפניות אלה הבטיח נאצר להקפיא את החלטתו לפרוש מ"הליגה", אולם הוא הטעים, כי משלחתו תמשיך להחרים את הדיונים כל עוד לא תגונה סוריה. תשובה זו איפשרה, למעשה, את כינוס מושבה הרגיל של "הליגה" ב-13 בספטמבר. כמחווה של פיוס כלפי מצרים תמכו המשלחות הערביות פה אחד בחידוש כהונתו של עבד אל-ח'אלק חסונה כמזכיר "הליגה הערבית". פרישת מצרים מדיוני "הליגה" נמשכה למעשה עד שבוטלה התלונה הסורית מעיקרה, עם פרוץ ההפיכה החדשה בסוריה במרץ 1963.
מכל מקום, הצלחתה היחסית של סוריה בועידת שתורה, שבאה כתוצאה מליכוד פנימי, הפשירה את הקרח סביב שאלת כינוסו של בית הנבחרים הסורי. ב-12 בספטמבר 1962 נמצאה דרך לשינוי החוקה הסורית על מנת לאפשר את פיזורו החוקי של בית הנבחרים המשותק. בכך נסללה גם הדרך להקמת ממשלת ליכוד לאומי בראשותו של ח'אלד אל-עט'ם. ממשלה קואליציונית זו הייתה פרי הליכוד האנטי-נאצרי שפקד את סוריה, והיא שיקפה את המגמה להחזיר למשטר את צביונו החוקי מבלי לפגום בהשפעת הצבא, שהמשיך לפקח על הממשלה באמצעות שר ההגנה. הקמתה של הממשלה התאפשרה לאחר שהושגה פשרה בעקבות מו"מ מייגע בין ח'אלד אל-עט'ם לבין אכרם חוראני ומנהיג "האחים המוסלמים". הממשלה הורכבה מ-21 שרים וחלוקת התיקים הייתה כדלקמן: 8 – לסיעות הימין, 9 – לבלתי תלויים ולסיעות המרכז ו-4 – לשמאל. שליש מהשרים שירתו גם בממשלה היוצאת ושלושה מהם כיהנו בתקופת קע"ם, אולם הם הפכו בינתיים לאנטי-מצריים. חולשתה של ממשלת ח'אלד אל-עט'ם נבעה מהעדר כל מכנה משותף בין פלגיה, להוציא את ההתנגדות המשותפת למצרים. לעומת זאת יש לציין את ייצוגו של הצבא בממשלה, ייצוג שהבטיח זמנית מניעת זעזועים פנימיים.

הרקע להפיכת "אל-בעת'" (מרץ 1963)
בפרוס שנת 1963 עמדה סוריה בסימן של זעזועים בלתי פוסקים. הבעיה המרכזית של הסורים – הסדרת יחסיהם עם מצרים לא נתנה להם מנוח. העולם הערבי היה מסוער עקב מלחמת הדמים בתימן, ולמרות שנאצר היפנה את מרבית מאמציו הצבאיים והמדיניים לזירה התימנית, הוא לא משך ידיו כליל מסוריה. בינואר 1963 נעשה ניסיון הפיכה צבאית נוספת בסוריה, שהוכשל בעודו באיבו. מהומות דמים פרצו בדמשק בין סטודנטים קומוניסטיים לבין סטודנטים מתומכיו של נאצר והממשלה התקשתה לשלוט במצב. ב-8 בפברואר התמוטט שלטונו של קאסם בעיראק, מפלגת "אל-בעת'" השתלטה על המדינה וקראה לעארף לעלות על כס הנשיאות. בינתיים חל פילוג נוסף בשורות "אל-בעת'" בסוריה. אכרם חוראני פרש מהמפלגה והתמיד בעמדתו האנטי-נאצרית ובדבקותו בעצמאותה של סוריה. הפלג השני בראשות מישל עפלק, שאליו הצטרף לאחר מכן גם צלאח אד-דין אל-ביטאר, חזר לדגול באיחוד עם מצרים מתוך תקווה, כי נאצר למד מכישלון האיחוד הראשון ולא ינסה להשתלט לחלוטין על סוריה, אלא ייאות להקים איחוד חדש על בסיס של שותפות בין שווים. גם בצמרת הצבא חלו התגודדויות סיעתיות. סיעה צבאית קיצונית דגלה בהחזרת האיחוד בכל תנאי ונהנתה גם מעורף אזרחי ניכר.
ב-8 במרץ 1963 השתלטה על סוריה חבורת קצינים, שהייתה קשורה עם חוגי "אל-בעת'" שואפי האיחוד, בראשותם של עפלק וביטאר. אין להבין את עלייתה לשלטון של מפלגת "אל-בעת'" בעיראק ובסוריה מבלי לסקור את הרקע לתהפוכות האחרונות.
מאז פירוק קע"ם בספטמבר 1961 הורעו ביותר היחסים בין כלל מדינות ערב, ולא רק בין מצרים וסוריה. מצרים תקפה בשופרות תעמולתה את כל מדינות ערב בשם הקידמה, הסוציאליזם והאיחוד הערבי. ירדן הוקיעה את חתרנותה של מצרים וניסתה להתקרב לעיראק ולסוריה העוינות לה. סוריה חששה ממצרים, אך התרחקה מירדן ומלבנון ונמנעה מליפול בזרועות עיראק. עיראק לטשה עין לכווית, החרימה את "הליגה הערבית" והרחיקה מעליה את מרבית מדינות ערב. לבנון הסתייגה מירדן, חששה מסוריה ונזהרה מגילויי חיבה נוספים של מצרים. מערך יחסים זה, שהקפיא את פעילות "הליגה הערבית", יצר מצב בלתי נסבל במדינות ערב וערער קשות את יחסיהן הכלכליים והמדיניים עד לכלל שיא, שלא נודע כמוהו אפילו בתקופת שלטון מעצמות המערב באזור. "מלחמה קרה" זו בין מדינות ערב הידרדרה לבסוף לשלב חדש עם פרוץ מלחמת האזרחים בתימן בהתערבותה הפעילה של מצרים. כל אחת ממדינות ערב נאלצה לתפוס עמדה במאבק שהתחולל בין שני המחנות בתימן. הכרה במשטר הרפובליקאי ו"קידמה" – פירושה המעשי היה אישור בעקיפין לזכותה של מצרים להתערב בצורה צבאית נגד משטרו של האמאם. לעומת זאת, הזדהות עם שלטון האמאם "החוקי" התפרשה כתמיכה בכוחות הריאקציה. בעוד שהממלכות והנסיכויות הערביות בחצ"א ערב ובירדן החליטו בנקל על תמיכתן במחנה המלוכני בתימן, לאור הסכנה שהייתה טמונה למשטריהן הן כתוצאה מתקדים ההתערבות המצרית בתימן, הרי שמצבן של סוריה ועיראק, שהכריזו על תמיכתן בסוציאליזם הערבי ובמשטר הקידמה, נראה קשה במיוחד; שכן מדינות אלה שללו עקרונית את זכות התערבותו של נאצר בענייניהן הפנימיים. דא עקא, שאפילו ארה"ב, מנהיגות המערב "האימפריאליסטי" ניסו להעלים עין מפעילותו הצבאית של נאצר בתימן, ובשלב מסויים הרחיקו לכת והכירו במשטר הרפובליקאי הפרו-מצרי. ההתערבות המצרית בתימן עודדה את האופוזיציה הפרו-נאצרית בסוריה ובעיראק והכבידה על קשייהן של הממשלות בשתי המדינות הללו. המהפכה בעיראק (בפברואר 1963) והדחתו של קאסם השפיעו בצורה מכרעת על ארץ התסיסה המתמדת – סוריה. סוריה זו, שהתאפיינה בפיצול פנימי מסורתי ובתחושת לאומנות ערבית מפותחת, ואשר מאז שנת 1949 הייתה נתונה למהפכות צבאיות ומדיניות, כרעה תחת המהומה והמאבקים הפנימיים שהתחוללו בה. סוריה סבלה מניתוקה ממצרים ומהמאבק הסיעתי להעלאת רמת החיים ולשיפור המצב הכלכלי. כל אותה עת הייתה סוריה נתונה למועקת התסביך הביטחוני – כיצד להשמר מאויביה הקמים עליה להכריתה. בשתי בעיות אלה גם יחד נכשלו הממשלות הסוריות שקמו מאז ניתוק קע"ם: באשר לדמותו החברתית והכלכלית של המשטר התנהל המאבק, לא רק מצד השכבות העממיות שהוסתו ע"י קהיר בפרט והאופוזיציה הפנימית בכלל, אלא גם מצד השותפים השמאליים והפרו-נאצריים לשלטון. מאבק זה, שנשא לעתים קרובות אופי של תפיסות עמדות כוח והשפעה במנגנון המינהל והצבא, הביא להחלשה הדדית של חוגי הימין והשמאל, שהיו מעוניינים בהגנה על ישותה העצמאית של סוריה. בתחום הביטחוני, הרי שמאז פירוק קע"ם הורגשה חולשה פנימית – ביטחונית מאחר ו"החבל הסורי" הועדף בשעתו בכל הנוגע לחימוש ולכלי נשק חדישים. אפילו ניסיונותיו של המשטר הסורי להגיע לכלל הבנה ביטחונית עם קאסם (פגישת קודסי-קאסם, מרץ 1962) עלו, בסופו של דבר, בתוהו לאחר נפילת משטרו ועליית "אל-בעת'" לשלטון בעיראק.
המהפכה בעיראק, עלייתה של מפלגת "אל-בעת'" שדגלה באיחוד הערבי וסירבה להיענות להושטת היד של סוריה, הביאו לניסיונות חדשים מצד המשטר הסורי לעריכת שינויים בהרכב הכוחות בצבא כהקדמה לקראת ביצוע שינויי גברי בממשלה. שינויים אלה נועדו להכשיר את סוריה להצטרפות למועדון "המדינות המשוחררות", לצידן של מצרים, עיראק, תימן ואלג'יריה. השינויים כללו את הדחתם של הקצינים "הבדלניים" מימין ומשמאל מעמדות המפתח על מנת להכשיר את הקרקע למציאת לשון משותפת עם עיראק. אולם טיהורים אלה רק החלישו את החזית המעורערת של תומכי העצמאות הסורית ועודדו את האופוזיציה הפרו-נאצרית לתפיסת השלטון.
מכל מקום, הצלחתו של "אל-בעת'" העיראקי בתפיסת השלטון עודדה את הסניף הסורי לשנס מותניו ולנסות את מזלו, בגיבוייה של עיראק, למרות חולשתה הכמותית של המפלגה הסורית והעדר התימוכין מצד כלל הצמרת הצבאית. אולם הפיכת "אל-בעת'" בסוריה, שחלה ב-8 במרץ 1963, מיד לאחר הצלחת ההפיכה העיראקית, ניזונה מהצלחתה של קודמתה ומההתרופפות הכללית של שאר הסיעות האזרחיות והצבאיות עקב ההתכתשות הממושכת ביניהן. דא עקא, שאותם קצינים, שהקימו את "המועצה המהפכנית העליונה" בדמשק והעלו לשלטון את הפלג של עפלק-ביטאר, נאלצו לשתף בממשלה הקואליציונית גם את הסיעות הנאצריסטיות, אשר השתלבו בהפיכה מייד לאחר שפרצה.

נפתולי הנהגת "אל-בעת'"
לחצה של מפלגת "אל-בעת'" הביא בשנת 1958 לאיחוד בין סוריה ומצרים, אך בעיראק לאחר הפיכת קאסם, התנגשה סיסמת המפלגה לאיחוד מלא ("וחדה") בסיסמת הבדלנים העיראקיים בזכות איחוד רופף או פדראציה ("אתחאד") . כתוצאה מכך סולקו תומכי "אל-בעת'" מהשלטון והפכו לנושאי נס האופוזיציה נגד משטרו של קאסם. באוגוסט 1959 הסתכסכו מנהיגי "אל-בעת'" הסורי עם נאצר ועד סוף אותה שנה התפטרו מממשלת האיחוד שנוצר ביוזמתם. המפלגה הסורית פוזרה בדומה לשאר המפלגות, אולם היא המשיכה את פעילותה בשאר מדינות ערב. נאצר, שלא יכול היה להשאיר גורם מתחרה לו בפעילות חתרנית במדינות ערב, החל להצר את צעדי מנהיגי "אל-בעת'" בסוריה. כתוצאה מכך העתיק מישל עפלק את מקום מושבו ואת מרכז המפלגה ללבנון. אולם נאצר לא אמר נואש וניסה לפלג את המפלגה ע"י גיוס מנהיגים שסולקו משורותיה, כגון רמאווי (מירדן) ורכאבי (מעיראק), אשר הקימו במחצית שנת 1961 סניף מפלגתי פרו-נאצרי בקהיר. פעילות זו לא פגעה במפלגה, אם כי היא הוסיפה לסניפיה המחתרתיים חזית נוספת נגד הפלג הפרו-נאצרי. לאחר פירוק קע"ם התרחש, למעשה פילוג נוסף בשורות "אל-בעת'" הסורי, שהחזיר את המפלגה לתקופה שקדמה לשנת 1953, הלוא היא שנת התמזגותה מ"מפלגת התחייה הערבית" ומ"המפלגה הערבית הסוציאליסטית". בעוד שמנהיג המפלגה המאוחדת, אכרם חוראני, תמך באורח מלא בפירוק קע"ם ויצא בהאשמות חריפות נגד רודנותו של נאצר, הרי שהאידיאולוג של המפלגה, מישל עפלק, טען כי על אף השגיאות שעשה נאצר, אין להכחיש, כי האיחוד לכשעצמו הווה צעד חשוב בהתפתחות ההיסטורית לקראת איחוד האומה הערבית. גישה מנוגדת זו הביאה ליצירת שני פלגים סוריים, כשכל אחד מהם טען לתואר מפלגת "אל-בעת'". צלאח אד-דין אל-ביטאר, שעמד בתחילה לצידו של חוראני ותמך בפירוק קע"ם, חזר בו מעמדתו והצטרף לפלג של עפלק. כתוצאה מכך נבחר לראש הממשלה הסורית מיד לאחר הצלחת ההפיכה במרץ 1963. הפילוג בין חוראני לעפלק וביטאר החליש את המפלגה הסורית מכיוון שרוב העסקנים המדיניים הצטרף לחוראני, ואילו חברי השורה, קצינים ואינטלקטואלים למיניהם צידדו בפלג של עפלק. פלג זה, שהאמין באפשרות חידושה של האחדות הערבית, הוא הוא שהצליח למגר את המשטרים בעיראק ובסוריה, בפברואר-מרץ 1963.
בעוד שבעבר תמכה מפלגת "אל-בעת'" המאוחדת הסורית במיזוג סוריה ומצרים בסיסמת האיחוד המלא, הרי שלאור הלקחים שהוסקו מכישלון קע"ם ומפרוקה החלה התנהגת "אל-בעת'", בראשותם של עפלק וביטאר, לדגול ב"איחוד על יסודות איתנים", כלומר באיחוד שיתחשב בתנאי ההתפתחות החברתיים והכלכליים של המדינות הערביות השונות. כן התנגדה המפלגה למשטר איחוד רודני בהנהגתו של שליט יחיד. מסקנות אלה הולידו את ההכרה, כי בתנאים הנוכחיים לא ייתכן איחוד מלא, אלא פדראציה רופפת, אשר תיתן שהות למדינות השונות להכשיר את הקרקע מבחינה חינוכית, חברתית וכלכלית ולתאם את נתוניהן השונים. גירסא זו התקבלה במיוחד ע"י איש המפלגה בעיראק וסגן ראש ממשלתה, צאלח אס-סעדי, אשר טען לאחר הדחת קאסם, כי האיחוד המלא יבוא בחשבון רק לאחר 15-10 שנה. קביעה זו מצד מנהיג "אל-בעת'" העיראקי נתקלה במספר עובדות סותרות: בניגוד למעמדה העממי של המפלגה בעיראק, מעמד שהוכר בלית ברירה ע"י נאצר, הרי שההפיכה בסוריה לא ביססה לחלוטין את מעמד המפלגה, אלא אילצה אותה להזדקק לבני-ברית נאצריסטיים בשלב הראשון של הפיכתה. זאת ועוד, החיים המשותפים במסגרת קע"ם הולידו חוסר אימון, לא רק בין חוראני לבין נאצר, אלא גם בין אנשי הפלג של עפלק-ביטאר לבין השליט המצרי. נוסף לכך, התבלט הבדל יסודי בין "אל-בעת'" העיראקי לבין "אל-בעת'" הסורי. בעיראק התארגנה המפלגה תוך חישול מתמיד עקב מסע הרדיפות של קאסם נגדה וניסיונות הפיכה כושלים. ארגונה המחתרתי בקרב הנוער והצבא איפשר לה לבצע את הפיכת פברואר 1963 לא רק בסיוע הצבא, כי אם במבצע משולב של זרוע אזרחית, שהתאגדה ב"מישמר לאומי", ביחד עם קציני צבא אחרים. "המישמר הלאומי" העיראקי, שהורכב על טהרת חברי המפלגה, ניתמך ע"י כת הקצינים שעלו לעמדות המפתח בשורות הצבא העיראקי. לעומת זאת בוצעה ההפיכה בסוריה ע"י הצבא בלבד, ואילו ל"אל-בעת'" הסורי לא הייתה השפעה מלאה על כוח מרכזי זה. יתרה מזאת, גם ברחוב הסורי רבו מתנגדיה של המפלגה מקרב אנשי המישטר הישן והסיעות הפרו-נאצריות כאחד. כוחן של הסיעות הללו בלט כבר ביומה הראשון של ההפיכה, לא רק בהרכב ממשלת ביטאר (9 שרים מתוך 20), אלא אף בהתנגדותם של הפרו-מצריים למינוי נשיא שיסמל את ריבונותה ועצמאותה של סוריה.
הסיעה הפרו-מצרית שהבחינה בחולשתו של "אל-בעת'" הסורי החלה בהפעלת לחץ עקבי להחזרת האיחוד עם מצרים לאלתר, ורק לאחר מכן – לעריכת דיונים בדבר איחודים נוספים. הלחץ הנ"ל כוון בשני אפיקים מקבילים – הן בממשלה ובמועצת ההפיכה והן בארגון הפגנות המוניות. בשלב זה חלה התערבות המפלגה העיראקית, ששיגרה לסוריה את "האיש החזק" בממשלתה – אס-סעדי – על מנת לחזק את עמדת עמיתיו בדמשק. בעת ובעונה אחת ניסתה ממשלת עיראק לשכנע את מצרים להכיר במנהיגות המפלגה בשתי המדינות. סעדי הצהיר בבואו לדמשק, כי אין ליצור איחודים חלקיים בין "המדינות המשוחררות", ובכך התכוון למניעת איחודן של סוריה ומצרים שחודו יופנה, מן הסתם, נגד עיראק. אי לכך הועלתה הצעה נגדית סורית-עיראקית, שתמכה בהקמת פדראציה משולשת, המבוססת על שוויון בין שלוש המדינות. בהצעה זו התכוונה ההנהגה הבין-ערבית של "אל-בעת'" להוציא את הרוח ממפרשי הסיעות הפרו-נאצריות בסוריה ע"י הצעת איחוד מורחב יותר מקע"ם כבר בשלבו הראשון. כן חשבה ההנהגה להשיג את הכרתו של נאצר במנהיגות המפלגה בשתי המדינות. מאחורי הצעה זו הסתתרה הערכת מצב מפוכחת, כי דחיית הצבעת המפלגה תזיק ליוקרתו של נאצר כמנהיג הראשון במעלה בעולם הערבי.
דא עקא, שנאצר לא נחפז להתפתות להצעות המשלחות הסורית והעיראקית, שאצו לקהיר על מנת לשכנעו להקים פדראציה משולשת לאלתר. אמנם השליט המצרי קיבל את ההצעה העקרונית, אולם העדיף להשתהות מאחר וסבר, כי אחרי התמוטטותו של "אל-בעת'" הסורי, כתוצאה מהלחצים המשולבים של תומכי מצרים בסוריה, יתערער גם שלטונה של המפלגה בעיראק ומקומו יתפנה לגרורי מצרים בעיראק. יתר על כן, נאצר הבהיר באמצעות דוברו הבלתי-רשמי, דר' חסנין הייכל עורך "אלאהראם", כי אין באפשרותו למחול למנהיגים הסוריים על עוונותיהם בתקופת קע"ם ולאחריה, ולא כל שכן שאין באפשרותו לשכוח את חטאו של ראש ממשלת סוריה, צלאח אל-ביטאר, אשר הזדהה בשעתו עם מבצעי פירוק קע"ם, למרות העובדה שהוא כבר הספיק להתחרט על כך בפומבי. תגובותיו של נאצר העידו, אפוא, כי אין ברצונו לקבל את ההגמוניה של "אל-בעת'", במיוחד בסוריה, ולא רק בגלל "שגיאות העבר", אלא מחמת שיקולים אקטואליים רבי חשיבות: א) הסכמתו של נאצר לתנאי "אל-בעת'" הייתה מתפרשת כהחלשת כוחו והמעטת משקלה של מצרים באיחוד המוצע; ב) איחוד נוסח "אל-בעת'" פירושו היה פדראציה רופפת, שהייתה מחייבת את מצרים בענייני ביטחון וחוץ, אך לא משתפת אותה באחריות לענייני הפנים בסוריה ובעיראק; ג) היענות להצעת "אל-בעת'" הייתה מקנה עדיפות למפלגה בסוריה על פני הסיעות הפרו-מצריות ומקפחת את נאמניו של נאצר בסוריה; ד) ההכרה ב"אל-בעת'" הייתה מעמידה את נאצר בפני מתחרה רעיוני, שהיה מאיים על בכורתו בעולם הערבי.
למרות זאת היה ברור, כי אין באפשרותו של נאצר לדחות את ההצעות, שסייעו רבות לרימום יוקרתו שנפגעה עקב פירוק קע"ם והמערכה חסרת התוחלת בתימן. לפיכך המשיך נאצר בהפעלת לחץ על ראשי "אל-בעת'", באמצעות תומכיו בעיראק ובסוריה, על מנת להחליש את כוחה שלה מפלגה בעיקר בסוריה. לנאצר היה ברי ומחוור, כי מערך הכוחות הפנימיים בסוריה יקבע את צורת האיחוד ואופיו, אם לזכותה של מצרים ואם לזכותו של "אל-בעת'". בחודשים מרץ-אפריל 1963 החלה מצרים תובעת את שיתופם של הגורמים הלאומיים האחרים, כלומר הפרו-מצריים, בסוריה בהכנת מצע האיחוד, מאחר ו"אל-בעת'" היה רק "אחד מגורמים אלה". תביעה תכסיסית זו הובנה יפה ע"י המנהיגות הבין-ערבית של המפלגה, שהמשיכה לבצר את שלטונה, הן בסוריה והן בעיראק, ועם זאת המשיכה במגעיה עם קהיר כדי לשכנע את נאצר בתכליתיות הצעותיה. מנהיגי המפלגה העלו בשיחותיהם בקהיר את אפשרות השתתפותן של אלג'יריה ותימן בדיוני האיחוד, מתוך תקווה שאלג'יריה, לפחות, לא תתפתה לוותר על עצמאותה, אשר נרכשה זה מקרוב לאחר מאבק דמים ממושך. ערב חתימת הסכם האיחוד המשולש היה ברור, כי ההתפתחות בסוריה תשפיע על רוח המיקוח של מצרים כשם שתשפיע על מעמדו של "אל-בעת'".

אמנת האיחוד הערבי ומשמעויותיה
ב-17 באפריל 1963 נחתמה בקהיר אמנת האיחוד הערבי, שלפיה עתידה הייתה לקום מדינה בשם "הקהילייה הערבית המאוחדת", אשר תאגד בצורה פדרטיבית את מצרים, עיראק וסוריה. למרות שתחילה נראה היה, כי באמנת האיחוד הושג הסכם פשרה של דו-קיום בין נאצר לבין מפלגת "אל-בעת'", השלטת בסוריה ובעיראק, באו המאורעות והוכיחו, כי תקופת המעבר שנקבעה בהסכם האיחוד לא נועדה להיות אלא תקופה של מאבק נוסף וחריף יותר בין שני הצדדים.
סימני ההיכר העיקריים של האיחוד היו כדלקמן: האחדת האזרחות, קביעת האסלאם כדת רשמית, קביעת הערבית כשפה רשמית, האחדת הדגל ומיקום הבירה בקהיר. תחומי הפעולה של השלטונות הפדראליים כוונו למדיניות החוץ ולייצוג הבינלאומי, לצבאות ולתעשייה הצבאית, למדיניות הכספית והכלכלית, לתכנון המשק ולפיתוחו, להכוונת המדע והחינוך בצביון לאומי, להאחדת החוקים למיניהם ולארגון התחבורה ושירותי התקשורת. תקופת המעבר נועדה לשם עיבוד חוקת הפדראציה והחוקות של הארצות המשתפות בה. עד 17 בספטמבר 1963 נקבע כי ייערך מישאל-עם בשלוש הארצות על החוקה הפדרטיבית ובחירת הנשיא. לאחר פרסום תוצאות מישאל-העם תוקם הפדראציה בשם קע"ם. בתקופת המעבר יוקמו מועצת נשיאות וממשלה, שינהלו את ענייני הפדראציה; תבוצע הפעלה הדרגתית של מוסדות השלטון הקובעים בפדראציה ובמדינות; תוקם מועצת הגנה לאומית ומפקדה צבאית משותפת. לא יאוחר מ-17 במאי 1965 תסתיים תקופת המעבר והחוקה תופעל במלואה.
"מועצת האומה" נקבעה כרשות המחוקקת והמוסד השלטוני העליון בפדראציה, והיא תורכב משני בתים:
1) "מועצת האיחוד", שבה ייוצגו שלוש המדינות שווה בשווה, (מעין בית עליון); 2) בית הנבחרים, שמספר ציריו יהיה פי 4-3 ממספר חברי "מועצת האיחוד". הייצוג בבית זה ייקבע יחסית למספרי התושבים בכל אחת מחברות הפדראציה, (היינו – 70% למצרים, 18% לעיראק ו-12% לסוריה). ב"מועצת-האומה", שתכלול את חברי בית הנבחרים ו"מועצת האיחוד" גם יחד, ישתקף יחס הייצוג כדלקמן: 61% למצרים, 22% לעיראק ו-17% לסוריה. בחירת נשיא הפדראציה ושלושת סגניו תעשה ע"י חברי שני הבתים של "מועצת האומה". בהצבעה ראשונה יידרש רוב של 2/3 ואילו בהצבעה שנייה יידרש רוב מוחלט רגיל, כלומר קולות הצירים המצריים יספיקו לכך. הבעת אמון או שלילת אמון מהממשלה, שתיבחר ע"י "מועצת האומה", תיקבע ע"י רוב מוחלט של חברי שני הבתים. גם במקרה זה קולות הצירים המצריים יספיקו לכך, כלומר כל הצירים העיראקיים והסורים לא יוכלו להשפיע על כינון הממשלה או על הדחתה. חקיקת חוקים תדרוש רוב רגיל בכל אחד משני הבתים בנפרד. המשמעות הנובעת מהסדר זה מלמדת, כי הצירים המצריים יוכלו למנוע קבלת כל חוק בבית הנבחרים. רק ב"מועצת האיחוד" יוכלו הסורים והעיראקים לצבור רוב של 2/3.
סמכויות נשיא הפדראציה נקבעו כדלקמן: 1) מינוי הממשלה ושריה. אמנם הממשלה תזדקק לאמון "מועצת האומה", אך לשם כך תספיק, כאמור, תמיכת הצירים המצריים בלבד; 2) פיטורי שרים וראשי ממשלות, גם ללא הבעת אי-אמון מצד "מועצת האומה"; 3) סמכות הפיקוד העליון, העלאות והורדות בדרגה גם לגבי אנשי הצבא הסורים והעיראקיים; 4) אישור בחירת נשיאי המדינות ע"י מועצותיהן המחוקקות. מבחינה מעשית הסתבר, אפוא, כי בדמשק ובבגדאד לא יוכלו להיבחר נשיאים מקומיים בלתי-רצויים לנשיא הפדראציה. אמנת האיחוד פתחה בנושא, אשר לגביו שררה תמימות דעים מלאה, בהצהרה, כי "האחדות היא ביסודה מהפכה, משום שהיא קשרוה קשר אמיץ בשאלת פלסטין ובחובה הלאומית לשחררה". ניתוח אמנת האיחוד הערבי חושף את הנקודות העיקריות הבאות: בתחום המדיני-פנימי הוסכם על הקמת "חזית מאוחדת" אחת ויחידה, כדוגמת "האיחוד הערבי הסוציאליסטי" המצרי. אולם "החזית המאוחדת" תכלול את כל המפלגות והסיעות הדוגלות באיחוד ובמהפכה. הייתה זו פשרה עקרונית שהושגה בין נאצר לבין הנהגת "אל-בעת'". בהתאם לפשרה זו הוסכם גם על הרכבת ממשלה קואליציונית מחודשת בסוריה, שתתבסס על שוויון בין שרי "אל-בעת'" לבין הסיעות הנאצריסטיות האחרות. בתחום הכלכלי הוסכם על שמירת הכלכלה הנפרדת של כל מדינה ומדינה, תוך הקמת מוסד גג שיתאם את התכנון הכללי. במישור הכלכלי הפנימי הוסכם על הקמת סקטור ציבורי, בעל שליטה על אמצעי הייצור, "שינהיג את הקידמה בכל השטחים", תוך שיתוף עם הסקטור הפרטי ובתנאי שיופעל פיקוח עליו. שלבי הקמת הפדראציה נקבעו כדלקמן: א) "שלב הכנה" בן 5 חודשים עד לעריכת מישאל העם ב-17 בספטמבר 1963. המדינות החברות בפדראציה תמשכנה להיות עצמאיות והשלטון הקיים יישאר על כנו. במקביל לכך יינקטו צעדים להכנת החוקה הפדראלית והחוקות של כל מדינה בנפרד; ב) "שלב מעבר" בן 20 חודש, שבו ירוכזו כל סמכויות התחיקה והביצוע בידי מועצת הנשיאות. בשלב זה יוקמו בהדרגה כל המוסדות התחיקתיים והמנהליים של האיחוד הפדראלי.
על אמנת האיחוד והסכמיו חתמו עבדל נאצר בשם מצרים, אל-בכר, בשם עיראק ולוואי אל-אתאסי בשם סוריה. למותר להזכיר שוב, כי הסכם האמנה המשולש היווה מעין פשרה שהושגה בין נאצר לבין נציגי "אל-בעת'" בסוריה ובעיראק. שני הצדדים חתמו על האמנה מתוך שיקולים שונים ומסיבה משותפת והיא – אי רצונם להופיע לפני ההמונים הערביים כמפירי האיחוד. אולם פשרה זו לא באה על מנת ליישב את המחלוקת בין היריבים, אלא כדי להעניק להם יתרון זמן ושהות מספקת להכשיר את הזירה להמשך שלבי המאבק. נאצר היה מוכן בשלב זה להתפשר זמנית עם "אל-בעת'" בגלל רצונו להגיע לשליטה ישירה על העולם הערבי בכלל ועל עיראק וסוריה בפרט, הידועות בעתודות הקרקע והמים שלהן (עיראק – הנהנית מאוצרות נפט). הנהגת "אל-בעת'" הייתה מעוניינת לקבל הכשר מנאצר ולהבטיח בכך את המשך שלטונה. פרט לכך העמידה מפלגה זו את האיחוד הערבי במרכז האידיאולוגיה שלה וחתרה להגשמתו.
השלב הראשון בהתמודדות על השלטון בעולם הערבי הסתיים, אפוא, עם חתימת אמנת האיחוד. מפלגת "אל-בעת'" הצליחה לרשום לזכותה הישגים בולטים למשך תקופת ההכנה והמעבר, שהייתה צריכה למשך 25 חודשים. פעילותה המפלגתית נמשכה, הנהגתה בסוריה ובעיראק העצמאיות הובטחה, וכן לא היה צורך לנהוג במדיניות אטטיסטית נוסח נאצר. לעומת זאת ויתרה המפלגה לנאצר בכל הנוגע לסמכויותיו ולמנהיגותו לאחר תקופת ההכנה והמעבר. מסתבר, כי ראשי המפלגה הניחו, שחיזוקם והתבססותם בשלטון בסוריה ובעיראק במשך תקופת הביניים יאפשרו להם לשמור על עקרונותיהם גם במסגרת המדינה הפדראלית, מבלי לחשוש למעמדם שהתגבש בינתיים. נאצר היה רחוק מלברך על המסגרת הפדרטיבית הרופפת כיוון שמטרתו הייתה לחתור לשלטון ריכוזי מבוהק, ללא מתנגדים ומתחרים. תקופת הביניים שירתה את צרכיו הדחופים שכן בכל אותה עת היה שקוע במלחמה בתימן, ולא יכול היה להתפנות להסתערות תנופתית שתנחיל לו את השליטה המיידית על סוריה ועיראק. זאת ועוד, ניתן להניח, כי נאצר חזה מראש אפשרות של אי-קיום אמנת האיחוד ככתבה וכלשונה. במקרה זה יכול היה להאשים את הנהגת "אל-בעת'" בהתחמקות מהתחייבויותיה ולייחס לה את הבגידה ברעיון האיחוד הערבי.
מעבר לשיקולים האמורים של שני הצדדים היריבים, בולטים הצדדים החיוביים והשליליים של הסכם הפדראציה לכשעצמו. החלק החיובי מורכב מהנקודות הבאות: עצם ההסכמה להקמת מסגרת פדרטיבית משותפת; היתרון הצבאי שבהקמת מפקדה משותפת לגבי "פתרון" בעיית פלסטין; הגמישות של המבנה הפדראלי בשאלות השנויות במחלוקת, כגון מפלגות, כלכלה, כוחות צבא נפרדים וכו'; וההדרגתיות שבהקמת המוסדות המשותפים. יש במכלול אלמנטים אלה כדי למנוע, או לפחות לצמצם, את מוקדי החיכוך ולאפשר חיים משותפים ארוכים יותר. לעומת זאת מתבלטים כמה וכמה צדדים שליליים: עצם קיום הפדראציה הותנה בגילויי הרצון הטוב של השותפים, ובנכונותם לקיים הלכה למעשה, הליכים דמוקרטיים בצמרת השלטון. נוצר, אפוא, מרחב התנגשות פוטנציאלי בין נאצר, העומד על שליטתו הבלעדית, לבין "אל-בעת", התובע מנהיגות קולקטיבית. נוסף למחלקות האידיאולוגית קיימים אינטרסים מקומיים חזקים, הן בסוריה והן בעיראק, המנוגדים לעצם מהותו של שלטון מרכזי חזק. טבעו של שלטון צנטראליסטי לפסוח על אינטרסים מקומיים לטובת האינטרסים המצריים. יש לזכור, כי בעוד שמצרים הייתה מלוכדת ומגובשת מאחורי מנהיגותו של נאצר, הרי שבסוריה ובעיראק ניהלה מפלגת "אל-בעת" מאבק מתמיד על עמדת שלטון וכוח עם הסיעות הנאצריסטיות. האינטרסים המיוחדים של עיראק ובעיותיה המיוחדות (עושר בנפט והמאבק בכורדים) יוצרים באורח טבעי הלכי-רוח מסתייגים מאיחוד של ממש. גורם רב-משקל בסוריה הינו זכר ניסיון העבר של האיחוד הסורי-מצרי. ולבסוף, היעדר רציפות טריטוריאלית בין מצרים מחד גיסא לבין סוריה ועיראק מאידך גיסא לא עשוי היה לסייע לגיבושה של הפדראציה. ואכן, עד ראשית קיץ 1963 הקפידו קברניטי סוריה ועיראק להעמיד פנים כאילו תוגשם תוכניתה איחוד למרות הניגודים. אולם ביולי 1963 הצהיר נאצר ברורות, כי לא יתן ידו לעולם לאיחוד עם סוריה ועיראק שבהנהגת "אל-בעת'". ככל שנתמעטו הסיכויים לביצוע האיחוד המשולש, כן רבו הסיכויים ליצירת איחוד סורי-עיראקי, בהנהגת "אל-בעת", כנגד מצרים הנאצריסטית.

המאבק בין "אל-בעת'" לבין נאצר
לחתימת הסכם הפדראציה המשולשת נועדה השפעה רבה בסוריה ומחוצה לה. ההתלהבות הלאומית גאתה בעיקר בירדן וגרמה לנפילתה של ממשלת סמיר אר-רפאעי, לפיזור בית הנבחרים ולנטילת השלטון המעשי ע"י המלך חוסיין. גם סוריה הייתה כמרקחה. מיד עם שובה של המשלחת הסורית לדמשק, כשבאמתחתה מונח נוסח הסכם האיחוד, החלו הסיעות הנאצריסטיות להגביר את מאמציהן לחיזוק כוחם, הן בממשלה והן במועצת ההפיכה. הנאצריסטים הסתמכו על הבטחות מנהיגי "אל-בעת" בדבר חלוקה חדשה של עמדות הכוח והשלטון בין "הכוחות האיחודיים" השונים, היינו ייצוג שווה בין מנהיגי "אל-בעת'" לבינם. אולם לאחר ששככה ההתלהבות הראשונה, סירבו מפלגת "אל-בעת'" ותומכיה בצבא להיענות לדרישות הפרו-מצריים. ראש המתנגדים לשיתוף יתר של הפרו-מצריים בשלטון היה הרמטכ"ל הסורי, הגנרל זיאד אל-חרירי, וחבר קציניו מצדדי נאצר לא היססו לארגן הפגנות ומהומות דמים בעריה הראשיות של סוריה על מנת להשיג את מבוקשם אולם מתנגדיהם בצמרת הצבא, שמעמדם היה חזק יותר, דיכאו גלי התפרצויות אלה בזרוע נטויה, ופתחו בסדרת טיהורים ענפים בין הקצינים והמש"קים הפרו-נאצריים. לתפקידיהם של אנשי הצבא המודחים הוכנסו נאמני "אל-בעת'", שהורחקו בשעתו מהצבא. כתגובה על כך הגישו שוב השרים הפרו-מצריים את מכתבי התפטרותם לראש הממשלה צלאח אל-ביטאר. אולם בזאת הפעם הם הופלו בפח, שכן התפטרויותיהם, שהוגדרו על ידיהם כסופיות, התקבלו ע"י הממשלה (מאי 1963). התפתחות זו חשפה בגלוי את הקרע בין מנהיגות "אל-בעת" לבין נאצר. קהיר לא יכלה לעבור בשתיקה על המהלומה שהונחתה על חסידיה בסוריה. היא הגיבה מייד בדחיית מועד כינוסה של הוועדה המשותפת להקמת המפקדה הצבאית המשולשת, והאשימה את "אל-בעת'" הסורי בחתירה לשלטון יחיד. לעומת זאת, הסבירו חוגי "אל-בעת'" לציבור הסורי, כי כל הצעדים שננקטו נועדו לבסס את מעמד המפלגה בשלטון כצד שווה-זכויות בפדראציה הערבית. הם האשימו את חסידי נאצר בהתנהגות קיצונית, שהוכתבה ע"י אינטרסים אישיים, ושלא הזדהתה עם רוח ההסכם שנחתם בקהיר. מנהיגות "אל-בעת'" הוסיפה והבהירה, כי היא איתנה בהחלטתה לשאת באחריות לשלטון בסוריה ובעיראק במסגרת הפדראציה, במקביל לאחריותו של נאצר לשלטון במצרים. היה זה, לדידה, תנאי הכרחי לשמירת השוויון בין שלוש המדינות המתאחדות ולסיכול משטר רודני. דובר ההנהגה הצהיר, כי "אנו רוצים להיות המפלגה השלטת בעיראק ובסוריה ולא, מפלגת השליט'".
למרות כישלונם הזמני במאבק על השלטון בסוריה – לא נואשו חסידי נאצר, ובעידודה המלא של מצרים, הציגו מחדש ובתקיפות את תביעותיהם, חרף התפטרות שריהם מהממשלה. נוקשותם של הפרו-מצריים נבעה מההכרה הברורה, כי הנהגת "אל-בעת'" לא תרצה לשאת באחריות לכישלון האיחוד עוד בטרם נכנס לשלביו המעשיים. אי לכך לחצו הפרו-מצריים להבטחת "האחדות הלאומית", היינו להחזרת קציניהם המודחים והמפוטרים לצבא, ובעת ובעונה אחת חתרו להחזרת נאמניהם למנגנון הממשלתי, תוך סילוקו של שר הפנים, הגנרל אמין אל-חאפט', אשר דיכא במאי 1963 ביד ברזל את הפגנותיהם ומהומותיהם של הפרו-מצריים. תביעותיהם הסתכמו בדרישה להרכיב "לשכה מדינית" ומועצת הפיכה לפי מפתח מפלגתי חדש, שישאיר לנציגי "אל-בעת'" רק 25% מכלל הנציגות וידחק את המפלגה לקרן זווית מדינית.
התפטרותם של השרים הפרו-נאצריים מממשלת ביטאר גררה את התפטרות הממשלה כולה. מועצת ההפיכה הטילה על דר' סאמי אל-ג'ונדי, ממנהיגי "האיחוד הסוציאליסטי" שפרש מעל חבריו הפרו-מצריים, להרכיב ממשלה חדשה. ג'ונדי ניסה כוחו במשך יומיים במו"מ עם השרים הפרו-נאצריים על מנת לשתפם בשלטון. צעד זה נינקט כדי להשתיק את התקפותיהם של שופרות התעמולה המצריים ולהפסיק את מהומות הדמים שהקיפו את סוריה בהשראתו של נאצר. אולם עד מהרה התברר, כי חסידיו של נאצר אינם מוכנים לפשרה. כתוצאה מכך חזר ביטאר להרכיב ממשלה ללא שיתופם של היסודות הפרו-מצריים. במקביל לכך הוקמה ממשלה חדשה בעיראק, בראשותו של ראש הממשלה היוצא, הגנרל חסן אל-בכר.
ניתוח הרכב ממשלתו השנייה של ביטאר הראה על חיזוקה של מלגת "אל-בעת'". 7 מתוך 16 השרים נימנו עם חבריה, וכמה משרי המפלגה החזיקו בפועל גם בתיקים נוספים. כן חוזק חלקו הישיר של הצבא בממשלה ע"י צירופם של הרמטכ"ל, זיאד אל-חרירי, כשר ההגנה, והבריגדיר סאן ג'דיד כשר התכנון. מעמדו של שר הפנים, הגנרל אמין אל-חאפט', חוזק לאחר שמונה גם כסגן ראש הממשלה בנוסף לתפקידו הקודם כשר הפנים. לאחר הצגת הממשלה החדשה הכריזו שליטי סוריה, כי יש בדעתם לבצע את אמנת הפדראציה ככתבה וכלשונה, בהטעימם את מינויו של שר מיוחד "לענייני האיחוד", כדוגמת עיראק. מבחינה תעמולתית הוכיחה, אפוא, הנהגת "אל-בעת'", כי היא תמשיך במאמציה להגשים את הסכם קהיר לפי הבנתה, ולאו דווקא בהתאם לתכתיביו של נאצר.
ההתרחשויות בסוריה, שחיזקו את מעמד המפלגה, עוררו כמובן מורת רוח בקהיר. חסנין הייכל, עורך "אל-אהראם" ואיש סודו של נאצר, יצא במאמר ראשי נגד תסביך השלטון של "אל-בעת'" וציין כי, היחסים בין נאצר לבין הנהגת המפלגה הגיעו לשלב של פירוד שאין לאחותו. נוכח פרסום מאמר זה, שבישר את העמקת הקרע בין נאצר לבין יריביו בסוריה, פרסמה מועצת ההפיכה בסוריה הודעה נגדית, שנתמכה כמובן ע"י שליטי עיראק. בהודעה נאמר כי הפיכת ה-8 במרץ 1963 (הפיכת "אל-בעת'") הייתה "הפיכה של עיקרון ולא הפיכה גנובה", ואילו הקצינים הפרו-נאצריים שסולקו ניסו להכשילה. כן נאמר בהודעה, כי למרות ש"אל-בעת'" שיתף חוגים אלה בשלטון, קשרו הם קשר על המפקדה שלושה ימים בלבד לאחר ההפיכה האחרונה. במלים אחרות – החוגים הפרו-מצריים אינם אלא אינטרסנטים כפויי טובה, שאינם ראויים לאמון שניתן בהם. עם זאת, הטעימה ההודעה את עובדת "היד המושטת" של המפקדה הסורית לקהיר, כיוון ש"שאלת האיחוד היא שאלת חיים או מוות, ואנו לא נתכחש לשבועתנו זו".
המאבק החריף שהתנהל בין "אל-בעת'" לבין הפרו-מצריים בדמשק נתן גם ביטוי מוחשי לניגודי האינטרסים ההיסטורי בין מצרים לעיראק, כאשר סוריה מהווה את "החוליה הרופפת" ביניהן, שתאפשר למנצח להטות את כף המאזניים של הפדראציה לצידו. הסניף העיראקי של המפלגה, אשר ביצע את ההפיכה נגד קאסם בעצמו וכמעט ללא כל סיוע מצד כוחות מדיניים אחרים, היה מעוניין לחזק ולבצר את שלטון המפלגה בדמשק ולמנוע את הקמתו של משטר פרו-מצרי בסוריה, אשר עשוי היה לסכן את שליטת המפלגה בעיראק. העיראקים זכרו אל נכון את היקף חתירתו של נאצר בארצם בשנות קיומה של קע"ם ועד לפירוקה בספטמבר 1961. לעומת זאת הייתה מעוניינת מצרים להשליט את תומכיה בדמשק, ולמנוע בכך גיבושה של חזית מדינית ומפלגתית אחידה כנגדה. לנאצר היה ברי ומחוור, כי התבססות משטר אחיד בעיראק ובסוריה בהנהגת "אל-בעת'", בעל האידיאולוגיה הלאומנית-סוציאליסטית, עשוייה ליצור אלטרנטיבה מסוכנת למנהיגותו ולערער בעקיפין את מעמדו הבכיר בעולם הערבי. מכל מקום, מנהיגי "אל-בעת'" בעיראק, שלא התלהבו מלכתחילה מהסכם האיחוד, פעלו בזריזות יתרה והדיחו את השרים הפרו-מצריים בממשלת בגדאד, בעת ובעונה אחת עם הרחקת חסידי נאצר מממשלת דמשק. התיאום בין סניפי "אל-בעת'" פעל עד אז כהלכה; ונראה היה שידה של המפלגה מצוייה על העליונה בהתכחשות המילולית והשלטונית עם נאצר. זאת ועוד, עיתוי המשבר שפרץ בין נאצר לבין שותפיו לאיחוד לא היה נוח למצרים, הן במישור הבין-ערבי (מלחמת תימן), והן במישור האפריקאי והבינלאומי. במאי 1963 גילו ארה"ב את מורת רוחן מההפיכה המצרית של ההסכם הבלתי-רשמי בדבר סיום התערבות במצרים במלחמת האזרחים בתימן. מזכירות האו"ם הוסיפה מצידה, כי אין ביכולתה להחיש את משלוח המשקיפים לגבול התימני-סעודי. למותר להזכיר, כי ב-16 באפריל, כלומר יום אחד לפני חתימת הסכם הפדראציה, הושג "הסכם באנקר"²⁰ להפסקת הסיוע הסעודי למלוכנים בתימן ולהוצאתם ההדרגתית של החיילות המצריים. עצם המשכת המלחמה רבת ההוצאות בתימן, ערעורו של מוראל הצבא המצרי ושפיכות הדמים הבין-ערבית, הזיקו רבות ליוקרתו של נאצר, אשר טרח ובישר מספר פעמים על פינוי כוחותיו מתימן.
אולם בעיצומו של חודש מאי 1963 נמנע נאצר מלנתק סופית את יחסיו עם "אל-בעת'" השליט בסוריה ובעיראק. מדיניות זו הוכתבה ע"י השיקולים הבאים: 1) ניתוק המגע עם דמשק ובגדאד היה מתפרש כחיסול הסכם הפדראציה, ביוזמתו של נאצר, שעה ש"אל-בעת'" חזר והטעים כי אין בכוונתו להפר את הסכם האיחוד; 2) ערב צאתו לועידת הפסגה האפריקאית שאף נאצר להופיע כנשיאה המיועד של הפדראציה הערבית ולזכות בפרסום ויוקרה; 3) שיחתו הטלפונית עם מעריצו הנאמן, נשיא עיראק עבד ס-סלאם עארף, שקרא לו לגלות מתינות השפיעה במידה מסוימת; 4) רצונו להימנע מהכרזה על ביטול הסכם האיחוד, דווקא בעת שנערך מצעד החיילים החוזרים מתימן; 5) חששו מפני דיכויים המוחלט של הפרו-מצריים בסוריה ובעיראק, דיכוי שהיה גונז את שאיפותיו הכמוסות בדבר השתלטות על הסהר הפורה.
מכאן הסתבר, כי עמדתו של נאצר בענייני הפדראציה התבססה על ההנחה, כי ראוי להמתין לשעת כושר בתוך כדי התמדת החתירה נגד שלטון "אל-בעת'" בסוריה ובעיראק, ומניעת התגבשות מדינית חדשה בסהר הפורה אשר תדחק את מצרים לקרן זווית. במרוצת מאי 1963 חלו התפתחויות נוספות שהעידו על החלטתו הנחושה של "אל-בעת'" להתבסס בשלטונו בסוריה ובעיראק, כפי שהצהיר אס-סעדי העיראקי: "עדיפה דחיית האיחוד למאה שנה מאשר פירוק המפלגה". מצרים המשיכה להוקיע ע"י מאמריו של דר' חסנין הייכל את משטר "אל-בעת'" בסוריה, תוך השארת פתח לנסיגה של כבוד מהאיחוד הערבי. הייכל הגדיר באחד ממאמריו את השיחות הממושכות שנוהלו בקהיר "לא איחוד, אף לא תוכנית לאיחוד, כי אם תוכנית פעולה למען האיחוד". הצגת הסכם קהיר בצורה מאופקת מעין זו שימשה, ללא ספק, אמתלא אפשרית לנאצר לנער את חוצנו מהאחריות לאי קיום ההסכם "ככתבו וכלשונו", כפי שגרסה הנהגת "אל-בעת'". ברומזו למאמריו של הייכל ציין צלאח אל-ביטאר, ראש ממשלת סוריה, כי אין להקים את האיחוד המשולש מבלי להתחשב במציאות האזורית, היינו באינטרסים של הארצות המתאחדות גם בטווח ארוך. ביטאר הזהיר את נאצר, כי עליו להפסיק את התערבותו בחילוקי הדעות הפנימיים השוררים בקרב "מחנה האיחוד" בסוריה על מנת לאפשר לסורים לחסל את סכסוכיהם הפנימיים ולהגשים את האיחוד. ההתנצחות המילולית הזאת העידה על נוקשותם של היריבים, שכן כל אחד היה מעוניין לשמור על עמדותיו ולבצרן מבלי לוותר על המסגרת הכללית של האיחוד.

התבססות "אל-בעת'" בסוריה
בעקבות התפטרותם של השרים הפרו-מצריים בשלהי מאי 1963, מהממשלה הסורית, הלכה וגברה ההכרה בקרב מנהיגי "אל-בעת'", כי יש לבסס במהרה את שלטון המפלגה, דבר המותנה בתפיסת כל עמדות המפתח השלטוניות ע"י נאמני המפלגה. לאחר סילוקם של תומכי נאצר הפנתה המפלגה את מירב מאמציה נגד הסיעה בלתי-מפלגתית, שרבים מחבריה התלכדו סביב הרמטכ"ל ושר ההגנה, הגנרל זיאד אל-חרירי, דמות שאפתנית ועיקשת לכשעצמה. סלעי המחלוקת בין שתי הסיעות בשלטון היו כדלקמן: א) פירסום צווי הדחה של מקורבי אל-חרירי מצמרת הצבא, בצוותא עם פיטורי קצינים אחרים, שהתנגדו להשתלטותו של "אל-בעת'" על הצבא;
ב) התנגדותו של אל-חרירי להחלפת חוק הרפורמה האגרארית המתון בחוק קיצוני יותר; ג) התנגדות אל-חרירי לפיטורי פקידים בכירים בצמרת המינהלית ומינוי מחליפים מבין נאמני "אל-בעת'". היעדרו של אל-חרירי מדמשק עקב ביקורו באלג'יריה בראש משלחת סורית, נוצלה ע"י שרי המפלגה לביצוע שינויי הסגל, תוך העברת קצינים רבים לגימלאות או שיגורם לחו"ל בתפקידי ייצוג (יוני 1963).
אין ספק, כי "אל-בעת'" הצליח להגשים את תוכניתו זו הודות לחקיקת חוק רפורמה אגרארית, שנשא אופי קיצוני יותר מחוק הרפורמה האגרארית שפורסם ע"י נאצר בתקופת האיחוד. החוק החדש הגביר את הפופולאריות של המפלגה בקרב האיכרים הזעירים וזכה לתמיכת חוגי האינטליגנציה והקצונה, אשר ראו בכך צעד קדימה לקראת ביצוע "המהפכה הערבית". זאת ועוד, במרוצת החודשים יולי-אוגוסט 1963 הוקמו יחידות "המישמר הלאומי", שגוייסו מקרב חברי המפלגה, בפיקודו של הקולונל חמד עובייד, איש מפלגה נאמן ועקבי. הקמתו של "המישמר הלאומי" נועדה ליצר יחידת מחץ מפלגתית, אשר תבטיח הפתעות בלתי צפויות מקרב קצינים יריבים ותדכא ביד חזקה את האלמנטים האזרחיים העוינים. עם מפקדי היחידות של "המישמר הלאומי" נמנו בין השאר קצינים בדימוס שהשתייכו ל"אל-בעת'".
המאבק עם אל-חרירי הסתיים בהדחתו של זה האחרון, וכתוצאה מכך עלתה קרנו של הגנרל אמין אל-חאפט', סגן ראש הממשלה ושר הפנים. חאפט', שהתבלט עוד קודם לכן בדיכוי הפגנותיהם של הפרו-מצריים, הפך בהדרגה ל"איש החזק" של מפלגת "אל-בעת'" בסוריה. עם פיטורי אל-חרירי (ב-10 ביולי 1963) הפכה סוריה למרקחה, ודומה היה כי היא ניצבת על עברי פי מלחמת אזרחים. ב-18 ביולי פרצה הפיכת נפל של אלמנטים פרו-מצריים, שמצאו עידוד בהתקפותיה הארסיות של קהיר על הממשלה. דיכוי ההפיכה החל, למעשה, מייד עם התפרצותה, שכן למנהיגי "אל-בעת'" נודע, כנראה, מראש על ההכנות, כפי שרמז על כך צלאח אל-ביטאר. מייד לאחר סיכול ההפיכה הוקם בית דין צבאי מיוחד ששפט למוות למעלה מ-20 קצינים ומש"קים שהשתתפו בהפיכת הנפל. ההוצאות להורג ומעשי הטרור האחרים שהתלוו לדיכוי ההפיכה, בביצוען של יחידות "המישמר הלאומי", זעזעו את ציבור המתנגדים ל"אל-בעת'" בסוריה, ואיפשרו, בדיעבד, את הרחבת היריעה. יחידות "המישמר הלאומי" פתחו בטרור עקוב מדם נגד כל פסיפס החוגים הפרו-נאצריים על מנת לחסלם אחת ולתמיד . המדיניות התוקפנית והאלימה של מנהיגי "אל-בעת'" היוותה, למעשה, חידוש מפתיע בדרכה של המפלגה. מסתבר, שביצוע מדיניות זו ניזון מההכרה, כי באקלים המדיני המסוער של סוריה יש לנקוט בצעדים תקיפים וחד-משמעיים, שכן חצאי אמצעים, פשרות והססנות מתפרשים כסימני חולשה, שאין בהם אלא לעודד את היריבים למיניהם. מכל מקום, עצם נקיטת האמצעים החריפים לחיסולם הפיסי והטוטלי של מתנגדי המשטר היווה חידוש גם מבחינת ההיסטוריה המדינית הקצרה ורבת התהפוכות של סוריה.
כתוצאה מהאירועים הסוערים של יולי 1963 נמצאה מפלגת "אל-בעת'" בסיומו של שלב ביניים בתהליך התבססותה הכללית. בראשית אוגוסט הרכיב צלאח אל-ביטאר את ממשלתו השלישית במספר, שכללה 18 שרים, תוך ניסיון לשוות לה כלפי חוץ בסיס ציבורי רחב. צורפו פנים חדשות וחלק מהתפקידים שרוכז בידיו של אמין אל-חאפט' נמסר לידי עסקני "אל-בעת'" האחרים. התבלטותו של חאפט' החלה לאחר הדחת חרירי (10 ביולי), דיכוי ההפיכה הפרו-מצרית (18 ביולי), והתפטרותו של הגנרל לוואי אל-אתאסי, אשר חתם בשם סוריה על אמנת האיחוד (27 ביולי). עד להרכבת ממשלתו השלישית של ביטאר החזיק חאפט' רשמית בששה תפקידי מפתח בעת ובעונה אחת, מהם שלושה תיקים ממשלתיים (סגנות לראש הממשלה, תיק הפנים ותיק ההגנה בפועל). גם לאחר הרכבת הממשלה החדשה נותרו בידי "האיש החזק" בסוריה מספר תפקידים בולטים: יו"ר מועצת ההפיכה, סגן ראש הממשלה, רמטכ"ל וסגן המושל הצבאי. מסתבר, שריכוז תפקידים זה איפשר לחאפט' למשוך בחוטים מאחורי הקלעים.
במקביל לצעדיה התקיפים והאלימים של מפלגת "אל-בעת'" לדחיקת רגלי יריביה, הנמנים על תומכי נאצר בפועל ובכוח, נקטו השלטונות במספר צעדים מרגיעים כלפי החוגים הכלכליים הפרטיים. עיתון המפלגה רמז לכך במפורש בכתבו: "הפיכת החברה בסוריה לחברה סוציאליסטית לא תיעשה ע"י חקיקת חוקים מפתיעים, כפי שנעשה בתקופת האיחוד במצרים, אלא לפי תכנון, שימנע זעזועים וסיבוכים מהכלכלה הסורית". גושפנקא רשמית למדיניות זו ניתנה למשלחת של לשכת המסחר, התעשייה והחקלאות במחוז חלב ע"י יו"ר מועצת ההפיכה, אמין אל-חאפט' בהצהירו: "הסוציאליזם שלנו אינו מיובא… אין אנו מעוניינים לקטול את היוזמה הפרטית". אין ספק, כי הצהרות אלה נועדו להגביר את תמיכתם של חוגים כלכליים שונים במשטר "אל-בעת'", או, לפחות, למנוע את הרחבת חוג מתנגדיו מקרב אנשי המסחר, באשר התחליף לשלטון הנוכחי, עשוי, לדידם להיות משטר פרו-נאצרי.
בכל צעדיו נתמך "אל-בעת'" הסורי ללא סייג ע"י המפלגה האחות השליטה בעיראק. יתר על כן, כתגובה על התקפותיה של קהיר על הסניף הסורי, הכריז סגן ראש ממשלת עיראק, עלי צאלח אס-סעדי, כי: "דברי גנאי נגד המפלגה במדינה כלשהי, נחשבים כמכוונים ישירות נגדנו, שכן אנו מפלגה אחת". מכל מקום, גם "אל-בעת'" העיראקי נתון היה בסבך של קשיים במאמציו לייצב את משטרו. המלחמה בכורדים לא הביאה להכרעה סופית למרות הסיוע הצבאי והסורי. הקיפאון המסחרי והכלכלי, האמרת המחירים וירידת כוח הקנייה של המטבע העיראקי ערערו את המשטר העיראקי מבפנים והכבידו עליו ביותר. מול ההתקפות והחתרנות של קהיר נגד משטרי "אל-בעת'" בדמשק ובבגדאד התהדקו הקשרים המדיניים והצבאיים בין סוריה לעיראק. בספטמבר 1963, לאחר שסעדי ונאמניו ניצחו את יריביהם בצמרת "אל-בעת'" העיראקי, הוכרז על איחוד צבאי בין סוריה ועיראק כהקדמה לאיחוד כלכלי ומדיני כולל. דא עקא, שהמאבק בצמרת המפלגה בעיראק לא הוכרע סופית בשלב זה²¹, למרות שועידת ההנהגה הבין-ערבית, שהתקיימה בדמשק באוקטובר 1963, סמכה את ידיה על קווי המדיניות של סעדי ותומכיו בעיראק. אולם בראשית נובמבר 1963 גברה ידה של סיעת המתנגדים לסעדי והגה השלטון עבר לידיה. מישל עפלק ואמין אל-חאפט', שאצו לבגדאד על מנת לפשר בין הסיעות היריבות, הכריעו בעקיפין לטובת סעדי ולחיזוקו של "המישמר הלאומי" העיראקי, שהיה נתון להשפעתו. כתוצאה מכך התערב הצבא העיראקי וביצע הפיכה נגד הסיעה הקיצונית של "אל-בעת'", ב-18 בנובמבר 1963. הפיכה זו העניקה לנשיא עארף את מוסרות השלטון. ואכן, בפרוס שנת 1964, התהפך הגלגל: עארף חידש את חיזורו אחר נאצר, היחסים בין עיראק לסוריה הורעו בהדרגה, והנהגת "אל-בעת'" הסורי נשארה מבודדת בזירה הבין-ערבית.

שנת 1964: "אל-בעת'" הסורי בבידודו
ב-13 באפריל 1964 פרצו הפגנות אלימות נגד המשטר הסורי בחמת, והן התפשטו על פני עריה וכפריה האחרים של המדינה. ההפגנות הביאו להשבתת חיי המסחר והכלכלה והוכיחו פעם נוספת, כי שלטונו של "אל-בעת'" בסוריה אינו יציב כלל ועיקר. קדמו להפגנות הדמים בחמת מערבולות של מהומות בבניאס (בפברואר), בחומס ובחלב (במרץ). אירועים אלה, שהתלוו עליהן התפרצויות זעם מצד מתנגדי השלטון, העידו כי מחנה האופוזיציה למפלגת השלטון גדל והולך ככל שהממשלה מגבירה את אמצעי הדיכוי האכזריים, אשר לא היה להם תקדים בהפיכות הקודמות בסוריה. יתר על כן, אפילו מפלגות הימין המסורתיות, שהביעו בדרך כלל התנגדות סבילה לשלטון, נחלצו אף הן לפעולה עקב הצווים הרדיקאליים שפורסמו ע"י הממשלה, ובגלל הקיפאון הכלכלי והמחסור, אשר הפכו ללחם חוקה של סוריה בעיצומה של שנת 1964. היורה הרותחת שאפיינה את סוריה בשנת 1964 נגרמה, למעשה, ע"י שלשלת של אירועים מצטברים, מהם חיצוניים ומהם פנימיים. בראש ובראשונה יש להזכיר את הפיכתו של עארף והיחידות הנאמנות לו, ב-18 בנובמבר 1963, בעיראק. הפיכה זו, שמשמעותה המדינית הייתה לוטה בערפל בחודשה הראשון, הפכה להפיכה אנטי-בעת'יסטית מובהקת, וחיזקה בדיעבד את האופוזיציה התוססת והמגוונת לשלטון בסוריה. עד להפיכה זו נדמה היה, כי מפלגת "אל-בעת'" הפכה ליריב המסוכן ביותר שידע נאצר בשנות מנהיגותו בעולם הערבי, כתוצאה משליטתה בסוריה ובעיראק, ובעקבות האתגר הרעיוני שהוצב נגד המשטר המצרי בוועידה הכלל-ערבית של המפלגה, אשר התכנסה בדמשק באוקטובר 1963. יתר על כן, למרות החתירה המצרית המתמדת הצליח "אל-בעת'" הסורי, שלא היה אלא מפלגת מיעוט, להתבסס כהלכה במינהל ובצבא, תוך ביצוע טיהורים מקיפים בסיעת הקצונה הפרו-מצרית והחלפתה על ידי קציני מילואים מתומכי המפלגה. בוועידה הכלל-ערבית של המפלגה, שהתקיימה באוקטובר 1963, גונתה דרך ההגשמה הסוציאליסטית במצרים, אשר תוארה כביטוי מוחשי של "הניצול הקפיטליסטי על ידי המדינה במקום ניצולם של עתודי ההון במשטר הישן". הוועידה הכריזה על מדיניות סוציאליסטית חדשה – ניהול עצמי של המפעלים על ידי הפועלים והקמת חוות קולקטיביות בתחום החקלאי. אולם מצב זה השתנה, כאמור, מיסודו עקב הפיכת עארף בעיראק אשר הצלחתה נבעה מהפילוג החמור שהתחולל בצמרת הסניף העיראקי. שינוי המערך השלטוני בעיראק לא רק חשף את אגפה המזרחי של סוריה בפני משטרו העוין של עארף, אלא העביר את המפלגה הסורית לעמדת התגוננות, הן כתוצאה מהתעודדות מתנגדי המפלגה בסוריה, והן בעטייה של המחלוקת, שנתגלעה בכל חריפותה בקרב הצמרת המפלגתית הסורית בדבר הלקחים שיש להסיק מהכישלון בעיראק לגבי דרכה של המפלגה בעתיד.
למרות שליטתה הבלעדית של המפלגה בסוריה עקב התבססותה בצבא ובמינהל, לא הצליחה המפלגה להרחיב את בסיסה העממי ולגייס תומכים חדשים לשורותיה. אולם בשלב זה לא נשקפה עדיין סכנה של ממש לשלטון "אל-בעת'" מעקב פילוגה של האופוזיציה לסיעות ולשברי מפלגות, אשר לא יכלו להגיע לעמק השווה בכל הנוגע לעתידה של סוריה. החלוקה של סיעות האופוזיציה אינה אחידה, אולם הקו המפריד החשוב ביותר עובר בין הסיעות הפרו-מצרית, הדוגלות בהתקרבות למצרים ועד לאיחוד מלא עמה, לבין הסיעות הבדלניות המצדדות בשמירה על עצמאותה של המדינה.
הפרו-מצריים, הדוגלים באחת הצורות של הידוק היחסים עם מצרים, החל מהקמת "משטר לאומי" נוסח משטרו של עארף וכלה במיזוג מלא עם מצרים, מוכּרים כיום בשם הכולל "האיחודים".²² יש ביניהם קבוצות רבות ומסוכסכות, כשהבולטות מביניהן הינן – "האיחודיים הסוציאליסטיים", "התנועה הלאומית הערבית" ו"החזית הערבית הלאומית". מחנה זה מתלכד כיום סביב מטרה אחת בלבד, והיא – הפלת שלטון מפלגת "אל-בעת'", שכן מפלגה זו הינה מפלגה בדלנית מובהקת המחפה על בדלנותה בסיסמאות אודות האיחוד. הסיעו הפרו-מצריות נחלשו בהרבה מחמת גלי הטיהורים וההדחות ששטפו את כוחות הצבא אחרי הפיכת הנפל מה-18 ביולי 1963. סיעות אלה הסתייעו במשלוחי נשק וכספים המוברחים מעיראק ומהבסיס המצרי שבלבנון.
בניגוד לסיעות הפרו-מצריות אין, למעשה, אף נושא ענייני המאחד את מרבית האוכלוסייה הסורית, השואפת לשמור על ייחודה וריבונותה של המדינה. הסיעות "הבדלניות" לא היו תמיד כנות ברצונן לסלק את "אל-בעת'" מהשלטון. אדרבא, אחדות מהן היו מוכנות לשתף פעולה עם "אל-בעת'" לוּא אך הוזמנו לכך. התואר המשותף לפסיפס הסיעות "הבדלניות" מקיף, למעשה, את רוב המפלגות והמעמדות המסורתיים בסוריה, החל מהקומוניסטים של ח'אלד בכדאש וכלה במפלגות הימין הוותיקות ובפלג הקיצוני של "האחים המוסלמים".
השמאל הבדלני מורכב בעיקר מתומכי אכּרם חוראני, מנהיג "המפלגה הסוציאליסטית הערבית", שהתפלגה במרוצת שנת 1962 ממפלגת "אל-בעת'" של ביטאר ועפלק, עקב התנגדותה לאיחוד מחודש עם מצרים. חוראני היה מוכן לשתף פעולה עם "אל-בעת'" בתנאים מסוימים, ביניהם החזרת קציניו המשוחררים לשירות פעיל. הואיל ובעיצומה של שנת 1964 לא ניכרו הבדלים מהותיים בין הפלג של חוראני לבין עמיתיו לשעבר ב"אל-בעת'", ניסה יו"ר מועצת ההפיכה (שמונה בינתיים לראש הממשלה), הגנרל אמין אל-חאפט', לשלב פלג זה בצורה זו או אחרת בשלטון. ברם נטייה זו נתקלה בהתנגדותם של תומכי מזכירה הכללי של המפלגה, מישל עפלק, ובכללם סגנו של חאפט', הגנרל מוחמד עֹמראן. יש לציין, כי גם הקומוניסטים הסוריים נטו לתמוך בצירופו של חוראני לשלטון בזכות התנגדותו הקנאית של זה האחרון למדיניותן של ארה"ב במזרח-התיכון. בהשוואה לסיעות השמאליות, הסתייגו לחלוטין סיעות הימין הבדלני מהמדיניות החברתית והכלכלית של "אל-בעת'", אם כי הן נמנעו מהתנגשות חזיתית עם המשטר עקב חוסר גיבושו מחד גיסא, וחששותיהן המוצדקים מפני הפיכה פרו-מצרית, מאידך גיסא. אולם לאחר הצלחתה של הפיכת עארף בעיראק, ניסו מספר חוגים ימניים להיכנס לשותפות קואליציונית עם "אל-בעת'" על מנת להשפיע על ליבראליזציה במדיניות הפנים. "האחים המוסלמים", אותו פלג דתי קיצוני, היוו את היריב החריף ביותר של הממשלה מכלל הסיעות הימניות. לפלג זה אף נודעה השפעת יתר עקב הצטרפות כלי-הקודש והמטיפים במסגדים למסע התעמולה נגד "חילול הקוראן" ו"הכפירה" של שרי הממשלה. לנימה הדתית האנטי-מרכסיסטית של "האחים המוסלמיים" התלוותה נימה דתית אחרת והיא – קיפוחם של בני העדה הסונית בצמרת הצבא והשלטון בהשוואה להתבלטותם של אנשי המיעוטים הדתיים, ובמיוחד העלווים. "האחים המוסלמים" היו נכונים לשתף פעולה אפילו עם הפרו-מצריים על מנת להחליש את "אל-בעת'" ומדיניותו הרדיקלית, אשר הוכתבה במידה רבה עקב המאבק הפנימי שהתחולל בצמרת המפלגה בחודשים האחרונים של שנת 1964.
המאבק בצמרת "אל-בעת'", שגורמיו ומניעיו היו רבים ומגוונים, התגבר והלך מאז הפיכת עארף בעיראק. המאבק התנהל ברבדים שונים של המפלגה, בין אנשי הצבא לאזרחים, בין הצעירים לוותיקים ובין חברי המפלגה מעדות שונות לבין עצמם. כלפי חוץ לפחות, נשא המאבק אופי אידיאולוגי, והבליט שתי גישות מנוגדות: גישה שמאלנית קיצונית המצדדת בהפיכת סוריה למדינת מופת סוציאליסטית, אשר תהווה דוגמה וסמל לכל מדינות ערב. תומכי גישה זו עמדו על ביצועם, הלכה למעשה, של החלטות הוועידה השישית של המפלגה, אשר התקיימה, כזכור, בדמשק באוקטובר 1963. בראש הקנאים התבלט עליע צאלח אס-סעדי, מי שהיה סגן ראש ממשלת עיראק ויצא לגלות בסוריה. סעדי ותומכיו לחצו על ההנהגה לבלתי מתפשרת עם נאצר או עם הימין הסורי. הם האשימו את מישל עפלק ב"סטיות ימניות" ובאחריות למפלת המפלגה בעיראק. שאר אגפי המפלגה הסורית התנגדו לגישה קיצונית זו מטעמים שונים. האגף הצבאי בהנהגתו של אמין אל-חאפט' תמך בעמדה האנטי-מצרית של הסיעה הקיצונית, אולם צידד בפיוס האופוזיציה הבדלנית ובקירוב סיעתו של אכּרם חוראני. ההנהגה הכלל-ערבית של המפלגה, ובראשה מישל עפלק, התנגדה לגילוי עמדה קיצונית נגד מצרים, שהייתה מחמירה ללא צורך את מצבה של המפלגה, שהייתה בלאו הכי שרוייה במצור. עפלק נתמך לא רק על ידי "הסוציאליסטים המתונים", אלא גם על ידי קציני המיעוטים בהנהגת סגן ראש הממשלה, הגנרל מוחמד עמראן.
חילוקי הדעות הרעיוניים והאישיים, שנשמרו עד ינואר 1964 מאחורי הקלעים, פרצו החוצה כאשר סגן יו"ר מועצת ההפיכה וידידו של עפלק, צלאח אל-ביטאר, גינה בפומבי את חלקו של סעדי בכישלון המפלגה בעיראק. תומכיו של זה האחרון, שהתבססו בהנהגת המפלגה הסורית (להבדיל מההנהגה הכלל-ערבית) ניסו להדיח את ביטאר מעמדתו בצמרת השלטון. אולם מישל עפלק, בסיוע הצמרת הצבאית, נקט בתכסיסי נוהל שהביאו לעריכת בחירות חדשות להנהגה הארצית, ורוב תומכיו של סעדי סולק ממנה. דא עקא, שהדחתם של אנשי הסיעה הקיצונית מההנהגה הסורית לא חיסלה את המאבק, שכן סעדי תומכיו נהנו מתמיכת אנשי השורה, ראשי האיגודים המקצועיים ומפקדי "המשמר הלאומי". יתירה מזאת, כתוצאה מהדחת אנשי הסיעה הקיצונית בסוריה חל פילוג בסניף הלבנוני של "אל-בעת'". מרבית חברי המפלגה ומנהיגיה הצטרפה דווקא לסיעה הקיצונית. יש להניח, כי פילוג דומה התרחש גם בעיראק ובסניפים המחתרתיים האחרים. מהלך עניינים זה, שאיים על שלמותה של המפלגה בסוריה ועל השפעתה בסניפים המחתרתיים במדינות האחרות, נבלם כלשהו עם קריאתה של הוועידה הכללית הבין-ערבית של "אל-בעת'" לכנס חירום בפברואר 1964. הייתה זו הוועידה השביעית במספר של המפלגה ובה הוחלט, כנראה, לקבל עקרונית את גישתם של סעדי ועמיתיו, תוך גינוי סעדי על פעילותו ההרסנית בסניף הסורי ובסניפים האחרים. גם בצמרת הצבאית הוחרף המאבק על רקע של הגישות המנוגדות של שני אנשי המפתח, חאפט' ועמראן. זה האחרון, שנתמך על ידי הקצינים העלווים ומישל עפלק, התנגד לשיתופו של חוראני בשלטון. כתוצאה מכך, חלו חילופי גברי בעמדות הפיקוד. התסיסה המתמדת בצמרת המפלגה עודדה, כאמור, את האופוזיציה. "הבדלניים" תמכו בעקיפים בחאפט', ואילו "האיחודיים" העדיפו את עמראן, אשר גילה גישה מתונה כלפי מצרים. ייתכן והם קיוו לראות בו מעין "עארף סורי", העשוי לבגוד במפלה ולסלול את הדרך להגשמת האיחוד עם מצרים.

ועידות הפסגה הערביות ומעמדה של סוריה
בעת ובעונה אחת עם החמרת המצב הפנימי בצמרת "אל-בעת'" הסורי גבר הלחץ החיצוני על המדינה מצד מצרים ועיראק במשולב. אמנם ועידת הפסגה הערבית הראשונה, שנערכה בקהיר בפרוס שנת 1964, שיככה לזמן מה את התקפות התעמולה נגד סוריה, אולם היא לא הקלה על מצבה של מפלגת השלטון. שכן בוועידת הפסגה הראשונה הצליח נאצר להיראות כ"מנהיג מתון ופרשני" ויוקרתו עלתה הן בעולם הערבי והן בעולם הרחב. במקביל לכך, נחשף לעין כל בידודה המדיני והצבאי של סוריה בזירה הבין-ערבית. הופעתו התוקפנית של חאפט' בוועידה זו התקבל הזלזול, ודרישתו הקיצונית לאסור לאלתר מלחמה על ישראל, באמתלת הסכסוך על מי הירדן, נתקלה בהתנגדותן של שאר מדינות ערב. הדו-קרב המילולי שהתנהל בקהיר בין חאפט' לבין עארף הבליט ביתר שאת את בידודה של מפלגת השלטון בסוריה. ועידת הפיסגה הסתיימה בקבלת שורה של החלטות, כגון הקמת פיקוד צבאי משותף, הקמת צבא פלסטינאי בארצות מגורי הפליטים הערביים והטיית יובלי הירדן על ידי סוריה ולבנון במימונה של כוויית. לתחום היחסים הבין-ערביים הוחלט על טיהור אווירה כללי והפוגה במערכת התעמולה וההסתה. אולם החלטה זו לא מנעה את העיתונות המצרית, העיראקית והלבנונית מלהוסיף ולתקוף את המשטר הרודני של "אל-בעת'" בסוריה.
אף על פי כן, עם סיום ועידת הפסגה הראשונה דומה היה, כי סוריה נחלצה כלשהו מבדידותה. ב-11 במאי 1964 כונן צלאח אל-ביטאר ממשלה חדשה בסוריה, שהורכבה מאנשי הסיעה המתונה, אשר היו מוכנים להכריז על הפוגה במאבק המילולי נגד מצרים. אולם חודש לאחר מכן נערכו מעצרים המוניים בחומס ובערי הצפון עקב גילוייה של מחתרת פרו-נאצרית. כישלון המגעים עם מצרים ועם מדינות צפון-אפריקה, אי-צירופו של אכּרם חוראני לממשלה, והביקורת שהוטחה על מדיניות הסוציאליזציה של ביטאר – שכנעו, מסתבר, את אמין אל-חאפט', כי אין מקום להידברות עם נאצר. השקפה זו של "האיש החזק" בממשלה הסורית התחזקה במיוחד עם ועידת הפסגה הערבית השנייה (אוקטובר 1964). כתוצאה מכך התפטרה ממשלתו של ביטאר, באוקטובר 1964, והשלטון הוחזר לידיו של אמין-אל-חאפט', שהתמנה ליו"ר מועצת הנשיאות והממשלה. יחד עם ארבעה קציני צבא אחרים חלש חאפט' על הרשות המבצעת העליונה של סוריה, בעוד שלחברי המפלגה ניתנו תפקידי ביצוע משניים בלבד. תמורה זו הייתה לצנינים בעיני מצרים ועיראק, ובישרה על נקיטת קו נוקשה על ידי המדינות הערביות "האחיות".
הלחצים השונים שהופעלו על ממשלת סוריה מבפנים ומבחוץ, לא זו בלבד שלא הגמישו את המדיניות הממשלתית, אלא התנפצו על חומת הנוקשות הדוקטרינות, שנכפתה על צמרת המפלגה כתוצאה מהמאבק הפנימי. התערערות היחסים עם עיראק פגעה במידת מה ביצוא הסורי למדינה זו והכבידה על ניסיונות הממשלה לשפר את המצב הכלכלי המעורער בלאו הכי. התקרבותו המחודשת של המלך חוסיין לנאצר, לפני כינוס ועידות הפסגה הערביות ולאחריהן, הוערכה בסוריה כהתגבשות ציר בין-ערבי חדש (מצרים, עיראק, ירדן), שנועד לחסל את שלטון "אל-בעת'", בעידוד אמריקאי. אירועים אלה, וכן כישלון עמדתה הקיצונית של סוריה בבעיית ישראל, הגבירו את התסיסה הפנימית וחשפו מחדש את בידודה הכללי של סוריה בזירה הבין-ערבית והבינלאומית. מאמציו הנואשים של חאפט' להיחלץ מבידוד זה התבטאו, בין השאר, במסעו בצרפת (אוקטובר 1964), ובניסיונו לזכות בתמיכתו, או לפחות בהבנתו, של הגנרל דה-גול. במקביל לכך, המשיכה הממשלה הסורית לגלות יד תקיפה. היא פרסמה חוקה זמנית במאי 1964 שנועדה ליתן הכשר חוקי לשלטונה, החישה את קצב הסוציאליזציה בתעשייה והחמירה את חוקי הרפורמה האגרארית, תוך התגרות גלויה בחוגי הימין. התפתחות זו הוליכה להפגנות ולהתנגשויות אלימות, שהפכו לתופעה שכיחה ביותר בסוריה. אולם אמצעי הדיכוי האכזריים שהופעלו על ידי הממשלה, ובכללם הפגזת מסגדים, הוצאות להורג והחרמות רכוש, הצליחו לשבור את המרי למנוע את הגשמת האיומים בדבר השבתת חיי המסחר והכלכלה. עם זאת ברור, כי המשטר הרודני האלים של מפלגת "אל-בעת'" לא יוכלו להרחיק לכת וקומם נגדו חזית מתנגדים כללית. ספק רב אם ניתן יהיה לסמוך עד תום על נאמנות הצבא, הנאלץ לדכא מידי כל שבוע בממוצע הפגנה זו או אחרת. האטת קצב הסוציאליזציה, תוך פיוס חוגי הימין "הבדלני", או הרחבת בסיס השלטון והתמיכה הציבורית על ידי שיתוף גורמים נוספים בממשלה, כגון סיעת אכרם חוראני, הינן שתי הדרכים שעשויות היו לסייע במידת מה לייצובו הזמני של המשטר.
הייתה גם אפשרות אחרת להסיח את דעת ההמונים מההתכתשות הפנימית. ההתגרויות הסוריות הפרובוקטיביות בישראל, שבוצעו לסירוגין במרוצת נובמבר 1964, איפשרו לראשי השלטון להתחזות כחלוצי מלחמת המצווה בישראל השנואה. אולם אתגר סורי זה, שכוון מבחינה מדינית כלפי נאצר, החטיא את מטרתו. השליט המצרי העדיף את ההכנות הממושכות והיסודיות על פני הרפתקה צבאית ספונטאנית. כבר בוועידת הפסגה הערבית השנייה סוכמו השלבים הראשונים בהקמת הפיקוד הערבי המשותף, בראשותו של הגנרל עלי עאמר. כן הושגה פשרה בנוגע להקמת צבא הפליטים הפלסטינאיים. אולם לקראת סיומה של שנת 1964 לא חל כל שיפור במצבה הפנימי והחיצוני של סוריה.

סוריה בשנת 1965
התרוצצות הפנימית-סיעתית במפלגת "אל-בעת'" השלטת לא פסקה גם בשנת 1965 שורשיו של המאבק הפנימי היו נעוצים באירועי יולי 1963 עם סילוק הרמטכ"ל דאז, זיאד אל-חרירי, והתפטרותו של ראש מועצת ההפיכה לואי אל-אתאסי. כתוצאה מכך התייצב בראש מועצת ההפיכה הגנרל אמין אל-חאפט', שכיהן עד אז כסגן ראש הממשלה. בנובמבר 1963 נטל לידיו חאפט' את ראשות הממשלה וכסגנו הופיע יריבו בכוח, הגנרל העלווי מוחמד עמראן. לאחר הכרזת החוקה העראית החדשה בסוריה חזר רסן השלטון לידי המנהיגות האזרחית: צלאח אד-דין אל-ביטאר התמנה, במאי 1964, לראש הממשלה, ואילו אמין אל-חאפט' הועמד בראש מוסד חדש שנקרא מועצת הנשיאות. החזרתו של ביטאר לראשות הממשלה סימנה את עליית את משקלה של המנהיגות האזרחית הוותיקה בצמרת "אל-בעת'", שלא באה אלא, בעקבות הפיכת עארף בעיראק (בנובמבר 1963) והלחץ המשולב על סוריה שהופעל על ידי מצרים ועיראק. ביטאר היה מוכן להידברות ולהתפייסות עם מצרים. אולם, כזכור, לא הצליח ביטאר להרחיב את בסיסה הציבורי של ממשלתו ואף לא מצא לשון משותפת עם מצרים. האכזבה מניסיון ההתקרבות המחודש למצרים נוכח מהומות חמת, שהתחוללו באפריל 1964 והתסיסה הפרו-נאצרית בחלקיה האחרים של המדינה, חיזקה את אמונתו של חאפט', כי אין מנוס מנקיטת מדיניות נוקשה יותר כלפי מצרים ועיראק. עם תום ועידת הפסגה הערבית השנייה נאלץ צלאח אד-דין אל-ביטאר להתפטר מכל תפקידיו (ב-3 באוקטובר 1964) וראשות השלטון הועברה שנית לידי "האיש-החזק" של סוריה – אמין אל-חאפט', שכיהן עתה בתפקיד הכפול של ראש-ממשלה ויו"ר מועצת הנשיאות. בעקבות התחזקות הקו הנוקשה של חאפט' חלו גם חילופי גברי בהרכב מועצת הנשיאות בת 5 החברים: למועצה זו צורף הגנרל העלווי צלאח ג'דיד, הרמטכ"ל הסורי, שנחשב כבן-בריתו של הגנרל מוחמד עמראן, יריבו האישי של חאפט'. כן צורף למועצה איש האגף האזרחי של המפלגה, ד"ר יוסף זעיין. החדשה של חאפט' הורכבה מ-22 שרים, ומסתבר כי בעקבות שינויים אלה עלה משקלם של הקצינים והצעירים הדוקטרינריים בממשלה ובמועצת הנשיאות, לעומת הירידה שחלה במעמדם של המנהיגים הוותיקים והמתונים יותר. חילופי גברי אלה החלישו את מעמדו האישי של הגנרל מוחמד עמראן אשר נחשב, כאמור, ליריבו העיקרי של חאפט'. עמראן נחשב גם לפרו-מצרי ונתמך על ידי מישל עפלק, מעצבה האידיאולוגי של המפלגה. אולם גם עפלק שוחרר מתפקידו כמזכיר הכללי של המפלגה ובמקומו מונה ד"ר מוניף רזאז. המאבק האישי על עמדות השלטון בסוריה הוחרף עם צאתו של אמין אל-חאפט' לפריס למטרות ריפוי. מסתבר, שמוקדי המאבק בצמרת הסורית נסבו על שני נושאים: א) החזרת הצבא לקסרקטינים והשארת הטיפול בעניינים מדיניים בידי המנהיגות האזרחית; ב) היחס למצרים ולעיראק. היחסים בין סוריה ועיראק הידרדרו והלכו במרוצת שנת 1964, מאז סילוק "אל-בעת'" העיראקי מהשלטון בבגדאד. המצב החמיר נוכח גילוי הקשר נגד משטרו של עארף בספטמבר 1964. בין היתר פרסמה ההנהגה הבין-ערבית של "אל-בעת'" הודעה חריפה נגד הדיקטטורה של עארף, המענה אלפים מאנשי "אל-בעת'" בעיראק שנכלאו בבתי-הסוהר. כן ארגנה מפלגת השלטון בדמשק עצרות עם המוניות, שבהן התקיפו מנהיגי "אל-בעת'" את המשטר בבגדאד. הגדיל עשות בתחום זה ד"ר נור אד-דין אל-אתאסי, שנחשב לכוכב דורך בשמי צמרת "אל-בעת'" הסורי ולמנהיג צעירי המפלגה.
בשלהי שנת 1964 החריף ביותר המאבק האישי בין חאפט' ועמראן. מאבק אישי זה לבש צורה של מאבק אידיאולוגי על מהות היחסים עם מצרים, ויש אומרים, כי היה זה גם מבחן כוח בין הסיעות היריבות בצמרת הצבא, כשעמראן, ג'דיד והקצינים העלווים האחרים מבני המיעוטים, אשר התנגדו להצרת צעדיהם בצמרת הצבא, גילו נטיות פרו-מצריות מובהקות. מכל מקום, ידו של חאפט' הייתה על העליונה. ב-14 בדצמבר 1964 הודח מוחמד עמראן מסגנות יו"ר מועצת הנשיאות והוגלה כשגריר סוריה לספרד. הדחה זו הייתה כרוכה בניסיון השתלטות על דמשק, של יחידות נאמנות לעמראן מהחטיבה ה-70. אולם יחידות אלה נבלמו וכותרו על ידי יחידותיו הנאמנות של אמין אל-חאפט'.
בפרוס שנת 1965 נראה, לכאורה, שלטונו של חאפט' יציב למדי. מתנגדו הפוטנציאלי החדש היה מעתה הרמטכ"ל צלאח ג'דיד, בן טיפוחיו של עמראן המודח. אולם חודש ינואר, שנפתח בסוריה בפרסום צו ממשלתי בדבר הלאמת 107 מפעלים כלכליים, תוך פיטור מנהליהם והבטחת העלאות שכר ומענקים לפועליהם – עורר מהומות עזות. בהתאם לצור ההלאמה נטלה לעצמה ממשלת חאפט' את כל המניות בחלק מהמפעלים המולאמים, 80% בחלק אחר ו-65% בשאר המפעלים. חאפט' הבטיח לשלם את מלוא הערך לבעלי המניות שיוכיחו, כי היה זה מקור קיומם היחיד וכן התחייב לפצות את האחרים תוך 15 שנה. התסיסה שעוררה ההלאמה באה לכלל ביטוי בשלהי ינואר 1965. ההתפרצות החלה במסגד הגדול של דמשק, מקום שם הסיתו המטיפים את ההמון לצאת נגד ממשלת הכופרים. שני סוכנים ממשלתיים נרצחו בו במקום ואש המרי התפשטה לעבר שוקי דמשק ומרכזיה המסחריים, תוך השבתה כללית של המסחר. חאפט' יצא בנאום זועם ברדיו דמשק והבטיח לדכא את ההתנגדות באגרוף ברזל. הבטחתו קוימה במלואה: בהתנגשויות עם הצבא נהרגו עשרות מפגינים, תריסרים רבים נכלאו ו-8 מפגינים נדונו למוות במשפט שמהלכו שודר ברדיו דמשק. המשטר הפגין את זרועו הנטוייה כלפי הסוחרים וקנאי הדת. בתגובה על שביתת הסוחרים הוחרמו עשרות חנויות לפי צווים רשמיים ואחרות נפרצו בכוח על ידי הצבא והמשטרה והיו לבז. הממשלה נטלה לעצמה את הסמכות לנהל את ההקדשים הדתיים ולמנות את בעלי התפקידים הדתיים. כן נמסר על כוונת הממשלה להוציא אל מחוץ לחוק את "האחים המוסלמים". בהתמודדות על הרחוב הסורי הוכיח הצבא את עליונותו בפעם נוספת.
בפברואר 1965 התפתח, המשבר ביחסי מצרים וגרמניה המערבית. כתוצאה מכך הודיעה מצרים על חשיפת רשת ריגול של אזרחים מערב-גרמניים. בסוריה הוצאו להורג שני אנשים שהורשעו בריגול לטובת ארה"ב, בעוד שסגן הרמטכ"ל הסורי אץ למוסקבה על מנת לטפל ברכישת נשק סובייטי חדיש. ב-17 במרץ הונחתה מכת אש ישראלית על ציוד כבד סורי שעסק בעבודות הכשרה להטיית יובלי הירדן מצפון לתל דן. כתוצאה מכך שותקו עבודות ההטייה הסוריות בגזרה זו. במרוצת חודש מרץ התכנסו בקהיר שרי החוץ הערביים לדון בתגובות על פרשת המשבר ביחסי מצרים ומערב-גרמניה. הסורים נקטו כדרכם עמדה קיצונית בנושא זה והתקיפו בחריפות יתרה את גילויי הדעת של בורגיבה, נשיא תוניסיה. בתחום ענייני הפנים המשיכה ממשלת סוריה במדיניות ההלאמות: בהמשך חודש מרץ 1965 הולאמו מתקניהן של 9 חברות נפט מערביות, וביניהן "של", "סוקוניוואקום" ו"אסו-דטנדרד". ב-13 במאי, תוך חילופי יריות בין מוצבים סוריים וסיור ישראלי בגזרת משמר הירדן-קונייטרה פגעו טנקים ישראליים בציוד מכני סורי, שהופעל על תוואי ההטייה, והשמידוהו. הייתה זו הפגיעה השנייה בציוד ההטייה הסורי. בעקבות בקשתה של סוריה לסיוע מצרי השיב נאצר בנאום, שנשא ב-31 במאי בקהיר, כי על מדינות ערב לדחות את הטיית יובלי הירדן עד שתוכלנה להגן על מבצעי ההטייה. השליט המצרי הזהיר את סוריה, כי המשך ביצוע מפעל ההטייה יוטל על אחריותה בלבד, שכן סוריה סירבה להעניק לחיל האוויר המצרי בסיס עצמאי על אדמתה להגנת מבצעי ההטייה. לפעלתנות הסורית בגבול ישראל נודעה משמעות כפולה: א) להציג את נאצר במערומיו הביטחוניים; ב) להופיע נוכח העולם הערבי כאבירי רעיון הלאומיות הערבית בעוד נאצר שקוע עמוק במלכודת התימנית, שעה שצבאו נלחם נגד המלוכנים התימניים לא הצלחה. אולם משטר "אל-בעת'" בדמשק לא הצליח לקעקע את הבדידות הבין-ערבית. קלפי התעמולה האנטי-נאצרית שלו, בסיסמת המלחמה לאלתר בישראל, נטרפו כליל לאחר שקהיר ניצלה את תלייתו של הסוכן הישראלי אלי כוהן בדמשק (ב-18 במאי) לשם הוקעת מימדי החדירה המודיעינית הישראלית לצמרת מפלגת "אל-בעת'" בסוריה. המודיעין המצרי אף התפאר, כי סוכניו גילו את זהותו האמיתית של הסוכן הישראלי.
המדיניות האנטי-מצרית של ממשלת חאפט' התגלתה לא רק בניצול הנושא הישראלי לשם ניגוח מעמדו של נאצר, אלא גם בפרשת הדחתו של אחמד בן-בלה, נשיא אלג'יריה, ב-29 ביוני 1965. סוריה הייתה אחת המדינות הראשונות שהזדרזה להכיר במשטרו של קולונל בומדיין מתוך שמחה לאידו של נאצר, לאחר מיגור ידידו הנאמן באלג'יריה.
באוגוסט 1965 התלהט מחדש המאבק הפנימי על צמרת השלטון בסוריה בעקבות ניסיונו של ראש מועצת הנשיאות, אמין אל-חאפט', להדיח את הרמטכ"ל צלאח ג'דיד. מתוך רצון למנוע התנגשות פנימית חמורה, שהייתה עשויה לערער את שלטון המפלגה, הוחלט ב-16 באוגוסט להקפיא את המצב הקיים, ובמועצת הנשיאות החדשה שנבחרה בתאריך הנ"ל כיהנו חאפט' וג'דיד גם יחד. המאבק בין שני האישים הועטה, כרגיל, מחלצות אידיאולוגיות. לאחר הדחתו של מזכיר המפלגה, מישל עפלק, הוחלט כזכור על הפסקת התערבותם של קציני צבא בשירות פעיל בענייני השלטון.
בראש מצדדי החלטה זו עמד אמין אל-חאפט', אשר עצם תפקידו כראש מועצת ההפיכה והנשיאות העניק לו סמכויות ביצוע נשיאותיות. מסתבר, שמאחורי ההחלטה האמורה הסתתרה כוונתם השקופה של החאפט' ותומכיו ונשל את הרמטכ"ל צלאח ג'דיד מתפקידו כרמטכ"ל ולהשאירו בתפקיד ייצוגי ונטול-משמעות של חבר מועצת הנשיאות. ג'דיד התנגד בכל תוקף לוותר על עמדת הכוח הממשית שלו והעדיף להישאר בתפקיד הרמטכ"ל בלבד. נוכח התפתחות זו פרץ בגלוי הקרע בין חאפט' לבין ג'דיד. אולם מאחורי ג'דיד ניצבה הקצונה הנאמנה לו וחאפט' נאלץ לדחות את ההכרעה לעת מצוא. הנהלת מפלגת "אל-בעת'" כָּפתָה פשרה על שני היריבים, שלפיה נשאר ג'דיד הן רמטכ"ל והן חבר מועצת הנשיאות בראשותו של חאפט'. יתר על כן, הרמטכ"ל צורף גם ל-16 אנשי הצמרת המפלגתית השלטת. ההנהגה החדשה הורכב מ-7 קצינים, 3 שרים, ובכללם נור אד-דין אל-אתאסי (סגן ראש הממשלה), ו-3 מושלי מחוזות. היא קיבלה על עצמה להגשים את מצעה החדש של המפלגה, הקובע ניהול מדיניות חוץ נויטראליסטית, יישוב הסכסוכים הבין-ערביים בדרכי שלום²³ וחידוש המפקדה הערבית המשותפת נגד ישראל. כן קרא המצע להלאים את כל מקורות הנפט בארצות ערב ולשעבד את תמלוגיהם לקרן המלחמה בישראל. נוסף לכך, המליץ המצע על הקמת כוח הרתעה ערבי לשם ביצוע תכניות הטיית יובלי הירדן. סעיף זה עמד בניגוד בולט להסתייגותו התכסיסית של נאצר מתכניות ההטייה.
ב-23 באוגוסט 1965 הודיע סגן ראש הממשלה, נור אד-דין אל-אתאסי, על הקמת מועצת הפיכה מורחבת בת 95 חברים, שתיטול לידיה את סמכויות החקיקה בסוריה ותכהן בתפקידה עד לבחירת פרלמנט חדש ואישור חוקה חדשה במישאל עם. המועצה החדשה כללה את כל חברי מועצת הנשיאות, צמרת הצבא, חברי הנהגת המפלגה ונציגי האיגודים המקצועיים. כן כללה המועצה, זו הפעם הראשונה בתולדות סוריה, 8 נשים. עצם הקמת המועצה הווה חלק מראורגניזציה מקיפה שהוחל בה מאז הוועידה האחרונה של מפלגת "אל-בעת'" והדחתו של מישל עפלק מהמזכירות. בעקבות ההחלטה לנטרל את קציני הצבא מהזירה המדינית, באה הקמת המועצה המחוקקת כדי לשוות למשטר אופי דמוקרטי כביכול. צעד זה הצביע על הדינמיות היתרה של ההנהגה הצעירה ועל שאיפתה לחסל את סכסוכי הצמרת בין חאפט' וג'דיד. הרמטכ"ל ג'דיד המשיך עדיין לכהן במשרתו הצבאית, נבחר לגוף המחוקק ואף חזר ונבחר למועצת הנשיאות החדשה. אולם הרוב בהנהגת "אל-בעת'" החדשה נטה להדיח את הרמטכ"ל. בשלהי אוגוסט נוצרה מתיחות מחודשת בחוגי הצבא עם החרפתה המחודשת של ההתמודדות הגלויה בין תומכי ג'דיד וחאפט'. תומכי ג'דיד התרכזו באזור הגבול עם ישראל, במחנות חיל האוויר ובמספר יחידות שריון. ב-3 בספטמבר גברה ידו של חאפט' והרמטכ"ל, צלאח ג'דיד, הודח מתפקידו. במקומו מונה כרמטכ"ל מפקד אגף המודיעין, הגנרל המוסלמי מחמו דשנאווי, אחד מתומכיו של חאפט'. מינויו הצביע על המגמה להחזיר לצמרת הצבא קצינים מוסלמים, לאחר שתפקידי המפתח עד אז הוחזקו בידיו עלווים (עמראן, ג'דיד) ודרוזים. כדילשמור על שווי המשקל הפנימי בצמרת הצבאית והעלו שני קציני מיעוטים לדרגות גנרלים (קולונל עובייד העלווי וקולונל פהד אש-שאער הדרוזי). לאחר ביצוע חילופי הגברי במטכ"ל הגיעה העת לבצע את השלב האחרון ברפורמה במבנה השלטון, הינו כינון ממשלה בראשות מדינאים אזרחיים. אולם ביצוע שלב זה נדחה עד לאחר שובו של אמין אל- חאפט' מוועידת הפסגה הערבית בקזבלנקה. הדחתו של ג'דיד חוללה מתיחות גדולה במחנות הצבא הסורי, שעמד על סף התנגשויות הדדיות, גם מישל עפלק, מזכירה המודח של המפלגה, מתח ביקורת חריפה נגד מדיניותו הפנימית של חאפט' בישיבת מועצת ההפיכה הסורית. במחצית ספטמבר עבר גל טיהורים חדש על הצבא הסורי. למעלה מ-70 קצינים, שהוגדרו כנאמניו של הרמטכ"ל לשעבר, זיאד אל-חרירי, הורחקו מתפקידיהם. על הדחות אלה הוחלט עוד לפני יציאתו של חאפט' לוועידת קזבלנקה. ונמסר, כי הראורגניזציה בוצעה כדי לשמור על איזון מסוים בין נציגי העדות השונות בצבא הסורי לאחר הדחת ג'דיד העלוווי ומינויו של הרמטכ"ל המוסלמי במקומו. עם שובה של המשלחת הסורית מוועידת קזבלנקה חודשו הדיונים בדמשק בעניין הראורגניזציה של המימשל האזרחי והצבאי. בתוקף צו מיוחד שפורסם ב-22 בספטמבר הוגדרו סמכויותיו של הראורגניזציה כראש מועצת הנשיאות וכמפקד העליון של הצבא, אולם רוב הסמכויות המעשיות בצבא הועבר לידי שר ההגנה. ב-23 בספטמבר הורכבה ממשלה חדשה בראשותו של ד"ר יוסף זעיין, חבר מועצת הנשיאות ואיש המשמרת הצעירה של הנהגת "אל-בעת'". בממשלת זעיין כיהנו 6 שרים חדשים, וביניהם הבריגדיר העלווי עובייד שמונה לשר ההגנה. שר החוץ הקודם הוחלף, בהרכב לא נכלל סגן ראש הממשלה הקודם, הד"ר נור אד-דין אל-אתאסי. הממשלה החדשה הורתה להפסיק את כל ההתקפות על מדינות ערב האחרות בהתאם לאמונה לסולידריות בין-ערבית שנחתמה בקזבלנקה. גם מצרים ועיראק הפסיקו את תעמולתן נגד סוריה הממשלה בראשות זעיין סימנה מגמה ברורה להחזרת מוסרות השלטון לידי האגף האזרחי וראשי המשמרת הצעירה של "אל-בעת'", כשם שהרחבת מועצת ההפיכה למעין אסיפה מכוננת סימלה מגמה דומה. אולם בחיים המדיניים של סוריה, כשגורם אי-היציבות מהווה את סימן ההיכר הלאומי המובהק, אין לדעת מה ילד יום. הפלגנות הדוקטרינרית של צמרת המפלגה, בידודה בעולם הערבי ותלותה במאבקים אישיים המתנהלים בצמרת הצבא אינם תורמים לגיבושו ולביטחונו של המשטר.

סיכום כלכלי וחברתי
שלטון "אל-בעת'" בסוריה, המתיימר להתחרות או להוות תחליף למשטרו של נאצר בעולם הערבי, חייב להיבדק לא רק מבחינה אידיאולוגית,²⁴ אלא בעיקר מהבחינה המעשית בתחומי המשק והחברה. כמדינה אשר 70%–75% מאוכלוסייה מתפרנסים מענפי החקלאות וענפים אלה תורמים כמחצית מכלל ההכנסה הלאומית, הייתה חייבת סוריה להקדיש את מירב מאמציה לרפורמה אגרארית ולפיתוח חקלאי. אולם בניגוד למצרים, התבלטה בסוריה שכבה נרחבת למדי של איכרים בינוניים, שחלשו על 35%–40% מכלל השטחים המעובדים. זאת ועוד, עתודות הקרקע של סוריה היו גדולות לאין שיעור מאלה של מצרים. בהתחשב בהיעדר בעיות דמוגרפיות-לוחצות בסוריה, לא הייתה הרפורמה האגרארית בבחינת בעיה בוערת. במרוצת השנים נוצר קילוח של הגירה פנימית לעבר שטחי הג'זירה הפוריים, אולם לא במסגרת של תכנית ממשלתית מווסתת, אלא ביוזמת בעלי אחוזות ויזמים פרטיים אשר קיבלו בשעתו קרקעות ממשלתיות תוך התחייבות לעבדן.
רק לאחר האיחוד הסורי-מצרי נחקקו תקנות שהגבילו את מכסת הקרקע, פקדו על הפקעת העודפים, תוך תשלום פיצויים באגרות חוב נושאות ריבית למשך 40 שנה השטח שעתיד היה להתחלק בין הפלאחים נאמד ב-12–14 מיליון דונם. בפרוס שנת 1962 היה עדיין השלטון בסוריה בידי הימין המתון והבדלי, בניצוחם של אנשי חלבּ-נאט'ם אל-קודסי (הנשיא) ומערוף אד-דואליבי (ראש הממשלה) תקנות הרפורמה האגרארית רוככו ומותנו במידה מסוימת, אולם לא בוטלו כליל. בשלהי מרץ 1962, לאחר פרוץ ההפיכה הצבאית של הקולונל נחלאווי ועמיתיו, אשר נועדה להגן על הישגי המהפכה משנת 1961 (הפרידה מקע"ם), הוחזרו חוקי שנת 1958 לתוקפם בשינויים קלי ערך. מסתבר, שעד שלהי שנת 1961 לא הופקעו יותר מ-1.5 דונם קרקע ורק 2/3 ממכסה זו חולקו לפלאחים. מפעלי הפיתוח החקלאיים שהוקמו בסוריה לא הרשימו במיוחד מביניהם יש לציין את התכנית הגרנדיוזית לניצול מי הפרת. עוד באפריל 1960 הגישו מומחים סובייטים לממשלת קע"ם דו"ח על תוצאות סקרים שנערכו לשם תכנון הקמת 3 תחנות חשמל בעמק הפרת. תכנית הפרת עברה גלגולים רבים: ב-5 בפברואר 1963 נחתם הסכם הסיוע המערב-גרמני לסוריה, שנועד להעניק לסורים 350 מיליון מרק לביצוע מפעל הפרת. מיקומו של הסכר נקבע בטבקה, על ידי העיירה רקה, בגובה של 300 מ' מעל הים. תפוסת הסכר תוכננה ל-7–8 מיליון מע"ק מים, עם תחנת כוח הידרו-חשמלית בעומד של 200,000 ק"ו. דא עקא, שבמרץ 1963 עלה "אל-בעת'" לשלטון בסוריה וביצוע התכנית נדחה מטעמים מדיניים. בשנת 1961 הושלם השלב הראשון לייבוש ביצות ע'אב בהילוכו התיכון של נהר אל-עאצי (אורונטס). תכנית נוספת התייחסה לחלק הסורי בהטיית הבניאס והעברת מימיו ומימי יובלי הירדן האחרים לירמוך. לתכנית זו לא היה כל ערך מבחינה משקית לגבי סוריה. ממפעלי הפיתוח האחרים של סוריה יש להזכיר את העמקתו של נמל לודקיה (אל-לאד'קיה) והרחבתו, שהסתיימו בשנת 1959. כן פורסמו בשעתו פרטים על תכנית חומש 1958–1963 ותכנית עשור בסיוע כלכלי סובייטי. התפתחות מאזן התשלומים של סוריה בין השנים 1958–1962 הצביעה על התופעות הבאות: א) המשק הסורי הוסיף לגלות רגישות יתרה לגבי השווקים הבינלאומיים בענף החקלאות; ב) היציבות המשקית הכללית הופרעה תדירות על ידי הגורמים המדיניים; ג) חלה התרחבות ביצוא התעשייתי במקביל לעלייה ביבוא נכסי הון למימוש תכניות הפיתוח; ד) גבר משקלו של הסיוע הזר שהוזרם דרך הסקטור הציבורי למטרות פיתוח.
בתחום הנפט לא שפרה נחלתה של סוריה. "חברת הנפט העיראקית" ויתרה בשנת 1951 על זיכיונותיה לאחר חיפושי סרק ממושכים. מאז ואילך נמצאו פה ושם סימני נפט, אולם לכלל תפוקה מסחרית לא הגיעו. חיפושי הנפט מתרכזים בידי הרשות הממשלתית שהוקמה לצרכים אלה. ב-1959 נחנק בית-זיקוק קטן בחומס שהוקם בסיוע צ'כי.
עם עלייתה לשלטון של מפלגת "אל-בעת", ב-8 במרץ 1963, נקלעה המפלגה לסבך של גורמים סותרים, שהיקשו על נקיטת קו עקבי במדיניות הפנים על מישוריה השונים. מצרים לא חדלה מלדחוק את סוריה לבדידות מדינית בזירה הבין-ערבית ולנהל עמה מאבק רב-צדדי סביב נושא הסוציאליזם וביצועו מנהיגי "אל-בעת'" הונחו במדיניותם על ידי מספר שיקולי יסוד: הצורך בהבטחת נאמנות. הצבא והפיכתו למשען אידיאולוגי למשטר; הלקח מתקופת קע"ם שהראה, כי הלאמות שיטתיות אינן מביאות, בהכרח, לתוצאות משקיות וחברתיות חיוביות. אדרבא, התערבות יתרה של המדינה בחיי הכלכלה נוגדת לחלוטין את מסורתו הליבראלית של המשק הסורי ומתעלמת מפעילותם היוצרת של היזמים הפרטים הסוריים, שהביאו בעבר ברכה רבה לסוריה, בניגוד למצב ברוב מדינות ערב.
אטטיזם סורי עשוי היה ליצור מעמד ביורוקרטי חדש, שישתלט על אמצעי הייצור מבלי לחולל תמורה יסודית, באחריות ובהפעלתו של המשק הציבורי. גם שלטון "אל-בעת'" העמיד בראש מעייניו את הרפורמה בכפר הסורי, בהתאם למצע המפלגה שנוסח באוקטובר 1963 ושהטעים את המהפכה החקליאת דווקא כצעד ראשון לפיתוח מזורז. בהדגשה זו היה משום גישה ביקורתית ברורה נגד מצרים אשר אינה מעמיקה את המהפכה החברתית בכפריה ואפילו מזניחה אותם על חשבון התיעוש המזורז. עם גיבוש השקפת המפלגה לגבי מהות המהפכה בכפר חוקקו שלטונות דמשק, בקיץ 1963, חוק חדש לרפורמה אגרארית, בחוק הרביעי בעניין בסוריה מאז שנת 1958. חוק זה הצטיין בקיצוניות בהשוואה לתקנותיו של נאצר משנת 1958. החוק הוריד את מיכסות הקרקע המקסימליות באדמות מטעים ושלחין ובאדמות בעל, בהתאם לכמויות המשקעים באזורים השונים (ראוי לזכור, כי החוק הנאצרי קבע מכסות גג אחידות מבלי להתחשב בכמויות המשקעים). כן צומצמה מכסת הקרקע. שהותרה להורשה לכל אישה ובן של בעלי האחוזות. בסיס חלוקת הקרקעות המופקעות הועמד על 80 דונם שלחין או 300 דונם קרקע בעל (בדומה למכסות מ-1958)) נקבע, כי מקבלי הקרקעות ישלמו כתמורה רבה מערך הקרקע בתשלומים שווים במשך 20 שנה. התשלומים יועברו לקרן קואופרציה מחוזית ויוקדשו למימון מפעלי פיתוח חקלאיים ולמפעלים חברתיים שיוקמו לטובת חברי הקואופרטיבים החקלאיים. התקנה האחרונה נוגדת מהותית את החוק של קע"ם, שכיוון את התשלומים לקופת המדינה. המגמה הבולטת של צמרת "אל-בעת'" הייתה להדק את הקשר בין הפלאחים לבין מוסדות הקואופרציה ולהעמיד את המבנה הסוציאלי הכפרי על בסיס קואופרטיבי. עד יוני 1964 נהנו מחלוקת הקרקעות בסוריה לפחות 22,000 משפחות (למעלה מ-110,000 נפש). בעוד שמחצית המשפחות זכתה לחלקת קרקע ב-15 החודשים הראשונים של שלטון "אל-בעת'", הרי המחצית האחרת קיבלה את הקרקעות במשך 4.5 שנים שקדמו לשלטון "אל-בעת'" הינו החל משנת כניסתה של סוריה לקע"ם. במקביל לכך פרסמו שלטונות "אל-בעת'" תקנה נוספת שהסדירה את היחסים בין האריסים וחוכרי האדמה לבין בעלי הקרקעות. אמנם משטר קע"ם הסדיר בצורה משפטית, לראשונה בתולדותיה של סוריה, את מכלול היחסים בין הפלאחים לבין בעלי הקרקעות, אך בחוק זה נבעו פרצות שאפשרו את עקיפתו. משום מה נמנעו שלטונות קהיר בתקופת קע"ם מלהכניס את השינויים שהיו דרושים לשם הגנה על האינטרסים של הפלאח וחוכר האדמה. החוק החדש מנע את התרת חוזה החכירה והגדיל את חלקו של החוכר ביבול. בהתאם לחוק החדש הוגבל חלקו של בעל הקרקע ב-25% מהיבול לעומת 33% המותרים בחוק הנאצרי הקודם.
לחקיקת חכירת הקרקעות והסדר היחסים בין הפלאחים ובעלי הקרקע, כולל המדינה, נודעה חשיבות רבה מבחינת האוכלוסייה הסורית, שכן היא חלה על כ-150,000 משפחות המונות 750,000 נפש, שהם בקירוב כרבע מכלל הכפריים הסוריים.
המדיניות ההחלטית של המשטר בתחום האגרארית לא לוותה במדיניות נחרצת בתחום התעשייה. לאחר דיונים רבים, שהתלוו למאבק הקיים בנושאים אחרים בין הסיעות השונות בהנהגת המפלגה, סוכם כי בשלב הנוכחי יהיו 4 צורות של בעלות בסקטור התעשייתי: א) בעלות מלאה של המדינה, במיוחד על מפעלי פיתוח; ב) בעלות קולקטיבית של היצרנים; ג) בעלות של הסקטור המשותף המבוססת על שיתוף הון פרטי וציבורי; ד) בעלות פרטית במימדים מצומצמים. על רקע זה ניתן להבין את חידוש הלאמת הבנקים וחברות הביטוח במאי 1963, במיוחד כאשר שליטת אילי ההון על משק הכספים מנעה בעבר מהמוני היזמים הבינוניים והקטנים כל שירות ראוי לשמו בתחומי האשראי השונים. בנוסף לכך, הבטיחה שליטתה של המדינה על מפעלי היסוד והשירותים הציבוריים והחיוניים את הפעלתם התקינה. אולם הלאמת הבנקים וחברות הביטוח הגבירה את חוסר האימון שרחשו חוגי היוזמה הפרטית למשטר. כתוצאה מכך חל קיפאון איטי, אך מתמיד, במשק הסורי. רצונו של המשטר למנוע זעזועים מיותרים בתחום הכלכלי וזהירותו בנקיטת צעדי הלאמה נוספים – עמדו במבחן קשה עת התברר, כי מפעלי הטקסטיל הגדולים עמדו, בפרוס שנת 1964, בפני סכנה של סגירת שערים, נוכח הברחת הון הבעלים ופשיטות הרגל הצפויות כתוצאה מהצטברות חובותיהם בבנקים המולאמים. היעדר בעלי הון העשויים לרכוש את מפעלי הטקסטיל והרצון למנוע פיטורי 8,000 פועלים בקירוב – הביאו להלאמת מפעלי הטקסטיל באביב 1964. במקביל לכך פורסם חוק חדש שהגדיר את שיטת הניהול העצמי של העובדים במפעלים המולאמים והציבוריים. החוק קבע בין היתר, כי ההנהלות תימסרנה למועצות בנות 7 חברים שתכהנה שנתיים ימים. הרכב המועצות נקבע כדלקמן: 4 נציגי העובדים ו-3 נציגי הממשלה, האיגודים המקצועיים ומרכז המפלגה. כן קבע החוק את צורת חלוקת הרווחים: 40% – לעובדים (לעומת 25% במצרים), והיתרה תחולק בשווה בין המפעלים לבין אוצר המדינה. יתרת הרווחים נועדה להשקעה במפעלים בפרט ובתכניות פיתוח ממלכתיות בכלל.
מצבה הקשה של התעשייה הסורית, אם בגלל אי-שיתוף הפעולה מצד בעלי ההון ואם מחמת סגירת שוקי מצרים ועיראק, השתקף גם במצב מפעלים חדישים שטרם הולאמו. יש לזכור, כי מפעלים אלה נקלעו, יחד עם כל התעשייה הסורית, למשבר חמור, שראשיתו ביולי 1961, עת הלאים נאצר מפעלים סוריים רבים. כדי לעורר את התעשייה הקופאת על שמריה נקבעה הלאמה חלקית, הינו שיתוף המדינה ב-25% מהונן של 15 חברות תעשייה, מעסיקות לפחות 8,000 עובדים. אם כי צעד זה פגע במספר בעלי מניות במפעלים אלה, הרי שבסופו של דבר תרמה הממשלה להגדלת הון החברות ולייצוב מאזניהם הכספיים המעורערים, מבלי לסגור את המפעלים ולפגוע קשות בבעליהם ובעובדיהם.
דוברי הממשלה חזרו והטעימו, כי אין פניהם מועדות להלאמה מוחלטת, וכי רצונם לבסס סקטור תעשייתי משותף, ממלכתי-פרטי, מאחר וסוריה נתוני בתנאים כלכליים מיוחדים במינם. הודגש כי כל ההון בתעשייה הינו בבחינת הון לאומי, בעוד שבמצרים ובאלג'יריה, למשל, הולאמו מפעלים וחבורת זרות. בהסבר זה יש מעין צידוק למדיניותה הזהיר של מפלגת "אל-בעת'", שנזהרה מלהפוך את ההלאמות לשיטה לשמה. המטרה הכלכלית של המשטר נקבעה כבעלות הקולקטיבית של היצרנים, הינו שיטת הניהול העצמי, המהווה את הדרך הדמוקרטית לסוציאליזם, והשונה באורח מהותי מהאטטיזם. ניסוח זה הוקיע במפורש את מדיניותה הכלכלית של מצרים שהתבססה על אטטיזם, או לפי הנוסח הסורי, על "קפיטליזם ממלכתי מנצל". קשה להעריך את סיכויי ההצלחה של השיטה הכלכלית הסורית, אם כי יש לציין, כי זו הפעם הראשונה במדינות ערב שנעשה ניסיון מקיף של "מהפכה בשלבים", כאשר במרכז עומדת הרפורמה היסודית בכפר, ומתלוות אליה תמורות מגמתיות חשובות בסקטורים המשקיים האחרים ובמיוחד בסקטור התעשייתי.
התפטרותה של ממשלת צלאח אד-דין אל-ביטאר ב-3 באוקטובר 1964 סימנה תמורה מרחיקת לכת בהלך-המחשבה הכלכלי והמדיני של מנהיגות המפלגה המשמרת הצעירה, הנוקשה והדוקטרינרית, שהשתלטה על עמדות המפתח בצמרת השלטון. עפלק סולק, ואילו כוכבם של נור אד-דין אל-אתאסי, יוסף זעיין ומוניף רזאז דרך בשמי המפלגה.
בפני צמרת המפלגה עמד הצורך להגיע לכלל הכרעה מסכמת ועקרונית בתחום הכלכלי: מתן ערבויות להון הפרטי ורכישת אמונו גם בצורת צירופו לממשלה של סיעת בלתי-בעת'יסטיות, הדוגלות בעצמאות סוריה, כגון "הסוציאליסטים הערביים" של אכרם חוראני וחוגים מתונים יותר. התפתחות זו הייתה עשויה לחשוף את המשטר בפני המחץ התעמולתי של קהיר, שהייתה מטיחה כנגדו האשמות נוסח השתעבדות לאילי ההון וכניעה לבדלנות הסורית. אפשרות שנייה הייתה להעמיק ולהרחיב את שיטת ההלאמות בדומה למצרים. התפתחות זו הייתה מחסלת לחלוטין את אפשרות ההידברות של ראשי "אל-בעת'" עם הכוחות המדיניים הפנימיים, שדגלו בעצמאות סורית בתקופת משבר כלכלי רציני. לעומת זאת צפנה בחובה אפשרות זו את חידוש הלחץ מצד כל החוגים הפרו-נאצריים, שהתלכדו ביולי 1964 לארגון מפלגתי אחד – "האיחוד הערבי הסוציאליסטי" – בדומה למפלגת השלטון במצרים.
ואכן, התייצבותו של חאפט' בראש הממשלה החדשה והדחתו של הגנרל מוחמד עמראן (שנתמך על ידי עפלק) בשלהי שנת 1964, רימזו על עלייתה של ההנהגה החדשה על דרך ההלאמות: בפברואר 1965. הולאמו 107 מפעלים כלכליים חלקית או במלואם. צעד זה גרר מהומות דמים בדמשק, שלובו על ידי "האחים המוסלמיים" ושדוכאו באגרוף ברזל על ידי הצבא. במרץ 1965 הולאמו 7 חברות נפט מערביות. באוגוסט 1965 אישר מצע המפלגה את המדיניות הכלכלית החדשה.
התחזקות מעמדו של אמין אל-חאפט', לאחר שהתגבר על יריביו עמראן וג'דיד, הביאה להחשת מדיניות ההלאמות תוך נקיטת תחרות מופגנת עם משטרו של נאצר במצרים. עם זאת ניתן להטיל ספק ביכולתה של הנהגת "אל-בעת'" לחלץ את המשק הסורי מקיפאונו ולהעניק לו תנופה חדשה.

VII ירדן

מהקמת ממלכת ירדן ועד למותו של עבדאללה (יולי 1951)
בשנים הראשונות לאחר תום מלחמת העולם השנייה עמדה אמירות עבר-הירדן (החל מ-23 במאי 1946 – "הממלכה ההאשמית הירדנית¹ בסימן מעברה האיטי של המדינה מאפוטרופסות לעצמאות הדרגתית. תהליך אבולוציוני זה התנהל לפי התכנית המדינית הבריטית, אותה תכנית שלא הגיעה לכלל ביצוע בעיראק או במצרים. הרעיון המרכזי בתכנית זו היה, שניתן לקדם את עצמאותן של מדינות ערב בהדרגה, ובעת ובעונה אחת – להבטיח את האינטרסים הבריטיים האימפריאליים, כיוון שאין ניגוד מהותי בין השניים. תפיסה זו התממשה פחות או יותר במשך תקופת שלטונו של המלך עבדאללה ועד להירצחו ביולי 1951. תקופת שלטונו של המלך עבדאללה התאפיינה בצביון אוטוקראטי-פטריארכלי ובשאיפות פאן-ערביות, שנתמכו בעקיפין או במישרין על ידי הבריטים.
ב-14 באפריל 1947 נחתם חוזה לאחווה ולידידות בין עיראק לבין ירדן בבגדאד. בשם ירדן חתם על החוזה סמיר אר-רפאעי, יד ימינו של המלך עבדאללה. החוזה פירט את המקרים שעליהם חלה הושטת סיוע הדדי במקרה של תוקפנות מבחוץ. כן הוקדש סעיף מיוחד, שחייב את שתי הממלכות לשתף פעולה ביניהן במקרים של מהומות פנימיות, וכולל הסגרת המתקוממים. כמו כן הוסכם על האחדת השיטות הצבאיות.
ב-15 במרץ 1948 החליטה בריטניה להרים את קרנו של עבדאללה בחתמה ברבת-עמון על ברית צבאית ומדינית עם הממלכה ההאשמית הירדנית. הרוח החיה מאחורי ברית זו היה הסוכן הבריטי הוותיק, אלק קירקברייד, שכיהן כשגריר בריטניה בירדן. סעיפיה העיקריים של ברית זו היו כדלקמן: תיאום המדיניות בין שתי המדינות; סיוע צבאי במקרה של מלחמה או חשש למלחמה; הקמת בסיסי אוויר בריטיים בעמאן (רבת-עמון) ובמפרק; מתן זכות השימוש החופשי לבריטים בנמל עקבה, ואימוני צבא משותפים בין שני הצבאות; מתן סיוע כספי בריטי, שפרטיו ייקבעו מידי כל שנה; שיגור פקידים בריטיים לשירות במוסדות המימשל והמינהל הירדניים; אספקת נשק וציוד בריטיים והכשרת קצינים בבריטניה; והקמת מועצת הגנה משותפת. תוקף הברית נקבע ל-20 שנה, עם אפשרות של הכנסת שינויים בחוזה אחר 15 שנה. למעשה, לא חלו שינויים מהותיים בין סעיפי ברית זו לבין סעיפי ההסכמה ממרץ 1946. הבריטים הסתפקו הפעם בשני בסיסים אוויריים ובנמל עקבה, אך רתמו את ירדן למרכבתם באמצעות מועצת ההגנה המשותפת ואפשרות התערבותם הצבאית.
עם פרוץ המלחמה בארץ-ישראל חלש "הלגיון הערבי" מבסיסיו שבגדה המערבית על מרבית חבליה הערביים של ארץ-ישראל. חבלים אלה נפלו לידיו באפס יד, וחזיתו הארוכה חוזקה על ידי גדודו תגבורת עיראקיים, שפעלו לסירוגין בגזרות בית-שאן, ג'נין, טול-כרם וקלקיליה. באביב 1948 קיבל "הלגיון הערבי" מכסת תחמושת ל-8 חודשים, בהתאם לסעיפים הצבאיים של הברית עם בריטניה ממרץ 1948. הפיקוד הבריטי של "הלגיון הערבי" עמד בראש המבצעים הצבאיים, ופיקד על יחידות הארטילריה הירדניות, שהפגיזו את ירושלים. מגמתו המוצהרת של המלך עבדאללה הייתה להמליך עצמו על ירושלים המקודשת ולזכות ביוקרה בקרב העולם המוסלמי. לאחר ש"הלגיון הערבי" השתלט על העיר העתיקה של ירושלים, פרצה מחלוקת גלוייה בין שליטי ערב ביחס למעמדה של העיר, שהוכרזה על ידי האו"ם כעיר בינלאומית, בהתאם לתכנית המקורית לחלוקת ארץ-ישראל. שליטי ערב התנגדו נמרצות לסיפוחם של שטחי הכיבוש הירדניים לממלכתו של עבדאללה, ואילו בריטניה תמכה גלויות בשאיפתו של המלך ההאשמי.
לאחר חתימת הסכמי רודוס (אפריל 1949), שקבעו את קווי שביתת-הנשק בין ירדן לישראל, הקים עבדאללה מנגנון מינהלי בשטחי הכיבוש של הגדה המערבית של הירדן, אשר הורכב מאנשי שלומו ומפקידים ערביים ארצישראליים ששירתו בשעתו במינהל המנדטורי של א"י. בקרב התושבים החדשים והפליטים הרבים השתררו רגשות התמררות וזעם, שהופנו באורח טבעי כלפי השלטון החדש. השלטונות הירדניים הגיבו ביד חזקה, וריסנו את כל המפגינים והמהומות בעודן באיבן. כן נסגרו עיתונים אופוזיציוניים, כגון "אל-בעת'" ("התחייה") ו"אל-ג'יל אל-ג'דיד" המפגינים ("הדור-החדש"), ועובדיהם נעצרו והוגלו. עקבות התסיסה הכללית ניכרו במיוחד בערי הגדה המערבית, בירושלים העתיקה, בשכם ובטול-כרם. בשכם, למשל, נערכה הפגנה רבתי בשלהי מרץ 1950, לאחר מעצרם של עשרות חשודים בקומוניזם. ברמאללה ובבית-לחם סגרו השלטונות, בנובמר 1950, את משרדי "אגודת הפועלים הפלסטינאית" כחשש מפני הסתננות יסודות קומוניסטיים להנהגת הארגון. המתיחות ניזונה מרגשי שנאה מסורתיים שרחשו האגף הלאומני של ערביי ארץ-ישראל כלפי המלך עבדאללה הפרו-בריטי. זה האחרון ניסה להרגיע את הרוחות במנותו, באוקטובר 1949, את ראג'ב אנ-נשאשיבי, מתנגדו החריף של המופתי אמין אל-חוסייני וידידו המקורב של עבדאללה, למשרת המושל הכללי של הגדה המערבית משפחת נשאשיבי הייתה מקובלת בקרב האגף המתון של ערביי א"י. כן הוקם משרד לענייני הפליטים ומספר ערבים ארצישראליים צורפו לממשלה הירדנית. היה זה אחד הצעדים הראשונים לקראת צירופה המלא של הגדה המערבית לממלכת ירדן. עבדאללה הסתייע גם בהתנגדותם של הערבים הנוצריים לבינאום ירושלים על מנת להכשיר את הקרקע לצירוף העיר העתיקה לממלכתו. בנובמבר 1950 בוטלו כל הגבלות התנועה והמכס בין שתי גדות הירדן, כהונת המושל הכללי לשטחי הכיבוש הירדניים בוטלה וענייני הגדה המערבית הועברו במישרין לניהול הממשלה ברבת-עמון.
עבדאללה נקט גם בשורת צעדים חוקתיים כדי לקדם את האיחוד הפורמאלי. בינואר 1950 פוזר בית הנבחרים הירדני לקראת עריכתן של בחירות בשיתוף תושבי הגדה המערבית. תושבי הגדה המערבית, וכן הפליטים שהתגוררו בשטחים אלה, הפכו לאזרחים שווי-זכויות. ארבעה ארצישראליים צורפו, כזכור, לממשלה הירדנית וארצישראליים נוספים הוכנסו לסגל הדיפלומטי הירדני. ועדה משותפת, ובה ארבעה מתושבי הגדה המערבית ושלושה מתושבי הגדה המזרחית, הוקמה לשם ניהול דיונים משפטיים להאחדת החוקים והתקנות. במרץ 1950 נאסר רשמית השימוש במונח "פלסטין" ובמקומו הונהג המונח "הגדה המערבית". הבחירות התקיימו באפריל 1950. 57% מכלל בעלי זכות הבחירה (304,000) נמנו על תושבי הגדה המערבית. מערכת הבחירות התנהלה תוך תעמולה עזה מצידם של הלאומנים הארצישראליים, מחסידי משפחת חוסייני, שהתנגדו לסיפוח הגדה המערבית. ניתן היה לפקפק בטוהר הבחירות ובערכן הדמוקרטי. מכל מקום, לפי הגירסא הירדנית הרשמית הצביעו כ-70% מבעלי זכות הבחירה. לפי גרסאות אחרות הייתה ההשתתפות דלה ביותר (35% – בגדה המזרחית ו-25% בגדה המערבית) מספר המושבים בבית-הנבחרים הוגדל ל-40, במקום 20, וחלוקת המושבים נערכה שווה בשווה בין שתי הגדות, למרות שמספר האוכלוסין בגדה המערבית על פי שניים כמעט על מספר אוכלוסי הגדה המזרחית. לסנט, כלומר לבית-העליון, מונו 20 חבר, על ידי המלך, מהם 12 מהגדה המזרחית. לאחר הבחירות, ב-12 באפריל 1950, הורכבה הממשלה הירדנית המאוחדת החדשה עם 11 שרים, ומהם 6 שרים מהגדה המזרחית, שקיבלו את תיקי המפתח הממשלתיים (חוץ, הגנה, אוצר ופנים). ראשות הממשלה הופקדה בידי מנהיג הצ'רקסים בגדה המזרחית, סעיד אל-מופתי. אל-מופתי, שקיבל את חינוכו התיכוני בדמשק, כיהן החל משנת 1925 בתפקידים מינהליים שונים בגדה המזרחית, ובשנת 1941 התמנה למנהל ענייני הפנים באמירות העבר-ירדנית. הוא נודע, כמנהל כאביו, בנאמנות ללא סייג לבית-המלוכה ההאשמי.
בישיבה הראשונה של שני בתי-הנבחרים החדשים הועלתה על סדר היום בעיית סיפוחה הרשמי של הגדה המערבית לממלכת ירדן. הצעת החוק הממשלתית בעניין זה נתקלה בהתנגדות מצד חלק מצירי הגדה המערבית תבעו גם את שינוי החוקה והסבת אחריותה של הממשלה כלפי בית-הנבחרים במקום כלפי המלך. כן הציעו הצירים את דחיית עניין הסיפוח למושבים הבאים. התנגדותם והצעות הנגד שלהם נדחו, וסיפוח הגדה המערבית הפך לאקט חוקי. בתחילת מאי 1951 החליט בית-הנבחרים והחזיר את הצעת התקציב הממשלתי לוועדת הכספים במקום לאשרה בהצבעה כללית. הייתה זו מעין הבעת אי-אימון בממשלה על שדחתה את תביעתם המקורית של צירי הגדה המערבית להסבת אחריותה הכללית לפני בית-הנבחרים. כתוצאה מכך הודיע המלך עבדאללה רשמית על פיזור הפרלמנט, ולאחר מכן ניתן תוקף להצעת התקציב. ב-20 ביולי 1951 נרצח המלך עבדאללה בשעה שהתפלל במסגד בירושלים העתיקה. הרצח בוצע בהשראת החוגים הלאומניים הארצישראליים, מחסידיו של המופתי הירושלמי לשעבר – אמין אל-חוסייני. רצח עבדאללה שם קץ לתכניות "סוריה רבתי" בראשותו של עבדאללה, והווה אבידה גדולה לבריטניה מכיוון שהוא ערער בהדרגה את מעמדה האיתן בממלכת החסות שלה.

המערך המדיני הפנימי עד שנת 1955
עד לסיפוח הגדה המערבית של הירדן ולהקמת "הממלכה ההאשמית הירדנית" היו החיים המדיניים הפנימיים בגדה המזרחית רדומים כמעט לחלוטין. אמנם כבר בשנת 1927 קמה סיעה שכונתה "מפלגת העם", ואשר היוותה מעין אופוזיציה לשלטונו של עבדאללה, אולם היציבות המדינית הפנימית לא זועזה כלל ועיקר, הן מחמת נחשלותם הייתה של תושבי הגדה המזרחית ואופיים הנומאדי למחצה, והן מחמת הישענותו של עבדאללה על גדודי הבדוויים, אשר שמרו על נאמנותם לבית המלוכה ההאשמי.
החל משנת 1948 עמדה ממלכת ירדן בפני בעיות חמורות, שזעזעו את שווי משקלה הפנימי. התוספת של 800,000 התושבים והפליטים מהגדה המערבית, כשהיסודות העירוניים והמתקדמים מביניהם בולטים בערנותם המדינית ובתסיסתם המתמדת, חוללה הפיכה כלכלית וחברתית שבאה על הממלכה כחתף. כל מאמצי האיחוד המדיני והפיוס (שוויון אזרחי, שותפות בבתי-הנבחרים ובמנגנון) לא הועילו לשיכוך המתח להרגעת האווירה הכללית. הסנט הירדני, שכל חבריו מונו על ידי עבדאללה, גילה נאמנות ללא סייג למלך ולממשלותיו, אולם בבית-התחתון השתקפה בזעיר אנפין התסיסה החברתית והכלכלית, שנתנה את אותותיה בתושבי הגדה המערבית. סלעי המחלוקת העיקריים בין הממשלה לבין מרבית צירי הגדה המערבית בלטו בשאלות יסוד בתחומים שונים, כגון בעיית הפליטים, המאבק בארגוני הפועלים וביסודות הלאומניים, עניין אחריותה של הממשלה כלפי המלך, חופש ההתארגנות המפלגתית, העיתונות וכו'. נוכח יוזמותיו המדיניות של עבדאללה בסהר-הפורה התגבש גם אופוזיציה חזקה נגד תכניות האיחוד ההאשמיות הפרו-בריטיות, אשר דגלה בהתקרבות למחנה המצרי-סורי הניטראלי. השליט הירדני, שניחן בכושר ניהול של מדיניות מפוכחת, ניסה גם לחתור לייצוב גבולותיו הארוכים עם ישראל על ידי הסדר שלום נפרד עם הישראלים. במישור זה נתקל עבדאללה בהתנגדות עיקשת מצד הפליטים, היסודות הלאומניים ומדינות ערב האחרות. אפילו העידוד האמריקאי המוסווה, שניתן למלך הירדני בפגישותיו החשאיות עם מנהיגים ישראליים לשם השגת הסדר של קבע, לא סייע להשכנת השלום עם ישראל. מגמותיו המדיניות של עבדאללה לא עלו בקנה אחד עם הקו המדיני שננקט באותה תקופה על ידי מצרים וגרורתה סעודיה. הניגודים הפנימיים בממלכתו, שמספר אוכלוסייה גדל לפתע פי ארבעה לערך, הולידו בעיות כלכליות וחברתיות חמורות, והוו רקע נוח להסתה מדינית וחברתית מצד גורמי חוץ שונים, ובכללם חוגי השלטון העויינים במדינות ערב האחרות. המאבק הסמוי בין בריטניה לבין ארה"ב על עמדות ההשפעה במזרח-התיכון תרם, אף הוא, להגברת המתח הכללי בגדה המערבית. חיסולו האישי של עבדאללה הווה, אפוא, במידה רבה, תוצאה של הלחצים השונים שהצטברו מבחוץ ומבפנים גם יחד. הרצח הפתאומי של המלך הירדני חשף לעין כל את היציבות הפנימית המלאכותית, שיוחסה לירדן בתקופת שלטונו. יורשיו לא השכילו לפתור את בעיות היסוד של הממלכה הירדנית. דווקא עתות השקט והרגיעה היחסיים, שפקדו לסירוגין את ירדן משנת 1951 ואילך, לא באו אלא ללמד על המבנה המלאכותי הרופף של הממלכות ההאשמיות בכלל וממלכת ירדן בפרט. אם הצליחה ירדן עד 1967 לעמוד בפני הלחצים החיצוניים שהופעלו עליה, הרי שהיא חייבת תודה למעצמות המערב, ולעובדה שישראל חוצצת בינה לבין מצרים.
בזירה הפנימית הורגשה, כאמור, תסיסה מדינית וחברתית מייד לאחר כיבוש הגדה המערבית. הבחירות שנערכו לבית-הנבחרים הראשון (אפריל 1950), ולשני (אוגוסט 1951), התנהלו על בסיס אישי, ללא היערכות מפלגתית, וללא התחשבות ביחסי הכוחות המספריים של תושבי שני עברי הירדן. רק לאחר פיזורו של בית-הנבחרים השני על ידי המלך חוסיין (1954), החלו להתארגן מפלגות מדיניות. ביולי 1954 התירה הממשלה רשמית את קיומן של שתי מפלגות: "מפלגת האומה" (חזב אל-אומה"), שבראשה עמד סמיר אר-רפאעי, יליד ארץ-ישראלי, אשר החל את הקריירה המינהלית שלו ברבת-עמון בשנת 1925, וכיהן בתפקידי שר שונים וראש ממשלה. רפאעי, שכיהן גם כראש לשכת המלך ונחשב לאיש אמונו, צעד עקב בצד אגודל אחר עבדאללה ומדיניותו. לאחר הירצחו של עבדאללה המשיך רפאעי לייצג את הקו הפרו-בריטי המובהק, ומפלגתו חסרה בעצם בסיס של תמיכה עממית. בנובמבר 1954 התפרקה רשמית "מפלגה" זו לאחר שרפאעי הצהיר, כי בתנאים הקיימים בממלכה אין כל טעם לפעילות מפלגתית תקינה. המפלגה הירדנית השנייה, שהפכה למעשה למפלגה היחידה לאחר התפרקות "מפלגת האומה", הייתה "המפלגה הלאומית הסוציאליסטית" ("אל-חזב אל-ווטני אל-אשתראכי"). מפלגה זו נוסדה בעיצומה של שנת 1954 והסוציאליזם שלה היה לתפארת המליצה בלבד מייסדיה היו מספר שרים שכיהנו בממשלת פווזי אל-מולקי, בצירוף צירים ועסקנים נוספים. אולם לימים התבלטה בצמרת המפלגה אישיותו של סוליימאן אנ-נאבולסי, ילדי עבר-הירדן המזרחי וחניך המכללה האמריקאית בביירות. נאבולסי נחשב בשעתו לאישיות האופוזיציונית העיקרית בימי שלטונו של המלך עבדאללה. בשלהי שנת 1950 כיהן כשר הכספים והכלכלה בממשלת רפאעי. בשנים 1956-7 חזר לכהן בממשלה, והפעם בראשותה, בגלותו מדיניות פרו-מצרית מובהקת. נאבולסי וידידו, עבד אל-חלים אנ-נמר, שיוו צביון חדש למפלגה והטעימו במדעה את התביעה למשטר פרלמנטי קונסטיטוציוני, תוך הסבת אחריות הממשלה לפני הפרלמנט. כן נכללו במצע סעיפים אחרים שצידדו בצדק סוציאלי ובחירויות המקובלות במערב, והטעימו את ההתנגדות העיקשת למדינת ישראל, אשר עצם קיומה קיפח את זכויותיהם של הפלסטינאים. אולם "המפלגה הלאומית הסוציאליסטית" לא הייתה עשויה מיקשה אחד. הזאַע אל-מג'אלי, למשל, שהיה בשעתו איש צמרת במפלגה זו, הוצא משורותיה לאחר שהצטרף כשר לממשלת תופיק אבו אל-הודא (אוקטובר 1954). אבו אל-הודא עצמו נחשב לאחד מוותיקי הגוורדיה האמונה על בית האשם, עוד משלהי מלחמת הועלם הראשונה, שעה שמילא תפקידים כלכליים בממשלת פייצל בדמשק (1920). להלן הצטרף לעבדאללה בעבר-הירדן המזרחי ומונה לראש-ממשלתו בשנת 1931.² אבו אל-הודא הקשיש ואל-מג'אלי הצעיר ממנו צידדו בשלהי שנת 1955 בצירופה של ירדן ל"ברית-בגדאד". אולם בשנה קריטית זו עבר הנהגת המפלגה לידי סוליימאן אנ-נאבולסי, אשר גיבשה את מדיניותה האנטי-בריטית והעוינת ל"ברית-בגדאד", ובאורח טבעי נטה לצדד במצרים ובקו הנויטראליסטי במדיניות הבין-ערבית.
באוגוסט 1955 הוקמה גם מפלגת האחות של "אל-בעת'" הסורי, הלא היא "מפלגת התחייה הערבית הסוציאליסטית הירדנית".³ בראש מפלגה זו עמד עבדאללה אר-רִמַאווי, רישומה של מפלגת "אל-בעת'" הירדנית לא היה מורגש בחיים המדיניים הפנימיים, שכן היסודות הלאומיים והפרו-נאצריים התרכזו סביב מנהיגותו של סוליימאן אנ-נאבולסי, מנהיג "מפלגת האומה". בספטמבר 1959 ניבעו הבקיעים הראשונים בהנהגתה הכלל-ערבית של מפלגת "אל-בעת'", לאחר פיזור המפלגות ב"חבל-הסורי" של קע"ם ומעברו של מישל עפלק ללבנון. באותו חודש נערכו הטיהורים הראשונים של נאצר בממשלת "החבל-הסורי". ההנהגה הכלל-ערבית של "אל-בעת'" הוציאה משורותיה באותה עת את עבדאללה אר-רמאווי עקב דבקותו בנאצר, וכתוצאה מכך התפלג הסניף הירדני ונחלש. המפלגה הקומוניסטית בירדן הייתה חלשה שבעתיים מקודמתה. היא הוקמה, כנראה, בשנת 1948, ובראשנה עמד פואד נאצר, יליד נצרת, אשר פעל בסוף שנות ה-30 ובתחילת שנות ה-40 בסניפה המחתרתי של המפלגה הקומוניסטית בעיראק. בשנת 1943 חזר נאצר לארץ-ישראל, וכתום מלחמת מדינות ערב בישראל אורגנו, כנראה, התאים הקומוניסטיים המחתרתיים בגדה המערבית של הירדן.
בסיכום, אין לייחס חשיבות מכרעת לפעילות המדינית הפנימית בירדן. רישומן של המפלגות המועטות לא ניכר במיוחד הן במדיניות הפנים והן במדיניות החוץ של ירדן, להוציא את שנת 1955-6, שעה שירדן נטלטלה בין הפטיש המצרי לבין הסדן העיראקי של "ברית-בגדאד".

ירדן מרצח עבדאללה ועד חתימת "ברית בגדאד" (יולי 1951 – פברואר 1955)
חיסולו של המלך עבדאללה (ביולי 1951) על ידי מתנקש קנאי מעבר-הירדן המערבי סימל לא רק את קץ התקופה הפטריארכאלית והיציבה – כביכול של שלטון המלך ההאשמי, אלא גם את ירידתה של ירדן כגורם פעיל במזרח הערבי. הרצח בוצע מתוך מניעים קנאים-לאומיים ובהשראתו של אמין אל-חוסייני, יריבו הארץ-ישראלי הוותיק של עבדאללה עוד מתקופת המנדט הבריטי. עם מותו של עבדאללה נגוזו חלומותיהם של הבריטים אודות "סוריה רבתי" בחסות האשמית ובהדרכה בריטית. יתרה מזאת, מעמדם של הבריטים עצמם בירדן התרופף והלך מאמצע שנות ה-50 ואילך, וירדן הפכה למוקד של תסיסות וסערות, כשידם של המצרים על העליונה ברוב המקרים.
עבדאללה היה מדינאי מעשי ודבקותו בבריטים הייתה מלאה. מעשיותו המדינית התגלתה פעמים מספר בקריירה הארוכה שלו. בשנות ה-20 המוקדמות נמנע עבדאללה מלנקום את נקמת פייצל אחיו, אשר הודח על ידי הצרפתים משלטונו בדמשק. הוא גם ויתר על כס המלכות העיראקי שנועד לו לטובת אחיו, והסתפק באמירות עבר-הירדן המזרחי בחסותה של בריטניה. בשלהי מלחמת ארץ-ישראל ניסה עבדאללה להגיע לכלל הסדר עם ישראל בשורה של פגישות חשאיות שנערכה בינו לבין מנהיגים ישראליים. למרות שנציגיו השתתפו בשנת 1945 ביסוד "הליגה הערבית" לא שפרו היחסים בין עבדאללה לבין מדינות ערב האחרות. חתירתו המתמדת למימוש תכניות "סוריה רבתי", סיפוח הגדה המערבית של הירדן למלכותו, והכרזת שלטונה הריבוני של ירדן על ירושלים העתיקה – הוו גורמים מתמידים להחרפת סכסוכיו עם רוב מדינות ערב, ובמיוחד עם מצרים וסעודיה. ההתנגשויות המתמידות בין עבדאללה לבין שליטי ערב האחרים הגיעו כמעט עד לכלל גירושה של ירדן מ"הליגה הערבית". מכיוון שמגמותיו הפאן-ערביות של עבדאללה הזדהו לחלוטין עם שאיפותיו האישיות, הרי ש"הליגה הערבית", ומצרים בראשה, נראו לו כמכשול שיש לעקפם. ואכן, עוד באוקטובר 1945, חודשים מספר לאחר יסוד "הליגה הערבית", התייחס עבדאללה בהצהרותיו בבוז גלוי לארגון זה, אשר היה לדידו חסר כוח ביצוע. בפרוס שנת 1947 הכריז עבדאללה במפורש, כי כל כולה של "הליגה הערבית" אינו אלא כלי שרת מצרי. משך כל תקופת שלטונו נמנע עבדאללה מלהצטרף לתכנית הביטחון הקיבוצי של "הליגה". יחסיו עם מצרים היו, כאמור, רצופי משברים, והגיעו לשיא מתיחותם במרץ 1950, משנתגלה ברבים ניסיונו של המלך הירדני להגיע לכלל הסדר נפרד עם ישראל. ביוני 1950 סיפח עבדאללה רשמית את הגדה המערבית למלכותו ועורר חמת זעם כלל-ערבית. אולם בעניין הסיפוח, שלא כבעניין השיחות החשאיות עם הישראלים, סירב עבדאללה לסגת מעמדתו, והסיפוח הפך לעובדה מוגמרת. עם הירצחו של עבדאללה נמנעה "הליגה הערבית" מלשגר נציג רשמי להלווייתו, ובכך הופגנו בעליל היחסים המשובשים ששררו בין שליט ירדן לבין מצרים. כחודש ימים לאחר רצח עבדאללה חזר תופק אבו-אל-הודא לראשות הממשלה (יולי 1951), תוך ניסיון להתגבר על סערת הרוחות. באוגוסט שבאותה שנה נפתח משפטם של הנאשמים ברצח, לאחר שבוצעו מאסרים המוניים בקרב תושבי הגדה המערבית. שניים מהנאשמים, וביניהם הקולונל עבדאללה את-תל, מי שהיה מפקד גיזרת ירושלים בזמן המלחמה נגד ישראל, נידונו למוות שלא בפניהם כיוון שם מצאו מקלט מדיני במצרים. ארבעת הנאשמים האחרים נתלו בתחילת ספטמבר, חרף כל בקשות החנינה שהופנו מעיראק וממצרים.
באוגוסט נערכו בחירות חדשות לבית-הנבחרים, בהשתתפות כ-70% מכלל בעלי זכות הבחירה, אולם לא חל כל שינוי מהותי במערך המפלגתי הפנימי. לעומת זאת ניטש מאבק נמרץ על כס המלכות שהתפנה. המאבק נשא אופי מדיני והסתייע בנימוקים רפואיים שהובאו נגד יורש העצר, האמיר טלאל. זה האחרון לקה בעצביו ונודע בהפכפכנותו. מבחינה אישית נטר טלאל איבה עזה לגנרל גלאב-פחה, מפקדו הבריטי של צבאו. בהקשר זה התפתח אצל טלאל תסביך שנאה לבריטים, למרות שאת חינוכו הצבאי קיבל יורש העצר בבריטניה. מכל מקום, בתחילת ספטמבר 1951 הועלה טלאל על כס המלכות הירדני. בתקופת שלטונו הקצר גילה טלאל נאמנות לעמדת מצרים ואף הצליח לשפר את יחסי ממלכתו עם סעודיה וסוריה. לעומת זאת החלה התקררות ניכרת ביחסיו עם עיראק ההאשמית. נוכח מחלתו של המלך גברו תככי החצר וידם של המצדדים במדיניות הפרו-בריטית המסורתית הייתה על העליונה. במאי 1952 הועבר טלאל לשווייץ למטרות ריפוי. באוגוסט 1952 נערך מושב שלא מן המניין של שני בתי-הנבחרים הירדניים, ובו הוחלט למנות מועצת עוצרים, אשר תקבל על עצמה את סמכויותיו של המלך החולה עד למאי 1952, המועד שבו תימלאנה 18 שנה לבנו חוסיין. בכך הושם קץ לתקופת שלטונו הקצר של טלאל, אשר עם כל קוצרו הוא סימן תפנית חדה במדיניותה הבין-ערבית של ירדן.
ראוי לציין, כי ב-2 בינואר 1952 הספיק טלאל לחתום על חוקה חדשה, שעוצבה במתכונת חדישה, ואשר הסבה את אחריותה של הממשלה לפני הפרלמנט במקום המלך, ואף קבעה כי רוב מיוחד בן 2/3 צירים רשאי לפטר את הממשלה בהבעת אי-אימון. חוקה זו הייתה, ללא ספק, צעד גדול קדימה בהשוואה לתנאים החוקתיים ששררו לפני כן, והיא הייתה בבחינת ויתור מסוים ללחצם המתמיד של עסקני "מפלגת האומה הסוציאליסטית" וסוליימאן אנ-נאבולסי בראשם. אולם לא היה בכך משום סיפוק מלא לתביעותיהם של החוגים האופוזיציוניים והלאומיים. הללו תבעו את שינוי החוקה ויצירת האפשרות הקונסטיטוציונית להפלת הממשלה ברוב פשוט. כן תבעו את ביטול תקנות החירום ושחרור העצירים המדיניים. ואכן, תחת לחצם של חוגים אלה שוחרר חלק מהעצירים המדיניים בספטמבר 1952. למרות מאמצי מועצת העוצרים והממשלה לשתף עסקנים נוספים מהגדה המערבית במנגנון הממשלתי ובמחלקותיו, הוסיפו והצטברו משקעי מרירות בקרב הפלסטינאים לשעבר. הם התריעו ללא הרף נגד קיפוחם ואפלייתם. בעיצומה של שנת 1952 נערכו כנסי מחאה נגד הממשלה, כשהרוח החיה בהם היו עסקני הגדה המערבית וציריה. בתזכירים שנשלחו לממשלה מחו המתכנסים על הפעלת הצנזורה והשימוש המוגזם בתקנות החירום. כן טענו העסקנים נגד ביצוע מפעלי הפיתוח, שנהנו מתקציבי הסיוע האמריקאי, לפי "סעיף-4", מזרחית לירדן. המתיחות הכללית כלל לא רפתה לאחר ביצוע הפיכת הקצינים במצרים (יולי 1952), ולאחר ביקורו של היריב הישן-נושן של ההאשמים, המלך סעוד, בעמאן ביוני 1954. סעוד הציע את תמיכתו הכספית בממשלת ירדן תמורת קירובה לגוש המצרי-סעודי וניתוקה מעיראק. הממשלות בירדן התחלפו החל מסוף שנת 1952 בתכיפות גוברת והולכת, שסימלה את הזעזועים הפנימיים אשר פקדו את הממלכה הירדנית חסרת השליט האיתן: בספטמבר 1952 הציג אבו אל-הודא את ממשלתו השנייה שהאריכה כשבעה חודשים. במאי 1953 הרכיב פוזי אל-מולקי את ממשלתו, ומקץ שנה (מאי 1954) הועמד אבו-אלהודא בראש ממשלה חדשה, השלישית במספר בראשותו. ביוני 1954 פיזר המלך חוסיין את בית-הנבחרים על מנת למנוע תבוסה פרלמנטרית לממשלת אבו אל-הודא. ראש הממשלה ניסה להרגיע את הרוחות והבטיח קיומן של בחירות חדשות. עדות חותכת לאי-יציבותה הפנימית של ירדן משמשת עובדת התחלפותן של 7 ממשלות בתקופתה קצרה בת 4 שנים, למן אביב 1950 ועד לאביב 1954.

הפילוג במחנה הערבי והזעזועים הירדן
מאז חתימת "ברית-בגדאד" (24 בפברואר 1955) וחתימת ההסכם הנגדי המצרי-סעודי-סורי (6 במרץ 1955), חל קרע עמוק במחנה הערבי: הגוש הניטראלי הערבי בראשות מכרים ניסה להניא את ירדן מלהיספח למחנה הפרו-מערבי, בראשותן של בריטניה, תורכיה ועיראק. בשלהי שנת 1955 החריף המאבק על ירדן לאחר שראשי מועצת "ברית-בגדאד", אשר התכנסו בבגדאד, החליטו ללחוץ על רבת-עמון להצטרף לבריתם. בנובמבר שבאותה שנה ביקר נשיא תורכיה, ג'לאל בּאַיאַר בירדן, והבטיח את סיועה הצבאי של ארצו אם ישראל תתקיף את ירדן. ב-6 בדצמבר 1955 התפתחות האירועים עד לכלל מבחן כוחות גלוי בין שני המחנות בתוך ירדן עצמה, עם ביקורו ברבת-עמון של הרמטכ"ל הבריטי, הגנרל טמפלר. שלב זה הסתיים בכישלון חרוץ של מאמצי בריטניה, תורכיה ועיראק למשוך את ירדן לצידן.
הממשלה שכיהנה בירדן בפברואר 1955, שעת חתימת "ברית-בגדאד", הייתה מפולגת בגישתה למחנות שהתגבשו במזרח-התיכון. שר החוץ הירדני דאז, ווליד צלאח, התבלט בנטיותיו הפרו-מצריות, ולדעת משקיפים קבל שוחד בממון סעודי. את קו המיעוט הפרו-מערבי של אותה ממשלה ייצג, במיוחד, שר המשפטים הזאע אל-מג'אלי. משהגיעו החיכוכים בין שתי ההשקפות בממשלה לכלל משבר, תמך ראש-הממשלה, תופיק אבו-הודא בשריו הפרו-מצריים. מדיניותו זו גרמה להעכרת יחסי ירדם עם עיראק. גם היחסים עם בריטניה הגיעו לכלל קיפאון, משהעלתה ממשלת אבו אל-הודא תביעות לתיקונים בחוזה הבריטי-ירדני משנת 1948, בעוד שהממשלה הבריטית סירבה לקבלן. בתחום מדיניות הפנים לא שפר חלקה של ממשלתו זו, השלישית במספר של אבו-הודא, שכן זמן מה לאחר עלותה לשלטון (מאי 1954) הסכים המלך חוסיין לפזר את בית-הנבחרים העוין לממשלה, וב-16 באוקטובר 1954 נערכו בחירות חדשות, שלוו באמצעי לחץ ובמעצרים נרחבים. לאחר שהממשלה הבטיחה לעצמה בסיס פרלמנטרי יציב, היא נקטה ביוזמת דיכוי והגבלת החירויות, ובמיוחד הגבילה את חופש העיתונות. מבצעים אלה עוררו התמרמרות עזה מצד האוכלוסייה, ואף המלך חוסיין ראה במעשיה של ממשלתו סכנה מוחשית לשלטונו. כתוצאה מכך נאלצה הממשלה להתפטר בשלהי מאי 1955. בראש הממשלה החדשה, שהוקמה בחודש יוני שלאחר מכן, התייצב סעיד אל-מופתי, ממנהיגי המיעוט הצ'רקסי בגדה המזרחית ונאמן ותיק של בית המלוכה ההאשמי. אל-מופתי, שנודע בנטיותיו הפרו-עיראקיות, נטל לידיו גם את תיק החוץ וצירף לממשלתו את הזאע אל-מג'אלי, הפעם כשר הפנים. מלבד שני מדינאים אלה נמסרו התיקים האחרים למומחים ולפקידים בכירים לשעבר, שהיו מקורבים לחצר המלכות. הואיל והממשלה לא נהנתה מתמיכה ציבורית נרחבת, אך טבעי היה, שהיא השתדלה להתחמק מהכרעה חד-משמעית בבעיה הנוקבת של האוריינטציה במדיניות החוץ. אולם התחמקותה זו של הממשלה לא האריכה ימים. מצרים, סעודיה, ובמידה מסוימת גם סוריה, פתחו במערכה אינטנסיבית, שנועדה להתסיס את דעת הקהל הירדנית נגד המשטר הפרו-מערבי המתון. תחנות השידור והעיתונות של מצרים וסוריה הציפו את ירדן בנוסחי תעמולה ארסית נגד הממשלה, המלך והבריטים. כרוזים ברוח זו הוגנבו לירדן והופצו בתוכה. סעודיה מימנה את דמי השוחד והתרומות האחרות, שנועדו לרכוש את לבם של חברי בית-הנבחרים, העסקנים למיניהם והעיתונאים. מנהיגי ואישי ציבור מצרים הירבו לבקר בירדן, ואף שופרות התעמולה של מדינות הגוש הסובייטי נרתמו למערכה, תוך עידוד התאים הקומוניסטיים המחתרתיים המקומיים.
בשנתיים הראשונות לשלטונות של המלך הצעיר חוסיין גברה, אפוא, זיקתה של ירדן למצרים, ולא רק בעטיו של החרפת המאבק הבין-גושי במזרח-התיכון, אלא גם כתוצאה מריבוי התקריות בגבול עם ישראל. משלהי אוגוסט 1953 החלה ירדן לתבוע מ"הליגה הערבית" סיוע כספי וצבאי נגד ישראל. בסוף שנת 1953 קיבלה ירדן מספר הקצבות כספיות מקרנות "הליגה", ובאותה עת הזעיקה ממשלת פוזי אל-מולקי את הוועדה המדינית של "הליגה" נגד הצעת ישראל לקיום ועידה עם ירדן לשם יישוב תקריות הגבול, לפי הסכמי שביתת-הנשק הדו-צדדיים. התחזקות האוריינטציה המצרית בירדן התבטאה בין השאר בריבוי מספרן של ועידות כלל-ערביות, אשר התכנסו ברבת-עמון ונשאו אופי אנטי-ישראלי. גלישתה של ירדן לעבר הגוש המצרי-סעודי נבעה הן מפאת החרפת המאבק הבין-ערבי והבין-גושי בעקבות חתימת "ברית-בגדאד", והן מפאת חולשתו של המלך חוסיין והמשבר בבית-המלוכה הירדני, שחל לאחר הירצחו של המלך עבדאללה. ההתערערות הפנימית בירדן השתקפה, כמובן, גם בהידרדרות המצב בגבולות עם ישראל ובעליית משקלם של האזרחים החדשים בממלכה, הלא הם תושבי הגדה המערבית.

נושאי החתירה המצרית בירדן
תושבי הגדה המערבית של ממלכת ירדן, שהוו באמצע שנות ה-50 קרוב ל-2/3 מכלל האוכלוסייה בממלכה, נענו בנקל לתעמולת ההסתה המצרית. חלק ניכר מהפלסטינאים ייחס משקל רב להכרזותיו של אמין אל-חוסייני המופתי הירושלמי לשעבר, שחסה עתה בצילה של מצרים. התנגדותם של הפלסטינאים למדיניות החוץ הירדנית הפרו-מערבית נבעה, בראש ובראשונה, משנאתם הלוהטת לבריטים, אשר הואשמו בסיוע להקמת "הבית הלאומי" היהודי בארץ-ישראלי, מבלי להביא בחשבון את השתתפותם בפועל של קציני "הלגיון הערבי" הבריטיים במערכה נגד ישראל. ראיית ישראל כיציר כפיו של "האימפריאליזם המערבי" הפכה לנחלת כלל הערבים, ובעיקר הפליטים והפלסטינאים. האפשרות התיאורטית שמעצמות המערב תנצלנה את השפעתם על מדינות ערב לשם כינון יחסי שלום עם ישראל – עשויה הייתה לשים קץ לחלומותיהם של הפלסטינאים על חיסול מדינת ישראל וכינונן מדינה ערבית במקומה. שיקול בסיסי זה הינחה את עסקני האוכלוסין של הגדה המערבית בהתנגדותם ל"ברית-בגדאד", שהרוח החייה בה הייתה תורכיה שהכירה בישראל. לעומת זאת ראו הפלסטינאים בעין יפה את המאבק הבלתי-פשרני של מצרים וסוריה בישראל, שהתלווה למגמתן לסילוק ההשפעה המערבית מהמזרח-התיכון. הצלחותיה המסחררות של המדיניות המצרית, שהגיעו לשיאן בעיסקות הנשק עם צ'כוסלובקיה וברית-המועצות, העלו ביותר את קרנו של נאצר בעיני הערבים בכלל והפלסטינאים בפרט. התפתחות זו הגבירה את תקוותיהם של האחרונים, כי במהרה ייפתח "הסיבוב השני" אשר יחסל כליל את ישראל. בתנאים מדיניים ורגשיים אלה זכה הגוש המצרי-סעודי-סורי לאהדה רבה בקרב תושבי הגדה המערבית, ומבצעי התעמולה וההסתה המצריים נקלטו בקרקע פורייה. כדאי להזכיר, כי רוב כתבי העת הירדניים נערך ונוהל על ידי פלסטינאים.
מצרים לא הסתפקה בהפעלת מכונת התעמולה המשוכללת שלה, אלא ארגנה חוליות מסתננים מיוחדות ("פד'איון"), שהופעלו במבצעי רצח נגד ישראל מתוך שטחה של ירדן. חוליות אלה הורכבו, בעיקר, ממתנדבים מקרב הפליטים, אשר עברו הכשרה מיוחדת, וקיבלו את השראתם מהמופתי הירושלמי לשעבר. לחוליות ה"פד'איון" נועדה, למעשה, משימה כפולה: א) הטרדת ישראל וערעור המצב הביטחוני הן של ישראל והן של ירדן; ב) ייזום התלקחות חדשה בגבול ישראל וירדן ודחיפת זו האחרונה לזרועותיה של מצרים ובעלות בריתה. כן עשויות היו חוליות ה"פד'איון" המאומנות להביא תועלת למצרים, עת יחליטו המצרים על מבצעי טרור נגד השלטון בירדן עצמה.
פעולות החתירה המצריות-סעודיות-סוריות גברו במיוחד לאחר חתימת הבריתות הצבאיות בין שלוש המדינות הללו בשלהי אוקטובר 1955. בריתות אלה נועדו להוות משקל נגד להצטרפותה של עיראק ל"ברית-בגדאד", וכן הכנה לפעולה צבאית משותפת ומתואמת נגד ישראל. אולם מבחינת ישראל נשארו הבריתות פגומות כל עוד לא התקיימה רציפות טריטוריאלית בין בעלות-הברית הערביות. אי-שליטתו של הפיקוד המצרי על הגבול הארוך והפגיע שבין ישראל לירדן גרעה ממידת החיוניות של הפיקוד הערבי המשותף. מנקודת ראותו של הגוש המצרי נודעה, אפוא, חשיבות רבה לצירופה של ירדן לגוש המצרי-סעודי-סורי, והתנאי המוקדם לכך היה, כמובן, מניעת השתלבותה של ירדן ב"ברית-בגדאד".
חלק נכבדה ממאמציהם השקיעו המצרים והסורים בטיפוחה של מחתרת אוהדת להם בקרב שני הזרועות הביטחוניות של ירדן: "הלגיון הערבי" ו"המשמר הלאומי". שלא כבצבאות מצרים, סוריה ועיראק, לא הווה "הלגיון הערבי" גורם פעיל בחיים המדיניים הפנימיים של ארצו; מצב זה הושג במידה רבה בזכות מפקדו הבריטי של "הלגיון" – הגנרל לאַבּ. יחד עם זאת לא היה ספק, שעצם קיומו של "הלגיון" ונאמנותו הבלתי-מסויגת לכתר הירדני הוו ומהווים גם היום את משענתו העיקרית של המשטר בירדן. פחותה מזו, במידה ניכרת, הייתה מהימנותו של "המשמר הלאומי", אשר שאב את עיקר כוחו מקרב הפלסטינאים תושבי הגדה המערבית. התעמולה המצרית-סורית בקרב זרועות הביטחון הירדניות נועדה לקומם את הקצונה הבכירה והזוטרת נגד הפיקוד הבריטי. תעמולה זו נעזרה בהפצת כרוזים מטעם "הקצינים הירדניים החופשיים", בניצוחו של הקולונל עבדאללה את-תל, מי שהיה מפקד "הלגיון" בגזרת ירושלים בשנת 1948 והואשם להלן בהשתתפות עקיפה ברצח המלך עבדאללה ב-1951. את תל נמלט למצרים ונהנה ממיקלט מדיני שם. חרדת הממשלה הירדנית לנאמנות "הלגיון" נוכח מעשי חתירה אלה מצאה ביטוי פומבי ראשון בפרוס דצמבר 1955, עם העברתו לגימלאות של הקצין הערבי הבכיר ב"לגיון הערבי", הגנרל אחמד צדקי אל-ג'ונדי, אשר כיהן כסגנו של גלאב פחה וחתם בשנת 1949 על הסכם שביתת הנשק עם ישראל. אל-ג'ונדי חתר כנראה תחת עמדתו של גלאב פחה והזדהה עם התעמולה המצרית בתחום זה. כן נמנע כנראה אל-ג'ונדי מלרסן את חוליות ה"פד'איון" שפעלו נגד ישראל משטחה של ירדן. ואכן, זמן מה לאחר פיטוריו דעכה פעילות המסתננים שחצו את גבול ירדן-ישראל. זאת ועוד, הממשלה הירדנית ביצעה בעת ובעונה אחת מעצרים רבים לאורך כפי הגבול הירדניים בצפון "המשולש".
בנוסף לפעילות המחתרתית של מצרים וסוריה בצמרת הפיקוד הצבאי הירדני, נקטה סוריה בצעדים מדיניים רשמיים, שנועדו לצרף את ירדן למערך הערבי. בשלהי אוקטובר 1955 ביקר ברבת-עמון סעיד אל-ע'אזי, ראש ממשלת סוריה, והציע לירדן כריתת ברית צבאית סורית-ירדנית, בדומה לבריתות הדו-צדדיות שנכרתו בין מצרים לסוריה ובין מצרים לסעודיה. אולם להצעה זו לא היו סיכויי היענות בטרם סולק המפקד הבריטי של "הלגיון-הערבי" ובטרם הוחלפה הממשלה הפרו-מערבית ששלטה באותה תקופה בירדן.

מאמצי הנגד של מדינות ברית-בגדאד
עליית היוקרה המצרית בעולם הערבי עקב עיסקת הנשק הצ'כית-מצרית עוררה את בריטניה, תורכיה ועיראק לנקיטת צעדים מזורזים לשם צירופה של ירדן ל"ברית-בגדאד". במסגרת המאמצים המשולבים הללו ביקר, כזכור, בנובמבר 1955 נשיא תורכיה ברת-עמון, וניסה אף לפרוט על הנימה הישראלית לשם הטיית כפות המאזניים לטובת המערך המערבי. העיתונות הירדנית, שהייתה רובה ככולה פרו-מצרית, הסתייגה ממגמותיו של ג'לאל באיאר וקיבלה את פניו בקרירות יתרה. נראה, כי התורכים הבינו, כי נוכח הלכי הרוח בירדן ובעולם הערבי, טרם הגיעה העת לשלב את ירדן גלויות במערך הצבאי פרו-מערבי מובהק. מסקנה זו לא הייתה, למעשה, אלא אישור לגישה הבריטית בבעיה זו עוד קודם לכן. בריטניה הייתה סבורה, כי לשם הכשרת הקרקע להצטרפות ירדן ל"ברית-בגדאד" יש להגביר בראש ובראשונה את הסיוע הצבאי והכלכלי שניתן לה. מגמה זו באה לכלל ביטוי גם בדיוני הכנס הראשון של מועצת השרים של "ברית-בגדאד", אשר נערך בשלהי נובמבר 1955, לאחר הצטרפותה של איראן לברית. בכנס זה סוכם, כי יש להטעים את טיפוח שיתוף הפעולה הכלכלי בין חבורת הברית, ולשאוף להידוק הקשרים הכלכליים עם ירדן, לבנון ולוב, מבלי לחייבן בשלב ראשון להצטרף לברית-הצבאית.
בדצמבר 1955 התנהלו בלונדון שיחות עם נציגי ממשלת ירדן על המשך הסיוע הבריטי לשנת 1956/7. הסכם הסיוע הכלכלי התחלק ל-3 סעיפים: 1) הקצבה בת 9 מיליון ליש"ט לאחזקתו של "הלגיון הערבי". הקצבה זו הועברה ישירות לפיקוד "הלגיון", שלא באמצעות הממשלה הירדנית; 2) מילווה פיתוח בסך 2.25 מיליון ליש"ט, שנועד בעיקרו להעמקת נמל עקבה ולסלילת כביש גישה אליה ממעאן (מעון); 3) מענק העולה על 1 מיליון ליש"ט לשם כיסוי גירעונות בתקציב הירדני השוטף. סך-הכל של הסיוע הבריטי הסתכם בכ-12.5 מיליון ליש"ט, והדגים את תלותה המוחלטת של הממלכה בסיוע הכספי הבריטי.
בעת ובעונה אחת ניהל שר הפנים הירדני, הזאע אל-מג'אלי, שיחות כלכליות עם ממשלת עיראק. בסיומן של שיחות אלה ניאותה עיראק להשתתף בחלק מההון שהיה דרוש לשיקום מפעל האשלג בצפון ים-המלח, ולהעניק מלווה למפעל הדשנים, שירדן תכננה את הקמתו. כן הסכימה עיראק להרים תרומה מסוימת למימון תקציבו של "המשמר הלאומי" הירדני. מענקים אלה היו אמנם צנועים למדי, אולם הם הוו בבחינת רמז ופתיון למשלחת הירדנית על טובות ההנאה הממוניות הצפויות לירדן לאחר הצטרפותה ל"ברית-בגדאד".
אולם עוד בדצמבר 1955 חל שינוי עקרוני בהערכת המצב הבריטית לגבי ירדן. הרחבתן של פעולות החתירה מצד הגוש המצרי והצלחתן בקרב מרבית האוכלוסין שינו, מסתבר, את הטקטיקה המדינית הבריטית. כנראה, שהבריטים החלו לחשוש לעצם מעמדם בירדן, ולפיכך נטשו את כוונתם הקודמת להנחות באיטיות מודרגת את ירדן ל"ברית-בגדאד". אותה שעה הגיעו, כנראה, גם חוגי השלטון הפרו-מערביים בממלכה למסקנה, כי הפסיחה על שני הסעיפים מהווה רקע מתאים לפעולות החתירה המצריות-סוריות. לפיכך הועדפה הכרעה מיידית בשאלת מעמדה של ירדן בין שתי הבריתות המתחרות במזרח-התיכון. תפקיד מסוים בשיקולים אלה מילאו, מן הסתם, גם התיקונים בחוקת ירדן, אשר נכנסו לתוקפם בנובמבר 1955, ואשר איפשרו את הפלת הממשלה ברוב רגיל בבית-הנבחרים במקום ברוב מיוחד של 2/3 הצירים. התיקונים אף קבעו, כי שומה על הממשלה המפזרת את בית-הנבחרים להתפטר תוך שבוע ימים לאחר הפיזור, וכי בתקופת המעבר של 4 החודשים עד לעריכת הבחירות תיכון ממשלת מעבר נויטראלית, אשר שריה לא יציגו את מועמדותם בבחירות. כלל התיקונים הגביל, למעשה, את מרחב הפעולה של שליטי ירדן ונאמני בית המלוכה, והגביר את תלותן של הממשלות בבית-הנבחרים. לאור התפתחויות חוקתיות אלה סברו, כנראה, החוגים השליטים, שיש להעדיף הצטרפות מיידים ל"ברית-בגדאד", בטרם תינתן שהות מספקת בידי האופוזיציה הפרו-מצרית להכשיל צעד זה.
ב-6 בדצמבר 1955 הגיע לרבת-עמון הרמטכ"ל הבריטי, הגנרל ג'ראלד טמפלר, בלוויית נציג משרד החוץ הלונדוני. השיחות שניהלו השניים עם חברי ממשלתו של סעיד אל-מופתי תוארו רשמית כדיונים בדבר הכנסת שינויים בחוזה הבריטי-ירדני משנת 1948 ובמעמד "הלגיון הערבי". להלן הודיעו מקורות בריטיים, כי למעשה הוזמן הגנרל טמפלר על ידי ממשלת ירדן כדי לתאר בפניה את היתרונות שיונחלו לממלכה הירדנית עם צירופה הרשמי ל"ברית-בגדאד". הואיל ולא פורסמו כל ידיעות מהימנות אודות תוכן הדיונים, ניתן רק להניח, כי הירדנים חזרו ותבעו את תיקון החוזה הבריטי-ירדני משנת 1948, לאחר שתביעה ברוח זו הועלתה עוד קודם לכן בנובמבר 1954. יש לזכור, כי הסיוע הבריטי לאחזקת "הלגיון הערבי" ניתן במישרין על ידי משרד הביטחון הבריטי לאגף הכספים של פיקוד "הלגיון הערבי", אשר מקום מושבו הקבוע היה בלונדון. שיטה זו איפשרה לבריטניה לקיים פיקוח מלא על "הלגיון" תוך עקיפת הממשלה הירדנית. מסתבר, אפוא, שהירדנים לחצו על הגנרל טמפלר לבטל את ההקצבות הישירות למיפקדת "הלגיון" ולהעביר את התשלומים למשרד האוצר הירדני תמורת השימוש הבריטי בבסיסים הצבאיים בעקבה, בעמאן ובמפרק. בצורה זו ניתן היה להשיג שליטה ישירה על "הלגיון הערבי" ולבטל את תלותו המוחלטת בבריטניה. יתר על כן, הירדנים תבעו, מן הסתם, את הגדלת התקציבים השנתיים על מנת להרחיב ולתגבר את שורות צבאם ולהניח יסוד לארגונו של חיל אוויר ירדני חדיש. ראוי לציין, כי המו"מ שהתנהלו בין בריטניה לירדן בדצמבר 1954 בעיות דומות הסתיים ללא תוצאות. אולם במרץ 1955 רמז שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן, על נכונות בריטית עקרונית לקבלת התביעות הירדניות תמורת הצטרפותה של ירדן ל"ברית-בגדאד". הודעתו-רמיזתו זו של אידן באה לאחר שבריטניה המירה את החוזה הקודם שלה עם עיראק כתוצאה מהצטרפותה של בריטניה ל"ברית-בגדאד". הבריטים חתמו באותה עת על חוזה צבאי חדש עם עיראק, תוך היענות לתביעות העיראקים, או כפי שטען אידן בפרלמנט הבריטי-תוך "העמדת יחסי בריטניה-עיראק על בסיס של שיתוף פעולה בין שותפים שווים".
לפי העיתונות הירדנית, הציע הגנרל טמפלר להגדיל את כוחותיה הצבאיים של ירדן ב-65%, לספק להם נשק כבד, לארגן חיל-אוויר חדיש ולהחליף את ההסכם הבריטי-ירדני הקיים בחוזה חדש ל-4 שנים במסגרת "ברית-בגדאד".
מכל מקום, רוב חברי ממשלתו של סעיד אל-מופתי גילה, כנראה, נכונות עקרונית להצטרף ל"ברית-בגדאד" והיתנה את הסכמתו במקסימום של ויתורים מצד בריטניה. סברה אחת טוענת, כי טמפלר היה נכון להחליף את הגנרל הבריטי גלאב במפקד עליון ערבי ולהסתפק בקצין מבצעים בריטי, שיסייע לידו. בתום שבוע הדיונים של הגנרל טמפלר ברבת-עמון התברר, כי ארבעת שרי הממשלה מהגדה המערבית היתנו את הסכמתם ל"ברית-בגדאד" בהסכמתה המוקדמת של מצרים לצעד זה. משנדחתה תביעתם על ידי רוב השרים, איימו בהתפטרות וגרמו להתפטרות כל שרי ממשלת אל-מופתי, ב-14 בדצמבר 1955, בעת ובעונה אחת עם יציאתו של הרמטכ"ל הבריטי מרבת-עמון. כגורם מסייע להתפטרות הממשלה ניתן היה לראות בהיסוסיו של סעיד אל-מופתי עצמו, אשר כבן למיעוט הצ'רקסי הקטן בירדן, נמנע מלהכריע בשאלה כה גורלית כהצטרפותה של ירדן ל"ברית-בגדאד".

התערערות מעמד בריטניה בירדן (דצמבר 1955 – אפריל 1957)
למחרת התפטרותה של ממשלת אל-מופתי נקרא המדינאי הפרו-מערבי, הזאע אל-מג'אלי, להרכיב ממשלה חדשה, כשמדיניותו המוצהרת הייתה להצטרף רשמית ל"ברית-בגדאד". כבממשלה הקודמת צורפו גם הפעם 5 שרים פלסטינאיים אך דא עקא, ששרים אלה נבחרו מקרב ראשי הערים של הגדה המערבית, אשר נחשבו לנאמני בית-המלוכה והשלטון. לעובדה שחוסיין הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על אל-מג'אלי נודעה משמעות של הכרעה ברורה לטובת "ברית-בגדאד". משמעות זו לא נסתתרה מעיני המוני התושבים של הגדה המערבית, ואכן ב-16 בדצמבר פרצו מהומות דמים, החמורות ביותר עד אז בתולדותיה של ירדן. נערכו הפגנות המוניות ושביתות כלליות, ששיתקו את חיי המסחר והכלכלה בכל הערים והעיירות של הממלכה. כן בוצעו פשיטות מאורגנות על נציגויותיהן של בריטניה, ארה"ב, תורכיה והאו"ם. המהומות הקיפו, כאמור, את כל ערי הגדה המערבית ולא פסחו על הבירה עמאן, המאוכלסת במחציתה על ידי פלסטינאים לשעבר, ועל עיירות השדה אס-סַלט וארביד בגדה המזרחית. בין המשתתפים בהפגנות בלטו תלמידי בית-ספר ופליטים. "הלגיון-הערבי" וחוליות המשטרה הופעלו בתוקף רב לשם דיכוי ההתפרצויות, אשר הטילו את הממלכה לתוהו ובוהו כללי. במשך חמשת ימי המהומות נפצעו רבים ונעצרו רבים אחרים. כן נהרגו מפגינים מספר, וביניהם צעירה בשם רג'אא ג'מאש, שנורתה למוות עת ניסתה לקרוע את הדגל מעל השגרירות התורכית.
ב-19 בדצמבר נאלצה ממשלת אל-מג'אלי להיכנע. בהודעה מלכותית שפורסמה נאמר, כי המלך יעביר את ההכרעה בדבר ההצטרפות ל"ברית-בגדאד" למשאל עם. כן הוכרז על פיזור בית-הנבחרים כדי לאפשר לעם לחוות את דעתו. למחרת התפטרה ממשלת אל-מג'אלי, והורכבה ממשלת מעבר ניטראלית בראשותו של יו"ר הבית העליון – אבראהים האשם. לממשלה זו צורפו כמה מדינאים מוכרים בזירה הירדנית, כגון סמיר אר-רפאעי (כסגן ראש הממשלה וכשר החוץ), ופוזי אל-מולקי (כשר ההגנה והחינוך). האישיות הבולטת מבין תושבי הגדה המערבית בממשלת המעבר היה ד"ר חוסיין אל-ח'אלדי, לשעבר ראש עיריית ירושלים בזמן המנדט (כשר הבריאות והסעד). הממשלה נועדה להכין את הבחירות שנקבעו לאפריל 1956 ולפקח על ביצוען התקין. כמחווה ראשון לקראת הרגעת הרוחות ציווה האשם על שחרורם של כל עצורי המהומות, וכן התחייב שלא לטפל בבעיות מדיניות ואף לא לכרות בריתות.
התפתחויות אלה היו בבחינת ניצחון גילוי לאופוזיציה הפרו-מצרית. קשה לקבוע במדויק מה הניע את ממשלת אל-מג'אלי להיכנע מיני ובי ללחץ ההמונים, שהרי ההתנגדות העממית ל"ברית-בגדאד" הייתה צפויה מראש, ואין ספק שאל-מג'אלי הניח, כי הצטרפות ירדן לברית זו תגרור מאבק פנימי חמור. ייתכן ותפנית מדינית זו נבעה משיקולי יוקרה אישיים של המלך חוסיין, אשר נרתע ברגע האחרון מלקומם נגדו את אזרחיו ומליהפך לדמות שנואה בעיני ההמונים. קרוב לוודאי, שבשיקולים אלה נלקחה בחשבון התערבותה הצבאית האפשרית של עיראק, בהתאם לסעיף המחייב שיתוף פעולה הדדי בדיכוי מהומות והתמרדויות (לפי ברית האחווה והידידות העיראקית-ירדנית מאפריל 1947), ניצול המהומות בירדן לשם החדרת צבא עיראקי להשתלטות על ירדן נראה כאפשרות סבירה למדי נוכח התכניות השונות של עיראק לאיחוד הסהר-הפורה תחת מנהיגותה. מכל מקום, רתיעתו של חוסיין השקיטה את הרוחות. עתה גמר המלך אומר לדחות את מועד הבחירות, שכן עריכתן של בחירות חופשיות, אשר במרכזן תעמוד שאלת ההצטרפות ל"ברית-בגדאד", הייתה מקנה לאופוזיציה הפרו-מצרית רוב מוחלט בבית-הנבחרים החדש ומערערת, בדיעבד, את עצם קיומו של המשטר המלוכני בירדן.
מכל מקום, ההחלטה על פיזור בית-הנבחרים מחד גיסא לעריכת בחירות חדשות מאידך גיסא, יכולה להיחשב כצעד נמהר ובלתי-שקול או כתכסיס מחושב מראש. התפתחות מהלך האירועים הוכיחה, כי פיזור בית-הנבחרים נתקל בהתנגדות, שכן שישה ימים בלבד לאחר הפיזור ערערה קבוצת צירים על עצם חוקיותה של ההוראה. המערערים הסתמכו על החוקה וטענו, כי הוראת הפיזור לא נחתמה, כמצווה בחוקה, על ידי שר הפנים אלא על ידי ראש הממשלה בלבד. העניין הובא לבירורה של "המועצה העליונה לפירוש החוקה", אשר החליטה (ב-4 בינואר 1956), כי פיזור בית-הנבחרים היה בלתי-חוקי. ברור, כי פירוש זה של החוקה הירדנית הלם את כוונותיו של חוסיין בדבר מניעת הבחירות בתנאים בלתי-נוחים, ותוך תחזית בטוחה לניצחונם של החוגים הפרו-מצריים; ללא ספק, ניתן היה לתקן את הפגם הפורמאלי שהיה כרוך בתהליך פיזור בית-הנבחרים, ולקיים בכך את ההבטחה בדבר מסירת ההכרעה על עניין ההצטרפות ל"ברית-בגדאד" לידי הבוחרים. מסתבר, אפוא, שהמלך וחוגי החצר לא רצו בכך כלל ועיקר, והם נאחזו בפסק-ההלכה של "המועצה העליונה לפירוש החוקה" כבאמתלא נוחה להחזרת המערך הפרלמנרטי הקודם על כנו.
מכיוון שכך, נאלצה ממשלת המעבר של אבראהים האשם להתפטר (7 בינואר), ויומיים לאחר מכן כונן סמיר אר-רפאעי ממשלה חדשה, כשתיק החוץ נמסר לחוסיין אל-ח'אלדי, הירושלמי-לשעבר. ביום התפטרותה של ממשלת האשם פקד גל חדש של מהומות את הבירה וערי הגדה המערבית. במהומות אלה ניתן ביטוי למחאתם החריפה של חוגי האופוזיציה הפרו-מצרית על נסיגת המלך מהבטחתו בדבר קיום הבחירות ועל כוונותיו המוסתרות לצרף את הממלכה ל"ברית-בגדאד". אולם מסתבר, שחוסיין לא אבה להרחיק לכת עד כדי כך. ממשלת אר-רפאעי הטילה אמנם עוצר חמור על ערי ירדן ויחידת "הליגיון" דיכאו ביד חזקה את המהומות. יתר על כן, הבריטים תגברו מצדם את חילות המצב שלהם בבסיסיהם בירדן ובקפריסין, ואף האטו את קצב פינוי יחידותיהם האחרונות מאזור תעלת סואץ. אר-רפאעי עצמו, שנחשב למדינאי פרו-מערבי מתון, הסתייג בפומבי מ"הצטרפות לבריתות חדשות", והטעים את מטרתו לטהר את המנגנון הממשלתי ורשת החינוך מגורמים חתרניים. עם זאת הועלה הייצוג הדיפלומטי של ירדן ועיראק לדרגת שגרירויות. הצהרותיו של אר-רפאעי הועילו במידה רבה להרגעת סערת הרוחות, במיוחד לאחר שהן לוו בצעדים צבאיים תקיפים. בשלהי ינואר 1956 הביא ראש-הממשלה את עיקרי תכניתו לפני הפרלמנט הירדני, והטעים את כוונותיו לייעל את "הלגיון הערבי" ולהגביר את עוצמתו, תוך הקמת חיל-אוויר חדיש ומתן אימון צבאי לנוער בבתיה"ס.
בינתיים המשיכו מדינות הגוש המצרי במאמציהן למשוך את ירדן לצידן ולהוציאה כליל מתחום ההשפעה הבריטי. במרוצת ינואר 1956 הציעו שלוש המדינות הערביות לערוך ועידה מרובעת, בדרג של ראשי המדינות, לשם סיכום הדרכים להושטת סיוע כספי שנתי לירדן בתחום הצבאי והכלכלי גם יחד. הצעה זו נועדה לאפשר לירדן לוותר על הסיוע הבריטי ולהעמיק את תלותה במצרים ובבעלות בריתה. ספק רב, אם מצרים התכוונה ברצינות באותה עת לקבל על עצמה התחייבויות כספיות כה גדולות.
מכל מקום האפקט התעמולתי של ההצעה עשה את שלו. הממשלה הירדנית הגיבה באורח סתמי למדי בחיוב, אולם לא ניאותה לוותר על הסיוע הבריטי ולראות בהצעה המצרית תחליף מלא. הלחץ המצרי על ירדן גבר, והפעם כוונו חצי התעמולה נגד כפיפותן של "הלגיון הערבי" לפיקוד בריטי. תעמולה זו הסתייעה, כמובן, במאווייהם הגלויים של קציני "הלגיון" הערביים, אשר תבעו להדיח את הגנרל גלאב וחבר עוזריו הבריטיים. ואכן ב-1 במרץ 1956 הודח הגנרל הבריטי גלאב מפיקודו של "הלגיון-הערבי" ביחד עם כמה תריסרי קצינים בריטיים אחרים. כל עמדות המפתח נמסרו לקצינים ערביים, וראדי ענאב מונה לרמטכ"ל הירדני. מספר קצינים בריטיים הושאר ב"לגיון" בתפקידי ייעוץ והדרכה בלבד, והשפה הערבית הפכה ללשון הרשמית בפיקוד "הלגיון". אמנם סמיר אר-רפאעי ניסה לשכך את הזעם הבריטי בהצהירו, כי סילוקיו של גלאב אינם מבשרים את ביטול ההסכם הבריטי-ירדני או ויתור על הסיוע הכלכלי הבריטי. במסגרת תהליך ההתנתקות ההדרגתית של ירדן מתלותה הצבאית בבריטניה נערכו ביקורי גומלין של חוסיין בדמשק ושל שוכרי אל-קוותלי, נשיא סוריה, בעמאן. לאחר מכן נחתמו הסכמי תיאום צבאיים בין ירדן לסוריה (יוני 1956). כן חודשה ברית הידידות העיראקית-ירדנית משנת 1947 ל-5 שנים נוספות. שיתוף הפעולה הצבאי עם סוריה ועיראק נועד, בראש ובראשונה, לחזק את מעמד הממלכה נגד ישראל. הבריטים עשו ניסיונות נואשים להציל את מעמדם בירדן. משרד החוץ הלונדוני הזעיק לעמאן את שגרירו לשעבר בירדן, סר אלק קירקרייד, שהיה בשעתו יד ימינו של המלך עבדאללה. קירקברייד נועד פעמיים עם חוסיין וראש ממשלתו, אולם מאמצי התיווך שלו עלו, כנראה, בתוהו.
ב-20 במאי 1956 התפטרה ממשלת סמיר אר-רפאעי. ראש הממשלה המתפטר טען, כי הסיבה הישירה להסתלקותו הייתה עמדתו כלפי דיוני הוועדה המדינית של "הליגה הערבית" בדמשק בעניין אלג'יריה, אשר החלטותיה לא השביעו את רצונו של המלך חוסיין. הסיבה הבלתי-ישירה להתפטרות נבעה מהתערבות המלך בכל ענייני השלטון, תוך חריגה מסמכויותיו, וכן צורת הדחתו של גלאב-פחה וביטול האיסור על כינוס הוועידה למען אלג'יריה בירושלים העתיקה. לפי גרסא אחרת נגרמה ההתפטרות כתוצאה מלחץ שהופעל על ידי קבוצת "הקצינים החופשיים", בראשות עלי אבו-נוואר, אשר ראו באר-ראפעי גורם פרו-בריטי. מכל מקום, יומיים לאחר ההתפטרות כונן שוב סעיד אל מופתי ממשלה, כשפוזי אל-מולקי מכהן כסגנו, כשר החוץ וכשר החינוך. 5 מחברי הממשלה החדשה השתתפו בממשלתו הקודמת של אל-מופתי. מייד לאחר מכן מונה עלי אבו-נוואר, ראש סיעת "הקצינים החופשיים" הפרו-מצרית, לרמטכ"ל, ושם "הלגיון הערבי" הוחלף ל"צבא הערבי הירדני", תוך השוואת הדרגות והתאמתן לתקן הצבאי הסורי.

עליית החוגים הלאומיים והפרו-מצריים לשלטון (אוקטובר 1956)
ב-26 ביוני 1956, שעות ספורות לפני עריכת הצבעת האמון בממשלה החדשה, פוזר בית הנבחרים. כתוצאה מכך הגישה ממשלת אל-מופתי בשלהי אותו חודש את התפטרותה, ואבראהים האשם הוזעק פעם שנייה להרכיב ממשלת מעבר שתפקח על הבחירות. תיקי החוץ והמשפטים בממשלת מעבר זו הופקדו בידי הפלסטינאי עוני עבד אל-האדי. מועד הבחירות נקבע לאוקטובר 1956. תקופת שלטונה של ממשלת המעבר הצטיינה בתקריות גבול מרובות עם ישראל ופעולות תגמול ישראליות. באוגוסט 1956 נחתם בדמשק הסכם לאיחוד כלכלי בין סוריה וירדן, וכן נערכו ביקורי גומלין של קצינים בדרגים בכירים לשם הידוק התיאום הצבאי הסורי-ירדני. גם עיראק החרתה החזיקה אחרי סוריה והציעה את הידוק שיתוף הפעולה הצבאי עם ירדן ע"י איחוד הפיקוד הצבאי. אולם עיראק היתנתה את הסיוע ל"אחותה" בהדחתו של הרמטכ"ל הפרו-מצרי, אבו-נוואר, ובהחלפתו בסגנו, עלי אל-ח'יארי. חוסיין עצמו העדיף את סיועה הצבאי של עיראק על הסיוע הסורי, והכריז כי פנייתו לעזרת עיראק באה עקב טרדותיה של מצרים בבעיית הסואץ.
ב-20 באוקטובר 1956 נערכו, כמתוכנן, הבחירות לפרלמנט הירדני. היו אלה הבחירות הראשונות בירדן שנערכו על בסיס מפלגתי. "המפלגה הלאומית הסוציאליסטית" זכתה ב-12 צירים, בעוד שמנהיגה-סוליימאן אנ-נאבולסי נכשל. הקומוניסטים זכו ב-3 צירים, מפלגת "אל-בעת'"-2, "האחים המוסלמים"-4, וסיעות המרכז והבלתי תלויים – 18 (לעומת 36 בבית הקודם). הבחירות התנהלו בשקט ואחוז המצביעים לא עלה על 60%. בבחירות לא השתתפו אנשי הצבא והמשטרה. בסיכום הבחירות הסתבר, כי היה זה ניצחון לתומכי מצרים וסוריה, וכן בלטה עובדת ניצחונם של הקומוניסטים על מפלגת "אל-בעת'" הירדנית. תוצאות הבחירות העמידו את המלך חוסיין בפני הברירה בין הליכה בצמוד למדיניות המצרית-הנויטראליסטית, שסופה – הקמת רפובליקה בירדן, לבין הליכה בתלם המדיניות העיראקית, שסופה – סיפוח ירדן לעיראק. כבר בהצבעה הראשונה שנערכה ב-25 באוקטובר 1956, במושבו הראשון של הפרלמנט, התפלג הבית לתומכי "המפלגה הלאומית הסוציאליסטית" (מפלגת אנ-נאבולסי) ולתומכי "המפלגה התחוקתית" ו"הבלתי תלויים" הפרו-מערביים. המלך חוסיין הטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על סוליימאן אנ-נאבולסי, ובכך נפתח דף חדש בתולדותיה של ירדן, שכן זו הפעם הראשונה עלתה לשלטון קואליציה לאומית בעלת מגמות שמאליות ואוריינטציה פרו-מצרית מובהקת. אנ-נאבולסי נטל את תיקי ראש הממשלה ומשרד החוץ. חבר מפלגתו, עבד אל-חלים אנ-נמר קיבל את תיקי ההגנה והפנים. עבדאללה אר-רמאווי, מנהיג "אל-בעת'", מונה כשר המדינה לענייני חוץ, והקומוניסט (מנהיג "החזית הלאומית"), עבד אל-קאדר אצ-צאלח, קיבל את תיק החקלאות. כן מונו שלושה שרים מקרב "הבלתי תלויים" לתפקידים ממשלתיים בעלי חשיבות משנית.
הייתה זו הפעם הראשונה בירדן שמנהיג מפלגתי הרכיב קואליציה ממשלתית, וששר קומוניסטי השתתף בממשלה. יתר על כן, הייתה זו גם הפעם הראשונה בתולדות הממלכה שהגה השלטון עבר לידי החוגים הלאומיים, השמאליים והפרו-מצריים. עלייתם של החוגים הלאומיים –שמאליים לשלטון (29.10) באה בעת ובעונה אחת עם הצנחתם של הכוחות הישראלים בסיני, ופתיחת מלחמת-המנע של ישראל נגד מצרים. לפיכך נתאחרה מסירת ההודעה הממשלתית על מצעה הפרוגרמטי. רק ב-27 בנובמבר פורסם מצע זה שהצביע על הקווים המדיניים הבאים: השתתת מדיניות הממשלה על אידיאולוגיה של שחרור לאומי ושיתוף פעולה עם מדינות ערב המשוחררות; דבקות בהסכמים הצבאיים הירדניים עם מצרים וסוריה וחתירה לקראת איחוד פדראלי עם שתי המדינות הלו כגרעין לאחדות ערבית כוללת; החלפת הסיוע הבריטי בסיוע הערבי ומתן תמיכה במאבקה של אלג'יריה לעצמאותה; שלילת קיומה של ישראל ועמידה על זכויות הפליטים הפלסטינאים לחזור לארץ-ישראל – מולדתם; קשירת יחסים עם ברית המועצות מחד גיסא, וחתירה לביטול החוזה עם בריטניה, מאידך גיסא; שלילת הבריתות הזרות ובכללן "ברית-בגדאד"; במדיניות הפנים קבע המצע הממשלתי את ביטול תקנות החירום, תיקון חוקי ההגנה, חוקי הבחירות, המפלגות והפרסומים הממשלתיים והציבוריים, וכן תיקונים בשיטת הפיקוח על הבדווים; כן דגל המצע בגיוס חובה ובחימושו החדיש של הצבא.
תוצאותיו של "המערב החדש" בממשלת ירדן ניכרו מיני ובי בכל שטחי החיים. אחת מהכרזותיו הראשונות של אנ-נאבולסי נגעה לישראל בקבעה, כי רק השמדת מדינת היהודים תביא לכלל שלום במזרח התיכון. עוד לפני עליית ממשלת אנ-נאבולסי לשלטון נערכו, כזכור, מגעים בין עיראק לירדן בדבר אפשרות כניסתן של יחידות עיראקיות לממלכה, בהתאם לחוזה הידידות הדו-צדדי. המגעים נמשכו בעצלתיים ונכנסו למבוי סתום לאחר עלותו של אנ-נאבולסי. העיראקים הסתייגו תחילה מהחניית כוחותיהם בגדה המערבית. כמו כן התנגדו להכפפת כוחותיהם לפיקודו של המטכ"ל הירדני. אבו-נוואר, אשר טען, כי אם תחנינה יחידות עיראקיות בידרן, יהיה עליהן לקבל את מרותו של המטכ"ל הירדני, הכפוף, לכשעצמו, לפיקוד המצרי. בסופו של דבר, נמנעה כניסתם של העיראקים לירדן, וכוחותיהם הוצבו רק ליד הגבול העיראקי-ירדני. בעוד ממשלת ירדן מאתרת ומטשטשת את בעיית הסיוע הצבאי העיראקי, החליט בית הנבחרים הירדני, בנובמבר 1956, לאשר את המלצת ועדת החוץ שלו בדבר ביטול החוזה הבריטי-ירדני. כן אישרה מליאת הבית את עניין קשירת היחסים הדיפלומטים עם ברית המועצות וסין. בתחום מדיניות הפנים התירה הממשלה את פרסומיה התקינים של "החזית הלאומית" (המפלגה הקומוניסטית) ושיחררה את העסקן הקומוניסטי, פואד נאצר, ממעצרו. כן נערכו טיהורים נרחבים במנגנון הממשלתי, והסמכות למינוי פקידים והעלאתם הועברה מנציבות המנגנון ישירות לממשלה.
תחילת שנת 1957 עמדה בסימן של האצת קצב ההתקרבות בין ירדן לבין סוריה ומצרים מחד גיסא, והחמרת היחסים עם עיראק ובריטניה מאידך גיסא. בפרוס שנה זו התגלו גם החיכוכים הראשונים בין המלך לבין ראש ממשלתו, אשר שיקפו חילוקי דעות עקרוניים: בשלהי ינואר 1957 שיגר חוסיין אגרת לאנ-נאבולסי ובה תבע מהממשלה לפעול בתוקף נגד החדירה הקומוניסטית לירדן, אשר – לדבריו – הסוותה עצמה במעטה לאומי. בעקבות פרסום האיגרת פרץ משבר ממשלתי ראשון, ומנהיג "אל-בעת'", השר עבדאללה אר-רמאווי, הגיש את התפטרותו, שלא התקבלה ע"י ראש הממשלה. הממשלה מצידה הודיעה על התנגדותה לצעדי המלך והמשטרה, שפעלה בהשראתו, נגד הקומוניסטים. לאחר פרסום האיגרת המלכותית נאסר על הדפסת היומון הקומוניסטי וכן הוחרמו כתבי עת שמאלניים אחרים. צעדיו של המלך התקבלו בברכה ע"י "האחים המוסלמים", שכן חוסיין שלל מנקודת מבט לאומית, כביכול, את האידיאולוגיה הקומוניסטית ונימק את שלילתו בניגודה העקרונית לדת האסלאם. בפברואר ובמרץ 1957 יצאו בפומבי אנ-נאבולסי ואר-רמאווי נגד הבלטת הסכנה הקומוניסטית המדומה והצהירו, כי הסכנות האמיתיות הנשקפות לירדן הן מהאימפריאליזם ומישראל.
בינתיים פעלה הממשלה ללא לאות להגשמת מצעה בתחום מדיניות החוץ: בפרוס פברואר נפתחו בעמאן השיחות לביטולו של החוזה הבריטי-ירדני משנת 1948. ב-13 במרץ 1957 נחתם סופית פרוטוקול בדבר ביטול החוזה הנ"ל. הוסכם, כי הכוחות הבריטיים יפנו את הממלכה תוך חצי שנה וירדן תשלם לבריטניה 4.5 מיליון ליש"ט תמורת המתקנים והנשק שיועברו לידיה. למחרת אישר הפרלמנט הירדני פה אחד את ביטול החוזה, וכן אישרו המלך חוסיין. בריטניה הודיעה רשמית בתחילת מרץ על הפסקת הסיוע לירדן, אם כי שר ההגנה הבריטי הוסיף, כי ביטול החוזה לא יביא לכלל הפסקת כל הסיוע הכלכלי לממלכה. ביטול ההסכם הבריטי-ירדני נעשה רק לאחר שהוכשרה הקרקע לכך ע"י חתימת הסכם הסיוע הערבי, עוד קודם לכן, ב-19 בינואר 1957. הסכם הסיוע הכספי, נחתם בקהיר בין ירדן, מצרים, סוריה וסעודיה וכונה "הסכם הסולידאריות הערבית". לפיו- התחייבו מדינות הגוש המצרי להגיש לירדן סיוע בסך 12.5 מיליון לירות מצריות בממון או בנשק וציוד עבור הכוחות המזוינים הירדניים, במקום הסיוע הצבאי הבריטי. הסיוע התחלק שווה בשווה בין מצרים וסעודיה (5 מיליון לירות מצריות כ"א) ותוספת בת 2.5 מיליון לירות מצד סוריה. תוקף ההסכם נקבע ל-10 שנים עם אפשרות לחידוש אוטומטי. כן הצטרפה ירדן להסכמים הצבאיים עם מדינות הגוש המצרי. במסגרת זו הוסכם על העברת יחידות סעודיות לעקבה לאחר פינוי הכוחות הבריטיים. בכך הוכשרה הזירה להצטרפותה המלאה של ירדן למחנה הנויטראליסיטי בראשותו של ג'מאל עבד אנ-נאצר. ראוי לציין, כי ראש ממשלת ירדן אף הצהיר מפורשות, כי הצעד הבא לאחר ביטול החוזה עם בריטניה יהיה החזרת ארץ-ישראל והקמת איחוד פדראלי בין מדינות ערב. ביקורים הדדיים של הרמטכ"לים הסורי והירדני וכן חילופי משלחות פרלמנטריות עם סוריה ציינו את גלישתה של ירדן למחנה הנאצריסטי. בעת ובעונה אחת האשים הגנרל אבו-נוואר את נורי אס-סעיד העיראקי בקשירת קשר לניצול מערכת סיני וסואץ על מנת להשתלט על סוריה ועל הגדה המזרחית של הירדן. מהבחינה הירדנית הוטעם, כי חוזה הידידות והאחווה עם עיראק הוקפא עקב "המדיניות הלאומית" שננקטה ע"י ירדן. בראשית אפריל אישרה ממשלת אנ-נאבולסי את קשירת היחסים הדיפלומטיים עם ברית המועצות והחלפת הנציגים בדרג של שגרירים. כן המשיכה הממשלה בטיהור המנגנון מנאמני בית המלוכה, תוך כדי העברתם לגמלאות. שני המבצעים הללו הוו אמתלא נוחה לחוסיין להכריז על פיטורי הממשלה (ב-10 באפריל 1957), ולבצע הפיכה סוערת נגד החוגים הלאומיים והשמאליים.

מהפכת הנגד של חוסיין (10 באפריל 1957)
התפנית היחידה במהלך האירועים בירדן שחלה באפריל 1957 נבעה, כנראה, ממכלול של גורמים: מסתבר, שחוסיין חש, כי ממשלת אנ-נאבולסי הרחיקה לכת, וכי עתידו של כס המלוכה נתון בסימן שאלה, שכן לא היה ספק רב, כי החוגים הלאומיים והשמאליים התכוונו, בסופו של דבר, לכונן רפובליקה שמאלנית על כידוני הצבא, במתכונת המשטר של עבד אנ-נאצר במצרים, ובתמיכת הקצינים הפרו-מצריים בצבא הירדני, בדומה לאבו-נוואר וסגנו עלי אל-ח'יארי.
קרוב לודאי, כי כישלונן של מדינות "ברית בגדאד" לצרף את ירדן למערך הפרו-מערבי מחד גיסא, והתמוטטות מעמדה של בריטניה בירדן, לאחר פיטורי גלאב-פחה וביטול החוזה הבריטי-ירדני, מאידך גיסא, הביאו את ארה"ב לנטילת היוזמה המדינית של מנת למלא את "החלל הריק", שהותירה נסיגת הבריטים מירדן. עיתוי ההתערבות האמריקאית העקיפה בירדן נבעה, כנראה, מהחלטתה של ממשלת אנ-נאבולסי לכונן יחסים דיפלומטיים עם ברית המועצות וסין העממית. על רקע זה ניתן להבין את פעילותו הענפה מאחורי הקלעים של שגרירן החדש של ארה"ב בירדן – לסטר מאלורי – אשר עמד בקשר הדוק עם ראש לשכת המלך הירדני, בהג'ת את-תלהוני. זה האחרון נחשב לאיש אמונו של חוסיין ולדמות החזקה בממלכה. הסכסוכים בין חוסיין לראש ממשלתו התגלעו, כזכור, בפרשת קשירת היחסים עם ברית המועצות (הערכותיהם השונות אודות הסכנה הקומוניסטית הצפויה לממלכה. באותה עת עלתה על הפרק בעיית הצטרפותה של ירדן ל"דוקטרינת אייזנהאור" וביקורו של השגריר המיוחד של הנשיא האמריקאי בירדן. בעוד שועדת החוץ של הפרלמנט הירדני המליצה לדחות את "דוקטרינת אייזנהאור" והממשלה קיבלה את המלצתה, הודיע סוליימאן אנ-נאבולסי, שירדן הסכימה לבואו של השגריר האמריקאי המיוחד, ריצ'ארדס, לאחר שהתייעצה עם "מדינות ערב המשוחררות", ובהתנאת הביקור בפינוי הכוחות הישראליים מרצועת עזה ומסיני. יש לציין, כי מניותיהן של בריטניה וצרפת במזרח-התיכון היו בשפל המדרגה לאחר כישלונן במערכת סואץ, ואילו ארה"ב, שגינתה את המבצע הצבאי ותרמה לכישלונו ולהפיכתו לניצחון מדיני לג'מאל עבד אנ-נאצר, זכתה לאהדה מסוימת בקרב מדינות ערב, ובכללן מצרים. חוסיין ניצל את מעמדן המיוחד של ארה"ב באזור לאור הסתייגותן החריפה ממבצע סואץ-סיני והטעים, בניגוד לראש ממשלתו, את נכונותו לקבל סיוע וסעד מאמריקה. ואכן, הופעת הצי האמריקאי ה-6 מול חופי לבנון העניקה תימוכין מדיניים לגישתו של חוסיין, ועודדתהו לחתום על קבלתה סיוע האמריקאי בסך 10 מיליון דולר בשלהי אפריל 1957.
הדחתה של ממשלת אנ-נאבולסי ב-10 באפריל נחשבה כמו כן כמהלומה מדינית שהונחתה על ג'מאל עבד אנ-נאצר, לאחר שזכה לשרשרת של הישגים מדיניים, כשהגדול מביניהם היה, ללא ספק, נסיגתן של היחידות הבריטיות-צרפתיות מאזור הסואץ והפינוי ההדרגתי של הכוחות הישראליים מסיני. פיטורי ממשלת אנ-נאבולסי, לפי דרישת חוסיין, תורצו ע"י המלך הירדני בסטיית הממשלה מהנחיותיו (שהוכללו באגרתו לראש הממשלה המודח) בדבר הצורך לבלום את השפעת הקומוניזם בממלכה. חוסיין אף האשים שרים וקצינים בכירים בקבלת שוחד מקורות סובייטים בסוריה, שוחד שנועד להביא את הממשלה המודחת לכלל הכרה בברית המועצות. פיטורי הממשלה נתקלו בזעם עממי ברחבי הממשלה. הפגנות לטובת אנ-נאבולסי וחבריו נערכו בכל הערים הגדולות ואילו חוסיין שידר לעם והזהירו מפני שמועות שווא, המופצות ע"י אויביו, בדבר חילוקי דעות בינו לבין ראשי הצבא. כן הוטלה צנזורה על כל מברקי החוץ וכתבי העת המצריים הוחרמו.
ארבעה ימים לאחר הדחת הממשלה פרסמה לשכת החצר הודעה על גילוי קשר צבאי להפלת המלך. התנגשות דמים פרצה בבסיס הצבא בזרקא בין יחידות חיל התותחנים הנאמנות לאבו-נוואר לבין חיילים בדווים וחברי "האחים המוסלמים", אשר הציבו טנקים ומשוריינים כדי לאפשר לחוסיין להשתלט על המדינה. כישלונן של היחידות הנאמנות לאבו-נוואר בתקרית זרקא (14 באפריל) הביא לבריחתו של הרמטכ"ל הירדני לסוריה ולמסירת הודעה רשמית על התפטרותו (15 באפריל). סגנו של הרמטכ"ל המודח, עלי אל-ח'יארי, מונה כמפקד צבאי עליון, אולם הוא כיהן בתפקידו יומיים בלבד, שכן מיד לאחר מינויו נסע לדמשק והודיע משם טלפונית על התפטרותו. ב-20 באפריל מונה חאבס אל-מג'אלי, קצין משטרה ותיק ממוצא בדווי, למלא מקום הרמטכ"ל, וימים ספורים לאחר מכן – מונה אל-מג'אלי למפקד העליון של צבא ירדן. הזעזועים המדיניים שפקדו את ירדן לא פסחו, אפוא, על הצמרת הצבאית. אבו-נוואר ואל-ח'יארי, שברחו לדמשק, יצאו בתחילת מאי לקהיר לשם קבלת מקלט מדיני. מאוחר יותר הצטרפו אליהם גם ראש המודיעין הירדני לשעבר, קולונל מחמוד מוסא; מנהיג "החזית הלאומית" – הקומוניסטית, עבד אר-רחמאן שקיר; מנהיג "אל-בעת'" הירדני ושר לשעבר, עבדאללה אר-רמאווי, וחברו למפלגה, עבדאללה נעוואס.

ייצוב שלטונו של חוסיין בשנת 1957
לאחר הדחת ממשלת אנ-נאבולסי (ב-10 באפריל) הטיל חוסיין את מלאכת כינון הממשלה על דר' חוסיין אל-ח'אלדי, שכיהן בעבר כשר החוץ בממשלת אל-מולקי (1953) ובתפקידים מיניסטריאליים אחרים בממשלות אבראהים האשם וסמיר אר-רפאעי. אל-ח'אלדי נתקבל בקשיים עקב סירובן של שלוש מפלגות הקואליציה, שנהנו מרוב פרלמנטרי, להשתתף בממשלתו. כתוצאה מכך נועד חוסיין עם ראשי כל המפלגות והטיל ב-13 באפריל את תפקיד הרכבת הממשלה על עבד אל-חלים אנ-נמר, ממנהיגה של "המפלגה הלאומית הסוציאליסטית" יחד עם אנ-נראבולסי. אנ-נמר כיהן קודם לכן כשר ההגנה והפנים בממשלה המודחת. הרכבה הקואליציוני של ממשלתו דמה לחלוטין לממשלת קודמו. אולם ממשלת אנ-נמר לא האריכה למעלה מיומיים, שכן ב-15 באפריל התגלה הקשר בצבא, שהביא לתקריות במחנה זרקא ולבריחתו של אבו-נוואר לדמשק. יחידות בדוויות וצ'רקסיות הנאמנות לחוסיין השתלטו על עמאן, והמלך פנה שנית לדר' חוסיין אל-ח'אלדי, והטיל עליו להרכיב ממשלה. הפעם הצליח אל-ח'אלדי במלאכתו. הייתה זו הפעם הראשונה שראשות הממשלה ניתנה לתושב הגדה המערבית. בממשלה זו לא שותפו צירי פלרמנט, אך לעומת זאת היא התאפיינה בהרכב אישי חזק, אשר כלל שלושה ראשי ממשלה קודמים (מופתי, מולקי, נאבולסי). אנ-נאבולסי הסכים לקבל את תיק החוץ והתחבורה, אולם מפלגתו הסתייגה מהשתתפותו בממשלה זו. הרמטכ"ל הגולה אבו-נאוור הזהיר בשידורו בתחנת "צות אל-ערב", כי מינויו של אנ-נאבולסי כשר החוץ נועד לניצול יוקרתו לשם הרדמת העם, קבלת "דוקטרינת אייזנהאור" והצטרפות ירדן ל"ברית בגדאד".
עם כינונה של ממשלת אל-ח'אלדי הודיע הנשיא אייזנהאור על נכונותה של ארצו לחוש לעזרת ירדן אם זו תותקף. כן הצהיר, כי עצמאותה ושלמותה של ירדן נחשבות לחיוניות בעיני ארה"ב. כמו כן הודה הנשיא האמריקאי, כי העברת הצי השישי לאגן המזרחי של הים התיכון באה בעקבות המשבר המדיני בירדן, בהתאם לבקשתו של כמיל שמעון, נשיא לבנון. דא עקא, שגם ממשלת אל-ח'אלדי לא תרמה ליציבות הפנימית המיוחלת בירדן, שכן התסיסה הפנימית נמשכה. ב-24 באפריל נערכה בשכם ועידה של כ-200 נציגים מקרב מפלגות הקואליציה לשעבר, נציגי עיריות וגופים לאומיים אחרים. החלטות הועידה, שהועברו לראש הממשלה, כללו בין השאר – תביעות לשחרור כל "הקצינים החופשיים", להבטחת שלטון תחוקתי-עממי ולניהול המדיניות על בסיס נויטראלי בשיתוף עם מצרים וסוריה. מפגינים שהתגודדו בשכם תבעו את התפטרות הממשלה, טיהור מנגנון בצבא והארמון וגירושם של אנשי החצר, בהג'ת את-תלהוני והשריף נאצר. השביתות וההפגנות התפשטו על פני כל המדינה והסתיימו, כרגיל, בפצועים ובהרוגים. חוסיין נאלץ לשדר לעם ולהאשים את מצרים וסוריה בחתירה להפלת כס מלוכתו. כן גילה שממשלת אנ-נאבולסי והרמטכ"ל המודח, אבו-נוואר, התנגדו בשעתו להלחם בזמן מבצע סיני לצידה של מצרים, בניגוד לרצונו הוא.
הפגנות ותקריות האלימות אילצו את אל-ח'אלדי להגיש את התפטרות ממשלתו ב-24 באפריל, לאחר תשעת ימי שלטון מעורער. למחרת הרכיב אבראהים האשם, מנאמניו הותיקים של המלך עבדאללה, ממשלת חירום, זו הפעם השנייה מאז הרכבת ממשלת המעבר בשלהי שנת 1955. סמיר אר-רפאעי מונה לסגנון ולשר החוץ; וסוליימאן טוקאן הפלסטינאי הופקד על תיקי ההגנה, הבריאות והסעד. הרכב ממשלה זו היה נוח לחלוטין למלך חוסיין, שריה פעלו בהתאם לרוחו וכפו את שלטונם ביד חזקה: החל מיום היכנס הממשלה החדשה לתפקידה (25 באפריל) הוטלו תקנות חירום על הממלכה וכל המפלגות פ וזרו. כן הוטל עוצר על הערים הראשיות ומושלים צבאים מונו לכל מחוזות המדינה. המושלים הצבאים פיזרו את כל ועדות ההדרכה הלאומיות והחרימו את רכושן. כן הוקמו שני בתי דין צבאיים בעמאן ובירושלים העתיקה. הפשעים במסגרת חוק המלחמה בקומוניזם הוכללו בתקנות לשעת חירום. להלן פוזרה הממשלה את 8 המועצות העירוניות העיקריות ומינתה במקומן ועדות קרואות. כן בוטלה החסינות הפרלמנטרית של הצירים הקומוניסטיים. בראשית יוני 1957 הטילה הממשלה מעצר בית על סוליימאן אנ-נאבולסי, בשעה שזרם הבורחים מקרב המדינאים והקצינים הירדנים לסוריה לא דלל. לאחר צאת הצו בדבר פירוק המפלגות עברה השליטה ברחובות עמאן לידי "האחים המוסלמים" שהופיעו כתומכי המלך חוסיין, בצוותא עם עסקני "המפלגה התחוקתית", בני השבטים הצ'רקסים ועסקני "המפלגה הפאן-סורית" (שנוסדה בשעתו ע"י אנטון סעאדה).
הפיכתו של המלך חוסיין בירדן, שנתמכה בעקיפין ע"י האמריקאים, הסתייעה גם ביחסים המעורערים בין מדינות ערב לבין עצמן. הגוש המצרי-סורי-סעודי, גילה סימני התפוררות עקב פרישתה של סעודיה ותמיכתו של סעוד בחוסיין. סעוד הבין, כנראה, כי הזדהותו היתרה עם משטרו של נאצר עלולה למוטט את משטרו הוא ולהפסיק את זרימתם המתמדת של רווחי הנפט לקופתו. חששותיו אלה התגלו כסבירים למדי והדוגמה הירדנית של מדיניות ממשלת אנ-נאבולסי נתנה לו חומר למחשבה על משימותיהם האמיתיות של הקצינים והמורים המצרים השוהים בארצו. המתיחות הפתאומית שצצה בין סעוד לנאצר התבטאה בגיבוש הנספח הצבאי המצרי, שהואשם בעידוד "הסעודים החופשיים" ובתכנון קשר נגד סעוד. מכל מקום, עם פרוץ המשבר בירדן פקד סעוד על יחידותיו, שחנו בירדן מאז מבצע סיני, לעמוד לפקודת חוסיין. בשלהי אפריל 1957 ביקר חוסיין אצל סעוד באר-ריאד', ובכך נפתח דף חדש ביחסיהם של בית המלוכה ההאשמי והסעודי. שני המלכים פרסמו גילוי דעת משותף, שהצביע על האירועים בירדן כעל עניין פנימי. בעיצומו של יוני 1957 החזיר סעוד לחוסיין ביקור גומלין בעמאן. חוסיין אף הודה לבן בריתו החדש על שתמך בו נגד "כוחות העריצות וההרס". משקלו של הסיוע הסעודי לירדן בעיצומו של המשבר נתון היה במחלוקת, אולם מבחינה היסטורית נודעה חשיבות להתקרבות בין ירדן לסעודיה, אשר שמה קץ ליחסי האיבה המסורתיים ששררו בין שני בתי המלוכה, מאז שנות ה-20 המוקדמות של המאה הנוכחית. באוקטובר 1957 העבירה סעודיה את התשלום האחרון של סיועה לירדן בהתאם להסכם הסיוע הערבי, שנחתם בפרוס שנת 1957. הטיית כף המאזניים לטובתו של חוסיין התבטאה, כמובן, בהשתפרות מהירה של יחסי ממלכתו עם עיראק. עם סילוק ממשלת אנ-נאבולסי הזהירה עיראק את סוריה לבל תתערב בירדן והביעה שוב את נכונותה להפעיל את בריתה עם ירדן ולחוש לעזרת מלכה. במרוצת מאי-יוני 1957 ביקרו הזאר אל-מג'אלי והשריף נאצר בן ג'מייל בבגדאד. ביקוריהם המוקדמים הכשירו את הקרקע להופעת חוסיין בבגדאד (ב-22 ביוני), ולפרסום הצהרה משותפת עם פייצל מלך עיראק בגנות ההתערבות של מדינות ערביות בענייניהן של מדינות ערביות אחרות. בעת ובעונה אחת החליטה עיראק להעביר לירדן סכומים כספיים על חשבון מפעלי הפיתוח הירדניים (חברת האשלג ומפעלי הדשנים). גם לבנון הביעה את הזדהותה עם הפיכתו של המלך חוסיין. שתי המדינות החלו לקיים שיתוף פעולה הדוק למניעת הסתננות קומוניסטים לירדן.
מהפכת הנגד של חוסיין החמירה, כמובן, את יחסיו עם שליטי סוריה. בשלהי אפריל סגרה ירדן את גבולותיה עם סוריה, ניתקה את קשריה הטלפוניים עמה והגבילה את אפשרויות הנסיעה לדמשק. במאי נדרשה סוריה לפנות את יחידותיה מתחומי ירדן, בטענה, שהסיבות שחייבו את הצבתן חלפו. לפי גילוייו של הפיקוד הירדני הסתבר, כי הסורים היו נכונים להתערב לטובת הקואליציה של יריבי חוסיין. עקב גילוי הקשר של אבו-נוואר כיתרו יחידות סוריות מספר כפרים ירדניים וניתקום מעמאן, וכן חיבלו במרכז התקשורת הירדני לסוריה ולעיראק. כן הואשמה סוריה בהפרת ההסכם המשולש. כשהחמיר המשבר הירדני טס נשיאה של סוריה, שוכרי אל-קוותלי, לקהיר על מנת להציע לנאצר עריכת מבצע משותף נגד משטרו של חוסיין. אולם מצרים, שהייתה נתונה רובה ככולה בהערכות מדינית חדשה, העדיפה להימנע מפעולה שעשויה הייתה לסכן את עצם קיומה של ירדן. נאצר הניח, כי התמוטטותה של ירדן תביא, קרוב לוודאי, לכלל חלוקתה בין שכנותיה – עיראק, סוריה, סעודיה ואף ישראל, בעוד שמצרים לא תזכה בנתח כלשהו מהשלל הצפוי.
בשלהי מאי 1957 פינתה סוריה את יחידותיה שחנו במפרק ואשר הואשמו, כזכור, בהשתתפות עקיפה בקשר של הרמטכ"ל המודח – אבו-נוואר. התמורות בירדן הביאו עמן, במחצית השנייה של שנת 1957, להתקפות הדדיות בין דמשק ועמאן. ב-27 ביולי נפתח בירדן משפט הקשר הגדול, שהתגלה באפריל. רשימת הנאשמים כללה את עבדאללה אר-רמאווי, מנהיג "אל-בעת'" הירדנית ושר לשעבר בממשלת אנ-נאבולסי, וכן 21 קצינים ירדניים, ובכללם שני הרמטכ"לים המודחים, עלי אבו-נוואר ועלי אל-ח'יארי. הקצינים הואשמו בעריכת פגישות מחתרתיות בתא "הקצינים החופשיים" שבצבא כדי לתכנן התנקשות בחיי חוסיין ולהפיל את משטרו בכוח. פעילותם, לפי כתב האישום, גברה בימיה האחרונים של ממשלת אנ-נאבולסי, שעה שיחידותיהם ערכו תמרונים על מנת לכתר את עמאן. לכשהודח אנ-נאבולסי הזהיר אבו-נוואר את המלך ותבע ממנו את החזרת הממשלה על כנה. כן ניסה להרחיק מעמאן את היחידות הבדוויות הנאמנות לחוסיין. יחידות אלה סירבו, לפי כתב האישום, לציית לפקודה והתמרדו נגד מפקדיהן הקושרים, וכן גילו לחוסיין על קיום המזימה להדחתו. באותו הקשר תיאר התובע הכללי את הרקע המדיני ששרר באוקטובר 1956, עת נערכו הבחירות המפלגתיות, אשר העלו את קואליצית אנ-נאבולסי לשלטון. לדבריו, הסתייעה המפלגה הקומוניסטית, שזכתה כזכור ב-3 צירים, במערכת של שוחד ותעמולה, ובסיוע מפלגת "אל-בעת'" הסורית, ונכנסה לקואליציה שמאלית-לאומית עם מפלגתו של אנ-נאבולסי ומפלגת "אל-בעת'" הירדנית של אר-רמאווי. בסיומו של המשפט הוצאו פסקי דין של מאסר בסך 15 שנה לאבו-נוואר, ח'יאר ורמאווי, שלא בפניהם. לאחר סיומו של משפט הקשר הוחמרו תקנות החירום בממלכה. במרוצת אוקטובר 1957, מונה הרמטכ"ל, חאבס אל-מג'אלי, למושל צבאי כללי. כן נמשך מסע המעצרים והטיהורים, והשריף נאצר בן ג'מיל הקים יחידה חדשה בשם "כוחות המשמר המלכותי", שנועדה להגן על בית המלוכה. בתקופה הנסקרת נעצרו גם קומוניסטים רבים ונדונו לתקופות מאסר ממושכות. בכל פעולותיו אלה זכה חוסיין לתמיכת "האחים המוסלמים" ומנהיגם עבד אר-רחמאן ח'ליפה, וכן לעידודה של מועצת חכמי הדת האסלאמית. כן בוצעו ביוזמת המלך חילופי גברי בממשלה. השינוי הבולט ביותר התבטא בהעברתו של סוליימאן טוקאן ממשרד ההגנה ומינויו כשר החצר. בתחילת אוקטובר כונס בית הנבחרים הירדני בהעדרם של 8 צירים. חוסיין עצמו קרא, זו הפעם הראשונה את נאום הכתר, תקף את המפלגות שתכננו מזימות בסיוע גורמי חוץ, והצביע על הגירעון התקציבי שנוצר עקב הימנעותן של מצרים וסוריה מלפרוע את חלקן, בהתאם להתחייבויותיהן לפי "הסכם הסולידאריות הערבי" מינואר 1957.
בשלהי אותה שנה אישר בית הנבחרים הירדני את הסכם הסיוע עם ארה"ב. עשרת הצירים, שהצביעו נגד הסכם זה, הטעימו את תמיכתה של אמריקה בישראל. שר החוץ, סמיר אר-רפאעי, הדגיש בדברי תשובתו, כי הסכם הסיוע האמריקאי הינו כלכלי בלבד ואינו נוגע לצבא. כן הצהיר שלהסכם הנ"ל אין כל קשר עם "דוקטרינת אייזנהאור". פינוי היחידות הבריטיות מירדן הסתיים עוד לפני כן, ביולי 1957, ובסיס עקבה נמסר לירדנים. עם זאת הסכימו הבריטים לשלם לירדן את יתרת מילווה הפיתוח, לשנת 1956/7, בסך העולה על מיליון ליש"ט. בסוף השנה ערך המפקד הבריטי הכללי במזרח-התיכון ביקור נימוסין בירדן. כן הידקו הירדנים את יחסיהם הדיפלומטיים עם איראן ופקיסטן וקשרו יחסים מדיניים עם פורמוזה. בכל אותה תקופה, מאז הדחת ממשלת אנ-נאבולסי, המשיך רדיו מוסקבה בהתקפותיו החריפות על המשטר הירדן, אך עיקר המאבק המילולי מעל גלי האתר התמקד בין תחנת השידור הירדנית לבין רדיו דמשק. בעוד עמאן התקיפה את סוריה על השתעבדותה לקומוניזם, וקראה ללאומנים הסוריים לפרוק את עול חבורת הקצינים השמאליים, התקיפה דמשק את ירדן על השתעבדותה לארה"ב, והאשימה אותה בניסיון לנהל שיחות שלום עם ישראל. בסיומה של שנת 1957 נראה היה, כי חוסיין ומקורביו הצליחו להשתלט על הממלכה ולדכא ביד חזקה את ניסיונות המרי. כן גם הצליחו לשוות לשלטונם הדיקטטורי– למחצה צורה פרלמנטרית כלשהי, בבחרם ממלאי-מקום לצירים שנאסרו או שברחו.

ירדן נוכח איחדו קע"ם: הקמת "האיחוד הערבי" והתמוטטותו⁴
כניסתה של שנת 1958 הייתה הרת אסון לממלכה הירדנית המעורערת. בינואר הילכו שמועות עקשניות על ניהול מו"מ מצרי-סורי לאיחוד פדראטיבי. בפברואר נחתם הסכם אל איחודן המלא של מצרים וסוריה במסגרת קע"ם. האיחוד, שעורר בהלה בחוגי השלטון בעיראק בגלל היווצרות הגבול המשותף עם קע"ם, הפך לסכנה ישירה לעצם קיומה של ירדן, שכן מעתה הפכה הממלכה למבודדת עקב כיתורה ע"י שתי זרועותיה של קע"ם, אשר לא הסתירה כלל ועיקר את מאוויה לחיסול הממלכה הירדנית. למזלו של חוסיין חצץ הגבול הישראלי בינו לבין "החבל המצרי" של קע"ם. עם זאת לא ניתן היה לצפות לעזרה של ממש מצד סעודיה. באורח טבעי, אפוא, הטיל חוסיין את יהבו על "אחותו ההאשמית", כלומר על עיראק.
ב-11 בפברואר 1958 הגיע המלך העיראקי פייצל השני לעמאן, בלוויית פמליה נכבדה של שרים והרמטכ"ל. למחרת היום נפתחו שיחות בין ירדן לעיראק, כשאת הצד הירדני ייצגו חוסיין, ראש ממשלתו אבראהים האשם, סגנו ושר החוץ סמיר אר-רפאעי, שר החצר סוליימאן טוקאן, הרמטכ"ל חאבס אל-מג'אלי, ועוד שרים אחרים. להלן הצטרפו לדיונים יורש העצר העיראקי, האמיר עבד אל-אלאלה, וראש הממשלה לשעבר תופיק אס-סווידי. ב-14 בפברואר חתמו המלכים על הסכם לאיחוד מדינותיהם, שהוכתר להלן בשם "האיחוד הערבי". פייצל נקבע כראש האיחוד, וחוסיין- כסגנו. האיחוד נשאר פתוח להצטרפותן של מדינות ערביות אחרות. לפי ההסכם נקבע, כי שני המלכים ישמרו על כתריהם כשם שהמדינות תשמורנה על ריבונותן. המסגרת החוקית נראתה, אפוא, כקונפדרציה רופפת בהשוואה למיזוגן המלא של מצרים וסוריה. הוחלט שהאיחוד יקיף את מדיניות החוץ והייצוג הדיפלומטי, הצבא ותחומי הכלכלה והחינוך. נקבע שמושב ממשלת האיחוד יוחלף לסירוגין בין עמאן לבגדאד מידי כל מחצית השנה. כן נקבעה רשות מחוקקת שתיבחר, שווה בשווה, מקרב חברי הפרלמנטים של שתי המדינות. בשלב השני של השיחות הגיעה משלחת ירדנית לבגדאד, בפרוס חודש מרץ, לשם ניסוח חוקת האיחוד. בשלהי אותו חודש אישרו חוסיין ופייצל את החוקה, כשם שאישרו לפני כן את הסכם האיחוד (18-17 בפברואר).
הסכם האיחוד עורר תקריות חמורות הן בעיראק והן בירדן. בירדן קראו צירים לאומיים, קצינים ומורים להצטרפות המדינה לקע"ם. מוקד המתיחות הפנימית שרר, כרגיל בשכם, מקום שם נעצרו עשרות עסקנים לאחר שכוחות צבא ירדניים כיתרו את העיר. הצעדים הראשונים לביצוע "האיחוד הערבי" התבטאו בהזדהות תחנות השידור הירדניות והעיראקיות בשם "תחנות האיחוד הערבי", ובביטול השגרירויות של המדינות המתאחדות בעמאן ובבגדאד.
בשלב הבא ניסו ירדן ועיראק ללחוץ על סעודיה להצטרף לאיחודן. בשלהי יוני 1958 יצאה משלחת ירדנית-עיראקית מעורבת לאר-ריאד' לשם ניהול שיחות עם המלך סעוד. הירדנים יוצגו ע"י סגן ראש ממשלתם, סמיר אר-רפאעי, וראש לשכת המלך, בהג'ת את-תלהוני, ואליהם הצטרף שר החוץ העיראקי, ברהאן אד-דין באש-אעיאן. את המשלחת קידם גילוי דעת סעודי רשמי, שהביא את איחולי המלך סעוד ל"איחוד הערבי". אולם מבחינה מעשית, נמנע סעוד מלצרף את ממלכתו לאיחוד ההאשמי. מספר מדינות באזור, וביניהן לבנון ותורכיה, הזדרזו להכיר ב"איחוד הערבי". ראשי קע"ם שיגרו ברכות אישיות ואילו פקיסטן ותוניסיה קידמו בברכה את האיחוד. תגובתן של ארה"ב ובריטניה הייתה ידידותית אך מאופקת עקב אופיו הבהול של האיחוד, שנעשה ללא הכנה מספקת וכתגובה אימפולסיבית-מתגוננת להקמת קע"ם.
ב-18 במאי התפטרה ממשלת האשם בעקבות הקמת "האיחוד הערבי". סמיר אר-רפאעי כונן ממשלה חדשה בשיתוף מדינאים מדרג משני. בית הנבחרים אישר צו המאשר תיקונים בחוקה הירדנית במגמת התאמתה לחוקת "האיחוד". כן מסר אר-רפאעי חוק על חנינה כללית ועל שיחרור מאות עצורים במרוצת חודש אפריל.
ב-19 במאי אישר המלך פייצל, ראש "האיחוד הערבי" את הרכב ממשלת "האיחוד". נורי אס-סעיד מונה לראש הממשלה ואבראהים האשם הירדני נקבע כסגנו. ברשימת השרים נמצאו גם הירדנים הבאים: ח'לוצי אל-ח'יירי (כשר החוץ) וסוליימאן טוקאן (כשר ההגנה), ובס"ה-3 שרים בממשלה המאוחדת בת 7 השרים. להלן נבחרו 20 החברים הירדניים למועצת האיחוד, ומתוכם מינה חוסיין אישית את סעיד אל-מופתי, אבראהים האשם, הזאע אל-מג'אלי, סוליימאן טוקאן, עוני עבד אל-האדי ועמר מטר- כולם מנאמני ביתה מלוכה. שאר חברי המועצה נבחרו, בהתאם לחוקת האיחוד, ע"י הפרלמנט הירדני. בשלהי מאי 1958 הושבע המלך פייצל ופתח את המושב הראשון של מועצת "האיחוד הערבי" בעמאן. סעיד אל-מופתי הירדני נבחר פה אחד כיו"ר מועצת האיחוד, בעוד שהזאע אל-מג'אלי נקבע כיו"ר ועדת החוץ של המועצה. באותו חודש אוחדו שני הצבאות תחת השם "הצבא הערבי". רפיק עארף העיראקי התמנה לרמטכ"ל וחאבס אל-מג'אלי נקבע כסגנו.
במרוצת החודשים מאי-יוני הכירו ב"איחוד הערבי" גם ארה"ב, בריטניה, הודו, תוניסיה, חבש ואינדונזיה וכן פקיסטן ואיראן, החברות ב"ברית בגדאד". ראש ממשלת "האיחוד" – נורי אס-סעיד – ריכז עתה את מירב מאמציו לצרף את כווית העשירה לאיחוד על מנת לפתור את גירעונותיה התקציביים של ירדן. במסגרת מאמצים אלה הזדרז, עוד קודם לכן, אבראהים האשם להיוועד בבגדאד עם שייח' עבדאללה אצ-צבאח מכווית על מנת לשכנעו בצורך החיוני שבחיזוק "קשרי הידידות" בין כווית וירדן. בשלהי יוני הגיע נורי אס-סעיד ללונדון, לשם ניהול שיחות על המשבר בלבנון ועל יחסי "האיחוד הערבי" עם בריטניה. כווית, כמוה כסעודיה, לא הזדרזה להצטרף לאיחוד ההאשמי. סעודיה אף פינתה במרוצת מאי את יחידותיה שחנו בירדן, תוך הבעת תודה מצידו של המלך חוסיין. ואכן, "האיחוד הערבי", שהוקם בחיפזון מאולץ, הוכח כעומד על כרעי תרנגולת. משבוצעה הפיכתו של הגנרל קאסם בעיראק, בבוקרו של ה-14 ביולי, התמוטט "האיחוד הערבי" כהרף עין. למחרת ההפיכה העיראקית הודיעו שליטיה החדשים של בגדאד על פרישת הרפובליקה העיראקית מהאיחוד, ועל ביטולם של כל החוקים וההתחייבויות הקשורים בו. ההפיכה העיראקית הנחיתה מהלומת אדירים לשלטונו של חוסיין, שכן עם התבססותם של קאסם וחבריו בשלטון, הפך ממשלו של חוסיין תלוי על בלימה.
אמנם, בהגיע הידיעות הראשונות על ההפיכה בעיראק מינה חוסיין את עצמו כראש "האיחוד הערבי" וכמפקדו העליון, ואף הצהיר כי צבאו עומד לעלות על בגדאד ולהחזיר את הסדר על כנו, אולם כבר ב-1 באוגוסט נאלץ חוסיין להכיר בעובדות המוגמרות שבעיראק, ולהודיע רשמית על ביטול האיחוד. כן צווה להקפיא את נכסי עיראק בירדן. עם התחוללות ההפיכה בעיראק נאסרו כל המנהיגים הירדניים ששהו בבגדאד. אבראהים האשם וסוליימאן טוקאן נרצחו ע"י ההמון המשתולל, בעוד שח'לוצי אל-ח'יירי, אשר נפצע קשה, וסגן הרמטכ"ל הירדני, צאדק אש-שרע, גורשו מעיראק לירדן בשלהי אוגוסט 1958, שבועות מספר לאחר שחוסין הודיע על ביטול האיחוד.
התמוטטות השלטון המלוכני בעיראק, רציחתם של אנשי בית המלוכה ונורי אס-סעיד, ערערו כליל את בטחונו של חוסיין, שכן המלך הירדני נחפז להזעיק כוחות צבא מוטסים בריטיים. 3000 הצנחנים הבריטים הוטסו מבסיסם בקפריסין מעל שמי ישראל, בהסכמתה הפסיבית של זו האחרונה, לנקודות מפתח בירדן. בעת ובעונה אחת נחתו נחתים אמריקאיים בחופי לבנון.⁵ העילה הרשמית לבקשת הסיוע הצבאי הבריטי הייתה סיכולן של ההכנות להפיכה בירדן בהשראת קע"ם. הצנחנים הבריטיים שהו בירדן למעלה מ-4 חודשים והוו ערובה כלשהי להבטחת שלטונו של חוסיין. בתחילת נובמבר הסתיים פינויים של הצנחנים הבריטיים דרך נמל עקבה.
בעקבות פירוק "האיחוד הערבי" חלו שינויים בממשלה, במנגנונה ובבתי הנבחרים. הזאע אל-מג'אלי חזר והתמנה כשר החצר במקומו של פוזי אל-מולקי. כן הוחלפו מספר שרים, ובראשית יולי פורסם צו בדבר הגדלת מספר צירי הבית התחתון מ-40 ל-50. כן הוגדל מספר הסנטורים ל-25 (מקודם -20), וסעיד אל-מופתי מונה ליו"ר הסנט. בית הנבחרים חזר ואישר את החוקה הירדנית המקורית, תוך ביטול השינויים שהוכנסו בה. בתחום הביטחון הפנימי נפנו השלטונות הירדניים לפעולות מרחיקות לכת. שוב נפתחו מבצעי טיהור מקיפים בשורות הצבא והמנגנון המפלגתי. כמו כן פורסם צו המטיל פסק דין מוות על כל מתנקש במלך או המתנכל למשטר הקיים. במרוצת אוגוסט 1958 נדונו למוות 13 איש בעוון ניסיון להפיכה, ושני נאשמים אחרים נכלאו למאסר עולם. כן נידונו חבלנים לבנוניים, שהיו קשורים, כנראה, עם צאיד סלאם, ראש האופוזיציה בלבנון. עונשי מאסר הוטלו, בין השאר, על מספר ארמנים שהואשמו בקומוניזם. לעומת זאת ביטלה הממשלה את הצנזורה על כתבותיהם של עיתוני חוץ.

פעילות המעצמות והתערבות האו"ם
קצב האירועים הסוער במזרח התיכון בכלל, ובירדן, לבנון ועיראק בפרט, הביא לפעילות מדינית אינטנסיבית במישור הבינלאומי. בעיצומו של יולי 1958 זומנה ישיבת חירום של מועצת הביטחון, אשר דנה במשבר שפרץ במזרח התיכון כתוצאה מההפיכה בעיראק (14.7), נחיתת האמריקאים בלבנון (15.7) ומשלוח הצנחנים הבריטיים לירדן (17.7). הוגשו שלוש הצעות החלטה – אמריקאית, רוסית ושבדית – ונציגי קע"ם, לבנון וירדן הוזמנו להשתתף בישיבה. שני הנציגים האחרונים התקיפו את קע"ם והאשימוה בחתרנות. שלוש הצעות ההחלטה הועלו להצבעה וכולן נדחו. כן דחו הסובייטים הצעת פשרה יפנית. ב-16 ביולי הגיע רוברט מרפי, סגן שר החוץ האמריקאי, לסיור במזרח התיכון. מרפי נפגש עם מנהיגי לבנון ועם הלך חוסיין. כן נפגש בירושלים עם ראש ממשלת ישראל, בן-גוריון. בהמשך סיורו נועד מרפי, בתחילת אוגוסט, עם הגנרל קאסם בבגדאד, ולהלן נפגש בקהיר עם נאצר. עם תום ביקורו דן מרפי עם שר החוץ הבריטי על מסקנותיו וחזר לארה"ב תוך פירסום הצהרות מרגיעות.
בעת ובעונה אחת נערכו חילופי איגרות בין ראשי המעצמות הגדולות. ב-19 ביולי שיגר ראש ממשלת ברית המועצות, חרושצ'וב, איגרות בשאלת המזרח התיכון לאייזנהאור ולראשי ממשלות בריטניה, צרפת והודו. חרושצ'וב הציע כינוס ועידת פסגה מחומשת בז'נבה לשם נקיטת אמצעים דחופים לסיום ההתנגשויות במזרח התיכון. בתשובתו דחה אייזנהאור את ההצעה לכנס ועידת פסגה מחוץ למועצת הביטחון. דה-גול הציע, לעומת זאת, לכנס ועידה במסגרת מועצת הביטחון ולשתף בה גם מדינות מזרח-תיכוניות, כתורכיה, כאיראן וכישראל, וכן מדינות ערביות אחרות הנוגעות בדבר. בתחילת אוגוסט חזר בו חרושצ'וב מהסכמתו הקודמת לכינוס ועידת פסגה במסגרת מועצת הביטחון, ותבע דיון חירום במליאה הכללית של האו"ם. מזכיר האו"ם, דג האמרשלד, העלה תוכנית מקיפה להפגת המתיחות במזרח התיכון, שהסתכמה ב-5 סעיפים ראשיים: א) הרחבת צוות המשקיפים בלבנון; ב) חיזוקה של ירדן וחיזוק מנגנון הפיקוח על הסכמי שביתת הנשק; ג) אישור מחודש ע"י מדינות ערב את עקרונות "הליגה הערבית", המתייחסים לכיבוד ריבונותן של כל חברות "הליגה" ולהימנעות מהתערבות הדדית בענייני פנים; ד) מתן סיוע כלכלי וטכני למזרח התיכון באמצעות האו"ם; ה) גילוי יחס של כבוד והבנה "לבעיותיהן ולשאיפותיהן של המדינות הערביות". ב-13 באוגוסט הציע אייזנהאור לפני העצרת תוכנית אמריקאית, שתאמה ברוחה ובקוויה הכלליים להצעת האמרשלד. הנשיא האמריקאי הטעים את הצורך בנקיטת צעדים מיוחדים ע"י האו"ם לשמירה על השלום בירדן ולהפסקת ההסתה ההדדית המסכנת את הביטחון באזור. כן הציע את הפסקת מירוץ החימוש, הקמת כוח שלום מטעם האו"ם והפעלת מוסד מיוחד "לפיתוח האזור הערבי". הצעותיו של אייזנהאור נתקלו בתעמולת נגד מצרית, שהסתייעה בהתנגדות סובייטית. אולם הנציג הסובייטי הסכים לעיין בהצעותיו הכלכליות של אייזנהאור לאחר פינויים של האמריקאים מלבנון והבריטים מירדן.
בעוד שהדיונים בעצרת הכללית גלשו להתקפות סרק הדדיות, התקיימה פגישת פתע בין המישלחות הערביות באו"ם, ובה הוחלט פה אחד להגיש לעצרת האו"ם הצעת החלטה משותפת. למחרת, ב-21 באוגוסט, אישרה העצרת פה אחד (כולל ישראל) את ההצעה הערבית המשותפת, אשר הטילה על מזכיר האו"ם את התפקיד להבטיח את שלמותן ועצמאותן של מדינות המזרח התיכון. כן תבעה ההחלטה מהאמרשלד "לדאוג במהירות, ובהתייעצות עם הממשלות הנוגעות בדבר, לעריכת סידורים מעשיים, שיסייעו לקיום העקרונות והמטרות של מגילת האו"ם לגבי לבנון וירדן, ויאפשרו את יציאת הכוחות הזרים משתי המדינות בהקדם". ההצעה הטילה על מזכיר האו"ם להסתמך בביצוע "הסידורים המעשיים" על חוקת "הליגה הערבית" בדבר הכיבוד ההדדי של הריבונות.
קבלת ההצעה הערבית המשותפת באו"ם שיקפה מכלול של גורמים, והעניקה, למעשה, ארכה נוספת למשטרו של חוסיין. נאצר לא אבה בשלב זה להסתבך בענייני ירדן מפאת החשש מפני חלוקתה בין שכנותיה. ישראל הייתה מעוניינת בשמירת "הסטטוס-קוו" בירדן, ובהתאם לכך איפשרה את העברתם של הצנחנים הבריטיים מעל שטחיה, מקפריסין לעמאן.
ב-27 באוגוסט 1958 פתח האמרשלד את סיורו במזרח התיכון בעמאן, בדיונו עם המלך חוסיין ושריו על האמצעים לייצוב המצב הפנימי בירדן. הוסכם בין שני הצדדים להמנע מהצבת כוח בינלאומי או משקיפי או"ם בגבולות ירדן. מעמאן המשיך האמרשלד לביירות ודן עם שליטי לבנון על פינוי הנחתים האמריקאים. הלבנונים תבעו את הבטחת נוכחותו של האו"ם במדינתם לפני פינוי היחידות האמריקאיות. בשלהי ספטמבר דיווח האמרשלד לעצרת הכללית על תוצאות ביקורו במזרח התיכון. ככל שנגעו הדברים לירדן, הודיע מזכיר האו"ם כי הוסכם שנציגות האו"ם, שתפקד על שמירת עקרונות אי-ההתערבות תימצא בירדן עצמה. הוא הוסיף, שממשלות קע"ם ועיראק סירבו למלא את בקשתה של ירדן בדבר הצבת נציגי האו"ם במדינות ערב האחרות. כן סיכם כי טרם הגיעה השעה לכונן מוסד כלכלי למזרח-התיכון בהתאם להצעתו של אייזנהאור. האמרשלד הביא לפני העצרת את נכונותן של ארה"ב ובריטניה לפינוי כוחותיהן מלבנון ומירדן בתנאי שהמצב באזור יאפשר זאת.
כהכנה לפינוי היחידות האמריקאיות מלבנון הגיע לביירות (וויליאם ראונטרי, עוזר שר החוץ האמריקאי לענייני המזה"ת, בפרוס דצמבר 1958. להלן המשיך ראונטרי במסעו לעמאן ולקאהיר, והתקבל שם בברכה מסוייגת. מקהיר הגיע ראונטרי לבגדאד, ונתקל, כנראה, בקבלת פנים עוינת. כתום ביקורו מסר הדיפלומט האמריקאי הערכת מצב לנשיא אייזנהאור.
בשלהי דצמבר 1958 חזר האמרשלד לאזור במסגרת "שליחות שלום חדשה". עיקר שליחותו התרכז בלבנון, ובשיחותיו דן עם מנהיגי לבנון בבעיית הפליטים וארץ-ישראל. מלבנון המשיך מזכיר האו"ם את מסעו לסודאן ולאדיס-אבבה, בירת אתיופיה, מקם שם נפתחה המועצה הכלכלית של האו"ם לאפריקה.
ארה"ב המשיכה בכל אותה עת בהידוק קשריה עם חוסיין. באוקטובר הגיעה לעמאן משלחת צבאית אמריקאית, אשר ערכה סקר כללי על הצבא הירדני בכל השטחים. כן התחייבה אמריקה לצייד את חיל האוויר הירדני במטוסי סילון בריטיים. לאחר שהופסק הקשר עם עיראק, התחייבו האמריקאים לספק דלק ונפט לירדן. האמריקאים החלו גם בהרעפת שפע של מענקים כספיים על ירדן: תחילה הועברו 7.5 מיליון דולר כתמיכה תקציבית. להלן שולמו כ-5 מיליון דולר כסיוע כלכלי. כן הוסכם על מענק אמריקאי בגבולות 50 מיליון דולר לשם כיסוי התקציב הירדני לשנת 1959/60, מלבד מענק נוסף לצרכי פיתוח. גם בריטניה המשיכה במתן מענקים לירדן, אם כי בקנה מידה צנוע יותר. ההשתפרות ההדרגתית במצבה הכספי של ירדן חלה בכל אותו פרק זמן, שבו חנו היחידות הבריטיות בממלכה, כלומר עד תום שנת 1958. תזוזת-מה חלה גם ביחסים עם עיראק הרפובליקנית: בעיצומו של חודש אוקטובר הצהיר הגנרל קאסם, כי הוא לא יתנגד לקיום יחסים דיפלומטיים בין עיראק לירדן. באותו הקשר טען קאסם, כי ידו לא הייתה ברצח אנשי בית-המלוכה בעיראק. בנובמבר חלה תקרית חמורה בשמי סוריה, כשמטוסים סוריים דלקו אחר מטוסו הפרטי של המלך חוסיין וניסו להפילו, וזאת לאחר שבראשית אותו חודש הותרה טיסתם של מטוסים ירדניים מעל שטחי קע"ם. היחסים הכלליים בין ירדן וקע"ם נשארו קרירים ועוינים מאז ניתוקם ביולי 1958.

שנת 1959: ייצוב שלטונו של חוסיין
שנת 1959 נפתחה בשיחות מחודשות בין האמרשלד לבין חוסיין ושר החוץ שלו, סמיר אר-רפאעי. ב-4 בינואר פרסמה ירדן את עמדתה בדיונים עם מזכיר האו"ם. בהודעה נאמר, כי ירדן סירבה לאשר את התרת מעברם של הישראלים למקומות הקדושים בירושלים העתיקה. כן תבעה ירדן את המשך שירותיה של סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים ואת היתר מעברן של מכוניות ירדניות דרך "החבל הסורי" ללבנון. אשר לשאלת א"י הוצהר, כי ירדן תומכת בהחלטות האו"ם משנת 1947.
בפרוס ינואר הצטרפה ירדן לבנק הכלל-ערבי שנועד לסייע לפיתוח הכלכלי בארצות ערב. במרוצת שנת 1959 יוצב מעמדו של חוסיין במידה ניכרת, והמלך החליט על עריכת סיור מקיף בחו"ל. ערב יציאתו (ב8 במרץ) מונתה מועצת עוצרים בראשותו של סעיד אל-מופתי. הפמליה המלכותית כללה את דודו של חוסיין, השריף נאצר בן ג'מיל, וכן הזאע אל-מג'אלי ובהג'ת את-תלהוני. בפורמוזה נפגש חוסיין עם צ'יאנג-קאיי-שֶק ודן עמו על דרכי המאבק בקומוניזם. מפורמוזה המשיך חוסיין לאיי הוואיי, ובשלהי מרץ הגיעה הפמליה הירדנית לביקור בלתי-רשמי לוושינגטון. בשיחותיו עם אייזנהאור לא הגיע חוסיין לכלל סיכומים מעשיים. באפריל נפגש חוסיין עם מזכיר האו"ם בניו-יורק, ולהלן המשיך את מסעו לבריטניה וניהל שיחות עם ראש הממשלה ושר החוץ הבריטיים. בדרכו חזרה לירדן נפגש חוסיין עם האפיפיור ברומא, וכן ביקר בתורכיה ובאיראן. ב-2 במאי חזר המלך לירדן. סיור ממושך זה נועד, בראש ובראשונה, להפגין את יציבות משטרו של חוסיין, שכן ספק רב אם הושגו תוצאות ממשיות במישור המדיני כתוצאה מהפגישות והדיונים. נועד הסיור לרומם את יוקרתו של המלך, אשר נחלץ זה מקרוב ממשבר חמור שאיים על שלטונו וחייו.
סימן נוסף להתאוששותו של חוסיין ולביטחונו העצמי היה ביטול המישטר הצבאי. עוד בדצמבר 1958, עם ביטול המשטר הצבאי, שוחררו עשרות עצירים מדיניים. לעומת זאת בוטלה נתינותם של 48 פליטים מדיניים, אשר נסו בשעתו מירדן, וביניהם עבדאללה אר-רמאווי, מנהיג "אל-בעת'", ושני הרמטכ"לים שערקו-אבו-נוואר ואל-ח'יארי.
עם שובו של חוסיין מסיורו באמריקה ובאסיה הגיש סמיר אר-רפאעי את התפטרות ממשלתו (ב-5 במאי 1959), מטעמי בריאות. ראשות הממשלה ותיק משרד החוץ הועברו לידי הזאע אל-מג'אלי. תיק ההגנה והפיתוח הופקד בידי אנוור אנ-נש/אשיבי, וח'לצי אל-ח'יירי התמונה לשר הכלכלה. הפקדת ראשות הממשלה בידי אל-מג'אלי, חסיד ותיק של המערב ו"ברית-בגדאד", סימלה את מגמותיו המדיניות של המלך חוסיין שהוכוונו בעיקר כלפי ארה"ב. משימתו הראשונה של ראש-הממשלה החדש ישן התרכזה ברה-אורגניזציה כללית במנגנון המינהלי של המדינה. עם זאת פתחה הממשלה מחדש במסעי טיהור נרחבים נגד הקומוניסטים בעמאן, בשכם, בזרקא ובעיירות אחרות. כן מונתה מועצה לביטחון פנימי בראשותו של ווצפי מרזא, שר-הפנים, והרמטכ"ל, חאבס אל-מג'אלי. מועצה זו התיימרה לחשוף קשר פרו-נאצרי להפלת השלטון (במאי 1959), שתוכנן בעת ביקורו של חוסיין בארה"ב.
בין הנעצרים היו מספר קציני צבא בכירים, ובראשם סגן הרמטכ"ל, צאדק אש-שרע. ביוני הוטל גם מעצר בית על סמיר אר-רפאעי, ראש הממשלה הקודם, שניסה להגן על סגן-הרמטכ"ל ולטהרו מכתב האישום. בהמשך שנת 1959 פתח הזאע אל-מג'אלי במסע אישי לרכישת אהדתו של הציבור. ראש הממשלה ביקר במחוזות שונים של הממלכה ועמד מקרוב על בעיותיהם של התושבים. בתחום היחסים הבין-ערביים לא חל כל שינוי מהותי. היחסים התקינים עם לבנון נשארו בעינם. ביוני יצאה משלחת ירדנית מיוחדת בראשותו של ראש לשכת המלך, בהג'ת את-תלהוני, לביקור של רצון טוב במספר מדינות ערביות (סעודיה, כוויית וסודאן). היחסים עם עיראק הגיעו לשפל חדש באפריל 1959, שעה ששתי המדינות המשיכו בהשמצות הדדיות. חוסיין האישם את הקומוניסטים העיראקיים בהשתלטות על המדינה ובהחדרת האיום הקומוניסטי למזרח-התיכון. בעת ובעונה אחת הואשם חוסיין ברדיפת "הלאומנים החופשיים" ו"שוחרי-השלום". בהיעדר יחסים דיפלומטיים בין ירדן לקע"ם, קיבלה על עצמה פקיסטן לטפל בענייני ירדן ב"חבל הסורי".
במחצית השנייה של שנת 1959 לא חלו כל אירועים רבי-חשיבות במעמדה של ירדן. בספטמבר הגיעה משלחת ירדנית לקזבלנקה להשתתף במושב ה-32 של מועצת "הליגה". ירדן יוצגה על ידי ראש ממשלתה. הזאע אל-מג'אלי איים להחרים את דיוני המועצה אם יתנהל דיון על "הישות הפלסטינאית", שמשמעותו הייתה ניתוק הגדה המערבית מירדן ביוזמתה של מצרים.
בפרוס נובמבר יצא חוסיין לביקור נוסף בחו"ל, לאחר שמינה מועצת עוצרים. סיורו של חוסיין כלל הפעם את שווייץ, גרמניה המערבית ובריטניה. בגרמניה דן המלך עם אישי ממשלה בסיוע הטכני והכלכלי המוענק לירדן. לפני צאת חוסיין למערב-אירופה חלו מספר חילופי גברי בממשלתו. תיק שר החוץ נמסר למוסא נאצר, אנוואר אנ-נשאשיבי התמנה לשר המשפטים, ותיקי הפיתוח והבינוי הועברו לשר הכלכלה, ח'לותי אל-ח'יירי.
המאורע הבולט ביותר בחיים הפנימיים חל ביולי 1959 עם פיטוריהם של 18 קצינים, בעקבות גילוי הקשר למיגור המשטר בראשותו של סגן הרמטכ"ל צאדק אש-שרע. הסתבר, כי השלטונות ידעו על קיומו של הקשר עוד בשלביו הראשונים. מנהיגו סופח לפמליית המלך, בעת ביקורה בארה"ב, כדי להרחיקו מהקצינים הקושרים. עם חזרתו של חוסיין נכלא אש-שרע, ובאוקטובר הועמד למשפט ראווה. על רקע גילוי הקשר הפרו-קע"מי ערך חוסיין מסע אישי לרכישת אהדת הציבור ולחיזוק נאמנותו של יחידות צבאו. בעת ובעונה אחת נמשכו המעצרים בקרב הקומוניסטים (בראמאללה) ו"מפלגת השחרור" הפן-מוסלמית. המעצרים לא פסחו על אנשי "אל-בעת'" בשכם, טול-כרם וראמאללה. ראוי לזכור, כי מפלגה זו נחלשה ביותר עקב פילוג באוגוסט 1958, והחלטת הנהגתה הכללית שהתכנסה בביירות להדיח את מזכיר "אל-בעת'" הירדני, עבדאללה אר-רמאווי, שישב בגלות במצרים. אר-רמאווי כפר בסמכותה של ההנהגה הכלל-ערבית של מפלגתו ודחה את הדחתה. ניסיונות התקרבות ראשונים בין ירדן לקע"ם נעשו כבר ביולי 1959 בהזדמנות ביקורו של מזכיר "הליגה הערבית", עבד אל-ח'אלק חסונה, בעמאן. עבד אל-ח'אלק חסונה חסונה התקבל על ידי חוסיין וראש ממשלתו ודן עמם על חידוש היחסים עם קע"ם ופתיחת הגבול בין ירדן ל"חבל-הסורי". בתחום היחסים הירדניים-עיראקיים לא חל כל שינוי לטובה, למרות שבשלהי אוגוסט פנה הגנרל קאסם, בתיווכו של שגריר בריטניה בעמאן, בבקשה לחדש את היחסים הדיפלומטיים בין עיראק לירדן. הרדיו והעיתונות הירדניים המשיכו בתקופה הנסקרת להתקיף את משטרו הפנימי של קאסם, וגינו את עמדתו הבדלנית בשאלת א"י (קאסם צידד בהקמת מדינה ערבית נפרדת בגדה המערבית של הירדן). לעומת זאת שופרו היחסים עם איראן לאחר ביקורו של השאה הפרסי בירדן (נובמבר 1959). בשלהי שנת 1959 חודשו היחסים הדיפלומטיים עם ובגלל קע"ם, אולם הם נשארו קרירים ועוינים עקב התעמולה המצרית שכינתה את המשטר הירדני כ"גרור האימפריאליזם", ובגלל סירובה של ירדן להסכים לתכניתו של נאצר בדבר הקמת מדינה פלסטינאית עצמאית. בסיכומה של אותה שנה ניתן לומר, כי ירדן נהנתה מיציבות יחסית עקב התחדשות המחלוקת הישנה-נושנה בין קע"ם לבין עיראק, כשהפעם ניצב הגנרל קאסם בראש השלטון העיראקי המהפכני.

שנת 1960: רצח הִזַאע אל-מג'אלי וכינון יחסים עם עיראק
ראשיתה של שנת 1960 עמדה בסימן התגלעות המחלוקת בין ירדן לקע"ם על החייאת תכנית "הישות הפלסטינאית" של עבד אנ-נאצר. בינואר, למשל, כונסו הפרלמנט והממשלה הירדניים בירושלים העתיקה על מנת להפגין את אחדות הממלכה בשתי גדות הירדן ולהביע התנגדות לרעיון המדינה הערבית הנפרדת בגדה המערבית. חוסיין ואל-מג'אלי הביעו מספר פעמים את ביטחונם, כי בתנאי מישאל-עם ניטראלי יסרבו הפליטים להינתק מירדן. בשלהי ינואר נפתחה סדרת משפטים נגד נאשמים בפעולות חתירה נגד ביטחון המדינה. הנאשם העיקרי, מחמוד אר-רוסאן, לשעבר שגריר ירדן בארה"ב, נעצר למספר שנים. להלן נכלאו חשודים אחרים בעוון השתייכות למפלגה הקומוניסטית. בשלהי מרץ הודיעו שלטונות הביטחון הירדניים על סיכול קשר לרציחת הזאע אך-מג'אלי ושרים אחרים. החשודים הודו כי קיימו קשרים עם אר-רמאווי והרמטכ"ל לשעבר, עבו-נוואר. ראש הממשלה הודיע, כי ממשלתו תדרש את הסגרת שני החתרנים ממצרים. בפברואר הגיע חוסיין לאר-ריאד' ונועד לשיחות עם המלך סעוד. הוא הצליח להשיג את הסכמת סעוד בעניין מתן האזרחות הירדנית לפליטים וכן את תמיכתה הכללית של סעודיה בעמדה הירדנית נגד רעיון "הישות הפלסטינאית".
בתחילת אפריל 1960 יצא חוסיין לביקורים רשמיים באיראן, תורכיה, מרוקו, אתיופיה וספרד. בדרכו לאתיופיה ביקר חוסיין במספר מדינות אפריקאיות נוספות. בתחום יחסי הפנים הוכחה יציבותה היחסית של ממשלת אל-מג'אלי, שכן שבתחילת מאי 1960, מלאה שנה לקיומה. הייתה זו הממשלה הראשונה בהיסטוריה של ירדן שסיימה שנת כהונה מלאה בהרכבה המקורי, פרט לשינוי בודד אחד. למרות זאת לא הייתה דרכה של ממשלה זו סוגה בשושנים, שכן באפריל נודע על סיכול קשר נוסף נגד ראש הממשלה והשריף נאצר, בהשראת גולים ירדניים במצרים. החל מיולי 1960 חלה הרעה בולטת ביחסי קע"ם-ירדן. תחנת השידור המצרית "צות אל-ערב" ושופרות התעמולה המצריים האחרים פתחו במלחמת תנופה של תעמולה, השמצות ואיומים נגד המשטר בירדן ונגד חוסיין ואל-מג'אלי. מסתבר, כי שאלת "הישות הפלסטינאית" היוותה שוב את האמתלא העיקרית להתקפות הנזעמות של קהיר, ובמידה פחותה – של דמשק, על עמאן. בשאלה זו הייתה אחדות דעות עקרונית בין קע"ם לבין עיראק של קאסם. ההתקפות המילוליות הקע"מיות נמשכו במרוצת יולי ואוגוסט 1960, וקיבלו תנופה מחודשת לאחר רצח ראש ממשלת ירדן, הזאע אל-מג'אלי, ב-28 באוגוסט 1960. אל-מג'אלי נהרג במשרדו בעמאן עקב התפוצצותן של שתי פצצות זמן. חוסיין הטיל את אשמת הרצח על סוכנים מ"החבל הסורי" של קע"ם. הובעה גם סברה, כי מטרת המתנקשים הייתה לחסל את חוסיין עצמו, וכי מאחורי ההתנקשות הסתתר קשר נרחב נגד חוסיין ומדיניותו הפרו-מערבית. בתחילת דצמבר הוחל במשפט הנאשמים בפיצוץ בניין ראש הממשלה. התביעה חשפה את מזימתו של נאצר ואת חלקו של המודיעין הסורי ברקימת הקשר נגד ירדן. מכל מקום, הגברת ההתקפות המצריות על חוסיין ומשטרו מייד לאחר ביצוע ההתנקשות רק חיזקה את ההנחה בדבר חלקה של קע"ם במעשה הרצח. בסתיו 1960 חזר חוסיין על האשמותיו בפומבי מעל בימת עצרת האו"ם. הוא האשים את נאצר בשימוש באמצעי טרור ובמזימת השתלטות על מדינות ערב. כן הכחיש את זכותו, כביכול, של נאצר לייצג את כל מדינות ערב ואת תנועותיהן הלאומיות.
רצח אל-מג'אלי הביא את חוסיין לכלל הערכת מצב מחודשת כלפי משטרו של קאסם. כבר בעיצומו של אוגוסט ניאותה ירדן לחדש את יחסי המסחר עם עיראק. לאחר רצח אל-מג'אלי, נקט אדיו בגדאד קו חד-צדדי ופרו-ירדני במהדורות חדשותיו, מבלי לצטט את גרסת קע"ם. ב-1 באוקטובר 1960 החליטה ממשלתו החדשה של בהג'ת את-תלהוני⁶ להכיר במשטר הרפובליקאי בעיראק. אמנם קאסם דחה את רעיון כינונה של הפדרציה בין ארצו לירדן, אולם קשרי התובלה והמסחר בין שתי המדינות התחדשו. עם בואו של ווצפי את-תל, שגריר ירדן לבגדאד (בדצמבר 1960) מחל, למעשה, חוסיין לשליטים העיראקיים על הרג קרוביו, בני המשפחה ההאשמית, בעיראק ב-1958.
עד סוף שנת 1960 המשיכה ירדן ליהנות מהסיוע הכלכלי של ארה"ב, שזרם בקצב גובר והולך. סכום הסיוע האמריקאי למפעלי פיתוח בירדן בשנת הכספים 1960/1 הגיע לכ-8 מיליון דולר. כן נחתמו הסכמים נוספים עם ארה"ב בדבר אספקת חיטין ותוצרי חקלאות אחרים לירדן. הסיוע הכלכלי האמריקאי נמשך גם בשנת 1961, וארה"ב הסכימו לממן את הוצאות ביצוע השלב השני של תעלת הע'ור המזרחית בעמק-הירדן בסכום שעלה על 3.5 מיליון דולר. הסיוע הבריטי לירדן בפרוס שנת 1961 התבטא בהענקת 2 מיליון דינר ירדניים ובהספקת טנקים ומטוסים סילוניים. בשנה זו התרבו המומחים המערב-גרמניים שערכו שסקרים בענפים שונים בירדן, בהתאם להסכם הכלכלי שנחתם בין שתי המדינות.

שנת 1961: משבר כּוויית ופירוק קע"ם
בזירה הבין-ערבית חלה השתפרות הדרגתית ביחסים הכלכליים עם עיראק. ביחסים בין ירדן לקע"ם חלו עליות וירידות. בפרוס ינואר 1961 נערכו הפגנות סוערות ב"חבל הסורי" לרגל הוצאתם להורג של ארבעת הנאשמים ברצח הזאע אל-מג'אלי. בהמשך אותו חודש אירעו גם חילופי יריות בגבול הירדני-סורי. פרשן רדיו עמאן תקף ברציפות את שליטי קע"ם בסוריה על שהפקידו את הסורים למשטרו העושק של הקולונל סראג'". כן הותקפו שליטי קע"ם על רקע יחסם השלילי לוועידת שרי החוץ הערביים שהתקיימה בבגדאד. בשלושת השבועות הראשונים של חודש פברואר חלה הפוגה במערכת ההשמצות והגינויים ההדדיים בין ירדן לקע"ם. אולם ההתקפות הקע"מיות התחדשו לקראת סיום החודש, עם בואו של נאצר ל"חבל-הסורי". מינהל התעמולה בדמשק ידע לתאר בפירוט רב את מבצע שילוח חבלנים ורוצחים ירדניים לסוריה לרגל חגיגות יום השנה לאיחוד קע"ם. במרץ שיגר חוסיין איגרת אישית לנאצר, שבה קרא ליריבו לעשות לשיפור היחסים בין ירדן לקע"ם. כמחווה בולט ציווה חוסיין להחזיר לקע"ם את מטוס הסילוקן המצרי, שטייסו ערק לירדן (בספטמבר 1960). באיגרת תשובתו הודיע השליט המצרי, כי הוא נכון יהיה להיפגש עם המלך הירדני לשם יישור ההדורים ביניהם. מכל מקום, יוזמת ההתקרבות של חוסיין לנאצר לא הולידה תוצאות ממשיות בתקופה הנסקרת, להוציא הפגנות שמחה המוניות שהתחוללו בעמאן ובכל ערי הגדה המערבית.
ב-28 ביוני 1961 התפטרה ממשלת החירום של את-תלהוני, שהורכבה, כזכור, מייד לאחר רצח הזאע אל-מג'אלי. על את-תלהוני הוטלה מלאכת הרכבת ממשלה חדשה. ראש הממשלה נטל הפעם גם את החוץ, ו-4 שרים מהממשלה הקודמת לא הוכללו בהרכב החדש. מגמת השינויים הוערכה על ידי המשקיפים כאנטי-נאצרית במידה מסוימת. הם נבעו מההכרח להעמיד בראש משרד החוץ אישיות חזקה יותר מהפלסטינאי – מוסא נאצר. עוד קודם לכן חתם חוסיין על חוק חנינה כללית לרגל אירושיו עם האנגליה טוני גרדינר ("מונא אל-חוסיין"). הקומוניסטים ואנשי מפלגת "השחרור האסלאמי" הקיצוניים לא נהנו מחוק החנינה. לעומת זאת נחונו כמה קציני צבא שנטלו חלק בקשר של סגן הרמטכ"ל לשעבר, צאדק אש-שרע.
בשלהי שנת 1961 חלו משברים נוספים בקרב מדינות ערב: הזעזוע הראשון אירע בעקבות ההודעה הבריטית בדבר מתן עצמאות לכוויית (19 ביוני 1961). זעזוע חמור ממנו חל בשלהי ספטמבר 1961, עם פרישתה של סוריה מקע"ם.
משבר כוויית נוצר עקב התנכלותה של עיראק, שהתבססה על תימוכין היסטוריים, לעצמאותה של הנסיכות העתירה בנפט. ביולי 1961 הובא המשבר לפני הועודה המדינית של "הליגה הערבית", ונציגה של כוויית היתנה את הוצאתם של הכוחות הבריטיים מהנסיכות באחת מההצעות הבאות: א) נסיגת ממשלת עיראק מתביעתה לספח את כוויית והכרזת הכרתה בעצמאות הנסיכות; ב) הרכבת כוח צבאי בין-ערבי, שיגן על עצמאותה של כוויית במקום היחידות הבריטיות שתפונינה. נוכח התנגדותה של עיראק הורכב כוח ערבי, בספטמבר 1961, שכונה בשם "כוחות הביטחון של הליגה הערבית". בראש הכוח הנ"ל הועמד קצין סעודי והבריגדיר הירדני ח'אלד אצ-צחן מונה לסגנו. המדינות הערביות ששיגרו את יחידותיהן לחיל המשלוח היו תוניסיה, לוב, סודאן, סעודיה, קע"ם וירדן. ירדן אמנם לא ששה לשגר את יחידתה (920 חייל) לכוויית, אולם יחידתה עשוייה הייתה לשמש מעין לשון מאזניים שנועדה למנוע את השתלטותו של הגדוד הסעודי או הגדוד הקע"מי על כוויית. באוקטובר פרץ סכסוך ביחידה של קע"ם בין הקצינים המצריים לפיקודיהם הסוריים עקב התפרקותה של קע"ם. כתוצאה מכך, החלה מצרים לפנות את יחידותיה מכוויית במרוצת דצמבר 1961.
היחסים בין כוויית לירדן התפתחו על רקע כפול: ראשית, למעלה מ-40,000 נתינים ירדניים שהו בכוויית והשתכרו למחייתם. שנית, כוויית ניאותה להעניק מלווה לירדן בסך מיליון דינר. ביולי הגיעה לעמאן משלחת כווייתית רשמית, אשר נועדה להסביר את עמדת כוויית בסכסוכה עם עיראק. מתן המלווה לירדן הווה, ללא ספק, גורם חשוב בשיקוליו של המלך חוסיין לשלוח יחידה ירדנית להגנת עצמאותה של הנסיכות. זאת ועוד, יש לזכור, כי הנתינים הירדניים בכוויית הכניסו לאוצר הירדני כ-3.5 מיליון דינר לשנה. בספטמבר שוגר הכוח הירדני לכוויית ובפרוס אוקטובר החליטו ירדן וכוויית על החלפת ייצוג דיפלומטי ביניהן בדרג של שגרירויות. באותו המקשה ביקשה ירדן מכוויית להשתתף במימון מפעלי פיתוח ירדניים בסך 25 מיליון דינר. כינון היחסים הדיפלומטיים בין ירדן לכוויית הביא לכלל החזרת השגריר העיראקי מעמאן בפרוס שנת 1962, אולם היחסים בין ירדן לעיראק לא נותקו כליל. רק בקיץ 1963 הושבו היחסים על כנם, אולם הם נשארו מתוחים למדי עד מלחמת ששת-הימים.
עם פרישתה של סוריה מקע"ם הזדרזה ירדן להכיר במימשל הסורי העצמאי. פירוקה של קע"ם הווה, ללא ספק, הקלה רבה למשטרו של חוסיין, כיוון שבכך סולק האיום הישיר והמתמיד על עצם קיומה של ירדן מצד "החבל הסורי" לשעבר. ב-8 בנובמבר הגיש שגריר ירדן את כתב האמנתו למאמון אל-כֻּזברי, ראש ממשלת סוריה. מייד לאחר פרסום הודעתה של עמאן על הכָּרתה במשטר העצמאי בסוריה, הודיע נאצר על ניתוק היחסים עם ירדן (ב-1 באוקטובר). היחסים בין חוסיין לנאצר הרעו מחדש. בשלהי שנת 1961 שידר חוסיין נאום ברדיו עמאן, שבו האשים את השליט המצרי בניסיון להשמיד את העם הערבי, וייחס לו משטר של רודנות אכזרית ומשפילה על בני עמו במצרים. עם זאת צווה חוסיין על העיתונות והרדיו הירדניים להימנע מלהשיב על התקפות שופרי התעמולה המצריים. לעומת זאת טען רדיו קהיר, כי הוראתו האחרונה של חוסיין לא באה אלא להסוות על בוגדנותו ועל השתתפותו הישירה ברקימת הקשר להפיכה הסורית ולפירוקה של קע"ם. התהפוכות השונות שפקדו את סוריה בשנת 1963, תחת שלטון מפלגת "אל-בעת'" ותכניות האיחוד הסוריות-עיראקיות בהנהגת מפלגה זו עוררו, כמובן, דאגה חמורה בירדן. גם חתימתה של "אמנת האיחוד הערבי" (ב-17 באפריל 1963) בין מצרים, סוריה ועיראק המחישה מחדש את סכנת הכלייה שארבה לירדן.
אמנם בשלהי מאי 1963 התבססה מפלגת "אל-בעת'" בשלטון בסוריה, לאחר שהשרים הפרו-מצריים פרשו ממשלתה, אולם בכך לא הוסר האיום המתמיד מצידן של סוריה הבע'תיסטית ומצרים הנאצריסטיים על ירדן. איום זה נשאר בעינו בהמשך שנת 1964, והתפוגג קמעא עקב כינוס ועידות הפסגה הערביות במצרים, והתפקיד המיוחד שמילא בהן חוסיין כמשכין שלום בין מצרים לסעודיה, על רקע מלחמת תימן.⁷
עד צאתה של שנת 1961 לא חלו שינויים עקרוניים בחיים הפנימיים בירדן. חוסיין הספיק לבקר באורח רשמי בסעודיה (בשלהי יולי), ובפרוס אותה שנה עשה בבריטניה במטרה להגדיל את חלקה של בריטניה במימון תכנית החומש הירדנית. ב-19 באוקטובר נערכו בחירות לפרלמנט הירדני, בהתאם להקצבת מנדטים מראש לפי החלוקה לנפות. 60 המושבים נחלקו שווה בשווה בין נפות הגדה המזרחית והמערבית. למעשה, היו אלה בחירות ל-20 מושבים בלבד מכיוון ש-40 צירים נבחרו עוד קודם לכן ללא מתחרים. הבחירות התנהלו הפעם שלא על בסיס מפלגתי ותוך איסור ההתארגנות על הגורמים האופוזיציוניים למיניהם. בנובמבר חלו חילופי גברי בממשלת את-תלהוני. תיק החוץ הועבר מראש הממשלה לרפיק אל-חוסייני. כן ניתנה הוראה לשחרר את סוליימאן אנ-נאבולסי ממעצר הבית. מסע המעצרים נגד פעיליה המחתרתיים של המפלגה הקומוניסטית נמשך, בעוד שלגבי "מפלגת השחרור האסלאמי" הותרה במקצת הרצועה.

אוקטובר 1961: סיום השלב הראשון של "מפעל הירמוך"
באוקטובר 1961 הסתיים השלב הראשון בביצוע "מפעל הירמוך", מבצע ההשקאה והפיתוח הגדול ביותר בתולדותיה של ממלכת ירדן. מפעל זה ראוי לסקירה מיוחדת בגלל השלכותיו המדיניות החשובות, שהגיעו בשנת 1965 לכלל השתלבות עם מפעל ההטייה הכלל-ערבי של מקורות הירדן ויובליו, ו החמירו את המצב הבינלאומי במזרח-התיכון, בעיקר בין ישראל מחד גיסא לבין סוריה, ירדן ולבנון מאידך גיסא. "מפעל הירמוך" נולד מתכניות מים אזוריות בינלאומיות או חד-צדדיות, אשר הועלו והורדו לסירוגין. עוד בשנת 1937 ערך המהנדס הבריטי איונידס (Ionides), שכיהן כמנהל מחלקת הפיתוח של אמירות עבר-הירדן, טיוטת תכנית להשקאת הגדה המזרחית של הירדן, בין ים כנרת לים המלח. לפי חישוביו של איונידס, ניתן היה עם ביצוע התכנית להשקות כ-300,000 דונם, תוך ניצול זרימה של 507 מיליון מע"ק מים לשנה.
בשנת 1952 ערך המומחה האמריקאי, מיילס באנגר, סקר מקיף בירדן בסיוע מטעם משלחת "סעיף 4" (של "תכנית מרשל"). ממצאיו קבעו, כי יש לאגור את מי הירמוך לא בים-כנרת, המשתרע כולו בתחום הריבונות הישראלית, אלא בעזרת סכר בגובה 130 מ', ליד מקארין באפיק הירמוך. את מי המאגר, כ-500 מיליון מע"ק, יש להזרים בתעלה לעדסייה כדי להזין את תעלת הע'ור המזרחית (בכיכר הירדן). על תעלה זו היה להשקות את כיכר הירדן, מזרחית לנהר, משפך הירמוך לירדן ועד לים המלח. תעלה שנייה, תעלת הע'ור המערבית, נועדה לשאוב את מימיה מהירדן ולהשקות את הכיכר המערבית עד ליריחו. למשך זמן מה נדחתה תכנית באנגר על ידי מומחי "רשות עמק טנסי", לפי בקשת סוכנות הסעד והתעסוקה (ססו"ת). המתכננים התעלמו כליל מהמציאות המדינית, הקציבו 67% ממי הירדן ויובליו לערבים ו-43% לישראל, וביקשו לאגור את מי הירמוך בכינרת. כן הציעו לנצל את מי הבאניאס והחצבאני שבתחומי סוריה ולבנון להשקאת שטחים ישראליים. ממשלת ארה"ב ראתה בתכנית מומחי "רשות עמק טנסי" פתרון אפשרי לבעיית שיקום הפליטים. הערביים ולהפגת המתיחות באזור. ואכן, בשנת 1953 שיגר אייזנהאור את שליחו המיוחד, אריק ג'והנסטון, למדינות האזור כדי לשאת ולתת עם ממשלותיהן על כמויות המים שתוקצבנה לכל מדינה ועל מיקום המאגרים העיקריים. אולם הוועדה הטכנית, שהוקמה על ידי "הליגה הערבית", הציגה תכנית נגדית לניצול מי-הירדן על ידי מדינות ערב, תוך הקצבת 20% בלבד של המים לישראל. הצגת התכנית הערבית שיכנעה את ג'והנסטון לשנות אי-אלה סעיפים מהתכנית המקורית. דא עקא, שלאחר ביקורו הרביעי של ג'והנסטון באזור, בסתיו 1955, החמיר המצב המדיני: היה זה לאחר עיסקות הנשק בין סוריה ומצרים לבין ארצות הגוש-המזרחי. תקוות הערבים להשמדת ישראל גדלה, ושליטי מדינות ערב התחמקו מלדון בתכנית, בועד ששופרות התעמולה שלהם שָלְווּהָ והתקיפוה. כך, אפוא, ניגנזה "תכנית ג'והנסטון"⁸ להלכה ולמעשה.
מכאן ואילך המשיכו לבנון, ישראל וירדן בנפרד בביצוע תכניות המים שלהן. לבנון יזמה את מפעל הליטני, שנועד להשקות את עמק הנהר תוך ניצול מי הנהר בלבד. ישראל החלה בביצוע תכנית "המוביל-הארצי", שהתבססה על ניצול מי רוב יובלי הירדן שמצפון לכינרת, והזרמתם לנגב דרך בקעת בית-נטופה. ירדן חזרה לעקרונות הביצוע של תכנית באנגר, והטילה על החברה האמריקאית "בייקר-הארזה" לערוך סקר מתאים. הסקר שפורסם בשלהי שנת 1955 היתווה קווים לתכנית עצמאית וחד-צדדית. ממצאיו המליצו על אגירת מרבית מי הירמוך במקאריין ואגירת מיעוטים בכינרת. תעלת הטייה בקרבת עדסייה נועדה להטות את מי מאגר מקאריין לתעלת הע'ור המזרחית. תעלה נוספת נועדה להזרים את עודפי מי הירמוך מים כינרת לתעלה המזרחית. תעלה שלישית, הלא היא תעלת הע'ור המערבית, נועדה לשאוב את מימיה מהתעלה המזרחית בשיטת סיפון ולהשקות את הגדה המערבית עד ליריחו.
ממצאי הסקר של חברת "בייקר-הארזה" הורו על שיתוף פעולה בין ירדן לסוריה בבניית 4 תחנות כוח על הירמוך בין מקאריין ועדסייה, נוסף לשתי תחנות קטנות יותר על התעלה המזרחית. זמן מה קיימו סוריה וירדן ועדה משותפת לענייני הירמוך, אולם פעולות הוועדה שותקו לחלוטין בשנת 1957, עם התקרבותה של סוריה למצרים וחתירתה תחת יסודות המשטר המלוכני בירדן.
במרוצת שנת 1956 נתקלו הירדנים גם בקשיי מימון ובהיעדר סיוע טכני בעל איכות גבוהה. קשייהם אילצו אותם לחזור לתכנית באנגר המקורית ולצמצמה לאיזור עדסייה בלבד, תוך ביטול תכניות הסכר והמאגר. כוונתם הייתה להסתפק בהטיית הירמוך דרומה ליד עדייה לשם השקאת 350,000 דונם לאורך עמק הירדן המזרחי עד ים המלח. צמצום זה תוכנן לביצוע בתקציב זול ביותר (כמיליון וחצי דולר או כ-600,000 דינר), ואילו ההכנסות נאמדו ב-1.5 מיליון דינר לשנה. כן נקבע, כי המפעל המצומצם יספק תעסוקה ל-10,000 איש.
זמן מה לאחר מכן הוזמן המומחה להידרולוגיה של ארגון המזון הבינלאומי (FAO), ניקולאיי סימנסקי, והוא הרחיב את תכנית הירמוך המצומצמת. הוא לא הסתפק בתכנון תעלת ההטייה עם עדסייה, אלא תכנן מטעי סוכר נרחבים ומפעלים לעיבודו. הוצאות הביצוע נאמדו על ידו בכ-10 מיליון דולר (כ-3.7 מיליון דינר).
באוגוסט 1958 הוחל בביצוע תכנית סימנסקי. נחפרה תעלת הטייה באורך של כ-70 ק"מ, ותוכננה כרייתה של מינהרה באורך של כק"מ אחד, אשר נועדה להזרים את מי הירמוך בכוח הכובד בלבד ממוח'ייבה, הממוקמת כ-4 ק"מ מעדסייה (או כ-10 ק"מ משפך הירמוך לירדן), למרחק של 4.8 ק"מ מהעיירה הירדנית זרקא. עומק התעלה תוכנן ל-2.07 מ' ורוחב בסיסה ל-2.97 מ'. ביצוע שלב זה תוכנן להשקאת כ-120,000 דונם ב-123,350,000 מע"ק מים בשנה. השטחים המושקים השתרעו לאורך המדרון המזרחי של כיכר הירדן ("ע'ור"). בשלב מאוחר יותר נקבע, כי מי נחל זרקא ושבעה נחלים עונתיים אחרים בסביבה ינוקזו לשטחים המושקים. בשנת 1957 נחתם הסכם סיוע בין ארה"ב לירדן, ונקבע כי ארה"ב תישא בנטל העיקרי של מימון התכנית, אשר הוצאותיה נאמדו ב-12.5 מיליון דולר. משך ביצוע התכנית נאמד ב-3–5 שנים.
הירדנים ניסו תחילה לבצע את התכנית בכוחות עצמם והעבודות התנהלו בעצלתיים. להלן נמסרה העבודה לחברה קבלנית איטלקית וקצב הביצוע הוחש. בשלב הראשן של הביצוע, אשר הסתיים באוגוסט 1961, נכרתה המנהרה ונחפרה התעלה לאורך 24 ק"מ. בשלב זה נועד מפעל הירמוך להשקות שטח בן 30,000 דונם בכיכר הירדן הצפונית.
למרות שמפעל הירמוך נראה כננס בהשוואה למטלות יזומות אחרות בסוריה (סכר הפרת) ובמצרים (סכר אסואן הגבוה), הרי שחשיבותו, בקנה מידה ירדני, היא גדולה לאין שיעור. התרבותה המהירה של האוכלוסייה הירדנית, ניתוקה מהים-התיכון ומשווקיה הטבעיים בישראל, מצבה הגיאופוליטי הקשה וגבולותיה הארוכים של הממלכה, לעומת מיעוט שטחיה המעובדים והמושקים ודלות יבוליה החקלאיים – חייבו את ירדן להגדיל פי כמה וכמה את יבוליה ולהרחיב בתנופה את שטחיה המעובדים. מפעל הירמוך נועד לפתור חלקית בעיות אלה. אמנם בשלבו הראשון לא יצר המפעל אנרגיה חשמלית, אולם הוויתור הזמני על הסכרים, המאגרים ותחנות הכוח החיש את הביצוע והוזיל רבות את הוצאות המפעל. השטח המושקה גדל ב-120,000 דונם, היבולים הוכפלו, ויצוא הפירות והירקות (ב-1956 – 40% מכלל היצוא בסכום של 5.5 מיליון דולר) גדל במידה ניכרת. בהרחבת השטח המושקה נלקחה בחשבון גם הגדלת שטחי המיספוא לבהמות ושיקום משק החי. מפעל הירמוך נועד גם לסייע לשימור הקרקע ולבלימת הסחיפה. ולאחרונה, הירדנים העריכו, כי עם סיום המפעל תגדל ההכנסה הלאומית של ירדן ב-15 מיליון דולר לשנה, ורבבות מובטלים ייקלטו במקומות עבודה חדשים.
במאי 1958 פורסם חוק "רשות הע'ור המזרחית", שנועד לביצוע רפורמה אגרארית מתונה. החוק איפשר לרשות התעלה לדאוג לשיפור התנאים הסוציאליים בכפרי האזור ולבלום את חוקי הירושה השבטיים, בהתירו לרשות התעלה להעביר את הקרקעות ליורישם המתחייבים לעבדה. כן אסר החוק על פיצול יתר של הקרקעות המושקות ועל ריכוזן בידי עשירים. מיכסת הקרקע הממוצעת למשפחת הפלאח נקבעה ל-30 דונם. במקביל לסיום השלב הראשון של מפעל הירמוך נקטה ישראל באמצעים טכניים על מנת להבטיח מים ליישוביה בעמק-הירדן באמצעות תעלה שהיטתה מקורות מים מעמק בית-שאן.

ירדן בשנת 1962: מגמת רפורמות ופיתוח כלכלי
ב-27 בינואר 1962 התפטרה ממשלת בהג'ת את-תלהוני. חוסיין הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה החדשה על ווצפי את-תל. הממשלה החדשה, על תריסה שריה, אפיינה את הרוחות החדשות אשר החלו לנשב בממלכה. הרכבתה הייתה גם תוצאה של תנאים אובייקטיביים ומיוחדים ששררו במזרח-הערבי בפרוס שנת 1962 ובירדן עצמה. מצבה של ירדן נשאר עדיין מעורער מבית ומחוץ. מעקב אחר פעילותה של ירדן במישור הבין-ערבי הוכיח, כי תוך חודשים ספורים חלו תנודות גדולות במעמדה של ירדן במרחב. שני אירועים מרכזיים גרמו מאז שנת 1958 לירידת קרנה של ירדן, התלויה במעצמות האנגלו-סכסיות, ולהעמדת עצם קיומה בסכנה חמורה: א) איחוד קע"ם; ב) התמוטטות השלטון ההאשמי המלוכני בעיראק. שני אירועים אלה בודדו את ירדן בעולם הערבי, כשגם לבנון הניטראלית והמזועזעת ממלחמת אזרחיה וממלכות סעודיה ותימן העדיפו לחזר אחר נאצר, דובר הלאומיות הערבית ואדריכל אחדותה. עם פירוק קע"ם בספטמבר 1961 והסתמנות תהליך ההתקרבות בין ירדן לעיראק נדמה היה, שירדן חרגה מבדידותה הבלתי-מזהירה והפכה ליחידת החלוץ במסע ההתפכחות הבין-ערבי מנאצר. אולם חוסיין לא הצליח ליזום מערך אנטי-נאצרי בעולם הערבי, הן מפאת תלותו המוחלטת ב"אימפריאליזם המערבי", והן בגלל הסיבה האובייקטיבית, שסוריה ועיראק המשיכו לטפח את סיסמאותיהן הניטראליסטיות והאנטי-מערביות.
סוריה הייתה נתונה למשברים כרוניים מאז פרישתה מקע"ם. בחודשים הראשונים שלאחר פירוק האיחוד נאלצו חוגי השלטון המתגוששים בסוריה להמשיך בטיפוח והאידיאולוגיה הנאוטרלית על מנת לשכך את סערת הרוחות ששררה בקרב כיתות הקצונה המתגודדות והרחוב גם יחד. יתר על כן, נפוץ בסיסמאות האנטי-מערביות נחשב לאמצעי חיוני במדיניותן של הממשלות הסוריות לחיסול מריבותיהן עם מצרים, שהפכה לנושאת הדגל במאבק ב"אימפריאליזם המערבי". באורח טבעי, נטה אפוא חלק מהעסקנים המדיניים בסוריה לעבר עיראק הרפובליקאית, שיכולה הייתה לסייע לסוריה מבחינה כלכלית ומדינית הרבה יותר מירדן.
גם בלבנון ניסה השלטון לשמור על שווי משקל פנימי בין הפרו-נאצריים (מרבית המוסלמים) לבין אוהדי המערב (מרבית הנוצרים). יתר על כן, שאיפתה של לבנון הייתה לשמור, בראש ובראשונה, על קשרים תקינים עם העורף הכלכלי הטבעי שלה בסוריה, מבלי לעורר את זעמה של מצרים יתר על המידה. השיקולים שהנחו את שליטי לבנון היו כפולים: א) הימנעות משיבה למצב המדיני הסוער שהביא למלחמת האזרחים בשנת 1958 וסיכן את עצם קיומה של הרפובליקה; ב) שמירה על נאיטראליזם קפדני במסגרת הבין-ערבית, מתוך שאיפה לגשר בין העמדות והאינטרסים המנוגדים. שיקולים אלה מנעו את לבנון מלהדק יתר על המידה את קשריה עם ירדן. יתר על כן, חלקה המשוער של ירדן בהפיכת הנפל הצבאית, שבוצעה בביירות, בשלהי דצמבר 1961, על ידי עבדאללה סעאדה וחבריו מ"המפלגה הלאומית הסוציאלית" (יורשי התנועה הפן-סורית של אנטון סעאדה), חסם כל דרך להידברות ולהתקרבות בין לבנון לירדן.
עיראק של קאסם, אשר בשלב מסוים הייתה נכונה לשכוח את העבר, בדומה לחוסיין, וליצור מגע הדוק עם כל גורם אנטי-נאצרי בעולם הערבי, העדיפה להתקרב לסוריה המשוחררת על פני ירדן הפרו-מערבית. זאת ועוד, הצהרה מוזרה, שניתנה על ידי חוסיין בדבר קיומה של תכנית "הסהר-הפורה", עוררה רוגז רב בסוריה ובלבנון, מאחר ותכנית זו הייתה קשורה מאז ומתמיד במזימותיו השתלטניות של נורי אס-סעיד. יתר על כן, החלטתו של חוסיין להכיר בכוויית ולהחליף עמה שגרירים, וכן משלוח יחידה ירדנית להגנה על הנסיכות המשתחררת מפני עיראק, העיבו כליל על היחסים המתחדשים בין ירדן לעיראק. הכתרתו של חוסיין בכוויית נבעה, בראש ובראשונה, משיקולי כדאיות כלכלית לעתיד לבוא. לא נותרה למלך הירדני אלא ידידותן המפוקפקת של שתי הממלכות היחידות והמפגרות ביותר במזרח-התיכון – סעודיה ותימן. שתיהן היו שקועות בענייניהן הפנימיים ומעולם לא היוו גורם של עוצמה מכרעת בעולם הערבי. נוכח כישלונותיו המדיניים במישור הבין-ערבי ניסה חוסיין להטיל את מלאכת המימשל על ווצפי את-תל, מי שכיהן כשגרירו בבגדאד, ואשר נודע בתקיפותו ובנאמנותו למלך. בידודה של ירדן במערך הבין-ערבי ואי-יציבותה הכללית נבעו, בין השאר, גם מגורמים פנימיים. מביניהם יש להזכיר את היעדר הבסיס הכלכלי לקיומה; תלותה הגלויה במעצמות המערב, ובעיקר בארה"ב; הניגודים המשוועים ששררו בין קבוצות אוכלוסין מוגדרות; הישענות ממשלה על מיעוט מפגר וכוח משטרתי; והפיכתה למטרה מתמדת לחיצי תעמולה ערבית עוינת. בתנאים אלה החלו גם ארה"ב ובריטניה לבקש דרכים חדשות על מנת לייצב חלקית את המשטר מבפנים. הבעיה העיקרית שניצבה בפני מעצמות המערב הייתה כיצד להבטיח את הישארותו של המשטר הירדני האוהד להן, ועם זאת – להופכו למשטר אהוד בעיני האוכלוסייה הירדנית. הפתרון האפשרי נראה בהחדרת רפורמות מודרגות, דוגמת מפעל הפיתוח של הירמוך. ללחץ הפנימי לרפורמות בשלטון, בחברה ובכלכלה, הצטרף גם לחץ אמריקאי, שהופעל על חוסיין בצינורות הדיפלומטיים. גם הבריטים הטעימו את חשיבות ההיערכות הכללית החדשה בעת ביקורו של חוסיין בלונדון. הקשיים במישור הבין-ערבי, השחיתות והנפוטיזם שהגיעו לשיאם בימי שלטונו של את-תלהוני, עוררו אף הם את חוסיין להחליף את הממשלה. מעצמות המערב ראו בפירוקה של קע"ם את העיתוי הנוח ביותר ללחוץ על המלך הירדני בדבר ביצוע ההיערכות החדשה, שכן עם פרישת סוריה מהאיחוד פג עוקצה של הסכנה המיידית לשלטון בירדן.
החידוש העיקרי בהרכב ממשלתו של את-תל הסתמן בשילובם של מומחים במקום מדינאים. יתר על כן, רוב השרים נמנה עם חוגי האופוזיציה המתונה, אולם לא נטל חלק בעסקנות מפלגתית פעילה. להרכב החדש והבלתי-מוכר יחסית הייתה גם משמעות פסיכולוגית לגבי הציבור, בבחינת פנים חדשות. מגמה נוספת של חוסיין בהפגנת המערך הממשלתי החדש הייתה מכוונת, ללא ספק, לייעול מנגנון השלטון ולהקהיית מחצה של התעמולה נגד משטרו. אולם בהפקדת תיקי הממשלה בידי אישים שאינם קשורים ישירות בחצר המלוכה, נטל על עצמו חוסיין סיכון צפוי של התעוררות נחשול לאומי ופרו-מצרי, כפי שהיה בשנת 1956/7 בתקופת ממשלת אנ-נאבולסי.
תושבי הקבע בגדה המערבית היו מבוססים יותר מבחינה כלכלית, וחיו במסגרות כפריות גדולות או עירוניות. רמת חייהם הגבוהה יחסית ועליונותם התרבותית של פני תושבי הגדה המזרחית – יצרו מאז ומתמיד אופוזיציה למשטר המלוכני, אשר נשען על תושבי הגדה המזרחית. גם להמוני הפליטים, תושבי ארץ-ישראל לשעבר, הייתה מעין הרגשת עליונות על פני יושבי הגדה המזרחית. זאת ועוד, דווקא הפליטים היו רגישים יותר לתעמולה המצרית הכובשת, ובאורח טבעי נטו הם לראות בנאצר את המנהיג הערבי שיחזירם בבוא העת למולדתם. הניגוד בין תושבי שתי הגדות היה, אפוא, עמוק ויסודי. בשיתופם של שרים פלסטינאיים בממשלת את-תל, כבממשלות הקודמות, לא היה כדאי לסלק את הפער הכלכלי והתרבותי והתהום הפסיכולוגית שהייתה כרוייה בין תושבי שתי הגדות. הנהגת הכוחות האופוזיציוניים לחוסיין הייתה נחלתם של העסקנים הלאומיים והמפלגתיים, אשר התבססו על תושבי הקבע של הגדה המערבית, והתנגדו למשטר של מיעוט מפגר, הנאמן על בית המלוכה.
ההתנגדות הפוטנציאלית של מרבית נתיני הממלכה אילצה את חוסיין לסמוך יותר ויותר על היחידות הבדוויות והצ'רקסיות שבצבאו, על שירותי ביטחון וכוחות משטרתיים נאמנים. הישענות זו לא תרמה לפופולאריות של השלטון. כוח השריון והחטיבה המלכותית הנאמנים למשטר אוחדו תחת פיקודו של השריף נאצר, אשר חלש גם על שירותי הביטחון.
בפרוס יולי 1962 ניתן האות להתחלת המדיניות הממשלתית החדשה, עם פרסומו של "ספר לבן" ממשלתי והתוויית הקווים העיקריים לביצועה של "תכנית חומש" כללית. בשלהי שנת 1961 נערך גם מיפקד אוכלוסין שהצביע על כ-1,750,000 נפש בממלכה, ומזה כ-885,000 תושבי הגדה המזרחית. עליית משקלם המספרי של תושבי הגדה המזרחית בתוך כלל האוכלוסייה הירדנית הסבה את תשומת הלב לתהליך ההיקלטות האינטנסיבי של אוכלוסיית ירדן במשק הכללי של המדינה. עבודות פיתוח רבות-היקף נעשו החל משנת 1957, מועד הקמת "מועצת הפיתוח הירדנית", ובכללן – הרחבת נמל עקבה וסלילת כביש גישה אליו, ביצוע השלב הראשון ב"מפעל הירמוך", וסלילת כבישים ועבודות ציבוריות אחרות. גולת הכותרת של מפעלי המים בירדן היוותה, ללא ספק, התכנית להטיית מי הירמוך לשם השקאת 120,000 דונם בגדה המזרחית של כיכר הירדן. השלב הראשון של מפעל זה, הידוע בשם "תעלת הע'ור המזרחית", הושלם בקטעו הראשון, והוסיף כ-30,000 דונם של קרקע שלחין (השלמת הקטע השני תוכננה לשלהי שנת 1962, ואילו הקטע השלישי והאחרון תוכנן לסיום בשנת 1964. בשלב השני של התכנית הכוללת תוכננה הקמתם של שני סכרים כדי להרחיב את השטחים המושקים, בשיעור כולל של 500,000 דונם, עד לגיזרתו הצפונית של ים-המלח. במסגרת מאמצי הפיתוח האחרים בירדן הורחבה תפוקת הפוספטים, המשתרעים צפונית מזרחית לעמאן, והמהווים את מוצר היצוא העיקרי של הממלכה. כן הקימה ירדן בית-זיקוק לנפט בזרקא, אשר קיבל את הנפט הגולמי שלו מצינור הנפט הסעודי של חברת עראמק"ו (TAPLINE). כושר הזיקוק נקבע ל-300,000 טון לשנה.
ביצוע תכנית החומש לפיתוח כלכלי לשנית 1962–1967 חייב השקעות בשיעור 127.3 מיליון דינר. מטרותיה של התכנית הנ"ל היו: א) הגדלת התוצר הלאומי ב-6% במשך 5 שנים; ב) הרחבת מקורות התעסוקה על ידי יצירת 60,000 מקומות עבודה חדשים; ג) שיפור מאזן התשלומים על ידי הגדלת היצוא והגבלת עליית היבוא. ההשקעות של "תכנית החומש" שמו את הדגש על פיתוח מקורות המים. כלל ההוצאות לפיתוח החקלאות ומקורות המים הווה 31% מההשקעות לפי התחזית הממשלתית יישענו מקורות המימון, בראש ובראשונה, על סיוע חוץ, בשיעור 46% מכלל המימון ו-16% נוספים יוקצו ממקורותיה הפנימיים של הממשלה, היינו ממקורות חוץ בעקיפין. לשם ביצוע התכנית היה צורך להרחיב את מקורות הסיוע המערביים מ-16 מיליון דינר בשנת 1962 (שכיסו את הוצאות התקציב השוטף בלבד) לסכום כפול, לפחות, מידי כל שנה. מסתבר, אפוא, שביצוע התכנית עד תום היה תלוי בנכונותן של מעצמות המערב להגדיל את חלקן בסיוע הירדני ולעניין מקורות חוץ נוספים, כגון גרמניה המערבית וכוויית.

סיכום העשור הראשון למלכות חוסיין (1953–1963)
עשר שנות שלטונו הראשונות של חוסיין היו גדושות אירועים סוערים, משברים ותמורות קיצוניות, שסחפו לסירוגין את ממלכתו למצבים נואשים וסיכנו את עצם קיומה העצמאי. ניתן להצביע על 5 שלבים עיקריים בעשור זה:
1) התקרבות מסוכנת בין ירדן למצרים, שהגיעה לשיאה בתקופת שלטונם של סוליימאן אנ-נאבולסי והרמטכ"ל הפרו-מצרי, על אבו-נוואר. בשלב זה התרכז המאבק על סילוקו של גלאבּ פחה וקציניו הבריטיים מהפיקוד על "הלגיון הערבי" (מרץ 1956), וניסיונם המשולב של נאצר, סעוד וקוותלי הסורי לכפות בדרכי נועם של הענקת סיוע משותף לירדן ("הסכם הסולידאריות הערבית", ינואר 1957) את האפוטרופוסות המשותפת במקום הסיוע הבריטי; 2) תקופת "החלל הריק" המדיני שנוצרה בירדן לאחר ביטול החוזה הבריטי-ירדני (מרץ 1957). בפרק זמן קצר זה גבר הלחץ על חוסיין במטרה לרתום אותו למרכבה המצרית. בעת ובעונה אחת הטילו ארה"ב את כובד משקלן על כפות המאזניים בהכרזתן על "דוקטרינת אייזנהאור", שהיה בה משום פיתוי רב לממלכה הירדנית, המפרפרת בין מוות מדיני לבין השארות, כתוצאה מהיעדר משאבים כלכליים ומהתלות המוחלטת בגורמי חוץ; 3) שלב ההכרעה שחל באפריל 1957, לאחר שחוסיין ביצע מעין "הפיכת נגד" בסיוע נאמני בית המלוכה – האשר, אר-רפאעי ואל-מג'אלי. הוטל מישטר צבאי על הממלכה, כל המפלגות והאיגודים המקצועיים פוזרו והממשלה הפרו-מלוכנית החלה לשלוט במצב. עם ייצובו היחסי של המצב המדיני הפנימי בוטל המשטר הצבאי בנובמבר 1958; 4) תקופת חתרנות מבחוץ וזעזועי פנים לסירוגין איפיינה את ירדן בכל תקופת קיומה של קע"ם (1958–1961). גבול ירדן ו"החבל הסורי" היה פרוץ להסתננות של אלמנטים חתרניים מבחוץ. מאמציו של נאצר להפיל את המשטר בדרכי חתירה, תוך תכנון התנקשויות במדינאים ירדניים בולטים (רצח אל-מג'אלי, אוגוסט 1960), וערעור היציבות בפנים ירדן באמצעות משתפי פעולה וסוכנים – קיבלו מכה ניצחת בשלהי ספטמבר 1961, עת פרקה סוריה את עול האיחוד עם מצרים; 5) תקופת הפוגה ו"סטאטוס קוו" שחלה לאחר פירוק קע"ם. הפוגה זו לא נבעה מוויתורו של נאצר על התוכניות למיגור חוסיין ומשטרו, אלא נוצרה כתוצאה מקשייו הכלליים של השליט המצרי במערכות האחרות של הזירה הבין-ערבית, יוקרתו האישית, שינוי הערכים בשאלת האיחוד הערבי ואופיו, וההיערכות החדשה של המשק המצרי. באוגוסט 1962 נטש נאצר את עמדתו ההגנתית בזירה הבין-ערבית ופתח במתקפה תעמולתית מחודשת. הוא הצהיר על כוונתו לפעול במישרין בין עמי ערב, מעל ראשי מנהיגיהם ואף בניגוד להם. הצהרה זו החריפה את יחסי מצרים – סוריה והביאה לכינוס מושב "הליגה" בשתורה שבלבנון, לפי בקשה סורית. המתח במושב זה, שנבע מהאשמותיה הכבדות של סוריה כלפי מצרים, הביא לפרשיתה הזמנית של מצרים מדיוני "הליגה", ולהשמעת איומים מצריים בדבר הקמת ליגה של העמים הערביים כמוסד מתחרה ל"ליגה" הקיימת של הממשלות הערביות. המתיחות ביחסי מצרים-סוריה הולידה, בין השאר, התקרבות ירדנית-סעודית, אשר אותותיה הראשונים ניכרו כבר במחצית שנת 1957. התקרבות זו הייתה עשוייה לשמש גלעין לגיבושו של כוח אנטי-נאצרי. בספטמבר 1962 נמשך התהליך של התבצרות המחנה האנטי-מצרי. בסוריה הוקמה ממשלה אנטי-נאצרית מובהקת, מצרים החליטה להחרים את "הליגה הערבית", בדומה לעיראק והברית הירדנית-סעודית התגבשה, אם כי משמעותה וערכה המעשיים היו נתונים בספק. גם עמדתה של תימן במשבר הכללי-ערבי לא הייתה מחוורת עדיין כל צרכה, עם מותו של אחמד האמאם התימני, ועלייתו של אל-בדר תחתיו.
ב-26 בספטמבר 1962, בעיצומם של המשברים שפקדו את העולם בקובה ובגבולות טיבט-הודו, זועזע המזרח הערבי מההפיכה שהתיימרה למוטט את שלטון בית המלוכה בתימן. לולא משברי קובה וסין-הודו, קרוב לודאי שמאורע זה היה זוכה לתשומת לב רבה יותר בעולם, שכן חשיבתו חרגה מתחומה של תימן המפגרת והנידחת. למחרת ההפיכה של הבריגאדיר סלאל בתימן החל נאצר להושיט סיוע ישיר לסלאל, תחילה באמצעות תמיכה אווירית, ובהדרגה לבש הסיוע המצרי אופי של פלישת יחידות רגלים מצריות וניהול המערכה נגד יחידות המלוכנים בהנהגת אל-בדר ודודו אל-חסן.
בשעה שפרצה ההפיכה בתימן והמצרים החלו להתערב ישירות במערכה, נמצאו ירדן וסעודיה בעיצומו של הידוק שיתוף הפעולה ביניהן. תהליך זה בא לכלל ביטוי בחתימת הסכם לשיתוף פעולה בכל השטחים, שנחתם ע"י חוסיין וסעוד בטאאף באוגוסט 1962. זהות האינטרסים של ירדן וסעודיה המבודדות התפרצה ביתר שאת כתוצאה מההפיכה הרפובליקאית בתימן, והביאה לתיאום הדוק ביניהן בכל הנוגע ליחסן לאמאם המודח. ירדן וסעודיה גם יחד הכירו בסכנות הצפויות להן מעצם חיסולה של המלוכה התימנית ע"י ההפיכה, שנסתייעה בכוחות צבאים סדירים מצריים. איומיו של נאצר לערער את המשטרים הקיימים במדינות ערב תורגמו, אפוא, בתימן הלכה למעשה. לפיכך, מיהרו ירדן וסעודיה להכיר בממשלתו של אל-חסן, ולאחר מכן באל-בדר, והחלו להגיש סיוע מדיני מלא וסיוע צבאי חלקי לכוחות המלוכנים. אמנם ירדן וסעודיה הכחישו בנפרד את הטענה המצרית בדבר השתתפות יחידות סדירות מצבאן במערכה בתימן, אולם ירדן, נכוותה ברותחין כשבפרוס אוקטובר נמלטו כמה מטייסיה, ובכללם מפקד חיל האוויר הירדני, למצרים. גם מספר טייסים סעודיים "ערקו" והפנו את מטוסיהם למצרים. מכל מקום, עמדתה החד-משמעית של ממשלת ירדן בפרשת תימן באה לידי ביטוי בהצהרת ראש ממשלתה, ווצפי את-תל, בתחילת ינואר 1963. את-תל הודיע, כי ממשלתו תכיר באמאם כל עוד יימצא בתימן וכל עוד ימשיכו כוחותיו לחלוש על החלקים העיקריים של הממלכה. הצהרה דומה ניתנה ע"י שליטי סעודיה.
בתחום מדיניות הפנים צעדה ירדן בשנת 1962 על דרך של רפורמות ומדיניות של ליבראליזציה. בנובמבר 1962 נערכו בחירות חדשות לבית הנבחרים הירדני. בהשוואה לבחירות "המאורגנות" מאוקטובר 1961, כאשר 2/3 מהצירים נבחרו אוטומטית ללא מתחרים, הרי שהבחירות שנערכו בשלהי שנת 1962 שיקפו את ייצובו היחסי של המשטר ואת המפנה שחל לטובתו בדעת הקהל הירדנית, כתוצאה מהרפורמות. דעת קהל זו הייתה עשוייה לערער מחדש בקלות את כס המלוכה של חוסיין, ואמנם ההפיכה בתימן הבליטה באופן מוחשי אפשרות זו. התערבות ירדן לטובת המלוכנים בתימן גרמה לסערת רוחות והביאה את חוסיין, בסופו של דבר, למשיכת ידו מהקלחת התימנית, תמורת שפור יחסיו עם נאצר.

המשבר בירדן בעקבות הקמת הפדרציה המשולשת (אפריל 1963)
ההתערבות המצרית הגלויה במלחמת האזרחים בתימן נתנה את אותותיה במדיניותה הבין-ערבית של ירדן גם בשנת 1963. בדצמבר 1962 החליט הנשיא קנדי להכיר במשטר ההפיכה התימני תמורת הבטחתו של נאצר להוציא בהדרגה את צבאותיו מתימן. תפנית זו במדיניותן של ארה"ב הסבה קשיים מדיניים לחוסיין, הן מבית והן מחוץ, שכן להתפתחות זו חברו מזימותיו ואיומיו המחודשים של נאצר כנגד המשטרים המלוכנים בסעודיה ובירדן, נוסף לסכנות האחרות שהיו צפויות לירדן ממשטר ההפיכה העיראקית. הכרזותיו של חוסיין על כוונותיו להתקשרויות כלכליות עם הגוש הסובייטי, שבאו בחלקן כתגובה להכרת האמריקאים במשטרו של סלאל, לא יכלו למחות את עובדת היסוד שציינה את הממשל הירדני, והיא תלותו המוחלטת במעצמות האנגלו-סכסיות.
בינואר 1963 עמדו סוריה וירדן בסימן של זעזועים חריפים. אירועים אלה היו קשורים במישרין ובעקיפין במצב המלחמה בתימן. גל של מרי שטף את תושבי הגדה המערבית של הממלכה נגד המלך חוסיין. אולם הממשלה נקטה באמצעים חריפים ובלמה את התפשטות המהומות. בתחילת פברואר מוגר משטרו של קאסם בעיראק ע"י קצינים חברי מפלגת "אל-בעת'", בעוד שמערכת תימן נמשכה ללא הכרעה והמצרים הגדילו את יחידות צבאם עד כדי 25 אלף חייל. למרות התרחבות מימדי המערכה בתימן החלו גישושים ראשונים לאיחוד מחודש של שלוש "המדינות המשוחררות" – מצרים, סוריה ועיראק. הדיונים שהתנהלו בקהיר הזכירו מחדש את בעייתה של ממלכת ירדן, אשר האיחוד המשולש המוצע עשוי היה לחושפה מחדש בחזית הקדמית של מדינות ערב "המשוחררות". ואכן, נוכח אפשרות זו הוחלפו הממשלות בירדן ע"י המלך חוסיין. באפריל הורע מצבה המדיני של הממלכה ההאשמית, שכן הסכם הפדראציה המשולשת שנחתם בקהיר חשף מחדש את בדידותה של ממלכת חוסיין. בהסכם זה נכלל סעיף שהעמיד את "פתרון בעיית פלסטין" כמשימתם העיקרית של הכוחות הצבאיים המאוחדים. ירדן נשטפה פעם נוספת בגל של הפגנות למען ההצטרפות לאיחוד הערבי. בעקבות ההפגנות נפלה ממשלת סמיר אר-רפאעי, שנכשלה לפני כן ביצירת תנאים להידברות בין ירדן לבין שלוש המדינות הערביות המתאחדות. התסיסה בקרב צירי הפרלמנט הירדני הביאה לפיזורו המיידי, ולמסירת הגה השלטון לידי השריף נאצר, דודו של חוסיין. החלפת הממשלה ופיזור הפרלמנט הטעימו את העובדה, כי השלטון המעשי עבר הלכה למעשה לידי המלך חוסיין בעצמו, שלא נמנע מלנקוט בכל האמצעים כדי לשמור על כס מלכותו, תוך הישענות על הצבא. המתיחות הפנימית בירדן, שדמתה מבחינות רבות למשבר שחל בשנת 1956/7, יצרה אווירה של ערב מהפכה. שופרות התעמולה של קהיר וממשלות "אל-בעת'" בדמשק ובבגדאד פתחו בהתקפה תעמולתית מוחצת נגד המשטר המלוכני בירדן. הפליא עשות רדיו קהיר, אשר שידר את הידיעה בדבר הקמת רפובליקה ירדנית שמרכזה בשכם. אולם מטרתן העיקרית של מצרים וסוריה הייתה לספח את ירדן לתחומן. בעוד שהמצרים קיוו לחזק את מעמדם בזירה הבין-ערבית הודות לעלייתו של כוח פרו-נאצרי בירדן וצירופו לאיחוד, הרי שממשלת "אל-בעת'" בדמשק הייתה מעוניינת, מפאת שיקולים דומים, להטות את ירדן לצידה בזירת המאבק על דמותו של האיחוד החדש. 16 ימי המתיחות בירדן באפריל 1963 חלפו מבלי שנרקם קשר רציני למיגורו של חוסיין. הסיבות לכך היו כדלקמן: א) האופוזיציה בירדן הייתה שסועה ומפוררת בין קבוצות פרו-מצריות לבין תומכי ממשלות "אל-בעת'" בסוריה ובעיראק. המחלוקת בין נאצר לבין שליטי דמשק תרמה להחלשת האופוזיציה וסייעה בעקיפין לחוסיין להתגבר על המשבר הרציני שפקד את ממלכתו; ב) היחידות הבדוויות בצבא, שגורלן קשור בגורל משטרו של חוסיין, התארגנו במהרה לצידו של המלך, כאשר חשו בסכנה החמורה הנשקפת למשטר; ג) כוחות הצבא הירדני דיכאו ביד חזקה את ההפגנות והמהומות, והוכיחו את נאמנותם לבית המלוכה. מבצעי בזק אלה הסתייעו במידה מרובה בפעילות הענפה והממושכת שנעשתה ע"י יחידות הצבא, עוד קודם לכן, למניעת הסתננותם של חתרנים ומשלוחי נשק לשטח ירדן בכלל, ולגדה המערבית בפרט. בפרוס מאי 1963 יכול היה חוסיין לבשר לעמו, בנאום שנשא לרגל חג הקורבן המוסלמי, כי הסערה שככה הודות לנאמנות הצבא. קהיר תרצה את כשלון המהומות בירדן במשבר הממשלתי שחל בדמשק, ואשר סייע לחוסיין להיחלץ בשלום מהמשבר האחרון שפקדו. במרוצת החודשים יוני-יולי הונח לחוסיין קמעא, שכן מצרים הייתה שקועה ללא מוצא במערכה בתימן, סוריה עמדה בפני הפיכה עקב הסכסוכים החמורים שהתגלו בקרב אנשי הכת השלטת, ועיראק הסתבכה מחדש במערכה חסרת-תוחלת נגד הכורדים. ביולי התברר, כי האיחוד הערבי המשולש הפך לשכיב מרע עקב נוקשותם של שליטי דמשק. במרוצת ספטמבר החריף הקרע בין מצרים לסוריה, ובמקביל לכך חלה התקרבות בין עיראק למצרים, לאחר שידם של הפרו-נאצריים בבגדאד הייתה על העליונה במאבק נגד יריביהם. בעת ובעונה אחת חלה התפתחות רבת-עניין במגעי החוץ של ירדן, עת קשרה עמאן יחסים דיפלומטיים עם מוסקבה (ספטמבר 1963). כדאי לזכור, כי בעיית קשירת היחסים עם ברית-המועצות הוותה, בשעתו, את אחד מסלעי המחלוקת בין חוסיין ליבן סוליימאן אנ-נאבולסי, והביאה להפלתו של זה האחרון (במרץ 1957). חוסיין גילה יוזמה מדינית חדשה בנסיעתו לצרפת ובהיוועדו לשיחות עם הנשיא דה-גול. התפתחות חדשה זו שיקפה, בדיעבד, את התעניינותה המחודשת והמתגברת של צרפת במזרח-התיכון. בנובמבר חלה הפיכה נוספת בעיראק, אשר העלתה לשלטון את עארף וקבוצת קצינים פרו-מצריים. הפיכה זו תרמה בהדרגה להידוק קשריהן של עיראק ומצרים ולבידודו של שלטון "אל-בעת'" בדמשק. אולם לקראת סוף שנת 1963 הציע נאצר ליריביו לשכוח את הניגודים הבין-ערביים ולקיים ועידת פסגה ערבית בפרוס שנת 1964.

שנת 1964 ואילך ועידות הפסגה הערביות והשתפרות מעמדו של חוסיין
שנת 1964 עמדה בסימן של מפנה ברור בזירת היחסים הבין-ערביים. בשנה זו אמנם לא נפתרו הניגודים הקיימים בין מדינות ערב, אולם הושגה הפוגה מסוימת במערכת החתירה המצרית נגד יתר המשטרים הערביים, וכן הושג שיתוף פעולה, נקבעה תכנית פעולה אנטי-ישראלית, ואף נוצרו כלים חדשים במגמה להגשימה.
על רקע של שבע שנות החתרנות של נאצר והסתבכותה של מלחמת תימן ללא מוצא, בלט שבעתיים המיפנה שחל במדיניות הבין-ערבית. מצב ההידברות ושיתוף הפעולה הבין-ערבי למשך תקופה כה ממושכת הינו תופעה נדירה במושגים ובהרגלים הבין-ערביים. אווירת הפסגה הערבית הולידה גם סיסמא חדשה – "אחדות המעשה" – אשר סילקה לעת עתה את הסיסמאות הקודמות של נאצר על "אחדות המטרה" ו"אחדות השורה".
שתי ועידות הפסגה של מלכי מדינות ערב ונשיאיהן, שנערכו בינואר ובספטמבר 1964, וועידת ראשי ממשלות ערב, שכונסה בינואר 1965, התרכזו בנושא הישראלי בשלושה שטחי פעולה עיקריים המשולבים הדדית:
א) הקמת "ארגון השחרור הפלסטיני" בראשותו של אחמד שוקיירי; ב) הקמת "המיפקדה הערבית המשותפת"; ג) התכנית להטיית יובלי הירדן. הקמת "ארגון השחרור הפלסטינאי" באה להמחיש את רעיון "הישות הפלסטינאית". היה זה ניסיון להפיק לקח מהניסיון במלחמת העצמאות של אלג'יריה, הינו להקים גורם שניתן יהיה להצביע עליו כעל לוחם את מלחמת שחרורו, בסיוע מדינות ערביות ידידותיות. למרות העמדות המסורתיות הנוגדות של מדינות ערב השונות, החל "ארגון השחרור הפלסטינאי" לקרום עור וגידים. בשלהי מאי 1964 התכנסה בירושלים העתיקה "הוועידה הלאומית הפלסטינאית", בהשתתפות כ-360 צירים מארצות ערב השונות, וביניהם כ-200 מממלכת ירדן עצמה. הוועידה אישרה את הצעת "האמנה הלאומית הפלסטינאית", שהוגשה על ידי "נציג פלסטין" ב"ליגה-הערבית" – אחמד שוקיירי. כן אושרה חוקת "ארגון השחרור הפלסטינאי" שקבעה כדלקמן:
1) הארגון של "הישות הפלסטינאית" יכלול את כל הפלסטינאים, פליטים כאחרים; 2) תוקם "חזית לאומית" פלסטינאית, שתידחה את הדיון בעקרונות מדיניים עד לאחר מיגורה של ישראל; 3) העם הפלסטינאי יהיה חלוץ המאבק לשחרור פלסטין, אך השחרור מהווה גם את חובתן הלאומית של מדינות ערב האחיות; 4) הגשמת "האמנה הלאומית" תתאפשר הודות להקמת "ארגון השחרור הפלסטינאי". בחוקתו של ארגון זה נקבע, כי הוא יהיה פתוח בפני כל פלסטינאי בן 18 ומעלה. אולם ביתר הסעיפים המוצעים של הארגון הנ"ל נתגלעו חילוקי דעות בין מצרים לירדן: מצרים הייתה מעוניינת להקים צבא פלסטינאי מאוחד בכפיפות ל"מיפקדה הערבית המשותפת", שבראשה הועמד קצין מצרי (הגנרל עלי עאמר), בעוד שירדן חששה מהקמת צבא פלסטינאי העשוי לערער את שליטת ממשלתה בגדה המערבית של הירדן, מבלי להזכיר את אפשרות הפעלתו של צבא זה נגד המלך חוסיין עצמו. כתוצאה מחילוקי דעות אלה התקבלה פשרה, שהציעה את גיוס הפליטים ליחידות מיוחדות בהתאם לתכניתה של "המיפקדה הערבית המשותפת", אשר תגיע לכלל הסכם של שיתוף פעולה עם המדינות הנוגעות בדבר. כן הוסכם על קבלת הפליטים למערכת ההדרכה הצבאית במדינות ערב השונות. לדברי אחמד שוקיירי, ימנה הצבא הפלסטינאי, בהתאם לתכנית, 30,000 חיילים, אשר 5,000 מהם יתאמנו באלג'יריה. בינתיים הוקמו היחידות הראשונות של צבא זה ברצועת עזה, בסוריה ובעיראק. במקביל לכך נפתחו בפני הפלסטינאים בתי-ספר צבאיים לקצינים בסוריה ובעיראק. ייעודו של "ארגון השחרור" הובלט במאמרים שהופיעו בעיתונות הערבית. הדגש הושם על פעולות חבלה והרס בישראל תוך שלילת הטיעון הישראלי, כי ישראל מותקפת על ידי מדינות ערב. ניהול מלחמת גרילה נגד ישראל על ידי בני פלסטין נועד לשתק את כלכלת ישראל ולהרתיע עליית יהודים אליה. למרות המשימות המרשימות שהוצבו ל"ארגון השחרור", התפשטה אכזבה מסוימת בקרב הפלסטינאים בגלל היריבות שהתגלתה בנדון בין מדינות ערב השונות, ואשר הכבידה על הפעלתו המזורזת והמקיפה של "הארגון". על רקע מצב זה יש לראות את הופעת ארגון "אל-פתח" (כוחות הסער) כביטוי לחוגים הקיצוניים בקרב הפלסטינאיים. ארגון זה, שלא קיבל את מרותה של "המפקדה הערבית המשותפת", התארגן בהשראתה של סוריה והקים סניפים בלבנון ובירדן. ניסיונות הפעולה הראשונים שלו נגד ישראל מבסיסיו בירדן ובלבנון החלו בינואר 1965.
בנוסף להתעצמות הצבאית הישירה של מדינות ערב, וכביטוי אחר להתעצמות זו, קמה "המפקדה הערבית המשותפת", שנועדה להבטיח הגנה למפעל הטיית מקורות הירדן מפני פעולות צבאיות ישראליות. על הקמת המפקדה הוחלט עוד בוועידת הפסגה הראשונה (ינואר 1964). כן מונה המפקד העליון, הלוא הוא הרמטכ"ל המצרי לשעבר, עלי עאמר. תפקידיה של "המפקדה הערבית המשותפת" הוגדרו כדלקמן: ארגון שיתוף הפעולה והתיאום בין צבאות ערב; בדיקת צרכי החימוש ונקודות התורפה במערכן הביטחוני של סוריה, לבנון וירדן; הכנת תוכנית להפעלת הצבאות הערביים במקרה שישראל תתקוף את מפעלי ההטייה; הקצבת סכום של 15 מיליון ליש"ט לשם הגברת החימוש בסוריה, בלבנון ובירדן. הסכום ישולם ע"י כל מדינות ערב, אך בנטל העיקרי ישאו כווית, מצרים, סעודיה ועיראק. עד פברואר 1965 הוקצבו 4 מיליון ליש"ט לירדן, והיתרה נועדה לחלוקה בין סוריה ולבנון.
במרוצת שנת 1964 פעלה "המפקדה המשותפת" בכמה תחומים. היא בדקה את מצבם וכושרם של הצבאות הערביים השונים, והפעילה לחץ על ירדן ולבנון להגביר את קצב התעצמותן הצבאית. כן ערכה המפקדה תוכניות מבצעיות למקרה של התפתחות סכסוך מזוין עם ישראל. אם כי יתר מדינות ערב טרם קיבלו סופית את עמדתה של מצרים, התובעת מתן סמכות למפקדה להעביר כוחות צבא ממדינה ערבית אחת למשנה, והטיפול בנושא זה נשאר בינתיים בסמכותם של הגופים המדיניים, החלה "המפקדה המשותפת" לטפל בתכנון ובהכנות מוקדמות לקראת האפשרות של העברת כוחות צבא ממדינה ערבית אחת לחברתה. המגמה הצבאית הייתה להעביר כוחות עיראקיים לירדן וכוחות סוריים ללבנון, לאחר קריאה מפורשת של ממשלת לבנון ובאישור בית הנבחרים הלבנוני.
ימים ספורים לאחר תום ועידת הפסגה השנייה (ספטמבר 1964) העלו המצרים את האפשרות של ייזום מבצע צבאי ישראלי נגד ירדן כתגובה על תוכניותיה של ירדן בדבר הקמת הסכר באל-מוח'ייבה שעל הירמוך. לפיכך, ניתנה גם עדיפות ראשונה במעלה להתעצמותה הצבאית של ירדן. מוחמד חסנין הייכל, עורך "אל-אהראם" ודוברו הבלתי-רשמי של נאצר, פירט במאמריו את השיקולים המחייבים את חיזוקה של ירדן: א) השתרעותו הארוכה של גבול ירדן-ישראל; ב) ריכוזם הגדול ביותר של הפלסטינאים בתחומי ירדן; ג) קירבתה היתרה של ירדן לנקודות המפתח הרגישות של ישראל. שיקולים אלה הינחו את עלי עאמר, ראש "המפקדה הערבית המשותפת", בהמליצו על הכפלת כוחו של הצבא הירדני. התעצמות צבאית מעין זו אינה תוצאה משיקולי ביטחונה של ירדן, אלא תולדת התוכנית הכוללת של "המפקדה המשותפת", לאור שיקולי ההיערכות לפעולה נגד ישראל. מתוך רצונה של ירדן לשמור על מעמדה המיוחד, הרי שעיקר תביעותיה להתעצמות צבאית הופנו למעצמות המערב. ואכן, במרוצת שנת 1964 קיבלה ירדן מספר עשרות טנקים אמריקאיים.
הזוכה העיקרי מ"אווירת הפסגה הערבית" היה, ללא ספק, המלך חוסיין. כבר בעיצומה של ועידת הפסגה הראשונה, לאחר חידוש היחסים בין קהיר לעמאן⁹ שופרו לאין שיעור היחסים בין חוסיין לנאצר. זה האחרון הכיר במפעל הירמוך כצעד המיועד להוות חלק מתוכנית מים אנטי-ישראלית. כתמורה לכך פעל חוסיין כמתווך בין נאצר לבין סעוד בסכסוך התימני בנוסף לניסיונות תיווכו של בן-בלה, נשיא אלג'יריה. ב-28 במאי אירחה, כזכור, ירדן בירושלים העתיקה את ועידת הפליטים הערביים, ביוזמתו של אחמד שוקיירי, והוכרז על הקמת "ארגון השחרור הפלסטינאי". הוועידה ננעלה ב-2 ביוני 1964, תוך התגלעות חילוקי דעות בין מצרים וירדן מצד אחד לבין סוריה מצד שני. ההתקרבות המצרית-ירדנית ניכרה להלן בשורה של אירועים נוספים: ב-7 ביולי התפטרה ממשלת החירום של השריף נאצר, דודו של חוסיין, ובהג'ת את-תלהוני הרכיב ממשלה חדשה, שהקיפה חוגים רחבים יותר. ב-15-13 ביולי ביקר בירדן המרשל עאמר, סגן נשיא מצרים, סייר בגבול ישראל, והניח זר פרחים על קברו של עבדאללה כמחווה של רצון טוב ושכיחת העבר. ב-22 ביולי הכירה ממשלת ירדן במשטר הרפובליקאי בתימן וזנחה סופית את הלוחמים המלוכנים לחסדיו של המלך סעוד. באוגוסט ובספטמבר נמסר על הסכמת ארה"ב למכור לירדן מטוסי סילון, טנקים ותותחים על מנת למנוע כניסת נשק סובייטי לממלכה.
ועידת הפסגה הערבית השנייה התקיימה באלכסנדריה ב-11-5 לספטמבר. הפעם הוחלט על התחלה מיידית בהטיית מקורות הירדן והקמת סכר אל-מוח'ייבה על הירמוך בשטח ירדן. כן הוחלט על גיוס צבא פלסטינאי, שיתאמן ברצועת עזה ובסיני, ויהיה קשור ל"ארגון השחרור" של שוקיירי. התקבלה ההחלטה בדבר הקמת מועצה משותפת למחקר אטומי לצרכי שלום, וכן הוסכם על כינוס ועידת פסגה ערבית מידי כל שנה בחודש ספטמבר, וכנס של ראשי ממשלות כ"וועידת מעקב" מידי כל ארבעה חודשים.
בפברואר 1965 חלו חילופי ממשלות בירדן: נאמן החצר והמדינאי הפרו-מערבי, בהג'ת את-תלהוני, התפטר מטעמי בריאות כביכול, וראשות הממשלה הועברה שוב למדינאי "הליבראלי" והמקובל יותר על נאצר – ווצפי את-תל, אשר התנסה בראשות הממשלה בשנת 1962. תהליך התקרבותה של ירדן למצרים צופן בחובו אותן סכנות, אשר המלך החוסיין התנסה בהן בעבר, לא אחת ולא שתיים.

התוכנית להטיית יובלי הירדן וחלקה של הממלכה ההאשמית
התוכנית הערבית להטיית יובלי הירדן משתלבת, בראש ובראשונה במפעל הירמוך של הממלכה ההאשמית.¹⁰ לפיכך יש צורך לעקוב על השתלשלות תוכניות המים באזור עד להתפתחות האחרונה, שהינה פרי ועידות הפסגה הערביות משנת 1964.
היוזמה האמריקאית להסדרת תוכניות המים באזור התעוררה בעקבות הדיון במועצת הביטחון בשנת 1953, ונוכח התנגדות הערבים לביצוע עבודות ע"י ישראל באזור המפורז ע"י גשר בנות-יעקב, במסגרת התוכנית להזרים דרומה חלק ממי הירדן. שליחו של הנשיא אייזנהאור, אריק ג'והנסטון, ערך מסע פגישות בארצות המזרח-התיכון, בשלהי שנת 1953 ובתחילת השנה שלאחריה, לשם מציאת תוכנית לחלוקת מים שתתקבל על כל הצדדים. ישראל נעתרה בשעתו לתביעות המקסימליות של ירדן, סוריה ולבנון, שהועלו במטרה להבטיח פיתוח חקלאי מקומי בשטחיהן. על דעת כל הצדדים בנפרד סוכמה תוכנית כוללת, הלוא היא "תוכנית ג'והנסטון", שקבעה בין היתר את מיכסות המים הבאות: הקצבת 35 מיליון מע"ק מים לשנה ללבנון ממעיינות ווזאן שבחצבאני לשם השקאת 35,000 דונם באגן החצבאני. עוד לפני כן נערכו סקרים בלבנון שהצביעו על עודפי מים רבים במדינה. ספיקתו השנתית של נהר ליטאני בלבנון עולה על 800 מע"ק מים, וגם לאחר שתושלם "תוכנית הליטאני" הלבנונית, המתנהלת בעצלתיים, תוותר עוד למעלה מ-1/4 מכלל כמות מי אותו נהר, שתוסיף לזרום לריק לים-התיכון. ההקצבה לסוריה, לפי תוכנית ג'והנסטון, כללה 20 מיליון מע"ק מים ממימי הבניאס, בנוסף ל-22 מיליון מע"ק מים המנוצלים כבר היום להשקאת בקעת בטייחה שמצפון-מזרח לכנרת. "תוכנית ג'והנסטון" הניחה, כי ישראל תקבל בצורת מים חוזרים 19 מיליון מע"ק מהכמויות שהוקצבו לסוריה וללבנון, בה במידה שהמים המוקצבים ינוצלו בתוך אגן הירדן. לפי "תוכנית ג'והנסטון" היה על ירדן לנצל את מי הירמוך, תוך הקמת מספר מפעלי איגום אופרטיביים בעמקו של הנהר, על מנת להזרים את המים בתעלה שתתמשך מזרחית לירדן ("תעלת הע'ור המזרחית"), ותשקה את כיכר הירדן. בתחילה כללה "תוכנית ג'והנסטון" את ההצעה לנצל את הכינרת כמאגר טבעי לצרכי "מפעל הירמוך", אולם ירדן התנגדה לכך מטעמים מדיניים שהרי ניצול הכינרת כמאגר טבעי היה מעמיק את תלותה של הממלכה בישראל. כתוצאה מכך הוחלט על הקמת מאגרים מלאכותיים באפיק הירמוך עצמו. בהתאם ל"תוכנית ג'והנסטון" הוקצבו לסוריה 90 מיליון מע"ק ממי הירמוך, אשר יזרמו באפיקו המקורי של הירדן בעונת הקיץ, וישמשו את ישובי עמק-הירדן הישראלים. לעומת זאת התחייבה ישראל להזרים באפיקו של הירדן מדרום לכינרת 70 מיליון מע"ק מים לניצולם של ישובי הממלכה ההאשמית לאורך הירדן, שכן הטיית הירדן עצמו ע"י ישראל הייתה עלולה למנוע מים מישובים ערביים ירדניים אלה.
נציגי סוריה, לבנון, ירדן ומצרים הסכימו, מבחינה טכנית, ל"תוכנית ג'והנסטון" ואף חתמו עליה בראשי תיבות, אך לאחר מכן ניערו חוצנן ממנה. בעת ובעונה אחת הודיעה ישראל על התחלת עבודותיה ב"מוביל הארצי" בהתאם לכמויות המים שהוקצבו לה ע"י "תוכנית ג'והנסטון". ירדן החלה אף היא לבצע את חלקה בנפרד, ב"מפעל הירמוך". השלב הראשון של המפעל הושלם, כזכור, באוקטובר 1961, עם חפירת תעלת הע'ור המזרחית, המזרימה את מי הירמוך דרומה, לעבר כיכר הירדן. בפרוס שנת 1965 החלה ירדן בהגבהת דפנותיה של תעלה זו כדי להגדיל את קיבולתה בעונת הגאות. גם סוריה סיימה בתחילת שנת 1965 את התעלות המקומיות ומפעלי השאיבה של "מפעל מוזיירד". עם סיום השלב הראשון של "מפעל הירמוך" פרסמה ממשלת עמאן מכרז לביצוע סקרים כהכנה להקמת שני סכרים באפיק הירמוך. החברה היוגוסלבית "אנרגו-פרוייקט", שזכתה במכרז, המליצה בסקר שלה על הקמת סכר ע"י אל-מוח'ייבה, כ-3 ק"מ מזרחה ממפגש הגבולות בין ירדן, סוריה לישראל. הסכר תוכנן לכושר איגום של 200 מיליון מע"ק מים, לעומת המלצתה של "תוכנית ג'והנסטון" על סכר בקיבולת של 300 מיליון מע"ק. הוצאות בניית הסכר באל-מוח'ייבה נאמדה בכ-1/4 10 מיליון ליש"ט.
"המוביל הארצי" הישראלי הופעל לראשונה במחציתה הראשונה של שנת 1964, כשהכינרת משמשת נקודת מוצא ומאגר טבעי למפעל. בשלב הסופי של הפעלתו נועד "המוביל הישראלי" לשאוב מהכינרת 320 מיליון מע"ק לשנה. עוד לפני הפעלת מפעל המים הישראלי ניסתה סוריה להתנכל לו תכופות, וראשי מדינות ערב חזרו והצהירו, כי יתנגדו בכוח לשאיבת המים ע"י ישראל מכיוון שזו האחרונה גוזלת, כביכול, את מי הירדן מהערבים. ממשלת ישראל הצהירה, מצידה, שמפעל המים שלה אינו חורג מההקצבות המוסכמות לפי "תוכנית ג'והנסטון". על רקע זה נולדה תוכנית הטיית יובלי הירדן ע"י מדינות ערב, אשר תוכננה בקוויה הכלליים בוועידת הפסגה הראשונה בקהיר, וגובשה מעשית בוועידת הפסגה הערבית השנייה ובוועידת ראשי ממשלות.
אוכלוסיית הממלכה בשנת 1963 נקבעה רשמית ב-1,860,493 נפש ושיעור הריבוי הטבעי הנקי עלה על 4%, היינו הוא נחשב לגדול ביותר בארצות המזרח-התיכון ושווה בגודלו למצרים. כ-90% מהאוכלוסין נרשמו כמוסלמים, כ-60% היו יושבי כפרים וכ-40% התגוררו בעיירות כפריות ובערים. מספר הבדווים-הנודדים בממלכה התקרב ל-53,000 (ב-1964). מיפקדי 1961 והנתונים הסטטיסטיים משנת 1963 הצביעו על תמורה בשיווי המשקל באוכלוסיית שתי גדות הירדן: תושבי הגדה המערבית הפכו, זו הפעם הראשונה, למיעוט. למעשה, ניכרה חלוקה כמעט מאוזנת באוכלוסי שתי הגדות: לפי נתוני המיפקד מ-1961 התגוררו בגדה המזרחית למעלה מ-850,000 תושב לעומת כ-800,000 תושבי הגדה המערבית. יש לזכור, כי בשנת 1951 נוספו כמיליון פלסטינאים לממלכת ירדן וסך אוכלוסייה זו נאמד בשנה זו בכ-1.5 מיליון תושב. ביוני 1964 בוטל חוק הפיקוח הישן על הבדווים, שהותקן בשנת 1936. באותו מועד נחתם הסכם בין ממשלת ירדן והאו"ם בדבר יישובם הסופי של הבדווים. כן בוטלו בתי הדין המיוחדים לבדווים וסמכות השיפוט הועברה לבתי הדין הרגילים. תמורות דמוגראפיות חשובות אלה והשגת האיזון בין שתי הגדות השתקפו, בין השאר, בגידולה המהיר של הבירה עמאן, אשר מספר תושביה עלה על 250,000 בשנת 1964 (לעומת כ-35,000 בשנת 1947). גידולה המואץ של עמאן נבע מאיכלוס פקידותי, מהתרחבות השירותים, מתנועת הבניין הענפה, שהסתייעה במפעל המלט המקומי, ומהתגבשות מעמד הסוחרים הגדולים והבינוניים שסייעו להפיכת עמאן למוקד של סחר החוץ דרך עקבה או דרך סוריה ולבנון.
בשנות ה-60 שונתה גם ההשקפה המקובלת אודות כיווני התודעה הלאומית השונים של תושבי שתי הגדות. ההשקפה המקובלת גרסה ערנות לאומנית וכלל-ערבית של יושבי הגדה המערבית העירוניים. הללו נחשבו לעוייני בית המלוכה ההאשמי, ובעלי בריתו הבריטים, מאחר ואלה האחרונים הואשמו באחריות להקמת ישראל. האוריינטציה הפלסטינאית הכללית הופנתה, בדרך כלל, לסוריה ולמצרים ולא לאמירות הגדה המזרחית. הגירסא החדישה הרווחת מטילה ספק בחלוקה האנכית של אוכלוסיית ירדן בין שתי הגדות. גירסא זו מעדיפה חלוקה אופקית כדלקמן: הגדה המערבית – 1) משולש שכם-ג'נין-טול כרם מאוכלס ע"י מתנגדי המשטר המלוכני ההאשמי ומצטיין במסורת מרדנית עוד מהתקופה הע'תמאנית והמנדטורית; 2) גוש רמאללה-ירושלים-בית לחם מאוכלס ע"י אלמנטים נוצריים ניכרים, סוחרים ואנשי מינהל, הנהנים מחסדי המשטר הנוכחי ותומכים בו; 3) גוש חברון, המתאפיין באוכלוסיית נודדים ניכרת, תומך במשטר. זכר השלטון המצרי על הרי חברון בשנת 1948 הביא כנראה להתגבשות אנטיתיזה למצרים. בגדה המזרחית – 1) גוש ארביד-עג'לון-אס-סלט (בגלעד) מאכלס את מוקדי האופוזיציה למשטר המלוכה. אס-סלט קשורה בקשרי משפחה עם שכם המרדנית ובנוסף לכך נפגעה העיירה כתוצאה מעלייתה והתפתחותה של עמאן. תושבי הגלעד הצפוני קשורים יותר לסוריה הן מבחינת קשרי-דם והן מבחינת המסחר וההברחות; 2) השטחים מעמאן דרומה, ובכלל זה זרקא ומחנותיה הצבאיים, מאוכלסים ע"י תומכי המשטר ונהניו העיקריים, מבלי להזכיר את הבדווים המהווים את המשענת הצבאית העיקרית של נאמני בית המלוכה.
עמדת הפליטים כיום אינה אחידה, החל משנת 1951 הוענקה האזרחות הירדנית לכל תושבי הממלכה וכן ניתן לתושבי הגדה המערבית ייצוג הן בפרלמנטים והן בממשלות. ב-5 השנים הראשונות לסיפוח הגדה המערבית לירדן התנגד רוב הפליטים למשטר המלוכני הפרו-מערבי. אולם משנות ה-60 ואילך התגבשה אט אט תודעה לאומית ירדנית והורגשה מגמת שוני יסודי ביחסם של הפליטים למשטר. מגמה זו ניזונה רבות מהשתבצות האינטליגנציה במנגנונים הציבוריים ובמקצועות החופשיים. גם הסקטור הנמוך יותר של השכירים השתלב ברובו בתעסוקה תקינה, וקיים ספק רב לגבי מידת פעילותו בהפגנות נגד המשטר. לעומת זאת, מהווים מעמדות הביניים של הפליטים, ובמיוחד הריכוזים הגדולים בסיבות שכם, את מתנגדיו המובהקים של המשטר הנוכחי. מרירותם ניזונה גם מהרגשתם בדבר היעדר שוויון אמיתי והעדפת הגדה המזרחית בתוכניות הפיתוח הממשלתיות. טענות אלו הופרכו ע"י הממשלה, שהטעימה את מאמצי הפיתוח של ירושלים העתיקה וסביבותיה כחלק מהמדיניות לעידוד התיירות החיצונית, ותוך הדגשת חשיבותה של בירת "הקו-הקדמי" של הממלכה מול ישראל.
המשטר הפנימי של ירדן יונק השראתו מכוח אישיותו של המלך חוסיין, נשען על מעצמות המערב ועורף ידידותי בערב-הסעודית ומסתייע בתמיכתם העקבית של הבדווים ובסיועו של הצבא הנאמן. טיהורים בצמרת הצבא היוו בשעתו לחם חוקם של חוסיין והשריף נאצר. במרוצת הזמן, ובהשפעת ההתמדה השלטונית של חוסיין, הופגו בהדרגה רגשות המרי נגד השלטון, בהתחשב גם במאמצי הפיתוח ובהרחבת חוגי הנהנים מהמשטר. אולם יציבות כסאו של חוסיין הייתה ונשארה מותנה במהות יחסיו עם נאצר.

סיכום
עד כמה שהדבר נשמע מוזר, הרי שממלכת ירדן הפכה לאחת המדינות הערביות היציבות ביותר במזרח-התיכון יחד עם מצרים. הבעיה העיקרית הינה, כמובן, לבחון את מידת אותה יציבות. מבחינה כלכלית, יש לזכור את נתוני היסוד של הממלכה ההאשמית: ¾ משטחה הינו בחזקת מידבר. התעשייה-דלה ואין הצבר של הון פנימי בדומה ללבנון. כן לוקה ירדן בהיעדר ידע טכנולוגי וחוסר שוק פנימי נרחב. כ-10% מהשטחים מעובדים ורק מחצית משטחי העיבוד החקלאים מושקה. החקלאות פגיעה לבצורות ולתקלות טבעיות אחרות במידה רבה. על רקע זה תוכננה ותופעלה "תעלת הע'ור המזרחית" המשקה כ-130,000 דונם בכיכר הירדן, כשבסיומה יתרחבו שטחי השלחין עד לכ-1/2 מיליון דונם. יתרונותיה של תוכנית זו הינם כדלקמן: ראשית, מליחותם של מי הירמוך פחותה ממליחות מי הירדן. שנית, מיתקן ההטייה (המנהרה) מוקם גבוה יותר מאפיקו של הירדן ולפיכך הזרמת מי הירמוך לכיכר הירדן נעשית בכוח הגרביטציה בלבד. עם התקנתו של סיפון (לפי עקרון הכלים השלובים) לגדה המערבית של כיכר הירדן, ניתן יהיה להמשיך את התעלה דרומה בע'ור המערבי, וכן לקלוט את מי שטפונות החורף של הירמוך. סכר אל-מוח'ייבה יאגום מים אלה ויביא להרחקת המעגל החקלאי בכיכר הירדן ולהגדלת שטח היבולים. כמו כן ניתן יהיה ליישב פליטים נוספים על שטחי השלחין.
בתחום התעשייה נעשות התחלות בקצב מואץ. קיים מפעל למלט ע"י עמאן ומנצלים את שדה הפוספטים המשתרע ע"י חצייפה, צפונית מזרחית מעמאן. בשנת 1963 הסתכמה תפוקת הפוספטים ב-615,000 טון לעומת 681,000 טון בשנת 1962. קיימים קשיים רבים בשיווקם. היצוא לארצות מזרח-אירופה, ובמיוחד ליוגוסלביה ולפולין. מגמת החברה האיטלקית המנצלת את הפוספטים – להגביר את הייצור למיליון טון ויותר לשנה מ-1967 ואילך. מעניין לציין, כי כל מפעלי התעשייה הירדנים רוכזו עד כה בגדה המזרחית של הירדן. קיימת גם תוכנית לניצול אוצרות האשלג והמלחים האחרים בים המלח. הדגש העיקרי של הפיתוח מושם על מפעלי אינפרה-סטרוקטורה. בשנת 1960 הושלמה סלילת הכביש עקבה-עמאן. מסילת ברזל עקבה-עמאן נמצאת בשלבי תכנון אחרונים וכן הוגשו הצעות שונות לחידוש המסילה החג'אזית כמפעל ירדני-סעודי משותף. כביש עקבה-מעאן עומד להיות מורחב וכן ניסלל כביש מקביל בערבה, שיחבר את עקבה עם אזור ים המלח הירדני. המאמץ העיקרי מופנה לעבר נמל עקבה, שכן זהו המוצא הימי היחידי של ממלכת ירדן. הייצוא, ובעיקר היבוא הירדני, הותנו עד כה בסידורי טראנזיט בלתי-נוחים (מבחינה מדינית) בסוריה ובנמל ביירות הלבנוני. השאיפה הירדנית להשתחרר מתלות זו מצאה את ביטוייה בעבודות ההרחבה והפיתוח הנעשות בנמל עקבה. במרוצת שנת 1965 הגיעה ירדן פעמיים לכלל הסדר עם סעודיה בדבר הרחבת רצועת החוף הירדנית מדרום לעקבה על חשבון סעודיה. תחילה הורחב התחום הירדני ב-7 ק"מ ולאחר מכן ב-20 ק"מ. ירדן התחייבה לפצות את סעודיה בשטח אחר. כן הוסכם בין שתי הממלכות, כי אם יתגלו מחצבים או נפט בשטח שהועבר לידי ירדן- תתחלקנה ההכנסות מחצה על מחצה. בנוסף לפיתוח המואץ של אזור עקבה הוקדשה תשומת לב מרובה לפיתוח ענף התיירות ל"ארץ-הקודש", בעקבות ביקורו של האפיפיור. כן הורחב כביש עמאן-ירושלים העתיקה.
הגירעון התקציבי של הממלכה כוסה ע"י ארה"ב (35 מיליון דולר ב-1963/4 לעומת 33.5 מיליון דולר ב-1964/5). בריטניה תורמת אף היא מספר מיליוני ליש"ט לשנה, ואילו כווית הסתפקה במתן מילווה, באפריל 1964, בסך 5 מיליון ליש"ט (5 מיליון דינר) למשך 15 שנה. מילווה כוויתי נוסף הוענק לצרכי התעצמותה האווירית-צבאית של ירדן ורכש מטוסי סילון צרפתיים, בספטמבר 1965. גם הבנק העולמי העניק לירדן בשנת 1964 שני מילוות בסכום כולל של 6.5 מיליון דולר. המאזן המסחרי של ירדן בשנת 1964 הסתכם ביבוא של כ-50 מיליון ליש"ט לעומת יצוא של כ-5 מיליון ליש"ט. התלות הירדנית בסיוע החוף המערבי מקדמת את הפיתוח התעשייתי והשקעתו המצומצמים למדי, אך סיוע כספי זה מתווה את מדיניות החוץ הירדנית, המגלה מתינות כלפי המערב.

VIII מצרים

גל לאומי גואה ועלייתם של ארגונים קיצוניים
התסיסה הלאומית במצרים לא שככה במרוצת מלחמת העולם השנייה. אמנם הסערה לא פרצה בכל עוזה, מאחר והבריטים הקדימו רפואה למכה והשתלטו על כל מוקדי הכוח והנקודות האסטרטגיות במצרים. הם גם גיבשו לעצמם תימוכין מדיניים בזירה המצרית הפנימית באלצם, כזכור, את המלך פארוק להסכים למינויו של יריבו הוותיק, מוצטפא אנ-נחאס מנהיג ה"ופד" לראשות הממשלה, ב-4 בפברואר 1942. ה"ופד", שנחל את מפלתו הראשונה בבחירות בשנת 1938, נדחק לקרן זווית אופוזיציונית, ומנהיגיו צמאי השלטון התאוו בכל מאודם לחזור לזירה המדינית. שיתוף הפעולה בין מנהיגי ה"ופד" לבין הבריטים, שהוליד את החוזה האנגלו-מצרי מאוגוסט 1936, חזר אפוא על עצמו בפרוס שנת 1942, שעה שעוצבת השריון הנאצית של המרשל רומל איימה במישרין על המערך הצבאי-מדיני של הבריטים במצרים. פארוק נאלץ, כאמור, לאשר את מינויו של נחאס פחה, וזה האחרון כונן ממשלה על טהרת עסקני מפלגתו. שיתוף הפעולה, זו הפעם השנייה בין הבריטים לבין ה"ופד" סייע רק לראשונים ופילג את המפלגה בהביאו לפרישת המנהיג הקופטי רב-ההשפעה, מכרם עובייד, שהקים את סיעת "הגוש הופדי הבלתי-תלוי".
יתר על כן, יוקרתם של מוצטפא אנ-נחאס וחבורתו ירדה פלאים גם בעיני ההמונים המצרים. אין תימא, אפוא, שבשלהי הסתיו של שנת 1944, לאחר שחוסלה כליל הסכנה למצרים מצד הצבאות הגרמנו-איטלקים והתסיסה הלאומית הפנימית הגיעה לשיאים חדשים, פיטר פארוק את ממשלת נחאס פחה (אוקטובר 1944) בעוד שהבריטים צופים בהתערבותו של המלך בשוויון נפש. פארוק הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על איש אמונו, אחמד מאהר, וזה האחרון כונן קואליציה של מפלגות החצר האנטי-ופדיסטיות בראשות ה"סעדים" ו"הליבראלים הקונסטיטוציוניים".
בינואר 1945 נערכו בחירות כלליות במצרים, שעה שמפלגת ה"ופד" הודיעה על החרמתן עקב אמצעי הדיכוי שהופעלו נגדה ע"י ממשלת אחמד מאהר; הואיל וה"ופד" – שהיה עדיין המפלגה העממית הגדולה ביותר במדינה – החרים את הבחירות, השיגו המפלגות היריבות רוב גדול. הסעדים זכו ב-125 צירים, לעומת 74 ל"ליבראלים הקונסטיטוציוניים", 24- ל"גוש" של מכרם עובייד, 7- ל"מפלגה הלאומית" ו-29 צירים ל"בלתי-תלויים", מתוך 264 מושבים. כתוצאה מכך חזר והרכיב אחמד מאהר, מנהיג הסעדים, קואליציה אנטי-ופדיסטית, ב-15 בינואר 1945. ראש הממשלה היה מעוניין להבטיח את מקומה של מצרים בעצרת האו"ם בסאן-פראנציסקו, ולפיכך קיבל את אישור הפרלמנט להכרזת מלחמה ברגע האחרון, על גרמניה ואיטליה המובסות. ב-24 בפברואר נורה ונהרג אחמד מאהר לאחר שהודיע רשמית בפרלמנט המצרי על הכרזת המלחמה. המתנקש בא מקרב החוגים הלאומניים של אנשי "מצרים הצעירה". למחרת הרצח הרכיב מחמוד פהמי אנ-נוקראשי, איש הצמרת של הסעדים וחברו של אחמד מאהר שנרצח, ממשלה חדשה. רצח אחמד מאהר הווה רק סימפטום נוסף לתוהו ובוהו הפנימי ולסערה הכללית שפקדו את מצרים בערוב מלחמת העולם השנייה. הקשיים הכלכליים והחברתיים שנתגלעו אחר המלחמה הביאו לעלייתם של זרמים וסיעות קיצוניות, אשר התבלטו כנושאי הדגל של המאבק הלאומי וסחפו אחריהם את מנהיגי המפלגות הותיקות. שלושת הארגונים העיקריים היו "מצרים הצעירה", ארגוני ההסוואה הקומוניסטים ו"האחים המוסלמים".
"מצרים הצעירה" ("מצר אל-פתאת") נוסדה לפני מלחמת העולם השנייה, בשנת 1937, על רקע של התגברות התעמולה הנאצו-פאשיסטית במצרים. המייסד, אחמד חוסיין, פרט על נימי הקנאות הדתית במשולב עם סיסמאות לאומניות ואנטי אימפריאליסטיות, כלומר אנטי-בריטיות. בסיועה הכספי והארגוני של המפלגה הפאשיסטית האיטלקית, ארגן חוסין יחידת מחץ בשם "החולצות הירוקות" במתכונת "החולצות השחורות" של מוסוליני. אחר הארגון נהו תלמידים מ"אל-אזהר", פועלים וזעיר-בורגנים, שהלכו שבי אחר הסיסמאות המפוצצות של "מצרים הצעירה", כגון אחדות מצרים וסודאן, החרמת כל השפות הזרות וקידוש הערבית ברבים, וכן הטלת חרם על תוצרים בלתי מצריים או בלתי ערבים. האידיאולוגיה של הארגון התמצתה ב"צבא, תעשייה וחינוך", ובהתאם לכך נקבע גם הסמל המשולש – רובה, בית חרושת וספר. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה קראו אחמד חוסיין ותומכיו, בפרהסיה לתמוך בגרמניה ובאיטליה. בקיץ 1942 הפגינו "החולצות הירוקות" בחוצות קהיר והזמינו במפורש את רומל לשחרר את מצרים. לאחר מכן נאסר חוסיין ע"י ממשלת ה"ופד", לפי דרישתם של הבריטים, אולם הוא שוחרר מכלאו בשנת 1944. לאחר רצח אחמד מאהר ע"י חבר הארגון, חוסלה רשמית "מצרים הצעירה". בתום מלחמת העולם שינה הארגון את שמו ל"מפלגה הסוציאליסטית המצרית", חלק מפעילי "מצרים הצעירה" לשעבר עבר לשורותיה של "המפלגה הלאומית" הותיקה, בשנת 1945. בראש המצטרפים עמדו פתחי רדואן ופכרי אבאזה, אשר מסכו דם חדש בעורקיה של המפלגה הותיקה והמתנוונת. הם צידדו בתנועת שוחרי השלום ותמכו ברעיון כריתת הסכם אי-התקפה מצרי-סורי. עם גבור המאבק בבריטים, בסוף שנת 1951, באזור סואץ, הצטרפה קבוצת רדואן-אבאזה לחוגים שתבעו מרי מזוין נגד הבריטים. אחמד חוסיין המשיך בפעילות מדינית בראש מפלגתו "הסוציאליסטית-המצרית". בשנת 1948 היה מראשי המסיתים למלחמה בישראל. עם גבור משבי הרוח הנויטראליסטים במצרים, סמך חוסיין ידיו על תנועת שוחרי השלום במצרים. בשנת 1951 ניהל תעמולה מלהיבה למרי מזוין נגד הבריטים ותמך בארגון "גדודי השחרור" באזור סואץ. בינואר 1952 נאסר, ובהפיכת הקצינים ביולי 1952 ישב עדיין בכלא. מפלגתו תמכה ללא סייג במשטר קציני ההפיכה, ולפיכך שוחרר מכלאו ע"י השליטים החדשים בנובמבר 1952. להלן, עם פרוק המפלגות במצרים, חוסלה סופית מפלגתו של אחמד חוסיין.
הארגונים הקומוניסטים וסיעות שמאליות קרובות להם צצו על פני השטח בשלהי מלחמת העולם השנייה, עם התעצמות היוקרה הצבאית של ברית המועצות. נגד הקומוניסטים, שהסוו את פעילותם הציבורית ע"י ארגונים שונים, עמדה "מפלגת הפועלים" ("חזב אל-עמאל") המצרית, אשר שירתה למעשה את החוגים השליטים וניסתה להפר ולשבור את שביתת הפועלים. במחצית השנייה של שנת 1946 עמד בראש מפלגה פועלית כביכול זו – עבד אר-רחמאן אל-ביאלי – אשר ביסס את האידיאולוגיה "הפועלית" של מפלגתו על האלוהים, המולדת והמלך. הקומוניסטים, חרף מספרם הזעום, הצליחו להתבלט בזירה הפנימית לאחר שהסתננו לשורה של ארגונים בעלי צביון שמאלני. ייתכן והם גם מומנו, בנוסף למקורות חוץ, גם ע"י מקורות פנימיים מצריים, כגון ע"י המיליונר היהודי הנרי קוריאל. בפברואר 1946 נערכה בקהיר הפגנה אדירה, שהודרכה ע"י הקומוניסטים, בהשתתפות רבבות מפגינים מקרב הנוער, הפועלים והאספסוף. המפגינים נשאו סיסמאות וכרזות אנטי-בריטיות, והתנגשו עם יחידות צבא בריטיות שפתחו עליהם באש. ביוני 1946 נאסרו כ-200 עסקנים ופעילים שמאלניים וביניהם פתחי אר-רמלי, עסקן סוציאליסטי, אשר באוקטובר 1952 הופיע בראש "המפלגה הדמוקרטית". כן נכלאו קוריאל ומנהיגי פועלים אחרים. באותה עת צוותה הממשלה המצרית על סגירתם של כל אותם ארגונים שמאליים, אשר שימשו את הקומוניסטים בקידום תעמולתם. חיסול ארגונים אלה – "הוועד לשחרור לאומי", "הוועד של הסטודנטים", "הוועד הלאומי של הפועלים והסטודנטים" ו"קונגרס פועלי מצרים" – השבית, למעשה, את הפעילות המדינית של הקומוניסטים המצריים והורידם למחתרת.
רקע שונה לחלוטין לאידיאולוגיה אפיינו את "האחים המוסלמים" במצרים.¹ כתנועה אידיאולוגית-דתית פאן-מוסלמית חרגו "האחים המוסלמים" ממסגרת פוליטית לאומית גרידא, ותנועתם נשאה אופי על-לאומי. גם המסגרות המפלגתיות המקובלות במצרים לא הלמו את הדפוסים הארגוניים של התנועה, שכן "האחים המוסלמים" פעלו במישורים רחבים ורבים יותר מהמפלגות הרגילות, כגון בתחומי הכלכלה, החינוך והדת. הצביון הטוטליטרי של התנועה חוזק לא רק כתוצאה מגיוון מישורי הפעילות, אלא אף כתוצאה מהקמתה של חטיבת לוחמים-מתאבדים שעמדה תחת מרותו הישירה של "מדריך" התנועה ומנהיגה, ונועדה לביצוע משימות טרור וחבלה מיוחדות.
הארגון נוסד אמנם בשנת 1929, באסמאעיליה ע"י חסן אל-בנא, אולם הוא יצא למרחב רק בשנת 1934, לאחר שמרכזו הועתק לקהיר. דרכו המדינית של הארגון בקלחת הבין-מפלגתית והבין-סיעתית במצרים הייתה דרך עקלתון. הוא נתמך ע"י ראשי "אל-אזהר" מתוך שיקולים דתיים ברורים. עד שנת 1942 נהנו "האחים המוסלמים" תמיכה בסתר של פארוק, אשר קיווה למוטט באמצעותם את יריביו במפלגת ה"ופד", שכן הארגון שיתף פעולה בשבירת שביתות ובהסתת פועלים מוסלמים בקופטים וכדו'. בפרוס שנת 1942, עם העלאתו של מוצטפא אנ-נחאס לשלטון בתמיכת הבריטים, נוצרו מגעים בין אנ-נחאס וחבורתו לבין "האחים המוסלמים", והמגעים נמשכו, כנראה, עד שנת 1944, שעה שה"ופד" הודח מהשלטון ע"י פארוק. בשנת 1944 שיתפו פעולה "האחים המוסלמים" עם המפלגה הסעדית שבשלטון. להלן נקטו עמדה טרוריסטית עצמאית, ונתמכו בסתר ע"י פארוק כמשקל נגד ל"ופד". עוד בשנים 1946-7 תמכו הסעדים בארגון על מנת לבלום את הסתערותו המחודשת של ה"ופד" על השלטון. בדצמבר 1948 חל קרע גלוי בין מנהיג הסעדים וראש הממשלה – נוקראשי פחה – לבין "האחים המוסלמים". ראש הממשלה חיסל את הארגון ומפעליו, וכלא את מאות פעיליו לאחר רצח מפקד משטרת קהיר וגילוי קשר לתפוס את השלטון והכתיר את חסן אל-בנא כח'ליף המוסלמים. עשרים יום לאחר הוצאת צו הפירוק, נרצח נוקראשי (ב-28 בדצמבר 1948) ע"י שליח "האחים המוסלמים". אבראהים עבד אל-האדי, ממנהיגי הסעדים, שתפס את מקום קודמו לידי הגה השלטון, יזם, כנראה, את נקמת הדם, וב-12 בפברואר 1949 נורה ונהרג חסן אל-בנא, מנהיג "האחים המוסלמים".
בפרוס שנת 1950 חזר ה"ופד" לשלטון וממשלתו ביטלה את מצב החירום החוקי ששרר במצרים מאז המלחמה בישראל. ואכן, הארגון יצא שוב למרחב. במאי 1951 התיר הפרלמנט המצרי את קיומו הרשמי של הארגון, אך האיסור על חטיבתו הצבאית נשאר בעינו. זמן מה לאחר מכן, באוקטובר 1951, ירש אסמאעיל אל-הודיבי את כתר המנהיגות. אל-הודייבי, לשעבר שופט דתי, חסר את המעוף האישי והקנאות הדתית של קודמו. הוא נועד עם המלך פארוק, ובשלהי נובמבר 1951, הצהיר על הימנעות ארגונו מדרכי אלימות, והודה בעקיפין בבכורתה ובעליונותה של הממשלה המצרית. בפרוס שנת 1952 הילכו במצרים שמועות עקשניות בדבר שיתוף פעולה סמוי בין "האחים המוסלמים" לבין הקומוניסטים נגד המשטר הקיים. מכל מקום, לאחר הצלחת הפיכת הקצינים המשיך הארגון את קיומו המדיני גם לאחר פירוק כל המפלגות האחרות (בינואר 1953). יתר על כן, אחד ממנהיגי "האחים המוסלמים" מונה אף כשר ההיקדשים בממשלתו הזמנית של עלי מאהר, אולם חברי הארגון מיהרו לנער חוצנם ממנו. רק בפרוס שנת 1954, לאחר התבססותו של נאצר בשלטון, פורקה סופית מסגרתו של הארגון. כמה מעסקניו הצליחו לברוח לסוריה ולירדן ולהמשיך משם את מאבק החורמה שלהם בשליט המצרי.

המו"מ עם בריטניה וכישלונו של הסכם צדקי-בווין
לאחר רצח אחמד מאהר בפברואר 1945 הרכיב, כזכור, מחמוד פהמי אנ-נוקראשי ממשלת קואליציה סיעתית – ליבראלית, במתכונת הממשלה הקודמת. בשלהי אותה שנה, עם גבור הסערה הלאומית ולחץ ההמונים על הממשלה, פנה נוקראשי פחה רשמית לממשלת בריטניה, והעלה את התביעה לבדוק מחדש את החוזה האנגלו-מצרי משנת 1936. תביעת הממשלה נדחתה ע"י הבריטים, פרצו מהומות סוערות ברחובותיהן של קהיר ואלכסנדריה, אשר לא ניתנו לבלימה ע"י הממשלה. כתוצאה מכך הגיש נוקראשי את התפטרותו ב-14 בפברואר 1946, ושלושה ימים לאחר מכן הטיל פארוק את ראשות הממשלה על אסמאעיל צדקי פחה, מעמיתיו לגלות של זע'לול מייסד ה"ופד", ולהלן מראשי "הליבראלים הקונסטיטוציוניים". החל משנת 1930 הפך צדקי למדינאי עצמאי ונחשב למנהיג "הבלתי תלויים". צדקי פחה נודע כאיש עסקים וכתעשיין, וכן כבעל "יד חזקה" במדיניות הפנים. (הוא היה היחידי מקרב מדינאי מצרים שהחשיב את מפעל היהודים בא"י, ובמאי 1948 הצביע בסנט המצרי נגד פלישת צבא מצרים לא"י. עד מותו, בשנת 1950, הביע דעתו בגלוי למען כינון יחסי שלום בין ארצות ערב וישראל). ימים ספורים לאחר כינון ממשלת צדקי פחה נערכה בקהיר הפגנה אדירה, בהדרכת הקומוניסטים. זו פוזרה לאחר התנקשויות אלימות עם יחידות צבא בריטיות. להלן הפגין צדקי את זרועו הנטויה וערך סדרה ארוכה של מעצרים בקרב עסקני השמאל, וכן פיזר את ארגוני ההסוואה הקומוניסטיים. באפריל 1946 נאותה הממשלה הבריטית לפתוח במו"מ עם ממשלת מצרים בדבר רביזיה בחוזה משנת 1936. גילוי הנכונות מצד הבריטים לא בא אלא לאחר אותן הפגנות וסערות, שפקדו את מצרים מאז פברואר, ואשר מוטטו את ממשלת נוקראשי.
התביעות המצריות התרכזו בסיום החוזה האנגלו-מצרי משנת 1936, בהחלפתו או בחיסולו המוחלט. מכל מקום, המצרים תבעו את חיסול מעמד ההעדפה של הבריטים, פינוייה המלא של מצרים, כולל אזור תעלת סואץ, ו"איחוד עמק הנילוס", היינו הכרה בריבונות המצרית על סודאן.
פינוי קהיר, אלכסנדריה ואזור הדלתה לא הווה, למעשה, בעיה עקרונית, שכן אזורים אלה נכבשו ע"י הצבא הבריטי לצרכי המלחמה נגד גרמניה ואיטליה. הבריטים היו חייבים לפנות שטחים אלה בלאו הכי, עם תום פעולות האיבה נגד מעצמות הציר, בהתאם לסעיפי החוזה האנגלו-מצרי משנת 1936. ואכן פינוי זה הושלם בשנת 1947. דא עקא, שהתביעות המצריות התרכזו בפינוי אזור הסואץ, שהווה את בסיסיה הראשיים של הגייסות הבריטיים גם לפי חוזה 1936. התביעה המצרית לפינוי הסואץ הפכה לנדבך העיקרי של המאבק הלאומי ולסיסמה השגורה ביותר בפי מנהיגי מצרים עד לשנת 1954, מועד הפינוי הבריטי הסופי. אולם יש לזכור, כי בעיצומה של שנת 1946 דבקו עדיין הבריטים ברעיון החזקת בסיסיהם במתחם האסטרטגי של תעלת סואץ. שיקוליהם היו, כרגיל, שיקולי אבטחת האינטרסים האימפריאליים והנתיב החיוני להודו ולמזרח הרחוק. הבריטים היו מוכנים עקרונית לפנות את רוב צבאם ממצרים, שהרי תוקפו של החוזה משנת 1936 עמד לפוג בשנת 1956. אולם עם זאת עמדו הבריטים על הערכתם האסטרטגית, שיש צורך לאבטח את בסיסי הסואץ, אם באמצעות יחידות צבאיות, או לפחות ע"י חתימת הסכם הגנה דו-צדדי עם מצרים, אשר יאפשר את שובן של היחידות הבריטיות בעיתות חירום, או במקרים של סכנת מלחמה. עניין מעמדם של הכוחות הבריטיים בסואץ הפך, אפוא, לסלע המחלקות העיקרי. זאת ועוד, ייתכן וניתן היה לפתור כבר בשנת 1946 את בעיית הנוכחות הבריטית באזור הסואץ בעזרת ניסוח מתאים שיתקבל על דעת שני הצדדים. פתרון מעין זה נראה אז בלתי אפשרי לגבי תביעת הריבונות המצרית על סודאן. הסטאטוס המדיני של סודאן נקבע, כזכור, עוד בשנת 1899 בהסכם הקון-דומיניון של בריטניה ומצרים. למעשה, נתון היה השלטון האמיתי בסודאן בידיים בריטיות. המצרים סירבו להפריד בין בעיית סודאן לבין בעייתה פינוי הבריטי מסואץ וראו בשתיהן השלכה כפולה של שאיפתם הלאומית. הבריטים עמדו על הצורך להפריד בין שני הנושאים וצידדו במתן ההזדמנות לתושבי סודאן עצמם להחליט על עתידם. הניגוד בין הגישה הבריטית והמצרית לא היה טכני-מתודי גרידא, אלא נגע לגופן של הבעיות. ואכן, הייתה זו בעיקר בעיית סודאן שהכשילה את המו"מ הבריטי-מצרי.
הרקע לתביעות המצרים על סודאן חוזק בנימוקים היסטוריים כלליים ואתניים-דתיים, אם כי רק מחוזותיה הצפוניים של סודאן הינם מוסלמים וכוללים אוכלוסיה ערבית מעורבת. בעשרות השנים הראשונות של המאה ה-20 פיתחו הבריטים בהתמדה את הג'זירה הסודאנית, ומטעי הכותנה המקומיים הפכו בהדרגה למתחרה הרציני ליצוא הכותנה המצרית. המצרים, לעומת זאת, הטעימו את חשיבותה האסטרטגית של סודאן למצרים בגלל מי הנילוס, המהווים, כידוע, נתון חיוני חסר תחליף לכלכלתה של מצרים ולמישקה. בסודאן עצמה התנהלו החיים המדיניים-הפנימיים בעצלתיים. התודעה המדינית והלאומית בסודאן פיגרה בהרבה אחר מפעלי הפיתוח הכלכליים מסיבות גיאוגרפיות ואתניות חברתיות כאחד. בתקופה הנדונה פעלו בסודאן הצפונית שתי תנועות: האחת, מפלגת "אל-אומה", שהונהגה ע"י עבד אר-רחמאן אבן אל-מהדי (בנו של המהדי המנוח) תנועה זו דגלה בעצמאות סודאן ובניתוקה ממצריים. המנהיג ביקר אף בלונדון לאחר מלחמת העולם השנייה וזכה בתמיכה בריטית. יריבתה של מפלגה זו הייתה תנועת ה"אשיקא" בראשות שייח' עלי אל-מרע'אני, אשר צידדה באיחוד מצרים וסודאן תחת הכתר המצרי. בשנת 1947 החריף המתח ביחסי הבריטים והמצרים בסודאן עקב פיטוריו של השופט הדתי המצרי במדינה ע"י הבריטים. המדיניות הבריטית התכוונה לבודד את בעיית סודאן ממכלול היחסים בין בריטניה למצרים ולדחות את פתרונה ככל האפשר. ואכן, הקש ששבר את גב הגמל במהלך הדיונים הממושכים בין הבריטים לבין המצרים, במרוצת החודשים אפריל-אוקטובר 1946, היה המחלקות על סודאן. הבריטים הציעו בין היתר להשאיר את בסיסיהם הצבאיים באזור הסואץ ולכונן מועצת הגנה משותפת עם מצרים, שתאפשר להם פיקוח עקיף על התחום הביטחוני המצרי. אולם בשלב הראשון של הדיונים דחתה ממשלת צדקי פחה את ההצעות. בעת ובעונה אחת נמשכה התסיסה הפנימית במצרים, וגל המעצרים וצווי האיסור למיניהם גבר והלך. בשלב השני של הדיונים ניאות צדקי פחה לקבל את מרבית התביעות הבריטיות, ואכן באוקטובר 1946 נחתמה טיוטת הסכם לונדון בין ראש הממשלה המצרי לבין שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין. הסכם צדקי-בווין חייב את פינוים של הגייסות הבריטים ממצרים כולה במשך שלוש שנים. כן הוסכם על כינון מערכת הגנה משותפת למצרים ולבריטניה. אשר לבעיית סודאן-נמצאה נוסחה מעורפלת לפיה יעשו שני הצדדים, "במסגרת האחדות שבין סודאן למצרים תחת הכתר המצרי המשותף", כמיטב יכולתם לדאוג לטובת הסודאנים עצמם, על מנת להכשירם בצורה פעילה לקראת שלטון עצמי, ובסופו של דבר – לקראת ניצול זכותם לבחירת מעמדה העתיד של סודאן". כן הוסכם על "סטאטוס קוו", ברוח הסכם הקון-דומיניון משנת 1899, עד שמצרים ובריטניה תשלמנה את ביצוע המשימה הכלולה בפסקה הסודאנית.
ערפולה של הפסקה הסודאנית גרם לפירוש דו-ערכי בנוגע למשמעותה האמיתית, והביא בסופו של דבר לנפילתה של ממשלת צדקי פחה. זה האחרון הצהיר בפומבי, כי הסעיף הסודאני שבהסכם מהווה ניצחון להשקפה המצרית, שכן הוסכם על אחדות מצרים וסודאן תחת הכתר המצרי. דוברי משרד החוץ הבריטי והנציגים הבריטים בסודאן כפרו בפירוש זה, והציגוהו כניסוח פורמאלי בלתי מחייב, בהסתמכם על הסיפא של הפסקה בדבר "הסטאטוס-קוו" בסודאן עד להכשרתם של הסודאנים לקראת עצמאות. הגרסא הרשמית הבריטית מנעה, אפוא, מצדקי פחה להביא את ההסכם לכלל אישור בפרלמנט המצרי ואילצה אותו להתפטר ב-8 בדצמבר. ההסכם לא אושר ומצרים נקלעה מחדש לטלטלה לאומית ומדינית מסוכנת.

כישלון המאבק באו"ם והתערבות ארה"ב
אי-אישורו של הסכם צדקי-בווין ע"י הפרלמנט המצרי הכניס את מצרים למבוי סתום. פארוק הטיל שוב את ראשות הממשלה על שכמו של נוקראשי פחה, מנהיג המפלגה הסעדית. נוקראשי נקט בקו מדיני תקיף יותר מקודמו על מנת לזכות בתמיכת ההמונים, שהופנתה בדרך כלל למפלגת ה"ופד". בינואר 1947 דחה נוקראשי מחדש את ההצעות הבריטיות שהוגשו כבסיס למו"מ דו-צדדי. ככל שהחמירו היחסים עם בריטניה כן נידחף נוקראשי לעמדות קיצוניות יותר. בה במידה גברה גם התסיסה הפנימית במדינה, וארגונים קיצונים, כ"האחים המוסלמים" וכעסקני "מצרים הצעירה" לשעבר, השתלטו על הרחוב המצרי. הממשלה נאלצה להפעיל ללא הרף את המשטרה ויחידות הביטחון. המצב הפנימי המעורער והקיפאון המדיני בדיונים על עתידה של מצרים, שהשתררו בפרוס שנת 1948, הוו רקע נוח לשליטי מצרים להסיח את דעת ההמונים מבעיותיה האמיתיות של המדינה ולהסתבך בהרפתקה הארץ-ישראלית.
בתחום מדיניות החוץ ניסתה ממשלת מצרים להשיג את תמיכתן של ארה"ב במאבקה המדיני נגד בריטניה. ואכן, שנת 1947 עמדה בסימן התערבותה הגוברת והולכת של אמריקה במזרח התיכון. במרוצת שנה זו שיגר נוקראשי פחה את הרמטכ"ל המצרי לוושינגטון לשם השגת סיוע צבאי. כמו כן ביקרו יחידות צי אמריקאית בנמל אלכסנדריה כמחווה עקיף לאי-שביעות רצונה של ממשלת ארה"ב מצורת הטיפול הבריטי בפרשת מצרים. להלן טס נוקראשי עצמו לוושינגטון במטרה לשכנע את האמריקאים להפעיל לחץ על הבריטים לטובת האינטרסים המצריים. נוקראשי הציע לממשלת ארה"ב לשגר למצרים משלחת צבאית אמריקאית שתבוא במקום היועצים הבריטיים ויחידותיהם הצבאיות. אולם האמריקאים לא היו מוכנים להסתכסך בגלוי עם הבריטים, והצעה זו הושבה, למעשה, ריקם. בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1947 החריף הסכסוך הבריטי-מצרי לאחר שמצרים העתיקה את זירת המערכה המדינית לאו"ם. בחודשים אלה הועלתה התביעה המצרית במועצת הביטחון לפינוי היחידות הבריטיות ממצרים ומסודאן ולאיחודן של השתיים האחרונות. ראש ממשלת מצרים האשים את בריטניה במועצת הביטחון בהשארת יחידותיה במדינתו, בניגוד לרצון האוכלוסין ולמגילת האו"ם. כן האשים את הבריטים בסיכון השלום ע"י חרחור מדנים בסודאן. דא עקא, שמועצת הביטחון לא הייתה יכולה להגיע לכלל נוסחה מוסכמת, ואילו אמריקה לא ששה לתמוך בתביעה המצרית לביטול החוזה האנגלו-מצרי משנת 1936 לפני שפג תוקפו. לעומת זאת תמכו הסובייטים בתביעה המצרית לפינוי הגייסות הבריטים מעמק הנילוס, אולם הסתייגו מההצעה המצרית בדבר איחוד מצרים וסודאן מבלי לברר תחילה את שאיפות הסודאנים עצמם. הצעת ההחלטה האמריקאית, שקראה לשני הצדדים לחדש את המו"מ הישיר ביניהם, לא זכתה בסופו של דבר לרוב הדרוש.
בשלהי שנת 1947 עמדה , אפוא, ממשלת נוקראשי בפני שוקת שבורה: ארה"ב התחמקו מכלל הגשת סיוע מדיני וצבאי למצרים, ואילו המערכה המדינית באו"ם הסתיימה ללא כל תוצאות מעשיות, שכן אפילו התמיכה הסובייטית הייתה, כזכור, מסויגת. הכישלונות המדיניים של ממשלת מצרים ותקוותיה להבנות מהניגודים בין בריטניה וארה"ב שירדו לטמיון, החריפו בעת ובעונה אחת את סערת הרוחות הפנימית במצרים גופה. במקביל לכך, הידרדר המצב הכלכלי במצרים והגירעון הלאומי קפץ ועלה ליותר מ-40 מיליון לירות מצריות. המשבר הכלכלי פרץ בכל עוזו בפרוס שנת 1948, שעה שגלי שביתות והפגנות סוערות שיתקו למחצה את החיים הכלכליים. לאחר סדרות של שביתות פועלים למיניהם, נערכה אפילו שביתת קציני משטרת אלכסנדריה (5 באפריל), אשר תבעו את העלאת שכרם ומחו על שנאסר עליהם להיוודע על מנת לגבש את תביעותיהם. שביתות אלה ואחרות נוצלו, כמובן, ע"י האספסוף בשתי הערים הגדולות לפריקת עול, לשוד ולהתפרקות אלימה. המצב באלכסנדריה, למשל , החמיר עד כדי כך, שנוקראשי נאלץ בכבודו ובעצמו לטוס לעיר על מנת להשתלט על המצב.
המשבר המדיני והכלכלי החמור שהשתרר במצרים, במחציתה של שנת 1948, הווה, אפוא, רקע לפלישה המצרית לארץ ישראל.

הפלישה המצרית לא"י ותוצאותיה
כחודש ימים לפני הפלישה המצרית לא"י פעלו בנגב יחידות מתנדבים של "האחים המוסלמים", אשר הוו חייל חילוץ לצבא הסדיר. ב-15 במאי 1948 החלה הפלישה של הצבא המצרי הסדיר. הטורים המצרים נעו צפונה ברצועת החוף והגיעו עד אשדוד, כ-32 ק"מ בלבד מתל אביב. עד כניסת ההפוגה הראשונה לתוקפה נותקו ישובי הנגב הישראליים ויחידות החילוץ המצריות השתלטו גם על ציר באר-שבע – חברון – בית-לחם. בתחילת יוני נערכה התקפת נגד ישראלית על הטור המצרי שהגיע לאשדוד. ההתקפה הישראלית לא הצליחה, אולם התקדמותם של המצרים לעבר תל-אביב נבלמה. עם תום ההפוגה הראשונה פתח הצבא המצרי בסדרת התקפות על ישוב המפתח נגבה, שחסם את הדרך צפונה. ההתקפות נכשלו ובכך עברה, למעשה, היוזמה בהדרגה לידי הישראלים. אולם גם בקרבות "עשרת הימים", שהתנהלו בין ההפוגה הראשונה לשנייה, נשאר עדיין הנגב הישראלי מנותק. עם התחדש הקרבות, לאחר ההפוגה השנייה, נקלעו המצרים למערך דפנסיבי מובהק. בסיומו של "מבצע-יואב" הישראלי נאלצו המצרים לסגת מרצועת החוף בגזרתה הצפונית. חלק מכוחותיהם נלכד במצור ב"כיס פלוג'ה" (על כביש מג'דל-חברון), מערכם הצבאי שובש לחלוטין והדרך לנגב נפרצה ע"י הישראליים. כן נכבשה באר-שבע, ששכנה הרחק בעורפו של הצבא המצרי. היוזמה הצבאית הישראלית נמשכה גם ב"מבצע חורב": המצור על היחידות המצריות המנותקות ב"כיס פלוג'ה" הודק ביתר שאת ומימדי המובלעת הצטמצמו. עיקר הכוח המצרי החל להתבסס בגזרת עזה (להלן "רצועת עזה"), וניסה להטריד את המוצבים הישראליים בנגב הצפוני-מערבי על מנת לכבוש מחדש את באר-שבע כיעד סופי. גם בגזרה זו נהדפו המצרים לעבר "רצועת עזה". אולם ההכרעה הצבאית הסופית הושגה ע"י הישראלים ב"מבצע חורב", שנפתח ב-22 בדצמבר 1948, לאחר שמצרים סירבה לפתוח בדיונים על שביתת נשק עם ישראל. מטרת המבצע הייתה לגרש סופית את הצבא המצרי משטח ארץ-ישראל ולהשמידו. הקרבות התלקחו עד ה-8 בינואר 1949 בשתי גזרות: האחת, כביש מרכז הנגב-סיני. השנייה, באזור צומת רפיח, בסמוך לגבול הבינלאומי בין ארץ-ישראל למצרים. בגזרה הראשונה נחלו המצרים תבוסה צבאית מלאה. בשלהי דצמבר 1948 נהדפו המצרים לעבר מצרים וכוחות ישראליים כבשו את אבו-עגיילה בסיני. עם חדירתם של הישראלים לסיני החלה פעילות מדינית קדחתנית. הואיל וישראל פתחה ב"מבצע חורב" לאחר שמצרים סרבה לנהל מו"מ על שביתת נשק, בניגוד להחלטת מועצת הביטחון (מה-16 בנובמבר), צוותה מועצת הביטחון על הפסקת אש מיידית ועל נסיגה לעמדות שהוחזקו ע"י היריבים לפני התחדשות פעולות האיבה. החלטה זו של מועצת הביטחון ניתנה ב-29 בדצמבר, כלומר ביום כיבוש אבו-עגיילה בסיני ע"י הישראלים. במקביל להתפתחויות המדיניות באו"ם עשתה מצרים מאמצים מדיניים לזכות בסיוע צבאי של שאר מדינות ערב. אולם מאמצים אלה נדונו לכישלון, שכן מדינות ערב האחרות לא נקפו אצבע. לעומת זאת באו למצרים רווח והצלה ממקור אחר: הבריטים חשו לעזרתם מבלי שנתבקשו לכך ע"י המצרים. טיעונם של הבריטים היה, כי בהתאם להסכם האנגלו-מצרי משנת 1936 עליהם לסייע למצרים. ייתכן והבריטים סברו, כי התערבותם הצבאית והמדינית תיתן תוקף מחודש לאותו הסכם, אשר המצרים סירבו להכיר בו והפכו את ביטולו לציר מאבקם הלאומי בשנים 1946-8. מכל מקום, הבריטים הציגו לישראל אולטימאטום שתבע נסיגה מיידית מתחומי מצרים. מכיוון שלבריטניה לא הייתה נציגות דיפלומטית בישראל באותה עת, הועבר האולטימאטום דרך וושינגטון. וושינגטון עצמה צירפה לאולטימאטום הבריטי אזהרה חמורה ביותר מטעם נשיא ארה"ב. הלחץ המדיני הכבד נשא פרי והכוחות הישראליים נצטוו לסגת עד ה-2 בינואר 1949 מתחומי סיני ומכביש אבו-עגיילה – אסמא עלייה. החלטת מועצת הביטחון על הפסקת האש מנעה מישראל את ניצול מלוא ההצלחה הצבאית גם בגיזרת הקרבות השנייה של "מבצע חורב", היינו באזור רפיח; שכן כפשע היה בין כיבוש שאר משלטי רפיח וניתוקה של "רצועת עזה" מפאתי דרום. הפסקת האש נכנסה לתוקפה בשעות אחה"צ ב-7 בינואר 1949. שעות מועטות קודם לכן אירעה תקרית, אשר הביאה כמעט לכלל הסתבכות צבאית בין הבריטים והישראלים: 5 מטוסי קרב בריטיים, אשר המריאו מאזור סואץ וחגו מעל לשדה המערכה כדי לבדוק אם אכן נסוג צה"ל מאדמת מצרים, הופלו ע"י הישראלים מעל לשטח ישראל בסביבות נירים. משרד החוץ הבריטי, בראשותו של בווין, פעל במהירות גם הפעם: נדרשו הסברים ופיצויים מישראל, ותוך זמן קצר הובהלה תגבורת צבאית בריטית לעקבה. זריזותם של הבריטים עודדה את המצרים והללו הודיעו, כי לא יפתחו במו"מ כל עוד לא יפנה צה"ל את שרשרת המשלטים שחלשו על כביש רפיח-עוג'א, ואשר חלקם השתרע בתחום סיני. שיגור המטוסים הבריטיים לאזור המערכה כמעט וחיבל בפתיחת המו"מ בין ישראל למצרים על שביתת הנשק, ואכן ייתכן וזו הייתה מגמתו של שר החוץ הבריטי. דא עקא, שהתערבות בריטית זו גרמה להסתייגות אמריקאית ברורה, ונשיא ארה"ב ביקר בחריפות את הופעת מטוסי הסיור הבריטיים מעל לאזור הקרבות, וכן את החשת התגבורת הבריטית לעקבה. גם בבריטניה עצמה הוטחה ביקורת חמורה על בווין, שסיכן ללא צורך את חייהם של טייסים בריטיים. מכל מקום, התקרית האווירית עם הבריטים הסבה את תשומת הלב לעובדה שיחידות ישראליות נמצאו עדיין בתחומי סיני, אם כי במרחק קטן מהגבול הבינלאומי. הפיקוד הישראלי נאלץ, אפוא, שנית לצוות על נסיגת יחידותיו בגיזרת רפיח. היה בכך משום אובדן יתרון טקטי ישראלי גדול בשל אובדן החסימה על כביש רפיח-אל-עריש, אשר ניתק את "רצועת עזה" מסיני. בכך נשמט קלף מיקוח חשוב מידי ישראל במו"מ עם מצרים על הסכמי שביתת הנשק. ההסכמים נחתמו ברודוס ב-24 בפברואר 1949, וכתוצאה מכך פונה "כיס-פלוג'ה", הותוו גבולותיה של "רצועת עזה" ופורז אזור עוג'א (ניצנה). ביוני 1950 אישר משרד הביטחון המצרי, כי אבידות מצרים במלחמת ארץ-ישראל עלו על 5370 חייל, בעוד שההוצאות הישירות של המלחמה עלו על 35 מיליון לירות מצריות, נוסף לתקציבים הרגילים של משרדי הביטחון והימייה. זאת ועוד, כאשר מצרים הסתבכה במערכה נגד ישראל ביצעו הבריטים שינויים במערכת המימשל בסודאן, אשר חיזקו את מעמדם על חשבון המצרים. לאחר המפלה הצבאית המצרית בישראל התחזקו הבריטים בטענותיהם, כי חולשתם הצבאית של המצרים אינה מאפשרת את פינוי היחידות הבריטיות מבסיסי הסואץ, שהרי כושרם ההגנתי של המצרים הווה תנאי בל-יעבור , בהתאם לחוזה 1936, לפינויו של הצבא הבריטי מאזור הסואץ.
חלקם של הבריטים בהפנייתה ובעידודה של מצרים להסתבך במלחמה נגד ישראל היה ברור למדי על רקע תפיסתם המדינית הכללית שהתנגדה לרעיון פינוי בסיסי סואץ וסודאן. יתר על כן, שר החוץ הבריטי בווין היה מעוניין לקנות אחיזה מחודשת בארץ-ישראל בהתאם לציפיותיו ולתחזיתו בדבר התמוטטותה האפשרית של ישראל. משנכזבה תוחלתו, ניסה בווין להתערב ישירות, במישור המדיני והצבאי, נגד ישראל. יתר על כן, כישלון אישורו של הסכם צדקי-בווין בדצמבר 1946, מחדליו של נוקראשי ותבוסתו בזירת האו"ם – עוררו את שליטי מצרים להסיח את דעת המוני עמם מהכישלונות במאבק הלאומי נגד הבריטים, והביאום להסתבכות בהרפתקה בארץ-ישראל. החל משנת 1949 ואילך נערכו במצרים שורה של משפטים נגד קציני צבא ופקידים בכירים, שהואשמו בהזנחה וברשלנות, באספקת נשק קלוקל לצבא, ובמעשי שחיתות אחרים. בינואר 1954, למשל, בהיפתח משפטו של מזכירו הכללי לשעבר של ה"ופד", פואד סראג' אד-דין, טען האחרון להגנתו, כי הוא התנגד למלחמה בארץ-ישראל. סניגורו של סראג' אד-דין, הסתמך בהגנתו על לקוחו על הצהרתו של נוקראשי, ראש הממשלה המצרית בתקופת המלחמה, אשר התבטא כי הבריטים התלהבו מכניסתה של מצרים למלחמה נגד ישראל ואף הבטיחו לה נשק. עדות ספרותית בעלת סמכא על מלחמת א"י הופיעה בספרו של דר' ראשד אל-בראווי, אחד מבכירי הכלכלנים של מצרים. בספר זה, שבו תיאר אל-בראווי את משטר הקצינים במצרים בשנת 1952, טען המחבר, כי המצרים נדחפו להסתבכות המלחמתית בארץ-ישראל ע"י שליטיהם, שרצו להסיח את תשומת הלב מהמאבק נגד האימפריאליזם הבריטי ומהמשבר הכלכלי והחברתי הפנימי, תוך כדי הפניית זעם ההמון כלפי אויב חיצוני מדומה. מעניין לציין, כי טקטיקה מדינית ברוח זו ננקטה עוד ע"י אלוף יגאל אלון, שניסה לשכנע את המפקד הסודאני שיסכים לכניעת חייליו,² טען כי המלחמה מתנהלת ללא כל סיבה מצד המצרים, אשר נפלו קורבן למזימה אימפריאליסטית בריטית. הערכה זו התקבלה, כנראה, על דעתם של הקצינים המצריים ונאצר בכללם.
תוצאותיה האחרות של מלחמת א"י היו הרות גורל למצרים. התסיסה הפנימית גברה והלכה, "האחים המוסלמים" הפכו לשליטי הרחוב המצרי. בשנת 1948 רבו ההתנקשויות וההתנגשויות הפנימיות במצרים. בדצמבר 1948 נרצח ראש הממשלה נוקראשי פחה ע"י שליח "האחים המוסלמים". אבראהים עבד אל-האדי, שהתמנה לראשות הממשלה במקום חברו שנרצח, הגביר את מס הדיכוי נגד הארגונים הקיצונים בכלל ו"האחים המוסלמים" בפרט. אולם ההתמרמרות העממית על ריבונן ושחיתותן של ממשלות החצר המצריות גאתה וגברה. גם עלייתו המחודשת של ה"ופד" לשלטון, בינואר 1950, לא בלמה את תהליכי ההתנוונות וההסתאבות של השלטון, ואף לא פתרה את בעיית סודאן וסילוקם של הבריטים ממצרים. אחת התוצאות הטראגיות של מלחמת ארץ-ישראל הייתה בעיית הפליטים הערביים, אשר הפכו מאז ואילך למכשיר תעמולתי בידי שליטי מדינות ערב בכלל ומצרים בפרט – לנגח בו את ישראל. מצרים אף הרחיקה לכת ומנעה את רשות ההגירה של הפליטים מ"רצועת עזה" למצרים עצמה.
כישלונם של המצרים במערכה נגד ישראל הגביר, בדיעבד, את הזעם המפעפע נגד הבריטים, אשר הואשמו בייזום סיבוכה של מצרים. ההשלכה המדינית של הזעם נגד האימפריאליזם הבריטי התבטאה בהתנגדותה של מצרים לחתימת חוזה הגנה דו-צדדי עם בריטניה, ולגילוי התנגדות עיקשת לכל הסכם הגנה אזורי רב-צדדי, שהיה חשוד מראש כמזימה אימפריאליסטית נוספת. התחדשות המו"מ הבריטי-מצרי בשנת 1950/1 שהתנהל בעצלתיים וללא תוצאות, גררה את מצרים לנקיטת עמדה נויטראליסטית במאבק העולמי הבין גושי. הסתמנות המפנה המדיני החשוב הזה חלה, אפוא, עוד לפני ביצוע הפיכת קצינים ביולי 1952.
במישור היחסים הבין-ערביים התבלט מחדלה של "הליגה הערבית", אשר קבלה על עצמה את האחריות למלחמה בישראל. מעמדה של "הליגה" כגוף ערבי בינלאומי בעל חשיבות ראשונה במעלה – התערער, הן בגלל המפלה הצבאית הישירה וחילוקי הדעות שנתגלעו בעיצומה של המלחמה בין הפיקודים הערביים השונים, והן בגלל השתלטותו של המלך עבדאללה על חלק מחבלי הגדה המערבית של הירדן וסיפוחם הישיר לממלכתו יוקרתה של "הליגה הערבית" הייתה מצויה בשפל המדרגה עם תום הקרבות בארץ ישראל.
ולבסוף, כישלון המערכה נגד ישראל הביא להחרפת המשבר המדיני בכל אחת מארצות ערב בנפרד ובכולן גם יחד. משטריהן זועזעו ועיני חלק ממנהיגיהם נפקחו. כמעט כל משמרת המנהיגות הותיקה, שהחזיקה בהגה השלטון במדינות ערב בשנים 1947-9, הודחה ע"י הפיכות, מהן הפיכות צבאיות. שלושה מהמנהיגים הערביים הבולטים נרצחו: נוקראשי במצרים, ריאד אצ-צולח בלבנון והמלך עבדאללה בירדן. הפיכת הקצינים הצעירים במצרים, ביולי 1952, היוותה, אף היא, תולדה ישירה מהכישלון במלחמה בישראל ומלקחו.

ה"ופד" בשלטון: התערערות כלכלית והסתמנות הגישה הנויטראליסטית
נוקראשי פחה, ראש ממשלתה של מצרים, נרצח, כזכור, ב-28 בדצמבר 1948, עוד לפני גמר המלחמה בישראל. רצח זה הווה חוליה נוספת בהידרדרותו של המצב הפנימי במצרים. אי-היציבות המדינית והכלכלית התבטאה בחילופי ממשלות תכופים. מנהיג ה"סעדים", אבראהים עבד אל-האדי, הצליח לכונן ממשלה עד יולי 1949. ביוזמתו נרצח, כנראה, חסן אל-בנא, מנהיג "האחים המוסלמים", כתגמול על רצח נוקראשי. ביולי 1949 הופקדה ראשות הממשלה בידי חוסיין סירי פחה, ומנובמבר 1949 ועד לינואר 1950 כונן סירי פחה ממשלת-מעבר נויטראליסטית, שנועדה לפקח על הבחירות.
סירי פחה, ממנהיגי "הבלתי-תלויים", וכן ממשלות הקואליציה הקודמות בראשות ה"סעדים" ו"הליבראליים הקונסטיטוציוניים", אשר שלטו בחסדיו של פארוק מאז הודח ה"ופד" מהשלטון בשלהי מלחמת העולם השנייה, לא הצליחו לפתור אף לא בעיה אחת מכלל בעיותיה הפנימיות של מצרים, מבלי להזכיר את כישלונותיהן בתחום המאבק המדיני. זאת ועוד, תבוסת הצבא המצרי בארץ-ישראל, הידיעות על המעילות והשחיתות מצד המנגנון הממשלתי והשמועות בדבר חיי ההוללות וההפקרות של פארוק ואנשי פמלייתו – הגבירו את התסיסה ברחוב המצרי, והעלו לכותרות העיתונות את פעולותיהם של הארגונים הקיצוניים למיניהם. גם במסגרת הצבא חלה התמרמרות והתארגנות בתאים מחתרתיים מצד קצינים צעירים, שנטלו חלק במלחמת א"י והיו עדים לתבוסה ול"בגידה" של החוגים המזרחיים השליטים. במצב מדיני מעורער זה נאלץ פארוק להסכים לעריכת בחירות, שיחזירו לשלטון את המפלגה העממית היחידה, מפלגת ה"ופד". אמנם זוהרה של מפלגה זו הועם זה מכבר, ויוקרתה נמצאה בשפל מאז שיתוף הפעולה של מנהיגיה עם בריטניה במרוצת מלחמת העולם השנייה. אולם ראוי לזכור, כי מאז שנת 1944 נדחק ה"ופד" לאופוזיציה ומנהיגיו לא נשאו באחריות הרשמית למפלה בארץ-ישראל. בינואר 1950 נערכו הבחירות לפרלמנט, העשירי במניין, ונצחונו הצפוי של ה"ופד" הושג הלכה למעשה. מתוך למעלה מ-4 מיליון בעלי זכות בחירה הצביעו רק 58%. ה"ופד" זכה ב-72% מכלל 319 המושבים בפרלמנט המצרי, כלומר 228 צירים, לעומת 28 צירים סעדים. מוצטפא אנ-נחאס כונן ממשלה על טהרת מפלגתו, תוך ביטול משטר החירום ששרר במדינה מאז הפלישה לארץ-ישראל. מצע הממשלה כלל את ההבטחה להשיג את פינוים של הבריטים ממצרים ומסודאן בדרכי שלום. ממשלת ה"ופד" נכנסה לתפקידה ב-12 בינואר 1950. גם עלייתו המחודשת של ה"ופד" לשלטון לא פתרה את סבך הבעיות הפנימיות. שנת 1950 במצרים התאפיינה בסדרת שביתות ארוכות וממושכות, ששיתקו לסירוגין את ענפי הכלכלה. נחשוני השביתות היו אלפי פועלים מענף ייצור הסוכר (בפברואר 1950). החרו החזיקו אחריהם פועלי בתי המלאכה של הרכבת, אשר תבעו הגדלת השכר והשתלטו על קרפיפי בתי המלאכה. באביב 1950 ערכה הממשלה פיחות במטבע המצרי, המחירים האמירו והמעבידים סרבו לשלם לפועלים את תוספות היוקר, ובכללם התוספות שאושרו ע"י הממשלה. גל השביתות שטף הפעם את כל ענפי התעשייה החיוניים במדינה, וביניהם ענפי הטקסטיל, השירותים והתעבורה, שמנים, פלדה, זכוכית וכדו'. השביתה התפשטה גם לערי השדה ושיתקה את השייט בתעלת-סואץ ואת הפעילות בנמלי אלכסנדריה ופורט-סעיד. כוחות משטרה ויחידות צבא מצריות נשלחו במספר מקרים כדי לדכא בכוח הזרוע את השובים וההתנגשויות הסתיימו בשפיכות דמים. נוכח גל השביתות הגואה והמתפשט, העבירה הממשלה בקיץ 1950 בפרלמנט חוק בוררות חובה בסכסוכי עבודה, שכלל את איסור השימוש בנשק השביתה לעובדי מוסדות ממשלתיים ועירוניים, והחמיר בהטלת העונשים. איסור השביתה הוחל גם על מפעלים פרטיים, שנודעה להם חשיבות ציבורית, כלומר הניסוח הגמיש התיר לממשלה לדכא כל שביתה.
המאבק המקצועי, כלל ביטוי בשרשרת השביתות, לווה גם בתסיסה מדינית מתמדת. בחודשים פברואר-מאי 1950 נערכו עשרות מעצרים בקרב עסקנים שמאליים וחשודים בקומוניזם. במרץ 1950 נעצרו ראשי המפלגה הקומוניסטית המחתרתית, וכן גורש מהמדינה המיליונר היהודי הנרי קוריאל, שנחשב לפטרון של המפלגה הקומוניסטית ולמממן העיקרי שלה. ממשלת ה"ופד", כקודמותיה-יריבותיה, לא עשתה כמעט ולא לכלום להבראת המצב הפנימי. הרפורמות המועטות בוצעו ע"י המיניסטריון לעניינים סוציאליים בראשות השר דר' אחמד חוסיין. ביוני 1950 אישרה הממשלה את חוק הביטוח הסוציאלי, וכן ביצעה אי אלה עבודות לאספקת מי שתייה לכפרים. הצעותיו האחרות של דר' חוסיין בדבר קביעת שכר מינימלי לפועלים וניהול מדיניות עקבית של רפורמה סוציאלית – נדחו ע"י רוב חבריו בממשלה. בסופו של דבר, הגיש השר את התפטרותו, ביולי 1951, כשם שמספר חודשים לפני כן התפטר שר הכספים בגלל הימנעות הממשלה מביצוע ההחלטה בדבר תשלום תוספת היוקר לעובדים.
התסיסה ששררה בקרב העובדים העירוניים התפשטה בפרוס שנת 1951 לכפרים המצריים, על רקע של תביעות הכפריים לביצוע רפורמה אגרארית. במקרים מספר אירעו תקריות בין הפלאחים לבין בעלי הקרקע, וכן אירעה שביתת שבת של חוכרים זעירים, אשר טענו, כי הממשלה הפרה את התחייבותה בדבר מכירת קרקעותיה להם, והעדיפה לפרסם מכרזי-מכר פומביים. שנת 1951/2 הביאה בכנפיה משבר חמור בתחום שיווק הכותנה המצרית, שכן עם פרוץ המלחמה בקוריאה גבר הביקוש לתוצרי כותנה בשווקים הבינלאומיים. בהמשך המלחמה התמעט הביקוש עקב הרוויה במלאי שבשווקים העולמיים. מחירי הכותנה ירדו בתלילות רבה והחמירו את מאזן התשלומים של המשק המצרי. זאת ועוד, בשנת 1952 התקבל יבול שיא בשדות הכותנה, וכתוצאה מכך התמידה מגמת הירידה במחירי הכותנה. הממשלה נאלצה להכריז על מילווה חובה פנימי כדי לקנות את יבולי הכותנה. צעד זה העיק במישרין על המוני הכפריים והפועלים העירוניים.
בפרוס שנת 1951 גברה והלכה גם הביקורת המדינית נגד ממשלת ה"ופד" מטעם מפלגות האופוזיציה. האופוזיציה טענה, כי ה"ופד" נכשל במלחמתו ביוקר המחייה המאמיר, דיכא את חירויות הפרט, ולא ידע להתגבר על התסיסה החברתית, שהקיפה עתה מלבד פועלים, גם בעלי מקצועות חופשיים כמורים, רופאים, מהנדסים וכדו'. גם בתחום מדיניות החוץ – טענה האופוזיציה – לא חלה כל התקדמות במו"מ עם בריטניה, ומצרים נשארה מבודדת בזירה הבינלאומית. עוד בשלהי דצמבר 1950 פנה מכרם עובייד, מנהיג "הגוש הופדי הבלתי-תלוי" אל מנהיגי כל המפלגות בקריאה להקמת "חזית לאומית", שתעמוד מול האימפריאליזם הבריטי, מאחר וכל הממשלות שפעלו במצרים מאז תום מלחמת העולם השנייה נכשלו במו"מ עם בריטניה. המאמצים להקמת "חזית לאומית" נמשכו גם בפברואר 1951. התנהלו שיחות מוקדמות בין קבוצת פכרי אבאזה-פתחי רדואן (מ"המפלגה הלאומית"), לבין אחמד חוסיין (מנהיג "מצרים הצעירה" לשעבר וראש "המפלגה הסוציאליסטית" בתקופה הנסקרת), לבין אחמד אל-באכורי (מהנהגת "האחים המוסלמים"). כן הילכו שמועות על הקמתה של "מפלגה צבאית" ע"י קציני צבא לשעבר, בהנהגת פואד צאדק, מי שכיהן כמפקד הצבא המצרי בא"י. שמועות אלה הוכחשו ע"י צאדק עצמו, שהואשם בשעתו בהעלאת בקשה לקבלת סיוע בריטי במלחמת א"י.
הקיפאון במו"מ עם בריטניה עורר גם ויכוח בציבור המצרי על מעמדה של המדינה בזירה הבינלאומית. ח'שבה פחה, לשעבר שר החוץ וממנהיגי "המפלגה הליבראלית", ייצג את דעת מרבית חברי מפלגתו בצדדו בהצטרפות גלויה למחנה המערב. בויכוח הפנימי על האוריינטציה המדינית של מצרים החלה להתבלט כבר בשלהי שנת 1950 הגישה הנויטראליסטית האנטי-מערבית. לעומת עמדתו הפרו-מערבית של ח'שבה שנומקה בסכנת הקומוניזם, התבלטה, למשל, גישתו של חאפס רמד'אן, מנהיג "המפלגה הלאומית", שהוקיע את מדיניותה התוקפנית של בריטניה ושאיפותיה לסכסוך בין מדינות ערב לבין ישראל על מנת להוסיף ולקיים את שלטונה האימפריאליסטי במזרח התיכון. רמד'אן טען במפורש, כי בהשראתה של בריטניה פתחו מדינות ערב במלחמה בישראל. העיתון "אל-מצרי", ביטאונה של המפלגה השלטת ה"ופד", פרסם גם הוא, בשלהי דצמבר 1950, מאמר ראשי בזכות נקיטת העמדה הניטראלית. המאמר הצביע על הלקח, שמדינות קטנות הקשורות למעצמה זרה חייבות ללמוד ממלחמת קוריאה. כן הטעים המאמר את טובת ההנאה המדינית שהפיקה תורכיה בשמרה על נויטראליות במשך רוב זמנה של מלחמת העולם השנייה. הנימה הנויטראליסטית השתקפה גם במאמרים שפורסמו באותה עת בשבועון "אח'באר אל-יום". בעל המאמרים מתח ביקורת חריפה על עמדת הממשלה על שלא השכילה לרכוש ידידים חדשים במקום בריטניה וארה"ב. כן הובע גנאי לעמדתן של מדינות ערב במועצת הביטחון בעניין קוריאה.³ העיתונות שיקפה, אפוא, את מורת הרוח שהקיפה חוגים אינטלקטואלים במצרים על החמצת פרשת קוריאה לשם נקיטת עמדה נויטראלית על מנת להפיק רווח מדיני מהמאבק העולמי הבין-גושי. עם זאת ראוי לציין, כי כבר בפרוס שנת 1951 נחתם הסכם מסחרי חדש בין מצרים לברית המועצות בדבר אספקת חיטה למצרים. המגעים המסחריים הראשונים החלו עוד בפברואר 1948. ביולי 1950 הצהיר במפורש שר החוץ המצרי, צלאח אד-דין, כי מצרים תנקוט עמדה נויטראלית בעניין הסכסוך בקוריאה. גישה רשמית זו של מנהיגי ה"ופד" השליט חוזקה ביתר שאת באפריל 1951, שעה שנשיא הפרלמנט המצרי חזר והטעים את עמדתה הניטראלית של ארצו. הוא גם טען, שאם תפרוץ תבערה עולמית כתוצאה ממערכת קוריאה, תבטל מצרים באורח חד-צדדי את החוזה האנגלו-מצרי משנת 1936. ואכן, כמחצית השנה בלבד לאחר מתן הצהרה זו ביטלה ממשלת נחאס-פחה את החוזה הנ"ל.

החוזה האנגלו-מצרי באספקלריה של "המלחמה הקרה" הבין-גושית
המאבק הלאומי המצרי נגד בריטניה השתזר במסכת "המלחמה הקרה" הבין-גושית, אשר אותותיה הברורים ניכרו גם במזרח התיכון משנת 1950 ואילך. לאחר השלמת הקמתה של "הברית הצפון-אטלנטית" (באפריל 1949), שאליה הצטרפו יותר מאוחר גם יוון ותורכיה, הופנה עיקר המאמץ הדיפלומטי של המערב לעבר זירת המזרח התיכון. על רקע זה יש לראות את "הצהרת שלוש המעצמות" (ארה"ב, בריטניה וצרפת), ממאי 1950, על נטילתן את האחריות לביטחונן ולשלמותן של מדינות ערב וישראל, מתוך כוונה לשלבן בהגנת האזור כולו. ממועד זה ואילך התרכזה המדיניות של מעצמות המערב בניסיונות מגוונים ללכד את מדינו האזור במערך הביטחוני המערבי. הוצעו מערכים הגנתיים שונים,⁴ כגון גוש ערבי-תורכי, "ברית הגנה מזרח תיכונית" ופיקוד אזורי. ההצעות נידחו ע"י מצרים, שחששה מפני תחליפים מוסווים לחוזה האנגלו-מצרי משנת 1936. דחיית ההצעות המערביות חלה בעת ובעונה אחת עם הסתמנותה של המדיניות המצרית הנויטראלית בזירה הבינלאומית. בראשית דצמבר 1950 חודשו המגעים המדיניים בלונדון בין שרי החוץ של בריטניה ומצרים בשאלת שינוי החוזה משנת 1936. השיחות לא העלו כל תוצאות ממשיות, ועם סיומן הודיעו, כי הן תתחדשנה בפברואר-מרץ 1951. בשיחות נדונו שלוש אפשרויות: א) צירופה של מצרים לנאט"ו, דוגמת יוון ותורכיה, על מנת להקים ברית הגנה במרחב המזרחי של הים התיכון; ב) צירוף מצרים לברית של חבר העמים הבריטי; ג) הקמת מועצת הגנה משותפת בריטית-מצרית, שתישא באחריות להגנת אזור הסואץ. לפי ידיעות שהתפרסמו בעיתונות המצרית, הביע שר החוץ בווין את נכונותו לפנות חלק מהכוחות הבריטיים במצרים, בתנאי שיישמרו המתקנים הצבאיים הקיימים, ושניתן יהיה להחזיר יחידות בריטיות לעת מלחמה. בווין היה מוכן, כנראה, לפנות את יחידות חיל האוויר הבריטי ולמסור תפקידים חשובים לידי קצינים מצריים במועצת הגנה משותפת למצרים ולמדינות חבר העמים הבריטי.
כישלון שיחות לונדון נבע, בין השאר, מהמתיחות המתמדת ששררה בין בריטניה למצרים כתוצאה ממלחמת ארץ-ישראל. מתיחות זו לא נפוגה למרות מאמציו הכנים של בווין להראות כפרו-ערבי. תוצאותיה המשפילות של המלחמה בא"י נגעו בראש ובראשונה למצרים, שנחשבה לבכירה בקרב מדינות ערב. כדי להפיג במידה מסוימת את טעמה המריר של התבוסה הצבאית נגד ישראל, ערכה מצרים "רשימה שחורה" של ספינות, שהעבירו מטענים לישראל דרך תעלת סואץ. הגבלות שרירותיות אלה נגדו את תוכנה של אמנת קושטא משנת 1888, ופגעו, בדיעבד, גם בשייט הבריטי ובמסחרן של מדינות מערב אירופה האחרות וארה"ב. זאת ועוד, אם בשנת 1946 היו מוכנים הבריטים לפנות את מתקניהם באזור התעלה, בהתחשב בירח הדבש המדיני הקצרצר ששרר בין ברית המועצות והמערב, הרי שבשנת 1950/1, עם התחממות המלחמה הקרה הבין-גושית; החרפת משבר ברלין והתלקחות מלחמת קוריאה, חזרו בהם הבריטים מנכונותם זו. השיקול האסטרטגי הבריטי היקצה למצרים מקום נכבד כבסיס עורפי עיקרי במערך הביטחוני המערבי במזרח התיכון, כשיוון, תורכיה, עיראק ואיראן נחשבו לבסיסים קדומנים. שיקול זה שולב בתפיסה האסטרטגית המסורתית בדבר חשיבותה של מצרים כצומת בנתיב הבינלאומי בין הים התיכון לאוקיינוס ההודי. חשיבות גיאופוליטית זו ניזונה גם ממשאביה הפנימיים של מצרים בסדנאות, נמלי אויר וים, כוח עבודה זול ומאגר של מזון ותוצרים חקלאיים. לקח שתי מלחמות העולם חיזק את ההערכה הבריטית לגבי מקומה ומישקלה הפוטנציאליים של מצרים במערך הביטחוני המערבי. לפיכך, הונחו שיקולים גלובאליים בסירובם לפנות את מתקניהם הצבאיים במצרים. שיקולים אלה היו רחבים ביותר וחרגו מהתחום המצומצם של שינוי החוזה משנת 1936.
האמת ניתנה להיאמר, כי בעיית הרביזיה של היחסים האנגלו-מצריים קבלה צביון בינלאומי, מאחר וגם ארה"ב ובעלות בריתן האחרות בנאט"ו היו מעוניינות במישרין בשילובה של מצרים במערכן המדיני והצבאי. ואכן, בינואר 1951 הסתיימו השיחות בין אמריקה מצרים על חלקה של זו האחרונה בתוכנית "סעיף-4". בפברואר 1951 הגיע לקהיר ג'ורג' מק-גי, עוזר שר החוץ האמריקאי לענייני המזה"ת, לאחר סיומה של הוועידה השנתית של הדיפלומטים האמריקאים באיסטנבול. דיוניו של מק-גי עם שר החוץ המצרי נגעו במכלול היחסים המצריים עם בריטניה וישראל. וכן נדונה בעיית הגנת המרחב ותפקידה של מצרים במסגרת זו. באורח בלתי-רשמי נמסר, כי מק-גי ביקש את הסכמת מצרים לניצול שדות התעופה הבריטיים באזור בכלל ובמצרים בפרט ע"י חיל האוויר האמריקאי.
בתנאים אלה קשה היה לצפות שתימצא פשרה בין בריטניה למצרים. מצרים עמדה בכל תוקף על תביעתה לפינוי בריטי מלא. הלך הרוח האנטי-בריטי הקיצוני שאיפיין את מצרים הפך למגמה אנטי-מערבית קבועה במדיניות החוץ והפנים של המדינה. מגמה זו נחשפה בבירור לאחר התבוסה בישראל. אמריקה הואשמה בהענקת תמיכה לישראל ועוררה נגדה ביקורת מצרית זועמת, זו פעם הראשונה בתולדותיה של מצרים. הסתבכותה של מלחמת קוריאה הטתה, כאמור, את כפות המאזניים לטובת נקיטתה של עמדה נויטראליסטית מוצהרת. יתר על כן, בעקבות התפרצותו של משבר הנפט האנגלו-איראני ובלחץ גורמי פנים במצרים, אזר נחאס פחה עוז והודיע בפרלמנט המצרי, ב-8 באוקטובר 1951, על ביטולו החד-צדדי של החוזה האנגלו-מצרי משנת 1936.

מאוקטובר 1951 ועד ליולי 1952
במרוצת שנת 1951 נתחדשו השיחות בין בריטניה למצרים, כהמשך לשיחות לונדון משלהי שנת 1950. גם הפעם לא נשאו הדיונים כל פרי. אדרבא, באביב 1951 הוברר סופית למנהיגי כל המפלגות המצריות, ובכללם למנהיגי ה"ופד", כי המשך ההדיינות הינו חסר תועלת. על רקעו של מבוי סתום זה התארגנה במדינה חזית לאומית, שתבעה את ביטולו של חוזה 1936 וצידדה בהלאמת הזיכיונות הזרים. באפריל 1951 נערכה במצרים ועידתה הראשונה של תנועת שוחרי השלום. תנועה זו, שהיוותה בדרך-כלל ארגון הסוואה קומוניסטי, שיתפה בנשיאותה גם מספר אישים בלתי-קומוניסטיים, כחפני מחמוד פחה, מראשי "הליבראלים הקונסטיטוציוניים" ושר המסחר לשעבר, וכן כּאמל אבל-בנדארי פחה, שגרירה לשעבר של מצרים בברית-המועצות. הוועד המכין של התנועה פרסם אף כרוז, שזכה לדיון מיוחד בישיבת הממשלה. בכרוז הוטעמה שאיפתם הכנה של שוחרי התנועה לשלום עולמי בר-קיימא כדי לשלול את טיעונם-תירוצם של הבריטים להמשיך ולהחזיק את צבאם במצרים. למרות שפעילי התנועה מהשורה נרדפו על ידי השלטונות, לא העזה הממשלה לפגוע במישרין באישים הניטראליים, שחתימותיהם הופיעו בראש עצומת השלום המצרית.
ב-11 ביולי 1951 התקיימה במדינה הפגנת-דומיה רבת-רושם לזכר הפצצת אלכסנדריה על ידי הצי הבריטי בשנת 1882. האווירה האנטי-בריטית הקיצונית, שהתחזקה לאחר כישלונן הסופי של דיוני בריטניה ומצרים מחד גיסא, והתפתחות משבר הנפט באיראן, אשר הסיט את המאמץ המדיני הבריטי מעבר לגבולות מצרים, מאידך גיסא – הביאו את נחאס פחה, ב-8 באוקטובר 1951, לפני בית-הנבחרים בהצעה לאשר באורח חד-צדדי את ביטול החוזה משנת 1936, ובכלל זה – ביטול הסכם הקון-דומיניון הבריטי-מצרי על סודאן. ההצעה כללה, אפוא, את פינוי היחידות הבריטיות מאזור סואץ ואיחודן של סודאן ומצרים תחת כתרו של פארוק. ב-15 באוקטובר אישר הפרלמנט המצרי את ההצעה הממשלתית. בדברי ההסבר שלו טען נחאס פחה, כי בשנת 1936 נכבלו ידיה של מצרים ולא היה באפשרותה לנהוג כרצונה. למרות זאת הצדיק נחאס את חוזה 1936 כדבר בשעתו (שכן נחאס עצמו נחשב לאדריכלו). אולם בשנת 1951 השתנו הנסיבות הבינלאומיות והחוזה הישן הווה סתירה למגילת האו"ם. יתר על כן, לדברי נחאס, הופר החוזה על ידי בריטניה בתחומים שונים, ואילו הבריטים הכשילו את כל ניסיונות ההידברות עם מצרים.
ביטול החוזה התקבל בסערות שמחה המוניות במצרים. העיתונות המצרית התקיפה את בריטניה על שסירבה לפנות את יחידותיה מאזור הסואץ, לאחר שהודו קיבלה בלאו הכי את עצמאותה באוגוסט 1947 וערכה של התעלה כנתיב בריטי קולוניאלי להודו עבר ובטל מהעולם. הבריטים דחו, כמובן, את ביטולו החד-צדדי של החוזה ותגברו את יחידותיהם באזור התעלה. ב-13 באוקטובר פנו במשותף למצרים ממשלות ארה"ב, בריטניה, צרפת ותורכיה והציעו את הקמתו של "פיקוד מזרח-תיכוני מאוחד", שיבטיח את הגנתה של מצרים. זו האחרונה הוזמנה ליטול חלק בפיקוד המוצע, כשווה בין שווים, תמורת החלפתן של היחידות הבריטיות באזור התעלה ביחידות בינלאומיות של חברות הפיקוד המאוחד. ב-15 באוקטובר דחתה מצרים את ההצעה הנ"ל, שהופנתה, כפי שהסתבר להלן, גם למדינות ערב האחרות ולישראל. הצטרפותה של מצרים לפיקוד המוצע הייתה מאפשרת את הישארותן של יחידות בריטיות באזור הסואץ כחלק מהכוחות המשותפים. מבחינה מצרית הייתה בהצעה זו משום תחליף גרוע יותר לחוזה 1936, שכן במקום צבא בריטי הוצע להכניס מספר צבאות זרים למצרים, בעוד שחוזה 1936 צריך היה להסתיים בשנת 1956 הממשמשת ובאה. יומיים לאחר דחיית הצעות המערב על ידי מצרים יצא דין אייצ'יסון, שר החוץ האמריקאי, בהצהרת תמיכה פומבית בעמדתה של בריטניה בפרשת הסכסוך עם מצרים. מצרים דחתה, כמובן, את הצעת התיווך האמריקאית, ואילו הבריטים המשיכו להחיש תגבורות לבסיסיהם בסואץ ובסודן
מבחינה מעשית לא היה לאל-ידה של מצרים לגרש בכוח את היחידות הבריטיות מסואץ, או להשתלט על סודן. אולם החל מנובמבר 1951 נשא המאבק המדיני המצרי אופי אלים. מצרים פתחה בשורה של מעשי חבלה והטרדה נגד הבריטים, אשר התמידו והחמירו. רבבות הפועלים המצרים, שעבדו בשירות הצבא הבריטי באזור הסואץ, נטשו את משמרתם. ב-14 לנובמבר נערכה הפגנה אדירה בקהיר בהשתתפות כמיליון מפגינים, שקראו לפינויים המיידי של הבריטים. בראש הצועדים הופיעו ראש-הממשלה, נחאס פחה, ומנהיגי המפלגות האחרות. האחדות הלאומית הופגנה, אפוא, בפעם הראשונה במלואה. יתר על כן, במרוצת החודשים נובמבר-דצמבר חלו התנגשויות דמים בין "גדודי השחרור" המצריים לבין יחידות הצבא הבריטי, שהסתיימו במאות פצועים ובעשרות הרוגים. פעולותיהם של "גדודי השחרור", שמתנדביהם גויסו מקרב רוב חברי המפלגות, התאפיינו בלחימת גרילה, תוך ניסיון לנתק את אספקת המים והמזון של היחידות הבריטיות.
ב-8 בדצמבר 1951 נקט הצבא הבריטי בפעולת תגמול יסודית והרס את הכפר אחמד עַבְּדֻה שבקירבת סואץ עקב המטרה אש על חיילים בריטיים. כתגובה על כך צוותה ממשלת מצרים על החזרת שגרירה מלונדון ועל חלוקת נשק לתושבי אזור התעלה. כן פוטרו המומחים הצבאיים הבריטיים במשרד הביטחון המצרי, והוכרז חרם כללי על סחורות בריטיות. ב-25 בינואר 1952 פרצו קרבות של ממש באיסמעיליה ובפרבריה. הבריטים פתחו באש על תחנת המשטרה המצרית המקומית לאחר שמפקדה סירב לפנות את מגוייסיו החדשים. התקרית הסתיימה בעשרות הרוגים מצריים. יתר המצרים נלקחו בשבי רק לאחר שהבריטים איימו להרעיש את בניין המשטרה בתותחים.
כתגובה על הקרבות באיסמעיליה והשפלתה של המשטרה המצרית, פרצו למחרת (ב-26 בינואר 1952) מאורעות דמים בקהיר, שנודעו לימים כמאורעות "השבת השחורה". המאורעות החלו בהפגנת מחאה של השוטרים המצריים המיוחדים כמחאה על מעצר עמיתיהם באיסמעיליה ההפגנה סחפה עמה המונים, ובסופו של דבר השתלט האספסוף על המצב: מאות בתי עסק, בנקים, בתי מלון וכוד' נבוזו, נהרסו והוצתו. בניגוד להפגנת מיליון המצרים ברחובות קהיר ב-14 בנובמבר 1951, אשר לא לוותה במעשי אלימות והתפרעות, הרי שמסע ההפגנה והתפרקות היצרים ב-26 בינואר כֻּוָון, כנראה, על ידי אנשי "מצרים הצעירה", "האחים המוסלמים" ואנשי מחתרת קומוניסטיים. ייתכן וגם אלמנטים קיצוניים אלה איבדו את הרסן על ההמון המשתולל, אשר גרם נזקים וחבלות בשווי של עשרות מיליוני לירות מצריות לרכוש ולהון, זרים ברובם. גם חלק מהעיתונות המצרית ומספר צירי פרלמנט רמזו, כי ההרס והביזה שהתלוו להפגנה הוו, למעשה, פרובוקציות שחודן הופנה כלפי האינטרס הלאומי של מצרים.
אירועי "השבת-השחורה" היוו עדות חותכת למלך פארוק, כי ממשלת נחאס פחה, שנוא-נפשו, איבדה לחלוטין את השליטה על מהלך העניינים. ואכן, למחרת המהומות פיטר פארוק את ממשלת ה"ופד", ומינה את איש אמונו, עלי מאהר, לתפקיד ראש הממשלה, מבלי לקבל את אמון הפרלמנט או העם. קרוב לוודאי, שפארוק תכנון עוד קודם לכן את הדחתה של ממשלת ה"ופד", מאחר וממשלה זו נגררה אחר המאורעות ודירדרה את מצרים לשלב מסוכן, שהיה בו משום ערעור עקיף של עצם שלטונו ומעמדו של בית המלוכה. עוד לפני פרוץ מהומות ה-26 בינואר בקהיר, מינה פארוק את חאפט' אל-פתאח עַמְר, שגריר מצרים בלונדון, שהוחזר בשעתו על ידי ה"ופד".
על ממשלתו של עלי מאהר הוטל להחזיר את הסדר והביטחון הציבורי למדינה על מנת לקדם את תהליכי הפינוי של היחידות הבריטיות ממצרים. במילים אחרות: פארוק הועיד לממשלה זו, כלממשלות האחרות שבאו בעקבותיה. תפקידי ארגעה ומיתון. חילופי השלטון קודמו בברכה על ידי משרד החוץ האמריקאי, אשר טרח גם להבהיר, כי אמריקה אינה מכירה בביטולו החד-צדדי של החוזה האנגלו-מצרי מ-1936. אולם ממשלתו של עלי מאהר הוציאה בקושי את חודש שלטונה והתפטרה. מכאן ואילך חלו חילופי ממשלות תכופים, שלא באו אלא להדגים את התנוונותה של השיטה הפרלמנטרית נוסח מצרים. אחרי עלי מאהר נקרא לשלטון נג'יבּ אל-הלאלי, מנהיג "הגוש המצרי הלאומי", אחד מספיחיו הפורשים של ה"ופד". הלאלי אך זה הרכיב את ממשלתו (ב-2 במרץ 1952), ופארוק פרסם צו (ב-24 במרץ) בדבר פיזור הפרלמנט והוועדה ה-8 ביום כ"יום הבחירות החדשות". המועד הצפוי נדחה באמתלות שונות. הלאלי פינה מקומו ברשות השלטון לחוסיין סירי פחה (ב-1 ביולי), אותו מדינאי שהועמד בהתאם למסורת בראש ממשלות המעבר. אולם גם סירי פחה לא האריך ימים בשלטון, ופארוק נאלץ להחזיר שוב את קודמו, הלאלי פחה, ב-22 ביולי. לפשיטת הרגל של הממשלות המצריות; על אישיהן הניטראליים וחסרי התמיכה הציבורית, הושם קץ ב-23 ביולי 1952, עם השתלטות "הקצינים החופשיים" על מצרים, ופתיחת דף חדש בתולדותיה המסוערים של המדינה.

מבצעי ההפיכה: "הקצינים החופשיים"
מאז אירועי "השבת השחורה" הוטלה מצרים לתוהו ובוהו מוחלט. ה"ופד" הודח מהשלטון ושארית יוקרתו התבלעה. מנהיגי מפלגות החצר, שנקראו להציל את המדינה, גילו אוזלת-יד כללית ומבוכה יסודית. פארוק, שיצאו לו מוניטין כהולל וכפוחז, לא היה האיש המסוגל להושיע את מצרים. הארגון היחידי. שלא נפגע באירועי ינואר 1952, הייתה "אגודת הקצינים החופשיים" המחתרתית. אגודה זו, שחוללה את ההפיכה ב-23 ביולי 1952, השפיעה ומשפיעה עמוקות על התפתחות מצרים בפרט והעולם הערבי בכלל. בעשור הראשון להפיכה, כלומר בשנת 1962, כיהנו 10 מחברי האגודה במועצת הנשיאות המצרית, מתוך 13 חבריה. תנועה זו נוסדה כנראה בפרוס שנת 1939, וכללה קבוצת קצינים צוערים וצעירים, וביניהם – ג'מאל עבד אנ-נאצר, אנוור סאדאת, זכּריא מוחיי אד-דין ואחרים. לפי סאדאת, נקבעו מטרות האגודה במלחמה באימפריאליזם, במונרכיה ובפיאודליזם באמצעי הפיכה. אולם ספק רב אם "הקצינים החופשיים" היוו יחידה מלוכדת, בעלת התפתחות רציפה בין השנים 1939–1952. קרוב לוודאי, שהתלכדותה של האגודה החשאית חלה בסמוך לשנת 1952, לאחר שנשקף איום ישיר לחביריה, ומאחר והתערער אמון הקצינים בפיקוד הצבאי העליון. יש, כמובן, להביא בחשבון גם את לקח המפלה בישראל, החמרת המאבק בבריטים לאחר מכן וההרעה הכללית של המצב הכלכלי והמדיני של מצרים.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה שררו הלכי-רוח מרדניים בקרב חוגים שונים של הציבור המצרי, ובמיוחד בקרב הקצינים הזוטרים. פרשת ניסיון עריקתו של המפקד המצרי הוותיק והמנוסה, הגנרל עזיז אל-מצרי, ב-16 במאי 1941, לא הייתה מקרית כלל וכלל ועיתוייה חל בעת ובעונה אחת עם מרד רשיד עאלי בעיראק. העריקה נכשלה ואל-מצרי לא הגיע ללוב או לעיראק, אולם הניסיון הכושל אפיין את האווירה הפרו-נאצית במצרים. באותו הקשר ראוי לזכור, כי עבד-אל-נאצר בכבודו ועצמו היה חבר פעיל, בימי בחורותיו, באגודה הפאשיסטית-המצרית "מצר אל-פתאת". אנוור סאדאת קיים קשרים אמיצים עם אגודה פאשיסטית זו, בתקופת ניסון הכשל של אל-מצרי, וכן יצר מגעים עם החטיבה הטרוריסטית של "האחים המוסלמים". יתר על כן, בזיכרונותיו טוען סאדאת על שילוב הדוק בין המיפקדה הנאצית בלוב לבין קבוצת הקצינים הצעירים למן מאי 1941 ועד לקיץ 1942. עבד אל-לטיף בגדאדי, מנהיגם של קציני חיל-האוויר המצריים הצוערים, שיתף גם הוא פעולה עם הנאצים, הן באיסוף חומר מודיעיני על מערך הצבא הבריטי במצרים, והן בצבירת נשק ותחמושת במחתרת. מסתבר, כי מבין 8 הקצינים הפעילים נגד הבריטים, היו ארבעה חברים בוועד המייסד של "אגודת הקצינים החופשיים" בשנת 1949. אולם בחורף 1942/3 נגפו צבאות גרמניה בברית-המועצות ובמצרים, כפות המאזניים הוטו לטובת בעלות-הברית, ותקוותיהם של סאדאת, בגדאדי וחבריהם החלו להתנדף. יתר על כן, כּוכבם של נורי אס-סעיד בעיראק ונחאס פחה במצרים דרך. מנהיג ה"ופד" טען, ובצדק, כי שיתוף הפעולה עם בריטניה חסך למצרים שואה מדינית ומלחמתית, ומצרים הכה בשנת 1945 לאחת מחברות האו"ם. באותה שנה נוסדה גם "הליגה הערבית" בהשראה בריטית, ופרשת פעילותם של הקצינים המרדניים בתקופת מלחמת העולם השנייה נגנזה סופית, שכן כישלונם ותבוסתו של היטלר מחד גיסא ומחדלו של עבד אנ-נאצר באותה תקופה מאידך גיסא, לא הוסיפו פאר לתולדותיהם של "הקצינים החופשיים" וליוקרתם. בין השנים 1945-7 התהדקו מחדש הקשרים בין "הקצינים החופשיים", שכן רובם ככולם הוצב ביחידות שונות סביב קהיר. באותה תקופה הצטרפו קצינים נוספים לחוגיהם של נאצר, סאדאת וכדו'. מביניהם יש להזכיר את כמאל אד-דין חוסיין, קצין תותחנים וחבר ה"אחים המוסלמים" לשעבר צלאח סאלם, קצין חיל-רגלים, ת'ורת עכּאשה מחיל השריון וח'אלד מוחיי אד-דין, דודנו של זכּריא מוחיי אד-דין בעל דעות שמאליות קיצוניות.
המלחמה בארץ ישראל השפיעה עמוקות על התפתחות דעותיהם של הקצינים הצעירים ועל התגבשות תכניותיהם. הקצינים דבקו בכל מאודם ברעיון המלחמה בישראל וחייבוהו במלואו. יתרה מזאת, מספר קצינים ביקש במפורש לשחררו מתפקידיו ולצרפו למלחמת א"י. בראש קבוצה זו עמד הקולונל אחמד עבּד אל-עזיז מחיל-הפרשים, אשר לו יוחסה המימרה המפורסמת, כי "שדה הקרב הגדול הוא במצרים עצמה". מימרה זו הושאלה לאחר מכן על ידי עבד אנ-נאצר בקונטרסו "הפילוסופיה של המהפכה". עבד אל-לטיף בגדאדי, למשל, הקדים את מועד הפלישה המצרית הרשמית בהיפגשו עם פַוְזי קווקג'י, מפקד "צבא ההצלה", ובנסותו לארגן כוח אווירי מסוים שיעמוד לרשות קווקג'י. במאי 1948 נשלחו עבד אנ-נאצר, עאמר, צלאח סאלם, זכריא מוחיי אד-דין וחבריהם לחזית הארץ-ישראלית. הם רכשו ניסיון קרבי, חלקם נלחמו ב"כיס פלוג'ה" וגילו תושיה ואחריות.
מלחמת ארץ-ישראל הוכיחה לקצינים הצעירים, כי הצבא המצרי ניגף, בעוד שהם עצמם מילאו את תפקידיהם בנאמנות ובדבקות. הם נוכחו לדעת, כי ניתן למגר את משטרו של פארוק בעזרת כוח קטן יחסית, אך מאורגן כהלכה וחדוּר בהכרת שליחותו. בקיץ 1949 הוכשרה, אפוא, הקרקע להתארגנות החשאית של הקצינים המהפכניים כאגודה מגובשת ומלוכדת, כתוצאה מהתלכדות מספר קבוצות קצינים נפרדות, שהגיעו לאותן מסקנות אידיאולוגיות בעקבות המפלה במלחמת ארץ-ישראל. הקבוצות העיקריות היו כדלקמן: 1) חברי "האחים המוסלמים", בראשותו של המאיור מוחמד לבּיבּ, אשר פיקד על גדודי "האחים המוסלמים" בא"י; 2) קבוצה בראשות אנוור סאדאת, אשר חזר לשירות הצבאי הפעיל רק בשנת 1950, וטיפח את קשריו עם החבורה שהתרכזה סביב עבד אנ-נאצר; 3) קבוצת הקפיטן מוצטפא כּמאל צדקי מחיל השריון. הייתה זו קבוצה של טרוריסטים והרפתקנים אשר קיימה קשרים ענפים עם קבוצת "האחים המוסלמים", קבוצת סאדאת וקבוצת "הקצינים החופשיים". צדקי עצמו היה מעורב, כנראה, בהתנקשויות ובתככים שונים נגד הרמטכ"ל בשנת 1951; 4) "אגודת הקצינים החופשיים", שאורגנה כאמור כגוף פעיל בשלהי שנת 1949, לאור הצלחת ההפיכה הצבאית הראשונה בסוריה. עשרת חברי הוועד היו עבד אנ-נאצר, כמאל אד-דין חוסיין, חסן אבראהים, ח'אלד מוחיי אד-דין, עבד אר-ראוף, עבד אל-חיכים עאמר, ג'מאל וצלאח סאלם, בגדאדי וסאדאת. מקורבים לוועד, שהתבלטו בפעילותם, היו ת'רות עכאשה, זכריא מוחיי אד-דין, מנצור צדיק ועלי צברי. בשנת 1950 נבחר נאצר לנשיא הוועד וניהל את התא המרכזי בקהיר יחד עם עאמר, צלאח סאלם ומוחיי אד-דין. באוקטובר 1951 הופיע העלון המחתרתי הראשון – "קול הקצינים החופשיים". תקנון האגודה הגביל את החברות לקצינים בלבד ואסר על השתייכות לארגון אחר, כגון "האחים המוסלמים". בהתאם לכך הוצאו מהאגודה עבד אר-ראוף וחברי "האחים המוסלמים" האחרים, שהרי "אגודת הקצינים החופשיים" הייתה לאומנית-חילונית ביסודה, ואילו "האחים המוסלמים" היו פאן-מוסלמים קנאים.
באוקטובר 1951 הוטלה מצרים למערבולת לאומית-סוציאלית גועשת. ממשלת ה"ופד" דחתה, כזכור, את הלחץ המערבי בדבר הצטרפות המדינה לפיקוד מזרח-תיכוני. להלן ביטלה הממשלה באופן חד-צדדי את החוזה האנגלו-מצי מ-1936 והכריזה על איחוד מצרים וסודן תחת כתרו של פארוק. עוד באוקטובר התארגנו "גדודי השחרור" של המתנדבים לחבלה במתקנים הבריטיים בסואץ. ב-25 בינואר חלו, כזכור, התנגשויות אלימות באסמאעיליה, אשר הגיעו לשיאן למחרת, באירועי "השבת השחורה" בקהיר. בראש המאבק נגד הבריטים עמדו ה"ופד" ו"האחים המוסלמים". "הקצינים החופשיים" השתתפו רק באימון מתנדבים ובאספקת תחמושת ללוחמים. חלקם במאורעות היה, אפוא, עקיף שכן הממשלה והקצינים כאחד הבינו, כי הכנסת הצבא המצרי למערכה גלויה נגד הבריטים עשוייה להסתיים בשואה נחרצת, שתעלה במימדיה על התבוסה בארץ-ישראל. זאת ועוד, עבד אנ-נאצר פקפק בתקופה זו ביעילות המאבק בבריטים, והעדיף להתרכז קודם לכן במיגורו של פארוק.
בפרוס ינואר 1952 השיגו "הקצינים החופשיים" ניצחון מוסרי רב-משמעות בבחירות לנשיאות מועדים. הבחירות הללו, שנועדו לשלהי השנה הקודמת, נאסרו על ידי פארוק, מאחר ומועמדו ושותפו לעסקות ולשחיתות, הגנרל חוסיין סירי עאמר, אשר מונה על ידי המלך למפקד חיל הספר במקום הגנרל מוחמד נג'יב, היה בלתי אהוד ובלתי פופולרי. הקצינים קיימו את הבחירות לנשיאות מועדנם למרות האיסור המלכותי, ומוחמד נג'יב, שהיה ידוע בטוהר מידותיו לעומת יריבו המושחת, גבר על יריבו וזכה ל-80% מקולות המצביעים, נג'יב, שהצטיין במלחמת ארץ-ישראל, וקיים כבר שם קשרים עם "הקצינים החופשיים" באמצעות קצין מטהו – עבד אל-חכים עאמר, היה קרוב בדעותיו לנאצר ולחבריו. הבחירות למועדון הנחילו גם ניצחון רב-משמעות נוסף לקצינים הצוערים, אשר זכו במישרות הכבוד האחרות במועדון, ודחקו את רגליה של המשמרת הוותיקה והבכירה. למחרת הבחירות למועדון הקצינים התנקש עבד אנ-נאצר בחייו של הגנרל חוסיין סירי עמאר, אך החטיא את מטרתו.
עם ההידרדרות שחלה במצרים בעקבות אירועי "השבת-השחורה" (26 בינואר 1952) והדחתו של ה"ופד" מהשלטון, חלו 5 משברים ממשלתיים במצרים. פשיטת הרגל של כל המפלגות הפכה לעובדה מוגמרת, בהיעדר כל תמיכה עממית בהן. לעומת זאת התבססה פעילותם של הקצינים על השתקתם וניטרולם של גורמים ציבוריים. עם זאת השכיל נאצר לקיים קשרים מחתרתיים, בחודשים שקדמו להפיכה, עם "האחים-המוסלמים", הקומוניסטים והיסודות התוססים ב"ופד" האופוזיציוני. אחד מעסקני ה"ופד", אחמד אבו אל-פתח, הודיע לקצינים החופשיים, ב-21 ביולי 1952, כי פארוק מתעתד למנות את חוסיין סירי עאמר לשר המלחמה, חרף כישלונו בבחירות למועדון הקצינים. ידיעה זו קבעה את עיתוי ההפיכה בליל ה-22/23 ביולי. מסתבר, ש"הקצינים החופשיים" מיששו את הדופק אצל קציני הביון האמריקאי במצרים על מנת לעמוד על תגובתה האפשרית של אמריקה על תכנית הדחתו של פארוק. עלי צברי, כמפקד המודיעין של חיל האוויר המצרי, קיים את המגע עם עמיתיו האמריקאיים, וזכה, כנראה, לתגובה חיובית. הוא גם היה האיש שהודיע לשגרירות האמריקאית על ביצוע ההפיכה.
ערב פרוץ ההפיכה היה צורך למצוא דמות ייצוגית ומקובלת, שתיעתר לפרוס את חסותה על הקצינים הצעירים. מועמדותו של הגנרל הקשיש עזיז אל-מצרי ירדה מעל הפרק, הן בגלל עברו הפרו-נאצי, והן בגלל עקשנותו. כן גם בוטלה מועמדותו של הגנרל אחמד פואד צאדק, מי שהיה מפקד הכוחות המצריים בארץ-ישראל. לצאדק, שנחשב כפרו-בריטי וכיריבים של עסקני ה"ופד" כאחד, הובטחה, כנראה, מישרת הרמטכ"ל על ידי המלך פארוק, והוא העדיף את הסיכוי הסביר של המינוי המלכותי על פני הבטחותיו המעורפלות של צלאח סאלם. נותר, אפוא, כמועמד הגנרל מוחמד נג'יב, שנודע בטוהר כפיו, ויוקרתו עלתה עקב בחירתו לנשיא מועדון הקצינים. כפי שצוין לעיל, קיים נג'יב קשרים הדוקים למדי עם עבד אל-חכים עאמר עוד בשנת 1948.
מקרב מבצעי ההפיכה יש לציין את "גדוד השחרור" בפיקודו של אחמד שוקי, ופלוגת מקלענים בראשותו של הקולונל יוסף מנצור צדיק. יחידות אלה השתלטו על בנין המטכ"ל ועצרו את ראשי הפיקוד הצבאי. שוקי, שהעדיף להלן את נג'יב על נאצר, הודח סופית במרץ 1954. צדיק, שהיה קומוניסט, נעצר גם כן באותה שנה. בפברואר 1953 הוגדרה רשמית מועצת ההפיכה וסמכויותיה. מקרב 14 חבריה בשנה זו המשיכו לכהן 8 חברים במועצת הנשיאות של מצרים, ומהם 6 קצינים שנטלו חלק בוועד הקצינים משנת 1949. צלאח סאלם נפטר ו-5 הודחו בשנים 1953-4 בעיצומו של המאבק בין נג'יב ונאצר. מכל מקום, יציבותה הרצופה של כת הקצינים במחתרת ובשלטון ראויה לדיון עקב אופייה הנדיר.
תופעה נוספת המציינת את מהותה של כת הקצינים הינה היעדר אידיאולוגיה נוקשה. עד לדצמבר 1957, מועד אימוצה של דוקטרינת "הסותיאליזם הערבי", היו הקצינים המהפכניים משוללים כל אידיאולוגיה מגובשת, ולמעשה אופיינו מעשיהם על ידי פרגמטיזם מובהק. שיטתם הייתה "שיטת השלבים, שיטת הטעות והתיקון. מידי סַיימָה שלב אחד, התכוננה המהפכה והתוותה את כללי השלב הבא", לפי עדותו הכתובה של עבד אל-קאדר חאתם בשנת 1959. המטרה היחידה שאיחדה את הקצינים הייתה מגמת סילוקו של המשטר הישן והדחתו של פארוק. רובם ככולם היה ממוצא זעיר-בורגני, ולכל אחד מהקצינים היה רקע וניסיון מדיני מסוים, אם במסגרת "האחים המוסלמים", אם במסגרת החוגים הקומוניסטיים או הפשיסטיים. אולם המכנה המשותף של כולם הייתה הקנאות הלאומית הקיצונית. הדבקות של כת ההפיכה ביסודות אידיאולוגיים הייתה גמישה, והתפניות הרעיוניות והמדיניות היוו ומהווים סימן היכר מובהק בתולדותיה של כת הקצינים, במיוחד לאחר שנת 1952.

פעולות "מועצת ההפיכה" עד תום שנת 1952
עיתוי ביצוע ההפיכה נקבע, כזכור, ל-23 ביולי, שכן בעיצומו של הקיץ הסתגרו המלך, ראשי השלטון למיניהם ונציגי המעצמות הגדולות בבתי נופש ומרגוע באלכסנדריה ובסביבותיה. חששם העיקרי של מבצעי ההפיכה נבע מאפשרות התערבותו של הצבא הבריטי, אשר יחידותיו חנו במרחב סואץ. לפיכך, נשלח בלי ההפיכה מפקד המודיעין של חיל האוויר המצרי, עלי צברי, לעמיתו האמריקאי, וביקשו להודיע לשגרירי ארה"ב ובריטניה, כי ההפיכה נושאת אופי פנימי בלבד ואינה נוגעת למעמדם של הזרים. ואף לא לצבא הבריטי. ואכן, אזהרה-הודעה זו הייתה דבר בעיתו, שכן עם היוודע דבר ההפיכה לפארוק, פנה זה האחרון במברקים לממשלת לונדון ולפיקוד הצבאי הבריטי במצרים וביקשם להתערב נגד השתלטות המהפכנים על קהיר ואלכסנדריה. דא עקא, שההפיכה בוצעה במהירות, ביעילות וכמעט ללא שפיכות דמים. יחד עם זאת הודיעו ארה"ב לבריטניה על התנגדותן להתערבות הצבא הבריטי. האמריקאים קיבלו, אפוא, את הגירסא של עלי צברי בדבר אופייה של המהפכה.
כתוצאה מכך הודח המלך פארוק מכיסאו ונאלץ לצאת לגלות. הגנרל נג'יב, שהיה צפוי למאסר יום אחד לפני ביצוע ההפיכה על ידי ממשלתו השנייה של אל-הלאלי, שנכונה ב-22 ביולי, הפך לראש מועצת הקצינים החופשיים ולמפקד העליון של צבא מצרים. עם שידוד המערכות המדיני ביקש נג'יב להוכיח שפניו מועדות להחזרת השלטון לידיים אזרחיות לאחר ביצוע טיהורים מקיפים. ייתכן ואף חלק מקציני הכת הצבאית התכוון לכך בסופו של דבר. מכל מקום, הואיל ובידי הקצינים לא הייתה תכנית חיובית מגובשת, אין לציין קו מדיני עקבי כלשהו שהנחה אותם במעשיהם ובמחדליהם. אדרבא, הוויכוחים והחיכוכים ביניהם החלו כבר בשבועות הראשונים לשלטונם. חילוקי דעות מעמיקים התגלעו להלן בין נג'יב לבין נאצר ומקורביו. התפתחות זו הייתה, צפויה למעשה, כיוון שנג'יב היה, מבחינות רבות, נטע זר ל"קצינים החופשיים", או כפי שנאצר הגדירו לאחר מכן – כשלט וכתפאורה חיצונית.
מכל מקום, פארוק הוגלה, והתינוק אחמד פואד בן פארוק הוכרז כמלך וכן הוקמה מועצת עוצרים שתמשול במקומו. מעניין לציין, כי כשנולד יורש העצר (ב-16 בינואר 1952) הוציאו "הקצינים החופשיים" כרוז בגנות המצעד הצבאי שתוכנן לכבוד הפעוט המלכותי, והוקיעו את כל המצעד כבדיחה גרועה. עם זאת הם נמנעו מלכפור ברעיון המלוכה לכשעצמו. בצידה של "מועצת ההפיכה", שהופעלה ביולי 1952 (בהרכב – נג'יב, נאצר, עאמר, האחים סאלם, מוחיי אד-דין, בגדאדי, סאדאת, חסן אבראהים, כמאל אד-דין חוסיין וחוסיין אש-שאפעי), הורכבה גם ממשלה, ב-23 ביולי , בראשותו של המדינאי הוותיק והפרו-נאצי לשעבר, עלי מאהר. ממשלה זו התפטרה בתחילת ספטמבר מעקב התנגדותה לחוק הרפורמה האגרארית. השלטון במצרים בשבועות הראשונים להפיכה גילה אי-עקביות ומגמות מדיניות סותרות. בשלהי יולי בוטלו תארי הכבוד העות'מאניים "בּכּ" ו"פחה". ב-31 ביולי פורסם חוק שהתיר את שיתופו המכריע של ההון הזר בחברות המצריות. חוק מעין זה לא הושג כל זמן שלטונה של ממשלת ה"ופד", ואילו עתה השיגוהו החברות הזרות, אשר חתרו לקראתו זה זמן רב. נג'יב הצהיר, כי מטרת ההפיכה הינה קידום מעמד הפלאחים והפועלים תוך ביצוע רפורמה אגרארית. כן הבטיח את פינויו של הצבא הבריטי מאזור התעלה והתחייב לטהר את המנגנון הממשלתי ולהחזיר, בבוא העת, את המשטר הפרלמנטרי על כנו. אולם גישתו הסוציאלית של נג'יב התאפיינה, בסופו של דבר, במתינות ובקורטוב של שמרנות, כשם שדמותו הייתה דמות פטרנאלית מובהקת. בפרוס אוגוסט 1952 תבע נג'יב מהפלאחים לשלם את חובותיהם לבעלי האחוזות ואיים עליהם בעונשים חמורים. במרוצת אותו חודש ירו הצבא והמשטרה בפועלי טקסטיל אשר שבתו בכפר אד-דוואר ליד אלכסנדריה. התקרית הסתיימה במספר הרוגים, בעשרות פצועים ובמאות עצורים מקרב הפועלים השובתים. השלטון הצבאי קיים את אזהרתו והוציא להורג שניים מראשי השובתים, בעוד שעצורים אחרים נידונו לתקופות מאסר ממושכות. תקרית אד-דוואר הוכיחה, כי "מועצת ההפיכה" – החלטתה נחושה לקיים את הסדר והביטחון הפנימיים, ולו גם על חשבון הפועלים. לקח השביתות וההידרדרות הכלכלית משנת 1950/1 עמד, כנראה, לנגד עיניהם של ראשי המועצה. להלן הועלו מיסי הכנסה בצורה פרוגרסיבית על הכנסות גבוהות וכן הועלו מיסי ירושות. גולת הכותרת של מדיניות המיסוי הייתה – חוק הרווחים האסורים – שהוחל רטרואקטיבית משנת 1939. חוק זה קבע, בין השאר, כי גם אשת המפרנס חייבת בהצהרה על מקורות רכושה ורווחיה.
חוק הרפורמה האגרארית פורסם ב-12 בספטמבר 1952, והגביל את שטח האחוזות הגדולות עד 200 פדאן (כ-800 דונם). העודפים נועדו לחלוקה בין מחוסרי הקרקעות, ובעלי האחוזות המוחרמות פוצו באגרות חוב ממשלתיות, שערכן נקבע פי-10 מערך הרנטה הקרקעית. החוק לא הוחל על חברות ואגודות שהכשירו קרקעות, וכן הוצאו מכלל תחולתו בעלי קרקעות בור ואדמות מדבריות. אלה האחרונים חוייבו לרשמו מקץ 25 שנה. כן לא חל החוק על קרקעות שנועדו לניצול תעשייתי. אולם החוק נעקף במידה מסוימת בעזרת רישום כוזב של הנחלות הגדולות של שם קרובי המשפחות של בעליהן, תוך כדי חלוקת האחוזות ליחידות מוקטנות בנות 200 פדאן. כן הוחק ביטולו של ה"וקף אהלי". במקביל לכך הוקם משרד ממשלתי מיוחד, שנועד לרכז את כל הרכוש דלא-ניידי אשר הצטבר בידי הרשויות הדתיות כתוצאה מהקדשים. הכנסותיו של הרכוש שסווג כ"וקף אהלי" זרמו עד אז גם לקופותיהם של מקדישיו, ועל ידי כך נעקפו מיסי הרכוש הממשלתיים.
כחלק בלתי-נפרד מהרפורמות האגראריות, שהוחקו בשנת 1952, יש לראות גם את חוק האגודות השיתופיות והחקלאיות, כיוון שחוק זה חייב את מקבלי הקרקעות החדשים להתאגד לצרכי מימון ושיווק וכן לשם תפעול ציוד חקלאי חדיש באמצעות קואופרטיבים. כמובן, שנאסר על מקבלי הקרקעות להחכירן. בשלהי שנת 1952 נמשך פרסום הצווים והחוקים למיניהם כמעיין המתגבר: ב-26 בנובמבר, לאחר הרכבת הממשלה החדשה בראשותו של נג'יב, בוטלה מועצת חצר המלוכה, וב-21 בדצמבר פורסמה תקנה רטרואקטיבית שהתירה את הענשתם של שרים, צירי פרלמנט ועובדי ציבור אחרים, אשר מעלו בתפקידם, או שניצלו את מעמדם הנישא לתועלתם האישית. ב-17 בינואר 1953 חוסלו כל המפלגות (להוציא את "האחים המוסלמים"). המפלגה היחידה הייתה "ארגון השחרור" מיסודה של "מועצת ההפיכה".

חיסול המפלגות ו"האחים המוסלמים"
ביצועה הפתאומי והמוצלח של ההפיכה במצרים שיתק את פעילות המפלגות המדיניות. יש לזכור, כי בעקבות אירועי "השבת השחורה" הודחו ראשי ה"ופד" מהשלטון, והמפלגה המצרית העיקרית, שנמצאה בלאו הכי בתהליך של שקיעה מתמדת, ונדרדרה לשפל מדרגה אופוזיציונית. מספר מצומצם מפעיליה הצעירים והתוססים של המפלגה, כגון אחמד אבו אל-פתח, שיתפו, כזכור, פעולה עם "אגודת הקצינים החופשיים", ערב ביצוע ההפיכה. כיוון שנג'יב הצהיר, כי אין בכוונתו לקיים דיקטטורה צבאית, וכמחווה לכוונותיו הכנות הוא מינה את המדינאי האזרחי, עלי מאהר, לראשות הממשלה, הרי שהורגש הצורך להגדיר מחדש את תפקיד המפלגות ותנאי פעילותן. ב-9 בספטמבר 1952 פורסם החוק הראשון בעניין זה. החוק חייב את ראשי המפלגות להגיש בקשה לחידוש פעילותן למשרד הפנים, תוך צירוף התקנון והמצע המפלגתי וכן שמות המייסדים. כן חוייבו גזברי המפלגות להצהיר על מקורות הכספים והרכוש המפלגתי ולהפקיד את ממונם בבנק. החוק היקנה זכות ווטו לשר הפנים על חידוש פעילותה של כל מפלגה. מייסדי המפלגות התחייבו להוכיח את טוהר כפיהם ונאמנותם למדינה. החוק החדש זרע מבוכה בקרב עסקני המפלגות השונות, ובמיוחד בקרב אנשי ה"ופד", שמפלגתם העממית שיקפה מגמות סוציאליות ואינטרסים סותרים. חוגי הצעירים ב"ופד" תבעו, למשל, את סילוקיו של מזכיר המפלגה רב-ההשפעה, פואד סראג' אד-דין, אשר ייצג את חוגי בעלי האחוזות ובעלי העסקים הגדולים במפלגה, ונחשב לראש האגף הימני בה. לאחר התרוצצות ממושכת וטיהורים פנימיים במנגנון המפלגה, פירסם מוצטפא אנ-נחאס, המנהיג הקשיש וראש סיעת המרכז ב"ופד", את עיקרי מצעו החדש (ב-23 בספטמבר). הוא הגדיר את מפלגתו כמפלגה דמוקרטית וסוציאליסטית וחזר על העקרונות המדיניים הישנים של המפלגה, כגון פינוי הבריטים, איחוד מצרים וסודאן תחת הכתר המצרי, תוך הגבלת שלטון המלוכה, ודחיית ברית הגנה משותפת כלשהי, תוך הקפדה על נויטראליזם של אמת. גם בתחום הסוציאלי לא חידש מצע ה"ופד" ולא כלום, למרות שתבע את הלאמת המחצבים, מתן שכר מינימום לפועלים, הענקת זכות בחירה לנשים ותחיקת חינוך חינם לכל. אופייני הדבר, כי עקרונות הרפורמה האגרארית של אנשי כת ההפיכה לא הוזכרו כלל ועיקר במצע המפלגתי החדש.
בניסיונו להסתגל לחוק המפלגות, נכנע נחאס פחה כלשהו ללחץ צעירי ה"ופד", וערך בֶדֶק בית מסוים במפלגתו; אולם אישיותו הייתה בלתי-רצויה לקציני הכת הצבאית השלטת; שהרי בסופו של דבר, היה נחאס הקשיש הדמות המדינית הבולטת ביותר במצרים מאז שנות ה-30. בשמו של מנהיג זה נכרך החוזה האנגלו-מצרי מ-1936, אשר העניק למדינה את סממני ריבונותה. הוא גם היה האיש שביטל באורח חד-צדדי (ב-8 באוקטובר 1951) את החוזה הנ"ל, שהפך במרוצת הזמן לצנינים בעיני הלאומנים ולוחמי חירותה של מצרים. למרות כל התהפוכות המדיניות וחרף דעיכתו ההדרגתית של ה"ופד", נהנה עדיין נחאס פחה מפופולאריות רבה ומיוקרה ניכרת ונחשב למנהיג הלאומי הראשון במעלה של מצרים. בכל זאת יעץ שר הפנים למזכירות ה"ופד", עצה שכל כולה היה צו, לפטר את המנהיג הוותיק מהנהלת המפלגה. "עצה" ידידותית זו ניתנה במסגרת סמכויותיו של שר הפנים לפי חוק המפלגות החדש. ב-27 בספטמבר החליט מרכז ה"ופד" להתעלם מהוראת הממשלה בעניין הדחת נחאס מהפעילות האקטיבית. עיתוני המפלגה אף נחלצו להגנה על כבודו של מנהיגם. אולם מדיניותו התקיפה של שר הפנים, והמבוכה והחולשה הכלליות ששררו בהנהגת המפלגה הביאו, תוך עשרה ימים, לכניעת ההנהגה לתכתיב הממשלתי. נחאס הודח מתפקידיו הביצועיים בהנהגה והתמנה לנשיא כבוד של ה"ופד". באוקטובר 1952 שחררו ראשי המשטר קרוב ל-1000 עצירים מדיניים, רובם ככולם חברי "האחים המוסלמים" ואנשי "מצרים הצעירה". העסקנים הקומוניסטיים נשארו בכלאם. בשלהי אוקטובר 1952 הופיע נג'יב לפני אלפי פועלים בנאום פומבי פרוגרמטי. נאום זה חשף היעד כל אידיאולוגיה ברורה מצד שליטה של מצרים מחד גיסא, וכן הוא הפגין את מתינותו והתחזותו האבהית לפני ההמונים מאידך גיסא, נג'יב הוכיח עצמו כפסיכולוג מדיני מובהק, שעה שקרא להמונים לראות בתנועתו כ"תחייה" ולא כ"הפיכה". הוא גם דחה את עיקרון חלוקת המעמדות במצרים, בהצהירו על שוויון כל המצרים ובבטלו את המושג "פיאודלי". בין היתר הטעים נג'יב את ההנאה החומרים הצפוייה לעניים מחלוקת רכושם של העשירים, אשר צברו בעמל רב. הוא קרא לשיתוף פעולה בין הפועלים לבעלי ההון, ולמעשה הורָה לפועלים לציית לאמידים ולבעלי העסקים. נעלה מכל ספק, כי השקפתו הסוציאלית של נג'יב הייתה שמרנית ביסודה, אולם הוא היטיב להכיר את הפסיכולוגיה של ההמונים. בהזדמנות אחרת⁵ העיר נג'יב, כי לראשי ההפיכה לא הייתה "פילוסופיה" אלא פסיכולוגיה.
המפלגות החדשות שנרשמו במשרד הפנים, בהתאם לחוק המפלגות החדש, היו כדלקמן:1) "האיחוד הערבי" בראשות עלי מאהר; 2) "מפלגת בת-הנילוס" של ד"ר דוריה שפיק; 3) "מפלגת הנשים הלאומית" של מונירה חוסני; 4) "המפלגה הסוציאליסטית" בראשות אבראהים שוכרי; 5) "מפלגת הפלאח הסוציאליסטית" בראשות אחמד קוטב; 6) "המפלגה הדמוקרטית" (ארגון קומוניסטי) בהנהגת פתחי אר-רַמְלי; 7) "האחווה והרפורמה האסלאמית" בראשות יוסף עבד אל-קאדר; 8) "אגודת האחדות הערבית" בראשות מנצור פהמי; 9) "מפלגת הפועלים והפלאחים" של עבד אל-חמיד עבד אל-חק, 10) "מפלגת השחרור הלאומי" בראשות כאמל בנדארי; 11) "המפלגה הרפובליקאית" בראשות מוצטפא מואְמֶן.
בסך הכל נרשמו 23 מפלגות ותיקות וחדשות. כל המפלגות שהתכחשו במצען לעקרון המלוכה נאלצו לתקן את מצען, שכן המלוכה התקיימה רשמית במצרים עד ל-18 ליוני 1953. רישומה של "המפלגה הדמוקרטית" (הקומוניסטית) נפסל על ידי משרד הפנים וכן נפסלו ארגונים אחרים.
אולם גם המפלגות שפעילותן הותרה לפי החוק לא הספיקו להתארגן מחדש ולקיים את פעילותן הציבורית. בפרוס שנת 1953 (17.1.1953) הכריז נג'יב, בתוקף סמכויותיו כראש הממשלה, על ביטול כל המפלגות והפקעת רכושן, וכן על קביעת תקופת מעבר בת 3 שנים לפני חידושו של "המשטר החוקתי המושלם". פיזורן של המפלגות לא נעשה אלא כתוצאה מהערכת מצב ריאליסטית של ראשי השלטון; שהרי בראש ובראשונה התכוונו אנשי כת ההפיכה לחסל את "המשטר הישן" על תופעות ריקבונו ושחיתותו. והלא למפלגות המדיניות היה חלק ונחלה במשטר זה. רובן ככולן הגישו את מועמדותן החוקית גם במסגרת החדשה. זאת ועוד, המשחק הפרלמנטרי הישן-נושן הוכיח את מחדליו ואוזלת-ידו עם חילופי השלטון התכופים בין המנהיגים התלושים מההמונים; אותם מנהיגי מפלגות שלא השכילו להושיע את מצרים, להשיג את עצמאותה המלאה ולייצב את כלכלתה; אותם מדינאים שנכשלו במלחמת ארץ-ישראל ובגדו בחייליהם על ידי משלוח הנשק הקלוקל. ולבסוף, כת הקצינים חסרה אחיזה של ממש בקרב הציבור האזרחי ומנהיגיו, כוותיקים וכחדשים. תמיכתן של המפלגות ב"סדר החדש" הייתה כפויה ומאולצת. ה"ופד" היה חצוי ומפולג ביחסו לשליטים החדשים. ראשי המפלגות האחרות התייחסו לשלטונות באי-אמון, הקומוניסטים עמדו עדיין מחוץ לחוק, והסיעות השמאליות האחרות פקפקו במגמותיו הסוציאליסטיות האמיתיות של נג'יב. אפילו יחסם של "האחים המוסלמים" להפיכה היה זהיר ומסויג. אין תימא, אפוא, שנג'יב ושריו הזדרזו לבטל את קיום המפלגות, כשהם נאמנים לשליש הראשון של סיסמת ההפיכה – "אחדות, סדר ועבודה", הפיצול המפלגתי ל-23 סיעות וארגונים עשוי היה להחזיר את "הסדר הישן" על כנו. הפיצול הפנימי המופרז סתר גם את תפיסתם הצבאית-החיילית של קציני כת ההפיכה.
לפני פיזור המפלגות בוטלה החוקה המצרית משנת 1923, (ב-19 בנובמבר 1952), ובמקומה הוכרז על שלטון צבאי ללא חוקה אזרחית. באותו מועד נקבעה הקמתה של ועדת חוקה חדשה, שממצאיה יאושרו על ידי העם. החל מה-21 בדצמבר 1952 שותקה, למעשה, פעילותן של המפלגות הוותיקות, וחלק ניכר מעסקניהן נעצר. הצנזורה החמורה שהוטלה על העיתונות מחד גיסא, ועינו הפקוחה של "המשרד להדרכה לאומית" מאידך גיסא, בישרו את תחילת הקץ הרשמי של החיים המפלגתיים. אולם גם לאחר פיזור המפלגות והקמת "ארגון השחרור", טרם הקיץ הקץ על ארגון "האחים המוסלמים". הסיבה העיקרית לכך נבעה מהעובדה, שלרשותם של "האחים המוסלמים" עמד כוח מאורגן ומגובש. הארגון התאפיין, כידוע, בצביון פן-אסלאמי ובין-ערבי, ועשוי היה להתמודד בהצלחה על השלטון במצרים. הטקטיקה הזהירה שננקטה על ידי קציני כת-ההפיכה שאפה לרכוש את תמיכתם של"האחים המוסלמים" רבי-ההשפעה, ולדחות את ההכרעה נגדם לכשיתבסס מעמדם של הקצינים המהפכניים. זאת ועוד, אין לשכוח, כי לפחות 5 "קצינים חופשיים" קיימו מגעים הדוקים עם "האחים המוסלמים" בזמן מן הזמנים. מביניהם יש לציין את עאמר, בגדאדי, סאדאת, חוסיין וראוף. גם נג'יב בכבודו ובעצמו הידק את קשריו עם "האחים המוסלמים" ואף הואשם בכך מפורש. שיתוף הפעולה המסויג והזהיר בין כת ההפיכה הצבאית לבין "האחים המוסלמים" לא האריך ימים. כבר ב-13 באוקטובר 1952 סולק הקולונל רשאד מוהנא, חבר ארגון "האחים המוסלמים", ממועצת העוצרים. מוהנא הואשם בחריגה מסמכויותיו, בניצול מעמדו לשם החדרת חבריו למנגנון הפקידותי ובהבעת התנגדות לרפורמה האגרארית. ב-19 במרץ 1953 כבר עמד הקולונל המודח בראש קבוצת מורדים, רובם – קציני תותחנים, שניסתה לתפוס את השלטון. מוהנא נידון למאסר עולם.
המשך פעילותם המדינית של "האחים המוסלמים", גם לאחר פירוק המפלגות, התאפשר עקב הצהרתם (בעת רישום הארגון במשרד הפנים, בנובמבר 1952), כי ארגונם לא יטול חלק במערכת הבחירות. הצהרה זו ניתנה בהתאם לבקשת ההבהרה מצד שר הפנים לגבי מהותו של הארגון. בהתאם לכך לא הוגדרו "האחים המוסלמים" כארגון מדיני, בניגוד לשאר המפלגות. להלן התברר, כי קציני ההפיכה יעצו לאל-הודייבי, מנהיג "האחים המוסלמים", לבל ירשם את ארגונו כמפלגה מדינית, ובכך נמנע פיזורו של הארגון בינואר 1953. אינפורמציה ממשלתית זו, שניתנה בחשאי לאל-הודייבי, מוכיחה, בדיעבד, כי כבר בנובמבר 1952 לא גרסו מנהיגי הכת הצבאית ריבוי מפלגות, וכי ההבטחות בדבר חידוש החיים הפרלמנטריים היו בבחינת עורבא פרח. קרוב לוודאי, שרעיון המשטר החד-מפלגתי התגבש סופית בקרב הקצינים עם הדחת ממשלת עלי מאהר, בספטמבר 1952, וכינון ממשלת הקצינים על ידי נג'יב.
מכל מקום, בשלהי שנת 1952 ניכר עדיין שיתוף פעולה הדוק למדי בין השלטונות לבין "האחים המוסלמים": מרבית חבריהם הכלואים שוחררה, שלושה ממנהיגיהם, שגלו ללוב לאחר רצח נוקראשי פחה, חזרו מצרימה. בדצמבר הופיעו נג'יב ואל-הודייבי בצוותא בעצרת חגיגית לרגל יום הולדתו של מוחמד. נג'יב גם עלה לרגל לקברו של "המדריך" הראשון של "האחים המוסלמים" – חסן אל-בנא, והעלה על נס את מעלותיו של המנהיג שנרצח. קצינים אחרים מכת ההפיכה נראו בפומבי במועדוני הארגון, ואילו הממשלה ניאותה לשלם פיצויים לארגון על הפקעת מפעל הטקסטיל שלו עוד בשנת 1948.
תחומי המחלוקת בין הארגון לבין הממשלה התמצו בבעיות הדת. אל-הודייבי סירב בשעתו לפרסם הודעת תמיכה במהפכה ותבע להשתית את חוקי המדינה על האסלאם והקוראן. כן התנגד אל-הודייבי למימדי הרפורמה האגרארית, ודרש מנאצר להגדיל את הקניין הקרקעי עד 500 פדאן (במקום 200 הפדאן לפי החוק). אולם באביב 1953 הכריז מנהיג "האחים המוסלמים" על תמיכתו בממשלה ובדרכי מאבקה בבריטים. הוא סמך את ידו על הפסקת המו"מ עם בריטניה בעניין פינוי הבריטים. יתר על כן, מטעמי אחדות לאומית נמנע אל-הודייבי (כדבריו) מלהטעים את הצביון החוקתי-דתי של ארגונו. דא עקא, שכבר בסתיו 1953 הסתמנו הבקיעים הראשונים בחומת אחדותם הפנימית של "האחים המוסלמים": למדיניות התמיכה המסויגת והזהירה של אל-הודייבי בממשלה קמו עוררין. הם הוקיעו את מחדליו של הארגון ואת התנוונותו עקב הרפיית קשריו עם סניפיו האחרים בעולם הערבי. תומכיו של המנהיג צידדו, לעומת זאת, בשיתוף פעולה חלקי עם הממשלה בתחומים בעלי זהות אינטרסים, כגון המאבק נגד הבריטים וכד'. בעת ובעונה הושמעו טענות נגד האוריינטציה האמריקאית של הממשלה והובעו מחאות חריפות נגד הצנזורה וחוקי החירום. בכל זאת, בספטמבר 1953 אישרו מחדש מנהיגי "האחים המוסלמים" את אמונם במדיניותו של אל-הודייבי.
אולם ב-15 בינואר 1954 הודיעה "מועצת ההפיכה" על פיזורם של "האחים המוסלמים". מסתבר, אפוא, שהקו התקיף של ג'מאל עבד אנ-נאצר הכריע, שכן נג'יב ונאצר היו חלוקים בדעותיהם, בין השאר, גם על המדיניות הממשלתית כלפי "האחים המוסלמים". ראשי הארגון הואשמו בהוצאת תכתיבים לממשלה ובהתניית תמיכתם בה תמורת קבלת זכות האישור הסופי לכל החוקים. כן הואשמו בחתירות בקרב אנשי הצבא והמשטרה ובהתנגדות אלימה ל"ארגון השחרור". סאת אשמותיהם מָלְאָה כשנחשפו קשריהם האמיתיים או המדומים עם הבריטים. פיזור הארגון נערך במבצע צבאי מלאי, תוך גילוי מחבואי נשק ומכשירי שידור והחרמתם ותוך ביצוע מאסרים המוניים. למחרת פרסום צו הפיזור ניסו "האחים המוסלמים" לערוך קשר ספונטני מזוין, אולם יחידות הצבא חיסלו את ההתמרדות.
השלב הראשון של ההפיכה הסתיים, אפוא, עם חיסולם המדיני של אנשי "המשטר הישן" ומפלגותיהם. מכאן ואילך נכונה רק מפלגה אחת – "ארגון השחרור".

המפלגה היחידה – "ארגון השחרור"
שני שלבים קדמו להקמתו של "ארגון השחרור": א) פרסום החוק לארגן המפלגות (ב-9 בספטמבר 1952), שהגביל ביותר את פעילות המפלגות; ב) פיזור כל המפלגות (ב-16 בינואר 1953).
לפי עדויות שונות, הביע נאצר, עוד בפברואר 1952, את שאיפתו להקמת כוח עממי מהימן, שיירש את מקומן של המפלגות המדיניות. באוקטובר נואשו סופית קציני כת ההפיכה מהמפלגות הקיימות. בשלהי דצמבר 1952 נפתח הסניף הראשון של "ארגון השחרור". הארגון הוגדר כ"התאגדות לאומית" ולאו דווקא כארגון מדיני. הסעיף החשוב ביותר במצעו צידד במתן זכות ההגדרה העצמית לסודן, ולאו דווקא כארגון מדיני. הסעיף החשוב ביותר במצעו צידד במתן זכות ההגדרה העצמית לסודן, ללא התערבות חיצונית, וכן בפינוי עמק הנילוס כולן מהכוחות האימפריאליסטיים ומשלוחותיהם הכלכליות, המדיניות והתרבותיות. בנוסף למטרות הלאומיות הוצגה שורה של משימות פנימיות: הבטחת חירויות הפרט; גיבוש חברה בריאה ומחוזקת על יסודות האמונה באל ובמולדת; חלוקה צודקת של ההון הלאומי ואמצעי הייצור, עידוד נרחב של התעשייה השקעות ההון בה; וביטוחים סוציאליים ורפואיים לכל מטעם המדינה. במישור הבין-ערבי – הוטעם שיתוף הפעולה עם העמים הערביים וחיזוק אמנת "הליגה הערבית". במישור הבין-לאומי נתבע במצע דבקות העקרונות האו"ם ושיתוף פעולה עם כל העמים הידידותיים. מצע הארגון והמנונו העלו על נס את סיסמת ההפיכה – "אחדות, סדר ועבודה", אנטיתזה לפיצול המדיני ולאנדרלמוסיה ששררו במצרים ערב ההפיכה).⁶ המסגרת הארגונית של "ארגון השחרור" נועדה לתמוך במשטר ההפיכה, לסייע להקמת חברה מצרית חדשה ולשתף את ההמונים בפעולות לקידומה של מצרים. האידיאל המרכזי של "ארגון השחרור" התמקד בשאיפה ובחתירה לשחרור, במובנו הרחב ביותר של המוגש "השחרור" לאו הוגבל רק מבחינה מדינית, אלא תחולתו וניסוחו כעיקרון כללו גם שחרור כלכלי מההשתעבדות המשקית והתעשייתית לבריטים; השחרור הוחל גם על שטחים חברתיים, מתוך כוונה לטהר את המנגנון מהשחיתות והפיצול. בתחום התרבותי, התכוונה סיסמת השחרור לזַכֵּךְ את מערכת החינוך ועקרונותיה מהסילופים שדבקו בה ברוח האימפריאליזם. מושג כולל ומעורפל זה, שניתן לשילוב בכל מגמה בצורה בלתי-מחייבת, הוצג כתנאי הכרחי לתכליתה הסופית של ההפיכה, היינו לגיבוש עוצמה צבאית ומדינית, תוך התיימרות לשליחות עולמית. שאיפת העוצמה הפכה, אפוא, לציר רעיוני ומעשי במעשיהם ובמחדליהם של אנשי כת ההפיכה, ומבחינה זו לא היה כל שוני מהותי בין אורח-מחשבתם של אנשי כת ההפיכה לבין מעשיו ויוזמותיו של מחמד עלי במחצית הראשונה של המאה ה-19. ניסוחם המגובש של עקרונות "ארגון השחרור" עמד בסתירה גלויה להיעדר הבהירות בבחירת דרכי הביצוע וההגשמה. לא היה בכך משום חידוש, שכן גם נאצר, שנבחר למזכירו הכללי של הארגון, הודה בחוסר תכנית מפורטת של מטרות ואמצעים, ערב ההפיכה. עם זאת עמדו הקצינים המהפכניים על ליקויֶיהָ של החברה המצרית כגורמים המעכבים את השגת מטרותיהם. על רקע זה הודגשו הסיסמא וההמנון – "אחדות, סדר ועבודה" – כאושיות מצרים החדשה. ערכי היסוד הללו השתלבו באמונה הדתית, והוצגו לפרקים כערכים מוסלמיים-דתיים. עם זאת הושמעה הגרסא, כי "הדת היא של האל והמולדת שייכת להמונים", כלומר הלאומיות קודמת לדת ועומדת מעליה. האכזבה מההמונים, שלא התנערו מקיפאונם ולא הצטרפו לדגלם של המהפכנים – נתנה את הדחיפה לארגונו ולגיוס החובה של "ארגון השחרור".
בפברואר 1953 פורסמו תקנות היסוד של הארגון. מישרת הנשיאות נתפרה במיוחד לפי מידותיו של נג'יב, שכן מישרה זו לא הייתה כלולה בתקנון "ארגון השחרור". מבחינה זו הייתה קיימת זהות בין מעמדו של נג'יב בארגון לבין מעמדו במדינה כולה. נאצר פעל במשך 5 השנים הראשונות כמזכיר הכללי של "ארגון השחרור". במרוצת שנת 1954 התמעטה פעילותו במסגרת זו, ובכך הסתמנה גם תחילת דעיכתו של הארגון. את מקומו של נאצר תפס בהדרגה אבראהים אט-טחאווי. כן מונו "מפקחים כלליים", (בגדאד, אבראהים, שאפעי ופתחי רדואן), ששלטו על הסניפים למיניהם. מועצת "ארגון השחרור" הסתייעה גם במומחים שגויסו לוועדות מקצועיות, ופעילותה הכללית רוכזה על ידי מחלקות שונות. מספר הסניפים נמצא בעליה מתמדת, החל מ-1300 סניף בינואר 1954 וכלה ב-5000 במרץ 1957. סניפים אחרים נפתחו בביירות, בדמשק ובבגדאד, וכן נערכו מבצעי התארגנות בקרב הפזורה המצרית באירופה.
למפגשים של פעילי הסניפים במצרים עצמה ניסו לשוות אופי של מעין פרלמנטים עממיים, ובכנסים הללו השתתפו אישי ממשלה ומועצת ההפיכה. בסיס ההתארגנות של "ארגון השחרור" היה לא רק גיאוגרפי-אזורי, אלא גם מקצועי. מאמצי קירובם של איגודי התעשיינים ולשכות הסוחרים לא נשאו פרי, ברוב המקרים. לעומת זאת הצליחו מאמצי הארגון בקרב מעמדות הביניים, הינו קציני הצבא ורבדי האינטליגנציה. חוגים אלה נשאו בעידן העיקרי של הפעילות השוטפת. לשיא הצלחתם הארגונית הגיעו ראשי "ארגון השחרור" בצירופן של קבוצות גדולות של פועלים מאורגנים, דרך האיגודים המקצועיים ובאמצעות בתי-החרושת. בתחום חברתי זה הוצגו הקואופרטיבים והאיגודים המקצועיים כשני עמודי-התווך, המגינים על האינטרסים של העובדים. לפיכך, קיבלו ארגוני הפועלים את חסותו של "ארגון השחרור". למעשה, נתבעו הפועלים לוותר על דרישות השכר שלהם בהתאם לסיסמת הארגון, כי העבודה וההון מהווים גורמים שווי-ערך בתכנית פיתוח הייצור הלאומי. לראשונה בהיסטוריה המצרית נפתחו שעריו של ארגון כלשהו בפני האספסוף העירוני, אותו גרם רב-משקל בהווי הפוליטי שברחוב המצרי. החל משנת 1956 צורפו גם איגודי נשים. "ארגון השחרור" עשה מלאכה נאה בפרשת ארגונו של הנוער, ובמיוחד הנוער העובד דל-האמצעים. אימוני ספורט ותדרוך טרום-צבאי הוו את גולת הכותרת של פעילות הנוער. ראוי לציין, כי הפעילות הענפה בתחום הנוער נמשכה גם בתקופת דעיכתו ושקיעתו של "ארגון השחרור", מאחר וראשי ההפיכה נואשו מהדור המבוגר ותלו את תקוותיהם בדור העתיד.
הפעילות החברתית והכלכלית של "ארגון השחרור" הקיפה תחומים רבים כגון תברואה, סעד, השכלה והתאגדות קואופרטיבית. גם בתחום הדת ניכרה פעילות מכוונת בעריכת מגביות לשיפוץ מסגדים ולתיקון כנסיות קופטיות. אולם גולת הכותרת של פעילות עסקני "ארגון השחרור" התרכזה בתחום המדיני. בתחום זה נערכו פעולות תעמולתיות נרחבות ביותר למען המשטר, תוך ניסיון להבאיש את ריחו של המשטר הפרלמנטרי הקודם ומפלגות "המשטר הישן". הסתירה העיונית בין הערכים הדמוקרטים המובטחים לבין תנאי הדיקטטורה הקיימים טושטשה והוסוותה על ידי הטפה מתמדת, במכללות, במפעלי החרושת ובכפרים למען ערכים לאומיים עליונים, המחייבים את ביטול המפלגות באורח זמני לפחות. חלק מסוים מפעילי המפלגות הישנות השתלב בשורותיו של הארגון, במיוחד בסניף קהיר. יחסי שיתוף הפעולה עם "האחים המוסלמים" נמשכו, כזכור, עד חודשיה האחרונים של שנת 1953. אולם התנגדות "האחים המוסלמים" לרפורמות הקרקעיות וחתירתם לכפיית חוקי האסלאם על המדינה – שיקפו הבדלים מהותיים בין שני הארגונים. ב-12 בינואר 1954 הקיץ הקץ על "האחים", לאחר שהממשלה וזרועותיה המבצעות התחזקו במידה מספקת על מנת לפזר את הארגון בכוח הזרוע. "ארגון השחרור" הגיע לשיאי פעילותו המדינית בעתות משבר, כגון בתקופת ניהול משפטי הראווה נגד אויבי המשטר (בספטמבר-אוקטובר 1953), או בעת החרפת המאבק בין נג'יב לנאצר ובתקופת הכרעתו (בפברואר-מרץ 1954). ארגון השחרור" התגלה בעת ההיא כתומך נאמן בג'מאל עבד אנ-נאצר. גם בתחומי מדיניות החוץ הלכו ראשי ה"ארגון" עקב בצד אגודל אחר נוסחאותיו של נאצר נגד האימפריאליזם, בעד תורת "שלושת המעגלים" ונגד הציונות וישראל.
"ארגון השחרור" דעך והלך, וסימנים רבים התגלו בהדרגה להתנוונותו: פרסומת מועטת בעיתונות, הסתלקותו של נאצר מפעילות של ממש, העברת כמה מפעלים מידי "הארגון" לרשויות ממשלתיות והודאה פומבית, בפרוס שנת 1955, על המשגים בפעולותיו של ה"ארגון". הודעה זו התפרסמה בכתבה מיוחדת ב"אל-אהראם", בהשראת הפיקוח הכללי של "ארגון השחרור". למעשה, הגיע "ארגון השחרור" לשיא התפתחותו כבר בשנתו הראשונה. מכאן ואילך החלה הירידה.
הערכת "ארגון השחרור" ומהותו האמיתית אינה חד-משמעית. כזכור, הוגדר "ארגון השחרור" על ידי מחולליו כ"התאגדות לאומית" ולאו דווקא כגוף מפלגתי-מדיני. לעומת זאת מציין נג'יב בזיכרונותיו, כי "ארגון השחרור" נועד לשמש כמפלגת השלטון. דוברי "הארגון" הביעו דעות סותרות בנושא זה. מכל מקום, ההודעה הרשמית, שפורסמה ביוני 1956 על הקמת "האיחוד הלאומי", הבהירה סופית כי "ארגון השחרור" לא ייהפך למפלגה מדינית. ליתר דיוק, הודעה זו בישרה, למעשה, את הודאתם העקיפה של נאצר וחבריו, כי "הארגון" נכשל במשימותיו העיקריות. ואכן, "ארגון השחרור" לא הצליח להיהפך למנוף ארגוני יעיל התומך במשטר. החברויות ב"ארגון" הייתה כפויה, הן לגבי עובדי הציבור והן לגבי קבוצות פועלים מאורגנות. חברות-הכפייה רק הוכיחה, על דרך השלילה, את היעדר התמיכה העממית-ההמונית ב"ארגון". "ארגון השחרור" נכשל גם בניסיונו לשנות את פני החברה המצרית, לחנך ולהכשיר דור חדש ונאמן. כישלון זה היטה בהדרגה את מרכז הכובד מפעילות יסודית בתחומי פנים לתעמולה צעקנית בתחומי מדיניות החוץ. סימן היכר זה אופייני לא רק ל"ארגון השחרור" אלא גם להתפתחות מדיניותו של נאצר עצמו. מסתבר, שהכישלון בביצוע הרפורמה הקרקעית, וליתר דיוק – בשיתוף ההמונים ברפורמות – סתם את הגולל על "ארגון השחרור" כגוף מבצע ומסייע לשליטים. הפירוק הרשמי נעשה רק בפרוס שנת 1958, אולם דעיכתו הברורה של "ארגון השחרור" חלה כבר במחצית שנת 1956, עם פרסום ההכרזה על הקמת "האיחוד הלאומי".
מבחינות רבות קיימים קווי דמיון בין "ארגון השחרור" של שליטיה הצבאיים של מצרים לבין "מפלגת פעם הרפובליקנית" בתורכיה בשנות ה-20. שני הגופים הללו חרגו מעבר למסגרותיהן של מפלגות מדיניות במובן המקובל, ושניהם שימשו ככלי עזר לשליטים מהפכניים להגשמת מטרותיהם בתחומים רבים ושונים. אולם בעוד שמפלגתו של אתא-תורכּ פעלה לפי עקרונות אידיאולוגיים מוצקים, שהתקבלו אף בחוקת המדינה והתמצו בחמשת העקרונות של הכמאליזם, הרי ש"ארגון השחרור" פעל ללא מצפן אידיאולוגי, ולמעשה – ללא כל אידיאולוגיה ברורה. המבנה הפנימי של "מפלגת העם" ומגמותיו המופגנות של אתא-תורכּ – הוליכו בסופו של דבר להתפתחות דמוקרטית-פרלמנטרית דו-מפלגתית; לעומת זאת התנוון "ארגון השחרור" עד להחלפתו בארגון מפלגתי אחר ("האיחוד הלאומי". גם מפלגה אחת ויחידה זו נכשלה, והוחלפה בשנת 1962 ב"איחוד הערבי הסוציאליסטי"). מכל מקום, דמוקרטיה אמיתית לא התפתחה במצרים.
זאת ועוד, "ארגון השחרור" גילה סממנים מובהקים המאפיינים מפלגות פשיסטיות: בראש ובראשונה, היעדר אידיאולוגיה מקורית ושאיבת רעיונות חלקיים ממקורות אחרים, תוך התאמתם והגמשתם בהתאם לתנאים המשתנים. מן המפורסמות הוא, שהאידיאולוגיה הפשיסטית הינה מלוקטת ואינה חדשנים, ועקרון הפרגמאטיות מהווה את קנה-המידה העיקרי להטעמת רעיון זה או אחר. הסגנון והטכניקה הפשיסטיים אפיינו את "ארגון השחרור": נאומים, סמלים, עצרות-עם מהפנטות וארגון חטיבת נוער צבאית למחצה. התפיסה בדבר עליונות האומה והייעוד המשיחי שנועד לה; ראיית המדינה כמכשיר. מקודש להגשמת האינטרסים העליונים של האומה; הזלזול בזכויות היסוד של הפרט בהתערבות הטוטליטרית הגוברת והולכת; הערצת הכוח ופולחן המנהיג – כל אלה הינם יסודות אופייניים למשטרים הפשיסטים המוכרים בכמה גוונים ובמספר וריאציות. גם המגמה הכלכלית לחזק את אחדות האומה, לטשטש הבדלי מעמדות ולקדם את שיתוף הפעולה ביניהם באמצעות קואופרציות – נשאבה מבית מדרשו של מוסוליני, אשר שיבש את התיאוריה הסינדיקליסטית המקורית מאסכולתו של סורל. מגמה זו אומצה על ידי "ארגון השחרור", אשר ניסה לרתום את כל גורמי הכלכלה לאינטרס העליון של הייצור הלאומי, תוך כפיית הרפורמה והצגת מפעלי ראווה. הגישה הפגרמטית הגמישה של ראשי "ארגון השחרור" בלטה גם ביחס לדת ולהיסטוריה – מיסטיפיקציה ורומנטיות על רקע לאומי וניצול הרגשות הדתיים למשימות "הארגון". העובדה שב"ארגון השחרור" לא התבלטה "עלית" מנהיגותית מסוגרת הייתה נעוצה, כנראה, במאבק הפנימי על כתר המנהיגות בין נג'יב לנאצר.⁷ נאצר הסתייע, כזכור, בתמיכתם של חברי ה"ארגון" ועסקניו. לאחר שהמאבק הוכרע, זנח נאצר בהדרגה את פעילותו במסגרת "ארגון השחרור". לפיכך, לא הייתה שהות מספקת להיווצרות "עלית" במתכונת הפשיסטית המקובלת ב"ארגון השחרור", לפיכך, לא הייתה שהות מספקת להיווצרות "עלית" במתכונת הפשיסטית המקובלת ב"ארגון השחרור", שדעך והלך בלאו הכי. אולם פולחן המנהיג והתלכדות קבוצת צמרת מסוגרת סביב המנהיג התגבשו בשנים שלאחר מכן בהנהגת המדינה. הטענה המציגה את דוברי "ארגון השחרור" כדבקים בערכי הדמוקרטיה אינה עומדת במבחן העובדות, שכן אין להסתמך על הצהרותיהם של הדוברים עצמם, אלא יש לדבוק את התפתחות הארגון ומבנהו. כפי שצוין לעיל, ניסו ראשי "ארגון השחרור" לחפות על המשטר הרודני בהבאשת ריחה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית מחד גיסא, ובהצבעה על אינטרסים לאומיים עליונים המחייבים את ביטול החירויות, מאידך גיסא. היעדר הדמיון המפורש בין פעילות "ארגון השחרור" לבין פעילות המפלגות הנאצו-פשיסטיות בתחומי התרבות והכלכלה – אינו שולל עדיין את הזהות בין הגופים הללו, שכן סימן היכר מובהק לתנועות הפשיסטיות, שהתפתחו בזמנים שונים באירופה, בארגנטינה וביפן, היה ריבוי הגוונים וה"מקוריות", או השוני בפרטים מִשְנִיים במדינות השונות, בהתאם לתנאים המקומיים ולנסיבות המשתנות.

המשפטים נגד אִישֵי המשטר הישן והמערכה בשחיתות
ב-18 ביוני 1953 ביטלה ממשלת נג'יב את המלוכה והכריזה על רפובליקה. לאחר פיטורי ממשלתו האזרחית של עלי מאהר (ספטמבר 1952) ופיזור המפלגות (ינואר 1953), היה זה אך השלב הטבעי הבא – השתלטותם של קציני כת ההפיכה על מצרים. ב-5 באוגוסט 1953 פורסם נוסח הצעת החוקה הזמנית. נג'יב מינה עצמו כנשיא וכראש ממשלה גם יחד, ולצידו הופיע לראשונה, מול זרקורי הפרסומת, סגנו בראשות הממשלה – ג'מאל עבד אנ-נאצר הצעת החוקה בת 33 הסעיפים אסרה על בני משפחת המלוכה להיבחר לנשיאות. כן העניקה החוקה את זכות ההצבעה לנשים; תקופת כהונתו של הנשיא נקבעה באורח חד-פעמי ל-5 שנים. כן נקבעו שני בתי מחוקקים. הוצע שצירי הבית התחתון ייבחרו ל-4 שנים, ואילו הסנטורים – מחציתם תמונה ומחציתם תיבחר ל-8 שנים. כן נקבע, כי לפני היכנס החוקה לתוקפה יֵיעָרֵך מישאל עם.
באוגוסט 1953 התירו עדיין לחלק ממנהיגי המשטר הישן למתוח ביקורת על השלטון. הללו תבעו את חידוש החיים הפלרמנטריים והחזרת החירויות. כן יצאו מנהיגים אלה נגד בריטניה וקראו לנקיטת מדיניות נויטראלית אמיתית בין מעצמות המערב וברית-המועצות. ברוח זו נאמו המנהיג הקופטי מכרם עובּייד, ראש "הגוש הופדי הבלתי-תלוי" לשעבר; עבד אס-סלאם פהמי ג'ומעה, לשעבר ממנהיגי ה"ופד", שכיהן עתה כחבר ועדת החוקה, וכן אחמד חוסיין, הפשיסט לשעבר ומנהיג "המפלגה הסוציאליסטית" עד לפירוקה. זה האחרון, שנאם בכנס מטעם "ארגון השחרור", תבע להחיש את ביצוע הרפורמה האגרארית ולהרחיב את תחולת החוק עד ל-50 פדאן.
אולם כבר בספטמבר 1953 נפתח מסע נמרץ נגד אישי המשטר הישן. לפי החלטת "מועצת ההפיכה" הורכב בית-דין מהפכני בנשיאותו של עבד אל-לטיף בגדאדי שקיבל סמכויות שיפוטיות מלאות ללא אפשרות של ערעור. ב-20 בספטמבר נעצרו 13 מאישי המשטר הישן, ובתוכם מוצטפא אנ-נחאס הקשיש ואשתו, וכן אבראהים עבד אל-האדי, שכיהן בשנת 1949 כראש הממשלה וכשר הפנים. הלז הואשם בגרימת שחיתות, בפגיעה בחירויות, בביצוע מעצרים שרירותיים ובאחריות עקיפה לרצח מנהיג "האחים המוסלמיים" – חסן אל-בנא. עדי ההגנה טענו, כי ייזום המלחמה בארץ-ישראל תוכנן על ידי המלך פארוק, בעוד שממשלת אנ-נוקראשי התנגדה לכך. באוקטובר 1953 נחרץ גזר דינו של עבד אל-האדי למוות. כל רכושו הוחרם, אולם פסק הדין הומתק למאסר העולם עקב ההדים השליליים שהמשפט עורר בארצות ערב. משפטי הראווה שנערכו בבית-הדין המהפכני האפילו במידה רבה על המשפטים שנערכו במקביל בבית-דין המעל. בזירה זו נשפטו שרים "ופדיים" לשעבר ואישים אחרים. אשתו של נחאס פחה, זַיינב אל ווכּיל, נקנסה, למשל, בקנסות גבוהים לאחר שהואשמה בסלילת דרך לחווילתה על חשבון הציבור.⁸ באותו זמן המשיך בית-הדין המהפכני בישיבותיו הפומביות. במסגרת דיוניו המשפטיים נידון אבראהים פרג', ממנהיגי ה"ופד" לשעבר, למאסר עולם ולעבודת פרך. כן נידונו ל-15 שנות מאסר על תנאי ארבעה אישי מפתח, שהיו קשורים למשטר ממשלת ה"ופד". עונשם הומתק לאחר מכן. לעומת זאת נידון ל-15 שנות מאסר הקולונל עבד אל-ג'פאר עת'מאן, אחד הגיבורים הראשיים בפרשת משלוח הנשק הקלוקל לזירת המלחמה בארץ-ישראל.
נחאס פחה עצמו הושם במעצר בית, שכן ראשי השלטון נמנעו מלפגוע בו בפומבי עקב יוקרתו וזכויותיו במאבק הלאומי. לעומת זאת לא פסח בית-הדין המהפכני על פואד סראג' אד-דין, שר הפנים והאוצר בממשלת ה"ופד" והמזכיר הכללי של אותה מפלגה. סראג' אד-דין, שנחשב למנהיג האגף הימני של ה"ופד", הואשם ב-9 בדצמבר 1953 במעילה בתפקידיו כשר ובגרימת שחיתות, בכניעה לרצונו של פארוק, בניצול סמכויותיו לטובתו האישית ובספסרות בבורסת הכותנה, שפגעה קשות בכלכלת המדינה. כן הואשם בחבלה במהלך משפטי הנשק הקלוקל. משפטו של פואד סראג' אד-דין הגיע למימדים דרמטיים בזרעו אור על ההיסטוריה הרצנטית של מצרים. רבים ממנהיגי המשטר הישן הועלו על דוכן העדים וגוללו את פרשת השחיתות הפרלמנטרית וכן את חלקם במאבק נגד הבריטים. במהלך המשפט אישר עבד אל-לטיף בגדאדי, נשיא בית-הדין, את השתתפותם של "הקצינים החופשיים" בתכניות חבלה נגד ספינות בריטיות בסואץ ובאספקת נשק ותחמושת ל"גדודי-השחרור", שפעלו נגד הבריטים באזור התעלה. הוא הטיח האשמות כבדות נגד מפלגת ה"ופד" ומנהיגיה על כניעתם לפארוק. ועל מחדליהם בארגון המאבק הפעיל נגד הבריטים. בהמשך המשפט, שהתנהל בעיצומו של המאבק בין נג'יב ונאצר, הופיעו עדים ממנהיגי המשטר הישן ומיריביו של ה"ופד", וגוללו האשמות נגד המפלגה ומנהיגיה. הסנגוריה ועדיה העלו על נס את פעולות הנאשם למען מצרים. כארגומנט הגנתי חשוב הועלתה עדות שמיעה בעקיפין, שטענה כי נוקראשי פחה, ראש הממשלה המנוח, ציין שהבריטים גילו התלהבות לכניסת מצרים למלחמה בארץ-ישראל ואף הבטיחו לה אספקת נשק. על רקע זה צוין, כי פואד סראג' אד-דין התנגד אישית להסתבכות במלחמת ארץ-ישראל. בינואר 1954 נחרץ דינו של הנאשם ל-15 שנות מאסר ולהחרמת חלק מהרכוש המשפחתי שלו. בית-הדין ניצל את מתן גזר-הדין לגינוי פומבי של ממשלת ה"ופד" לשעבר על מחדליה בעת המאבק נגד הבריטים באזור התעלה.
בית הדין המהפכני ניהל לאחר מכן שורה של משפטים נגד הקצינים שנאשמו בארגון ההתקוממות לקראת ה-1 במאי 1954, רובם ככולם קציני שריון מאנשי ח'אלד מוחיי אד-דין. להלן נערכו משפטים נגד שלושה מאנשי העיתונות ה"ופדית". בית-הדין המהפכני סיים את פעולותיו ביוני 1954, לאחר שדן ל-10 שנות מאסר את קולונל אחמד שוקי, מפקד אזור קהיר לשעבר וממארגני ההתקוממות בחודש מאי. פיזורו של בית-הדין המהפכני בא לאחר שהמאבק בין נג'יב ונאצר הוכרע סופית לטובת האחרון.

הרקע למאבק בין נג'יב לנאצר
חיסול המפלגות והתבססותו של "ארגון השחרור" מחד גיסא, ופתיחת שרשרת משפטי הראווה מאידך גיסא, לא הפיגו את המתח הפנימי ששרר בקרב כת הקצינים המהפכניים. חילוקי הדעות ביניהם נבעו, בראש ובראשונה, מהיעדר תכנית קבועה מראש ואידיאולוגיה כלשהי, שיכתיבו את צעדיהם להבא.
המכנה המשותף של הקצינים – חיסול "הסדר הישן" – הושג; מכאן ואילך נפרדו דרכיהם, שכן כל עוד היה צורך להיאבק על הצלחת המהפכה וביסוסה, נדחו חילוקי הדעות לקרן זווית. מימד נוסף למחלוקת הפנימית ניתן על ידי המאבק האישי בין מוחמד נג'יב לבין ג'מאל עבד אנ-נאצר. נג'יב נולד בסודן בשנת 1901 כבנו של קצין מצרים למשפחת פלאחים. הוא הוסמך למשפטים וסיים את לימודיו במכללה הצבאית. לאחר מכן עלה בגרם הפיקוד הצבאי, ובשנת 1948 שירת כקולונל, מפקד חטיבת חיל רגלים, במלחמת א"י ונפצע שם. בשנת 1950 הועלה לדרגת גנרל, ושנה אחת לאחר מכן מונה למפקד חיל-הרגלים. נג'יב נודע לתהילה בטוהר כפיו והתנגש מספר פעמים עם פארוק בענייני טיהור הצבא משחיתויות והנהגת רפורמות צבאיות. התנגשויותיו אלה הזיקו לקידום הקריירה שלו. ואכן, נג'יב לא היסס מלקשור קשרים אמיצים עם "הקצינים החופשיים" עוד בשנת 1948.
ג'מאל עבד אנ-נאצר, יריבו של נג'יב, נולד ב-1918 באלכסנדריה כבן למשפחה מצרית מהמעמד הבינוני, שהתגוררה בבני-מוּר שבמחוז אסיוט במצרים העילית. אביו היה פקיד דואר נמוך. בגיל צעיר התייתם מאמו. נאצר סיים את לימודי התיכוניים בשנת 1936. לאחר 5 חודשי לימודים בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת קהיר, עבר אנ-נאצר למד במכללה הצבאית וסיימה בשנת 1938. שנה לאחר מכן הועבר לסודן ונפגש שם לראשונה עם זכּריא מוחיי אד-דין, אנוור סאדאת ועבד אל-חכים עאמר. בשנת 1943 הוחזר נאצר למכללה הצבאית וכיהן בה כמרצה. שלושה ימים לפני פלישת הצבא המצרי לארץ-ישראל סיים נאצר את השתלמותו בקורס לקציני מטה, וגדודו היה מהראשונים שעבר טבילת-אש על ידי צה"ל. נאצר נפצע בקרבות נגבה, ולהלן היה בין נצורי כיס פלוג'ה, מקום שם נפגש עם קצינים ישראליים, וביניהם אלוף יגאל אלון ורב-סרן ירוחם כוהן. עם חתימת הסכם שביתת-הנשק בין ישראל ומצרים הוחזר גדודו של נאצר לסביבות אסמאעיליה. בשנת 1951 הועלה לדרגת לויטננט-קולונל (בכבאשי) והתמנה למרצה בקורס לקציני מטה. מאז חזרתו למצרים הפך נאצר לרוח החיה בקרב "אגודת הקצינים החופשיים". הוא היה מראשי הפעילים ב"מועצת ההפיכה" והתמנה למזכירו הכללי של "ארגון השחרור". להלן התמנה כסגן ראש הממשלה וכשר הפנים בממשלתו של נג'יב. המאבק בין שני האישים הבליט תכונות אופי מנוגדות בתכלית. בעוד שאישיותו של נג'יב המבוגר הצטיירה בעיני ההמונים כדמות אבהית-מתונה, הופיעה דמותו האלמונית-יחסית של נאצר כדמות תוקפנית וקנאית. הקרע בין השנים נשא גם אופי עקרוני. נג'יב היה מתון יותר כלפי חוץ, ובהשפעתו, כנראה, הוחלט להסכים לעיקרון ההגדרה העצמית של הסודאנים. בהמשך המאבק האישי נכון היה נג'יב לפרוע את שטר החירות האזרחית וההבטחות לכינונה המחודש של הדמוקרטיה הפרלמנטרית, תחילה תוך דיחוי לחצי שנה, ולהלן – מקץ שלוש שנים. לעומת זאת הבין נאצר, כי בחירות חופשיות וכלליות עשויות לחסל את כת הקצינים. יתרה מזאת, תובעי סילוק הכת לא היו רק מדינאי המשטר הישן, הפיאודלים ו"שכירי האימפריאליזם", אלא גם נציגי האינטליגנציה המתקדמת (עורכי-הדין ועיתונאים).
תכניתם של "החוגים המתקדמים נועדה ליַיצֵב את החיים הפרלמנטריים האמיתיים במשטר רפובליקני-פרלמנטרי, תוך כיבוד חירויות הפרט ונקיטת עמדה נויטראליסטית מלאה במאבק הבין-גושי. תכנית זו הייתה, לכל הדעות, נקייה מכל רבב אימפריאליסטי והזכירה את מצעי הלוחמים לחירויות האזרח באירופה. מכל מקום, הייתה זו תכנית שהותוותה בנוסח מערבי מובהק. אם היו מתגשמים הסעיפים הללו, כי אז לא היה כל מקום לשלטונה של הכת-הצבאית. מכוון שכך, נזקק נאצר לרעיון חדש שיצדיק את דיכוי התסיסה הרפובליקאית ויפתח פתח להקמת משטר רודני בלתי-פרלמנטרי. רעיון זה – ייעודה של מצרים ב"מרחב-הערבי" ותורת "שלושת המעגלים" – גמל בלבו בתקופת התקרבות ההכרעה במאבק האישי בינו לבין נג'יב.
זאת ועוד, עם החרפת המאבק הבין-אישי ביקש נג'יב לא רק להחזיר על כנם את החיים הפרלמנטריים, אלא התכוון לחון את מדינאי "המשטר-הישן" ושאף לנהוג במתינות גם כלפי "האחים המוסלמים". לעומת זאת, גרס נאצר קו תקיף והתנגד בכל עוז להחזרת הגה השלטון לידי המדינאים המסואבים ולכינונו מחדש של המשטר הפסיבדו-פרלמנטרי. בסופו של דבר, היה נאצר מנהיגה האמיתי של כת "הקצינים החופשיים" ואדריכל ההפיכה מיולי 1952, בעוד שנג'יב הובא בסוד ההפיכה ברגע האחרון ומעולם לא נטל חלק של ממש ברקימת הקשר. ההבדל בגילים בין שני היריבים, והעובדה שנאצר ומרעיו השתייכו לקבוצת הגילאים 30–35, סייעו בסופו של המאבק לנאצר לגבור על יריבו, לשלול את סמכויותיו ולמעט בהדרגה את מעמדו וחשיבותו. אולם התמוטטותו של נג'יב לא באה לפני שהתחולל מאבק דרמטי-סוער, כשכפות המאזניים נטו לסירוגין לכל צד.

השתלשלות המאבק על השלטון
ב-25 לפברואר 1954 פרץ המאבק האישי החוצה. מועצת ההפיכה הודיעה, כי התקבלה התפטרותו של נג'יב מכל כהונותיו, וכי המועצה, בראשותו של נאצר, תמשיך ליהנות מכל סמכויותיה עד להגשמת מטרת ההפיכה החשובה ביותר, הינו פינוי הבריטים מהמולדת. שר ההדרכה הוסיף והצהיר, כי מישרת הנשיא תישאר פנויה עד להחזרת החיים הפלרמנטריים על כנם. בעקבות פרסום ההודעה על הדחתו של נג'יב נכנסו לתוקפם השינויים הממשלתיים הבאים: נאצר מונה לראש הממשלה; ג'מאל סאלם, שהמשיך לכהן כשר התחבורה, קיבל את הסגנוּת לראשות הממשלה; עבד אל-ג'ליל אל-עמרי נקבע כסגן ראש-הממשלה לענייני כלכלה וייצור; עלי אל-ג'ריתלי הופקד על תיק הכספים; ואילו אחמד חוסני מונה לשר המשפטים ולאחראי לענייני הנשיאות.
בהמשך להודעת מועצת ההפיכה על הדחת נג'יב ומינוי נאצר לראשות הממשלה ניתנו ההסברים הבאים: נג'יב לא נמנה עם אנשי מועצת ההפיכה, אולם נקבע כמנהיג ההפיכה בכלל דרגתו הרמה, שמו הטוב וגילו המבוגר. הוא קיבלת את ההנהגה רק לאחר הצלחת ההפיכה. חודש לאחר ההפיכה החל להשתתף בדיוני המועצה וקיבל את ראשותה כמחווה מצידו של נאצר, אשר ויתר על התפקיד. כתוצאה מכך הוצג נג'יב קבל עם ועדה כנשיא וכמנהיג האמיתי של המהפכה, ולאחר זמן מה זחה דעתו והוא ניסה לרכז סמכויות רודניות.
חילופי הגברי הפתיעו את דעת הקהל העולמית והסעירו ביותר את ההמונים במצרים ובסודן גם יחד. בעוד שאיגודי הפועלים, שהיו מאורגנים ב"ארגון השחרור", פרסמו הודעות תמיכה במועצת ההפיכה ובנאצר, הגיעו הדים שליליים דווקא מסודן על הדחת נג'יב. בהתחשב עם עובדת לידתו של נג'יב בח'רטום ואחריותו למיתון עמדתה של כת ההפיכה בעניין מתן העצמאות לסודאנים, פרסמה ממשלת סודן גילוי דעת רשמי, שבו הביעה את צערה על הדחת הנשיא. בראש המתנגדים להדחה במצרים עמד חבר מועצת ההפיכה השמאלני, ח'אלד מוחיי אד-דין. בהשראתו של זה האחרון התמרדו כ-40 קצינים מחיל הפרשים במחנה צבאי על יד קהיר, יומיים לאחר פרסום הודעת מועצת ההפיכה, הינו ב-27 בפברואר. ח'אלד מוחיי אד-דין תבע את החזרתו של נג'יב לשלטון, אולם מרבית המתמרדים נעצר. כפי הנראה, קיים מוחיי אד-דין מגעים עם עסקני מפלגות אחרים, כגון צעירי ה"ופד", "האחים המוסלמים", אחמד חוסיין, מנהיג "המפלגה הסוציאליסטית" לשעבר, (יורשתה של "מצרים-הצעירה") וקומוניסטים. מכל מקום, מועצת ההפיכה חזרה בה מהודעתה הקודמת, והודיעה בהשפעת המרידה, באותו יום עצמו (27 בפברואר), על החזרת נג'יב לנשיאות מתוך רצון לשמור על אחדות האומה". למחרת היום הבטיח נג'יב בנאם לאומה, כי יעשה הכל למען החזרת החיים הפרלמנטריים במצרים. כן הודה לעמי מצרים וסודן.
נסיגתה של מועצת ההפיכה התפשרה, כמובן, כסמן חולשה, שעודד חוגים נרחבים ומגוונים להתאחד לשם הקמת חזית של איחוד לאומי. ב-28 בפברואר פרצו הפגנות סטודנטים נגד מועצת ההפיכה, שהסתיימו בתקריות דמים עם המשטרה ובהשבתת שלוש האוניברסיטאות. שר הפנים ציווה על איסור ההפגנות והמשטרה עצרה למעלה מ-100 איש מעסקני "האחים המוסלמים", "המפלגה הסוציאליסטית" (כולל אחמד חוסיין עצמו) ומה"ופד". ב-1 במרץ נערך כנס סטודנטים ומרצים באוניברסיטת אלכסנדריה, שהווה חתך רב-מפלגתי. בכנס סוכם על תביעות יסודיות. ההחלטות שהתקבלו קבעו שיש לשבות עד לפיזור מעצת ההפיכה, עריכת בחירות וחידוש החיים הפרלמנטריים.
גל ההפגנות וההתמרמרות נגד מועצת ההפיכה הביא לוויתורים נוספים מצידה של המועצה: ב-5 במרץ פורסמו החלטותיה בדבר נקיטת צעדים מיידיים לכינוס אסיפה מכוננת, שתיבחר בבחירות כלליות וישירות ותיכנס לתפקידה ביום השנה השני להפיכה, הינו ב-23 ביולי 1954. נקבע, כי האסיפה המכוננת תדון בהצעת החוקה החדשה ותאשרה, וכן תמלא את תפקידי הפרלמנט הזמני. עד לאחר הבחירות, שייערכו בהתאם לחוקה החדשה.
נוסף לכך החליטה מועצת ההפיכה לבטל את משטר החירום לחודש תמים לפני מועד הבחירות. כן הוחלט לבטל מיני ובי את הצנזורה, להוציא תחומים ביטחוניים. בראיון עם עיתונאים קבע עבד אל-נאצר, כי ארגון המפלגות המדיניות יהיה תלוי בחוקה החדשה. הוא הטעים, כי נבחרי האסיפה המכוננת ייבחרו אישית ולא כנציגי מפלגות. לעומת זאת התחמק נאצר ממתן תשובה ברורה בעניין שחרור כל העצירים המדיניים. הוא הוסיף ואמר, שחברי מועצת ההפיכה יהיו זכאים להציג את מועמדותם לבחירות. כמו כן הכחיש את השמועות בדבר פירוקו של "ארגון השחרור".
הצהרותיו של נאצר התפרשו כנסיגה מהחלטותיה של מועצת ההפיכה מה-5 במרץ. מכל מקום, ב-6 במרץ פורסמו גילויי דעת רשמיים מטעם אגודות עורכי הדין והעיתונאים, ששיקפו את דעת החוגים המתקדמים והאינטליגנציה במדינה. בפרסומים אלה נתבעה החזרת החיים הפלרמנטריים לאלתר וביטול כל ההגבלות מצד השלטון. בשלב זה נסוגה מועצת ההפיכה לחלוטין מהדחתו של נג'יב: ב-8 במרץ פורסמה הודעה אשר החזירה לנג'יב את מלוא סמכויותיו, כולל ראשות הממשלה והנהגת מועצת ההפיכה, בנוסף לתפקידו כנשיא המדינה. 5 ימים לאחר מכן התמנה נג'יב למושלה הצבאי של מצרים בתוקף עמדתו כראש הממשלה. עם חזרתו של נג'יב לשלטון הממשי חלו גם שינויי גברי בהרכב הממשלה: נאצר הורד בתפקידו וחזר לכהן כסגן ראש-הממשלה. עבד אל-ג'ליל אל-עמרי קיבל מחדש את תיק הכספים, ואילו עלי אל-ג'רתלי מונה לשר המדינה לענייני כספים וכלכלה.
למשך זמן קצר, גברה, אפוא, ידם של המצדדים בנג'יב ובהחזרת החיים החוקתיים. התמיכה בנג'יב סימלה את הרצון לחדש את החיים הפרלמנטריים לאלתר, והקיפה חוגים רחבים, הן אנשי "המשטר הישן" והן חוגי אינטליגנציה וקבוצות של קצינים. החזרת מלוא הסמכויות לנג'יב הביאה לשחרורם של מאות עצירים מדיניים וקצינים שהתמרדו, ביניהם רשאד מוהנא, חבר "האחים המוסלמים". ועדת החוקה החלה בהכנותיה לבחירות לאסיפה המכוננת. אישי המפלגות הישנות החלו לקיים מגעים הדדיים לקראת הבחירות, ובמיוחד הצטיינו בעסקנותם "האחים המוסלמים". שמועות שונות הופרחו בדבר התארגנותם של קציני ההפיכה. במפלגה, שתיקרא "המפלגה הרפובליקאית הסוציאליסטית". לאחר הסרת הצנזורה מהעיתונות התרבו מאמרי הביקורת נגד המשטר והותקפו החלטותיה הבלתי-מושלמות של מועצת ההפיכה בעניין חידוש המשטר הדמוקרטי. ח'אלד מוחי אד-דין הכריז אף הוא על תמיכתו בדמוקרטיה פרלמנטרית ובהחזרת חירויות היסוד. במרוצת חודש מרץ נמשכו גם מעשי האלימות, ההפגנות וההתנגשויות. בעת המצעד הצבאי שנערך ב-21 במרץ לכבוד המלך סעוד אירעו תקריות בין "האחים המוסלמים" לבין חברי "ארגון השחרור".
לאחר שנאצר נכשל לסלק את נג'יב בניסיונו הראשון, הוא החליט עתה לנקוט בתכסיס הפוך: ב-25 במרץ פרסמה מועצת ההפיכה שורה של החלטות, בהשראתו של נאצר, שהשלימו את הודעותיה הקודמות בדבר חידוש החיים הפרלמנטריים. המועצה התירה מחדש את קיום המפלגות והודיעה, כי היא עצמה לא תתארגן במפלגה. כן הובטל להימנע משלילת הזכויות המדיניות על מנת לקיים חופש בחירות מלא. מועצת ההפיכה קבעה, כי תיערכנה בחירות חופשיות מאסיפה המכוננת במקום מינויים אישיים, וכי האסיפה תהווה גוף פרלמנטרי-ריבוני. ההחלטה החשובה מכל הייתה ההכרזה על פיזור מועצת ההפיכה ב-24 ביולי 1954, בהנחה שההפיכה הסתיימה.
ההחלטות שהתקבלו עתה בהשראתו של נאצר נועדו לעורר את מחאתם של תומכי המשטר הקיים ולדחוק את תומכי המשטר הקודם לעמדות התגוננות. ואכן, תכסיס מחוכם זה נשא פרי: חברי "ארגון השחרור" ויחידות הצבא, אשר נבוכו מהסתערותם המחודשת של תומכי המשטר הישן, התלכדו עתה מחדש על מנת להגן על הישגי המהפכה. פרסום ההחלטות האחרונות של מועצת ההפיכה וההודעה על פיזורה הממשמש ובא – יצרו קרע גלוי בעם. המאבק הגלוי בין נג'יב לנאצר הקיף את מרבית שדרות העם. כלפי חוץ נוצר הרושם הבלתי-מוטעה, כי כל החוגים שהתנגדו להפיכה התייצבו לימינו של נג'יב, שהפך כמעט בעל כורחו למעוז ההגנה על ידוש החיים הפרלמנטריים.
בעקבות ההחלטות האחרונות החלו המפלגות הישנות לחדש את פעילותן. עסקני ה"ופד" יצאו עתה גלוי נגד המשטר. יוסף צדיק, מי שהיה חבר מועצת ההפיכה וסולק ממנה, צידד בהופעה רשמית של המפלגה הקומוניסטית. הקולונל אחמד שוקי, ממארגני ההפיכה ומפקד אזור קהיר לשעבר, יצא בקריאה להחזיר את יחידות הצבא לקסרקטינים ולאפשר לממשלה אזרחית נויטראליסטית לפקח על הבחירות. עלי אהר, ראש הממשלה האזרחי האחרון, פנה בקריאה לקיום ועידת פיסגה כלל-מפלגתית לשם קביעת תכנית פעולה לאומית.
בינתיים נמשכו ההתנגשויות בין "האחים המוסלמים" מזה לבין חברי "ארגון השחרור" והמשטרה מזה. עצורי "האחים המוסלמים" שוחררו למאותיהם, וכן הוצאו לחופשי ראשי "המפלגה הסוציאליסטית" ואחמד חוסיין בראשם. המאבק בין שני המחנות החריף והלך מיום ליום. ב-26 במרץ קראה האסיפה הכללית של אגודת עורכי הדין המצריים לשחרורם המיידי של כל העצירים המדיניים ולביטול המצב הצבאי ולאלתר. כן תבעה אגודת עורכי הדין להרכיב מייד ממשלה אזרחית, לפרק את מועצת ההפיכה ולהחזיר את יחידות הצבא לקסרקטינים. האגודה גינתה את ההתעללות בעצירים והעבירה את עצומותיה לנג'יב. החלטות ברוח דומה התקבלו גם על ידי אגודת העיתונאים.
דא עקא, שימיים לאחר מכן התהפך הגלגל: החוגים התומכים בהפיכה התאוששו במהירות ועברו לתעמולת התקפה ואיומים. בכנס מיוחד תבעו קציני הצבא את ביטול החלטות מועצת ההפיכה מה-25 למרץ. בקהיר נערכו הפגנות מטעם "ארגון השחרור" ו"המשמר הלאומי" (אשר העביר את חבירו במיוחד לבירה). ב-27 במרץ פרצה שביתת-אהדה לנאצר מטעם פועלי התחבורה בקהיר. מהצד שכנגד נערכו הפגנות של סטודנטים בתמיכה לנג'יב. אותם סטודנטים של אוניברסיטת קהיר הכריזו באותו על הקמת "חזית לאיחוד לאומי", בהשתתפות תומכי ה"ופד", "הסוציאליסטים", "האחים המוסלמים" והקומוניסטים. החזית תבעה הקמת ממשלה קואליציונית מיני ובי, תוך ביטול מיידי של מועצת ההפיכה. המלך סעוד, ששהה באות עת במצרים, עשה מאמצי תיווך בין נג'יב ונאצר ואף זימנם לפגישה עמו. גם חסן אל-הודייבי, מנהיג "האחים המוסלמים", נפגש עם נאצר במסגרת מאמצי הפיוס הכלליים. פועלי הרכבות איימו בהשבתת התחבורה אם לא תבוטלנה החלטות מועצת ההפיכה מה-25 במרץ. קציני הצבא חזרו והביעו את תמיכתם במועצת ההפיכה והמשיכו להסתגר במחנותיהם. הצי המצרים הפליג ללב ים כדי ללחוץ למען מילוי תביעותיהם של קציני חילות היבשה. הלחץ המשולב של יחידות הצבא והצי, וכן איגודי הפועלים, היטה בסופו של דבר את הכף לטובת נאצר. דובר מועצת ההפיכה האשים בפומבי את נג'יב על שהפך לכלי שרת בידי יסודות חתרניים השואפים להמשך הכיבוש הבריטי.
ב-29 במרץ 1954 קיבלה מועצת ההפיכה החלטות חדשות, שדחו את החלטותיה הקודמות מה-5 וה-25 במרץ. המועצה החליטה כ"היענות לדרישות העם" להקים מועצה לאומית מייעצת ולמחוק את החלטותיה הקודמות "עד לסיום תקופת המעבר". נאצר וחבירו ביקרו אצל תומכיהם מקרב פועלי התחבורה והודיעום על קבלת ההחלטות החדשות. ההפגנות נאסרו והצנזורה על העיתונות חודשה. ב-17 באפריל 1954 הורכבה ממשלה חדשה, והפעם בראשותו של ג'מאל עבד אנ-נאצר. תיקי המפתח נמסרו לחבריו ממועצת ההפיכה (ג'מאל סאלם – תחבורה; בגדאדי – עניינים מוניציפאליים; צלאח סאלם – הדרכה לאומית ותיק סודאן; זכריא מוחי אד-דין – פנים; חוסיין אד-שאפעי – מלחמה; כמאל אד-דין חוסיין – עניינים סוציאליים). בתוקף עמידתו בראשות הממשלה, התמנה נאצר למחרת היום למושל הצבאי במקום נג'יב. זה האחרון נשאר לכהן במשרת הנשיאות משוללת הסמכויות עד ל-14 בנובמבר 1954, שעה שהודח רשמית מכל תפקידיו הנותרים והושם במעצר בית.

הרקע להסכם האַנגלו-מצרי על סודאן (פברואר 1953)
לבריטניה ולמצרים כאחד היו אינטרסים חיוניים בסודן, שהסבירו את חריפות המאבק ביניהן, תוך כדי ניהול שלטון הקון-דומיניון על אותה ארץ רחבת-ידיים. המצרים היו מעוניינים בראש ובראשונה במי הנילוס. בעבר, כאשר שיטת ההשקאה במצרים התבססה על גיאותו הסתווית של הנילוס והצפתו הטבעית, לא התעוררו בעיות מיוחדות בקשר להקצבת מי הנהר. אולם מאז הקמת סכר אסוואן והמעבר. לשיטת ההשקאה המתמדת במצרים, בעת ובעונה אחת עם פיתוח החקלאות בסודן עצמה, התעוררה בכל חריפותה בעיית הפיקוח על מי הנילוס. שלטונה של בריטניה על האזור המשווני ומקורותיו של היאור הפכו את מצרים להיות נתונה לחסדי הבריטים. המצרים ראו גם בסודן עורף טבעי לקליטת עודפי אוכלוסיהם, ואכן עוד בשנות ה-30 הכירו הבריטים בזכות חיונית זו של מצרים. אמנם מכסות ההגירה שנקבעו לא נוצלו עד תום עקב שמרנותם של הפלאחים, אולם יוזמה ממשלתית נאותה הייתה עשויה להסדיר את בעיית ההגירה בקנה-מידה רחב. המצרים ראו גם בסודן שוק פוטנציאלי לתוצרי תעשייתם וכר נרחב להשקעות הון. בסיכום, התפיסה הגיאופוליטית המצרית ראתה בעמק הנילוס יחידה אחידה שאינה בת-פיצול. סודן היוותה גם מקפצה, לפי אותה גישה מצרית, להעמקת השפעתה של מצרים באפריקה.
השיקולים הכלכליים והגיאופוליטיים לא היו נחלתם של המצרים בלבד. הבריטים השקיעו בסודן הון רב. עד שנת 1950 שלטה חברה בריטית על המפעל החקלאי הגדול בג/זירה הסודנית. חשיבותה של הכותנה הסודנית כתוצרה יצוא מצויה בקו עלייה מתמיד, והצרכן העיקרי שלה הייתה בריטניה. קשרי המסחר הבריטיים עם סודן עלו בהרבה בהיקפם על קשרי המסחר המצריים-סודניים. עובדה זו בלטה במיוחד מאז תום מלחמת העולם השנייה. הוא הדין בחשיבות האסטרטגיה של סודן במלחמת העולם השנייה ואילך. מסודן נפתחה המתקפה הבריטית נגד חבש מאחר שנכבדה על ידי האיטלקים. להלן נחשבו מרחבי סודן כעורף ביטחוני למערך הבריטי בסואץ בפרט ובמזרח-התיכון בכלל. שיקולים אלה התחזקו במיוחד עם החרפת המלחמה הקרה הבין-גושית ועלייתה ההססנית של מצרים על דרך הנויטראליזם. חופה הארוך של סודן בים-סוף השלים את מערך ההגנה הבריטי האימפריאלי בין הים-התיכון לבין האוקיינוס ההודי. שדה התעופה של ח'רטום היווה צומת חשוב בקווי הטייס הצבאיים והאזרחיים של בריטניה לדרום-אפריקה, לעדן ולמושבות הבריטיות לשעבר באפריקה המזרחית. לבריטים הייתה גם גישה סנטימנטלית כלשהי כלפי סודן, שנראתה להם כ"חלו ראווה" של האימפריה, המציג את ההישגים הנאים שהושגו ביוזמתם.
במאבק הממושך שהתחולל בין בריטניה למצרים על רכישת לבבותיהם של הסודנים, ניסו הבריטים לא אחת ולא שתיים לנצל את השוני הגיאוגרפי, האתנוגרפי והדתי בין סודן הצפונית (המוסלמית) לבין חבלי הדרום (הכושיים והפאגאניים ברובם). הדרום, המפגר והנחשל מבחינה כלכלית, גילה בעבר ובהווה נטיות בדלניות מובהקות. שלושת מיליוני אוכלוסיו, המתגוררים בשלושת מחוזותיה הדרומיים של סודן, שאפו לאוטונומיה והתנגדו להיטמעות (קרי: לכניעה) לרוב האוכלוסין המוסלמיים, המתגוררים בששת המחוזות הצפוניים של המדינה. בתקופות שונות האשימו המצרים את הבריטים בניסיונות לנתק את מחוזות הדרום ולצרפם למושבותיהם באפריקה המשוונית.
הפעילות המפלגתית התמקדה בעיקר בחבלי צפון סודן המפותחים יחסית, והוטבעה בחותם השפעתם העמוקה של מנהיגי הדת: עלי אל-מרע'אני, שעמד בראש המסדר הדתי הגדול ביותר בסודן – "אל-ח'תמייה" או "אל-מרע'נייה". עבד אר-רחמאן אל-מהדי, בנו של המהדי המורד, ומנהיג מסדר המהדייה. הפילוג בין שני המנהיגים הדתיים ומסדריהם נעוץ היה באי-שיתוף הפעולה של אנשי "אל-ח'תמייה" עם הדרווישים של המהדי בתקופת המרד הגדול. אל-מרע'אני, שהאשים את אל-מהדי בשאיפה למלוך בסודן העצמאית, העדיף את הכתר המצרי על שרביט המלוכה העצמאי של יריבו. בשנת 1936 הועלתה בעיית סודן על שולחן הדיונים בעת המו"מ שהתנהל בין הבריטים והמצרים ושהסתיים בחוזה אנגלו-מצרי המפורסם. הדיונים והחוזה עוררו תסיסה מדינית בסודן, ובשלהי שנת 1937 הוקם "קונגרס הבוגרים" הסודני על ידי מסיימי מכללת גורדון בח'רטום ובוגרי בתי"ס אחרים. "הקונגרס" הוגדר כארגון בלתי-מדיני ורוב חבריו בא מקרב הפקידות הממשלתית. שלוש שנים לאחר מכן ביקר בסודן ראש ממשלתה של מצרים, עלי מאהר (ב-1940). נציגי "הקונגרס" הטעימו בפניו את ייחודה המדיני של ארצם, אולם ביקשו ממצרים סיוע כספי-כלכלי וצידדו בהידוק הקשרים. מאז הבחירות בשנת 1944 נמצא "הקונגרס" תחת השפעתה של מפלגת "אשיקא", אשר מייסדיה היו חברי "הקונגרס" ומצעה כלל את השאיפה לאיחוד עמק הנילוס תחת הכתר המצרי. מפלגה סודנית ראשונה זו שמרה אמונים למצעה הפרו-מצרי גם לאחר פילוגה בשנת 1950, על רקע של יריבות אישית בין אסמאעיל אל-אזהרי לבין מוחמד נור אד-דין. כשביטל נחאס פחה את החוזה האנגלו-מצרי באורח חד-צדדי (ב-8 באוקטובר 1951), תמכה מפלגת "אשיקא" ללא סייג במצע המצרי שנועד לסודן, כלומר באיחוד כולל של הכתר, הצבא, מדיניות החוץ והכספים.
כשנה לאחר התארגנות "אשיקא" הוקמה המפלגה המדינית השנייה בסודן, מפלגת "אל-אומה", שצידדה במתן עצמאות מלאה למדינה (שנת 1945). במרץ 1946 התכנסה בסודן מועצה על-מפלגתית, אשר החליטה לשגר לקהיר את אסמאעיל אל-אזהרי כדי להציג את תביעות הסודנים במו"מ שהתנהל בין הבריטים למצרים על הרביזיה בהסכם האנגלו-מצרי משנת 1936. אל-אזהרי הושב ריקם כיוון ששר החוץ הבריטי בווין סירב לשתפו במו"מ. לתביעתו העיקרית – הקמת עדה משולשת שתכשיר את הקרקע להעברת השלטון לידי הסודאנים – לא היה, אפוא, כל הד.
אולם ביוני 1948 ניצלו הבריטים את הסתבכותם של המצרים במלחמת א"י והכריזו על מתן חוקה חדשה לסודן. החוקה קבעה את הקמתן של אסיפה מכוננת ומועצה מבצעת, אשר החלטותיהן היו טעונות את אישורו של הנציב הבריטי. זה האחרון קיים בידיו זכות ווטו לגבי מינויָים של חברי המועצה ופיטוריהם. בנובמבר 1948 נערכו בחירות דלות-משתתפים (כ-19% בלבד מבעלי זכות הבחירה). עיקר המצביעים בא מקרב חברי מפלגת "אל-אומה" הפרו-בריטית, שצידדה בניתוק סודן ממצרים. בעיצומו של דצמבר 1948 הופעלה לראשונה המועצה המבצעת של סודן, שנשאה אופי של ממשלה מקומית המודרכת על ידי פקידים בריטיים.
הפיכת "הקצינים החופשיים" במצרים והדי המאבק בין נג'יב ונאצר, השפיעו עמוקות על החיים המדיניים בסודן. המדינאים הסודאניים רחשו מלכתחילה אהדה לממשלת נג'יב, הן בגלל מוצאו הסודאני והן מחמת תמיכתו במתן זכות ההגדרה העצמית לסודאנים, כפי שנקבע במצעו של "ארגון-השחרור" המצרי בשלהי שנת 1952. הסתמנותו של תהליך שינוי הגישה המצרית כלפי סודן בשלהי אותה שנה גרמה לשידוד מערכות מדיני בסודן עצמה. ב-31 באוקטובר 1952 התמזגו שני פלגי מפלגת "אשיקא", והתלכדו עם כל הארגונים האחרים שתמכו בצורה זו או אחרת בשיתוף פעולה הדוק עם מצרים. בראש הליכוד המדיני החדש – "מפלגת האיחוד הלאומית" (אל-חזב אל-אתחאדי אל-ווטני) – הועמד אסמאעיל אל-אזהרי. במצעה קראה המפלגה החדשה לפינוי הצבא הזר ולהקמת ממשלה סודנית מאוחדת עם מצרים, אם כי הודגש שיסודות האיחוד והיקפם ייקבעו רק לאחר מתן העצמאות למדינה. באוגוסט 1952 נערכה גם ועידתה של המפלגה היריבה, "אל-אומה", אשר חרטה על דגלה את עקרון העצמאות לסודן והטעימה את דבקותה במשטר הרפובליקאי, דווקא משום שיריביה האשימוה בנטייה להכתרת עבד אר-רחמאן אל-מהדי כמלך סודן. מזכירה הכללי של מפלגת "אל-אומה" בשנות ה-50 המוקדמות היה עבדאללה ח'ליל. משביטלה מצרים באורח חד-צדדי את ההסכמים עם הבריטים על סודן (באוקטובר 1951), קידמה המפלגה בברכה את הצעד המצרי והצהירה כי ביטולו של הקון-דומיניון מקנה לסודן את עצמאותה.
בשלהי שנת 1952 הגיעו שתי המפלגות היריבות לכלל הסכם עם מצרים בדבר אי-התערבות מצרים בעניינים הסודאניים הפנימיים ושמירה על נויטראליות במאבק הבין-מפלגתי. יש להטעים, כי בהסכם המצרי-סודאני שנחתם ברוח זו, בינואר 1953, השתתפו גם נציגי מפלגת "אל-אומה". קציני כת ההפיכה המצריים, ובראשם נג'יב, הבינו מן הסתם, כי התביעה לאחדות עמק הנילוס, כלומר לריבונותה של מצרים על סודאן, הכשילה עד כה את כל הדיונים עם הבריטים על פינוי צבאותיהם מעמק הנילוס בכלל ומאזור הסואץ בפרט. יתר על כן, מבחינה תכסיסית הבינו אנשי הכת הצבאית המצרית, כי יש להעדיף איחוד עם סודן כשהיוזמה לכך תצא מעם הסודאנים. כפיית השלטון המצרי על סודן הייתה עשויה לעורר התנגדות רבה בקרב הסודאנים עצמם. זאת ועוד, הוויתור המצרי על הסיסמה המסורתית של המשטר המלוכני הציג את כת ההפיכה באור ליברלי מחד גיסא, ויצרה את התנאי המעשי היחידי לפינויים של הבריטים מסודן, מאידך גיסא, ראוי לציין, כי נטישת העיקרון המקודש בדבר "אחדות עמק הנילוס" ("וחדת ואדי אנ-ניל") לא עוררה הדים שליליים בציבור המצרי ובעיתונו.
תמורה קיצונית זו במדיניות מצרים אילצה את בריטניה להעריך מחדש את מדיניותה בסודן. כתוצאה מכך נחתם בקהיר הסכם בריטי-מצרי, ב-12 בפברואר 1953. 15 הסעיפים של הסכם זה ביטלו את הקון-דומיניון הבריטי-מצרי על סודן והכירו בזכות עמה להגדרה עצמית. סעיף 9 קבע תקופת מעבר מקסימלית בת 3 שנים, שתתבטל בשעה שהפרלמנט הסודאני יעביר החלטה ברוח זו. כן הותר לסודאנים להרכיב ממשלה לאומית, אך המושל הכללי הבריטי הוסמך לכוון את מדיניות החוץ ולהטיל ווטו על שינויים בחוקה הסודאנית או על החלטות הממשלה. אחריותו של המושל הכללי הופנתה כלפי ממשלות בריטניה ומצרים (סעיף 6), והוא נקבע כסמכות החוקתית העליונה לתקופת המעבר (סעיף 3). הוסכם, כי המושל ייעזר בוועדה בת 5 חברים (2 סודאנים, בריטי, מצרי ופקיסטני) לביצוע משימותיו. בהתאם לסעיף 7 – נקבעה הרכבתה של ועדת בחירות בינלאומית בת 7 חברים, שבראשה יעמוד נציג הודי. עתידה של סודן, אשר בריטניה ומצרים התחייבו לכבד את עיקרון אחדותה הטריטוריאלית, יוכרע על ידי הפרלמנט הנבחר בתום תקופת המעבר.

ההסכם האַנגלו-מצרי על סודאן ותוצאותיו
בהתאם להסכם האנגלו-מצרי נערכו בחירות כלליות לפרלמנט הסודאני בדצמבר 1953. מתוך 97 מושבים בבית-התחתון זכתה "מפלגת האיחוד הלאומית" ב-57, הינו ברוב מוחלט (הישגה בסנט: 32 מושבים מתוך 50) יריבתה, מפלגת "האומה" ("אֵל-אומה"), צברה רק 21 מושבים בבית התחתון (ו-7 מושבים בסנט). התוצאות הורו, אפוא, על ניצחון גדול ומפתיע למפלגה הפרו-מצרית. ההערכה הכללית עד לבחירות הייתה, שמשקל הכוחות בין שתי המפלגות הגדולות הנו מאוזן, פחות או יותר, ואת נפש המאזניים תהווינה שלוש המפלגות הקטנות האחרות שהשתתפו במערכת הבחירות. מכל מקום, תוצאות הבחירות נחשבו כתבוסה למדיניות הבריטית בסודן. בדיעבד, הוכחה מיומנות תכסיסם של נג'יב וחבריו, אשר נמנעו מלכוף את שלטונה של מצרים על סודן.
הגורמים לניצחונה של "מפלגת האיחוד הלאומי" ניתנו לפירושים שונים. בעיצומה של מערכת הבחירות הואשמו בריטניה ומצרים "אַהֶדָדֵ" בהתערבות במהלך הבחירות. אולם עם כל החשיבות שיש ליחס להתערבות החיצונית, אין להניח כי התערבות זו הכריעה את הכף. מסתבר, כי יותר מהיחס החיובי למצרים ומרצון האיחוד עמה, הושפעו תוצאות הבחירות מהיחס השלילי לבריטניה ומהשאיפה הכללית לסילוק השפעתה מסודן. ליתר דיוק, נוכחותם של הבריטים במדינה השפיעה על ציבור הבוחרים הסודאני לאין ערוך יותר מהאפשרות של דריסת רגל מצרית בעתיד. תבוסתה של מפלגת "אל-אומה" נבעה, אפוא, מזיהוייה כמפלגה פרו-בריטית מובהקת, ויחד עם זאת נודע משקל רב בעת ההיא לשאיפת האיחוד עם מצרים. "מפלגת האיחוד הלאומית" נהנתה גם מתמיכת המסדר הדתי של הח'תמייה, ונסתייעה בבחירות בתמיכתם של מסדרים צוּפיים אחרים. ולבסוף, הגישה המצרית החדשה לענייני סודן מאז הפיכת 1952 השפיעה, ללא ספק, על תוצאות הבחירות. גישה תכסיסית זו קיבלה, כזכור, גושפנקא רשמית בחתימת ההסכם האנגלו-מצרי (ב-12 בפברואר 1953). התמורה במדיניות המצרית באה לכלל ביטוי כדלקמן: ראשית – המצרים הסכימו להפריד בין בעיית סואץ לבין בעיית סודן. הצמדת שני הנושאים בתקופה המלוכנית מנעה במשך זמן רב כל אפשרות של רביזיה בחוזה האנגלו-מצרי משנת 1936 ויישוב המחלוקת על סודן. כך, למשל, נכשל ההסכם שנחתם בשעתו בין צדקי פחה ובווין (אוקטובר 1946), כיוון שהמצרים עמדו על הצמדת בעיית הסואץ לסודן בראותם בשני נושאים אלה השלכה כפולה של שאיפתם הלאומית האחת. למרבית האירוניה היו דווקא הבריטים שתבעו בדיונים את ההפרדה בין שתי הבעיות. ואילו ב-1953, משאימצו המצרים את הגישה הבריטית מטעמים תכסיסיים, נחלו תומכיהם בסודן הצלחה כבירה במערכת הבחירות. שנית – המצרים החליטו להכיר בסודנים כצד שווה, שיש להתחשב בו בפתרון הבעיה. ברוח זו הגיעו המצרים לכלל הסכם עם המפלגות הסודאניות, ובכללן עם מפלגת "אל-אומה" הפרו-בריטית, עוד בשלהי שנת 1952, הינו לפני חתימת ההסכם עם בריטניה. מדיניות זו הקהתה את עוקצה של שההסברה הבריטית בסודן, אשר התמידה בהוקעת מצרים על אי-התחשבותה ברצונם של הסודאנים עצמם. שלישית – הכרתם המפורשת של המצרים בזכות ההגדרה העצמית של הסודאנים ונטישת העיקרון המקודש בעבר אודות "אחדות עמק הנילוס". גישה מעשית זו גרמה במידה רבה לעליית קרנה של מצרים בסודן. בנוסף לגמישותם המדינית הוכיחו שליטיה החדשים של מצרים שהם נאה דורשים ונאה מקיימים. צלאח סאלם, חבר מועצת ההפיכה המצרית והאחראי לענייני סודן בממשלה, הופיע מספר פעמים בסודן ואף הרחיב נדוד את חבליה הדרומיים על מנת לרכוש את אמון התושבים בכוונותיה הטובות של ממשלתו. הופעותיו הפומביות בדרום סודן והשתתפותו בטכסים מקומיים עוררו קיתונות של לעג בעיתונות הבריטית ("המייג'ור הַמְרַקֵד"), אולם הם גם סייעו להורדת קרנה של בריטניה ולחיזוק יוקרתה של מצרים המהפכנית. התוצאה החשובה ביותר של ההסכם האנגלו-מצרי על סודן הייתה הכשרת הקרקע להידיינות בריטית-מצרית בדבר פינוי אזור סואץ; שכן משסולקה המכשלה הסודאנית נוצרו התאנים לפתרון הבעיה הלאומית העיקרית של מצרים – השלמת הפינוי הבריטי מאדמתה. ההסכם על סודן הבטיח למצרים עורף אוהד ונטע תקוות בדבר איחוד עם סודן לעתיד לבוא. מבחינה סודאנית, הווה ההסכם את הטרקלין להיכל העצמאות ולהפיכתה של סודן לחברה במשפחת העמים.
ואכן, הצטננות היחסים עם מצרים לאחר הדחת נג'יב (אפריל 1954), והטחת האשמות נגד צלאח סאלם, שביקר בסודן (אוקטובר 1954) והואשם בהתערבות בענייני המדינה ובניהול תעמולה למעין איחוד עם מצרים – הכשירו את הקרקע לקבלת ההחלטה של הפרלמנט הסודאני פה אחד (ב-16 באוגוסט 1955). החלטה זו קבעה את תום תקופת המעבר ותחילת הפינוי הצבאי הבריטי מסודן (הפינוי הבריטי הסתיים בנובמבר 1955), בעוד שהיחידות המצריות הוצאו עוד קודם לכן). בדצמבר 1955 הגיעו שתי המפלגות הסודאניות הגדולות לכלל הסכם על מצע לאומי משותף, וב-1 בינואר 1956 הוכרז רשמית בח'רטום על עצמאות המדינה. באותו חודש התקבלה סודן כחברה תשיעית ל"ליגה הערבית", ובפברואר 1956 נכנסה לאו"ם.⁹

התבססותו של נאצר וחתימת ההסכם לפינוי סואץ
ב-17 באפריל הוכרע, כזכור, המאבק בין נג'יב לנאצר, וזה האחרון חזר והרכיב ממשלה שאויְישָה על ידי מרבית חבריו ממועצת ההפיכה. מכאן ואילך נקט נאצר בשורה של צעדים שנועדו לחזק את מעמדו ולחסל את יריביו. לאחר שמועצת ההפיכה חזרה בה מהחלטותיה הקודמות (ב-29 במרץ) בדבר החזרת הסדר הישן על כנו, פרסמה המועצה שני חוקים להגנת ההפיכה, ב-15 באפריל: א) בוטלו הזכויות המדיניות של 38 שרים לשעבר, ממנהיגי המשטר הישן. ברשימת משוללי הזכויות למשך עשר שנים הופיעו דמויות המפתח של המשטר הקודם, חברי כל המפלגות, וביניהם – מוצטפא אנ-נחאס, מכרם עובייד, נג'יב אל-הלאלי, פואד סראג' אד-דין, אבראהים עבד אל-האדי ואחרים. רק שלושה שרים לשעבר לא נכללו ברשימה שחורה זו: אחמד חוסיין (השר לעניינים סוציאליים, שהתפטר ממשלת ה"ופד" ביולי 1951); זכּי עבד אל-מותעאל (שר האוצר באותה ממשלה, שפוטר בנובמבר 1950 על רקע חילוקי דעות בדבר מענק תוספת יוקר לפועלים) וטה חוסיין (שר החינוך לשעבר, שיצאו לו מוניטין כאיש רוח וכסופר).
לפני פרסום החוק ולאחריו יצאו מנהיגי המשטר במסע השמצה מחודש נגד אישי המשטר הקודם, וכיוונו את חיציהם העיקרים לעבר ה"ופד". נאצר יצא בגילוי דרמטי בהודיעו, כי לאחר ההפיכה ביקשה הכת הצבאית לכנס את הפרלמנט, שרוב ציריו השתייך ל"ופד", בתנאי שהמפלגה תסכים לביצוע הרפורמה האגרארית ולביטולו של שלטון בעלי ההון במצרים. ה"ופד" סירב וההצעה בוטלה; ב) החוק השני פיזר את מועצת אגודת העיתונאים, לאחר ש-7 מבין 12 חברי המועצה הואשמו במלקוח שוחד בתקופת המשטר הישן. כן פורסמה רשימת 15 עיתונים ו-24 עיתונאים, שנהנו מחלוקת השוחד, וביניהם אחמד חוסיין (נשיא "המפלגה הסוציאליסטית") וחוסיין אבו-אל-פתח (יו"ר אגודת העיתונאים). כל העיתונאים המוקעים נטלו חלק פעיל במאבק לכינונם המחודש של החיים הפרלמנטריים במדינה, בחודשים הקריטיים פברואר-מרץ 1954.
הטיהורים לא פסחו על מועצת ההפיכה עצמה: בתחילת אפריל הודח מהמועצה ח'אלד מוחיי אד-דין, הקצין שנטל חבל במאבק למען החזרת נג'יב לשלטון וצידד בפרהסיא בכינון דמוקרטיה פלרמנטרית. ח'אלד מוחיי אד-דין, שעמד בראש התמרדות קציני הפרשים ליד קהיר (ב-27 בפברואר), סולק לאירופה לתפקיד נטול-ערך. סילוקיו התסיסו את נאמניו מחיל-השריון, אשר נאשמו בניסיון לארגן מהומות ב-1 במאי בשיתוף עם קומוניסטים ויסודות אחרים ממתנגדי המשטר. כן הואשמו הקצינים שנעצרו בקשירת קשר עם חזית מאוחדת של עסקני ה"ופד", "האחים המוסלמים", הסוציאליסטים והקומוניסטים.
בספטמבר 1954 פרצה מחלוקת חדשה במועצת ההפיכה בין צלאח סאלם לבין חבריו. כנראה, שהחיכוכים התגלעו לאחר מסעו של סאלם בארצות ערב וכתוצאה ממדיניות החוץ ומהמדיניות הבין-ערבית שנקט סאלם. מועצת ההפיכה לא סמכה ידיה על סיכומיו של סאלם עם נורי-אס-סעיד בסרסנכּ. כלפי חוץ הוסבר בשעתו, כי שיחות סאלם-סעיד, שהתנהלו במחצית אוגוסט 1954, נועדו להפיג את חששותיהם של העיראקים מפני ההסכם המצרי-סעודי שנחתם ביוני 1954 מחד גיסא, ולמנוע את הצטרפותה הנפרדת של עיראק לברית תורכיה-פקיסטן (להלן "ברית בגדאד"), ללא הסכמת "הליגה הערבית", מאידך גיסא. פרוטוקול סרסנכּ הוקרא בפרלמנט העיראקי בפברואר 1955 לרגל הדיון בברית עיראק-תורכיה. מסתבר, שסאלם וסעיד הסכימו לקיים מגע הדוק עם ארה"ב ובריטניה על מנת לשנות את הסכם הביטחון הקיבוצי ולחזקו. לרגל פרסום הפרוטוקול על ידי נורי אס-סעיד נפוצו שמועות, כי מצרים תנקוט מדיניות נויטראלית לגבי היחסים בין מדינות ערב האחרות, ובמיוחד לגבי איחוד אפשרי בין עיראק לסוריה. שמועות אלה הביאו להתקררות מיידית ביחסי מצרים וסעודיה. בתחילת ספטמבר 1954 פוטר צלאח סאלם ויצא לחופשה. כנראה, שהדחתו היוותה גם מס שפתיים לממשלת סודן. מכל מקום, הוא הוחזר לאחר מכן לתפקידו לזמן מה.
שנת 1954 עמדה גם בסימן התחדשות המו"מ בין הבריטים לבין ממשלת מצרים. דיונים ממושכים ויגעים אלה התאפשרו עקב פתרונה המוסכם של בעיית סודן. עם זאת נמשכו הדיונים למעלה משנה וחצי עקב החשדנות ההדדית והתהפוכות הפנימיות במאבק על השלטון במצרים עצמה. הנושאים השנויים במחלוקת היו, למעשה, שלושה: א) משך תקופת הפינוי; ב) התנאים המדויקים שבהם יותָר ליחידות הבריטיות לחזור ולתפוס את אזור התעלה ובסיסיה, ג) ההסדרים הטכניים המפורטים לאחזקת הבסיסים הצבאיים במצב תקין. ההסכם נחתם בראשי תיבות בקהיר ב-27 ביולי 1954, לאחר שהבריטים הגישו הצעות חדשות. בשלב האחרון של הדיונים השתתף גם שר המלחמה הבריטי, אנתוני הד. לקראת סיום השיחות והחתימה הסופית הגיע לקהיר תת שר-החוץ הבריטי, אנתוני, נאטינג. בשלהי אוגוסט 1954 החלו הבריטים בפינוי יחידותיהם הצבאיות הראשונות. ההסכם נחתם סופית ב-19 באוקטובר 1954, נוכח התנגדותם של כל חוגי האופוזיציה במצרים, ובראשם "האחים המוסלמים". סעיפי ההסכם, שהוגדר כ"הסכם בקשר לבסיס תעלת סואץ", היו כדלקמן: 1) פינוי הכוחות הבריטיים תוך 20 חודש מים החתימה; 2) ביטול חוזה 1936 על כל נספחיו; 3) קביעת כמה בסיסים באזור הסואץ לשימוש אפשרי ומיידי ע"י הבריטים; 4) פירוט אפשרויות החזרה של הכוחות הבריטיים: במקרה התקפה על מדינה ערבית כלשהי, החתומה על ברית הביטחון הקיבוצי של "הליגה הערבית", או במקרה של התקפה על תורכיה; 5) הוצאת הכוחות הבריטיים מחדש מייד עם תום פעולות האיבה המצוינות בסעיף הקודם; 6) במקרה של איום בהתקפה על המדינות המפורטות בסעיף 4, תיערכנה התייעצויות דחופות בין בריטניה למצרים; 7) מתן הקלות לחיל האוויר הבריטי בשימוש בשדות התעופה של אזור סואץ; 8) הסכמה הדדית להכיר במעמדה הבינלאומית של התעלה בהתאם לאמנת קושטא (מה-20 באוקטובר 1888); 9) מתן זכות להכנסת ציוד ואספקה ולהוצאתם לבריטניה בכמויות מוסכמות מראש; 10) ההסכם בכללו לא ישפיע על התחייבויותיהן של שתי המדינות בהתאם למגילת האו"ם; 11) החלת תוקף ההסכם על נספחיו; 12) תחולת ההסכם נקבעה ל-7 שנים; בשנתו האחרונה תיערכנה התייעצויות הדדיות על מנת להביא את ההסכם לכלל גמר מוסכם ולהעביר את הרכוש הבריטי; 13) תחולת ההסכם ועיתוי תוקפו ייקבעו בתאריך החתימה.
הנספחים קבעו, כי הכוחות הבריטיים יפונו מייד עם הפסקת פעולות האיבה. כן נקבע, כי המונח "כוח זר" העשוי להתקיף את מצרים אינו כולל, לצרכי ההסכם, את ישראל.
ההסכם הווה הישג מדיני חשוב ביותר לממשלת מצרים. הדיונים החלו עוד בתקופת שלטונו של נג'יב, אולם בראש החותמים עליו מטעם מצרים הופיע ג'מאל עבד אנ-נאצר, וחתימתו של נג'יב נעדרה. ההישגים המצריים התבטאו בקיצור משך ההסכם ל-7 שנים בלבד, ובהעמדת. משך הפינוי הבריטי על 20 חודש, ולא על פרק זמן ארוך יותר כפי שתבעו הבריטים. למעשה, הועבר השלטון במלואו באזור התעלה לידיים מצריות ואך המתקנים הצבאיים שהוכנו לשימוש חירום בריטי הועברו לידי חברה בריטית אזרחית. הסעיפים האחרים בהסכם שפורשו לרעת מצרים, כגון נוכחות הטכנאים הבריטיים והתחייבות המצרית להתיר את החזרת היחידות הקריטיות בנסיבות שתוארו – בוטלו באורח חד צדדי על ידי מצרים אחר הפלישה האנגלו-צרפתית לסואץ. מעוניין לציין, שממשלת בריטניה לא עמדה בכל תוקף על קיום זכויותיה אלה מאז מערכת סואץ ואילך.
ביום חתימת ההסכם התווה נאצר את מדיניות ארצו בכיוונים הבאים: פיתוח מהיר עד להשגת רווחה כלכלית; הידוק הקשרים עם העולם הערבי והמוסלמי וכן חיזוק מעמדה של מצרים במרחב האפריקאי והאסיאתי; קביעת עמדת מצרים כלפי ישראל הותנתה "בהתנהגות ישראל כלפי מצרים וכלפי עמי ערב". הסכם פינוי סואץ הביא את מצרים לכלל מטרתה הנכספת מאז מלחמת העולם השנייה: השתחררותה מהתלות בבריטניה ומחוזי העדפה כלשהם וסילוק השרידים האחרונים של האימפריאליזם הבריטי. בצורה זו הסתיימה תקופת "הכיבוש הזמני" של מצרים על ידי בריטניה, שהחלה בשנת 1882, ונמשכה בווריאציות שונות 72 שנה. ערב החתימה הסופית של ההסכם, גבר המאבק הפנימי במצרים בין המשטר ומתנגדיו, עצם החתימה היוותה ניצחון אישי רב-יוקרה לנאצר ולחבריו לשלטון, שהשיגו בדרכי שלום מה שנבצר ממנהיגי המשטר הישן באמצעי אלימות ובדיונים לסירוגין.
ההסכם על פינוי הסואץ התקבל בברכה במדינות המערב, במיוחד בבריטניה ובארה"ב. שתי מעצמות המערב ראו חתימת ההסכם את סילוקה של אבן הנגף העיקרית בפני צירופה של מצרים למערך ההגנה המערבי. אולם השנה שלאחר מכן הוכיחה, כי תקוותיהן וציפיותיהן היו מוגזמות לחלוטין. אדרבא, השתחררותה של מצרים משרידי העול הבריטי פתחה לפניה לרווחה את הדרך לנקיטת מדיניות נויטראלית במאבק הבין-גושי. נויטראליות זו, שלבשה צורה של "נויטראליזם חי ובי", הוכחה כמשתלת ביותר בתחום המדיני, הכלכלי והצבאי.
התגובה הסובייטית להסכם פינוי סואץ הייתה שלילית. העיתונות הסובייטית מנובמבר 1954 ציינה, כי ההסכם מהווה שלב נוסף במהלך נסיגתה של בריטניה מעמדותיה המסורתיות במצרים כתוצאה מלחצן של ארה"ב. פירוש זה, סֶרָאָה בהסכם את דחיקתה של בריטניה על ידי ארה"ב, הסתייע בסעיפים השונים בהסכם שקבעו את נסיבות חזרתם של הבריטים. כמו כן הטעימה העיתונות הסובייטית, כי ההסכם לא החזיר למצרים את הריבונות האמיתית על אזור התעלה. כן הובע החשש, כי כל כולו של ההסכם לא נועד אלא לצרף את מצרים לברית הגנה עם תורכיה ופקיסטן.

חיסול "האחים המוסלמים" והקומוניסטים והדחתו הסופית של נג'יב
חתימת ההסכם האנגלו-מצרי לפינוי סואץ הגבירה כזכור את המאבק בין המשטר לבין מתנגדיו. בראש האופוזיציה עמדו "האחים המוסלמים" ואישים אחרים. מאלפים ביותר היו מכתביו של בעל העיתון "אל-מצרי", שנידון8 למאסר שלא בפניו. מכתבים אלה, שפורסמו בעיתונות האמריקאית והבריטית באוגוסט 1954, התקיפו את משטרו של נאצר והעלו את הטענה, שהעם המצרי לא נשאל בעניין ההסכם ולפיכך אין לצפות ממנו לכבדו. כן טען הכותב, כי מצרים לא תסתבך במלחמה ללא ברית מפורשת עם המערב. בערי מצרים הסתמנה מתיחות ואי-בהירות בקשר למצב. "האחים המוסלמים", שהעבירו את מרכזם לדמשק, פרסמו כרוז מטעם "הקצינים החופשיים" שחולק במצרים. הכרוז תקף אישית את נאצר והאשימו בהתערבות במדיניות ובמעצרים שרירותיים של מבצעי ההפיכה האמיתיים, כגון הקולונל רשאד מהואנא (חבר "האחים"), יוסף צדיק (הנוטה לקומוניסטים) ועבד אר-ראוף. הכרוז סיים בקריאה למרד נגד עבד אנ-נאצר.
פעילותם של "האחים המוסלמים" גברה החל מיולי 1954, שעה שהותר, למעשה, לאגודה לחדש את פעילותה. משפט הרצח של המנהיג, חסן אל-בנא, נמשך. במשפט העידו ראשי הארגון והעלו על נס את גבורת "האחים המוסלמים" בארץ-ישראל. כן הוטעמה מלחמתם העיקשת של "האחים" נגד הקומוניזם. אולם עם חתימת ההסכם האנגלו-מצרי בראשי-תיבות (ב-27 ביולי) פרץ מאבק גלוי בין "האחים" לבין השלטונות, ובכך הושם קץ לשביתת-הנשק הבלתי-רשמית ששררה בין שני הצדדים. בנצלו את הלכי-הרוח האנטי-מערביים שרווחו במצרים, הכריז אל-הודייבּי מדמשק, כי ההסכם אינו מעניק כל יתרון למצרים, אלא מזיק לאינטרסים שלה בקושרו אותה למערב. למרבית האירוניה, תבע אל-הדייבי להגיש לאישורו של הפרלמנט המצרי כל הסכם בינלאומי. כן דרש לבטל את הצנזורה. באמצע אוגוסט 1954 חזר אל-הודייבי מדמשק לקהיר. אנשי הכת השלטת לא נשארו חייבים ל"אחים המוסלמים". הם החלו לצאת בהתקפות פומביות חריפות נגד הארגון. אל-הודייבי הואשם על ידי נאר (בשלהי אוגוסט) ביצירת מגעים עם הבריטים ובארגון תאים חשאיים ומזויינים. ההאשמות העיקריות הוטחו לעבר אל-הודייבי, שנאלץ לברוח למקום סתר. מנהיגים אחרים של "האחים המוסלמים" הצליחו להימלט לסוריה. בספטמבר 1954 הופץ בסוריה כרוז נוסף שבו הכריז אל-הודייבי על איבתו למשטר – ההפיכה המצרי.
כרוז זה, שהופץ לאחר הסתתרותו של אל-הודייבי, ציין שלוש התפתחויות חדשות: א) ארגון "האחים המוסלמים" העתיק את מרכזו לסוריה, ופעולותיו החתרניות גרמו למתיחות מדינית בין סוריה למצרים; ב) למן תחילת ספטמבר 1954 אירעו התנגשויות אלימות בין "האחים" לבין "המשמר הלאומי" וחברי "ארגון השחרור"; ג) בצמרת "האחים המוסלמים" פרצו חילוקי דעות חריפים בעניין היחסים עם השלטונות. המחנה האחד, בראשות עבד אל-קאדר עודה, תמך בעמדתו של אל-הודייבי המתחבא; המחנה השני, בהנהגת אחיו של חסן אל-בנא (עבד אר-רחמאן אל-בנא) תמך בממשלה. בשלהי ספטמבר 1954 התכנסה הנציגות המייסדת של הארגון של המצדדים באל-הודייבי הייתה על העליונה. כתוצאה מכך עזבו את "הארגון" כמה מראשי המתנגדים להנהגה.
השלטונות היטיבו לנצל את הפילוג בארגון "האחים", וביצעו שורת מעצרים בקרב חבריהם. כן שחררו מהכלא את הנאשם ברצח חסן אל-בנא. אנוור סאדאת ניצל את התכנסותה של הוועידה האסלאמית במכה, בספטמבר 1954, על מנת להוקיע את שמרנותם של "האחים המוסלמים". במרוצת חודש אוקטובר, עם התקרב מועד החתימה הסופית על ההסכם האנגלו-מצרי, הגבירו "האחים המוסלמים" את חתירתם נגד השלטונות, והפעם ממרכזם בדמשק. מנהיג הסניף הסורי, מוצטפא אס-סִבַּאעי,, הכריז על מלחמת חורמה של כל סניפי הארגון בממשלת מצרים. בדמשק אורגנה הפגנה בת אלפי משתתפים שקראו תגר על השלטון במצרים. בינתיים פרצה מחלוקת נוספת בקרב צמרת הארגון שהתכנסה ב-20 באוקטובר בהיעדרו של אל-הודייבי. בין קבוצות תומכיו ומתנגדיו פרצו תגרות ידיים, אולם בסופו של דבר נמצאה פשרה, שמנעה פילוג נוסף.
ב-26 באוקטובר התנקש אחד "האחים" בחייו של עבד אנ-נאצר, שנאם בכנס המונים באלכסנדריה. המתנקש החטיא את מטרתו ונאצר, שלא איבד את עשתונותיו, הכריז על נכונותו למות למען המולדת, וזכה להפגנת אהדה אדירה. ההתנקשות ציינה מפנה ביחסם של השלטונות ל"אחים המוסלמים", שכן עד אז היה נטוש בעיקר מאבק מילולי בין שני הצדדים. מועצת ההפיכה ניגשה עתה במרץ רב לחיסולו של הארגון. בוצעו מאסרים המוניים והתגלו מציבורי תחמושת ונשק. בסוף אוקטובר נתפס גם אל-הודייבי לאחר שמחבואו התגלה "האחים" הואשמו על ידי שר ההדרכה, צלאח סאלם, בהסתת קצינים, בקיום קשרים עם הבריטים, בשיתוף פעולה עם מפלגת "אל-אומה" האנטי-מצרית בסודן, ואפילו בקשרים עם הקומוניסטים. בתחילת נובמבר 1954 הוקם בית-דין מיוחד, שכונה להלן "בית-הדין של העם", בראשותם של ג'מאל סאלם, סאדאת ואש-שאפעי. במהלך משפטו של המתנקש בחיי נאצר הובאו עדויות על שיתוף פעולה בין "האחים המוסלמים" לבין נג'יב לשם הפלת המשטר. מספר חברי הארגון שנעצרו עלה על 1000 איש. כן התגלו מסמכים שהעידו על תכנון פרובוקציות מצד "האחים".
יוסף טלעת, לשעבר מפקד המחתרת הצבאית של הארגון, נתפס ונאלץ להעיד נגד אל-הודייבי ולחשוף מזימת רצח של כל חברי מועצת ההפיכה על ידי המחתרת הצבאית. בפרוס דצמבר 1954 פירסם בית-הדין של העם את פסקי דינו: 7 מראשי "האחים המוסלמים", ובכללם אל-הודייבי וטלעת, נידונו לתליה. 7 אחרים נידונו למאסר עולם ועבודת פרך, ול-2 נוספים נפסקו 15 שנות מאסר. ב-7 בדצמבר 1954 בוצעו ששת פסקי דין המוות. פסקי הדין החמורים וההוצאות להורג עוררו גל של מחאות בארצות ערב והאסלאם. בחרטום נערכה הפגנה גדולה נגד ממשלת מצרים; בסוריה נערכו מספר הפגנות ושביתות-לימודים. בברית-הנבחרים הסורי התנהל ויכוח נוקב, תוך קטרוג קשה על שליטי מצרים. ראש ממשלת סוריה טען, שאין כל הצדקה לפסקי-הדין, אולם הוא סירב להתערב בבקשת חנינה. בעמאן שבירדן הוכרז על יום אבל. אישים שונים בעיראק ניסו להתערב ולבקש להמתיק את דין הנאשמים. מפקיסטן הרחוקה התקבל מברק מ"המפלגה הדתית", שדרשה מנאצר להפסיק את רדיפות "האחים". רק העיתונות התורכית הביעה קורת רוח על חיסול הארגון הקנאי. משפטי "האחים המוסלמים" חשפו את המבנה המחתרתי המאורגן והמסועף של הארגון. התאים החשאיים ריכזו 5–7 "אחים פעילים". ליד המטה העליון של המחתרת אורגנו מחלקות מודיעין, אספקה, דואר וכו'. ההתארגנות מחדש של המחתרת חלה בימי אל-הודייבי, אשר הסתייע ביוסף טלעת כמפקד עליון. מספר חברי הארגון כולו נאמד בין חצי מיליון לבין 2 מיליון.
חיסולם של "האחים המוסלמים" הסיר את המכשול האחרון בדרך השתלטותו המלאה של נאצר על המדינה. עתה לא נותר לו אלא להדיח סופית את נג'יב מנשיאות הרפובליקה. ואכן, ב-14 בנובמבר פוטר נג'יב משאר תפקידיו. במשפטים שהתנהלו נגד "האחים המוסלמים" הורשע בעקיפין נג'יב בקיום קשרים עם אל-הודייבי כדי לסייע להפיכה נגדית של "האחים". הנשיא המודח הושם במעצר בית. מיד עם פרסום צו ההדחה הגיעה לקהיר משלחת של "מפלגת האיחוד הלאומית" מסודן, שתבעה לא לפגוע בנג'יב. שלישו לשעבר, ששימש, כנראה, כמקשר בינו לבין "האחים המוסלמים", ברח לסעודיה. על נג'יב עצמו נאמר, כי עוד במרץ 1954, בעת ביקורו של המלך סעוד בקהיר, ניסה להצטרף למטוסו של סעוד כפליט מדיני, אולם הונא ממעשו ברגע האחרון על ידי אנוור סאדאת.
במקביל לחיסול "האחים המוסלמים" נערך מצוד נרחב על הקומוניסטים. עוד בספטמבר 1954 נעצרו כמה מפעילי המפלגה ונפסקו להם תקופות מאסר שונות. במשפטים שהתנהלו הובהר, כי במרוצת שנת 1953 ניצלו הקומוניסטים את פירוק המפלגות והתקשרו עם כמה ממנהיגיהן על מנת להקים מחתרת חשאית מאוחדת. צעירים רבים, בעיקר מאגף הנוער המתקדם של ה"ופד", ("החלוץ הופדי" – "אט-טליעה אל-ופדייה") הצטרפו לתאים הקומוניסטם כדי להשתלם בפעילות מחתרתית. "החלוץ הופדי", שהוקם עוד בשנת 1946 נחשב כבר אז לארגון הסוואה קומוניסטי. בין הנאשמים בקומוניזם בלטו גם כמה יהודים, וביניהם "הקומוניסט הציוני" הנרי קוריאל, בן למשפחה אמידה, שגורש בשעתו ממצרים.
לקראת שנת 1955 יכלו היה נאצר להפנות את מרצו ומחצו הלאומני כלפי חוץ לאחר שחיסל את יריביו והשכין "שלום-בית".

סיכום מדיניותה הבין-ערבית של מצריים, 1945–1955
למדיניותה הבין-ערבית של מצרים, הגדולה והמתקדמת ביותר במדינות ערב מבחינה חברתית ומדינית, הייתה השפעה מכרעת על ההתפתחויות המדיניות בזירה הערבית במזרח-התיכון ומחוצה לו. מקובל היה לראות במזרח הערבי שני גושים ריבים – מצרי והאשמי, אולם, למעשה, לא נוצרו גושים מדיניים מגובשים לזמן ממושך. במקום זאת נתלכדו זמנית צירופי כוחות בלתי מחייבים סביב נושאים מסוימים. עמדות עקביות ועקרוניות לא האריכו ימים. עניינה המרכזי של מצרים בשלהי שנות ה-40 היה למנוע את התגברות ההאשמים ולבלום את יצרי התפשטות הטריטוריאלית שלהם, אשר קיבלו מראש את ברכתה של בריטניה. אינטרס יסוד זה היה משותף גם לשליטי סעודיה, לבנון ולחלק ניכר ממדינאי סוריה, אולם מסיבות שונות לחלוטין.
מסתבר, שהקו המדיני המצרי הינחה לעתים קרובות את סעודיה, סוריה, לבנון ותימן. הנחה זו הייתה נכונה רק כהכללה, והיה צורך לבדוק כל בעיה לכשעצמה. סעודיה פעלה לעתים קרובות באורח עצמאי בסוריה, ואילו זו האחרונה, ובמיוחד לבנון, נטו לתפוס עמדת ביניים בזירה הבין-ערבית ולקיים גם יחסי ידידות עם עיראק.
עד להירצחו של עבדאללה מלך ירדן (קיץ 1951), עמדה ירדן מאחורי תכניות האיחוד השונות בסהר הפורה ואישיותו של עבדאללה נחשבה לכוח המניע והדוחף של תכניות ההשתלטות ההאשמיות. לאחר מותו – עברה כליל היוזמה לעיראק, שהסתייעה ביומרותיו ובתככיו של נורי אס-סעיד. תכניות אלה היו עשויות לסכן את ההגמוניה המצרית, ולפיכך נקטה מצרים במדיניות עקבית נגד כל תכנוני האיחוד למיניהן בחסות ההאשמית. מדיניות התנגדות זו מצאה לה תימוכין בקרב שליטי ערב הסעודית, שניזונו מהאיבה ומהפחד המסורתיים אשר שררו בינם לבין השושלת ההאשמית. תחום המאבק השתרע וניטש בליבו של הסהר-הפורה, הינו על סוריה. לפיכך יש לייחס חשיבות מרובה ליחסם של שליטי סוריה השונים לעיראק ולירדן מחד גיסא, ולמצרים מאידך גיסא.
לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה צצה ועלתה מחדש סיסמת האחדות הערבית, במקביל להלך הרוחות ששרר בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. אולם בשנים 1943-4 ולהלן הייתה גם בריטניה מעוניינת בנקיטת צעדים לקראת אחדות ערבית, כחלק מתכניתה לדחוק את רגלי צרפת מהמזרח התיכון ולפרוש את חסותה על מדינות ערב השונות. הבריטים ביקשו גם למתֵן ולווסת את ההתנגשות הצפויה בינם לבין הלאומיות הערבית המתעוררת על ידי הקמת גוף ערבי כללי רב-יוקרה, אשר יספק את מאוויי האיחוד מזה ויפתור את הסדרי ההגנה לעתיד לבוא מזה. לבריטים, ויותר מאוחר לאמריקאים, היה ברור, שבעיית הבריתות הצבאיות עם כל אחת ממדינות ערב בנפרד תיתקל בקשיים חמורים. מכל מקום פרסום "הספר-הכחול" של נורי אס-סעיד, שהתיימר להוות טיוטה מכינה לאיחוד ערבי כולל, התקבל בעין יפה בבריטניה. אולם משהוחוור לבריטים, כי ל"ספר הכחול" ולתכניות ההאשמיות האחרות אין סיכוי להתקבל על דעת מדינות ערב המתנגדות להאשמים, סמכו הם את ידיהם על הקמת "הליגה הערבית". רעיון "הליגה" הווה, למעשה, את תשובתו של נחאס פחה המצרי על האתגר המדיני שהוצג בפניו על ידי נורי אס-סעיד. ביסודה של "הליגה הערבית" הייתה טמונה, אפוא, הערכת המצב המצרית בדבר קיום הסטאטוס קוו המדיני הבין-ערבי על ידי התקשרות קונפדראטיבית רופפת ובלתי-מחייבת. הערכה זו נגדה את שאיפותיהם של ההאשמים, שהעדיפו ברית הדוקה יותר, עם מספר משתתפים קטן יותר, כלומר בלי מצרים וסעודיה. בלית ברירה, קיבלו, כאמור הבריטים את ההשתקפות המצרית. באוקטובר 1944 התנהלו שיחות גישוש לקראת ההכנות ליסוד "הליגה הערבית".
במרץ 1945 הוקמה רשמית וחגיגית "הליגה הערבית" על ידי 7 מדינות ערב שהיו עצמאיות, או שעמדו על סף עצמאותן. מרכזה של "הליגה" נקבע בקהיר ומזכיריה הכלליים היו מצריים (עד 1952 – עבד אר-רחמאן עזאם; מ-1952 ואילך – עבד אל-ח'אלק חסוּנה). הקמתה של "הליגה הערבית" לפי המתכונת המצרית, קביעת מיקומה במצרים וניהולה בידי מצרים – הוו, ללא ספק, הישג של יוקרה לאומית. "הליגה הערבית" שימשה להלן כמכשיר מדיני בידי משרד החוץ המצרי, ובמתה נוצלה לקידום האינטרסים של מצרים, במידה וניתן היה להעריך מוסד זה כגוף בעל השפעה מדינית; שכן רפיונה המדיני של "הליגה" התבלט בראש ובראשונה בסעיף המרכזי של חוקתה: כל החלטה חייבה רק את המדינות החברות שהצביעו עבורה. במילים אחרות – החלטות "הליגה הערבית" לא חייבו כלל ועיקר אלא התקבלו בבחינת המלצות, או הנחיות לקו המדיני של מצרים. חשיבותה של "הליגה הערבית", מנקודת מבט מצרית, התבלטה בעיקר בזירה הבינלאומית-כקבוצת לחץ באו"ם וביחסים הבינלאומיים. למעשה, נועד ל"ליגה" תפקיד לתיאום הופעתן של מדינות ערב בזירה העולמית. דא עקא, אם נוציא את אחדות הדעות ששררה ב"ליגה הערבית" בעניין ישראל, עד שנת 1965 לפחות,¹⁰ הרי שגם בתחום יחסי החוץ לא הושגה אחדות של ממש אלא במקרים ספורים. קו מפריד וברור חצה בין מדינות ערב בתחום האוריינטציה הבין-גושית. הופעתה המגובשת של "הליגה" הצטמצמה, למעשה, בתחומי המאבקים הערביים המיוחדים להשגת העצמאות, כגון בתמיכה בחזית האנטי-צרפתית של סוריה ולבנון המשתחררות ובמאבק ארצות המערב להשגת עצמאותן.
חתירה של מצרים לנצל את "הליגה הערבית" כמכשיר להשתלטות צבאית על צבאות ערב ומדינותיהם התבטאה בחתימת האמנה לביטחון קיבוצי ולשיתוף פעולה כלכלי על ידי חברות "הליגה" (סודן, לוב ותוניסיה לא הצטרפו לאמנה זו). אולם גם אמנה זו לא עמדה במבחן המציאות. הסעיף המרכזי של האמנה קבע, כי החלטה שתתקבל ברוב של שני-שלישים תחייב את החברות החתומות. מסעיף חיוני זה הסתייגו כמה מהמדינות שהצטרפו לאמנה. האפקט העיקרי של אמנה זו התבטא בתרומה העיונית שהיא העניקה לחיזוק "הליגה הערבית". היעדר יחסי אמון הדדיים, אי-אחידות בסוגי הנשק ובמקורות אספקתו וכניסתה של עיראק ל"ברית-בגדאד" – חיסלו כליל את ערכה המעשי של האמנה לביטחון קיבוצי. הראייה החותרת ביותר לכך הודגמה בניסיונותיה המאוחרים יותר של מצרים להשתלט על מדינות ערב באמצעות ארגון מפקדות משותפות ופיקודים צבאיים בראשותה.
יחסיהן של מצרים וסעודיה, בתקופה הנסקרת, השתפרו והלכו: בינואר 1945 ביקר פארוק בחג'אז ונפגש אם אבן-סעוד. שנה אחת לאחר מכן פרע אבן-סעוד את החוב והתארח במצרים. הביקורים ההדדיים הולידו הכרזה משותפת של שני המלכים על משימותיה האחידות של "הליגה הערבית". המכנה המשותף בין שני המלכים היה, למעשה, שלילי מעיקרו, שכן שניהם שאפו לרסן את מגמות ההתפשטות של ההאשמים. לפיכך, לא הפכו יחסי קירבה אלה לברית של ממש, אם כי שיתוף פעולה מוגבל התקיים בתחום הצבאי ובזירת "הליגה הערבית". הדחתו של פארוק ציננה במקצת את היחסים בין שתי המדינות, מכיוון ששליט סעודיה לא ראה בעין יפה את חיסול המשטר המלוכני במצרים. אולם האינטרס המשותף והרצון לבלום את התעצמותה של עיראק הטביעו את חותמם על המשך היחסים. עלייתו לרגל של נג'יב למכּה, באוגוסט 1953, סייעה לשיפור היחסים. בעיצומו של המאבק האישי בין נג'יב לנאצר (מרץ 1954) החזיר המלך סעוד ביקור גומלין למצרים, נקלע בקלחת הסוערת, ואף ניסה לתווך בין שני היריבים. לאחר התבססותו של נאצר בשלטון נחתם רשמית חוזה הגנה מצרי-סעודי (באוקטובר 1955).
כפי שצוין לעיל, עמדה במרכז עניינה של מצרים בסוריה השאיפה לבלום את ההשפעה ההאשמית. בשלב מאוחר יותר חתרה מצרים להבטחת מנהיגותה על סוריה, הן בתחום היחסים הבין-ערביים והן בתחום היחסים הבינלאומיים. המאמץ המדיני המצרי בסוריה הווה, למעשה, פונקציה של מידת טרדותיה של מצרים בענייניה הפנימיים או במאבקה נגד הבריטים. התפנותה של מצרים מעיסוקיה הפנימיים התלוותה, בדרך כלל, בלחץ תעמולתי ומדיני מוגבר על סוריה. עם זאת לא הפכה סוריה לגרורה מצרית. עד להפיכה הצבאית הראשונה בסוריה (הפיכת חוסני זעים, מרץ 1949) היו יחסי שתי המדינות תקינים למדי, אם כי- ללא שיתוף פעולה מוגבר בתחומים המעשיים. כששינה זעים את טעמו ונקט במדיניות עוינת כלפי הההאשמים, הודקו יחסי שתי המדינות. יורשו של זעים, קולונל חנאווי, התרחק ממצרים והעדיף את עיראק. בימי הרודן הסורי השלישי, קולונל שישכּלי, הצטיינו יחסי מצרים וסוריה באי-יציבות. שישכּלי העדיף לגבש מדיניות עצמאית וסירב להיגרר אחר מצרים; וזו האחרונה הסתייגה מבקשת הסיוע הצבאי שלו שבאה בימי התקרית עם ישראל בעמק החולה (אפריל 1951). בנובמבר 1951, כשנטל שישכלי את מלוא סמכויות השלטון בסוריה, הצטננו במידה ניכרת יחסי מצרי-סוריה. מגמותיו החברתיות ורודנותו הצבאית של שישכלי הולידו חששות מסוימים במצרים המלוכנית. אולם המצב השתנה עם עלייתו לשלטון של נג'יב, אם כי יחסי קירבה של ממש לא התפתחו בין שני השליטים הצבאיים למרות הדמיון במשטריהם. מסתבר, שנג'יב, שהציג את משטרו כשלטון מתקדם ומתון, לא היה מעוניין בהשוואת משטרו לזה של שישכלי. יתר על כן, התקרבות יתרה של נג'יב לסוריה הייתה עלולה לעלות לו במחיר קשריו עם מדינות ערב האחרות.
עלייתו של עבד אנ-נאצר לפסגת השלטון במצרים הביאה לגל רדיפות וטרור נגד "האחים המוסלמים". סוריה הפכה למרכז פעילות "האחים המוסלמים" נגד משטר ההפיכה המצרי, ומפקדת הארגון הועתקה מקהיר לדמשק. עובדה זו גרמה למתיחות רבה ביחסי מצרים וסוריה מספטמבר 1954 ואילך. יריבתה העיקרית של מצרים הייתה, ללא ספק, עיראק. ליריבות זו רקע גיאופוליטי עתיק יומין. מכל מקום, בתקופת מלוכתו של פארוק הוותה ההתנגדות להאשמים נדבך יסודי במדיניות הערבית של מצרים, שכן ההתנגדות להאשמים נבעה מרצונה של מצרים לשמור על ההגמוניה שלה בעולם הערבי; ומאחר ועיראק וירדן חסו בצילה של בריטניה, ומכיוון שהמאבק הלאומי המצרי כֻּוון נגד בריטניה – התלכדו שני ארגומנטים מדיניים בסיסיים אלה להכתבת מדיניותה של מצרים. עם זאת אסור להכליל ולקבוע מסמרות באפיון יחסי מצרים ועיראק, שכן ניכרו תמורות ותנודות שחלו, בעיקר, עקב מדיניותן השונה של הממשלות העיראקיות למיניהן. הממשלות העיראקיות בראשות נורי אס-סעיד, או נאמניו המובהקים, החריפו את יחסיהן עם מצרים עקב שאיפתן להשיג מוצא לים התיכון על ידי סיפוח סוריה וירדן. בתקופות שלטונן של ממשלות אלה קיבל המאבק המצרי-עיראקי צביון כפול, הן כהתנגשות בתחומי השפעה טריטוריאליים (בסוריה) והן כיריבות על ההגמונהי ב"ליגה הערבית". אולם ממשלות עיראקיות אחרות, מתונות יותר, העדיפו להכיר בדממה בעליונותה ובבכורתה של מצרים בעולם הערבי, ולנסות להידבר עמה. הכוונה לממשלת פצ'יצ'ה (בשנת 1948), שניהלה מו"מ לחתימת ברית צבאית-כלכלית עם מצרים. מדינאי עיראקי זה חתם בינואר 1950 על הסכם חומש עם מצרים לשמירת הסטאטוס קוו בעולם הערבי, ובמיוחד בסוריה. נטיות פיוס דומות כלפי מצרים הופגנו גם על ידי המדינאי העיראקי תופיק אס-סוויידי. היריבות בין מצרים לעיראק גררה את שתי המדינות לנקיטת תעמולה פאן-ערבית קיצונית ביותר. לאחר הדחתו של פארוק הזדרזו שליטי עיראק להכיר במשטרו של נג'יב, אולם הכּרה זו לא מנעה התנצחויות מילוליות חריפות ביותר בין נציגי מצרים ועיראק במסגרת "הליגה הערבית" (בספטמבר 1952) ובמסגרות אחרות. בתקופת שלטונו הקצר של נג'יב לא חלה תמורה יסודית ביחסים שבין מצרים לעיראק, שכן המאבק הפנימי בין קציני כת ההפיכה לא הותיר להם שהות לחדש את המתקפה התעמולתית נגד עיראק. לעומת זאת, לא ניצלה עיראק כדבעי את ריתוקו של השלטון במצרים לענייניו הפנימיים לשם ביצוע תכניות ההתפשטות שלה. לאחר ניצחונו של נאצר במאבק על השלטון, נשלח איש מועצת ההפיכה, צלאח סאלם, לסיור ממושך בסעודיה, לבנון, עיראק וירדן. ביקורו בעיראק (במחצית אוגוסט 1954) נועד, כנראה, לנסות ולהגיע לכלל הידברות עם נורי אס-סעיד ולמנוע את הצטרפותה של עיראק לברית עם תורכיה ופקיסטן. תוצאות הדיונים, שסוכמו ב"פרוטוקול סַרְסַנַכּ", נדחו על ידי נאצר, ובישרו את חידוש המאבק בין מצרים לעיראק במימדים כה קיצוניים, שלא נודעו כמותם עד אז.
יחסֶיהָ של מצרים עם ירדן היו מלווים במשברים חריפים יותר מאשר עם עיראק, שכן ירדן נחשבה לחלשה יותר מאחותה ההאשמית. גורמים כלליים השפיעו על התחדדות היחסים בין השתיים: הקירבה הגיאוגרפית בין שתי המדינות, יומרותיו המדיניות של עבדאללה, הן בתחום תכניות האיחוד למיניהן והן בקביעת עובדות מוגמרות בארץ-ישראל, וכן ההשפעה הרבה שנודעה לבריטים על ירדן בימי עבדאללה. יש לציין, כי בין עבדאללה לפארוק שררו יחסי איבה וזלזול הדדיים. יחס זה התגלה גם בתקופת המלחמה בארץ-ישראל, בהיעדר שיתוף הפעולה בין שתי המפקדות הצבאיות, למרות שהוסכם, שעבדאללה ימונה למפקד העליון של הצבאות הפולשים לא"י. היחסים העכורים בין שני המלכים לא תוקנו גם לאחר ביקור הידידות שערך עבדאללה אצל פארוק (יוני 1948). אדרבא, הכנסתו של הצבא המצרי למערכה נגד ישראל הייתה מכוונת, לפחות בחלקה, למנוע את כיבוש ארץ-ישראל על ידי "הלגיון הערבי". ואכן, הוויכוח שפרץ כבר בספטמבר 1948 על עתיד השלטון בשטחי הכיבוש הירדניים – הוריד לנקודת שפל את יחסי מצרים וירדן. באפריל 1950 הפך הסיפוח לעובדה מוגמרת, המצרים החריפו ביותר את המערכה המדינית נגד עבדאללה והצליחו לבודדו בקרב ארצות ערב. ראוי לזכור, כי אפילו עיראק הסתייגה מסיפוח הגדה המערבית. בחשבון כולל, יש ליחס את רצח עבדאללה לקשיים הרבים שצצו עקב הסיפוח הפורמאלי והמעשי של מחוזותיה הערביים של ארץ-ישראל. לאחר מותו של עבדאללה לבשו היחסים אופי אחיד: ירדן השתדלה ככל האפשר שלא להתגרות במצרים, ואילו מצרים ניהלה חתירה מתמדת בירדן,¹¹ בקול ענות גבורה, או, לעתים, בקול דממה דקה. מכל מקום, היוזמה להחרפת המתח או להרפָּיָית עברה כליל לידי מצרים. בימי טלאל שופרו במידה רבה היחסים עם מצרים עקב איבתו של זה האחרון לבריטים. היחסים המצריים-ירדניים בימי חוסיין הצטיינו בתנודות קיצוניות. על כל פנים, מאוגוסט 1953 התגברה המגמה הפאן-ערבית בממלכה, והתעלות הצבאית במצרית גברה והלכה, בה במידה שתקריות הגבול בין ירדן לישראל החמירו. הפילוג במחנה הערבי עקב חתימת "ברית-בגדאד" הגביר את החתירה המצרית בירדן, שהפכה לסימן היכּר מדיני כללי עד לשנת 1964.

המעבר מלאומיות מצרית לאימפריאליזם מצרי בסיסמת האחדות הערבית (1954–1955)
בפרוס שנת 1955, לאחר שג'מאל עבד אנ-נאצר חיסל את יריביו מבית וייצב את שלטונו עם חתימת הסכם הפינוי עם בריטניה, התפנה השליט המצרי להסתערות חדשה בתחום יחסי החוץ ובמישור הבין-ערבי. לאור הצלחת ההפיכה המצרית התמידה מצרים במדיניותה הנויטראליסטית בעניינים בינלאומיים. מדיניות זו הסתמנה, כזכור, עוד בשנת 1951 בתקופת ממשלת ה"ופד". יתר על כן, גם בתחום היחסים הבין-ערביים חלה תפנית חדה במחשבה המדינית המצרית. המאבק על הגשמת רעיון האחדות הערבית נכנס לשלבו ההיסטורי השלישי והמכריע. השלב הראשון הסתיים בשנות ה-20 המוקדמות, עם כישלונם של ההאשמים להקים ממלכה ערבית מאוחדת, להוציא את מצרים; במקום ממלכה או פדראציה של מדינות צצו מדינות ערביות נפרדות, שהתקדמו כל אחד בנפרד, לעבר עצמאותן המלאה. כל המדינות החדשות התלבטו רבות בחבלי משטריהן ובעיצוב דמות חברותיהן. כולן נכשלו בהקמת משטרים דמוקרטיים-פרלמנטאריים במתכונת מערבית. הכישלון במלחת ארץ-ישראל, דרבן את הנטייה להתבססות משטרים רודניים בסוריה, במצרים וגם בעיראק. השלב השלישי, שהחל בשנות ה-40 וה-50 של המאה הנוכחית, התאפיין בחתירה מחודשת להגשמת האחדות הערבית הנכספת. שלב התפתחות זה טרם הסתיים, והוא מאפיין, למעשה, את תהפוכות היחסים בזירה הבין-ערבית. בשנות ה-40 התחדשו מגמות האיחוד הערבי מצד גורמים שונים במרחב, אשר ראו באיחוד מכשיר רב-השפעה ליצירת הגמוניה ולטיפוח אינטרסים אישיים ולאומיים. תכניות האיחוד לבשו צורה ופשטו צורה, למן תכניות "סוריה רבתי" של המלך עבדאללה משנת 1940 ואילך, דרך "הספר הכחול" של נורי אס-סעיד (1943), הקמת "הליגה הערבית" (1945), ועד לתכניות האיחוד של נאזם אל-קודסי הסורי (1951) ופאדל אל-ג'מאלי העיראקי (1954). התכניות ההאשמיות קיבלו, כזכור, עידוד עקיף או ישיר מצד בריטניה. אולם אך אירוניה של הגורל היא, שבריטניה וצרפת, אשר הקימו מסגרות של מדינות ערביות-בדרך והניחו את היסוד לעצמאות המדינית של מדינות ערב, הפכו לנושאי רוגזם וכעסם של הערבים; שכן ספק רב אם הערבים היו מגיעים למעמד של ריבונות במסגרות לאומיות לולא עבודת ההכנה של מעצמות המערב. טענותיהם של הערבים כלפי בריטניה וצרפת יצאו מנקודת מבט היסטורית הפוכה. הם טענו, כי המערב כפה עליהם את הפיצול המדיני בין השנים 1918–1920, ומנע בכך את הגשמת החזון הלאומי הערבי הכולל – רעיון אחדות כלל הערבים. יתר על כן, הערבים טוענים, ובצדק כי מעצמות המערב לא העניקו להם את מלוא העצמאות והחירות. לפיכך, כשנכנסה התנועה הלאומית הערבית לשלב התפתחותה השלישי, הפעיל והמכריע, הופנו סיסמאותיה נגד מעצמות המערב, אשר הפכו בעל-כורחן ליריב בפועל של הערבים. סיסמאות המאבק הלאומי הערבי היו: א) השלמת השחרור והעצמאות; ב) אחדות כלל-ערבית ללא תלות בגורמי חוץ. לבריטים ולצרפתים, ולהלן לאמריקאים – כשותפים סבילים – היו שתי מטרות עיקריות כלפי התנועה הלאומית הערבית במזרח-התיכון. בשתיהן נכשלו מעצמות המערב לחלוטין עקב ההנחה המוטעית, כי ניתן לקדם את מדינות ערב ברוח הדרגתי ומבוקר לקראת עצמאות מלאה, תוך שמירה על האינטרסים האימפריאליים של המערב. אילו התאמתה הנחה זו, כי אז ניתן היה לקוות, שמדינות ערב העצמאיות תפעלנה בהתאם לאינטרסים של המערב ובתאום עמו. למעשה, ניסו הבריטים, בעיקר, להקיש גזירה שווה מהצלחתה החלקית של טקטיקה זו בהודו, פקיסטן, בורמה וציילון על ארצות ערב. במזרח הרחוק הצליחה בריטניה, לאחר קשיים ולבטים רבים, לקדם את מושבותיה לשעבר לקראת עצמאות מלאה, תוך שמירה על האינטרסים הבריטיים המינימליים. ואכן בפקיסטן ובמלזיה הצליחה הטקטיקה הבריטית יותר מאשר בהודו, אם כי גם זו האחרונה נשארה במסגרת חבר-העמים הבריטי, והמשיכה לקיים שיתוף פעולה כלכלי ותרבותי עם המטרופולין.
כאמור, הסתבר כי לגבי מדינות ערב הייתה זו הנחה מוטעית מלכתחילה. ההשתלשלות ההיסטורית הוכיחה, שאין לגשר בשום פנים ואופן בין עצמאות מדינות ערב לשִיאוּר האינטרסים של בריטניה. ירדן יוצאת מהכללה זו, אולם אין חריגות זו באה אלא ללמד על הכלל מחד גיסא, כשם שאין לציין את פעילותה של תנועה לאומית ממשית כלשהי בממלכה הירדנית בהשוואה למצרים, לסוריה או אפילו לעיראק, מאידך גיסא.
עצמאותן המלאה של מדינות ערב הושגה, אפוא, תוך ניהול מאבק, בתדירויות שונות ובחריפות שונה, עם מעצמות המערב, אשר ניסו בכל תוקף להגן על האינטרסים שלהן באמצעות חוזי-העדפה. הבריטים הקדימו מבחינה זו את הצרפתים והצליחו להחתים את מצרים, עיראק וירדן על חוזי העדפה, לאחר קידום הדרגתי של מעמד המדינות הללו לקראת העצמאות. קידומה המודרג של עיראק עד לעצמאותה החל בשנת 1924, דרך החוזה האנגלו-עיראקי משנת 1930 (אשר לא עמד במבחן בתקופת רשיד עאלי), ועד להסכם הבריטי-עיראקי מאפריל 1955, אשר בא בעקבות כניסתה של עיראק ל"ברית בגדאד". רק עם פרישתו של קאסם מ"ברית-בגדאד" הגיעה, למעשה, עיראק לכלל עצמאות מדינית מלאה. הוא הדין במצרים: בשנת 1922 הוענקה למצרים עצמאות חלקית בצורת הכרזה בריטית חד-צדדית. בשנת 1936 נחתם החוזה האנגלו-מצרי, אשר הרחיב את שיעור הריבונות המצרית, להוציא את עניין הבסיסים הצבאיים בסואץ והקון-דומיניון בסודן. בשנת 1954 חתם, כזכור, נאצר על הסכם עם בריטניה לפינוי סופי של אזור התעלה, אם כי הפינוי הוגבל, למעשה, בסעיפים שאפשרו את החזרת היחידות הבריטיות לסואץ במצבים מסוימים. רק בפרוס שנת 1957 ביטל נאצר באורח חד-צדדי את הסעיפים המגבילים, כתום מלחמת סיני-סואץ, ואילו הבריטים לא טרחו לעמוד על קיומם. מסתבר, אפוא, שהעצמאות המדינית המלאה מבחינה משפטית הושגה במצרים רק בשנת 1957.
סוריה ולבנון, שקיבלו את עצמאותן רק בשנת 1946, לאחר שלוש שנות מאבק רצוף, ללא קידום הדרגתי בצורת חוזים, עשו את דרכן לעצמאות מלאה בקפיצה נחשונית, ללא חוזי העדפה עם צרפתי. יש בכך משום פרדוקס היסטורי מסוים, אולם אין להתעלם מהלחץ הבריטי הכבד שהופעל על צרפת מחד גיסא, ועל עמדתה המדינית והצבאית החלשה של צרפת בשלהי מלחמת העולם השנייה, מאידך גיסא.
מבחינת השתלשלות המאבק הלאומי במצרים ראוי לציין, כי עד שנת 1954 נשא המאבק המצרי אופי לאומי מובהק, ולא היו בו אותם סממנים-תעמולתיים כלל-ערביים. למעשה, צביונו הלאומי – מצרי של מאבק זה השתקף בכל שלבי התפתחותו ההיסטוריים, מאז המרד הלאומי של עראבי-פחה ב-1882 (אשר מידת אופיו הלאומי נתונה עדיין במחלוקת), דרך הופעותיהם של לוטפי סייד ומוצטפא כאמל בראשית המאה הנוכחית, ועד להקמתו של ה"ופד" ולפעילותו מאז מלחמת העולם הראשונה ואילך. יש להדגיש חזור והדגש, כי תנועות אלה היו לאומיות-מצריות ולא כלל-ערביות. סעד זע'לול, מייסדו ומנהיגו של ה"ופד", לא זיהה את תנועתו עם התנועה הלאומית הערבית, ואף לא שיתף פעולה עם שלטונו קצר-הימים של פייצל בדמשק בשנת 1920. מאבקו הלאומי של ה"ופד" בשנות ה-30 וה-40 הוגבל לתחומים המדיניים של מצרים. אפילו הקמתה של "הליגה הערבית", ביוזמת מוצטפא אנ-נחאס, לא הייתה אקט של התלכדות כלל-ערבית במאבק נגד בריטניה, אלא בבחינת תשובה מצרית מתחמקת ורופפת לאתגר העיראקי, שנזרק על ידי נורי אס-סעיד, אשר התכוון להשתלט על מדינות "הסהר-הפורה". יתר על כן, בריטניה, שהייתה השושבין העיקרי לרעיון "הליגה הערבית", לא ראתה במוסד זה מכשיר למאבק כלל-ערבי נגד עמדותיה במרחב. אדרבא, היא ניסתה, כזכור, לכוון את מדיניותן של מדינות ערב באמצעות מוסד זה. שוב יש להטעים את הגישה המצרית ל"ליגה הערבית" במחצית השנייה של שנות ה-40, שראתה במוסד זה איחדו קונפדראטיבי – רופף ובלתי מחייב, שנועד לבלום את תאוות ההתפשטות העיראקית. במילים אחרות, מצרים יזמה את הקמה "הליגה הערבית" לא כמכשיר למאבק כלל-ערבי בהדרכתה אלא כבלם וכמעצור לאיחוד הפדרטיבי חלקי בהנהגת עיראק, שנועד להותיר את מצרים מחוץ למעגל ההשפעה ב"סהר-הפורה".
תיחומו המוגדר והמוגבל של המאבק הלאומי-המצרי עובר כחוט השני גם במעלליהם של אנשי הכת הצבאית השלטת במצרים עד שנת 1954. מבחינה זו, יש לייחס משמעות מדינית רבה לשני הפרקים הראשונים של קונטרסו של נאצר – "הפילוסופיה של המהפכה". שני הפרקים הראשונים, בניגוד לפרק השלישי שנכתב יותר מאוחר, מציגים את המאבק המצרי כעניין פנימי גרידא בעל מטרות מוגבלות (סילוק בית המלוכה והמפלגות הוותיקות וחיסול השחיתות). בשני פרקים אלה מופיע ג'מאל עבד אנ-נאצר כפטריוט מצרי ולא כלוחם כלל-ערבי. המילה "ערבי" כמעט ואינה מופיעה בחלק זה של הקונטרס. מטרתה של מהפיכת 1952 הינה להקים "מצרים משוחררת וחזקה". המונח "אימפריאליזם", ביישומו למערב מקומו נפקד בשני הפרקים הראשונים. אדרבא, בתיאור ההיסטוריה של מצרים מטעים נאצר את אחריותם של המונגולים, הממלוכּים והעות'מאניים להחלשת מצרים, לדיכוי תושביה ולניוונם. פלישתו של נפוליון מתוארת כמאורע חיובי, שתוצאותיה התרבותיות והטכנולוגיות חייבות לשמש כמופת לעם המצרי ולקווי התפתחותו. ראוי לציין בהקשר זה, שיחסו של נאצר למלחמת ארץ-ישראל בחלק הראשון של קונטרסו הינו יחס שולי, תוך הבלטת המגמה לביטול חשיבותה של מערכת א"י כגורם למהפכת הקצינים. תיאוריו את המגעים המדיניים עם הקצינים היהודיים ב"כיס פלוג'ה" אינם אפופי-משטמה. יתר על כן, מבין השיטין ניתן להבחין ביחס של כבוד ליהודים, אשר נאבקו נגד הבריטים והצליחו במשימתם. מכאן משתמעת גם המסקנה הבלתי-כתובה, כי הקמתה של ישראל אינה מהווה גורם אימפריאליסטי, אלא היפוכו של דבר.
הפרק השלישי של "הפילוסופיה של המהפכה" נכתב לאחר כשלושה חודשים מאז תום שני הפרקים הראשונים. פרק אחרון זה מגלה לראשונה את ייעודה של מצרים במרחב. הוא פורסם, אמנם, בינואר 1954, שעה שנג'יב שלט עדיין במצרים. אולם, מסתבר, ששליטתו הייתה עראית ורופפת. ניתן לראות, אפוא, את האפילוג של "הפילוסופיה של המהפכה" בשני מישורים שונים: א) פרק זה מהווה את האידיאולוגיה המיוחדת והאישית של ג'מאל עבד אנ-נאצר, להבדיל מזו של נג'יב. עצם פרסומו מהווה רמז לחילוקי הדעות בין האישים ולהתמודדות הצפויה ביניהם. יתרה מזאת, אולי ניתן לזהות את תוכנם של שני הפרקים הראשונים כהשקפות שהיו מקובלות על כל אנשי כת ההפיכה בשלביה הראשונים; ב) תוכנם של שני הפרקים הראשונים משקף, בדיעבד, את שלב המאבק של ההפיכה להתבססותה הפנימית. בשלב זה היו מטרותיה, באורח טבעי, מוגבלות לענייניה הפנימיים של מצרים. בתחום יחסי החוץ – הצטמצם המאבק המצרי בחתירה לקראת השלמת השחרור והעצמאות ותו לא. הצטמצמות זו מובנת לאור הקשיים הפנימיים, שאיימו על עצם קיומו של המשטר החדש. רק לאחר שנאצר היה בטוח בהכרעה לטובתו, רק לאחר שהסתבר לו, כי המשטר החדש הינו מבוסס דיו כדי לבלום כל הפיכה נגדית, צצה ועלתה תורת "שלושת המעגלים" כביטוי אופייני לאימפריאליזם מצרי חדש וקיצוני, שנועד ליתן לאחדות הערבית גושפנקא מצרית מובהקת.
מחלוקת הביוגרפיה הנאצרית משתמעת, אפוא, חשיבות מדינית-היסטורית כפי שהוכיחה השתלשלות המאורעות בשנים 1954-5: חיסולם המדיני של אנשי המשטר הישן ובית-המלוכה, ניסיון שבירת הפיאודלים באמצעות הרפורמה האגרארית, פיזור המפלגות, תוך הכשרת הקרקע לחיסול "האחים המוסלמים" וחיסולם, וכן הדחתו הסופית של נג'יב – סללו את הדרך לפיתוחה, הלכה למעשה, של דוקטרינת "שלושת המעגלים" של נאצר, אשר הגיעה לגמר שלבה הראשון עם פירוק קע"ם ב-1961.

תורת "שלושת המעגלים" של נאצר
ניתן לנתח את תורת "שלושת המעגלים" משתי נקודות תצפית: הראשונה, כהתחמקות ופניית עורף לצרכיה האמיתיים הפנימיים של מצרים, תוך העתקת מרכז הכובד הלאומי להאדרת שליחותה של מצרים במרחב. גישה זו רואה באימפריאליזם המצרי החדש ובשלושת אמצעי-המטרה שלו כאפולוגטיקה הכרחית הנובעת מהקשיים הכלכליים, הדמוגרפיים והחברתיים של מצרים, אשר אינם ניתנים לפתרון רדיקאלי וחד-משמעי. במילים אחרות: קשייה הפנימיים האמיתיים של מצרים דחפו את מנהיגה לחפש הישגי ראווה וניצחונות מדומים בזירה הבינלאומית כדי לבסס את יוקרתו, לדחוק את הקץ ולטשטש את בעיותיה האקטואליות של מצרים.
האפשרות השנייה – הינה לראות את האימפריאליזם המצרי כמטרה, לכשעצמה, ללא קשר מהותי או עקיף עם צרכיה הפנימיים של המדינה. הנטייה הרווחת היא להעדיף את הגישה הראשונה שהיא אופיינית לרוב למשטרים רודניים, הזקוקים לניצחונות-ראווה כאוויר לנשימה. אולם אין להתעלם מהתפיסה השנייה כמוטיבציה למעשיו ולמחדליו של נאצר. הצלחת המאבק הלאומי-המצרי עשויה להתפרש כאתגר וכפיתיון להעתקת מימדי המאבק לזירה הבין-ערבית, שכן סיסמת האחדות הערבית קסמה מאז ומעולם לכל לאומני-ערבי בעל שיעור קומה. עתה, משבשלו התנאים המדיניים הראשוניים עם שחרורה המלא של מצרים, צצה ועלתה מחדש תכנית האחדות הכלל-ערבית בהגמוניה מצרית. תופעה זו ידועה ומוכרת מתנועות שחרור אחרות, אשר אינן מסתפקות בהישגיהן הלאומיים המוגבלים לתחומים טריטוריאליים מסוימים, אלא ממשיכות לתסוס ולהתפרץ אל מעבר לגבולות מדיניים ותחומים אתניים מסוייגים, שהן מסתייעות בתנופה ההתחלתית שלהן, ופורטות על נימי אחדות דתית, גזעית, תרבותית וגיאופוליטית.
רעיון האחדות הערבית, שהוצנע מן-הסתם במעמקי התודעה של עבד אנ-נאצר, פרץ כרוח תזזית החוצה, לאחר שהשלטון היה נכון בידיו. מכיוון שרעיון זה לא היה בבחינת חידוש במחשבה המדינית הערבית, הרי שלא היה צורך להצדיקו או לעסוק במלאכת שכנוע וחינוך בקרב המוני הערבים בסהר-הפורה. יתר על כן, עמדתה הבכירה של מצרים בקרב מדינות ערב ויתרונותיה הכלכליים והדמוגרפיים הפכוה, כמעט באורח טבעי, לנושאת הדגל של רעיון האחדות הערבית בזמן החדש. תחושת הייעוד והמשיחיות של נאצר ועמיתיו מצאה לה, אפוא, את פורקנה המלא בנסיבות המדיניות החדשות. הצלחתו בתחום היחסים הפנימיים במצרים, עליית יוקרתו הכלל-ערבית עקב החיסול המהיר של פרשת סואץ הממאירה, הקנו לו עמדת זינוק נוחה להתערבות מהפכנית בענייני המרחבי-הערבי, תוך נפנוף בסיסמת האחדות.
ייחודה של תורת "שלושת המעגלים" מתבלט בשלוש תופעות: א) בראיית הזירה המזרח-תיכונית כנתון מדיני שעשוי להאדיר את שמה של מצרים ומנהיגה; ב) בחיפוש אחר גורמי כוח מרחביים, שניתן לנצלם לשם קידום מטרותיה המדיניות של מצרים; ג) בזניחת השיטה הדמוקרטית-פרלמנטרית כפתרון לעיצוב דמותה של מצרים, ובהעדפת המנהיגות הכריזמטית, האל-מוסדית, שמעשיה אינם צורכים הסכמה ואישור עממי. שלוש התופעות הללו מצטרפות ומתמזגות עם יומרותיו האישיות של נאצר כמנהיג, כמשחרר עמים וכמלכדם. ההשתחררות ממתכונת המשטר המערבי ומדפוסי השלטון שלו היוותה בעיה קלה ביותר; שכן, למצרים לא היה מעולם משטר פרלמנטרי אמיתי. המונרכיה הקונסטיטוציונית מבית מדרשו של פארוק לא הרחיקה לכת מעבר לתחומי הקריקטורה. אוזלת ידו של משטר רב-מפלגתי זה, שהתאפיין בהתגודדות אישית וסיעתית, הוכחה סופית מאז שנת 1948 ואילך. דווקא משום שהמשטר לא גילם מעולם דמותה של מדינה פרלמנטרית מתוקנת, הוחש קצב הידרדרותו והסתאבותו המוסרית. זאת ועוד, הפלאח המצרי לא היווה מעולם שותף כלשהו במערכות הממשל. השתנות מהותו של המשטר הייתה חסרת משמעות לדידו, במיוחד לאור ניוונו הממושך ותכונות צייתנותו וכניעותו המסורתיות. בהערכה אובייקטיבית ומפוכחת ניתן לומר, כי המשטרים הפרלמנטריים המערביים הוכיחו את תקינותם בתנאי כלכלה משופרת, איזון חברתי-מדיני ומוביליות חברתית. מדינות שניטלטלו בין קטבים כלכליים וחברתיים, או שנסחפו למאבק ממושך טורדני – לא הצליחו לסגל לעצמן לאורך ימים את דפוסי הדמוקרטיה הפרלמנטרית. היעדר-יציבות מדינית וחברתית גורר, בהכרח, השתלטות טוטליטרית במדינות מתקדמות, וקל וחומר – במדינות מתפתחות. מבחינה זו לא ניתן היה לצפות במצרים למשטר יותר דמוקרטי והמשטר הנוכחי. יתר על כן, אם השליטים מנסים לשלב קידמה סוציאלית ביומרותיהם המדיניות, כי אז אין תימא, ששליטתם הרודנית חייבת להתהדק ולהתגבש.
המעגל הערבי של נאצר הינו במהותו מעגל אנטי-מערבי. אם בפרולוג של "הפילוסופיה של המהפכה" לא הייתה התכחשות למורשה הנפוליאונית והמערבית של מצרים, ולא ניכרה השאיפה לנתק את זיקת הגומלין עם התרבות המערבית, או לחסל את סדרי המינהל הדמוקרטיים – אלא רק לטהרם משחיתות, הרי שצביונו של המעגל הערבי מראה על זינוק נאצרי מהרקע המערבי-תרבותי לעבר הפן-ערביות המדינית הקיצונית. הערבים הפוכים, אפוא, לאומה אחת, ומצרים מהווה חלק מהמולדת הערבית, המשתרעת מהאוקיינוס האטלנטי ועד ל"מפרץ הערבי" (המפרץ הפרסי). המרחקים הגיאוגרפיים אינם מבטלים את הרגשת השותפות, המוצא האחיד, הדת והלשון הזהות. מיקומה של מצרים בלב העולם הערבי, על אם-הדרך בין מזרח למערב ובין צפון לדרום, מקנה לה מעמד של בירה ביחס לכל עמי ערב ואף ביחס לכל עמי תבל. תחושת הייעוד המשיחית של נאצר עוברת על גדותיה ומגייסת לעצמה תימוכין גיאופוליטיים מפוקפקים בתוקף מרכזיות דמיונית. מכיוון שהמיקום הגיאופוליטי מתמזג, ללא תקנה, עם עוצמה סגולית מדומה (שהתקיימה בעבר, אך אינה קיימת בהווה) – מרקיע נאצר לשחקים על כנפי השליחות האוניברסאלית. הרומנטיזציה הלגיטימית של העבר הופכת למיסטיפיקציה ערטילאית של העתיד. אידיאלים כלל-אנושיים, כגון גאולה מבערות, בורות, אפלה ופירוד, נראים לנאצר כבשורה המצרית החדשה לכל כנפות תבל. למותר לציין, כי חזון השליחות והבשורה מתעלם לחלוטין מהמציאות בתוככי מצרים, ובכך אולי קסמו והשפעתו הממגנטים. המעבר למעגל-הערבי פותר במחי-יד את ליקוייה הפנימיים של החברה המצרית, שאינם מתייחסים עוד למורשת הדורות ולשרידי העבר, אלא לקיפוחה ההיסטורי של מצרים כמעצמה גדולה על ידי מעצמות המערב, החוצצות בין מצרים לבין ייעודה במרחב. המגמה הפן-ערבית המתחדשת של נאצר נתקלת, אפוא, בצורה חזיתית בכוחות האימפריאליסטיים העוינים, שהחניקו את גדולתה של מצרים בעבר. אולם אם בשלב המאבק הראשוני, הינו בהתמודדות בין מצרים לבין בריטניה, נדחקה זו האחרונה מעמדותיה במצרים, הרי שיש בכך בבחינת רמז ואות לבאות – למאבק המתנחשל בזירה הבין-ערבית כולה. קו מחשבה זה מוליך, בהכרח, לשלילת אופי מאבקם של יהודי ארץ-ישראל בשלטון הבריטי. מדינת ישראל תיראה עתה כ"פרי האימפריאליזם", כ"זנב-האימפריאליזם" וכ"ביב בינלאומי". יתר על כן, האחדות הגזעית, הדתית וההיסטורית של האומה הערבית נזקקת, לפי גרסתו של נאצר, לאחיזה מציאותית ולמופת חותך נוסף. בתחום זה מופיע גורם הנפט ככוח המקשר בין הערבים והמלכד את שטחיהם. בתחושתו האינסטינקטיבית מודה נאצר, כי כוח הליכוד הצפון בנפט עולה פי כמה על גורמי ליכוד תרבותיים-רוחניים.
"המעגל האפריקאי" של נאצר מעיד על נפילתו בפח היקוש של הגיאופוליטיקה הנאצית. גם כאן מפעמת אותו תחושת השליחות, אלא שהפעם נימתה אינה מעידה על תסביך נחיתות מדיני, שכן כלפי אפריקה הוא חש כביכול בנטל האחריות המוטל עליו. במסגרת זו נזקק נאצר לפרזות-הצבועות של האימפריאליזם הבריטי במיטבו, מהמאה ה-19, כשהוא מצהיר על הושטת סיוע ועזרה למדינות אפריקה המשתחררות ועל הפצת האור והציביליזציה במעמקי יער העד האפריקאי. ממרומי עליונותו כלפי אפריקה הנחשלת נוקט נאצר בסגנון פטריארכאלי – הנאפד בחמלה וברצון טוב. חזרה זו על דרכי הביטוי המוכרות מהמאה הקודמת והרקע הפסיכולוגי להם – מציגים את האימפריאליזם המצרי באפריקה במערומיו, ומעמידים אותו על מפלס אחיד עם האימפריאליזם האירופי בעבר. לפסגת תודעת השליחות והעוצמה הרוחנית המזדכּכת מגיע נאצר בתיאוריו את המעגל המוסלמי. האמונה באל, רגש האחווה והרקע הנבואי של מוחמד משווים לנאצר הילה נבואית חדשה בהציעו לעולם את בשורת השלום, הרחמים, האחווה והשוויון. אם בעבר הייתה התגלות שמיימית והאסלאם הדריך את האנושות כולה, הרי שהתגלות זו ניתנת להתחדשות. כריאליסט הכיר נאצר כהלכה את העוצמה המדינית הצפונה בכל דת. יישום העוצמה המוסלמית והרקתה למסגרת הפן-ערבית עשויים לשרת את צרכיו כמנהיג כלל-ערבי ולמקד את מצרים כמרכז לעוצמה מדינית מתחדשת. הדת, יותר מהגזע הערבי (שטיבו המדעי בלתי-ברור), מהווה גורם בינלאומי המפרק מסגרות ישנות ומתגבר על גבולות מדיניים. ניסיונו הקצר והלוהט של נאצר עם "האחים המוסלמים" לימדו, מן הסתם, להעריך את פוטנציאל הכוח שהיה צפון בארגון פן-מוסלמי זה. לפיכך, היסוד הדתי-מוסלמי תופס במסגרת המעגל הזה תפקיד מוסרי כלל-אנושי, כשהאידיאה המדינית מוטעמת במיוחד, הן כמבשרת וכנושאת שליחות, והן כמנהיגה וכמלכדת בין עמים וארצות.
מה גרם לנאצר לזנק בתנופה מפטריוטיזם מצרי מוגבל לעבר השליחות המשיחית הערבית-מוסלמית, שהסתייעה, כביכול, גם בנימוקים גיאופוליטיים? מסתבר, שנאצר נגרר בתהליך האופייני לתנועות לאומיות לוחמות, הפורצות אל מעבר לגבולותיהן המדיניים והמתיימרות להפיץ חזון ישועה כלל-עולמי. הליברליזם ההומאני ותודעת השליחות של מאמצי האיטלקי התנוונו לכלל פאשיזם אימפריאליסטי בתקופתו של מוסוליני. דא עקא, שנאצר לא נטה להשתהות יתירה. קוצר הרוח והרצון לקפיצת דרך לשם סתימת הפער הטכנולוגי והחברתי, שאפיין את מצרים עשרות בשנים, הביאו את נאצר להטעמת מהותה המשיחית של תנועתו. יש לראות בכך חיפוי אקטיבי לתסביך הנחיתות המדיני והכלכלי של מצרים, התפתחת כתוצאה ממגעיה עם המערב מאז התקופה הנפוליאונית ואילך. בעת ובעונה אחת אין להתעלם מהשאפתנות האישית של השליט המצרי, אשר טפח ממנה התגלה כבר בשנים 1952-4, בתקופת ההתמודדות על השלטון נגד נג'יב. התמודדות זו קיבלה צביון של מאבק להמשך קיומה של כת הקצינים בשלטון. עם החרפת המאבק בין שני האישים הפך נג'יב, שלא בטובתו, למעוז אנשי המשטר הישן והאינטליגנציה, אשר שאפו להחזיר את החיים הדמוקרטיים-פרלמנטריים על כנם. קיצה האפשרי של מועצת ההפיכה עשוי היה לשמוט מתחת רגליו של נאצר את הבסיס להגשמת "מדיניות-המעגלים", שהבשילה בו עוד בשלהי שנת 1953. החזרת הסדר הישן על כנו הייתה מחזירה את מצרים לתחום הלבטים והקשיים במעגל בעיותיה הפנימיות, והייתה מונעת משליטיה את אפשרות החדירה לזירה הבינלאומית כגורם עצמאי, בעל יכולת תמרון ומיקוח על רקע המלחמה הקרה הבין-גושית. והלוא "מדיניות המעגלים" של נאצר, שהוטבעה בחותם "הנויטראליזם החיובי", העניקה למצרים ניצחונות מרשימים בזירה הדיפלומטית הבינלאומית, הפכה כישלונות צבאיים להישגים מדיניים, והפכה את המדינה לגורם של עוצמה במושגים מדיניים, ללא כל יחס למשקלה הסגולי ולמשאביה הכלכליים האמיתיים של מצרים. אין להתעלם מהעובדה החשובה, כי לקציני כת-ההפיכה לא הייתה מלכתחילה תכנית שיקום כלכלית וחברתית, או אידיאולוגיה מגובשת. התבססותם בשלטון וחיסול מתנגדיהם מבית, העמידה אותם בפני שוקת שבורה מבחינת המשכיות הפעולה והצדקת שלטונם. אם בשנת 1952 החל נג'יב בביצוע הרפורמה האגרארית כשהוא עולה על הדרך להתמודדות עם הבעיות הפנימיות, הרי שמשנת 1954 ואילך הועתק מרכז הכובד של נאצר לעבר הזירה הבינלאומית, מאחר ולא היו לו עדיין פתרונות ודרכי פעולה ברורים ביחס לבעיותיה הפנימיות הלוחצות של מצרים. כתוצאה מכך נתפס נאצר להיתקלות חזיתית באימפריאליזם-המערבי ובבת-חסותו, כביכול, ישראל, שיצאו חוצץ נגד והפריעו, לדעתו, לתהליך האיחוד הערבי. הכוונת המאבק המדיני כלפי המערב גררה את נאצר להערכה מדינית מחודשת של יחסי הכוחות העולמיים. מדיניות הנויטראליזם במאבק הבין-גושי לא הייתה מדיניות מקורית של נאצר במצרים. קדמו לו מנהיגי ה"ופד" בשנים 1950–1952. אולם נאצר היה המנהיג המצרי הראשון שהשכיל להפיק טובות-הנאה מספיחיה המדיניים של "המלחמה הקרה". ואכן, הנויטראליזם שלו לא הוגבל למסגרות פאסיביות, אלא הפך ל"נויטראליזם חיובי", הינו להפגנת מיומנות בכוח המיקוח שלו כלפי שני הגושים העולמיים המתמודדים. ככל שהחריפה והלכה "המלחמה הקרה" הבין-גושית כן גדל מרחב התמרון וכן התעמקה יוזמת המיקוח של נאצר. הרפיית המתח הבינלאומי הקטינה, בהכרח, את מימדי הסחטנות המדינית-כלכלית של נאצר. יתר על כן, גם מפגני הראווה בזירה הפנימית וההישגים הדיפלומטיים במישור הבינלאומי לא יכלו לפתור את בעיותיה הפנימיות הסבוכות של מצרים. הם הרחיקו, לכל היותר, את מועד ההתמודדות הפנימית והגבירו, בדיעבד, את הלחצים הפנימיים.

התגבשות הנויטראליזם המצרי, ועידת בנדונג ותוצאותיה
היחלשותה ההדרגתית של בריטניה נתנה את אותותיה גם במזרח-התיכון. בעוד שהבריטים נואשו כמעט מנקיטת יוזמות מדיניות חדשות, שיביאו לאיחוד קבוצת מדינות במרחב בחסותם ובטיפוחם, נכנסו האמריקאים בתנופה לזירה המקומית, כשמאחוריהם ניצבים משאבים כלכליים אין-סופיים, אשר נוסו בהצלחה באירופה, בתורכיה וביוון. המחיר לאתנן הכלכלי האמריקאי הוצג בצורת שטר פירעון מדיני, שנועד להכניס את מדינות האזור תחת כנפי תכניות הביטחון האמריקאיות הגלובאליות. בשלהי שנת 1954 ובפרוס השנה שלאחריה תמרנו האמריקאים בתכניות שונות במזרח-התיכון, ובסופו של דבר העלו את תכנית "הנדבק הצפוני" להגנת האזור, תכנית שמצאה את ביטוייה האומלל ב"ברית-בגדאד". אופיינית ביותר הייתה היגררותם של הבריטים לתכנית זו, שהעידה על דחיקת השפעתם באזור ועל עליית משקלן של ארה"ב. מכיוון שבריטניה נדחפה על ידי האמריקאים להתחבר למדינות "ברית-בגדאד", ואילו האמריקאים עצמם עמדו מנגד, ולא הצטרפו לברית זו – נראתה היוזמה הבריטית הכפויה בעין רעה במצרים. "ברית בגדאד" עשויה הייתה, מבחינתה של מצרים, לערער את שיווי המשקל הבין-ערבי במרחב ולהציג את "הליגה הערבית" וברית-הביטחון הקיבוצי שלה ככלי ריק. בקיצור, ברית זו הייתה עשויה לפגוע בהגמוניה המצרית במרחב הערבי. שיקול זה הווה, למעשה, גורם שולי בהערכתם האסטרטגית של האנגלו-האמריקאים, אשר ראו לנגד עיניהם את השלמת מערך בריתותיהם הביטחוניות העולמיות. מכיוון שעיתוי הלחץ המדיני המערבי על מצרים בא בשלהי המאבק האנגלו-מצרי, אין תימא, שהיוזמה המערבית לצירופה של מצרים למערך ההגנה המערבי היה צפוי לכישלון מראש. העתקת הלחץ המדיני של המערב לעבר עיראק, יריבתה המסורתית של מצרים במרחב הערבי, רק החמירה את ההתנגדות המצרית לתכניות האנגלו-אמריקאיות, וחיזקה את ידי נאצר ומרעיו בדבקותם בעקרון הנויטראליזם במבחנו המחודש. דא עקא, שמצרים לא הסתפקה עתה בנקיטת עמדה נויטראליסטית פסיבית, אלא עברה להתקפת נגד דיפלומטית-תעמולתית נגד רעיון ההתקשרות המדינית-צבאית עם אחד הגושים העולמיים היריבים. פיתוח התקפת הנגד המצרית העמיד את עיראק במצב של התגוננות בלתי-רצויה, והחדיר לראשונה בעולם הערבי את תודעת עצמאותה המדינית של מצרים, המתמודדת גלויות נגד המערב במטרת השמירה על עצמאותה וכושר התמרון הבינלאומי שלה. ב-21 בינואר 1955 יזמה מצרים ועידה של ראשי ממשלות ערב בקהיר. נורי אס-סעיד העיראקי נמנע מלהופיע אישית ושיגר משלחת בעלת סמכויות מוגבלות. הוועידה החטיאה את מטרתה העיקרית, כלומר את מניעת הצטרפותה של עיראק לברית עם תורכיה ופקיסטן. כן נכשל הניסיון המצרי ללכד את מדינות ערב על בסיס האיבה לישראל. אולם מבחינה תעמולתית נודע לוועידת קהיר ערך רב, כיוון שהיא ציינה את נטילת היוזמה המצרית ופיתוח המאבק נגד המערב ותכניותיו. עם תום הוועידה החלה התמודדות חריפה בין מצרים וסעודיה מצד אחד לבין עיראק מצד שני על ליבן של סוריה, לבנון וירדן. ב-24 בפברואר הוטל הפור ועיראק חתמה על הברית לשיתוף פעולה הדדי עם תורכיה. ב-4 באפריל 1955 הצטרפה בריטניה ל"ברית-בגדאד" בצורת "הסכם מיוחד" עם עיראק. ב-23 בספטמבר 1955 הצטרפה גם פקיסטן, ואילו איראן חתמה על הברית ב-30 באוקטובר 1955. מבחינתה של מצרים, נודעה משמעות עליונה להצטרפותה של עיראק ל"ברית-בגדאד" מהטעמים שפורטו לעיל. ב-6 במרץ 1955 התפרסמה הודעה משולשת בקהיר, באר-ריא'ד ובדמשק, שגינתה את "ברית בגדאד" ואסרה על הצטרפות המדינות החתומות לכל ברית דומה. כן הוסכם על הקמת ארגון הגנה משותף ועל פעילות כלכלית מתואמת, שתוליך לאיחוד כלכלי מלא בעתיד. בשלב זה היוותה ההודעה המשולשלת הישג מצרי ניכר, שכן סוריה הצטרפה למתנגדות למדינות "ברית בגדאד". בכך נסללה הדרך לשיתוף פעולה מצרי-סורי, שהגיע לשיאו עם התמזגות שתי המדינות בקע"ם. בשלהי שנת 1955 התגבשה המדיניות המצרית והצביעה על הישגים נוספים: ב-20 באוקטובר נחתם הסכם מצרי-סורי להגנה משותפת, וב-27 באוקטובר נחתם הסכם הגנה דומה בין מצרים לסעודיה. בדצמבר 1955 פנו שליטי ירדן עורף ל"ברית בגדאד" ונכשלו סופית מאמציהם המשולבים של בריטניה ועיראק לצרף את הממלכה בגלוי למחנה המערבי.
תפקיד חשוב בטיפוח המגמה הנויטראליסטית של נאצר בפרט ושל העולם הערבי בכלל – מילאה ועידת עמי אסיה ואפריקה, שנערכה בין 18–24 באפריל 1955 בבנדונג שבאי יאווה שבאינדונזיה. בכנס השתתפו ראשי 29 מדינות מאסיה ומאפריקה, מהן 15 מדינות שהשתחררו מעולו של השלטון הקולוניאלי רק בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה. היה בוועידה זו כדי להפגין את אחת התמורות הגדולות ביותר, שחלו בעולם מאז שנת 1945, הינו את תהליך התעוררותה של למעלה ממחצית האנושות (כ-1300 מיליון תושבים מתוך 2500 מיליון בשנת 1955), אשר ההיסטוריה החדישה קיפחה את חלקה במשך מאות שנים. רק לנציגים מועטים מאותם עמים הייתה השפעה כלשהי עד אז במועצותיהן של אומות אירופה וצפון-אמריקה. רוב המדינות המתכנסות קם על רסיסיהן של האימפריות האירופיות המתפוררות, ואף אותן מדינות שלא היו משועבדות ממש לאחת המעצמות – חיו עד אז בצילה של אירופה. ועידת בנדונג הפגינה את הגל הגדול של שחרור לאומי, אשר פקד את אסיה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. גל זה הביא לשינוי ערכים ולשינוי ערכים ולשינוי מוחשי ביחסי הכוחות, המספריים לפחות, בעולם. גם העמים המשתחררים טרם גיבשו לעצמם את מלוא משמעותה של עצמאותם החדשה, והיו שרויים בלבטים כלכליים וחברתיים שנבעו מצעדיהם העצמאיים הראשונים.
העולם האפרו-אסיאני המתעורר היווה זירה למאמציהן המדיניים של הגושים העולמיים המתחרים. בוועידת בנדונג לא השתתפה ברית-המועצות, אולם לעומת זאת הייתה זו הפעם הראשונה שסין העממית הופיעה בכנס בינלאומי ובייצוג רב-משמעות, שהפנה באורח טבעי את זרקורי הפרסומת וההתעניינות כלפי משלחתה. משלחות הודו, בורמה, אינדונזיה וציילון הוו את גרעין הכוח הנויטראליסטי בוועידה, אשר שאף להופיע כגורם עצמאי, ללא תלות באחד הגושים העולמיים היריבים. יוזמי ועידת בנדונג, ראשי הממשלות של הודו, פקיסטן, בורמה, אינדונזיה וציילון, ניסו להגביל את דיוני הוועידה לנושיאם כלליים, אשר לגביהם נמצא בסיס סביר לנקיטת עמדה אחידה. משום כך נקבע, כי ההחלטות תתקבלנה אך ורק פה אחד. ואכן, עלה בידי משתתפי ועידת בנדונג להגיע לכלל נוסחאות מוסכמות בסיכום דיוניהם, באותו מכלול רחב של בעיות עקרוניות בתחומי שיתוף הפעולה הכלכלי והתרבותי, זכויות הפרט וזכויות ההגדרה העצמית של עמים שונים, בעיות קידום השלום ודרכי שיתוף הפעולה העולמיים. עם זאת היו התנגשויות מילוליות כתוצאה מהשקפות שונות, שהרי החתך הכללי של המדינות המשתתפות חשף שלושה גושים מדיניים: גוש קומוניסטי, שיוצג בצורה מעניינת על ידי סין העממית;¹² גוש פרו-מערבי; וגוש נויטראליסטי, שהתמקד סביב מנהיגותה של הודו. הוויכוח הנוקב ביותר התנהל סביב ההחלטה בשאלת הקולוניאליזם, שהפך לנושא המרכזי בוועידה. לא התגלעו כל חילוקי דעות לגבי עצם גינוי הקולוניאליזם והתביעה להגשמת זכות ההגדרה העצמית. אולם חלק ממשתתפי הוועידה הרחיב את תחולת הקולוניאליזם לא רק על מעצמות המערב, אלא גם על ברית-המועצות. הטיעון של חסידי הרחבת התחולה, שנסתייע על ידי כמה מראשי המדינות הנויטראליסטית, הסתמך על נוסחת ההתפשטות הקומוניסטית באסיה ובאפריקה והצמיד לה את חותם הניאו-קולוניאליזם. מכל מקום, לבסוף הושגה פשרה שהניחה את דעת כל המשתתפים, ובכך הוקהה עוקצה האנטי-מערבי של ועידת בנדונג. למרות חתירתו המפורשת של נהרו להימנע לחלוטין מדיונים בשאלות קונקרטיות שברומו של עולם המדיניות, סטתה הוועידה ממגמה זו וקיבלה שורה של החלטות שהופנו גם למדינות, שלא השתתפו בוועידה. כאן המקום להזכיר, כי ישראל לא הוזמנה לוועידת בנדונג על דעת חמשת יוזמי הוועידה, עוד בדצמבר 1954. היוזמים הסכימו ביניהם מראש, כי כל ההחלטות בקשר לכינוס הוועידה תתקבלנה פה אחד. ראשי ממשלות בורמה והודו ניסו לעמוד במערכה על זכות ייצוגה של ישראל, אולם הם נאלצו, בסופו של דבר, להיכנע ללחצן של פקיסטן ואינדונזיה המוסלמיות, אשר הועמדו תחת לחצן של מדינות "הליגה הערבית". בוועידה עצמה יוצגו 14 מדינות מוסלמיות מתוך 29 מדינות משתתפות. עובדה זו העלתה את משקלן של 8 חברות "הליגה הערבית" וסודן בוועידת בנדונג. בראש המשלחות הערביות בוועידה הופיעו ראשי הממשלה או שרי החוץ. הפמליה המצרית כללה את ג'מאל עבד אנ-נאצר. המשלחת הלבנונית כללה את ראש הממשלה, סמי אצ-צולח, וראש המשלחת באו"ם, שארל מאַלכּ. סוריה, ירדן וסעודי הוצגו על ידי שרי החוץ, ואילו המשלחת העיראקית הודרכה על ידי פאדל אל-ג'מאלי, ראש ממשלה לשעבר וראש המשלחת העיראקית באו"ם. אישיותו של עבד אנ-נאצר התבלטה במפגש בינלאומי זה, והוא נחשב לאישיות הרביעית במעלה בבנדונג אחרי צ'ו-אן-ליי, נהרו וסוקארנו, ואילו שר החוץ ח'אלד אל-עזם עמד לימינו. נציג עיראק, פאדל אל-ג'מאלי, ייצג את ההשקפה המערבית בכל תוקף, בהתחשב בהצטרפותה של מדינתו ל"ברית בגדאד". החרה החזיק אחריו שארל מאלכּ הלבנוני, שהטיל ספק ביישובו של עיקרון הדו-קיום בשלום עם עקרונות המרכסיזם.
פילוגם של הערבים בוועידת בנדונג הווה, אפוא, תופעה בולטת, כשם שאישיותו של נאצר בלטה אף היא. למרות שבעיית ארץ-ישראל לא הועלתה על סדר יומה של ועידת בנדונג כסעיף מיוחד, הצליחו המשלחות הערביות להגניב סעיף אנטי-ישראלי בפרק שדן בזכויות האדם. ההצעה הערבית זכתה בעניין זה לתמיכה נרחבת, וכנראה שפעלו לטובתה אותם שיקולים הפועלים לטובתה במועצת הביטחון של האו"ם. תורכיה והמדינות הפרו-מערביות האחרות וכן הודו וסין העממית סמכו ידיהן על ההצעה מתוך שאיפה לקרב את מצרים ומדינות ערב למחנותיהן. נוסח ההחלטה קבע את תמיכת הוועידה בזכויות ערביי ארץ-ישראל, וקרא להוציאה לפועל את החלטות האו"ם על ארץ-ישראל בדרכי שלום. סדרת החלטות אחרות כוונה נגד צרפת בהביעה תמיכה בעצמאות עמי אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו, ובשללה את כפיית התרבות והלשון הצרפתית של עמי המערב. החלטה אחרת הופנתה לבריטניה במגמה לשחרר את שטח החסות של עדן, בהתאם לאינטרס של תימן. כן נתמכו תביעותיה של אינדונזיה כלפי "איריאן" (גינאה המערבית), שחסתה עדיין בצילה של הולנד.
סיכומה של ועידת בנדונג היה רב-חשיבות למדינות ערב בכלל ולמצרים של נאצר בפרט. מנהיגותו של זה האחרון בתחום המרחב הערבי הוכרה, דה-פקטו, על ידי סין, הודו, אינדונזיה, פקיסטן ומדינות אחרות. אותה אמת מידה רווחה לגבי אישיותו של נאצר, שהפך להלן לאחד מעמודי התווך של הגוש הנויטראליסטי. הוועידה הביאה במישרין להכרה בזכויות הפלסטינאים ויצרה מכנה משותף בין המדינות הערביות המפולגות. יתר על כן, הוועידה תמכה במאבקן של העמים המוסלמים בצפון-אפריקה, במותאם עם קווי המחשבה המדיניים של נאצר (המעגל האפריקאי והמעגן המוסלמי). זאת ועוד, ועידת בנדונג היוותה מעין התרסה מדינית נגד מעצמות המערב הקולוניאליות, ובכלל – בעקיפין – גם נגד ברית המועצות. היא הוותה מקפצה מדינית עבור נאצר בתהליך רימום אישיותו ומנהיגותו במימדים בינלאומיים. ועידת בנדונג פתחה בפני מצרים בפרט, ומדינות ערב בכלל, מרחב מדיני-כלכלי חדש, שהתבטא בהידוק הקשרים עם הודו (הסכם ידידות הודי-מצרי נחתם ב-6 באפריל 1955), ועם סין העממית (הסכם תרבות סיני-מצרי נחתם ב-31 במאי 1955). גל גואה של ביקורי משלחות, אישים וחתימת הסכמים היה מנת חלקה של מצרים בתקופת בנדונג. נאצר ביקר אישית בפקיסטן ובאפגניסטן וחתם שם על הסכם מסחרי. כן קיבל על עצמו תפקיד של מתווך בסכסוכי הגבולות שבין שתי המדינות המוסלמיות. לאחר ביקורו של סוקארנו בקהיר, נשלח סגנו של נאצר לג'קארתא. משלחות מצריות שונות הגיעו לאיראן ולסין. ביולי 1955 ביקר נהרו שנית שנית בקהיר ויצא בגילוי דעת משותף עם נאצר נגד חתימת בריתות הגנה עם מעצמות זרות כלשהן. נאצר ניאות מצדו להסכים לצורך בפתרון סכסוכים בדרכי שלום. ועידת בנדונג, שעמדה בסימן העמקת פעילותה המדינית של סין, הביאה בעקיפין לחדירה הסינית למזרח-התיכון, תוך חתימת הסכמים מסחריים מוגבלים עם מצרים, סוריה ואפילו עם לבנון.
עליית משקלו של נאצר כגורם מדיני פעלתני ועיצוב דמותו העצמית כאחד מעמודי התווך של הנויטראליזם העולמי – הגבירו את המאמץ הסובייטי לרכוש את אמונו, נוכח השלמת מדיניות "הנדבך הצפוני" של האנגלו-אמריקאים במזרח-התיכון. בוועידת ארצות הגוש-הסובייטי, שנערכה בווארשה במאי 1955, נתן, למעשה, המרשל בולגאנין את הגושפנקא הרשמית למגמת הידוק הקשרים וזהות האינטרסים שבין ברית המועצות למצרים. בפרוס ספטמבר 1955 נודע על חתימת הסכם מסחרי בין שתי המדינות, שלא היה אלא שלב ראשון בעסקות נשק מקיפות אשר נעשו בין מצרים לבין ברית-המועצות וצ'כוסלובקיה.

עסקות הנשק המצריות – גורמיהן ותוצאותיהן¹³
ב-27 בספטמבר 1955 הודיע לראשונה נאצר, כי שבוע לפני כן נחתם הסכם לאספקת נשק, ציוד ותחמושת בין מצרים וצ'כוסלובקיה. יותר מאוחר, בנאומו על הלאמת תעלת סואץ, גילה נאצר, כי הייתה זו למעשה עסקת נשק בין מצרים לברית-המועצות. למרות שפרטים רשמיים על מימדי העסקה לא פורסמו, אמדו מומחים אמריקאים את היקפה ב-75–100 מיליון דולר. עתה ידוע, כי מצרים קיבלה את הנשק והציוד לכל חילותיה ב"מחירים פוליטיים". מחיר הנשק הסובייטי נאמד בכ-60% ממחיר נשק שווה-איכות ממעצמות המערב. תנאי הרכש המצריים היו נוחים ביותר, בניגוד למקובל במדינות המערב: התשלומים הראשונים בוצעו רק כ-7 שנים מיום חתימת העסקה, וניתן היה לבצע שמיטת חובות חלקית. כמו כן הציגו, הן המצרים והן מדינות הגוש המזרחי, את העסקה כמסחרית גרידא, לעומת התנאים המדיניים שהיו כרוכים באספקת נשק מהמערב.
עסקת הנשק המצרית הדהימה את המערב. האנגלו-אמריקאים התבדו בהנחתם, כי בוספו של דבר יירתע נאצר מתפנית מהפכנית ביחסיו עם המערב. עם זאת יש לזכור, כי כבר בשלהי שנת 1954 הגבירו הסובייטים את מאמציהם לחדור למזרח התיכון, ובעיקר גברו מאמצים אלה עם חתימת הברית הצבאית בין תורכיה לעיראק (פברואר 1955), והפעלת הלחץ המערבי לשלב מדינות ערביות נוספות ב"ברית בגדאד". המניעים הסובייטים לעסקת הנשק היו, אפוא, ברורים בתכלית: החתירה לקעקע את תכניות ההגנה המערביות במזרח התיכון בשלב ראשון, ולהבקיע דרך אל מעבר לחומת "הנדבך הצפוני" לתוך המזרח התיכון ואפריקה. לשם הגשמת שאיפות אלה נבחרה קהיר למוקד המאמץ הסובייטי הדו-תכליתי: המזרח התיכון ואפריקה. יתר על כן, הסובייטים שאפו להגיע למעמד של נוכחות במזרח התיכון כדי לאלץ את ארה"ב לשאת ולתת עמם מתוך עמדות כוח שוות במרחב הנ"ל. האמצעי לביצוע מטרות אלה – הנשק – נחשב לאמצעי הזול ביותר מבחינת הסובייטים, בהתחשב בהתיישנותם המהירה של כלי-הנשק ובעודפים הרבים שנאגרו במחסניה של ברית-המועצות, לאחר שהיא השלימה את ציודן של גרורותיה האירופיות.
הנימוקים המצריים הרשמיים לחתימת עסקת הנשק היו כדלקמן: א) הסתמכות על מקורות המודיעין המצריים, שהתיימרו לגלות עסקת נשק כבד בין ישראל לבין האנגלו-אמריקאים, שעה שתביעות הנשק המצריות מארה"ב לא נענו מחמת תנאים מדיניים מגבילים, שהוצגו על ידי האמריקאים. הסובייטים, כזכור, לא הגבילו את העסקה בתנאים מדיניים או כלכליים; ב) הכרתו של נאצר בעליונותה הצבאית של ישראל על מצרים, כפי שהוכיחו לקחי פשיטות צה"ל בעזה (פברואר 1955), ובח'אן יונס (אוגוסט 1955); ג) הלחץ המדיני האנגלו-אמריקאי שהופעל על מצרים להצטרף ל"ברית בגדאד". לנימוקים מצריים-רשמיים אלה יש להוסיף את השיקול המרכזי שהשתלט על תודעתו ההיסטורית של נאצר בקשר לתפקידם המרכזי של צבאות ערב בכלל, וצבא מצרים בפרט, בביצוע ההפיכות והשינויים במדינות ערב, למן תקופת מוחמד עלי ועראבי פחה במצרים ועד להפיכות הצבאיות בסוריה (משנת 1949 ואילך) ולמהפכת הקצינים במצרים (ב-1952). גיבוש העוצמה הצבאית הפך לאבן-פינה ולעקרון יסודי בהלך מחשבתם של שליטי ערב מאז מלחמת העולם השנייה. לפיכך, יש לראות את המניעים המצריים לעסקת הנשק בכיוונים הבאים: א) הרצון להשתחרר מהתלות במערב ולנקוט במדיניות של סחיטה ומיקוח, תוך השגת יתרונות גדולים משני הגושים גם יחד; ב) ביצור המשטר במצרים והעלאת יוקרתו מבית; ג) השגת הגמוניה בעולם הערבי, לאחר שמנהיגותה של מצרים התערערה במידה ניכרת עקב חתימת הברית בין עיראק לתורכיה; ד) רכישת יתרון צבאי ומדיני מכריע נגד ישראל; ה) הרמת קרנה של מצרים בזירה הבינלאומית.
העסקה היוותה מפנה חד בהתמודדות המעצמות במזרח-התיכון, ביחסי הערבים עם שני הגושים העולמיים, במאזן הכוחות הבין-ערבי וביחסי המערב עם ישראל. עסקת הנשק יצרה לסובייטים מעמד מועדף במזרח התיכון והעניקה להם ניצחון מדיני-פסיכולוגי גדול. מבחינת המערב ירד ערכו של הסכם הסואץ האנגלו-מצרי, שנחתם ב-19 באוקטובר 1954. כן נדלדלה חשיבותה של "ברית בגדאד". העיקרון האסטרטגי המערבי של "הנדבך הצפוני" פשט את הרגל מחמת הינעצות הטריז הסובייטי בעורפו העמוק של "הנדבך הצפוני". אף מדינה ערבית נוספת לא הצטרפה ל"ברית בגדאד", או למסגרות הגנה מערביות אחרות.
הסובייטים זכו למלוא חופניים של דעת קהל ערבי אוהדת, לעומת איבתו המסורתית של הרחוב המערבי לבריטניה ולצרפת ויחסו החשדני לארה"ב. האסטרטגיה המדינית של החוגים הממשלתיים הפרו-ערביים במערב נתקעה במבוי סתום, ונאלצה להסתגל לתנאים החדשים שהוכתבו ע"י נאצר.
הסובייטים הציעו, כאמור, לערבים ביד רחבה את הסחורה המבוקשת ביותר ע"י הערבים – הנשק – בתנאים נוחים לשני הצדדים, ומתוך שיקולים ועמדות מוצא שונות. בעיקרו של דבר, לא הוגבל הנשק בתנאים מדיניים מידיים, משום שהסובייטים הניחו, כי המצרים יזדקקו, בלאו הכי, לשירות של מומחים צבאיים, לחלפים ולאביזרים נוספים, כשם שהם ייאלצו להסתגל לדוקטרינת המלחמה הסובייטית, המבוססת על תפעול צבאות גדולים. כן הציעו הסובייטים סיוע מדיני וכלכלי, תוך הבעת נכונות לעזור בביצוע מפעלי פיתוח גדולים כסכר אסוואן. הסובייטים הרחיבו את ייצוגם ופעילותם הדיפלומטיים בעולם הערבי, והפכו את קהיר לבסיסם המרכזי במאמצי החדירה שלהם למזרח התיכון ולאפריקה כאחד. ההשפעה הסובייטית באסיה בכללה התעצמה לאחר מסעותיהם של בולגאנין וחרושצ'וב בהודו, בבורמה ובאפגניסטן.
צעדי הנגד של המערב היו הססניים ובלתי עקביים בוועידה השנייה של ארבעת הגדולים בז'נבה (שלהי אוקטובר 1955) גינה המערב באורח בלתי רשמי את עסקת הנשק המצרית-סובייטית. עם זאת סירבו ארה"ב לדון עם בריה"מ בנושא זה כעם מעצמה בעלת עמדה במזרח התיכון. מעצמות המערב נאלצו עתה להיגרר לתחרות עם הסובייטים באספקת נשק ובהושטת סיוע כלכלי וטכני. בעת ובעונה אחת נמשכה גם התחרות הבין-מערבית בתחומים אלה. במדיניותן של ארה"ב ובריטניה בלטה נימת פיוס – הערבים והרצון להימנע מהרגזתם. בתחום אספקת הנשק למדינות ערב תפסו צרפת ובריטניה את מקומות הבכורה, בעוד שארה"ב העדיפה להושיט סיוע כלכלי וטכני. עם זאת היה ברור, כי מימדי אספקת הנשק האנגלו-צרפתית לערבים היו קטנים בהרבה ממימדי עסקת הנשק הסובייטית-מצרית. הנשק המערבי שהגיע לעיראק, בעלת הברית החדשה, לא איזן את האספקה הסובייטית למצרים. כמויות נשק צנועות יותר הגיעו ממקורות צרפתיים לסוריה, ללבנון ואפילו למצרים. לעומת זאת החלה אספקה סדירה של נשק צרפתי לישראל, שגברה והלכה מיולי 1956 ואילך, לאחר הודעתו החד-צדדית של נאצר על הלאמת תעלת סואץ. הבריטים מכרו למצרים כמויות ניכרות של גרוטאות טנקים, שהוכשרו לשימוש בבלגיה. האמריקאים הסתפקו בשיגור משלוחי נשק לעיראק ובפיזור הבטחות ללבנון ולסעודיה. כן הבטיחו האמריקאים להתייחס באהדה למכירת נשק מגן לישראל, אך לא במימדים שיאזנו את הכוחות בין ישראל לארצות ערב.
במישור המדיני – הודיעו האנגלו-אמריקאים על נכונותם לסייע לתוכניות הפיתוח המצריות, ובמיוחד להגבהת סכר אסוואן. הודעה זו באה עקב לחץ המצרים ואיומם על קבלת הצעה סובייטית בנושא זה ובתנאים נוחים ביותר. בעת ובעונה אחת המשיכו הבריטים להחיש את פינוי הסואץ ואף הבטיחו להקדים את גמר הפינוי בחודשיים. המגמה הכללית של האנגלו-אמריקאים הייתה לסלוח לנאצר על התקשרותו לסובייטים ולחפות על משטרו. לאחר הצטרפות פקיסטן (ב-23 בספטמבר) ואיראן (ב-11 באוקטובר) ל"ברית-בגדאד", לא חלה כל תזוזה נוספת בהתפתחות הברית. בשלהי נובמבר 1955 התכנסה לראשונה מועצת הברית בבגדאד, בהשתתפות המדינות החברות ומשקיף אמריקאי. במושב זה בלטה, בעיקר היוזמה הבריטית להפעלת לחצים על המדינות שפסחו על שני הסיפים (ירדן, לבנון ולוב), באמצעות פיתיונות כלכליים וע"י תמיכה בפשרה פרו-ערבית בבעיית ארץ-ישראל. עיקר המאמצים הופנה לעבר ירדן, ואכן באמצע דצמבר 1955 הודיעה הממלכה ההאשמית על הצטרפותה לברית. ברם הודעה זו הביאה לנפילת הממשלה ולגל של מהומות וזעזועים, שאילצו את המלך חוסיין, בסופו של דבר, לנטוש את רעיון ההצטרפות. היוקרה הבריטית נחלה מהלומה מוחצת וקרנו המדינית של נאצר עלתה פלאים. לקח המשבר הירדני מנע מלבנון ומלוב להצטרף לברית. יתר על כן, ארה"ב עצמן, שהוו את הכוח המניע מאחורי "ברית בגדאד", לא הצטרפו לברית ואף לא לחצו במישרין על מדינות ערב האחרות לחתום על ברית זו. המדיניות האמריקאית נבעה משני טעמים משלימים זא"ז: א) הרצון להימנע מסכסוך חזיתי עם מצרים;
ב) המגמה להימנע מלחץ פנימי מוגבר למען חתימת חוזה הגנה עם ישראל. ראוי לציין, כי המעצמה המערבית השלישית, צרפת, הסתייגה לחלוטין מ"ברית בגדאד", מאחר ובעלות בריתה המערביות לא הכניסוה מלכתחילה בסודות מדיניותן המזרח-תיכונית. גם מבחינה צבאית לא הוכנס ל"ברית-בגדאד" כל תוכן נוסף, פרט להחלטה בדבר הקמת ועדה צבאית מתמדת ומוסד תיאום בין הרמטכ"לים.
בסיכום – האנגלו-אמריקאים לא ידעו כיצד להגיב במדויק נוכח האתגר הסובייטי וההתפתחות המדינית החדשה, שהביאה לכלל נוכחות רוסית במצרים, תוך כדי איגוף "הנדבך הצפוני". כישלון מדיניות התגובה המערבית נבע ממכלול של גורמים, כגון – השנאה ואי האמון המסורתיים של הערבים כלפי המערב, אשר טופחו גם על בסיס עמדתן האוהדת של ארה"ב כלפי ישראל; עדיפותו המדינית והביצועית של המשטר הסובייטי על פני המשטרים הדמוקראטיים האנגלו-אמריקאים מבחינת חופש הפעולה, הגיבוש המדיני ויכולת ההכרעה המהירה. יתרון זה מאפיין, בדרך כלל, משטרים טוטליטריים מונוליטיים, שאינם ניתנים לבלימה פרלמנטרית או ביורוקרטית-פנימית; היעדר קו מדיני אחיד במחנה המערבי עצמו, על רקע של אי שיתוף צרפת במהלכים המדיניים באזור והטעמת עמדתה הבדלנית והעצמאית. נקודת המשען המדינית היחידה של המערב הייתה ההנחה, המוצדקת לכשעצמה, בדבר מגמתם של המצרים לנקוט במדיניות נויטראליסטית, שתעניק להם מרחב תמרון בין שני הגושים העולמיים. הנחה זו התאמתה חלקית בהעדפתו העקרונית של נאצר לבצע את מפעל אסוואן בסיוע מערבי ובמתינותו המחושבת כלפי תוכניות המים של השליח האמריקאי ג'והנסטון.
בזירה הבין-ערבית נחל נאצר מספר ניצחונות ברורים. כפי שהוזכר לעיל, נמנעה הצטרפותה של ירדן ל"ברית בגדאד", וכתוצאה מכך נבלמו מגמותיהן הדומות של לבנון ולוב. יחד עם זאת עלה בידי נאצר להחתים את סוריה (ב-20 באוקטובר) ואת סעודיה (ב-27 באוקטובר) על הסכמים צבאיים עם מצרים. אמנם הסכמים אלה לא הוכיחו את יעילותם נוכח פשיטתו של הצבא הישראלי על המוצבים הסוריים באזור ים-כנרת (11 בדצמבר 1955), אולם היוזמה המדינית במרחב עברה בבירור לידי מצרים שהגבירה את לחצה התעמולתי במיוחד נגד עיראק. ב-24 באפריל 1956 הצטרפה גם תימן לברית הצבאית עם מצרים וסעודיה. מבחינת ישראל נודעה משמעות הרת-גורל לעסקת הנשק המצרית, שכן הצהרת שלוש המעצמות (ארה"ב, בריטניה וצרפת) משנת 1950 בעניין איזון החימוש בין הערבים לישראל התרוקנה עתה לחלוטין מתוכנה. הפרת מאזן הכוחות בצורה כה דראסטית וחמורה היוותה איום ישיר לעצם קיומה של ישראל. יתר על כן, למצרים נוספה עתה בעלת ברית גלויה ורבת עוצמה בדמותה של ברית המועצות. המהלכים המדיניים של נאצר בזירה הבינלאומית ובמרחב קיבלו מעתה תימוכין מדיניים עקביים מצד רוסיה הסובייטית, אשר לא הייתה קשרוה בהתחייבות כלשהי לגבי מאזן הכוחות והסטאטוס-קוו באזור. אדרבא, החדירה הסובייטית למזרח התיכון נולדה על ברכי הפרת שיווי המשקל המדיני והצבאי בין מדינות ערב בכלל ובין מצרים לישראל בפרט. עסקת הנשק המצרית העלתה את כוח המיקוח של הערבים אצל מעצמות המערב, ועודדה את התקוות הערביות להחלשת ישראל בתחום המדיני עד לחיסולה הפיסי במהלומה מלחמתית. תגבור המיקוח והסחיטה הערביים כלפי המערב גרר, בהכרח, ניסיונות ומאמצים בריטיים וגם אמריקאים לפייס את הערבים על חשבון ישראל. גישה זו בלטה במיוחד במשרד החוץ הבריטי, למן ספטמבר 1955 ועד להלאמתה השרירותית של תעלת סואץ. ב-9 בנובמבר 1955 באה מגמה זו לכלל ביטוי עם הצעתו של אנתוני אידן, ראש ממשלת בריטניה, לקצץ בגבולותיה של ישראל כפשרה בין הגבולות הנוכחיים לבין הצעת החלוקה של האו"ם משנת 1947. מסתבר, שגם במשרד החוץ האמריקאי הייתה קיימת נטייה ללחוץ על ישראל למען ויתורים טריטוריאליים בנגב על מנת ליצור רציפות מדינית בין מצרים לירדן.
בד בבד עם ניצחונותיו המדיניים של נאצר בתחום היחסים הבינלאומיים והבין-ערביים הוגבר מאבקו התעמולתי והכלכלי נגד ישראל. שיקוליו התבססו על הערכת זמן של כשנה-שנה וחצי עד לעיכול הנשק הסובייטי במערכת הביטחון המצרית. בשלב ביניים זה נמנע נאצר מלתקוף גלויות את ישראל, והעדיף להמתין עד לגמר שידוד המערכות בצבאו ועד להשגת עדיפות צבאית מכרעת. אולם בינתיים פיתח נאצר, בסיוע סורי, ירדני ופלסטינאי, לוחמה זעירה נגד ישראל באמצעות כנופיות חבלנים ורוצחים ("פד'אאיון"), שהוחדרו לישראל מכל העברים, ונועדו לזרוע טרור ומבוכה בקרב הישוב האזרחי. פעילות טורדנית זו, שהלכה וגברה במחצית הראשונה של שנת 1956, הבשילה את ההכרה בקרב ממשלות ישראל בדבר נחיצותה של מהלומת-נגד מקדימה, בבחינת גולת כותרת למבצעי התגמול הישראליים הבודדים.

אישור החוקה ובחירת נאצר לנשיא (יוני 1956)
הצלחותיו של נאצר בתחום מדיניות החוץ עקב אימוץ הטאקטיקה של הנויטראליזם והסחטנות הבין-גושית, העלאת יוקרתו בעיני העם המצרי בכלל, וחוגי הצבא בפרט; התפנית שחלה בעקבות עסקת הנשק המצרית ויצירת הציר המדיני קהיר-דמשק-אר-ריאד – סייעו לו בהעתקה זמנית של מרכז הכובד של מדיניותו כלפי פנים. מגמתו העיקרית הייתה ליצור דפוסים רשמיים ומשפטיים לשלטונו, בהתחשב בעובדה, שבפרוס שנת 1956 לא נראה כל גורם פנימי העשוי לסכן את מעמדו ומשטרו. ואכן, ב-1 בינואר 1956 בוטלו בתי הדין הדתיים במדינה, ללא התנגדות ניכרת. באותו הקשר הוטל גם פיקוח על מערכת החינוך הדתי ועל מכללת "אל-אזהר". ב-16 בינואר 1956 פורסמה בקהיר ברוב פאר טכסי חוקתה החדשה של מצרים, שהועמדה לאישור במשאל-עם ביוני שבאותה שנה. מגילת החוקה¹⁴ התחלקה ל-6 פרקים, לפי הסדר הבא: המדינה המצרית, היסודות העיקריים של החברה, זכויות וחובות כלליות, הוראות כלליות והוראות משלימות. הפריאמבל החגיגי של ההקדמה ציין את גמר השלטון הזר במצרים ואת הניצחון הלאומי הגדול, שהושג במהפכה ההיסטורית ביולי 1952. ההקדמה הציבה 6 משימות עליונות למצרים: חיסול האימפריאליזם ועוזריו, חיסול הפיאודליזם, חיסול המונופול ושלטון ההון, הקמת צבא לאומי חזק, כינון צדק סוציאלי וקיום "חיים דמוקראטיים בריאים". בהמשך ההקדמה הוטעמה הערביות כיסוד לאומי עליון וכמטרה עילאית בעיצוב גורלו של העם המצרי. כן הודגשה הכרת השליחות העולמית של מצרים בבניין הציביליזציה האנושית.
פרק א' קובע את קיומו של העם המצרי כחלק מהאומה הערבית ומייעד את האסלאם כדת המדינה, ואת השפה הערבית כשפה רשמית. בפרק ב' מוטעם תפקיד המשפחה כבסיס החברה. כן נקבעו תפקידי הכלכלה וההון הלאומי בשירות האינטרסים הכלליים. ליוזמה ולקניין הפרטיים נקבעים תחומים מוגדרים בעדיפות משנית בהשוואה לכלכלה הלאומית. סעיף 16 קובע את עידודה של המדינה להקמת מסגרות קואופרטיביות ושיתופיות. סעיף 17 מבטיח שירותים סוציאליים מטעם המדינה, בעוד שסעיף 23 מטיל מראש את המעמס הכלכלי, בעקבות אסונות ופגעים, על שכם העם. השוויון בזכויות חברתיות ומשפטיות מתבטא, בין השאר, באיסור יצירת תארי כבוד אזרחיים.
פרק ג' מבטיח שוויון בפני החוק (סעיף 31) ומניעת מעצרים שרירותיים (סעיפים 32, 34). הוא אוסר על הגליית נתין מצרי או מניעת חזרתו למולדת ומבטיח הגנה משפטית באמצעות החוק. סעיף 41 אוסר על מבצעי בילוש פרטים בתחומי מגורים, והסעיף שלאחריו מבטיח את חופש ההתכתבות במסגרת החוק. חירות הדעות והמחקר המדעי מובטחים גם הם. סעיף 43 מבטיח את הגנת המדינה על חופש הפולחן של הדתות והאמונות, כל אימת ואין הפרעה לסדר הציבורי או לעקרונות המוסר. סעיף 45 מגביל את חופש העיתונות והפרסום "בהתחשב באינטרס על העם ובמסגרת החוק". גם אסיפות ציבוריות "שקטות" מותרות במסגרת החוק. סעיפים 51-49 מבטיחים חינוך מטעם המדינה ובפיקוחה. כן נקבע חינוך חובה בשלב הלמידה היסודי. הגיוס לצבא מוטעם כ"חובה קדושה" וכ"כבוד". סעיף 59 דן במיסוי ובהיטלים הציבוריים ומבטיח שחרור ההכנסות הקטנות ממסי הכנסה.
פרק ד' מפרט את היקף הרשויות הלאומיות. הרשות המחוקקת- "מועצת האומה" – תבחר בבחירות כלליות וסודיות, כשהחוק מגדיר את מספר הנבחרים וצורת הבחירות. תקופת כהונתה של "מועצת האומה" נקבעה ל-5 שנים. במצבי חירום תמשיך המועצה את כהונתה בהתאם לתקנה מאריכה מיוחדת. המושב הרגיל של המועצה נקבע ל-7 חודשים, לפחות, ואסור לסגרו לפני אישור התקציב. נשיא הרפובליקה זכאי לכנס את "מועצת האומה" למושב חירום. התכנסות בתנאים אלה אפשרית גם על פי פטיציה החתומה ע"י רוב הצירים. ישיבותיה של המועצה תתקיימנה בדלתיים פתוחות, להוציא מקרים מיוחדים. כן נקבע נוהל אישורן של הצעות חוק, באמצעות מסננת-הוועדות הפרלמנטריות ולאחר דיון מפורט בסעיפים השונים. סעיף 93 אוסר במפורש על התערבות הצירים בענייני הרשויות המבצעת והשופטת. סעיף 101 מטעים, כי יש להגיש את הצעת תקציב המדינה ל"מועצת האומה" לפחות 3 חודשים לפני תום שנת הכספים. "מועצת האומה" אינה רשאית להכניס תיקונים או שינויים בהצעת התקציב בלי אישור הממשלה. לנשיא הרפובליקה הזכות לפזר את "מועצת האומה" (סעיף 111), אולם הבעת אי-אמון כלפי שר, לאחר הגשת שאילתא, גוררת את פיטוריו מהממשלה.
הקטע החשוב ביותר בפרק ד' הינו, ללא ספק, הקטע המזהה את הרשות המבצעת בתפקידי הנשיא, תוך פירוט סמכויותיו. בחירת הנשיא נעשית ע"י "מועצת האומה" ברוב מוחלט, ולאחר מכן מוצגת מועמדותו למשאל-עם. תהליך האישור דורש, אף הוא, רוב מוחלט ותקופת כהונת הנשיא נקבעת ל-6 שנים, או עד השלמת בחירתו של יורשו. יו"ר "מועצת האומה" ייחשב לסגן הנשיא באורח זמני ובנסיבות שהחוק מפרטן. 2/3 מצירי "המועצה הלאומית" עשויים להדיח את הנשיא בהאשמת בגידה במולדת, או בהאשמת חוסר נאמנות למשטר. מדיניות הממשלה נקבעת בצוותא עם הנשיא, המפקח על ביצועה. לנשיא הזכות להציע חוקים ולהתנגד להם. רק ווטו של 2/3 צירי המועצה דוחה הצעת חוק של הנשיא. לנשיא – סמכויות תחיקה לעת חירום, בנוסף לסמכויותיו כמפקד צבאי עליון, כאחראי על המינהל הממשלתי וכמאשר אמנות; בידיו הזכות להכריז מלחמה, בהסכמת "מועצת האומה", ולהכריז על מישאל-עם בעניינים חיוניים. לעומת שפע הסמכויות שהופקדו בידי הנשיא, הוגבלו שרי הממשלה בתפקידיהם ובאחריותם לפני הנשיא בלבד. עם זאת, הייתה עשויה גם "מועצת האומה" ברוב של 2/3, ובנסיבות מסוימות, להדיח שרים וסגני שרים. אלה האחרונים יכולים להיות חברים ב"מועצת האומה".
סעיפי המינהל המקומי מגדירים את סמכויותיהן של המועצות הנבחרות, (סעיפים 157-166), המקיימות והמנהלות שירותים ומפעלים כלכליים-חברתיים וכן שירותי תברואה. המועצות תסתייענה בהדרכת המדינה ותבוקרנה על ידה. בצו של הנשיא ניתן לפזר את המועצות המייצגות הללו.
סעיף 167 קובע את הקמתה של "מועצת ההגנה הלאומית" בראשותו של הנשיא. בנוסף ליחידות הצבא הסדירות – יוקמו "משמר לאומי", וגדודי-נוער. הרמטכ"ל יכול לשמש גם בתפקיד שר המלחמה.
הפרק הדן בבירה, בחוקה ובדגל הלאומי הינו פרק ה'. שינויי החוקה המצרית יכולים להתבצע רק לפי הצעת הנשיא או "מועצת האומה". אם השיג השינוי רוב של 2/3 הצירים יש לאשרו באמצעות משאל-עם.
פרק ו' קובע את הקמת המפלגה האחת והיחידה – "האיחוד הלאומי" – הזכאית למנות את המועמדים לחברות ב"מועצת האומה". החלטות של הנשיא תקבע את דרך הקמתו של "האיחוד הלאומי". סעיף 194 קובע את מועד עריכת משאל העם על נשיאות הרפובליקה ל-22 ביוני 1956. בסיכום, הייתה זו חוקה שהגבירה את כוחו וסמכויותיו של הנשיא בהשוואה לרשות המחוקקת, וללא כל השוואה למקובל בדמוקראטיות הפרלמנטריות המערביות. כמו-כן נאסר על קיום מפלגות, פרט למפלגת "האיחוד הלאומי", ששלחה אתה צירים ל"מועצת האומה", והייתה כפופה כליל לצוויו של הנשיא. בתאריך הנקוב בטיוטת החוקה נערך משאל-עם כפול, שעיתויו נקבע סמוך לעריכת חגיגות הפינוי של היחידות הבריטיות. נאצר הוצג כמועמד יחידי לנשיאות ללא עוררין. לפני ביצוע המישאל נערכו כנסי הסברה ותעמולה של "ארגון השחרור". נאצר נבחר ברוב של כ-5.5 מיליון קול לעומת 5276 קולות מתנגדים, דהיינו רוב מכריע של 99.9%. במישאל השתפו 97.6% מכלל בעלי זכות ההצבעה. גם החוקה התקבלה ברוב קולות דומה כנגד כ-10,000 מתנגדים. ב-29 ביוני 1956 הרכיב נאצר את ממשלתו החדשה. מקרב הקצינים התמנו עבד אל-לטיף אל-בגדאדי (כשר לעניינים עירוניים וכפריים וכשר התיכנון); זכריא מוחיי אד-דין (כשר הפנים); חוסיין אש-שאפעי (כשר לעניינים סוציאליים ולעבודה); עבד אל-חכים עאמר (כשר המלחמה); וכמאל אד-דין חוסיין (כשר החינוך והתרבות). מספר תיקי מפתח נמסר גם לאזרחים, כבממשלה הקודמת. מביניהם יש לחזור ולהזכיר את מחמוד פוזי (כשר החוץ), עבד אל-מונעם אל-קייסוני (כשר הכספים) ופתחי רדואן (כשר ההדרכה הלאומית). ההרכב הממשלתי כלל, למעשה, את כל חברי הממשלה הקודמת, פרט לשלושה קצינים – ג'מאל סאלם (שהתמנה לנציב המנגנון הממשלתי), חסן אבראהים (שהתמנה לחבר ועדת התכנון הלאומי) ואנוור סאדאת (שהמשיך לטפל בענייני הוועידה האסלאמית). תיק התעשייה הווה חידוש בממשלה ובסמכות השר (עזיז צדקי) נכללו גם ענפי המיכרות, המחצבים ומקורות הכוח.
עם כינון הממשלה התפרקה באורח פורמאלי "מועצת ההפיכה" ששלטה במצרים כ-4 שנים, מאז הדחתו של המלך פארוק. הנשיא החדש-ישן הכריז על ביטול חוקי החירום והורה למועצת השרים לשחרר חלק ניכר מהעצירים המדיניים, להוציא את הפעילים הקומוניסטיים. באישור החוקה ובבחירת הנשיא יש לראות שלב ביניים פנימי, שנועד, כאמור, לבצר את שלטונו של נאצר ולהעניק לו גושפנקא חוקית ועממית.

הרקע המדיני הכללי למשבר סואץ
בפרוס שנת 1956 הפך המזרח התיכון למוקדו העיקרי של המאבק הבין-גושי ו"המלחמה הקרה" הועתקה בכל חריפותה לזירה זו. המאבק בין הסובייטים למערב נמשך, מבלי שהאנגלו-אמריקאים ימצאו דרכים לבלימת התנופה הסובייטית במרחב. יתר על כן, למרות מחדליהם המדיניים של האנגלו-אמריקאים, סירבו ארה"ב להתייחס באמון לניסיונות ההדברות של השליטים הסובייטים. במחצית השנייה של אפריל 1956 ביקרו בולגאנין וחרושצ'וב בבריטניה, ואילו במאי הגיעו למוסקבה ראש ממשלת צרפת ושר החוץ שלו. המגעים ההדדיים הפיגו במידה מסוימת את המתיחות הכללית ששררה במזרח התיכון, אך כל הסכם לא נחתם בין הצדדים היריבים. מנהיגיה של צרפת היו היחידים שגילו נטייה להגיע לכלל הסכם כלשהו עם הסובייטים, בהתחשב עם עובדת אי-שיתופה של צרפת באסטרטגיה המדינית של האנגלו-אמריקאים במזרח התיכון.
החדירה הסובייטית למזרח התיכון ולצפון אמריקה העמיקה והסתעפה, במיוחד בתחומי הכלכלה והדיפלומטיה. מצרים הייתה הנהנית העיקרית, ואף חתמה על הסכם עם הסובייטים בדבר סיוע לחקר האטום. מדינות פרו-מערביות מובהקות כפקיסטן ולבנון, גילו נכונות להתקשר בהסכמים כלכליים עם מדינות הגוש הסובייטי. עמדותיה של בריטניה במרחב התערערו ללא תקנה לאחר שמלך ירדן נאלץ להדיח את מפקדו הבריטי של צבאו. סילוקו של גלאב פחה מירדן הלם מבחינה פסיכולוגית-מדינית בשארית ההשפעה הבריטית בכל העולם הערבי, והעלה את משקלה של מצרים בארצות ערב. המשטר הפרו-בריטי בעיראק נחלש. למרות גירושו של גלאב פחה מירדן, סירב עדיין המלך חוסיין לוותר על החוזה עם בריטניה והסיוע המשתמע ממנו, חרף הלחץ המצרי שהופעל עליו בעניין זה. ירדן דחתה עדיין את הצעת הסיוע של הגוש המצרי כתחליף לסיוע הבריטי.
למרות הנסיגה המדינית של בריטניה במרחב, השתעשעו עדיין קברניטיהן של בריטניה וארה"ב בתקווה, שניתן יהיה "להחזיר למוטב" את עבד אנ-נאצר. גורמים ממשלתיים מסוימים בשתי המדינות הרחיקו לכת בלימוד סנגוריה על עסקת הנשק המצרית-סובייטית. הם תמכו במשטרו הצבאי של נאצר והציעו לו לממן את תוכנית הסכר הגבוה באסוואן, ואף לספק כמויות מסוימות של נשק. כעדות וכמחווה לרצונם הטוב, גמרו הבריטים אומר להחיש את פינוי אזור סואץ. אולם נאצר לא הזדרז לקבל את הצעת הסיוע האנגלו-אמריקאית בעניין סכר אסוואן . אמנם ב-9 בפברואר 1956 הושג הסכם עקרוני, אך לא סופי, בין "הבנק-הבינלאומי לשיקום ולפיתוח" לבין ממשלת מצרים. הוסכם, כי מצרים תגייס כ-900 מיליון דולר לביצוע תוכנית הגבהת הסכר, ואילו שאר הסכומים יינתנו כהלוואות ע"י הבנק וע"י ממשלות ארה"ב ובריטניה. לשם מימון השלב הראשון של המבצע נקבע, כי הבנק יקציב למצרים מילווה בסך 200 מיליון דולר, ואילו ארה"ב תוספנה 55 מיליון דולר ובריטניה-15 מיליון דולר. הסכם סופי לא נחתם להלן, כיוון שנאצר פתח במתקפה תעמולתית כללית נגד עמדותיה האחרונות של בריטניה במרחב – בירדן, בעיראק, בסעודיה, בבחריין, בעדן ובאפריקה. מאמציה של בריטניה לסחוט פשרה כלשהי בין מצרים לעיראק עלו בתוהו, שכן נאצר היה מוכן לדון בפשרה מעין זאת רק לאחר התחייבות בריטית להקפאת "ברית-בגדאד" ולסגירת שעריה בפני מדינות ערביות אחרות. רק במרוצת מרץ 1956 נואשו, כנראה, הבריטים והאמריקאים משכנועו של נאצר ומאפשרות צירופה של מצרים למחנה המערב. על אף כישלונותיהם לא ידעו מעצמות המערב להתגבר על הניגודים הפנימיים ביניהן. שיחותיהם של אייזנהאור ואידן בשלהי ינואר 1956 והדיונים בין ארה"ב, בריטניה וצרפת, שהתנהלו זמן מה לאחר מכן בוושינגטון, עלו כנראה בתוהו. נוסף לחיכוכים המתמידים בין צרפת לבין האנגלו-אמריקאים, החלו להסתמן ניגודים ברורים בין בריטניה לארה"ב בסכסוך על נאת-המדבר בוריימי, שבגבול עומאן-סעודיה. בסכסוך זה תמכה אמריקה בסעודיה והסתייגה מהקו המדיני הבריטי. גם בתחום המערך של מדינות "ברית-בגדאד" הורגשה הסתייגות אמריקאית ברורה, חרף מאמציה ופעלתנותה של בריטניה. האמריקאים התייחסו בביקורתיות מוסווה למדיניות הבריטית הן בירדן והן בקפריסין. כתמורה מדומה לכך כיוונה מצרים את חיצי תעמולתה לעבר בריטניה דווקא, בעוד שלגבי ארה"ב נזהרו המצרים שלא לגדוש את הסאה. בזירה הבין –ערבית חל הידוק נוסף ביחסי מצרים עם סוריה וסעודיה. במסגרת הבריתות הצבאיות בין מצרים לבין שתי המדינות הללו הוקמו מפקדות משותפות, בראשות הגנרל עלי עאמר, הרמטכ"ל המצרי. במחצית הראשונה של מרץ 1956 התכנסו בקהיר נאצר, קוותלי והמלך סעוד ויזמו את הקמתה של מועצה עליונה להגנת מדינותיהם.
במרוצת שנת 1956 גברה התנופה הסובייטית במזרח התיכון. שר החוץ הסובייטי, דימיטרי שפילוב, ערך סידרה של מסעות, ביוני 1956, במצרים, בסוריה ובלבנון. בד בבד עם העמקת החדירה הסובייטית, ניסו הרוסים להגיע לכלל הידברות עם קברניטי המערב. האמריקאים עמדו בסירובם לנהל דיונים כלשהם בדרג בכיר, בעוד שהבריטים והצרפתים גילו נכונות להדברות. דא עקא, ש"ברית בגדאד" המשיכה להוות את סלע המחלוקת העיקרי בין רוסיה לבריטניה. עד יוני 1956 לא חלו במזרח התיכון בכלל, וביחסי החוץ של מצרים בפרט, התפתחויות מכריעות חדשות לטובת הגוש המזרחי, אך גם מעמדם של האנגלו-אמריקאים לא השתפר. אדרבא, הצטרפותה של תימן (ב-21 באפריל) לברית עם מדינות הגוש המצרי עוררה תסיסה אנטי-בריטית בעדן. לאמריקאים היו קשיים במו"מ עם סעודיה בעניין הארכת החוזה להחכרת בסיס התעופה שלהם בד'הראן. בפני צרפת נערמו קשיים רבים עקב מאבק הדמים באלג'יריה. עם זאת גילו עדיין הצרפתים אי-רצון בולט לפעול נגד נאצר, למרות הסיוע העקבי שהוענק ממצרים ללוחמי אלג'יריה, וחרף החרם שהוטל על ספינות צרפתיות בנמלי מצרים.
סיכומה של המחצית הראשונה של שנת 1956 הראה על המגמות והתהליכים הבאים: סין העממית הוכרה רשמית ע"י מצרים (ב-16 במאי). עסקות הנשק בין ארצות הגוש המזרחי לבין מצרים וסוריה הביאו להתעצמות ניכרת של חילות שתי המדינות, ובמיוחד מצרים, שהפכה למעצמה ימית במושגיו היחסיים של המזרח התיכון. מדיניות ההתקרבות לברית המועצות העניקה תימוכין לנאצר במתקפתו התעמולתית על בריטניה ובחתירותיו האינטנסיביות תחת תחומי השפעתה באזור ובאפריקה; עסקת הנשק הביאה בעקבותיה הסכמים כלכליים ומסחריים והצעות שונות לסיוע בתחומים נוחים מארצות הגוש המזרחי; מעל במת האו"ם הפכה ברית המועצות לתומכת נלהבת בפעולותיו השונות של נאצר, ובעיקר במעללי החוץ שלו; הסובייטים הזדהו, בין השאר, עם עקרונות ועדית בנדונג, עודדו את קו הפעולה המצרי דרך "הליגה הערבית" והעתירו שפע של תישבוחות והצהרות ידידותיות על מצרים וסוריה. בזירה הבין-ערבית נמשכה התקדמותה החזיתית של מצרים, שהתבססה על ההצלחה בירדן, ועל תיאום ושיתוף פעולה עם סוריה בענייני ירדן. כן גברה השפעתם הצבאית של המצרים בסוריה ובסעודיה באמצעות המפקדות הצבאיות המשותפות. בעוד שמדינות "ברית-בגדאד" קפאו על שמריהן, הצליחה מצרים לרשום לזכותה הישג בעל ערך תעמולתי, עם הצטרפותה של תימן למערך הצבאי המצרי-סעודי. התבססותו המדינית של נאצר וגילוי עקשנותו במשחק הדיפלומטי עם האנגלו-אמריקאים – הביאו לשינוי פתאומי בהערכת המצב האנגלו-אמריקאית, וכתוצאה מכך נוצר משבר סואץ.

הלאמת תעלת סואץ והתדרדרותו של המשבר
הידוק הקשרים המסחריים בין מדינות ערב בכלל, ומצרים בפרט, לבין ארצות הגוש המזרחי – אפיינו את הזירה הערבית הפנימית במחציתה הראשונה של שנת 1956. בפברואר 1956 נחתם, כזכור, הסכם סובייטי-מצרי על סיוע טכני סובייטי בתחום האטום, על עריכת סקרים גיאולוגיים במצרים ועל משלוח משתלמים מצריים לברית המועצות. בעקבות חתימת ההסכם הגיעה משלחת הנדסית סובייטית למצרים. זמן מה לאחר מכן פקדו את מצרים שרי התחבורה של הונגריה וצ'כוסלובקיה. המצרים שיגרו, מצידם, משלחת בדרג ממשלתי לשם סיור במפעלי התעשייה הכבדה של מזרח גרמניה. כן הועלה הייצוג הדיפלומטי בין מצרים ופולין לדרגת שגרירויות. במקביל להידוק היחסים הכלכליים חלה התקרבות בתחום התרבות. משלחות תרבותיות ודתיות מברית המועצות פקדו את דמשק וקהיר. פרס סטאלין לשלום הוענק חגיגית בדמשק לשייח' מוחמד אל-אשמר, כמחווה של ידידות לאחר חתימת עסקת הנשק הסובייטית-סורית. ב-16 במאי הכיר נאצר רשמית במשטרה של סין העממית, ובכך נפתחה הדרך להיכרויות דיפלומטיות נוספות. למרות התרחבות הקשרים הבהיר נאצר מספר פעמים, כי מצרים תעדיף סיוע מערבי במימון הגבהתו של סכר אסוואן.
כפי שצוין לעיל, נבעה גישתו זו מהטקטיקה המדינית שלו בתמרוניו בין שני הגושים העולמיים. אולם ההסכם העקרוני, שהושג ב-9 בפברואר 1956 עם "הבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח", לא יצא לפועל. בין פברואר ליולי 1956 הפעילו ארה"ב ובריטניה לחץ כבד על נאצר על מנת להרתיעו מהידוק הקשרים עם ארצות הגוש המזרחי. בריטניה הייתה גם מעוניינת להפיג את חתרנותו הבלתי-פוסקת של נאצר מתחת לעמדותיה האחרונות במרחב. סימנים ראשונים לאכזבה האנגלו-אמריקאית מנאצר הסתננו לעיתונות המערבית במרוצת מרץ 1956. ההכרה המצרית בסין (ב-16 במאי) היוותה, כנראה, את הקש ששבר את גב הגמל, שכן מדיניות החרם והבידוד האמריקאי על סין היוותה סימן היכר בסיסי במחשבה המדינית של ג'והן פוסטר-דאלס, שר החוץ האמריקאי. ואכן, ב-20 ביולי 1956 הודיעו ארה"ב ובריטניה, כי אין ברצונן להשתתף במימון תוכנית סכר אסוואן. הודעה זו הסירה מעל סדר היום את ההסכם העקרוני שהושג בין מצרים ו"הבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח".
ששה ימים בלבד לאחר פרסום ההודעה האנגלו-האמריקאית, הדהים נאצר את העולם המערבי בהכריזו באלכסנדריה (26/7) על הלאמת תעלת סואץ, תריסר שנים לפני תום זיכיונה של חברת התעלה. בנאומו טען נאצר, כי ההכנסות השנתיות של החברה המגיעות לכ-35 מיליון לי"מ, או כ-100 מיליון דולר, תאזנה את המילווה האנגלו-אמריקאי בסך 70 מיליון דולר, שהוצע בשעתו ונגנז ע"י המערב. המילווה הנ"ל הוצע, כזכור, ל-5 שנים. נאצר הוסיף ואמר, כי הכנסות התעלה המולאמת יוקדשו למימון סכר אסוואן. כן הכריז על פירוק חברת התעלה והקמת רשות מצרית, שתוצמד למשרד המסחר המצרי. לבעלי המניות הבטיח נאצר מתן פיצויים רק לאחר שממשלתו תקבל לידיה את כל מתקני התעלה ונכסיה האחרים של החברה.
ראוי לציין, כי עד להודעת ההלאמה לא ניכר כמעט משקלה של תעלת סואץ בכלכלה המצרית.¹⁵ הממשלה המצרית כמעט ולא זכתה להכנסות ישירות. רווחיה מהתעלה הופקו רק אגב פעולותיה השוטפות והשגרתיות של חברת התעלה. ההשפעה המצרית על החברה לא הורגשה למרות זיקתה המדינית והמשפטית של ממשלת מצרים אל תעלת סואץ. הממשלה לא הייתה מסוגלת לפעול כלפי החברה מתוך עמדה של כוח עד לפינוי היחידות הבריטיות ממצרים. הפרמאן המקורי שניתן לדה-לספס בשנת 1854 קבע אמנם, כי מנהל החברה יתמנה ע"י ממשלת מצרים, אולם הזיכיון משנת 1856 צמצם בהרבה את הקביעה הקודמת, והותיר לממשלה המצרית רק את הזכות למנות נציג מיוחד בהנהלת החברה, שייצג את האינטרסים שלה. החוק משנת 1947 קבע שלפחות 40% מחברי ההנהלה יהיו מצריים, אולם ערב ההלאמה כלל הרכב הנהלת החברה – 11 צרפתים, 9 בריטים, 5 מצרים, הולנדי אחד ואמריקאי אחד. במילים אחרות – חלקם של המצרים נע בגבולות 18%-19% בלבד. יש לזכור, כי אותן 176,602 מניות מצריות בחברת התעלה נמכרו עוד בשנת 1875 לבריטניה תמורת כ-4 מיליון ליש"ט, ובכך איבדה מצרים את חלקה בבעלות. זאת ועוד, התוויית המדיניות של חברת התעלה נעשתה במידה רבה יחסית למספר הספינות הלאומיות השונות, שנהנו משירותי החבר.ה מבחינה זאת הייתה השפעתה של מצרים אפסית, שכן בשנת 1950 לא עלה נפח הספינות המצריות ששטו בתעלה על 0.2% מנפח הספנות הכללי. הטיעון המצרי העיקרי, שנועד להגביר את ההשפעה המצרית על חברת התעלה, הסתמך על למעלה מ-100,000 קורבנות מצריים שמתו במבצע חפירת הסואץ, ועל רבבות מצרים אחרים שהוצאו ממעגל הייצור החקלאי בתקופת המבצע. מצרים העניקה בשעתו לחברת התעלה זכויות לניצול עבודת כפייה מצרית. כן טענו המצרים שהחברה התכחשה לחלק מהתחייבויותיה כגון הקמת נמל באגם תמסח, וכי מימון חפירות התעלה נעשה רובו ככולו בכספים מצריים שנלוו בריבית גבוהה ביותר, והעיקו להלן על המשק המצרי. המצרים העלו גם טענות ספקולטיביות לשם הוכחת הפסדיהם שנבעו, כביכול, מביטולו של נתיב המסחר היבשתי בין הים התיכון לים סוף. נתיב זה היה חיוני למדי כבר בתקופתו של מוחמד עלי. שיעור הרווחים המצריים מתעלת סואץ נקבע בהסכם משנת 1949, שהעניק למצרים 7% מהרווח הגולמי של החברה; תוך הבטחת מינימום שנתי בסך 300,000 לי"מ. בשנת 1951 קיבל האוצר המצרי סכום של 850,000 לי"מ שלא כלל תשלומי עקיפין כמכסים וכדו'. ראוי לציין, כי ההוצאות הממשלתיות נאמדו בכ-200 מיליון לי,מ בשנת 1951. משקלן היחסי של ההכנסות המצריות מתעלת סואץ לא עלה בהרבה במרוצת שנות ה-50. עם זאת יש לזכור, כי הרווח האמיתי שמצרים הפיקה מכרייתה תעלה התבטא בהפיכה שלה מאזור המדברי לשטח נושב, בעל קרקעות חקלאיים וערי מסחר ותעשייה. הצבא הבריטי הופיע תמיד כצרכן גדול של שירותים ותרם נכבדות לגיוון התעסוקה המצרית ולריבויה. במשך שתי מלחמות העולם נהנו ערי התעלה מנהירת אוכלוסין, שעלתה במימדיה על העיור בקהיר ובאלכסנדריה. על רקע זה ובהתחשב בלחצים הדמוגרפיים הקריטיים במצרים, יש להעריך שבעתיים את ההתפתחות הכלכלית של אותם 500,000 המצרים, תושבי עיירות התעלה, שעסקו רובם ככולם (93% מהמפרנסים) בשירותים, במסחר ובתעשייה. מאז פרסום הודעת ההלאמה ועד לפרוץ מלחמת סיני-סואץ לא נפגע כמעט, השייט בתעלה, אם כי נתגלעו קשיים מסוימים. מצרים קיבלה בתקופה זו כ-4 מיליון לי"מ מתוך 10 מיליון לי"מ ששולמו כדמי מעבר. היתרה הופקדה בבנקים מחוץ למצרים. מדינות המערב הגיבו על ההלאמה בהקפאת הנכסים המצרים שהיו בידיהן. על אפשרויות מימון היבוא השפיעה, בעיקר, סגירת חשבון השטרלינג, שהיה בר-המרה לרוב המטבעות להוציא את גוש הדולר. קשייה של מצרים במאזן התשלומים נפתרו, בעיקר, בסיוע מדינות אסיה והגוש המזרחי. יפן, הודו ואינדונזיה העמידו לרשותה של מצרים אשראי מסחרי, וניאותו לקבל תשלומים במטבע מצרי עבור חלק
ממשלוחי הייצוא שלהן למצרים. סין זקפה לזכות מצרים חשבון בסך של כ-40 מיליון פרנק (כ-4.5 מיליון לי,מ).יתרה של 9.6 מיליון לי"מ עמדה לזכות מצרים בחשבונות הסילוקין שלה עם מדינות מערב-אירופה. 15 מיליון דולר הולוו למצרים ע"י סעודיה, וסכום דומה הצליחה מצרים להוציא מ"קרן המטבע הבינלאומית". גורמים אלה סייעו למצרים לשמור על יתרות מטבע החוץ שלה, אולם התוצאה הכלכלית והמדינית החשובה ביותר לטווח רחוק הייתה-שינוי יסודי בכווני סחר החוץ המצרי. בעקבות הלאמת תעלת סואץ וההתפתחויות שחלו לאחר מכן עלה משקלו של סחר החוץ המצרי כלפי ארצות הגוש המזרחי ומדינות ועידת בנדונג באסיה. חלקן של מדינות אלה ביבוא המצרי עלה מ-6.4% ל21.6, וביצוא חלה עלייה מ-19.4% ל-38%. (נתונים השוואתיים אלה הוצגו למן שנת 1955 ועד לשנת 1957).
בתחום המדיני חלו התפתחויות דרמטיות ביותר. התגובה החריפה ביותר באה מצד צרפת, שראתה עצמה כנפגעת במישרין, לא רק מהלאמת התעלה, אלא גם מהתעצמות הסיוע המצרי ללוחמי אלג'יריה ומהתעמולה האנטי-צרפתית החריפה של נאצר. הואיל וצרפת הייתה שרויה בעיצומה של מערכת דמים באלג'יריה, הרי שממשלת צרפת לא נזדקקה לצווי גיוס מיוחדים לשם ביצוע מפגני כוח צבאיים-ימיים והכנות לוגיסטיות ממושכות על מנת לפתוח במלחמה נגד מצרים. יתר על כן, מדיניות החוץ והביטחון הצרפתית לא עברה משבר פסיכולוגי עמוק בעקבות הלאמת סואץ. אולם צרפת לא יכלה לפעול לבדה והיא נאלצה ללחוץ על השותף הבכיר שלה, על בריטניה, לצאת לפעולה מתואמת, אם בתחום המדיני ואם בתחום הצבאי. בריטניה הייתה, למעשה, הנפגעת העיקרית מפרשת ההלאמה, אולם ממשלתה השמרנית, בראשותו של אנתוני אידן, לא הייתה מסוגלת לעכל במהירות את התפנית המדהימה, שהציגה את אושיות מדיניותה המזרח-תיכונית כדלים מכל תוכן וכפושטי רגל; שכן אחיזתה הטריטוריאלית של צרפת בלבאנט הסתיימה, למעשה, בשנת 1946, ויוקרתה בעולם הערבי הייתה בשפל המדרגה, הן מחמת תבוסתה במלחמת העלם השנייה והן מחמת עקשנותה הבלתי-מובנת לערבים בדיכוי לוחמי העצמאות האלג'יריים. הערכת המצב המדינית הצרפתית הייתה, אפוא, פשוטה וחדה יותר. הבריטים, לעומת זאת, לא אבו להתרגל במהרה לרעיון פשיטת הרגל המדינית שלהם, מאחר והסיכונים הצפויים להם במערכה חזיתית נגד מצרים היו מרובים יותר. נוסף על כך, שחוגים רבי השפעה בבריטניה טרם אמרו נואש לחלוטין מנאצר עצמו, נאלצו מעצבי האסטרטגיה המדינית הבריטית לקחת בחשבון את האינטרסים המסורתיים בעדן, בכווית, בנסיכויות המפרץ הפרסי, בירדן ובסודאן, מבלי להזכיר כבר את התחייבויותיה של בריטניה כלפי עיראק ומדינות "ברית בגדאד". מבחינה זו נרתעו הבריטים מהבאת העניינים לכלל הכרעה חדה, והעדיפו להשהות את הקץ ע"י תמרוני כוח ופרסום הדרגתי של צווי קריאה ליחידות המילואים. בשלב זה ציפתה עדיין בריטניה למוצא של כבוד וניסתה להטיל את יהבה על מציאת פשרה כלשהי. ארה"ב נמצאו במצב מדיני נוח למדי, שכן כלכלתן כמעט ולא נפגעה ע"י צו ההלאמה. יתר על כן, הייתה זו הזדמנות נדירה לאמריקאים להוכיח קבל עם ועדה את מידת כנותם כ"שומרי המוסר הבינלאומי". משבר סואץ אפשר, להלכה לפחות, למשרד החוץ האמריקאי להתנתק כלשהו מהמעצמות המערב-אירופיות, שהוטבעו בחותם הגנאי המסורתי של "האימפריאליזם", ולפתח מדיניות עצמאית, מתוך מגמה ברורה ליטול את היוזמה ולנסות לקצור רווחים מדיניים כבתקופת משבר נפט האיראני. עקרונו המדיני המוצהר של דאלס מפברואר 1955 ואילך "עד סף המלחמה" במאבק עם ברית המועצות לא יושם בפרשת משבר סואץ. דאלס ראה עצמו חופשי לפעול כגורם ממתן ומרסן כלפי בעלות בריתו האירופיות, מאחר וארה"ב גם לא היו קשורות מבחינה משפטית ל"ברית בגדאד", ולעומת זאת היו יחסיהן עם סעודיה, החברה בגוש מצרי, משופרים בהחלט. אין ספק, שהדיפלומטיה הממתנת של דאלס נשענה לא רק על שיקולים מוסריים מופשטים, אלא בראש ובראשונה על הערכת המצב והנסיבות החדשות, תוך תחזית סבירה לשיפור יחסי ארה"ב ומצרים כתוצאה מנקיטת עמדה אמריקאית עצמאית. באור זה יש לראות את מאמצי הפשרה וההשהיה של שר החוץ האמריקאי ערב מבצע סואץ ולאחריו.

מגעים בינלאומיים בעניין הלאמת סואץ
במחציתו השנייה של אוגוסט 1956 התכנסה בלונדון ועידה בינלאומית, בנוכחות 22 מדינות מתוך 45 המדינות שהשתמשו בשירותי התעלה. ברית-המועצות, המדינה המזרחית היחידה שהוזמנה לוועדה, נענתה להזמנה המערבית לאחר עריכת מאזן-שיקולים. כנראה, ששיקול ההכרה דה-פקטו בנוכחותה של רוסיה במזרח התיכון (שהשתמע מההזמנה) – הביא להיענות הסובייטית. גם הודו נענתה להזמנה אגב הסתייגויות ניכרות. 6 מדינות אסיאתיות נוספות הוזמנו, ובתוכן תורכיה, איראן ופקיסטן, שהיו חברות בברית-בגדאד". אפריקה יוצגה ע"י חבש, ואילו מצרים סירבה להיענות בהנמקה שיש לזמן את כל המדינות המשתמשות בתעלה, להוציא את ישראל. הרוח החיה בוועידת לונדון היה ג'והן פוסטר-דאלס, אשר העלה הצעה מתוקנת ע"י נציגי פקיסטן, תורכיה, איראן וחבש. הסעיף המרכזי בתוכניתו של דאלס הושתת על אישורה המחודש של אמנת קושטא מ-1888, כלומר על כיבוד חופש השייט בתעלה, בימי שלום כבימי מלחמה, לכל סוגי הספינות על כל דגליהן הלאומיים. כן הציע להפריד עקרונית את מינהל ענייני התעלה מהשפעה מדינית כלשהי. עם זאת קבע שר החוץ האמריקאי, שיש לכבד את ריבונות מצרים ולהבטיח לה רווחים הוגנים מהשימוש בתעלה. כן הציע מתן פיצויים מתאימים לחברת התעלה שהולאמה, קביעת דמי-מעבר מינימליים והקמת מועצה בינלאומית לתפעול התעלה ולאחזקתה. כתריס בפני סכסוכים בעתיד, הציע דאלס הקמת ועדת בוררות לענייני שיעור דמי המעבר והיקף הרווחים שיובטחו למצרים, וכן לענייני הפיצויים עבור ההלאמה. ההצעה הסתיימה בהטלת סנקציות על הפרת החוזה, שייחתם ברוח ההצעה ובהתאם לעקרונות האו"ם. ההצעה האמריקאית זכתה לתמיכת רוב המדינות (18 מתוך 22). משמעותה הבסיסית הייתה הכרה דה-פקטו בהלאמה המצרית תוך הקמת רשות בינלאומית לניהול ענייני התעלה.
לעומת הצעת הרוב האמריקאית, התגבשה הצעת מיעוט ע"י קשרינה מנון מהודו, שנתמכה ע"י ברית המועצות, אינדונזיה וצילון. עמדת המיעוט יצאה מנקודת מבט הפוכה, שיש לשנות את אמנת קושטא בהתאם לנסיבות החדשות. הטיעון ההודי התבסס על מתיחת מכנה משותף בין כל התעלות ומיצרי הימים הבינלאומיים, אשר הסטאטוס המשפטי שלהם אינו איחד. הברירה שהוצגה בהצעת המיעוט הייתה בינאום כל נתיבי השייט הבינלאומיים או, אפשרות סבירה ומציאותית יותר, הבטחת חופש השייט תוך שמירה במישרין על הבעלות הלאומית, אשר בתחומיה עובר נתיב שייט מסוים. כדי לבצע את השינויים באמנת קושטא, הציעה הודו לכנס את כל המדינות המשתמשות בתעלה בנוסף למדינות החתומות על האמנה. כנס רב-משתתפים זה צריך היה, לפי ההצעה ההודית, להגיע לכלל הסדרים מוסכמים עם חברת התעלה המצרית, מתוך הנחת יסוד שחברה זו תנהל ותפעיל את תעלת סואץ. במלים אחרות: תפעול הסואץ מהווה עניין ריבוני מצרי. לפיכך יש להבטיח ערובות ניאותות לקיום חופש השייט, ולהסתפק בהקמת גוף בינלאומי בסמכויות ייעוץ בלבד.
ישראל לא הוזמנה לוועידת לונדון, ומבחינה מעשית לא חל כל שינוי באפשריות השייט שלה בסואץ. בניגוד לאמנת קושטא, למרות החלטת מועצת הביטחון מספטמבר 1951 וחרף שתי ההצעות שהוגשו בוועידות לונדון, המשיכה מצרים להתעלם מזכותה המשפטית של ישראל לשייט בתעלה. מצרים גייסה תירוצים ואמתלות שונות ומשונות להצדקת הפרתה את החוק הבינלאומי, כגון התעלמות ישראל מהמלצת מועצת ביטחון בדבר זכות החזרה של הפליטי, "מצב הלוחמות" השריר וקיים בין מצרים וישראל וכדו'. כל משתתפי ועידת לונדון הסכימו ביניהם, בדיעבד, כי היחסים בין ישראל למצרים חורגים מתחומי דיוניהם. נציגים מספר הציעו לישראל לפנות לבית הדין הבינלאומי בהאג, אשר דיוניו מתמשכים שנים רבות ופסקי דינו גם אינם מחייבים. מאחר ולא ניתן לגשר בין ההצעה האמריקאית לבין ההצעה ההודית, הוסכם על שיגור פרוטוקול הדיונים לנאצר ומשלוח ועדה מיוחדת, בראשות רוברט מנזיס, ראש הממשלה האוסטרלית, על מנת לשדל את נאצר לקבל את עמדת הרוב. הוועדה הורכבה מנציגי ארה"ב, שבדיה, איראן וחבש, אשר סמכו את ידיהם על תוכנית דאלס.
היעדר סיכום מחייב בוועידת לונדון חיזק את ידיו של נאצר, שהסתייע בתמיכתן הגלויה של ברית המועצות, הודו ומדינות בנדונג האחרות. למעשה, החלישה ההצעה האמריקאית גם את מעמדן ש לבריטניה וצרפת והביכה במידה רבה את מדיניות "ברית בגדאד" ועיראק בראשן. האנגלו-צרפתים ניסו עדיין להפעיל לחץ על נאצר באמצעות איום ישיר של הנהלת חברת התעלה (ב-29 באוגוסט), שקבעה אורכה אולטימטיבית בת שבועיים לנאצר על מנת שיגיע לכלל הסכם עם ועדת מנזיס. ההנהלה איימה בהוצאת פועליה ופקידיה מאזור סואץ אם לא יושג הסכם ברוח הצעתו של דאלס; אולם נאצר שאב תעצומות עוז וחוצפה מתומכיו, וסירב להיפגש עם מנזיס במדינה נויטראלית כשוויץ, אלא עמד על כך שועדת הפיוס תשכים לפתחו. בין ה-3 וה-10 בספטמבר התנהלו דיונים קדחתניים בקהיר, אולם כישלון השיחות היה צפוי למדי, שכן נאצר ניאות לקבל רק את תוכניתה של הודו כבסיס למו"מ נוסף. כישלון ועדת מנזיס הביא להוצאת סגל החברה ונווטיה מאזור התעלה, אך דא עקא שסנקציה זו החטיאה את מטרתה, שכן נווטים אחרים שגויסו מאירופה והמזרח הרחוק המשיכו להפעיל את השירותים כתקנם.
כניסתו של המשבר למבוי סתום הביאה להיוועדותה של ועידה שנייה בלונדון (21-19 בספטמבר), בהשתתפו אותן 18 מדינות שתמכו בהצעה האמריקאית הקודמת. מצרים חזרה והחרימה ועידה זו בחזרה על טיעונה הקודם, שיש לכנס ועדה בינלאומית לשם תיקון אמנת קושטא. הסובייטיים ניסו לצמצם את המדינות המידיינות והציעו לכנס את ראשי ממשלותיהן של בריה"מ, ארה"ב, בריטניה, צרפת, הודו ומצרים בלבד.
בוועידת לונדון השנייה הורגשה "המלחמה הקרה" בין בריטניה וצרפת לבין מצרים ביתר שאת. הוועידה הסתיימה בהצעה להקים "איגוד המשתמשים בתעלת סואץ" (המונח הנ"ל נקלח מאוצר המינוח המדיני-המצרי, והכוונה הייתה לעקוף את האינטרס הישראלי בסואץ). כן איימה הוועידה בנוסח החלטותיה בפנייה אל האו"ם לפני הפלגת הספינה הראשונה של האיגוד החדש לעבר הסואץ. ההחלטות לא התקבלו ללא הסתייגויות: תורכיה, למשל, נמנעה ברגע האחרון מלהצטרף ל"איגוד המשתמשים". צרפת לא הסתפקה בנכונותה לקבל על עצמה את עול האיגוד החדש והודיעה במפורש, כי היא תשמור לעצמה את חופש הפעולה לשם שמירת עקרון הניהול הבינלאומי של תעלת סואץ.
בפרוס אוקטובר 1956 התכנסה בשלישית ועידת 18 המדינות לשם הקמת "איגוד המשתמשים", לפי הנחיותיו של דאלס. אולם האיגוד הנ"ל התפורר עוד לפני שהוקם, שכן יפן, פקיסטן וחבש סירבו להצטרף לאיגוד ערטילאי זה, ובכך הופחת מספר החברות באיגוד ל-15 בלבד. בנסיבות אלה נקט ג'והן פוסטר-דאלס בתכסיסי נסיגה ובהתחמקות, וכבר למחרת הקמת "איגוד המשתמשים" הצהיר, כי ארה"ב אינה מזדהה בפרשת סואץ עם עמדותיהן של בריטניה וצרפת. עמדתן המשותפת של שתי מעצמות המערב נוסחה ב-6 עקרונות מוסכמים:
1) אבטחת השייט החופשי בסואץ ללא כל אפליה;
2) הפרדת תפעול התעלה מהתחומים המדיניים הלאומיים;
3) כיבוד ריבונותה של מצרים;
4) קביעת שיעור דמי המעבר במוסכם בין מצרים לבין "איגוד המשתמשים";
5) הקצבת חלק ניכר מהכנסות התעלה למבצעי שיפורה ושכלולה;
6) קביעת בוררות מוסכמת בין מצרים לבין "איגוד המשתמשים". ב-9 באוקטובר 1956 הועתקה זירת הדיונים לאו"ם.
החזית המשותפת של שלוש מעצמות המערב התפלגה, ארה"ב היו נתונות בעיצומה של מערכת הבחירות לנשיאות, והיוזמה המדינית של בריטניה וצרפת במועצת הביטחון בעניין בינאום התעלה ואישור הקמתו של "איגוד המשתמשים" – הוכשלה ע"י ווטו סובייטי. בשלב זה נקלעו האנגלו-צרפתים במבוי סתום ולא נותר להם אלא להיוועד עם נציגי ממשלת מצרים בשוויץ על מנת לסחוט פשרה כלשהי להצלת היוקרה המערבית. הפגישה שנועדה ל-29 באוקטובר 1956 לא יצאה לפועל לעולם, כיוון שבתאריך זה פתחה ישראל במלחמת המנע שלה נגד מצרים.

הרקע הכללי למערכת סיני-סואץ
ערב מערכת סיני ("מבצע קדש") וההתערבות האנגלו-צרפתית בסואץ הסתכם המצב הבינלאומי כדלקמן: בעיית התעלה נקלעה למבוי סתום, ללא כל הסדר נראה לעין, שעשוי היה לספק חלקית את האינטרסים של בריטניה וצרפת. ארה"ב סטתה במפורש מבעלות בריתה המערביות והתנגדו בכל תוקף לשימוש בכוח או להפעלת לחץ כלכלי מוחץ על מצרים. עמדתן זו של ארה,ב והתמיכה של ברית המועצות, הודו ומדינות הגוש הנויטראליסטי חיזקו את ידי נאצר בעמידתו העיקשת. גם הדיונים באו"ם לא הביאו לכלל הסדר מעשי מחמת הווטו הסובייטי.
בספטמבר ובפרוס אוקטובר חלה התרופפות מה בהשפעה המצרית על מדינות ערב, שכן, נאצר ריכז את כל מעייניו במלחמת העצבים שלו נגד קברניטי המערב. לעומת זאת, חלה השתפרות מסוימת במעמדה של עיראק, אשר השתחררה קמעא מהמתקפה התעמולתית המצרית. עיראק נקטה בתכסיסי גישוש לעבר סעודיה. שתיהן כאחת היו מעוניינות למנוע את החרפת המשבר וסיכון עסקי הנפט שלהן עקב הלאמת התעלה. בגישתו של המלך סעוד כלפיי מצרים ונאצר חלה תפנית ברורה, שכן סעוד הבחין בסכנה הפוטנציאלית האורבת לממלכתו כתוצאה מהגברת ההשפעה המצרית בה. עיראק וסעודיה ניסו, אפוא, למנוע קבלת החלטות כלל-ערביות קיצוניות מידי נגד האנגלו-צרפתים. שליטי ירדן גילו סימנים ברורים של התקרבות לעיראק עקב ביצוע פעולות התגמול הישראליות, שזעזעו את המשטר בממלכה. ירדן לא הייתה יכולה לצפות בשלב זה, לסיוע ממשי ממצרים, שהייתה תקועה, כאמור, במשבר הבינלאומי. שיחות צבאיות התנהלו בין שליטי עיראק וירדן בדבר הצבת כוחות עיראקיים בסמוך לגבולות המשותפים על מנת שיחושו לתוך ירדן בעיתות חירום. במרוצת חודש אוקטובר נדמה היה, כי הושג הסכם בין עיראק לירדן, בדבר כניסתן של יחידות עיראקיות לממלכה הירדנית. בריטניה הייתה, ללא ספק, הרוח החיה מאחורי הקלעים, והיא תמכה בתנאי בעלת בריתה העיראקית. קרוב לוודאי, שהבריטים ראו בכניסת הצבא העיראקי לירדן את תסכול השאיפות המצריות בממלכה המעורערת ואולי אף קיוו להחזרת גלגל ההיסטוריה אחורנית ולשילובה של ירדן ב"ברית-בגדאד", כנקודת מוצא לתפנית אנטי-נאצרית כוללת במרחב. הציפיות הבריטיות התגלו כאנאכרוניזם היסטורי, שכן העיראקים גילו הססנות מדינית וחוסר יעילות צבאית, והם נכשלו במאמציהם להגיע לעמק השווה עם ירדן. בשלב זה חזרה מצרים והגבירה את פעילותה התעמולתית בזירה הערבית, לאחר שהתפנתה קמעא מ"המלחמה הקרה" סביב בעיית סואץ. מאמץ תעמולתי זה קצר את פרי עמלו. שכן ב-22 באוקטובר 1956 נערכו בחירות, חופשיות יחסית, לבית הנבחרים הירדני,¹⁶ על בסיס מפלגתי. הבחירות הסתיימו בניצחון רב-רושם למפלגתו "הלאומית-סוציאליסטית" של המדינאי הפרו-נאצרי, סוליימאן אנ-נאבולסי (12 צירים). הקומוניסטים זכו ב-3 צירים, ומפלגת "אל-בעת'" ב-2. מכלל 40 הצירים שנבחרו נודעו רק כ-17-15 מהם במגמותיהם הפרו-מערביות. לפיכך נסללה הדרך להקמת קואליציה לאומית-שמאלית, בראשות אנ-נאבולסי, ובשיתוף נציגי "אל-בעת'" ושר קומוניסטי (ב-27 באוקטובר). למחרת הבחירות הגיעו לעמאן הרמטכ"לים של מצרים וסוריה, וב-24 באוקטובר, היינו שלושה ימים לפני הרכבת הקואליציה הממשלתית, הודיע הרמטכ"ל הירדני, עלי אבו-נוואר, על חתימת הסכם צבאי בין מצרים, סוריה וירדן, ועל הקמת פיקוד צבאי משותף בראשותו של עבד אל-חכים עאמר, שר המלחמה המצרי. התפתחות זו צפנה בחובה תפנית הרת-גורל עבור ישראל, שהוקפה עתה בטבעת חנק צבאית משלושה עברים. כתוצאה מכך הכריזה ישראל על גיוס חירום של יחידות המילואים שלה במגמה לשבור את המערך הצבאי המשולש שכוון נגד ביטחונה.
ערב המלחמה במצרים נוצרו, אפוא, התנאים הבאים: קיפאון מוחלט בעניין סואץ, היעדר כל סיכוי סביר למימושו של הסדר כלשהו בין האנגלו-צרפתים לבין מצרים; פעילות מוגברת של מצרים בשני אפיקים מדיניים: א) החשת תהלך נישולן של בריטניה וצרפת מהמזרח התיכון; ב) הגברת ההזדיינות הצבאית לקראת פתיחה במלחמת השמד נגד ישראל, בסיוע הנשק והציוד הסובייטי. בירדן – חל ערעור נוסף בהשפעתה של בריטניה. צרפת ניצבה מבודדת מול סערת האיבה הכלל-ערבית עקב מלחמת אלג'יריה. נשק מצרי-סובייטי סופק מקהיר ללוחמים האלג'יריים. ישראל כותרה בברית צבאית משולשת ביוזמת מצרים. ארה"ב הועסקו במערכת הבחירות לנשיאות; האו"ם לקה בשיתוק מדיני, ואילו ברית המועצות תמכה ללא סייג במצרים, והועסקה בעת ובעונה אחת בדיכוי המרד ההונגרי.
לתוך כל אותו סבך מדיני נקלעה ישראל, ללא שליטה כלשהי על ההתפתחויות הבינלאומיות, שהעתיקו את זירת "המלחמה הקרה" למזרח התיכון עקב התארגנותה הכושלת של "ברית-בגדאד" (הנידבך הצפוני), וחדירתה הנמרצת של ברית המועצות למרחב באמצעות עסקות הנשק עם מצרים וסוריה. מבחינה ישראלית, הייתה לעסקת הנשק המצרית משמעות אחת ויחידה – הפרת האיזון הצבאי בינה לבין מצרים, וכתוצאה מכך איום מוחשי וחמור על עצם קיומה של ישראל; שכן החדירה הסובייטית הגבירה את כוח המיקוח של נאצר והביאה לחיזורן של מעצמות המערב אחריו, במיוחד על חשבון ישראל. החל מפברואר 1956 נוצרה אווירת ערב מלחמה בין ישראל למדינות ערב. על אי-התחשבותן של המעצמות במצבה הביטחוני והמדיני המעורער של ישראל העידו האירועים הבאים: עמדת ברית המועצות במועצת הביטחון בדיון על מבצע התגמול הישראלי בים-כינרת, וכהשלמה לכך – נאומו האנטי-ישראלי של חרושצ'וב, בשלהי דצמבר 1955, בסובייט העליון; ב-19 בינואר גינתה מועצת הביטחון פה אחד את ישראל על תקרית כינרת; ב-24 בינואר טען אידן בפרלמנט הבריטי, כי "הצהרת שלוש המעצמות" משנת 1950 לא מהווה ערובה לגבולות הנוכחיים של ישראל; חודש ימים לאחר מכן העיד דאלס לפני ועדת החוץ שלה סנט האמריקאי מבלי להתחשב באינטרסים הביטחוניים של ישראל.
במרוצת פברואר 1956 טענו הערבים, שישראל עומדת לתוקפם באביב ואיימו במלחמה מונעת אם יתחדשו העבודות הישראליות באפיק הירדן. מצרים וסוריה ריכזו כוחות גדולים בגבול הישראלי והעמידום במצב של כוננות. אמנם מצרים הזדקקה לשנה לפחות על מנת לעכל את הנשק הסובייטי וביקשה להימנע ממלחמה מכרעת, אך עם זאת הרבתה בתקריות גבול יזומות, שהוליכו להידרדרות ביטחונית כוללת. סוריה החרתה החזיקה אחר מצרים בפרוס מרץ 1965. הביטחון השוטף בגבול הישראלי-ירדני התערער ביותר לאחר הדחתו של גלאב פחה. שליטי עיראק וירדן, שביקשו לשפר את מצבם המדיני המעורער בזירה הבין-ערבית, החריפו את תוקפנותם כלפי ישראל, וירדן יזמה פעולות הסתננות. עיראק הציעה סיוע צבאי נגד ישראל לכל מדינות ערב. מצרים העלתה במפורש את התביעה על חלק מהנגב הישראלי לשם יצירת רציפות טריטוריאלית יבשתית עם ירדן. תביעה זו מצאה אוזן קשבת בחוגי משרד החוץ בוושינגטון. ההכנות הערביות למלחמה נמשכו ללא הפגה בתחילת חודש אפריל, והתבטאו כלפי חוץ בליבוי הלכי רוח מלחמתיים נגד ישראל ובהחרפת החרם הערבי. באותו חודש עצמו גברה ביותר סכנת התפרצות מלחמה בין ישראל למצרים מאחר והמצרים היו מעוניינים בהחרפת המצב בגבול, אם כי הם טרם סיימו את הכנותיהם למלחמה כוללת. ב-4 באפריל 1956 החליטה מועצת הביטחון לשגר את מזכיר האו"ם, דג האמרשלד, למזרח התיכון על מנת למנוע התלקחות רבתי. הערבים הצליחו להגביל את שליחותו של האמרשלד לטיפול בתקריות הגבול גרידא, וסירבו לנהל עמו דיונים בכל בעיה עקרונית שחרגה מתחום המתחיות שבגבולות. למרות האמרשלד השיג הבטחות דו-צדדיות להפסקת אשר, לא פסקו הסתננויות חבלה ורצח של כנופיות ה"פד'אאיון" לתוך גבולות ישראל. ההידרדרות הביטחונית הייתה מסוכנת במיוחד לאורך גבולותיהן הארוכים של ירדן וישראל, לאור הישמטות רסן הפיקוד והיעדר בקרה ישירה מצידו של המלך חוסיין על קציניו. ב-4 ביוני זכו מדינות ערב לניצחון תעמולתי חשוב במועצת הביטחון, שעה שהצליחו למחוק מהצעת ההחלטה הבריטית את הפסיקה בדבר הצורך בקביעת תנאים מוקדמים, שיאפשרו הסדר של שלום על ביסס מוסכם, שיתקבל על דעת ישראל ומדינות ערב. פיסקה זו הופיעה לפני כן בהודעה סובייטית רשמית מה-17 באפריל, ובהודעה סובייטית-בריטית משותפת, (מה-26 באפריל), שסיכמה את ביקורם של בולגאנין וחרושצ'וב בבריטניה. הסובייטים התיימרו מילולית לשכך את המתיחות בין ישראל ושכנותיה, אולם במערכה במועצת הביטחון תמכה ברית המועצות בעמדה הערבית והמערב נאלץ להיכנע. כאמור, סירבו הסובייטים להתכחש להודעתם מה-17 באפריל, גם לאחר ביקוריו של דימיטרי שפילוב במדינות ערב. הם יעצו לערבי לנקוט במדיניות שקולה ומציאותית בסכסוך הישראלי-ערבי ולא הזדהו עם מטרות ההשמד של הערבים. כן הביעו הסובייטים תמיכה עקרונית במאמציו של האמרשלד למניעת מלחמה במזרח התיכון. דא עקא, שהצהרותיהם המילוליות של הסובייטים בדבר מגמות השלום עמדו בסתירה תהומית למדיניות תמיכתם העקבית בערבים, ולאספקת הנשק השוטפת למצרים ולסוריה. אין ספק, שקברניטי רוסיה הסובייטית ידעו גם ידוע את היקף הסכנה שנשקפה לישראל כתוצאה מעסקות הנשק שלהם.
הודעת ההלאמה של נאצר בשלהי יולי 1956 לא שינתה מבחינה מעשית את סיכויי השייט הישראלי בתעלה, שהייתה חסומה בלאו הכי, לדידה של ישראל. מבחינה עקרונית לא הייתה לישראל כל נגיעה לסכסוך בין האנגלו-צרפתים לבין מצרים, שכן הסכסוך נסב, למעשה, על עקרון הבעלות על תעלת סואץ, ולא על חופש המעבר בתעלה. בסעיף זה לא נתגלעו כל חילוקי דעות עקרוניים בין מצרים לבין יריבותיה. חופש השייט, להוציא את ישראל, היווה הנחה מוסכמת בוועידת לונדון הראשונה, על דעת המיעוט והרוב כאחד ומכיוון שמצרים נטתה לקבל את גרסת המיעוט ההודית כבסיס למו"מ, מבלי להתייחס לסכסוך הישראלי-מצרי, לא היה בכך משום כל סיכוי סביר לפתיחת שערי סואץ לפני הספנות הישראלית בתנאי המו"מ המיועד בין מצרים ליריבותיה. ממשלת ישראל נתפסה להערכת מצב שקולה זו והצהירה, כי זכותה הבינלאומית המוכרת לשייטי בתעלה בעינה עומדת, אם כי ישראל אינה מהווה צד בסכסוך הנוכחי שבין מצרים למעצמות המערב האירופאיות. אולם ככל שהחמירו יחסי האנגלו-צרפתים עם מצרים והסדר כלשהו לא נראה באופן – התרבו סיכוייה של ישראל להיחלץ מבדידותה המדינית והצבאית הבלתי זוהרת, שהוחרפה באורח פתאומי ב-24 באוקטובר 1956, עם הצטרפותה של ירדן למערך הצבאי התוקפני של סוריה ומצרים נגד ישראל.
אינטרס הקיום העצמי הישראלי הווה שיקול עליון שהיטה את הכף לטובת מלחמת-מנע נגד מצרים, עוד לפני שהמצרים יצליחו לקלוט מבחינה מבצעית את הנשק הסובייטי ולהסתגל לשיטות הלוחמה הרוסיות. מערכת ההסברה של ישראל, שנלחמה לשווא לפרוץ את טבעת הבידוד הצבאי והמדיני, בשיחות שרי החוץ של המעצמות התקיימו בשעתו בז'נבה ובמקומות אחרים, נתקלה במרוצת שנת 1956 בבעל ברית חדש. הייתה זו צרפת, שגם עליה נכפתה ההתמודדות נגד מערכת התעמולה המצרית ומנגנון האספקה הצבאי המצרי, ששירתו בנאמנות את לוחמי אלג'יריה. בדצמבר 1955 הגיע לשיאו המשבר המפלגתי הפנימי בצרפת, וכתוצאה מכך פוזר הפרלמנט ונערכו בחירות חדשות. ב-26 בינואר 1956 הוקמה ממשלת מיעוט קואליציונית בצרפת בראשותו של מנהיג הסוציאל-דמוקרטים, גי מולה. תוכניתה של ממשלת מולה כללה, בין השאר, ניסיון להחזרת השלום באלג'יריה בדרך של מו"מ. דא עקא, שקשיים פנימיים בצרפת עצמה, והתנגדות עזה מצד המתיישבים הצרפתיים באלג'יריה, הפכו את הקערה על פיה בשלב מוקדם למדי. יתר על כן, שר החוץ הצרפתי, כריסטיאן פינו, נשלח בשעתו במיוחד לקהיר על מנת למשש את דופקו של נאצר ולהתרשם במישרין מעמדתו הצפויה נוכח מאמציה של ממשלת צרפת להשכין את השלום באלג'יריה. מסתבר, שפינו התרשם באורח שלילי ממהלכיו הצפויים של נאצר, ובממשלה הצרפתית התגבשה ההכרה, שיש לסייע באורח צבאי לישראל על מנת להשיב למצרים כגמולה בהתערבותה הפעילה במלחמת אלג'יריה. שותפות אינטרסים זו, על בסיס אנטי-נאצרי, היוותה נקודת מוצא להערכת מצב זהה לישראל ולצרפת ביחס לסכנות הפוטנציאליות הצפונות במדיניות הכוח הסחטנית של שליטי מצרים. לפיכך, נחלצה צרפת לעזרת ישראל בסיוע של נשק שווה-איכות לנשק הסובייטי של מצרים, אשר בחלקו הוצב כבר בגבולותיה של ישראל. פרסום ההודעה על הלאמת תעלת סואץ חיזקה את ממשלת מולה בהערכתה הקודמת על מהות שלטונות של נאצר. עתה הייתה החלטתם של הצרפתים נחושה להפיל את נאצר בכל מחיר. הייתה זו גם משימתה העליונה של ישראל, שחששה מפני השתכנעותו הפסיכולוגית של נאצר, כי הרחבת הפער במאזן החימוש מקרב את עיתוי המהלומה המצרית, המתבססת על היווצרות התנאים להשגת ניצחון וודאי. התרבות פשיטות הטרור והחבלה של כנופיות ה"פד'אאיון" חיזקה הערכה ישראלית זו. ישראל הייתה מוכנה, אפוא, להשכים ולהלום בצבא מצרים, וליהנות מיתרון ההפתעה ומקביעת העיתוי המוקדם. צרפת, מצידה, הסכימה להעניק לישראל "מטריה אווירית" שתסוכך על הישובים האזרחיים, ולסייע באמצעות הצי בשמירת נתיב שייט חופשי לישראל בים התיכון. ברוח זו עובדו בצוותא התוכניות המבצעיות הצרפתיות-ישראליות. אולם בעוד ששיתוף הפעולה הצרפתי-ישראלי היה כמעט מושלם, נתגלעו קשיים מצד שותפתה הבכירה של צרפת – בריטניה. הלאמת סואץ הממה, כזכור, את מעצבי המדיניות הבריטיים, שסיגלו לעצמם דפוסי מדיניות פייסנית-ותרנית על מנת "להחזיר למוטב" את נאצר, או, לפחות, להשיג אצלו פשרה סבירה. הסתגלותם של מדינאי בריטניה לרעיון התגובה האלימה הייתה איטית ביותר, ומעולם לא נעשתה בלב שלם. נמצאו לכך מספר סיבות: א) המסורת ההיסטורית הפרו-ערבית של בריטניה; ב) התחייבויותיה הצבאיות של בריטניה לעיראק בפרט ול"ברית-בגדאד" בכלל; ג) יתרת שטחי החסות וההשפעה של בריטניה במזרח התיכון הועמדה בסכנה במקרה של פעולה אלימה נגד נאצר; ד) הלחץ הכבד שהופעל ע"י ארה"ב וניסיונות המגעים בדרגים הבינלאומיים;
ה) אי-נכונותה העקרונית של בריטניה להתקשר ב"קנוניה" עם ישראל, ובמיוחד אמורים הדברים כלפי אנתוני אידן, מעצבה הוותיק של המדיניות הבריטית הפרו-ערבית; ו) לחצים פנימיים, הן מצד מפלגת ה"לייבור" האופוזיציונית והן מצד קבוצת צירים שמרניים עתירי השפעה. ההססנות הבריטית, גם לאחר שהוטל הפור, מעמדו הטרגי-קומי של אנתוני אידן, וכן הערכה מודיעינית מופרזת על עוצמת הכוח המצרי וביצוע אופרטיבי איטי ומסורבל בזמן המערכה על אזור התעלה עצמה – היו בעוכרי מבצע ההתערבות האנגלו-צרפתי בתעלת סואץ, והכשילוהו מבחינה צבאית ומדינית גם יחד. כישלון זה שלל בעקיפין את מרבית פירות הניצחון הצבאי הישראלי בסיני, והפך את תבוסתו של נאצר בשדה הקרב לניצחון מדיני רב רושם.

מערכת סיני והנחיתה האנגלו-צרפתית באזור התעלה
מטרות ההתערבות האנגלו-צרפתית במצרים היו שונות ומגוונות. בראש ובראשונה, נועד המבצע להשתלטות צבאית על אזור התעלה. מגמת הפיקוד הבריטי העליון הייתה להימנע מהרחבת זירת המבצעים ולשכנע את נאצר באמצעות הפצצות אוויריות, שיעדיהן פורסמו מראש, לקבל את התכתיב המדיני הבריטי. הצרפתים, לעומת זאת, היו מעוניינים בניצול מרבי של ההצלחה הצבאית הצפויה ולמיגורו המוחלט של שלטון נאצר. ייתכן והצרפתים היו מעוניינים גם להוכיח לארה"ב, כי מעצמות המערב עודן עצמאיות וכוחן עמן לפעול גם מבלי להסתייע באמריקה. התמוטטותו הצפויה של נאצר הייתה צריכה לחסל את בסיס החתרנות המצרי, הן כלפי עמדותיה של בריטניה במזרח התיכון ובמזרח-אפריקה, והן כלפי "המחוז הצרפתי" באלג'יריה. אילו הושגה, בדיעבד, מטרה זו, כי אז הייתה נבלמת החדירה הסובייטית למזרח התיכון ולאפריקה, שכן קהיר שימשה לברית המועצות מקפצה אסטרטגית-מדינית. שיקול עקרוני זה לא נעלם, כנראה, מעיני קברניטיהן של ארה"ב, אולם מסתבר, שהיה זה שיקול שולי בלבד. הקמת משטר פרו-מערבי במצרים הייתה חוסמת את החוליה הגיאופוליטית שחיברה את תנועות השחרור האנטי-קולוניאליות של אסיה ואפריקה. עיתוי ההתערבות הצבאית האנגלו-צרפתית נראה כמצוין: ברית המועצות הייתה שקועה בפרשת דיכוי המרד בהונגריה, ואילו ארה"ב נכנסו במלוא מרץ לעידן הבחירות לנשיאות. ההצלחה הצבאית הייתה מותנית, אפוא, בפעולת בזק וביצירת עובדות מוגמרות בשטח.
הסיכון הישראלי העיקרי, בנוסף לאי-הודאות בקשר לרמת כוננותם של המצרים ולמידת הטמעתם את הנשק הסובייטי, היה נעוץ במישור המדיני: באורח עקרוני, התמידה סכנת זיהוייה של ישראל עם המעצמות הקולוניאליות הותיקות, שניסו להחזיר את גלגל ההיסטוריה אחורנית. זיהוי מוטעה זה נשמע סביר גם במקרה של ניצחון צבאי ומדיני מלא, קל וחומר – במקרה של כישלון. אולם האינטרס העליון של ההגנה על עצם קיומה של ישראל ע"י מלחמת-מנע, או מהלומה מקדימה, דחה את סיכוי אובדן היוקרה המדינית. מבחינה זו אין חשיבות לעובדה שישראל שיתפה פעולה רק עם צרפת ולא עם בריטניה, או שלא שיתפה פעולה עימן כלל. ההנמקה הישראלית הרשמית לפתיחת "מבצע קדש", ב-29 באוקטובר 1956, תלתה את הקולר ב"פד'אאיון", שהודרכו ע"י המטה הצבאי המשותף למצרים, סוריה וירדן.
המתקפה הישראלית נשאה אופי של מלחמת בזק, שהסתיימה תוך שבוע ימים בלבד והביאה להשתלטות ישראלית על כל חצ"א סיני ורצועת עזה, תוך מלקוח אלפי שבויים מצריים ושלל רב. חיילות השריון והצנחנים של ישראל הוו את חודי המחץ של ההתקפה הישראלית בסיני והחזית המצרית התמוטטה כליל. ב-29 באוקטובר הוצנחה יחידה ישראלית עמוק בעורף המצרי שבסיני, ליד מעבר מתלה, כ-60 ק"מ מערבית לפורט תופיק (בקצה הדרומי של תעלת סואץ). במשך הלילה התקדמו שני טורים ישראליים , האחד לאורך "דרך החוגגים" ההיסטורית (מאילת לפורט תופיק), והשני- על ציר התנועה של אל-קציימה דרומה מערבה. שני הטורים היו אמורים להתחבר עם אותה יחידת הצנחנים שהתבססה בגבעות הסוגרות על מעבר מתלה. ב-30 באוקטובר נכנס לפעולה חיל האוויר המצרי בהפציצו את הטורים הישראליים המתקדמים מערבה ודרומה מהערב, אולם עד שעות הערב הצליחו הישראלים ליצור מגע עם יחידתם המוצנחת. חיל האוויר הישראלי הוכנס לפעולה והצליח להשתלט על שמי סיני. היומיים הראשונים סיימו את השלב הראשון במתקפה הישראלית.
בינתיים, ב-30 באוקטובר, הגישו בריטניה וצרפת אולטימאטום למצרים ולישראל, תבעו להפסיק את פעולות האיבה ולסגת למרחק של 10 מילין משני עברי תעלת סואץ. האולטימאטום קבע ארכה בת 12 שעות והוסיף, כי בהיעדר תשובה חיובית יונחתו כוחות אנגלו-צרפתיים כדי לבצע תביעה זו בכוח. ישראל הסכימה להיענות לאולטימאטום בתנאי שגם מצרים תיענה, אולם נאצר דחה את האולטימאטום, שיגר איגרות דחופות לנשיא ארה"ב, לנשיא הסובייט העליון וכן לבוגאנין ולטיטו, שבהן מחה חריפות על התוקפנות הישראלית. ממשלת ארה"ב פרסמה מייד קריאה לכל חברות האו"ם להימנע מהשימוש בכוח במזרח-התיכון. מצרים הפנתה תביעה לכינוס מיידי של מועצת הביטחון. תביעתה נתמכה ע"י ירדן, שהטעימה כי היא תמלא את התחייבויותיה בהתאם להסכם הצבאי עם מצרים. (רק 5 חודשים לאחר מכן הודיע המלך חוסיין, כי ראש ממשלתו, אנ-נאבולסי, ורמטכ"ל צבאו, אבו-נוואר, התנגדו לכניסה למערכה נגד ישראל). בינתיים נמשך השלב השני של המתקפה הישראלית
(1/11-30/10). בשלושת הימים הללו התקדמו יחידות שריון ישראליות על ציר התנועה המרכזי בסיני, מאבו-עגיילה לעבר באר-ג'פג'פה, תוך כיתור המוצבים המצרים בגזרת המרכז. כוח ישראלי אחר ניתק את רצועת עזה מעורפה והתקדם לעבר בירת סיני – אל-עריש. כן נתפסה משחתת מצרית שניסתה להפגיז את נמל חיפה. ב-30 באוקטובר החלו מטוסי סילון אנגלו-צרפתיים שהגיחו מקפריסין להרעיש מהאוויר את ערי התעלה. המטוסים פיזרו גם כרוזים שקראו למצרים למגר את נאצר. תחנת השידור הקפריסאית הפכה למוקד התעמולה האנגלו-צרפתית. בעיצומה של הפעילות המדינית הקדחתנית נודע על היווצרות קרע בין נשיא ארה"ב לבין ראשי הממשלות בבריטניה ובצרפת. אייזנהאור הכריז, כי ארה"ב לא תסתבכנה במבצעים צבאיים במזרח-התיכון.
במועצת הביטחון איים מזכיר האו"ם בהתפטרות אם לא תיתמך תביעתו להפסקת אש מיידית. הנציג הבריטי במועצת הביטחון הצהיר, כי מטרות ההתערבות האנגלו-צרפתיות הן להפריד בין הניצים, להפסיק את פעולות האיבה בהקדם, וכן להגן על חופש השייט. ההצעה היוגוסלבית לכנס מושב חירום של העצרת הכללית, בגלל המתקפה הישראלית, נדחתה בווטו אנגלו-צרפתי. בהפצצות האוויר המערביות, שנמשכו גם ב-1 בנובמבר, טובעה ספינה מצרית שסתמה את המעבר בתעלה. מצרים הכריזה על מצב צבאי ונאצר מינה עצמו למושל הצבאי העליון. סגל המומחים הבריטיים באזור התעלה נעצר ומצרים ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם בריטניה וצרפת. בשלב זה הופיעו גם יחידות שייט של הצי ה-6 האמריקאי על חופי ישראל ומצרים.
ב-2 בנובמבר נפתח השלב השלישי והאחרון במתקפה הישראלית, שהתבטא בפעולות טיהור, בחיסול הכיסים המצריים ובניצול ההצלחה לשם השתלטות מלאה על חצ"א סיני. הכוחות הישראליים המשיכו לנוע מערבה על שלושת צירי התעבורה הרוחביים של חצ"א סיני: בגזרה הצפונית נמשכה ההתקדמות בסמוך לתוואי ההיסטורי של "דרך הים" ומסילת הברזל עד מול קנטרה. בגזרה המרכזית הוכה טור שריון מצרי בסמוך באר-ג'פג'פה, והישראלים הגיעו עד למרחק של כ-15 ק"מ מאסמאעיליה (ב-3/11). על ציר התנועה השלישי, הדרומי ביותר ("דרך החוגגים"), השתלטו כזכור, הישראלים על מעברי המתלה לאחר קרבות מרים. כוח צנחנים נוסף הוצנח בעיירה אט-טור (2/11) , שבגפו הדרומי מערבי של סיני. יחידות ישראליות אחרות נעו דרומה לאורך מפרץ סואץ והתחברו עם חטיבת רגלים, שיצאה מאזור אילת ופנתה דרומה לכיבוש מוצבי ראס-נצראני ושרם אש-שייח' (4/11), שחלשו על מיצרי מפרץ אילת. עוד ב-2 בנובמבר נכבשה אל-עריש ועזה נכנעה, לאחר חדירת יחידות ישראליות לפרברי העיר והשלמת כיתור רצועת עזה. באותו יום עצמו התכנסה עצרת האו"ם מושב חירום, וקיבלה ברוב של 65 קולות נגד 5 הצעת החלטה אמריקאית שקראה להפסקת אש מיידית, לנסיגה אל מאחורי קווי שביתת-הנשק, להימנעות מאספקת ציוד מלחמה לאזור ולנקיטת צעדים לשם פתיחת התעלה והחזרת השייט החופשי בה. כן הציעו האמריקאים להאריך את מושב החירום עד שמזכיר האו"ם ידווח על ביצוע ההחלטה. בריטניה וצרפת הודיעו על דחיית ההצעות הללו ועל המשכת "המבצע המשטרתי" להפסקת פעולות האיבה. למחרת חזרה והציעה המשלחת האמריקאית באו"ם להקים ועדה שתחתור ליישוב בעיית ארץ-ישראל ולהרכיב ועדה נוספת שתדאג לפתיחת התעלה כ"נתיב שייט בינלאומי בטוח".
התגובות של שאר מדינות ערב על מערכת סיני היו זהירות ביותר: ב-3 בנובמבר פוצצו צינורות "חברת הנפט העיראקית" במספר מקומות בצפון סוריה והזרמת הנפט מעיראק לים התיכון נפסקה. הפיצוץ בוצע לפי פקודת ראש המודיעין הסורי, הקולונל סראג', ללא ידיעת ראש הממשלה והרמטכ"ל. ראש הממשלה, שהתמנה למושל צבאי, הכריז על עונשים חמורים לכל מי שיחבל במיתקני הנפט. באותו יום נכנס צבא עיראקי לירדן לפי בקשת המלך חוסיין. למחרת, ב-4 בנובמבר נכנסו גם יחידות סוריות לצפון-ירדן. בבחריין פרצו מהומות אנטי-בריטיות. יחידות סעודיות הועמדו לרשות המלך חוסיין ומרבית מדינות ערב הכריזו על מצבי-חירום. בלחצה של סעודיה הפסיקה חברת "עראמקו" את משלוחי הנפט שלה לצרכנים אנגלו-צרפתיים. ירדן ניתקה את יחסיה רק עם צרפת, ואילו סוריה ניתקה את יחסיה עם שתי מעצמות המערב. אולם בסיכום, פרט לתזוזה של יחידות לתוך ירדן, פעולות חבלה מקומיות ותמיכה מילולית במצרים, לא התערבו צבאות ערב במערכת סואץ וסיני. ברית ההגנה המצרית-סורית-ירדנית-סעודית הוכיחה, אפוא, את מחדלה.
הנחיתה האנגלו-צרפתית נדחתה בגלל קשים לוגיסטיים והיסוסים בריטים עד לבוקרו של ה-5 בנובמבר 1956. ראוי לציין, כי בשלב זה טוהר כבר חצ"א סיני, רובו ככולו ע"י הצבא הישראלי, והקרבות המכריעים הסתיימו. הנחיתה של מעצמות המערב בוצעה מהאוויר ומהים לעבר פורט-סעיד (הבריטים) ופורט-פואד (הצרפתים). יחידות חלוץ החלו להתקדם למחרת מפורט-סעיד דרומה, לעבר קנטרה. אולם התקדמותן נעצרה באותו יום (6/11), עם קבלת הפקודה של ממשלות בריטניה וצרפת להפסקת האש. מצרים הורתה גם כן על הפסקת אש. סיום המערכה באזור התעלה תוך יומיים בלבד לאחר הנחיתה מנע מהאנגלו-צרפתים להשתלט על כל אזור התעלה. פורט-סעיד לא טוהרה לחלוטין. הקונסול הסובייטי בעיר חלק נשק וארגן התקפות מארב על הבריטים בסיוע מספר קצינים מצריים. המשימה הצבאית של מעצמות המערב לא הושגה בגלל ההשתהות המיותרת מחד גיסא, ועקב הפעילות הקדחתנית במישור המדיני של ארה"ב וברית המועצות בנפרד, באו"ם ובזירות אחרות, מאידך גיסא.
בקיעים ראשונים שהעידו על התרופפות החזית המדינית של האנגלו-צרפתים, הסתמנו כבר ב-3 בנובמבר: סגן שר החוץ הבריטי, אנתוני נאטינג, התפטר מהממשלה כמחאה על ההתערבות המזוינת באזור התעלה. ראש הממשלה הבריטי הצהיר על נכונותו להפסיק את הפעולות הצבאיות במצרים לכשיגיע לאזור כוח האו"ם. הצהרה זו ניתנה, כזכור, יומיים לפני הנחיתה האנגלו-צרפתית. ב-4 בנובמבר פתחה ברית המועצות במערכת איומים. עוד קודם לכן הכריז נשיא הסובייט העליון, כי התוקפנות הבריטית מוכיחה את אופייה האמיתי של "ברית בגדאד". עתה מחתה רוסיה לפני בריטניה וצרפת על הטלת ההסגר הימי על חופי מצרים והזהירה, כי המשך הפצצות האוויריות עלול להתפתח לכלל מלחמה עולמית. באותו יום אישרה עצרת האו"ם הצעה קנדית, שתבעה ממזכיר האו"ם לארגן תוך 48 שנות כוח שיטור בינלאומי לפיקוח על הפסקת האש. (ההצעה התקבלה בהצבעת 57 מדינות, ללא מתנגדים, ועם 19 נמנעים). כן קראה ההצעה הקנדית לאשר את הצעת ההחלטה האמריקאית מה-2 בנובמבר ולהטיל על הצדדים לבצעה במלואה. מזכיר האו"ם נקרא לקבוע הסדרים לביצוע נסיגת הישראלים לעבר גבולות שביתת-הנשק, בסיועו של ראש מטה המשקיפים, הגנרל ברנס. (על חלק זה של ההצעה הקנדי הצביעו 59 בעד, 5 נגד ו-12 נמנעו). ב-5 בנובמבר שיגר בולגאנין איגרת לאייזנהאור ובקשו לשתף פעולה עם ברית המוצעות לבלימת שפיכות הדמים. בולגאנין הציע הפעלה משותפת של יחידות הצי ה-6 האמריקאי בים התיכון עם כוחות ים ואוויר סובייטים, בהסתמך על החלטת האו"ם. ההצעה הסובייטית הוגדרה ע"י האמריקאים כ"בלתי ניתנת לדיון". בעת ובעונה אחת החזירה ברית-המועצות את שגרירה מישראל, תוך ציון שאין בכך משום ניתוק היחסים הדיפלומטיים. עם זאת שוגרה איגרת של בולגאנין לבן-גוריון, ובה נתבעה ישראל באורח אולטימטיבי להפסקה מיידית של פעולות האיבה, תוך איום סובייטי על ביטחונה של ישראל. איגרות דומות, אך מנוסחות בצורה פחות חריפה, נשלחו לראשי ממשלות בריטניה וצרפת. בולגאנין התריע, כי הנחיתה האנגלו-צרפתית עשויה לגרור מלחמה עולמית. ארה"ב הודיעו, כי יתנגדו להתערבות כוחות סובייטים או כוחות אחרים במזרח התיכון. ב-6 בנובמבר הפכה ההודעה האמריקאית לאזהרה מפורשת כלפי בית המועצות ולאיום בהתנגשות סובייטית-אמריקאית.
עוד ב-5 בנובמבר הודיעה ישראל על קבלת הפסקת האש בהתאם להחלטת האו"ם. בריטניה וצרפת ניסו להרוויח זמן נוסף, ללא תועלת, כיוון שמבצעיהן הצבאיים הסתיימו כזכור למחרת. ב-57 קולות, ללא מתנגדים, בהימנעות 19 מדינות, החליטה עצרת האו"ם על הקמת פיקוד בינלאומי לכוח החירום של האו"ם. הגנרל הקנדי ברנס התמנה למפקד הכוח. הנציג הישראלי בעצרת הסב תשומת הלב לכניסתן של יחידות עיראקיות וסוריות לירדן, שנעשתה בהסתמך על בריתות צבאיות-תוקפניות שכוונו נגד ישראל. לאחר שהעצרת הכללית החליטה על הקמת הכוח הבינלאומי- הצטרפו גם בריטניה, צרפת ומצרים לתמיכה בו. פעולות האיבה הצבאיות הסתיימו, אפוא, ב-6 בנובמבר 1956, והמאבק הועתק מכאן ואילך לזירה המדינית.

סיכום ההתפתחויות הכלליות עד ינואר 1957
ארה"ב אמנם גילתה הסתייגות מסוימת מאופיו של המשטר הנאצרי ומנעה ממנו סיוע כלכלי; אך בסופו של דבר, לא ראו האמריקאים כל תחליף לנאצר, ובהתאם להנחת-יסוד זו הם הוסיפו לתלות בו תקוות והיו מעוניינים לתמוך בו עד גבול מסוים. ארה"ב הפעילה לחץ מדיני וכלכלי כבד ביותר על בריטניה וצרפת במגמה להחיש את פינוי כוחותיהן מאזור התעלה. ואכן, הפינוי הושלם כבר ב-22 בדצמבר 1956. בעת ובעונה אחת סירבו האמריקאים לדון עם בריטניה וצרפת בצוותא, או במסגרת הכוללת של נאט"ו, על הסדר במזרח התיכון. הטיעון האמריקאי התבסס על ראיית האו"ם כמסגרת היחידה לטיפול בבעיות המלחמה במצרים, עניין התעלה ובעיית הסכסוך הערבי-ישראלי. בהתאם למדיניות זו העניקה ארה"ב את מלוא התימוכין למזכיר הכללי של האו"ם, דג האמרשלד. המניע העיקרי לקו מדיני זה היה רצונה של ארה"ב להתחבב על הערבים ולזכות באמונו של גוש המדינות האפרו-אסיאתי, אשר משקלו הנכבד באו"ם הווה גורם מרכזי בחישובי האמריקאים. בנוסף להתנגדותה של אמריקה לתביעות האנגלו-צרפתיות, שנתמכו בקול ענות חלושה ע"י מדינות מערב-אירופיות אחרות, הופעל לחץ כלכלי-מדיני כבד על ישראל. כנגד ההתבצרות הסובייטית במזרח התיכון ניסתה ארה"ב להפעיל את "דוקטרינת-אייזנהאור", שפורסמה ב-5 בינואר 1957. (על דוקטרינה זו נדון להלן). בשלב סיכומי זה יש להזכיר, כי דוקטרינה זו לא חלה על בעיות סואץ, ארץ-ישראל והתקפה ערבית על ישראל בעזרת נשק ומומחים סובייטים, כל עוד והמדינה המתקיפה לא היוותה גרורה ממשית של ברית המועצות. יחד עם זאת, סירבה אמריקה לספק נשק מגן לישראל ועמדה בסירובה להצטרף כחברה מלאה ל"ברית בגדאד". אולם ב-29 בנובמבר הכריזו ארה"ב, כי הן תתייחסנה בחומרה מקסימאלית לכל איום על שלמותן הטריטוריאלית ועצמאותן המדינית של המדינות החברות המזרחיות בברית זו. כן גילו האמריקאים נכונות לחזק את מדינות "ברית-בגדאד" בנשק ובציוד. בעניין המשטר הפרו-רוסי בסוריה – סירבה ארה"ב להפעיל כוח לשם מיגורו. לעומת זאת הסתמנה מגמה אמריקאית להושיט סיוע צבאי וכספי לירדן במקביל לסיוע הבריטי, ואולי במקומו.
ברית המועצות הושיטה למצרים ולסוריה תמיכה צבאית ותעמולתית נמרצת. היא איימה להגן על משטריהן בכוח, ואף הגבירה את אספקת הנשק לסוריה. כן שוגרו מטעני נפט סובייטים לשתי המדינות הללו. עמדתה של ברית המועצות בזמן מערכת סיני-סואץ ולאחריה הגבירה את ההשפעה הסובייטית במיוחד בסוריה, אך גם בירדן ובדעת הקהל הערבית בכלל. היחס הסובייטי לישראל הפך לקיצוני ביותר, אולם לא עד כדי מגמת חיסול. "דוקטרינת אייזנהאור" נתקלה, כמובן, בהתנגדות סובייטית נמרצת, שכן דוקטרינה זו סימלה שלב חדש בהתמודדות הענקים בזירה המזרח-תיכונית, לאחר סילוק שרידי ההשפעה האנגלו-צרפתית. במערב אירופה הורגשו במיוחד תוצאות העקיפין של המערכה במצרים. הכלכלה נפגעה באורח רציני ע"י מצוקת הדלק, עקב חסימת תעלת סואץ ופיצוץ צינור הנפט העיראקי בסוריה. כן נפגע שיתוף הפעולה המדיני בין ארה"ב לבין מדינות נאט"ו. הליכוד האנגלו-צרפתי נפגם בהדרגה. חיכוכים ראשונים התגלעו בשעתו בתחום המבצעים הצבאיים, כשהפיקוד העליון הבריטי גילה הססנות ואי-וודאות לגבי ההוראות המדיניות שהועברו למטהו בקפריסין. הבריטים סירבו בעקשנות לשתף פעולה צבאית עם קציני הקשר הישראליים בקפריסין והתעלמו מנוכחותם ומצרכיהם. היעדר התיאום הצבאי בין צרפת וישראל מצד אחד לבין בריטניה וצרפת מצד שני, גרר עימו פילוג שהתעמק והלך בזירת המאבק המדיני. מעמדן של בריטניה וצרפת במדינות שהיו נתונות להשפעה מצרית התרופף ביותר. מצרים, סוריה וסעודיה ניתקו את היחסים עם בריטניה וצרפת, בעוד שירדן ועיראק הסתפקו בניתוק יחסיהן רק עם צרפת. במיוחד נפגעו קשות האינטרסים הכלכליים של בריטניה בנפט וברכוש במצרים. מעמד הבריטים בירדן התערער כליל וקירב את קץ הסיוע שלהם לירדן וקץ החוזה האנגלו-ירדני. החוזה האנגלו-מצרי על פינוי הסואץ ונסיבות חזרתו האפשרית של הצבא הבריטי (מה-19 באוקטובר 1956) בוטל באורח חד-צדדי ע"י נאצר, ללא כל תגובה ממשית מצד הבריטים. רכוש בריטי וצרפתי הופקע ע"י נאצר, והורגשה מדיניות של התנכלות לאזרחים הבריטיים והצרפתים במצרים. מתיחות רבה חלה גם ביחסי בריטניה-תימן. לבריטים לא נותר אלא להישען על עיראק, בעלת בריתם הצבאית. דא עקא, שגם במדינה זו נחלשה ההשפעה הבריטית. בלחץ דעת הקהל העיראקית העוינת הוצאה בריטניה זמנית מ"ברית-בגדאד". המדינות המוסלמיות שלא ניתקו את יחסיהן עם בריטניה וצרפת היו לבנון, לוב, סודאן, תוניסיה, מרוקו ותימן.
המאזן האמריקאי אצל הערבים, לאחר מבצע סואץ-סיני, היה לכאורה שקול. למעשה, זוהתה אמריקה ע"י דעת הקהל הערבית כחלק מהמערב השנוא, והיחס הרשמי מצד מצרים ומדינות ערב האחרות כלפי ארה"ב התגלה כפושר למדי. ברית המועצות זכתה לאמון רב יותר בדעת הקהל הערבי, ובמיוחד בסוריה ובירדן וללא כל השוואה ליחס הערבי לארה"ב. יחס זה הפך לחשדני ביותר עם פרסומה של "דוקטרינת אייזנהאור". סוריה הייתה הראשונה שהגיבה בדחייה רשמית (ב-10 בינואר 1957). תשעה ימים לאחר מכן הכריזו מצרים, סעודיה וירדן על עמדה ביקורתית כלפי הדוקטרינה. מצרים, סוריה וירדן הטעימו שהן מצדדות ב"נויטראליזם-חיובי", ועם זאת הכחישו השתיים הראשונות שהן גרורות סובייטיות. נאצר היה מעוניין שלא לגדוש את הסאה ביחסיו עם ארה"ב, אך לעומת זאת לא הצליחו ארה"ב להצביע על הישגים ממשיים כתוצאה מיחסיהן המתונים-אוהדים עם נאצר. זה האחרון גילה מדיניות נוקשה כלפי כוח החירום של האו"ם ובעניין התקנת תעלת סואץ לשייט. הסורים נקטו בקו דומה בעניין תיקון צינור הנפט העיראקי. ניקוי התעלה התנהל בעצלתיים והנפט העיראקי לא הוזרם דרך סוריה. הטאקטיקה המדינית של נאצר התבססה על ההנחה, שניתן לסחוט מארה"ב מבלי לזכותן בתמורה כלשהי. לעומת אחדות הדעות והמעשה בין מצרים לסוריה חלה התרופפות בזיקה הסעודית לבעלות בריתה הערביות. חסימת תעלת סואץ ומשבר הנפט הסורי-עיראקי הביאו לרתיעתה של סעודיה מפני היגררות עיוורת אחר הגוש המצרי-סורי, אם כי כלפי חוץ העלו שליטי סעודיה מס-שפתיים לבעלות בריתן הערביות. שליטי לבנון, עיראק, סודאן, לוב ותוניסיה העדיפו לגלות מדיניות פרו-אמריקאית זהירה מבלי להעניק לה פרסומת מיותרת. רק שר החוץ הלבנוני, שארל מאלכ, תמך בפומבי ב"דוקטרינת אייזנהאור". ב-6 בינואר נחתם חוזה ידידות בין תוניסיה ללוב, חוזה שהאמריקאים רצו לראותו כמנוף לפעילותם בצפון-אפריקה ובמזרח-התיכון.
מעמדה של "ברית-בגדאד" נחלש עוד יותר עקב הצלחתו המדינית של נאצר ומיומנותו בהפיכת תבוסתו הצבאית בסיני להישג מדיני רב רושם. התסיסה הפנימית האנטי-מערבית הורגשה, במיוחד בעיראק ובפקיסטן מחמת הירתעותן של ארה"ב והסתייגותן המוסווה מברית זו. הפעילות המדינית בתחומי הברית הוגבלה והצטמצמה לתורכים בלבד.
בזירה הבין-ערבית התהדק שיתוף הפעולה המצרי-סורי. תלותה של ירדן במצרים גברה החל מה-19 בינואר 1957, עם חתימת ההסכם לסיוע כספי מצרי-סעודי-סורי, שהחליף את הסיוע הבריטי לירדן. המגמה האנטי-עיראקית בירדן החריפה והלכה, ורווחו שמועות על הכנות לפדראציה מצרית-סורית-ירדנית. משקלה הבין-ערבי של עיראק נחלש ביותר כתוצאה מההפגזה התעמולתית החריפה נגד משטרו של נורי אס-סעיד מצד מצרים וסוריה. המצרים הגבירו את חתירתם גם בלבנון ובסודאן. עם זאת מנעו עיראק ולבנון, בעזרתן הרפה של סודאן, לוב ואפילו סעודיה, את השתלטותה המלאה של מצרים על המסגרת המדינית הכלל-ערבית, שנשארה חלשה ונטולת משקל ממשי. חולשתה זו הופגנה בכינוס שליטי ערב בביירות במחצית נובמבר 1956 ובכינוסי הוועדה המדינית של "הליגה הערבית". לעומת זאת, הצליחה מצרים להשתלט על דעת הקהל ברוב מדינות ערב כתוצאה מתנופתם הנמרצת של אמצעי התעמולה המצריים. מיומנותה התעמולתית של מצרים הוכחה פעם נוספת בשלהי שנת 1956, כאשר מכונת התעמולה המצרית ידעה להפוך, בעיני הציבור הערבי, את תבוסתה הצבאית של מצרים לניצחון מדיני מהדהד. לקראת שנת 1957 נמצאה יוקרתו האישית של ג'מאל עבד אנ-נאצר בקו עליה מסחררת, והמוניטין הבינלאומי שלו גבר והלך.

מאבק ההשהייה המדיני ונסיגת ישראל מסיני
המאורעות העיקריים לאחר מבצע סיני-סואץ נסבו סביב שני צירים: א) הבעיות שנבעו מהמערכה הצבאית נגד מצרים; ב) היוזמה האמריקאית במזרח התיכון והשתקפותה במערך הבין-ערבי ובהתפתחויות בקשר לממלכת ירדן.
ב-5 בנובמבר כזכור הודיעה ישראל על הפסקת האש. בריטניה וצרפת הודיעו על סיום פעולות האיבה מצידן ב-7 בנובמבר. מעתה התנהל מו"מ מייגע על פינוי הכוחות האנגלו-צרפתיים מאזור סואץ ועל נסיגת הכוחות הישראליים מסיני. מה היה מעמדה הבינלאומי של ישראל ראשיתו של מאבק זה?
כמעט בכל רחבי העולם הוקעה ישראל כתוקפנית וכמפרת השלום. ברוב ארצות אסיה ואפריקה, בחלק ממדינות אמריקה הלטינית ובכל מדינות הגוש הקומוניסטי הוצגה ישראל ככלי-שרת בידי הקולוניאליזם והאימפריאליזם. העולם כולו היה אחוז חרדה לשלום העולמי, והייתה זו, מסתבר, חרדת אמת. רוב המדינות שאפו לסלק מיד כל עילה אפשרית להתלקחות עולמית. בתנאים אלה נקלעה ישראל, שלא בטובתה, למצב של "בדידות בלתי-מזהרת", שהופגנה באורח דרמטי ב-7 בנובמבר 1956, יום אחד לפני שהסכימה ישראל לפנות את כוחותיה ממצרים. באותו יום קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את ההחלטה השלישית הקוראת להחזרת כוחות ישראל אל מעבר לגבול שביתת הנשק. תוצאות ההצבעה הראו על 65 תומכים ו-10 נמנעים. ישראל לבדה הצביעה נגד ההחלטה. בעד ההחלטה הצביעו כל מדינות יבשת אמריקה, ובראשן ארה"ב וקנדה; כל מדינות אסיה ואפריקה פרט לישראל עצמה ולדרום-אפריקה ולאוס שנמנעו; כל מדינות הגוש הסובייטי, ובראשן ברית המועצות וכן יוגוסלביה; כשני שלישים ממדינות אירופה הבלתי-קומוניסטית. המדינות שנמנעו מההצבעה היו- בריטניה, צרפת, אוסטרליה, ניו-זילנד, דרום-אפריקה, מדינות בנלוקס, פורטוגל ולאוס.
ברית המועצות נקטה, כזכור, במדיניות של איבה גלויה לישראל. באיגרת האזהרה החריפה שנשלחה ע"י המרשל בולגאנין לראש ממשלת ישראל (ב-5/11), איימה ברית המועצות על "העמדה בסימן שאלה את עצם קיומה של ישראל כמדינה". הייתה זו אזהרה חמורה ללא כל תקדים בתולדות הדיפלומטיה הסובייטית לגבי מדינה איזושהי. אזהרת חיסול מעין זו לא נשלחה עד אז אפילו לאויביה הרשמיים של ברית המועצות, ובכללן מדינות קטנות, שהתקשרו בריתות הגנה אנטי-סובייטיות. הסובייטים איימו על ישראל גם בגיוס "מתנדבים", הגבירו את משלוחי הנשק לסוריה, הפסיקו באורח שרירותי את אספקת הדלק לישראל והחזירו את שגרירם מתל-אביב, אם כי לא ניתקו כליל את היחסים הדיפלומטיים.
ארה"ב ראו במצב שנוצר במזרח התיכון הזדמנות פז לקידום אינטרסיהן הן במרחב הערבי בפרט ובעולם האפרו-אסיאתי בכלל. אמריקה התייצבה בראש המסע הבינלאומי, שנועד לשלול מישראל את פירות ניצחונה הצבאי. היא הייתה הראשונה ליזום הטלת סנקציות על ישראל והפסיקה את מתן הסיוע הכלכלי לישראל. הלחץ האמריקאי הכבד שהופעל על בריטניה וצרפת אילץ, כזכור, את שתי מעצמות המערב להפסיק את מבצען לתפיסת התעלה. אותו לחץ אמריקאי אילץ את האנגלו-צרפתים לוותר על ניסיונם להתנות את פינוי כוחותיהם בכך, שכוח החירום של האו"ם יופקד על שמירת האינטרסים שלהן בסואץ. מזכיר האו"ם, דג האמרשלד, נטל על עצמו את התפקיד ליצור מכנה משותף למגמות האנטי-ישראליות, שנבעו משיקולים מדיניים שונים וסותרים של שתי המעצמות העולמיות ושל הגושים השונים בעצרת האו"ם. האמרשלד ניסה לעצב מסגרת משפטית-פורמאלית למגמות אלה במעטה של "חוק וצדק", כביכול. מתוך רצון שלא לפורר את אחדות הדעות העולמית שנתגבשה בעצרת האו"ם, קיבלה העצרת החלטות הניתנות לפירושים שונים, והעניקה להאמרשלד חופש רב לפרש את ההחלטות לפי שיקול דעתו.
בנסיבות אלה לא נותרה לישראל כל ברירה, אלא להיכנע ללחצים המשולבים שהופעלו עליה, תוך ניסיון לשבור את חומרת אחדות הדעות נגדה, ולתמרן בתכסיסי השהייה על מנת להותיר מרחב למיקוח תוך כדי נסיגה איטית ממצרים. ב-8 בנובמבר 1956 הודיעה ישראל על נכונותה "להוציא ברצון את כוחותיה ממצרים" (תוספת המילה "מצרים" ניתנה לפירוש שאינו בר-תחולה על רצועת עזה). ההודעה הישראלית הגדירה בגמישות את נסיבות מועד הפינוי – "מיד לאחר שייקבעו הסדרים נאותים עם האו"ם בקשר לכוח החירום הבינלאומי".
בינתיים לחצה ארה"ב גם על בריטניה וצרפת לבצע פינוי מיידי ללא תנאי. ברוח זו התקבלה החלטה בעצרת האו"ם ב-24 בנובמבר, והאמריקאים סירבו לספק דלק למערב-אירופה כל עוד לא פונו הצבאות האנגלו-צרפתיים ממצרים. משבר הדלק הכניע את בריטניה וצרפת ב-4 בדצמבר. עד ל-22 בדצמבר נשלם פינוי הכוחות האנגלו-צרפתיים.
תוך כדי ביצוע נסיגתו האיטית של צה"ל מסיני, כשכוחות האו"ם מתקדמים בעקבותיו, הסתבר כי מערכת סיני הביאה לישראל שני הישגים בלתי מבוטלים: א) היא הצילה את ישראל מסכנה בלתי אמצעית וקרובה למדי של מתקפת פתע ערבית, אשר תוכננה ע"י מצרים למועד של כשנה וחצי לאחר עיכול עסקת הנשק הסובייטי; ב) היא חיבלה קשות ביכולתה הצבאית של מצרים, והרחיקה למספר שנים נוספות את אפשרותה של התקפה רבתי מצד מצרים. "הרתעה מקדימה" ישראלית זו הפיגה את המתח הביטחוני המצטבר משנת 1955 ואילך. עם זאת היה ברור למדי, כי מבצע סיני החטיא את משימת פתיחתה של תעלת סואץ בפני השייט הישראלי. המבחן העיקרי של ישראל הועתק עתה לזירה המדינית, להגדרתם של "מהות ההסדרים הנאותים עם האו"ם". במשך כחודשיים לערך פינה צה"ל את סיני. ב-22 בינואר 1957 הופסקה הנסיגה הישראלית, כשבידי ישראל נותרו רצועת עזה ורצועה ברוחב של 25-15 ק"מ מערבית למפרץ אילת עד לשרם אש-שייח', מול מיצרי מפרץ אילת. בשלב זה פנתה ישראל להאמרשלד לשם קביעת הסדרים וערבויות נאותות, אולם מזכיר האו"ם סירב לדון באמתלה, שתפקידו הוגדר רק לגבי החזרת הכוחות לגבולות שביתת הנשק, ללא סמכויות למו"מ בענייני חופש השייט או ביטחון שוטף. ב-19 בינואר 1957 קיבלה עצרת האו"ם את החלטתה החמישית במספר הקוראת להשלמת הפינוי הישראלי. (74 מדינות הצביעו בעדה, קוסטה-ריקה וקובה – נמנעו, ישראל וצרפת הצביעו נגדה).
שלב ההשהיות הגיע לסיומו ועתה נפתח המאבק המדיני המכריע, שנמשך כ-5 שבועות. ב-23 בינואר 1957 קבעה ישראל את תנאיה להשלמת הפינוי: היא תבעה את הצבתו של כוח האו"ם לאורך חוף מפרץ אילת כערובה לחופש השייט בים סוף עד להשגת שלום או הסדר כלשהו עם מצרים. כן תבעה ישראל הקמת מינהל אזרחי לרצועת עזה בשיתופה עם האו"ם. אולם האמרשלד דחה את התביעות הישראליות בהסתמכו על הנמקה משפטית-פורמאלית, האומרת כי האו"ם אינו יכול להשלים עם שינוי המצב החוקי"(status juris) כתוצאה מפעולה צבאית העומדת בניגוד להוראות מגילת האו"ם. במלים אחרות – האמרשלד דחה את תביעות הערובה הישראלית לאבטחת ביטחון המדינה, שהסתמכו על יתרונות צבאיים –טריטוריאליים אשר הושגו כתוצאה ממבצע סיני. עמדתו זו תאמה לגישתן של ארה"ב שהתבססה על גינוי המלחמה כשלעצמה כאמצעי לפתרון סכסוכים בינלאומיים, מבלי להתחשב בפרטיו ובנסיבות של סכסוך זה או אחר. תפיסה אמריקאית זו שיקפה את התנגדותן של ארה"ב לתיאוריה מבית מדרשו של קלאוזביץ, שראתה במלחמות המשך ישיר למדיניות. ברוח זו חתמה אמריקה על "אמנת פריס" (ב-27 באוגוסט 1928), ששללה את המלחמות כמכשיר לביצוע מדיניות לאומית. עקרון זה, שנודע מאז כ"עקרון סטימסון", (שר החוץ האמריקאי בשנות ה-20 המאוחרות), שימש את הטיעון האמריקאי כלפי ישראל וחיזק את ארה"ב בעמדתן, כי יש להשלים את הפינוי ללא כל תנאים מקדימים.
בשלב זה הגיעו המגעים בין ישראל להאמרשלד למבוי סתום. ב-2 בפברואר 1957 חזרה וקראה העצרת הכללית לישראל, זו הפעם הששית, לפנות את יתרת השטחים המצריים (74 מדינות הצביעו בעד; הולנד ולוקסמבורג – נמנעו; ישראל וצרפת הצביעו נגד). עם זאת, קיבלה העצרת החלטה נוספת, שעשויה הייתה לפתוח פתח לדיונים בדבר עתידם של השטחים שיפונו, מבלי לערער, כמובן, על ריבונותה של מצרים עליהם. האמרשלד ניסה בתכסיס מחוכם לסתור את עמדתה של ישראל בדבר הצבת כוח האו"ם לאורך מפרץ אילת, בתובעו מישראל להכיר בהמשך קיומו של הסכם שביתת הנשק עם מצרים; שכן אם ישראל הייתה עומדת על דעתה בדבר ביטולו של הסכם זה, כי אז יכול היה האמרשלד לטעון, כי לא ייתכן לדרוש ממצרים את הצבתו של כוח האו"ם לאורך מפרץ אילת, ובריחוק עשרות ק"מ מקו שביתת הנשק, בה בשעה שישראל מסרבת להסכים להצבת הכוח על קו שביתת הנשק עצמו.
הקיפאון המדיני שנוצר אילץ את ארה"ב לנקוט ביוזמה חדשה. בתזכיר אמריקאי שהוגש לישראל, ב-11 בפברואר 1957, הבהירה וושינגטון, שלדעתה מהווה מפרץ אילת "מים בינלאומיים", ואין לאף אומה זכות למנוע מעבר חופשי ו"בתום לב" במפרץ ובמיצריו. כן הזכירה האיגרת האמריקאית את ההבטחה, שניתנה בשנת 1950 ע"י מצרים לארה"ב, לרגל העברת איי מפרץ אילת (טיראן וסנפיר) מסעודיה למצרים. (בהזדמנות זו הבטיחה מצרים לכבד את חופש השייט במצרים ובמפרץ אילת). לפיכך הודיעה ארה"ב על נכונותה לנצל את זכות חופש המעבר לסיפוניהן ולשתף פעולה בתחום זה עם מדינות ימיות אחרות, הן מעל במת האו"ם והן במישור המעשי. בבעיית רצועת עזה דחה התזכיר האמריקאי את הצעות ישראל. לעומת זאת תמכו בריטניה, צרפת וקנדה בכינון משטר בלעדי של האו"ם ברצועה. ב-22 בפברואר גילה האמרשלד נכונות לפשרה מסוימת עם ישראל, שעה שהודיע בעצרת, כי בשלב הראשון יקבל כוח האו"ם בלבד את השלטון הצבאי והאזרחי ברצועת עזה. כן מסר על נכונותה של מצרים להסכים ל"הסדרים מיוחדים" עם האו"ם ברצועת עזה.
כתוצאה מהתפתחויות אלה הודיעה שרת החוץ הישראלית לעצרת האו"ם ב-1 במרץ 1957, על המשך הפינוי הישראלי, על יסוד 4 "הנחות וציפיות": א) קיום חופש השייט במפרץ אילת ובמיצריו; ב) הצבת כוח האו"ם לאורך המפרץ ומיצריו, מבלי שיוצא קודם זמנו, היינו לפני שיובטח סופית חופש השייט; ג) העברת תפקידי השלטון הצבאי והאזרחי ברצועת עזה לכוח האו"ם בלבד; ד) אחריות האו"ם ברצועת עזה תעמוד בעינה עד להשגת הסכם שלום, או הסדר מוסכם אחר בין ישראל למצרים. כתוצאה מכך הודיע הנציג האמריקאי באו"ם, כי "הנחות וציפיות" אלה אינן נראות לממשלתו כבלתי-סבירות, ולהלן הוא הצהיר על חופש השייט במפרץ אילת. בהצהרות דומות יצאו אחריו גם נציגי בריטניה והדומיניונים, צרפת ומדינות מערב-אירופה, מדינות סקנדינביה, איטליה, פורטוגל ועוד. ב-8 במרץ 1957 הושלם הפינוי הסופי של רצועת עזה ממפרץ אילת ע"י צה"ל, לאחר שהשטחים הללו הוחזקו בידי ישראל כ-4 חודשים. הלחץ האמריקאי שהופעל על ישראל, תוך איום בסנקציות ובהסתמך על "עקרון סטימסון"; לא בא אלא כתנאי אמריקאי חשוב להצלחת "דוקטרינת אייזנהאור" למזרח התיכון. עוצמתו של לחץ זה עמדה ביחס ישר להאטת הקצב של ניקוי תעלת סואץ ע"י ממשלת מצרים ולמניעת תיקון צינור הנפט העיראקי שחובל בסוריה. הודעתה של ישראל בדבר "ההנחות והציפיות" לוותה באזהרה, כי מניעת השייט הישראלי במפרץ אילת תאלץ את ישראל להפעיל את זהותה להגנה עצמית לפי מגילת האו"ם.
אולם כבר ב-11 במרץ מינו המצרים מושל לרצועת עזה, שנכנס לכהונתו שלושה ימים לאחר מכן. השלטון האזרחי והצבאי ברצועה חזר, למעשה, לידי מצרים, וכוח האו"ם התרכז ברובו לאורך קו שביתת הנשק. אשר למפרץ אילת- לא לחצו המצרים ליציאת כוח האו"ם משם אם כי עקרונית, המשיכה מצרים להתנגד בתוקף לשייט ישראלי במפרץ, הרי שלמעשה, תפסה בעיה זו מקום מישני בהתעניינותה. לאחר בואה של מכלית נפט אמריקאית לנמל אילת (ב-6 באפריל), נערך מסע מחאות ערביות נגד ארה"ב, והופעל לחץ מצרי על איראן לבל יימכר נפט איראני לישראל. עד כה נשמר חופש השייט במפרץ אילת.

חיסול משבר התעלה ומגמות הפיתוח המצריות
אחר נסיגת ישראל מסיני אפשרה ממשלת מצרים את החשת העבודות לפינוי התעלה. עבודות אלה התבצעו על יסוד הסכם בין האו"ם לבין מצרים, שנחתם בינואר 1957. ארה"ב הקציבה בשעתו 5 מיליוני דולר, שנאמדו כמחצית מאומדן ההוצאות. ואכן, בסוף מרץ 1957 נפתחה התעלה לשייט של ספינות שהוגבלו בנפחן ל-10,000 טון. אולם רק ב-10 באפריל הושלם ניקוי התעלה ובסוף יוני הגיעה תנועת השייט לרמתה הנורמאלית. למעשה, לא נמצא הסדר בינלאומי מוסכם לבעיית התעלה. מצרים הפכה לבעלת השליטה הבלעדית על התעלה, התכחשה לששת העקרונות שהתקבלו במועצת הביטחון ב-13 באוקטובר 1956, ועמדה על תשלום דמי המעבר במלואם לרשות המצרית של התעלה, ולא לגוף בינלאומי כלשהו. רק במחציתו של חודש מאי נכנע "איגוד המשתמשים", שהוקם בזמן המשבר, להתיר לחבריו לשוט בתעלת סואץ. כל ספינה חויבה בתשלום לפי הדגל שלה ולא בהתאם לזהותה הלאומית של החברה בעלת הספינה. בכך העשירה מצרים את יתרות הדולר שלה, שכן ספינות שונות, שהניפו את דגלי ליבריה, פנמה והונדורס, שילמו את דמי המעבר במטבע אמריקאי. התשלום במטבע בריטי וצרפתי עוכב במקצת עד שהושג הסכם ביחס לצורת התשלום. בעיית כיסוי יתרת ההוצאות לפינוי התעלה, שנאמדו בכ-8.4 מיליון דולר, נפתרה ע"י החלטת האו"ם לגבות היטל בן 3% כתוספת על דמי המעבר, החל מספטמבר 1958.
עדיין נותרה בעיית הסדר הפיצויים עם בעלי המניות של החברה המולאמת. הבדלי גישה עקרוניים האריכו מו"מ מייגע זה, שכן מצרים הייתה מוכנה לשלם את ערך המניות לפי מחירן בבורסה ערב ההלאמה, בעוד שנציגי חברת התעלה טענו, כי מצרים פיחתה את ערך המניות בבורסה בכ-23% ע"י הפצת שמועות. בעלי המניות דרשו גם פיצוי על נכסי החברה במצרים, וכן על הרווחים שהיו צפויים עבורם עד שנת 1968, מועד גמר הזיכיון לפי החוזה. לבסוף הושג הסכם, שלפיו התחייבה מצרים לפצות את בעלי המניות ב-23.3 מיליון לי"מ עבור הנכסים המולאמים, ב-6 תשלומים שנתיים, כש-40% מהפיצויים ישולמו במטבע בריטי, ואילו היתרה תשולם במטבע שוויצי.
כל מאמצי ארה"ב ומדינות המערב להשגת הסדר כלשהו, שיבטיח את האינטרסים הבינלאומיים בתעלת סואץ – עלו בתוהו. העמדה המצרית סוכמה סופית בהודעה חד-צדדית לאו"ם (ב-24 באפריל 1957). משנפתחה התעלה לשייט תקין נכנעו, למעשה, ארה"ב ובריטניה לתכתיב המצרי. רק צרפת גילתה זמן מה עמדה תקיפה נגד התנאים המצריים, אולם הסתבר, שלפחות לטווח קצר, אין תחליף לתעלת סואץ. מאז יוני 1957 החלה התנועה המסחרית בתעלת סואץ להתרחב בהדרגה: הממוצע היומי של ספינות שעברו בתעלה עלה מ-44.6 במחצית הראשונה של שנת 1956, ל-47.8 במחצית הראשונה של שנת 1958, ול-49.2 בתקופה המקבילה של שנת 1959. עליית מתח השייט השתקפה גם בעליית התפוסה הנקייה של הספינות, ששטו בשלוש התקופות הנ"ל: 65 מיליון טון, 74 מיליון טון ו-82 מיליון טון. הגידול התבטא גם בהכנסות שעלו מ-17.9 מיליון לי"מ (במחצית שנת 1956), ל-20.2 מיליון לי"מ, ול-22.2. מיליון לי"מ במחצית הראשונה של שנת 1959. בדצמבר 1957 החלה מצרים בביצוע שיפורים בתעלה בפעם השמינית מאז כרייתה. "התוכנית השמינית" נועדה להעמיק את התעלה ל-45 רגל (כדי להתאימה לספינות שקיעורן שוקע עד 37 רגל), ולהרחיבה עד ל-190 מ'. ביסוד התוכנית עמד האומדן להעלאת ההכנסות מהתעלה בכ-15%. השלב הראשון של התוכנית נמסר לביצוע מצרי-מקומי. באמצע שנת 1958 נחתם הסכם עם שלוש חברות אמריקאיות לביצוע השלב השני של "התוכנית השמינית", במשך שנתיים ובהוצאה של כ-8.5 מיליון לי"מ (70% במטבע אמריקאי). במסגרת שלב זה הוחלט להרחיב את התעלה ב-30 מ' לכל אורכה. במקום ביצוע "התוכנית התשיעית" החליטו המצרים על "תוכנית נאצר", שאינה שונה בהרבה מ"התוכנית התשיעית". בביצוע "תוכנית נאצר" הוחל לקראת סוף שנת 1959, תוך מיזוג השלב האחרון של "התוכנית השמינית". עקרונות התכנון: אפשרות של שיט דו-סטרי בתעלה, מעבר ספינות בעלות קוער שוקע עד 45 רגל ובנפח כללי של 70,000 טון; כמו כן, הקמת מעגל טלביזיוני ותחנות מכ"ם לפיקוח על השייט. אומדן ההוצאות נקבע ל-90 מיליון לי"מ (או כ-270 מיליון דולר). הביצוע תוכנן ל-5 שלבים ונועד להסתיים תוך 10 שנים. במכרז שהוציא לביצוע השלב הראשון של "תוכנית נאצר" זכו 3 חברות מבלגיה והולנד; גמר שלב זה תוכנן לשלהי שנת 1960 תמורת כמיליון לי"מ.
ברור, שכל תוכניות הפיתוח בתעלה נעשות על סמך ציפיות להגדלת שיעורי ההכנסות. הציפיות מסתמכות על השערות מסוימות לגבי גידול הביקוש לשירותי התעלה. מהם , אפוא, הנתונים העשויים להשפיע על ביקוש זה? להלן הנתונים האפשריים: א) ביקוש גומלין של האזורים משני עברי התעלה לחומרי גלם ולסחורות; ב) שיקולים מדיניים ואסטרטגיים העשויים לקבוע, בהתחשב בלקח העבר, את מידת התלות הרצויה בעורק שייט יחיד, וזאת מבלי להתחשב בשיקולי היעילות הכלכלית; ג) המחירים היחסיים של נתיבי שייט אלטרנטיביים ומתחרים, ובכללם מחירי השירותים המשלימים שלהם.
מאמץ התיעוש של מדינות רבות באסיה מגדיל את ביקושן לחומרי גלם ולמתכות. אמנם התפתחות תעשייה מקומית קלה, הנהנית מהגנת מכס, מקטינה את הצורך ביבוא מוצרי צריכה מאירופה – אולם הגידול המקביל בהכנסה הלאומית של המדינות המתפתחות מחד גיסא, וצבירת יתרות מטבע חוץ במדינות הנפט מאידך גיסא, מגדילים באורח טבעי את הביקוש למוצרי יבוא. הירידה ביבוא מוצרי הנפט משקפת את עליית כושר הזיקוק של מדינות האזור. דברים אלה אמורים בכיוון השייט בסואץ מצפון לדרום. באשר לכיוון השייט הנגדי, יש להביא בחשבון, כי מרכיבי המטענים כוללים, בעיקר, מוצרים ראשוניים. מידת הביקוש למוצרים אלה מושפעת ע"י התחליפים המלאכותיים, שייצורם גובר והולך עם ההתקדמות הטכנולוגית; כן נקבע הביקוש ברמת התפתחותו של הסחר החופשי בין מדינות אירופה. מדינות אפרו-אסיאתיות, שאינן קשורות בהסדרים כלכליים עם השווקים האירופים, מתקשות בשיווק מוצריהן. כמו כן יש להתחשב בהשפעה הכללית של מחזורי העסקים, הנתונים לתנודות חדות בביקוש למוצרים ראשוניים.
דברים אלה אינם אמורים בנפט גולמי, שהרי מימדי עליית התפוקה של הנפט הינם ללא-תקדים, ובמקביל לכך גדל במיוחד חלקו של הנפט מכלל המטענים המועברים בתעלת סואץ. התחזיות שנערכו בשנת 1955, בהתחשב בתפוקת הנפט של המזרח התיכון, שהגיעה באותה שנה לכ-160 מיליון טון, הצביעו על תפוקה משוערת של 400-310 מיליון טון ב-1965, ו-900-650 מיליון טון ב-1975. אולם תחזיות אלה היו, מסתבר, אופטימיות למדי, שכן חלה האטה ניכרת בצריכת אנרגיה בכלל ונפט בפרט באותם שווקים שניזונו מיבוא הנפט המזרח-תיכוני. הייתה לכך סיבה כפולה: ראשית, הטלת הגבלות על יבוא נפט לארה"ב ושנית, ניצול שדות נפט חדשים בסהרה ובלוב. יתר על כן, אחד הלקחים החשובים ביותר של משבר סואץ התבטא במגמתן של מדינות מערב-אירופה להמעיט, ככל האפשר, את תלותן ביבוא הנפט המזרח-תיכוני. אין זה סוד, כי תובלת נפט בצינורות הינה זולה יותר מתובלת מיכליות, בהתחשב בתנאים המציאותיים באזור ובהשוואת תעריפים כוללת. אמנם לגבי מרחקים שווים קיימת טענה, שתובלת נפט במיכליות זולה יותר, אולם גם אם נכונה טענה זו, הרי שהתובלה היבשתית בתנאי האזור קצרה הרבה יותר. ברור, שכדאי לנצל בראש ובראשונה את צינורות הנפט הקיימים במלוא ספיקותם. כדאיות הנחתו של צינור נפט חדש נמדדת בסיכויי הגדלת תפוקת הבארות מחד גיסא, ובשיקול מדיני (מידת יציבותן של המדינות בתחומן יונח צינור נפט), מאידך גיסא. ההשקעות בבניית מיכליות ניתנות לחלוקה, המתבטאת בהקטנת המאמץ הכספי. זאת ועוד, ניתן תמיד להעביר מיכליות לנתיבי שייט בטוחים מבחינה מדינית.
חשיבותה של בעיה זו הודגמה בזמן מבצע סואץ, עם פיצוץ הצינורות בסוריה. לקח זה, שנשקל בהתחשב במצב ששוקי הנפט, הרחיק כנראה את סכנת התחרות של צינורות נפט חדשים במטען המיכליות העוברות בתעלת סואץ. התוכנית להנחת צינור נפט ענק מאיראן דרך תורכיה לים התיכון נגנזה לעת עתה. משבר סואץ הביא לבנייה מואצת של מיכליות נפט. לעומת גידול נפח התובלה הימית חל רפיון מסוים בשוקי הנפט, וכתוצאה מכך מתבלטת מגמת הוזלת התובלה במכליות, כלומר הוצאות הובלת הנפט דרך תעלת סואץ הולכות ומוזלות.
בסיכום – מצב שוקי הנפט העולמיים, היקף עליית תפוקת הנפט במזרח התיכון וההתחרות הצפויה מאמצעי תובלה ומנתיבי תובלה מתחרים יקבעו את מגמת גידול ההכנסות משירותי תעלת סואץ. הערכות ואומדנים אלה מנחים את מצרים בתוכניות הפיתוח הנוכחיות שלה.

"דוקטרינת אייזנהאור" על רקע "המלחמה הקרה" באזור
החרפתה של "המלחמה הקרה" הבין-גושית בעולם כולו הביאה את ארה"ב לנקיטת יוזמות מדיניות במזרח-התיכון. למעשה, התחדשה הפעילות המדינית האמריקאית באזור עם עלייתם לשלטון של אייזנהאור ודאלס בשנת 1953. האמריקאים החליטו באותה שנה על פתיחת מסע מחודש לרכישת ידידות הערבים. יחד עם זאת, הגיעו האמריקאים לכלל מסקנה כי המאמץ העיקרי שלהם יכוון לעבר מדינות "הנדבך הצפוני", תוך הפגנת מאמצי פיוס מוגברים לעבר מצרים. מדיניות זו התבטאה, בשעתו, בהגברת הלחץ על הבריטים לפינוי סואץ, בנקיטת יחס נוקשה יותר כלפי ישראל ובהרחבת הצעות הסיוע הכלכלי האמריקאי למצרים. חיסול סכסוך הנפט האנגלו-איראני בתיווכם של האמריקאים הכשיר את הקרקע להקמת "ברית-בגדאד" בשנת 1955. אולם ארה"ב העדיפה, כזכור, להישאר מחוץ למסגרת הפורמאלית של ברית זו על מנת להפגין שבכך לא ננעלו השערים בפני שיתוף פעולה אמריקאי-מצרי. דא עקא, שהססנות זו של האמריקאים עודדה את נאצר להגברת מאמצי מלחמתו נגד האינטרסים המערביים בכל רחבי המזרח התיכון (ובכלל זה- נגד ישראל). השליט המצרי הגיב, כזכור, בהקמת מערכת בריתות אנטי-מערביות ואנטי-ישראליות כמשקל נגד ל"ברית-בגדאד", והשכיל לנהל בעת ובעונה אחת מדיניות של סחטנות גלויה כלפי ארה"ב מזה וברית המועצות מזה. בסתיו 1955 בוצעה עסקת הנשק המצרית-סובייטית, ובכך חלה תמורה יסודית במערך מעגלי ההשפעה העולמיים במזרח התיכון. אולם עם כל עניינו של נאצר להוכיח, כי מצרים אינה תלויה יותר בחסדי המערב, דאג השליט המצרי להבהיר את אי-רצונו ביצירת יחסי תלות מוחלטים בין מצרים לברית המועצות. אדרבא, נאצר הבין כהלכה, כי כל אימת ויצליח לקיים מתח של תחרות בין שתי המעצמות העולמיות היריבות, יוכל להרבות ברכישות ובהישגים במחירים זולים מן הרגיל. מסתבר, שתכסיס זה צלח בידיו, שכן המערב גילה נכונות ליטול חלק במשחק-סחיטה זה. מספיק היה לנאצר להפריח שמועות מכוונות בדבר סיוע בריטי למימון סכר אסוואן על מנת להניע את ארה"ב ובריטניה להכריז על נכונותן להשתתף במפעל ענק זה. דא עקא, שנאצר מתח את הרצועה יתר על המידה ביחסיו עם ארה"ב. הסתלקותה של ארה"ב מנכונותה לממן את הגבהת סכר אסוואן רמזה כנראה על ראשיתה של גישה אמריקאית חדשה לבעיות המזרח התיכון ולכוחות הפועלים בזירה זו. אולם ההתפתחויות שחלו בעקבות הלאמת תעלת סואץ, שהיוותה את התגמול האנטי-מערבי של נאצר, הוכיחו כי אין ארה"ב חופשיה לכלכל את מדיניותן במזרח התיכון מבלי להתחשב בשיקוליהן של בריטניה וצרפת. מבצעם הצבאי העצמאי של האנגלו-צרפתים בסואץ עורר מורת רוח גדולה בוושינגטון אך גם הכשיר את הקרקע לפני האמריקאים לגלות יוזמה מדיניות נפרדת ושונה מבעלות בריתם המערביות, תוך ניסיון לצבור אשראי מדיני במצרים בפרט ובעולם הערבי בכלל. דא עקא, שאיומיהם של הסובייטים בשיגור "מתנדבים" ובהתקלחות כלל-עולמית פקחו את עיניהם של מעצבי המדיניות האמריקאית, אשר הבחינו עד מהרה בסכנות הצפונות בעמדתם נוכח הפעולות הצבאיות נגד מצרים. בשלב זה הגיבו האמריקאים באזהרת-איום נגדית כלפי הסובייטים; ומשגברו החששות להפיכת סוריה לבסיס לפעולות לא רק נגד ישראל, אלא במיוחד נגד תורכיה ועיראק, פרסמו האמריקאים הצהרת-אזהרה נגד כל ניסיון לערער את עצמאותן ושלמותן של מדינות "ברית-בגדאד".
בנסיבות אלה נאלצו האמריקאים לעצב מחדש את מדיניותם כלפי מדינות האזור. כישלון המבצע האנגלו-צרפתי הגביר את סכנת המשך החדירה הסובייטית לאזור והסתעפותה. מסתבר, שלגבי סוריה התאמתה הנחה זו הלכה למעשה. יתר על כן, התמוטטות מעמדה של בריטניה במרחב הפחיתה במישרין את ערכה של "ברית-בגדאד" והבסיסים הצבאיים הבריטיים האחרים במזרח התיכון. על רקע זה קשה היה להניח, שהבריטים יוכלו למלא את התפקיד שנועד להם בתוכנית המערב להגנת האזור מפני התקפה, מבחוץ, או מפני תוקפנות מבפנים. מאז מבצע סיני-סואץ השתררה מצוקה כלכלית חמורה ברוב מדינות האזור, שכלכלותיהן נפגעו עקב פיצוץ צינורות הנפט, חסימת תעלת סואץ וירידת ההכנסות מהתיירות. השתבשות סחר החוץ של מדינות אלה ומצוקתן הכלכלית חשפו אותם, בדיעבד, למצבי אי-יציבות מדינית, שהיו עשויים לערער את משטריהן ולסייע להצלחת המחתרות הקומוניסטיות. גורמים אלה, הגברת סכנת החדירה הסובייטית, אובדן השפעתה של בריטניה וכוחה המרתיע, והקשיים הכלכליים הפנימיים – היוו את הרקע שהניע את שליטי ארה"ב להעלות תוכנית חדשה למזרח התיכון. זאת ועוד, התנערותן הפומבית של ארה"ב משיתוף הפעולה המדיני עם בריטניה, שזוהתה תמיד כמעצמה הקולוניאלית המסורתית, וזהות זו התעמקה שבעתיים בזמן מבצע סואץ, יצרה בעיני האמריקאים סיכוי חדש ליוזמה מדינית, מבלי להכתים את עצמם בתו ה"קולוניאליזם" בעיני העולם האפרו-אסיאתי. כבילותם של האמריקאים למדיניות הבריטית באזור העניקה, למעשה, יתרון מדיני גדול לברית המועצות ולגרורותיה בזירת המזרח התיכון. אולם מאז התערבותם הבלתי-פשרנית של האמריקאים נגד הפלישה האנגלו-צרפתית לסואץ חלה גם התרבות זהירה בין ארה"ב להודו ולמדינות אסיאתיות אחרות.
תוכניתו של אייזנהאור, כפי שהוצגה בקונגרס האמריקאי ב-5 בינואר 1957, התבססה על 4 הנחות:
א) השתלטותה האפשרית של ברית המועצות על המזרח התיכון תגרום לתמורה מכרעת ביחסי הכוחות העולמיים מכיוון שמעמדה הצבאי והמדיני של בריטניה באזור אינו מהווה כבר ערובה יעילה נגד השתלטות אפשרית זו ומכיוון שמאמצי האו"ם במגמת ריסון החדירה הסובייטית נכשלו, חייבות ארה"ב להפגין בצורה החלטית את כוונותיהן להבטיח את עצמאותן של "המדינות שוחרות החופש" באזור.
ב) הסכנה המיידית לשלום העולם נעוצה באפשרות של הערכת מצב מוטעית מצד הסובייטים. אם שליטי הקרמלין יניחו, כי העמקת חדירתם למזרח התיכון לא תתקל בהתנגדות של ממש, כי אז עשויים הם לנקוט במעשי תוקפנות גלויים, שיגררו את ארה"ב להסתבכות צבאית. יש צורך, אפוא, להקדים ולהרתיע את הסובייטים באמצעות הצהרה ברורה, שתוכיח להם, כי אמריקה נכונה להשתתף באורח פעיל בהגנה על מדינות האזור.
ג) בשלב זה גדולה במיוחד סכנת "התוקפנות הקומוניסטית העקיפה", היינו החתירה תחת המשטרים הקיימים בסיוע כוחות פנימיים-מקומיים. סיכויי ההצלחה של טקטיקה זו תלויים בתנאים הבאים: בתחושה בדבר אוזלת ידה של המדינה נגד התקפה חיצונית מצד כוח בעל עדיפות גדולה; היעדר היכולת מצד השלטון המקומי לקיים ביטחון פנימי שוטף; ומצב כלכלי ירוד, המקדם את סיכויי הקומוניזם כאלטרנטיבה מפתה. שלושת תנאים אלה חייבים, אפוא, שלא להתממש כתוצאה מסיוע צבאי-כלכלי משולב, שיוענק למדינות המועדות להסתערות הסובייטית.
ד) יש להפריד בין שיקוליה הגלובאליים של ארה"ב המתווים את מדיניותן הנוכחית לבין הסכסוכים הפנימיים של מדינות האזור, ובכללם הסכסוך הערבי-ישראלי. בעוד שבמישור הבין-לאומי מתנגדת אמריקה למו"מ עם ברית המועצות, הרי שבמישור האזורי – יש לעודד את הצדדים היריבים ליישב את מחלוקותיהם בדרכי מו"מ. ארה"ב תמנענה ממתן פומבי לעמדתן בסכסוכים מקומיים כדי שלא לחבל בסיכויי הצלחת הדיונים הרב-צדדיים, ועל מנת ליטול מברית המועצות יוזמה תעמולתית נגדית.
מטרותיה של "דוקטרינת אייזנהאור" סוכמו, אפוא, בשלושה סעיפים: א) להתרות בברית המועצות שתמשוך ידיה מהמזרח התיכון; ב) לחשל את המשטרים הפרו-מערביים הקיימים ולמשוך מדינות נוספות למחנה המערבי;
ג) להכביד על מדינות הדוגלות ב"נויטראליזם" (בעל נימה אנטי-מערבית) ולפתח את מדיניותן, תוך החלשת עמדת המיקוח שנוצלה על ידיהן בעבר, ובמגמה לאלצן להגדיר ברורות את התכוונותן המדינית.
החולשות העיקרית של "דוקטרינת אייזנהואר" היו נעוצות בהתעלמות ממוקדי הסכסוכים המקומיים ובאי-בהירות לגבי נסיבות ההתערבות הצבאית של האמריקאים; שכן ביחס לאפשרות של התקפה מצד אחת המדינות שהקומוניסטים או עושי דברים השתלטו עליה מבפנים – הותירו לעצמם האמריקאים חופש גמור לפרש את התחייבותם המוצהרת לפי ראות עיניהם ולאור הנסיבות הקונקרטיות. עצם השימוש במונח של תוקפנות מצד "הקומוניזם הבינלאומי", איפשר הבחנה בינו לבין קומוניזם לאומי או מקומי. בשאלת "המתנדבים" הסובייטים הוסבר, כי עצם הופעתם בתחומיה של מדינה מזרח-תיכונית, לפי ;הזמנת הממשלה המקומית, לא תהווה עילה להתערבות צבאית אמריקאית. יתר על כן, אי ההתערבות האמריקאית תחול גם במקרה ומדינה מותקפת תזעק לעזרת "מתנדבים". לעומת זאת, פלישת "מתנדבים" סובייטים לתחומיה של מדינה מסוימת, בניגוד לרצון ממשלתה, עשויה לגרור התערבות צבאית אמריקאית. גם ההתערבות האמריקאית תוגבל לאמצעי לחימה קונבנציונליים מבלי להסתבך בלוחמה גרעינית.
פרסומה של "דוקטרינת אייזנהאור" הביא לשני מהלכי נגד סובייטים: ב-18 בינואר 1957 פורסמה הצהרה משותפת של רוסיה וסין, המגנה את המדיניות האמריקאית ומבטיחה את המשך הסיוע למדינות האזור על מנת למנוע תוקפנות חיצונית והתערבות בענייניהן הפנימיים. ב-11 בפברואר 1957 הציעה ברית המועצות לשלוש מעצמות המערב לבסס את מדיניותן המזרח-תיכונית על 6 עקרונות משותפים: יישוב השאלות השנויות במחלוקת רק באמצעי מו"מ; כיבוד ריבונותן ועצמאותן של מדינות האזור והימנעות מהתערבות בענייניהן הפנימיים; אי-צירופן של מדינות האזור לבריתות צבאיות של אחת המעצמות; חיסול הבסיסים הזרים ופינוי הצבאות הזרים; סירוב משותף של ארבע המעצמות לספק נשק למזרח התיכון; ומתן סיוע כלכלי לארצות האזור ללא הצגת תנאים מדיניים.
המחיר שתבעה ברית המועצות עבור הפסקת משלוחי הנשק למצרים, סוריה ותימן היה ביטול "דוקטרינת אייזנהאור", חיסול "ברית בגדאד" וכל ההסכמים הרב-צדדיים האחרים בין מדינות האזור לבין המערב; ופינוי כל הבסיסים הצבאיים שבאחזקת המערב, (תוך יצירת יתרון ברור לבסיסים הסובייטים המצויים על סף גבולו הצפוני של המזרח התיכון). יש להניח, שהסובייטים ידעו מראש, שהצעתם לא תתקבל, ולפיכך לא היה זה אלא ניסיון סובייטי נוסף לקומם את דעת הקהל הערבית והעולמית נגד תוכניותיהן היזומות של ארה"ב. עדות לכך מצויה בפנייה סובייטית לאו"ם נגד "התוקפנות האמריקאית". כדי לעמוד על ההיערכות האזורית סביב "דוקטרינת אייזנהאור" ראוי לסקור את תוצאות ההצבעה באו"ם על ההצעה הסובייטית בדבר דיון ב"תוקפנות האמריקאית": מתוך 17 המדינות השוכנות באזור, הצביעו 3 בעד ההצעה הסובייטית (מצרים, סוריה וירדן); 7 מדינות נמנעו מההצבעה (סעודיה, תימן, סודאן, מרוקו, תוניסיה, אפגניסטן ופקיסטן); ו-7 מדינות הצביעו נגד (ישראל, תורכיה, איראן, עיראק, לבנון, לוב ואתיופיה). הגוש האפרו-אסיאתי התפלג בעמדתו: מבין 27 חברותיו, תמכו רק 4 בהצעה הסובייטית, 11 נמנעו (ובכללן אינדונזיה ובורמה), ו-12 הצביעו נגד.

מבחנה המציאותי של "דוקטרינת אייזנהאור" באזור
"דוקטרינת אייזנהאור" אושרה ב-9 במרץ 1957. שלושה ימים לאחר מכן ערך שגרירו הנודד של אייזנהאור, ג'ימס ריצ'ארדס, מסע סיורים במזרח התיכון, שהסתיים בראשית מאי 1957. מסע זה כלל את לבנון, לוב, תורכיה, איראן, פקיסטן, אפגניסטן, עיראק, סעודיה, תימן, אתיופיה וסודאן. מדינות "ברית-בגדאד", וכן לבנון, לוב, סעודיה ואתיופיה הסכימו לעקרונות התוכנית והצהירו נגד סכנת הקומוניזם הבינלאומי. אפגניסטן הסכימה לקבלת הסיוע הכלכלי, אך הסתייגה ממתן הצהרות אנטי-קומוניסטיות. מכל מקום, הסכמה זו סימנה מפנה לטובת ארה"ב, שעד לפני כן העדיפה אפגניסטן את קשריה עם ברית המועצות. תימן וסודאן לא הסכימו ל"דוקטרינת אייזנהאור", וריצ'ארדס לא ביקר במצרים, בסוריה ובירדן. יש לציין, שמצרים וירדן אף לא הזמינוהו לביקור. באופן כללי, נראה היה שמסעו סימן הישג הפגנתי לארה"ב, על רקע של החלשת השפעתה של מצרים בעולם הערבי. עובדה זו בלטה במיוחד לאור הסכמתה של סעודיה לתוכנית, הסכמה שהוכשרה עקרונית בעת ביקורו של המלך סעוד בארה"ב (בשלהי ינואר 1957). כן האריכה סעודיה ל-5 שנים נוספות את ההסכם מיוני 1951 בדבר החכרת בסיס ד'הראן, תמורת סיוע צבאי אמריקאי.
החלשת ההשפעה המצרית התבטאה גם בהידוק המגעים בין מדינות האזור, שחששו מפני מצרים והעדיפו להיסמך על המערב. במרוצת חודש מרץ ביקרו בסעודיה הן השאה הפרסי והן נשיא לבנון. במקביל לכך, הודקו הקשרים בין סעודיה לבין לבנון ועיראק. גם מסעו של ראש ממשלת סודאן במדינות ערב הפגין את מגמת צמצום ההשפעה המצרית בסודאן, אם כי עדיין היה בכוחה של מצרים למנוע את הצטרפות סודאן ל"דוקטרינת אייזנהאור".
לאור הצלחתן של ארה"ב להטות את סעודיה לצידן ולרוקן מתוכנה את הברית הצבאית המצרית-סעודית, הועמדה "דוקטרינת אייזנהאור" במבחן חמור דווקא בירדן. יש לזכור כי בירדן שלטה באותה עת ממשלתו הפרו-מצרית של סוליימאן אנ-נאבולסי, שביטלה ב-13 בפברואר את החוזה האנגלו-ירדני.¹⁷ ממשלה זו חתרה לכינון פדראציה עם סוריה ומצרים, כוננה יחסים מדיניים עם ברית המועצות ודחתה, למעשה, את "דוקטרינת אייזנהאור". אולם ב-10 באפריל 1957 ערך חוסיין מהפכת נגד והדיח את הממשלה. לאחר התמודדות חלקית בצבא נאלץ הרמטכ"ל הפרו-מצרי להתפטר (ב-17 באפריל). עוד ב-15 באפריל הורכבה ממשלה ירדנית בראשות אל-ח'אלדי, שנטתה להזדהות עם מגמותיו של חוסיין, אולם המאבק הפנימי הסתיים רק ב-25 באפריל, שעה שנכונה ממשלתו הפרו-מערבית של אבראהים האשם. למחרת אותו יום הצטווה הצי השישי האמריקאי לנוע לעבר חופי הלבנט, כמפגן לתמיכה האמריקאית בחוסיין ובממשלתו. להלן העניקו ארה"ב לחוסיין 10 מיליון דולר ללא כל תנאים מדיניים. התבססותו של חוסין בשלטון הפכה, כמובן, את סוריה למוקד החתירה נגדו, ואילו התעמולה המצרית פתחה במסע הסתות נגד משטרו. המאבק על האוריינטציה הגושית של ירדן הסתיים, בסופו של דבר, בהכרעה פרו-מערבית. היחידות הסוריות, שהוצבו עוד בתקופת מבצע סיני בצפון הממלכה, נמנעו מלהתערב באורח רשמי נגד חוסיין, אשר נהנה, בין השאר, מתמיכת היחידות הסעודיות, שהוצבו בממלכתו באותה תקופה. תמיכתן של יחידות הצבא הבדוויות-הירדניות וסיוען המדיני הנמרץ של ארה"ב, סעודיה ועיראק (ובעקיפין – גם לבנון) פעלו לטובת חוסיין. לתפנית המדינית בירדן הייתה, אפוא, משמעות נכבדה לגבי ההתמודדות הבין-ערבית והבין-גושית באזור. קיומו של הגוש המצרי עורער זמנית. גם בסוריה נתגלו בקיעים במשטר הפרו-סובייטי, אולם ראש המודיעין, הקולונל סראג', המשיך להחזיק בידיו את מוסרות השלטון.
במקביל להסתמנות המפנה בזירה המזרח תיכונית נעשו גם מאמצים לשיפור יחסיהן של ארה"ב עם בריטניה וצרפת. בשלהי מרץ 1957 התנהלו שיחות בברמודה בין שליטי וושינגטון ולונדון, שהפגינו מידה מסוימת של שיתוף מדיני עקרוני. במהלכן של שיחות אלה הודיעה ארה"ב על רצונה להצטרף לוועדה הצבאית של "ברית בגדאד". בשלהי פברואר הגיעו לוושינגטון ראש ממשלת צרפת ושר החוץ שלו. כן התנהלו בפריס דיונים בריטיים-צרפתיים במגמת קירובה של צרפת ל"ברית בגדאד".
במחציתה השנייה של שנת 1957 נמשכה ההתמודדות הבין-גושית באזור, על אף שיחות לפירוק הנשק בלונדון וההצהרות הסובייטיות בדבר הפגת המתיחות בעולם. במרוצת חודש אפריל דחו שלוש מעצמות המערב הצעות סובייטיות חדשות-ישנות שדנו במזרח התיכון. מירוץ אספקת הנשק הסובייטי-אמריקאי נמשך לטובת הסובייטים, שסיפקו נשק נוסף למצרים ולסוריה. במיוחד כיוונו הרוסים את מאמציהם המדיניים-צבאיים לעבר סוריה. ביוני 1957 הגיעו באופן הפגנתי יחידות צי סובייטיות לים התיכון, ביקרו בנמלי מצרים והפליגו לים סוף. מדינות קומוניסטיות הוסיפו וחתמו עם מצרים וסוריה על הסכמי מסחר, טכניקה, תעופה, מדע ותרבות. כן נמשכו ביקורי המשלחות בין הגוש הקומוניסטי לבין מצרים וסוריה. בפרוס יולי 1957 חלו גם שינויים אישיים בצמרת השלטון הסובייטית, והרוסים היו מעוניינים להוכיח לעולם הערבי, כי לא חל כל שינוי במדיניותם באזור.
המדיניות האמריקאית במזרח התיכון המשיכה להתבסס בעיקר על "דוקטרינת אייזנהאור" ועל הקשרים המתהדקים עם סעודיה. בתחילת חודש מאי השלים שגרירו של אייזנהאור, ריצ'ארדס, סיבוב נוסף באזור, תוך עריכת ביקורים בארצות צפון-אפריקה המוסלמיות ובישראל. בארבעת חודשיה הראשונים עלתה "דוקטרינת אייזנהאור" לארה"ב בכ-174 מיליון דולר. האמריקאים העתיקו את מאמצם המדיני-כלכלי לעבר תוניסיה, בהגדילם את סכום הסיוע למדינה זו, ובהזדרזם להכיר בביטול המלוכה ובכינון הרפובליקה התוניסית (ב-25/7) בראשותו של הנשיא, חביב בורגיבה. הסתבר, שהאמריקאים תלו תקוות בהפיכתו של בורגיבה לגורם בר-משקל כנגד נאצר. מבחינה מדינית וצבאית תפסה ארה"ב את מקומה של בריטניה בירדן. בפרוס יולי העבירו האמריקאים את מינהל הסיוע שלהם בירדן לידי השלטונות המקומיים, ובכך יצרו תקדים במדיניותם.
אולם ההתמודדות האמריקאית-סובייטית לא הסתיימה בהכרעה ברורה. אדרבא, במאי-יוני 1957 הסתבר, כי "דוקטרינת אייזנהאור" לא שינתה את גורמי היסוד הקובעים את עמדת הערבים כלפי מעצמות המערב, והלאומיות הערבית המשיכה להיראות כגורם רב-השפעה שלא ניתן למיתון או לריסון. הערכת ביניים זו הייתה מנת חלקם של האמריקאים לאחר הודעות משותפות, שפורסמו לרגל ביקוריו של המלך סעוד בעיראק (במחצית מאי) ובירדן (בתחילת יוני), ובמיוחד מההודעה הירדנית-סעודית. שתי ההודעות התעלמו מ"דוקטרינת אייזנהאור", ובהודעה השנייה אף בלטה נימה נויטראליסטית. ביקורי סעוד בעיראק ובירדן לא תרמו להקמת ברית קיבוצית או חזית מלוכדת בין המשטרים הערביים הפרו-אמריקאיים. סעוד נמנע מיצירת קרע מוחלט בינו לבין מצרים וסוריה, כשם שהסתייג מתמיכה פומבית נוספת בתוכנית אייזנהאור. גם בעמדת סודאן לא חלה כל תזוזה, ואילו בתימן הסתמנה העדפת מצרים וסוריה בזירה הערבית ונכונות להסתייע בברית במועצות. הצלחתו היחסית של השגריר המיוחד ריצ'ארדס באפגניסטן הנידחת הוקהתה במידה רבה ע"י ביקורי ראש הממשלה האפגאני בקהיר, ולאחריו – ביקור המלך בברית המועצות (בפרוס אוגוסט 1957). ביחסיהן של ארה"ב עם מצרים וסוריה חלה הרעה נוספת, כששתי המדינות הערביות טרחו להבליט את איבתן לאמריקאים, תוך העדפה ברורה של ברית המועצות. הגדילה עשות בתחום זה דווקא סוריה, שנראתה כמעט כגרורה סובייטית מובהקת. האמריקאים, מצידם, סירבו לשחרר את הכספים המצריים שנחסמו בארה"ב והגדילו את קשייה הכלכליים של מצרים. זאת ועוד, במחציתו השנייה של חודש יולי 1957 אישר הקונגרס האמריקאי שיווק כותנה מקומית ארוכת-סיבים, ופגע בכך בשוקי הכותנה המצרית.
"ברית-בגדאד" חיזקה במקצת את עמדתה ע"י כינוס מועצת שרי הברית בפקיסטן, בפרוס יוני, עם חידוש השתתפותה של בריטניה בפעולותיה (שהופסקה ע"י עיראק מאז מלחמת סואץ), וכן כתוצאה מהצטרפות ארה"ב לוועדה הצבאית של הברית. חרף כל זאת לא חל שינוי מהותי במעמדה של "ברית בגדאד". במכלול היחסים בין מעצמות המערב חלה השתפרות מורגשת, אם כי לא חסרו עדיין נקודות מוקד שנויות במחלוקת, כגון היחס למרידה בעומאן והעמדה בקשר למלחמת אלג'יריה.
גם במעמדה של מצרים חל שיפור מאז ביקורו הראשון של ריצ'ארדס באזור וביצוע ההפיכה השקטה הפרו-מערבית של המלך חוסיין. התאוששותה של מצרים חלה, בעיקר, בעטייה של ברית המועצות. כן סייעו למצרים המגמות הבריטיות, התורכיות והאיטלקיות ליצור תנאי נורמליזציה ביחסים ההדדיים, מגמות שהמצרים היו מעוניינים לטפחן מבלי לוותר כלשהו או לשנות את האסטרטגיה המדינית שלהם. ניצחונם המדיני והכלכלי של המצרים בפרשת סואץ היווה נכס יוקרתי רב-ערך. ראוי לציין, שנוסף לגורמים כלכליים מערב-גרמניים ואיטלקים שהיו מעוניינים להדק את קשריהם עם מצרים, תוך ניצול הרעת יחסי מצרים – ארה"ב ואי קיום יחסים בין מצרים לאנגלו-צרפתים, פעלה במצרים גם חברה יפנית רשמית למחצה, שהביעה את נכונותה להשתתף במימון סכר אסוואן (בשלהי יולי 1957). כלפי חוץ, המשיכה מצרים לרכב על גל הלאומנות הערבית בנצלה כרגיל את אמצעי תעמולתה. כלפי פנים, חל ייצוב נוסף בשלטונו של נאצר, למרות שביולי פורסם רשמית על גילוי קשר נגד המשטר. במחציתו הראשונה של חודש ליולי נערכו הבחירות ל"מועצת האומה", ללא כל זעזועים או אירועים מיוחדים, ונאצר השכיל לשוות למשטרו אופי פרלמנטארי כביכול.
למצרים נודעה הצלחה מיוחדת בתחום יחסיה עם סוריה. משלהי יולי 1957 רבו השמועות, שהופצו כנראה ממקורות סוריים, בדבר הקמת פדראציה מצרית-סורית. גם ביחסי מצרים-סעודיה חל שיפור עקב עמדתו המתעלמת של סעוד מ"דוקטרינת אייזנהאור". לעומת זאת, חל קרע ביחסי סוריה-סעודיה, לאחר שח'אלד אל-עזם הסורי העליב את סעוד. גם הקשרים בין מצרים לירדן התרופפו והלכו. הפיקוד המשולש המשותף איבד את שארית ערכו. מלחמת התעמולה בין קהיר ודמשק מצד אחד לבין עמאן מצד שני גברה והחריפה. ב-26 במאי פונו היחידות הסוריות ששהו בירדן מאז מערכת סיני. ב-9 ביוני גירשה ירדן את הנספח הצבאי המצרי והקונסול המצרי בירושלים העתיקה. כתגמול לכך, גירשה מצרים את שגריר ירדן וחוסיין ציווה לסגור את שגרירותו בקהיר. סעודיה ועיראק הוסיפו לתמוך בחוסיין, אולם העיראקים הסתפקו במתן סיוע כספי קטן מהמצופה. עם התקרב מועד הבחירות בלבנון חלה מתיחות זמנית בין לבנון למצרים, אולם ביולי הורגש שיפור מסוים. נאצר חזר והפעיל מחדש את מזכיר "הליגה הערבית" חסונה, לשם יצירת ארגעה ביחסיו עם מדינות ערב היריבות. במסגרת זו סייר חסונה בעיראק, לוב, סעודיה ותימן.
בשלהי יולי ובתחילת אוגוסט 1957 הועתק מוקד המתיחות באזור לסוריה. ארה"ב סיכמו בכך את ביצוע השלב הראשון של "דוקטרינת אייזנהאור". מדיווחיו של ריצ'ארדס הסתבר, כי 13 מדינות מתוך ה-15, שאירחו את השגריר האמריקאי המיוחד, הביעו את תמיכתן בתוכנית האמריקאית. ריצ'ארדס חתם על הסכמי סיוע בסך כולל של 118.7 מיליון דולר (מזה 51 מיליון דולר שהוקצו לסיוע צבאי). הלקח שהאמריקאים הפיקו בשלב זה הסתכם בהצהרתו של אייזנהואר, שעל ממשלתו להמשיך בביצוע התוכנית כדי לחזק את מעמדן של ארה"ב באזור ולייצב את משטרי המדינות הפרו-מערביות. מכאן ואילך הופנו, כאמור, זרקורי הפרסומת לעבר סוריה. המאורעות שחלו במדינה זו גרמו לשיגורו של ממלא מקום סגן שר החוץ האמריקאי, לוי הנדרסון, לתורכיה וללבנון לשם ניהול התייעצויות עם ראשי המשטרים הפרו-מערביים. עם זאת הצהיר אייזנהאור, כי כוונת ההשתלטות של ברית המועצות על סוריה אינן מחייבות את הפעלת "דוקטרינת אייזנהאור" בתחום הצבאי. עם תום שנת 1957 המשיכה מצרים לתקוף בחריפות את ביקורו של הנדרסון ולהציגו כמזימה אמריקאית חדשה נגד סוריה ומצרים גם יחד.

תמורות פנימיות במצרים בשנת 1957
המחצית השנייה של שנת 1957 עמדה בסימן התארגנות פנימית מחודשת במצרים. נזקי מלחמת סואץ-סיני נאמדו ע"י המצרים בכ-1.4 מיליארד דולר. הקפאת יתרות מטבע החוץ של מצרים במערב החמירה את מצבה הכספי והכלכלי של המדינה והעמיקה את תלותה בחשבונות אשראי ובאספקת מזון מארצות הגוש הקומוניסטי. מסתבר, אפוא, שגם בתחום הכלכלי נגררה מצרים, במידה רבה שלא באשמתה, אחר הגוש המזרחי. ההתפתחות הכלכלית תאמה את ההתפתחות המדינית והצבאית. המצור הכלכלי מצד ארה"ב עורר את שליטי מצרים לפעול למען עידוד הייצור המקומי וייסוד חברות מקומיות. בעת ובעונה אחת המשיכה מצרים להלאים את החברות הזרות, כגון בנקים, חברות ביטוח ומסחר. בפרוס שנת 1957 חויבו החברות הזרות להירשם כחברות מניות מצריות. חיוב זה לא חל על בעלי עסקים מקרב אזרחי מדינות ערב האחרות. אזרחים בריטיים וצרפתיים נצטוו לחסל את עסקיהם מיני ובי, בעוד שלאירופים אחרים ניתנה ארכה בת 5 שנים. לפי מקורות מצרים, נאמד הונן של חברות הביטוח האנגלו-צרפתיות ב-17 מיליון לי"מ. בעת ובעונה אחת עם חיסולם של עסקי מעצמות המערב במצרים, נפתחו ברומא, ב-23 במאי 1957, שיחות כספיות בין בריטניה למצרים לשם הסדרת העניינים הכספיים. הדיונים נמשכו לסירוגין וללא תוצאות עד סוף שנת 1957. גם בשנה שלאחריה לא הושג הסדר מתקבל על הדעת, שכן מצרים עמדה על קבלת פיצוי מלחמה מצד בריטניה בשיעור של כמיליארד דולר. במקביל לכך נערכו דיונים צרפתיים-מצריים שהתבצעו בקיץ 1958, על התקרבות לכלל פשרה מוסכמת.
ההתארגנות המחודשת של המשטר במצרים התבטאה גם בתחום המדיני והמנגנוני. בפרוס אוגוסט 1957 מונה עלי צברי, ציר "מועצת האומה" ומנהל לשכת הנשיא לעניינים מדיניים, כשר מדינה לענייני הנשיאות. במרוצת אותו חודש מונו שני ממלאי מקום לעבד אל-לטיף בגדאדי, שהועבר מכהונתו בממשלה לתפקיד יו"ר "מועצת האומה". שר הכספים, אל-קייסוני, נטל גם את תיק התכנון,¹⁸ ואילו שר התחבורה, מוצטפא ח'ליל, קיבל את התיק לעניינים מוניציפאליים. בשלהי ספטמבר פורסם צו, שהסתמך על החוקה, בדבר הקמת ממועצת הגנה לאומית בראשותו של נאצר ובשיתוף השרים הבכירים בקבינט. חילופי הגברי הממשלתיים לא באו אלא לאחר עריכתן של הבחירות ל"מועצת האומה" ב-3 ביולי 1957. מספר בעלי זכות הבחירה התקרב ל-5.9 מיליון ובכללם כ-150,000 נשים. ב-14 ביולי נערכו בחירות המשנה ל"מועצת האומה", בהן התחרו רק שני המועמדים מכל אזור ואזור שקיבלו את מספר הקולות הגדול ביותר בשלב הראשון. הפעם הספיק גם רוב יחסי כדי להיבחר. בשלב הבחירות הראשון נבחרו 97 צירים שזכו לרוב מוחלט באזוריהם. 80 צירים נוספים נבחרו ללא התנגדות, ו-168 הצירים הנותרים נכנסו ל"מועצת האומה" לאחר שנבחרו ברוב יחסי בבחירות המשניות. לראשונה בתולדות הפרלמנטים הערביים נבחרו גם שתי נשים בבחירות המשניות (ראוויה עטייה מג'יזה ואמינה שוכרי מאלכסנדריה). שני שלבי הבחירות עברו בשקט יחסי, אם כי במחוז קנא פרצו תקריות דמים בין בדווים ופלאחים, שהסתיימו ב-19 הרוגים. ס"ה הצירים הנבחרים הגיע ל-350, כולם היו מומלצי "האיחוד הלאומי" שהופיע ופעל כמפלגה היחידה במדינה. החתך הסוציאלי של צירי "מועצת האומה" היה כדלקמן: 16 שרים, 3 מנכ"לים, 46 פרקליטים, 46 חקלאים, 40 ראשי כפרים ("עומדה"), 33 קציני צבא, 20 רופאים, 27 פקידי סקטורים ציבוריים וממשלתיים, 15 רכושנים מהמעמד הבינוני, 14 קציני משטרה, 12 מהנדסים, 9 מורים, 10 סוחרים, 8 שופטים, 8 עיתונאים, 8 שייח'ים, 4 רואי חשבונות, 4 פועלים, 4 קבלנים, 2 רוקחים, 2 קרייני שידור, 9 אנשי עסקים, 2 נשים, איש דת אחד. הרשימה שפורסמה כללה את מקצועותיהם של 340 צירים בלבד. החתך המקצועי שיקף את האחוז הגבוה של בעלי המקצועות החופשיים ואנשי המנגנון הממשלתי והצבאי ב"מועצת האומה". ההרכב התעלם מייצוגם של הפלאחים מתוך הנחה שראשי הכפרים ייצגו, כביכול, את האינטרסים הכפריים-חקלאיים. זאת ועוד, ב"מועצת האומה" בלט ייצוגם האפסי של הפועלים העירוניים (4 מתוך 350).
עם מלאת 5 שנים למשטר ההפיכה, התכנסה "מועצת האומה" לישיבתה החגיגית הראשונה (ב-22/7). עבד אל-לטיף בגדאדי נבחר מראש ליו"ר המועצה, וכשני סגניו התמנו אנוור סאדאת ומוחמד פואד ג'לאל. התקנון הפנימי של המועצה קבע את הפעלתן של 23 ועדות פרלמנטאריות. כבר באחת הישיבות הראשונות של "מועצת האומה" הוברר לחלוטין טיבו הדמוקרטי המזויף של פרלמנט זה, שכן סגן יו"ר המועצה, מוחמד פואד ג'לאל, שסבר לתומו כי יש מקום לעמוד בראש אופוזיציה קונסטרוקטיבית מוץ לכותלי המועצה, נינזף קשות ע"י בגדאדי.
הפעלתה של "מועצת האומה" חייבה את פירוקו של "ארגון השחרור" שעמד בשעתו לצידו של נאצר במערכתו נגד נג'יב ונגד "האחים המוסלמים". פירוקו של "ארגון השחרור" חיזק את ההנחה, כי מפלגה זו לא מילאה בסופו של דבר את התקוות שנאצר תלה בה. במלים אחרות: "הארגון" לא השכיל להיהפך למפלגה עממית אמיתית על בסיס וולונטרי. ואכן, בדצמבר 1957 הודיע אנוור סאדאת על העברת נכסיו של "ארגון השחרור" לידי יורשו – "האיחוד הלאומי". כן קבע כי חברי "הארגון" לשעבר יתקבלו ל"איחוד הלאומי" בהתאם לתקנון ובאורח אישי. עוד ב-2 בנובמבר 1957 התפרסם תקנון היסוד של "האיחוד הלאומי" בהתאם לסעיף החוקה, שהכריז על הקמת מפלגה יחידה זו. שערי "האיחוד הלאומי" נפתחו לפני כל האזרחים המצריים מגיל 16 ומעלה, הן כחברים פעילים והן כחברים סבילים. החתך האנכי של מוסדות "האיחוד הלאומי" נקבע על בסיס מינהלי-גיאוגרפי, למן המוסדות המקומיים (בכפרים ובפרברי הערים), דרך המוסדות האזוריים ("מנאטק") והמחוזיים ("מחאפט'את"), ועד למוסדות הארציים. על מוסדות אחרונים אלה היה להתכנס אחת לשנה על מנת לבחור את נשיא "האיחוד הלאומי" ברוב מוחלט. כהונת נשיא המפלגה נקבעה ל-3 שנים. ב-8 בנובמבר התמנה אנוור סאדאת למזכירו הכללי של "האיחוד הלאומי". המזכירות הורכבה מקרב צירי "מועצת האומה". על שרי הממשלה וצירי הפרלמנט הוטל להקים את סניפי המפלגה ולפקח עליהם. בעוד שהשרים נקבעו אוטומטית כחברים פעילים ב"איחוד הלאומי", הרי שנדרש מצירי "מועצת האומה" למלא טפסים מיוחדים על מנת להתקבל למפלגה, לא רק כחברים סבילים אלא גם כחברים פעילים. הפרדה זו בין שני סוגי החברות היוותה, כנראה, את אחד הלקחים מכישלונו של "ארגון השחרור". בשלהי נובמבר 1957 החלה הפעולה הארגונית ההמונית בהפצת טפסי בקשות הכניסה, אולם עד סוף אותה שנה חלו עיכובים טכניים ניכרים עקב כינוס הוועידה האפרו-אסיאתית בקהיר. גם לאחר מכן לא ראה "האיחוד הלאומי, ברכה בעמלו.

הערכת הצלחתן של הרפורמות האגרריות
לאחר 5 שנות קיום ההפיכה ניתן היה לערך מאזן ביניים לגבי מידת הצלחתן של הרפורמות הקרקעיות, שהוכרז עליהן ב-9 בספטמבר 1952. תחום הגג של חוק זה קבע 200 פדאן של קרקע חקלאית בבעלות אחת. תחום זה נראה גבוה למדי בהשוואה לתביעות שהתעוררו במצרים עוד בשנות ה-40, ובהשוואה לתחיקה האגרארית שנערכה ברוב מדינות אסיה הבלתי-קומוניסטיות מאז תום מלחמת העולם השנייה. החוק הוציא מהכלל גורמים רבים ושונים, כגון קרקעות "ווקף", קרקעות שונות בתהליכי טיוב, כולל אדמות מדבריות, קרקעות תעשייתיות, וכן אדמות שהשתייכו לחברות צדקה או הופקעו ע"י נושים. החל משנת 1956 הותר להחזיק ביותר מ-200 פדאן למשך שנה, אם התוספת התקבלה בירושה. לעומת זאת הוחרמו כליל נכסי משפחת המלוכה ללא מתן כל פיצויים. בקיץ 1957 הודיעה הממשלה על הפקעת 420,000 פדאן עד שלהי שנת 1956. הודעה זו חיזקה את ההשערה, כי תוכניות ההפקעה לא בוצעו במלואן במשך 5 השנים שהוקצבו להן. נוסף לקשיים טכניים ומינהליים בביצוע הרפורמה האגרארית, נעשו גם ניסיונות לחבלה מצד בעלי האחוזות הגדולות, שניסו בין השאר לעקוף את החוק ע"י הגדרת המקרקעין כאדמות בור, שאין להפקיען אלא לאחר 25 שנה. הסעיף שהתיר לבעלי הקרקע לבצע הערות מסוימות של קרקעותיהם – מעל ל-200 פדאן – ליורשיהם, נוצל גם כן לרעה והפריע לביצוע החוק. קשיים אחרים נבעו מדרכי העברת הקרקעות ורישום הבעלויות כפי שהיה נהוג במצרים. רישום חלק מההעברות נעשה מאוחר יותר. חוזי מכר וקנייה רבים בוצעו אמנם לפני התאריך הקובע, אולם הם לא נחתמו מבחינה משפטית, אלא נערכו לפי הנוהג העממי. בספטמבר 1953 פורסמה תקנה, שקבעה כי במקרים גבוליים יתחלקו ההפסדים בין הקונה לבין המוכר. קושי נוסף נבע מקיומן של מספר בעלויות על יחידת קרקע אחת ("שיווע"). כדי להפקיע את יתרת הקרקעות היה צורך לחלקן תחילה בעזרת ועדות מיוחדות ולאחר בירורים ממושכים.
הפקעת מקרקעי משפחת המלוכה נתקלה בקשיים מיוחדים במינם, שכן אזרחים רבים תבעו זכויות בעלות על חלק ניכר מנכסים אלה, בטענם כי נכסיהם נגזלו באורח שרירותי ובזמן מן הזמנים ע"י אנשי בית המלוכה. אחת מתביעות הבעלות הללו טענה לשטח של 30,000 פדאן. החרמת הרכוש של צאצאי משפחת המלוכה הוסדרה, בסופו של דבר, על בסיס הפרדת המין: רכוש הגברים הוחרם כליל, ואילו לגבי רוכש הנשים נקבע נוהל מסובך שעקרונו היה – החרמה רק במקרים של קבלת רכוש במישרין מבית המלוכה או בתוקף קירבה משפחתית ישירה.
הקשיים למיניהם גרמו גם להתאחרות הממשלה בחלוקת איגרות החוב לבעלי הקרקעות המופקעות. איגרות אלה נקבעו כשוות ערך למכפלת המס המקורי שהוטל על הקרקע פי 70. הן נשאו ריבית של 3% ומועד פדיונן נקבע לאחר 30 שנה. במשך 5 השנים שנקבעו להשלמת ביצוע הרפורמה האגרארית כמעט ולא הורחבו התקנות בדבר הפקעת הנחלאות. רק ביולי 1957 פורסם צו שחיסל את הנחלאות, שהוכרו בשעתו כאדמות בור. הממשלה הודיעה על הפקעת יתרת השטחים שמעל ל-200 פדאן תמורת פיצוי מתאים, ועל העברת השטחים המופקעים למינהל מקרקעי המדינה. ההערכה הממשלתית הצביעה על תוספת אפשרית בשיעור של 50,000 פדאן. ביולי 1957 פורסם חוק נוסף שהוסיף למעגל הקרקעות המופקעות כ-150,000 פדאן, מקרקעי "וקף ח'יירי" לשעבר. לפי סיכומו של ג' בר,¹⁹ נותרו עד שנת 1958 כ-850,000 פדאן, שצריך היה להפקיעם בהתאם למתוכנן.
התוכנית המקורית לחלוקת הקרקעות לפלאחים זעירים נועדה ליצור יחידות קרקע בשיעור של 5-2 פדאן לכל משפחה, תוך חלוקה מודרגת מידי שנה בשנה. אולם התוכנית המקורית לא התבצעה עקב עיכובים שונים. עד מאי 1954, כשנה וחצי לאחר פירסום הרפורמה האגרארית, חולקו לא יותר מ-25,520 פדאן. קצב חלוקת הקרקעות הוגבר בשנים שלאחר מכן, ועד לספטמבר 1957 חולקו בסך הכל כ-337,000 פדאן, היינו רק כמחצית מכלל השטחים שהיו מחויבים בהפקעה לפי החוק המקורי. העיכובים בחלקות הקרקעות המופקעות עוררו התמרמרות ניכרת בקרב הפלאחים עד לכלל תקריות אלימות. הממשלה הצדיקה את העיכובים בצורך בעריכת חקירות יסודיות בתחומים הבאים: קביעת מועמדותם של הנהנים בפוטנציאל, גודל השטח שייזקף לזכותם ושיטת חלוקתו. ראשי הכפרים ("עומד") הועמדו בתחתית סולם העדיפויות של חלוקת הקרקע, לעומת זאת ניתנה עדיפות ראשונה לחקלאים שגויסו לצבא, בהנחה שהצבא אינו מקנה להם מקצוע. בעלי מלאכה, שחכרו קרקעות ועיבדום כענף הכנסה צדדי, נקבעו כזכאי ליהנות מחלקות הקרקעות בתנאי שהכנסותיהם ממקורות בלתי חקלאיים תילקחנה בחשבון בשעת קביעת גודל החלקה. כנגד שיטת החלוקה הושמעו טענות רבות, וביניהן ריחוקם של השטחים המוקצבים ממקומות המגורים. ריחוק גיאוגרפי זה נגד את עיקרון המערך הכפרי המכונס האופייני לכפר המצרי. כן נקבע שאדמות גנים מופקעות תימסרנה לבוגרי מוסדות חקלאיים על מנת שיהפכו את חלקותיהם למופת ולדוגמה של עיבוד חקלאי לסביבתם הכפרית. סעיף זה נכשל. נוסף לכל הבעיות האחרות, נקטה במכון ועדת הרפורמה האגרארית מדיניות של האטת חלוקת הקרקעות המופקעות כדי להשביחן תחילה ולמסרן במצב תקין לידי הפלאחים. כן נדחתה חלוקתם של מטעי הסוכר, ובשלב הראשון עובדו המטעים במשותף עם חוכרים זעירים, תוך חלוקת יבולים שווים. בד בבד עם ביצוע חלוקת הקרקעות חתרה ועדת הרפורמה הקרקעית לארגן את הפלאחים במסגרות קואופרטיביות. הקמת הקואופרטיבים התנהלה בעצלתיים, ועד שלהי שנת 1956 הוקמו רק 206 אגודות שיתופיות. הפלאחים גילו שמרנות והססנות רבה כלפי היוזמה הממשלתית הזאת, אולם בעיני הממשלה הפכו הקואופרטיבים לאבן הבוחן להצלחת הרפורמות.
בעת חלוקת האחוזות הגדולות הקפידה הוועדה למנוע את התפוררותו של הרכוש הקטן באמצעות קביעה חוקית, שהגדירה מינימום קרקעי שמתחתיו אסור היה להקטין את שטח המקרקעין. כמו כן חודש בווריאציה מסוימת "חוק הפדאנים" הישן, שמנע עיקולי מקרקעין.
ביטולו של "ווקף אהלי" נתקל בהתנגדות חלשה יחסית, בהשוואה להפקעת האחוזות הגדולות, שכן דעת הקהל הייתה מלאת טרוניות כלפי מוסד זה בתריסרי השנים שקדמו לביטולו. אולם גם בתחום זה התעוררו קשיים בביצוע החוק עקב ריבוי מספר הנהנים מרכוש שהוגדר כ"ווקף אהלי" ושהכנסותיו היו זעומות למדי. רק בשלהי שנת 1954 זורז ביצוע החוק על ידי תקנה חדשה, שייפתה את כוחו של מיניסטריון הווקף להפקיע את הנכסים. החוק הקל על ביצוע בפקעת מקרקעין שהשתייכו למשפחת המלוכה והוכרו כ"ווקף אהלי".
חוק "ווקף ח'יירי" נתקל בהתנגדות רבה יותר מקודמו. לאחר הגלייתו של פארוק הסתבר, כי המלך היה אפוטרופוס אישי ("נאט'ר") על כ-100,000 פדאן של מקרקעי "ווקף ח'יירי". כן היו אפיטרופסים רבים אחרים מקרב האחוזאים הגדולים. שאיפתה של ממשלת מצרים לערער את יסודות שלטונם של הפיאודלים הגדולים עלתה בקנה אחד עם מגמת נישולם ממעמד האפוטרופסות. כשנה לאחר ההפיכה פורסם חוק שקבע את המיניסטריון הממשלתי כאחרי לניהולו של ה"ווקף ח'יירי". בתחילת שנת 1954 נקבע, כי ניהול נכסים אלה יישארו רק בידי מפרנסים, שהכנסותיהם השנתיות קטנות מ-400 לי"מ. כן הותר למיניסטריון הווקף להפנות את הכנסות ה"וקף ח'יירי" למטרות הנראות לשר, לאחר שישכנע את בית הדין הדתי בצדקת מטרותיו. ואכן שר האווקאף ניצל זכות זו במידה רבה.
בהערכת ביניים של הרפורמה האגרארית מסתבר, כי הושגה המטרה הראשונה במעלה והיא – שבירת מעמדם של הפיאודלים והאחוזים, ששלטו בחייה הכלכליים והמדיניים של מצרים מאז תחילת המאה ה-20. הפקעת רכושם ורכוש בני משפחת המלוכה, העברת מקרקעי "ווקף ח'יירי" לפיקוח ממשלתי ופירור שטחי "ווקף אהלי" ניכירם – מאמתים השגה זו. כן התבטלה השפעתו הכלכלית השלילית של מוסד ה"ווקף" בכללו. עם זאת טרם נפתרה בעיית היעדרות הבעלים מאחוזותיהם הבינוניות (בסדר גודל של 50–200 פדאן). כן הסתבר, כי גבול הגג בשיעור של 200 פדאן ליחידת קרקע היה גבוה מדי בתנאי הלחץ העצום הקיים על הקרקעות במצרים. ואכן, בשנת 1961 תוקן החוק והעמיד את המכסימום המותר לבעלות על 100 פדאן בלבד. יש להניח, שעם החרפת הלחצים על הקרקעות המעובדות עשוייה ממשלת מצרים להקטין עוד יותר את שטחה של יחידת הקרקע המותרת. ספק רב אם הרפורמה פתרה באורח ממשי את עניין הגבלת הרנטה הקרקעית וקביעת המינימום לשכר עבודה חקלאי. מכל מקום, עצם הגבלת הרנטה רק היטיבה בעקיפין את מצבם של הפלאחים המרודים, בעלי 1–2 פדאן. בעיה אחרת היא באיזו מידה הופנה ההון המצרי מהשקעה בקרקעות להשקעות פרודוקטיביות בתעשייה ובשירותיה? מכיוון שהפיצויים שהוענקו לבעלי הקרקעות המופקעות לא היו בעלי ערך ריאלי יחסית לערך הקרקעות שהופקעו, הרי של נוצרה נהירה הון פרטי לעבר התעשייה. כיוון ההשקעות הצביע על נכסים דלא-ניידי בערים ומגרשים ומבנים שונים וכד'). גם הקמתו של "הארגון הכלכלי" הממשלתי, בינואר 1957, הצביעה על אכזבתה של הממשלה מיעדי השקעות ההון-הפרטי במדינה.
עצם ביצועה של הרפורמה הקרקעית הווה הישג וכישלון בעת ובעונה אחת. מצד אחד, שופר מעמדם של הפלאחים הזעירים, הכוונה לאותה עשירים מכלל שכבה חברתית זו, שנהנתה במישרין מהרפורמה. הדאגה הממשלתית הרב-צדדית, שהתבטאה בהקצבת קרקעות, בטיפוח אגודות שיתופיות ובניסיון לשמור על רמת פריון מסוימת, סייעה לגיבוש תודעה עצמית בקרב הפלאחים הזעירים ותרמה כלשהו לחילוצם ממצב שוויון הנפש והצייתנות הפטליסטית המסורתית. מצד שני, לא פתרה הרפורמה את בעיית הלחצים הגוברים והולכים על הקרקע כתוצאה מהריבוי הטבעי המדהים, שנאמד לפחות בכ-3% נטו לשנה. שכן גם אם חולקו אותם 850,00 פדאן לפלאחים זעירים, לפי ממוצע של –4 פדאן למשפחה (בשעה שלא הייתה כל כוונה לחלק את כל אותן קרקעות), הרי שהחלוקה הייתה צרכיה לפתור את בעיותיהן של 200,000 משפחות על פלאחים זעירים ותו לא. מספר בעלי הקרקעות שאינן עולות בשטח על 5 פדאן נקבע, לפי הסטטיסטיקה הממשלתית, ליותר מ-2.5 מיליון (לפי הערכה אופטימית יותר – רק 850,000). אם מצרפים לנתון "האופטימי" את אומדן הפלאחים החסרים קרקעות מכל בעל, הרי שניתן בנקל לאמוד את מספר המשפחות שהיו זכאיות ליהנות מהרפורמה האגרארית בכ-2 מיליון לפחות (בשנת 1957). מסתבר, אפוא, שמחלוקת הקרקעות, לפי חוק הרפורמה, יהינו רק כ-10% בלבד מכלל הזכאים להקצבת מקרקעין. יתר על כן, גם באותם מקרים שחולקו קרקעות על ידי ועדת הרפורמה טרם הוכח בבירור, כי רמת הפריון החקלאי עלתה. יש פנים לכאן ולכאן. בסיכום, ניתן לומר כי הרפורמה הקרקעית החטיאה את משימתה העיקרית – פתרון בעיית הלחץ על הקרקעות. מסתבר, כי במרוצת שנת 1956 עמדו על כך גם ראשי המשטר במצרים. כישלונות ביצירת מעמד איתן של פלאחים זעירים היה מוחלט. יתר על כן, רמת הכנסותיהם של החקלאים הונמכה מאז כינון משטר ההפיכה, וזאת – במידה רבה – עקב הריבוי הטבעי שאין כמעט לבולמו. שני גורמים אלה עמדו לנגד עיניהם של שליטי מצרים לכשהעתיקו את המאמץ הלאומי העיקרי מהחקלאות לתעשייה ומהכפר אל העיר. מגמה זו בלטה, במיוחד, מאז פירוקה של קע"ם, מבחנו האמיתי של התיעוש במצרים נמצא עוד לפניו.
מעניין לציין, כי הרפורמה האגרארית הייתה לרוחם של בני הנכבדים הכפריים ("עמדה"), שנחלותיהם עמדו בממוצע של 100–150 פדאן. משקלו הסגולי של רובד חברתי זה עלה, ללא ספק, לאחר שקוצצו כנפיהם של האחוזאים הגדולים. אין זה מקרה, שחלק ניכר מראשי הכת השלטת היו יוצאת רובד חברתי זה, והדוגמה הבולטת לכך היא מוצאו של עבד אל-חכים עאמר. יתר על כן, עם הגברת קצבו של משטר ההלאמות, בשנים מאוחרות יותר, נמצאו נשכרים יוצאי מעמד הביניים של השכירים (פקידים בינוניים ונמוכים), שהאינטרס הכלכלי שלהם הזדהה עם סגנון ההלאמות וגם מגמת חיזוק שליטתה הכלכלית של המדינה, בניגוד לאינטרס של יוצאי מעמד הביניים הגבוה ובעלי המקצועות החופשיים. לקטגוריה זו של שכירים בינוניים וזעירים השתייכו משפחתו של עבד אנ-נאצר וכמה מחבריו הטובים ביותר. מכל מקום, ראשי הכת השלטת לא כללו בני פלאחים זעירים מחד גיסא, או בני מעמד האחוזות, הבנקאים הגדולים ובעלי העסקים העצמאיים, מאידך גיסא.

המאזן הסורי והמצרי ערב איחוד קע"ם
איחודן של מצרים וסוריה והקמת קע"ם היוו את גולת הכותרת לניצחונותיו המדיניים של ג'מאל עבד אנ-נאצר. דא עקא, המניעים והשיקולים שהחישו את ביצוע האיחוד בין מצרים לסוריה נבעו, רובם ככולם, מהתפתחויות פנימיות בסוריה ולא במצרים. עד להכרזה החגיגית על מיזוגן המלא של שתי המדינות מילא נאצר תפקיד פסיבי למדי בפרשה זו. לפיכך, ניתוח מניעי האיחוד ומאפייניו נסקר לעיל בפרק על סוריה.²⁰ במבט כללי ניתן לסכם את מניעי האיחוד הסוריים כתוצאה מהחרפת תחושת הבדידות המדינית של סוריה, שנבעה מאותה תסיסה פנימית ואי-יציבות כללית, המאפיינים את תולדותיה של סוריה בזמן החדש.
הרקע המדיני של סוריה מצטיין במאבק בלתי-פוסק, בתנודות קיצוניות ומסעירות, שהתגלעו עוד בשלהי מלחמת העולם הראשונה. ההיאחזות הצרפתית בסוריה בוצעה רק לאחר מאבק, בעוד שהבריטים הופיעו בשעתו במזרח התיכון כמשחררים, שרכשו להם בני ברית האשמיים. הבסתה של ממשלת פייצל בדמשק ע"י כוחות הצבא הצרפתיים צרבה את הגאווה הלאומית הסורית והולידה את המיתוס של קרב מייסלון, שבו הוכרעו פייצל והערבים. תודעת קרב מייסלון התגבשה לכלל אפופיאה סורית לאומית, והורישה אותה רגישות קיצונית המאפיינת את תולדותיה של סוריה. פיצול מחוזותיה של סוריה על בסיס אתני-דתי ע"י הצרפתים, מתוך שיקולי "הפרד ומשול" קלאסיים – יצר ריאקציה חריפה, שתגברה את שאיפות האיחוד הסוריות להקמת סוריה רבתי. על רקע זה יש לראות גם את המרד הדרוזי הגדול (1925-7), שהתפתח לכלל מאבק דמים כלל-סורי. קריעתה של אלכסנדרטה מגופה של סוריה ומסירתה לתורכיה, ב-1939, יצקו גם כן שמן על מדורת ההכרה הלאומית-הסורית הנפגעת. גורמים מדיניים-פסיכולוגיים אלה וגם אחרים עודדו את התפתחותה של הגאווה הלאומית הסורית עד לכלל התרחבותה לתודעה כלל-ערבית, כפי שהתגבשו באידיאולוגיה של מפלגת "אל-בעת'".
דמשק עצמה, כאחת הבירות העתיקות ביותר של האסלאם הקדום, כמעוזם של שליטי בית אומייה, תפסה מקום של כבוד בתודעה הערבית-הלאומית החדשה; שכן דמשק בניגוד לבגדאד, בירת האימפריה העבאסית, לא טשטשה את צביונו הערבי-מוסלמי של משטרה, בעוד שבגדאד העבאסית נשאה אופי קוסמופוליטי.
אותו מאפיין של תסיסה פנימית והעדר יציבות המשיך להתלבט גם לאחר מתן העצמאות לסוריה בשנת 1946: מושגי השלטון האירופיים ודפוסיהם המעשיים נכשלו במבחן המעשי הסורי. הפרלמנטים והממשלות לא גובשו בנוסח דמוקרטי מערבי. לעומת זאת חלה שורה ארוכה של תהפוכות פנימיות, תוך זעזוע בלתי-פוסק של מסגרות החיים המדיניים. החל משנת 1949 נפתח עידן ההפיכות הצבאיות. בשנות ה-50 החל להתפתח במורגש תסביך הבדידות הסורי (המנותח והמוטעם ע"י חסנין הייכל, עורך "אל-אהראם" המצרי). תסביך בדידות זה התעצם נוכח הקמתה של "ברית בגדאד" בשנת 1955, והגיע לכלל פורקן חלקי באוקטובר 1955, עם הצטרפותה של סוריה למפקדה הצבאית המשותפת לה ולמצרים (ומקץ שבועות גם לסעודיה). הצטרפות זו התפרשה כתגובה מידית לתחושת הבדידות והחולשה, כשזיכרונות הפיצול המינהלי הסורי בתקופת המנדט הצרפתי טרם נמחו. אי היציבות הסורית נגרמה במידה רבה גם כתוצאה מפעילותה הלגאלית של המפלגה הקומוניסטית הסורית, שהצטיינה במסגרתה הארגונית ובהנהגתה המוצלחת ע"י ח'אלד בכדאש. גיבושם של הקומוניסטים הסוריים בלט, במיוחד, על רקע חולשתן הארגונית של המפלגות האחרות. אולם לא הייתה זו המפלגה הקומוניסטית הסורית שפילסה את דרכה של ברית המועצות לסוריה. ההתקשרות עם סוריה הסובייטית ניזומה דווקא ע"י ח'אלד אל-עזם, "הפיאודל האדום", באוקטובר 1957. מניעיו של מדינאי רב נכסים זה היו, כנראה, אישיים-תכסיסיים והתבטאו בשאיפתו לרשת את כס הנשיאות הסורי, ולו גם במחיר שיתוף פעולה עם השמאל הקיצוני ועם ברית המועצות. התסיסה הפנימית בסוריה גברה במיוחד בתקופת מערכת סיני-סואץ. תסיסה זו התבטאה בעצבנות מובהקת, שהביאה לגיוס כללי במדינה ולפיצוץ צינורות הנפט העיראקיים, פיצוץ שפגע בסופו של דבר בכלכלת סוריה עמה. למעשה, הייתה סוריה היחידה מקרב מדינות ערב שהגיבה באורח מעשי על פרשת סואץ. תגובה עצבנית זו ניתנת להבנה על רקע של אותה תחושת הבדידות והחולשה. הגורם המדיני-פסיכולוגי, שהריץ את סוריה מתוך זרועותיו של נאצר, מופיע, אפוא, בעוצמה מתחלפת לאורך כל תולדותיה של סוריה בזמן החדש. גורם זה הינו גם התשובה הסבירה ביותר להעדר היציבות הפנימית בסוריה. כגורמים מידיים שהחריפו את תחושת הבדידות והחולשה של סוריה יש לראות בנתונים הבאים: א) החשש הגובר והולך מפני המערב, בריתותיו ("ברית בגדאד") ותורותיו ("דוקטרינת אייזנהאור"); ב) הפחד מפני נסיבות הקוניוקטורה בסוריה שהצביעו על עליית משקלם של הקומוניסטים המקומיים ובעלי בריתם מקבוצת ח'אלד אל-עזם. האפשרות הסבירה למדי של הפיכת סוריה ל"דמוקרטיה עממית" בחסות סובייטית; ג) הפחד מישראל שהפגינה את כוחה הצבאי במבצע סיני.
הבחינה המצרית ערב קע"ם הייתה שונה לחלוטין, והתפקיד שמילא בתקופה זו נאצר היה פסיבי ומתחמק. שכן נוסף לקשיים השונים שנערמו על דרך האיחוד, היה העיתוי בלתי נוח לנאצר. היה זה רק כשנתיים ימים לאחר התקשרותו הצבאית של נאצר עם ברית המועצות. ניתן להטיל ספק באיזו מידה היה מוכן נאצר כבר אז לנקוט בצעד גלוי, שאפשר היה לפרשו כניסיון לבלום את חדירתה של ברית המועצות לסוריה. יחד עם זאת הבין נאצר, כי כשנה לאחר מפלתו הצבאית בסיני יהא זה סיכון רב להסתבך בהרפתקה מדינית וליטול על עצמו אחריות צבאית כלפי סוריה, שאינה קשורה ברצף טריטוריאלי למצרים. אולם הלחץ הסורי דחק את נאצר למצב של הכרעה חד-משמעית, בתנאים מדיניים שלא הוא יזמם ובמהלכים כפויים שלא הוא תיכננם. כנגד אותם שני שיקולים רבי-חשיבות, שהרתיעוהו מאיחוד מהיר ונחפז, הזדקר פיתיונה של הגשמת האיחוד הערבי הלכה למעשה; שכן הזדמנות ההיסטורית החד-פעמית לביצוע האחדות הערבית הייתה חזקה מכל שיקול מדיני. יתר על כן, נאצר נלחץ עתה לפרוע את שטר נאמנותו לרעיון האיחוד, שהפך לציר מרכזי במחשבתו ובתודעתו ("המעגל הערבי"), ולהוכיח את דבקותו באידיאל העליון, הן כלפי העולם הערבי והן כלפי עמו וצבאו, בתנאי סיכון בלתי-מבוטלים. ואכן מספר סימנים העידו על היסוסיו והתלבטויותיו של נאצר עוד בנובמבר 1957. אך, כאמור, הועמד השליט המצרי בפני עובדה מוגמרת למחצה. כל נסיגה הייתה עשויה להתפרש כבגידה באינטרס הערבי העילאי, בעוד שהשהייה ודחייה היו הולמות ביוקרתו האישית עד דכא. האיחוד בין סוריה למצרים בוצע, אפוא, עקב שני מניעים שונים: הסורים ראו בו מפלט מפני סכנות אמיתיות או מהומות מצד ברית המועצות וארה"ב גם יחד, ולהלן חתרו לחיסול ההשפעה המדינית של אישי הצבא על החיים המדיניים בסוריה. הפיכתו של קאסם בעיראק (ביולי 1958) רק חיזקה את ידי נאצר בהחשת מדיניות השתלטותו על סוריה, כיוון שקאסם הפך, כזכור, לבר-פלוגתא חריף של נאצר. סכנתו הייתה גדולה לאין שיעור מסכנתו של נורי אס-סעיד, שכן קאסם המהפכני והאנטי-אימפריאליסטי, לכל הדעות, הציע תחליף למנהיגותו הלאומית של נאצר בתנאים נוחים יותר הן לעיראק והן לסוריה.

לבטי המשטר והממשל בקע"ם
הממשלה הסורית נתנה את הסכמתה לאיחוד ב-28 בינואר 1958, בהתאם לתוכנית המיזוג המלא שהובאה מקהיר ע"י שר החוץ הסורי צלאח אד-דין אל-ביטאר. טכס החתימה על הכרזת האיחוד נערך בקהיר ב-1 בפברואר, בראשות נאצר וקוותלי עם שרי ממשלותיהם. באותה הזדמנות הציג ראש ממשלת סוריה, צברי אל-עסלי, את המיזוג כחלק מתהליך היסטורי מקיף יותר. ב-5 בפברואר מסר נאצר ראשי פרקים עראיים לסדרי השלטון בעתיד. הוא קבע כי חברי המועצה המחוקקת של קע"ם, שתקרא "מועצת האומה", ימונו ע"י נשיא קע"ם. ההרכב יכלול, לפחות, מחצית מחברי הפרלמנט המצרי ומחצית מחברי הפרלמנט הסורי ויסתכם ב-400 ציר. המועצה תדון בחוקת האיחוד. הממשלה המרכזית תתמקם בקהיר ושריה המצריים והסוריים ימונו ע"י הנשיא. כן תמונינה שתי מועצות מבצעות אזוריות (ממשלות מקומיות) לחבל הסורי ולחבל המצרי. תפקידן יוגבל לפיקוח על הזרועות הביצועיות האזוריות, ללא כל סמכות להתוויית מדיניות החוץ והביטחון.
בינתיים אישר הפרלמנט הסורי את עקרונות האיחוד ואת מועמדותו של נאצר לנשיא קע"ם. בישיבה חגיגית זו השתתפו רק 106 צירים סוריים (מתוך 142). בלטה היעדרותו של הציר הקומוניסטי ח'אלד בכדאש. עם תום הישיבה הודיע אכרם חוראני על פיזור הפרלמנט הסורי (5/2). זמן מה לאחר מכן בוטלה חסינותם הפרלמנטארית של ציריו. ב-21 בפברואר נערך משאל עם סימולטאני במצרים ובסוריה שהכריע לטובת הקמת קע"ם ובחירת נאצר כנשיא. במשאל המצרי השתתפו 98.13% מכלל בעלי זכות הבחירה (6,220,343), ומתוכם הצביעו 99.99% למען האיחוד והנשיאות. במשאל הסורי הגיע מספר בעלי זכות הבחירה ל-1,431,157. 97.75% ניצלו את זכותם ו-99.98% אישרו את האיחוד והנשיאות.
יומיים לאחר מכן ערכו נאצר ופמלייתו מסע ניצחון ברחובות דמשק. בערבו של ה-24 בפברואר התכנסה ישיבה בביתו של קוותלי, בהשתתפות השרים הסוריים ויו"ר בית הנבחרים, לשם דיון על הקמת המועצה המבצעת לחבל הסורי. דיונים אלה נמשכו גם למחרת בשיתופם של אישי ציבור ומפלגות סוריות שונות, כגון צברי אל-עסלי, נאזם אל-קודסי, צלאח אל-ביטאר ומישל עפלק.
ב-5 במרץ הוכרזה החוקה הזמנית של קע"ם בדמשק מפיו של אנוור סאדאת. סעיפיה העיקריים היו כדלקמן: המדינה המאוחדת הוכרזה כרפובליקה דמוקרטית וריבונית, שעמה מהווה חלק מהאומה הערבית. כן נקבע שוויון כל האזרחים ללא הבדלי דת וגזע. החלק החשוב ביותר של החוקה התייחס לסמכויותיו של הנשיא, אשר הורחבו ביותר בהשוואה לחוקת מצרים מ-16 בינואר 1956.²¹ הנשיא כראש הזרוע המבצעת נקבע כמפקד צבאי עליון. הוא ימנה את חברי "מועצת האומה" ואף יהא רשאי לפזרה. הנשיא מוסמך להכריז על מצב חירום; החוקה קבעה את עצמאות מערכת השיפוט והכריזה על המשך תוקפה של מערכת החוקים בשני החבלים עם אפשרות לשנותם או לבטלם. כן נקבע שההסכמים הבינלאומיים של מצרים וסוריה יישארו בתוקפם; התקנות המינהליות תשארנה גם כן בתוקפן עד להאחדתן ע"י הנשיא.
בהשוואה לחוקת 1956, לא היה כרוך צו הנשיא לפיזור "מועצת האומה" בעריכת בחירות חדשות תוך 60 יום. כן לא הוגבלה כהונת הנשיא במוצאו המצרי. סעיף 121 בחוקת 1956, שקבע את הצגת מועמדות הנשיא ע"י "מועצת האומה", נעלם. כן לא הוגבלה כהונת הנשיא ב-6 שנים. סמכותה של "מועצת האומה" לקבוע את יושב ראשה כנשיא זמני, לאחר התפטרות הנשיא הקבוע, לא הופיעה בחוקת 1958. אפשרות האשמת הנשיא בבגידה (סעיף 130) ונוהל פיטוריו ע"י 2/3 מחברי "מועצת האומה" לא הופיעו בחוקת קע"ם. בחוקה זו נאמר, כי הנשיא מעצב את המדיניות ומכתיבה לשריו, בעוד שבחוקת 1956 נאמר, כי עיצוב המדיניות נעשה בצוותא ע"י הנשיא והשרים. זכותו של הנשיא להטיל מצב חירום מודגשת הן בחוקת 1956 (סעיף 144) והן בחוקת 1958 (סעיף 57). פרקי "המינהל המקומי" ו"ההגנה הלאומית" שיוחדו בחוקת 1956 לא הופיעו בחוקת 1958. לעומת זאת, קבעה חוקת קע"ם, בדומה לחוקת מצרים מ-1956, את קיומה של מפלגה אחת בלבד – מפלגת "האיחוד הלאומי". בסיכום, מסתבר שבחוקת קע"ם מ-1958 זנח נאצר את אותם יסודות צנועים של דמוקרטיה כביכול, שבלטו כלשהו בסמכויותיו של הגוף הפרלמנטרי. "מועצת האומה" של קע"ם מונתה במלואה ע"י הנשיא. עם זאת ניכר בחוקת קע"ם הניסיון לבנות משטר ייצוגי מכוון מלמטה, על בסיס המוני, בדומה לניסוייו של נשיא פקיסטן.
למחרת הכרזת החוקה פורסם ההרכב של ממשלת קע"ם הראשונה (ב-6/3), על ארבעת סגני הנשיא שלה, כדלקמן: עבד אל-לטיף בגדאדי (מצרי) הופקד על ענייני כלכלה, ייצור ותכנון. עבד אל-חכים עאמר (מצרי) מפקד הכוחות המזוינים. אכרם חוראני (סורי) מתאם של שירותי הממשלה וכאחראי על משרדי החינוך, העניינים הסוציאליים, הבריאות, ההקדשים וההדרכה הלאומית. צברי אל-עסלי (סורי) אחראי לקידום האיחוד בין שני חבלי קע"ם. לממשלה המרכזית מונו 8 שרים, ורק אחד מהם (אל-ביטאר) היה סורי, ואילו לממשלות החבליות ("המועצות המבצעות") התמנו 30 שרים, מהם 12 מצריים. השרים הסוריים בממשלת החבל הסורי ובממשלה המרכזית מונו מקרב קציני הצבא (עבד אל-חמיד סראג', אמין אנ-נפורי ומוצטפא חמדון), מקרב המדינאים המקצועיים (כגון צלאח אד-דין אל-ביטאר); ומתוך קבוצת מומחים (שוכת קנוואתי, רקטור האוניברסיטה הסורית, נור אד-דין כחאלה, מהנהלת נמל לודקיה, וחסן ג'בארה – כלכלן). בהרכב הממשלות בלט היעדרם של ח'אלד אל-עטם והרמטכ"ל הסורי עפיף אל-בזרי²² שנחשדו בנטייתם לברית המועצות. כן מינה נאצר 4 יועצים אישיים מצריים.
אולם בשלב זה טרם הובהרו יחסי הסמכויות בין הממשלה המרכזית לבין שתי הממשלות החבליות, ובמיוחד החלו להתגלות קשיים בניהולה של סוריה. בפרוס אפריל 1958 הוקמו הממשלות המקומיות בסוריה ובמצרים ובראשון הועמדו סגני הנשיא חוראני (לסוריה) ובגדאדי (למצרים).
במקביל להקמת מוסדות הממשל נחלצה ממשלת קע"ם להחייאת "האיחוד הלאומי", תוך כדי כפייתו על החבל הסורי, שניהולו הופקד, למעשה, בידי עבד אל-חמיד סראג' כשר הפנים. ב-20 במרץ נערך כנס המונים בקהיר שנועד לדרבן את התארגנותו המחודשת של "האיחוד המצרי", באפריל הוחל בגיוס המוני של חברים במצרים באמצעות תאי האיגודים המקצועיים. במבצעי התארגנות אלה נעזר אנוור סאדאת בארגוני הנשים המצריות ובשיתוף פעולה מצד מועצת עורכי העיתונות המצרית. במרוצת חודש יוני 1958 הופיע ספרו של סאדאת – "הפילוסופיה של האיחוד הלאומי". היה זה ניסיון ראשון לעצב אידיאולוגיה כלשהי לרעיון האיחוד הערבי והתגשמותו בקע"ם. המחבר הודה בכישלונה של כת ההפיכה ביצירת קשר הדוק בינה לבין העם המצרי בשנת 1952. על רקע זה הועיד סאדאת את המשימה המרכזית ל"איחוד הלאומי". איסור קיומן של המפלגות האחרות תורץ בנימוקים מדיניים חיצוניים, היינו בסכנות הצפויות מצד "ברית בגדאד" ו"דוקטרינת אייזנהאור". המחבר הודה בעקיפין בקיום מעמדות חברתיים בהצביעו על ניגודי אינטרסים בין שכבות העם השונות, אולם הוא הטעים את המכנים המשותפים לעמי קע"ם – עצמאות, לאומיות ערבית, נויטראליזם חיובי, שלום וכדו'. "האיחוד הלאומי" נועד להוות מסגרת ארגונית משותפת שתבטיח אותם אינטרסים. בהמשך ספרו קבע סאדאת, כי "האיחוד הלאומי" הוקם כגוף עממי ולא ממשלתי, וכן טען כי אין להגדירו כמפלגה מדינית במובן המקובל. כמה עיתונאים מצריים שהגיבו על האידיאולוגיה של סאדאת הדגישו את הצורך ביתר ליבראליזציה של "האיחוד הלאומי" ובפתיחת שעריו לכל פרט, ללא התחשבות בדעותיו, כולל את אנשי הימין.
הבקעים הראשונים בחומת אחדות הממשל של קע"ם נתגלו עוד בספטמבר 1958 בארבעה משורים: א) בתחום החיכוכים הבין-אישיים, שהיו מעורבים בהם חוראני ועסלי; ב) בתחום ההשקפות החברתיות, שנתפלגו עקב פרסום חוק הרפורמה האגרארית בחבל הסורי; ג) בתחום היחסים הכלליים בין השרים המצריים והסורים עקב התגבשותו של משטר קאסם בעיראק, והאשמות שהוטחו כלפי צברי אל-עסלי כתוצאה ממשפט הראווה שנערך בבגדאד נגד פאדל אל-ג'מאלי; ד) בתחום היחסים בין הקצונה המצרית והסורית כתוצאה מהראורגניזציה שנערכה בצבא הסורי.
ב-21 באוקטובר החליט נאצר על ראורגניזציה במימשל, במידה רבה בהשפעת יריבותו של קאסם העיראקי. העילה הרשמית לכך הוסברה בקשיי התכנון והתיאום בין שני החבלים כתוצאה מההפרדה בין שתי רשויות ביצוע נפרדות. נאצר החליט, אפוא, על הרחבת הממשלה המרכזית עד ל-21 שרים ומהם 7 סורים. סמכויות הממשלה המרכזית הוגדרו בתכנון ובתיאום בין שני חלקי קע"ם וכן בביצוע משימתי. הממשלות החבליות הורדו לדרגת מועצות מבצעות שתפקידיהן סויגו בניהול השלטון המקומי בהתאם להנחיות הביצוע של הממשלה המרכזית. המועצה המבצעת המצרית כללה מעתה 15 שרים, לעומת 14 שרים במועצה המבצעת הסורית, שבראשה הועמד נור אד-דין כחאלה, אך תיק הפנים הושאר בידיו של עבד אל-חמיד אס-סראג', איש אמונו של נאצר. כל השרים בממשלה המרכזית שותפו בממשלות הקודמות, החבליות או המרכזית. לכאורה הצביע הרכבה החדש של הממשלה על עליית משקלם של השרים הסוריים, שכן היחס המספרי השתנה מ-6:1 ל-2:1. למעשה, הועמדו אותם 7 שרים סוריים בממשלה המרכזית תחת פיקוחה של קהיר, בעוד שמעמדה של המועצה המבצעת הסורית הורד והתפקיד המרכזי שלה הועבר לידיו של סראג'. יתר על כן, האישים שמונו לתפקידי הביצוע המונחים בסוריה היו אישים מדרג שני, שלא הוו סכנה פוטנציאלית לנאצר. זאת ועוד, בספטמבר 1958 התפטר מתפקידו צברי אל-עסלי, אחד משני סגניו הסוריים של נאצר, לאחר שהתגלה כי ניהל מו"מ (כראש ממשלת סוריה) עם פאדל אל-ג'מאלי העיראקי, ביוני 1954, על מנת לאחד את סוריה עם מצרים. גילויים אלה הושמעו תוך כדי ניהול משפטו של אל-ג'מאלי ע"י בית הדין המהפכני בעיראק. עסלי טען להצדקתו, כי הדיונים שהתנהלו בשעתו נעשו על דעת כל הממשלה, ובהסכמתן העקרונית של "המפלגה הלאומית" ומפלגת "אל-בעת'". כן טען שהמגעים הופסקו עם הצטרפותה של עיראק ל"ברית בגדאד". גם נחלתו של סגן הנשיא הסורי השני, אכרם חוראני, לא שפרה; שכן עוד בשלהי שנת 1958 ניטל ממנו הפיקוח המעשי על ענייני סוריה. כשהחריף הקרע בין מפלגת "אל-בעת'" הסורית לבין נאצר במרוצת שנת 1959, פורסמה מספר פעמים הידיעה על התפטרותו של חוראני מתפקידו. התפטרותו הסופית התקבלה בדצמבר 1959. מאז ועד ליולי 1960 נשארו שתי הכהונות הסוריות של סגן הנשיא פנויות, עובדה שהעידה על ירידת משקלם הממשי של הסורים מחד גיסא, ועל הגברת מאמצי האיחוד המצריים מאידך גיסא.

דרכו הנפתלת של "האיחוד הלאומי" בקע"ם
כפי שהוטעם לעיל, ניסה נאצר באמצעים שונים לכוף את שלטונו על סוריה. הפרטים העיקריים הובאו לעיל.²³ מביניהם יש להזכיר א) את ההחדרה המנהלית של פקידי מנגנון מצריים על מנת לחזק את הזיקה הישירה בין נאצר לבין ראשי 9 המחוזות הסוריים; ב) פיטורים ופעולות טיהור במסגרת הצבא הסורי, תוך העברת אנשי צבא לתפקידים אזרחיים והעמדת קצינים מצריים בעמדות הפיקוד החשובות; ג) חיסול הדרגתי של חוגי הימין ושבירת דפוסי המסגרות השבטיות; דׂ) רדיפת הקומוניסטים; ה) הסתמכות על נאמנותו וכושרו הביצועי של סראג', שיתוף פעולה זמני עם אנשי "אל-בעת'" עד להיווצרות הקרע הגלוי ביניהם לבין נאצר; ו) ביצוע הרפורמה האגרארית על מנת לרומם את קרנו של נאצר בעיני האוכלוסין, לשלם מס שפתיים לעסקני "אל-בעת'" ולהקדים את העיראקים בתחום התיקונים והרפורמות
אין ספק, שתפקיד מרכזי בקידום המיזוג של קע"ם נועד ל"איחוד הלאומי". עוד ביוני 1958 פרסם אנוור סאדאת את "הפילוסופיה" של התנועה והציג את משימותיה הכלליות.²⁴ במרוצת יולי סייר סאדאת באזורים הכפריים של מצרים, נאם באסיפות המוניות בשימו את הדגש על מדיניות החוץ של קע"ם, תוך התקפת ארה"ב והמשטרים היריבים בעיראק, בירדן ובלבנון. עם תום סיורו הטעים סאדאת כי נוצר לדעתו קשר בין ההמונים לבין מטרותיה של קע"ם (אותה זיקה שלא הייתה קיימת, כפי שהודה, בשנת 1952). כן טען כי "האיחוד הלאומי" יאפשר להמונים להתקרב לנאצר ולהחליף עימו דעות, ואף להשתתף באורח פעיל בפתרון בעיותיהם. בשלהי אוגוסט 1958 פרסם עבד אל-קאדר חאתם, יועצו של נאצר ועוזרו של סאדאת, מספר הבהרות בנוגע למגמותיו של "האיחוד הלאומי": א)"ארגון כל העם לטובת העם, בהנהגת מנהיג העם – נאצר"; ב) ייחודו של הארגון מצוי בהפעלתו לטובת כל העם, בניגוד למפלגות המעמדיות; ג) תוך כדי הטעמת העובדה, כי האידיאולוגיה של התנועה נקבעה בתחום המעשי ע"י נאצר בהזדמנויות קודמות, צוינו – ההכרה בלאומיות בערבית ובזכות העצמאות של העמים, השמירה על עקרונות ועידת בנדונג, אי-ההזדהות והנויטריאליזם – כמטרות מדיניות החוץ. כמטרת פנים הוצגה הקמת חברת רווחה כלכלית, שתושג ע"י משטר סוציאליסטי-קואופרטיבי. ההבהרות הללו חשפו את העובדה הידועה כי לראשי המשטר במצרים לא הייתה תכנית אידיאולוגית קבועה מראש וכי המצע הפרוגרמטי שלהם הינו פרגמאטי לחלוטין.
מאמצי ההתארגנות של "האיחוד הלאומי" היו מקיפים ויסודיים. באוגוסט 1958 הוקמה הוועדה הפרלמנטארית של הארגון, שהורכבה מכל חברי "מועצת האומה" ושרי החבל המצרי. עם השלמת הרכבתן של הוועדות המקומיות של הארגון, הסתבר כי מספרן מגיע ל-8,000 והן כוללות 160,000 חבר. המאמצים להשתית את "האיחוד הלאומי" על בסיס עממי לא הביאו לתוצאות המקוות. למרות שאנוור סאדאת גייס את קולמוסיהם של עורכי העיתונים במצרים למען ארגונו, הוא לא נמנע מלהתקיף בחריפות את אדישותם של הסופרים ואנשי הרוח למהפכה המצרית. כן התריע על אי-השתלבות חוגי המשכילים והאינטליגנציה בביצוע רעיונות המהפכה משום שהם העדיפו, לדעתו, להתרכז ברווחתם החומרית בלבד.
בעת ובעונה אחת ניסה סאדאת לשלב את חברי מועצת האיגודים של הקולנוע, התיאטרון והתזמורות במסגרת "האיחוד הלאומי". עוד בתחילת יולי הוקם ארגון נפרד של "איחוד הנשים הלאומי", שנועד לשלב את הנשים במסגרת הכללית ולפקח על איגודי הנשים תוך הכוונת פעילותם.
בתחילת אוגוסט נעשו פעולות הארגון הראשונות של "האיחוד הלאומי" בחבל הסורי. מאמצי הארגון נתקלו בהתנגדות עזה מצד חוגי המפלגות המפורקות. מטה מפלגת "אל-בעת'" הועבר בדצמבר ללבנון בראשותו של עפלק. אולם ההתנגדות העיקרית להשלטת "האיחוד הלאומי" הופגנה ע"י הקומוניסטים, שיצאו בהפגנות פומביות בחלב נגד שלטונו של נאצר. בנובמבר 1958 תקף ח'אלד בכדאש את המשטר בקע"ם בנאומו בוועידת המפלגה הקומוניסטית הצ'כית. באותו חודש החל גם מסע מכוון מצד שלטונות החבל הסורי נגד הקומוניסטים. ב-23 בנובמבר פורסם בסוריה החוק בדבר "ארגון העיתונות", שנועד לחסל את העיתונות העצמאית עד לדצמבר.
עם כניסת שנת 1959 הוכפלו מאמציו של נאצר להחיש את תהליך המיזוג. ב-22 בפברואר הגיע נאצר לדמשק, בלווית חוראני ובגדאדי, לחוג את יום השנה לקע"ם. במרץ פורסם צו בדבר הקמת מחלקת מכס משותפת לשני חלקי קע"ם. כן מוזגו בתי הדין לערעורים בשני החבלים. זרם הפקידים המצריים שהגיע לסוריה גבר והלך. במצרים הגיע מספר ועדות הביצוע של "האיחוד הלאומי" ליותר מ-5000 והן כללו למעלה מ-68,000 חבר. (נתונים אלה, שפורסמו בתחילת ינואר 1959, עמדו בסתירה בולטת לנתונים המוגזמים, שפורסמו באוגוסט 1958). עורכו רב-ההשפעה של היומון "אל-אהראם", חסנין הייכל, נירתם גם הוא למאמץ ההסברה של "האיחוד הלאומי". במאמר שפורסם ב-7 בינואר, הגדיר הייכל את "האיחוד הלאומי" כ"מסגרת משפחתית" שבתוכה מתיישבים כל חילוקי הדעות בין הזרמים והכוחות הלאומיים השונים. הייכל עמד בתוקף על ההנחה, ש"האיחוד הלאומי" אינו מפלגה מעמדית, ואפילו לא מפלגה נוסח המדינות הקומוניסטיות. תפקידו של הארגון הוגדר כ"מארגן וכמתאם בין האינטרסים השונים והופך את המאבק בין הרבדים החברתיים לפיוס ולהבנה".
בסוריה נמשך, בינתיים, המסע האלים נגד הקומוניסטים. ב-12 במרץ תקף נאצר בדמשק את המפלגה הקומוניסטית והאשימה בפילוג האומה הערבית. קאסם הוצג ע"י נאצר כדחליל קומוניסטי החותר לערעור קע"ם. שני נאומים ברוח דומה נישאו מקץ ימים מספר. נוכח הקשיים המגוונים בחבל הסורי, הוקמה עוד בשלהי שנת 1958 ועדת שלושה עליונה, שהורכבה מבגדאדי וחוראני (סגני-הנשיא), ומזכריא מוחיי אד-דין, שר הפנים המרכזי. ועדה זו הגיעה לדמשק בפרוס ינואר 1959, ותפקידיה הוגדרו ב-5 סעיפים: מעקב אחר הגורמים המשהים את תוכניות הפיתוח; הבראת המצב הכלכלי; "אימות התקוות שאזרחי החלב הסורי תולים בקע"ם"; ותכנון מדיניות מאוזנת להפעלת השירותים הציבוריים בסוריה. הסעיף הראשון במעלה שניצב על סדר יומה של ועדה עליונה זו היה – החשת הקמתו של "האיחוד הלאומי" בסוריה. במרוצת ינואר פנה מוחיי אד-דין בקריאה לכל אזרחי החבל הסורי להצטרף ל"איחוד הלאומי". בגדאדי הצהיר, כי ועדת השלושה מוכנה לשמוע את השקפותיהם של כל החוגים החברתיים בסוריה בנוגע להקמת "האיחוד הלאומי". ב-26 בפברואר הוחלט בקהיר על עריכת בחירות ל"איחוד הלאומי" בשני חבלי קע"ם. לאור ההתפתחות האחרונה נעשו הכנות לכנס כלל-ערבי של מנהיגי "אל-בעת'" בעיראק על מנת לתאם את קווי המדיניות המפלגתית במדינות ערב עקב פירוק הסניף הסורי. בעוד שבצמרת "אל-בעת'" החלו להתגלות כבר אז חילוקי דעות, הרי שצמרת המפלגה הקומוניסטית הייתה מצויה כבר בעיצומו של המאבק נגד משטרו של נאצר. עוד בתחילת אוקטובר 1958 הצליח בכדאש להסתנן לדמשק. בדצמבר פורסמו מאמרים בחתימתו בכתבי-עת קומוניסטיים בעיראק ובלבנון. במאמרים אלה טען בכדאש, כי אחדות ערבית אמיתית תוכל לקום רק לאחר השחרור מהאימפריאליזם, באמצעים דמוקרטיים כנים, "תוך התחשבות בתנאים האובייקטיביים שנוצרו במשך ההיסטוריה בכל מדינה ערבית". בכדאש היתווה קווים למדיניותה של קע"ם כדלקמן: הפרדה בין הממשלות והפרלמנטים בסוריה ובמצרים; הקמת ממשלה ופרלמנט משותפים לענייני הגנה וחוץ. כן הציע הנהגת בחירות חופשיות; חיזוק הידידות עם עיראק; הגנת הכלכלה הסורית, ובמיוחד תעשייתה, תוך מציאת הסדר, על בסיס שוויון, שיבטיח את התפתחותן הכלכלית של סוריה ומצרים במקביל; עידוד קשרי המסחר בין סוריה לבין ארצות ערב האחרות, ובמיוחד עם עיראק. בשלהי דצמבר 1958 עזב בכדאש בחשאי את סוריה והגיע למוסקבה בפרוס שנת 1959, בראש משלחת של קומוניסטים סוריים. בתחילת פברואר תקף בכדאש בוועידת המפלגה הקומוניסטית הסובייטית את מפלגת "אל-בעת'" הסורית והאשימה ב"רביזיוניזם" נוסח יוגוסלביה. כן חזר והעלה את תמצית מאמריו להתוויית מדיניותה של קע"ם. בכדאש קרא גם לבצע את ההסכם שנחתם ע"י ח'אלד אל-עזם במוסקבה באוקטובר 1957 (ההסכם הסובייטי-רוסי). ממוסקבה הגיע בכדאש לבגדאד, והקים שם מטה מבצעים משותף לכל נציגי המפלגות הקומוניסטיות במזרח התיכון. במחצית חודש מאי 1959 נאם בכדאש בוועידת המפלגה הקומוניסטית הפולנית בוורשה, תקף בחריפות את קע"ם ושיבח את עיראק של קאסם. בהמשך אותו חודש פורסמו ראיונות עם המנהיג הקומוניסטי הערבי בעיתונות המפלגתית של איטליה וצרפת, שבהם חזר והתקיף את קע"ם.
ב-16 ביוני הסתיימה הכנת חוק השלטון המקומי במצרים, שסימן ראורגניזציה מינהלית, ונועד להיכנס לתוקפו מיד לאחר הבחירות ל"איחוד הלאומי". במקביל לכך נערכה, בתחילת אותו חודש, הסתערות מחודשת של אנוור סאדאת על כפרי מצרים. גם בסיבוב תעמולתי זה ניסה סאדאת להטעים את אופיו העל –מפלגתי של ה"איחוד הלאומי". כן נערכה ראורגניזציה במבנה "האיחוד הלאומי". הוחלט על הקמת ועדה עליונה לאיחוד הלאומי בראשות נאצר ובהשתתפות 20 מנהיגים משני חלקי קע"ם. מוועדה זו הסתעפה "מועצה מבצעת לאיחוד הלאומי", שמרכזיה מוקמו בקהיר ובדמשק. המבנה הארגוני החדש תוכנן לפי העיקרון הפירמידלי, כשבבסיסו ניצבות הוועדות המקומיות בכפרים. מעליהן רובדו ועדות "המרכז", ואילו בדרג השלישי הועמדו הוועדות המחוזיות. בפסגת הפירמידה הארגונית התנוססה הוועדה הכללית של "האיחוד הלאומי". מבנהו של הארגון תוכנן, כאמור, במקביל למבנה השלטון המקומי.
בעיצומו של מאי 1959 פורסמו הנתונים על הבוחרים ועל מתכונת הבחירות. מספר בעלי זכות ההצבעה נקבע ל-8 מיליון מתוך 33 מחוזותיה של קע"ם. מספר בעלי זכות הבחירה בחבל המצרי נקבע ל-6.5 מיליון, לעומת 1.5 מיליון בחבל הסורי. כן נקבע שהבחירות ל"איחוד הלאומי" תערכנה בארבעה שלבים:
א) הבחירות ל"בסיס העממי", ב-10 ביולי, שבהן יבחרו 60,000 חברים למועצות הכפריות, לפי המודד של נציג אחד לכל 500 בוחרים. בנבחרים היו אמורים לייצג כ-6000 כפרים (4000 במצרים ו-2000 בסוריה). הוועדות הכפריות נקבעו כבסיס לכל הוועדות של "האיחוד הלאומי", והן הוזמנו לכנס ראשון ב-23 ביולי, כלומר , ביום השנה להפיכה.
ב) הבחירות למועצות האזוריות, שנקבעו למחציתו השנייה של יולי. בשלב זה תבחרנה המועצות הכפריות במועצות מרכזיות ("קסם"), ואלה תבחרנה ב-33 מועצות מחוזיות.
ג) הבחירות לוועדה הכללית, שתערכנה מקץ כחודש ימים. בוועדה הכללית היו אמורים להשתתף כל חברי הוועדות המחוזיות שבשני החבלים (700 במספר). נקבע שהוועדה הכללית תתכנס אחת לשנה, ואילו נשיא קע"ם יוכל לכנסה לדיון בנושאים מיוחדים. הוועדה הכללית נועדה לעסוק בבעיות כלליות בתחום מדיניות הפנים והחוץ ולהידיין עליהן.
ד) הוועדה הכללית של "האיחוד הלאומי" תבחר את "מועצת האומה" בהתאם לסעיף 13 של חוקת קע"ם. "מועצת האומה הייתה צריכה להתכנס לישיבתה בשבוע השני של נובמבר 1959.
כן נקבע, כי לאחר בחירת ועדת המחוז תערכנה גם בחירות מילואים על מנת למלא את מקומות הנבחרים שהועברו לוועדות גבוהות יותר בדרגתן. זכות המועמדות למועצות הכפריות (הבסיס העממי") הייתה באמת עממית, שכן היא הותרה לכל אזרח, זכר או נקבה, כולל אנאלפביתים. כן הותרה זכות הצגת המועמדות לפקידי ממשלה, ראשי הכפרים והשייח'ים מבלי שיתפטרו תחילה ממשרותיהם. לעומת זאת נאלצו אנשי משטרה, קצינים וסמלי צבא וכן פרקליטים ממשלתיים להגיש תחילה את התפטרותם. סגני נשיא קע"ם, השרים המרכזיים והחבליים נכללו בין המועמדים לבחירות, שמספרם הגיע ל-91,207 בחבל המצרי ול-31,106 בחבל הסורי (בס"ה 122,313). ב-14 ביוני פרסם נאצר צו לארגון הבחירות ל"איחוד הלאומי", שביטל את הוועדה לבדיקת רשימות המועמדים. היה בכך משום מחווה, שכן לפי הצו נקבע כי כל מועמד כשר ל"איחוד הלאומי". בחבל המצרי נאסר על קיום אסיפות בחירות ללא אישור ביטחוני. ב-8 ביוני פרסם הנשיא צו שהועיד את ה-10/7 לבחירת הוועדות המקומיות. ההימנעות מהבחירות הייתה כרוכה בקנס של לי"מ אחת. כן נקבע, כי בוועדות המקומיות של "האיחוד הלאומי" במצרים ישתתפו חברים נבחרים וממונים גם יחד.
תהליכי ההתארגנות של "האיחוד הלאומי" במצרים היון מלווים בתעמולה עזה ובמעצרים נגד פעילי הקומוניסטים. עוד ב-14 במרץ פיטרו השלטונות את מי שהיה חבר מועצת ההפיכה, ח'אדל מוחיי אד-דין, מתפקידו כעורך העיתון "אל-מסא". כיו"ר מועצת "מינהלת עיתוני "דאר את-תחריר" מונה עתה צלאח סאלם. יש לזכור, כי סאלם הודח בתקופת שיתוף הפעולה ההדוק בין נאצר לברית-המועצות, עקב השקפותיו הפרו-מערביות. בתקופה ההיא נוצל ח'אדל מוחיי אד-דין. החזרתו של סאלם היוותה אות וסימן להגברת המרדף אחר הקומוניסטים בעיצומן של ההכנות לבחירות ל"איחוד הלאומי". בראש התנופה התעמולתית האנטי-קומוניסטית הועמד כמאל אד-דין חוסיין, שר החינוך והתרבות, בשיתוף עם צוותות של מורים ופובליציסטים. מערכת ההסברה האנטי-קומוניסטית כרכה ביחד את הקומוניזם הבינלאומי ואת משטרו העוין של קאסם בעיראק. תעמולת הבחירות ל"איחוד הלאומי" נפתחה במקביל גם בסוריה, בשלהי מאי 1959, בשיתופם של השרים המקומיים. אולם מערכה זו סוכמה ע"י העיתון "אנ-נהאר" (ב-28/5) בצבעים עגומים למדי, שכן החוגים הסורים לא היו מוכנים להסכים לרעיון המפלגה האחת. מרבית העסקנים הפעילים לפני איחוד קע"ם הסתגרו בבתיהם. גם מנהיגי מפלגת "אל-בעת'", שחששו להתפוררות מפלגתם ולהטמעתה בתוך המנגנון הממשלתי, טענו, כי לא הרי מצרים כהרי סוריה, שבה קיימת מסורת לפעילות רב-מפלגתית מובלטת. מכל מקום, לקראת הבחירות ל"איחוד הלאומי" גבר המאבק בין אנשי "אל-בעת'" מחד גיסא לבין עסקני שאר הסיעות מאידך גיסא. המאבק ניטש, למעשה, על ההשתלטות על רשימות הבחירות. המפלגות הסוריות המפורקות ראו בבחירות ל"איחוד הלאומי" הזדמנות להחדרת מועמדיהן לרשימה האחידה, ואכן מנהיג "המפלגה הלאומית" לשעבר טרח גם לשגר איגרת פיוסין לנאצר תוך הטעמת תפקידה של מפלגתו בבלימת הקומוניזם. לקראת מחציתה של שנת 1959 גילה גם ח'אלד בכדאש פעילות מרובה. הוא נאשם בקשירת קשר שנועד לסכסך בין נאצר לחוראני. הקומוניסטים ניסו לנהל תעמולה נגד הבחירות ל"איחוד הלאומי". ב-12 במאי פרסם הרמטכ"ל הסורי לשעבר, עפיף אל-בזרי, הודעה מבגדאד שבה הציע להחזיר את השלטון בחבל הסורי לממשלה בראשות שוכרי אל-קוותלי, ח'אלד אל-עזם וכל השרים שחתמו על הסכם האיחוד עם מצרים. בזרי עצמו, שנודע בהשקפותיו השמאליות, התגורר בגרמניה המערבית וסירב לקבל מקלט מדיני בעיראק.
הבחירות ל"איחוד הלאומי" בשלבן הראשון (ל"בסיס העממי") נערכו בחבל הסורי ב-8 ביולי 1959, וזו הפעם הראשונה שגם הבדווים השתתפו בהן. מערכת הבחירות עמדה, כאמור, בסימן מאבקם של אנשי "אל-בעת'" נגד יתר הסיעות והגופים שהתלכדו נגדם. הקואליציות הבלתי-רשמיות נגד מועמדי "אל-בעת'" גרמו להסתלקותם של רבים ממומלצי המפלגה ממועמדותם. דחיקת רגליהם נעשתה ביוזמתו של נאצר, שחתר להחלשת "אל-בעת'" בסוריה ומחוצה לה. כל השרים הסוריים בממשלה המרכזית והחבלית נבחרו בשלב זה, וכן נבחרו 30 צירים לשעבר של הפרלמנט הסורי העצמאי, כגון מאמון אל-כזברי, עלי בוזו ומנצור אל-אטרש. רוב הנבחרים השתייך לבלתי-תלויים, היינו לעסקני הימין ולאנשי הדת. מעסקני "אל-בעת'" נבחרו רק 200 איש (ולפי גירסא אחרת – לא יותר מ-100). עד ל-26 בנובמבר 1959 הסתיים השלב השני של הבחירות לוועדות הנפתיות.
תוצאות הבחירות, שהעידו על כישלונם המוחץ של עסקני "אל-בעת'" בהתמודדות על המועמדות ל"איחוד הלאומי", הביאו לקרע גלוי בין נאצר ושרי "אל-בעת'".²⁵ ב-31 בדצמבר 1959 קיבל נאצר את התפטרותם של ארבעת שרי המפלגה בממשלה המרכזית והחבלית: אכרם חוראני, סגן הנשיא ושר המשפטים; צלאח אד-דין אל-ביטאר, שר ההשכלה וההדרכה המרכזי; מוצטפא חמדון, שר הרפורמה האגרארית החבלי; ועבד אל-ע'יני קנות, שר העבודה והעניינים הסוציאליים בסוריה. הערכת תוצאות הבחירות בחבל הסורי נעשתה ע"י ח'אלד בכדאש הפעלתני בנאום שנשא בפקינג, בפרוס אוקטובר 1959, לרגל חג העשור של סין העממית. בכדאש האשים את נאצר ברקימת תככים ומזימות כלפי עיראק של קאסם ובשיתוף פעולה עם סעוד וחוסיין הריאקציוניים. כן הוקיע את רדיפת הקומוניסטים בקע"ם והדגיש את הידרדרות הכלכלה הסורית עקב מדיניות הניצול של מצרים. בסיום דבריו התנבא להתפרקותה של קע"ם. מצבו החמור של החבל הסורי לא נעלם מעיניו של נאצר. ב-13 באוקטובר שיגר במפתיע השליט המצרי את סגנו ומפקד צבאותיו, המרשל עבד אל-חכים עאמר לסוריה. לאחר בואו של עאמר פורסמו שני צווים שהפכו את עאמר למעין קומיסר עליון בסוריה. עאמר התמנה למפקח על "האיחוד הלאומי" בסוריה וכמפקח על ביצוע המדיניות הכלכלית והמיזוג בין שני החבלים. בעניינים אלה הוסבה אחריותו של עאמר במישרין בפני נאצר. כן פורסם צו שלישי שהעביר את "מינהל התעמולה והידיעות" בחבל הסורי לידי שר הפנים סראג'. העיתונות המצרית הטעימה את תפקידו של עאמר בהחשת הקמתו של "האיחוד הלאומי". ואכן, בחודשים הראשונים של שנת 1960 חוסל הפיגור בהקמת הוועדות המבצעות בחבל הסורי, לאחר שוועדה בת ארבעה שרים, בראשות סראג', ערכה חלוקת תפקידים. ב-12 בינואר 1960 מינה עאמר את סראג' למזכירו הכללי של "האיחוד הלאומי" בחבל הסורי, בנוסף לתפקידיו המיניסטריאליים האחרים (שר הפנים, ההקדשים והאחראי למינהל התעמולה). במרוצת חודש ינואר הגיעה גם משלחת מצרית של "האיחוד הלאומי" לדמשק על מנת לתאם את מוסדותיו הבין-חבליים של הארגון. ב-20 בינואר התחיל בסוריה השלב השלישי בארגון "האיחוד הלאומי". משרד הפנים של סראג' קיבל לידיו את הפיקוח על כל פעולות הבחירות לארגון. עאמר פרסם צו בדבר הרכבת הוועדות המחוזיות. בסיכום השלב השלישי לארגון "האיחוד הלאומי" ערך נאצר ביקור ממושך בחבל הסורי (מאמצע פברואר עד מחצית מרץ 1960).
הבחירות ל"איחוד הלאומי" בחבל המצרי לא נתקלו בקשיים מיוחדים. כמאל אד-דין חוסין, שמונה למפקח על הארגון במצרים, חזר והצהיר על משימותיו של "האיחוד הלאומי, בבניית חברה "דמוקראטית, סוציאליסטית ושיתופית". הבחירות ל"בסיס העממי" (שלב א') נערכו ב-8 ביולי 1959. מתוך כ-40,000 מועמדים נרשמו במצרים קרוב ל-30.000. קומוניסטים לא הציגו את מועמדותם. המשטרה פיקחה על הכנת הרשימות של ועדות הבחירות ושופטים התמנו לראשות ועדות אלה. תעמולת הבחירות בערים נאסרה ללא רישיון עירוני מיוחד. ב-12/7 פורסמו התוצאות הסופיות שהראו על בחירתם של כל שרי הממשלה. לחלק מהם אף לא היו מתחרים. בשלב שני הורכבו "ועדות הנפות" ו"ועדות רבעי הערים". בשלב שלישי הורכבו "הוועדות המחוזיות" ("מחאפט'ה"). בשלב רביעי כונסו הוועדות החבליות על מנת להרכיב מתוכן את "הוועידה הכללית" של "האיחוד הלאומי", שהייתה אמורה להיוועד אחת לשנה. בשלב חמישי נבחרו צירי "מועצת האומה" מבין חברי ה"ועידה הכללית" של "האיחוד הלאומי". למעשה, הושתת כל המבנה הפירמידלי המודרג הזה על עקרון המינוי יותר משעל עקרון הבחירה.
עם פרסום הצו בדבר מינויו של המרשל עאמר כמפקח כללי על ה"אחוד הלאומי" בסוריה (ב-21/10), חל גם שידוד מערכות אישי במצרים. לתפקיד המפקח העליון במצרים התמנה שר החינוך המרכזי, כמאל אד-דין חוסיין, בעוד שאנוור סאדאת, המזכיר הכללי של "האיחוד הלאומי" לקרן זווית וקיבל את תפקידי התיאום הבין-חבליים של הארגון, ללא סמכויות ביצועיות של ממש. ואכן, בפעילותו של חוסיין הורגשה תנופה רבתי, שקידמה את סיום ההרכב המסובך של "האיחוד הלאומי" במצרים, וזאת לאחר שהוועדות שנבחרו גילו אוזלת יד והעדר ניסיון מעשי בעבודה השוטפת.
במרוצת חודש יוני 1960 כונסו הקונגרסים החבליים של "האיחוד הלאומי" כהכנה לכנס הקונגרס הכללי של הארגון. קדמו לקונגרסים החבליים מסעות הסברה ותעמולה. מבנה הקונגרסים החבליים אורגן במקביל בשני החבלים. בכנס הקונגרס המצרי השתתפו 3814 חברים, לעומת 1800 חברים בסוריה. בכנסים אלה אושרו מאות המלצות שהועברו ל"ועדות תיאום" מיוחדות. בשלהי מאי 1960 הונחו היסודות להקמתו של "איחוד הנוער הלאומי". באותו זמן לערך פרסם המרשל עאמר צו מיוחד להקמת "איחוד לאומי פלסטינאי" בחבל הסורי, שאורגן בצורה דומה ל"איחוד הלאומי" של הפליטים ברצועת עזה.
ב-9 ביולי 1960 התכנסה "הוועידה הכללית של האיחוד הלאומי בקע"ם". הייתה זו תקופת השיא של הארגון לאחר השלמת ההכנות המרובות. נאצר נאם בפני מליאת הוועידה והיתווה בפניה "שלוש מהפכות – לאומית, ערבית וחברתית". עבד אל-לטיף בגדאדי ונור אד-דין כחאלה הסורי (שהתמנה בספטמבר 1960 לסגן נשיא) עמדו על תוכניות הפיתוח החבליות, ואילו עבד אל-חכים עאמר נאם על בעיות הביטחון. המליאה התחלקה ל-21 ועדות שהגישו המלצות בכל תחומי מדיניות הפנים והחוץ. ב-21 ביולי 1960 כונסה "מועצת האומה" על 600 ציריה הממונים (400 מצרים, 200 סורים). אנוור סאדאת נבחר ליו"ר המועצה ונעזר בסגן סורי ובסגן מצרי. באותו חודש עצמו הסתיימו ההכנות המשפטיות לאיחוד חוקי שני החבלים. כן הוקדשה תשומת לב מרובה לארגון השלטון המקומי במצרים.
ב-21 המחוזות המצריים התמנו מושלים וקומיסרים ביטחוניים. בספטמבר מינה נאצר את כמאל אד-דין חוסיין גם לשר השלטון המקומי, לאחר שהצליח להשלים את הקמת "האיחוד הלאומי". ב-14 באוקטובר חזר וביקר נאצר בסוריה ונפגש עם חברי "האיחוד הלאומי". כתום הכנס של "הוועידה הכללית" לקע"ם, חידש "האיחוד הלאומי" הסורי את פעילותו השוטפת במגמה להרחיב את שורותיו, בהתאם להוראותיו של סראג'. בחודשים הראשונים של שנת 1961 התבטאה פעילותו של "האיחוד הלאומי" בביצוע החלטות "הוועדה הכללית" ובפעילות שוטפת (ארגון מחודש של ועדות, פעילות בתחום הנוער, התרבות וכו' וכן הגשת תזכירי הצעות ל"ועידת עמי אפריקה" שהתקיימה בקהיר). כן הוחל ביצוע תוכנית השלטון המקומי להקמת "יחידות מקובצות", היינו מרכזי הדרכה, שירותים ותברואה. לפי התוכנית נועדו "היחידות המקובצות" להוות את גלעין המועצות הכפריות. במאי 1961 הוחלט על דחיית ועידות "האיחוד הלאומי" בשני החבלים עד לאוקטובר שבאותה שנה. באותה עת שבה צצה ועלתה בעיית האידיאולוגיה של הארגון. כמאל אד-דין חוסיין נזף באנשי הרוח ובאקדמאיים על שלא התעמקו ופירשו את "הפילוסופיה של המהפכה". בסיום דבריו הזמין חוסיין חיבורו של ספר כלשהו שינתח את הסוציאליזם המצרי החדש. דחיית הוועידות, נזיפותיו של חוסיין וסימנים אחרים העידו שלא הכל כשורה ב"איחוד הלאומי" מכל מקום, בפרוס יוני 1961 התפרסמה לראשונה הידיעה, כי נאצר השלים כבר התוויית תוכנית לארגון מדיני חדש, אשר יוצג לפני הקונגרס הלאומי של הכוחות העממיים. ארגון זה – "האיחוד הסוציאליסטי המצרי" – נועד לרשת את קודמו – "האיחוד הלאומי". דא עקא, הפיכת הקצונה הסורית בספטמבר 1961, אשר הביאה לחיסולה של קע"ם, חתמה אוטומטית על קיצו של "האיחוד הלאומי". הייצור המדיני החדש של נאצר, שנולד כתוצאה מהפרישה הסורית, נודע לימים בשם "האיחוד הסוציאליסטי הערבי".

פירוק קע"ם, סיבותיו ומשמעויותיו לגבי נאצר
את מאורעות ה-29-28 בספטמבר 1961, שהביאו לפרישתה של סוריה מקע"ם, ניתן להעריך באספקלריה כפולה: א) מנקודת מבטה של סוריה; ב) מנקודת מבטה של מצרים. סיכום המאזן הסורי בקע"ם ומשמעויותיו הובאו לעיל.²⁶ לקח התפרקותה של קע"ם מנקודת מבט מצרית, ובמיוחד מבחינתו של נאצר, הינו רב-משמעות ועמוק ביותר. משלהי ספטמבר 1961 ועד היום ועד בכלל חייתה סוריה כשצל האיחוד ואקט הפירוד מלווים את הווייתה המדינית בכל מעשיה ומחדליה. המסגרת של קע"ם העניקה לסורים תחושת בטחון מפני איומים חיצוניים ומפני ישראל. מעמדם של הפועלים הסוריים שופר כלשהו והם שותפו ברווחי המפעלים. חלק מהפלאחים קיבל לראשונה קרקעות כתוצאה מביצוע הרפורמה האגרארית. אולם שלוש שנות שלטונו של נאצר בסוריה הכשירו את הקרקע להתפתחותו של תסביך אנטי-נאצרי עמוק ולחשש מתמיד מפני החתירה המצרית. כן התפתח בלב מדינאי סוריה תסביך אשמה מעיק עקב חלקם בפירוקה של קע"ם ובתסכול רעיון ה"עורובּה" והאחדות המדינית. המשבר שהתחולל במרוצת שנת 1962 ב"ליגה הערבית", ושהגיע לשיאו בוועידת שתורה, הווה תוצאה ישירה מפירוק קע"ם ומניסיונותיה החוזרים ונשנים של סוריה לזכות ביציבות פנימית כלשהי. גם חתימת אמנת האיחוד הערבי המשולש (מצרים-סוריה-ועיראק) בקהיר, באפריל 1963, לא השיגה את התוצאות האיחוד המקוות. מסתבר, אפוא, שמדיניותה של סוריה, שנקלעה בין מיצרי תסביכי הפחד והאשמה העצמית, נזדקקה באורח פסיכולוגי לגושפנקא של מעין "הכשר" מטעם נאצר. הנהייה הבלתי מודעת לקבל אישור והסכמה מצידו של לשיט מצרים מלווה את שליטי סוריה הנוכחיים גם בהווה. שליטים אלה חייבים להצדיק את מעשיהם בעיני עצמם ובעיני עמם. הם חייבים להתמודד עם נאצר ולהקדימו, הן מבחינת העיתוי והן מבחינת צביונן הקיצוני של פעולותיהם. משטר "אל-בעת'" בסוריה חייב להוכיח עצמו כטוב יותר מקודמו לגבי השכבות הנהנות (פועלים ופלאחים). הוא חייב להפגין לאומיות קיצונית כדי לזכות ב"מרווח נשימה" ובשביתת נשק בלתי כתובה עם מצרים על מנת להתבסס. אלו הם סימני ההיכר העיקריים המאפיינים את סוריה מאז פירוק קע"ם. מבחינתו של עבד אנ-נאצר, הפך פירוק קע"ם למהלומת יוקרה מוחצת. כאשר דרך כוכבו בשנת 1954 והוא השים עצמו כנושא דגלה של האחדות הערבית, היו רבים ברחבי עולם הערבי שראו בו את נביאו ומגשימו של חזון האחדות הנכסף. יתר על כן, גם מחוץ למזרח התיכון, בעיקר בעולם המערבי, נתפסו רבים מהמדינאים והמזרחנים להשקפה, כי ההיסטוריה חרצה את דינו של העולם הערבי לאיחוד, וכי עבד אנ-נאצר נועד לבצע איחוד זה. קסמו האישי של השליט המצרי, בשורת הקידמה החברתית של מהפכת 1952 במצרים, טיהור המדינה מבסיסי הצבא הבריטי (1954), הלאמת תעלת סואץ והחזקתה, חרף המבצע הצבאי האנגלו-צרפתי (1956), הניצול המוצלח של המאבק הבין-גושי לשם השגת סיוע רב-מימדים מהמזרח והמערב גם יחד (החל מ-1955), והמעמד האישי המכובד שרכש לו נאצר בקרב מנהיגי העולם האפרו-אסיאתי – כל אלה הוו תמרורים שקידמו את יוקרתו של נאצר עולם הערבי עד לפסגה.
בשנים הראשונות לשלטונו ניסה נאצר לרתום את "הליגה הערבית", ובאמצעותה – את שליטי מדינות ערב – למרכבתו על מנת לזכות בכתר המנהיגות כלל-ערבית. אולם השליטים הערביים לא נטו באמת ובתמים לאיחוד. על כל פנים, הם דחו את קבלת מרותה של ההגמוניה המצרית. משנואש נאצר מהסיכוי לקדם את מטרותיו בדרך של שתוף פעולה עם שליטי ערב, ומשהגיע למסקנה כי שליטים אלה מהווים אבני-נגף להגשמת "המעגל הערבי", פתח בשלב השני של אמצעי השתלטותו (במרוצת שנת 1955). מגמתו הייתה לנצל את הרגשות הלאומיים שפיעמו בהמונים כנשק נגד שליטיהם. בהתאם לשינוי התכסיס הוחלפו גם שיטות הפעולה, והדגש הושם על תעמולה והסברה, תחבולות וחתרנות, שוחד ורצח. לעתים נדמה היה שגלי ההסתערות המצריים שטפו את העולם הערבי, ואולם בסופו של דבר נבלמה התנופה המצרית לאורך כל החזיתות שלה, פרט לגזרה אחת. גורמים רבים ושונים, ולעתים קרובות – בעלי מגמות סותרות, השתלבו במערכת בלימתה של ההסתערות המצרית: גילוי המנהיגות של המלך חוסיין; הנחתת הכוחות האנגלו-אמריקאים בירדן ובלבנון, לפי בקשת ממשלותיהן שעמדו על נפשן; סיוע צבאי-מדיני סובייטי למשטרו של קאסם בעיראק; וקיומה של מדינת ישראל, שעוצמתה הצבאית הופגנה במלחמת סיני. זאת ועוד, גם במדינות שעברו הפיכות אשר הדיחו את שליטיהן המסורתיים – עיראק, סודאן ולבנון – סירבו השליטים החדשים להשתעבד כליל למנהיגותו של נאצר. ככל שהקביעה להלן הינה תמוהה הריהי משכנעת למדי. מסתבר, שהמסגרות המדיניות הנפרדות בעולם הערבי החלו להיראות כיצירות מלאכותיות גרידא של האימפריאליזם האירופי. בצד התודעה הכלל- ערבית, החל להתפתח בקרב אזרחי מדינות ערב פטריוטיזם מקומי. כתוצאה מכך, ניתן לראות את ניסיונות ההתגוננות בפני ניסיונות ההשתלטות המצריים כניסיונות שאינם נטולי עורף ציבורי.
ההישג הבולט והחשוב ביותר של נאצר במסגרת הסתערותו הפאן-ערבית היה סיפוחה של סוריה למצרים. היוזמה לאיחוד יצאה אמנם מצד סוריה, וביצועו ניכפה על נאצר ע"י הסורים כתוצאה מהסכנות, האמיתיות או המדומות, שארבו לסוריה באותה עת. האיחוד בוצע למרות שנאצר העריך את העיתוי כבלתי-מתאים והיה מעדיף לדחות את הביצוע. אולם הסתייגותו ההתחלתית של נאצר לא גרעה, כמובן, מהעובדה, שייסוד קע"ם היווה את "המבצע המהפכני הגדול ביותר בדך לאיחוד הערבי", כפי שהגדיר זאת המרשל עאמר באחד מנאומיו. באותן שלוש שנים ומחצה של השקעת מאמצים להצלחת האיחוד המצרי-סורי ניתן לראות את השלב השלישי בחתירתו של נאצר לשלטון בעולם הערבי. הטמעתה של סוריה בקע"ם הפכה למבחן עליון עבור נאצר, שכן לא רק המשך קיומה של קע"ם היה מותנה בהצלחתו במשימה זו, אלא כל תפיסתו המדינית בדבר איחוד כולל של עמים ערביים שונים בתוך מסגרת מדינית אחת המונהגת ע"י מצרים. כניסתה של סוריה לאיחוד היוותה תוצאה מצטברת של גורמים שונים, בעלי מכנה משותף אחד – אי יציבות ותחושת בדידות. יציאתה של סוריה מהאיחוד נגרמה ע"י מכלול של גורמים ללא מכנה משותף אחד. קשה לאמוד את סדר העדיפות של גורמים אלה. מכל מקום, הם יצרו משקע שלילי, שרבדיו התעבו והלכו.
בתחום המדיני – יש לציין את ביטולן המודרג של כל החירויות מדיניות, אשר פגע קשות במסורת התסיסה המדינית והחירויות היחסיות, שהוו את נחלתה של סוריה. יצר ההתמרדות הסורי מהווה מאפיין בולט, שאין לו הסבר מוחלט, עוד מהתקופה העותומאנית. במצרים, לעומת זאת, מתבלט צביונה ההומוגני יותר של האוכלוסייה המשתלב במסורת צייתנותם של הפלאחים ו"כניעותם". נאצר טעה מבחינה טקטית משניסה להחיש את קצב יציקתם של דפוסי השלטון שלו בסוריה. למעשה, לא עלה בידו לשתק לחלוטין את המסורת המדינית הערנית של המפלגות הסוריות, והוא נאלץ לתמרן ביניהן לפי מתכונת "הפרד ומשול". האופוזיציה לא חוסלה כבמצרים. "האיחוד הלאומי", שנאצר ניסה לכפות על סוריה, לא השיג את מטרתו, אף לא לאחר מינויו של עאמר כמושל עליון על סוריה. עם זאת יצר "האיחוד הלאומי" מבנה פירמידלי מסובך ביותר שאפשר את סינונם המודרג של עסקני מפלגות העבר. סילוקם של אלה האחרונים יצר מצבר של לחץ פנימי ונטע רגשות מרירות מרובים. ניסיונו של נאצר להפוך את דמשק לעיר שדה – מחץ את הגאווה הלאומית הסורית ופגע בתחום רגיש ביותר בתודעה ההיסטורית-לאומית של הסורים. מיקומה של הממשלה המרכזית בקהיר, פירוק הממשלות החבליות, הוצאת צו בדבר שלטון מקומי מצרי בסוריה, שמגמתו הייתה בעצם מינהלית (ארגון 13 מחוזות סוריים ובתוכם מחוז דמשק), ולבסוף , מינויו של עאמר המצרי כמושל עליון ב"חבל הצפוני" – צעדים אלה ואחרים גדשו את סאת ההתמרמרות והגבירו את רגשות האיבה העממית כלפי מצרים.
בתחום החברתי – יש לזכור את חלקה של מפלגת "אל-בעת'" ביצירת קע"ם.²⁷ מפלגה זו, ובעיקר מנהיגה אכרם חוראני, נחשבו לשושביני האיחוד מהצד הסורי. על אף היקפה המצומצם יחסית של המפלגה ערב האיחוד, היא הצטיינה בליכוד ארגוני ובגיבוש אידיאולוגי. מנהיגיה ראו עצמם כמדריכיו הרעיוניים של נאצר, שנצטייר להם כדמות היעודה להגשמתו המעשית של רעיון האחדות הערבית. לחוראני, אישית, היו ציפיות קרייריסטיות בהנהגתה של קע"ם, ואכן הוא מונה לכהונת סגן הנשיא, אך נתלש מכור מחצבתו לאחר העברתו לקהיר והעמדתו תחת עינו הפקוחה של נאצר. סמכויותיו המעשיות דולדלו בהדרגה. זאת ועוד, צו פירוק המפלגות פגע במישרין ב"אל-בעת'". תחילה נטו מנהיגי המפלגה להשתלב במסגרת "האיחוד הלאומי" בחבל הסורי במגמה להשתלט על עמדות המפתח הארגוניות. אולם משנכזבה תוחלתם ומגמתם לא צלחה בידיהם – נטשו את התמיכה בנאצר והתפטרו בשלהי שנת 1959. אכזבת "אל-בעת'" ומנהיגיו היוותה גורם בלתי מבוטל שתרם לכישלון האיחוד.
כגורם אחר להתמוטטות יש לראות בתסכול הקצונה הסורית. נאצר דאג להחלשת השפעתה של צמרת הצבא הסורי ולנטרולה מהתחום המדיני. תחילה נערכו טיהורים, הגליות והעברות לגמלאות. לאחר מכן הועברו למצרים מערך ההדרכה הצבאית וכן ציוד הלחימה ואמצעיה החשובים ביותר. עמדות המפתח הפיקודיות בצבא הסורי הועברו לידיים מצריות. גם המפקד הסורי של "המחנה הראשון", הגנרל ג'מאל פייצל הפרו-מצרי, הוכפף למפקדה המצרית העליונה.
במקביל להחדרת הקצונה המצרית לצמרת הפיקודית הסורית ולפיקוד השדה, נתפסו עמדות המפתח במנגנון המינהלי ע"י פקידים מצריים ועושי דבריהם הסוריים. עד לבואו של עאמר לסוריה היה הקולונל סראג', כשר הפנים החבלי, אחראי להשלטת משטר מודיעיני-משטרתי בחבל הסורי. צורת ממשל זו לא הייתה לרוחם של הסורים הרגישים לעצמאותם.
תוכנית החומש המצרית שנכפתה על סוריה, ואשר התיימרה להכפיל את הכנסתה הלאומית של קע"ם תוך עשר שנים, הוועידה לסוריה תפקיד כלכלי נחות וניסתה להופכה לאסם התבואה של מצרים, המטרופולין התעשייתי. הסורים נאלצו לייצא את תוצריהם החקלאיים למצרים במחירים שנקבעו ע"י המונופול המצרי. השליטה בשווקים עברה לידיים מצריות. מעמד היזמים והסוחרים העצמאיים בסוריה הושפל ודוכא, ורמת החיים הכללית ב"חבל הצפוני" ירדה בתקופת קע"ם. נוסף לכך פגעה בצורת תלת-שנתית חמורה בכלכלתה החקלאית של סוריה דווקא בתקופת שלטון קע"ם.
אלו היו הגורמים הכלליים שהוליכו לפרישתה של סוריה מקע"ם. היו גם גורמים מידיים שהחישו את הקץ. מיולי 1961 הוחל בביצוע צוויו הסוציאליסטים של נאצר בחבל הסורי, שנועדו להרוס סופית את מעמד העצמאיים. באותו הקשר נכנס לתוקפו איחוד המטבע של קע"ם, שיצר פיחות ריאלי בכוח הקנייה של הסורים. כן התהדקה טבעת המצור על גבול לבנון על מנת למנוע הברחת הון ושווה-הון מסוריה. ב-16 באוגוסט ערך נאצר ראורגניזציה מקפת בממשלתו. הורכבה ממשלה חדשה, שכללה 7 סגני נשיא, 36 שרים ו-3 סגני שרים. מבין שבעת סגני הנשיא התמנו רק שני סורים: נורי אד-דין כחאלה (לייצור) ועבד אל-חמיד סראג' (לענייני פנים). מטרות הארגון המדיני החדש של השלטון החד-ממשלתי (במקום 3 ממשלות) הוגדרו ע"י עבד אל-קאדר חאתם (שר המדינה) כדלקמן: הגברת האיחוד, הגדרת הסמכויות וקידום התוכניות הכלכליות. יש לזכור, כי ביטול הממשלות החבליות וריכוזו המלא של השלטון בקהיר בוצעו כ-8 חודשים לאחר התפטרותם של שרי "אל-בעת'". זאת ועוד, הגלייתו של סראג', משרתו הנאמן עד אז של נאצר בסוריה, לקהיר, אגב מינויו לתפקיד שר הפנים, רימזה על מחלוקת בין נאצר לעושה דברו. מבחינה מעשית, היה זה משגה טקטי מצידו של נאצר, שכן, עם עזיבתו של סראג' את סוריה נחלש באורח טבעי משטר הבולשת המשטרתית ב"חבל הצפוני", ועובדה זו סייעה להתנערותם של אנשי הצבא הסוריים משלטונו של נאצר.

התוצאות המיידיות במצרים לפירוק קע"ם
עוד בשלהי שנת 1961 הורגשו תוצאותיה המיידיות של פירוק קע"ם במצרים, אם כי ההפיכה הצבאית שהתחוללה בדמשק וניתוק סוריה לא זעזעו את מוסדות השלטון של מצרים. ב-18 באוקטובר 1961 הרכיב נאצר ממשלה מצרית חדשה בת 29 שרים. כאנשי המפתח בממשלה זו נשארו עמיתיו של נאצר מכת ההפיכה; ארבעת סגניו התמנו מחדש בגדאדי (ייצור, כספים, תכנון); עאמר (מלחמה); מוחיי אד-דין (פנים); ושאפעי (שלטון מקומי ושירותים). כן שובצו בהרכב אישי מפתח מהממשלות הקודמות, כפוזי (חוץ), קייסוני (כלכלה), צדקי (תעשייה), עלי צברי (ענייני נשיאות), מוצטפא ח'ליל (תחבורה) וכמאל אד-דין רפעת (עבודה). ב-7 בנובמבר פיזר נאצר את "מועצת האומה", לאחר ש-200 הצירים הסורים התפטרו ממנה בלאו הכי בעקבות פירוק קע"ם. עוד בתחילת נובמבר הודיע נאצר על ראורגניזציה ב"איחוד הלאומי". לפי הודעתו מה5/11 נקבעה הרכבת "ועדה מכינה לוועידה הלאומית של הכוחות העממיים". הוועידה הלאומית נועדה להכיל את "נציגי הכוחות האמיתיים של העם המצרי", שיכינו את החוקה הקבועה של מצרים על יסוד "בחירות חופשיות". בכך, ציין נאצר, תכשיר מצרים את עצמה לקראת המהפכה החברתית הפנימית, המהווה את התנאי היסודי לחידושו של האיחוד הערבי.
יתר על כן, במרוצת החודשים אוקטובר-נובמבר 1961 נשטפה מצרים בגל של מעצרים והדחות, שנועדו לחזק ולגבש מחדש את השלטון בעקבות פירוק קע"ם. עשרות מצריים "ריאקציוניים" נכלאו על מנת למנוע מהם לנהל "פעילות מזיקה". פיקוח חמור הוחל מחדש על ביתו של נג'יב ונאסר עליו לקיים מגע כלשהו עם אזרחים ואנשי צבא. 150 קצינים מצרים נאסרו לאחר שהגישו פטיציה למרשל עאמר, שהשתמע ממנה הרצון להאט את קצב הסוציאליזציה. המספר הכללי של העצורים הגיע, לפי העיתונות הלבנונית, ל-1500, אם כי השלטונות המצריים טענו ל-400 עצורים בלבד. מפקד יחידת הצנחנים המצרית, ג'לאל הריידי, שעמד בראש הכוח שנחת בלודקיה, ואשר סירב לחזור למצרים, מסר על ניסיונות נפל חוזרים ונשנים מצד קצינים מצריים להתנקש בחיי נאצר. הניסיון האחרון תוכנן, לפי עדותו, ל-23 יולי. כן נמסר על ניסיון התנקשות נוסף, ב-10 באוקטובר, שסוכל ברגע האחרון. במחצית נובמבר הודחו ארבעת מושלי המחוזות העיקריים במצרים. גל הטיהורים לא פסח על הסגל האקדמי של מכללות אלכסנדריה, קהיר ועין שמס, וכמובן שגם עיתונאים מספר היו בין הנכלאים.
הטיהורים המקיפים, ארגונה המחודש של הממשלה ומגמות הראורגניזציה ב"איחוד הלאומי" סייעו לנאצר לייצב את שלטונו לאחר פרישת סוריה. הסורים שכיהנו בתפקידי מפתח במנגנון המשלה מרכזית היו ספורים, וניתן היה להחליפם על נקלה. בשירות החוץ של קע"ם ובנציגויותיה במוסדות בינלאומיים ניכרה תמיד ההעדפה של פקידים מצריים, ולכן גם בתחומים אלה לא נוצרו משברים של ממש. התחום הרגיש ביותר במצרים, התחום הצבאי, לא נפגע מבחינה חומרית. אומנם, פירוק קע"ם שלל ממצרים קרש קפיצה צבאי לעבר לבנון, ירדן ועיראק, אולם הצבא המצרי עצמו כלל לא נפגע. ברשות מצרים נשארו כל מטוסי הסילון הסובייטים מהשורה הראשונה ("מיג-19"), כל הצוללות וכלי השייט הכבדים וכן מרבית הכוחות המשוריינים. בתחום זה הייתה דווקא סוריה הנפגעת העיקרית.
גם ביחסיה של מצרים עם שני הגושים העולמיים לא חל כל שינוי מהותי בעקבות פירוק קע"ם, למרות ששני הגושים הכירו בעצמאותה של סוריה, והסובייטים אף הקדימו בכך את המערב. הסיוע הסובייטי למצרים נמשך כסדרו, למעלה מ-300 מומחים רוסיים המשיכו בעבודות הביצוע של שלב א' בסכר אסוואן. ארה"ב הוסיפו לספק למצרים עודפי מזון ואשראי, ואילו מומחים שונים מגרמניה המערבית פתחו בראשית נובמבר בסקר מוקדם לקראת ביצוע מפעל שקע-קטרה (שתוכנן להפקת אנרגיה חשמלית ממימי הים-התיכון ולהקמת תעשיות דייג והמלחה). מומחים גרמניים נוספים פעלו בתעשיית הפלדה והמטוסים המצריים.
הנזקים המיידיים שנגרמו למצרים בעקבות פירוק קע"ם היו כדלקמן: א) בידוד גובר של מצרים ב"ליגה הערבית" שהתבטא בהחמרת היחסים עם ירדן, (שהזדרזה להכיר בסוריה העצמאית); החרפת היחסים עם עיראק של קאסם (מסיבה זו ומסיבות קודמות); השתבשות היחסים עם סעודיה, וכמובן- מתיחות מתמדת בין מצרים לבין סוריה; ב) ירידת קרנו של נאצר במדינות האפרו-אסיאתיות נוכח מהלומת היוקרה שהונחתה עליו עם פרישת סוריה; ג) התערערות רעיון האיחוד הערבי "מהאוקיינוס האטלנטי ועד למפרץ הערבי" (הפרסי). כבר בימים הראשונים שלאחר ההפיכה הסורית, ובמשך כל אותה תקופת ביניים שהתמשכה מספטמבר 1961 ועד למרץ 1963,²⁸ הציגה סוריה תוכנית נגדיות לאיחוד כלל-ערבי במתכונת קונפדרטיבית. ביסודן של תוכניות אלה, שאומצו לאחר מכן ע"י שליטי "אל-בעת'", הונח הרעיון של הרחבת "הליגה הערבית" בתחומי שיתוף הפעולה הכלכלי-תרבותי-ומדיני, תוך שמירת הצביון הלאומי והעצמאות המוחלטת של כל מדינה ומדינה. רעיון זה התקבל ברצון ע"י המלך חוסיין, מטעמים תכסיסיים כמובן. מכל מקום, התוכניות הסורית שהועלו נתנו חיפוי אפולוגטי לביצוע הניתוק ממצרים, ושימשו בעת ובעונה אחת כאתגר מילולי כלפי נאצר; ד) הנזק הכלכלי המיידי שהוסב למצרים הוסבר בכך, שסוריה הפכה בתקופת קע"ם למקור האספקה החקלאית למצרים מצד אחד, ולשוק עבור מוצרי התעשייה המצרית מצד שני. מאז הפירוק נאלצה מצרים לפלס לה דרך לעבר שווקים נוספים באפריקה ובאסיה, וליתן משקל יתר לפיתוח החקלאי במצרים עצמה, אשר הוזנח במידה מסוימת בתקופת האיחוד.
כישלון קע"ם הצמיח את נבטי הפקפוק הראשונים במצרים ביעילותו של נאצר כמנהיג ובמיומנותו בתחום היחסים הבין-ערביים; שהרי אילו הסכים נאצר לתביעתם הראשונה של המורדים הסוריים ביום ההפיכה – להוריד את קע"ם לדרגת קונפדרציה או פדראציה רופפת, כי אז לא הייתה קע"ם מתפרקת כלל ועיקר. ערנותו של נאצר לגבי אותם משקעי הספקות והפקפוקים במנהיגותו הביאתהו לעריכת גל המעצרים וההדחות באוקטובר-נובמבר 1961. זאת ועוד, ידידו ומקורבו, מוחמד חסנין הייכל עורך "אל-אהראם", החל לפרסם סידרת מאמרים ארוכה, כשבוע לאחר פירוק קע"ם, שניתחה את ההפיכה הסורית וגורמיה והסיקה לקחים מפרשת האיחוד תוך התווית תוכנית לעתיד. מכיוון שהייכל נחשב, בצדק, לשופרו ולביטאונו של נאצר, יש עניין מיוחד בניתוחו. הייכל הודה במאמריו, כי איחוד קע"ם היה מעשה פזיז שבוצע בקלות ראש. לפיכך יש צורך בחריש חינוכי עמוק, שיקנה לעמי ערב את הערכים האמיתיים ההכרחיים לאיחוד. ערכים אלה יתבססו על יסודות כלכליים וחברתיים זהים למצרים ולמדינות ערב, ולא רק על תסיסה רגשית-לאומנית אשר הוכיחה את עצמה כבת-חלוף. הייכל הוסיף וטען, כי לא היה כל בסיס לכינון האיחוד זולת אישיותו של עבד אנ-נאצר ויוקרתו רבת-התהילה. הניסיון לימדו כי "אישיות הגיבור" (פולחן המנהיג) אינה מספקת ליצור איחדו אמיתי. לכל היותר, עשוייה "אישיות הגיבור" להוות כוח מניע ומדרבן לאיחוד. מצרים לא הכשירה את הקרקע לאיחוד אמיתי על ידי מהפכה כלכלית וחברתית בכל מדינה ערבית בנפרד. "הסוציאליזם הערבי" טרם בוצע הלכה למעשה, והיה חזקת חלום. לפיכך הוקמה קע"ם על יסודות רעועים, תוך שיתופם של כוחות "הריאקציה-הערבית" שניצבו בתוך החזית הלאומית. "הריאקציה הערבית" היוותה את הגורם המרכזי להריסת קע"ם לצידו של האימפריאליזם המערבי. הלקח שהוסק על ידי הייכל היה רב-משמעות לגבי המדיניות העתידה של מצרים. התנאי המוקדם לביצוע, האיחוד הערבי חייב להתגשם במהפכה כלכלית סוציאליסטית, תחילה במצרים, ולאחר מכן במדינות ערב האחרות, שתיטולנה חלק באיחוד המדיני. אם במערכת סואץ "השיגה קהיר חירות מדינית", הרי מכאן ואילך עליה "לזנק לקראת הסוציאליזם", כיוון שהריסתו של האיחוד על ידי הריאקציה היוותה אישור לכך, שהסוציאליזם חייב להקדים את האיחוד כדי להכשיר את הקרקע לפניו".
סדרת מאמריו של הייכל בישרה אפוא, את מגמת העתקתו של המאמץ הכללי של מצרים לתחומי מדיניות הפנים, כרקע הכרחי לזינוק חיצוני בסיכויי הצלחה.
ב-16 באוקטובר 1961 נאם נאצר והכריז, למעשה, מלחמה על עתודי ההון בחברה המצרית עצמה. מבחינה מסוימת ניתן היה לראות בכך המשך להפרעת הרכוש הזר וההון הבלתי-מצרי בשלהי מלחמת סיני-סואץ. יש טוענים, כי רעיונות סוציאליסטיים מעורפלים ניטעו בתודעתו של נאצר עוד בתקופת ועידת בנדונג (1955), כתוצאה ממגעיו עם צ'ו-אן-לא" הסיני. מכל מקום, לפי אחת העדויות מילא ראש הממשלה הסיני תפקיד של מתווך בין קהיר למוסקבה. תוצאות תיווכחו הביאו לעיסקת הנשק הסובייטית-מצרית. בין כה ובין כה אין חולקין על כך, שפירוק קע"ם נתן את הדחיפה העיקרית לביצוע מדיניות הסוציאליזציה וההלאמות במצרים, הלכה למעשה. ניתוחיו של חסנין הייכל ב"אל-אהראם", בשלהי שנת 1961, תרמו להבהרת הרקע האידיאולוגי והאפולוגטי למדיניות חדשה זו. במקביל לכיוון הכלכלי והחברתי החדש, שהסתמן עוד בשלהי שנת 1961, נערכו מבצעי חינוך וארגון מחודשים. נאצר עצמו הודה עוד בראשית דרכו, כי המהפכה חייבת לחתור ליצירת חברה מצרית על בסיס מתן אפשרויות שוות לכלל האזרחים, ועל ניצול מלא של משאבי המדינה ותושביה. אולם הביצוע היה כושל. ההפיכה נכפתה על העם מגבוה והתנגשה לא רק בחוגים מסחריים וכלכליים עוינים, אלא גם באדישות מצד ההמונים, שלא הבינו ואף לא שיתפו פעולה עם השלטונות. רק לאחר התמוטטותה של קע"ם התפנה נאצר לאינדוקרטיניזציה יסודית ולהחדרת תודעת המהפכה מלמטה, מהשכבות העממיות הנרחבות. משימה זו בוצעה בשני מישורים: א) יצירת רקע אוהד בקרב ההמונים המצריים. כהוכחה לכך נקט נאצר בשורת צעדים שנועדו להדגיש, כי משטרו דואג לצרכים היומיומיים. בסדרת צווים שפורסמה בשלהי שנת 1961 בוטל המס על דמי שכירות; דמי שכירות בבניינים שנבנו לאחר שנת 1958 הוזלו בכ-20%. נקבעה חלוקתם של 160,000 פדאנים מהקרקעות המולאמות כדי לפתור את בעיותיהן של כ-60,000 משפחות. הובטחה קליטתם של למעלה מ-300,000 מובטלים מצריים בתעשייה ובשירותים. כן הממשלה הבטיחה לבצע הוזלת מחירים כללית, לייעל את חלוקת המצרכים החיוניים ולקבוע מחירים אחידים ומוזלים לשירותי תובה, חשמל בידור וכו'; ב) יצירת כלים ארגוניים חדשים לביצוע המשימות החדשות. לאחר הצלחתם היחסים של צווי הרווחה שנועדו ליצור רקע אוהד ברחבי מצרים, ואשר קיבלו פרסום רק דרך הרדיו, העיתונות והטלוויזיה, החל נאצר לארגן פירמידה עממית חדשה, בעלת דפוסים דמוקרטיים לכאורה, שנועדה להציב את המשטר על בסיס עממי נרחב. הארגון החדש הוקם במערך תלת-שלבי: ב-18 בנובמבר מינה נאצר את 250 חברי "הוועדה המכינה לוועידה הלאומית של הכוחות העממיים". הוועדה המכינה פתחה בדיוניה הפומביים בשלהי נובמבר, והוטל עליה להגיש המלצות לארגון הוועידה הלאומית של הכוחות העממיים. נאצר השתתף מספר פעמים בדיוני הוועדה המכינה, שלל את הרעיון להרחבת מועצת ההפיכה משנת 1952, אך צידד בהרחבת הבסיס העממי. ב-18 בדצמבר קבעה הוועדה המכינה את מספר המשתתפים (1500) ב"וועידה הלאומית של הכוחות העממי". השלב השני נקבע לינואר 1962, מועד התכנסותה של "הוועידה הלאומית של הכוחות העממיים". 1500 הנציגים ייצגו 8 שכבות עממיות לפי המפתח הבא: 25% פלאחים, 20% פועלים, 10% מעבידים במסחר ותעשייה, 15% איגודים מקצועיים, 9% פקידים בלתי מאורגנים באגודות, 7% סגל אקדמאי, 7% סטודנטים ו-7% נשים. קביעת המפתח העידה על החשיבות הרבה שנאצר ייחס לייצוג הפרולטריון העירוני (35% מכלל הנציגים לעומת 24.5% מכלל הרשומים בסקטורים השונים).
כן הובלט מעמד הסגל האקדמאי (7% מכלל הנציגים בהשוואה לפחות מאחוז אחד של משקלו האמיתי). היוועדות הכנס הלאומי צעדה לסמן את המפנה המהפכני במדיניות הפנים של נאצר. השלטונות הודיעו, כי משתתפי הכנס לא יתבקשו לקבל החלטות מוכנות מראש, אלא יידרשו לחוות דעתם על נאומו-הפרגמטי-המהפכני של נאצר, ויותר להם אפילו למתוח ביקורת עליו. השלב השלישי נקבע בבחירתם המחודשת של מוסדות "האיחוד הלאומי" על בסיס "אמנת המאבק הלאומי", שתנוסח על ידי משתתפי הכנס. בעוד שה"וועדה הלאומית של הכוחות העממיים" הורכבה לפי מפתח מקצועי-סקטוריאלי, נקבע שמוסדות "האיחוד הלאומי" ייבחרו על בסיס גיאוגרפי-רגיונאלי. התקן הרגיונאלי נקבע על מנת להחדיר את האידיאולוגיה המהפכנית-הסוציאליסטית (המכריזה מלחמה בעשירים ובבעלי הון) לכל שכבות העם. כן נמסר שהמוסדות המפלגתיים החדשים ישתפו פעולה עם הממשלה בשיפור מצבם הכלכלי של אזרחי מצרים, לא באמצעות מבצעים כלכליים-תעשייתיים (שיתוכננו) לטווח ארוך, אלא על ידי תוכניות מצומצמות הניתנות לביצוע מיידי. המימון יושג בחלקו מהרכוש המופקע, בחלקו מהשלטת חיסכון חובה, ובעיקרו מסיוע חוץ. הארגון החדש, שהוכתר בפרוס שנת 1962 כ"איחוד הסוציאליסטי הערבי", נועד לקדם את משטרו של נאצר בארבעה תחומים עיקריים: על ידי הרפיית רסן מדומה ועיצוב מתכונת פסיבדו-דמוקרטית למפלגה האחת והיחידה ביקש נאצר לחסל מראש ניצנים אופוזיציוניים אפשריים ולגבש את שלטונו על בסיס עממי נרחב; כן נועדו מאמצי ההתארגנות להסיח את הדעת מכישלונה של קע"ם ולהפנותה לחזית הפנימית; ייתכן והתפאורה הדמוקרטית נועדה גם למשוך סיוע מערבי. יתר על כן, האחריות הקולקטיבית שהנהיג נאצר בממשלתו, זו הפעם הראשונה מאז שנת 1953, נועדה לשתף את חבריו באחריות לכישלונות ולזקוף את ההישגים בעתיד לזכותו בלבד; ולאחרונה, העלאת סיסמת הסוציאליזם הערבי (ולא המצרי!) באה לשוות למאבקה של מצרים נגד ירדן וסעודיה, ואפילו נגד סוריה ועיראק, צביון של מלחמת הקידמה בריאקציה, כהקדמה להסתערותה המחודשת של מצרים על מדינות ערב בסיסמת האיחוד הערבי.
המגמות החדשות, שהסתמנו במדיניותה של מצרים בשלהי שנת 1961 ובפרוס השנה שלאחריה, לא שמו קץ למערכת החתרנות המסועפת של נאצר במדינות ערב השונות. אדרבא, עקבותיה של החתירה המצרית ניכרו עד צאת שנת 1961 במספר חזיתות בעת ובעונה אחת. בסוריה נלכדו חוליות ריגול מצריות, חוסלה תחנת שידור מצרית חשאית והוגברה טבעת המצור על הגבול הלבנוני-סורי מחמת ריכוזם של חבלנים וסוכנים מצריים בלבנון ועקב שיגור נשק מצרי לעבר הגבול הסורי. פעילותם המוגברת של סוכנים מצריים הורגשה גם בירדן, בעיקר בגדה המערבית, אם כי חדירתם הוגבלה עקב פירוק קע"ם. בלוב המשיכו מאות סוכנים מצריים, שהוסוו כמורים, להכשיר את הקרקע להפיכה פרו-מצרית, שנועדה לביצוע מייד עם מותו של המלך אדריס הישיש; נאצר לא זנח את הנושא הישראלי, המהווה כידוע את הגורם המלכד הראשון במעלה במרחב הערבי. בתחום זה הונחו היסודות להקמת "חזית שחרור פלסטינאית" ברצועת עזה, אשר משימותיה האנטי-ישראליות נועדו להתחרות ביוזמתו המילולית המקבילה של הגנרל קאסם.
גם בזירה הבינלאומית ניסה נאצר להחזיר לעצמו את יוקרתו המדינית והאישית. עוד לפני התפרקות קע"ם, היינו במרוצת יולי 1961, נקט נאצר בעמדה פרו-יוונית במתיחות שהשתררה בקפריסין. בתחילת ספטמבר החזיר נאצר ביקור גומלין למקריוס בניקוסיה. בשלהי יולי חידש נאצר את יחסיו הדיפלומטיים עם בורגיבה שהסתכסך חמורות עם צרפת. כן נחלץ להגשת סיוע לנפגעי ההתנגשות התוניסית-צרפתית בביזרטה. ב-5 ביולי נחתם הסכם מקיף לשיתוף פעולה כלכלי בין קע"ם לבין מערב-גרמניה. בעקבות חתימת הפרוטוקול בבון הזמין בגדאדי את ארהארד לביקור רשמי במצרים. ערנותו האינטנסיבית של נאצר לבעיות שברומו של עולם נוצלה יפה גם לאחר פירוק קע"ם. בראשית ספטמבר 1961 שהה נאצר בבלגרד לרגל ועידת ראשי המדינות "הבלתי-מזדהות" (מצרים, יוגוסלביה והודו). המגעים עם טיטו נוצלו, כאמור, לרימום יוקרתו של נאצר לאחר פרישת סוריה, שכן ב-17 בנובמבר הגיע טיטו לקהיר לרגל כינוסה של ועידת פסגה נויטראליסטית, אשר ניזומה על ידי נאצר. ראש ממשלת הודו, נהרו, הוזמן אף הוא לקהיר מבלי שהובר לו תחילה מטרת המפגש. ואכן, עם בואו למצרים לא הסתיר נהרו את מורת רוחו מניצול הופעתו על ידי נאצר לשם האדרת יוקרתו הנויטראליסטית הבינלאומית. "ועידת הפסגה" של נאצר הסתיימה ללא החלטות של ממש, מבלי להזכיר את ההודעה הסתמית בדבר הצורך להשכין שלום אמת בין הגושים היריבים. המפגש אף לא סוכם בקביעת מפגש נוסף לשם המשכת הפעילות המדינית המשותפת. אולם מבחינתו של נאצר נודעה חשיבות רבה להצמדת מועד "ועידת הפסגה הנויטרליסטית" לכישלונה של קע"ם, שכן הופעתו של השליט המצרי כאחד משלושת עמודי התווך הנויטראליסטים הבינלאומיים סייעה לו לחפות על הידרדרות יוקרתו במישור הבין-ערבי.

הרקע הכללי להסכם המים המצרי-סודאני
אחד ההישגים האמיתיים והבולטים של נאצר בתקופת קיומה של קע"ם הייתה חתימת ההסכם בין קע"ם לסודן על חלוקת מי-הנילוס. הסכם זה נחתם ב-8 בנובמבר 1959 לאחר ניהול דיונים ממושכים ומייגעים במשך 6 שנים לערך. הגורם לפתיחת הדיונים הייתה התווייתה של התכנית להקמתו של סכר חדש, כ-6.5 ק"מ דרומה לסכר אסואן הנוכחי, אשר הועלתה עוד בשלהי שנת 1952. המו"מ בין מצרים (ולאחר מכן קע"ם), לבין סודן הווה, למעשה, המשך ישיר להתמקחות הממושכת בין הבריטים לבין המצרים שהתפתחה והתעצמה, במיוחד, לאחר שהמינהל הבריטי בסודן ניגש לבצע את תכניות מפעלי ההשקאה הסודאניים בג'זירה (בין אפיקי הנילוס הכחול והלבן, דרומית מח'רטום).
בעיית המחסור במי השקאה במצרים הועמדה בכל חפיפותה כבר בשלהי המאה ה-19 הבריטים הקימו בשעתו מספר סכרי-עצירה (barrages) במצרים, אשר נועדו לנצל את מי הנילוס בעונת השפל. יתר על כן, בין השנים 1898–1902 נבנה הסכר היחידי במצרים, ליד אסואן, כשיכולת קיבולו הצטמצמה בשעתו במיליארד מע"ק מים. בשנים 1912 ו-1933 הוגבה הסכר וקיבולו הגיע ל-5.4 מיליארד מע"ק. בשנת 1937 סיימו הבריטים את בנייתו של סכר ג'בל אוליא (דרומית מח'רטום, על הנילוס הלבן). סכר זה, שקיבולו המקסימלי הגיע ל-3.3 מיליארד מע"ק, סייע להרחבת השטחים המעובדים והמושקים הן במצרים והן בסודן, שכן מצרים קיבלה 2 מיליארד מע"ק מהמים שנאגרו מאחורי הסכר הסודאני. בסך הכל התרחב השטח המעובד מ-5 מיליון פדאן בסוף המאה ה-19 עד ל-6 מיליון פדאן כיום. שטח זה כולל, למעשה, 5.3 מיליון פדאן בהשקאה מתמדת. אולם אם מביאים בחשבון את "שטח הגידולים" (crop area), הינו את מספר היבולים המתקבלים בשנה על אותה יחידת שטח, הרי שההתרחבות האפקטיבית הגיעה מ-7 מיליון פדאן בסוף המאה הקודמת ליותר מ-10 מיליון פדאן כיום (כ-42 מיליון דונם). עם זאת רחוקה מצרים גם היום מלנצל את כל כמויות מי הנילוס העוברים דרכה. כ-1/3 מכלל שיטפונות הקיף והסתו זורמים לריק לים-התיכון.
בסיכום – בניית הסכרים והגבהתו הכפולה של סכר אסואן הישן לא הדביקו את גידול האוכלוסייה במצרים. יחידת השטח המעובד ושטח הגידול לגולגולת נמצאו בירידה מתמדת, כפי שהסתבר מנתוני המפקדים החל משנת 1897 ועד לשנת 1958 (עיין בטבלה להלן):²⁹

הקמת סכר אסואן הגבוה, שטכס יריית אבן הפינה שלו נערך בשלהי ינואר 1960, נועדה ליצור מאגר מים רב-שנתי, אשר יאגור את כל עודפי מי הגיאות הקיציים-סתויים (כ-30 מיליארד מע"ק) הזורמים, כאמור, לריק לים התיכון. בעזרת הסכר החדש ניתן יהיה להרחיב את השטח המעובד בהשקאה מתמדת בכ-1.5 מיליון פדאן, וכן ניתן יהיה להעביר כ-700,000 פדאנים נוספים במצרים העליונה לשיטת ההשקאה המתמדת. כמות המים שתתווסף למצרים לאחר גמר הקמת הסכר החדש, תגיע לכ-7.5 מיליארד מע"ק, לאחר ניכוי קצבתה של סודן וניכוי כמויות המים המתאיידים. אולם דא עקא, גם תוספת זו של שטחים מעובדים בהשקאה מתמדת – כתוצאה מבניית הסכר הגבוה – לא תדביק את גידולה המהיר של אוכלוסיית מצרים. לכל היותר, תוכל התוספת להקל זמנית על לחץ האוכלוסין על הקרקע. זאת ועוד, לפי אומדן מחלקת הסטטיסטיקה הממשלתית במצרים, מנתה אוכלוסיית המדינה בשנת 1957 כ-24 מיליון נפש. חישוב הריבוי הטבעי הנקי לשנת 1958 נעשה לפי 2.2%. לפי הערכת דמוגרפים מערביים עלה מקדם הריבוי הטבעי הנקי בשנות ה-60 המוקדמות לכ-3%. פירוש הדבר, שעקומת הריבוי הטבעי במצרים נמצאת במגמת עלייה מסחררת (היא מהגבוהות שבעולם!) ספק רב אם השלמתו הסופית של הסכר הגבוה תפתור את בעיית הקרקעות של אותם מצרים שיתווספו במשך שנות בנייתו.
מכל מקום, בסודן הוחל בניצול שיטתי של מי הנילוס רק בשנות ה-20 של המאה העשרים. הצעדים הראשונים בכיוון זה נעשו, כזכור, על ידי המינהל הבריטי על יסוד הסכם הקון-דומיניון בין בריטניה למצרים, שנחתם בשנת 1899. היוזמה לכך יצאה מחברות מטוויות-הכותנה הבריטיות, שהיו מעוניינות בגידול סיבי הכותנה הארוכים ב'זירה הסודאנית. השלטונות הבריטיים בח'רטום ראו בעין יפה יוזמה זו, הן מטעמים מדיניים והן משיקולים כלכליים. מכל מקום, בין השנים 1913–1925 הושלם בניינו של סכר סנאר (כ-355 ק"מ דרומית מזרחית לח'רטום, על הנילוס הכחול). הסכר, שנחנך בקיבולת של 781 מיליון מע"ק מים (בשנת 929–1960 מיליון מע"ק) נועד לאגירת מים רב-שנתית על מנת להשקות את מטעי הכותנה בג'זירה הסודאנית. תחילה תוכנן, בתיאום עם מצרים, להסתפק בהשקאת 300,000 פדאן בלבד. אולם במרוצת הזמן הגיעו המומחים הבריטיים לכלל דעה, כי ניתן להרחיב את השטח המושקה עד לכלל מיליון פדאן, מבלי שייגרם נזק כלשהו לכלכלתה החקלאית של מצרים. בשנת 1920 אישרה ועדת-חקירה בינלאומית, שהוקמה ביוזמתה של מצרים, את תכנון הרחבתו של מפעל הג'זירה בסודן. המסקנות הללו היו לצנינים בעיני מצרים, שכן היא חששה מפני התחרות האפשרית מצד הכותנה הסודאנית ארוכת-הסיבית. בעת ובעונה אחת ראתה מצרים בסודן עורף ו"מרחב קריסה" לעודפי האוכלונין המצריים, הטענה המצרית בדבר הפחתת כמויות המים המצריות בעקבות פיתוח הג'זירה הסודאנית – הייתה משוללת כל יסוד טכני או מדיני, כיוון שהמומחים הבריטיים שפעלו בעת ובעונה אחת במצרים ובסודן הקפידו על שמירת אינטרסי המים המקומיים של שתי המדינות. על כל פנים, משנות ה-20 ואילך הפך סעיף חלוקת מי הנילוס לאחד הבולטים ביותר במאבקה הממושך של מצרים לחיסול השלטון הבריטי בעמק הנילוס ולהאחדתו תחת הכתר המצרי. רק לאחר הרצח בקהיר של הגנרל לי סטאק, מפקד הכוחות המצריים בסודן (בדצמבר 1924), הורכבה ועדת חקירה חדשה (יו"ר הולנדי, בריטי ומצרי), שתפקידיה הוגדרו בבחינה מחודשת של הקצאת מי הנילוס. הוועדה הציעה לקבוע את חלוקת מי היאור שלא על מדד גודל השטח, אלא לפי עקרון חישוב כמויות המים בהתאם לעונות, ומבלי לפגוע בזכויות המים של מצרים. עקרון זה קבע, כי בעונת השפל של הנילוס (19/1–15/7) יוזרמו מי הנהר למצרים (להוציא 143 מיליון מע"ק שינוצלו על ידי סודן). בעונת הגאות נקבע, בין התאריכים 16/7–31/7 זכאית סודן לנצל את מי השטפונות. יתרת עונת הגאות (1/8–31/12) חולקה לשתי תת-עונות, שבהן הוטלו הגבלות מסוימות על הניצול החופשי של מי הנהר. כן קבעה הוועדה, כי לרשות סודן נזקפת כמות בית 781 מיליון מע"ק מים כתוצאה מהיקוותם של מי סכר סנאר. כמות זו נועדה לשימוש בעונת השפל, בתוספת של 24 מיליון מע"ק מים כתמורה עבור ההתאיידות הטבעית. הכמות הכוללת שהועמדה לרשות סודן הגיעה, אפוא, ל-1,065 מיליון מע"ק מים. למרות שמצרים דחתה את המלצות הוועדה, פעלו הבריטים בסודן בהתאם להנחיותיה מבלי לפגוע בפיתוח ההשקאה במצרים. כתוצאה מכך התרחב שטח ההשקאה המתמדת בג'זירה הסודאנית עד לכלל מיליון פדאן.
רק ב-7 במאי 1929 הושג הסדר רשמי בין בריטניה לסודן על חלוקת מי הנילוס כל זמן שלטונה של ממשלת ה"ופד" במצרים לא התאפשר שיתוף פעולה רשמי בבעיית סודן, שהיוותה כידוע אחת מתביעותיו הלאומיות של ה"ופד". אולם עם עלייתם לשלטון של "הליברלים-הקונסטיטוציוניים" בראשות מוחמד מחמוד, בפרוס שנת 1929, נחתם ההסכם הרשמי בין מחמוד ולורד לויד, הנציב הבריטי במצרים. ההסכם התבסס, למעשה על ממצאי "ועדת הנילוס" המשולשת שפעלה בתחילת שנת 1925. הישגיה של מצרים בהסכם התמצו בנושאים הבאים:
א) ההסדר נקבע ללא קשר לסטאטוס המדיני של סודן, כלומר מצרים שמרה לעצמה זכות לשנותו בעתיד לטובתה; ב) הוכרה זכות העדיפות המצרית לגבי סודן בניצול מי היאור; ג) מצרים קיבלה את זכות הפיקוח על הקמתם של מפעלי השקאה וחשמל נוספים לא רק בסודן, אלא גם בטריטוריות הבריטיות האחרות באפריקה שנילוס עובר בתחומיהן. לעומת זאת התחייבה מצרים לקבל את הסכמת סודן לתפעולו של כל מפעל מים מצרי שישתרע בתחומיה של סודן. מאז שנת 1929 ועד ל-1960 התרחבו במהירות שטחי העיבוד החקלאי בסודן. בשנת 1960 הגיע כלל השטחים המושקים בסודן ליותר מ-2.2 מיליון פדאן, ובכללם כ-1.2 מיליון פדאן בג'זירה בלבד. כ-200,000 פדאנים נוספים עובדו בהשקאה ממי נהרות שזרמו ליד גבול סודן-אריתריאה. בסך הכל נאמד השטח הראוי לעיבוד בהשקאה בג'זירה הסודאנית בכ-5 מיליון פדאן, בתוספת 1/2 מיליון נוסף במעלה נהר עטברה, שליד הספר החבשי.

המשבר המצרי-סודאני בשנת 1958
סודן זכתה לעצמאותה המדינית רק בשנת 1956. בסוף שנות ה-50 נטלה הכותנה למעלה מ-60% מכלל יצואה המסחרי של סודן (הפריט השני בחשיבותו היה הגומי הערבי). אין תימא, אפוא, שבמרוצת הזמן התגברה בסודן אי-שביעות רצון מהסכם 1929 ומסעיפיו. במאי 1951 הודיע רשמית תת-שר בממשלת סודן, כי ההסכם אינו מספק יותר את צרכי ההשקאה של המדינה. כתוצאה מכך הוגבה סכר סנאר (בשנת 1951) והגדיל את קיבולתו ב-148 מיליון מע"ק מים. סכר ג'בל אוליא הוגבה אף הוא פעמיים (ב-1954 וב-1955) וקיבולתו גדלה בכ-400 מיליון מע"ק מים. עם זאת הראתה תחזית מומחי המים בסודן, כי בשלהי שנות ה-50 עשויה המדינה להגיע למצב של מיצוי מוחלט של אפשרויות פיתוח ההשקאה שלה.
יש לזכור, כי כבר בתחילת שנות ה-50 (ליתר דיוק בנובמבר 1951) פורסמה לראשונה במצרים תכניתו של אדריאן דנינוס בדבר בניית סכר גבוה על ידי אסואן, שקיבולתו תוכננה ל-130 מיליארד מע"ק. עלייתה של כת ההפיכה לשלטון במצרים, ביולי 1951, הביאה להטבת היחסים עם סודן בתחום המדינה והכלכלי. שיפור היחסים עם סודן נבע במידה רבה מהאימון שנודע לגנרל נג'יב בסודן. בעיצומו של המו"מ הבריטי-מצרי על מתן זכות ההגדרה העצמית לסודן, שהחל בספטמבר 1952, נחתם הסכם שיתוף פעולה להגדלת כמויות המים ולחלוקתם. כת ההפיכה המצרית חזרה והכירה בעקרון שיהא עליה לקבל את הסכמת סודן לכל מפעל מים שיוקם בעתיד במצרים. המו"מ על חלוקת המים בקשר לתכנית סכר אסואן הגבוה החל בספטמבר 1954. דיונים נוספים התקיימו באפריל 1955, וכן בין דצמבר 1957 וינואר 1958. לתכנית הסכר הגבוה הייתה משמעות מדינית חשובה לגבי נאצר, בנוסף לערכה הכלכלי למצרים. נאצר הבין, כי סיכויי השתלטותו על אפריקה תלויים במידה רבה ביכולתו לפתח את מצרים על מנת שתשמש מופת לכל שאר הארצות המשתחררות ברחבי היבשת. הגשמתה המוצלחת של תכנית אסואן הייתה עשויה לרומם את יוקרתה של מצרים בעיני המנהיגים האפריקאיים, ואולי אף ללכדם מסביב למנהיגותו של נאצר. הענקת סיוע כלכלי-טכני מצרי למדינות אפריקה המשתחררת, לאחר הדגמת מיומנותה הטכנית של מצרים במפעל הסכר הגבוה, הייתה חתמת מדינות אלה למרכבת ההשפעה המצרית. אולם דא עקא, שאומדן ההשקעה במפעל זה הגיע בשלב ההערכות המוקדמות לכ-1300 מיליון דולר. ארה"ב ובריטניה, בצוותא עם "הבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח", הביעו, כזכור, את נכונותן לסייע במימון המפעל. אולם ביוני 1956 חזר בו שר החוץ האמריקאי דאלס מהצעתו מטעמים מדיניים. העילה הרשמית שניתנה לכך הייתה, שארה"ב הטילו ספק ביכולתה של מצרים לממן את חלקה שלה בתכנית, שנאמד בכ-900 מיליון דולר, בצורת תשומת עבודה ואספקת חומרים שונים. באותה עת פנה נאצר גם לברית-המועצות. מקורות מצריים מסרו לאחר מכן, כי הוא נענה בשלילה מתחמקת על ידי דימיטרי שפילוב, שר החוץ הסובייטי. אותם מקורות הוסיפו, כי שפילוב הטיל ספק בעצם הכדאיות הכלכלית של המפעל. יתרה מזאת, רווחת סברה, כי ברית-המועצות נמנעה באותה תקופה מלתמוך במפעל מפאת חששה שמעמדה באפריקה כולה יוכרע לשבט או לחסד על פי הצלחת תכנית הסכר הגבוה. רוסיה לא הייתה מוכנה עדיין, כשנה בלבד לאחר חתימת עיסקת הנשק עם מצרים, לקשור את גורלה ביבשת אפריקה עם גורלו של נאצר.
בינתיים חלו, כזכור, תהפוכות מדיניות רבות-משמעות. נאצר הלאים את תעלת סואץ על מנת לממן את תכניתו. המאמץ הצבאי-מדיני של האנגלו-צרפתים להשתלט על סואץ ולהחזיר עטרה ליושנה – נכשל לחלוטין. נאצר השתעבד במידה גוברת והולכת לברית-המועצות ולגרורותיה, ובהדרגה נוצרו התנאים לשיתוף פעולה סוביטי-מצרי ברחבי אפריקה, שביטלו את השיקולים הסובייטיים משנת 1956. לפיכך, החליטו שליטי ברית-המועצות להפוך את הסכר הגבוה למפעל ראווה סובייטי, בבחינת כרטיס-ביקור יומרני, בכל מרחבי היבשת המתעוררת. למטרה זו הקציבה ברית-המועצות, בשלהי שנת 1958, סכום ראשון בן 400 מיליון רובל, שהם כ-100 מיליון דולר לפי שער החליפים הרשמי, ורק כ-40 מיליון דולר לפי השער הבלתי-רשמי והמציאותי. הערך הריאלי של מלווה זה עשוי היה להתברר רק עם התחלת עבודות ההכנה הראשונות בתכנית אסואן, שכן הסיוע הסובייטי ניתן בעיקר בציוד ובמומחים ולאו דווקא במזומנים. לפיכך, ערכו הממשי של המלווה היה תלוי ברצונה הטוב של ברית-המועצות. יתר על כן, עבודות השלב הראשון נועדו להימשך כ-4 שנים, ואילו הביצוע כולו תוכנן לראשונה למשך כ-20 שנה. בשנת 1958 לא היה ברור עדיין באיזו מידה תמשיך ברית-המועצות את הסיוע שלה בשלבים השונים של ביצוע התכנית.
שאיפותיה של סודן להרחבת שטחיה המושקים מחד גיסא, וכניסתה של תכנית סכר אסואן לשלב של דיונים קדחתניים מאידך גיסא, הגבירו את המתיחות בין מצרים לסודן; שכן הסכר הגבוה היה צריך להיבנות 6.5 ק"מ דרומית מהסכר הישן ומאגר מימיו עתיד היה להשתרע בתחומיה של סודן, תוך הצפת עיירת הספר הסודנית, ואיד חלפא, ומספר כפרים אחרים בסביבה. על אוכלוסיית האזור, שנאמדה בכ-50,000 נפש, היה לעבור לשטחים אחרים. המתיחות הכללית קיבלה אופי של סכסוך גבולות חמור בין שתי המדינות, בפרוס שנת 1958. הגבול חולף במקביל לקו הרוחב °22 צפון, להוציא שתי מובלעות סודאניות: האחת, בעמק הנילוס בתחום ואדי חלפא; והשנייה, לאורך חופי ים-סוף במזרח. הואיל ומאגר המים המלאכותי, שעתיד היה להשתרע מדורם לסכר הגבוה ולחדור לתחומי ואדי חלפא הסודאנית, היה מאלץ את מצרים להיכנס למו"מ עם סודן על מנת לקבל את הסכמתה (בהתאם להסכם משנת 1929) – הודיעה מצרים, כי מעולם לא אישרה את הכללת ואדי חלפא בתחום סודן.
ב-1 בפברואר 1958 שיגרה מצרים תזכיר לסודן וטענה, כי הואיל ואזור ואדי חלפא הינו "שטח ריבוני מצרי", אין לערוב בו בחירות בלית-הנבחרים הסודאני, שעמדו להתקיים ב-27 בפברואר. מצריך אף הקדימה את מועד מישאל-העם בדבר איחוד קע"ם ובחירת נשיאה ל-21 בפברואר. התזכיר המצרי והתיזכורת הנוספת ששוגרה לאחר זמן מה לא זכו לתגובה סודאנית, בהתאם למקורות המצריים. לפיכך הודיעה מצרים ב-17 בפברואר, כי בהתאם למתוכנן (הינו ב-21 בפברואר) תערוך מצרים את מישאל העם בשטח השנוי במחלוקת. התשובה הסודאנית הייתה, כי יש לדחות את בירור הבעיה עד לאחר עריכת הבחירות הכלליות בסודאן. ב-21 בפברואר נכנסו יחידות צבא מצריות לתחומי סודן כשהן מחפות על ועדת מישאל-העם המצרית. בעת ובעונה אחת הזהירה מצרים את סודן שתמהר לפנות את היחידות הסודאניות מדרום לקו הרוחב ה-22. בשלב זה פרסמה ממשלת סודן גילוי דעת רשמי שסקר את פרשת הסכסוך והאשים את מצרים בחילול הריבונות הסודאנית כתוצאה מהשגת הגבול הצבאית. הסכסוך המתפתח והמתעמק לֻווה במסעות השמצה, בעיקר בעיתונות הסודאנית. נאצר פנה במברק למנהיגה הרוחני של מפלגת "אל-אומה" האנטי-מצרית, עבד אר-רחמאן אל-מהדי, וביקשו להפעיל את השפעתו על ראש הממשלה, עבדאללה ח'ליל, למען יישוב הסכסוך בדרכי שלום. אולם עמדתו של ח'ליל הייתה איתנה והוא לא היסס מלבקש את כינוסה הדחוף של מועצת הביטחון. ח'ליל הצהיר, כי אזור המריבה הווה שטח סודאני מקדמת דנא והעיתונות הסודאנית אף טענה, כי אזור זה עשיר במחצבי מגנזיום, ברזל וזהב, אשר מצרים לוטשת עיניה אליהם. המצרים דחו הצעה סודאנית בדבר פינוי ועדת מישאל העם ויחידותיהם, לפני עריכת הבחירות הסודאניות (מבלי שהדבר יפגע מראש בטיעוניה של מצרים), כשם שדחו את ניהול המו"מ עם הממשלה הסודאנית שתיבחר על ידי בתי הנבחרים הנכנס.
בסופו של דבר נאלץ נאצר לסגת, עוד לפני שמועצת הביטחון הצליחה להגיע לכלל החלטה מוסכמת. קריאתה של המועצה לשני הצדדים ליישב את הסכסוך בדרכי שלום התקבלה בברכה הן בקהיר והן בח'רטום. נאצר הודיע, כי הוא נכון לדחות את המו"מ עד לגמר הבחירות בסודן ולכינוסו של בית הנבחרים החדש. צעד זה נבע, במידה רבה, מרצונו להשפיע על תוצאות הבחירות ולקדם את מפלגת "האיחוד הלאומי" הפרו-מצרי של אסמאעיל אל-אזהרי, שהייתה באותה תקופה באופוזיציה לממשלה. מסתבר, שחישוביו של נאצר השתבשו, שכן לכשנתפרסמו תוצאות הבחירות בסודן בפרוס מרץ 1958, התברר כי מפלגתו הפרו-מצרית של אל-אזהרי נחלה תבוסה מוחצת וצברה רק 45 ציר (לעומת 60 ציר של מפלגת "אל-אומה", בתוספת 30 ציר של בעלת בריתה – "מפלגת העם הדמוקרטית"). כתוצאה מכך כונן עבדאללה ח'ליל, מנהיג "אל-אומה", את ממשלתו השנייה. ב-12 במאי נקבעו עקרונות מדיניות החוץ של ממשלת ח'ליל כדלקמן: נויטראליזם במאבק העולמי הבין-גושי; אי השתתפות בהסכמים צבאיים כלשהם; אי-הזדהות עם גושי מדינות ערביות כלשהן; ומתן סיוע למדינות המשתחררות באפריקה; אולם עוד בשלהי מרץ נחתם בח'רטום הסכם לסיוע טכני-כלכלי עם ארה"ב. לעומת זאת, במחצית יולי 1958 דחתה ממשלת ח'ליל את הדיונים על קבלת סיוע סובייטי לסוף השנה. חתימת ההסכם עם ארה"ב ערערה את הקואליציה הממשלתית, שכן צירי "מפלגת העם הדמוקרטית" התנגדו להסכם זה.
בשלהי אוגוסט 1958 גברה מחדש המתיחות בין מצרים לסודן, לאחר שזו האחרונה הודיעה עוד ביולי באורח חד-צדדי על הסתלקותה מהסכם חלוקת מי הנילוס משנת 1929, שכן הסכם זה קדם לעצמאותה המדינית של סודן ונחתם על ידי הבריטים שהיו מעוניינים לרכוש את ליבה של מצרים. כן טענה ממשלת סודן, כי בשעתו שיגרה משלחת לקהיר לשם הידיינות על הסכם 1929, ואילו נאצר התחמק בתכסיסים מעליבים מלהגיע לכלל הסדר מוקדם עם סודן. התלקחותו המחודשת של הסכסוך הביאה להתערבות בעקיפין מצד המינהל הבריטי בקניה ובאוגנדה (מקורות הנילוס הלבן), ומצד חבש (שבתחומה נובע הנילוס הכחול). שליטי מדינות אלה הצהירו, כי הם מהווים צד מעוניים בסכסוך, וכי יש להגיע לכלל הסכם בין כל המדינות שהנילוס זורם בתחומיהן. המתיחות המצרית-סודאנית השתלבה בתסיסה פנימית-סודאנית בין הממשלה לבין חוגי האופוזיציה. מוקדי המתיחות הפנימית נסבו על הערכת מדיניותה הנויטראליסטית של הממשלה בזירה הבינלאומית, גישתה לקע"ם המהפכנית, בעיותיו המסורתיות של הדרום הכושי והמחלוקת הקונסטיטוציונית לגבי אופיו של מוסד הנשיאות (חוגי הממשלה צידדו בהמשך קיומה של מועצת ריבונות בת מספר חברים, ואילו "מפלגת האיחוד הלאומי" תבעה נשיא אחד רב-סמכויות, נוסח קע"ם). בעיצומה של המתיחות הפנימית דחה עבדאללה ח'ליל את אפשרות כינונה של ממשלה לאומית "מקיר אל קיר", בהסתמכו על הלקח המאכזב בעבר.
בתחילת נובמבר 1958 קיים נאצר שיחות עם מנהיג האופוזיציה הסודאנית, אסמאעיל אל-אזהרי, במגמה לערער את מעמדו של ראש הממשלה האנטי-קע"מי. לאחר מכן התנהלו דיונים בקהיר, בדרג גבוה, בין נאצר לבין נציגיו של עבדאללה ח'ליל. נאצר לחץ בתוקף על שיתופה של האופוזיציה הסודאנית בממשלה. הדיונים הביאו לכלל פילוג בקואליציה הממשלתית ו-6 שרים הגישו את התפטרותם. ח'ליל נאלץ, אפוא, להיכנע לתכתיב המצרי שהשתלב בלחצים המדיניים הפנימיים. הוא התעתד להיענות להזמנתו של נאצר ולהיפגש עמו בקהיר על מנת לדון בכל מכלול הבעיות התלויות ועומדות בין שתי המדינות, ובכללן הקמת הסכר הגבוה באסואן וחלוקת מי-הנילוס. מכל מקום, ב-17 בנובמבר 1958 בוצעה הפיכה צבאית בסודן, בראשותו של הגנרל אבראהים עבּוד. הצבא הדיח את הממשלה, פיזר את המפלגות ובית הנבחרים, ביטל את החוקה ונטל סמכויות שלטון דיקטטוריות. התבססות הדיקטטורה הצבאית של הגנרל עבּוד הכשירה את הקרקע לחתימת ההסכם על חלוקת מי-הנילוס עם נאצר.

ההסכם המצרי-סודאני מנובמבר 1959
עד לחידוש המו"מ בין מצרים לסודן באוקטובר-נובמבר 1959 הסתכמו נקודות המחלוקת העיקריות על מי הנילוס במספר סעיפים. אם כי הדיונים התקיימו על יסוד ההנחה שהסכר הגבוה יוקם, ניסתה סודן לערער על עצם התכנית והעדיפה הקמת סכר קטן יותר במצרים והקמת מספר סכרי-עצירה קטנים בסודן. הסודאנים טענו, כי הצעתם הנגדית תשרת באותה מידה את שתי המדינות, הן בתוספת מים בעונת השפל והן בבלימת השיטפונות בתקופת הגאות. יתר על כן, סודן לחצה מטעמים תכסיסיים לשתף בהסדר את כל המדינות שהנילוס זורם בתחומיהן. ראוי לציין, כי מתוך ממוצע הספיקה השנתי של הנילוס (כ-84 מיליארד מע"ק ע"י אסואן) – 84% מהמים מגיעים דרך הנילוס הכחול כתוצאה מגשמי המונסון הקיציים היורדים בחבש. לעומת זאת, כמחצית מכלל ספיקתו של הנילוס הלבן מתבזבזת בשטחים הענקיים של ביצות סוד בדרום סודן. מתוך הספיקה הכלל-שנתית הממוצעת של הנילוס – כ-7/8 מכמויות המים זורמים בתקופת אוגוסט-ינואר ורק 1/8 מהכמות מגיעה בחודשי פברואר-יולי, המהווים את עונת גידולי הכותנה, האורז וקנה-הסוכר. מסתבר, אפוא, שחקלאותן של סודן ומצרים תלויה באפשרויות ההשקאה בעיקר בעונת השפל.
קיימים קשיים טכניים עצומים בניצולם של מי הנילוס הלבן המתבזבזים בביצות סודן. אמנם בשעתו תכנית לכריית תעלת ג'ונגלי ממונגלה למלאכּל דרך אזורי הביצות. דא עקא, שביצוע תכנית זו כרוך בשינויים מהפכניים במבנה הכלכלי של רוב האוכלוסייה הסודאנית באזורים אלה, ולכן אין להעלות על דעת את ההוצאה לפועל של תכנית הסוּד בעתיד הקרוב. על רקע זה נראית עמדתה של מצרים בפרשת הסכר הגבוה מוצדקת, מתוך הנחה שהקמתו של הסכר הגבוה תיעשה בזמן קצר יחסית, ותפתור חלקית את בעיית תוספת הקרקעות המושקות במצרין וכן את בעיית הכוח החשמלי (כ-10 מיליארד קו"ש לשנה). ההצעה הנגדית הסודאנית להקים מספר סכרים וסכרי עצירה קטנים במסגרת הסדר דו-צדדי – תתקל בבעיות טכניות מסובכות ותגדיל את פוטנציאל ההתאיידות. זאת ועוד, בלאו הכי תכננה סודן את הקמתם של מספר מאגרים קטנים לשם הסדרת ההשקאה. מסתבר, אפוא, שלדעת רוב המומחים העולמיים מהווה מפעל הסכר הגבוה, על כל יומרנותו הראוותית, שלב הכרחי במבצע הכולל של ניצול מי הנילוס בעתיד.
כפי שצוין לעיל, הודיעה סודן באורח חד-צדדי על הסתלקותה מהסכם המים שמשנת 1929. ביולי 1958 חנכה סודן את מפעל מנאקל בג'זירה והקדימה בהזרמת מי הנילוס להשקאת שלב א' של המפעל (כ-200,000 פדאן) ל-1 ביולי, במקום ב-16 ביולי. פעולה זו נעשתה ללא מסירת הודעה מוקדמת למצרים. בתגובה על מחאת מצרים, הצהיר עבדאללה ח'ליל על ביטול הסכם 1929. ראוי לציין, כי עם הקמת המפעל הסודאני החדש בג'זירה מיצתה סודן את אפשרויות ניצול מי הנילוס לפי הסכם 1929 עד ליתרה של 100 מיליון מע"ק בלבד.
תביעתה של סודן ממצרים לעבד את נתוני הקצאת כמויות המים, שתתווספנה לאחר השלמת הסכר הגבוה, התקבלה מייד על ידי מצרים. מטרתה של סודן הייתה למנוע ממצרים לרכוש זכויות ניצול מים מוקדמות עד להקמת הסכר הגבוה. כזכור, הוסכם כבר בספטמבר 1954 על שני עקרונות: א) הספיקה השנתית הממוצעת של הנילוס על ידי אסואן מגעת ל-84 מיליארד מע"ק; ב) הזכות המוקדמת של מצרים מגיעה ל-48 מיליארד מע"ק וזכותה המוקדמת של סודן מגיעה ל-4 מיליארד מע"ק (למעשה צרכה מצרים בשנות ה-60 כ-51 מיליארד מע"ק לעומת 5.1 מיליארד מע"ק צריכה סודנית). בהמשך המו"מ חזרה בה מצרים וטענה לספיקה ממוצעת בשיעור 80 מיליארד מע"ק ולזכות מוקדמת בשיעור 51 מיליארד מע"ק. סודן טענה שהפסדי ההתאיידות (בשיעור 10 מיליון מע"ק) צריכים להיזקף על חשבונה של מצרים בלבד. יתרת חלוקת מי הנהר לפי הנוסחה המצרית הייתה רק 15 מיליארד מע"ק = (51+4+10)–80. הנוסחה הסודאנית הצביעה על יתרה בשיעור מוכפל ואף יותר, 32 מיליארד מע"ק = (48+4)–84. המחלוקת הסתבכה בגלל הנקודות הבאות: א) קביעת בסיס החלוקה מהכמות הכללית או מהיתרה וקביעת עמדה ביחס לכמות ההתאיידות הפוטנציאלית; ב) קביעת בסיס החלוקה לפי מספר האוכלוסין או לפי השטחים הניתנים להשקאה. מצרים טענה, כי בעוד שכלכלתה וקיומה תלויים לחלוטין במי הנילוס, הרי שסודן נהנית מירידתם של גשמי קיץ על כשליש משטחיה. הייתה זו טענה כבדת משקל.
למעשה, הנזק הפוטנציאל שעשוי היה להיגרם לסודן על ידי הסכר הגבוה התבטא בהצפת אזור ואדי חלפא על 50,000 תושביו (בשנת 1954). מצרים נענתה לתביעת סודן לשאת בהוצאות יישובם מחדש של האוכלוסין. אזורי הקליטה סומנו מדרום לח'רטום או במעלה נהר עטברה. המיקוח על סכום השיקום נע בין 35 מיליון לי"מ (לפי התביעה הסודנית) לבין 10 מיליון לי"מ (לפי ההצעה המצרית).
השלב האחרון של המו"מ המצרי-סודאני, שהתנהל בנובמבר 1959, התאפיין באווירה טובה וברצון להגיע לכלל הסדר מוסכם. מצרים הייתה מעוניינת בכך על מנת להתחיל בהקמת שלב א' של הסכר הגבוה; המשטר הצבאי של הגנרל עבוד גילה נכונות רבה להסדר, כיוון שהחתימת הסכם כלשהו היוותה את התנאי המוקדם לקבלת מילווה "מהבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח" לשם הקמת סכר רוסיירס על הנילוס הכחול (קיבולת מימיו עם סיומו – 7.6 מיליארד מע"ק ויכולת ההשקאה – 4.15 מיליון פדאן). כמו כן היה הגנרל עבוד מעוניין לנקוט במדיניות ידידותית כלפי נאצר, הן מחת שיקולים בינלאומיים והן בגלל לחצים פנימיים. ב-8 בנובמבר 1959 נחתם ההסכם בין מצרים לסודן (ויש להדגיש – סודן העצמאית) בתנאים הבאים:
א) הוסכם לקבל את הסכם 1929 כפתרון זמני עד להקמתם של הסכרים החדשים במצרים ובסודן. לאחר הקמת הסכר הגבוה נקבעה חלוקת המים לפי היחס של 1:3 בהנחה שספיקתו הנקייה של הנילוס מגיעה ל-74 מיליארד מע"ק לשנה. עקרון זה קבע, שחלקה של מצרים יתבטא ב-55.5 מיליארד מע"ק לעומת 18.5 מיליארד מע"ק לסודן. כי נקבע שמצרים תקבל מקדמה בסך 1.5 מיליארד מע"ק לשנה, על חשבון סודן, עד לנובמבר 1977 קרוב לוודאי, שמתן מקדמה זו היווה פשרה בין התביעה המצרית לבין הכמות שהוקצתה לסודן (שר ההשקאה הסודאני, מקבול אל-אמין, טען שארצו לא תזדקק לכמויות המים שהוענקו כמקדמה למצרים עד שנת 1977).
ב) הוסכם על שיתוף פעולה לניצול מי הנילוס גם לאחר הקמת הסכרים החדשים באסואן וברוסיירס. נקבע שתוספת המים שתקבל כל מדינה תימדד לפי מידת השתתפותה בהוצאות הבנייה עד למחצית. מצרים תהא רשאית לבנות סכרים בסודן לתועלתה בלבד, וסודן תוכל לקבל תוספת מים מסכרים אלה אם תשתתף במחצית הוצאות הבנייה.
ג) הוחלט להקים רשות מים קבועה על בסיס פריטטי. הרשות הופעלה בפברואר 1960, ותפקידיה הוגדרו בתכנון ובפיקוח על מפעלי המים ועל חלוקתם. תחומה הגאוגרפיה של הרשות כלל את סודן, ני הסכרים באסואן והמדינות הממוקמות על חלוק העליון של הנילוס. בשלהי פברואר הקציבה הרשות מקדמה בת 450 מיליון מע"ק לסודן.
ד) השתתפותה של מצרים בשיקום תושבי ואדי חלפא וסביבותיו הועמדה ל-15 מיליון לי"מ (צמודות לדולר), שישולמו בארבעה תשלומים שתיים החל מינואר 1960. כן הוסכם על העברת התושבים הסודאניים ממגוריהם לא יאוחר מיולי 1963.
ה) הוסכם על נקיטת מדיניות סודאנו-מצרית אחידה לגבי תביעותיהן של מדינות הנילוס האחרות. בסיכום, ההסכם הווה מוצא נוח למדי הן למצרים והן לסודן; שכן זו האחרונה הבטיחה לעצמה כמויות מים מספיקות עד לשנת 1977, ואילו מצרים לא הוגבלה בפיתוח אפשרויות חגירת מים. ההסכם משנת 1929, שהושאר למעשה בתוקף, עשוי היה לשמש בסיס להרחבת ניצול מי הנילוס ולחלוקתם, וכן להפקת כוח הידרו-חשמלי שיספק גים את צרכיהן של אוגנדה, טנזניה וקניה (שהיו עדיין מושבות בריטיות), וכן את צרכי חבש וקונגו הבלגית. בשלהי אוגוסט 1959 הודיעה בריטניה לקע"ם ולסודן, כי תחזית הפיתוח ל-25 השנים הבאות במושבותיה תצריך 1.75 מיליאד מע"ק מים. חבש חזרה והצהירה על זכויותיה לגבי מי הנילוס, אולם לא העלתה בעקבות ההסכם כל תביעה ממשית. לבסוף, יש לציין, כי בריטניה וחבש גם יחד בירכו על השגת ההסכם המצרי-סודאני מנובמבר 1959.

מדיניות החוץ של מצרים עד סוף שנות ה-50
לאחר איחוד קע"ם חזרה והתבלטה מטרתו האישית של נאצר, שהתבטאה בשאיפה להיות מוכר כמנהיגה המדיני של אפריקה המתעוררת. יישוב המחלוקת עם סודן, כשנה לאחר הקמת קע"ם, רמז על מגמתו זו של נאצר. למעשה, החל המאמץ המצרי באפריקה להיות מורגש עוד הרבה לפני כן, בהתאם לתורת המעגלים של נאצר, שקבעה עדיפות שנייה במעלה ל"מעגל האפריקאי". באמצעות העיתונות ונאומים שונים התברר, כי נאצר רצה להעמיק את תודעת מנהיגותה של ארצו באפריקה בהסתמך על גודלה של מצרים ועל חתירתה המתמדת לאיחוד עמי היבשת בתחומי הכלכלה, ההגנה והמדיניות. איחוד מיוחל זה היה מציב את מצרים בראש גוש אפריקאי, שעשוי היה להתמודד ולהתמקח עם הגושים המדיניים האחרים בעולם.
ראשית התגשמותה של שאיפה זו באה לכלל גילוי בוועידת העמים האפרו-אסיאתיים שהתכנסה בבנדונג בשנת 1955. רק 6 מדינות מתוך 29 המשתתפות היו אפריקאיות, ונאצר הפק ל"דובר הטבעי" של קבוצה זו, בנוסף למעמדו הבכיר בקרב המשלחות של מדינות ערב. מאחר שבין מגמותיה המוצהרות של ועידת בנדונג נקבע נושא התיאום בין שתי היבשות, יכול היה נאצר להתגדר כמנהיגן של מדינות וערב וכמייצגה של יבשת שלמה בעת ובעונה אחת. גם בשעת הדיונים באו"ם בין נציגיהן של המדינות האפרו-אסיאתיות ניסו נציגי מצרים (ולהלן נציגי קע"ם) להתיימר בהנהגת מעין תת-גוש אפריקאי. דא עקא, שסיפוחה של סוריה למצרים היקהה במידה רבה את יומרתה הגיאוגרפית-האפריקאית של מצרים. יתר על כן, היה משקל רב לטענה, שנאצר קושר את גורלו עם מדינות ערב האסיאתיות ומחליש את "צביונה האפריקאי" של מצרים.
בהמשך מסעו של נאצר להבטחת כתר מנהיגותו באפריקה, יזמה מצרים את "ועידת הסולידריות של עמי אסיה ואפריקה", שנערכה בקהיר (בין ה-26 בדצמבר 197 וה-1 בינואר 1958). ועידה זו נועדה להוות מעין המשך לוועידת בנדונג. עובדת מיקומה בקהיר נועדה לסמל את מרכזיותה של מצרים ביבשת אפריקה. אולם חלף כל מאמציו של נאצר לא הייתה זו ועידה של ראשי מדינות רשמיים. אדרבא, משתתפים ממדינות רבות ייצגו דווקא את האופוזיציה למשטרים הקיימים. בכך הפכה קהיר למרכז ההתססה של המדיניות באפריקה. מכל מקום, ברור כי אחת ממטרות הוועידה הייתה העמקת החדירה המדינית והכלכלית של מצרים וארצות הגוש המזרחי באפריקה. ואכן, ככל שההערכות בדבר חשיבותה של ועידה זו היו שנויות במחלוקת, הסתבר כי קהיר הפכה – כתוצאה מהוועידה – למרכז קבוע של פעילות אפרו-אסיאתית; שכן בסיומה של הוועידה הוקמה מזכירות קבועה בקהיר, בעידודן של ברית-המועצות וסין העממית גם יחס. מדינאי מצרי נבחר למזכיר הקבוע ועשרת סגניו היו נציגי ברית-המועצות, סין, הודו, גאנה, קמרון, אינדונזיה, יפן, עיראק, סודן וסוריה מצרים הקציבה סכום של רבבת לי"מ לתקציב השוטף של המזכירות. ברית-המועצות וסין סייעו גם הן במימון הפעולות.
לעומת התוצאות הנאות שהושגו, מבחינת מצרים, ב"וועידת הסולידריות של עמי אסיה ואפריקה", לא ראה נאצר נחת ב"וועידת עמי אפריקה", שנפתחה ב-15 באפריל 1958 באקרה, בירת גאנה. ועידה זו הייתה כולה פרי מאמציו של ד"ר אנקרומה להגיע למעמד של מנהיג עמי אפריקה שמדרום למדבר סהרה. המניעים למאמצי אנקרומה, נוסף למניעים אישיים מובהקים; נבעו מהרגשתו בדבר קיפוחה היחסי של יבשת אפריקה בוועידת בנדונג (6 מדינות מתוך 29), היוזמה לכינוס ועידת בנדונג יצאה, כזכור מאסיה, והדמויות הבולטות בוועידה זו היו ראשי מדינות אסיה וכן ג'מאל עבד אנ-נאצר, שמגמותיו המדיניות לא היו לרוחם של כמה ממנהיגי המדינות החדשות באפריקה. זאת ועוד, הריחוק הגיאוגרפי העצום שבין שתי היבשות היקשה, לדעתו של אנקרומה, על הידוק הקשרים הכלכליים והמדיניים. אנקרומה סבר, כי שותפות הגורל בין אוכלוסי שתי היבשתו אינה אלא מליצה גיאופוליטית חסרת ערך. לפיכך התגבשה הכרתו של שליט גאנה, כי אין כל ממש ברעיון הקמתו של "כוח שלישי" בעולם, על ציר קהיר-דלהי-ג'קארתא-פקינג. בעיצומה של ועידת בנדונג בלטו הניגודים הפנימיים הרבים בין מדינות אסיה ושליטיהן השונים. כתוצאה מכך לא יכול היה אנקרומה לראות את גוש מדינות בנדונד ככוח של ממש, שניתן יהיה להסתייע בו. הכרת שותפותה המשנית במעלה של אפריקה בוועידת בנדונג, והיעדר המשך לוועידה זו – הבשילו באנקרומה את רעיון כינוסה של ועידה אפריקאית, תוך כדי קריאת תגר בעקיפין של יומרת המנהיגות של נאצר ובּורגיב גם יחד. ועידת אנקרה דנה, אפוא, בבעיית אלג'יריה ובבעיית העצמאות לעמי אפריקה. הסעיף הישראלי הוחש על ידי שר החוץ הקע"מי, מחמוד פַוזי, אולם בניגוד לוועידת בנדונג לא התקבלו כל החלטות אנטי-ישראליות, להוציא את הקריאה המוכללת למצות "פתרון צודק" לבעיית ארץ-ישראל, מבלי להזכיר את החלטות האו"ם משנת 1947 או את בעיית הפליטים. מעניין לציין, כי תגובותיהן של ארה"ב, ברית המועצות וסין לוועידת אנקרה היו חיוביות לחלוטין. כן ראוי להזכיר את היעדרותם המופגנת של חביבּ בורג'בה ועבד אנ-נאצר מוועידה זו. בורג'יבה תירץ את אי-הופעתו במתיחות שהשתררה ביחסיו עם צרפת, ואילו נאצר התחמק מההשתתפות בטענה בדבר הכנותיו המרובות לקראת נסיעתו למוסקבה. מכל מקום, היעדרות שני מתחריו הפוטנציאלים של אנקרומה סייעה לרימום קרנו ולהעלאת יוקרתו האישית.
למרות היעדרו של נאצר, וחלף שליטתו של אנקרומה בדיוני הוועידה, הורגש היטב משקלה של מצרים באקרא, שכן גם אם נדחק ד"ר מחמוד פוזי בשאלות רבות לעמדת מיעוט, נאלצו שאר משתתפי הוועידה להתפשר עמו כדי לא לשבור את תצוגת האחדות.
בעת ובעונה אחת עם קיום ועידת אקרה יזמה ההתאחדות המצרית של לשכות המסחר והתעשייה צעד מדיני מובהק, בזמנה כינוס של ועידה כלכלית אפרו-אסיאתית בקהיר. מאחורי קלעיה של ועידה זו ניצב שר הכלכלה והמסחר המצרי, קייסוני. יוזמתה זו של מצרים התעוררה לא רק מפאת רצונה לקדם את האינטרסים הכלכליים והמדיניים שלה באפריקה, אלא מתוך מגמה לדחוק את ההשפעה הכלכלית המערבית, מאחר ואפריקה חייבת להיהפך, לפי התפיסה המצרית, לשוק טבעי למוצרי מצרים. אמנם טיבם של המוצרים המצריים הנו ירוד למדי בהשוואה למוצרי מדינות אירופה וחלק ממדינות אסיה, אולם מצרים קיוותה להיבנות דווקא מ"איומו" של "השוק האירופי המשותף", אשר מועד הפעלתו התקרב ובא. אין זה סוד, כי מצרים התנגדה לשוק האירופי מחשש פן יפוג יצוא הכותנה המצרית בפרט ויצוא תוצרים חקלאיים אחרים בכלל. כן חששה מצרים מפני שילובן, בצורה זו או אחרת, של מדינות אפריקה השחורה במסגרת "השוק האירופי המשותף". כתוצאה אפשרית מכך עשויים היו שוקי אירופה המערבית להיחסם בפני התעשייה המצרית המתרחבת. זאת ועוד, תפעולם של הסכמי "השוק האירופי המשותף" היה מגביר את אובדן הסיכויים להשקעות הון אירופי במצרים, מאחר והון זה היה מוטה באורח טבעי למדינות האפריקאיות הקשורות ל"שוק". כדי לקדם את פני הרעה הציעה מצרים את הקמתו של "שוק ערבי משותף".
אולם דא עקא, שהיעדר שיתוף פעולה כלכלי בעולם הערבי הפך למאפיין כלכלי יסודי, וזאת למרות ועידות הנפט והגישושים הרבים לאיחודי דואר, מכס ותעופה מסוף שנות ה-50 ואילך. הסיבה העיקרית לכך נעוצה, כנראה, בהיעדר תחושת לאומיות כלל-ערבית ובהתפתחותה של לאומיות עברית לוקאלית, המקדמת את היווצרותם של מעגלים אותרכיים ולא משקים משלימים. ההתפתחות המשקית המאוזנת, פחות או יותר, והמקבילה של מדינות ערב מקטינה את סיכויי הקמת שוק משותף ביניהן. בשנת 1963/4 למשל הצטמצם סחר החוץ הערבי בכ-5% בלבד בתחומים הפנימיים של המזרח-התיכון. הסיסמה המצרית בדבר "שוק ערבי משותף", שנזרקה כבר בשלהי שנת 1958, לא נראתה כחורגת מתחום ההלכה,³⁰ אם כי לשכת המסחר המצרית טרחה להכין הצעות החלטה שהוגשו לוועידה, וביניהן ההצעה להקמת מוסדות-קבע כלכליים. הוסכם ש"המועצה הכלכלית האפרו-אסיאתית", שתורכב מנציגי כל הגופים הכלכליים, תתכנס מידי כל שלוש שנים, והחלטותיה תאושרנה ברוב קולות. עם זאת הוחלט להקים "מרכז כלכלי אפרו-אסיאתי" כגוף המבצע של המועצה. מיקומו של המרכז נקבע, כמובן, בקהיר בראשותו של מזכיר כללי מצרי. תקציבו השנתי של הארגון החדש הוערך ב-25,000 לי"מ, וההשתתפות בתקציב הוטלה על כל המדינות החברות. אולם האינטרס המדיני המצרי הופגן בפרהסיה, שעה שההתאחדות המצרית הודיעה על נכונותה לשאת בכל הוצאותיו של הארגון במשך שלוש השנים הראשונות, עד לקבלת הסכם הסופי על גודל התקציב ועל צורת חלוקתו. כפי שהוטעם לעיל, נועד הארגון הכלכלי לשרת את מטרותיה המדיניות של מצרים באפריקה. עצם הקמתו סייעה להאדרת שמה של מצרים ולהופעתה כמגינת האינטרסים הכלכליים של מדינות אפריקה החדשות.
לקראת סוף שנת 1958 נראה היה שבאפריקה מתגבשים והולכים שלושה גושים מדיניים עיקריים: 1) גוש מדינות המגרבּ בטיפוחן של תוניסיה ומרוקו; 2) גוש המדינות הכושיות, עם גאנה וליבריה; גוש זה היה צפוי לתוספת כוח רצינית עם מתן העצמאות לניגריה, בת 30 מיליון האוכלוסין, באוקטובר 1960; 3) הקונפדרציה הרב-לאומית במרכז אפריקה, שהייתה בתחום שלטונה של בריטניה. בתקופה הנסקרת היפנה נאצר את מרב מאמציו כלפי צפון-אפריקה בהעניקו סיוע מדיני וצבאי ללוחמי אלג'יריה ובקבלו תחת חסותו את הממשלה האלג'ירית הזמנית, שהוקמה בקהיר (ב-5/7) בראשותו של פרחאת עבאס. ההשקעה המדינית בלוחמי אלג'יריה נראתה לו, לנאצר, כהשקעה בטוחה בהתחשב באוצרות הנפט הצפרתיים בסהרה האלג'ירית. התמיכה בלוחמים האלג'ירים נראתה לנאצר כחלישה על עמדת כוח נוספת במאבקו הכללי נגד המערב. בתחום זה נודעו לנאצר הצלחות ניכרות בתקופה הנסקרת: ההפיכה האנטי-האשמית בעיראק; ניתוק היחסים עם ירדן; חתימת ההסכם להגנה ולשיתוף פעולה כלכלי ותרבותי עם עארף, סגנו של קאסם, בדמשק (ב-20/7); הידוק הקשרים עם סעודיה ומרוקו לעומת ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין קע"ם לתוניסיה ביוזמת בורג'בה (ב-16/10); והידוק הקשרים הכלכליים עם מערב-גרמניה (במרוצת אוקטובר-נובמבר 1958). היחסים עם ברית-המועצות היו טובים כרגיל: ב-17/7 הגיע נאצר למוסקבה מלגרד. מגעיו עם חרושצ'וב נמשכו ב-19/10 באמצעות עבד אל-חכּים עאמר. מגעים אלה הביאו, כזכור, לחתימת שורה של הסכמים כלכליים, ובכללם הסכם קהיר (27/12) לביצוע השלב הראשון בתוכנית הסכר הגבוה. יחסי מסחר נכונו גם בין קע"ם לבין שאר מדינות הגוש המזרחי וכן עם סין העממית.

סיכום העשור 1962-1952: מערכת השלטון והצבא
ההפיכה במצרים ביולי 1952 העלתה לשלטון כת צבאית, שחרטה על דגלה את השאיפה לקדם את מצרים בכל שטחים לאחר חיסול "הסדר הישן". אולם פרט לשאיפה עקרונית זו, נחלקו חברי הכת הצבאית ביניהם בבעיות הטקטיקה לביצוע משימותיהם, ובבעיות יסוד כגון מבנה המשטר, מעמדו של האסלאם והצבא, והצביון הכלכלי שיש להעניק למצרים. השלב הראשון של ההפיכה הסתיים בשלהי שנת 1954 עם התגבשותו הראשונית של השלטון הרודני בידי ג'מאל עבד אנ-נאצר. בשלב זה התנהל המאבק בעת ובעונה אחת נגד אישי המשטר הישן ועל השליטה בתוך כת הקצינים. במרוצת ההתמודדות הפנימית הוחל בביצוע חלק מהרפורמות שהובטחו ע"י כת הקצינים. סילוקו של נג'יב, חיסול המפלגות ודיכוי "האחים המוסלמים" ציינו את סיומו של שלב זה.
בשלב השני החל נאצר לבסס את שלטונו המשטרתי באמצעות מנגנוני בולשת ותעמולה, ותוך כדי עריכת טיהורים תכופים במנגנון הממשלתי ובצבא. בעת ובעונה אחת ניסה נאצר לגבש את העורף האזרחי להגנתו של המשטר לאחר כישלונו של "ארגון השחרור", המפלגה האחת והיחידה שפעולתה הותרה במצרים, חודשים ספורים לאחר ביצוע ההפיכה. שלב זה הסתיים עם אישור החוקה החדשה במצרים (בשנת 1956), בחירתו של נאצר לנשיא המדינה וכינוס "מועצת האומה" (הפרלמנט ההומוגני) בשנת 1957.
התבססותו של משטר כת ההפיכה לוותה בניצחונות מדיניים רבי חשיבות, שהביאו לעליית יוקרתו של נאצר במצרים בפרט ובזירה הבין ערבית בכלל. כשלב ביניים יש לראות את הצלחתו האישית בועידת באנדונג (1955), שהפכתהו לדוברן של מדינות ערב ואפריקה וגיבשה את עקרונות ה"נויטריאליזם החיובי" שלו. עקרונות אלה מצאו את ביטויים המעשי במדיניות הסחיטה הבין-גושית, שהעניקה למצרים מעמד מדיני בינלאומי, ללא כל יחס למשקלה הסגולי האמיתי. ההסכם עם הבריטים לפינוי הסואץ הפך את נאצר למשחררה האמיתי של מצרים, בעוד שעסקת הנשק עם ברית המועצות העניקה לו מעמד של כוח בזירה המזרח-תיכונית. כישלונם של האנגלו-צרפתים בכיבוש אזור התעלה ובמיגור שלטונו של נאצר – העלה את השליט המצרי לדרגת אביר המאבק באימפריאליזם המערבי והידק את קשריו עם מדינות הגוש המזרחי. הצלחותיו של נאצר בזירה הערבית והבין-גושית, הישגיו התעמולתיים בקרב דעת הקהל הערבית והתפתחויות פנימיות בסוריה עצמה – הוליכו להתגשמות איחודן של מצרים וסוריה (1958), אשר העלתה את נאצר לפסגת יוקרתו, מה גם שכחודש ימים לאחר מכן נחתם הסכם הפדראציה עם תימן. איחוד קע"ם עורר נחשולי התעוררות לאומית, שהתבטאו בזעזועי שרשרת מדיניים בזירה הערבית. הם סימנו, לכאורה, את ראשית התגשמותו של החלום הנאצרי בדבר הקמת אימפריה מצרית-ערבית למן האוקיאנוס האטלנטי ועד למפרץ הפרסי. אולם הזעזועים המדיניים ורצף המשברים באזור נבלמו בהדרגה, הן בגלל גורמים מקומיים והן בהשפעת המעצמות הגדולות. מגמת הייצוב המדיני בישרה גם את ניצני כישלונו של נאצר בסוריה, אשר לאחר שוך סערת ההתלהבות הראשונה הפכו האכזבות למנת חלקה, והיא התחרטה על צעדה הפזיז שעלה לה באובדן עצמאותה. פירוק קע"ם בספטמבר 1961 הנחית את המהלומה האדירה ביותר שספג נאצר מאז עלותו לשלטון.
מהלומה זו חייבה את נאצר להשקיע מחדש מאמצים לחיפוש דרכים חדשות, מחד גיסא, ולפתוח במסע משטרתי נגד היסודות הפנימיים, העשויים להצטרף אל מפיליו בכוח, מאידך גיסא. חששותיו המוצדקים מתגובת השרשרת של הכישלון הסורי הביאוהו לגיבוש הערכה מחודשת ביחס לסיכויי המשכיות משטרו. הנחותיו- מסקנותיו התבססו על האשמת הבורגנות הסורית כגורם העיקרי לכישלונו בסוריה, והגזירה השווה נלמדה גם במצרים. יתר על כן, הכישלון בסוריה הצביע על ליקויי המנגנון המפלגתי והשלטוני של "האיחוד הלאומי" ו"מועצת האומה". היה צורך לחשל כלים ארגוניים חדשים שישמשו כמשענת איתנה, ולא רק נאמנה למשטרו של נאצר.
עוד בשנת 1952 בוצעו הרפורמות האגראריות הראשונות במצרים, אולם כבר במחציתן של שנות ה-50 היה ברור לראשי השלטון במצרים, כי אין באמתחתם פתרונות רדיקאליים לבעיית הלחץ הדמוגרפי על השטחים המעובדים המועטים יחסית. הרפורמות הביאו אמנם לשבירתו של מעמד הפיאודלים והאחוזים במדינה, ולהתפתחות הכרה עצמית בקרב הפלאחים. אלם הרפורמות לא הדביקו, כאמור, את קצב הריבוי הטבעי, ואף לא התיימרו לפתור את בעיותיהם של כל מחוסרי הקרקעות בשנים 1952-5. הרפורמות אף לא הוכיחו בבירור כי חלה עלייה בייצור החקלאי וברמת הפריון הכללית. הגבלת שטחי הבעלויות עד ל-200 פדאן (ב-1952) ול-100 פדאן (ב-1961) לא פתרה את הבעיה מיסודה, שכן גם לאחר השלמת חלוקתם של כ-1 מיליון פדאן, בעקבות פרסום הצו משנת 1961, הובטחה, לכל היותר, נחלתם של כ-10% נוספים מקרב החקלאים מחוסרי הקרקעות. מסתבר, אפוא, שהרפורמות האגראריות נכשלו במשימת חישולו של מעמד איכרים בינוניים (החולשים על 5-4 פדאן). היעדרו של מעמד זה וכישלון ביסוסו – אילצו את נאצר להעתיק את מאמציו לתחומי התיעוש והעיור. יתר על כן, ההון הפרטי המצרי לא הושקע במפעלי פיתוח, אלא העדיף לאבטח את עצמו ברכישת נכסים דלא ניידי בערים הגדולות. מאחר והרפורמות האגראריות לא פתרו את בעיות האוכלוסייה הכפרית, ומכיוון שתהליך דלדול הכנסותיהם של החקלאים המצריים התעצם וגבר למרות כל מאמצי הרפורמות, נאלצו ראשי הכת השלטת לחפש תימוכין מדיניים למשטרם בבורגנות העירונית. מגמת הפנייה למעמד זה החלה לבלוט כבר בשנים 1954/5. אולם המאמץ הממשלתי נכשל עקב האינטרס המעמדי המובהק של רובד חברתי-כלכלי זה, כשם שהשלטון נכשל עוד קודם לכן בגיבוש מעמד של כפריים מבוססים. התפרקותה של קע"ם נתנה את האות לנטישת הבורגנות המצרית לאור תסכולה של הבורגנות הסורית. משנת 1961 ואילך החל נאצר לחזר אחר מעמד "הפועלים והפלאחים", כשהדגש מושם על הפועלים העירוניים, הטכנוקרטים למיניהם והאיגודים המקצועיים. מגמה חדשה זו הסתמנה תוך ביצוע סדרת הלאמות במערך תלת-שלבי: א) העברת נכסים זרים לידים מצריות; ב) הלאמת שירותים וחברות מצריות לסחר חוץ (בנקים, ביטח, תחבורה וכדו'); ג) הלאמות בתחום כלכלת הפנים. בחודשים יוני-יולי 1961 הולאמו רוב הסקטורים החשובים של כלכלת המדינה.
הישענותו המובהקת של המשטר על מעמד הפועלים העירוניים מתבלטת בעת ובעונה אחת עם הפניית המאמץ הכלכלי לענפי התעשייה הכבדה. שיתופם של הפועלים ב-25% מרווחי המפעלים, להלכה לפחות, משקף מגמת חיזור ברורה. עם זאת מסתמנים ניצניה הראשונים של הרגשת קיפוח מסוימת מצד הכפריים.
תהליך הראורגניזציה בכלכלת המדינה בוצע, כאמור, במשולב עם תהלך דומה בתחום המדיני והארגוני. החל מספטמבר 1962 הוקם גוף בעל אחריות קולקטיבית – "מועצת הנשיאות" – בשיתוף קציני "מועצת ההפיכה" ובצירוף שני אזרחים. גוף זה נועד, כנראה, לשאת באחריות לכישלונות בתחומי הפנים והחוץ גם יחד. ההחלטה החשובה ביותר של "מועצת הנשיאות" עד כה הייתה ההתערבות הצבאית בתימן. אולם גם "מועצת הנשיאות" לא הייתה מבחינת הרכבה אלא גלגול חדש של צמרת "הקצינים החופשיים", מסוף שנות ה-40 ומתחילת שנות ה-50. כת "הקצינים החופשיים" בגלגולה, המאוחר יותר הפכה ל"מועצת ההפיכה" בת תריסר חברים, כשהחלק ששרד מהם, לאחר הסכסוכים הפנימיים וההתפתחויות השונות, תופס גם היום את פסגת הפירמידה השלטונית במדינה. 7 קצינים לשעבר מהווים את השלד השלטוני, לאחר עבד אנ-נאצר, ואלו הם: המרשל עבד אל-חכים עאמר – סגן הנשיא, המפקד הכללי של הכוחות המזוינים ושר המלחמה; עבד אל-לטיף בגדאדי – סגן הנשיא הממונה על הייצור; זכריא מוחיי אד-דין – סגן הנשיא ושר הפנים; כמאל אד-דין חוסיין – סגן הנשיא הממונה על השירותים, מערכת השלטון המקומי והשיכון; אנוור סאדאת – לשעבר מזכיר "האיחוד הלאומי" ויו"ר "מועצת האומה", ואחד ממארגני הוועידה הלאומית של הכוחות העממיים. הוא גם נחשב לרכז התעמולה המוסלמית של המשטר; חסן אבראהים – ראש המוסד הכלכלי. נוסף לצמרת אישים זו, נודעת השפעה מרובה לקבוצת קצינים מצומצמת, שהייתה מקורבת לקציני "מועצת ההפיכה" וחבריה זכו לעמדות חשובות עם התגבשותו של המשטר; מביניהם יש להזכיר את עלי צברי, השר לענייני נשיאות וראש הממשלה; עבד אל-קאדר חאתם, השר הממונה על מערכת התעמולה וההסברה; כמאל אד-דין רפעת, שר העבודה ואיש תעמולה לשעבר; ועבאס רדואן, שר מדינה, שכיהן כשר הפנים המצרי בתקופת קע"ם. מלבד אנשי צבא אלה מכהנים קצינים מצריים במרבית התפקידים החשובים במנגנון הממשלתי, במערכת השלטון המקומי, בחברות ובמוסדות כלכליים ובשירות החוץ. קצינים אלה וחבריהם הניחו בשעתו את היסודות הארגוניים של "האיחוד הלאומי" ונרתמו למאמץ הארגוני החדש, שהתבטא בהקמת מפלגת "האיחוד הסוציאליסטי הערבי".
שלטונם של הקצינים עבר אמנם גלגולים מספר עד להתגבשותו הנוכחית. שלב המבחן החמור לעצם קיומו חל במרוצת שנת 1954 (מפברואר ועד לאוקטובר), שעה שניטש מאבק האיתנים בין נג'יב לנאצר. אולם מאז ואילך נשאר השלטון יציב ביותר, בהשוואה למשטרים אחרים במדינות ערב. גם בתקופת האיחוד עם סוריה לא חל שינוי מהותי במסגרת הכללית של השלטון. חוקת קע"ם משנת 1958 התבססה, למעשה, על חוקת מצרים מינואר 1956. חוקה זו טבעה את דפוסיו הקיימים של המשטר בהעמדתו על עקרון נשיאותי-אקסקוטיבי, תוך הענקת סמכויות נרחבות לנשיא במינוי שרים ובפיטורם. בתקופת המעבר של שנת 1961/2, עד לקבלת חוקה חדשה, נהנה הנשיא גם מסמכויות חירום, סמכויות תחיקה וסמכויות ביצוע בלעדיות. למעשה, מאז הקמת המשטר הנשיאותי בפרוס שנת 1956, ריכז נאצר בידיו סמכויות נוספות לאלה שצוינו בחוקה. הוא שלט, כנראה, על מנגנון מקביל למשרדי החוץ, המודיעין והביטחון כדי להתוות את מדיניות מצרים כלפי מדינות ערב, הגושים העולמיים ומדינות אפריקה. ידוע, למשל, שנאצר תכנן את מבצעי התעמולה הגדולים והיה אחראי ישירות למדיניות החתירה בארצות ערב. נוסף לכך, שלט באמצעות המנגנונים המיוחדים שלו על מנגנוני הביטחון האחרים. מבחינה מינהלית נשען המשטר על מערכת השלטון המקומי, כש-22 מושליה המנהליים-מחוזיים של מצרים מתמנים ישירות ע"י נאצר ומשמשים במחוזותיהם כנציגי הממשלה ומבצעי מדיניותה בכל השטחים. חלק ניכר ממושלים אלה היה יוצאי-צבא, מנאמניו האישיים של נאצר. משימות המימשל של נאצר התבטאו בשתי מגמות משולבות: האחת, חיזוק שלטון הצמרת באמצעות מוסדות שונים. שנית, קידום המדינה מבחינה צבאית ומבחינה כלכלית-חברתית. המגמה השנייה משמשת למעשה כאמצעי לחיזוק המשטר הפנימי מחד גיסא וכגורם מקדם להשתלטותה של מצרים על מדינות ערב, תוך כדי הפיכתה למרכז שלטוני ולמקור השראה גם למדינות אפריקה, מאידך גיסא. כל המאפיינים החברתיים והמינהליים מצביעים על צביונו הטוטליטרי של המשטר המצרי. נאצר מבסס את שלטונו על הצמרת הצבאית, על מנגנוני ביטחון יעילים, על מערכת תעמולה ופרסום רבת-עוצמה ועל מערך כלכלי-אטטיסטי, תוך דיכוי האלמנטים האופוזיציוניים בכוח ולא רק בפועל.
הצבא המצרי מהווה את משענתו החשובה ביותר של המשטר. בניגוד למקומות אחרים בעולם, ובכללם מספר מדינות ערביות כסעודיה, ירדן וסוריה, מהווה העלית הצבאית המצרית לא רק גורם של עוצמה מדינית פנימית, אלא גם גורם מהפכני מבחינה סוציולוגית. העליתות המצריות הקודמות, הפיאודליות והבורגנית, היו חלשות ביותר יחסית לאירופה, ולקן בניוון חברתי ובהתגודדויות כיתתיות. על רקע זה התבלטה העלית המסתערת והצעירה יחסית של הכת הצבאית במצרים. יתר על כן, הכיתות הצבאיות האירופיות התאפיינו במגמות חברתיות שמרניות וריאקציוניות, ולא התיימרו, ברוב המקרים, לפתור בעיות סוציאליות וכלכליות. במצרים בפרט ובמזרח התיכון בכלל קיימת זיקה כרונולוגית ומהותית בין אופיין המסתער והמתפרץ של העליתות הצבאיות לבין נסיגתן של מעצמות המערב אחר מלחמת העולם השנייה מהמרחב המזרח-תיכוני. התנועה הלאומית הערבית הונהגה בשלב הראשון ע"י אזרחים. רק לאחר מכן החל להתבלט גורם הכוח הצבאי בתחום המדיני. היסודות לצבא המצרי הונחו, למעשה, בראשית המאה ה-19, בתקופת שלטונו של מחמד עלי, עם פתיחתה של מכללה צבאית באסוואן (בשנת 1816), בהנהלת הרמטכ"ל הצרפתי-מוסלמי דאג, הקולונל סב (Seves), (סולימאן אל-פרנסאווי). כל התמורות בתחום החקלאות והתעשייה שבוצעו בתקופתו של מחמד עלי נועדו לחזק את כוחו הצבאי ולגבשו. אולם בסיכומו של דבר, לא חרג הצבא המצרי, בסיומה של תקופה זו, מתפקידיו של "משמר פרטוריאני" כביכול, שנועד להגן על השליט. בשנות ה-70 חלה התפתחות מסוימת בתודעת הפיקוד הצבאי המצרי. ב-1870 ארגן הרמטכ"ל האמריקאי, צ'ארלס סטון,³¹ סידרה של שינויים במבנה הרקע של הצבא המצרי: הוקם בי"ס למש"קים ונחנכה מחלקת דפוס, שהיוותה את היסוד למחלקת המדידות והמפות הטופוגרפיות. באותה שנה התארגנה גם אגודה חשאית, שחתרה לקידום האינטרסים של הקצינים המצריים, שהופלו לרעה בהשוואה לקצונה התורכו-צ'רקסית. החל משנת 1879 הורגשה תסיסה פנימית-חברתית בשלד הפיקודי המצרי. הוקם תא מאורגן של 92 קצינים מצרים ששיתפו פעולה עם מאות אחדות של עסקנים אזרחיים. השתררה גם מתיחות בין הקצונה לבין הח'דיו אסמאעיל על רקע של תשלומי משכורות. מתיחות זו גרמה לאותן השתלשלויות חשובות יותר שהביאו, בסופו של דבר, להדחתו של הח'דיו. המתיחות בשורות הצבא המצרי פרצה מחדש בתקופת המרד הפסידו-לאומי של הקולונל עראבי-פחה. עראבי פחה נחשב למייצגם של הקצינים המצריים, בני הפלאחים והמעמד הבינוני הנמוך. הוא חתר למניעת העדפתם של הקצינים התורכו-צ'רקסים בצבא. המתח הפנימי התפרק ועבר על גדותיו בנחשול לאומי, שהתבטא בהקמת "ממשלה לאומית" והביא לכיבושה של מצרים ע"י בריטים (1882). התקופה הבריטית במצרים השתקפה בשידוד מערכות צבאי, שכן הבריטים היו חדורים בתודעת הלקח הצבאי המסוכן של כיבושי מוחמד עלי בסוריה, ולפיכך הועידו לצבא המצרי תפקיד מוגבל של מעין ז'נדרמריה להבטחת השקט הפנימי ותו לא. המגע הממושך עם הבריטים החיש את תהליך ההתמערבות והכשיר את הקרקע לצמיחת עלית-קצינים חדשה במצרים. את התקופה הבריטית יש לראות כשלב של אינקובציה ליצירת העלית הצבאית עד שנת 1952.
חולשת שלטונו של פארוק נלמדה ע"י "הקצינים החופשיים" כהלכה, תוך ניתוח הלקח הצבאי של כפיית מימשל ה"ופד" על מצרים, בשנת 1941, באמצעות מספר טנקים בריטיים. מסקנה דומה הוסקה מפרשת כישלונו של מרד רשיד עאלי בעיראק (1941), כשנבצר ממנו להשתלט על הבסיס הבריטי הנצור בחבאנייה, למרות שעמדו לרשותו כ-17,000 חייל לעומת כ-150 לוחמים בריטיים. חברי כת "הקצינים החופשיים" היוו את בוגרי המחזור הראשון של המכללה הצבאית במצרים, רובם ככולם יוצאי המעמד הבינוני-השכיר, או בני ראשי הכפרים. לכת קצינים זו לא היה כל קשר חברתי עם הקצונה הותיקה. מירוץ ההתעצמות של הצבא המצרי, החל משנת 1955, נבע בראש ובראשונה מהאתגר הצבאי הישראלי, שהוכיח עצמו בצורה חותכת בזמן מערכת סיני. כתוצאה מכך העדיף הפיקוד המצרי את אימוצה של הדוקטרינה הצבאית הסובייטית, המצדדת בעקרון הכמות על חשבון האיכות והביצוע הטקטי הגמיש (בניגוד לאסטרטגיה המערבית). כן נבע מירוץ ההתעצמות מהצורך להעמיק ולהרחיב את מסגרות הידע הטכני והחינוך. החל משנת 1953/4 הושם הדגש על קידום לימודי המדעים המדויקים במקום מדעי החברה והרוח.
עם זאת לא פתרה הכת הצבאית השלטת את בעיית ההיענות למהפכה מצד ההמונים, למרות שהשלטון ביקש לשתף את המעמד הבורגני והמעמד הבינוני-העליון במסכת השלטון. תודעת צמרת השלטון המצרי רוויה כיום בקיטוב דו-ערכי ביחסה אל המערב, ומבחינה זו היא זהה עם לבטיה הכלליים של האינטליגנציה המצרית. היחס הדו-ערכי למערב התבטא גם בסגידה לכושרו הטכנולוגי מחד גיסא, וסלידה מהמסגרות השלטוניות הדמוקרטיות, שהגיעו לכלל ניוון מוחלט במצרים בשנים 1951/2 מאידך גיסא. אי היענותה של האינטליגנציה המצרית לשיתוף פעולה עם השלטונות – גרמה לביצוע איושם של קצינים רבים בראשות המוסדות הכלכליים והחברתיים במצרים מצד אחד, ולביצוע ניסיונות סרק להקמתם של ארגונים המוניים, (כגון "ארגון השחרור", "האיחוד הלאומי" וכו', ) מצד שני. בשנת 1961/2 הורגשה המגמה ליצירת המשכיות למשטר, הן בצורת חיפוש בני ברית חדשים, במעמד הפועלים ובטכנוקרטיה העירונית, והן בצורת הקמת מסגרת ארגונית חדשה – "האיחוד הסוציאליסטי הערבי".
הואיל והצבא הווה את עמוד התווך של המשטר במצרים, הריהו זוכה לטיפול ולטיפוח מתמידים מצד השליטים. הקצונה המצרית מהווה אב-טיפוס של עלית חברתית חדשה בפירמידה הטוטליטרית של המשטר המצרי. הקצינים נהנים לא רק ממשכורות משובחות ומתנאי שירות גבוהים, אלא משתלבים גם בשירותי המדינה האחרים, במוסדות הכלכליים המולאמים, וכן במוסדות החברתיים השונים. "משבר החזרה" נפתר ע"י כך, שקציני הצבא מתמנים לתפקידים אזרחיים – נוטשים כליל את עמדותיהם הצבאיות. המשטר שרוי בערנות ובכוננות מתמדת כנגד אפשרות התרקמותם של תאי מחתרת או ארגונים חשאיים בתוככי הצבא. מנגנוני ביטחון כפולים ומכופלים עורכים מעקבים וטיהורים לסירוגין בקרב הקצינים, שנאמנותם הועבה בחשד קל שבקלים. באמצעים אלה מקים נאצר את התימוכין העיקריים למשטרו.

סיכום העשור: המשטר ו"האיחוד הסוציאליסטי הערבי"
הצבא מהווה, כאמור, את המשענת העיקרית לשלטונו של נאצר, אך לא את המשענת היחידה: שכן המשטר הנוכחי פיתח מערכת משוכללת של מנגנוני ביטחון, המגינים על נושאי השלטון מבפנים ומבחוץ. שרים סוריים, ששירתו בממשלות קע"ם בתקופת האיחוד, גילו להפתעתם את דבר קיומם של מנגנונים מורכבים ויעילים, אשר עסקו בפיקוח בטחוני לא רק על מתנגדי המשטר, אלא אף על מנגנוני הביטחון הרשמיים. מערכת זו קיימה מעקב מתמיד אחר פעילות כל היסודות החתרניים הפנימיים והחיצוניים. לתשומת לב מיוחדת זכו אוהדי המפלגות הנרדפות, כגון הקומוניסטים, "האחים המוסלמים", "ופדיסטים" לשעבר וכדו'. השתלטותה של הממשלה על כל אמצעי התקשורת המודרניים, ובכללם אמצעי התעמולה והפרסום, הרדיו והעיתונות, נחשבת כאחת הערבויות העיקריות לקיומו של המשטר. נאצר התבטא לא אחת ולא שתיים, כי הוא מעריך את כלי הנשק התעמולתיים כיעילים יותר מכוח צבאי. ואכן משטרו מנצל להפליא את שליטתו המוחלטת על אמצעי עיצוב דעת הקהל המצרית והערבית על מנת לכוונה בהתאם לרצוי ולהפיץ את תודעת המנהיגות וההגמוניה המצרית במזרח התיכון ובאפריקה. בתחום זה מגדילה לעשות תחנת השידור "צות-אל-ערב". הפיקוח הממשלתי ההדוק על העיתונות המולאמת ועל שידורי הרדיו והטלוויזיה מאפשר את סילוקם של עיתונאים, שדרנים ותעמולנים, המגלים סטייה כלשהי מקו המדיניות המוכתבת ע"י הממשלה.
יסוד אחר לשלטונו המלא של נאצר מהווה המערכת הכלכלית המולאמת. המשק האטטיסטי מגביר את פיקוחה של המדינה ומסלק מראש כל גורם חברתי-כלכלי העשוי להתקומם נגדה. ההלאמות המרובות הביאו לשיבוצם של נאמני המשטר בהנהלות המוסדות הכלכליים, המהווים את נותני העבודה לרוב רובו של הפרולטריון העירוני המצרי; ופרולטריון זה הינו, כידוע, הנהנה העיקרי ממדיניות התיעוש והפיתוח, והוא נועד להוות את העורף העממי המאורגן של המשטר. בעת ובעונה אחת מטפח נאצר קבוצות של טכנוקרטים, אשר עתידם קשור ומובטח בהמשכיותו של השלטון הנוכחי. השיבוצים במנגנוני המוסדות הממשלתיים והציבוריים נעשים אך ורק על בסיס נאמנות ותלות של המשובצים במשטר. אין תימא, אפוא, שרבים מקרב המנהלים והטכנוקרטים החדשים הינם קצינים לשעבר. ניתן לראות את הפקידות הממשלתית כתא מאורגן בעלית הצבאית, הכולל חלק מסוים מחוגי האינטליגנציה האזרחיים. למעלה מ-40% מכלל התקציב הממשלתי השוטף הוצא בשנתיים האחרונות (1962/3, 1963/4) על אחזקתו וטיפוחו של סגל זה.
אולם משטרו של נאצר לא הסתפק בגיוס משענות חברתיות אלה. בראש מעייניו ניצבת הדאגה המתמדת לחיסול מוקדם של כל היסודות האופוזיציוניים למשטרו. הוא עשה את כל אשר לאל ידו למנוע מאותם יסודות מפוקפקים, לדידו, מלחדור לגופי השלטון ולעמדות השפעה כלשהן. מבחינה היסטורית נעשתה מלאכה זו בארבעה שלבים:
א) חיסול המפלגות עוד בשלב הראשון של משטר ההפיכה, מעצר מנהיגיהן והחרמת רכושן וקרנותיהן; ב) קיום מעקב מתמיד והדוק על יסודות חברתיים בעלי אידיאולוגיה מסוכנת למשטר, כגון הקומוניסטים ושרידי "האחים המוסלמים". מעת לעת נערכים גם משפטי ראווה למען יראו ויראון; ג) נקיטת צעדים לשבירת מעמד הבורגנות הגדולה והבינונית במצרים לאחר התפרקות קע"ם. מדיניות זו נועדה, בין השאר, לשמוט את הקרקע הכלכלית-מדינית מתחת לרגליו של מעמד חשוב זה, ולחסל לחלוטין את השפעתו המסורתית על החיים המדיניים במצרים; ד) קיום חרם רשמי על אישי ציבור לשעבר. עריכת רשימות שמיות מדוקדקות וסינון כפול ומכופל של כל אותם עסקנים העשויים להסתנן למוסדות השלטון או לארגון המפלגתי היחיד.
בנושא מרכזי וחשוב זה, ארגון המונים כבסיס עממי למשטר, לא הצליח נאצר עד כה לבור לו את משענתו הציבורית היעילה. מבחינה זו נמשכים הלבטים הארגוניים, בדומה למצבם של משטרים טוטליטריים אחרים. למעשה, נתקלה כת ההפיכה באי-הענות מצד הממונים עוד בשנת 1952. למרות שנאצר טען בשעתו, כי קידומה של החברה הערבית נעשה בעיקר באמצעות הצבא, למן מרד עראבי פחה (ב-1882) ועד למלחמה המהפכנית בתימן, אין באפשרותו להסתפק בהישענות על הצבא כמכשירו לגיבוש מידני ולקידום כלכלי. ואכן, עד לפירוקה של קע"ם נעשו, כידוע, שני ניסיונות לעצב מסגרת ארגונית-עממית כבסיס למשטר. שני הניסיונות עלו בתוהו, ואילו הניסיון השלישי – "האיחוד הסוציאליסטי הערבי" – מידת הצלחתו מוטלת עדיין בספק רב. "ארגון השחרור", שהוקם לאחר הפיכת 1952 והתבסס על חברות חובה, לא הצליח לגייס את ההמונים לשורותיו. ארגון זה מילא, בשעתו, תפקיד מסוים בהכרעת המאבק שפרץ בין נג'יב לנאצר. אולם לאחר השגת ההכרעה דעכה חשיבותו של הארגון לחלוטין. הניסיון השני התבטא בהקמתו של "האיחוד הלאומי", שנקבע כגוף ממלכתי בהתאם לחוקת 1956. אולם גם "האיחוד הלאומי", שגייס לשורותיו את האיגודים המקצועיים, לא הצליח להפך לגוף עממי של ממש העומד מאחורי המשטר. כישלונו הארגוני של "האיחוד הלאומי", התבלט דווקא בסוריה, מקום שם הפך הארגון למסגרת פורמאלית חסרת תוכן, שבתוכה נאבקו נציגי המפלגות הסוריות המסורתיות נגד עסקני "אל-בעת'". מחדלו של "האיחוד הלאומי" הוכח, כזכור, לעת פירוקה של קע"ם, שעה שנבחרי "האיחוד" הסוריים היו מבין הראשונים שנטשו את המסגרת ותמכו בקציני ההפיכה המקומיים. זאת ועוד, גם הסניף המצרי של "האיחוד הלאומי" לא הגשים את התקוות שתלו בו מארגניו. הלקח של הכישלון הכפול נותח ונלמד ע"י שליטי מצרים. אי לכך ניגש נאצר בשנת 1961/2 לבנות מסגרת ארגונית חדשה בשיטה שונה, תוך מגמה להימנע מהמשגים שנעשו, לדעתו, בארגונים הקודמים. מפלגת "האיחוד הסוציאליסטי הערבי" נועדה להתארגן על בסיס עממי רחב יותר, תוך הבלטת השכבות העממיות-העמלות, כגון פלאחים, אינטליגנציה, פקידות שכירה ובעלי הון זעירים. ארגון זה החרים מראש את חברותם של אנשי המשטר הישן, כבעלי ההון ועתודי הקרקע לשעבר. בידודם המדיני נעשה באמצעות סינונים מודרגים ובחירות רב-שלביות. המגמה הסופית הייתה, כנראה, לעצב מסגרת של קאדרים במקום מפלגת המונים. הקמת מפלגת-שלד, המורכבת מחבר פעילים מצומצם יחסית, זהה למתכונת המפלגתית של הארגונים הקומוניסטיים במדינות הגוש המזרחי. נטרולו של חלק מהמעמדות המצריים רימז על מגמת המבנה המפלגתי החדש, כשלפועלים העירוניים, לטכנוקרטים ולפלאחים נועדו תפקידי מפתח.
במבנה המסגרת הארגונית החדשה שולבו סממנים דמוקרטים-תפאורתיים כדי לקנות את דעת הקהל המצרית ולהדוף את הלעז וההאשמות שהוטחו, בשעתו, בסוריה נגד הצביון הדיקטטורי של המפלגה היחידה. עובדה היא, ש"האיחוד הלאומי" ו"מועצת האומה", שבחירתם הוצגה והובלטה בנהלים דמוקרטיים כביכול, לא התקבלו על דעתם של חוגי האינטליגנציה במצרים, אשר נמנעו מלהטות שכם למאמציו הארגוניים של נאצר. כתוצאה מכך הקדים נאצר וכינס, בשלהי נובמבר 1961, 250 מנאמניו, שנועדו להוות את הגלעין להקמתה של "הועידה הלאומית של הכוחות העממיים". בפרוס שנת 1962 "נבחרו" 1500 הנציגים העממיים, שייצגו חתך של 8 סקטורים מקצועיים בעם המצרי.³² ב-21 במאי 1962 קרא נאצר את נאומו הפרוגרמטי הארוך בפני הגוף החדש, לאחר שטרח לעבדו ולשכתבו כחודשיים תמימים. נאום זה הווה את "האמנה הלאומי" של מצרים. ששת עקרונות "האמנה הלאומית" נקבעו ע"י נאצר בסדר עדיפות כדלקמן: חיסול האימפריאליזם; חיסול הפיאודליזם; חיסול המונופול של הקפיטליזם; כינון צדק חברתי; חיזוק הצבא וגיבושו וכינון חיים דמוקרטיים בריאים. בתחום הכלכלי והחברתי הטעים נאצר, כי הסוציאליזם הינו המוצא היחידי לפתרון בעיותיה של מצרים. הוא הודה בקיום בעיית הריבוי הטבעי והציע את הקמתו של סקטור כלכלי לאומי, שישא באחריות לכל תוכניות הפיתוח. עם זאת לא שלל נאצר את קיומו הצנוע של סקטור פרטי בתנאי פיקוח ממשלתי חמור תוך שיתופו במאמץ הפיתוח הכללי. המטרה הכלכלית שהוצגה ע"י נאצר הייתה הכפלת ההכנסה הלאומית אחת לעשר שנים. בנושא זה סיכם נאצר וטען, כי העוצמה הכלכלית תהפך לעוצמה צבאית ומדינית. בפרק על מדיניות החוץ חזר נאצר על הנוסחאות השגורות, תוך העלאת האימפריאליזם והציונות בקנה אחד וייחוס תוקפנות ואלימות לשתי התופעות הללו. הפתרון המתבקש מאליו היה, כמובן, חיזוק עוצמתו של הצבא המצרי, הנושא באחריות לאידיאלים הכלל-ערביים. באופן כללי, ניסה נאצר למתן את גישתו לבעיית הסיוע הזר. כן הודיע נאצר על תוכניתו לארגן מפלגת שלטון חדשה – "האיחוד הסוציאליסטי הערבי" שתתבסס על שלד של קאדרים. ברור, כי האופי הפסדו-דמוקרטי של הוועידה, שמונתה תוך ניפוי ביטחוני של כל חבריה, אינו מסוגל לעצב את דעת הקהל האמיתית, וספק רב אם הארגון החדש מצא לו מהלכים בקרב חוגי האינטליגנציה העירוניים.
האידיאולוגיה של "האיחוד הסוציאליסטי הערבי" יונקת משני מקורות: האחד, קונטרסו של נאצר – "הפילוסופיה של המהפכה" (1955). והשני, תוכנית "האמנה הלאומית", שנקראה ע"י נאצר (במאי 1962) לפני "הוועידה הלאומית של הכוחות העממיים". התגבשותם של רעיונות הסוציאליזם, נוסח נאצר, חלה כתוצאה מהאתגר הרעיוני שהוצב ע"י מנהיגי מפלגת "אל-בעת'". ואכן, הקמתו של "האיחוד הלאומי" נעשתה בסיסמת סוציאליזם-דמוקרטי-קואופרטיבי. למעשה, נבטו זרעי ההכרה הסוציאלית של נאצר עוד במחצית השנייה של שנת 1955, כתוצאה ממגעיו האישיים והתרשמותו בוועידת באנדונג. אולם הביצוע המעשי החל רק לאחר פירוק קע"ם, כלומר משנת 1961 ואילך. הסיבות המיידיות לכך היו כדלקמן: א) הרצון הנואש לסגור את הפער בפיגור הכלכלי של מצרים, בהשראת "קפיצת הדרך" הסובייטית, ואולי בהשפעת עקיפין של הדוגמא היוגוסלבית; ב) הרצון להבליט את ייחודה של מצרים בדוקטרינה מקורית, כביכול, שכל כולה אינו אלא אידיאולוגיה מקובצת; ג) הצורך במתן כיסוי אידיאולוגי לאופיו הטוטליטרי של המשטר, בבחינת הסבר אפולוגטי להמונים; ד) המגמה החדשה להטמעת זיקתם של הפועלים והפלאחים למשטר הקיים, הן כבוניה המובהקים של המדינה והן כשותפים להצלחותיה ולרווחתה בעתיד; ה) הדַיִש האידיאולוגי מהווה, כידוע, מאפיין מובהק למשטרים מהפכניים. משטרו של נאצר היה צריך להתחרות בתחום העיוני והמעשי גם יחד במשטרים ערביים מהפכניים אחרים, כגון משטר "אל-בעת'" בסוריה. אימוץ "הסוציאליזם הערבי", נוסח נאצר, הווה אתגר לשלטון המהפכני בסוריה והתקבל בהשפעת התקרבותה המדינית הכללית של מצרים לארצות הגוש המזרחי.
התורה החברתית החדשה מבית מדרשו של נאצר הינה פרגמאטית לחלוטין והיא נקבעת בלחץ הנסיבות ומתוך שיקולים בני חלוף. הכיסוי האידיאולוגי ניתן לאחר מעשה ובהתחשב בעובדות שכבר נקבעו למרות הערפול הרעיוני והגמישות המילולית, ניתן לאפיין את הסוציאליזם הנאצרי בשלושה סימני ייחוד: א) הכרה בדת האסלאם וניסיון לשלבה במסגרתו; ב) הכרה בזכות הקניין הפרטי לפי דפוסים סכמתיים למדי (המסחר הפרטי ירכז ¼ מסחר החוץ ו-3/4 מסחר הפנים). ההכרה בפעילות הכלכלית הפרטית נעשתה מתוך מאמץ לשלבה במשימות הכלכליות הלאומיות ;ג) הסוציאליזם הנאצרי מתאפיין בהתנגדות למלחמת מעמדות. לפי המינוח המצרי – אין מלחמת מעמדות, אך קיים תהליך של "המסת-המעמדות", היינו טשטושם ורתימתם למאמץ הכללי.
ביסודו של דבר, חשוב לזכור כי "הסוציאליזם הערבי" הווה תחליף מכוון להעדרה של דמוקרטיה אמיתית במצרים. דוקטרינה חברתית זו היוותה מעין התרסה כלפי המערב, שנבעה מהיחס הדו-ערכי שמצרים החדשה רוכשת לתרבות המערב. לא לשווא חוזר נאצר ומטעים את אופייה המזויף של הדמוקרטיה הפרלמנטארית, שקבלה צביון קאריקטורלי בהשלכתה המצרית עד שנת 1952. הדמוקרטיה האמיתית, לפי סברתו, תישא אופי חברתי, ולא רק מדיני, בעתיד.
עם זאת, יש להטיל ספק ביכולת ההשתלבות של הממונים המצריים במהפכה. השליטים המצרים הודו מספר פעמים בתופעה המדאיגה של אי-היענות להפיכתם. כישלונם של "ארגון השחרור" ו"האיחוד הלאומי" אינו מבטיח עדיין את הצלחתו של "האיחוד הסוציאליסטי הערבי". מחקרי הסתגלות והענות של העם לשינויים נעשו לאחרונה ע"י גיד, לרנר ואחרים. ההסברים להעדר הקשר האורגני עם העם אינם הסברים מוחלטים. שתי הסברות שהועלו לאחרונה בנושא זה מצביעות על קיומה של אי-הבנה יסודית בקליטת דפוסי מינהל ושלטון אירופיים ע"י המוני המצרים. טיעון אחר מזהה את מקור האדישות בהחדרתם של סמלי המעמד החדשים במצרים. העלית הצבאית והשלטונית במצרים נרתמת למאמצי מודרניזציה בכל השטחים, למען הצבא ובגלל הצורך החיוני בקידום כלכלי לכשעצמו. יחד עם זאת קיים משבר עמוק בתודעת השליטים, הנובע מאי-האמון בתכניה היסודיים של הדמוקרטיה ובאימוץ סמליה החיצוניים בלבד. קיימת גם גירסא נוספת הטוענת, כי הסוציאליזם הנאצרי נועד לווסת ולהתגבר על ריבוי העליתות הצעירות המתנגשות בצמרת השלטון המצרי.

סיכום העשור: מגמת ההתקרבות לברית המועצות ומגבלותיה
עשור השנים שחלף, למן ביצוע הפיכת "הקצינים החופשיים" ביולי 1952 ועד להכרזת "הסוציאליזם הערבי" במאי 1962, התאפיין במספר תמורות דרמאטיות שחללו ביחסיהן של ברית המועצות ומצרים. יחסה של רוסיה להפיכת "הקצינים החופשיים" היה צונן למדי בראשיתו, שכן מוסקבה לא ראתה בהדחתו של פארוק ובהשתלטותם של אנשי הצבא אלא תרגיל מדיני שגרתי, שנועד להחליף את אישי השלטון, במסגרת התככים האימפריאליסטיים האופייניים למזרח התיכון. הסובייטים הטעימו בשעתו, ובצדק, כי הפיכת הקצינים לא נתמכה ע"י תנועה עממית כלשהי, ואף לא הציגה תוכנית לשחרור לאומי או לרפורמה סוציאלית מרחיקת לכת.
גם לאחר הכרעת המאבק האישי בין נג'יב לנאצר לא גילו עדיין הסובייטים התעניינות רצינית בבעיותיו של השליט המצרי החדש, שכן ברית המועצות הייתה טרודה בענייניה הפנימיים, וטרם התגבש אצלה קו מדיני חדש בתחום יחסי החוץ. על כל פנים, עד לפטירתו של סטאלין, בפרוס שנת 1953, לא נעשתה הערכת מצב מחודשת בשדה מדיניות החוץ הסובייטית בתחום המזרח התיכון. אפילו בשנת 1954 פקפק עדיין משרד החוץ הסובייטי בהערכת מהותו של נאצר וטיבו של משטרו. אחת המזרחניות הסובייטיות, שפרסמה ספר היסטורי (בשנת 1954) על "המאבק האימפריאליסטי על אפריקה ותנועות השחרור של העמים", הציגה את נאצר ככלי שרת בידי הריאקציה וכטרוריסט גרידא.
אולם כבר בשלהי שנת 1954 ניכר מפנה יסודי ביחסם של הסובייטים לנאצר. המפנה נולד כתוצאה מעריכת רביזיה כללית בהערכת הגישה הסובייטית לתנועות השחרור הלאומיות במזרח התיכון. הגורמים שקידמו שידוד מערכות רעיוני ותכסיסי זה היו – החרפת היחסים בין נאצר לבין בריטניה וצרפת מחד גיסא, והלקח המעשי שהסיקו הסובייטים מועידת באנדונג, אשר הכריזה על המדינות המשתחררות כעל בנות-פלוגתא למערב מאידך גיסא. ועידת באנדונג הולידה את מושגי "הנויטריאליזם החיובי" ומדינות "הגוש השלישי". משטרן של מדינות אלה לא היה , בהכרח, מהפכני, אולם איבתן היוקדת לקולוניאליזם המערבי הפכתן לבעלות ברית בכוח ובפועל של ברית המועצות. "עקרונות באנדונג" הועלו כמצע אידיאולוגי ביחסים הבינלאומיים של מדינות כהודו, אינדונזיה ומצרים. בכך נוצרו התנאים להבשלת שיתוף הפעולה המדיני והכלכלי בין נאצר לבין שליטי הקרמלין. הצעד החשוב ביותר להתקרבותן המעשית של מוסקבה וקהיר נעשה ע"י שליחותו של דימיטרי שפילוב למצרים, שהציע סיוע כלכלי וסיוע צבאי לנאצר, "ללא תנאים מדיניים". עסקת הנשק הסובייטית-מצרית העניקה לראשונה לנאצר את מרחב התמרון המדיני בין שני הגושים, לפי עקרון "מדיניות-המטוטלת". עסקה זו רוממה את יוקרתו בזירה הערבית והמצרית – פנימית. נאצר גמל לסובייטים מיני ובי בכך שהפך למוקדה של ההסתערות האנטי-מערבית במרחב, וסייע לסובייטים לקעקע את יסודות "הנדבך-הצפוני", הלוא היא "ברית-בגדאד". בשנת 1956 הועמדה לראשונה במבחן חמור מערכת היחסים הסובייטו-מצריים. בהשראתה של ברית המועצות, אם לא בתמיכתה הממשית, הפגין נאצר את מדיניותו הנוקשה כלפי האנגלו-צרפתים, אילצם לסגת מפורט-סעיד, השתלט על תעלת סואץ במלואה, והפך את תבוסתו הצבאית בסיני לניצחון תעמולתי ולהישג מדיני. במרוצת שנת 1957 המשיך נאצר להתמודד בהצלחה מסוימת נגד "דוקטרינת אייזנהאור" על מנת לבלום את ההשפעה האמריקאית במזרח התיכון ובצפון אפריקה. בשלהי שנות ה-50 נכנסו היחסים הרוסיים-מצריים למסלול שגרתי דו-סטרי: נאצר ניצל את התמיכה הסובייטית להגדלת כושר סחיטתו ולהגברת משקלו בעיני ארה"ב, ואילו הסובייטים העמיקו את חדירתם למשק המצרי בעסקות נשק נוספות, בבניית סכר אסוואן, בהגברת הסחר הסובייטי-מצרי ובהרחבת קשריהן הכלכליים של מדינות הגוש הסובייטי עם מצרים. זו האחרונה הפכה ביודעין למקפצת זינוק סובייטית לעבר אפריקה, וגם בתחום זה השתלבה מדיניותו של נאצר במדיניותם של שליטי ברית המועצות.
אולם החל משנת 1958 התגלו גם נקודות התורפה שביחסי מצרים עם רוסיה. נאצר הסתייג, למרות כל הכרזותיו בדבר ידידות נאמנה לסובייטים, ממספר פעולות מדיניות של ברית המועצות בתחום היחסים הבינלאומיים. אי-הליכתו בתלם הסובייטי ונקיטתו בעמדות עצמאיות בשדה המדיניות העולמית הלמו את מגמת התבלטותו בצמרת הגוש הנויטראליסטי ואת חתירתו להגיע לכלל מדיניות מוסכמת עם טיטו ונהרו. יתר על כן, הבלטת עצמאותו בתחום היחסים הבינלאומיים, ותמיכתו לעתים בעמדה האמריקאית באו"ם – נועדו להגדיל את מרחב התמרון המדיני שלו ולחזק את ההערכה האמריקאית החדשה בדבר אי-תלותו וצביונו כגורם אנטי קומוניסטי. תמרונים דיפלומטיים אלה הסבו מורת רוח מסוימת לברית המועצות. יתר על כן, נאצר נזהר לבלתי הענק לסובייטים יתרונות כלכליים מכריעים במצרים. מגמה מדינית זו בלטה, בשעתו, עוד בפרשת מימונו של הסכר הגבוה. בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 הידק נאצר, ללא פרסומת מיוחדת, את קשריו המסחריים עם מדינות אירופיות, כגון מערב גרמניה, איטליה, שוויץ וספרד, והתאמץ בחשאי להשיג מילוות מארה"ב ולשקם את יחסיו המסחריים עם מדינות חבר העמים הבריטי. קשריו המורכבים עם מומחי אלקטרוניקה, טילים, מטוסים וענפים מטלורגיים שונים, שגויסו בחשאי ממערב גרמניה ומאוסטריה, גרמו להעמקת החדירה הכלכלית של מערב גרמניה למצרים. מצב עניינים זה הקשה על נאצר לקיים יחסים דיפלומטיים מלאים עם מזרח גרמניה. זאת ועוד, נאצר הסתייג בפומבי ובחריפות יתרה מהאידיאולוגיה הקומוניסטית, ולא זו בלבד, אלא שהוא רדף בחורי אף את הקומוניסטים במצרים, ובתקופת קע"ם – גם את חברי מפלגה זו בסוריה.
הגישה הסובייטית כלפי נאצר נטתה להתחשב בו כמייצג הסוציאליזם הערבי (ולא המצרי), מתוך הנחה שזהו שלב מעבר הכרחי לקראת קומוניזם צרוף. למעשה, קיים הגיון רב בגישה הסובייטית אם מניחים, כי הסוציאליזם הנאצרי אינו אלא פרי כישלון של ליבראליזם כלכלי. גם פתרונותיו הכלכליים של נאצר שהוליכו לשיטת ההלאמות הביורוקרטיות תוך הסתייעות במימון ממקורות חיצוניים – אינם מהווים פתרונות יסודיים. מכל מקום, הסוציאליזם הנאצרי מתעצב ומתגבש בניגוד לקומוניזם הסובייטי והסיני, שבנו את כלכלת מדינותיהם באמצעים עצמיים, תוך עשיית שגיאות כאובות והסקת לקחים משגיאות אלה.
אפשר להרחיק לכת ולקבוע, כי המדיניות הסובייטית מתאפיינת בהתנגדות עקרונית לצירופים כלכליים ומדיניים מחוץ לתחומי השפעתה של ברית המועצות. הסובייטים ממשיכים להתנגד לנאט"ו, סיט"ו, "ברית המרכז" (בגדאד), ל"שוק האירופי המשותף" ולמגמות הפדראציה הלבקנית של טיטו. הכללה עקרונית זו חלה גם לגבי צירוף מדיני כלל-ערבי, בראשותו של נאצר או מנהיג מקומי אחר. מסתבר, אפוא, שקיימת התנגשות עיונית בין המגמה הפאן-ערבית והמגמה הפאן-אסלאמית של נאצר לבין מגמותיה המדיניות היסודיות של ברית המועצות. העמדה הסובייטית בעניין זה התגלתה בשעת אחד מביקוריו של נאצר ברוסיה, שעה שהסובייטים הגבילו את מסלול סיוריו והוציאו מתחומו את אסיה המרכזית-המוסלמית. בהקשר זה ראוי לזכור, כי מספר המוסלמים בתחומי ברית המועצות נאמד בכ-40 מיליון, ואין תימא, שהסובייטים מתנגדים לכל התאגדות פאן-מוסלמית מחוץ לתחומי ארצם, בהתחשב במאמצים הרצנטים של הרוסים, שהתבטאו בתהליכי הרוסיפיקציה של קזחסטן המוסלמית. יתרה מזאת, הסובייטים התנגדו ועדיין מתנגדים גם להגמוניה המצרית במדינות ערב. בשלב הנוכחי מתייחסת מוסקבה בחיוב לקיומן של מדינות ערביות עצמאיות. מאותה סיבה מכירים הסובייטים במדינת ישראל וממשיכים לקיים איתה יחסים בדרג דיפלומטי מלא. לפיכך, נוצרו תחומי חיכוך בין השאיפות הפאן-ערביות של נאצר לבין עקרונותיה המדיניים של ברית המועצות. הרוסים לא הסתירו, בשעתו, את מורת רוחם מהקמת קע"ם
(קרי: מסיפוחה של סוריה למצרים. ) הם גם היו הראשונים מקרב המעצמות העולמיות שאצו להכיר בסוריה העצמאית. כן גילו הסובייטים התנגדות לחתירותיו של נאצר לתחת משטרו של קאסם בעיראק. יתר על כן, תמיכתם של הסובייטים במשטרו של קאסם, שעלתה בקנה אחד עם תמיכתו המוסווה של ח'אלד בכדאש, סוכנם הראשי במזרח התיכון, הרחיקה לכת עד כדי מתן סיוע מדיני לקאסם בפרשת הסכסוך על כווית. בנושא זה התייצבה מצרים בראש המדינות הערביות שעמדו מצידו השני של המתרס. הרוסים הסתכלו בעין רעה על ניסיונות התפשטותו של נאצר בלבנון , בתימן ואולי גם בירדן.
העיקרון העיוני במדיניותה של ברית המועצות – השולל הגמוניה מצרית במרחב המזרח-תיכוני – כוחו יפה גם במסגרת "המעגל האפריקאי" של נאצר, אם כי במרחב זה לא התגלו עד כה מוקדי חיכוך ממשיים. מותר להניח, כי הסובייטים אינם תומכים במתן זכויות יתר כלשהן למצרים בזירה האפריקאית. אולם נוכח פעולות החתירה הסינית באפריקה והסיוע הסיני שהוגש לממלכת בורונדי, לזנזיבר ואולי אף למורדי קונגו – נוצר מרחב תמרון חדש לגבי נאצר, והפעם נעה המטוטלת המדינית שלו בין ברית המועצות לבין סין. אולם תופעה זו לא הורגשה עדיין בראשית שנות ה-60. מכל מקום, ברית המועצות פעלה בשיתוף פעולה עקיף עם נאצר במרחב האפריקאי. היא גם ראתה בעין יפה את שיתוף הפעולה המדיני לבין "גוש קזאבלנקה" (מצרים, מרוקו, אלג'יריה, גאנה, גינאה ומאלי) כנגד מדינות "גוש מונרוביה" הפרו-מערבי. אולם שיתוף פעולה זה נקבע על בסיס שוויון, וקשה להניח שהסובייטים מעוניינים בהמוניה מצרית בזירה האפריקאית.
מוקד חיכוך נוסף, שהוא רב חשיבות מהבחינה הסובייטית, מתבטא ביחסו של נאצר לקומוניזם ולקומוניסטים. כבר צוין לעיל כיצד רדף נאצר את הקומוניסטים בקע"ם וכיצד הוא מתנכל להם במצרים. אולם רוסיה הסובייטית גילתה לא אחת ולא שתיים נכונות, זמנית לפחות, להקריב את נאמניה המקומיים על מזבח האינטרסים הכלליים שלה. וכן, אין בכוחו של גורם זה להביא לכלל שינוי במדיניות הסובייטית כלפי נאצר. זאת ועוד, נאצר אינו מסתפק ברדיפת הקומוניסטים אלא מסנן ובודק בשבע עיניים את כל אותם מתלמדים מצריים, נשלחים לארצות הגוש המזרחי להשתלמויות שונות, פן ידבקו ברעיונות קומוניסטים. לעומת זאת מעוניינים הסובייטים בהקלת מצב נאמניהם במצרים, או לפחות ביצירת אפשרויות חוקיות להפצת האידיאולוגיה הקומוניסטית. סביב בעיה זו משתררת מפעם לפעם מתיחות בין קהיר למוסקבה, ולעתים מתלקח אפילו פולמוס פומבי. קרוב לוודאי, שנאצר מפגין במכוון את רגישותו לבעיה הקומוניסטית על מנת לחזק את האשליה האמריקאית בדבר היותו גורם הבולם את הקומוניזם המזרח התיכון. התחזות זו מגדילה את כושר המיקוח שלו כלפי האמריקאים, ותואמת את אופי תכסיסיו המדיניים. מעת לעת גילה נאצר נכונות למתן את יחסו לקומוניסטים המצריים. מגמה זו בלטה, למשל, לאחר ביקורו של חרושצ'וב במצרים (במאי 1964), או בעקבות ביקורו של שאליאפין בארצו (בדצמבר 1964). אולם דוגמאות לכך לא חסרו עד שנת 1962. במחצית הראשונה של שנה זו ניכרה שוב השתפרות מסוימת ביחסי מצרים וברית המועצות. זו האחרונה ניסתה לבלום את מגמת התקרבותו של נאצר לארה"ב בבעיות בינלאומית מסוימות ואף להחליש את החדירה הכלכלית של מדינות מערב אירופה לכלכלה המצרית. בעת ובעונה אחת הייתה מוסקבה יכולה לציין בסיפוק את פעולות החרמת הרכוש הזר וסדרת צווי ההלאמות שבוצעו ע"י הממשל הצבאי, מבלי להזכיר כבר את התווית האידיאולוגיה הסוציאליסטית של נאצר ב"אמנה הלאומית".
עם צאת העשור להשתלטותם של קציני ההפיכה על מצרים, הפכו יחסיו של נאצר עם מוסקבה ליחסים תקינים ושגרתיים. ניסיון שיתוף הפעולה בין שני הצדדים הוכיח עצמו כמשתלם לסובייטים ולמצרים גם יחד. למרות החיכוכים והסכסוכים המאותרים, וחרף קיומם של ניגודים מדיניים עקרוניים, אין כל סיכוי סביר לתמורה יסודית ביחסיו של נאצר עם שליטי הקרמלין. אדרבא, השתלשלות העניינים בין השנים 1965-1962 הוכיחה, כי יש מקום להידוק נוסף ביחסים אלה. מבחינתו של נאצר מסתבר, כי התרכזותו בענייני פנים למן שנות ה-60 ואילך מכניסה אותו למבוי סתום ומרחיקה אותו ממציאת פתרונות רדיקאליים לבעיותיה הפנימיות הסבוכות של ארצו. אם כי כניסתו של נאצר לעובי הקורה של בעיות הפנים הינה מבורכת לכשעצמה, הרי שניתן להטיל ספק ביכולתו לפתור את בעיותיו הכלכליות והחברתיות. מכיוון שמרחב המיקוח שלו קטן בהדרגה מאז שנת 1961, גדלה בהדרגה תלותו הכללית בברית המועצות. זאת ועוד, מנקודת מבט סובייטית עדיין שרירים וקיימים כל אותם שיקולים שהניעו בזמנו את מוסקבה לסייע לנאצר מבחינה צבאית וכלכלית, מבלי להתחשב בתמרוניו הפנימיים והחיצוניים. שיקולים אלה הינם כדלקמן: א) האחדת נשקו וציודו של הצבא המצרי, על כל חיילותיו, ברכש סובייטי קושרת את נאצר לספק הסובייטי עקב הזדקקותו המתמדת לחלפים, לידע טכני ולהקלות בתשלום; יתר על כן, התיישנותם המהירה של כלי הנשק המודרניים מחייבת את נאצר לעמוד במרוץ עם הזמן ולחתום על עסקות נשק חדשות עם הסובייטים. עם זאת הוא זקוק לסגל הדרכה רוסי כדי לעכל את הנשק ולסגל לצבאו את דרכי הלחימה הסובייטים; ב) הרכש הסובייטי הביא, כמובן, לאימוץ הדוקטרינה הצבאית הסובייטית. הצבא המצרי בפרט וצבאות ערב בכלל לוקים בכושרם הטכני, ביכולת הסתגלות לכלי נשק חדשים, ומיומנות התפעול שלהם דלה למדי. כתוצאה מכך לא יכול היה הפיקוד המצרי לעצב דוקטרינה צבאית עצמאית. לעומת זאת, תורת הלחימה הסובייטית היא המותאמת ביותר לצבא המצרי, כיוון שהיא מתבססת על עוצמה כמותית (שיטת המסות ההמוניות), על נוקשות טאקטית ועל היעדר גמישות ועצמאות בדרגי הפיקוד הנמוכים. בניגוד לכך, מתאפיינת תפיסת המלחמה המערבית בהפעלת כוחות מינימאליים בתנאים אופטימליים, וביישום מבצעי מקסימאלי. תורת המלחמה הסובייטית מחייבת שליטה על כוחות ואמצעי לחימה המוניים, כשהדגש מושם על הכמות. בתנאים מסוימים עשויה ההזדקקות לאמצעים כמותיים להחליש את יכולת התפעול המבצעי. זוהי גם אחת המגבלות הצפויות לצבא המצרי. העדר הגמישות בתפעול המבצעי ניתן לחיפוי ע"י הגדלה חוזרת של אמצעי הנשק ומספר היחידות. מסתבר, אפוא, שגם בתחום זה נוצר קשר הכרחי עם מערכת הציוד והדרכה הסובייטית; ג) הקמת בסיסי ציוד מתוצרת סובייטית לשלוש הזרועות החייליות, וכן הקמת מפעלי הרכבה, בתי מלאכה ומחסנים – מהווים מערכת צבאית שלדית, לעת מצוא, בחישובים האסטרטגיים של ברית המועצות; ד) מדיניותו האנטי-מערבית וה"מהפכנית" של נאצר במזרח התיכון ובאפריקה עדיין משרתת את האינטרסים הסובייטים ב"מלחמה הקרה". ההפוגות שנוצרות לסירוגין במתיחות הבין-גושית מחלישות כלשהו את שיתוף הפעולה העקיף והישיר בין נאצר לבין מוסקבה. כניסתה של סין העממית למאבק העולמי בזירה האפריקאית, תוך התנגשות גלויה באינטרסים הסובייטים, מאפשרת לנאצר ליצור לעצמו מרחב תמרון חדש בין סין לבין ברית המועצות; כנראה, שנשק המיקוח, שהופעל בהצלחה יתרה בזירת המאבק העולמי בין המערב לבין ברית המועצות, מיושם עתה בהדרגה לניצול הסכסוך הסיני-סובייטי. (מסתבר, שצ'ו-אן-לאיי נכשל במאמציו להשפיע על נאצר לפעול למען מניעת השתתפותה של רוסיה ב"ועידת באנדונג השנייה", שנועדה להתכנס באלג'יריה, ביוני 1965). מכל מקום, כל עוד נאצר פועל נגד האינטרסים המערביים במזרח התיכון ובאפריקה, הריהו משתלב במדיניות הגלובאלית של ברית המועצות. לפעילותו העצמאית בתחומים אלה יש יתרון ברור, שכן אילו הפך לגרור של ברית המועצות, כי אז הייתה סיסמת הלאומיות הצרופה שלו מאבדת את זוהרה; ה) הסיוע הכלכלי הרב-גוני, ובכלל זה חתימת ההסכם עם מוסקבה לבניית שלב ב' של הסכר הגבוה גוררים את מצרים לחובות כספיים לטווח ארוך. השתלשלות זו מהווה חולייה נוספת הקושרת את נאצר למוסקבה. לעומת זאת, משרתת אמריקה את מדיניותה של רוסיה בהמשיכה להעניק את הסיוע למצרים במזונות ובמזומנים. בכך מקלות ארה"ב את המעמסה הרובצת על ברית המועצות; ו) כניסתו ההדרגתית של נאצר לעידן "הסוציאליזם הערבי" משמשת, על אף מגבלותיה, הכנת קרקע פסיכולוגית לאידיאולוגיה הקומוניסטית. השותפות בין מוסקבה לקהיר מתרחבת לא רק בתחום החזית האנטי-מערבית, אלא גם בתחום המאבק לקידמה חברתית. הסוציאליזציה המהירה של נאצר מחסלת בזה אחר זה את הגורמים החברתיים והכלכליים במצרים, הבוחלים מלכתחילה בקומוניזם.
הנחות אלה התאמתו מחדש במרוצת שנת 1962. הרוסים לא יכלו שלא לראות בהסכם הסיוע הכספי, שנחתם בין מצרים לבין ארה"ב וקרן המטבע הבינלאומית (ביוני 1962), גורם המקל על נאצר להמשיך ברכש הצבאי הסובייטי. הראיה לכך ניתנה ע"י המשכתה התקינה של אספקת הציוד הסובייטי, לפי לוח הזמנים שנקבע מראש. בין השאר נודע, כי הסובייטים סיפקו למצרים מטוסי "מיג-21", אותם מטוסים שהם נמנעו מלספק לסין העממית.
יתר על כן, שר הכלכלה המצרי, קייסוני, התעכב במוסקבה, בדרכו חזרה מארה"ב, וחתם עם הסובייטים על הסכם מסחרי רב-מימדים וחדש לחלוטין. כך ממשיך, אפוא, נאצר ליהנות משני הגושים הועלמיים גם יחד. ארה"ב מסייעות לו לבל יפול, חלילה, בידי הסובייטים, וברית-המועצות ממשיכה להעניק את סיועה המגוון למצרים בהיווכחה, כי הסיוע המערבי מקל עליה, בדיעבד.
התמיכה האמריקאית בנאצר נושאת אמנם אופי מוגבל, אולם היא מהווה תולדה של מערכת שיקולים מדיניים עקרוניים. ההערכה המדינית האמריקאית רואה בנאצר גורם, אמיתי או מדומה, הבולם את הקומוניזם במרחב. המשך קיומו של נאצר מהווה, אפוא, ערובה למניעת הידרדרות קומוניסטית במצרים, בהתאם להשקפה האמריקאית. האמריקאים מעריכים את משטרו של נאצר כרע במיעוטו, ובהתאם לכך מוענק לו סיוע מוגבל, אך חיוני להמשך קיומו. קיים גם שיקול אמריקאי נוסף, המתבסס על ניתוח לקח ההידרדרות הקומוניסטית בקובה. "תסביך-קובה" בולם את האמריקאים מלנקוט בצעד מכריע כלשהו, העשוי לערער את יציבותו של נאצר ולדחפו במישרין לזרועותיהם של הסובייטים. המסקנה הקיצונית המשתמעת מניתוח זה טוענת, כי ככל שיתגברו ויתרבו קשייו הפנימיים של נאצר, כן ייאלץ להתקרב לקומוניזם הסובייטי. במילים אחרות: פני מצרים מועדות לעבר הקומוניזם לא מתוך אידיאולוגיה אלא מחמת ייאוש גובר והולך, בדומה לקובה. רק העתיד יוכל להוכיח את מידת נכונותה של השקפה זו.

סיכום העשור: תנופה מדינית ואידיאולוגית שנבלמה
"המעגל הערבי" נשאר, למרות כל התהפוכות והתמורות, מטרתו העילאית של נאצר המקדשת את כל האמצעים. סיסמאות האיחוד הערבי והלאומיות הערבית, שהן טבועות עמוק בתודעתם של ההמונים הערביים, לא באו אלא לשרת את משימתו "ההיסטורית" של נאצר, שפירושה השתלטות מצרים על כל מדינות ערב, על אוצרות הנפט שלהן ומחצביהן, על מנת להפוך את קהיר לבירתה של מעצמה אזורית, שתקיף את כל המרחב הענקי המשתרע בין האוקיינוס האטלנטי במערב לבין המפרץ הפרסי במזרח, ובין הים הערבי והאוקיינוס ההודי בדרום לבין מערכות ההרים הגבוהות, התוחמות את המזרח-הערבי באגף הצפוני של "הסהר-הפורה".
בעשור השניים לשלטונה של הכת הנוכחית במצרים חלה דבקות והיצמדות יתרה למשימה עילאית זו, אם כי האמצעים להשגתה השתנו והוחלפו פעמים רבות. מצרים ניסתה תחילה לנצל את "הליגה הערבית" ולצקת בה את תוכן האיחוד הערבי בהגמוניה מצרית. במקביל לכך ניסה נאצר את כוחו בחתימת בריתות שונות עם סעודיה, סוריה, ירדן ותימן. אולם כישלונה של "הליגה הערבית", כאמצעי לקידום שאיפותיו, והתערערותה המהירה של מערכת הבריתות וההסכמים, הביאו את מצרים לנסות ולהשתמש באמצעים יעילים יותר, כגון מערכת תעמולה ענפה ומגוונת ומנגנון חתירה אינטנסיבי ונמרץ – שנועדו להסית את דעת הקהל הערבית נגד השליטים המקומיים, וללבות את רגשות ההתמרמרות האישית שהצטברו בלבבות מדינאים ואנשי-צבא במדינות ערב השונות.
איחודן של מצרים וסוריה בשלהי שנת 1958 הווה את גולת הכותרת של הצלחת המדיניות הנאצרית במדינות ערב, כיוון שמשקיפים רבים ראו בכך את התגשמות השלב הראשון של "הכורח ההיסטורי" באחדות הערבית, ומאחר והמיסטיפיקציה של רעיון האחדות הערבית התגשמה, כביכול, הלכה למעשה. אולם, למעשה, הפך איחודה של קע"ם לרועץ למצרים, לא רק מבחינת האפשרות של הרחבת היקפו המדיני, אלא בעיקר מבחינה פנימית. מבחינה היסטורית היה בפירוק קע"ם, בספטמבר 1961, משום תולדה טבעית למרכיבים הבלתי-טבעיים שאיפיינו את היחוד. התנפצותה של קע"ם חשפה לעיני ההמונים הערביים המסונוורים את מיקסם השווא של סיסמת האיחוד, אשר לא באה אלא לחפות על יצר הבליעה המצרי, ליתר דיוק – על ציביונו של האימפריאליזם המצרי החדש.
תסכול איחוד קע"ם הביא את נאצר לניתוח ולהערכת מצב מחודשת של קווי מדיניותו בזירה הערבית. הלקחים שהסיק היו כדלקמן: סיסמת האחדות הערבית והלאומיות הערבית נכשלו בגלל השתלבותה של הריאקציה הערבית במאבק הלאומי. לפיכך יש להכשיר את הקרקע לסילוקה של הריאקציה המקומית בסיסמת "הסוציאליזם הערבי". המשטרים הערביים האחרים עויינים את מצרים, חוששים מפניה ושואפים למגר את משטרה. משטרים אלה מנצלים את "הליגה הערבית" כמכשיר שנועד לבלום את מגמת ההשתלטות המצרית. לפיכך יש להסתלק מכל גינוני הדיפלומטיה הרגילה בעיצוב היחסים עם מדינות ערב. מכל מקום, יש להקפיא את פעילותה של "הליגה הערבית" בתחום המדיני והצבאי ולהסתפק במגעים בתחומי חשיבות משניים. עם זאת יש לחפש שיטות חדשות להחדרת תודעת "האיחוד הערבי" בקרב ההמונים מעבר לשליטים המקומיים ובניגוד לרצונם. משטרי מדינות ערב, לפי הערכה זו, אינם יציבים ויש להמשיך ולהחלישם באמצעי חתירה והסתה. כל שינוי או זעזוע במבנה השלטון באחת ממדינות ערב פועל ישירות לטובת האינטרס המצרי.
אולם השנים 1961/2 הביאו את נאצר לחריצת שתי מסקנות יסודיות אחרות: א) יש לדחות בכל תוקף יצירת איחוד מדיני כלשהו בצורה נמהרת וחפוזה; ב) יש להימנע ככל האפשר מסיבוכה של מצרים במאבקים ערביים פנימיים, ולפחות להקפיד על עקרון אי-ההסתבכות הצבאית. העיקרון השני לא נשמר די צרכו, בעוד שהמסקנה הראשונה נלמדה בעקביות משנת 1961 ואילך. מסקנות אלה הוו סיכום מעשי לשלבים בדרכו של נאצר בזירה הערבית; שכן עד להתפרקותה של קע"ם נחל נאצר את מרבית ניצחונותיו והישגיו בתחום מדיניות החוץ, בעוד שבעיותיה הפנימיות והלוחצות של מצרים לא נפתרו. קרוב לוודאי, שהפניית מרצו לאפיקים החיצוניים, והעתקת התעניינותו למישור הכלל-ערבי נעשו, במידה רבה, מחמת הלחצים הפנימיים במצרים גופא, ואי-יכולתו להתמודד עם הבעיות הפנימיות. אך טבעי הוא, שהתמודדות מעין זו לא הייתה קוצרת ניצחונות מהירות, מכל מקום – לא בטווח קרוב; בעוד שהמשחק המדיני בזירה הבינלאומית והמזרח תיכונית סייע בדרכים מיוחדות, כגון החרפת "המלחמה הקרה", ונסיגתן הרצופה של מעצמות המערב מהמרחב המזרח-תיכוני, כחלק מהתהליך העולמי של התפוררות האימפריאליזם-הקולוניאלי מאז תום מלחמת העולם השנייה.
הרחבת אופקי ההתעניינות המצרים בעולם הערבי הובלטה החל משלהי שנת 1954, לאחר ייצוב משטרו של נאצר. הרקע האידיאולוגי למגמה זו פורט בהרחבה ב"פילוסופיה של המהפכה", שכתיבתה הסתיימה בפרוס שנת 1954. שאיפתו של נאצר הייתה להפוך את מצרים "למעצמה אדירה שתהיה מסוגלת לקומם אזור זה, וליתן בידו תפקיד חיובי ומעשי לבנין עתיד האנושית". מקרב "שלושת המעגלים" (הערבי, האפריקאי והמוסלמי) העדיף נאצר במפורש את "המעגל הערבי, שהוא החשוב מכולם, וקשרינו עמו הם ההדוקים ביותר". המיתוס הלאומי של נאצר מאחד שני מרכיבי-משנה: א) המצריות או ה"פרעוניות"; ב) הערביות ("עורובּה"). המצריות, כפי שטופחה עד שנת 1956, הכילה בקירבה את כל המוטיבים של מיתוס לאומי. התקופה הפרעונית מהווה מקור לא-אכזב לשאיבת סמלי הגדולה, העליונות והסמלים האלה אינם מהווים אמצעים לרומנטיזציה היסטורית או להתרפקות נוסטלגית על העבר, כפי שקרה בגרמניה ובאיטליה, והם מוצגים על רקע של גילוי כוח ההתחדשות הלאומית, ועם זאת הם טעונים, רקע של קדמוניות תרבותית וטכנית בהשוואה לאירופה. מוטיב המצריות מועלה על מנת להדגיש את יתרונותיה הגיאופוליטיים של מצרים, השוכנת בצומת בינלאומי והמחברת את אסיה, אפריקה ואירופה, כתוצאה משליטתה על ים-סוף ועל האגן המזרחי של הים התיכון. משקל ומעלה על נס את יתרונותיה הטופוגרפיים, הקרקעיים והאקלימיים (המדומים או הנכונים) של מצרים. מוטיב המצריות משתלב בשאיפה לאחדות עמק הנילוס. ייחודה של מצרים הופך אותה למרכז כוח והשפעה בכל מסגרת מדינית-תרבותית רחבה יותר, מקנה לה את זכות ההנהגה מתוך הזדהות עם המסגרת הרחבה יותר, ולא מתוך התבדלות גזענית.³³ ההגדרה הקלאסית לתודעת השליחות של מצרים, מנקודת ראות מדינית, הובאה בהרחבה ב"פילוסופיה של המהפכה", בפיתוח תורת "שלושת המעגלים". פירוט רב יותר הובא בספרו של ד"ר מואנס – "מצרים ושליחותה" – שקיבל את הגושפנקא הרשמית על ידי הקדמתו של עבד אנ-נאצר. למעשה, אין מקום אורגני במוטיב המצריות לערבים; שכן האידיאולוגיה הרשמית גורסת, שתפקיד הערבים הוא לסייע למצרים לגבש את עוצמתה המדינית על מנת לבצע את "שליחותה". מוטיב המצריות מעניק סמלי גדולה ועליונות למצרים בלבד, מבלי לקשור את הערבים בצורה אורגנית לסמלים אלה.
לעומת זאת, "מוטיב הערביות" ("עורובה"), אינו יונק מהכרה אידיאולוגית עקרונית. לכל היותר, הוא מהווה תודעה כפוייה, שנועדה לשרת צרכים מדיניים-תועלתיים. לפיכך, אפשר להטיל ספק בהנחה, שהערביות מהווה יסוד הזדהות אמיתי במיתוס הלאומי של מצרים. אולם מאז הוכרזה מצרים רשמית כ"מדינה ערבית" (בחוקת 1956), ובמיוחד לאחר איחוד קע"ם (1958), מטיפים שופרי המשטר להזדהות עם "הלאומיות הערבית" ("אל-קומיה אל-ערבייה"). ביסודה של הטפה ואינדוקטריניזציה זו מונחים בעיקר שיקולים מדיניים-פרגמטיים. עובדה היא, שהמאבק הלאומי במצרים מתחילת שנות ה-20 ועד לתחילת שנות ה-50 היה צמוד לטריטוריה של עמק הנילוס. המושג "ערבי" התייחס בצורה מוסכמת בעבר לבדווים העצמאיים למחצה. דעיכתם הטכנית-תרבותית של עמי האסלאם, בהשוואה לאירופה הנוצרית, שחלה בשלהי ימי הביניים – הביאה לעלותם של זרמי הפן-אסלאם והרפורמיזם המוסלמי. אולם עיקרון הפן-אסלאם סותר, תיאורטית לפחות, את עיקרון ההזדהות הלאומית-ערבית. רק בשלהי המאה ה-19 נעשתה ההבחנה העיונית הראשונה בין אסלאם לבין ערביות. כישלון המדיניות הפן-אסלאמית של תורכי העות'מאנית, במרוצת מלחמת העולם הראשונה, הוכח עם פתיחת המרד הערבי החג'אז.
רק בשלהי המאה ה-19 נעשתה ההבחנה העיונית הראשונה בין אסלאם לבין ערביות. כישלון המדיניות הפן-אסלאמית של תורכיה העות'מאנית, במרוצת מלחמת העולם הראשונה, הוכח עם פתיחת המרד הערבי בחג'אז. הפיכת "התורכים הצעירים" ב-1908 נתנה דחיפה להתפתחות תודעה לאומית לוקאלית, שלא הקיפה את כלל הערבים. כפי שצוין בשעתו, פעלו במצרים עראַבי פחה, לוטפי סייד ומוצטפא כאמל כמעוררי התנועה הלאומית המצרית ולא הכלל-ערבית. במלחמת העולם הראשונה צמחו בנפרד מספר מרכזי התעוררות לאומית בביירות, בדמשק ובקהיר. סעד זע'לול, מנהיג ה"ופד", סירב לשתף פעולה עם אנשי דמשק במאבקו נגד הבריטים במצרים. גם יורשיו בהנהגת ה"ופד" ראו את עצמם כחלוצי המאבק הלאומי במצרים גרידא. תפיסתם הלאומית הוגבלה, לכל היותר, לעמק הנילוס ולסיסמאות איחודו. אחדות הגורל של בני עמק הנילוס שימשה מטבע לשון שכיחה ביותר בדרכי ביטויו של הגנרל נג'יב. הקמת "הליגה הערבית", ביוזמת נחאס פחה מנהיג ה"ופד", לא באה מתוך שאיפות מצריות להתפשטות ולהסתערות על מדינות ערב, אלא כצעד התגוננות עקיף נגד מגמות האיחוד ההאשמיות ב"סהר הפורה". המבנה הקונפדרטיבי-הרופף של "הליגה הערבית" מהווה עדות חותרת לכך.
סקר היסטורי קצר זה מוכיח על אופייה המאוחר והמאולץ של סיסמת "הערביות" הנאצרית, שלא באה אלא לשרת את מגמות האימפריאליזם המצרי החדש. אמצעי הקשר הטבעי של מצרים לערביות הנה, כמובן, הלשון הערבית. מכיוון שהערבית מהווה את שפתו של העם המצרי, הריהי משתלבת בצורה אורגאנית ביסוד הזדהות המצרית. מאוחר יותר החלו תועמלני מצרים לטפח את השפה העברית ככלי עזר לגיבוש יסוד ההזדהות הערבית. השפה הערבית מוערכת, אפוא, על בסיס התפשטותה הטבעית מכוח עצמה, והיא מהווה אתגר ונשק ערבי-לאומי במאבק נגד שפות ותרבויות אירופיות. האסלאם ופרקי ההיסטוריה המשותפים למצרים ולמזרח הערבי מהווים כלי-שרת בטיפוח המיתוס הערבי, למרות היעדר הזיקה בין התודעה ההיסטורית-מוסלמית-ערבית של המצרים לבין המציאות המצרית-ערבית הנוכחית. הפרדה זו ניכרת אצל נג'יב, המודה כי השראתו הרוחנית שאובה מגדולי ההיסטוריה המוסלמית והערבית, אך עם זאת הוא מדגיש את תפיסתו הלאומית על בסיס טריטוריאלי-מצרי. גם נאצר עוסק בשני הפרקים הראשונים של "הפילוסופיה של המהפכה" ב"גדולת-מצרים", מבלי להזדקק לערביות. פרקים אלה חדורים בתודעה מצרית מובהקת. מלחמת מצרים בישראל (בשנת 1948) מתפרשת אצל נאצר כסילוף המלחמה האמיתית, שעוד נכונה למצרים בעמק הנילוס. אולם אם המערכה בארץ-ישראל לא הנחילה לנאצר תודעת ערביות, הרי שהיא גיבשה אצלו הערכה גיאופוליטית בדבר אחדותו של המרחב. הערכה זו הובלטה שוב ושוב בכל נאומיו שנישאו לרגל איחוד קע"ם. היסוד המדיני-הצבאי מהווה את ציר התודעה הערבית של נאצר. במושגים מדיניים, יש לראות גישה זו כגישה אימפריאליסטית-מצרית לגבי המרחב הערבי. נאצר אינו מזדהה עם ה"עורובּה", אלא עם עברו ההיסטורי של מרחב גיאו-פוליטי, מתוך טעמים תכסיסיים ומאוויי התפשטות מדינית. השקפתו הפראגמטית של נאצר בולטת ביתר שאת כשמשווים אותה עם האידיאולוגיה של "אל-בעת'" בנושא הערביות. על רקע זה ניתנת הצטדקות-אפולוגטית ונעשה ניסיון להסביר את היעדרה של התודעה הערבית במצרים עד שנת 1956. השעיר לעזאזל אינו אלא האימפריאליזם, אשר ניסה לזרוע פירוד באומה הערבית על ידי הפצת תורת-הכזב של "הפרעוניות" במצרים.
האמצעי העיקרי לסיגולו של יסוד הערביות במיתוס הלאומי המצרי הינו, כמובן, שיכתוב ההיסטוריה. כתוצאה מכך מוחדרת התיאוריה הכוזבת, כי הלאומיות הערבית הייתה קיימת זה עידן ועידנים, מאז המאה ה-7 אחה"ס, הלא היא "תקופת הערביזציה" של ארצות כיבושו של האסלאם. זרקאורי מערכת התעמולה והחינוך המצרית שוטפים עתה באור-יקרות-פן-ערבי אישים כצלאח אד-דין ובַּייבַּרס, "מנהיגי הלאומיות הערבית בעבר"; בעת ובעונה אחת מועלים על נס "אבות האחדות הלאומית הערבית" בזמן החדש – עראבי פחה ומוצטפא כאמל. יסוד הערביות הפך, אפוא, למכשיר תועלתי מובהק, שאינו מאלץ את המשכיל המצרי לוותר על ייחודו המצרי. לכל היותר, הוא מוכן לקבל את הערבים כחוליית ביניים המקשרת בין מצרים לבין האסלאם. התכונות הנעלות המייחדות את המצרים, לפי תפיסה זו, הטילו עליהם בתחילת המאה ה-20 את חובת ההנהגה בעולם הערבי. שכרה של חובה זו – בצידה של תועלת ממשית, כהשתלטות על מקורות הנפט ופתרון בעיית עודפי האוכלוסין של מצרים. תפיסת הערביות בנוסח זה משתלבת יפה גם ביסודו התיפקודי של האסלאם כאמצעי לטיפוח המיתוס הלאומי מזה, וכמכשיר לקידום אינטרסים אימפריאליסטיים-מצריים מזה. כשם שהאסלאם האוניברסאלי אינו מכיר גבולות ושואף להפיץ את יסודותיו באמצעי אלימות ("ג'האד"), כן גם הערביות הנאצרית מהווה דוקטרינה לוחמת ומהפכנית, שאינה מכירה בגבולות מלאכותיים אשר הותוו בשעתו על ידי המעצמות האימפריאליסטיות.
הפירוש המצרי לערביות מנוגד לתורת מפלגת "אל-בעת'", המפרידה לחלוטין את יסוד הזהות המוסלמית מתביעתה לערביות, ותובעת נאמנות בלעדית לרעיון האחדות הערבית מעבר לשיקולים דתיים או כלכליים. מפרשיו של נאצר רואים אמנם באחדות הערבית תנאי הכרחי לקיום הערבים, אולם פניהם מועדות לשליחות כלל-עולמית: האחדות הערבית מהווה, לדידם, שלב מעבר ל"אחדות המוסלמית הגדולה", הינו לאחדות האפרו-אסיאתית, ובסופו של דבר – לאחדות כלל האנושות. על רקע זה מוקעת תורת "אל-בעת'". כתורה בדלנית ופלגנית; שכן הצלחת מאבקה של הלאומיות הערבית נגד המערב נובעת, לפי ההשקפה המצרית, משורשיה הדתיים-מוסלמיים, המעניקים לה עדיפות על פני כל לאומיות חילוניות. שילוב מוטיב הערביות הנאצרי במוטיב האסלאם התבטא גם בחוקתה של מצרים בינואר 1956, שעה שהאסלאם הוכרז כדת המדינה. לעומת זאת לא נזכר האסלאם כלל ועיקר בחוקת קע"ם מפברואר 1958, שהרי השותף הסורי העיקרי לאיחוד הייתה מפלגת "אל-בעת'", בעלת האידיאולוגיה החילונית מבית-מדרשו של מישל עפלק הנוצרי. לעומת זאת בלטה תמיכתו של נאצר בעת מלחמת האזרחים בלבנון, שהתחוללה באותה שנה, במחנה המוסלמי אשר הוצג כלוחם למען הלאומיות הערבית. במצרים עצמה טרח נאצר לעודד את התודעה המוסלמית, הן באמצעות מכללת "אל-אזהר" והן באמצעות פעילותו הענפה של אנוור סאדאת, יו"ר הקונגרס האסלאמי. גם במסעו נגד הקומוניזם הפעיל נאצר את חכמי הדת במצרים.
בסיכום, מוטיב הערביות של מצרים הפך כלי שרת לתנועה לאומנית מוסלמית-ערבית, אשר במסגרתה נועד תפקיד המנהיגות למצרים עקב סגולותיה המיוחדות (מוטיב המצריות). טיפוח המיתוס הלאומי על ידי נאצר, ובמיוחד בנוסח האסלאמי, כולל גם את היסוד השלילי, האיבה לאימפריאליזם, היוצק שמן על גלגלי המשטר הרודני הנוכחי. מכשירי הביצוע של המדיניות המצרית היו רבים ומגוונים. בשנים הראשונות להפיכת כת הקצונה ניסה המשטר החדש להמשיך במדיניותה המסורתית של מצרים המלוכנית, הינו לנצל את "הליגה הערבית" ומוסדותיה בשירות המשימות המיוחדות לו. אולם עד מהרה נוכח נאצר, כי "הליגה הערבית" הינה מכשיר בעל אפקטיביות מוגבלת. יתרה מזאת, לשליט המצרי הסתבר, כי "הליגה הערבית" במתכונתה הנוכחית מנציחה למעשה את הריבונות של המדינה הבודדת, בניגוד לאינטרס האחדות המצרי; שכן תקנון "הליגה" קבע, כי ההחלטות המתקבלות מחייבות רק את המדינות שהצביעו עבורן, מתוך כך הגיע נאצר לטאקטיקה חדשה, שהעדיפה את עקיפתן של "הליגה" וממשלות ערב, ופנייה חתרנית ישירה לעבר ההמונים הערביים. התוצאה המקווה הייתה, שהלחץ הפנימי מצד ההמונים המוסתים ייאלץ את ממשלות ערב להיכנע לתכתיבים המצריים. ואכן, מצרים פיתחה מערכת תעמולה ענפה ויעילה ביותר, שהוקיעה את ריקבון החוגים השליטים במדינות ערב, הדגישה את הנחשלות החברתית והכלכלית, פרטה על נימי השנאה העיוורת למעצמות המערב וטיפחה את המאוויים הכמוסים לגדוּלה ערבית, לאיחוד ערבי ולעוצמה ערבית. כלי התעמולה הראשון במעלה הייתה תחנת השידור המצרית "צַוְת אל-ערבּ".
נאצר ידע גם לנצל את היסודות האופוזיציוניים במדינות ערב השונות על מנת לרתמם למרכבתו, אם באמצעות פעילות תועמלנית-חתרנית, ואם באמצעות שירות במערכת המודיעין והחבלה המצרית. כמעט ואין בנמצא מדינה ערבית שלא גירשה אי פעם נציג מצרי רשמי, ולרוב נספח צבאי. הדיפלומטים והנספחים הצבאיים פעלו כמרכזי הקשרים החתרניים עם היסודות העוינים למשטרים הקיימים. מאמץ החתירה המצרי הופנה, במיוחד, לעבר קציני צבא ערביים, שראו עצמם מקופחים מסיבה זו או אחרת, ואשר נשאו עיניהם לדוגמה המצרית בעיצוב המשטר בארצותיהם. מערכת ההסתה המצרית לא פסחה, כמובן, על ישראל, בהציגה אותה כנטע-זר מבחינה גיאופוליטית וכראש גשר של מעצמות המערב השנואות. זיווגה של מדינת ישראל למערב האימפריאליסטי עלה בקנה אחד עם הוקעת המשטרים הערביים היריבים כנתמכי המערב. חיצי תעמולה אלה מצאו אוזן קשבת במיוחד אצל הפליטים הערביים, שנשאו עיניהם למצרים כאל המדינה הערבית היחידה המסוגלת לגאלם.
בשלוש השנים (1955–1958) ראה נאצר ברכה בעמלו. מדיניות ההסתערות המתפרצת של מצרים הייתה קרובה להשגת יעדיה המדיניים עקב פעילותה המשולבת במספר חזיתות בעת ובעונה אחת. הגורמים שסייעו לתנופתה של מצרים היו רבים ומגוונים: עיסקת הנשק הסובייטית הגבירה את עוצמתה הצבאית והמדינית, והיוותה מופת למאוויי ההתעצמות של הקצונה בארצות ערב האחרות. התעמולה והחתרנות המצרית הביאו להתגברות הלחצים הפנימיים על שליטי ערב האחרים. כתוצאה מכך נחתמו בריתות צבאיות עם סוריה, סעודיה, תימן וירדן. "מדיניות המטוטלת" של נאצר בזירה הבינלאומית קידמה את מעמדה של מצרים, כאחד מעמודי התווך העולמיים של הנויטראליזם החיובי, ואיפשרה לה להפיק טובות הנאה כלכליות ומדיניות משני הגושים העולמיים גם יחד. משקע של אי-יציבות, שהצטברה עקב גורמים ולחצים פנימיים וחיצוניים, טלטל את סוריה לתוך זרועותיה של מצרים. אולם אם נוציא את ההצלחה הגדולה שנחל נאצר בהקמת קע"ם, הרי שבשאר החזיתות נבלמה הסתערותו המתפרצת. לתהליך זה היו שותפים רבים, מנוגדים ועוינים, אולם בסופו של דבר נבלמה התנופה המצרית כתוצאה מהתגבשות התודעה הלאומית הלוקלית במדינות ערב השונות. זוהי תופעה ראויה לצין על רקע הארגומנטציה הבסיסית של נאצר כלפי המערב, שהכילה האשמה חמורה בהנצחת הפילוג הבין-ערבי כתוצאה מהתוויית הגבולות המלאכותיים בין מדינות ערב. מכל מקום, להדיפת הנאצריזם היו שותפים שונים, כגון המלך חוסיין שהצליח לדכא את האופוזיציה הפרו-נאצרית. אופוזיציה זו שהתה תקופה קצרה בשלטון (1956/7) והודחה, ואילו חוסיין גיבש את שלטונו בהסתמכות על נאמנותם של הבדווים, הצבא וראשי המינהל. גם בלבנון (1958) נהדפה ההסתערות הנאצרית, שבאה מכיוון סוריה, לאחר מלחמת אזרחים ממושכת. לבנון המשיכה לשמור על עצמאותה וייחודה. המהפכה העיראקית, שהעלתה לשלטון את הקאסם, עמדה בתוקף מול הלחץ המצרי-סורי מבחוץ, ומול ניסיונות המרי של היסודות הפרו-נאצריים המוסתים מבפנים. גם לאחר רציחתו של קאסם שמרה עיראק על עצמאותה. נוסף לכך התנגדו, הן ארה"ב והן ברית-המועצות, למגמות ההשתלטות של נאצר. בשנת 1958 נחלצו האנגלו-אמריקאים להגן בפועל על המשטרים בירדן ובלבנון. תמיכת ברית-המועצות והקומוניסטים במשטרו של קאסם העיראקי לאחר מכן תרמה רבות לבלימת התנופה המצרית. יש להביא בחשבון במסגרת זו את חלקה של ישראל בהדיפת מאמצי ההשתלטות המצריים. ההצהרות הישראליות החוזרות ונשנות בדבר ההתנגדות לכל שינוי בסטאטוס-קוו בירדן, והחיץ הטריטוריאלי הישראלי המפריד בין מצרים לשאר מדינות ערב, תרמו להרתעתו של נאצר.
בתקופת קיומה של קע"ם ניסה נאצר את מזלו כנגד קאסם העיראקי על ידי הפעלת עארף נגד אדונו, ולהלן – באמצעות הענקת תמיכה למרד של שוואף. ניסיונות אלה נכשלו במקביל לכך ניסה נאצר לנגוס נתח טריטוריאלי בגבול סודן, בנצלו את המתיחות שהשתררה סביב פרשת חלוקת מי-הנילוס. גם בתחום זה נאלץ נאצר לסגת והשלטון הסודאני התחזק באופן אובייקטיבי עם עלייתה של הכת הצבאית בראשותו של עבוד. בלימת ההסתערות המצרית מחד גיסא והקשיים המרובים שנערמו ב"חבל הסורי" מאידך גיסא – הביאו לשינוי טקטי במדיניותו של נאצר: מתוך מגמה להרוויח זמן ולהשיג הפוגת-מה ביחסיו עם שליטי ערב, על מנת לבצר את שלטונו בסוריה, החליש נאצר את חתרנותו. בעיצומה של אותה הפוגה בלתי-רשמית ניסה השליט המצרי להדק את טבעת הפיקוח שלו על סוריה ולהפוך את האיחוד לדוגמה ולמופת בעיני העולם הערבי ובעיני העולם הרחב. נאצר הניח, כי השתלטות מלאה על סוריה הינה חיונית להשגת משימה זו. ואכן, בעת ובעונה אחת עם השלטתו של עבד אל-חכים עאמר על סוריה ניסה נאצר למתן את מדיניותו כלפי לבנון וסודן, להשלים כביכול עם הסטטוס המדיני בעיראק, ולפייס את המלך חוסיין (משלוח איגרת הפיוס במרץ 1961). טקטיקה זו עמדה לו להצלחת האיחוד עם סוריה. שכן אילו ניאות לקבל את תנאי הקצינים הסוריים, ב-28 בספטמבר 1961, בדבר קיום הפדרציה רופפת, כי אז לא היה נשמט מידיו רסן השלטון. אך מאחר ויוקרתו נפגעה מעצם הצגת התנאים, עמד נאצר בסירובו מתוך תקווה להשתלט על סוריה בכוח צנחניו ובסיוע אוהדים אחרים. חישובו היה מוטעה מיסודו ומפלתו הייתה שלמה. התוצאות המיידיות להתפרקותה של קע"ם, הן במצרים והן בעולם הערבי, נסקרו לעיל בצוותא עם הלקחים והמסקנות שהוסקו על ידי השליט המצרי.³⁴

סיכום העשור: המעגל האפריקאי – מגמות ויעדים
כרקע ל"מעגל האפריקאי" של נאצר יש לזכור את תולדותיה של היבשת: אפריקה הייתה האחרונה בין היבשות שזכתה להיחקר בצורה אינטנסיבית על ידי חוקרים אירופיים שונים. למרות קירבתה היחסית של אפריקה לאירופה, קדמה לה למחקר אסיה הרחוקה. במחציתה של המאה ה-19 היה כבר המזרח הרחוק, רובו ככולו, מרחב שחולק בצורה זו או אחרת לתחומי השפעה על ידי המעצמות הקולוניאליות, בעוד שאפריקה מדרום לסהרה הייתה בבחינת נעלם לגבי חוקרי אירופה ומדינאיה. עד שנות ה-80 של המאה ה-19 בקירוב – הצטמצמו המושבות האירופיות באפריקה, להוציא את ארץ הכף, שטחי התיישבות הבורים בדרום ואלג'יריה הצרפתית בצפון, ברצועות חוף צרות, ללא גבולות מוגדרים וקבועים בפנים היבשת. ההתפתחות התעשייתית באירופה הגדילה את הצרכים בחומרי גלם מגוונים והצריכה פיתוחם של שווקים חדשים למוצריהן המוגמרים של המדינות התעשייתיות. כתוצאה מכך פנו המעצמות לעבר אפריקה על מנת לגלות את אוצרותיה הטבעיים ולנצלם מחד גיסא, וכדי לפתח את השווקים המקומיים למען יקלטו את התוצרים המוגמרים של אירופה, מאידך גיסא.
התנאים הגיאוגרפיים הקשים השוררים ביבשת לא אפשרו למעצמות האירופיות לבצע פלישות צבאיות, יישוביות וכלכליות במימדים נרחבים. חדירתן ליבשת הוכשרה על ידי משלחות מחקר ומשלחות מיסיונריות בשלב הראשון. רק לאחר מכן החלה ההיאחזות הצבאית בראשי-גשר חופיים, שפילסה את הדרך להשתלטות מדינית. המרצת תהליך החדירה לאפריקה נבעה גם משאיפות ההתעצמות של המדינות האירופיות, שכן מעמדן הבינלאומי הי התלוי במידה רבה במשקלן האימפריאלי. למן סוף המאה ה-19 התנהל מירוץ חסר-תקדים בין מדינות אירופה על מחטף שטחים באפריקה. נוסף לבריטניה, לצרפת ולגרמניה, שהיו המעצמות המתחרות הראשיות, הצטרפו למרוץ חלוקת השלל גם איטליה, פורטוגל, ספרד ובלגיה. לקראת פרוץ מלחמת העולם הראשונה הייתה כמעט כל היבשת מחולקת לתחומי השפעה ושלטון אירופיים, פרט לליבריה והדומיניון הבריטי העצמאי בדרום-אפריקאי.
הראשונה מבין מדינות אפריקה שהשתחררה מהשלטון הקולוניאלי הייתה מצרים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה פקעה חסותה הפורמאלית של תורכיה על מצרים והועברה לידי בריטניה, שכבשה את מצרים עוד בשנת 1882. מבחינה פורמאלית ויתרה בריטניה על חסותה על מצרים עוד בשנת 1922, ובאפריל 1923 התפרסמה חוקתה של מצרים "העצמאית". מצרים התקדמה לקראת עצמאותה האמיתית בשנת 1936, עם חתימתו של חוזה העדפה אנגלו-מצרי למשך 20 שנה. אולם בשנת 1954, שנתיים לפני שפג תוקפו של החוזה הנ"ל, הגיעו שתי המדינות לכלל הסכם על פינוי הכוחות הבריטיים ממצרים. התפתחות זו השפיעה במידה לא מעטה על מאוויי השחרור הכמוסים שפיעמו בלבב כל אותה עלית מצומצמת של מנהיגים אפריקאיים.
מבחינה גאוגרפית גרידא משתייכת מצרים לאפריקה, אולם מירב קשריה ההיסטוריים והתרבותיים היו דווקא עם המזרח-התיכון והים-התיכון. הערים המרכזיות ב"סהר הפורה", באנטוליה ובמרחב האגיאי קרובות יותר לקהיר מהבירה הסודאנית ח'רטום, שהיא הבירה האפריקאית הקרובה ביותר לקהיר. המרחב העצום של מדבר סהרה הפריד בין מצרים לבין עדי אפריקה המערבית, ואילו הים-התיכון קירב את מצרים לאירופה הדרומית. כל העמים שיצרו מגעים עם מצרים והשפיעו על תרבותה ותולדותיה היו עמים אסיאתיים ואירופיים, אך לא עמים אפריקאיים. עד למאה ה-20 היוותה הסהרה גורם מפריד בין מצרים לשכנותיה. מגמת האוריינטציה הגיאופוליטית של מצרים כוונה כבר בימי קדם צפונה, ואף מרכז הממלכה הפרעונית הועתק לאזור הדלתה בעת העתיקה. אמנם במאה ה-29 לפנה"ס פשטו צבאות הממלכה המצרית העתיקה במעלה היאור לעבר "כוש", וגם בתקופת הממלכה התיכונה והמאוחרת התקיימו מגעים מלחמתיים ומסחריים עם מצרים העילית ו"כוש". אולם בעת החדשה לא הצליחה מצרים להתפשט דרומה, אלא בשלב חד פעמי בתולדותיה: רק במחציתה של המאה ה-19 הקימה מצרים ממלכה אפריקאית, תחת שושלת מוחמד עלי ובסיוע צבאי בריטי, שהשתרעה כמעט עד לקו המשווה. הממלכה כללה את סודאן המזרחית, אגן הנילוס הלבן, אריתריאה וצפון סומאליה. דא עקא, שממלכה רופפת זו, שנתמכה צבאית על ידי הבריטים, לא החזיקה מעמד במימדיה הנ"ל אלא 15 שנה בלבד. התפוררותה של הממלכה הותירה למצרים זיכרונות היסטוריים וחזון-געגועים רומנטי, שהתבטא בסיסמת "אחדות עמק הנילוס". סיסמה זו נגוזה כליל בשנת 1956, שעה שסודן העדיפה את עצמאותה על איחודה עם מצרים. הופעתה של סודן העצמאית במעלה הנילוס וזרועותיו בישרה את הקמתה של לוב העצמאית, מערבה למצרים. כתוצאה מכך נוצר ניתוק טריטוריאלי, נוסף למחיצה המדברית, בין מצרים לבין מרחבי אפריקה השחורה שמדרום לסהרה. עובדה זו תרמה ליצירת מרחק תרבותי, פער מנטלי, שוני בהווי ובהשקפות בין מצרים לבין המדינות הכושיות. יתר על כן, במצרים קיים משקע עממי של השקפות גזעניות לגבי הכושים, אם כי ביטויו הוא עממי-ספונטאני ולא ציבורי-רשמי.
יש לזכור, כי עד שלהי מלחמת העולם השנייה לא הייתה בנמצא מדיניות חוץ מצרית עצמאית עקב הפיקוח הבריטי ההדוק. הדברים אמורים ביתר הדגשה כלפי אפריקה, שהייתה נתונה עדיין לשלטון קולוניאלי. עד שנת 1957 היו למצרים רק שלוש נציגויות במדינות אפריקאיות בלתי-ערביות: בחבש, בסומאליה ובדרום אפריקה. הגורמים שתוארו לעיל היו בבחינת גורמים שהרחיקו את מצרים מאפריקה. עתה יש לשקול את מערכת הנתונים והגורמים המסייעים לקירובה של מצרים לאפריקה. במקום הראשון, נודעת חשיבות עליונה לנילוס, חוליה הידרוגראפית-כלכלית הקושרת את מצרים לאגנו ולמקורותיו. חשיבות זו הובלטה, בשעתו, על ידי ההיסטוריון היווני הרודוטוס שקבע, כי "מצרים היא מתנת הנילוס". הזיקה המצרית ההדוקה ליאור הולידה דפוסי חיים ומשטר, מערך כלכלי ויישובי והשפעות דתיות וכלליות שאין להכחיש את חשיבותם.
אולם דווקא בשנים האחרונות נודעה לנילוס חשיבות מכרעת עקב ניצולם הגובר והולך של מימיו לצרכי השקאתה של מצרים. התלות המצרית ביאור תוגבר לאין ערוך לאחר שיושלם בניינו של סכר אסואן הגבוה, וככל שמצרים וסודן תתקרבנה לניצול אופטימלי של מי הנהר. יש לזכור, כי רגישותה היתרה של מצרים לבעיות המים נובעת מהיעדר אלטרנטיבה לנילוס ומעובדת הימצאותם של מקורות הנהר מחוץ לתחומיה המדיניים.
קשר נוסף בין מצרים לבין ארצות אפריקה נוצר עם התגברות תהליכי הערביזציה והאסלאם שבחלקים שונים ביבשת. התפשטותו של האסלאם באפריקה גברה על מחסום הסהרה והתמודדה בהצלחה עם המאמצים המכוונים של המיסיונריות הנוצרית. מידת התפשטותו של האסלאם מהווה פליאה בהתחשב בחוסר האמצעים הכספיים והכלכליים של נושאיו, ובהשוואה למימדי תפוצתן של הדתות הנוצריות. מכל מקום, שילוב השפעת האסלאם והערביזציה באפריקה יצר קשרי שפה, דת ותרבות עם מצרים, המדינה הערבית-מוסלמית הראשונה במעלה ביבשת. הקשרים התהדקו במיוחד עם מדינות המע'רבּ, שעברו את התהליך הכפול והמשולב. לעומת זאת לא נוצרו קשרים הדוקים בין מצרים לבין הארצות הכושיות שמדורם לסהרה, כיוון שכאן הורגשה השפעה אסלאמית בלבד, ללא תהליך מקביל של ערביזציה. יתר על כן, האסלאם במתכונתו האפריקאית שונה ביסודו מהאסלאם הערב ואינו מעמיק את הזיקה בין מצרים לבין מדינות אפריקה המוסלמיות על רקע דתי-תרבותי.
מכנה משותף אחר, שהוא חדש יחסית, מתבטא בהעמקת התודעה האנטי-קולוניאלית והאנטי-מערבית באפריקה. עיקרון מדיני מובהק זה מלכד את ארצות אפריקה, ולוא רק מבחינת מס שפתיים. ההתגבשות המדינית האנטי-קולוניאלית, המהווה תהליך היסטורי טבעי למדי, מנוצלת כהלכה על ידי מצרים, הן בגלל דוגמתה הלאומית במאבק השחרור שלה, והן מחמת האינטרס האנטי-מערבי הכללי שלה, המופיע גם בזירות מדיניות אחרות. ניתן לסכם, כי התייצבותה המילולית והמעשית של מצרים בראש המחנה האנטי-קולוניאלי והנויטראליסטי-החיובי ביבשת אפריקה היוותה עד כה את הגורם החזק ביותר שסייע למצרים לפרוש את השפעתה ולהדק את קשריה עם מדינות אפריקה המתעוררת.
כלי הביצוע הטכניים העומדים לרשות נאצר ב"מעגל האפריקאי" הינם מערכות התקשורת המגוונות, שהתפתחות בדור האחרון: עיתונות, משדרי רדיו, מעגלי טלוויזיה ואמצעי תעבורה אווירית. אמצעים אלה גישרו, לראשונה בהיסטוריה, על פני המרחבים הגיאוגרפיים העצומים של אפריקה ואיפשרו את הבלטת הנוכחות המצרית באפריקה בכל מקום, תוך זמן קצר, ובאורח בלתי-אמצעי.
כיוון ש"המעגל האפריקאי" של נאצר נקבע בשלב השני של סולם העדיפות, לאחר "המעגל-הערבי", פירוש הדברים, שהאינטרסים המוכרזים של נאצר מצויים בראש ובראשונה במרחב הערבי המזרח-תיכוני. מעמדו של נאצר באפריקה ייבנה בעיקר כתוצאה מגיבוש מעמדה של מצרים כמעצמה ערבית; מנקודת מבט הפוכה משתמע, כי המאמץ המצרי באפריקה מכוון לשרת את האינטרסים של מצרים כמעצמה אזורית-ערבית.
מבחינה מתודית-כרונולוגית ניתן לסווג את מטרותיו של נאצר באפריקה במשימות מיידיות ובמשימות לטווח ארוך. המשימות המיידיות כוללות את השאיפה להשיג עליונות במרחב של צפון-מזרח היבשת, במקורות הנילוס ואגנו באזור ים סוף. כן כוללות משימות אלה את השגתה של ההגמוניה המדינית של מצרים על היבשת. המטרה הסופית הינה להקים אימפריה ערבית-מסולמית, כמוקד של עוצמה בקנה-מידה עולמי, אשר תשתרע מהאוקיינוס האטלנטי ועד למפרץ הפרסי ותכלול בתוכה את צפון-אפריקה (המע'רבּ) ואפריקה המזרחית. כוח זה ייסוב על שלושה צירים: המזרח-התיכון הערבי, העולם האפריקאי והעולם המוסלמי בכללו. מרכזם של שלושת המעגלים האימפריאליים הללו ישתלב בקהיר. אימפריה מעין זו תהווה את לב העולם האפרו-אסיאתי.
במסגרת זו ניתן להגדיר את המגמה האידיאית של מצרים באפריקה כמיתוס של שליחות. מיתוס זה מורכב, כזכור, מסמלי גדולה ועוצמה הנשאבים מהעבר ומיתרונות גיאופוליטיים הנובעים מתנוחתה של מצרים. ביטויו התעמולתי השתלב ביסוד ההזדהות של "המצריות", המקנה סגולות עליונות לעם המצרי במישור הערבי ומועידה לו את תפקידי ההנהגה. אם דברים אלה אמורים במישור הערבי, הרי שהם מובלטים על דרך ההיקש והקל וחומר לגבי אפריקה הנחשלת. השליחות המשיחית, בכללה, נגזרת מיומרה כללית של מצרים למלא תפקידים נאפדי גדוּלה והנהגה בעולם כולו. לגבי אפריקה במיוחד מזדקר רגש העליונות המצרי, המהווה פורקן פסיכולוגי לתסביך הנחיתות המדיני והטכנולוגי כלפי המערב. רגש עליונות זה מוסווה בגישה פילטנרופית פסבדו-מוסרית, שאינה אלא צידו השני של מטבע האימפריאליזם הנאצרי החדש. תופעה זו בולטת ב"פילוסופיה של המהפכה" כדלקמן: "עמי אפריקה יוסיפו לשאת עיניהם אלינו, כי אנו שומרים על שערה הצפוני של היבשת, והננו מהווים את חולייתה המקשרת עם העולם הגדול. בשום פנים ואופן לא נוכל לחזור בנו מהתחייבותנו לסייע, במידת האפשר, להחדרת אור ותרבות אף למעמקי יער העד".
הגישה המצרית רואה במצרים הערבית מקור השראה לתנועה הלאומית האפריקאית. ההפיכה המצרית הייתה בבחינת "זיק אש" שהצית את "להבת החופש והשחרור" באפריקה וכדו'. המלל המליצי הנלהב המזדקר מכל נאום ופרסום אינו יכול לחפות על המאווי האימפריאליסטי המצרי, ואף אינו מטשטש כהלכה את תסביך העליונות-המדומה המשתלב בתודעה המשיחית-מוסרית. מבחינה היסטורית, אין כל יסוד ליומרה המצרית בהנהגת תנועות השחרור האפריקאיות. תנועות אלה התפתחו באורח עצמאי, ללא כל עניין במתרחש במצרים. ליומרתו הגיאופוליטית של נאצר, כמגינה של אפריקה וכקובע את טיב קשריה החיצוניים, יש אסמכתא אחת ויחידה, שאינה תורמת ליוקרתו האישית: מצרים הייתה הראשונה שפתחה את שערי אפריקה בפני ברית-המועצות. בדצמבר 1957 התקיימה בקהיר "ועידת הסולידאריות של עמי אסיה ואפריקה", שנועדה להדריך ולארגן את מאבק העמים האפריקאיים המשתחררים. בוועידה זו, שהשתתפו בה ברית-המועצות וסין, עברה היוזמה הארגונית והכלכלית במפורש לידי הסובייטים, נוכח מבוכתם של המצרים המארחים ואורחיהם האפריקאיים גם יחד.
מיתוס השליחות והגדוּלה המצריות תורגם לשפה של התוויית העקרונות המדיניים של מצרים באפריקה. במסגרת זו בולטת המגמה המשולבת משלושה מרכיבים: ניהול מדיניות אנטי-קולוניאלית, אנטי-מערבית ואנטי-ישראלית. יישומה המעשי של המדיניות האנטי-קולוניאלית הינה החתירה המתמדת תחת עמדותיו של המערב באפריקה, תוך ניסיון לערער את המשטרים האפריקאיים הפרו-מערביים. מטרת פעילות זו הנה להרחיב את "מרחב-המחייה" וחופש הפעולה המצריים באפריקה ולרכוש יתרונות מדיניים וכלכליים. הפיכתה של קהיר למרכז ההתנגדות למשטרים הפרו-מערביים ולמעצמות המערב גם יחד מקנה לנאצר יתרון טאקטי כפול: ראשית, הוא מסייע לניהול המאבק מחוץ לתחומי מצרים, והרחק ממנה, תוך הסתכנות אפסית. שנית, סיוע זה מקנה לו עמדת הכרעה בכירה, הן לגבי צורת ניהולו של המאבק והן לגבי ההשפעה על האישים המקומיים המשתתפים במאבק. יתרון זה הוכיח עצמו במציאות בפרשת המאבק באלג'יריה. מאז שנת 1954 נתן נאצר מיקלט בקהיר לממשלת פרחאת עבאס, שעמדה בקשרים הדוקיםעם מפקדי הלוחמים באלג'יריה גופה. במקביל לכך העניק נאצר מקלט מדיני (בינואר 1957) לצאלח בן-יוסף, אויבו האישי של הנשיא התוניסי, חביב בורגיבּה. מאבקו המחתרתי של בן-יוסף בבורגיבה קידם את האינטרס של נאצר בתחום זה. לאחר מכן, כשנאלצה ממשלת הגולים האלג'ירית להעתיק את מושבה לתוניסיה מטעמי נוחיות אסטרטגית, הוחרף המאבק בין נאצר לבורגיבה על עמדת ההשפעה הבכירה בצמרת המורדים האלג'ירים. מאבק זה השתלב במערכה הכללית שניטשה בין שני השליטים על המנהיגות באפריקה בכלל, על רקע של הגישה העקרונית למערב.
בפרוס מרץ 1958 הואשם נאצר על יד בורגיבה בניסיון להתנקש בחייו, בהתחשב בתמיכתו של נאצר בצאלח בן-יוסף ובמאמציו הכוללים להשתלט על התנועה הלאומית בצפון-אפריקה. המתיחות המתמדת שהשתררה בין נאצר לבורגיבה נפוגה באורח זמני לאחר שהצרפתים הפציצו מהאוויר את הכפר התוניסי, סקיית סידי-יוסף, (בפברואר 1958). החמרת היחסים בין צרפת לתוניסיה הביאה להתקרבות בין קהיר לתוניס בשלהי יולי 1958. אולם כבר בתחילת אוקטובר 1958, משנתקבלו תוניסיה ומרוקו ל"ליגה הערבית", יצא בורגיבה בהתקפה אישית חריפה נגד השתלטותו של נאצר על ארגון זה. כתוצאה מכך פוצצה הישיבה והמחלוקת בין שני המדינאים, שלוותה בהסתה מצרית כללית נגד בורגיבה, הביאה לניתוק היחסים בין תוניסיה וקע"ם (ב-16/10), ביוזמתו של בורגיבה. ביוני 1959 ערך נאצר גישושים מספר בקשר לחידוש יחסיו עם בורגיבה. אולם זה האחרון התנה את חידוש היחסים בהסגרתו של צאלח בן-יוסף, שמצא מקלט מדיני בקהיר. התביעה נדחתה על ידי נאצר והמתיחות נמשכה עד יולי 1961 מועד חידוש היחסים הדיפלומטיים. במשך השנים 1959/60 החרים בורגיבה את מושבו "הליגה הערבית". המאבק האישי בין נאצר לבורגיבה נוצל על ידי הראשון לקירובה של מרוקו, ששאיפות ההתפשטות שלה למאוריטניה נתמכו על ידי מצרים. שיתוף הפעולה בין קהיר לרַבַאט, שהחליש את מעמדו של בורגיבה, הגיע לכלל ביטוי בהקמת "גוש מדינות קזבלנקה". יתר על כן, חתימת הסכם אוויאן בין צרפת לבין שליחי הפ.ל.נ. מאלג'יריה הביאה לשידוד מערכות במערב עצמו וסימנה את פתיחת המאבק הפנימי בצמרת האלג'ירית. קדמה לכך הדחתו של פרחא עבאס מראשות התנועה והתגבשות מנהיגות קולקטיבית מסביב לבן-חדה. נאצר, שנוכח בהלך הרוח המתון ששרר בהנהגת תנועת השחרור האלג'ירית ובמגמות שרווחו בה לשיתוף פעולה עם צרפת, העדיף לתמוך במגמה הפן-ערבית הקיצונית בצמרת הפ.ל.נ., אשר יוצגה על ידי אחמד בן-בלה (ששוחרר מכלאו בצרפת). ואכן, איתרע מזלו של נאצר, שבן-בלה, בן-טיפוחיו וידיד נפשו, השתלט על הנהגת המדינה האלג'ירית החדשה.
מדיניותו האנטי-קולוניאלית של נאצר מצאה את ביטוייה בכל מישורי פעילותו באפריקה. המשבר פרץ עם מתן העצמאות לקונגו הבלגית לשעבר, בשנת 1960, הווה כר פורה למזימות החתרנות של נאצר. המאבק בין הנשיא, ז'וזף קסאוובו, לבין ראש הממשלה המנוח, פטריס לומומבה, שנשא אופי של התמודדות אישית על רקע של אוריינטציה מדינית מנוגדת, נוצל על ידי נאצר במלוא יכולתו. היחידה המצרית שנספחה לכוח האו"ם תמכה בגלוי באנשי לומומבה, במקביל לתמיכתן של מדינות הגוש הסובייטי. להלן העניק נאצר סיוע מדיני וצבאי ליורשו של לומומבה, אנטואן גיזנגה, אשר התבצר בחבל המזרחי של קונגו. תמיכה זו לא באה אלא בגלל אופיו האנטי-מערבי הקיצוני של משטר גיזנגה בקונגו המזרחית.³⁵ יישומה של המדיניות האנטי-קולוניאלית והאנטי-מערבית של מצרים התבטאה, בפרקי זמן שונים, בתמיכה במפלגה הלאומית של זניזיבר עקב צביונה האנטי-בריטי; בטיפוח קבוצת המנהיגים הסומאליים בקהיר כחלק מהמאמץ המצרי לערער את מעמדה של צרפת בג'יבוטו; בהשתתפות פעילה ב"גוש קזבלנקה" שהתאפיין במגמה אנטי-מערבית"; החתירה המתמדת תחת שלטונו של הנשיא הליברי טבמאן, אשר קיים יחסים הדוקים עם המערב; במתן סיוע בארגון המחתרת הפרו-קומוניסטי בקאמרון, מאחר וארגון זה ניהל מאבק אלים נגד השלטון הפרו-מערבי; ובהשתתפות פעילה בכנסי פדראציית הפועלים הכלל-אפריקאית עקב חתירתה לניתוק הקשרים בין פועלי אפריקה לבין ארגוני הפועלים הדמוקרטיים במערב.
ראוי לציין, כי המגמה האנטי-מערבית המופגנת של נאצר מאזנת, כביכול, את הזרם השני המאפיין את תנועות השחרור הלאומיות באפריקה, הלוא הוא הזרם הפן-אפריקאי. בתחום זה יכול נאצר לתרום אך ורק מס שפתיים, שכן המגמה הפן-אפריקאית זרה לרוחו ועשייה להקים נגדו יריבים פוטנציאליים המתיימרים לכתר האיחוד הפן-אפריקאי. בסופו של דבר מפעמת את נאצר המגמה הפן-ערבית ואילו "המעגל האפריקאי" לא נועד אלא לשרת את האינטרסים הפן-ערביים שלו. כתוצאה מכך מהווה החתירה המצרית האנטי-מערבית את נושא ההידברות העיקרי בין נאצר לבין מנהיגי התנועות האפריקאיות.
במערכה האנטי-קולוניאלית של נאצר משתבצת גם המגמה האנטי-ישראלית. גיוס תמיכתן של מדינות "גוש קזבלנקה" נגד ישראל (ינואר 1961) מהווה, לדעתו של נאצר, את אחד ההישגים העיקריים שלו ביבשת. ישראל הוערכה זה מכבר על ידי השליט המצרי כאחד הגורמים הרציניים ביותר שחצצו ומנעו את השתלטותו על מדינות ערב. השתתפותה של ישראל ב"קנוניה" עם האנגלו-צרפתים בזמן מבצע סיני-סואץ הטביעה בה את תו "משרתת-האימפריאליזם". על רקע זה מטעים נאצר את מידת השלילה והסכנה ביחסים המדיניים והכלכליים התקינים הקיימים בין ישראל לבין מרבית מדינות אפריקה. אם ישראל מוקעת כ"חלוץ האימפריאליזם", הרי שמצרים מוצגת על ידי שליטה כמבשרת החירות ביבשת.
מגמה נוספת, המתבלטת בתחום המדיניות המצרית באפריקה, הינה השאיפה לכיבוש שווקים. מסחרה של מצרים עם המדינות שמדרום לסהרה אינו מגיע לכלל 1% מסחר החוץ שלה. אולם ההנחה שתהליכי התיעוש המזורזים יהפכו את מצרים עד שנת 1970 למדינה תעשייתית, מחייבת מציאת שווקים זולים ללא מתחרים. מכיוון שכך, משתלב מאבק המדיני של מצרים נגד מעצמות המערב באפריקה במניע כלכלי טהור, שחשיבותו תגבר בעתיד. מכל מקום, ב"וועידה הכלכלית האפרו-אסיאתית", שהתקיימה בקהיר בדצמבר 1958, טרח והסביר שר הכלכלה הקע"מי, עבד אל-מונעם אל-קייסוני, כי תכנון כלכלת קע"ם מביא בחשבון את יצואם של מוצרים תעשייתיים, חקלאיים וכימיים לארצות האפריקאיות הנחשלות. "הסולידאריות הכלכלית האפריקאית" מהווה, לדעתו של קייסוני, "אמצעי אחד ויחדי העשוי לעמוד בהצלחה בפני הגושים הכלכליים שהוקמו ואשר מוקמים מחוץ לאזור". במילים אחרות: במסגרת המאבק האנטי-קולוניאלי חותרת המדיניות המצרית לפנות את אפריקה ממתחרים כלכליים עדיפים כדי לפתוח שווקים למוצרי תעשייתה ולהשתלט על משאבים כלכליים בארצות נחשלות יותר ממצרים. "השוק האירופי המשותף" מהווה, אפוא, את היריבה האירופי המסוכן ביותר של מצרים, שכן מאחורי גבו מסתתרות מגמות ניאו-אימפריאליסטית במשווה כלכלי חדש. טיעון תעמולתי-מצרי זה הועלה בין השאר בקשר לניסיון הסרק של מצרים לארגן "שוק ערבי-משותף".³⁶ מעניין לציין, כי קייסוני ועמיתיו הטעימו, כי הצלחת יפן באסיה חייבת לשמש אות ומופת לקע"ם. לקיחת דוגמתה של יפן, צפופת האוכלוסין, דלת-המשאבים ורבת היומרה, בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, מאלפת ביותר: שכן נוסף לדמיון הרב שבין התעמולה המצרית הנוכחית לבין התעמולה היפנית במזרח-הרחוק ערב מלחמת העולם השנייה, הסתמנו קווי זהות אחרים בין האימפריאליזם המיליטריסטי של יפן בעבר לבין מגמות המשטר המצרי בהווה. אולם היומרה המצרית אינה יכולה להשתוות בתחום הטכנולוגי והתעשייתי ליומרתה של יפן.
ולאחרונה המגמה המצרית המיידית והחשובה ביותר באפריקה נשארה החתירה להשגת עליונות בעמק הנילוס, באגנו, במקורותיו ובמרחק ים-סוף כולו. על חשיבותו של הנילוס למשקה ולכלכלתה של מצרים הורחבה היריעה בסעיפים הקודמים. החשיבות תגבר, כמובן, עם תום מפעל אסואן. אי לכך אין באפשרותה של מצרים להישאר אדישה למגמותיהן המדיניות של ארצות הרמה האקוואטוריאלית של אפריקה המזרחית. במילים אחרות, חלום האימפריה המצרית הגדולה ממחצית המאה ה-19 הופך למשימה גאופוליטית בעלת ערך עליון. לאינטרס המצרי באגן הנילוס רבתי מתווספת, כאינטרס משלים, השאיפה להפוך את ים-סוף ל"אגם מצרי". השלב הראשון למימוש מגמה זו הושג עם פינויים הסופי של האנגלו-צרפתים מפורט-סעיד ואזור סואץ, בשלהי דצמבר 1956. השלב השני חייב להתבטא בהשתלטות מצרית על מיצריו הדרומיים של ים-סוף. ביצועו האפשרי של שלב זה עשוי להעניק לאסטרטגיה המצרית שני יתרונות: א) יצירת מרחב של "עומק ביטחוני", בן 2,000 ק"מ, שיגן על תעלת סואץ מצד האוקינוס ההודי ומפרציו; ב) ערעור המערך האסטרטגי המערבי משני עברי מיצרי ים סוף הדרומי, כלומר בעדם ובג'יבוטי ובעורפן הפנימי – בפדרציה הדרום-ערבית ובקניה. בסיסים אחרונים אלה של האנגלו-צרפתים עומדים לרועץ על דרך השתלטותה של מצרים על מזרח-אפריקה, על חצי האי ערב והמפרץ הפרסי. משום כך מופנה המאמץ המדיני-החתרני של מצרים בעת ובעונה אחת למרחב הגיאו-אסטרטגי שמשני עברי מיצרי באב אל-מנד במטרה לעקור את צרפת מג'יבוטי, לערער את הפדרציה הדרום-ערבית ואת עדן הבריטית, ולחסל את הבסיס הבריטי בקניה. בתחומי מגמה זו יש לחפש גם את אחד המניעים העיקריים של נאצר לפלישתו הצבאית לתימן, בשלהי ספטמבר 1962.

המעגל האפריקאי – אמצעי ביצוע מדיניים והישגים
נאצר משתמש בכלים רבים ומגוונים על מנת להשיג את מטרותיו באפריקה. להלן סקירה קצרה על אמצעי מדיניותו:
א) הסגל הדיפלומטי המצרי. אם בשנת 1957 היו למצרים רק 3 שגרירויות במדינות שמדרום לסהרה, הרי ש-5 שנים לאחר מכן התרחבה המערכת הדיפלומטית המצרית עד לכלל 13 נציגויות: בחבש, בסומאליה, בטנגנייקה, בקונגו, בקמרון, בניגריה, בטוגו, בגאנה, בגיניאה, במאלי, בליבריה, בסיירה-ליאונה ובסנגל. רשימה זו אינה כוללת את הנציגויות הדיפלומטיות בארצות המערב, ואף לא את הצירות בוולטה-העילית, שנסגרה בשלהי שנת 1962, חודשים ספורים לאחר הקמתה. גם השגרירות המצרית בדרום-אפריקה נסגרה בשנת 1961 לאחר שמצרים הכריזה על ניתוק יחסים וחרם כללי. הסגל הדיפלומטי המצרי ממלא בעצם תפקיד כפול: א) פעילות רשמית וקיום יחסים מדיניים ומסחריים בהתאם לנסיבות ובהתחשב ברמת הסולידריות בין מצרים לבין המדינה האמורה;
ב) פיתוח מגעים חתרניים עם יסודות אופוזיציוניים למשטר או עם יסודות מוסלמיים. במישור יחסים זה, שהוא כמובן חשוב מקודמו, נועדים תפקידים מרכזיים לנספחים הצבאיים ולאנשי המודיעין והחבלה המצריים המוסווים בתפקידי ייעוץ שונים והנהנים מהחסינות הדיפלומטית. עד למחציתה של שנת 1958 גורשו הנספחים הצבאיים של מצרים מכל מדינות ערב (פרט לסוריה), וכן מלוב, מסודן ומחבש. השגרירות המצרית נסגרה כליל בעיצומו של המשבר בקונגו. בליבריה – גורש יועץ השגרירות המצרית בשנת 1961. על פרשת השגרירות בוולטה-העילית, בתחילת 1962, נכתב לעיל. קיימות דוגמאות למכביר על תפקידיה המיוחדים של אנשי הסגל הדיפלומטי המצרי. בחבש, למשל, פועלת שגרירות מצרית רשמית באדיס-אבבה, אך מבצעיהם העיקריים של אנשיה נערכים דווקא באריתריאה המוסלמית, בקרב המיעוט הערבי החשוב. בקשר שנרקם כנגד נשיא ליבריה, בשנת 1961, היה פעיל במיוחד איש השגרירות המצרית. בסנגל הפרו-צרפתית מפעילה השגרירות המצרית את תעמולתה על האוכלוסייה המוסלמית מתוך מגמה להכשיר את הקרקע לקראת הבאות. בסיכום, לסגל הדיפלומטי המצרי, לנספחיו הצבאיים, התרבותיים והדתיים, נועד תפקיד מכריע בהבלטת הנוכחות המצרית בכל מדינה ומדינה ובביצוע מדיניות חתרנית בהתאם להוראות קהיר. השגרירות משמשת בכל המקרים כבסיס ממדרגה ראשונה לביצוע אותה מדיניות. שלילת הבסיס הטריטוריאלי-דיפלומטי מחלישה באופן אוטומטי את החתירה המצרית. תופעה זו נכונה הן לגבי מדינות ערב והן לגבי מדינות אפריקה.
ב) המערכת התעמולתית. אחד מאמצעי-המחץ האפקטיביים ביותר של נאצר, והמוערכים אישית בעיניו, הינם מכשירי ההסתה הראי-קוליים. התעמולה המצרית מסתייעת בבורותם של האוכלוסין, ברמתם התרבותית הנמוכה ובהיעדר פעולה מאורגנת נגד מערכת ההסתה המצרית. העיקרון הפסיכולוגי של התעמולה המצרית מתבסס על שטיפת-מוחין חוזרת ונשנית עד להפיכתו של כל שקר לאמת צרופה. הכלי החשוב ביותר של מצרים היה ונשאר תחנת השידור. "קול קהיר", שמשדריו רבי-העוצמה הובאו מברית-המועצות, משדר בכשני תריסרי שפות. משדריו כוללים 6 ניבים סודאניים; שידורים בלשון סווהילית, אותה עגה השגורה בפיותיהם של 25–30 מיליון אפריקאים במזרח-אפריקה, (מסומאליה בצפון ועד למוזמביק בדרום); שידורים בערבית, אמהרית (השפה הרשמית בחבש), וכן משדרים בשפות אירופה – אנגלית, צרפתית, ספרדית ופורטוגזית. לכל שטח ניתנת תשומת לב מיוחדת; המשדרים נערכים בניב הדיבור המקומי והם מתייחסים, בין השאר, לנושאים בעלי חשיבות מקומית. המחץ המילולי העיקרי מופנה נגד האימפריאליזם המערבי ושכיריו וסגנון המשדרים מתייחד בציוריות יתרה, בארסיות מפעפעת ובמליצות נשגבות. כדוגמה לפנייה לרגשותיהם של התושבים המקומיים שימשו השידורים שנועדו לסומאליה, שהייתה בשנת 1958 מחולת בין בריטניה, צרפת, איטליה וחבש. הנימה הכללית של המשדרים הצטיינה בשלהוב מליצי, בפנייה למאוויי הגַדלוּת שיתגשמו עם יצירתה של "סומאליה גדולה", בהדרכת מצרים ובהנהגתה. השידורים המצריים לאפריקה מתרחבים והולכים ללא הרף. תחנות השידור מהוות במות-חופשיות לנאומי הסתה של מורדים אפריקאיים ומנהיגים לאומיים מחתרתיים. אם בשנת 1954 הצטמצם בשידור בסווהילית למחצית השעה היומית, הרי שבשנת 1962 הורחבו השידורים לאפריקה ל-10.5 שעות ביממה באמצעות ארבעה משדרים מקבילים. נוסף לשידורים הרשמיים הנערכים על ידי תחנת "קול-אפריקה", מופעלת תחנה נוספת המשדרת בסווהילית מתוך מצרים, והמזהה עצמה כ"קול-אפריקה-החופשית". תחנה זו מהווה שופר לתעמולה קיצונית ארסית, שאין עליה המגבלות המינימאליות של רשת השידור הרשמית. יתרונה של מצרים התבטא בהיותה המדינה האפריקאית הראשונה ששדרה ליבשת בהיקף נרחב. יתרון תעמולתי זה נלמד על ידי מנהיגים פן-אפריקאיים אחרים, כד"ר אנקרומה, שמשדריו לאפריקה אינם נופלים בהיקפם ממשדרי מצרים.
ג) המערכת הדתית מוסלמית. על חשיבותו של "המעגל המוסלמי" עמד, בשעתו, נאצר בקונטרסו. משטר ההפיכה המצרי השתלט על מוסדות הדת במדינה, טיהר אותם מיסודות עוינים ואכוון אותם למטרותיו המדיניות. כלי-העזר המוסלמי הינו בעל חשיבות רבה בקידום מטרותיו של נאצר דווקא ב"מעגל האפריקאי". כמכשיר מדיני-דתי להפצת האסלאם יוחד ל"קונגרס האסלאמי" מקום נכבד. בראש מוסד זה הועמד אנואר סאדאת, יד ימינו של נאצר בתחומי התעמולה והארגון, עורכו לשעבר של ביטאונה הרשמי למחצה של הממשלה – "אל-ג'ומהורייה". סאדאת מגייס באמצעות מוסד זה את כוהני הדת המוסלמיים ומשלחם לתפקידים שונים ברחבי אפריקה. כן עוסק המוסד בגיוס מורים ומדריכים, מקים מרכזים תרבותיים-דתיים וספריות ללימוד האסלאם ותרבותו, ומצייד את שליחיו בחומר תעמולתי מדיני על רקע דתי. שליחי "הקונגרס האסלאמי" הודו פעמים רבות בגלוי באופייה המדיני המיוחד של שליחותם באפריקה, באוגוסט 1955 החליטו במכה ראשי ממשלות מצרים, פקיסטן ומלך סעודיה, כי יש להפיץ את דבר האסלאם בכל רחבי אפריקה. שליחיה הדתיים-מדיניים של מצרים באפריקה נעזרים בנתונים הבאים: א) הישגיו ההיסטוריים של האסלאם ביבשת, שנבעו מכוחה הפנימי של הדת, עוד לפני ההכוונה המדינית החדישה; ב) הוקעת זרמי נצרות למיניהם כמשירי האימפריאליזם המערבי והגזענות, לעומת הצגת האסלאם כדת מתקדמת, שאינה מבחינה בין מין וגזע; ג) שילוב התעמולה הדתית במסכת המאבק לשחרור לאומי ולגירוש הזרים הלבנים. מוטיב הג'האד משתזר גם הוא במסכת זו, תוך הטפה למלחמה באימפריאליזם המנצל מטעמי החובה הדתית.
התפשטות האסלאם באפריקה באה כתגובה בלתי-מודעת על חדירת מעצמות המערב. התרבויות המקומיות התערערו עם העמקת החדירה הקולוניאלית האירופית, וכתוצאה מכך התבקש כוח תרבותי מלכד, שעשוי היה לחזק את אישיות החברה האפריקאית. האסלאם, שאינו מפריד בין הגזעים ואינו מזוהה עם האירופי-הלבן, אלא צמח מתוך היבשת עצמה, ענה במידה רבה על אתגר חברתי-פסיכולוגי זה. התגבשות האחווה הדתית החדשה נתנה למאמין האפריקאי סיפוק מחמת תחושת השתייכותו לעדה המוסלמית הגדולה. יתר על כן, האסלאם בניגוד לנצרות לא תבע ממאמיניו החדשים שינוי יסודי באורח החיים, לא הקפיד על פוליגמיה, הסתגל לטכסים האליליים ולאמונות הטפלות. למעשה, ניתן להטיל ספק ביכולתו של האסלאם להחדיר את תודעת המונותיאיזם באפריקה, תודעה שהיא קשה לתפיסה בתנאי הבערות והנחשלות הכללית.
מכל מקום, ניצול האסלאם למטרות מדיניות נחשב בעיני נאצר כאמצעי תכסיסי מעולה, ולוא רק בהתחשב במשקלה של האוכלוסייה המוסלמית בארצות אפריקה שמדרום לסהרה. בסומאליה וזנזיבר מהווים המוסלמים רוב מוחלט. בסהרה הספרדית כוללת העדה המוסלמית 93% מכלל האוכלוסייה; בניגריה – 33%; בגאנה – 15%; במדינות אפריקה המערבית (הצרפתית לשעבר) – 34%; בארצות אפריקה המשוונית (הצרפתית לשעבר) – 20%; בחבש – 31%; ובמדגסקר (מלאגשי) – 19%.
אולם בעצם מגמת ההיתפסות המצרית באסלאם קיימות שלוש סתירות: ראשית, המשטר במצרים מבוסס על יסודות חילוניים מובהקים וממשיך לרדוף בחורי אף את "האחים המוסלמים". תורת "הסוציאליזם הערבי" של נאצר מנוגדת מיסודה להלכה הדתית-מוסלמית כפי שטוענים – ובצדק – מתנגדי נאצר במדינות ערב; שנית, האסלאם האפריקאי זהה, בדרך כלל, עם הגורמים החברתיים השמרניים באפריקה, בעוד שמצרים שואפת לרכוש את אהדתם של הגורמים המהפכניים. על סתירה זו לא הצליחו המצרים להתגבר מבחינה עיונית, אם כי הם שוקלים בקפידה את הפעלתה של הזרוע המוסלמית בכל מקום ומקום בהתאם לנסיבות ולצרכים. שלישית, האסלאם בנוסח האפריקאי שונה במהותו מהאסלאם הערבי. מסתבר, שהתעמולה המוסלמית-המצרית נתקלת בהסתייגות חזקה למדי בין מוסלמי היבשת, המגלים אי-רצון לניצול הדת כמכשיר להשפעה מדינית. זאת ועוד, ניצול האסלאם כמנוף לליכוד מקומי בהכוונה מצרית נתקל בגורמים מתחרים ומתנגשים. בראש ובראשונה מתנגש האסלאם בתודעת הלאומיות הלוקאלית מאחר ואופיו הבינלאומי של האסלאם מנוגד למגמת טיפוח הפטריוטיזם המקומי, המאפיינת את המנהיגים הלאומיים של אפריקה. יתר על כן, במדינה דו-דתית או רב-דתית כבניגריה, למשל, נחשב האסלאם כמכשול על דרך הליכוד הלאומי. דעה זו מתחזקת לאור הטקטיקה המדינית של נאצר הנוקטת באמצעים פלגניים, שעה שהיא מפעילה את האוכלוסייה המוסלמית המקומית. הדוקטרינה המרקסיסטית, שהתקבלה על רובד המשכילים בגאנה ובגינאה, מתנגשת במישרין עם הפעילות המוסלמית המכוונת ע"י מצרים. על רקע זה נקלעת מדיניותה של מצרים למבוי סתום מבחינה עיונית, שכן דווקא המדינות, שעמן מוצאת מצרים מכנה משותף אנטי-קולוניאלי קיצוני ביותר, הריהן אותן מדינות הדוחות את האסלאם מבחינה חברתית ולאומית.
אולם קיימים גם חריגים: שיתוף הפעולה על רקע מוסלמי-ערבי בין נאצר לבין מדינות המערב מתבטא לכל היותר במסגרת "הליגה הערבית" או בתחום מדיניות החוץ. דווקא בקרב מנהיגי מדינות המערב אין כל נטייה להתבטלות מפני מצרים, ודאי וודאי שלא ניכרת כל מגמה של ויתור על הריבונות. יתכן והדוגמא של בורגיבה אינה רלוונטית כל כך, אולם אפילו בן-בלה לא נטה לוותר על ריבונות אלג'יריה. לעתים נדמה היה שיותר משהוא פעל תוך שיתוף פעולה מדיני עם נאצר, הוא ניסה להתחרות בו באותן שיטות. במאלי, למשל, מהווה האסלאם גורם לאומי מלכד מאחר והוא מבוסס על עבר היסטורי-דתי מפואר. (ממלכת מאלי המוסלמית שהתקיימה מהמאה ה-11 עד למאה ה-15). במקרה זה אין מקום לפעילות דתית-מדינית השואבת את השראתה מבחוץ.
עם כל ההגבלות המאפיינות את ניצולו המדיני של האסלאם ע"י נאצר, הרבתה מצרים בפעילות קדחתנית, בכינוס של ועידות ובהקמת מוסדות שונים ומגוונים. כך, למשל, הוקמו המבנים של "בירת הממשלות המוסלמיות" בקהיר במגמה של אכסון אלפי הסטודנטים המוסלמים העוברים הכשרה לתפקידי הוראה. במכללת "אל-אזהר" בלבד לומדים בשנים האחרונות כ-1000 סטודנטים אפריקאיים מהמדינות שמדרום לסהרה, רובם ככולם נהנים ממלגות מצריות. מצרים מנצלת את תנועת הצליינים האפריקאיים העולים דרכה למכה ומפטמת אותם בעלוני תעמולה ובתדריכים מדיניים. בעת ובעונה אחת, משגרת מצרים ליבשת מורי-דת ומטיפים מקצועיים, שהמדינה מבורכת בהם בשפע. באפריקה שכיחה למדי כיום הדמות המיוחדת במינה של מורה או מדריך דת מצרי, הממזג בפעילותו הטפה דתית ומדינית.
ד) המערכת החינוכית-תעמולתית. פעולות חינוך ותרבות נרחבות מבוצעות כיום באפריקה ע"י צוותי מורים ומחנכים מצריים. בצד הקניית ידיעת קרוא וכתוב מהווים מורים אלה, המתגוררים בשטחים המפגרים של אפריקה, תועמלנים מצריים ממדרגה ראשונה; שכן לדבריהם יש אוזן קשבת ומשקל רב אצל חניכיהם, בתוקף מעמדם התרבותי והשכלתם. הצמדתם של "מרכזי תרבות" מצריים לערי הבירה האפריקאיות משלימה את המערכת החינוכית הקיימת בקהיר. ב-1961 נערך, לראשונה בקהיר, סמינר שהכשיר 400 מורים לשליחותם באפריקה. כן נחנך בקהיר מכון טכנולוגי עבור מתלמדים אפריקאים. המצרים התיימרו לקבץ תחת קורת גג זו עד 4,000 מתלמדים. מכל מקום, משנפתח המכון באוקטובר 1961 הצטמצמו תלמידיו ל-150, ומהם 25 אפריקאיים בלבד. בשלהי שנת 1958 התיימרו המצרים להקים מכון ללימודים אפריקאיים, שבוגריו יועסקו ע"י משרד החוץ המצרי. רק בשנת 1961 נפתח מכון זה שלא היה אלא הרחבתו של המכון הסודאני באוניברסיטת קהיר, שרמתו האקדמאית לא הייתה מן המשובחות. התוכניות המצריות בתחום החינוך, התעמולה וההשכלה הן רבות ומגוונות, אולם קיים פער עמוק בין הפרסומת והיומרה לבין רמת הביצוע; ה) הפעילות הכלכלית. התחום הכלכלי מהווה את נקודת התורפה העיקרית במאמצי החדירה המצרית לאפריקה, שהרי מצרים עצמה סובלת מהעדר טכנאים, מהנדסים ואנשי המקצועות המדויקים מחד גיסא, ואילו המשאבים הכלכליים והכספיים של מצרים מצויים במצוקה מתמדת, מאידך גיסא. בסך הכל, אפשרויות הגשת הסיוע המצרי למדינות אפריקה הינן מוגבלות ביותר, שכן מצרים מזדקקת ללא הרף לסיוע רב-צדדי ממדינות אירופה וארה"ב. ליומרה המדינית של מצרים אין כמעט כל כיסוי כלכלי. על רקע זה מובנים מאמצי הפרסומת והתעמולה המצרים להציג את תעשיית הטילים והמטוסים כתעשייה מקורית, ולהטעים את חלקו של הצוות המצרי בבניית סכר אסוואן. עיקר המאמץ המצרי מכוון לאחרונה לשלוש מדינות – סומאליה, מאלי וגינאה. בשנת 1961 העניקה מצרים למדינות אלה מילווים בני 6 מיליון לי"מ (4 מיליון לי"מ – לסומאליה). במאלי, למשל, קבלו על עצמם מהנדסים מצרים את תכנונה של רשת כבישים בת 500 ק"מ וסלילתה. אולם, כאמור, אפשרויותיה של מצרים מוגבלות ביותר. עובדה זו בולטת בהשוואת ההכנסה הלאומית השנתית לגולגולת של מצרים למדינות אפריקאיות אחרות. מסתבר, שגאנה, אלג'יריה, קאמרון, רודזיה וניסלאנד ומדגסקר (מבלי להזכיר כמובן את דרום אפריקה) מצטיינות ברמת חיים ממוצעת גבוהה יותר מאשר מצרים; ו) אמצעים נוספים שונים. תחום זה כולל את טיפוחה של קהיר כמרכז התנגדות למשטרים אפריקאים יריבים, או למשטרים אירופיים באפריקה. כאן המקום להזכיר את המשרדים השונים הממוקמים בבירה המצרית והמייצגים עסקנים, מורדים ומהפכנים למיניהם. לרשימת המשרדים הללו נכנסו, בשנת 1962, קניה, אוגנדה, זנזיבר, רואנדה-אורונדי, אפריקה המשוונית, קמרון, שתי הרודזיות, באסוטולאנד, דרום-אפריקה ודרום-מערב-אפריקה. המשרדים מאורגנים ומתממנים חלקית ע"י משרד החוץ המצרי. בראשם ניצב ארגון גג, המכונה "האגודה האפריקאית", שהיא מבוקרת ומתודרכת ע"י משרד החוץ המצרי. אם למצרים היה בשעתו יתרון מדיני-תעמולתי גדול בשמשה בסיס לתנועות לאומיות אפריקאית שטרם זכו בעצמאותן המדינית, הרי שיתרון זה נשמט והולך מחמת הקמתם של בסיסים דומים בגאנה, גינאה, ובזנזיבר. המשרדים האפריקאים שבקהיר מקיימים קשרים הדוקים עם "ארגון הסולידאריות של עמי אסיה ואפריקה", אשר הוקם בפרוס שנת 1958 בקהיר, ביוזמת מצרים, ברית המועצות וסין. ארגון זה מתכנן את הלוחמה התעמולתית והמדינית נגד מעצמות המערב באפריקה ובמקומות אחרים. יתכן, והארגון הושיט גם סיוע חומרי וצבאי למורדים השונים ביבשת. באותו הקשר ראוי לציין גם את הסיוע הצבאי המצרי המתבצע, הן באספקת נשק סובייטי מיושן ובשיגור משלחות של מדריכים צבאיים, והן ע"י זימונים להשתלמויות צבאיות במצרים. הנהנית העיקרית עד כה הייתה סומליה, שניסתה כוחה בשנת 1964 בכיבוש שטחי ספר חדשים. עד שנת 1962 נהנו במידה מסוימת גם מאלי וגינאה מסיוע צבאי מצרי.
מכשיר מדיני-תעמולתי, שנאצר תלה בו בשעתו תקוות מרובות, היה "אמנת קזבלנקה", שנחתמה בינואר 1961 ע"י מצרים, גאנה, גינאה, מאלי ואלג'יריה. משבר קונגו היווה את העילה העיקרית להתלכדות אותו גוש של מדינות. בהתאם למגילת האמנה, נקבע מפקד מצרי בראש הפיקוד האפריקאי העליון של צבאות המדינות החתומות. דא עקא, שפיקוד זה נשאר ריק מתוכן עד היום. יתר על כן, במסגרתו של "גוש קזבלנקה" היה מקום להתמודדות אישית על המנהיגות בין נאצר לאנקרומה. שניהם העדיפו לפעול מחוץ למסגרת הגוש לבל יקפחו את יוקרתם. בסופו של דבר חלה דעיכה מתמדת בגוש מדינות זה, שחביבי בורגיבה מאן להיספח אליו, בגלל ההתפתחויות הבאות: שקיעתם של יורשי לוממובה בקונגו והתבצרות השלטון המרכזי בליאופולדוויל לאחר דרך חתחתים רבת תהפוכות; החיכוכים והסכסוכים שהתפתחו לסירוגין בין מדינות הגוש. בשנת 1963 התלקח הסכסוך בין מרוקו לאלג'יריה בכל עוזו וגרר עימו התנגשויות צבאיות. נאצר תמך באורח צבאי ומדיני בצד האלג'ירי, שיוצג ע"י עמיתו בן-בלה; ולבסוף רוב המדינות האפריקאיות התלכד ב"גוש מונרוביה" היריב ל"גוש קזבלנקה". בכך הוגבלו למדי אפשרויות הפעולה של מצרים במדינות האפריקאיות המשתייכות ל"גוש מונרוביה". לאמנת קזבלנקה לא נותר, למעשה, כל ערך להוציא את יסוד ההפגנתיות האנטי-מערבית, הבולט מבחינה פורמאלית, לפחות.
סיכומו המעשי של "המעגל האפריקאי" של נאצר, בתום עשר שנות שלטון הכת הצבאית במצרים, הינו דל למדי: גם לאחר פירוק קע"ם לא החליף נאצר את סדר העדיפויות בין "המעגל האפריקאי" לבין "המעגל הערבי". זה האחרון ממשיך לרכז את עיקר מעייניו. אולם אין להתעלם מהעובדה, שבעוד שנאצר פעיל זה מכבר בתחום הערבי, הרי שפעילותו המאורגנת באפריקה הייתה רק בת שנים ספורות. פעילות זו עמדה בסימן החתירה האנטי-מערבית, ששולבה במגמה האנטי-ישראלית. עד שנת 1963 פעלו מצרים וברית המועצות במשולב ובמותאם במרחב האפריקאי. שיתוף הפעולה ביניהן הודגם במדויק בפרשת משבר קונגו. לעומת זאת נכשלה פעילותו הנפרדת של נאצר במסגרת "גוש קזבלנקה". המאמץ התעמולתי הכללי, באמצעות הזרוע המוסלמית והתרבותית, הביא לסירוגין להישגים. אולם היו אלה הישגים פאסיביים (כגון הסתייגות ממדינות המערב או הבלטת ההזדהות עם ההשקפה האנטי-ישראלית). הישגים אקטיביים (כגון השתלטות מצרית מלאה על המדיניות, הצבא או הכלכלה של ארץ אפריקאית כלשהי) לא היו בנמצא. בתחום האסטרטגי החיוני למצרים, במזרח אפריקה, התמעטו סיכויי ההצלחה המצריים מחמת עמידתן האיתנה של חבש וסודאן וההערכות המדינית של מדינות מזרח-אפריקה. סיכויים מוגבלים ביותר נשקפים גם למאמצי החדירה הכלכלית של מצרים. מצרים משמשת עדיין כבסיס הזינוק הסובייטי העיקרי לאפריקה, אולם בעת ובעונה אחת מטפחים הסובייטים נקודות משען נוספות בגאנה ובגינאה. (במדינה זו נכשלו הסובייטים חלקית). מאמצי החדירה של סין העממית לאפריקה פותחים בפני נאצר מרחב תמרון חדש בין שתי המעצמות הקומוניסטיות המסוכסכות. אולם ספק רב אם התפתחות זו תסייע לקידום תוכניותיו דווקא באפריקה. בסך הכל הוכיח עצמו נאצר באפריקה כגורם העשוי להתבלט באורח עראי ולסירוגין, תוך ניצול נכון של נסיבות מדיניות-מזדמנות. דא עקא, שמדרגה זו ועד ליומרה המצרית בדבר כינונה של מצרים כמעצמה אפריקאית – המרחק רב ביותר. בכל זאת, אין לזלזל ביכולת המטרד של נאצר בתנאי התנגשות אינטרסים ברורה בין המעצמות. תנאים אלה עלולים להתפתח מחדש באפריקה ומצרים עשויה להתייצב בזירה, מבלי שמדיניותה תקנה לה יכולת של הכרעה ממשית בסכסוכים, ואף לא תצמיח לה יתרונות קבועים ועומדים.

סיכום העשור: מאמץ כלכלי וחינוכי משולב
בנאום הפרוגרמטי שנשא נאצר ב-21 למאי 1962 לפני "הועידה הלאומית של הכוחות העממיים" הטעים השליט המצרי, כי כוחו של צבאו יימדד בשיעורו של הפיתוח הכלכלי והתעשייתי. הפוטנציאל הכלכלי הוא הוא שמכתיב וקובע את העוצמה הצבאית. לגופו של עניין לא היה בכך משום חידוש, שכן בעשרות השנים הראשונות של המאה ה-19 הגיע מוחמד עלי המצרי למסקנה דומה. חולשותיו של הסולטאן העות'מאני מזה והערצת תוקפו הצבאי של נפוליאון מזה הביאו את מייסד שושלת המלוכה המצרית לגיבוש מסקנתו. גם נאצר הגיע להערכת מצב זו אחר תהפוכות ותמורות רבות, כשהלקח של פירוק קע"ם ב-1961 מהווה נר לרגליו.
השאיפה לטיפוח עוצמה צבאית היוותה את המכנה המשותף של שני השליטים המצרים. מבחינה עקרונית לא השתנתה, אפוא, המגמה המצרית העיקרית במשך 140-130 שנה. גלגולים רבים עברו על הכת הצבאית הנוכחית מאז פרוץ ההפיכה ביולי 1952. הכת עלתה לשלטון ללא מצע אידיאולוגי או תוכנית חברתית וכלכלית. אולם בעשור השני לשלטונה ינקו אנשי הכת הצבאית רסיסי רעיונות והשקפות שונות, ובסופו של דבר התגבשה מדיניותו הנוכחית של המשטר בשדה החברה והכלכלה הודות ליסודות שונים שהשתלבו והתמזגו בתודעת ראשי המשטר. כמגמה ראשונה יש לציין את שאיפתם של הקצינים המצריים להביא לחלוקה צודקת יותר של ההכנסה הלאומית, תוך הקטנת הפער הסוציאלי והכלכלי בין השכבות השונות. חברי הכת הצבאית היו, לכשעצמם, יוצאי המעמד הבינוני הנמוך (בני פקידים ושכירים נמוכים), או יוצאי מעמד ראשי הכפרים והכפרים הבינוניים. לא הייתה להם, אפוא, כל זיקה השתייכותית לפיאודלים הכפריים ולבורגנות העירונית הגדולה, כשם שהם גם לא היו קשורים למעמד הפלאחים המרודים. שאיפה אחרת, שקיננה בלב ראשי המשטר, התבטאה ברצונם העז להזניק קדימה את הפוטנציאל הכלכלי והחברתי של מצרים על מנת להוציאה מתנאי הנחשלות הכללית, שהיוו את סימן ההיכר הלאומי במשך דורות רבים וממושכים. השאיפה להדביק את קצב ההתקדמות של אירופה התעשייתית והמשגשגת, או לפחות לסגור את הפער הכלכלי-חברתי, ינקה את השראתה מ"קפיצת הדרך" הסובייטית, מהדוגמא היוגוסלבית ומההישגים היפניים, שהושגו בתנאים דומים. מחיזוק הפוטנציאל הכלכלי של מצרים השתמע רימום יוקרתה של הכת השלטת והרחבת השפעתה עד לשליטה בלעדית. אי-יכולתם ואי-רצונם של חוגי ההון הפרטי להירתם למשימות הפיתוח הכלכלי בקצב המואץ שנתבע ע"י המשטר; הניסיון החיובי שרכש הסקטור הציבורי המצרי בתפעולה המוצלח של תעלת סואץ; השתלטותם של ראשי המשטר ונאמניהם של המוסדות הכלכליים הממלכתיים ועל החברות הזרות, שהולאמו לאחר מבצע סואץ, העניקו להם ידע וניסיון בניהול עסקים, ונתנו להם את הדחף למעבר למשק אטטיסטי. עשר שנות משטר ההפיכה הניחו את היסוד לתנופת הפיתוח הנוכחית, שמצאה את גיבושה בתוכנית החומש לפיתוח כלכלי (1965-1960), ואשר נכנסה לתוקפה ביולי 1960. יעדיה של תוכנית החומש הראשונה נקבעו בהגדלת ההכנסה הלאומית ב-40%, במסגרת של תכנון מקיף להכפלת ההכנסה הלאומית תוך 10 שנים. ההשקעות לביצוע התוכנית נאמדו ב-1,697 מיליון לי"מ. חלוקת ההשקעות לפי הענפים מעידה על השיקולים האסטרטגיים המונחים ביסודה של תוכנית החומש לתעשייה. 26% מכלל ההשקעות כוונו לענפי תעשיית המתכת והחרושת ההנדסית. 30% הופנו לענפי החרושת הכימית וזיקוק הנפט, 12% מההשקעות הוקצו לסקרים ולחיפושי נפט ומינראלים. לעומת זאת הוקצו לתעשיית המזון רק 7%, ולתעשיית הטקסטיל – לא יותר מ-11%. חלוקת ההשקעות בתוכנית החומש לתעשייה מעידה על המגמות הבאות: יצירת מצב של אי-תלות מוחלטת בגורמי חוץ באספקת נפט, החל משנת 1963/4. זיקוק עצמי של מוצרי נפט ושמני סיכה; תכנון לייצור 21,000 טון פלדה לעומת 50,000 טון עם התחלת התוכנית; והגדלת ייצור הברזל הגולמי מ-200,000 טון עד ל-600,000 טון על מנת להפכו לפלדה. תוכנית החומש לתעשייה הדגישה גם את הצורך בהקמת תעשייה מכאנית חדשה שתייצר מנועי דיזל, משאיות כבדות, טרקטורים, מכוניות נוסעים וקרונות רכבת. כן ניתן משקל רב לתכנון הקמת מספנות בפורט סעיד ובאלכסנדריה ובכללן צירופו של מבדוק-יבש לנמל אלכסנדריה. ההשקעות הכוללות בפיתוח הכלכלי נאמדו, כאמור, ב-1,697 מיליון לי"מ. השקעות אלה חייבו, לפי התוכנית, את הממשלה להגדיל את החיסכון הלאומי מ-11% לשנה, בשנת התוכנית הראשונה, ל-21% בתום הביצוע של תוכנית החומש.
נתוניה ומגמותיה של תוכנית זו הינם כבדי משקל ויומרניים ביותר, מאחר והגשמתם חייבה את המשטר להירתם למאמץ ממושך ועקבי, תוך מיצוי עליון של כל משאביה ואמצעיה של מצרים. אין ספק, כי עובדת נחשלותו הרבה של העם המצרי היוותה דחף רב עוצמה לדרבון ראשי המשטר לחולל את ההפיכה הכלכלית. שליטי מצרים נוכחו לדעת, כי אין בכוחן של השיטות המסורתיות ומערכות הכלכלה והכספים הקיימות להביא את המשק המצרי לכלל ראורגניזציה ותנופת פיתוח בקצב מהיר וביעילות סבירה. עובדה היא, כי רמת החיים הריאלית הממוצעת לנפש במצרים ירדה בכ-25% במשך המחצית הראשונה של המאה ה-20. לפיכך נאלצו ראשי המשטר לצקת את דפוסי המשק המצרי על יסודות חדשים, תוך ניסיון לבלום את הידרדרותה של רמת החיים הממוצעת. בשנת 1960 נאמדה ההכנסה הלאומית הממוצעת לגולגולת במצרים ב-120 דולר, (לעומת 335 דולר ביפן ולמעלה מ-870 דולר בישראל). אולם השוואת נתונים אלה אינה נותנת עדיין את התמונה במלואה, שכן יש להעריך את מאמצי הפיתוח של המשטר במצרים לא רק על בסיס כלכלי, אלא גם בהתחשב בגידול העוצמה של המשטר לאחר שההכנסה הלאומית הממוצעת תעלה, ואילו במושגים יחסיים, ללא כל השוואה למדינות אירופה.
פירוט ההשקעות של תוכנית החומש לפיתוח כלכלי מצביע, בדיעבד, על העובדה, שהמשטר הטיל את יהבו על התעשייה (הנוטלת למעלה מ-1/3 מכלל ההשקעות הישירות). שימת הדגש על התעשייה מוכיחה, כי השלטונות הגיעו לכלל מסקנה מגובשת , שרק בתיעוש כללי ואסטרטגי, טמונה הישועה למשק המצרי, הנאנק מדי שנה בשנה תחת העול הכבד של התרבות האוכלוסין (בשיעור של קרוב ל-3% נטו לשנה, כלומר כמיליון נפש בקירוב). לנאצר ומרעיו ברור לחלוטין, כי פיתוח החקלאות, ובכללה השלמת הסכר הגבוה, עשויים לתרום בצורה צנועה לשיפור רמת הייצור החקלאי. אולם לא יהא בכך משום פתרון לבעיית היסוד של מצרים, כלומר למניעת הפער הגדל והולך בין התרבותה המהירה ביותר של האוכלוסייה לבין הרחבת הייצור הלאומי. כפי שצוין לעיל,³⁷ לא היה בכוחה של הרפורמה האגרארית לפתור מן היסוד את בעיית מחוסרי הקרקעות בקרב הפלאחים, אם כי היא שיפרה את המוראל של הכפריים הזעירים וערערה כליל את מעמד האחוזאים הגדולים. יש לראות, אפוא, בניסיונות הנואשים של ראשי המשטר בתחום התיעוש ובתחום החינוך הטכני והכללי – מאמץ עליון להינתקות מהתלות במשק החקלאי. למעצבי תוכנית החומש המצרית היה ברור, כי לא די בהשקעות רבות לפיתוח התעשייה, אלא יש צורך להבטיח מראש את קיומם של שווקים פוטנציאלים לתוצרי התעשייה המצריים. בעיה זו הייתה חמורה למדי, שכן רמת החיים הנמוכה והצבר הון האפסי של מרבית האוכלוסייה המצרית מהווים מכשול בלתי מבוטל לפיתוח התעשייתי. על רקע זה יש להבין את מאמצי מדיניות החוץ המצרית בזירה הערבית והאפריקאית, המכוונים לקידום בריתות מדיניות וכלכליות כשלב מכין להשתלטות מצרית על שווקים משותפים, כלל ערביים ואפריקאים- חלקיים.
מאחר ומאמץ התיעוש של מצרים מופנה להקמת תעשייה כבדה ובסיסית, מן הראוי לסקור את סדר העדיפויות שנקבע באורח רשמי ע"י ראשי המשטר. סיקור מעין זה מצביע על המגמות העיקריות של המשטר לטווח ארוך. דירוג העדיפויות היה כדלקמן: שיקולים אסטרטגיים-צבאיים; שילוב גומלין של הענפים השונים; הגברת התפוקה הלאומית; הגברת התעסוקה; ניצול מלא של אוצרות טבע מקומיים; והרחבת אפשרויות היצוא. מדיניות העדפת התעשייה אינה מצטמצמת לשטח ההשקעות הכספיות גרידא, אלא היא גם מפלה לטובה את עובדי התעשייה בהשוואה לעובדי החקלאות; שכן אם לפי התכנון, הייתה הכנסתו השנתית של החקלאי צריכה לעלות ב-15.6% בשנת 1965, הרי שהגדלת הכנסתו של עובד התעשייה בשנה האמורה נועדה להסתכם ב-22.6%. זאת ועוד, הנתונים השונים מבליטים את ההנחה, כי תוכנית החומש לפיתוח כלכלי לא תפתור את האבטלה השוררת במצרים, ואולי אף תגביר את "האבטלה המוסווית". אולם יש בה כדי להקל על הבעיה, שכן התוכנית נועדה לאפשר קליטתם של למעלה ממיליון עובדים במשק, היינו לצמצם את האבטלה הנוכחית בכ-10%, למרות הגידול שהיה צפוי בכוח העבודה הכללי בין 1965-1960, בשיעור של למעלה מ-800,000 עובדים. אם תחזית התעסוקה הייתה מתגשמת בקוויה הכלליים, כי אז היה ניתן לראות בכך מפנה מסוים, שכן ב-50 השנים האחרונות, החריפה ביותר בעיית האבטלה במצרים. אולם גם במקרה הטוב ביותר אין בתוכנית החומש לפיתוח כלכלי כדי לפתור במלואה את בעיית האבטלה במצרים, נוכח עקומת הריבוי הטבעי הגבוהה, ובהתחשב בנתונים הטבעיים המגבילים את שטחי ההתיישבות במצרים לאורך עמק הנילוס והדלתה במספר מובלעות קטנות נוספות.
בעיה טכנית מרכזית, המהווה תנאי מוקדם להגשמת תוכנית הפיתוח, היא כמובן בעיית המימון. לפחות 1/3 מכלל ההשקעות בתוכנית החומש ימומנו ממקורות חוץ. כתוצאה מכך מקבלת מדיניות "הנויטראליזם החיובי" של נאצר מימד נוסף, שתכליתו – שאיבת סיוע משני הגושים גם יחד לפי "עקרון המטוטלת". לפי מקורות מצריים, קיבלה המדינה עד שנת 1962 32 מילוות חוץ, שהסתכמו ב-482 מיליון לי"מ (לפי השער של 2.87 דולר ל-1 לי"מ. השער הנוכחי הרשמי הוא 2.3 דולר ל-1 לי"מ). מקורות המימון הללו היו משני הגושים העולמיים וממדינות נוספות. למן שנת 1960/1959 מילא תקציב המדינה תפקיד מרכזי כמכשיר ביצוע עיקרי, הן לתוכנית החומש והן למדיניותו הכלכלית הכוללת של המשטר. תופעה זו בלטה, בין השאר, בעליית משקלו של התקציב הלאומי. בשנת 1951/2 תפסו הוצאות התקציב רק כ-25% מההכנסה הלאומית. משנת 1959/60 ביטא תקציב הפיתוח את ההקצבה השנתית המצרית למאמצי הפיתוח הכלכליים. מאמצים אלה בולטים במידה ניכרת בהשוואה לעבר: שכן אם ערב ההפיכה (בשנת הכספים 1951/2) הסתכם תקציב הפיתוח ב-34 מיליון לי"מ, הרי שבשנת 1961/2 הגיע תקציב זה ל-315 מיליון לי"מ, כלומר עלייה פי-9 ויותר, בעת שכלל סעיפי התקציב הלאומי עלו רק פי-3 בתקופה הנסקרת.
מאמצי הפיתוח הכללי, תוך הטעמת התעשייה הכבדה והבסיסית, הביאו להרחבה עצומה בהיקפו ובמשקלו של הסקטור הציבורי-ממלכתי. עוד בפרוס שנת 1957 הונח היסוד למשק הציבורי המצרי כתוצאה מהפקעת הרכוש הזר (האנגלו-צרפתי) והקמת "המוסד לפיתוח כלכלי" לשם ניהולו של הרכוש המופקע. שליטתו של מוסד ממשלתי זה התרחבה והתעמקה, והקיפה 60 חברות ענק בהון כולל של למעלה מ-600 מיליון לי"מ. חברות אלה ייצגו את ענפי הבנקים, חברות ביטוח, מחצבים וענפים רבים אחרים של המשק המצרי. תפעולו של "המוסד לפיתוח כלכלי" והסתעפות שלוחותיו הגבירו את ההכרה בקרב ראשי המשטר בדבר חיוניותו חסרת התחליף של הסקטור הממלכתי בביצוע משימות הפיתוח הלאומיות. יתר על כן, הישענותו של המשטר על הסקטור הממלכתי הייתה כרוכה ביתרון משולש: א) האפשרות המעשית להכוונתו במהירות ובתקלות מועטות יחסית; ב) הגברה מקסימלית של מקורות המימון הפנימיים למשימות הפיתוח, המהווה יתרון ניכר בתקופה של מאמץ פיתוח ארוך טווח;
ג) שליטה מלאה על הפעילות המשקית במדינה – מגבשת ומהדקת את השליטה המדינית הפנימית, שכן מדיניות אטטיסטית משתלבת כהלכה במערך מדיני-טוטליטרי.
מדיניות ההשתלטות של המשטר על המשק המצרי גברה, כזכור, לאחר פירוק קע"ם, עת הרחיבה הממשלה המצרית את שליטתה על למעלה מ-90% מהפעילות הכלכלית. בנוסף לצווי ההלאמה השונים, שבאו להגביל את פעילות חוגי ההון הפרטי, הופקע רכושם של יותר מ-600 עתודי הון מצריים ובני מיעוטים מצריים. מעגל הרפורמה האגרארית הורחב ע"י הגבלת מכסת הקרקע החקלאית ל-100 פדאן בלבד, במקום מכסת 200 הפדאן שנקבעה עוד בשנת 1952.³⁸ תקנה מיוחדת הבטיחה הטבות לפועלים העירוניים בשיעור 25% מרווחי המפעלים והחברות, תוך כדי שיתופם בניהול המפעלים.
במקביל לביצוע המדיניות הכלכלית החדשה נערך שידוד מערכות יסודי במערכת החינוך וההוראה במצרים. גם בתחום זה בלטה ההתבטלות בפני הישגי הטכנולוגיה המערבית. יחד עם זאת עמדו ראשי המשטר על הכורח שב"קיצור הדרך" ברכישת ידע והשכלה. כדי לקדם את משימתם ביססו ראשי ההפיכה את המערך החינוכי החדש שלהם על דחיית הערכים המערביים ההומאניים, תוך כדי סינון סממני ההשפעה המערבית ממערכת החינוך המצרית. יתר על כן, יש לזכור, כי מגמות החינוך של השלטונות האנגליים מצרים, הטעימו את ההכשרה לסגל המינהל המקומי והזניחו במידה רבה את הקניית הידע המקצועי בתחום המדעים המדויקים. הבעיות שניצבו בפני המשטר הצבאי המצרי ודרכי פתרונם – הכתיבו גם את קצב ההתפתחות החינוכית בירדן ובלבנון. הן נבעו מהזנחת תחומי החינוך ע"י המשטר המלוכני בגלל צביונו הפיאודלי-בורגני ואי-הקצבת סכומי יסוד למערכת חינוך ממלכתית-אחידה.
הבעיות שעמדו, אפוא, בפני נאצר וחבריו היו כדלקמן: א) העלאת רמת הידע הבסיסי של כלל האוכלוסייה. אחוז הבורות במצרים היה מן הגבוהים שבארצות ערב. בשנת 1960/1 היו למעלה מ-55% מכלל גילאי 14-10 אנאלפביתים. כ-1/4 מכלל בוגרי בתיה"ס היסודיים בשנה זו לא ידעו קרוא וכתוב, ורובם היו יוצאי מערכת החינוך הכפרית. הגורמים העיקריים לכך היו נעוצים בדלות איכות ההוראה (ולאו דווקא במחסור במורים, שכן מצרים היא המדינה הערבית היחידה המייצאת מורים בשפע). נוסף לכך – שיטות ההוראה היו פרימיטיביות, המתקנים דלים והספרים בלתי מתאימים; ב) האחדת מערכת החינוך. עד שנת 1952/3 היו במדינה כ-30 מערכות חינוך שונות ומגוונות, הן על בסיס לאומי, עדתי ודתי והן על בסיס מחוזי, כפרי ועירוני. כתוצאה מכך נוצרו רמות לימוד שונות בפרקי זמן וטווח שונים במבני שלד שונים. מערכת החינוך התיכוני הצטיינה באי-אחידות ובהעדר תוכנית לימודים תקנית. רק החל משנת 1955/6 נעשו המאמצים הראשונים להאחדת רשת החינוך; ג) שינוי דפוסי החינוך ואופיו. היה צורך לגשר על הפער בין מסורת ההוראה הביתית והדתית לבין מערך ההוראה בבתי"ס מוכרים. היה צורך להתגבר על המסגרות החינוכיות הפטריארכאליות מחד גיסא, ועל מגמת ההוראה הסכמתית והדפוסים הביורוקרטיים –שמרניים של המערכות השונות, מאידך גיסא; ד) הפרדת יסודות הטכנולוגיים שבחינוך מהערכים התרבותיים של המערכת. הייתה זו דילמה חמורה ביותר, שכן האינטליגנציה המצרית המודרנית שרויה בסכיזופרניה מבחינת יחסה הדו-ערכי למערב: בצד ההתבטלות מפני הישגיו הטכניים והמדעיים קיימת סלידה מהמטען התרבותי-ערכי של אירופה. מכל מקום, התנגשות בין התרבות האירופית לבין תרבות האסלאם הצביעה על מגמת ההתערערות של האסלאם כמסגרת חברתית-חינוכית. התוכן החדש, כביכול, שניצוק באסלאם ע"י ראשי המשטר במצרים הינו תוכן מדיני-לאומי. ליתר דיוק, האסלאם הפך לאמצעי, ל"מעגל מוסלמי", שנועד לשרת מטרות לאומניות ואימפריאליסטיות-מצריות. האחדת דפוסי מערכת החינוך המצרית בשנת 1956 יצרה קשיים מסוגים שונים. היה צורך למלא את מקומם של כ-250,000 זרים, אשר מילאו תפקידים שונים ברשתות החינוך הנפרדות במדינה. ואכן, בשנים האחרונות נמוגה השפעתם של אותם זרים, שנודעה להם חשיבות במיוחד באזורים העירוניים, כיוון שהם הוו פוטנציאל לכוחות הוראה בדרגים שונים ולכוחות טכנו-הנדסיים. הצורך למלא את החלל הריק, שנוצר עם נישולם של הזרים, ובעת ובעונה אחת – להמשיך בקצב התפתחות מואץ – העלה בכל חריפותה את בעיית התנגשות בין מגמת הכמות לבין רמת האיכות. משנת 1962 חוקק חוק חינוך חינם בכל הדרגים. דא עקא, שהביצוע היה רחוק מלהשביע רצון. מכל מקום, אם בשנת 1953/4 הצטמצם מספר הלומדים ב-1.4 מיליון, הרי שבשנת 1962/3 הגיע המספר הכולל ל-2.9 מיליון. אחוז התלמידים בגילאי 12-6 מכלל אותם גילאים באוכלוסייה עלה מ-45% (ב-1953/4) ל-64% (ב-1962/3). אולם כפי שצוין לעיל, היו למעלה מ-55% ממסיימי 8 כיתות לימוד (ב-1960/1) בדרגת אנאלפביתים. אחת הסיבות העיקריות לתופעה זו מיוחסת לאחוז הנשירה הגבוה של התלמידים בעונות החקלאיות, ומשום כך גבוה במיוחד שיעור האנאלפביתים בקרב התלמידים הכפריים (כ-25% מכלל מסיימי בתיה"ס היסודיים בשנת 1960/1).
למרות שבעיית ספרי הלימוד טרם נפתרה, קיימת אינדוקטריניזציה של נאומי נאצר בקרב תלמידים בגילאי 8-7. הבילבולת הפסיכולוגית והלימודית עוברת כל גבול, שעה שמנסים להחדיר למוחותיהם של תלמידים אלה את יסודות המשטר ועיקרי "הסוציאליזם הערבי". החינוך העל יסודי מתאפיין במגמה סטאטית מבחינת האיכות כיוון שבסיס הידע היסודי הינו לקוי. צמצום כושר הקליטה של המכללות השונות מגביל, מבחינה מסוימת, את תהליך הידרדרות רמת הלימודים. עם זאת מדגיש המשטר המצרי את הרחבת החינוך המקצועי דווקא תוך יישומו ועיתויו למהפכה התעשייתית.
בתחומי הלימודים האקדמיים ניכרת המגמה להקניית חינוך טכני-אקדמאי חלקי למספר מתלמדים רב, במקום הענקת השכלה מושלמת שלא על בסיס המוני. כן מורגשת המגמה לשגר בוגרי בתי"ס מקצועיים להשתלמות טכנית בחו"ל, בנוסף לשיגורם של בוגרי המכללות. יש לציין, כי הארצות דוברות-גרמנית (מערב-גרמניה, אוסטריה ושוויץ) קולטות את החלק הארי של המשתלמים המצריים. (כ-60% מ-650 המשתלמים בשנת 1963/4). המדינות הקולטות סובלות, בדרך כלל, ממיעוט כוח העבודה הטכני בדרגים הנמוכים, ולפיכך הן פותחות את שעריהן למשתלמים המצרים העושים גם במלאכה בעיתות הפנאי. כן קיימת הכוונה ממשלתית לגבי מקצועות ההשתלמות, כשהעדיפות ניתנת כמובן למשתלמים במקצועות מדויקים. מגמת משנה מצרית בתחום זה הינה לשגר לחו"ל בעלי תארים אקדמאיים נמוכים. (B.A.) להעמקת הידע, וכן לשלוח משתלמים במקצועות יסוד (כמתמטיקה, כימיה תעשייתית וכו') של המדעים המדויקים. השוואת טבלאות הנתונים של המשתלמים המצריים במקצועות ההנדסה, מהשנים 1959-1956 לשנים 1963-1960, מעידה על המגמות הבאות: א) הרוב המכריע של הסטודנטים חוזר למצרים; ב) קיימת מדיניות ברורה להעברת מאמץ ההשתלמות הטכנית והאקדמאית הגבוהה לחו"ל. עקומת משתלמים אלה מצויה בקו עליה מתמיד; ג) המגמה הקודמת משתלמת הן מהבחינה המקצועית והן מהבחינה התעמולתית הכללית. והראייה: שיתופם של מהנדסים מצריים בתעשיית המטוסים, הטילים והאלקטרוניקה, כשליד מומחה זר אחד מסייעים 5-3 מומחים מצריים; ד) גידול דור של אקדמאיים מצריים יניב פרי, כנראה, רק בשנות ה-70 המוקדמות.
המאמץ החינוכי הכללי של המשטר המצרי מתבטא, בין השאר, בהגדלת ההקצבות לחינוך במסגרת התקציב הממשלתי: בעוד שבשנת 1951/2 הוקדשו רק 27 מיליון לי"מ למטרות אלה, הרי שבשנת 1961/2 הועלו ההקצבות עד ל-69 מיליון לי"מ, ועוד היד נטויה.

המגבלות והנתונים להצלחה
במסגרת מאמצי המשטר לבצע תמורות יסודיות בתחומי הכלכלה והחינוך, מתבלטים קשיים יסודיים המשתייכים לתחום האנושי. במצרים קיימת מסורת של ביורוקרטיה מנופחת, כושלת ומושחתת, אשר טרם הועמדה על בסיס של יעילות ומהירות. שתי סגולות אלה הינן חיוניות ביותר בתקופתנו, ועל אחת כמה וכמה שסגולן הכרחי בתנאי המשק המצרי המולאם, הנתון לחסדי המנגנון הממשלתי, הן בניהולו והן בתפעולו. אין ספק, כי הביורוקרטיה המצרית תיקבע במידה רבה את עתידו הכלכלי של המשטר עקב מעמדה המרכזי במשק. על רקע זה יש לראות את הראורגניזציה במשק המצרי, שכלל בשנת 1962 כ-400 חברות ומפעלים, אשר חולקו ל-13 קבוצות סקטוריאליות בהתאם לענפי פעילותם. החלוקה המקצועית החדשה מאפשרת היערכות לקראת ריכוז הפיקוח, שמירה על התיאום והגברת היעילות בכל תחום מקצועי ומינהלי. מבחינה כלכלית-סוציאלית שואפת מצרים להיכנס ל"שלב הזינוק" (take-off period), המתבטא בחסכון לאומי מוגבר, בהשקעתו בתוכניות פיתוח יסודיות ובהגברת המאמץ להגיע לידי נשיאה עצמית של המשק הלאומי. יצוין, כי רוב מדינות ערב משתדלות להיכנס ל"שלב הזינוק", תוך ביצוע התקדמות כלכלית חזיתית ברמה מאוזנת פחות או יותר. אולם חולשותיהם ומגבלותיהם של המצרים מהווים בלם טבעי לכל משטר במצרים, ובמיוחד למשטר דינאמי כמשטר הנוכחי, החותר לזירוזם של תהליכים ע"י יציקת דפוסים חדשים. הגברת הפוטנציאל הכלכלי מבוססת בעיקר על התיעוש. כוח העבודה צריך היה לספק תוספת כוללת של 215,000 עובדים בתעשייה. אולם גם תוספת מעין זו לכוח העבודה בתעשייה אינה פותרת עדיין את המגבלות האנושיות המסורתיות של המצרים. מגבלות אלה כוללות כושר פיסי ירוד; היעדר מיומנות טבעית למקצועות טכניים (מאחר ולמצרים מסורת חקלאית ממושכת); הסתגלות איטית לסדרי העבודה הנוקשים, לדרישות הדיוק ולעול המשמעת התעשייתית; וכן בריחה מפני נשיאה באחריות ומנת משכל בינונית עד נמוכה. ניתן, במידה מסוימת, למתן מגבלות אלה ואחרות ע"י תמריצים והטבות, ללא יחס לרמת הפריון. שיטה מעין זו צופנת בחובה סכנה יסודית, שכן העלאת מחירי הייצור באורח מלאכותי תגביל את יכולת התחרות של התוצרים המצריים בשוקי חו"ל מחד גיסא, ותסכל את מגמתו המפורשת של המשטר להגביר את החיסכון הלאומי, מאידך גיסא.
השתקפות התפתחותה הדינאמית של הכלכלה המצרית בעשור הראשון להפיכה מתבלטת למדי בהשוואת עליית המדד, כשהבסיס (100 נקודות) נקבע, לצרכי ההשוואה, בשנת 1953. בין שנת הבסיס לבין שנת 1960 חלו העליות הבאות: במדד התקופה התעשייתית – 72 נקודות; במדד התפוקה החקלאית – 30 נקודות; במדד ההכנסה הלאומית – 58 נקודות; במדד ההכנסה הלאומית לגולגולת – 32 נקודות; העלייה הממוצעת של המדד ב-7 השנים הנ"ל הייתה בכ-18 נקודות. התקדמות זו, המבוססת על אינפורמציה מצרית, הינה חשובה, לכשעצמה, בהנחה שהיא חלה בתנאי הריבוי הטבעי הגבוה המאפיינים את המדינה. (מכ-22 מיליון נפש ב-1953 ועד לכ-26 מיליון נפש ב-1960). אולם כבר בשלהי שנת 1961 הועמדו תוכניות הפיתוח בספק מפאת הידלדלות מקורות מטבע החוץ, שערמו קשיים על דרך עמידתה של המדינה בהתחייבויותיה. קשיים אלה נוצרו, כמו כן, כתוצאה מההכרח בתשלום הפיצויים לאותם זרים שרכושם הופקע. כתוצאה מכך, הסתמנה מגמת אינפלציה במצרים, לאור היעדרן של יתרות מטבע חוץ לשם איזון האשראי הבנקאי הגדל והולך. כישלונם של היבולים החקלאיים בשנת 1961 והגדלת הגירעון המסחרי עם מדינות המערב החמירו את המצב הכלכלי, בהתחשב בהתחמקותם של גורמים כספיים במערב מלהעניק למצרים אשראי מסחרי שוטף לשנת 1962. אי לכך ירד ערך המטבע המצרי בשוק העולמי עד כדי מחצית השער הרשמי של 2.87 דולר ללי"מ אחת. ממשלת מצרים נאלצה לפחת את ערך המטבע שלה ולהנהיג שער חליפין אחיד בשיעור 2.3 דולר ללי"מ, במקום השערים הרבים שהיו נהוגים עד אז.
אולם גם הפעם הצליח נאצר במדיניות הסחיטה הבין-גושית שלו. תחילה העניקה "קרן המטבע הבינלאומית" מילוות למצרים בסך 30 מיליון דולר. אולם סכום זה לא הספיק במרוצת שנת 1962 להקמת מפעלים חדשים ולייבוא חומרי גלם. נאצר היסס מלקבל אשראי סובייטי נוסף, מכיוון שהיה בכך משום העמקת השתעבדותו הכלכלית למוסקבה וערעור "עקרון המטוטלת". אי לכך, התמידה מצרים בלחצה על גורמים אמריקאיים שונים, שניאותו לערוך במצרים סקר לבדיקת המצב הכלכלי. באפריל 1962 נסע שר הכלכלה המצרי, קייסוני, לוושינגטון, לאחר שנאצר הכשיר את הקרקע לביקורו, הן בשחרור עצירים מערביים והן בהבעת נכונות להסדיר את הפיצויים לאזרחים הזרים עבור הפקעת רכושם. בסיכום מגעיו של קייסוני בארה"ב נערכו הסדרים כלכליים וכספיים עם רשות "קרן המטבע הבינלאומית". בהתאם לכך ניאות המוסד להקצות מילווה נוסף בסך 42.5 מיליון דולר למצרים. בעקבות הסדרים אלה נעתרו גם ארה"ב להגדיל את האשראי הכספי ולדון בהקמת קונסורציום מערבי בינלאומי לשם מימון תוכניות הפיתוח המצריות. עד שנת 1962 ניאותו ארה"ב לסייע למצרים בשיגור עודפי מזון אמריקאיים בסך 150 מיליון דולר לשנה, במשך 3 שנים, תמורת מטבע מצרי.
תמרוניו הכלכליים של נאצר, שהסתייעו בהפעלת לחץ מדיני משולב, סייעו לו לקבל עד תחילת שנת 1962 למעלה מ-480 מיליון לי"מ, כש-53% מהסכומים באו ממקורות מערביים ואילו 47% מהסכומים היוו את המענקים של ארצות הגוש המזרחי. חלק ניכר מסכומי סיוע אלה נועד למימון מפעלי פיתוח לטווח ארוך, (הסכר הגבוה, הרחבת תעלת סואץ והשקעות יסוד במפעלי תעשייה כבדה), שביצועם טרם הושלם. תלותה של מצרים בגוש הסובייטי באותו סיוע לטווח ארוך, ובכללו אספקת נשק, ציוד וחלפים, וכן הכוונת כ-70% מיצוא הכותנה השנתי המצרי למדינות הגוש הסובייטי – גיבשו בוושינגטון השקפה חדשה. השקפה זו התבססה על ההנחה, כי הושטת הסיוע האמריקאי הכלכלי הנרחב, על התנאים הקשורים בו, תגביר את ההשפעה האמריקאית הממתנת והמרסנת על נאצר, ותבלום את נפילתו לזרועותיה של מוסקבה. יתר על כן, ההשקפה האמריקאית הניחה, כי חלוקת הסיוע האמריקאי לשלבים תאפשר פיקוח עקיף על מגמותיו המדיניות של נאצר. שיגור עודפי המזון האמריקאים למצרים היווה כמו כן אינטרס פנימי של ממשלת ארה"ב, שחסכה בכך את הוצאות האחסנה המיוקרות לחיטה ולתוצרים חקלאיים אחרים. דא עקא, ספק רב אם ההשקפה האמריקאית הוכיח העצמה במבחן השנים 1965-1962. לעומת זאת, נחלץ נאצר ממשבר כלכלי חמור בשנת 1962 והוכיח את כושר יישומה של טקטיקת המיקוח המדיני בזירה הכלכלית. המדיניות הנאצרית לפי "עקרון המטוטלת", שמימדיה בזירה המדינית הבינלאומית הצטמקו מאז שנת 1961, מוכיחה את הצלחתה בזירה הכלכלית הבינלאומית עד היום ועד בכלל.

מדיניות החוץ המצרית בשנת 1962 והתערבות הצבאית בתימן
שנת 1961/2 עמדה, כזכור, בסימן של רביזיה במדיניות הבין-ערבית של נאצר. הלקח המר של התפרקות קע"ם גיבש מסקנה כללית בעיצוב מדיניותו של נאצר: דחיית איחוד ערבי כלשהו שיעשה באורח חפוז ונמהר. על כל פנים, לפני כל איחוד מדיני הייתה צריכה להיעשות הכשרת קרקע מדינית-חברתית וכלכלית. בהתאם לקו מנחה זה, ניצל נאצר את הביקורת הפומבית שהוטחה ע"י האמאם התימני על "הסוציאליזם הערבי" האנטי-מוסלמי, ומיהר לפרק את האיחוד המדומה שנחתם בין קע"ם לתימן במרץ 1961. בכך ניער נאצר את חוצנו מכל קשר פורמאלי עם השליטים הערביים הריאקציוניים. עם זאת נמשכה החתרנות המצרית בקרב מדינות ערב היריבות, אולם המגמה הכללית הראתה על אי-רצון שכן קאסם המשיך להתבלט כיריבו החריף ביותר של נאצר בזירה הערבית. בחודשים מאי-יוני 1962 גישש קאסם לעבר המנהיגים הסוריים במגמה להפיל את המחיצות בין ארצו לבין סוריה. התעמולה המצרית, לעומת זאת, ניצלה את המרד הכורדי על מנת לנגח את עיראק. במקביל לפעילותו במישור הבין-ערבי בכלל ובסוריה בפרט, המשיך נאצר בחיפוש דרכים להבטחת מעמדו ביבשת האפריקאית. בכנס ראשי מדינות "גוש קזבלנקה", שנערך בקהיר ביוני 1962 בהשתתפות המלך חסן (מרוקו), קייטה (מאלי), טורה (גיניאה) ובן-חדה (אלג'יריה), בלטה היעדרותו של הדר' אנקרומה מגאנה, שראה עצמו כיריבו של נאצר בזירה האפריקאית. בכנס זה לחץ נאצר על המשתתפים לקבל את תוכניתו בדבר הקמת שוק משותף לארצות הגוש, מתוך רצון להבטיח בעתיד שווקים לתוצרי התעשייה המצרית. לחץ זה היה עקר, שכן מרוקו ואלג'יריה כבר הבטיחו במידה מסוימת את שיתוף הפעולה הכלכלי שלהן עם צרפת ומערב-אירופה. גם הפיקוד הצבאי המשותף, שבראשו הועמד גנרל מצרי ומפקדתו נקבעה באקרה, לא חרג מתחום החלטה ערטילאית חסרת יישום מעשי. כנס מדינות "גוש קזבלנקה" בקהיר, לא סייע, אפוא, מבחינה מעשית לקידומו המדיני-כלכלי והצבאי של הגוש, אשר חברותיו היוו מיעוט באפריקה, ואף מדינות ערביות כתוניסיה, סודאן ולוב לא חברו לו.
חגיגות העשור שהתקיימו במצרים במרוצת יולי 1962 היוו הזדמנות מחודשת לנאצר להטעים את משימותיו העיקריות ולהגשמת ההגמוניה המצרית בעולם הערבי בהפגנת מאמצי ההתעצמות הפנימית הכלל-חזיתית. הנושא הארץ-ישראלי הודגש במכוון, ונאצר ניצל הפעם את האפקט הפסיכולוגי של שיגור הטילים המצרים כדי להוכיח, כי רק מצרים יכולה להנהיג את מדינות ערב ולהוליכן לניצחון צבאי בזירה הארץ-ישראלית. באותה הזדמנות ערך נאצר, כרגיל, את חשבונו עם מנהיגי ערב הריאקציוניים, והחריף את יחסיו עם שליטי סוריה בהצהירו על שאיפתו להחזיר את סוריה לחיקו. ביחסו למאבק המדיני והצבאי שהתחולל באותה עת באלג'יריה, לא הסתיר נאצר את אהדתו למחנה הקיצוני של בן-בלה ובומדייאן, שדחק בהדרגה את רגלי המנהיגות הקולקטיבית בראשות בן-חדה ועמיתיו.
באוגוסט 1962 חל משבר חמור ביחסים הבין-ערביים, לאחר שנאצר הצהיר על כוונתו לפעול במישרין בין עמי ערב, תוך עקיפת המנהיגות הרשמית. למגמה זו נודעה משמעות מכרעת לטווח ארוך יותר. תוצאותיה המיידיות התבטאו בהחמרת היחסים בין מצרים לבין סוריה, שתבעה את כינוסה של מועצת "הליגה הערבית" והאשימה גלויות את נאצר בהתערבות בענייניה הפנימיים. צירופם ההפגנתי של גולים מדיניים סורים למשלחת המצרית וגילויו של הנספח הצבאי המצרי בירות (שברח לדמשק) – העלו את המתח בכנס שתורה שבלבנון, והביאו לפרישתה ההפגנתית הזמנית של מצרים מדיוני "הליגה הערבית". נאצר אף הרחיק לכת ואיים בהקמת ליגה של העמים הערביים כמתחרה לליגה הקיימת של הממשלות הערביות. המתיחות הכללית הביאה לידי התקרבות מחודשת בין ממלכות ירדן וסעודיה, כצעד נגדי שנועד לקדם את איומיו החריפים של נאצר.
המאורע המרכזי בספטמבר 1962 התמקד בראורגניזציה שערך נאצר בממשלתו. בעת ובעונה אחת עם התלכדותה של ממשלת קואליציה רחבה בסוריה, ברשות ח'אלד אל-עזם, שביטאה את המגמות האנטי-נאצריות בסוריה, ובמקביל להחלטתו של נאצר להחרים את "הליגה הערבית" בדומה לעיראק, נחתמה ברית בין סעודיה לירדן, שהעידה על התבצרות הכוחות האנטי-נאצריים בזירה הערבית ונסיגת ההשפעה המצרית במרחב. על רקע זה נערכה הראורגניזציה בממשל המצרי. נאצר מינה את יד ימינו, עלי צברי, לראש ממשלה, בעוד שהוא עצמו הסתפק בתואר הנשיאות. למעשה, נערכה חלוקת שלטון אנכית בין מועצת הנשיאות בראשות נאצר, שתכננה וכיוונה מלמעלה, לבין המועצה המבצעת בראשות עלי צברי מלמטה. לממשלה זו נועדו תפקידי ביצוע בלבד. הנימוקים שהובאו ע"י נאצר לכינון המערך השלטוני החדש הצביעו על העומס הרב שהוטל עליו ועל הצורך להבטיח את המשכיותה של המהפכה במקרה שימות.
בסיכומו של דבר, לא היה בשינויים נרחבים אלה כדי להעיד על שינוי מהותי במשטר ואף לא על חילופי גברי חשובים, שכן כל נאמניו של נאצר המשיכו לתפוס את מקומותיהם במסגרות החדשות של הצמרת השלטונית. הרחבת המסגרות וריבוי התפקידים המרכזיים אפשרו לנאצר לפצות גורמים פנימיים שונים ולהסיר מעליו את האשם לכישלונות במסווה של "הנהגה קולקטיבית". ואכן, ההחלטה החשובה הראשונה של ההנהגה החדשה הייתה ההתערבות הצבאית בתימן.
התערבות צבאית זו, שהפכה להלן לפלישה בקנה מידה נרחב, אימתה את מדיניותו החדשה של נאצר בדבר תמיכה במאבקים מהפכניים פנים-ערביים נגד המשטרים הריאקציוניים הרשמיים. היה זה המשך הגיוני של קו המחשבה הנאצרי, שהובלט בעיצומה של ועידת "הליגה הערבית" בשתורה אשר בלבנון, אשר נקלעה למשבר חריף ביותר בתחום היחסים הבין-ערביים. עם זאת יש לבחון את הרקע הבינלאומי שהביא את נאצר לעיתוי התערבותו המזוינת בתימן: א) בשלהי אוקטובר 1962 התקרב העולם אל סף מבחן כוח מאיים בין שתי המעצמות הגדולות בגלל משבר קובה, אשר פרץ בכל עוזו בעטיים של בסיסי הטילים הסובייטים שמוקמו בקובה והחלטתן של ארה"ב לחסל בסיסים אלה; ב) משבר קובה, שהעמיד את העולם בצל סכנת מלחמה, האפיל על מלחמה של ממש , שאף לא הוכרזה רשמית, אך התנהלה בכל עוז בין סין להודו בהררי טיבי ולאדיאק. "מלחמה מקומית" זו לא הייתה אלא תוצאה של סכסוך ממושך בין שתי המעצמות האסיאתיות, אשר חלשו ביחד על קרוב למחצית מאוכלוסי העולם. ההתערבות הצבאית המצרית בתימן הוכיחה מחדש את הסכנה הכרוכה במגמות ההתפשטות של נאצר, המתגבשות והולכות נוכח התעצמותו הצבאית והופעת הטילים המצריים כנשק בלתי קונבנציונלי במזרח התיכון. על רקע של היווצרות הקוניוקטורה ביחסים הבינלאומיים, ובהתחשב בכישלון המדיני שנחלה מצרים בזירה הערבית – גמלה החלטת הפלישה לתימן בלבו של נאצר ונקבע עיתוייה. יעדיה המידיים והעתידיים של ההתערבות המצרית יידונו בפרק על תימן. מכל מקום, ההרפתקה התימנית עוררה חששות כבדים במזרחה של היבשת האפריקאית: החתירה המצרית באמצעות המיעוט המוסלמי באריתריאה שבחבש מצד אחד, והפעילות המצרית הענפה בסומאליה המוסלמית, התובעת את צירופם של מחוזות ספר חבשיים וכן את סומאליה הכרפתית (ג'יבוטי) מצד שני, קיבלו משמעות חריפה ורבת-איום ממלכת חבש (אתיופיה), בעלת הרוב הנוצרי. יתרה מזאת, גם במדינות האחרות שבאגן הנילוס – סודאן, קניה ואוגנדה – גברה הדאגה הכללית. אירועים אלה השפיעו בעקיפין על התרחשויות אחרות שאירעו באגף המערבי של אפריקה, בנובמבר 1962. במעמדו של "גוש קזבלנקה" חלה התרופפות עם התקרבותן המתמדת של מאלי וגינאה לעבר "גוש ברזאוויל", של מדינות אפריקה הצרפתית לשעבר, הדוגל במדיניות פרו-מערבית מתונה. הביקורים ההדדיים של נשיאי חוף השנהב, מאלי וגינאה במרוצת נובמבר 1962, ופתיחתה של "ועידת דאקאר" בסנגל, בפרוס דצמבר, הצביעו במפורש על היחלשותו של "המעגל האפריקאי" של נאצר, שנשען על מדינות "גוש קזבלנקה". ההתערבות המצרית בתימן, שנשאה כבר אופי של מלחמה ממשית, המשיכה להעסיק את מירב מעייניהם של אישי הצמרת המצרית. אולם גם נכונותו של הנשיא קנדי להכיר במשטר הרפובליקאי בתימן, תמורת פינוים ההדרגתי של הכוחות המצרים ממדינה זו, לא חילצה את נאצר מהבוץ התימני לקראת סיומה של שנת 1962. אדרבא, החורף התימני בלם את התנופה הצבאית המצרית והגבילה למערך דפנסיבי מובהק.

האיחוד הערבי המשולש וכישלונו
שנת 1963 עמדה בסימן שני מאורעות מרכזיים שהשפיעו על מצרים: א) הקמתה של הפדראציה המשולשת בין מצרים לסוריה ולעיראק והתערערותה עוד לפני שנכנסה לשלב של ביצוע; ב) המשך המלחמה המצרית בתימן, ללא כל מוצא נראה לעין.
האירועים הראשונים בראשית שנה זו היו קשורים במישרין או בעקיפין למצב המלחמה בתימן. ניסיון ההפיכה הצבאי בסוריה (בינואר), אשר הוכשל בעודנו באיבו, המהומות שהתלקחו בדמשק בין קומוניסטים לבין פרו-נאצריים, וכן תגובת המרי הקצרה של תושבי הגדה המערבית של ירדן נגד חוסיין – התרחשו בעת ובעונה אחת עם הגברת מאמציו של נאצר לערער את העורף של תומכי האמאם. ב-8 בפברואר 1963 התמוטט שלטונו של קאסם בעיראק. קציני מפלגת "אל-בעת'" ואנשי "המשמר הלאומי" ערכו טבח בקומוניסטים העיראקיים ומינו את עארף לנשיא המדינה. נפילתו של קאסם הייתה לרוחו של נאצר, כיוון שהמנהיג העיראקי קרא תגר על מנהיגותו של נאצר בעולם הערבי. ואכן, במרוצת מרץ 1963 החלה התרוצצות בבירות מצרים, סוריה ועיראק ואף נפתחו שיחות רשמיות בקהיר בדבר הקמת קונפדרציה בין שלוש המדינות. בעוד ששליטי סוריה ועיראק, אנשי "אל-בעת'", ביקשו איחוד רופף ככל האפשר כדי לאפשר להם להתבצר בשלטונם, לא נטה נאצר לקבל את האיחוד אך ורק על מנת לחזק את יוקרתם של יריביו האידיאולוגיים. יתר על כן, לקח פירוק קע"ם היה לנגד עיניו והוא לא רצה לחזור על השגיאות שנעשו בשנת 1958. ב-17 באפריל 1963 נחתמה בקהיר אמנת האיחוד הערבי, שלפיה הייתה עתידה לקום קע"ם משולשת של מצרים, סוריה ועיראק. למרות שנראה היה כי אמנת האיחוד החדשה היוותה מעין הסכם פשרה של דו-קיום בין נאצר לבין שליטי "אל-בעת'" בסוריה ועיראק, באו המאורעות והוכיחו, כי תקופת המעבר שנקבעה בהסכם האיחוד לא נועדה אלא להוות תקופה של מאבק חריף בין הצדדים החתומים.³⁹ אמנת האיחוד⁴⁰ הצביעה בחלקה הראשון על מקורות השאיפה לאיחוד הנובעים מאחדויות הלשון, ההיסטוריה, המאבק העממי, ומאחדות הערכים הרוחניים והאנושיים המבוססים על "החירות והסוציאליזם". קע"ם החדשה נועדה לשחרר את פלסטין, ופסלה מראש את המשטרים הערביים המלוכנים כשותפים לאיחוד. משטרים אלה יהוו יעד "להמשכת הזרם המהפכני". גלעין האיחוד הוגדר כחלקי כל אימת ולא שוחררו עדיין אותם חלקי ערב הנשלטים ע"י הממשלות הריאקציוניות. האיחוד החדש נועד להוות מכשיר למאבק עממי שיוליך לקראת יצירת חברה סוציאליסטית בכל רחבי "המולדת הערבית הגדולה". אולם לאור הניסיון המר של קע"ם הראשונה נקבע, כי האיחוד "יתחשב בתנאי הארצות" וקשריו יתבססו על "הבנת המציאות" כדי להתגבר על גורמי הפילוג והפיצול. כן הוסכם כי ההשתלטות על אמצעי הייצור אינה מחייבת את הלאמת כל אמצעי הייצור, או את ביטול ההון הפרטי וביטול חוק הירושה הטבעית. הוסכם, כי "הקולקטיביות של ההנהגה" מהווה תנאי הכרחי לשם בלימת "סטיות הפרט". בהשפעת לקח פירוק קע"ם ב-1961, הוסכם גם שאין "לפרק את המפלגות הייחודיות הקיימות", אלא יש לכונן "חירות של הארגונים העממיים בארצות החברות כדי שרצון העם ימצא את החופש לבטא את עצמו.". מסתבר, אפוא, שסעיפים אלה היו בבחינת ויתור של נאצר למפלגת "אל-בעת'".
סימני ההיכר של האיחוד צוינו באזרחות אחידה, בקביעת האסלאם כדת הרשמית, בהכרה בשפה הערבית כשפת קע"ם, בקביעת דגל מאוחד (דגלה של מצרים-קע"ם בתוספת כוכב שלישי) ובמיקום הבירה בקהיר. לצידו של נשיא קע"ם נקבעו 3 סגנים (מצרי, סורי ועיראקי) וכן ראש ממשלה ושרים. במקביל לזרועות המבצעות, יוקמו הרשויות המחוקקות והרשויות המבצעות של המדינות. מועצת האומה הפדראלית נועדה להשלים את המנגנון הפדראלי המרכזי שבקהיר. תחומי הפעולה של השלטונות הפדראליים נקבעו כדלקמן: 1) מדיניות חוץ וייצוג בפורום הבינלאומי; 2) הצבאות, שירות הביטחון והתע"ש; 3) המדיניות הכלכלית-כספית, מדיניות התכנון והפיתוח; 4) מערכות החינוך, התרבות והמדע; 5) מערכת החוקים; 6) מערכות התקשרות והתעבורה.
תחומי פעילות אלה, אילו הוציאו לפועל, היו מעניקים, כמובן, שליטה נרחבת ביותר של נשיא האיחוד על מדינותיו, והיה זה כמובן, ויתור לטובת נאצר. הפירמידה הצבאית תוכננה בארבעה דרגים, כשהמטכ"לים הנפרדים יוכפפו למפקדה כללית בראשותו של הגנרל המצרי עלי עאמר. אולם המפקדה הכללית הוכפפה ל"מועצת הגנה לאומית", שהייתה צריכה לשאת אופי מדיני. רק מעל "מועצת ההגנה הלאומית" הועמד נשיא קע"ם, כמפקד העליון של הכוחות המזוינים. "מועצת האומה" נקבעה כרשות מחוקקת עליונה והורכבה משני בתים, בהתאם למקובל באיחודים פדראטיביים, כלומר על בסיס שווה ייצוג (בית עליון) ועל בסיס יחסי (בית תחתון).
"מועצת האיחוד" תוכננה על בסיס שווה-ייצוג לשלוש המדינות המתאחדות. לעומת זאת, נקבע הייצוג בבית הנבחרים לפי המפתח הבא: 70% מהצירים למצרים, 18% – לעיראק ו-12% לסוריה. לפי מפתח זה הסתבר, כי חלוקת הכוחות ב"מועצת האומה", היינו ב"מועצת האיחוד" ובבית הנבחרים גם יחד, יהיה כדלקמן: 61% למצרים, 22% לעיראק, ו-17% לסוריה. בסיכום, צריך היה להישמר הרוב המצרי ברשות המחוקקת על שני בתיה. ראוי לציין, כי הייצוג לא נקבע באופן יחסי למספר האוכלוסין בכל ארץ וארץ, שכן אוכלוסיית מצרים בלבד עולה פי 3-2 מאוכלוסיית עיראק וסוריה גם יחד.
לפי ההסכם נקבע, כי נשיא הפדראציה ושלושת סגניו יבחרו ע"י צירי שני הבתים של "מועצת האומה". בהצבעה הראשונה נדרש רוב של 2/3, ובהצבעה שנייה יספיק רוב מוחלט רגיל, היינו קולותיהם של הצירים המצרים יספיקו לכך. הבעת אמון או שלילת אמון מהממשלה הפדראלית תעשה ע"י רוב מוחלט של צירי "מועצת האומה", וגם במקרה זה יכריעו הקולות המצריים. לשם קבלת חוק יידרש רוב רגיל בכל אחד משני הבתים בנפרד. הואיל ולצירים המצריים עתיד היה להיות רוב בבית הנבחרים, הרי שהם היו עשויים למנוע קבלת חוקים בלתי רצויים. ההיפך אמור לגבי הצירים העיראקיים והסוריים. צירים אלה היו יכולים לגבש רוב רק ב"מועצת האיחוד" ובתנאי שתשרור הסכמה מלאה ביניהם.
סמכויותיו של נשיא הפדראציה נקבעו כרחבות ביותר: א) מינוי שרי הממשלה וראשה. בהתחשב ברוב הקבוע של הצירים המצריים ב"מועצת האומה", עשויה הייתה כל ממשלה של נאצר לזכות באישור אוטומטי; ב) פיטורי השרים וראש הממשלה, גם מבלי להזדקק להבעת אי-אימון מצד "מועצת האומה"; ג) שליטה מלאה על הצבאות ודרגי הפיקוד השונים בתוקף תפקידו כמפקד העליון; ד) מתן אישור למועצות המחוקקות של שלוש הארצות בבחירתן את נשיאיהן המקומיים.
דא עקא, שהעוקץ העיקרי באמנת האיחוד המשולש היה חבוי בקביעתה של "תקופת ביניים". לפי המוסכם, היה צריך להיערך משאל עם בשלוש המדינות על חוקת הפדראציה והנשיא, לא יאוחר מה-17 בספטמבר 1963. סיומה המלא של "תקופת המעבר" נקבע ל-17 במאי 1965. פרקי הביניים נועדו לעיבוד החוקה הפדראלית והחוקות של המדינות המשתתפות. לאחר ביצוע משאל העם הוחלט לכונן מועצת נשיאות וממשלה פדראלית זמנית עד תום תקופת המעבר, תוך הפעלה הדרגתית של מוסדות השלטון המרכזיים והמקומיים, כינון מועצת הגנה לאומית ומפקדה צבאית משותפת וכדו'.
אמנת האיחוד המשולש היוותה, כאמור, פרי פשרה, שנבעה משיקולים שונים ואף מנוגדים. בעוד שנאצר הלך לקראת שליטי "אל-בעת'" בגלל רצונו להגיע לידי שליטה ממשית על העולם הערבי בכלל, ועל סוריה ועיראק בפרט, בהתחשב באוצרות הנפט העיראקים ובמרחבי הקרקעות ומקורות המים של סוריה ועיראק גם יחד – הרי ששליטי "אל-בעת'" היו מעוניינים בשתי מטרות שונות לחלוטין: א) קבלת גושפנקא של "הכשר" מטעם נאצר על מנת להעלות את יוקרתם בעיני הרחוב הערבי, ובעיקר, כדי להרוויח זמן על מנת לבצר את שלטונם; ב) האחדות הערבית עמדה, כידוע, מאז ומתמיד במרכז האידיאולוגיה של "אל-בעת'". למעשה, גם נאצר היה זקוק לתקופת מעבר כדי להכשיר את הקרקע להשתלטות יסודית על סוריה ועיראק. השלבים המוסכמים להקמת הפדראציה שירתו, אפוא, את האינטרסים של שני הצדדים: ב"שלב ההכנה" של 5 החודשים עד למשאל העם (ב-17 בספטמבר 1963) – נקבע, כי כל שלוש המדינות תמשכנה לקיים את משטריהן וחייהן העצמאיים. שלב זה נועד לפעילות עיונית-תחיקתית (הכנת חוקה פדראלית וחוקות מקומיות). ב"שלב המעבר" שנקבע למשך 20 החודשים שלאחר מכן (עד 17 במאי 1965), תוכננו הצעדים המעשיים לאיחוד מודרג, כלומר להעברת סמכויות התחיקה והביצוע לידי מועצת נשיאות ולהקמת הפיקוד המשותף והמוסדות המינהליים המשותפים.
מעבר לשיקולים האמורים של שני הצדדים היריבים בלטו הצדדים החיוביים והשליליים של אמנת האיחוד לכשעצמה. ההישג הראשון במעלה היה, ללא ספק, עצם ההסכם להקמת מסגרת פדרטיבית משותפת והנכונות לארגן מפקדה צבאית עליונה, שתסייע לפתרון בעיית פלסטין. יש להצביע גם על ההישג בעיצובו הגמיש של המבנה הפדרטיבי, שתרם לטשטוש זמני של אותן בעיות יסוד השנויות במחלוקת, כגון קיום מפלגות, משקים לאומיים עצמאיים ואחזקת כוחות צבא נפרדים. גמישות זו הושגה בחלקה עקב ההסכמה לקיים תקופת ביניים, שתאפשר את עיצובם ההדרגתי של המוסדות המשותפים. היה בכך משום הפגנת רצון טוב לצמצם את מוקדי החיכוך האפשריים ולהאריך את טווח השותפות. אולם שיטת הפשרה וההסתגלות הגמישה צפנה בחובה את מגבלותיה של קע"ם החדשה, שהוכחו עד כה כמכריעים, מאחר והם סתמו, למעשה, את הגולל על אמנת האיחוד. כל קיומה של הפדראציה היה מותנה, בסופו של דבר, ברצונם הטוב של שותפיה, ובנכונותם המעשית לקיים את ההליכים המוסכמים בצמרת השלטון, בעיצומה של תקופת הביניים. לפיכך, נוצר מלכתחילה מרחב פוטנציאלי להתנגשות בין שאיפת ההשתלטות הבלעדית של נאצר לבין תביעתם של שליטי "אל-בעת'" לקיים "מנהיגות קולקטיבית". נוסף למחלוקת עקרונית זו, שיישומה המעשי עתיד היה לקבוע את גורל האיחוד, התרכזו בסוריה ובעיראק אינטרסים מקומיים מגובשים, שהיו מנוגדים לעצם מהותו של משטר צנטראליסטי חזק. ויש לזכור, כי טבעו של שלטון ריכוזי שהוא פוסח על אינטרסי מקומיים. בהתמודדות שנפתחה בין שליטי "אל-בעת'" בסוריה ובעיראק לבין נאצר היו כל הנתונים לטובתו של זה האחרון: שכן נאצר נשען על משטר מונוליטי מבוסס, בעוד ששליטי "אל-בעת'" ניהלו, בעת ובעונה אחת, מאבק פנימי על עמדות השלטון והכוח נגד הסיעות הנאצריסטיות במדינותיהן ונגד כוחות פנימיים אחרים.
יתר על כן, בין שליטי המפלגה בסוריה ובעיראק לא שרר תיאום מלא ואף בין אישי המפלגות עצמן לא הייתה אחדות דעות וקונפרונטציה מגובשת נגד נאצר. תופעה זו הוכחה, לאחר מכן, בהמשך ההתרחשויות המדיניות הפנימיות בעיראק. יש לזכור, כי לעיראק היו אינטרסים מיוחדים (נפט) ובעיות מיוחדות (כורדים), שהעמידוה במישור שונה מזה של סוריה, ולא כל שכן – מזה של מצרים. לעומת זאת, בסוריה שררו הלכי-רוח מסתייגים מאיחוד של ממש, עקב המשקע הכבד והמר שהותיר אחריו האיחוד הקודם עם מצרים. בסופו של דבר, העדר רציפות טריטוריאלית בין מצרים מזה לבין סוריה ועיראק מזה היווה גורם רב-משקל שבלם את הליכי האיחוד. גורם גיאוגרפי זה עמד לו, לנאצר, כשטן גם בשנת 1961, שעה שניסה להחזיר את סוריה לחיקו בניסיון ייאוש של הרגע האחרון.
בסיכום, ראוי להצביע על השיקולים השונים של נאצר שהביאוהו לחתימת האמנה: א) הסיכוי הסביר להשתלט לא רק על סוריה, אלא אף על עיראק עתירת הנפט. סיכוי זה הכתיב לו את הויתורים הזמניים לשליטי "אל-בעת'";
ב) האינדוקטריניזציה המצרית המתמדת בדבר האחדות הערבית המיוחלת מנעה מבעדו לדחות את הצעתם של מתחריו הפוטנציאליים, ובכך – למוטט את יוקרתו ועמדתו הבכירה בזירה הערבית; ג) מצב התיקו בפרשת המערכה בתימן אילץ אותו לגבש מחדש את מעמדו כאביר האיחוד הערבי מחד גיסא, ולהרוויח תקופת ביניים, העשויה לפעול לטובתו הן בתימן והן בסוריה ובעיראק מאידך גיסא; ד) בסופו של דבר, הצליח נאצר להשיג ויתורים חשובים מאנשי "אל-בעת'" בכל הנוגע לסמכויותיו הרחבות כנשיא, עם תום "שלב ההכנה". כישלונו האפשרי של האיחוד היה יכול לשמש בידיו כקלף תעמולתי טוב לנגח בו את שליטי "אל-בעת'". זאת עוד, האיחוד הנוכחי, בדומה לאיחוד הקודם, לא עורר התלהבות רבה בחוגים העממיים של מצרים. מכאן, שסיכול האיחוד לא היה כרוך בסיכון ממשי לגבי יציבות המשטר במצרים. מכל מקום, הסיכון המחושב בנושא זה לא עמד בשום יחס לסיכונים הרבים שנבעו כתוצאה מההתערבות הצבאית של מצרים בתימן.
עד מהרה הוכח, כי הפדראציה המתוכננת אינה אלא לזות שפתיים, שכן אם השכילו קברניטי סוריה ועיראק להעמיד פנים כאילו האיחוד יוגשם, הרי שהיה זה נאצר שהוציא את המרצע מן השק, בהצהירו ברורות ביולי 1963, כי לא ייתן ידו לעולם לאיחוד עם סוריה ועיראק בהנהגת מפלגת "אל-בעת'". ואכן, ככל שהתמעט הסיכויים לכונן את קע"ם החדשה, כן התרבו הסיכויים לגבש איחוד סורי-עיראקי, בהנהגת שליטי "אל-בעת'", כשחוד מחצו יופנה כנגד מצרים של נאצר.

תמורות אחרות בשנת 1963
עיתוי המשבר שפרץ בין נאצר לבין ראשי "אל-בעת'" היה בלתי רצוי לנאצר מכל הבחינות: לא ב"מעגל הערבי", לא במישור הבינלאומי ואף לא ב"מעגל האפריקאי". בעיצומו של מאי 1963 מנה חיל הפלישה המצרי בתימן כבר למעלה מ-28,000 חייל. מחוגי האו"ם נמסר, כי המועד לביצוע ניתוק המגע בין המצרים לבין התימנים-המלוכנים לא נקבע, והאו"ם לא יכול היה לשגר את משקיפיו לגבול תימן – סעודיה. למותר להזכיר, כי ב-16 באפריל 1963, יום אחד בלבד לפני חתימת אמנת האיחוד המשולש, הושג "הסכם בנקר" בדבר הפסקת הסיוע הסעודי לכוחות המלוכנים בתימן מצד אחד, ופינוין ההדרגתי של היחידות המצריות מצד שני. אולם נאצר פינה את יחידותיו, החליפן ותגברן ביחידות חדשות ורעננות. באו"ם ערמה ברית המועצות קשיים על הקמת צוות המשקיפים והודיעה על סירובה לממנו. כתוצאה מכך הודיע הנסיך פייצל, ראש ממשלת סעודיה, כי ארצו תמשיך לסייע למלוכנים התימנים כל אימת ומצרים לא תכבד את התחייבויותיה.
נאצר נמנע בכל זאת מלנתק סופית את המגע עם שליטי "אל-בעת'" בסוריה ובעיראק מכוחם של כמה שיקולים: ראשית, האזהרה שהופנתה נגדו ע"י שליטי דמשק ובגדאד, שמתוכנה נמצא למד, כי ניתוק המגע – כמוהו כחיסול הפדראציה. כן הוזהר, כי פגיעה מצידו בראשי "אל-בעת'" הסורי תחשב כפגיעה בראשי "אל-בעת'" העיראקי, ותטיל עליו את האחריות לביטול האיחוד. שנית, בהמשך חודש מאי 1963 נפתחה באדיס-אבבה, בירת אתיופיה, ועידת פסגה של 30 מדינות אפריקאיות, שנשאה את הסיסמה לכינון "ארגון האחדות האפריקאית". נאצר רצה להופיע בוועידת פסגה זו כנשיא המיועד של הפדראציה הערבית ולזכות ביוקרה רבה יותר מאשר בהופעתו כנשיא מצרים בלבד. עם הקמתו של הארגון האפריקאי חל שידוד מערכות מדיני כללי ביבשת. גושי המדינות האפריקאיות עמדו בפני חיסול "גוש קזבלנקה", שהוקם בינואר 1961 ע"י מצרים, גאנה, גינאה, מאלי, מרוקו ואלג'יריה, ונשא צביון אנטי-מערבי; "גוש מונרוביה", שהוקם בינואר 1961, כהרחבה של "גוש בראזאוויל" מדצמבר 1960. רוב חברותיו היו מדינות שהשתחררו בשנת 1960 מהשלטון הצרפתי, (חוף השנהב, דהומיי, ניז'ר, וולטה העלית, סנגל, מאוריטניה, צ'אד, גבון, רפובליקת מרכז אפריקה, קונגו-בראזאוויל, מלגאשי, קאמרון וטוגו, ונוסף על מדינות אלה גם אתיופיה, ליבריה, ניגריה, סיירה-ליאונה, סומאליה, לוב ותוניסיה). הדגש בגוש זה הושם על התייעצות ושיתוף פעולה בתחום הכלכלי. בזירה הבינלאומית נטו מדינות הגוש לגלות יחס פרו-מערבי מתון. "גוש קזבלנקה" עמד, בלאו הכי, בפני התפוררות בחודשים שקדמו לוועידת אדיס-אבבה. עם הקמת "ארגון האחדות האפריקאית" נאלצו מדינות "גוש קזבלנקה" לתאם עצמן, למעשה, להשקפותיהן המתונות יותר של מדינות "גוש-מונרוביה". ועידת אדיס-אבבה הקהתה את המגמות הפאן-אפריקאיות של נשיא גאנה, דר' אנקרומה, מחד גיסא, וערערה את תוכניותיו של נאצר בתחום "המעגל האפריקאי", לאור התפוררות "גוש קזבלנקה", מאידך גיסא. מסתבר, אפוא, שנאצר לא אבה לחסל את תוכניות הפדראציה הערבית בהתחשב בהצטמקות מעגלו האפריקאי. יתר על כן, למרות עמדתם התקיפה של שליטי "אל-בעת'" בדמשק ובבגדאד ניבעו כבר אז פרצות מספר בחומת אחדות מדינית זו. עבד אס-סלאם עארף, נשיא עיראק שהועלה לשלטון ע"י קציני "אל-בעת'" (ב-8 בפברואר 1963), לא שכח את אהבת נעוריו לנאצר. למרות שסמכויותיו הוגבלו ע"י קציני "אל-בעת'" העיראקיים, חזר וגילה לנאצר את נאמנותו בקוראו לו לגלות מתינות. נאצר גם לא היה מעוניין להכריז על ביטול ההסכם דווקא בשעה שיחידותיו החוזרות מתימן התקבלו רשמית במדינה. אין ספק, כי במכלול שיקוליו תפסה מקום נכבד המגמה לסייע בערעור משטרי "אל-בעת'" מבפנים ע"י הסיעות הפרו-נאצריות בעיראק ובסוריה.
כפתח מסוים לנסיגה בכבוד ניתן היה לראות במאמריו של חסנין הייכל, שפורסמו במאי 1963, והטעימו את התפיסה כי שיחות קהיר לא היו איחוד, אף לא תוכנית לאיחוד, כי אם "תוכנית פעולה למען האיחוד". ואכן, היה יסוד מבוסס לשיקולו האחרון של נאצר, שכן במרוצת יוני 1963 ניטש מאבק חמור בסוריה בין מצדדי האיחוד לאלתר לבין צמרת "אל-בעת'", שגילתה סימני פילוג פנימיים. דומה היה, שסוריה עומדת בפני מלחמת אזרחים; רק בשלהי יוני הושגה פשרה כלשהי בצמרת מועצת ההפיכה הסורית, שנאלצה להתגונן נגד המחץ של שופרות התעמולה המצריים. גם שליטי בגדאד היו נתונים בעיצומה של מתקפת קיץ נגד מעוזי הכורדים בצפון בהפרם את הסכם שביתת הנשק הזמני. במרוצת חודש יולי הוברר סופית, כי פירוק הפדראציה המשולשת להלכה, עוד בטרם קמה למעשה, בא על רקע המשך הסתבכותו הצבאית של נאצר בתימן, אשר לא בחל להורות על הפצצות גז אוויריות על מעוזי המלוכנים התימניים וכפריהם.
בסוריה נמשכו במקביל התהפוכות וההתרוצצויות הפנימיות. מספר מנהיגים מקומיים, שזממו לבצע הפיכה פרו-נאצרית נעצר וחלק מהם הוצא להורג. הרמטכ"ל זיאד אל-חרירי נאלץ לגלות, הגנרל לוואי אל-אתאסי, ראש מועצת ההפיכה הסורית, התפטר ובצמרת השלטון התבסס "האיש החזק" של הצבא הסורי, הגנרל אמין אל-חאפט', שהיה אחראי לדיכוים הנמרץ של היסודות הפרו-נאצריים. גם בכורדיסטן נמשכה המערכה הבלתי מוכרעת, אשר הסיחה את דעת הקהל העיראקית מהיחסים המתערערים עם מצרים.
חודש יולי עמד גם בסימן התרחשויות בינלאומיות חשובות: במוסקבה נחתם הסכם לאיסור חלקי של הניסויים הגרעיניים בין ארה"ב, רוסיה ובריטניה. הסכם זה חשף את הקרע הגלוי במחנה הקומוניסטי בין ברית המועצות לסין. בחודש זה נערך המצעד הצבאי רב העוצמה של חיילות מצרים לרגל ציון השנה ה-11 של המהפכה. נאצר העלה, באותה הזדמנות, על נס את האיחוד הערבי וההכנות הצבאיות כאמצעים הכרחיים להבטחת שחרור פלסטין. בנאומו בלטה הנימה המתונה כלפי ישראל, שננקטה מטעמים טקטיים. נימה זו התחזקה לאור הצטרפותה של מצרים, בדומה לישראל, להסכם מוסקבה, והיא שיוותה לנאצר ארשת של מתינות, מבלי להביא בחשבון את המערכה בתימן. באוגוסט נעשה ניסיון נוסף מצד עארף העיראקי להפיח רוח חיים באמנת הפדראציה הערבית. אולם נסיעותיו ופגישותיו בקהיר ובדמשק לא העלו מאומה. ראשי "אל-בעת'" נשארו איתנים בעמדתם הנוקשה, במיוחד לאחר שנאצר הצהיר ב-22 ביולי, לרגל חגיגות ההפיכה, כי הוא אינו רואה כל דרך להקים את האיחוד עם "ממשלת דמשק הבעת'יסטית-הפשיסטית". הקרע בין קהיר לדמשק החריף בהדרגה, ולמרות הפילוגים בצמרת "אל-בעת'" הסורי, נמשכה במקביל ההתקרבות בין סוריה לעיראק. בספטמבר 1963 הודיעו שליטי "אל-בעת'" בסוריה ובעיראק על כוונתם להקים מעין פדראציה בין ארצותיהם מבלי לשתף את מצרים. דא עקא, שתהליך התלכדותן של סוריה ועיראק הופסק בשלביו הראשונים, לאור הפיכת ה-18 בנובמבר 1963, שבה נטל עארף את סמכויות השלטון הבלעדיות בעזרת ראשי הצבא הפרו-נאצריים. הפיכה זו סימנה את קץ "האיחוד הסורי-עיראקי". מכאן ואילך חל תהליך של התקרבות בין עיראק למצרים ועמדתה המבודדת של סוריה בזירה הערבית הפכה לסימן היכר במרוצת שנת 1964 ובמחצית הראשונה של שנת 1965. אמנם ההפיכה העיראקית חילצה במידה מודרגת את נאצר ממאבקו החזיתי נגד שלטון "אל-בעת'" בסהר הפורה, אולם לא היה בה בכדי לחלצו מהסתבכותו בתימן. יתר על כן, התערבותו הגלויה של נאצר בתקריות הגבול שפרצו בין אלג'יריה ומרוקו (בנובמבר 1963) לא תרמה לביצור מעמדו ב"מעגל האפריקאי". תמיכתו המדינית והצבאית בבן-בלה נגד חסן מלך מרוקו, שנבעה מטעמים עקרוניים (תמיכה במשטר מהפכני), חידדה את יחסיו עם מרוקו, ופסלה את מעמדו כמתווך מוסכם על שני הצדדים. לאחר מכן הוקיע אותו בעקיפין קיסר אתיופיה בוועידת שרי החוץ האפריקאיים באדיס-אבבה, שכונסה על מנת לטפל בסכסוך הגבול האלג'ירי-מרוקני. מקומה של מצרים נפקד מ"וועדת התשעה", שנבחרה באדיס-אבבה על מנת לתווך בין הצדדים. מעמדו של נאצר בזירה האפריקאית הועם מחדש. העניינים היגעים בתימן וההתפרצות הסורית נגד הססנותו של נאצר בזירה הארץ-ישראלית הביאו את נשיא מצרים לנקיטת טקטיקה חדשה ב"מעגל הערבי": שנת 1964 הפכה לתקופת ועידות הפסגה הערביות. ועידת הפסגה הראשונה נועדה ל-13 בינואר 1964, כ-15 שנה לאחר היוועדותם האחרונה של ראשי מדינות ערב ערב הפלישה לארץ-ישראל.

נאצר וועידת הפסגה הערבית הראשונה (ינואר 1964)
יצירת "אווירת הפסגה" בין שליטי ערב היוותה, כאמור, צעד מחושב מצידו של נאצר, שנועד להשיג שתי מטרות:
א) בידודה של סוריה הבעת'יסטית בזירה הבין-ערבית; ב) סיומה של מערכת תימן ואבטחת המשטר הרפובליקאי בצנעא. בידודה המדיני של סוריה בזירה המקומית הפך לעובדה קיימת. ניסיונות היחלצותם של הסורים מעמדה זו נעשו, בין השאר, תוך נקיטת עמדה מתגרית בנאצר במישור הישראלי. תביעתם של שליטי דמשק לפתוח בפעולות צבאיות נגד ישראל לאלתר, הייתה עשויה להוקיע את נאצר כבוגד או כמתחמק מחד גיסא, או להביאו לכלל הידרדרות במלחמה בלתי-יזומה מצידו נגד ישראל, כתוצאה ממחזור פרובוקציות סוריות, מאידך גיסא. ברירות אלה לא נעמו לחיכו של נאצר, ואף לא היה ביכולתו להותיר את היוזמה המדינית והצבאית בידי יריביו התוקפניים מדמשק. קריאתו לכנס פסגה ערבי נעשתה, אפוא, מתוך הנחה ששליטי ערב האחרים לא ששים אלי קרב, והם מעדיפים להתחמק מאחורי החלטה של ניהול המלחמה בישראל באמצעים אחרים. הפעלתו של מוביל המים הישראלי שימשה אמתלה נאותה ואמצעי ליכוד מאין כמוהו לגבי נאצר. השתקת תעמולת התוקפנות הסורית ע"י הצבת מוביל המים הישראלי כאתגר כלל-ערבי סייעה לנאצר להעמיק את מעמדה המבודד של סוריה בעולם הערבי ולהזים את תוקפנותה המילולית המנופחת, שנתמכה בפעולות פרובוקציה צבאיות אנטי-ישראליות.
מאחורי ארשת המתינות שלבש נאצר בוועידת הפסגה הערבית הראשונה התבלטה הערכתו, כי טרם הגיעה העת לפתוח במלחמת חורמה בישראל, שכן עדיין לא בשלו התנאים הצבאיים לכך. עיתוי מועד המערכה חייב להיעשות ע"י הערבים תוך ניצול משאבי הכוח העתידיים וגורם ההפתעה גם יחד. מתוך כך הסתכמה הערכת המצב של נאצר כדלקמן: ראשית, פתיחת המערכה הסופית נגד ישראל חייבת להיעשות על רקע סביר ומובן גם בדעת הקהל העולמית. שנית, המערכה תפתח רק לאחר שתובטח עליונותה הצבאית המוחלטת של מצרים, שתיצור תנאים וודאיים לחיסולה של ישראל. שלישית, יהא צורך להבטיח תמיכה בינלאומית, או לפחות להסתייע בתנאי קוניוקטורה בינלאומיים, כדי להשלים את הניצחון הצבאי בתמיכה מדינית. מכל מקום, בניגוד למצופה, לא יצרה הפעלת מוביל המים הישראלי רקע מדיני עוין לישראל. אדרבא, הפעלתו תאמה את המוקצב לפי "תוכנית ג'והנסטון" וזכתה לתמיכתן המלאה של ארה"ב. שיקולי מאזן הכוח של נאצר היו שליליים עד כה, (למרות התעצמותה הצבאית הכוללת), עקב שקיעתו במלחמה האין-סופית והבלתי-מוכרעת בתימן. יתרה מזאת, נאצר הגיע כנראה לכלל מסקנה, כי התעצמות צבאו לא יצרה עדיין את הפער הכמותי והאיכותי ההכרחי להשגת ניצחון צבאי נגד ישראל. ההנחה, כי תמיכתה הביטחונית של צרפת בישראל תיפסק עם תום מלחמת אלג'יריה, לא התאמתה, למרות "סבירותה" מנקודת מבטו של השליט המצרי.
לפיכך, הסתפקו שליטי ערב בקבלת שלוש החלטות בנושא הישראלי: א) הטיית יובלי הירדן ושלילת חלק נכבד ממקורות המים המזינים את המוביל הישראלי⁴¹; ב) הקמת "המפקדה הערבית המשותפת" (מפע"ם); ג) ארגון הפליטים הפלסטינאים במוסד שהועמד, למעשה תחת פיקוחה של מצרים.
משימותיה של "המפקדה הערבית המשותפת" שהוקמה בראשותו של הרמטכ"ל המצרי, הגנרל עלי עאמר, ובסיוע 12 עוזרים צבאיים, הוגדרו כדלקמן: תיאום שיתוף הפעולה הצבאי בין צבאות ערב; בחינת צרכי החימוש והציוד של סוריה, לבנון וירדן – המדינות שתוצאנה לפועל את תוכנית ההטיה הערבית; הכנת כוח צבאי בעל כושר של התמודדות נגד ישראל, במידה וזו האחרונה תתנגד בכוח לתוכנית הערבית; תכנון ההקצבות הכספיות לתגבור כוחן של סוריה, לבנון וירדן. ההקצבה הראשונה בשיעור 15 מיליון ליש"ט הוטלה על כל מדינות ערב במקובץ, אולם כווית, מצרים, סעודיה ועיראק קיבלו על עצמן את נטל המימון העיקרי. המסגרת הפיקודית של "המפקדה" עוצבה בהשראת דפוסיה של נאט"ו, כשהיועצים המצריים התמנו לתפקידי המפתח. מגמתו של המפקד העליון, עלי עאמר, הייתה כפולה: הוא שאף לעקוף את מועצת שרי ההגנה הערביים, אשר פעלה במסגרת "ברית הביטחון הקיבוצי" של "הליגה הערבית", על מנת להגיע במישרין אל ראשי מדינות ערב. שאיפתו זו התבססה על לקחי מחדלה של "ברית הביטחון הקיבוצי". במישור האופרטיבי חתר עאמר לקבלת סמכויות להזזת כוחות ערביים ממדינה למדינה. המגמה השנייה נתקלה בהמשך בהתחמקות מצד ירדן ובהתנגדות ברורה מצד לבנון. כניסתם של כוחות ערביים ללבנון הותנתה בקריאתה של הממשלה המקומית ובהסכמה פרלמנטרית לבנונית. בהקשר זה ראוי לציין, כי היחסים בין משטר "אל-בעת'" בסוריה לבין ממשלת לבנון היו רחוקים מלהיחשב כיחסים תקינים. בראשית שנת 1965 התחמק נאצר במפורש מנשיאה באחריות לתקריות גבול מקומיות בין סוריה לישראל, ואף המליץ על דחיית עבודות ההטיה בקטעים החשופים לתגמול ישראלי.
ארגון הפליטים הפלסטינאי, בהנהגת אחמד שוקיירי, נועד להטעים קבל-העולם את "הישות הפלסטינית", תוך מתן אפשרות ל"עם הפלסטיני" להלחם למען החזרת מולדתו. הפיכתו של ארגון הפליטים למעין ממשלה פלסטינאית שבגלות, המאמנת את "חזית השחרור" הצבאית שלה, נועדה להקנות למצרים שליטה ובקרה בלעדיים על הפליטים הערביים. סוריה ומצרים גם יחד היו מעוניינות לערער את אחדותה של ירדן באמצעי זה. אין תימא, אפוא, שירדן התנגדה להקמת ארגון המתיימר לייצג את כלל הפליטים מבלי להכיר בריבונותה של ירדן על שתי גדותיה. העמדות המנוגדות שבלטו בנושא זה בוועידת הפסגה הערבית רוככו ומותנו ע"י הפשרה הבאה: הקמת גוף שייצג את הפליטים הערביים כלפי חוץ; הקמת צבא פלסטינאי, שיתאמן בארצות מושבם של הפליטים ויוכפף לממשלות המקומיות. שוקיירי עצמו ניסה ליישב את הסתירה בין הריבונות הירדנית לבין ה"ישות הפלסטינאית" באומרו, כי המושג האחרון הינו "עממי", בעוד שהריבונות הירדנית הינה "ממלכתית". מכל מקום, מגמתו של שוקיירי הייתה להסתנן לכל הארגונים הבינלאומיים האפשריים, לזכות בהכרה רשמית ולהוות מטרד לישראל. ארגונו היווה, למעשה, אוסף של עסקנים ששאפו לארגן משענת צבאית, "צבא שחרור" נוסח מחתרת ה F.L.N באלג'יריה. בנוסף לחיכוך העיוני והמעשי בין שוקיירי לבין המלך חוסיין, הסתבר בכנסי הפליטים שנערכו בירושלים העתיקה, כי נציגי הפליטים מסוריה, מלבנון, מרצועת עזה וכדו' הפכו, למעשה, למייצגי הממשלות ששיגרום, ולאו דווקא למייצגי הפליטים עצמם. "צבא השחרור" הוכפף מבחינה צבאית ל"מפקדה הערבית המשותפת" ומהותו הצבאית נקבעה כחיל פד'אאיון. בעייתו המרכזית הייתה, כמובן, גיוס כוח אדם ואימונו, וזהו כידוע תהליך ממושך. ירדן, למשל, סירבה לארגון גדודי פליטים בתחומיה מאחר וצבאה כולו הוגדר כצבא שחרור פלסטינאי. גם לבנון לא התירה לערוך אימוני צבא זה בשטחיה. לעומת זאת, כינתה סוריה את אחד מגדודי צבאה הסדירים כ"צבא פלסטין" ואף נהנתה מתקציביו של שוקיירי. עיראק פתחה את בסיסי ההדרכה הצבאיים שלה בפני מתנדבים פלסטינאים. אומנו קצינים ואנשי קומנדו והללו רכשו את ניסיונם הצבאי המעשי בקרבות נגד הכורדים. בסיכום, ארגון הפליטים של שוקיירי וצבאו היו תלויים, למעשה, במצרים וקבלו את הכוונתם מלמעלה. הניסיון עד כה לימד, כי הארגון לקה בהיעדר בסיס ושורשים עממיים. מאחר וארגונו של שוקיירי נשלט ע"י מצרים, הוקם ארגון מתחרה בחסותו של משטר "אל-בעת'" הסורי. ארגון פורש זה "פתח"; (בהיפוך סדר האותיות: "חרכת-תחריר-פלסטין" – "התנועה לשחרור א"י), שאב את מתנדביו מקרב "האחים המוסלמים", הבליט את צביונו הדתי (בתמיכת חאג' אמין אל-חוסייני) ואופיו האנטי-נאצרי. מגמתו התבטאה בפתיחת מבצעים מידיים נגד ישראל על מנת להוכיח את עצם קיומו ואף לגרור את מדינות ערב למלחמה נגד ישראל, בהנחה שהזמן פועל לרעת הערבים. קיצוניותו של הארגון הנ"ל סייעה לו לזכות בתמיכתו של משטר בן-בלה באלג'יריה (מטעמים עקרוניים), ולחסותה של סוריה (מטעמים טקטיים). מבצעי הטרור של אנשי "פתח" נערכו לאו דווקא מעבר לגבול הסורי. הסכנה הפוטנציאלית הצפונה בארגון טרור זה נבעה מהיותו גוף בלתי מבוקר, בניגוד לארגונו של שוקיירי, שכוון נגד נאצר. עיתוי פעולות הטרור של ארגון זה במרוצת שנת 1964/5, שחלו במקביל לכנסי הפליטים של שוקיירי ולהיו ועדויותיהם של ראשי ממשלות ערב, הוכיח את הפילוג הבין-ערבי סביב "פתח". רדיפתם של לוחמיו ברצועת עזה ע"י הממשלה המצרית מחזקת הנחה זו.
לסיכומה של ועדת הפסגה הערבית הראשונה ראוי להצביע על המניעים המצריים שהביאו לכינוסה, כפי שהם בוטאו ע"י חסנין הייכל, שופרו המהימן של נאצר. המשימה הייתה להבטיח שני גורמים חיוניים: הפגת המתיחות המקדמת את הפילוג בעולם הערבי; הפגתה – בנסיבות שיבטיחו עמדה של כוח לצד המצרי. ניתוח זה מודה בהחלשת מעמדה של מצרים בתקופה שקדמה לכינוס הפסגה. הנתונים המחלישים היו, אפוא, הלחץ הסורי בפרשת א"י, והסבך שנאצר נקלע אליו לאחר כשנה וחצי של קרבות מתישים וחסרי הכרעה בתימן. לכך יש להוסיף את קשייה הכלכליים של מצרים, אשר נבעו מההשפעה המצטברת של ההלאמה ומתסכולו של המנגנון הציבורי-ממלכתי, וכן מהנזקים הכספיים שנגרמו למשק המצרי כתוצאה ממימון הפלישה בתימן. הקשיים התבטאו הן בעיכוב השלמתם של מפעלי הפיתוח, והן בשיבוש מערכת אספקת המזון המצרית מפאת צרכיהם של הרפובליקאים בתימן. ההישג העיקרי של ועידת הפסגה הערבית הראשונה התבטא בריסון הסורים, תוך כדי הוקעת בדידותם המדינית בזירה הערבית. לעומת זאת לא פתרה ועידת הפסגה את הבעיה התימנית. כישלונו של נאצר בתחום זה הוחמר ביותר עקב ההתפלגות הפנימית בקרב מחנה הרפובליקאים בתימן והתגברות השנאה הכללית אל המצרים שנראו כפולשים וכשמעבדים ע"י רוב התימנים. בואו של המלך סעוד לוועידת הפסגה הראשונה לא קידם את מטרותיו של נאצר, מאחד וסעוד היה חסר כל סמכות מדינית בארצו ואף לא נענה לדיון בנושא התימני; שכן כבר בינואר 1964 היה הנסיך פייצל השליט האמיתי של ערב הסעודית.

שנת 1964: המאזן הכללי, ביקור חרושצ'וב וועידת "הבלתי מזדהים"
עוד בשלהי שנת 1963 הופיע גורם עולמי חדש בזירה המזרח תיכונית והצפון אפריקאית. היה זה ראש ממשלתה של סין העממית, צ'ו-און-לאיי, שערך סיור מקיף באזור. פגישותיו ושיחותיו של המנהיג הסיני עם נאצר, בן-בלה והמלך חסן, במרוצת חודש דצמבר 1963 הדגימו בעליל את התעניינותה הגוברת והולכת של סין ביבשת אפריקה ואת המאבק שמעצמה זו מנהלת לא רק נגד המערב אלא גם נגד ברית-המועצות. עד לאותה תקופה נשאו פעולותיה של סין אופי מוגבל ומאופק למדי. אולם בהמשך שנת 1964 התרכזה התעניינותה של סין במיוחד במדינות אפריקה השחורה ותחום זה חורג ממסגרת הדיון.
התחרות הסינית-סובייטית והסובייטית-מערבית באפריקה קבלה מימד חדש בעיצומו של חודש מאי 1964, שעה שראש ממשלת ברית-המועצות, ניקיטה חרושצו'ב, ערך סיור ממלכתי במצרים (בין ה-25-10 במאי). במרכז ביקורו של חרושצ'וב עמד טכס סיום שלב א' בהקמת הסכר הגבוה באסוואן. במעמד זה נכחו גם נשיאי עיראק ותימן (עארף וסלאל). נשיא אלג'יריה, בן-בלה, הגיע לקהיר למחרת והצטרף לשיחות שניהל חרושצ'וב עם שלושת השליטים הערביים. במסגרת ביקורו נשא חרושצ'וב מספר נאומים: בנאום באסיפה הלאומית המצרית הביע חרושצ'וב את תמיכתו בעמדת הערבים "בקשר לתוכניות האימפריאליסטיות להטיית מי הירדן, הפוגעות בזכויות הערבים". בנאום נוסף תקף חרושצ'וב את בריטניה ותמך בדרישותיו של נאצר לפינוי הבסיסים הבריטיים בארצות ערב. בנאום שנשא בטכס הענקת עיטורים סובייטים לעובדי הסכר הגבוה (ב-17 במאי) חלק חרושצ'וב בגלוי על דעותיו של נאצר בשאלת האחדות הערבית והציע להנהיג את סיסמת "אחדות העובדים הערביים". נאום זה, שנישא בסגנון חופשי תוך גילוי הלהבות והפגנת "נימה אישית", היכה גלים במצרים ובארצות ערב, ואילו במערב התקבל הנאום ברגשות מעורבים, תוך ציון האפשרות של מפנה היסטורי. נאום זה תוקן ע"י שידור מאוחר יותר של הרדיו המצרי: הקטעים "האישיים-אינטימיים" הושמטו, וכן הושמט כל אותו קטע שהציע את סיסמת אחדות העובדים הערביים. חרושצ'וב ציין את העובדה, כי "הסכר הגבוה הינו מוקש ענק תחת יסודות האימפריאליזם". כן טען לעדיפותו של הקומוניזם על האימפריאליזם המערבי בכל השטחים. להלן בסעודה שנערכה במועדון הקצינים בקהיר, הכריז חרושצ'וב כי ברית המועצות תמשיך לספק נשק למצרי ללא עיכוב כל אימת ותתבקש לכך. בנאום אחר שנישא בפורט-סעיד הצהיר חרושצ'וב, כי "ממשלת ברית-המועצות סבורה שיש למצוא פתרון הגיוני וצודק לבעיית פלסטינה". בנאום נוסף תקף את כווית. בסיכום הביקור התפרסמה הודעה משותפת שבה הביעה רוסיה את תמיכתה במה שהוגדר כ"מאבק המדינות הערביות נגד הקנוניות התוקפניות של המעצמות האימפריאליסטיות בעניין ניצול מי הירדן". כן התחייבה ברית-המועצות לתמוך במאבק "האנטי-קולוניאלי" בדרום ערב ובמקומות אחרים. כמו כן הובטח למצרים מילווה בן 250 מיליון רובל למימון תוכנית החומש השנייה לפיתוח התעשייה הכבדה, להשלמת סכר אסוואן ולטיוב קרקעות במדבר. נאום ששודר לאחר מכן ברדיו מוסקבה חזר וטען חרושצ'וב, כי קיימים הבדלים עקרוניים בתפיסת האחדות בין מצרים לברית-המועצות, אולם הוא מוכן להסכים, בדיעבד, גם להשקפה המצרית.
בזירה הערבית חלו ההתרחשויות הבאות: במצרים התפטרו שני סגני הנשיא – עבד אל-לטיף בגדאדי וכמאל אד-דין חוסיין. ב-26 במאי נחתם בקהיר הסכם בין מצרים לעיראק על הקמת מועצת נשיאות ופיקוד צבאי משותף לשתי המדינות. הוסכם כי מועצת הנשיאות תורכב על בסיס שוויון מספרי לאומי, והיא תתכנס מידי כל שלושה חודשים לדיונים בענייני הגנה, מדיניות וכלכלה. מרכז הפיקוד המשותף נקבע בקהיר ותפקידיו הוגדרו בתיאום ציודם ואימוניהם של הצבאות וכן בפיקוד אחיד בעת מלחמה. ביוני 1964 הצהיר מנהיג הכורדים בעיראק, כי בעיית בני עמו טרם נפתרה וכי המרד הכורדי עשוי להתלקח מחדש אם לא ייושבו חילוקי הדעות עם ממשלתו של עארף. בסוריה נמשך המצב המתוח, שלטונות "אל-בעת'" הודיעו על גילוי מחתרת פרו-נאצרית חדשה בחומס ובצפון המדינה, אשר קבלה נשק וממון מעיראק. מסתבר, אפוא, שההסכם המצרי-עיראקי שנחתם בקהיר לא בא אלא לאחר הפעלת לחץ כבד על נאצר מצד עארף, ששאף לגבש יוקרה ותימוכין נוכח הלחצים הפנימיים מצד החוגים האנטי-מצריים במדינתו. לעומת זאת היה נאצר מעוניין לחזק את משטרו של עארף על מנת להדק את טבעת המצור המדיני על שליטי "אל-בעת'" בסוריה. ההסכם המשותף נוסח בזהירות יתרה והחותמים עליו נמנעו מלהגדיר בשלב זה את כוונותיהם מבחינת המסגרת התחוקתית של האיחוד החדש. מכל מקום, הסכם זה רק חזר והפגין את מכלול בעיותיה הפנימיות של עיראק, שהיו רחוקות מפתרון ומיציבות גם יחד. ב-14 ביולי 1964 פתח עארף בגל של הלאמות בעיראק, שכלל בנקים, חברות ביטוח ומוסדות כלכליים. כן פוזרו כל המפלגות על מנת להכשיר את הקרקע להקמת "האיחוד הסוציאליסטי הערבי". צעדים אלה ננקטו במסגרת קידומה של עיראק לקראת האיחוד עם מצרים.
בין ה-21-17 ליולי התקיימה בקהיר ועידת פסגה של ראשי 33 מדינות, "ארגון האחדות האפריקאי". קריאתו של נשיא גאנה, דר' אנקרומה, להקמת ממשלה פאן-אפריקאית לאלתר, נדחתה ע"י רוב המשתתפים. נאצר העלה במסויג את הנושא הישראלי בוועידה, אולם לא לחץ לקבלת החלטה אנטי-ישראלית מאחר והלקח של ועידת אדיס-אבבה היה לנגד עיניו.
ב-23 ביולי צוין יום ההפיכה ה-12 במצרים במצעד צבאי, שהפגין את כוחות השריון ויחידות הטילים. הייתה זו גם העת המתאימה לערוך סיכום-ביניים של מאזן השנה ה-12. הבעיות המרכזיות של נאצר בשנה זו היו כדלקמן:
א) לבטים כלכליים שנבעו ממערך ההלאמה, ממדיניות הפיתוח המזורזת, מהגברת הצריכה של המשק הלאומי ומהעומס הכבד של מלחמת תימן; ב) היעדר בסיס ציבורי-עממי למשטר למרות כינונו של פרלמנט פסבדו-דמוקרטי ותגבור שורותיה של המפלגה היחידה; ג) כישלונו המוחלט של האיחוד המשולש. עם זאת חלה התקרבות מדינית וצבאית ניכרת בין מצרים לבין עיראק לאחר הפיכתו של עארף; ד) ההרעה המתמדת שחלה במצב בתימן, הן מבחינת העדר יכולות ההכרעה של חיל המשלוח המצרי (שמנה כבר כ-40,000 חייל), הן מבחינת הפגיעה במוראל הצבאי והמדיני של מצרים והיווצרות דעת קהל עולמית בלתי-אוהדת, והן מבחינת הנטל הכלכלי והכספי של מערכת תימן לכשעצמה.
תוכנית החומש הכלכלית שמה את הדגש על פיתוח התעשייה. בשלוש שנותיה הראשונות הושקעו בממוצע כ-200 מיליון לי"מ לשנה, שהיוו כ-60% מההשקעות המתוכננות. אולם כבר בשנת התקציב 1963/4 גדלו ההשקעות לכלל 270 מיליון לי"מ, היינו כ-2/3 מהתכנון. למרות שהביצוע לא הדביק את התכנון יש לראות בהתפתחויות אלה כהצלחה יחסית, בהתחשב ביומרנותה של תוכנית החומש מחד גיסא, ובעובדה רבת המשמעות שכמחצית ההשקעות הופנו לפיצוח התעשייה, כשהדגש מושם על ענפים בעלי יישום אסטרטגי-ביטחוני, מאידך גיסא. תהליך התיעוש גרר אחריו שתי מגמות נוספות: ראשית, הגברת הצנטרליזציה התעשייתית והתרכזות בפיתוח מפעלים גדולים המעסיקים למעלה מ-500 פועלים. בעת בעונה אחת צומצם מספר המפעלים הבינוניים ומספר עובדיהם הוקפא. שנית, חלקה של התעשייה בהכנסה הלאומית גדל והלך: מ-20% בשנת 1954 לכ-23% בשנת 1963. להתפתחות זו נודעה חשיבות רבה דווקא במדינה כמצרים, אם גם נזכור, כי במקביל לכך חלה ירידה תלולה בתרומתה של החקלאות להכנסה הלאומית: מ-36% בשנת 1954 ל-28% בשנת 1963. ביסוד המדיניות הכלכלית של המשטר מונחת ההנחה, כי יש לשמור על מתח רווחים נמוך בחברות ובמפעלים המולאמים על מנת להבטיח מחירים עממיים להמונים. הנחה זו לא נשמרה לאורך כל החזית, ומחיריהם של מוצרים חיוניים עלו בהדרגה עקב התחייבויותיה הכלכליות של מצרים כלפי המשטר הרפובליקאי בתימן וכן מחמת הצרכים הלוגיסטיים החיוניים של רבבות החיילים המצרים. התפתחות זו עוררה אי-שקט פנימי במצרים, חרף כל מאמצי הממשלה וביטאוניה להסביר את הקשיים באספקת המזון ובהעלאת המחירים כתופעה זמנית הקשורה במאמצי הפיתוח ובהשקעות הרבות בבניין הסכר הגבוה.
יתר על כן, במרוצת שנת 1964 הסתמנו בעליל הקשיים היסודיים שנבעו ממשבר המנגנונים הביורוקראטיים של המדינה. התרחבות מימדי המשק המולאם הביאה להתנפחות ביורוקראטית ול"אבטלה מוסווית" שהעידה על אוזלת יד בתחום הייעול; שכן מדיניות הרחבת השירותים וקליטת כוח אדם למעגלי הפקידות והמפעלים הצריכה הכשרה מקצועית וויסות טכני. מסתבר, כי יעילותה של הביורוקרטיה המצרית נמצאה בעקומת ירידה מתמדת מאז שנת 1920. משנות ה-60 הסתמן תהליך לבלימת התפתחות זו, אולם שיעור הריבוי המספרי של עובדי המנגנון, שהתרחב ללא תקדים, גרם לנסיגה מהשיפור הזמני ולהחמרה נוספת, המתבטאת באי-יעילות קיצונית. על רקע הבעיות הללו נודעה חשיבות יתר להבטחת הכלים הארגוניים של המשטר, הן בצורת פרסום חוקה ותפעול פרלמנט המשתף, כביכול, את העם בהכרעות הכלליות. ל"מועצת האומה" של מצרים יועדו התפקידים הבאים במסגרת החוקה החדשה: אישור תקציב המדינה בכללו, ללא יכולת של הכנסת שינויים בסעיפים השונים; קביעת אחריותה של הממשלה לפני "מועצת האומה", אך בהגבלת הבעת אי אמון רק לאחר הגשת שאילתא; התפטרות שרי הממשלה וראשה אינה נוגעת במעמדו של הנשיא; הגבלת נוהל הגשת הצעות חוק פרטיות של צירי "המועצה" ע"י בדיקתן המוקדמת באמצעות ועדה פרלמנטארית מיוחדת. לעומת זאת הושארו סמכויותיו של הנשיא בלתי-מוגבלות: הותר לו לפרסם חוקים בתקופת הפגרה הפרלמנטארית. כן הוסמך הנשיא לעריכת משאלי-עם במגמה לעקוף התנגדות כלשהי מצד "מועצת האומה", תופעה שנשמעה כדמיונות בהתחשב במבנה המונוליטי של "מועצת האומה". זאת ועוד, הנשיא הוסמך לפרסם תקנות ביצוע לחוקיה של "המועצה", היינו יינתן לו מרחב גמישות ניכר לפרש את החוקים כרצונו. צביונה העקר של "מועצת האומה" המצרית הופגן, למשל, בדיון התקציבי לשנת 1964/5. הביקורת המתונה שנמתחה ע"י הצירים הוגבלה לסעיפי תקציב שוליים מבחינת הסכומים ומבחינת החשיבות גם יחד. מסתבר, אפוא, שהמשטר הנאצרי טרם הצליח ליצור אווירה של השתתפות ההמונים במאמצים הלאומיים. מבחינה זו נכשלו הבחירות ל"איחוד הסוציאליסטי הערבי" והחטיאו את מטרתן בדומה לכישלונם של "ארגון השחרור" ו"האיחוד הלאומי".
סיכום הביניים בזירה הערבית, בין שתי ועידות הפסגה הערביות, הצביע על התופעות הבאות: היעדר "פתרון של כבוד" מבחינת מצרים בפרשה התימנית, נוכח גילוי הקו הנוקשה מצד סעודיה, דחק את נאצר למעמדה של חולשה מתמדת, שנותחה כזכור על ידי פרסומיו של חסנין הייכל. עמדה זו הגבילה את מרחב התמרון המדיני של השליט המצרי בזירה הבין-ערבית, למרות ההשתפרות החלקית ביחסיו עם המלך חוסיין. גם פירוקו של האיחוד הבעת'יסטי בין סוריה לעיראק על ידי הפיכת עארף (בנובמבר 1963) והידוק היחסים בין עיראק למצרים (במאי 1964) – לא פתרו את בעיותיו של נאצר. לכל היותר, הם הקלו על מצבו המדיני בזירה הערבית והגבירו את בידודה של סוריה. אולם ההתקרבות המצרית-עיראקית הועמדה בסימן שאלה גדול ביולי 1965 עקב התמורות הפנימיות שחלו במשטר בעיראק.
בראשית אוקטובר 1964 התכנסה בקהיר ועידת "המדינות הבלתי-מזדהות". ועידה זו הותירה מאחוריה הד מדיני קלוש למדי, שכן דיוניה הועברו באירועים כלל-עולמיים רבי-משמעות אשר חלו במרוצת אותו חודש: ניקיטה חרושצ'וב הודח מראשות השלטון בברית-המועצות, וסין העממית פוצצה את המתקן האטומי הראשון שלה. עצם כינוסה של ועידת "המדינות הבלתי מזדהות" לא היוותה חידוש, אולם לעובדה כינוסה בקהיר דווקא היה ערך תעמולתי ניכר מבחינת עיצוב אישיותו של נאצר כמנהיג בעל שיעור קומה בינלאומי. הוועידה הראשונה של מדינות אלה כונסה בבלגרד, בספטמבר 1961, ביוזמתם של טיטו, סוקארנו ונאצר, במגמה להקים "כוח שלישי" ככוח ביניים בין המעצמות העולמיות. עיתוייה של ועידת בלגרד נקבע לאחר פיצוץ ועידת הפסגה בפריס על ידי חרושצ'וב (עקב פרשת הריגול האווירי של מטוס "יו-2" האמריקאי). נדמה היה, כי העולם צועד לקראת הידרדרות חמורה ביחסים הבין-גושיים. אולם עם חלוף אותן שלוש השנים, שהפרידו בין ועידת בלגרד לבין ועידת קהיר, חלה הפשרה ניכרת בתחום היחסים הבין-גושיים מחמת ההתרופפות הפנימית בכל אחד משני המחנות העולמיים. גם בקרב המחנה הנויטראליסטי חלו תמורות מרחיקות לכת. מטרת הכנס בקהיר הייתה לגבש את המדינות הקטנות סביב המחנה הנויטראליסטי לקראת עיצובו כ"כוח שלישי" של ממש. למנהיגי המחנה הנויטראליסטי היו מספר מכנים משותפים לא רק בתחום המדיניות הבינלאומית שלהם, אלא גם בתחומי מדיניות הפנים: טיטו, נאצר, נאצר, סוקראנו, אנקרומה ובן-בלד הנהיגו בארצותיהם כלכלה ממלכתית מתוכננת ועסקו בניסויי סוציאליזם בגרסאות שונות. כמו כן גיבשו לעצמם קו אנטי-קולוניאליסטי קיצוני לא פחות ממדיניותה הרשמית של ברית-המועצות. הוועידה נפתחה בתקרית בינלאומית חמורה, שהתבטאה בבידודו של ראש ממשלת קונגו-ליאופלדוויל, מואיז צ'ומבֶּה, במעצר מצרי ובגיבוש הביזיון שלו מאדמת מצרים.
45 המדינות ששיגרו את נציגיהן לוועידת קהיר, בתוספת 10 משקיפים רשמיים אחרים, לא הצליחו להגיע לכלל החלטות של ממש. בוועידה התבלטו שתי עמדות שונות. האחת הוצגה על ידי סוקראנו, והוגדרה על ידי משקיפים זרים כ"פרו-סינית" קיצונית,⁴² כשהדגש הושם על התערבות פעילה מצד הנויטראליסטים בסכסוכים הבין-גושיים. העמדה השנייה פותחה על ידי טיטו והתבססה על רעיון "הכוח השלישי" כגורם לתיווך ולהדברות בין הגושים היריבים. נאצר ניסה לתפוס עמדת ביניים כמפרש בין שתי הגרסאות שהועלו. הוא העלה את גישת "השלום-המותְנה", כלומר צידד בפתרונות אלימים כשהמדובר בתופעות אי-צדק המיוחסות למקורות אימפריאליסטיים. אין ספק, שמדיניותו המוצהרת כלפי ישראל השתקפה בפיתוח נוסחה זו. למעשה, הזדהתה השקפתו עם הגישה הקיצונית של סוקארנו. מעניין לציין, שחלק ניכר מדוברי המדינות שהשתחררו זה מקרוב נטו יותר להגדרה האינדונזית-מצרית, שכן רבים מהם זיהו את ברית-המועצות עם חברת השפע המערבית וראו עצמם קרובים יותר מבחינת המצוקה הכלכלית ובעיותיה לסין העממית.
ההחלטות שנתקבלו פה אחד עבור סינונים וניפויים כתוצאה מהכרח ההתפשרות. הודו, למשל, נכשלה במאמצה להעביר החלטה מפורשת שתקרא לסין העממית להפסיק את פיתוח הנשק האטומי. במקום זאת הוחלט על הפניית קריאה כללית לכל מדינות העולם להצטרף להסכם מוסקבה על איסור הניסויים הגרעיניים. כן התקבלה החלטת-גינוי כללית נגד האימפריאליסטים במזרח התיכון, מבלי לנקוב בשמה של ישראל. ההחלטה תבעה להכיר בזכויותיו של "העם הפלסטינאי" בהתאם להחלטות האו"ם. היה זה הישג חלקי לנאצר ולאחמד שוקיירי, שייצג כמשקיף בלתי-רשמי את "פלסטין". בסיכום, התברר כי בוועידת קהיר הסתמנו תזוזות במרכז הכבוד של המנהיגות הבלתי-רשמית של הגוש הנויטראליסטי. המגמה, שאפיינה בשעתו את ועידת בלגרד בהדגשת השלום העולמי, פינתה דרך להעמדת המאבק האנטי-קולוניאלי והניאו-קולוניאלי כנושא מרכזי. כן התבלטה התביעה לעצמאות כלכלית והסתמנה ההשקפה בדבר סיווגה של ברית-המועצות למחנה מדינות השפע. שינויי מגמה אלה השתקפו, כאמור, גם בהנהגתו הבלתי-פורמאלית של מחנה הנויטראליסטים: מותו של נהרו דחק את רגלי הודו מההנהגה הבלתי-מוכתרת. השפעתו של טיטו הצטמצמה, אולם נאצר הצליח לשמור על מעמדו עקב הסתגלותו לקו התוקפני והנמרץ יותר, לפחות מבחינה מילולית.

ועידת הפסגה הערבית השנייה ותוצאותיה
ועידת הפסגה הערבית השנייה, שהתכנסה באלכסנדריה בספטמבר 1964, ציינה את המשכה של אווירת "אחדות המעשה" שהיוותה רקע לכנס הפסגה הראשון. הנושאים שעמדו בחשיבותם של ועידת הפסגה עסקו בנושא הישראלי. כל המגעים בעניין תימן העלו חרס, ומבחינה זו החטיא נאצר את מטרתו העיקרית.
סיסמת "אחדות המעשה" התבטאה בעקיפת חילוקי הדעות הקיימים בין מלכי ונשיאי ערב על ידי ליכודם סביב תכנית פעולה מוסכמת נגד ישראל. תכנית זו כללה את הקמת "ארגון השחרור הפלסטינאי", הטיית יובלי הירדן הנובעים בסוריה ובלבנון והקמת "המפקדה הערבית המשותפת".
תקופת "אחדות פעולה" זו, או "אווירת הפסגה", חתמה תקופה בת 7 שנים לערך שהצטיינה בחתירה מצרית כמעט רצופה בכל ארצות ערב לסירוגין. שיאיה של פעילות חתרנית זו הזדקרו באירועים הבאים: הקמת ממשלה פרו-מצרית בירדן בשנת 1957; הקמת קע"ם, בפברואר 1958, והתעוררות לאומנית כללית בזירה הערבית בכללה; מלחמת האזרחים בלבנון, ביולי 1958, על רקע רצונם של רוב המוסלמים להשתלב בצורה זו או אחרת בקע"ם; מרידת הנפל של הקולונל שוואף במוסול שבעיראק נגד משטרו של קאסם, במרץ 1959; התנגשותן של מצרים ועיראק בפרשת עצמאותה של כוויית, באמצע שנת 1961; המאמץ המצרי של הרגע האחרון למנוע את פרישת סוריה מקע"ם, בספטמבר 1961; הפלישה הצבאית המצרית לתימן באוקטובר 1962; הפיכת הנפל הפרו-מצרית בסוריה ביולי 1963; הפיכת עארף בעיראק, בנובמבר 1963, אשר שברה את ציר בגדאד-דמשק וקירבה את עיראק למצרים. אירועים בולטים אלה היוו, כאמור, רק את מקצתה של הפעילות המצרית בזירה הערבית על רקע זה בלט שבעתיים המפנה התכסיסי שחל בעולם הערבי ביוזמתו של נאצר. מפנה זה, הנמשך בעת כתיבת השורות הללו למעלה משנתיים, יצר אווירת מתינות והפוגה במאבק המדיני הבין-ערבי, למרות השתוללותה של המלחמה העקובה מדם בתימן ובגללה.
מה התרחש בתקופת הביניים שבין שתי ועידות הפסגה? בראש ובראשונה נקבעו הסדרי קבע לכינוס ראשי הממשלות הערביות מדי פרקי זמן קצובים. כן הוחל בהפעלתו של הפיקוד הערבי המשותף מבחינה מינהלית, אם כי מבחינה מבצעית לא נעשה כמעט ולא כלום. בשלהי מאי 1964 התכנסה בירושלים העתיקה "הוועידה הלאומית הפלסטינאית" בהשתתפות כ-360 צירים מארצות ערב השונות, ובכללם כ-200 צירים ירדניים. כפי שהיה צפוי מראש, ייצגו צירים אלה את ממשלות מדינותיהם יותר משייצגו את הפליטים. הוועידה אישרה את הצעת "האמנה הלאומית הפלסטינאית", שהוגשה על ידי "נציג פלסטין" ב"ליגה הערבית", אחמד שוקיירי. כן אושרה חוקת "ארגון השחרור הפלסטינאי". "האמנה הלאומית" קבעה את מהותה ומסגרתה של "היישות הפלסטינאית". הרעיון המרכזי שהסתתר מאחורי "ישות" זו היה, כי על פליטי פלסטין להיערך למלחמה המכרעת על מנת להחזיר את ארצם. העתקת מרכז הכובד ממדינות ערב לפליטי פלסטין נועדה להכשיר אווירה בינלאומית אוהדת, שכן הפעם היה מדובר בתושבי ארץ-ישראל לשעבר, הלוחמים להחזרת "זכויותיהם החוקיות", ולא בלוחמי מדינות ערב שפלשו בשנת 1948 לארץ-ישראל. עד לפתיחת המערכה המכרעת יצטמצמו תפקידו של "צבא השחרור הפלסטינאי" בניהול מלחמת גרילה בשטחי ישראל, אשר תשתק את מערכת הכלכלה הישראלית, תשבש את הביטחון האזרחי ותזרע מבוכה ובהלה, שירתיעו השקעות הון בישראל ועלייה יהודית נוספת.
למרות היעדים המגוונים שהוצבו ל"צבא השחרור" השתררה אכזבה מסוימת בקרב הפליטים. אכזבה זו נבעה מחילוקי הדעות העקרוניים שהתגלעו בין מצרים, סוריה וירדן ומההסתייגות הלבנונית מפעילות צבאית מעין זו. חילוקי הדעות הכבידו ביותר, בנוסף לקשיים המעשיים והטכניים הכרוכים בארגונו של "צבא-השחרור". לפי דברי שוקיירי, נועדה המסגרת הצבאית להכיל כ-30,000 איש, אשר 5,000 מהם יתאמנו באלג'יריה.⁴³ כביטוי חלקי לאכזבה ממחדליו הארגוניים והצבאיים של "צבא השחרור" – החל לפעול, בינואר 1965, ארגון יריב – "פתח" – שניזון בין השאר מהחסות הסורית על רקע היריבות בין שליטי מצרים וסוריה.
"האמנה הלאומית" של שוקיירי הטעימה את הרעיון, כי "העם הפלסטינאי" יהא בבחינת חלוץ המאבק לשחרור פלסטין, אך השחרור מהווה גם את חובתן הלאומית של מדינות ערב האחרות. עד כה לא הורגש "צבא-השחרור". לעומת זאת בוצעו מספר פעולות חבלה בישראל על ידי אנשי "פתח", במחצית הראשונה של שנת 1965. בסיסי החבלנים מוקמו לרוב, בשטחה של ירדן. בשלהי מאי 1965 ערך הצבא הישראלי שלוש פשיטות תגמול על בסיסי החבלנים בתחומי ירדן במגמה של מתן אזהרה לממשלת ירדן והרתעת המסתננים. למרות זאת נמשכו לאחר מכן גיחות נוספות של חבלני "פתח". מ"צבא השחרור" נבצר להתארגן בירדן עצמה בגלל חששותיו הסבירים של חוסיין, כי גדודים אלה עשויים בסופו של דבר להיות מופנים נגדו.
התכנית הערבית להטיית יובלי הירדן, שהותוותה בקווים כלליים בוועידת הפסגה הראשונה, וגובשה מעשית בוועידת הפסגה השנייה ובכנס ראשי ממשלות ערב, נועדה להטות כ-50% ממי מקורות הירדן לעבר הירמוך ולהשתלב בתכניות ההשקאה של ממלכת ירדן. בשלהי נובמבר 1964 החלו הסורים בהכשרת תוואי ההטייה לאורך קו הגובה של 350 מ' מעל הים. שטח העבודה השתרע משני עברי הבאניאס, החל מהגבול הסורי-לבנוני ועד מדרום לעיירה באניאס. ב-17 במרץ 1965 נערכה הפגזת גומלין ישראלית על תחום התוואי שבתחומם. העבודות הלבנוניות נמשכו עד תחילת אוגוסט 1965 במסווה של מפעל השקאה מקומי, למרות הלחץ הדיפלומטי שהופעל על לבנון על ידי צרפת וארה"ב בנפרד, ולמרות נסיגתו הרשמית של נאצר מביצוע עבודות ההטייה (ב-31 במאי 1965). הכרזתו הגלויה שלי של נאצר בעניין זה באה לאחר שסוריה העלתה לפני ועידת ראשי ממשלות ערב בקהיר את תביעתה להעניק לה הגנה יעילה במפעלי ההטייה. בנאומו גילה נאצר, כי סוריה דחתה את הצעתו להעביר לידי חיל האוויר המצרי בסיס על אדמתה כדי שמטוסיו יוכלו לסייע בחיפוי על המשך העבודות. כן הבהיר נאצר, כי המשך עבודות ההטיה פירושו, למעשה, הסתכנות במלחמה כללית נגד ישראל, שעה שהערבים אינם מוכנים לכך. התחמקותו של נאצר בנושא זה הביאה את הסורים להפסקת עבודות ההטייה בגזרת משמר הירדן (ב-13 במאי 1965), לאחר שציודם נפגע גם בגזרה זו כתוצאה מחילופי יריות בין מוצבים סוריים וטנקים ישראליים. כתוצאה מכך, העתיקו הסורים את פעילותם לתחום דרומי יותר ומרוחק יותר מהגבול הישראלי. ברור היה, כי העתקת הגזרה לתחום מרוחק לא תפתור לאורך ימים את בעיית הכשרת התוואי, אם אמנם ימשיכו הסורים בעבודות הכשרתו.
"המפקדה הערבית המשותפת", שעל הקמתה הוחלט בוועידת הפסגה הערבית הראשונה, הספיקה להתארגן מבחינה מינהלית בתקופת הביניים. היא גם בדקה את מצבם וכושרם של צבאות ערב השונים והפעילה לחץ על ירדן ולבנון להגברת קצב ההתעצמות הצבאית. המגמה המצרית הייתה להאחיד את נשקן וציודן של שתי המדינות הפרו-מערביות ברכש סובייטי או מצרי, אולם מגמה זו נתקלה בהתנגדות מצד ירדן ולבנון גם יחד. כן ערכה "המפקדה" תכניות מבצעיות למקרי-חירום, כלומר לאפשרות של סכסוך מזוין עם ישראלי. תחת הלחץ המצרי שהופעל בספטמבר 1964 על ירדן, בהסתמך על אינפורמציה מודיעינית, שישראל עשוייה להתקיף את ירדן באזור הירמוך, ביצעה "המפקדה" תרגיל רב-צדדי בתזוזת כוחות מסוימים מתוך צבאות עיראק, ירדן, סעודיה ומצרים. ברם, העמדה המצרית הדורשת מתן סמכות ל"מפקדה" להעביר כוחות ממדינה ערבית אחת למשנה – לא נתקבלה על דעתן של שאר מדינות ערב עד לראשית שנת 1965. מכל מקום, הטיפול בנושא זה הועבר לסמכותם של הגופים המדיניים, אם כי "המפקדה" השלימה את תוכניותיה המבצעיות בהעברת כוחות מדינה למדינה. ראוי לציין, כי בנושא זה נהנית ישראל מראש מיתרון מכריע עקב שטחיה הקטנים.
בסיכום, הנהנים העיקריים עד כה מ"אווירת הפסגה" ומסיסמת "אחדות המעשה" הם חוסיין מלך ירדן ונאצר. הראשון הצליח לשלב את "תכנית הירמוך" להשקאת כיכר הירדן במסגרת מפעלי ההטייה, ולקבל "הכשר" רשמי לכך מפיו של נאצר, למרות שבשלב הנוכחי לא חורגת התכנית הירדנית מתחומי הקצבות המים של ג'והנסטון. כן זכה חוסיין להפוגה רבת-חשיבות, לדידו, בחזית התעמולתית והחתרנית של נאצר. מבחינתו של זה האחרון לא באה "אווירת הפסגה" אלא לחלץ את מצרים מקשייה השונים: הניסיונות להגיע לעמק השווה עם ערב-הסעודית בפרשת תימן עלו עד אז בתוהו, והתוצאות השליליות נזקפו לרעתו של נאצר בהתחשב בהחמרת מצבו של חיל המשלוח המצרי בתימן. נאצר נקלע בנושא זה למבוי סתום, שכן אין באפשרותו לפנות את צבאו ולהפקיר את הזירה התימנית להשתלטות המלוכנים. מחד גיסא, וכן אין סיכוייו סבירים כלל ועיקר בהעתקת זירת המערכה לתחומי סעודיה עצמה, מאידך גיסא. הסיכונים הצפונים בהרפתקה מעין זו הינם גדולים יתר על המידה עבורו. קושי אחרי שנפתר על ידי ועידות הפסגה הערביות נבע מהסבך המילולי של נאצר, אשר חזר והטעים במשך שנים, כי הפעלת מוביל-המים הישראלי פירושה מלחמה טוטלית. המוצא נקבע בעריכת הסכם בין-ערבי שהבטיח אי-נקיטת פעולה מלחמתית סביב נושא המים כל עוד אין מדינות ערב מוכנות למלחמה. התחליף למלחמה הוגדר במבצע הטיית מי-מקורות הירדן, שנועד להקהות את העוקץ התעמולתי מצד שליטי סוריה ולהזיק לישראל בעת ובעונה אחת. אולם גם תחליף זה הוסר זמנית מעל סדר היו, לאור היוזמה הנגדית הישראלית, על ידי הצהרתו של נאצר מה-31 במאי 1965. נותרה, אפוא, התכנית המקורית של נאצר להשמדת ישראל, שביצועה נדחה לעת מצוא.

שנת 1965: הכישלון בפרשת גרמניה וערעור האחדות הערבית ע"י בורגיבה
שלשלת של אירועים, שתחילתם בשלהי ינואר 1945, הביאה לכישלון ברור של מדיניות המיקוח והסחטנות המצרית במרוצת פברואר-מרץ 1965. לחצן המצטבר של הבעיות הכלכליות והדמוגרפיות במצרים וחוסר הצלחתו של ארגון ההמונים הנוכחי במדינה – חוללו מפנה במדיניותו של נאצר מאז מאי 1964, מועד ביקורו של ניקיטה חרושצ'וב במצרים. קרוב לוודאי, שבעקבות ביקור זה חלה הערכת מצב סובייטית מחודשת לגבי התמורה שיש לגבות מנאצר כתוצאה מהסיוע הצבאי והכלכלי. רמז לכך ניתן בשעתו על ידי חרושצ'וב עצמו שקרא ל"אחדות העובדים הערבים" וחלק בגלוי על המגמות הפן-ערביות של נאצר. קריאה זו התפרשה על ידי משקיפים מסוימים כאתגר סובייטי שנזרק לעולם הערבי תוך עקיפת מנהיגותו של נאצר. מכל מקום, לאחר הדחתו של חרושצ'וב ב-15 לאוקטובר 1964 נרמז, כי המנהיג הסובייטי המודח פעל מעבר לסמכויותיו גם בתחום הסיוע הכלכלי למצרים. למרות זאת הזדרזה המנהיגות הסובייטית החדשה להרגיע את הערבים: בשלהי דצמבר 1964 הגיע סגן ראש הממשלה הסובייטית, אלכסנדר שאֶלאֶפין, לביקור במצרים בראשות משלחת של הסובייט העליון. שאלאפין הצהיר, כי שיתוף הפעולה המדיני, הכלכלי והתרבותי בין שתי המדינות מתהדק והולך. כן הודיע על תמיכתה של ארצו בעמדת הערבים ב"בעיית פלסטין". הנקודה המעניינת ביותר בביקורו של שאלאפין הייתה הבטחת מילווה סובייטי חדש, בשיעור 277 מיליון דולר, לפיתוח התעשייה המצרית. ראוי לזכור, כי חרושצ'וב נמנע בשעתו מלהבטיח במפורש מענק סובייטי כלשהו למצרים, ועורר בכך אכזבה בחוגי השלטון המצריים. הבטחתו רבת-המשמעות של שאלאפין הייתה כרוכה, מן הסתם, בהצגת שני שטרות פירעון מדיניים: א) הזמנתו של וולטר אולבריכט, מנהיג גרמניה המזרחית, לביקור רשמי במצרים,⁴⁴ ואולי אף מתן הכרה מצרית מלאה במשטר של גרמניה המזרחית; ב) הענקת סיוע פעיל למורדי קונגו.
ואכן, בנאום שנשא בפורט סעיד (ב-23 בדצמבר 1964) החריף נאצר את מדיניותו כלפי ארה"ב. הוא הכריז על המשך הסיוע בנשק למורדי קונגו והתיימר לוותר על הסיוע הכלכלי מארה"ב אם יותנה בתנאים מדיניים. עוד קודם לכן הופל מטוס פרטי של חברת נפט אמריקאית, שטס בדרכו מירדן ללוב מעל שטח מצרי. כתוצאה מכך, הודיעו ארה"ב (ב-29 בדצמבר) על השהיית משלוחי עודפי המזון למצרים בסך 35 מיליון דולר. משלוחים קודמים בסך 140 מיליון דולר לא עוכבו. לאור המחסור במצרכי מזון הופעלה במצרים תכנית צנע חמורה, והמצרים ניסו את כוחם ברכש חטין מארגנטינה, ללא הצלחה. לעומת זאת הזדרזו הסובייטים להחיש משלוחי חירום של מזונות לאחר שנאצר הודיע להם, כי ארצו עומדת על סף הרעב. עד יולי 1965 הפסיק נאצר בקול ענות חלושה את תמיכתו הפעילה במורדי קונגו, והנשיא ג'והנסון התיר את המשך הסיוע הכלכלי. מהתפתחות זו ניתן היה להסיק, כי הסיוע הכלכלי האמריקאי בתחום משלוחי עודפי המזון הינו חיוני, אך ניתן לוותר עליו לפרקים. לעומת זאת, התבלטה נקודת המוצא, שאין כל אפשרות בשנת 1965 לוותר על הסיוע הסובייטי המגוון. תמרוניו האחרים של נאצר, כניסיון חיזורו אחר צרפת, תוך רצון לנצל את עמדתו העצמאית של דה-גול, לא נשאו את הפרי המיוחל. לפיכך נראה היה במחצית שנת 1965, כי מרחב התמרון הבין-גושי של השליט המצרי קָטֵן בהדרגה. ניתן לקבל הערכה זו במסגרת תהליך כולל יותר, שתחילתו בשלהי שנת 1961, ושלבי הביניים שלו הסתמנו בוועידת אדיס-אבבה⁴⁵ (אפריל 1962), בביקורו של חרושצ'וב במצרים (מאי 1964), בסיורו של שאלאפין במצרים (בדצמבר 1964), בפרשת הסיוע המצרי למורדי קונגו (דצמבר 1964 – יולי 1965), ובפרשת הכישלון המצרי ביחסים עם מערב גרמניה (פברואר–מרץ 1965).
הפרשה הגרמנית הפגינה באורח מוחשי את צמצום מרחב התמרון של נאצר. בסוף ינואר 1965 פורסם בקהיר ובברלין המזרחית, כי וולטר אולבריכט הוזמן לביקור בקהיר בפברואר. ידיעה זו עוררה מורת רוח במערב גרמניה. נשמעו תביעות להפעיל נגד מצרים את "דוקטרינת הַלשטיין", שלפיה מנתקת מערב-גרמניה את קשריה הדיפלומטיים באורח אוטומטי עם כל מדינה המכירה במזרח-גרמניה. כן הושמעו בבון דרישות להפסיק את הסיוע הכלכלי למצרים. בעת ובעונה אחת החליט בית-הנבחרים האמריקאי (ב-26 בינואר) שלא לאשר משלוח של מזון למצרים. מומחי משרד החוץ האמריקאי החלו מייד בהפעלת לחץ על הסנט במגמה למנוע את אישור ההחלטה על ידי הסנט, בנימוק שהדבר מגביל את חופש הפעולה המדיני של הנשיא ומהווה התערבות גלויה של הרשות המחוקקת בענייני הרשות המבצעת.
ערב ביקורו של אולבריכט במצרים הזהיר השגריר המערב-גרמני את נאצר, כי הביקור יעמיד בסימן שאלה את עתיד היחסים המדיניים והכלכליים שבין מערב-גרמניה למצרים. נאצר השיב, כי הוא לא רק יארח את אולבריכט, אלא אף יכיר במשטרו אם יימשכו משלוחי הנשק ממערב-גרמניה למצרים. נאצר השיב, כי הוא לא רק יארח את אולבריכט, אלא אף יכיר במשטרו אם יימשכו משלוחי הנשק ממערב-גרמניה לישראל. חסנין הייכל אף כתב באותו שבוע, בין "בּון בגדה באמונם של הערבים, כאשר ביצעו בשעתם הקנצלר אדנאוור וראש ממשלת ישראל, בן-גוריון, עיסקת נשק חשאית". בהמשך ציין הייכל, כי עניין זה הנו חמור לגבי הערבים יותר מאשר קשירת יחסים דיפלומטיים בין מערב גרמניה לישראל. לבסוף הזהיר הייכל את בון על ביטול סיכויי ביקורו של נאצר במערב-גרמניה.
בשלב זה הפך הסכסוך המצרי-גרמני לתרגיל סחטנות מצד נאצר בהתאם לאותם כללים, שהביאו להצלחותיו המדיניות בתקופה האחרונה. ב-10 בפברואר 1965 הודיע ראש ממשלת מצרים, עלי צברי, כי ממשלת בון החליטה להפסיק מיני ובי את כל משלוחי הנשק לישראל. הודעה זו אושרה עלי די יו"ר הבונדסטאג המערב-גרמני, ומקץ יומיים הוסיף הפרופ' ארהארד, ראש ממשלת בון, כי ממשלתו תמנע מלשגר נשק ל"אזורי-מתיחות". עם זאת ציין ארהארד, כי יש לכבד את ההסכם הקיים עם ישראל או להמירו בממון ובסחורות. דא עקא, שממשלת ישראל עמדה בתוקף על ביצוע עיסקת הנשק כמוסכם, ללא כל תחליפים. בתגובה לכך חזר וציין ארהארד, כי לא יישלח נשק נוסף למזרח-התיכון, אך הוסיף שממשלתו תמשיך במאמציה לקיים יחסי ידידות עם ישראל והעם היהודי. בסיכום דבריו טען הקנצלר, כי המתיחות הנוכחית בין בון לקהיר התעוררה לא בגלל משלוחי הנשק לישראל, אלא עקב הזמנת אולבריכט לביקור במצרים. התפתחות זו החזירה את הסכסוך הגרמני-מצרי לנקודת המוצא שלו. ב-24 בפברואר הגיע אולבריכט למצרים וזכה לכל גינוני הטכס והכבוד המוענקים לשליטה של מדינה ידידותית. בתגובה לכך, הודיעו דוברי ממשלת בון, כי מערב-גרמניה תפסיק את הסיוע הכלכלי שלה למצרים. בינתיים הודיע דובר משרד החוץ האמריקאי, כי אמריקה המליצה בשעתו על מכירת טנקים אמריקאיים (שנמכרו בשעתו למערב-גרמניה) לישראל. חסנין הייכל קרא למדינות הנפט הערביות ובראשן לסעודיה, לנצל את השפעתן הכלכלית על מנת להפעיל לחץ על ארה"ב.
במרוצת חודש פברואר חלו גם התפתחויות נוספות כדלקמן: שני בתי הקונגרס האמריקאי חזרו בהם מהחלטה קודמות של הבית התחתון בדבר הגבלת הסיוע הכלכלי למצרים. חברות מסחר יהודיות בארה"ב הודיעו על ביטול הזמנות מערב-גרמניה. ממשלת בון הודיעה על נכונותה העקרונית להארכת תוקפו של חוק ההתיישבנות על פשעי הנאצים. מצרים הודיעה על חשיפת רשת ריגול ישראלית, שהופעלה על ידי 7 אזרחים מערב גרמניים. בשלהי אותו חודש הגיע שליחו המיוחד של הנשיא ג'והנסון, אוורל הרימאן, לשיחות עם ממשלת ישראל. בעת ובעונה אחת ערך סגן שר החוץ האמריקאי, פיליפ טלבוט, דיונים עם מנהיגי לבנון וירדן.
ב-7 במרץ 1965 חלה תזוזה בעמדתה של מערב-גרמניה. דובר ממשלת בון הודיע בשם הקנצלר, כי ממשלתו מעוניינת בקשירת יחסים דיפלומטיים עם ישראל וכי הסיוע למצרים יופסק וממשלת בון לא תשתתף במימון תכנית החומש המצרית השנייה. כן הודיע הדובר שממשלתו גמרה אומר לא לספק בעתיד נשק ל"אזורי-מתיחות", אולם יש בדעתה לא להכנע לסחיטה כלשהי, כשהמדובר במישור יחסיה עם ישראל. ב-25 למרץ אישר הבונדסטג המערב-גרמני הארכת החוק נגד פשעי הנאצים עד סוף דצמבר 1969. במחיצתו של חודש מרץ התכנסה בקהיר ועידת שרי החוץ הערביים. ערב כינוסה השמיע נאצר את דעתו, כי הוא רואה את ההתמודדות המדינית עם מערב-גרמניה גם כמבחן כוח למנהיגותה של מצרים בעולם הערבי. בכנס שרי החוץ הערביים הוברר, כי לוב, מרוקו ותוניסיה הסתייגו מאפשרות של ניתוק היחסים עם מערב-גרמניה. בדיונים אלה בלטו שלוש מגמות:
א) ניתוק כל הקשרים עם מערב-גרמניה (ולא רק יחסים דיפלומטיים), איום בהפסקת משלוחי הנפט למערב והכרה במזרח-גרמניה. סוריה ומצרים תמכו בגישה זו בעקביות, כשמאחוריהן נגררות עיראק וכוויית; ב) ניתוק היחסים הדיפלומטיים בלבד – גישת סעודיה, ירדן ולבנון; ג) התנגדות לניתוק היחסים הדיפלומטיים – כהשקפתן של תוניסיה, מרוקו ולוב. ענייני הפעלת החרם הכלכלי על מערב-גרמניה או ההכרה הדיפלומטית במזרח-גרמניה ירדו מעל סדר היום. ניסיונו של נאצר לגבש חזית אחידה נגד מערב-גרמניה נכשל. קהיר נתקה אמנם את יחסיה הדיפלומטיים עם בון, אולם המגעים בדרגים האחרים נמשכו גם לאחר מכן, והוכיחו את אוזלת ידו הכלכלית והמיקוחים של נאצר. בתחילת אוגוסט 1965 החל חלק ניכר מהמדענים המערב-גרמניים, שהועסקו בתעשיות הטילים והמטוסים, לעזוב את מצרים. היה בכך משום סיום פרק עכור בפרשת הסיוע הצבאי המערב-גרמני שניתן למצרים. פרשה זו נודעה לראשונה בעיתונות הבינלאומית במרץ 1963, לאחר מעצרו של אזרח ישראלי בשווייץ, שהואשם באזהרות ובאיומים שהופנו לעברו של מדען מערב-גרמני. עבודתם של מדענים מערב-גרמניים בפיתוח תעשיית הנשק המצרי ובכלל זה פיתוח ענפי לוחמה בלתי-קונבנציונליים, החלה, כנראה, עוד בשנת 1961 ושימשה כר נרחב למבצעי ריגול בין ישראל למצרים.
על רקע כישלונו המדיני ותכסיסיו של נאצר בפרשת יחסיו עם שתי-הגרמניות, הונחתה מהלומה נוספת ליוקרתו האישית והבינלאומית על ידי יריבו הוותיק, חביב בורגיבה נשיא תוניסיה. בעיצומו של פברואר 1965 הגיע בורגיבה לקהיר ונועד לשיחות עם נאצר. בחודש שלאחר מכן ערך הנשיא התוניסי סדרה של סיורים בירדן, בלבנון, באיראן ובתורכיה (תוך ביטול סיורו המתוכנן בעיראק). במרוצת סיורים אלה השמיע בורגיבה שורת הצהרות, שהציגו גישה חדשה ומהפכנית לבעיית ישראל. הרעיון המרכזי בדברי בורגיבה היה, כי דרכם של הערבים עד כה לפתור את בעיית פלסטין בכוח הזרוע עלתה בתוהו והביאה לבזבוז הון תועפות על התעצמות צבאית ללא כל תועלת. לעומת זאת העלה בורגיבה על נס את הטקטיקה שלו שהוליכה לעצמאותה של תוניסיה. שיטה זו התבטאה בניהול מו"מ מתמקח שקידם בשלבים מודרגים את תוניסיה למטרתה הנכספת. לדעתו, יש צורך להכיר בעובדת קיומה של ישראל על מנת לסחוט ממנה ויתורים עד ל"שחרור פלסטין מהאימפריאליזם".
בהצהרותיו אלה השמיע בורגיבה דברים, שאף מדינאי ערבי אחר לא העז להשמיעם עד כה. במסיבת עיתונאים שנערכה בירדן אמר: "אין אנו רודפי-יהודים, והננו מסוגלים לשתף פעולה עם היהודים על בסיס של כבוד הדדי. קיים שטח נרחב לשיתוף פעולה מעין זה. יבוא יום שיגלה, כי אין טעם לטרגדיות, ובארץ הזאת (ארץ ישראל) יש מקום נרחב לחיים של העדות והדתות בכבוד ובשיתוף פעולה". בראיון אחר שניתן לעיתונאי לבנוני, הטעים בורגיבה, כי ניסיונות הפתרון הערביים לגבי "בעיית פלסטין", בדרכי אלימות לא העלו דבר, וכי דעת הקהל העולמית תתנגד "להשלכת היהודים לים". בסיכום הצהרותיו הסתבר, כי יש לחתור ל"שחרור פלסטין" בדרכי שלום. בהזדמנויות נוספות הוקיע בורגיבה את אשליית המרמה והצביעות של שליטי ערב, המלעיטים את נתיניהם בתעמולת מלחמה. הוא ציין, כי דבריו אלה זכו להבנה בקרב הפליטים ממחנות יריחו. כן טען, כי יש לשפר תחילה את המצב הפנימי במדינות ערב במקום לבזבז 70% מתקציבי המדינות הערביות על רכש של נשק.
"מתקפת השלום" של בורגיבה נמשכה גם באפריל 1965. מפלגת השלטון התוניסית "ניאו-דסתור" הביעה את תמיכתה בעמדתו. בשובו לארצו התקבל בורגיבה בהפגנות אהדה המוניות ובמאמרי עיתונות, שתמכו בגישתו ביחס ליחסי הערבים עם מערב-גרמניה וביחס לשינוי החייב לחול בעמדת הערבים בשאלת ארץ-ישראל. הביטאון התוניסי הרשמי למחצה, "אפריקה הצעירה", סיכם כי "מלחמה ישראלית-ערבית איננה בת-ביצוע ולכן יש צורך לפתוח במו"מ". בו בזמן התפרסמו ראיונות עם בורגיבה בעיתונות ובתחנות השידור הצרפתיות. הפעם הבהיר הנשיא התוניסי, כי הוא מציע לערבים לדרוש את החזרת גבולות ישראל לתחומי הצעת החלוקה של האו"ם משנת 1947, "כפתרון לבעיות א"י בדרכי מו"מ". בורגיבה אף הטעים את היתרון הטקטי המוקנה לערבים בהצעה מעין זו. כן הטעים בורגיבה, כי המנהיגים הערביים גילו הבנה לדעותיו יותר משהיו מוכנים להודות בכך בפומבי. להלן הבהיר שבשיחתו עם נאצר – "ייתכן והתגלו הבדלי השקפות, אולם לא נוצרו חילוקי דעות רציניים". בהמשך חודש מרץ עשה בורגיבה צעד מהפכני נוסף. בכנס של סטודנטים חברי מפלגתו, הציע הנשיא התוניסי לפתוח לאלתר במו"מ ישיר בין נציגי ה"פלסטינאים" לבין ישראל. לפי הצעתו, על הערבים להכיר בישראל, שתסכים בתמורה לכך לחזור לגבולות החלוקה משנת 1947 ותאפשר לפליטים לחזור למקומות מגוריהם הקודמים או ל פתוצם כספית, בהתאם לבחירתם ולרצונם.
במרוצת מאי 1965 חזר והטעים בורגיבה מספר פעמים, כי ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין רוב מדינות ערב לבין מערב-גרמניה לא בא אלא כתוצאה משרשרת אירועים, שתחילתה בהחלטתו של נאצר להזמין את אולבריכט למצרים. כן טען בורגיבה, כי מדינות ערב אינן חייבות להציל את יוקרתו של נאצר ולגרום נזק לעצמן. שילובה של הפרשה הגרמנית במכלול הופעותיו של בורגיבה גרמה להחרפת יתרה ביחסי תוניסיה-מצרים. בקהיר ניסה המון מוסת לפרוץ לשגרירות התוניסית ולרצוח את השגריר, בעוד שבתוניסיה נערכה הפגנה סוערת מול בניין השגרירות המצרית. בתגובה לכך החרימה תוניסיה את כל ישיבות "הליגה הערבית" שנועדו להיערך בקהיר וכן החרימה את ועידות הפסגה הערביות (פרסום ההודעה חל ב-23 במאי).

התגובות המצריות לפרשת בורגיבה
התגובות המצריות על הופעותיו של בורגיבה היו מודרגות בנימותיהן. ההחרפה בגישה המצרית באה רק יותר מאוחר. בעיצומו של חודש מרץ 1965, בעוד בורגיבה מסיר במזרח-התיכון, ניסתה מצרים להפחית מחשיבותן של הצהרות הנשיא התוניסי. המצרים ציינו, כי תוניסיה השיגה את עצמאותה לא בעטייה של הטקטיקה שננקטה על ידי בורגיבה אלא בניגוד לה. אולם המבוכה המצרית הכללית בלטה בהסתמכות מערכת התעמולה הרשמית על הצהרתו של דובר תוניסי שטען, כי בורגינה לא התכוון לשיתוף פעולה עם ישראל במישור המדיני, אלא בשיתוף עם היהודים שיוותרו ב"פלסטין המשוחררת" לאחר חיסולה של ישראל. הסתמכות זו הבליטה, כאמור, את התדהמה הראשונית של מערכת התעמולה המצרית. אולם לאחר שבורגיבה הציע במפורש, באפריל 1964, לנהל מו"מ ישיר בין ישראל לבין נציגי "פלסטין", התגבש קו מצרי תוקפני נגד הנשיא התוניסי ומדיניותו. בתגובה על ההצעה התוניסית הציעה מצרים להוציא את תוניסיה מ"הליגה הערבית" ומוועידות הפסגה הערביות. העיתונות המצרית הטעימה את אי-מהימנותה של תוניסיה מבחינת גילוי סודותיה הביטחוניים של מצרים.
השינוי שחל בגישה המצרית היה מובן לחלוטין; שכן טענתה של קהיר לכתר המנהיגות בעולם הערבי מתבססת, בין השאר, על ההנחה, כי המאבק נגד ישראל תופס מקום מרכזי בתהליך שחרורו של העולם הערבי מעול האימפריאליזם. נאצר הכריז פעמים אין-ספור, כי מאבק זה יוכרע בסופו של דבר בשדה הקרב, וכי מצרים הנה המדינה הערבית היחידה להתמודד עם ישראל ולנצחה. ההיסטוריה הקצרה של עמי ערב בזמן החדש הוכיחה מעל לכך ספק, כי הנושא הישראלי הווה את גורם הליכוד העיקרי בין מנהיגי ערב. התיאוריה הבסיסית של נאצר בתחום "המעגל הערבי" שוללת מעיקרה את קיומה של ישראל ומצרפת לכך נימוקים רבים ומגוונים. לפיכך, היה בהצהרותיו של בורגיבה כדי לערער את יסודותיו של הטיעון המצרי העקרוני ולזעזע את רעיון האחדות הערבית וההגמוניה המצרית. העזתו של בורגיבה שלא ללכת בתלם שהותווה על ידי נאצר, ואשר קיבל משמעות תעמולתית דווקא בתקופת ה"פסגות הערביות", על סיסמאות "אחדות עמשה", גדשה את הסאה מנקודת מבטו של נאצר. יתר על כן, ערעור המנהיגות המצרית ב"מעגל הערבי" חל בעיתוי בלתי נוח לנאצר, לאחר כישלון מדיניות הסחיטה שלו בפרשה הגרמנית, ולאחר שבורגיבה שילח את חיציו בנאצר בתחום רגיש זה. הימנעותה של תוניסיה מלנתק את יחסיה עם מערב-גרמניה לא הייתה מעשה בודד ויוצא דופן, שכן גם לוב ומרוקו הסתייגו, כזכור, מניתוק היחסים, ואילו לבנון וירדן היו מוכנות לכל היותר לנתק את קשריהן הפורמליים עם מערב-גרמניה, אך לא לוותר על הסיוע הכלכלי האפשרי. מיתוס האחדות הערבית וההגמוניה המצרית נופץ, אפוא, על ידי בורגיבה שני מישורים: א) במישור העיוני – בתחום היחסים האפשריים עם ישראל; ב) במישור המעשי – בתחום היחסים המדיניים והכלכליים עם מערב-גרמניה. הייתה זו מהלומה אכזרית ליוקרה המצרית, מאחר והיא הונחתה קבל עם ועדה ונוכח העיתונות הבינלאומית. אם מצרפים למהלומה זו את קשייו המתגברים והולכים של נאצר בפרשה התימנית, מבלי להתייחס לקשייו הפנימיים במצרים, מתקבלת, אפוא, תמונה פסימית לחלוטין מנקודת ראותו של השליט המצרי.
ב-30 במאי 1965 הסתיימה ועידת ראשי ממשלות ערב שהתכנסה בקהיר. במקביל לוועידה זו התכנסה גם מועצת ההגנה הערבית, שכללה את שרי החוץ וההגנה והרמטכ"לים הערביים. תוניסיה לא השתתפה בוועידות אלה. למרות שההחלטות שהתקבלו לא פורסמו, ניתן היה להניח, כי התגלעו חילוקי דעות בכל הנושאים העיקריים. קרוב לוודאי, שהוחלט להעביר את הבעיות הבלתי-מוכרעות לוועידת הפסגה הערבית השלישית, שנועדה להתקיים ב-13 בספטמבר 1965, בקזבלנקה שבמרוקו. בעניין הטיית מקורות הירדן והמפקדה הערבית המשותפת הועלה טיעונו של הגנרל עלי עאמר, שקבע כי אין אפשרות להגן על ביצוע עבודות ההטייה ללא הצבת כוחות ערביים ומצריים בסוריה, בלבנון ובירדן. גם בעניין היחס לתוניסיה לא הגיעו ראשי הממשלות הערביים לכלל החלטה מוסכמת. אמנם התקבלה החלטה ששללה כל הצעה, שיש בה משום הכרה בישראל, אולם הצעתו של שוקיירי בדבר הוצאת תוניסיה מ"הליגה-הערבית" נדחתה. סוריה תבעה את נקיטתם של צעדי עונשין קיצוניים נגד תוניסיה, ואילו מרוקו ולוב התנגדו לכך. מסתבר, שגם מצרים התנגדה לתביעות הסוריות בעניין תוניסיה מתוך מגמה לשמור על "אווירת הפסגה". עניין ניתוק היחסים עם מערב-גרמניה נגנז, כנראה, עקב עמדתו של לוב ומרוקו ואי-רצונן של לבנון, ירדן וסעודיה לנתק את הקשרים הכלכליים איתה. בפרשת תימן לא חלה כל תזוזה מעשית למרות שיגורה של "משלחת שלום" תימנית-רפובליקאית לסיבוב בארצות ערב.
ב-31 במאי 1965 הופיע נאצר בפתיחת הוועידה השנייה של "ארגון השחרור הפלסטינאי" שנערכה בקהיר. הופעה בלתי-צפוייה זו הביאה בעקבותיה נאום ספונטאני, שניתח בצורה ריאליסטית את מהות היחסים בעולם הערבי. בתחום זה הדגיש נאצר את אווירת החשדות ההדדיים השוררת בזירה הערבית והמונעת את אפשרות ההגנה על מבצעי הטיית יובלי הירדן. חילוקי הדעות הקיימים מגבילים את יכולתה של "המיפקדה הערבית המשותפת" למונעים כל פעולה אחרת שיש לבצעה במאוחד. לפיכך, סבור נאצר, כי אין לצפות לגדולות מ"הליגה הערבית" ומ"הפעולה הערבית המאוחדת" (ועידת הפסגה, המיפקדה המשותפת והארגון הפלסטינאי). עם זאת לא שלל נאצר את חשיבותם המוגבלת של המוסדות הערביים השונים. הוא פיתח את ההשקפה, כי שני המוסדות הקודמים ו"הפעולה המהפכנית הערבית", הינו מדיניותה של מצרים, מהווים מעין שלושה נתיבים נפרדים, כשהנתיב השלישי-המצרי הינו המתקדם ביותר והמרחיק לכת ביותר. כאמור, טען נאצר, כי אין לבטל את ערכם של "הליגה-הערבית" ו"הפעולה הערבית המאוחדת", יש להמשיך ולקיים את "אווירת הפסגה", שכן יש בה תועלת, אך אין גם להציג בפני "הליגה הערבית" ו"הפעולה הערבית המאוחדת" דרישות שהן למעלה מיכולתן. נאצר הטעים במיוחד, כי רק "הפעולה המהפכנית" (מצרים) מסוגלת לרכז את הכוח הדרוש ל"שיבה לפלסטין". בנושא אחד קיימת, לכאורה, אחדות דעות בין תפיסותיהם של נאצר ובורגיבה: שניהם מניחים, כי אין באפשרות הערבים לנצח בשלב זה את ישראל.
הנחת יסוד זו עומדת, למעשה, גם בבסיס השקפת ארגון "אל-פתח", אולם מנקודה זו ואילך נפרדות הדרכים והמסקנות. אנשי "אל-פתח" סבורים, כי יש לגרור לאלתר את מדינות ערב למלחמה נגד ישראל, לפני הזדיינותן של ישראל ומצרים בנשק גרעיני והיווצרות מאזן של הרתעת אימים בין השתיים, שיביא בהכרח לקיפאון כללי. בורגיבה סבור, כי גם בעתיד לא יהא כל סיכוי לניצחון ערבי על ישראל, נוסף להנחה שהמלחמות שאינן פותרות בעיות בין עמים. נאצר טוען, כי הזמן פועל לטובת הערבים, וכי עליהם להתרכז בהכנות לקראת אותו מועד, שבו ייווצר פער טכני ואיכותי סביר כדי להשמיד את ישראל. יתר על כן, נסיבות בינלאומיות, בעתות משבר, עשויות לקרב את עיתוי ההשמדה. לפיכך נמנע נאצר מהיגררות למלחמה מוקדמת, בעיתוי נוח לישראל, שתחול, לדעתו, בעקבות התקפות ישראליות על מפעלי ההטייה הערביים. ההסבר שניתן עלי די נאצר להשקפת בורגיבה הינו הסבר של ייאוש, שנבע מההנחה, כי זה 17 שנה לא חלה כל תזוזה בבעיית "שחרור פלסטין". מבחינת חשיבותו ניתן להשוות את נאומו זה של נאצר לנאומו בדצמבר 1963, בו קרא לכינוס ועידת פסגה ערבית. אותו נאום היה חדור בגישה ריאליסטית והתבסס על אותן הנחות ומסקנות, שטרם הגיעה שעת המלחמה המכרעת, לכן צריך להימנע מהידרדרות ביטחונית, וכי בטווח ארוך פועל הזמן לטובתם של הערבים.
בסיכום, הגישה הריאליסטית של בורגיבה מבוססת על לקחי העבר וההווה, בעוד שגישתו של נאצר מבוססת על ציפיות וניצול שעת כושר בעתיד. אם כי במרוצת יולי 1965 גנז בורגיבה זמנית את הצעותיו לפתרון בעיית ארץ-ישראל, הרי שהוא לא נסוג מהן מבחינה עקרונית. ציפיותיו והכנותיו של נאצר בפרשה הארץ-ישראלית לא עלו בקנה אחד עם האכזבה הבלתי-צפוייה שהונחלה לו במערב: ב-29 ביוני הודח נשיא אלג'יריה וידידו האינטימי אחמד בן-בלה, מראשות השלטון על ידי קבוצת קצינים בפיקודו של קולונל בומדייאן. היחסים בין מצרים לבין המשטר החדש באלג'יריה הוחרפו ביותר עקב האשמת קבוצה של מצרים בפעולת חבלה באלג'יר. אי-הבהירות הכללית ששררה באלג'יריה הביאה גם לדחיית כינוסה של ועידת הפסגה האפרו-אסיאתית השנייה, אשר עמדה להיוועד באלג'יריה בפרוס יולי 1965. הכנס נדחה ל-4 חודשים. עם סילוקו של בן-לה אבדה לנאצר משענת נאמנה בתחום "המעגל האפריקאי".

המאזן הפנימי בשנת 1965
ניתן להגדיר את מחזור השנים 1957–1960 כתקופה של גישושים והכנה לקראת הפיכת המשק המצרי למשק מתוכנן ומולאם. לאחר מערכת סיני-סואץ נושל המיעוט האירופי מעמדותיו הכלכליות החשובות. לאחר הפקעתו והחרמתו של הרכוש הזר היפנה המשטר במצרים את פניו להפקעת הרכוש הגדול של נתיניו המוסלמיים. מגמה זו הפכה למדיניות מותווה מאז שנת 1961. סיבתה הייתה כפולה: ראשית, מגמת ההשתלטות של השלטונות על משאבי המשק שטרם הולאמו; שנית, החשש מפני התחזקותה של הבורגנות המצרית, שהייתה עשויה לסכן את עצם קיומו של המשטר בכוח ובפועל.
כניסתה של מצרים לעידן התכנון הכלכלי והחברתי עברה את השלב הראשון עם סיום תכנית החומש הראשונה (יולי 1960 – יולי 1965). במרכזו של החומר הראשון עמדה מגמת הקמתו של בסיס תעשייתי לשם הגברת האותרכיה של המשק המצרי, על כל השלכותיה האסטרטגיות והמדיניות. בתכנית החומש הראשונה הושקעו כ-1,200 לי"מ, הינו כ-70% מההשקעות המתוכננות, כש-35%–40% מהן היוו סיוע חוץ, והיתרה מומנה ממקורות פנימיים. הצלחתה היחסית של תכנית החומש הראשונה צריכה להימדד לא רק בהתאמת הביצוע לתכנון אלא בעצם השקעת המאמץ בהקמת בסיס תעשייתי, שספג למעלה ממחצית ההשקעות, וזאת בהתחשב ביומרנותה של תכנית החומש הראשונה. תכנית זו התבטאה בעליית ההכנסה הלאומית המצרית בשיעור שנתי ממוצע בן 7.2% )ב-1959/60 הגיעה ההכנסה הלאומית ל-1,285 מיליון לי"מ, בעוד שב-1964/4 היא נאמדה ב-1,654 מיליון לי"מ). אולם מחקרים השוואתיים של מומחים בינלאומיים הוכיחו, כי בשנים 1950-4 עלתה ההכנסה הלאומית הריאלית של מצרים ב-1/2% לשנה. מבחינת חלוקת ההכנסה הריאלית לגולגולת השתמע, למעשה, כי חלה ירידה בשיעור 2-2.5%, ואילו בין השנים 1954-9 עלתה ההכנסה הלאומית הריאלית בשיעור של 5-5.5%, הינו עלייה ממוצעת לנפש בשיעור 2-3% בלבד.
גידול ההכנסה הלאומית בשיעור שנתי ממוצע של 7.2% משתקף בעליית ההכנסה הממוצעת לגולגולת בסך 4.2%–4.4% לשנה. לעובדה זו יש להתייחס בחשיבות יתרה, אם לוקחים בחשבון את הריבוי הטבעי הנקי במצרים, הנאמד לפחות בכ-3% לשנה, ומהווה את אחד השיאים העולמיים.
מאמץ התיעוש הוליך לעיצוב מסגרת כלכלית צנטראליסטית, שכן בארבע השנים הראשונות של החומש עלה חלקו של השכר בהכנסה הלאומית מ-42% (ב-1959/60) ל-50% (ב-1963/4). השכר השנתי הממוצע לעובד במשק המצרי עלה במהירות מסחררת של כ-5% לשנה. ראוי לציין, כי עליית השכר לא הייתה שווה בכל ענפי המשק, אך היא בלטה במיוחד בתעשייה ובשירותים. תכנית החומר הראשונה נועדה לקלוט למעלה ממיליון מפרנסים נוספים למעגלי התעסוקה, ומזה כ-1/4 בענפי התעשייה. סעיף זה הינו חשוב במיוחד בהתחשב באבטלה הגלויה והמוסווית המאפיינת את המשק המצרי. לפי נתונים מצרים, הגיע מספר המובטלים במחצית שנת 1960 לכמיליון וחצי, כששליש מהם מתגוררים בערים. אולם נתונים אלה הינם צנועים ביותר בהשוואה לנתוני האו"ם, שהצביעו עוד בשנת 1950 על כ-2 מיליון חקלאים שהוכללו באבטלה המוסווית בלבד. במשך 10 שנים שחלפו משנת 1950 לשנת 1960 התרבתה האוכלוסייה בכ-6 מיליון נפש, הינו נוספו למעלה מ-900,000 עובדים פוטנציאליים. גם נתון זה הנו צנוע, שכן אין הוא מתחשב בזירוז תהליך העיור הן בגלל המשיכה הטבעית לערים והן מחמת הלחץ הנורא על הקרקעות בכפרים. במרוצת החומש הראשון נקלטו במשק המצרי כ-1,260,000 עובדים נוספים, בעוד שתוספת האוכלוסין עלתה מ-6 מיליון בשנת הבסיס (1959/60) לשבע ורבע מיליון בשנת 1964/5. מסתבר, אפוא, שכ-234,000 מפרנסים חדשים נקלטו במעגלי התעסוקה מעל למכסה שנקבעה על ידי המתכננים. אם כי נושא התעסוקה הינו חשוב לכשעצמו, הרי שהוא לא הווה נושא עיקר מבחינתו של המימשל. בכל זאת, סיכום הנתונים מצביע על כך, שמצרים הצליחה לבלום את האבטלה בהשוואה לשנים שקדמו לחומש הראשון.
הרעיון המרכזי המונח ביסודה של מגמת התיעוש נובע משאיפותיהם של ראשי המשטר להגביר את האותרכיה הכלכלית על מנת לחזק את המשק המצרי בעתות שלום כבעתות חירום. לפיכך, בפסגת השיקולים להקמתו של מפעל כלשהו עומדים השיקולים האסטרטגיים-צבאיים ולאו דווקא השיקולים הכלכליים הטהורים. כדוגמה בולטת לכך, ניתן להביא את פרשת התעשייה האווירית המצרית, השואבת את השראתה גם ממניעי יוקרה-לאומית, תוך הסוואת חלקם של המומחים הזרים שהקימוהָ. ענפי התעשייה כולם – לא רק שהם בבעלות המדינה ובניהול מנגנוניה, אלא הם ערוכים במסגרת צנטראליסטית מובהקת. על מגמה זו מעידים סקרי התעשייה האחרונים: ב-7 השנים שבין 1954–1961 קלטה התעשייה המצרית יותר מ-81,000 עובדים (במפעלים שתקנם עולה על 50 פועל). 75,000 מעובדים אלה מועסקים במפעלי ענק, שתקנם עלה על 500 פועלים. לעומת זאת, נקלטו בשנת 1962 בלבד למעלה מ-60,000 עובדי תעשייה, ומהם כ-54,000 במפעלי ענק. מפעלי התעשייה המצריים הגדולים מייצרים כ-75% מערך התפוקה התעשייתית ומעסיקים למעלה משני-שלישים מכלל העובדים בענפי התעשייה החדישה. התיעוש הצליח עד כה לשחרר את הצריכה המקומית מתלותה המוחלטת ביבוא של מוצרי תעשייה שונים, ובכך הונח היסוד להגברת האותרכיה במספר ענפי מפתח, כגון תעשיית המתכת והמכוניות המתרכזת בעיר התעשייה חלוואן ליד קהיר. כן הצליחו המצרים, לפי דבריהם, להגיע לאספקה עצמית מלאה מוצרי דלק ובנפט גולמי. הודות לפיתוח התעשייתי גדל היצוא בענף זה מ-13.6 מיליון לי"מ ב-1952/3 ליותר מ-40 מיליון לי"מ ב-1963/4, הגידול השתקף בעליית חלקו של היצוא התעשייתי במכלול היצוא מ-9% ל-16% בשנת 1963/4. תכנית החומש לפיתוח הכלכלי לֻוותה במקביל בתכנית חומש לחינוך, שהערכתה נסקרה לעיל.⁴⁶ הבעיה המרכזית בתחום החינוך הייתה גישור הפער שבין התרחבות המסגרות הכמותיות המאוחדות לבין השגת רמה איכותית נאותה. המאמץ בתחום החינוך הגבוה הועתק ללימודי המשך בחו"ל.
בסיכום תכנית החומש הראשונה הונח הבסיס לתעשיות מטלורגיות מתוך ציפיה להגיע לאספקה עצמית בברזל ובפלדות עד שנת 1970. סיכום תכנית החומש הראשונה הצביע גם על סדרת ליקויים יסודיים ותוצאות משנה שליליות. ניתן לסכמם כדלקמן: א) פריון ירוד; ב) התעלמות והזנחה ניכרת בתחום הכפר והחקלאות; ג) קשיים כלכליים שונים בעקבות ביצוע החומר והמלחמה בתימן; ד) קשיים ביורוקרטיים.
הלבטים השונים המאפיינים את התעשייה המצרית – יותר משהם נובעים מקשיי מימון, הנם תוצאה ישירה של רמת הפריון המקצועי הירודה. הממשלה השקיעה מאמצים ניכרים בקידומם של עובדי התעשייה, ההופכים בהדרגה למשענתו הפנימית של המשטר בצד העלית הטכנוקראטית והצבאית. ההטבות לעובדי סקטור זה כללו שיתופם ברווחי המפעלים ובהנהלותיהם, קיצור יום העבודה ל-7 שעות, שיפור ברמת השכר, הרחבת התנאים הסוציאליים וכדו'. מדיניות מכוונת זו של תמריצים והטבות, שלוותה בתעמולה מקיפה ובאינדוקטריניזציה סקטוריאלית, לא גרמה לתמורות יסודיות ברמת הפריון הכללי. הערכות מומחי-חוץ שונים מסייגות את עליית שיעור הפריון ב-7%, לעובד בשנה במשך התקופה 1947–1958. לעומת זאת הצטמצמה עליית הפריון ב-2% לשנה בשנתיים (1958/60)שקדמו לתנופת ההלאמות ולביצוע תכנית החומש. הגורם העיקרי לרמת פריון שאינה זהה בשום פנים ואופן עם מדיניות ההטבות והתמריצים נעוץ בתחום האנושי, הינו במגבלותיו הטכניות, המנטליות והתברואתיות של הפועל המצרי, שהוא "כפרי" מיסודו ומתקשה להסתגל למשטר עבודה בקצב של ייצור המוני מודרני. גורם משני לכך קשור בעומס התפקידים שהוטלו על המנגנון הציבורי לאחר ההלאמות, שעה שהמנגנון טרם "עיכל" כראוי תפקידיו.
אחת מתופעות היסוד במדיניות הפנים של נאצר, שאין נותנים לה פומבי אך מגשימים אותה בעקביות, הנו ריכוז מאמציו של המשטר בשכבה מצומצמת יחסית של פועלי תעשיה, טכנוקראטים ואנשי צבא. על רקע זה חל קיפאון במאמצי הפיתוח בכפרים, וקיפאון, בתנאי ריבוי אוכלוסין מסחרר, פירושו נסיגה. בשנת 1965 התגוררו למעלה מ-35% מתושבי מצרים בערים, הינו כ-10 מיליון נפש. לפי מגמות ההתפתחות הנוכחות מסתבר, כי תוך 10–20 שנה יעלה משקלה של האוכלוסייה העירונית באורח ניכר ביותר. התפתחות זו מלמדת, כי מצרים חדלה בהדרגה מלהתאפיין כארץ מובהקת של פלאחים וכפריים, לאור תהליכי העיור והתיעוש. אם משקלו של הענף החקלאי בהכנסה הלאומית הגיע עדיין ל-40% לפני כ-15 שנה, הרי שבשנים 1958–1961 ירד משקלו לכ-30%. לפי התכנון המצרי, יפחתו ההכנסות היחסיות מהחקלאות ל-24.5% בלבד בשנת 1970. במקביל לכך יֵרֵד אחוז המתפרנסים מהחקלאות ל-50 בלבד לפי התחזית לשנת 1970. יש, אפוא, להעריך את ההתפתחויות הדינאמיות במשק המצרי בעשור האחרון על רקע העבר, ותוך השוואה כללית למבצעי הפיתוח בארצות נחשלות אחרות. אין תימא, אפוא, שהמשטר המצרי מטפח "עליתות" עירוניות חדשות ומתעלם מהכפר המצרי. ההתעלמות החשאית מהבעיות המסורתיות בתחום הכפרי-חקלאי נגזרת מכוחם של שני שיקולים: א) "כניעותו" וצייתנותו המסורתית של הפלאח המצרי, אדישותו כלפי הסובב אותו ואי-ערנותו לגבי החיים המדיניים בכללם – מבטלים את סכנתו הפוטנציאלית ליציבותו של המשטר. אדרבא, הרפורמה האגרארית משנת 1952 וחוק הגבלת היחידות הקרקעות ל-100 פדאן שיתקו זמנית תלונות אפשריות ויצרו עורף נוח בכפרים לביצוע משימות התיעוש בערים; ב) הכרתם המלאה של ראשי המשטר, כי אין באפשרותם להתמודד עם בעיות האוכלוסייה הכפרית המתרבה במהירות; גם השלמת בניינו של הסכר הגבוה לא תפתור את הבעיה מיסודה.
מכל מקום, למרות הגדלת השירותים הכפריים ובהתחשב בתחולת הרפורמה האגרארית על כמיליון נפש – לא התגבש מעמד מוצק של כפריים עצמאיים, בניגוד לציפיות של ראשי המשטר. מסתבר, אפוא, שלא היה ברפורמה האגרארית כשלעצמה כדי לחולל תמורה יסודית בדפוסי החיים והכלכלה של מצרים הכפרית. אין ספק, שבכפרים שנהנו מחלוקת הקרקעות ומההדרכה הממשלתית חלה עלייה ברמת הייצור החקלאי, אולם יש לזכור, כי המשקים החדשים לא עלו על 3 פדאן בממוצע (כ-12.6 דונם), ואלו הן יחידות חקלאיות מצומצמות ביותר המבטיחות קיום מינימלי בתנאים הדמוגרפיים הנוכחיים. יתר על כן, העלייה בתפוקה החקלאית הממוצעת (הנתונה בספק לכשעצמה) מאזנת בקושי רב את עליית המחירים הכללית וייקור הוצאות השירותים. הקיפאון והנסיגה בחקלאות המצרית מאז מלחמת העולם הראשונה נבעו ממכלול של גורמים. יש לציין את הגבלת מפעלי ההשקאה והאטת קצב התרחבות השטחים המעובדים; הקפאת ענף הכותנה על ידי מדיניות חקלאית מכוונת; האטת הגידול ברמת היבולים לאחר תקופת השיא בשנת 1913; היעדר תמריצי השקעה ומעמד יזמים תוסס; קוטביות מסולפת במבנה הבעלות על הקרקע; וריכוז השלטון בידי נציג מעמד פיאודלי מתנוון. למכלול גורמים אלה נוספה מגמה של העדפת התיעוש על ידי המשטר החדש.
הישג נכבד לממשלת מצרים התבטא בהרחבת רשת התברואה הכפרית. אם בתקופה שקדמה להפיכת הקצינים הצטמצם מספר מרכזי-התברואה הכפריים ב-300 בלבד, הרי שבין השנים 1952–1963 הוקמו 817 יחידות תברואה כפריות. כן אורגנה מערכת לאספקת מי שתייה ליותר מ-80% מכלל האוכלוסייה הכפרית (לעומת 15% בלבד בתקופה המלוכנית). כתוצאה מכך עלה אורך החיים הממוצע במצרים ומספר הפטירות קטן מ-2% ל-1.5%. דא עקא, שהישגים אלה, הראויים לציון מבחינה הומאנית, רק החריפו את הבעיה הראשונה במעלה של מצרים בהווה – בעיית ריבוי האוכלוסין העצום; שכן "ההתפוצצות-הדמוגרפית" לֻוותה בירידה ברורה של רמת התזונה בכפרים המצריים בהשוואה למצב העגום, לכשעצמו, לפני עשר שנים ויותר.
הקשיים הכלכליים השונים שפקדו את מצרים בשנתיים האחרונות נוצרו על רקע של מדיניות הפיתוח המואץ. אולם כגורמים מידיים למשברים האחרונים במערכת האספקה יש לראות בעלייה הניכרת של הצריכה הציבורית והפרטית; בשיבושים הבירוקרטיים הפנימיים הנובעים מצביונו המשקי של המשטר משגיאותיו הרבות; וכן מהנטל הכבד ביותר של מגמות ההתעצמות הצבאית, ובמיוחד מהעול המיידי והמכביד והולך של מלחמת תימן.
הפיתוח הכלכלי-תעשייתי המואץ מרחיב את הביקוש הכללי לסחורות ולשירותים. הרחבת הביקוש עולה בהרבה על ההיצע בסחורות בשוקים הפנימיים, בהתחשב בעובדה, שמפעלים רבים טרם נכנסו למעגל הייצור ומסתפקים, לעת עתה, בצריכה. המדיניות הממשלתית, המעודדת את השכבות העירוניות בצורת הטבות, תמריצים, הרחבת השירותים וכו', מזרזת ומגבירה את הצריכה הפרטית. עד ראשית שנת 1964 נשמרה גם יציבות המחירים על ידי הממשלה והיא תרמה בעקיפים להתרחבות הצריכה הפרטית. בעת ובעונה אחת חלה הרחבה ניכרת בצריכת הסקטור הציבורי נוכח ההוצאות הכספיות הענקיות של ממשלת מצרים בתחומים בלתי-יצרניים (צבא ומלחמה) ובענפים בלתי-יעילים ויומרניים (תעשיות צבאיות מורכבות ומסובכות). התרחבות הצריכה השנתית הממוצעת במצרים נאמדת בכ-7.5% במשך ארבע שנות החומש הראשונות. הצריכה הציבורית עלתה בתקופה זו ב-96.3% וגררה בעקיפין את העלייה הניכרת בצריכה הפרטית בשיעור של 18.6%.
ליקוי נוסף, ואולי הראשון מבחינת חשיבותו, קשור לאוזלת ידם ולמחדליהם של המנגנונים הביורוקרטיים. נוסף לחוסר הידע המינהלי והמקצועי, לרמת היעילות הנמוכה ביותר ול"אבטלה המוסווית" דווקא בתחום הביורוקרטי, יש להביא בחשבון מאפיין אחר, שאינו מהווה חידוש בחייה הכלכליים של מצרים: הכוונה למערכת הנפוטיזם והשחיתות שפשטה בדרגי המינהל הבינוניים והנמוכים. הבריחה מאחריות ומהתמודדות עם בעיות מינהליות הביאה במרוצת שנת 1965 למתיחת ביקורת מסויגת על הממשלה, הן בעיתונות המולאמת והן ב"מועצת האומה" הצייתנית. נאצר עצמו נחלץ להגנתה של הביורוקרטיה ולהצדקת הפער העצום בין משכורות המנהלים לבין משכורות העובדים (ביחס של 1:100). בנאומו במאי 1965 לפני הוועידה הפלרמנטרית של מפלגתו שלל נאצר את העמדת המנגנון הממשלתי תחת שבט ביקורתה של החקירה הציבורית. לעומת זאת תבע נאצר לעצב מדיניות של צנע והידוק החגורה.

מגמות חדשות במדיניות הפנימית
נוכח הליקויים שהוזכרו לעיל, ובהשפעת תביעותיו החדשות של נאצר (ממאי 1965), מסתמנת עתה מדיניות כלכלית חדשה. מניעיה הבולטים מסתכמים כדלקמן: א) הצורך להעמיד את המערכת הכלכלית על בסיס של נורמות ייצור לשם הגברת פריון העבודה ויצירת איזון כלשהו בין רמת הייצור לבין רמת הצריכה. אין כנראה מנוס מלזרז את המגמות הללו על חשבון העובדים, שנהנו לאחרונה מהטבות שונות ללא מתן תמורה מתאימה. מסתבר, שראשי המשטר מעדיפים לבלום את רמת-החיים העולה של העובדים העירוניים, לאחר שהם פונקו, תוך התעלמות מקריטריונים כלכליים ובגלל סיבות מדיניות-פנימיות; ב) ההיחלצות להגנת הביורוקרטיה נובעת מההנחה, כי המנגנונים הטכנוקראטיים, שאויישו על ידי קציני צבא לשעבר ונאמנים אחרים של המשטר, מהווים משענת חשובה לביסוס השלטון ולהעמקת שליטתו הטוטאלית. יחד עם זאת אין גונזים את מבצעי ההתעצמות הצבאית, שכן ראשי הצבא מהווים את הבסיס העיקרי להשארתו של המשטר; ג) ההכרה המגובשת בדבר הכורח בתקציבים ציבוריים וביטחוניים גדולים, שאין אפשרות לצמקם במידה ניכרת עקב מלחמת תימן, מבצעי הראווה התעשייתיים והתלות המוחלטת בצמרת הצבאית והביורוקרטית.
המגמות הללו הובלטו בשורה של החלטות ומעשים. "מועצת-האומה" העבירה חוק לחיסכון חובה, המחייב כל עובד במדינה לחסוך מחצית משכורת יומית במשך כל חודש כדי לצמצם את הצריכה הפרטית ולהפנותה להשקעות במשק. ביצוע החוק יכניס 5–10 מיליון לי"מ לשנה, שהוא סכום פעוט ביותר בהשוואה לתקציב הכללי לשנת 1965/6 המסתכם בכ-1.9 מיליארד לי"מ. ביצוע החוק יפגע, בראש ובראשונה, בעובדי התעשייה ובשכירים מהמעמד הבינוני בערים. במקביל לכך פרסמו האיגודים המקצועיים "אמנת עבודה" הקובעת, בין השאר, את הקפאת השכר לשנתיים הבאות והימנעות משביתות ומאמצי לחץ אחרים; ויתר על 50% מרווחי הפועלים במפעליהם למשך 5 שנים; החזרת תקן העבודה ל-8 שעות יומיות (במקום 7 שעות), כשעבור השעה הנוספת לא תתקבל תמורה כספית.
יש להעריך את המגמות החדשות תוך הערכת תחזית של תוצאותיהן האפשריות לטווח ארוך. כישלונות חלקיים במפעל זה או אחר אינם מהווים מודד להצלחה. מסתבר, שההצלחה העיקרית של המשטר נעוצה בעצם החדרתו של היסוד הדינאמי למשק המצרי המפגר. אם יעלה בידם של ראשי המשטר לבלום את קצב ריבוי האוכלוסייה ולהקטין את ההוצאות הצבאיות העצומות, ניתן יהיה להתקרב למטרות הכלכליות ולהשיגן במאמצים פחותים. עם זאת יש להניח, כי מגמת ההתפתחות הכללית, על כל מאפייניה השליליים והחיוביים, תימשך כל אימת והסיוע הבין-גושי יימשך. במילים אחרות, ההתפתחות הכלכלית מותנית במידה רבה בהמשך המשחק המדיני במתכונת "הנויטראליזם החיובי". התפתחות זו תיצור בעתיד מכלול של בעיות חדשות, הן כלכליות והן סוציולוגיות. בתחום הכלכלי תיווצר בעיית השיווק, במסגרת ערבית או אפריקאית, בתנאי תחרות עדיפים מצד מדינות אירופה משני הגושים; שכן ספק רב אם המשק המצרי יוכל לקלוט את כל תוצריו גידול אוכלוסיית פועלי התעשייה והגברת מאמץ התיעוש, תוך שאיפת "זינוק" לדפוסי מיכון וייצור המוני – עשויים ליצור בעתיד תת-פרולטריון בלתי-מקצועי. עד להקמתה של רשת חינוך חובה כוללנית עשויות להתגבש שכבות-על מעמדיות, שיעמיקו את הפער בין מצרים העירונית לבין מצרים הכפרית. כבר עתה נוטים מומחים שונים להבחין בין שתי-חברות אוכלוסין שונות במצרים, כשאותם עשרת מיליוני העירוניים (כ-20%–30%) מכלל האוכלוסייה) מהווים את חברת הנהנים מהצמיחה הכלכלית ומעליית רמת החיים. שכבת עירונים זו כוללת פועלים, אנשי צבא ואנשי מנגנונים ביורוקראטיים מנופחים, שנהנו משיפור מה. אולם מרבית האוכלוסייה לא נהנתה מהעלייה המתונה ברמת החיים והצריכה. קיימת אפשרות בעתיד לערעור יסודי בשיווי המשקל שבין חתכי המעמדות העירוניים, בינם לבין עצמם, ובינם לבין האוכלוסייה הכפרית. כמו כן ניתן להטיל ספק ביסודותיה הטבעיים של הצמיחה הכלכלית הנוכחית, שכן היא לא הגיעה עדיין לדרגת המעבר הניזונה מתוך הגידול הטבעי של המשק הלאומי המתרחב. החוב הפנימי של מצרים התעצם מכ-200 מיליון לי"מ (ב-1952) ליותר מ-700 מיליון לי"מ בשנת 1964/5. החוב החיצוני של מצרים, שהיה אפסי כמעט בשנת 1952, הרקיע שחקים בשנת 1964/5 ליותר ממיליארד דולר, ולמעשה ל-1.6 מיליארד דולר, בהתחשב בחובות לטווח ארוך ובעסקות הנשק. בסקטור החקלאי לא חלה מהפכה של ממש, ואילו הערכת התמורה בסקטור התעשייתי נתונה במחלוקת. מבלי להתייחס לגורם הדינאמי המאפיין את מבצעי הפיתוח של המשטר, קיימים ספקות עקרוניים בקשר לטיבה של התמורה בתעשייה והשלכותיה הסוציאליות. השקפה שכיחה היא, שהתמורה בתחום התעשייה לא שינתה את ההרכב היסודי של התעסוקה, כיוון שתמורה זו התבססה בעיקר על השקעות הון עצומות ממקורות זרים ולא על מהפכה תפקודית ותודעתית במושגי העבודה והפריון.
גם בהתחשב בנתוני התחזית המצריים לשנת 1970, תקלוט התעשייה רק 11%–12% מכלל המועסקים⁴⁷ ותרומתה להכנסה הלאומית תסתכם ב-35%, בעוד שהחקלאות תמשיך לפרנס באותה שנה כ-50% מהאוכלוסין, כשחלקה בהכנסה הלאומית יהיה 25% בלבד. יתרה מזאת, היצוא העיקרי של מצרים בעשור האחרון נשאר חקלאי. כל הניסיונות לצמצם את התלות ביצוא הכותנה עלות בתוהו, וספק רב אם הרכב היצוא ישתנה באורח דרסטי בשנים הקרובות. שיווק התוצרים התעשייתיים המצריים יחייב השתלטות מצרית על שוק אזורי משותף, שכן המשקים של מדינות ערב אינם משלימים זה את זה. המירוץ הנוכחי בין הצריכה לייצור במשק המצרי מדורבן, בעיקר, על ידי הסקטור הממשלתי. המדיניות הכלכלית הנוכחית של המשך הייצור בכל מחיר חיסלה כמעט את כל עתודות המטבע המצריות ויצרה מגמות אינפלציוניות, שכן משיכת האשראי מכוונת, בעיקר, למימון הוצאות שוטפות ולאו דווקא להשקעות יסוד. מקורות ההון הפנימי מצטמצמים והולכים לעקב בזבוזים של הנכסים המופקעים והמולאמים. לפיכך נאלץ המשטר לכפות חיסכון-חובה ולערער את אמונה של אוכלוסיית הפועלים והפקידים העירוניים, המהווה את הבסיס למשטרו.
בהערכת טיבה של המהפכה התעשייתית יש להביא בחשבון את מיעוט האוצרות הטבעיים במצרים ואת ההגבלה הטבעית של המשק החקלאי, שכן גם הגבהת סכר אסואן לא תעמוד במירוץ הדמוגרפי המהיר. כנגד מגבלות טבעיות אלה ניתן להגדיל את מאגר ההון הלאומי כפיצוי לכושר הצמיחה הטבעי המוגבל של המשק. כן יש צורך לשפר את איכותם של גורמי הייצור האנושיים על מנת להרחיב באורח מהפכני את סחר החוץ ולהפכו לגורם נכבד בהכנסה הלאומית. זהו מבחן קריטי למצרים, בהתחשב במגבלות הייצור הטבעיות, כיוון שסחר החוץ המצרי יצטרך להתחרות במוצרים שאין בהם יתרון מיוחד בדומה לכותנה המצרית. זאת ועוד, התחרות בשווקים הבינלאומיים תלך ותחריף, ולוא רק בגלל שאיפתן של ארצות מתפתחות אחרות לפרוץ לשוק הבינלאומי, ומבלי להתייחס למדינות המתועשות באירופה. לפיכך, קיימים סיכויים הגיוניים שהאימפריאליזם הכלכלי המצרי ייאלץ להסתייע בכוחותיו הצבאיים כדי להשתלט על מדינות נחשלות ונחותות יותר ממצרים במרחב הגיאופוליטי האזורי. ניתן, אפוא, להעריך את ההשקעות העצומות בתהליכי ההתעצמות הצבאיים כשהשקעות פסבדו-כלכליות, שתסייענה לעת מצוא. אולם שיקול פרדוקסלי זה צופן בחובו סיכונים מרובים, וביצוע מוגבל על ידי המעצמות הגדולות.
סיכומן של בעיות התיעוש ומגמות הפיתוח המצריות אינו שולל, כאמור, את הגדרתן כתמורה מנטלית, לפחות, המוצאת את ביטוייה באינדוקטריניזציה של תודעת התיעוש. סיכום החומש הראשון מראה בעליל על הרכבת מערכת אינפרה-סטרוקטורה תעשייתית על חברה אגרארית נחשלת למדי. הלקח ההיסטורי של התפתחות כלכלית מצביע לרוב על תנאי מוקדם בהעברת מקורות ייצור מהחקלאות לתעשייה. התנאי מתבטא בעליית רמת הפריון בחקלאות. בשלב הראשון ניזונה התעשייה ממימון פנימי הנובע מרווחי החקלאות. במצרים החלה המהפכה החקלאית עוד בימי מוחמד-עלי, במחצית הראשונה של המאה ה-19, עם הכנסת הכותנה כמוצר מרכזי למשק המצרי. אולם ההשלכות התעשייתיות של מהפכה חקלאית זו נכשלו עקב היעדרה של מהפכה חברתית מקבילה. באירופה, למשל, קדמה מהפכה חקלאית-חברתית למהפכה התעשייתית. במצרים של ימינו משתלב המאמץ התעשייתי במאמץ חברתי, שאינו מקיף את כל שדרות האוכלוסייה, אלא רק כ-20%-30% ממנה. השתלבות התיעוש במגמת טיפול השכבות העירוניות יוצרת כילות חברתית בלתי-מאוזנת, ומעמיקה את הפער בין שני מחנות לאומיים שונים: מכל מקום, המהפכה התעשייתית חברתית-חינוכית, המצטמצמת כיום בכ-10 מיליון מצרים, עשויה להרחיב את מימדיה בעוד 20-25 שנה כשאוכלוסיית מצרים תימנה כ-50 מיליון נפש. בשלב זה חודרת התודעה התעשייתית-הטכנולוגית יותר ויותר לתחומי החברה העירונית של מצרים. התפשטות תודעה זו מהווה מעין מקדמה לקראת התמורה בעתיד, שעל היקף משמעותה קשה להתנבא כיום.

סכר אסואן – מבצע של יוקרה לאומית
סכר אסואן נועד להוות מבצע של יוקרה לאומית מבחינת משטר ההפיכה במצרים. ניקיטה חרושצ'וב הגדיר בשעתו את תפקידו כ"מוקש ענק תחת יסודות האימפריאליזם". מליצה שנונה זו הסבירה כהלכה את האינטרס הרוסי בהקמת הסכר הגבוה ובסיוע להקמתו. לפי התכנון יהא זה הסכר הגדול ביותר בעולם, שיעלה פי 6.5 בגודלו מסכר הובר (Hoover), ע"י בולדר-סיטי שעל נהר קולוראדו בארה"ב. הסכר הגבוה נבנה כ-6.5 ק"מ דרומית מסכר אסואן הישן וגובהו יגיע ל-111 מ' מעל האפיק התחתי של הנילוס. מימדיו המרשימים יהיו כדלקמן: 3.6 ק"מ אורך ו-980 מ' רוחב הבסיס. הסכר יצור מאגר-מים מלאכותי שישתרע באורך של למעלה מ-450 ק"מ ויכנס לתחומי סודן בשיעור של 150 ק"מ. הרוחב הממוצע של המאגר יסתכם ב-10 ק"מ. לפי נתונים אלה ישתרע האגם המלאכותי על שטח של 4000–5000 קמ"ר ויאגור 157 מיליארד מע"ק מים, הינו פי 4 מהקיבולת המקסימלית של סכר אסואן הנוכחי. כושר קליטה זה עולה על הספיקה השנתית הממוצעת של הנילוס באזור אסואן הנאמדת ב-84 מיליארד מע"ק; עזרת הסכר הגבוה ניתן יהיה להקים תחנות כוח הידרו-חשמליות בעומס בסיסי של 2.1 מיליון קילווט ובתפוקה שנתית של כ-10 מיליארד קוו"ש, המהווה כוח כפול מהתפוקה השנתית הנוכחית של מצרים. הואיל והסכר הגבוה יאגור את מי השיטפונות הקיציים-סתוויים (כ-30 מיליארד מע"ק) הזורמים לריק לים-התיכון, ניתן יהיה להרחיב את השטח המעובד במצרים בכ-1.5 מיליון פדאן (1 פדאן = 4.2 דונם), הינו מ-6 מיליון פדאם כיון ל-7.5 מיליון פדאן בעתיד. כמו כן יועברו כ-700,000 פדאנים נוספים במצרים העליונה לשיטת ההשקאה המתמדת. כמות המים השנתית שתתווסף למצרים תגיע לכ-7.5 מיליארד מע"ק, לאחר ניכוי קצבתה של סודן וניכוי כמויות המים המתאיידים. הרחבת השטחים המעובדים והמושקים תביא לעלייה מוחלטת בכמות היבולים ולעלייה משוערת ב"שטח הגידולים" (crop area).⁴⁸ התחרות הבין-גושית על מימון הסכר הגבוה זכתה, בסופה של השתלשלות רבת תהפוכות, ברית-המועצות, אשר הציעה תנאים נוחים יותר מתנאי "הבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח". הסובייטים הציעו מלווה ל-30 שנה בריבית שנתית נמוכה בסך 2.5%, לעומת הצעת הבנק הבינלאומי – 20 שנה בריבית של 5%.
ראוי להזכיר, כי ב-19 ביולי 1956 חזרה בה אמריקה מנכונותה לסייע למפעל. יומיים בלבד לאחר מכן (ב-21 ביולי 1956) נסוגה גם ברית-המועצות. אולם לאחר הלאמת תעלת סואץ וכישלון המבצע הצביא האנגלו-צרפתי, חזרה ברית-המועצות והציעה את מימון המפעל. ב-27 בדצמבר 1958 נחתם סופית במוסקבה הסכם ניקיטין-עאמר, שלפיו העניקה ברית-המועצות למצרים 400 מיליון רובלים, שהם כ-100 מיליון דולר לפי שער החליפין הרשמי (ורק כ-40 מיליון דולר לפי השער המציאותי). הריבית השנתית הועמדה על 2.5% למשך תריסר שנים בלבד. יותר מאוחר התנהל מחדש המאבק הבין-גושי למימון שלב ב' של מפעל הסכר הגבוה. במשך כשנה ויותר התנהלו מגעים רבים מאחורי הקלעים בין מצרים לבין המערב, שר הכלכלה המערב גרמני דאז, לודוויג ארהארד, גילה פעילות יתרה בדיונים אלה. אולם ב-27 באוגוסט 1960 שוב זכתה ההצעה הסובייטית במירוץ עם המערב. הסכם מוסקבה השני נחתם על מנת להעניק למצרים כ-900 מיליון רובל באותם תנאים של המילווה הראשון.
עוד לפני קבלת הסיוע למימון המפעל ואף לפני חתימת הסכם המים המצרי-סודאני, החלה ההתארגנות המינהלית המצרית לקראת שלב א'. כבר בשנת 1955 הוקם "המוסד לסכר הגבוה", שהחל בתכנון עבודות ההכנה המוקדמות (סלילת דרכי גישה וכיו"ב). ככל שגברו סיכויי מצרים לקבלת מימון ממקורות חוץ כן הורחבה מסגרת הביצוע המוקדם. בסתיו 1958 הוקמה "הרשות העליונה לענייני הסכר הגבוה". היה זה ערב יציאתו של המרשל עאמר למוסקבה לחתימת ההסכם הסובייטי-מצרי. בראשית ינואר 1960 הוחל רשמית בביצוע שלב א' של התכנית. השלב הראשון הסתיים רשמית ב-15 במאי 1964 וזכה לטכס רב-פאר בהשתתפות ניקטיה חרושצ'וב, נאצר, עארף וסלאל. המשימות הכלליות הטכניות של השלב הראשון התבטאו בהטיית מי הנילוס מאתר הבנייה של הסכר הגבוה על מנת לפנות את השטח. שלבי הביניים הטכניים של משימות אלה היו כדלקמן:
1) הקמת סכר קדמי שנועד להטות את מי היאור מאפיקם הטבעי. סכר זה (באורך של 500 מ' ובגובה של 50 מ') אגר בשלהי שנת 1964 כ-4 מיליארד מע"ק מים. כמות זו תוכננה להכפלה בשנת 1967; 2) הקמת סכר אחורי (בגובה של 35 מ') כדי למנוע את מי הנילוס מלחזור ולהציף את אתר הבנייה של הסכר הגבוה; 3) כריית תעלה (באורך של 1,835 מ') וחפירת מערכת של 6 מינהרות שאיפשרו את הטיית המים מהאפיק הקודם. כושר הספיקה של התעלה נאמר ב-750 מיליון מע"ק ביממה, וזוהי אפוא התעלה הגדולה ביותר בעולם בתחום מפעלי ההשקאה; 4) הקמת האגף הימני של הסכר הגבוה מחוץ לעמק הנהר; 5) השלמת היסודות של תחנת הכוח. בסיום שלב א' ניתן היה לנצל בינתיים את מערכת המים של מפעל הכוח החשמלי כמערכת הטייה. כתוצאה מכך אפשר היה להתחיל בביצוע העבודות באפיק הישן של עמק הנהר.
ביצוע שלב א' לא היה נקי מפיגורים ניכרים שנמשכו עד שלהי שנת 1961. מומחים מערביים פסימיים טענו בשעתו, כי קצב הביצוע מדביק רק 5%–15% מלוח הזמנים המתוכנן. כן טענו מומחים אחרים, כי קיים פיגור בן שנה לפחות בהשוואה לתחזית התכנון. אמנם נבואות אלה התבדו, אולם אין ספק, שקשיים טכניים ואנושיים היו גם היו, נוסף לחבלי הקליטה וההסתגלות של המומחים הסובייטים שעבדו בתנאי אקלים קשים ביותר. על רקע זה יש להעריך שבעתיים את העמידה בלוח הזמנים בסיומו של שלב א'. קצב העבודות הוחש בפרוס שנת 1962, עם ביקורה של משלחת ממלכתית סובייטית, בראשותו של שר האנרגיה והחשמל של ברית-המועצות. הרוסים הגבירו את מאמציהם, הן באספקת הציוד במלואו והן במשלוח מומחים וטכנאים נוספים (כ-2000 בסה"כ). במחצית השנייה של שנת 1963 פקד נאצר על מתן "זכות קדימה לסכר". כתוצאה מכך בוצע גיוס כפייה של כל הטכנאים המצריים שהתחמקו עד אז מהמבצע. כן נרתמו יחידות הנדסה צבאיות ויחידות צבא אחרות למאמץ הכללי. 28,000 העובדים המצריים וסגל המומחים הסובייטי קצרו, אפוא, את פרי עמלם. בשלהי מרץ 1964 יכול היה נאצר להתפאר, בצדק רב, בנתונים מרשימים, כגון כריית 11 מיליון מע"ק של אדמה מתעלת ההטייה; חציבת 600,000 מע"ק של סלעים עבור 6 המנהרות; חיזוק המנהרות על ידי 22,000 טון של תמוכות-ברזל ופלדה; והעברת כ-9 מיליון מע"ק של קרקע וסלעים להנחת יסודותיהם של הסכרים.
ולבסוף עד השלמת שלב א' יושבו מחדש 75% מהאוכלוסין הנוביים (מתוך 60,000 אוכלוסין שיפונו וישוקמו). היקוותם של מי המאגר המלאכותי במעלה הסכר הגבוה תציף שטחים בעלי חשיבות ארכיאולוגית. לאחר שמצרים פנתה לאונסק"ו בבקשת סיוע, סיירו מומחי אונסק"ו בסתיו 1959 בעמק הנילוס ובדקו את האתרים שיוצפו. מסתבר, שמי האגם המלאכותי יציפו את אי-המקדש פילה שבאפיק הנהר. לעומת זאת נרתמו שוחרי אומנות, בעיקר במערב, להצלת ההיכלים שנחצבו על ידי רעמסס השני בשני צוקים באבו-סימביל. בפברואר 1964 הוחל בעבודות ההצלחה שתימשכנה כ-7 שנים. גושי האבן של המקדשים ינוסרו, יועלו למעלה וישוחזרו מחדש.
שלב ב' של מפעל אסואן כולל את בניית הסכר הגבוה עצמו. תחזית סיום הביניים נקבעה לשנת 1967/8. לאחר מכן תופעל האגירה הרב-שנתית של מי היאור. הפוטנציאל החשמלי של הסכר הגבוה יופק במלואו בשנת 1970 או 1972, לאחר שתיגמר הרכבתן של 12 הטורבינות הסובייטיות ולאחר שתושלם בנייתה של תחנת הטרנספורמציה הראשית מערבית לסכר. העבודות האחרות כוללות כריית תעלת-גלישה בגדה המערבית להזרמת עודפי-מים אפשריים, על יובל מזרחי של הנילוס, מדרום למערכת הסכרים, יוקם נמל פנימי שישרת את השיט במעלה היאור. בין השנים 1969–1972 יוקם בהדרגה מפעל הכוח החשמלי ושלוחותיו תועברנה עד לקהיר ולמרכזי האוכלוסין באזור הדלתה. תחזית ההוצאות הכלליות מצביעה על סכום של כ-4.15 מיליון לי"מ, הינו קרוב למיליארד דולר, אולם התוצאות הכלכליות אינן מבוטלות כלל ועיקר, מבלי לשער את המשמעויות המדיניות-לאומיות הכרוכות בגמר מבצע אדירים זה. התוצאות הכלכליות המשוערות מובאות להלן: א) הגדלת כמות המים הניתנת לניצול ב-20% והרחבת השטח המעובד בכ-1.5 מיליון פדאן; ב) תוספת זו של כ-1.5 מיליון פדאן תרחיב את שטחי המזרע ב-20%–25% ותגביל את "שטח היבולים" ב-50% בקירוב; ג) הגדלה חשובה בשיעור "התוצר הלאומי הגולמי" (GNP). לפי הגירסה האופטימית, הצליחה מצרים בשנתיים האחרונות להגיע לידי גידול שנתי של התל"ג, תוך הדבקת קצב הריבוי הטבעי הנקי בשנים האמורות. אם נכונה גרסה זו, הרי שזוהי תפנית חשובה בחייה הכלכליים של המדינה, והיא פותחת פתח לעלייה ממוצעת ברמת-החיים הכללית. לפי נתוני הבנק הלאומי המצרי, תגדל התפוקה החקלאית ב-50% תוך 10 שנים בלבד, כתוצאה מהשלמת מפעל אסואן. גרסה אחרת טוענת, כי הגדלת התפוקה החקלאית ב-50% תידָחֶה עד שנת 1980. מכל מקום, מפעל אסואן יהווה גורם רציני להגדלת התפוקה החקלאית, שכ-70% ממנה הינם גידולי שדה. הבעיה הנתונה במחלוקת היא – באיזו מידה תביא הרחבת התפוקה החקלאית להגדלת קצב הצמיחה הכלכלית, או לפחות לשמירתו. יש טוענים, כי קצב הצמיחה הכלכלית, המבוסס ברובו על הייצור החקלאי, יואט כיוון שמשקלו הכללי של הסקטור החקלאי בהכנסה הלאומית נמצא בירידה מתמדת, והוא יוסיף וירד עקב שיעורי הריבוי הטבעי הגדלים והולכים. קיימת גם אי-ודאות לגבי שיעור הריבוי השנתי הנקי. השיעור המינימלי מקובל כ-2.5% השיעור המקסימלי לשנת 1965/6 נאמד כבר ב-3.5%. מקובל היה להניח, כי בשנים 1961/2–1963/4 גדלה התפוקה החקלאית בכ-3% לשנה. לפיכך, קשה לקבוע בצורה החלטית מה תהא תרומתו הריאלית של סכר אסואן בשנת 1970 ואילך. המפתח לפתרון זה מצוי, במידה רבה, במגמות העלייה של העקומה הדמוגרפית לכשעצמה, שאין לקבען בבירור בשנת 1965. ההנחה הפסימית מצביעה על גידול כללי של האוכלוסייה המצרית (עד תחילת שנות ה-70) בכ-56%, לעומת תחזית העלייה הצפופה של ההכנסה הלאומית הכוללת (ולאחר השלמת הסכר הגבוה) ב-20% בלבד. אולם, כאמור לעיל, הנתונים אינם בדוקים בצורה סבירה וקשה גם לאמוד את מגמות הריבוי הטבעי.
כנראה, שהערכת תרומתו של הסכר הגבוה למצרים חייבת להיעשות במונחים מדיניים-פסיכולוגיים. בתחומים אלה אין כל אפשרות של קביעת מדדים ונוסחאות, אולם אין חולק על ההשפעה הכבירה שתיוודע למבצע אסואן בכל רחבי הארצות המתפתחות, המאכלסות כ-2/3 מכלל תושבי כדור הארץ.

סיכום: מגמות במאבק המעצמות והשפעותיהן על מצריים בשנות ה-60
בשנות ה-60 חלו תמורות מרחיקות לכת במאבק הבין-גושי. המסגרת המונוליתית של הגוש הסובייטי, שזועזעה לאחר מותו של סטאלין, עורערה ביתר שאת לאחר הדחתו של חרושצ'וב (באוקטובר 1964). הקרע האידיאולוגי בין סין לבין ברית-המועצות, שחל, כנראה, בפרוס שנת 1957, קיבל מימדים של מאבק מדיני בזירה הבינלאומית בכלל, ובזירה המזרח-תיכונים והאפריקאית בפרט. ההתעניינות של סין במזרח-התיכון התלבטה כבר בעוצמה של ועידת בנדונג, אך המאמצים המדיניים והכלכליים הגלויים הושקעו בזירה זו רק משלהי שנת 1963. במחנה המערבי, שלא הצטיין מעולם בצביון אחיד, בלטה עמדתו העצמאית של דה-גול ביחסים הבינלאומיים והמתיחות המופגנת ששררה ביחסיו עם ארה"ב.
בתחום הניגודים הבין-גושיים חלו מגמות התפתחות יסודיות: המגמה החשובה ביותר הסתמנה בהתמעטות הסיכויים להתפרצות מלחמה גלובלית בין שתי מעצמות הענק כתוצאה מהתפתחות כלי-הנשק הגרעיניים ומהיווצרות מאזן-אימים של הרתעה הדדית. אם כי מבחינת המאגר האטומי נוטים יחסי הכוחות לטובת ארה"ב, שהגיעו למצב של "כושר השמדה עודף" (overkill capacity), הרי שמבחינה מעשית אין בכך כל יתרון לעומת ברית המועצות. הקיפאון הצבאי בין שתי מעצמות הענק מקדם, בטווח ארוך, את סיכויי ההתפשרות ביניהן וניתן להצביע עליהן כעל בעלות ברית פוטנציאליות. האינטרס למניעת התפשטות הנשק הגרעיני מאחד את ארה"ב, ברית המועצות ובריטניה. לעומת זאת, מצדד דה-גול בהצטיידות גרעינית מטעמי הרתעה מידיים, לא רק בין מעצמות הענק, אלא גם בין אחת מהן לבין מדינה נחותה יותר, שכן אין לו ביטחון שארה"ב תחושנה לעזרת אירופה כתוצאה ממטח אטומי שיופנה לעבר אחת ממדינות נאט"ו. התפשטות הנשק הגרעיני עשויה למנוע את הריסון-העצמי של בעליו השונים, כלומר התפשטות זו מקרבת את הסיכוי להתלקחויות מקומיות בלתי-מבוקרות על ידי מעצמו הענק, העלולות לגרור אותן להתלקחות כללית, בניגוד לאינטרס היסודי שלהן. יתר על כן, הפצת הנשק הגרעיני תשמוט בהדרגה את יתרונן הצבאי של מעצמות הענק ולעיונותן המדינית.
סין, שאינה חתומה על הסכם מוסקבה לאיסור הניסויים הגרעיניים, נמצאת, למעשה, מחוץ למסגרת הריסון העצמי. תופעה אחרת מתבטאת בעובדה, שהמעצמות הגדולות שבעות לחלוטין מבחינה טריטוריאלית, להוציא אולי את סין, ברית-המועצות "מעכלת" בקושי את שטחיה ושטחי גרורותיה באירופה. כלומר, אין כל סיכוי להתחדשות האימפריאליזם הטריטוריאלי במתכונתו הנושנה. רכישת עמדות השפעה בארצות המתפתחות נעשית על ידי תמיכה כלכלית וממונית דרך הכלים הממלכתיים והציבוריים. מגמה זו של העדפת הסקטור הציבורי בארצות המתפתחות אופיינית הן לברית-המועצות והן לארה"ב. יתר על כן, ניתן להניח, כי חלק ניכר מהמענקים הכספיים הם בבחינת "מילווים-מדיניים", שלא יוחזרו במלואם על ידי הארצות המתפתחות. קיימת לכך גם "אסמכתא כלכלית", הטוענת כי הסיוע הכספי, הניתן ע"י המעצמות למדינות המתפתחות, הינן קטן מההפסדים הכספיים הנגרמים מידי שנה בשנה למדינות אלה עקב הרעת תנאי הסחר שלהן עם המעצמות. הואיל וכלכלת הארצות המתפתחות מבוססת בעיקר על יצוא תוצרים חקלאיים וחומר גלם, ומכיוון שהביקוש לתוצרים אלה קָטֵן והולך במערב, הרי שמסתמנת מגמת ירידה במחירי היצוא של המדינות המתפתחות. לעומת זאת מתייקרים מחירי סחורות היבוא. בסיכום, "מעגל-הקסמים-של-העוני" אינו נפרץ אלא לעתים רחוקות ביותר; שכן ההכנסות הריאליות לנפש של המדינות המתפתחות הינן כה מועטות עד לכלל הגבלת אפשרויות החיסכון הלאומי ומיעוט האמצעים למימון השקעות. מגמה זו מאיטה ביותר את קצב התפתחות ההון הפנימי ובולמת את רמת הפריון. פריון ירוד – פירושו הכנסה ריאלית נמוכה מחד גיסא, ואילו כוח קנייה מוגבל ושוק מצומצם אינם מהווים תמריץ להשקעות הון מאידך גיסא, וכך נסגר "מעגל-הקסמים-של-העוני".
המציאות מלמדת, כי מדיניות פיתוח אינה יכולה להסתמך אך ורק על סיוע חוץ בהשקעות הון, שכן יש צורך בהכוונה יעילה של אותן השקעות ובמהפכה חברתית יסודית, שתקנה תודעת פיתוח לחלק ניכר מתושבי המדינה המתפתחת. מידת היקפה של המהפכה החברתית והחינוכית בהווה במצרים תקבע את הצלחת מדיניות הפיתוח של המשטר הנוכחי. הכורח ההיסטורי של השלמת מאמצי הפיתוח במהפכה חברתית פועל לטובת ברית-המועצות במאבק על המדינות המתפתחות באסיה ובאפריקה.
במירוץ הכלכלי והמדיני בין מעצמות הענק מתערערים ומטשטשים ניגודים אידיאולוגיים מסורתיים בין "קומוניזם" ל"קפיטליזם". יישום עיקרון המשק המתוכנן למדינות המתפתחות מקובל על ידי שתי המעצמות, למרות שארה"ב דוגלת במערך של משק חופשי בתחומיהן הן ובארצות השפע של מערב-אירופה. הטשטוש האידיאולוגי והמהותי בין שתי מעצמות הענק הופך לנחלתן של המדינות המתפתחות כתוצאה מתודעת הפער המתעמק בין רמת החיים שלהן לבין רמת הרווחה של מדינות אירופה, ורוסיה בכללן. תודעה זו מוחרפת שבעתיים עקב עליית משקלן של המדינות המתפתחות בזירה המדינית הבינלאומית, בעוד שרמתן הכלכלית מצויה, כאמור, בשפל המדרגה.
לפיכך, מתרבות וגדלות תביעותיהן הכלכליות ממדינות השפע, והן מנסות להפיק תועלת כלכלית מקסימלית מתרגילי תמרון בין-גושיים. בהערכה מקיפה יש למדוד את מידת התקדמותן של הארצות המתפתחות – לא רק בהשוואה לנתוניהן בעבר או על בסיס של השוואה הדדית, אלא, בעיקר, מתוך השוואה למדינות העומדות בראש סולם התיעוש ורווחה.
התנהגותה המדינית של ברית-המועצות מלמדת גם על הגבלתה של יכולת המשך המענקים והמילווים שלה. לקח פרשת קובה מעיד על העומס הכלכלי שהטיל אי זה על צווארה של רוסיה. ייתכן ויש בכך יותר מרמז לגבי אפשרות רתימתן המוחלטת של אינדונזיה או מצרים למרכבה הסובייטית.
מרכיבי המדיניות של נאצר ניזונים מהצורות השונות של המאבק הבין-גושי. הוא הצליח להעלות את עיצוב מדיניות לדרגה בינלאומית בכוח התמרון והמיקוח ותוך ניצול מרחב הסחיטה בין המעצמות. אין להכחיש, כי מדיניותו זו חילצה אותו ממשברים צבאיים וכלכליים. מדיניותו הגיעה לכלל "שלמות" בעיצומה של תקופת "המלחמה הקרה", שהייתה עדיין בשלב של כיבוש עמדות נוספות לקראת ההידברות הבין-גושית. אולם שלב זה הגיע רק עד סף המלחמה. ב-1956 נרתעה ארה"ב מלנצל את המרד ההונגרי לשם תקיעת טריז במערך הקומוניסטי. הוא הדין לגבי ברית-המועצות, אשר נרתעה בשנת 1962 מלנצל את תקרית קובה. במחצית שנות ה-50 הסתמן, אפוא, סטטוס-קוו טריטוריאלי בין שני הגושים בזירה האירופית. אולם הדברים האמורים לגבי אירופה איבדו את משמעותם נוכח ההסתערות התנופתית של הארצות הנחשלות והמשתחררות במרחב האפרו-אסיאתי. במרחב זה טרם בשלו התנאים להידברות בין-גושית, שכן ברית-המועצות וסין בנפרד נמצאות עדיין במלוא תנופתן. הא ראיה לכך: מלחמת קוריאה ומלחמת ווייטנאם.
במזרח התיכון הולכות מתגבשות עמדות ההשפעה של ברית-המועצות והמערב גם יחד. תקופת ההסתערות הסובייטית על מדינות האזור עברה כבר את שיאה וקיימים, אפוא, תנאים התחלתיים להידברות בין-גושית גם במרחב גיאופוליטי זה. אם עד שנת 1961 ניצל נאצר בהצלחה רבה את מקסימום הניגודים ששררו בין-המעצמות והסתייע בתנופתה של ברית-המועצות במרחב, הרי שבהמשך שנות ה-60 תעמודנה, כנראה, מעצמות הענק על סף ההידברות והחלוקה המוסכמת של תחומי ההשפעה במזרח-התיכון. כתוצאה מכך יקטן וילך מרחב התמרון של נאצר, מה גם שאין באפשרותו כיום לוותר על הסיוע הסובייטי.
יתרונו הגיאופוליטי של המזרח-הערבי נעוץ במיקומו בתווך בין אירופה ואפריקה. בשנות ה-60, המתאפיינות בהשתחררותן ההמונית של מדינות אפריקה, עלה משקלן המדיני של ארצות ערב על משקלן הסגולי מבחינה צבאית, כלכלית וחברתית. מצרים, כמדינה המתקדמת והגדולה ביותר בקרב מדינות ערב, ניצלה את הנסיבות הבינלאומיות בטענה לכתר המנהיגות בעולם הערבי. טיעון יומרני זה הפך למיתוס של מנהיגות אשר שאב את האסמכתא האידיאולוגית שלו מתורת "שלושת המעגלים" של נאצר. מיתוס המנהיגות המצרי הצליח כתכסיס כיוון שהוא הזדהה עם אורח המחשבה ההיסטורי האירופי, שהקיש גזירה שווה מליכודן המדיני של איטליה וגרמניה להתאחדות האפשרית של מדינות ערב. ההנחה הנאצרית הייתה, אפוא, כי מצרים נועדה ללכד את העולם הערבי-מוסלמי והצפון-אפריקאי ולכונן אימפריה אזורית מהאוקיינוס האטלנטי ועד למפרץ הפרסי שתכיל למעלה מ-100 מיליון תושב. אימפריה מעין זו נועדה לגשר בין שני חלקיו של העולם האפרו-אסיאתי המתעורר, תוך ניצולם של המאמינים המוסלמים שבמרחב זה כאמצעי מדיני. סמלי הגדלות, הייעוד והמנהיגות, שהם כה חשובים בתחושה האי-רציונלית של הלאומיות המסתערת, והם מהווים גם את מקור כוחה המפליא של כל תנועה לאומית, נוצלו עד תום על ידי נאצר. במבחן המעשי של הסתערותו נתקבל נאצר בפרדוקס היסטורי: הגבולות המלאכותיים של מדינות ערב, שהותוו במגמת הפרד-ומשול על ידי מעצמות המערב האימפריאליסטיות, עיצבו במפתיע מסגרות להתעוררות לאומית על רקע לוקאלי. הלאומיות הסורית, העיראקית, הלבנונית והירדנית קיבלה צביון בדלני. המחיצות המלאכותיות הציבו מסגרות חיים משותפות והפכו, בדיעבד, למעוזי התנגדות בלתי-מודעת לסיסמת האחדות הערבית, אשר חיפתה על הכוונה המוסתרת של האימפריאליזם המצרי החדש. על לקח פירוק קע"ם ב-1961 התנפצו, למעשה, מגמות האקס פנסיה הטריטוריאליות של נאצר. הצהרותיו של בורגיבה, שמניעיהן היו תכסיסיים גרידא, סייעו לערעור מיתוס האחדות הערבית ויומרת המנהיגות המצרית. מגמות ייחוד ואיחוד גם יחד שצצו לסירוגין באפריקה בשנות ה-60 החלישו את "המעגל האפריקאי" של נאצר, אך הפכו את מצרים לבסיס זינוק סובייטי לעבר ארצות אפריקה השחורה.
הסובייטים פרצו למזרח התיכון בעוקפם את "הנדבך הצפוני" ובנצלם את תהליך הנסיגה הבריטי מהעמדות המסורתיות. התגברות "המלחמה הקרה" והעתקת מוקדה לזירה זו סייעו לנאצר לצבור הון מדיני וכלכלי. הסובייטים הציעו למצרים סיוע ללא כל תנאים מדיניים וללא חוזי-העדפה. עיסקות הנשק המצריות-סובייטיות היו זולות לשני הצדדים: הן סייעו לנאצר לגבש עוצמה צבאית ומדינית על ידי ערעור המאזן הצבאי באזור, והן בוצעו כ"מלווים מדיניים", ששטרות הפירעון שלהם יוצגו לגוביינא מדינית בטווח ארוך. ההשקעה הסובייטית במצרים, במשלוחי נשק מיושן יחסית, שלא התאים לגרורות ברית-המועצות, השתלמה אף בתמורה מצרית מיידית, שהתבטאה בהחרפת המאבק נגד המערב. היחסים הסובייטים-מצריים נכנסו בשנות ה-60 לאפיקים קבועים וקיבלו שגרת ייצוב. הסיוע הסובייטי המגוון הפך לאבן-פינה במערך הכלכלי והמדיני של נאצר באין יכולת להינתק ממנו. הגישה הסובייטית מתחשבת בסוציאליזם הערבי של נאצר. אם סוציאליזם זה הינו תוצאת כישלון של ליברליזם כלכלי, הרי שהדיאלקטיקה הסובייטית יכולה לברך על "תקופת-המערב" הנאצרית במצרים ולראותה כשלב מכוון לקראת קומוניזם צרוף. ככל שיחמירו בעיותיו הכלכליות והכלליות של נאצר כן יקודם השלב הבא. תנופת הפיתוח המצרית נשענת על צירוף של משק מולאם וביורוקרטי ותמיכה כלכלית ניכרת מבחוץ. סיוע החוץ הנרחב שמקבלת מצרים נשלל בשעתו מרוסיה הסובייטית ומסין העממית, אשר בנו את משקיהן באמצעיהן העצמיים ובדרך הקשה יותר.
המגמות הפן-ערביות של נאצר אינן מקובלות על ברית-המועצות, המגלה התנגדות עקרונית לכל הצירופים המדיניים או הכלכליים מחוץ לגבולותיה. ההכללה חלה, כמובן, על העולם הערבי בהתחשב במיעוט המוסלמי הניכר המתגורר בברית-המועצות עצמה. אולם הרוסים מוכנים לעכל את מגמותיו הייחודיות של נאצר כתוצאה משיקולים גלובאליים מרחיקי לכת.
"עיקרון המטוטלת" של נאצר כשל כליל בעיצוב מדיניותו האמביוולנטית כלפי שתי הגרמניות; שכן לא היה באפשרותו להכיר במזרח-גרמניה ולוותר על הסיוע הכלכלי רב-המימדים של מערב-גרמניה. תוניסיה, מרוקו ולוב, שיצאו חוצץ בגלוי נגד הניתוק ממערב-גרמניה, תרמו להוקעת מיקסם השווא של האחדות הערבית.
הגישה האמריקאית כלפי מצרים בשנות ה-60 נבנתה על עיקרון התמיכה בנאצר כגורם (אמיתי או מדומה) לבלימת הקומוניזם. חולשתו היחסית של נאצר, שאין להחריפה מתחת לרמה מסוימת, מהווה, לדעת האמריקאים את הערובה להמשך המשטר הקיים. ריתוקו בתלות כלכלית חלקית לארה"ב תאפשר את מיתונו מחד גיסא, ואת אכוונת הביקורת המודרגת על מאמצי הפיתוח הלאומי שלו, מאידך גיסא. התמיכה האמריקאית בנאצר נובעת, אפוא, מטעמי הרצון ליצור "סטאטוס קוו" כלשהו במזרח התיכון ומתוך תפיסה המגדירה את הפכפכנותו כרע במיעוטו. גבול הפשרה האמריקאי עם נאצר הינו גמיש ונקבע לפי מהלכיו של השליט המצרי. מכל מקום, המשך אספקת עודפי המזון והסיוע הכלכלי האמריקאי למצרים מקובל כיום על שלושת הצדדים: נאצר יכול לוותר לפרקים על סיוע זה ולהגדיל את מרחב התמרון והסחיטה שלו. הסובייטים רואים בברכה את הסיוע הכלכלי האמריקאי, המחלץ אותם מעול מיותר, והמשלים בצנעא את הסיוע ההפגנתי-תעמולתי שלהם. האמריקאים רואים בהמשך הסיוע ערובה כנגד הידרדרות מצרים לחיק הקומוניזם.
הגורם העולמי האחרון שנכנס לזירה המזרח-תיכונית והאפריקאית הינה סין העממית. ברית המועצות מהווה כיום את היריב הגיאופוליטי החריף ביותר של סין בשוליים הנרחבים של המדינות הנחשלות ביבשת אסיה ואפריקה. מגמה זו מורגשת במיוחד לאור סיומם של סיכויי ההשפעה הסובייטיים על מדינות הרווחה של מערב-אירופה. האימפריאליזם הסיני מסתייע במספר אמצעים ייחודיים: א) שותפות הגורל של המדינות המתפתחות והמשתחררות. שותפות זו מוטעמת על רקע של הבחנה חריפה בין מדינות הרווחה (ורוסיה בכללן) לבין מדינות העוני. השותפות הפוטנציאלית מתהדקת תוך הדגשת הקירבה הגזעית נגד האדם הלבן (והרוסי כלול בתפיסה זו); ב) נקיטת מדיניות קיצונית והדגשת העוצמה הדמוגרפית הסינית. הקומוניזם הלאומי הסיני סולל את דרכו ביצוא אידיאולוגי קיצוני, כשהמאמץ העיקרי שלו מושקע במדינות קטנות שטח ואוכלוסין באפריקה. הסינים מוכנים לדלג על הבדלי משטר ומערך כלכלי כשנשקפים להם סיכויי הצלחה. יתר על כן, הסינים משוחררים מתסביכי-אשם קולוניאליסטיים מחד גיסא ואינם "לוקים" ברגישות כלשהי כלפי הבעיה הישראלית, מאידך גיסא, שהרי מעולם לא נוצרה בעיית הפזורה היהודית בסין. לפיכך, תומכים הסינים בארגונו של שוקיירי ומנסים להעמיק את חדירתם לסוריה, ואף מעודדים יסודות קיצוניים באפריקה; ג) הסינים אינם קשורים במגבלות מוסכמות בתחום הנשק הגרעיני. סין לא חתמה על הסכם מוסקבה. הפיצוץ הגרעיני הסיני חשף את סין לתגמול אמריקאי, ועל רקע זה מוסברת המתינות הסינית היחסית במלחמת וייטנאם. אולם בזירות ובמוקדים עולמיים אחרים אין כל מניעה מסין לסחור בנשק גקעיני פרימיטיבי (מנקודת ראותן של ארה"ב וברית-המועצות). דא עקא, שנשק זה עשוי להיות אפקטיבי ביותר, כגורם הכרעה מהירה, בתנאי סכסוך בין שתי מדינות צפופות אוכלוסין וקטנות שטח.
התנגשות האינטרסים בין סין לברית המועצות בולטת לאחרונה גם בזירה האפריקאית. הסובייטים מעוניים בהגבלת הנשק הגרעיני בדומה לארה"ב ולבריטניה. הסינים מעוניינים להחליש את ההשפעה הסובייטית במדינות אפריקה והמזרח-התיכון, ואם אפשר – לרשת את מעמדה של ברית המועצות בזירות אלה.
הגישה הבריטית בעיצוב מדיניות מזרח-תיכונית סבלה מאנאכרוניזם עד שנת 1956, מאז מבצע סואץ, אולם אחר הפלישה המצרית לתימן חל גיבוש מגמתי ברור למדי, למרות שהבריטים תלויים בבעלי בריתם האמריקאים בהתוויית מדיניותם הגלובאלית. הבריטים אינם מעוניינים כיום בהמשך היאחזותם הצבאית בנסיכויות הנפט של המפרץ הפרסי ובדרום-ערב. מכיוון שהאימפריאליזם הטריטוריאלי פינה דרכו זה מכבר לאימפריאליזם כלכלי במסגרת המאבק שבין המעצמות, הרי שהבריטים אינם יראים מחדירה סובייטית. בעייתם העיקרית הינה מניעת כיבושן של עמדותיהם האחרונות בחצ"א ערב ע"י נאצר. לפיכך משקיעה בריטניה מאמצים ניכרים בקידום הנסיכויות לקראת עצמאות מלאה, ובמיוחד עֵרִים הבריטים לבעיית חיזוקה של הפדרציה הדרום-ערבית. קיימת, אפוא, זהות עקרונית בהערכה המדינית הבריטית והישראלית לגבי תיחום מקומו של נאצר והגבלתו למצרים.
מערב-גרמניה אינה מהווה גורם פרו-ישראלי בהערכת מצב יסודית, בהתחשב במגמתה העקבית לחדש את השפעתה הכלכלית במרחב הערבי, שהרי מרחבי השפעה אחרים חסומים בפניה. המגמה המערב-גרמנית מסתייעת כתמיד בקיומה של אהדה ערבית ספונטנית לגרמניה, הטהורה מכל רבב קולוניאלי-אימפריאליסטי, בניגוד לאנגלו-צרפתים. גם כלפי ארה"ב שורר יחס של אי-אמון מצד ההמון הערבי. לפיכך, יש לראות את הסכסוך בין מצרים לבין מערב-גרמניה כתקרית זמנית בהחלט, בהתחשב בכך שהיחסים הכלכליים לא נותקו לחלוטין. עם זאת מוגבלת מדיניותה של מערב-גרמניה בתלותה בארה"ב, וייתכן וקיים עדיין בדרג הממשלתי מעצור מוסרי-מדיני כלשהו, הנובע מתסביך האשם נגד העם היהודי.
צרפת בשנות ה-60 מהווה גורם משני בלבד במזרח-התיכון. הופעותיו העצמאיות של דה-גול ניזונות מהבלטת חילוקי דעות בעלי חשיבות משנית עם האנגלו-אמריקאים. האינטרסים הצרפתיים הבסיסיים מוגבלים, למעשה, למדינות המע'רב, והם מתווים מדיניות של הפרדת המע'רב מהמדינות הערביות במזרח התיכון. במילים אחרות, לצרפת יש אינטרס אנטי-נאצרי כל אימת ונאצר דוגל ב"מעגל הערבי". צרפת מעוניינת כמו כן בשיעור השפעתה התרבותית-דתית בלבנון ובקיום עצמאותה של מדינה זו נגד שאיפות ההתפשטות המצריות, ואולי גם על חשבון ריסונה של ישראל. אולם צרפת השכילה להפריד בין יחסיה עם ישראל לבין יחסיה עם מדינות ערב. מרחב התמרון של נאצר אינו קיים במכלול יחסיו המצומצמים למדי עם צרפת. לאחרונה הגביר נאצר את ניסיונות החיזור שלו אחרי דה-גול, תוך רצון לנצל את חילוקי הדעות האמיתיים או המדומים בין דה-גול לבין האנגלו-אמריקאים. באור זה יש לראות את פגישת דה גול–עאמר בפריס באוקטובר 1965.
בשנות ה-60 חלה בבירור מגמת צמצום במרחבי התמרון והמיקוח המדיניים של נאצר. איחוד קע"ם הווה את שיא הישגיו עד כה, ופירוקה הורידו מעבר לפסגה. המגמות המחלישות את מעמדו של נאצר הנן כדלקמן:
א) תסכול האיחוד הערבי והתחזקות הלאומיות הלוקאלית במדינות "הסהר הפורה"; ב) כניסתן של מעצמות הענק לעידן של סף-ההידברות ההדדית גם בזירה המזרח-תיכונית; ג) תלותה הגוברת והולכת של מצרים בסיוע הסובייטי, הן בתחומים הצבאיים והן בתחומי התיעוש והפיתוח; ד) התרבות הקשיים הפנימיים כתוצאה מהמשטר האטטיסטי ומכישלון ארגון ההמונים; ה) חוסר האקטיביות של האינטליגנציה המצרית, תוך הצעדת המדינה לקראת דואליזם והתרוצצות של עליתות מתחרות; ו) מטרד אידיאולוגי ותחרות מעשית עם משטר "אל-בעת'" בסוריה; ז) התמשכותה הבלתי-מוכרעת של מערכת תימן, כשהזמן פועל במפורש לרעתה של מצרים. נאצר מסתכן בצורה ניכרת באפשרות של דמורליזציה צבאית במחנהו, ובהצטברות גדלה והולכת של מורת רוח כללית. מלחמת תימן, על כל השלכותיה, עשויה לערער את עצם שלטונו האישי של נאצר.
ניתוח ההתפתחויות האחרונות ושקילת הנתונים השונים מצביעים על מגמת התרכזותו של המשטר המצרי בבעיות שבתחום מדיניות הפנים. בזירה הבין-ערבית שוררת עדיין "אווירת הפסגה", המחייבת את נאצר לָתוּר אחר פתרונות הדרגתיים ואיטיים, תוך הבלטת מכנים משותפים זמניים מצד אחד, ולהניח יסודות להקמת מסגרות ארגוניות בארצות ערב, שתיסללנה את הדרך בפני "המהפכה הערבית" מצד שני. מסתבר, שבמחציתה של שנת 1965 – חסומות אפשרויות ההתפשטות של האימפריאליזם המצרי. כיעדים אפשריים ניתן להצביע על לוב, עתירת הנפט, הנתמכת על ידי האמריקאים, או על ירדן, או, כמובן, על "החבל הסורי" לשעבר. החרפתה של המערכה בתימן והעתקתה מעבר לגבולות סעודיה – היוותה פתרון רציני לפיקוד הצבאי המצרי, אולם מהלכים אפשריים אלה צָפְנו בחובם סיכונים רבים ובלתי צפויים ביותר. נאצר העדיף, אפוא, להגיע לכלל הסכם עם סעודיה בדבר פינוי צבאו מתימן. על מידת נכונות של נאצר לפנות את צבאו מתימן ניתן יהיה ללמוד במרוצת השנים 1966/7.

IX ערב הסעודית

ארץ זבת נפט ודולרים
כל ימי חייו של המלך אבן-סעוד לא חלו תמורות פנימיות מרחיקות לכת בממלכה. אולם מאז תום מלחמת העולם השנייה נפרצה לחלוטין טבעת ההסגר ההרמטי שהוטלה על הממלכה על המלך הערבי. פריצות ראשונות של קידוחי נפט הסבו, בשעתו, את התעניינותן של ארה"ב בממלכת המדבר.¹ הנפט הווה, אפוא, את הגורם העיקרי למאמציו של הנשיא רוזוולט לקרב את אבן-סעוד ולהיטיב עמו, בהתחשב בחיוניותו של הנוזל השחור, לאור השיקולים האסטרטגיים הגלובאליים של ארה"ב, בעיצומה של המערכה האכזרית שהתנהלה נגד יפן ונוכח אובדן שדות הנפט באיי הודו-ההולנדית (אינדונזיה). כניסתה של אמריקה למלחמת-העולם השנייה, בדצמבר 1941, חיסלה את פקפוקיו של אבן-סעוד לגבי ניצחונן הסופי של בנות-הברית בהתמודדות עולמית זו. בפרוס שנת 1942 התחוור סופית לאבן-סעוד, כי גורלו ועתידו קשורים קשר בל-יינתק עם חברות הנפט האמריקאיות ופטרוניהן רבי-ההשפעה בוושינגטון.
תעשיית הנפט האמריקאית בערב-הסעודית התפתחה בקצב מדהים למן סוף מלחמת העולם השנייה. תפוקת הנפט בקנה-מידה מסחרי החלה אך שנה אחת בלבד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בעטייה של המלחמה נפסקה העלייה לרגל למכה, שהייתה עד אז מקור ההכנסה העיקרי של אבן-סעוד. הבריטים היו הראשונים שהעניקו לאבן-סעוד הלוואות על מנת להקל על מצבו הכספי. חברות הנפט האמריקאיות, שחששו מפני סיכון הונן על ידי מתן מפרעות לאוצר הסעודי מחד גיסא, אך חששו לא פחות מהתוצאות המדיניות האפשריות של הסיוע הכספי הבריטי לאבן סעוד, מאידך גיסא – הפעילו, כמתואר לעיל, לחץ על הממשלה האמריקאית שתיאות להעניק סיוע כספי לסעודיה מתוך התקציב האמריקאי השוטף. אולם רוזוולט לא אבה לקלקל אתיחסיו עם בריטניה על ידי הגשת סיוע ישיר לסעודיה, בהתחשב ברגישותה של בריטניה לכל התערבות חיצונית בענייני המזרח התיכון. לפיכך העניקו ארה"ב אשראי לבריטניה, אשר חלק ממנו נועד מלכתחילה להינתן לסעודיה בהסכמה הדדית. חברות הנפט האמריקאיות לא הסתירו מאבן-סעוד את חלקן הישיר במלווה עקיף זה, אולם דא עקא, שהן לא הסתפקו בכך ולחצו על ממשלתן להושיט סיוע ישיר תוך עקיפת הגורם הבריטי. לאחר השקעת מאמצים רבים עלה הדבר בידיהן. בפרוס שנת 1943 פרסם רוזוולט הצהרה רשמית, שקבעה את חיוניות הגנתה של סעודיה לביטחונן של ארה"ב. על סמך הצהרה זו ניתן היה להכליל את סעודיה במסגרת "השכר והַשְאֵל" ולהעניק לה מילווה ענק בסך 425 מיליו דולר. מגמתן של חברות הנפט האמריקאיות הייתה לעורר בהלה מחודשת בחוגי הממשלה האמריקאית בדבר התמעטותן המהירה של עתודות הנפט בארה"ב. מסתבר, שלחץ חברות הנפט השיג את מבוקשו והממשלה האמריקאית השתכנעה בחיוניותו של הנפט הערבי. יתרה מזאת, קבוצת עוזריו של הנשיא רוזנוולט מקרב חוגי ה"ניו-דיל" הסיקו מסקנות מרחיקות לכת. יותר משהיה רצוי לחברות הנפט; טיעונם היה, שאם מצב עתודות הנפט של ארה"ב הינו בכי רע, כי אז שומה על הממשלה להיכנס לעובי הקורה ולא להטיל את יהבה על חברות הנפט הפרטיות. התגבשה, אפוא, הצעה שתכליתה הייתה להביא את הממשלה האמריקאית לנטילת חלק פעיל בחיפושי הנפט בסעודיה. במרוצת שנת 1943 נערכו גישושים בין הממשלה לבין חברות הנפט בדבר רכישת זיכיונותיהן בסעודיה. להלן הועלה הרעיון שממשלת ארה"ב תצטרף כשותף לחבורת הנפט האמריקאיות בסעודיה, בדומה לשותפתה של הממשלה הבריטית ב"חברת הנפט האנגלו-איראנית". אולם רעיון זה נדחה לחלוטין כקודמו ע"י חברות הנפט הפרטיות. בפרוס שנת 1944 הציעה הממשלה האמריקאית להניח על חשבונה צינור נפט מחוף-המפרץ הפרסי לחוף הים-התיכון. הצעה זו זכתה להיענות עקרונית, למרות שצורפו לה שלושה תנאים מגבילים: א) התחייבות מצד החברות לשריין מלאי נפט ניכר שיעמוד לרשות כוחותיהן המזוינים של ארה"ב; ב) מתן העדפה באספקת הנפט למשק האמריקאי; ג) הסכמה ליתן זכות ווטו לממשלה האמריקאית על מכירת נפט, שיופק מסעודיה ומכוויית למדינות זרות. בסופו של דבר, נתקלה ההצעה הממשלתית בהתנגדות עזה מצד חוגי אלי-הנפט בארה"ב וכן מצידה של בריטניה. ההתנגדות של החוגים האמריקאיים התבססה על קדושת היוזמה הפרטית. ראוי לזכור, כי רק שנים ספורות עברו מאז לחצו אותם חוגים על הממשלה האמריקאית כדי להשיג את תמיכתה בביצור עמדות חברות הנפט בסעודיה. במשך אותו פרק זמן קצר חלה תפנית קיצונית. התעמולה נגד התערבות הממשלה בעסקי חברות הנפט הרגיע שחקים, וכל התכניות בדבר השתתפותה של ממשלת ארה"ב בפיתוח משק הנפט נגנזו סופית. בשנת 1949 התקינה חברת עראמק"ו באורח עצמאי את צינור הנפט הטראנס-ערבי (ה-Tap-Line), שהשתרע על פני 1700 ק"מ, והסתיים ע"י צידון בלבנון. קוטר הצינור (75 ס"מ) וכושר קיבולתו (16 מיליון טון לשנה) – הבטיחו את הזרמתו של חלק ניכר מהנפט הסעודי לחופי הים התיכון.
פרשת הנפט הסעודי וניסיון התערבותה שלממשלת רוזוולט בנדון – לימדו עד כמה גדול כוחן של חברות הנפט האמריקאיות; שהרי החברות השיגו את מבוקשן ואילו הממשלה נאלצה לוותר; אולם אין להסיק מפרשה זו, כי ידן של חברות הנפט הייתה תמיד על העליונה. בשנים 1946-8, למשל, התמיד הנשיא טרומאן בגילוי אהדתו ליישוב היהודי בא"י ואף תמך בהקמת מדינת ישראל, למרות לחצם הכבד של יועציו הצבאיים והמדיניים, שביססו את התנגדותם למדיניותו בלחצן של חברות הנפט ובשיקולי מדיניות הנפט בכללה. מכל מקום, מסקנותיו של הנשיא רוזוולט היו שונות: קרוב לוודאי, שהוא הושפע לא רק משיקולי מדיניות הנפט אלא גם משיקולים אסטרטגיים; שכן בתחילת שנת 1944 החלו האמריקאים לבנות את בסיס הענק שלהם בד'הראן, בסמוך לשדות הנפט הסעודיים, לאחר שנאלצו לפנות את בסיסיהם שבאיראן. העבודות הסתיימו בשנת 1946. בפברואר 1945 העתיר אבן-סעוד מחווה גדול על האמריקאים, בכך שניאות לצאת לראשונה מחוץ לגבולות ממלכתו על מנת להיפגש עם רוזוולט על סיפונה של ספינת קרב אמריקאית בתעלת סואץ. מסתבר, שמלך המדבריות והנפט התגלה כאיש שיחה מעולה, שכן הוא הצליח לשכנע את הנשיא האמריקאי במשך 5 דקות בלבד בצדקת הטיעון הערבי בבעיית ארץ-ישראל. בעת ובעונה אחת השתכנע אבן-סעוד, כי ראוי להכריז מלחמה על גרמניה (במרץ 1945). כתוצאה מכך הפכה ערב-הסעודית, בדומה ומדינות ערב האחרות, לאחת ממייסדותיו של האו"ם בעצרת הכללית שהתקיימה בסן-פרנסיסקו.
אבן-סעוד הספיק לקצור עוד בערוב ימיו את פריו הזהוב של הנוזל השחור. בשנת 1926 נראו לאבן-סעוד אותם 20,000 ליש"ט, שהוו את הכנסותיו מהעלייה לרגל, כהון עתק. אולם החל משנת 1939 החלו לזרום ההכנסות מהנפט לקופותיו. ההתחלה הייתה – 170,000 דולר בלבד (תמלוגי 71,000 טון נפט). משבר הנפט האיראני העלה את קצב הייצור והקפיץ את התשלומים לפסגות מסחררות: 112 מיליון דולר ב-1950, 170 מיליון דולר ב-1952 ו-250 מיליון דולר ב-1954 (לשם ההשוואה כדאי להוסיף, כי בשנת 1961 הגיעה תקופת הנפט הסעודי לכ-72 מיליון טון, לעומת 71,000 טון ב-1939, הינו שיעור גידול של יותר מפי 1,000! הרווחים ב-1961 הגיעו ל-357 מיליון דולר. בשנת 1964 הגיעה התפוקה הסעודית ליותר מ-86 מיליון טון). ההכנסות העצומות הפיחו רוח חיים בממלכת המדבר והכניסו בסערה את הישגי הטכניקה של המאה הנוכחית לתוך תוכה של הממלכה המפגרת. תהליך זה, שהחל בימי אבן-סעוד, הגיע לשיאו בימי בנו-יורשו, סעוד.

מדיניותו של אבן-סעוד בזירה הערבית
תנאיה הגיאוגרפיים המדבריים וריחוקה של ערב הסעודית ממוקדי התסיסה הערבית. במצרים וב"סהר-הפורה" העמידו את אבן-סעוד בריחוק ניכר מזירת ההתרחשויות של העולם הערבי. תחומי התעניינות העיקריים נגעו לרווחי הנפט, ובמידה פחותה בהרבה גם לענייני פנים כבריאות וחינוך. ראוי לציין, כי עוד בערבו ימיו הוקם משרד בריאות ממשלתי (בשנת 1951) והוחל בארגון מערכת הבריאות בממלכה (בשנת 1953). מכל מקום, סיסמת האחדות הערבית, שהונחה ביסודה של "הליגה הערבית" בשנת 1945, הייתה זרה לרוחו, בהתחשב ברקע החילוני והמודרני שלה. ערב ייסוד "הליגה" טען יורש העצר סעוד, כי האחדות הערבית צריכה להתבסס על הקוראן. הצהרה זו הלמה לחלוטין את הזדהותו של אבן-סוד עם האסלאם הווהאבי. זאת ועוד, בתנאי הנחשלות הכללית ששררו בסעודיה, לא נוצרה "דעת-קהל סעודי" כלל ועיקר. המלך היה משוחרר כליל מלחצים פנימיים-עממיים בשיקולי התוויית מדיניותו, וספק רב אם נאלץ להתחשב בדעת הקהל הערבית שמחוץ לסעודיה. לפיכך, לא הזדרז אבן-סעוד להצטרף לדיונים על ייסוד "הליגה הערבית" והסתפק בשיגור עוזר שר-החוץ למצרים, לאחר שסמכויותיו של אותו פקיד הוגבלו ביותר. אבן סעוד היסס ושקל ממושכות באיזו מידה כדאי לו להצטרף ל"ליגה הערבית".
מכל מקום, סעודיה לא חתמה על פרטיכל אלכסנדריה (באוקטובר 1944) יחד עם רוב מדינות ערב. לאחר התערבותו האישית של פארוק מלך מצרים, ומסעו לחג'אז לשם הפעלת לחץ על אבן-סעוד, נעתר זה האחרון וצירף את ממלכתו לאמנת "הליגה-הערבית" ב-21 בינואר 1945. יחסו המסוייג של אבן-סעוד ל"ליגה הערבית" נמשך כל ימי חייו. הוא חזר והטעים את חופש הפעולה שלו ונמנע מלהתחייב לפעולות של ממש. סמכויותיהם של נציגי סעודיה ב"ליגה הערבית" היו מוגבלות כל הזמן. רק במקרים שבהם הופגנה אחדות דעות הצטרף אבן-סעוד לכלל. דוגמה בולטת לכך ניתן לראות בפעולותיו בפרשת ארץ-ישראל. בפגישתו המפורסמת עם הנשיא רוזוולט נקט אבן-סעוד בעמדה קיצונית נגד היישוב היהודי בארץ-ישראל. אולם במאי 1948, משהגיע עת הפלישה הערבית לארץ-ישראל, ניאות המלך בקושי רב לשגר מאות ספורות של לוחמים, שהועמדו תחת הפיקוד המצרי. עם זאת ראה אבן-סעוד ב"ליגה הערבית" מכשיר בעל ערך מסוים לבלימת מגמות ההתפשטות של ההאשמים שנואי-נפשו. משום כך התקרב אבן-סעוד למלך פארוק, לשוכרי אל-קוותלי, נשיא סוריה, ולאישים אחרים בסוריה ובלבנון, שידידותם חוזקה על ידי משלוח מתנות ומבצעי שיחוד אחרים. אחרי רציחתו של המלך עבדאללה, יריבו המושבע של אבן-סעוד, ניסה מלך המידבר לרכוש את ידידותו של טלאל, חולה הרוח. במדיניותו המסוייגת והמתונה של אבן-סעוד חלה תמורה יסודית עם עלותו של סעוד לכס המלוכה, ב-9 בנובמבר 1953.
מקרב כל מדינות ערב ביכּר אבן-סעוד להתקרב במיוחד למצרים המלוכנית של פארוק. אחר ביקור השכנוע של זה האחרון בחג'אז (ינואר 1945), החזיר לו אבן-סעוד ביקור גומלין במצרים מקץ שנה. שני המלכים יצאו בגילוי דעת משותף על מטרות "הליגה הערבית". הגורם האמיתי שקירב אותם הייתה, כמובן, ההתנגדות למלכים ההאשמים בעיראק ובירדן. אולם בעוד שמניעי ההתנגדות של פארוק היו מדיניים מיסודם, הרישאבן-סעוד רחש שנאה מהולה בפחד לשליטי עיראק וירדן, זכר ל"יציאת חג'אז" (ב-25 בדצמבר 1925). שיתוף האינטרסים שבין פארוק לאבן-סעוד לא הגיע לכלל כריתת ברית רשמית. אמנם, חיילים סעודיים התאמנו במצרים ומורים מצריים הורו בסעודיה, אך זהירותו הטבעית של אבן-סעוד מנעה בעדו מלהרחיק לכת ביחסיו עם מצרים המלוכנית. ואכן, הדחתו של פארוק ביולי 1952 הצדיקה את זהירותו-המסתייגת של שליט סעודיה. למרות זאת נמשכה זהות האינטרסים בין סעודיה ומצרים מתוך מגמה לרסן את שאיפותיו של נורי אס-סעיד העיראקי, שהפך מאז רצח עבדאללה לפטרון הראשי של תכניות ההשתלטות ההאשמיות. בשלהי אוגוסט 1953 טרח הגנרל נג'יב ועלה לרגל למכה. ביקורו זה מתח את היחסים בין סעודיה למצרים, שכן באוקטובר 1953 נערכה בממלכה השביתה הראשונה הגדולה ביותר בתולדותיה של סעודיה. למרות פרסום אזהרה מלכותית מפורשת, שבתו רוב הפועלים הסעודיים של חברת "עראמקו" בתבעם העלאת שכר ושיפור תנאי העבודה. קשה היה שלא להבחין בתסיסה שהתעוררה עקב ביקורו של נג'יב בסעודיה.
יחסיו של אבן-סעוד עם שליטי סוריה היו תקינים בהחלט, הן מחמת התנגדותה של צמרת המדינאים הסוריים לתכניות ההאשמיות, והן בגלל הקשרים האישיים הטובים בין אבן-סעוד לבין קוותלי, זעים, שישכּלי ופַוְזי סלו.² בינואר 1950 העניק אבן-סעוד מילווה בסך 6 מיליון דולר לסוריה, ללא כל ריבית. הפיכת חנאווי נגד זעים התקבלה במורת רוח גדולה בסעודיה, שכן חנאווי פעל להידוק יחסי סוריה ועיראק ההאשמית. ולכן תמך אבן-סעוד בהפיכתו של שישכלי, הן בממון והן באמצעים אחרים. למעשה, מאז רצח זעים הירבתה סעודיה להתערב בענייניה הפנימיים של סוריה במגמה אנטי-עיראקית מובהקת ובאמצעי שוחד בדוקים. אמצעים אלה נוסו לאחר מכן גם על ידי המלך הסעוד בתקופת קע"ם (ניסיון שיחודו של קולונל סראג', יד ימינו של נאצר ב"חבל-הסורי").
לעומת היחסים הנאים שקיים אבן-סעוד עם פארוק, ובהשוואה ליחסיו התקינים עם מרבית המדינאים הסוריים, הרי שיחסיו עם הממלכות ההאשמיות היו מתוחים ובלתי תקינים. אבן-סעוד ראה, כאמור, את עבדאללה כבר-פלוגתא מסוכן ביותר, כשפרשת גירוש ההאשמים מחג'אז חוצצת בין שני המלכים. מטבע הדברים שאבן-סעוד עקב בחשש אחר התעצמותו הצבאית של עבדאללה, שהגיעה לשיאה בשלהי שנת 1948, עקב עליית יוקרתו של "הלגיון הערבי" במלחמת ארץ-ישראל.
האמת ניתנת להיאמר, כי עבדאללה היה רדוף שני תסביכים מעיקים: האחד, גירושיו של אחיו, פייצל, ממלכת דמשק ע"י הצרפתים. השני, סילוקיו של אחיו, זייד, מג'דה עקב כישלונו הצבאי של אביו, חוסיין, ושלו עצמו – לפני צבא אבן-סעוד. עבדאללה הדגיש בהזדמנויות רבות את הרגשתו כאיש-חג'אז, אולם בלחצם ובהדרכתם של הבריטים נמנע מלהסתכן בהרפתקה נגד אבן-סעוד. הסתלקותם של הצרפתים מסוריה ומלבנון הפיחה מחדש רוח חיים בתכניות "סוריה רבתי" שלו (1946–1951). ביוני 1948 ביקר עבדאללה באר-ריאד' על מנת לפתוח דף חדש ביחסיו עם אבן-סעוד. ספק רב אם הניגודים ההיסטוריים סולקו בין השנים, אולם בביקור זה הפגין, לפחות, עבדאללה את רצונו בידידות עם יריבו הוותיק. רצח עבדאללה זכה לגילוי של השתתפות בצער מצד אבן-סעוד יותר מאשר מצד פארוק. מכל מקום, בימי טלאל חלה התקרבות ניכרת בין סעודיה לירדן, שכן טלאל ויתר סופית על התביעות המסורתיות על חג'אז ואל אבן-סעוד הסיר זמנית את תביעותיו על עקבה ומען (מעון). טלאל הסתלק כמו כן מתכניות "סוריה רבתי" של עבדאללה. בביקורו בסעודיה – העתיק עליו אבן-סעוד שפע של מתנות ומחוות ידידותיות. גם לאחר הדחת טלאל נשארו יחסי שתי הממלכות תקינים למדי, ובמרוצת הזמן הם הלכו והשתפרו.
יחסיו המתוחים של אבן-סעוד עם שליטי עיראק הועמדו בצל בתקופת שלטונו של עבדאללה בירדן. יש לזכור, כי עוד ב-6 באפריל 1936 נחתם בבגדאד חוזה "אחווה ערבית" בין עיראק לבין סעודיה (שאליו הצטרפה גם תימן ב-26 באוגוסט 1937). החוזה הטעים את ההסכמה ההדדית ליישוב סכסוכים, ובכללם סכסוכי גבול, באמצעות מו"מ ידידותי. כן הוסכם על חילופי משלחות צבאיות וחינוכיות בין שתי הממלכות. מסתבר, אפוא, שלמתיחות בין עיראק לסעודיה היו עליות והרפיות לסירוגין. מכל מקום, חוזה ברוח זו לא נחתם מעולם בין אבן-סעוד ועבדאללה. נקודות החיכוך בין אבן-סעוד והעיראקים לא היו שונות בהרבה ממוקדי סכסוכו עם עבדאללה: הזיכרונות היסטוריים של גירוש ההאשמים מחג'אז יצרו כנראה מישקע עמוק בלבם של עבדאללה וייצל, אך השפיעו פחות על יורשיהם. לעומת זאת גילה אבן-סעוד התנגדות עקרונית לתכניות ההתפשטות של נורי אס-סעיד. כן סירב להסגיר לידי סעיד את יריבו – רשיד עאלי אל-כיילאני – שמצא מקלט זמני בסעודיה. תחום חיכוך נוסף נוצר לעתים בספר הסעודי-עיראקי עקב מריבות שבטים והסתננויות מעבר לגבולות. אולם יש לזכור, כי לסעודיה ולעיראק היה אינטרס יסודי משותף, שלא כלל את ירדן. הכוונה, כמובן, לקידוחי הנפט ולתמלוגיו שבוצעו על ידי חברות אנגלו-אמריקאיות.

מותו של אבן-סעוד – סיכומה של תקופה
מותו של עבד אל-עזיז אבן-סעוד ב-8 בנובמבר 1953³ הביא לקיצו פרק אקסוטי בתולדותיו של חצי-האי ערב, שכן הממלכה הערבית-הסעודית הייתה כל כולה יציר כפיו של אבן-סעוד בלבד. היה זה גבר איתן, עז נפש ושש למלחמות ועם זאת היו נהירין לו שבילי המדיניות בקרב החברה הבדווית של ממלכתו. גבורתו וכוחו הפכו לאגדה עוד בערוב ימיו. כשנולד עבד אל-עזיז בנובמבר 1880 באר-ריאד' לא נותר כמעט ולא כלום מהממלכה הווהאבית האדירה, שלוחמיה הדתיים המשולהבים הצליחו לפרוץ ל"סהר-הפורה", להרוס את הערים הקדושות לשיעה בעיראק התחתית ולהגיע עד לחלב בצפון-סוריה. בתחילת המאה ה-19 הובסו הווהאבים על ידי החייל המצרי המודרני של אבראהים פחה ומוחמד עלי. עוד בילדותו נאלץ בעד אל-עזיז לברוח עם אביו לכוויית, לאחר שאר-ריאד' נלכדה על ידי נסיכי שבט שמר, ימי נערותו עברו עליו בדלות ובאי-כבוד. אשתו הראשונה של מי שעתיד להיות מלך ערב נקנתה בהקפה עקב דלותו של אביו. שאפתנותו ועוז לבו של עבד אל-עזיז התבטאו בפעולת הפשיטה הנועזת שלו לאר-ריאד'. לאחר שהתמחה בפשיטות במשך כשנתיים ימים הצליח לכבוש את בירת נג'ד במבצע לילי נועז, בשיתוף כמה עשרות לוחמים, בינואר 1902. מכאן ואילך לא הירפה אבן-סעוד ממלחמותיו בחצ"א ערב נגד אמירֵי שמר, ולבסוף השתלט גם על חג'אז וערי הקודש שלה והדף את אחרון ההאשמים מעבר לתחומיו של חצ"א ערב (בדצמבר 1925). במאי 1927 הכירו רשמית נציגי המימשל בשליטתו של אבן-סעוד על כ-4/5 משטחו של חצ"א ערב. הסכם זה שנחתם בג'דה לא היה כרוך בחוזה – העדפה כלשהו של הבריטים. אולם החל משנת 1930 הפך המזרחן הבריטי שהתאסלן ג'והן פילבי, ליועצו וליד ימינו של מלך המידבר. בשנת 1934 הצליח אבן-סעוד לצרף לממלכתו את חבל עסיר הפורה, לאחר שהביס את האמאם התימני. באפריל 1936 חתם השליט הסעודי על הסכם לאחווה ולידידות עם עיראק ומקץ שנה הצטרפה גם תימן להסכם זה. למעלה מ-30 שנה לחם, אפוא, אבן-סעוד עד שייצב את ממלכתו. כמנהיג אוטוקראטי אמיתי עמד בראש צבאו בכל אותם קרבות; במו ידיו שפט את העם בחצר ארמונו; בעצמו ניהל את המו"מ המסובך עם ראשי השבטים שהוו את ממלכתו ועם שליחיהן של תורכיה העות'מאנית, בריטניה וארה"ב, אשר חיזרו אחריו. אוצר המדינה היה אוצרו הפרטי. הוא הטיל מיסים כבדים ופיזר מתנות יקרות כראות עיניו וככל העולה על רוחו. עם זאת לא היה אבן-סעוד שליט הפכפך ובלתי-יציב ברוחו. אדרבא, את שלטונו על אותו ערב-רב של שבטי בדוויים מרדניים ושואפי עצמאות ביסס לא רק על נחת זרועו וכוח חרבו, אלא על מלאכת מחשבת של מירקם מדיני-חברתי, שהתבטאה ב"הפרד ומשול" בין אמירי השבטים בכריתת ראשים ובריתות, בעזרת שוחד, נישואים מסועפים ומו"מ ממושך. מדיניות הדיכוי בכוח הזרוע הייתה לרוב רק אמצעי אחרון. גם הכרזת מלחמה על אויב חיצוני לא הייתה בבחינת זכות אוטומטית השמורה למלך. הוא היה חייב לשכנע את השייח'ים והנכבדים ממושכות לפני צאתם למלחמה תחת דגלו. למעשה, היה אבן-סעוד אומן בתכסיסי המדיניות הבדווית. אותם שייחים רבים, שבאו ויצאו לסירוגין מארמונו לא יצאו ריקם, או לא יצאו בכלל. פזרנותו הרבה הייתה מחושבת לחלוטין ונועדה לשמור על בריתותיו עם ראשי השבטים. עם זאת לא היסס אבן-סעוד לכרות ראשים בשעת הצורך, וגם מבצעי-עונשין אכזריים אלה נעשו תמיד מתוך שיקול מדיני קר ומחושב. נוסף לרכישת לבבותיהם של ראשי השבטים, חייב היה המלך להוכיח מחדש את נאמנותו לכוהני הדת ("עֻלמאא") וללוחמי-הדת ("אח'וואן").
אמנם הלוחמים הווהאבים של תחילת המאה ה-19 ניגפו לפני חיילותיו של מוחמד עלי המצרי, שפעל נגדם לפי בקשת הסולטאן העות'מאני, אולם הרוח הווהאבית הקנאית המשיכה לפעם את שבטי הבדווים והיא טופחה ע"י חכמי-האסלאם וכוהניו. אחת מנשותיו הראשונות של אבן-סעוד השתייכה לבית עבד אל-ווהאב. באמצעות קשר נישואין זה שמר המלך על קשריו עם ההנהגה הדתית העליונה בערב-הסעודית. מאשתו זו נולד גם פייצל, המלך הנוכחי של ממלכת המידבר. אבן-סעוד ניהל מדיניות של ויתורים ופיוסים כלפי ראשי-הדת, נכנע לדרישותיהם הקיצוניות ואסר שנים רבות של הכנסת מקלטי רדיו וטלוויזיה, מכשירי טלפון ומכוניות לממלכתו. אולם משנוכח ביעילותם של אמצעי התקשורת החדישים, לא היסס מלהכניסם על מנת לבסס את שלטונו. הוא "כּיפר" על עוונותיו אלה בהוציאו צו שאסר את הפעלת הקולנוע ברחבי הממלכה.
את כת "האחים" ("אח'וואן") ארגן עבד אל-עזיז אבן-סעוד כיחידות המחץ של צבאו מקרב שבטי מֻטַייר, עוד בעשור הראשון של המאה הנוכחית. היו אלה שבטי הבדווים האמיתיים, אותם לוחמים נועזים וקנאים קיצוניים לעקרונות הווהאבי יה. הם הוו, כאמור, את חוד החנית בכל מלחמותיו ושמרו על נאמנותם לאבן-סעוד, בניגוד לשבטי הבדווים ההפכפכים האחרים. במרוצת שלטונו החליט אבן-סעוד להקים היאחזויות-קבע של אותם "אחים" על מנת לבצר את שלטונו באזורי התורפה מחד גיסא, ולהעמיק את תלותם של "האחים" במלך ולא בשייח'ים, מאידך גיסא. ואכן, העֻלמאא היו לו לעזר רב במגמתו זו, שכן הם העלו על נס את העובדה, כביכול, שהנביא מוחמד העדיף את יושבי הקבע על הנודדים. בשנת 1912 עלה על הקרקע היישוב החקלאי-צבאי הראשון של "האח'ואן", ובסוף שנות ה-20 מנו ההיאחזויות הללו כ-70 יישוב. אולם קנאותם היתרה של "האחים" קוממה אותם לבסוף נגד אבן-סעוד עצמו. יתר על כן, להתנחלות זו לא היה המשך והניסיון המיוחד במינו לא הצליח. מספר יחידות של "האח'ואן" פשטו לתוך עיראק מבלי ליטול את רשותו של אבן-סעוד והוא נאלץ לנקוט באמצעי עונשין. להלן ערכו "האחים" טבח בתושבי חג'אז "הכופרת" ואבן-סעוד נאלץ לדכּא את התמרדותם. בשנות ה-30 המאוחרות ובתחילת שנות ה-40 הסתמנה מגמת פירוקם של חלק ניכר מיישובי – "האחים", וזאת לאחר שהממלכה הסעודית הצליחה להתבסס בראשותו של המלך. חרף כל האירועים הללו לא שש אבן-סעוד להחריף את יחסיו עם ה"עלמאא" או עם שרידי "האח'ואן".
תקופת מלכותו של אבן-סעוד הייתה, כאמור, גדושה במאורעות ובכיבושים, שהעמידו במתח מתמיד את אבן-סעוד. אולם המלך ידע להפעיל את מיומנותו, ערמומיותו ואומץ ליבו על מנת לחזק את אחיזתו בקרב האוכלוסייה המגוונת של ארבעת החבלים העיקריים של ממלכתו, למן תושביה הגאים של עסיר החקלאית, ועד לשבטי הנודדים הקנאים בנג'ד, בלב חצ"א ערב. מתנת הכף וקשרי הנישואין היוו את הבסיס העיקרי לשלטונו של אבן-סעוד. כתוצאה מכך הפכה קירבת הדם למכשיר מדיני חשוב ביותר, ומה גם שנתלוו אליה טובות הנאה נוספות, כגון מענקים, חלוקת קרקעות ומינויים שונים. כשנפטר עבד אל-עזיז אבן-סעוד בשלהי שנת 1953, הוא היה כבר אחד האנשים העשירים ביותר בעולם והשאיר אחריו תעשיית נפט משגשגת, שעתידה הייתה להכניס הון תועפות לאוצר של ממלכתו.

מדיניות הפנים של סעוד
סעוד אבן עבד אל-עזיז הוכתר כמלך ערב הסעודית ב-9 בנובמבר 1953. אם במדיניות הפנים שלו לא חלה תמורה מרחיקת-לכת, הרי שבתחום יחסי החוץ חלה ממש הפיכה; שכן אביו שמר כללית על בדלנותה המדינית של ממלכתו, בעוד שסעוד הפך אותה לגורם פעיל בתחום היחסים הבין-ערביים והכלל-מוסלמיים, וכן ידע לנצל את משמעותו החיונית של הנפט כדי להעלות את מעמדה של סעודיה גם בזירה הבינלאומית.
סעוד היה הבן הגדול של עבד אל-עזיז, לאחר ששני אחיו הבכירים, תורכי וח'אלד, נפטרו בחיי אביהם. עם זאת קשה לקבוע בבירור מה היו המניעים של אבן-סעוד בבחירת סעוד כיורשו, שכן הנוהג בחצ"א ערב לא חייב להוריש את כס המלוכה באורח אוטומטי דווקא לבן הבכור. ואכן, התחרות בין הבנים הרבים הייתה חריפה למדי. ייתכן ועל אבן-סעוד השפיעו מניעים סנטימנטליים גרידא, שכן סעוד נולד באותו יום שבו כבש אביו את אר-ריאד', בירת הממלכה וערשה של השושלת הסעודית. מכל מקום, אבן-סעוד צפה מראש את החרפת התחרות בין האמירים, ולפיכך הקדים והכריז על סעוד כיורש העצר בשנת 1933. כחודשיים לפני מותו חזר ואישרי את המינוי והפקיד בידיו את הפיקוח על הצבא והמשטרה. בחודש האחרון לחייו העניק המלך לסעוד גם את ראשות הממשלה. הנסיך פייצל, מתחרהו העיקרי של סעוד, מונה כמישנה למלך בחג'אז, ואחר כך התמנה גם ליורש העצר של סעוד. זה האחרון מינה את אחיו לראש ממשלתו באוגוסט 1954.
סעוד דמה מבחינות רבות לאביו, אך מעולם לא הגיע לקרסוליו. הסגולות שדימוהו לאביו היו – גובהו ומבנהו המוצק, אומץ ליבו בקרב וטמפרמנט סוער. שלא כאביו היה סעוד מסוגר ושתקן ובצעירותו נודע באדיקותו הקנאית. סגולות אלה הפכוהו למקובל בקרב שבטי הבדווים של נג'ד, אשר נטו לראות בו אחד משלהם. אולם בסופו של דבר, העיבה אישיותו החזקה והאוטוקראטית של האב על הבן; שכן אבן-סעוד הפך לאגדה עוד בערוב ימיו מכיוון שכבש והרחיב את ממלכתו במו ידיו והבדוים, כידוע, מעריצים את הפגנת הכוח המלווה בהצלחה מתמדת. מראשית שנות ה-30 היה אבן-סעוד שליט כל-יכול בערב הסעודית, ולמעשה השתלבה באישיותו ההנהגה המדינית והדתית גם יחד. בתנאים אלה קשה היה לסעוד השתקן וחסר-הניסיון המדיני להתבלט. במרוצת הזמן נחשפו גם הצדידם החלשים שבאופיו, שגרמו להדחתו הסופית מהשלטון בנובמבר 1964. "תסביך האב" של סעוד התגלה בצורות שונות. כך, למשל, הדיח סעוד את ג'והן פילבי, יועצו ומלווהו הנאמן של אביו במשך שנים רבות. פילבי גורש כליל מסעודיה במאי 1955. מסתבר, שסעוד לא יכול היה לעמוד במחיצתם של האנשים שהכירו את אביו ונטו לזלזל בו. בסידרת מאמרים שהתפרסמה בעיתונות הבריטית יותר מאוחר חשף פילבי את בזבזנותו והוללותו של סעוד. כן פיטר סעוד את שר הכספים של אביו, שייח' עבדאללה סוליימאן, שהופקד עלהאוצר הסעודי מאז שנת 1933. הפיטורין (בספטמבר 1954) נומקו באשמת מעילה בכספי הממלכה, אם כי בשערוריה הכספית היו מעורבים שרים אחרים מבני המשפחה המלכותית. במקום פילבי מינה סעוד את פון-הנטינג ליועצו האישי (במאי 1955). דיפלומט ומזרחן גרמני זה כיהן בשעתו כראש האגף המזרח-תיכוני במשרד החוץ הגרמני. במרוצת הזמן קירב אליו סעוד יועצים ערביים רבים, ומביניהם יש להזכיר את אחמד שוקיירי, יליד עכו, שמונה ביולי 1957 כשגריר ערב הסעודית באו"ם בדרגת שר. כן הצטרף לפמליה של המלך ארץ-ישראלי אחר, ממשפחת המופתי הירושלמי לשעבר, ג'מאל אל-חוסייני, אשר הופיע בפרוס שנת 1957 בארה"ב כאחד מאנשי החצר של סעוד. הסורים שישכלי ופוזי סלו היו קשורים בזמן זה או אחר עם המלך סעוד, אשר המשיך לטפח את יחסי הידידות שלו עם שוכרי אל-קוותלי, נשיא סוריה, בדומה לאביו.
סעוד ניסה אמנם להשליט סדר כלשהו בממלכתו, אך בסיכומו של דבר לא סטה הרבה מדרכי אביו ומיסודות המשטר שהונחו ע"י אבן-סעוד; שכן בראש ובראשונה המשיך לקיים את המערכת המסועפת של קשרי המשפחה ומתן טובות ההנאה. עוד הרומאים, בשעתם, עמדו על שיטת הקיצבה השנתית הקונה את נאמנותם הזמנית של ראשי השבטים הבדוויים. אבן-סעוד נהג לשלם קיצבות שנתיות לאמירים שקיבלו את עול מלכותו. סעוד ירש ממנו רשימה ארוכה פי כמה של מקבלי קיצבה ונהנים למיניהם. יתרה מזאת, אישיותו הרפה יותר של סעוד אילצה אותו להרחיב את שיעור ההקצבות ואת מספר הנהנים, לפי הווריאציה הידועה "חשדהו ושחדהו". מלבד ראשי השבטים שהיו סמוכים על קופתו, תמך סעוד בכ-40 "אמירים מלכותיים", הינו שארי-בשרו הקרובים ביותר. כל אחד מהם חלש, בזכות קשריו התורשתיים, על שבט זה או אחר, והמלך נאלץ להתחשב בהשפעותיהם השליליות של מקורביו. שארי-בשר אלה הוו בצוותא את מועצת המלוכה, אותו גוף בלתי-רשמי ומשולל סמכויות מוגדרות, שהשפעתו הישירה גברה דווקא בימי סעוד. מאחר והמלך חשש, ובצדק, מפני חתירותיהם של אחיו ואחיו למחצה תחת כסאו, הוא נאלץ להגדיל בהתמדה את שכרם. לכל אחד מהם נבנה ארמון פאר באר-ריאד', שהוצאותיו השוטפות כוסו מקופת-האוצר. התקציב הממלכתי הראשון, המושתת על שיטה מודרנית, פורסם במחצית שנת 1955, והסתכם ב-1,400 מיליון ריאלים סעודיים.⁴ התקציב לשנת 1962/3 הגיע כבר ל-2,500 מיליון ריאלים, הינו עלייה בכ-80% מכלל התקציב. במשך שנים רבות הופנו כמחצית ההוצאות התקציביות למימון הוצאות סעוד וחצרו, שכללו, בין השאר, את ההקצבה השוטפת והשנתית לפמליה בת כ-6,000 גברים מצאצאי המשפחה המלכותית. אולם נוכח הביקורת שהוטחה על חצר המלך ומול לחצו של הנסיך פייצל – קוצץ במידה ניכרת התקציב המלכותי, והוא הועמד בשנות ה-60 על 20% לערך מהתקציב הממלכתי הכללי. התפתחות זו חלה, במיוחד, לאחר שבשנת 1957 נאמדו כבר חובות הממלכה ביותר מ-500 מיליון דולר, וזאת למרות ריבוי ההכנסות במטבע קשה וזרימתן המתמדת לקופת האוצר הסעודי. "הקימוצים" בבזבזנות של החצר המלכותית החלו, למעשה, עוד בשנת 1958, לאחר שפייצל מונה מחדש לראשות הממשלה.
אם הכנסותיהם החודשיות של בני משפחת המלוכה נאמדו בזמנו בכ-14,000 דולר לאיש (מלבד הכיסוי השוטף של הוצאות אחזקת הארמונות, ציי מכוניות הפאר וצבאות המשרתים) – הרי שסעוד הפליא לבזבז באופן אישי. מזגני-אוויר ומכוניות מפוארות הוו, למעשה, את הרמה הממוצעת של מתנותיו. הוא לא ויתר על צי של מכוניות פרטיות, מטוסים פרטיים וספינת טיולים מהודרת. פרטים קטנים אלה איבדו עד מהרה את טעם החידוש שלהם נוכח בניית ארמונו המפואר באר-ריאד', אשר נועד להאפיל על כל המבנים שנבנו עד אז. תכנון הארמון בלבד עלה כ-4 מיליון דולר. לבנייתו הובאו משלוחים של שיש איטלקי יקר. כלל אגפי הארמון הוקפו במרבדי גנים עם אגם מלאכותי שכלל כ-300 מזרקות. מידי יום ביומו שולח מטוס מיוחד לאתיופיה על מנת להביא פרחים יקרי-ערך לאגרטלים הרבים שבארמון. הוצאות בניית הארמון, שנאמדו בכ-100 מיליון דולר, שיקעו את הממלכה בגרעון ענק, הביאו להחרמת ספינת הטיול המלכותית באיטליה וזירזו את ירידת ערכו של שער הריאל הסעודי. אחת המדינות העשירות ביותר בעולם עמדה, אפוא, על עברי פי פשיטת רגל בסיכום, הייתה זו אחת הסיבות שערערה את שלטונו של סעוד.
כבר בקיץ 1956 1956 פנו לסעוד כמה מהנסיכים בתזכיר מיוחד ודרשו ממנו להנהיג רפורמות במדינה. סעוד ניסה להשתיקם ע"י פיזור סכומי כסף נכבדים וע"י המרצתם לערוך נסיעות של הוללות ברחבי העולם, בתקווה שחיי התענוגות ישתיקו את שאיפותיהם. היעדרותם התדירה של הנסיכים המתחרים נוצלה ע"י סעוד להחדרת בניו לעמדות המפתח בממלכה. כך, למשל, מינה את בנו, מסעד, כמפקד המישמר המלכותי, באוגוסט 1956, והפך באותה עת את מזכירו הפרטי לשר התעמולה וההדרכה. נוסף לארמונו המפואר באר-ריאד', הספיק סעוד לבנות ב-3 שנות שלטונו הראשונות הילכים אחרים בג'דה, בטַאִאף ובאל-מדינה.

התסיסה החברתית הפנימית והתמורות בראשית שנות ה-60
בזבוזי ההון חסרי-המעצור של סעוד ופמלייתו המלכותית מחד גיסא, ודרגת החיים הפרימיטיבית והנחשלת ביותר של רוב השבטים הסעודים מאידך גיסא, הוו כר פורה לצמיחתה של תנועת מרי ספונטנית, שניזונה מפעילותם של עובדי תעשיית הנפט, וביניהם סורים ופלסטינאים רבים. קומץ זה של משכילים, בהדרכת עסקנים קומוניסטיים ואנשי המפלגה הפן-סורית מיסודו של אנטון סעאדה, הווה את החוג המצומצם בסעודיה, שניתן לכנותו כחוג המתקדמים. המתקדמים שאפו להנהגת רפורמות יסודיות בממלכה, ובכללן שיפור כללי ברמת החיים של העם. כחודש ימים לפני הכתרתו של סעוד, הינו באוקטובר 1953, פרצה שביתה כללית במתקני חברת הנפט "עראמקו", לאחר שהנהלת החברה דחתה את תביעות השכר של העובדים. סעוד, שהיה כבר אז השליט האמיתי של הממלכה, דיכא ביד ברזל את השובתים והחזירם לעבודתם ללא כל הישגי-שכר או זכויות נוספות.
בין החודשים אפריל-יוני 1955 הסתננו ידיעות מערב הסעודית על גילוי קשר נגד סעוד, שבראשו עמדו, כנראה, צעירים משכילים. לפי אותן ידיעות, ניסו הקושרים להמליך את פייצל במקום סעוד, אם כי זה הראשון לא היה מעורב, כנראה, בקשר. הכחשתם שלחוגי בית-המלוכה את קיומו של הקשר לא הועילה, שכן במרכזי היישוב של סעודיה הופצו כרוזים מטעם "החזית הלאומית לרפורמות", ארגון "הסעודים החופשיים" ו"ארון הרפורמות באזור המזרחי" (כלומר באזור הנפט). הכרוזים הופיעו בעת ובעונה אחת בעיירות סעודיה ובבירות, בירת לבנון. שלושה מפעילי הקושרים הוצאו להורג וכן בוצעו עשרות מעצרים. בכרוזי "החזית הלאומית לרפורמות" נתבע המלך סעוד לכונן מועצה מחוקקת; לפרסם חוקה שתבטיח את שוויון האזרחים; לבחור ממשלה באורח דמוקרטי; לאסור על מכירת עבדים; ולהנהיג תקציב מדיני מודרני, שישים קץ לבזבוז המלכותי. כן נאמר בכרוזים שעל סעודיה לבצע שורה ארוכה של רפורמות חברתיות וחינוכיות תוך שחרורם של כל העצירים המדיניים.
מיוני 1955 הופיעו לסירוגין עלונים של "החזית הלאומית לרפורמות", שחזרו ותבעו את הדרישות הנ"ל, וכן תבעו את ביטולה של הבולשת המלכותית הפרטית, אשר נהנתה מסמכויות שרירותיות בלתי-מוגבלות. ביוני 1956 פרצו שוב תקריות דמים במתקני "עראמקו" כאשר חברת הנפט האמריקאית התעלמה מהמלצותיה שלועדת-חקירה מלכותית בקשר לתביעות הפועלים. הפגנה בת-רבבת משתתפים צעדה בחוצותיה של ד'הראן והעלתה סיסמאות אנטי-אמריקאיות ואנטי-אימפריאליסטיות. כן תבעה ההפגנה את מתן זכות ההתארגנות לפועלים. אולם גם הפגנה זו נשברה ע"י השלטונות ומנגנון הביטחון של חברת "עראמקו". באפריל-מאי 1956 נודע על פעילות מחתרתית של "הסעודים החופשיים" בקרב יחידות הצבא. כן נמסר על 8 קציני צבא, שהוצאו להורג באשמת קיום קשרים עם מדריכים צבאיים מצריים שפעלו בסעודיה, ובאשמת תכנון מרד צבאי. התסיסה הכללית שהתשפטה בקרב עובדי-הנפט ועברה אח"כ לחוגי הצבא הסעודי, שימשה אמתלה לסעוד להרחיק רבים מהפועלים הזרים, ביחוד פלסטינאים וסורים, ממקום עבודתם. כן נרדפו כל החשודים בפעילות ארגונית-מפלגתית כלשהי.
נוסף לחוגים התוססים של המתקדמים, פעלו בסעודיה שני חוגים אחרים: האחד, בראשותו של הנסיך פייצל וכמה מחברי המשפחה המלכותית, פעל כנראה, בחשאי ולא יצא מתחומים של כינוסים מחתרתיים והחלפת דעות הדדית. יש להניח, שחוג מצומצם זה, אשר חבריו סיירו בעולם הרחב והושפעו ממנו, היה מעוניין בהגבלת התקציב המלכותי ובריסונה של הפמלייה הבזבזנית שהתלקטה סביב שולחנו של המלך. מסתבר, שפעולות החתירה השקטות של פייצל, אשר הסתייעו בהידרדרות הכספית של הממלכה, קצרו את פריים בשלהי שנת 1964.
החוג השני, שהנו החוג השולט בערב-הסעודית, כולל את חכמי הדת, הפמלייה המלכותית, ראשי השבטים ומדינאים שונים ממקורביו של המלך. זו הייתה "קואליציה" איתנה שמעמדה לא עורער כליל עד היום ועד בכלל. המכנה המשותף של אנשי החוג הזה הינה ההתנגדות לכל תיקון. העובדה שהקוראן מהווה את חוקת המדינה, וחכמי הדת מהווים את הרשות השיפוטית, ומנצלים את הקנאות הווהאבית מימים ימימה, הקלה על היסודות הריאקציוניים להשליט את משטרם על הממלכה. אם למלך סעוד היו אי-פעם מגמות לרפורמות כלשהן, הרי שהוא נטשם עוד באוקטובר 1953, מועד פרוץ השביתה הראשונה בד'הראן. משטרו נשען במפורש על החוגים הריאקציוניים, טיפחם וחיזקם. המלך היה נוהג לערוך מידי שנה בשנה סיורים מקיפים ברחבי ממלכתו ולהדק את בריתו עם ראשי השבטים. יחסיו עם העלמאא היו תקינים לא פחות מאשר יחסי אביו עמם, ואולי גם יותר. כדי לקנות את אהדתם של ראשי הדת הנהיג סעוד שורה של חוקים, כגון איסור משקאות חריפים ועישון בפרהסיה; איסור השמעת מוסיקה, או אפילו שירים ערביים, להוציא כמה נעימות בדוויות תחנת השידור הממלכתית הסתפקה בשידורים מהקראן, בהשמעת דרשות דתיות ופרשנות מדינית כללית, וכן בהקלטת נאומים בשבחו של סעוד. זאת ועוד, האיסורים על המשקאות והמזונות, שלא להזכיר כבר את האיסורים על יבוא אביזרי קולנוע, טלוויזיה פטיפונים ורשמי-קול, הוחל גם על אנשי הנציגויות הדיפלומטיות; אולם בעזרת שוחד מתאים, שהוענק לכתובת הנכונה של קנאי-הדת, ניתן היה ליהנות מכל הטוב האסור. סעוד הקפיד גם על צמצום המגעים עם גורמי חוץ עד למינימום הכרחי. במסגרת זו הוגבלו מסעי הלימודים, ההשתלמויות והתענוגות לחו"ל (לא של בני ברית-המלוכה). כן פורסם צו שאסר על השקעות כספים מחוץ לסעודיה, שלא באישורו של המלך. צו זה חייב את החזרת כל הכספים המושקעים בחו"ל.
אולם במרוצת שנות ה-60 חלו שינויים מסוימים במדיניות נוקשה זו. מתוך 6–7 מיליוני התושבים בממלכה⁵ כ-15%–25% הינם תושבי עיירות וערים. בשנת 1953 הוקם משרד החקלאות הממשלתי והושקעו כספים ניכרים במטרה לזרז את הפיתוח החקלאי. לפי הערכות שונות, הגיעו השטחים המעובדים בממלכה בתחילת שנות ה-60 לכ-0.1% מכלל השטח. שטחים אלה כללו את רמות עסיר הפוריות-יחסית והרמות השכנות בדרום-חג'אז; שפלות החוף של עסיר והמשכו הצפוני בחג'אז, וכן נאות המידבר המפוזרות ברחבי המדינה, ובמיוחד בנג'ד. לפי האומדן נחלקת הבעלות על הקרקע המעובדת כדלקמן: 50% מהשטח מועבד ע"י אריסים המשלמים בחלק מהיבול; 10% ע"י אריסים המשלמים דמי-חכירה במזומנים, ו-40% הנותרים משתייכים לבעלים פרטיים. רוב המשקים היום זעירים ושיטות החקלאות עודן מיושנות, למרות המסורת החקלאית העתיקה הקיימת בחבל עסיר. היבולים העיקריים של הממלכה היום תמרים, דוחן וחיטה, והתמרים מהווים את הפריט העיקרי בסל המזונות. אורז גדל בנאות המדבר של מחוז אל-חסה (או על-חסא), בסמוך למפרץ הפרסי. כמויות מצומצמות של מלונים וקפה משלימים את הייצור החקלאי של סעודיה. הממלכה נאלצת לייבא כמויות גדולות של מצרכי מזון.
עד לשנת 1961/2 הצליח סעוד להרחיב את השטח המעובד בכ-50% (בהשוואה לשנת 1953). כן הורחב השטחים המושקים עד לכלל כ-80% מהשטחים המעובדים הנאמדים בכ-3 מיליון דונם.⁶ תכניות הפיתוח הסעודיות בתחום החקלאות מתייחסות, במיוחד, למחוז ג'יזאן, כלומר לשפלת החוף של עסיר המשתרעת צפונית מתימן. באזור זה ניתן להרחיב את השטחים המעובדים בכ-0.5 מיליון דונם. אין תמא, אפוא, שסעודיה גילתה רגישות יתרה להפגזותיהם של המצרים על שפלת החוף של עסיר. תקציבי משרד החקלאות הסעודי מועלים מידי שנה בשנה. ב-1957 הקציבה הממשלה למעלה מ-700,000 דולר לשם הקמת סכרים בוואדיות. התקציב החקלאי הכללי באותה שנה הגיע לכ-5 מיליון דולר. במקביל לכך, הצליח משרד החקלאות הסעודי להכניס מיכון למעגל העיבוד, הודות לייבוא מוגבר של ציוד חקלאי ממוכן ולהשכרתו במחיר סמלי לפלאחים. כבר בשנת 1961/2 הופעל ציוד ממוכן על פני כמחצית השטח המעובד של הממלכה, וזו הייתה, ללא ספק, תופעה מהפכנית במדינה מפגרת כסעודיה.
תחום אחר שניכרה בו התקדמות רצינית היה תחום התברואה. חברת "עראמקו" ביצעה תכנית סעד חדישה לעובדיה, שכללה הקמת קרנות לביטוח ולגמלאות וכן שירות חינם לטיפול רפואי. באזור הפעולות של החברה נבנו שיכונים, בתי ספר וכד'. בשלהי שנת 1956 העסיקה החברה למעלה מ-13,200 עובדים סעודיים.⁷
בשנת 1951 הוקם, כזכור, משרד הבריאות הממשלתי ותקציביו הוכפלו פי-12 בעשור השנים הראשון. אם בשנת 1957/8 הגיע תקציב שירותי התברואה ללמעלה מ-5 מיליון דולר, הרי שבתקציב שנת 1962/3 הוקפצו הסכומים פי-4 (כ-20 מיליון דולר). הבעיות העיקריות בתחום הבריאות הינן ליקויי התזונה, הגורמים למחלות עיניים שונות ומשנות לפי הערכת ארגון הבריאות העולמי משנת 1962/3, נגועים במחלות עיניים לפחות 95% מכלל האוכלוסייה; רוב האוכלוסין לקה בקדחת בפרק זמן מסוים בחייו. כ-30% מהאוכלוסין העירוניים נגועים בעגבת; שחפת ודיזנטריה הינן מחלות שכיחות למדי, וזרם הצליינים הנוהר לחג'אז מידי שנה בשנה מביא עמו מגיפות. באפריל 1956 נפתחה בנמל ג'דה תחנת-הסגר חדישה, שבנייתה עלתה כ-3 מיליון דולר. למרות ההקצבות הגדולות לענייני התברואה לא עלה עדיין מספר הרופאים ברחבי הממלכה על 400 בלבד (ב-1962/3). בתחילת שנת 1958 הסתכם מספר בתי החולים ב-78 בלבד, אולם כבר בשנת 1962/3 הונהגו שירותי תברואה כלליים הניתנים חינם לכל דורש, ובתחום זה הלכה ערב-הסעודית בדרכה של כוויית.
גם במערכת החינוך חלה התקדמות מתמדת. תקציבו של משרד החינוך הממשלתי, שנקבעו ל-3 מיליון דולר בשנת הקמתו (1953), גדל פי 17 בשנת התקציב 1962/3, הינו לכ-52 מיליון דולר. ב-1960 היו בסעודיה כ-900 מוסדות חינוך ממשלתיים מדרגים שונים וכ-4,500 מורים למיניהם, כשהמצרים ממלאים תפקיד נכבד במערכת החינוך. אם עוד בשנת 1957 הגיע מספרם של כלל התלמידים לכ-74,000, הרי שבשנת 1962/3 עלה מספר התלמידים על 100,000 (בחינוך היסודי) וכ-8,000 (בחינוך התיכון). ב-1957 הוקמה באר-ריאד' האוניברסיטה ע"ש סעוד עם 20 סטודנטים. ב-1962/3 הגיע מספר הלומדים לכ-600, ולפחות עשירית מכלל הסטודנטים נרשמו למדעי הטבע. תמורות אלה בתחום החינוך, עם כל חשיבותן, אינן מחפות על העובדה שיותר מ-90% מכלל האוכלוסייה שרויים עדיין בבערות והמערכת של החינוך היסודי מקיפה פחות מ-10% מגילאי התלמידים. עד לשנים האחרונות היו נעולים שערי המוסדות העל-יסודיים בפני בנות. לעומת זאת, עודד המשטר לפרקים השתלמויות בחו"ל והשתלמויות בכלל. מבחינה זו ניתן לומר, כי מערכת החינוך בסעודיה מעניקה הטבות רבות למוכשרים והחינוך הוא בבחינת חצי חינם.

מדיניות החוץ של סעוד בזירה הערבית עד מרץ 1958
כפי שצוין לעיל, הוציא סעוד את ממלכתו מבדידותה והפכה לגורם פעיל בזירה הבין-ערבית. הקו שהניחה את מדיניותו היה שמירת אמונים לארה"ב והסתייגות עוינת מברית-המועצות ומהקומוניזם. כן התבלט יחסו הקיצוני והשלילי ביותר לא רק לישראל, אלא גם ליהודים אזרחי מדינות אחרות.
העיקרון המדיני הבסיסי ביחסיו הבין-ערביים של סעוד היה ההתנגדות לתכניות איחוד בין מדינות ערב. עד לאיחוד קע"ם כוונה התנגדותו של סעוד לממלכות ההאשמיות, ובמיוחד לעיראק. לאחר איחוד קע"ם חלה הרעה ניכרת ביחסי סעודיה וקע"ם, ולעומת זאת בלטה מגמת ההתקרבות לעיראק (עד להפיכת קאסם) ולירדן (עד היום ועד בכלל).
עד שלהי שנת 1957 בלטה מגמת ההזדהות הסעודית עם מצרים, תוך פעילות מוגברת לגיבושו של הגוש המצרי-סעודי-סורי כמשקל נגדי למאמציה של עיראק לספח מדינות ערביות נוספות ל"ברית-בגדאד". נוסף למגמת ההתנגדות הסעודית העקרונית לאיחודים ערביים חלקיים, פיעמה את סעוד תחושת השנאה המסורתית בין השושלת הסעודית לבין השושלת ההאשמית. היה זה גורם יסודי שהתמיד בקביעת מדיניות של סעוד, לפחות בשלוש השנים הראשונות לשלטונו. אולם התהפוכות המדיניות, שחלו במרוצת הזמן בעולם הערבי, טשטשו רבות את הגורם הפסיכולוגי-הרגשי הנ"ל, והפכו לבסוף את הקערה על פיה.
למן עלותו על כס המלכות (בנובמבר 1953), תמך סעוד באופן עקבי בכל מדינה ובכל מדיניות שכוונה נגד עיראק. כניסתה של עיראק ל"ברית-בגדאד", שהחריפה את המתיחות בעולם הערבי, עוררה את סעוד להושיט את תמיכתו הבלתי-מסויגת למצרים במאבקה נגד "ברית-בגדאד" בכלל ונגד עיראק בפרט. בשם "האחדות הערבית" הוקיע סעוד את הצטרפותה של עיראק לברית זו, ואף הסית את העם העיראקי נגד משטרו של נורי אס-סעיד. סעוד תמך בכל לב במאמציה של מצרים להקים גוש מדינות. ערבי חדש שיבודד את עיראק במזרח-התיכון. לפיכך, לחץ סעוד על שוכרי אל-קוותלי וידידיו האחרים בסוריה שיצטרפו לברית המצרית-סעודית-סורית, שהוצעה ע"י מצרים. משנכשלה תכנית זו הפך סעוד לרוח החייה בחתימת חוזי ההגנה הדו-צדדיים בין מצרים לסוריה (20 באוקטובר 1955), ובין מצרים לסעודיה (27 באוקטובר 1955). כתמורה לחתימת חוזה ההגנה המצרי-סורי העניק סעוד לסוריה מלווה בסך 10 מיליון דולר וחתם עמה על הסכם כלכלי שנועד להגדיל את היצוא הסורי לסעודיה (ב-9 בנובמבר 1955). המדיניות הסעודית כלפי עיראק הלכה, אפוא, עקב בצד אגודל אחר המדיניות המצרית. כשחלו הפוגות כלשהן ביחסי מצרים-עיראק, לרוב עקב עליית ממשלות מתונות בעיראק, ריכך סעוד ומיתן את יחסו לעיראק על מנת להימנע מבידוד אפשרי בעולם הערבי, אם אמנם ייחתם הסכם מצרי-כלשהו.
לעומת זאת, גילתה עיראק רצון והידוק הקשרים עם סעודיה מאחר והיה מקום להדברות בין שתי הממלכות בענייני הנפט. אולם נוכח התקפותיו העזות של סעוד תמכה עיראק בבריטניה בפרשת הסכסוך על נאת בוריימי. כמו כן נאסר על הצירות הסעודית בבגדאד להפיץ את פרסומיה לאחר שסעודיה נקטה בצעד דומה כלפי צירות עיראק בג'דה. על כל פנים, עיראק ניסתה שלא להחריף את יחסיה עם סעודיה כדי להימנע מבידוד בזירה הבין-ערבית.
היחסים בין סעוד לבין בית-המלוכה בירדן היו פושרים למדי, שכן מאז מותו של המלך עבדאללה נגוזו התכניות הירדניות אודות "סוריה רבתי". טלאל גילה יחס אוהד למדי למצרים ולסעודיה, ואילו מועצת העוצרים ששלטה במקום חוסין נטתה לעבר עיראק. סעוד עשה את כל אשר לאל ידו להשפיע על חוסיין לבל יצטרף ל"ברית-בגדאד", ואף הציע לממן את הצבא הירדני במקום בריטניה. מדיניותו כלפי ירדן עלתה בקנה חד עם מדיניותה של מצרים. בתקופת מבצע סואץ-סיני הועמדו יחידות סעודיות לרשותו של חוסיין. אם עוד בינואר 1957 הבטיח סעוד לממן את הצבא הירדני בסך 5 מיליון לי"מ מצריות, במסגרת "הסכם הסולידריות הערבית" שנחתם בקהיר, הרי שכבר באפריל 1957, לאחר שחוסיין ביצע את הפיכת הנגד שלו בחסות הצי השישי האמריקאי, שינה סעוד את מדיניותו והתייצב לימינו של חוסיין נגד נאצר.⁸ סעוד היה היחידי שפרע את חלקו לירדן בהתאם להסכם המרובע שנחתם בקהיר בינואר 1957. במחציתה השנייה של שנה זו הורעו יחסיו של סעוד עם מצרים, לעומת זאת חל שיפור ניכר ביחסיו עם שתי הממלכות ההאשמיות.
באשר ליחסיו של סעוד עם מצרים ניתן לציין שני שלבים יסודיים: א) עד הלאמת תעלת סואץ, ביולי 1956;
ב) מהחודשים אפריל-מאי 1957 ואילך. במשך תקופת הביניים, שנמשכה פחות משנה, פסח סעוד על שני הסיפים, הינו נמנע בגלוי מלפורר את הגוש המצרי-סעודי-סורי, המשיך להצהיר כלפי חוץ על מדיניות של "נויטראליזם חיובי", אך בעת ובעונה אחת הידק את קשריו עם שליטיהן הפרו-מערביים של עיראק, ירדן ולבנון. עיקר פעילותו המדינית של סעוד בתקופה זו התרכזה בשני מישורים: א) בסוריה; ב) בהתנצחות הבין-ערבית בקשר ל"דוקטרינת-אייזנהאור". לאחר איחוד קע"ם (בפברואר 1958) הורעו יחסי סעוד ונאצר. בשלב הראשון הונחתה מדיניותו של סעוד לחלוטין ע"י המגמות המדיניות של מצרים. מייד עם עלותו לשלטון הידק סעוד את יחסיו עם מצרים והעמיד לרשותה חלק ניכר מאמצעיו הכספיים. ניתן לזקוף במידה מסוימת את הצלחתה של מצרים בהקמת רשת הבריתות הצבאיות הבין-ערביות עם סוריה, תימן וירדן לזכות הכספים ואמצעי השוחד האחרים, שסעוד העמיד לרשות מנגנוני החתירה המצריים בארצות ערב.
קשריו של סעוד עם מצרים הורחבו, בעיקר, עקב משלוח מורים וקציני צבא מצריים לממלכתו. אולם מדיניות זו הייתה בבחינת חרב פיפיות, שכן המורים המצריים ואנשי הצבא הוו את הרוח החיה בהחדרת המגמות הליברליות לממלכה הסעודית וביצירת תסיסה גוברת והולכת. בעת ובעונה אחת שיגר סעוד אנשי צבא להשתלמות בבסיסי הדרכה מצריים. חיילים סעודיים אלה ספגו את עקרונות ההפיכה המצריים בנוסף לידע הצבאי שנרכש. יש להניח, שאותם קצינים סעודיים שחזרו לארצם ממצרים הוו את הגלעין המהפכני בקרב תנועת "הסעודית החופשיים". מכל מקום, סעוד ידע לדכא את ניצני המרידות בזרוע נטויה, עוד במאי 1956, בהוציאו להורג מספר אנשי צבא סעודיים. גורם אחר שהיה לצנינים בעיניו של סעוד הייתה עיסקת הנשק המצרית-הסובייטית, שכן סעוד הבין יפה, כי עיסקה זו תקדם את חדירתה של ברית-המועצות למרחב המזרח-תיכוני. אולם כל עוד הניח סעוד, כי לא נשקפת כל סכנה מוחשית לאינטרסים של הנפט שלו, הוא לא שינה את מדיניותו הפרו-מצרית והוסיף להיאחז באיבה המסורתית להאשמים. יתר על כן, בהתאם למדיניותו המוסלמית הנוקשה, לא יכול היה סעוד לוותר על ההדרכה הצבאית המצרית, שכן המומחים הצבאיים בדרגים הנמוכים היו חייבים להיות מוסלמים דוברי-ערבית; סוריה ולבנון לא היו מסוגלות לספק לו מדריכים צבאיים מחד גיסא, ואילו הוא לא יכול היה להפקיד את אימון צבאו בידי ההאשמים השנואים, מאידך גיסא. מצרית הייתה, אפוא, המקור העיקרי לאספקת מדריכים צבאיים.
בהתמודדות בין ההשפעות המצריות לבין ההשפעות העיראקיות על סוריה מילא סעוד תפקיד נכבד, במיוחד במחציתה הראשונה של שנת 1957. המילווים הרשמיים שסעודיה העניקה לסוריה מילאו תפקיד חשוב בזירה הסורית, אולם גם לסכומי הכסף הסעודיים, שניתנו כשוחד למדינאים, לעיתונאים ולקציני צבא, הייתה השפעה בלתי-מבוטלת על מהלך העניינים בסוריה. לסעוד, כלאביו, נודעה השפעה אישית על כמה מאישי המפתח במשטר הסורי. כפי שצוין לעיל, היה שוכר אל-קוותלי קשור ביחסי ידידות עם אבן-סעוד עד להפיכות הצבאיות הסוריות, שהחלו בשנת 1949 במשך שנות גלותו במצרים טופח קוותלי ע"י שליטי קהיר. אולם משחזר לכס הנשיאות הסורי התהדקו קשריו עם סעוד. גם הרודן אדיב אש-שיכלי נהנה בשעתו מתמיכה סעודית. לאחר הדחתו המשיך להציע את שירותיו לסעוד, כמוהו כראש ממשלתו לשעבר, פוזי סלו. התעניינות היתרה של סעוד בסוריה נבעה, בין השאר, מהעובדה שצינור הנפט הטראנס-ערבי עבר דרכה, וכל צינור נפט סעודי אחר שנועד להסתיים בחוף הים-התיכון היה חייב לעבור בטריטוריה סורית. בראשית שנת 1957 הוזרם כשליש מכל יצוא הנפט הסעודי דרך ה"טפליין", והתכנון הצביע על הגדלת תפוקת צינור זה בכ-50%, תוך שנה אחת בלבד. אמנם מבחינה כמותית היה תלותה של סעודיה במעבר הנפט דרך סוריה פחותה מזו של עיראק, אולם לעיראק ניצבה תמיד אפשרות אלטרנטיבית להזרים את הנפט שלה משדותיה הצפוניים דרך תורכיה.
מכל מקום, לאחר שהתגבש הגוש המצרי-סעודי-סורי בשלהי שנת 1955, הפכה ירדן לזירת הפעולה העיקרית של המאמץ המדיני הסעודי. שלוש מדינות הגוש פעלו במשותף נגד ההשפעה הבריטית בירדן. לסעודיה הייתה סיבה מיוחדת להיאבק נגד הבריטים, שכן ב-26 באוקטובר 1955 חדרו לנאת בוריימי כוחות מזוינים של מסקט ונסיכות אבו-דאבי, בפיקוד בריטי, וגירשו ממנה כמה עשרות חיילים סעודיים ונציג מדיני, ששהו בבוריימי מאז אוגוסט 1952. ביולי 1957 חדרו כוחות של "אמאם עומאן" לסולטאנות עומאן-מסקט והשתלטו, בעזרת נשק סעודי, על נאת המדבר נזווה, החולשת על הדרך שבין מסקט לבוריימי. הסכסוך על נאת בוריימייידון בהרחבה להלן, אולם חשוב לזכור, כי העמדה הסעודית בפרשה זו באה לכלל התנגשות גלוייה עם העמדה הבריטית. בפרשת בוריימי נתמך סעוד, בעקיפין, ע"י חברת"עראמקו" ואינטרסי-הנפט האמריקאיים. לפיכך, נחלץ סעוד להגיש את סיועו לכל מתנגדיה של בריטניה בירדן. אולם לאחר שהבריטים סולקו מירדן וחוסיין ביצע את הפיכת הנגד שלו בחסות האמריקאים (אפריל 1957) נגד ההשפעה של החוגים הפרו-מצריים בארצו, שינה, כזכור, סעוד את מדיניותו. בהשפעת "דוקטרינת אייזנהאור" נכון היה סעוד למלא את תפקיד השושבין להתקשרותה הבלתי-רשמית של ירדן לארה"ב. הוא תמך לחלוטין במאבקו של חוסיין נגד היסודות הפרו-מצריים, הפרו-סוריים והפרו-קומוניסטיים בממלכה הירדנית, ואף הבהיר לסורים שיתייצב נגדם אם ינסו להתערב בכוח נגד חוסיין. החטיבה הסעודית שחנתה בדרום ירדן הועמדה רשמית לרשותו של חוסיין, בעוד שהיחידות הסוריות שחנו בצפון הממלכה סייעו בעקיפין ליחידות הירדניות המתמרדות במחנה מַפְרַק ולרמטכ"ל הירדני, עלי אבן-נוואר. מול הסורים התייצבה, אפוא, מעין קואליציה של ארה"ב, עיראק וסעודיה, שהרתיעה את סוריה מלהתערב ישירות במאבק הפנימי בירדן. בסופו של דבר, נאלצו כזכור, הסורים לפנות את כוחותיהם, בהתאם לדרישתו של המלך חוסיין.
עוד בטרם הגיע המשבר הירדני לשיאו, המליץ סעוד בפני ידידו קוותלי וחבריו למפלגה ולדעה, שיחדלו מלהיגרר אחר היסודות השמאליים בסוריה וינקטו יוזמה פעילה על מנת לבלום את השתלטותם של אנשי "אל-בעת'" וקבוצת ח'אלד אל-עזם על המדינה והצבא. ואכן, בשלהי מרץ 1957 נעשה ניסיון סורי לסלק את הקולונל סראג' מעמדת השליטה שלו במודיעין הסורי, וכנראה שניסיון זה נתמך בפועל ע"י סעוד. אולם בעוד שלא ניתן להטיל ספק ביעילותם של אמצעי השוחד הסעודיים, שהביאו בעקיפין לעליית הכוחות הפרו-סובייטיים בסוריה, הסתבר שאותם אמצעים סעודיים לא הועילו כהוא זה במאמצי הבלימה של אותם כוחות, שקנו השפעה מרובה בסוריה במרוצת השנים 1957–1957. ואמנם ביוני 1957 הוחרפו ביותר היחסים בין סעוד לבין שר ההגנה הסורי הפרו-סובייטי, ח'אלד אל-עזם. זה האחרון הוקיע בפומבי את סעוד כמשרת האימפריאליזם האמריקאי.
סעוד הפעיל לחץ ממושכות על קוותלי, יריבו של עזם, שיסלק את עזם מממשלתו, בהשתמשו באמתלה שעזם העליב אותו בפומבי. סעוד אף איים בניתוק היחסים עם סוריה. אולם התקרית הדיפלומטית חוסלה לאחר הבעת התנצלות רשמית מצד הממשלה הסורית. באותו חודש האשים גם אכרם חוראני, ממנהיגי מפלגת "אל-בעת'", את שייח' יוסף יאסין, אחד מעוזריו של סעוד, בכוונה להפיל את המשטר הסורי. רוב העיתונות הסורית נקטה בנימת הסתה בלתי-מרוסנת נגד סעוד. אולם במרוצת חודשי יולי-אוגוסט 1957 ריכך סעוד את עמדתו כלפי סוריה, ולמעשה – נואש מהפעלת לחציו הדיפלומטיים על ממשלתה. אדרבא, ככל שהתחדדו היחסים בין סוריה לבין ארה"ב כן מותנה גישתו של סעוד כלפי שליטיה הפרו-סובייטיים של סוריה. נמסר גם על הבעת נכונות מצידו לתווך בין סוריה לבין ארה"ב, במקביל להצעת התיווך הלבנונית.⁹
לאחר הלאמת תעלת סואץ ע"י נאצר, ב-26 ביולי 1956, חל, כאמור, שינוי מהותי בהשקפותיו של סעוד ובהערכת מדיניותו כלפי מצרים. אמנם סעוד נמנע מלנקוט עמדה אנטי-מצרית מפורשת ועקבית עד לפברואר 1958, מועד איחוד קע"ם, אולם הלאמת התעלה הוכיחה לו בצורה מוחשית את הסכנה הצפונה בהשתלטותו האפשרית של נאצר על העולם הערבי ועל מקורות הנפט שלו. הואיל והחלק הארי מהנפט הסעודי הועבר במיכליות דרך תעלת סואץ ומכיוון שכ-80% מהכנסותיה של סעודיה באו מתעשיית הנפט, הרי שסעוד החל לחוש על בשרו את אימת הסכנות שהיו כרוכות בתלותו במצרים. נוכח רתיעתו של המלך סעוד ממדיניותו של עבד א-נאצר, יזמו העיראקים מגעים מוקדמים, שנועדו להפשיר את הקרח ביחסיהם עם סעודיה. במרוצת אוגוסט 1956 ביקרו שליחים עיראקיים שונים באר-ריאד', וביניהם האמיר זייד, דודו של המלך פייצל השני. בספטמבר שיגרה עיראק לסעודיה משלחת בראשות עבדאללה אד-דמלוג'י (ידידו של אבן-סעוד), שהכשירה את הקרקע לפגישה רשמית בין מלכי סעודיה לעיראק. ואכן ב-20 בספטמבר 1957 נערכה פגישה היסטורית בין סעוד לבין פייצל השני מלך עיראק בנמל הנפט הסעודי אד'-ד'מאם. פגישה זו תרמה לקירוב הלבבות, ובמיוחד לתיאום הפעולה בענייני הנפט. יומיים לאחר הכנס באד'-ד'מאם הגיע לבגדאד השר הסעודי לענייני נפט ודן עם עמיתו העיראקי בנושאים כלכליים. ההתקרבות בין סעודיה לעיראק התבטאה גם בהסתייגותו הבולטת של סעוד מהלאמת תעלת סואץ. ברם, השתלשלות העניינים לאחר מכן, ובמיוחד הקרע הגלוי שפרץ בין ארה"ב לבין האנגלו-צרפתיים סביב פרשת סואץ, החזירו את סעוד, להלכה לפחות, לתלם המצרי. בתקופת מלחמת סואץ-סיני לא נותרה לו לסעוד כל ברירה, אלא לתמוך במצרים, להפסיק זמנית את אספקט הנפט הסעודי לצרכנים אנגלו-צרפתיים, ולנתק זמנית את יחסיו הדיפלומטיים עם בריטניה וצרפת. עם פינוי הכוחות האנגלו-צרפתיים ממצרים, המשיך סעוד להיראות כלפי חוץ כדָבֵק בסולידריות המצרית-סעודית-סורית, אך יחד עם זאת נכנסו יחסיו עם עיראק למסלול תקין בהחלט.
בשלהי שנת 1956 ובתחילת שנת 1957 הופעל לחץ אמריקאי ומצרי על סעוד, וזה האחרון השכיל לשמור על עמדה נויטראלית, כביכול. ב-18 בינואר 1957 נפגש סעוד עם נאצר, ושני השליטים הסכימו על נקיטת מדיניות של "נויטראליות חיובית" בזירה הבינלאומית. בשלהי ינואר נסע סעוד לארה"ב והתקבל בכבוד רב, שכן היה בו משום חיזור מובהקים ע"י נשיא ארה"ב ופמלייתו. הביקור בארה"ב נחשב לניצחון מדיני אמריקאי, שכן היה בו משום הדגשת הסכמתה של סעודיה לעקרונות "דוקטרינת אייזנהאור". אמנם בשלהי פברואר 1957 התכנסה ועידת פסגה זוטא בקהיר, בהשתתפות נשיאי מצרים וסוריה ומלכי סעודיה וירדן, שהטעימה בהחלטותיה את דבקותם של המשתתפים ב"ניטראליות חיובית", אך עם זאת מצא נאצר לנכון להחניף לסעוד על "מאמציו המבורכים", בעת ביקורו בארה"ב, "להסביר את בעיות המזרח-התיכון" לאמריקאים. יש לציין, כי בעת ביקורו בארה"ב הופגש סעוד עם יורש העצר העיראקי, עבד אל-אִלַאה.
כדי להפגין את עצמאות מדיניותו בזירה הבין-ערבית ואת אי-תלותו במצרים, אירח סעוד במרוצת מרץ 1957 את נשיא לבנון, כמיל שמעון, אות השאה הפרסי. באמצע מאי ובתחילת יוני ביקר סעוד גם בעיראק ובירדן. בהודעות המשותפות, שפורסמו לאחר שני ביקורים אלה, התעלמו שלושת המלכים מ"דוקטרינת אייזהנאור", אולם כללו גם סעיף שדיבר בגנות התערבות חיצונית בענייניהם הפנימיים, והיה בכך יותר מרמז לגבי פעולות החתרנות של מצרים בזירה הערבית. על כל פנים, ביקוריו של סעוד בעיראק ובירדן לא תרמו להקמת חזית מלוכדת בין שלושת המשטרים המלוכניים הפרו-אמריקאיים. בתחילת מאי 1957 נמסר אפילו על מיגור קשר מצרי להפלתו של סעוד, ועוד קודם לכן גורש הנספח הצבאי המצרי מסעודיה, לאחר שהתגלו קשריו עם חוגי מחתרת סעודיים. אולם בסופו של דבר, נמנע סעוד מלנתק את קשריו הרשמיים עם מצרים.
איחודן של מצרים וסוריה במסגרת קע"ם ואיחוד הנפל ההאשמי שהוקם בחיפזון כתוצאה מכך, בראשית שנת 1958, גרמו למורת רוחו של סעוד, שמדיניות היסודית עמדה, כזכור, בסימון ההתנגדות לליכודים המדיניים בעולם הערבי. בשלהי ינואר 1958 ביקר הנסיך הסעודי פייצל בקהיר. פייצל פרסם, כביכול, הודעה, ששודרה ברדיו קהיר, שלפיה לא נתנה סעודיה את הסכמתה ל"דוקטרינת אייזנהאור" והיא ממשיכה בהתנגדותה ל"ברית-בגדאד". קרוב לוודאי, שהיה זה להטוט תעמולתי מצרי, שכן עוד ב-2 באפריל 1957 קיבלה סעודיה סיוע בסך 50 מיליון דולר מארה"ב על מנת לרכוש מטוסי סילון ונשק אמריקאי חדיש. במחצית השנייה של מאי 1957 עזבה החטיבה הסעודית את גבולות ירדן, מאחר ועוד בעיצומו של פברואר הקימו ירדן ועיראק את האיחוד ההאשמי שלהן. מכל מקום, עד להתפרקות האיחוד ההאשמי, עקב הפיכתו של קאסם בעיראק (ב-14 ביולי 1958), הופעל לחץ עז על סעוד להצטרף ל"איחוד הערבי" של עיראק-ירדן: בשלהי יוני 1958 יצאה לאר-ריאד' משלחת עיראקית-ירדנית בדרג מיניסטריאלי על מנת לשכנע את סעוד להצטרף ל"איחוד הערבי". סעוד קידם את פני המשלחת בגילוי דעת רשמי רצוף – איחולים וברכות, אך נמנע מלצרף את ממלכתו לאיחוד, כשם שנמנע גם שליטה של כוויית. אדרבא, בעת ובעונה אחת נפוצו ידיעות על יוזמתו של סעוד לכונן פדרציה מדינית שלישית, עם כוויית, בחריין ונסיכויות המפרץ-הפרסי, אשר תעמוד בתווך בין שני הגושים החדשים והיריבים בעולם הערבי. בין שידיעות אלה היו מבוססות ובין אם לאו, הרי שבתחילת מרץ 1958 הואשם סעוד בניסיון לשחד אישית את הקולונל סראג' כדי לקומם את הצבא הסורי נגד האיחוד עם מצרים. סראג' גילה את המזימה לנאצר וזה האחרון פקד עליו להמשיך ולהוליך שולל את סעוד, עד לקבלת המחאות בסך 1.9 מיליון ליש"ט. פרשת סראג' מתחה ביותר את יחסי סעודי וקע"ם. שגריר מצרים בסעודיה הוחזר לקהיר, וכן הוחזרו קציני צבא מצריים אחרים, אולם היחסים לא הידרדרו עד לניתוק מוחלט; שכן ב-23 במרץ 1958 נאלץ סעוד לוותר על סמכויותיו העיקריות ולהעבירן רשמית לידי ראש-הממשלה, אחיו הנסיך פייצל.

מדיניותו של סעוד בזירה הבינלאומית
למרות תמיכתו במצרים ומדיניותו המוצהרת בדבר "נויטראליות חיובית", לא נגרר סעוד אחר נאצר במדיניותו הכללית והבינלאומית. הוא המשיך לשמור אמונים לארה"ב וסירב לקיים קשרים עם מדינות הגוש המזרחי. יש לציין, כי ארה"ב מילאו את תביעותיו הכספיות והצבאיות של סעוד, תמכו בו בעקיפין בפרשת בוריימי, ונמנעו מלהפעיל עליו לחץ לבל ייזום פעולות אנטי-בריטיות באזור. מדיניותן של ארה"ב כלפי סעוד הותוותה לאור שיקולי חיוניותם של הנפט והבסיס הצבאי בד'הראן, וכן מתוך המגמה לנצל את סעוד כאיש קשר כלי מצרים.
תפוקת הנפט של סעודיה הייתה בקו עליה מתמיד: בשנת 1961 – 69.2 מיליון טון, ב-1962 – 75.7 מיליון טון, ב-1963 – 81 מיליון טון, וב-1964 – 86 מיליון טון. התפוקה השנתית של סעודיה בשנה האחרונה הגיעה למקום החמישי בעולם, אחרי ארה"ב, ונצואלה, ברית-המועצות וכוויית. ב-1963 ייצרה סעודיה 6.2% מכלל תפוקת הנפט הגולמי בעולם ורווחיה בשנה זו הגיעו לכ-457 מיליון דולר. נוכח העלייה המתמדת בתפוקת הנפט ובהכנסותיו של סעוד, אין תמא שהיחסים הטובים עם ארה"ב הוו את אבן-הפינה למדיניותו בזירה הבינלאומית. ב-18 ביוני 1951 נחתם בג'דה הסכם על בסיס דהראן למשך 5 שנים. הסכם זה היקנה לחיל-האוויר האמריקאי את זכות השימוש בשדה-התעופה החיוני הזה בנספח שצורף להסכם, וכן התחייבה ארה"ב להקל על אספקת הנשק לסעודיה ולשגר לה מומחים צבאיים. בהתאם להסכם שהתה בממלכה משלחת צבאית אמריקאית, שהייתה זכאית באורח עיוני לפקח על השימוש בנשק האמריקאי. עם תום ההסכם ביוני 1956, נמנע סעוד מלחדשו וניסה לסחוט ויתורים מרחיקי לכת מארה"ב. ואכן, ב-2 באפריל 1957 הוארך ההסכם רק לאחר שארה"ב הסכימו להעניק לסעודיה סיוע צבאי בסך 50 מיליון דולר לרכישת נשק כבד במשך 5 השנים הבאות. ואמנם בספטמבר 1957 הונחו היסודות להקמתו של חיל אוויר סילוני בסעודיה כשהגיעו מטוסי ה"סייבּר" הראשונים כן הסכימו האמריקאים להגדיל את מכסות המשתלמים הסעודיים בבסיסי ההדרכה שבארה"ב. סעוד, שכיהן כמפקדו העליון של הצבא הסעודי, היה מעוניין להפוך את צבאו לגוף מודרני וממושמע. לפיכך, נתן בשעתו הוראות להקמת מערכת הדרכה צבאית ולגיוסן של יחידות צנחנים ויחידת קומנדו. עד שנת 1958 אומנו היחידות הסעודיות ע"י שורה של משלחות צבאיות זרות מבריטניה, ממצרים ומארה"ב. נאמנותו של הצבא הסעודי למלכו הייתה נתונה בספר מאז שנת 1955 כתוצאה מהשפעת המדריכים המצריים. כפי שתואר לעיל, הוקם במחתרת ארגוןשל "קצינים סעודיים חופשיים", אשר קיבל את השראתו מקציני הצבא המצריים שפעלו בממלכה, וניסה כנראה לתפוס השלטון. סעוד הגיב בזריזות ובאכזריות: עם שהוא הוציא להורג והשליך לכלא מספר קצינים מהרוב הקושרים, הוא גם מצא לנכון לחדש את פעילותם של "האחים", באפריל 1956, כדי שיהוו לו משענת נגד הצבא (ארגון "האחים", שהוקם לראשונה ע"י אבן-סעוד ב-1912, דוכא ע"י המלך בשנות ה-30 מכיוון שראשיו גילו קנאות יתרה והימרו את פיו בעריכם פשיטה בעיראק (טבח בחג'אז). עם העברת הסמכויות לידי האמיר פייצל, במרץ 1958, הוחל בביצוע תכנית חומש צבאית לחִייולָם של 58,000 אנשי צבא. באותה שנה הוקמה באר-ריאד' מכללה צבאית, שנועדה להכשיר כ-600 קצינים לשנה ולשלוח את המובחרים מביניהם להשתלמויות לחו"ל. בשנים האחרונות החלו שליטי ערב-הסעודית לטפח את "המשמר הלבן" שנשא אופי של מעין משמר פרטוריאני לבית-המלוכה. חייליו של "המישמר הלבן" גויסו מקרב שבטי הבדווים מנג'ד, אשר מסירותם ונאמנותם לבית המלוכה לא הוטלה בספק. בשלהי שנת 1962, עם פרוץ המלחמה בתימן, מנה חייל זה לפי האומדן כ-20,000 מגויסים. לעומת זאת כלל הצבא הסעודי הסדיר באותה תקופה כ-7,000 חיילים שגויסו בעיקר מקרב אנשי חג'אז. הצבא הסדיר, בדומה ל"מישמר הלבן", צויד בנשק חדיש, הכולל טנקים ותותחים, אולם רמת התחזוקה של הנשק והציוד נחשבה לירודה. בינואר 1963 הכריז האמיר פייצל על גיוס כללי בממלכה נוכח התקפותיהם האוויריות של המצרים על מחוזות ג'יזאן ונג'ראן שבעסיר, צפונית מהגבול התימני-סעודי. ואכן, למצב החירום שהוכרז בסעודיה התלוו פעולות קדחתניות של רכש צבאי והרחבת המסגרות הצבאיות. תוך שנתיים וחצי מאז הכרזת מצב החירום הצליחה סעודיה לארגן גלעין בן 10,000–12,000 חיילים קרביים, שרוכזו בתחילת אוגוסט 1965 בגזרת הגבול התימני-סעודי כדי למנוע פלישה מצרית אפשרית מתימן לחבל עסיר הסעודי.
אשר למעמדו של סעוד בעולם הערבי, נראה היה לקברניטי ארה"ב, כי סעוד הפך לאישיות המקובלת ביותר על כל שליטי ערב במחצית הראשונה של שנת 1957. מאז הלאמתה של תעלת סואץ ע"י נאצר ניסו קברניטי ארה"ב לדחוק את רגלי ברית-המועצות מהזירה, הן באמצעות "דוקטרינת אייזנהאור" והן תוך ניצול אישיותו של סעוד. כפי שכבר הודגש פעמים מספר, נחשב ביקורו של סעוד בוושינגטון (בשלהי ינואר ובתחילת פברואר 1957) כניצחון מדיני לאמריקאים. בעקבות ביקורו זה הורה סעוד לכל נציגויות ממלכתו בחו"ל לנתק כל מגע עם העיתונים המתנגדים לשיתוף פעולה עם ארה"ב. סעוד גילה נכונות מסוימת להיענות למגמות המדיניות האמריקאיות במזרח-התיכון, אולם כוחו ורצונו לא עמדו לו. במקרים מסוימים גילה חוסר עקביות ורפיון בולט. בספטמבר 1957, למשל, לרגל הידוק קשריו עם ברית-המועצות, שיגר סעוד איגרת אישית לאייזנהאור וביקשו להימנע מהתערבות חיצונית בענייניה של סוריה כדי למנוע את נפילתה המוחלטת לידי הסובייטים. עמדתו ההססנית והבלתי-עקבית של סעוד נבעה גם מחמת החשש פן יואשם בהפרת הסולידריות הערבית.
יחסיו של סעוד עם בריטניה היו מתוחים ביותר בפרקי זמן מסוימים. סעוד היה בשעתו הרוח החייה בהסתערות המצרית-סורית-סעודית לנישולה של בריטניה מעמדותיה בירדן ומשליטתה על "הלגיון-הערבי". הסכסוך על נאת-המידבר בוריימי, שהיוותה את סלע המחלוקת בין סעודיה לבין סולטאנות מסקט-עומאן, שנתמכה ע"י הבריטים, העכיר את היחסים עם בריטניה בפרט, והשפיע במידה מסוימת על עמדתו של סעוד כלפי המערב בכלל. סעוד היה מוכן לפשרה עם הבריטים, ואף הבטיח להעניק את הזיכיון לניצול הנפט באזור בוריימי לחברות בריטיות אם בריטניה תכיר בריבונותו על שטח המריבה. דא עקא, שהבריטים העדיפו את חוזה הידידות שלהם עם סולטאן מסקט על הבטחותיו המעורפלות של סעוד, מאחר ולא היה להם כל ביטחון שסעוד אמנם יעמוד בהבטחותיו ועשו מספר ניסיונות לפתור את הסכסוך בדרכי מו"מ, אולם בריטניה סירבה להיכנע ללחץ האמריקאי שהופעל עליה על מנת לוותר לסעודיה.¹⁰ היחסים הסעודיים הרשמיים עם בריטניה חודשו בינואר 1963. ביחסו לברית-המועצות ולארצות הגוש הסובייטי גילה סעוד עקביות ראוייה לשבח. חלף כל החיזורים הסובייטים לא היקנה להם סעוד כל דריסת רגל בממלכתו. הסובייטים נמנעו, בדרך כלל, מלהתקיף את המשטר הסעודי. כנראה, שהיו להם ציפיות בקשר לאפשרויות חדירתם גם לממלכת המידבר, שכן בפרוס שנת 1957 זכו הסובייטים להצלחותיהם הראשונות בתימן (משלחת צבאית הגיע לצנעא, מומחים אחרים ערכו סקרים בנמל חודיידה ואביזרי נשק צ'כי בסך 8.5 מיליון דולר נפרקו בתימן). מכל מקום, סעוד דחה הזמנת ביקור ברית-המועצות, כשם שסירב לקשור עמה יחסים דיפלומטיים, או לרכוש נשק בתיווכה. למרות עיקשותו של סעוד בתחום היחסים עם רוסיה, הרי שהצבעות נציגו באו"ם לא הלכו תמיד בתלם האמריקאי.
להוציא את תורכיה, גילה סעוד נכונות להדק את יחסיו עם המדינות המוסלמיות הבלתי-ערביות. מסתבר, שמעמדו כשומר האתרים הקדושים לאסלאם הכתיב לו את מדיניות התקרבות לפקיסטן, לאיראן ולהודו. באפריל 1954 סייר סעוד בפקיסטן, באוגוסט 1955 – ערך ביקור באיראן, ובנובמבר-דצמבר 1955 חזר וביקר בפקיסטן ואף בהודו. הביקור בהודו נועד, כנראה, לשוות למדיניותו צביון של נויטראליות. ההישג המדיני היחידי של סעוד בביקוריו אלה היה העלאת הנציגויות לדרגת שגרירויות בשלוש המדינות הללו ובסעודיה גם יחד. אי-אפשר לפסוח על היחס המיוחד במינו שגילה סעוד כלפי ישראל והיהודים. היחס הסעודי לישראל עלה בקנה אחד עם יחסן הקיצוני של סוריה ומצרים. אולם בהצהרותיו הארסיות עלה סעוד על בעלות-בריתו. יחסו הקיצוני השלילי לא פסח גם על יהודים נתיני ארה"ב או מדינות אחרות. הוא לא הירשה להם כל דריסת רגל בממלכתו. חברת "עראמקו" הסתגלה לכך זה מכבר וגם ממשלת ארה"ב נכנעה ללחצו בתחום זה. כדאי להזכיר, כי עם בואו של סעוד לארה"ב, בשלהי ינואר 1957, נמנע ראש עיריית ניו-יורק באורח הפגנתי מלערוך לו קבלת פנים, כמחאה על האפלייה הנהוגה בסעודיה לגבי אזרחים יהודיים-אמריקאיים. אם הקמת קע"ם הביאה לדחיקתו של סעוד על ידי פייצל, הרי שהאיומים שירדו על הממלכה כתוצאה ממלחמת תימן גרמו להדחתו הסופית בנובמבר 1964.

ההתמודדות בין סעוד לפייצל (דצמבר 1960 – נובמבר 1964)
העברת הסמכויות בממלכה מידי סעוד לידי אחיו פייצל, שפורסמה בצו מלכותי ב-23 במרץ 1958, לא באה באורח מקרי ופתאומי. למעשה, כבר בראשית חודש מרץ רווחו שמועות שונות על שידוד מערכות בתחום השלטון בסעודיה. לפייצל, יליד שנת 1904, היו נתונים טובים יותר למימשל מאשר לאחיו הבכור, ועל כך עמד עוד בשעתו אבן-סעוד, אשר מינה את פייצל לשר החוץ שלו. פייצל ניחן בגמישות מחשבתית ובערמומיות יתר. מצד אמו היה מקורב קירבת דם למשפחת אבן עבד-אל ווהאב, ולפיכך נחשב לבן-טיפוחיהם של העלמאא וכוהני הדת הקנאים. בהשפעתם הירבה להתעמק בכתובים ועקב בחשאי אחר מהלך העניינים בעולם הגדול. לאחר שאבן-סעוד כבש את חג'אז וכינס במכה את הקונגרס המוסלמי הבינלאומי השני (ביוני 1926) נקרא פייצל ע"י אביו לנהל את הקונגרס מאחורי הקלעים, הואיל והוא נחשב לבקי בהוויות העולם. בשנת 1933 מינה, כזכור, אבן-סעוד את סעוד ליורש העצר ובעת ובעונה אחת מונה פייצל ליורש העצר של סעוד, נוסף על תפקידיו כשר החוץ וכמשנה למלך במחוז חג'אז. מכה, בירת חג'אז, הייתה פתוחה להשפעות חוץ הרבה יותר מאר-ריאד', המסוגרת בלב המדבר. מדי שנה בשנה הגיעו רבבות צליינים מכל קצוות העולם המוסלמי לערי הקודש בחג'אז. בנמל ג'דה הסמוך למכה שכנה מושבה גדולה למדי של דיפלומטים וסוחרים בלתי-מוסלמים. אין תימא, אפוא, שמינויו של סעוד כמושל אר-ריאד' ומינויו ש פייצל כמושל מכה – הטביעו את חותמם השונה על שני הנסיכים, שהיו בלאו הכי שונים איש מרעהו: סעוד, השתקן והמכונס ביצע בעצמו, הסתגר באר-ריאד', ואילו פייצל התוסס והמשכיל התגורר במכה וספג רבות השפעות מבחוץ. הוא השתתף בכינוסים בין-ערביים רבים, בעצרת הפתיחה של האו"ם בסן-פרנסיסקו, וביסוד "הליגה הערבית".
גמישותו של פייצל היקנתה לו מהלכים בקרב נסיכי בית-המלוכה והוא נחשב גם למקובל ולאהוד יותר על הבריות מאחיו. כשר חוץ, עוד בימי אבן-סעוד, הירבה פייצל לסייר בעולם. באוגוסט 1954 מינה סעוד את אחיו גם לתפקיד ראש-הממשלה. פייצל היה, אפוא, מְעורֶה. בבעיות העולם הערבי ונחשב לפרו-מצרי, ולאדריכל הידידות עם מצרים וסוריה ולמתקדם בהשקפותיו הכלליות. אין ספק, שלהפיכת הזוטא שבוצעה במרץ 1958 קדמו מעשי חתרנות חשאיים וממושכים שהעידו על אופיו ושיטותיו של האמיר פייצל. מסתבר, שעיתוי ריכוז הסמכויות בידי פייצל בוצע כתוצאה מהצטברות של גורמים רבים, כשהגורם החשוב מביניהם, היה, ללא ספק, הקמת קע"ם מזה והקמת האיחוד-ההאשמי מזה. הגורמים האחרים שהביאו למיפנה היו כדלקמן: א) היווצרות גירעון ענק במאזן התשלומים של סעודיה כתוצאה מבזבוז הון עתק ע"י סעוד למטרות מותרות ופאר, מתנות ושוחד בסעודיה ומחוצה לה. בראשית שנת 1958 הוגש דו"ח שלילי ע"י ד"ר אחמד זכּי סעד, מומחה פיננסי שהוזמן ע"י סעוד על מנת לבדוק את מצבה הכספי של הממלכה ולייעץ כיצד לשקמה. חובותיה המצטברים של סעודיה נאמדו, עוד בשנת 1957, ביותר מ-500 מיליון דולר. ד"ר סעד קבע, כי הוצאות הממלכה עולות בהרבה על הכנסותיה,¹¹ וכי משיכת הלוואות מ"קרן המטבע הבינלאומי" מורידה את ערך המטבע הסעודי. לפיכך, הציע להפריש חלק מההכנסות לתשלום הדרגתי של החובות, לרסן את קצב המלווים הבינלאומיים ולפקח על ההוצאות. בלית ברירה, נענה סעוד והסכים לקצץ את התקציב לשנת 1958/9 בכ-30% ולהותיר כ-5% מהתקציב החדש לצורכי תשלום חובות. אולם גם בהסכמה זו לא היה כדי לחפות על הבזבוז הנורא, שהגיע לשיאו באותם 100 מיליון דולר שהוקצבו לבניית הארמון המלכותי באר-ריאד'; ב) הצטברות משקעי מרי בלב רוב "האמירים המלכותיים". אותה קבוצה רבת-חשיבות של 40 נסיכים זקפה לזכותו של המלך את ההידרדרות הכספית. יתר על כן, חלק ניכר מנסיכים אלה עשה כהנה וכהנה בעולם הרחב, ומטבע הדברים שהתעמולה המסועפת של קהיר הדליקה ניצוץ כלשהו במוחותיהם. הם שאפו באמת ובתמים לשינויים במגמת ליברליזציה במבנה השלטון וצמצום סמכויותיו של סעוד. יש להניח, כי תמורה מעין זו נראתה להם כפתח להרחבת סמכויותיהם הם; ג) התערערות מעמדו ויוקרתו של סעוד בשלהי שנת 1957 ובתחילת השנה שלאחריה. לאחר שסעוד שינה באורח עקרוני את הערכתו כלפי נאצר וגילה תמיכה עקבית בשלטונו הפרו-מערבי של המלך חוסיין, הפך המלך בהדרגה למטרה שכיחה לחיצי הלעג של התעמולה המצרית. סוכנים מצריים, שפעלו כמורים וכמדריכים צבאיים, התנכלו לו וטיפחו את תנועת "הסעודים החופשיים". יחסיו האיישים עם עבד אנ-נאצר הוחרפו ביותר לאחר שנשיא מצרים האשים את סעוד ברקימת קשר נגדו, באמצעות מתן שוחד אגדי לקולונל סראג', ראש המודיעין הסורי. אמנם סעוד ניסה ב-6 במרץ 1958 לנער חוצנו מכל הפרשה, אך הסורים הציגו את תצלומי ההמחאות הסעודיות בסך 1.9 מיליון דולר. בסופו של דבר, עמדה שנת 1958 בסימן של תמורות מרחיקות לכת בעולם הערבי: היווצרותם של שני גושי המדינות היריבות בעולם הערבי הביאה את מדיניותו של סעוד על סף פשיטת רגל; שכן סעוד טרח ללא הרף למנוע ליכודים מעין אלה שהיו עשויים לבודד את ממלכתו. נוסף לכך חלה הרעה במצב בריאותו של המלך סעוד. במרץ 1958 התכנסה מועצת המלוכה באר-ריאד', וכתוצאה מכך נאלץ סעוד לפרסם את הצו המלכותי מה-23 במרץ, המעניק לראש הממשלה, האמיר פייצל, סמכויות נרחבות בקביעתה ובביצועה של מדיניות הממלכה בענייני פנים, כספים וחוץ. למחרת המינוי הרכיב פייצל מספר ועדות לענייני פנים, חוץ ושירותי המדינה. פייצל נטל לידיו גם את תיק ההגנה והוציא את החטיבה הסעודית מירדן. מקורות מצרים מסרו, כי הסיוע הכספי לירדן ייפסק.
הן הודיעו מקורות אלה, שביוזמתו של פייצל הוחלט, כי המלך סעוד לא יוכל יותר לדחות החלטה שהתקבלה פה אחד ע"י הממשלה. מכל מקום, במרוצת שנת 1958 הוברר לחלוטין, כי השליט האמיתי בסעודיה אינו עוד המלך סעוד, אלא אחיו פייצל. באוגוסט 1958 נפגש פייצל עם נאצר לשם טיהור האווירה בין שתי המדינות. יותר מאוחר ביקר המרשל עאמר בסעודיה. אולם ביקורי-ידידות אלה לא תרמו ולא כלום להידוק הקשרים בין מצרים לסעודיה. גם לאחר יולי 1958, מועד מיגורו של בית המלכות העיראקי, כשניתן היה לצפות כי פייצל יהדק את קשריו עם קע"ם נוכח התפוררותו של האיחוד ההאשמי – לא חלה כל תמורה יסודית. אדרבא, פייצל העדיף להתרכז בענייני-הפנים וזנח במקצת את פעילותו בזירה הבין-ערבית. מהלך יחסיה של סעודיה הפגין עד כמה אין לראות במערכת מגעיה עם העולם הערבי ציר מרכזי וקבוע; שכן מדיניות הנפט היא שקבעה את זיקתה לארה"ב. הסכסוך על בוריימי הוא שהכתיב את ניתוק היחסים הזמני עם בריטניה. האינטרסים של הנפט ואופייה של מערכת המימשל הסעודי הם שהכריעו את הכף במדיניותה המעשית של סעודי כלפי ברית-המועצות וארצות הגוש המזרחי.
מהלכיו המדיניים של פייצל הוכתבו, אפוא, ע"י המציאות הכלכלית, ואכן מפעלו התרכז בשיקומה הכלכלי של ממלכתו. הוא קיצץ בהדרגה את תקציבי חצר המלוכה, צמצם את יבוא וצרי המותרות והעמיד את בעיות הנפט בראש מעייניו. בתחום זה היה לו לעזר רב, שייח' עבדאללה אט-טריקי, מנהל ענייני הנפט של הממלכה. טריקי היה האיש שהביא לתיאום ראשוני ולהתקרבות הדדית בין סעודיה לעיראק עוד בספטמבר 1956, לאחר מפגשם של מלכי סעודיה ועיראק באד-דמאם. הבעיות שניצבו בפני פייצל וטריקי היו רבות ומסובכות. הן נבעו, בין-השאר, מחדירתן של חברות נפט עצמאיות למזרח-התיכון, שהצליחו לעמוד מחוץ להסדרי המחירים של הקרטל הבינלאומי, והציעו תנאים כספיים טובים יותר עבור מתן זיכיונות; עם זאת הסתמנו כבר בשנות ה-50 מגמות לירידת מחירי הנפט הגולמי עקב העודפים שהצטברו בשוק הבינלאומי, מפאת היצע הנפט הסובייטי במחירים נמוכים יותר ממחירי הקרטל הבינלאומי. לקחי משבר הנפט באיראן וירידת המחירים המוגבלת בשנת 1960 יצרו אפקט פסיכולוגי ניכר.
כניסתן של חברות הנפט העצמאיות למזרח-התיכון, כגון "גטי" (getty) (בראשית שנת 1948) ו"אני" – חברת הנפט האיטלקית הממלכתית (שהסתפקה ב-25% מרווחי הנפט באיראן), הביאה את שייח' טריקי לחתום על מתן זיכיון לחברות העצמאיות באזור הניטראלי של סעודיה וכוויית. צעד זה עורר, כמובן, את חמתה של חברת "עראמקו", שהשפעתה על משק הכספים הסעודי הינה רבה. טריקי ניסה לארגן את יצואניות הנפט במזרח-התיכון על מנת לווסת במכוון את תפוקת הנפט השנתית כדי למנוע הורדת מחירים. כן יזם דיונים על הנחת צינור נפט בבעלות ערבית על מנת לשחרר את סעודיה מתלותה במכליות ובצינורות נפט זרים. מאמציה המדיניים של סעודיה בתחום הנפט קירבו אותה בהדרגה לעיראק, לאיראן ולכוויית, בעלות האינטרסים הדומים. במקביל לכך חל צמצום ביחסים עם קע"ם עד למינימום.
עד צאת שנת 1960 הצליח פייצל להנהיג סדר מסוים בהכנסות המדינה. ממשלתו כללה אישים שלא נמנו דווקא על בית המלוכה. לראשונה בתולדותיה של הממלכה הכין פייצל תקציב ממשלתי מסודר והניח את היסוד לתכנית חומש להתעצמות צבאית. במשך רוב תקופת שלטונו של פייצל בילה סעוד, כמלך נעדר-סמכויות, במקומות קייט ובערי מרפא באירופה ובארה"ב. נוסף על הניתוחים התכופים שנערכו בעיניו, לקה סעוד בלחץ דם גבוה ובסיבוכי מחלות קיבה. אולם כל אותה עת לא נואש סעוד מלחזור ולתפוס את רסן השלטון בידיו. הזדמנות זו נקרתה לו בשלהי דצמבר 1960. אין פרטים רבים על נסיבות חילופי השלטון. ניתן רק להניח, כי המאבק התנהל, כנראה, בזירת מועצת המשפחה המלכותית. אותם אמירים, שהתייצבו מאחורי פייצל במרץ 1958, כאשר הממלכה עמדה על סף משבר מדיני וכספי חמור, שינו כנראה את טעמם בשלהי שנת 1960 והשיבו את מוסרות השלטון לידי סעוד. קרוב לוודאי, שחילופי השלטון נערכו על רקע של שינוי במאזן הכוחות הפנימיים בסעודיה; שכן במרוצת שנות 1959–1960 עסק סעד בכריתת בריתות עם ראשי השבטים והשייח'ים ברחבי הממלכה, הן באמצעות שוחד והן ע"י הרחבת קשרי הנישואין. כנראה, שהשקעות אלה היו כדאיות, שכן הן חידשו את הזיקה בין השייח'ים לבין סעוד. שעת הכושר הזדמנה עת פייצל תכנן את נסיעתו לאירופה למטרות ריפוי וביקש למנות תחתיו ממלא מקום. סעוד דרש בכל תוקף את החזרת סמכויות השלטון לידיו. פייצל מיאן ודחה את נסיעתו, אולם כל מאמציו עלו בתוהו, שכן בשלהי דצמבר 1960 שוחרר רשמית מכהונתו.
קרוב לוודאי, שהצלחתו של סעוד נבעה גם מהבטחות שפיזר בדבר הגדלת קצבותיהם הכספיות של האמירים המלכותיים; הוא גם הבטיח במפתיע הנהגת רפורמות מרחיקות לכת; עם חזרתו לשלטון שידר רדיו מכּה הודעה, כי המלך הסכים לכינונה של אסיפה מחוקקת, שתורכב על בסיס של בחירות כלליות. ימים מספר לאחר מכן פורסמה טיוטת החוקה החדשה, כביכול, של סעודיה בעיתונות הלבנונית. פרסומים אלה הולידו השערות שונות ומנוגדות: היו שסברו, כי גברה ידם של "האמירים הצעירים", הדוגלים ברפורמות מרחיקות לכת, וכי סעוד עשה עמם יד אחת. אולם מקץ 6 ימים שידר רדיו מכה הכחשה כללית, והחידושים המרעישים נגוזו בחשכת ימי הביניים של סעודיה.
בחודשים הראשונים לשנת 1961 חלה התפתחות מתמיהה וחדשה: סעוד חזר ועשה ניסיונות לפייס את יריבו המודח. אולם כל אותה עת שמר לעצמו סעוד את רשות הממשלה ואף מינה את בכור "האמירים המלכותיים", הנסיך טלאל, לשר האוצר. על טלאל זה נאמר, כי הוא השתייך לזרם המתקדמים בקרב הפמליה המלכותית. מכל מקום, לחיזוריו המחודשים של סעוד אחר פייצל הייתה, כנראה, סיבה רצינית, שכן סעוד החולני לא יכול היה לעמוד במעמסת השלטון הכבדה. הסכסוך בחצר המלכות נשא אופי של התנגשות בין מצדדי סיעת פייצל לבין אנשי שר האוצר, האמיר טלאלי עוד בשלהי ינואר 1961 חלה הטבה ניכרת ביחסים שבין סעוד לבין פייצל. בפברואר 1961 ערכו תומכי פייצל כנס באר-ריאד', בהיעדרו של פייצל עצמו, וחתמו על עצומה שנשלחה לסעוד ותבעה את החזרתו של פייצל לשלטון. סעוד השיב לאמירים, כי פייצל התפטר מרצונו הטוב, וכי מקומו כיורש העצר עדיין שמור לו. פייצל העדיף בשלב זה שלא ללחוץ על המלך להחזירו לחיים המדיניים ולפיכך הסתגר בג'דה. בכל אותה עת פעלו בממלכה כמה אגודות חשאיות שניסו לשסות בעזרת כרוזים עת שתי הסיעות היריבות של סעוד ופייצל. הכרוזים הוקיעו את הנוהג הנפסד של הקצבת 1/3 מכלל התקציב הממשלתי להוצאות בית-המלוכה.
מכל מקום, ב-11 בספטמבר 1961 ביצע המלך סעוד חילופי גברי בממשלתו, שבאו כנראה לפייס את פייצל ולהחזירו ליד הגה השלטון. האמיר פייצל בן תורכי בן עבד אל-עזיז התמנה לשר העבודה, ללא ידיעתם של שר האוצר טלאל ואנשי סייעתו בממשלה. כן מונה אבראהים אס-סוויל לשר החוץ, ובכך חוזקה האופוזיציה לטלאל, עד שזה האחרון הגיש את התפטרותו. בכך נסללה הדרך לשובו של פייצל לשלטון. סעוד הקדים והתייעץ עם פייצל עם פרוץ משבר כוויית, והשניים הגיעו, כנראה, לאחדות דעות. מכל מקום, בנובמבר 1961 נטל לידיו פייצל שנית את סמכויות השלטון, הן כממלא-מקום המלך והן כראש-הממשלה, מאחר וסעוד הוטס בדחיפות לארה"ב לשם ביצוע ניתוחים בעיניו. בדצמבר שיגר סעוד את אישורו להצעת התקציב של פייצל. ראוי לזכור, כי עניין אישורו של התקציב הווה, בדצמבר 1960, את העילה הרשמית להתפטרותו של פייצל מראשות הממשלה.
בסיכום, ניתן לומר כי החזרתו של פייצל לשלטון נבעה לא רק בגלל העומס הרב שהוטל על סעוד שבריאותו התרופפה, אלא בעיקר עקב הזעזועים שפקדו את העולם הערבי, עם פירוקה של קע"ם והחמרת האיום העיראקי של עצמאות כווית. ראוי לציין, כי בראשות "כוחות הביטחון של הליגה הערבית", שהחליפו את היחידות הבריטיות והועמדו להגנתה של כוויית, ניצב קצין סעודי, עבדאללה עיסא, שפיקד על כ-2,000 חייל ובתוכם 1,200 אנשי צבא סעודיים. בפרשת כוויית גילה המלך סעוד פעלתנות מרובה וניסה לשכנע גם את סודן לצרף יחידה צבאית לכוח הבין-ערבי. מדיניותו של סעוד נתמכה כזכור על ידי פייצל. מסתבר, שבעתות משבר לא יכול היה סעוד לוותר על שירותו של אחיו. הידוק היחסים עם השייח' של כוויית (שביקר בסעודיה ב-21 בספטמבר) והענקת ההכרה הרשמית לממשלת סוריה (ב-11 בנובמבר), תוך חתימת הסכם כלכלי עמה, הוו את שני מבצעיו המדיניים האחרונים של סעוד כראש הממשלה בפועל. ההכרה בסוריה העצמאית החריפה,כמובן, את היחסים עם מצרים. במרוצת נובמבר 1961 החזירה סעודיה את שגרירה מקהיר וגירשה 6 מומחים צבאיים מצריים שהקימו רשת ריגול בממלכה. כן הוחזרו ממצרים כמה עשרות משתלמים סעודיים.
פיטוריו של האמיר טלאל מהממשלה הסעודית זוהו על ידי משקיפים שונים כהתמוטטות השפעתם של הנסיכים המתקדמים על החיים המדיניים בממלכה. טלאל אף הרחיק לכת, ובניגוד להוראותיו של סעוד, הצהיר על הקמתה הממשמשת ובאה של "מועצה לאומית", שתקדם את שיתופם של האזרחים בשלטון. יחד עם טלאל סולקו מהממשלה גם שני אחיושתמכו בו, האמיר בּדר אל-מחסן. כשר האוצר והכלכלה התמנה האמיר נואִף בן עבד אל-עזיז, אשר פעל כשושבין להחזרתו של פייצל לשלטון.
במרוצת שנת 1962 נוצר מעין מודוס-וויוונדי" בין סעוד לפייצל ונדמה היה, כי שני האחים הסכינו למסגרת של דו-קיום בשלום. פייצל יצא לסיור לחו"ל ונפגש עם הנשיא קנדי, אשר לחץ עליו להחיש את קצב הרפורמות בממלכה. באוגוסט 1962 חלה התקרבות מדינית מחודשת בין סעודיה לבין ירדן כתוצאה מהמשבר שהתחולל ביחסי מצרים-סוריה, ובעקבות הצהרתו של נאצר לפעול במישרין בין עמי ערב, בניגוד למדיניות הפנים של משטריהם. הפילוג העמוק בין נאצר לבין סוריה הביא להתגבשותה של קואליציה אנטי-נאצרית בסוריה, בראשותו של ח'אלד אל-עזם. בטַאאִף שבסעודיה נחתם הסכם לשיתוף פעולה בכל השטחים בין סעוד לבין חוסיין מלך ירדן. זהות האינטרסים בין סעודיה וירדן המלוכניות קיבלה משמעות מעשית כתוצאה מההפיכה הרפובליקאית בתימן ומההתערבות הצבאית של מצרים לטובת המשטר הרפובליקאי. סעודיה וירדן גם יחד הכירו בסכנות הצפויות להן מעצם חיסולה של המלוכה התימנית ע"י הפיכה פנימית בסיוע צבאי חיצוני. איומיו של נאצר בדבר ערעור המשטרים הקיימים במדינות ערב תורגמו, אפוא, לשפת המעשה. אין פלא שסעודיה וירדן מיהרו להכיר בממשלתו של חסן, ולאחר מכן בממשלתו של בַּדְר, והחלו להגיש סיוע מדיני מלא וסיוע צבאי חלקי לכוחות המלוכניים. ירדן וסעודיה הכחישו בנפרד את הכזב המצרי בדבר השתתפות יחידות סדירות מצבאן במערכת תימן. מאז עריקתם של טייסים ירדניים וסעודיים למצרים נמנעו שליטי שתי הממלכות מלסכן את חילות האוויר שלהם או את יחידותיהם היבשתיות בהתערבות צבאית עקיפה. מכל מקום, בינואר 1963 הודיעו ראשי הממשלות בסעודיה ובירדן, כי ממשלותיהם תמשכנה להכיר באמאם התימני כל עוד רגליו תדרוכנה על אדמת תימן וכל עוד יחלשו כוחותיו על החלקים העיקריים של המדינה.
עם פרוץ המשבר בתימן הזעיק סעוד את פייצל בחזרה לאר-ריאד' ומסר לידיו מחדש את סמכויות המשנה למלך. סעוד עצמו, שבריאותו התרופה מחדש, נאלץ לצאת את גבול ממלכתו למטרות ריפוי, אולם לפני צאתו הספיק, כאמור, להתערב לצד המלוכנים במלחמת האזרחים התימנית. מסתבר, שבתקופת שהותו בארה"ב הגיע פייצל למסקנה ששוחרי-הקידמה בסעודיה מהווים משענת איתנה יותר מהעלמאא ייתכן והוא גם הושפע משיחתו עם הנשיא קנדי ומאזהרתו של זה האחרון בדבר מהפכה אפשרית בסעודיה, אם לא תחול תמורה אבולוציונית מכוונת. על כל פנים, עוד בניו-יורק הצהיר פייצל על כוונתו ליזום מפעלי פיתוח בממלכה, לבטל את העבדות הפורחת והמשגשגת בסעודיה, לחתור בכיוון של דמוקרטיזציה ולהתיר את פתיחתם של מקומות שעשועים ובידור (בתי-קולנוע). ואכן, פייצל עמד בהבטחותיו, ומייד עם שובו הכריז על ביטול העבדות. דא עקא, שהודעתו אודות התרת סרטי קולנוע נתקלה בהתנגדות כה עזה מצד העלמאא, עד שהוא נאלץ לחזור בו. פייצל התייצב ללא סייג מאחורי אחיו במאמציו להחזיר את השלטון המלוכני על כנו. הוא גם ארגן הלכה למעשה את הסיוע הצבאי לשבטים המלוכנים בתימן וניהל את המדיניות התקיפה נגד נאצר, תוך כדי הסתייעות מדינית בארה"ב בשלבים הראשונים של המערכה התימנית.
במדיניות הפנים נקט פייצל בצעדי פיוס כלפי טלאל ותומכיו מקרב "האמירים המלכותיים". חלק מאמירים אלה עזבו את הממלכה, לאחר שסעוד ופייצל השלימו ביניהם, ומצאו מקלט מדיני בקהיר. הם גם הרחיקו לכת וביקשו את תמיכתו של נאצר בשחרור ארצם. אולם במרוצת הזמן חלה ההתפכחות. הנסיכים הבורחים הגיעו לכלל מסקנה, כי יותר מאשר מעוניין נאצר לסייע להם לתפוס את השלטון בממלכה, הוא מעוניין להיעזר בהם על מנת להשליט את עצמו על סעודיה. ממקום מושבם החדש בביירות קיימו הנסיכים מגעים חשאיים עם פייצל. זה האחרון גילה נכונות לקבלם בחזרה ולהחזירם על כנם מבלי להתחייב בהבטחות נוספות. כתוצאה מכך חזרו המתמרדים כשהם אסירי תודה לאחיהם הרחמן, והבטיחו לו את נאמנותם ותמיכתם בשאיפתו העיקרית – השגת כס המלוכה של סעודיה. בשלב זה ביסס לעצמו פייצל את תמיכת רוב רובה של הפמלייה המלכותית. בעת ובעונה אחת חולל פייצל שידוד מערכות במנגנון הצבא והמינהל האזרחי, החדיר את נאמניו לעמדות המפתח והעלים פרטים אלה מהמלך סעוד ששהה כל אותה עת בשווייץ ובאוסטריה. באפריל 1963 נכון היה כסאו של פייצל. סעוד, שחזר באות חודש לממלכתו, מצא להפתעתו הרבה כי אחיו שולט ביד רמה. לא הייתה לו ברירה, אלא להישמע לעצתו של פייצל ולחזור לאירופה על מנת להמשיך בריפיו. דא עקא, שהפעם הייתה זו "התרפאות פוליטית" יותר מהחלמה רפואית. סעוד לא ויתר עדיין כליל. מקץ 6 חודשים חזר במפתיע לאר-ריאד מבלי להודיע מראש על בואו. הפעם הייתה החלטתו נחושה להחזיר את הגה השלטון לידיו. מייד עם בואו כינס המלך את תומכיו בארמונו, אך מסתבר שהם יעצו לו לבל יפתח במערכה גלוייה נגד פייצל. גם זה האחרון לא העיז עדיין לקום נגד סעוד בגלוי. מאוקטובר 1963 ועד למרץ 1964 נמשכה ההתמודדות החשאית בין שני האחים, כשכל אחד מהם מחזר אחר בעלי ברית ומנסה לקנות את נאמנותם בהבטחות ובמתנות. תקופה זו הזכירה במידה רבה את ראשית שלטונו של אבן-סעוד, שעה שנאלץ לרכוש את נאמנותם של ראשי השבטים במאבקו נגד הרשידים מבני-שמר. במרץ 1964 תמה תקופת ההיערכות של שתי הסיעות. סעוד ניצל את שהייתו של פייצל בג'דה והחליט שזוהי שעת הכושר להדיח את אחיו מראשות הממשלה.
ואכן, חיל המישמר של הארמון ניצב לצידו עם פרסום הצו המלכותי על פיטורי פייצל. אולם פייצל ריכוז את נאמניו, רכש את תמיכתם של מפקדי הצבא הסדיר ואף מפקדי השבטים והאמירים שלהם¹² הצטרפו לדגלו. כשהצטרפה יחידת התותחנים הסעודית לצידו של פייצל ומפקדה איים בהרעשת הארמון המלכותי, נאלץ סעוד להיכנע. פייצל לא מיהר להדיח את סעוד לאחר שניבאש ריחו של המלך גם בעיני חסידיו. בשלב זה הסתפק בבידודו של סעוד, תוך פיזור הלשכה המלכותית, צמצום תקציב הארמון וסיפוח המישמר המלכותי לצבא הסדיר.
פייצל גם שיגר את סעוד לוועידת הפיסגה הערבית הראשונה, שהתקיימה בינואר 1964 במצרים, ואשר כונסה ע"י נאצר על מנת לחלץ את ארצו מהבוץ התימני. סעוד הופיע בקהיר כשליטה של סעודיה, אולם עד מהרה גילה נאצר לאכזבתו הרבה, כי המלך הינו חסר כל סמכויות, ואין מקום להידברות עימו. ואכן בוועידת הפסגה השנייה היה זה כבר פייצל שייצג את סעודיה והגיע לכלל הסכם חלקי עם נאצר על בעיית תימן.
מסתבר, שסעוד עשה אחר מרץ 1964, מספר ניסיונות נואשים להחזיר לידיו את מוסרות השלטון, או לפחות להבטיח את הירושה לבנו. דא עקא, שפייצל התעלם גם מבקשתו האחרונה. הוא אף הצליח להשיג הלכה דתית שאושרה ע"י המופתי של הממלכה, שייח' מוחמד אבן-אברהים, ואשר קבעה כי נוכח חוסר יכולתו של סעוד לנהל את השלטון מפאת ריתוקו למיטת חוליו] ירוכזו כל סמכויות הפנים והחוץ בידי פייצל. ייתכן וסעוד יכול היה לבלות את שארית חייו בתפקיד זה של מלך חסר סמכויות, אילולא המשיך במגעיו עם ראשי שבטים שונים וניסה לערער את נאמנותם לפייצל. מאמצי החתירה הללו, ששיבשו את מערכת הלשטון התקין בממלכה. השתפרות מצבה המדיני הכללי של סעודיה, נוכח הרעת מצבה של מצרים במערכת תימן – הביאה בסופו של דבר להמלכתו של פייצל על ערב-הסעודית, בנובמבר 1964, וליציאתו של סעוד לגלות מכובדת באירופה.

מדיניותו של פייצל בפרשה התימנית
על משמעויותיה החמורות של ההתערבות הצבאית המצרית בתימן עמד בשעתו עוד המלך סעוד. התערבות צבאית זו באה, כזכור, בעיצומו של שיתוף הפעולה הדוק בין ממלכות סעודיה וירדן, כפי שנחתם בהסכם טַאאִף. המבחן המעשי של שיתוף פעולה זה הובא לכלל ביצוע בתמיכה הסעודית-ירדנית בשבטים המלוכנים בתימן. אולם תמיכה זו עלתה לירדן, באובדן מטוסי-קרב שטייסיהם ערקו למצרים יחד עם מפקד חיל-האוויר הירדני. היה גם הבדל יסודיבין מעמדם של פייצל וחוסיין בפרשה התימנית: בעוד שחוסיין היה נתון ללחץ מתמיד מצד האופוזיציה הלאומנית שבממלכתו והוא נאלץ להתחשב בדעת הקהל הירדנית, הרי שפייצל היה משוחרר מדעת-קהל פנימית עוינת, הן מפאת אופיו של המשטר הסעודי והן מפאת הסכנה המוחשית ביותר לשלמותה של ממלכתו כתוצאה מנוכחותם של הצבאות המצריים בתימן. יתר על כן, גם אם נניח שבסעודיה פעלה מחתרת אנטי-מלוכנית, הרי שההפגזות האווירית והימיות של המצרים על העיירות הסעודיות נג'ראן וג'יזאן בעסיר הביאו, בהכרח, להתלכדות סעודית נגד הסכנה המצרית שהתבטאה בחילול ריבונותה של סעודיה עוד בשלהי שנת 1962 הוכיחה המערכה בתימן את בדידותה של מצרים בזירה הבין-ערבית. אמנם מרבית מדינות "הליגה הערבית" הכירו במשטר הרפובליקאי של סלאל, אולם עד מהרה הן החלו להסתייג מהפלישה הצבאית המצרית. משבר תימן הוכיח מחדש את אוזלת ידה של "הליגה" כמכשיר ליישוב סכסוכים בין-ערביים בדרכי שלום. במידה והייתה פעילות ערבית כלשהי, הרי שבשלביה הראשונם היא באה מחוץ למסגרת "הליגה הערבית". בתחילה נערכו גישושים בין מדינות ערב הרפובליקאיות להקמת כוח חירום בין-ערבי, כדוגמת החייל הערבי שהוצב בכוויית. מגמת הגישושים הייתה להביא לידי פינוי הכוחות המצריים מתימן, אולם עוד בשלהי שנת 1962 נגנזה ההצעה, ולמעשה, היא לא זכתה להידון באף פורום ערבי רשמי עקב התנגדותו של נאצר.
ב-6 בנובמבר 1962 שיגר נאזם אל-קודסי, נשיא סוריה, איגרות אישיות לראשי מדינות ערב בתבעו פעולה משותפת להפסקת הפעולות הצבאיות, שעה שנדמה היה כי המצרים עומדים להשתלט על כל תימן. קודסי הזהיר בשידורו לעם הסורי, כי מלחמת אחים ערבית מסיחה את הדעת מהאויבים המשותפים האמיתיים. כן הצביע על אפשרות התערבותן של מעצמות זרות בקלחת התימנית והציע לפתוח מייד בפעולות תיווך לפני שיישמט הרסן מידי הערבים. גם שליטה של סודן, הגנרל עבוד, נקט בעמדה דומה.
מאחר והכרתו של מדינות הגוש המזרחי וחלק ממדינות הגוש האפרו-אסיאתי במשטרו של סלאל הייתה מובטחת, ריכזו נאצ רוסלאל את מאמציהם על מנת להשיג את הכרתן של מעצמות המערב, ובמיוחד ארה"ב ובריטניה, שהיו להן קשרים אמיצים עם סעודיה מזה והפדראציה של דרום-ערב מזה. בעיית השגת ההכרה של שתי המעצמות המערביות הפכה עד מהרה לצירו של המאבק המדיני. סלאל אף הזהיר את ארה"ב, כי יבטל את זיכיון הנפט שניתן בשעתו לחברה אמריקאית בתימן ואף יפנה לעזרת ברית-המועצות. המאמץ המצרי-תימני בהפעלת הלחץ על ארה"ב הושקע מתוך ההנחה, הי הצטרפותן של ארה"ב למחנה המכירים בסלאל יצמצם את הסיוע שניתן לנאמני האמאם ע"י ירדן וסעודיה וכן ע"י נסיכות בחריין. יש לציין, כי היחס הבלתי-רשמי מצד חוגים נרחבים בארה"ב ובבריטניה למהפכתו של סלאל היה, ביסודו של דבר, יחס חיובי. אולם האמריקאים השהו במתכוון את הכרתם כדי לנצלה כקלף מיקוח נגד נאצר ועל מנת לנסות ולרסנו. עם זאת לא נמנעו האמריקאים מלערוך מפגן של כוח אווירי בשמי סעודיה כדי להוכיח לפייצל את תמיכתם הצבאית במשטרו. מכל מקום, עוד בשלהי שנת 1962 התנהל מו"מ בדרג דיפלומטי בין ארה"ב למצרים בעניין ההכרה בסלאל. אולם רק לאחר שנכשלה מתקפת החורף המצרית בשלהי נובמבר 1962, ניאות סלאל להצהיר, כי משטרו יכבד את ההתחייבויות הבינלאומיות של המשטר הקודם וישמור על יחסים תקינים עם שכנותיה של תימן. נאצר חזר והבטיח, כי יפנה בהדרגה את צבאו בתנאי שסלאל יבקש זאת מידיו ובתנאי שסעודיה וירדן תפסקנה את הסיוע למלוכנים. בשלב זה גברה הכרתו של הנשיא קנדי, כי לטובתן של ארה"ב יש להזדהות עם המשטר החברתי המהפכני והמתקדם יותר בתימן. ב-19 בדצמבור 1962 העניק קנדי את הכרתו למשטרו של סלאל, אולם סעודיה וירדן הסתייגו מהכרה זו וטענו, כי השיקול האמריקאי היה מוטעה מכיוון שהמלוכנים שולטים על רוב שטחי המדינה. טיעון זה התקבל על ידי בריטניה, שנמנעה מלהכיר במשטר הרפובליקאי מחד גיסא, והזדרזה לצרף את עדן לפדראציה של דרום ערב (ב-16 בינואר 1963) מאידך גיסא. גם צרפת הלכה בעקבות בריטניה בגלל האינטרסים שלה בג'יבוטי. בינואר 1963 יצא פייצל בהצעה חדשה, ששימשה לאחר מכן נקודת מוצא לכל מגעיו הנוספים. הוא הציע את פינויים של כל הכוחות הזרים מתימן (קרי – הכוחות המצריים), הפסקת הסיוע לשני הצדדים הלוחמים ומתן זכות בחירה חופשית לעם התימני לקבוע את המשטר הרצוי לו. כל הצעדים הללו יינקטו, לפי ההצעה, בפיקוח בינלאומי או בחסות האו"ם.
למרות שארה"ב הכירה במשטרו של סלאל, ובעקבותיהן הלכו מדינות אחרות, ואפילו נציגו של סלאל תפס את מקומו באו"ם, לא הוכרעו השבטים המלוכניים. באביב 1963 התהפך הגלגלי. אם אשתקד הייתה סעודיה מעוניינת בפינויו של הצבא המצרי במהירות ובכל מחיר, הרי משהתברר, כי מצרים ניקלעה למבוי סתום מבחינה צבאית, היה זה נאצר שהפך להיות מעוניין בפינוי במהירות האפשרית ואילו לפייצל לא דחק יותר הזמן. אמנם הוא עדיין נשאר דבק במטרת פינויו של הצבא המצרי, אך לא בכל מחיר. גם עם שינויי המגמות לא חלה כל תמורה בניגוד האינטרסים היסודי. סעודיה וגם בריטניה הפכו ליריבותיה העיקריות של מצרים. לנאצר התברר, כי עליו להגיע לכלל הסדר עם סעודיה העומדת מאחורי השבטים המלוכניים, והמהווה צד מדיני בסכסוך תימן. על רקע זה, ובתיווכן של ארה"ב, נעשו ניסיונות הפשרה הרשונים בין מצרים לסעודיה ע"י שגרירו המיוחד של הנשיא קנדי, באַנקר, או "הסכם-ההרחקה". מצרים התחייבה לפנות את יחידותיה מתימן בהדרגה, ואילו סעודיה הסכימה להפסיק את הסיוע למלוכנים התימנים. אולם נאצר הפר את ההסכם, שכן יחידותיו המפונות וחייליו שנפצעו הוחלפו ביחידות חדשות שתיגברו את הכוח הצבאי שלו בתימן. דא עקא, שפייצל לא הלך שולל והמשיך לסייע למלוכנים בנשק, באספקה ובשירותים מהעיירות הסעודיות הסמוכות לגבולה הצפוני של תימן. ראוי לציין, כי עוד בינואר 1963 הכריז פייצל על מצב חירום צבאי בכל מחוזותיה של סעודיה, ובמיוחד בחבלי דרום-עסיר, כדי לקדם את פני התקפות האוויר שחזרו ונשנו מצד המצרים על חבלי הספר הסעודיים. הכרזתו של פייצל לוותה גם בגיוס צבאי כללי ובהפעלת לחץ על וושינגטון לצייד את צבאו בנשק חדיש, כגון תותחים אנטי-טנקיים ואנטי-מטוסיים וכן טילי קרקע-אוויר. הלקח הצבאי של התקפות האוויר המצריות והרעשות הצי מצד ים-סוף הוכיח את אוזלת ידן ואת אי-כוננותן של יחידות המגן הסעודיות.
עצם נכונותם של המצרים לחתום על "הסכם באנקר" לא באה אלא ללמד על כישלון מתקפתם הכללית באגף המזרחי של תימן, כלומר בחבל ג'וְף. כנראה, שכבר אז נוכח נאצר, כי פתרון צבאי גרידא אינו מהווה פתרון לבעיית תימן. לעומת זאת הבין פייצל, כי פינויו של הצבא המצרי יביא להתמוטטות מהירה של המשטר הרפובליקאי בצנעא. הנחה זו הייתה ברורה ומחוורת גם לנאצר, לפיכך סירב השליט המצרי לפנות תחילה את צבאותיו ולקיים מישאל עם בתימן לאחר מכן. נאצר גרס היפוכם של דברים, הינו עריכת מישאל עם תחילה, בחסות כידוני הצבא המצרי, ורק לאחר מכן – פינוי הדרגתי. לכאורה, ניתן היה למצוא פשרה בין שתי העמדות המנוגדות של נאצר ופייצל, שהרי שניהם הסכימו לפינוי הצבא המצרי. למעשה, הפך עיתוי הפינוי לסלע המחלוקת. האו"ם הביע את נכונותו לשגר צוות של משקיפים, שהוצבו בגבול תימן-סעודיה, על מנת לפקח על ביצוע ההסכם. בתנאי הטופוגרפיה והתעבורה הקשים ביותר של תימן היה ברור מראש, כי הופעתם של כ-200 משקיפים או"ם אינה אלא סמלית, וכי ביצוע ההסכם מחייב מידה ניכרת של אמון הדדי בין מצרים לסעודיה. דא עקא, שאמון מעין זה לא היה בנמצא, והארכת מועד שירותם של משקיפים האו"ם לפעמים נוספות לא תרמה ולא כלום ליישוב הסכסוך. בספטמבר 1964 פונה סופית צוות המשקיפים בעקבות לחצה המדיני של סעודיה.
בעוד ש"הסכם באנקר" עורר בתחילה אופטימיות מסוימת בתימן, חלה החמרה מסוכנת במצבו של המלך חוסיין בירדן. עוד ב-8 בפברואר התמוטט שלטונו של הגנרל קאסם בעיראק, ואילו ב-17 באפריל נחתם הסכם האיחוד המשולש בין שליטי "אל-בעת'" בסוריה ובעיראק לבין נאצר.¹³ היה בכך משם תפנית הרת-אסון לחוסיין, שכן ירדן הוכנסה שנית לצבת-מלקחיים ע"י נאצר ומצבו של חוסיין היה גרוע לא פחות מאשר בתקופת המשבר הירדני במרץ 1957, או מאשר ביולי 1958, שעה שהאיחוד ההאשמי התמוטט עקב הפיכת קאסם בעיראק. חתימת הסכם קהיר בדבר כינון הפדראציה הערבית המשולשת, ב-17 באפריל 1963, גרמה לפריצתו של נחשול לאומי גואה בערי הגדה המערבית של ירדן. במשך 16 יום עמדה הממלכה על סף הפיכה, ורק נאמנותן של יחידות הצבא הבדוויות עמדה לו, לחוסיין, להתגבר על משבר חמור זה. אולם נאצר השיג בכך חלק ממטרתו, שכן חוסיין נאלץ להפסיק כל סיוע מדיני וחומרי ללוחמים המלוכנים בתימן, ובכך הוצאה ירדן מהמשחק המדיני שהתנהל סביב תימן. אמנם כבר במרוצת יולי 1963 הוברר לכל, כי האיחוד הערבי המשולש אינו אלא בועת סבון. החרפת המתיחות בין נאצר לבין שליטי "אל-בעת" רופפה את הלחץ המצרי על ירדן, אך חוסיין הסיק את המסקנות והחליט לנטרל את עצמו מהסכסכוך התימני ולנקוט במדיניות נויטראלית: בספטמבר 1963 החליט חוסיין על קשירת יחסים דיפלומטיים עם ברית-המועצות. בוועידת הפיסגה הערבית הראשונה הופיע חוסיין כידידו וכמקורבו של נאצר, ואילו באוגוסט 1964, ערב ועידת הפסגה הערבית השנייה, הכיר חוסין רשמית במשטר הרפובליקאי בתימן והציע את שירותיו כמתווך בין נאצר לבין פייצל.
משנכשלו כל המגעים בין נאצר לבין פייצל במחציתה השנייה של שנת 1963, החליט נאצר לשנות את הטאקטיקה שלו והכריז על טיהור האווירה הבין-ערבית בפתיחתה של ועידת-הפיסגה הראשונה, בינואר 1964 בקהיר. בהתאם לכך קיבל נאצר בכבוד רב את המלך סעוד "הריאקציוני" בקהיר. השליט המצרי סבר, כי יהא לאל-ידו לשכנע את סעוד להגיע לכלל פתרון מוסכם בתימן. אולם עד מהרה נוכח נאצר, כי סעוד הינו משולל סמכויות. ריכוזם של כ-40,000 חיילים מצריים בתימן ערב ועידת הפסגה הראשונה, הוברר לעיל כל כי ההתקפות הצבאיות של המצרים נכשלו והקשיים המדיניים של נאצר גוברים והולכים. לעומת זאת, קיימה סעודיה את הסיוע למלוכנים התימניים במחיר זול יחסית ופייצל נמצא בעמדת מיקוח טובה. יתר על כן, נוסף לאמצעים הכספיים הניכרים שעמדו לרשות פייצל, חלה התעצמות בלתי-פוסקת של הצבא הסעודי, שהיקנתה לו הרגשת ביטחון. פייצל גם לא נאלץ להתחשב ב"דעת קהל סעודית", והאירועים הסוערים בירדן, בסוריה ובעיראק כמעט ולא השפיעו על מדיניותו בתימן. זאת ועוד, החל מאוגוסט 1963 חלה התרוצצות גדולה במחנה הרפובליקאי התימני, שהתבטאה בחילופי גברי בשלטון ובפילוגים פנימיים עד לבריחה של חלק ניכר ממתנגדיו הרפובליקאיים של סלאל אל מחוץ לגבולות תימן. נאצר התמיד בתמיכתו בסלאל, גם לאחר שזה האחרון הקים כנגדו יריבים חריפים מתוך המחנה הרפובליקאי. התפוררות המחנה הרפובליקאי נבעה, בין השאר, גם מהמחלוקת בין הפלג השאפעי לבין הפלג הזיידי. לעומת זאת חל ליכוד שורות בקרב המחנה המלוכני. ערב ועידת הפסגה הערבית השנייה נכשל הצבא המצרי במתקפת-מלקחיים חדשה, שנועדה לסגור על השבטים המלוכנים בצפון-מערב תימן ולנתקם מדרכי האספקה שלהם לעבר הגבול הסעודי. כישלון נוסף זה בהשגת הכרעה צבאית הבהיר לנאצר, כי עליו להגיע למצב שיאפשר לו מבחינה מדינית לפנות את כוחותיו. אי לכך החריף והלך הלחץ המצרי שהופעל על פייצל ערב ועידת הפסגה השנייה באלכסנדריה ולאחריה. יש לציין, כי בספטמבר 1964 הופיע כבר פייצל בוועידת אלכסנדריה והוא התקשה לעמוד בלחץ הרצוף שהופעל עליו ע"י נאצר, מה גם שבן-בריתו, המלך חוסיין, שילם כבר את מחיר התקרבותו למצרים והכיר במשטרו של סלאל. טיעונו החדש-ישן של נאצר, כי אין ארצו יכולה לקיים את מלוא התחייבויותיה למען פלסטין בגלל ריתוק כוחותיה לתימן, נתמך בהתלהבות ע"י הסורים, שמצאו להם בעלי ברית בקרב המנהיגים הרפובליקאים שבתימן; הסורים היו מעוניינים בלאו הכי לגרור את נאצר לפתרון מיידי לבעיית פלסטין ולהפגין בכך את קיצוניותם הלאומנית. יתר על כן, גם חוסיין, מלך ירדן, הופיע כאביר התיווך וכנושא דגל השלום הכלל-ערבי. בנסיבות אלה החליט פייצל להיכנס למו"מ עם נאצר, מתוך עמדת יתרון שבמיקוח המדיני, ולהשיג ממנו תנאי מינימום, היינו פינוי מודרג של הצבא המצרי מתימן.

הסכמי פייצל-נאצר (ספטמבר 1964 ואוגוסט 1965)
כתום ועידת הפיסגה הערבית השנייה נשאר פייצל במצרים וניהל סידרת דיונים עם נאצר. כנראה, שהושגה בין השנים הבנה עקרונית, שכן ב-14 בספטמבר 1964 פורסמה הודעה סעודית-מצרית משותפת, שבה נאמר כי שתי המדינות תפעלנה למציאת פתרון אשר ישים קץ למלחמה בתימן. כן הוסכם על הימנעות מהתנגשות צבאית ועל הפעלת לחץ משותף על שני המחנות התימניים היריבים למען יישוב הסכסוך בדרכי שלום.
ההסכם שיקף, למעשה, את מצב התיקו הצבאי בתימן גופא; שכן יסוד הפשרה נבע מהכרתם של פייצל ונאצר, כי בתנאים הנוכחיים אין אפשרות להשגת הכרעה צבאית מצד שני המחנות: המלוכנים נכשלו בהתקפותיהם החזיתיות על המבצרים שהוחזקו ע"י חילות מצב מצריים מבודדים (כגון כישלון התקפתם על חג'ה, כ-100 ק"מ צפנית מערבית מצנעא, באפריל 1964); לעומת זאת נשלה גם המתקפה המצרית הגדולה על האזורים ההרריים בצפון-מערב תימן, בסמוך לגבול הסעודי, שנפתחה באוגוסט 1964. שתי המשימות המבצעיות העיקריות של המצרים – גירוש או הריגת האמאם וניתוק דרכי האספקה של לוחמיו אל הגבול הסעודי – עלו בתוהו. לפיכך נקלע נאצר בין המצרים. מצד אחד תבעו מפקדי צבאו לשים קץ לקטל ולאבידות המתרבות והולכות. מצד שני גברה ההתמרמרות בקרב הפיקוד המקומי והחיילים המצריים בתימן, שחנו במשלטים מבודדים ונדחים היו פגיעים להתקפות מהמארב וחיו לעיתים בתנאי מצור של ממש. לאור החלטותיה של ועידת אלכסנדריה נפתחה הדרך להוציא את החילות המצריים מתימן, תוך חיפוי תעמולתי בעל אופי "חיובי", הינו בסיסמת הצורך לרכז את הצבא המצרי נגד ישראל, לקראת המערכה הצפויה על מוביל-המים הישראלי ועל ביצוע תכניות ההטיה הערביות. הפעלתה של "המפקדה הערבית המשותפת" נתנה אמתלה טובה לאותם חברי מעוצת הנשיאות המצרית, שניסו להצדיק את הצורך בפינוי – תימן הפעלת הצבא המצרי בגזרה הישראלית.
התיקון הצבאי בתימן יצר דעה מוסכמת כללית, שלא תיתכן שליטה אמיתית על שבטי הצפון התימניים (שבטי חאשד) ללא הסכמתו של האמאם. לעומת זאת, רווחה גם בקרב המלוכנים הדעה, כי ניצחון טוטאלי על הרפובליקאים עשוי, בעצם, להחזיר על כנו את השלטון האבסולוטי של האמאם. לפיכך, גם חוגים רפובליקאיים-תימניים היו מוכנים להסכים על החזרתם האמאם בסמכות רוחנית-דתית גרידא ועל יצירת חזית לאומית משותפת. הלך מחשבה מעין זה הוליך להנחה נוספת, והיא – ההכרח בפינויו של הצבא המצרי לשם יצירת ליכוד לאומי כללי. על רקע זה חלה ההתפוררות הפנימית בתוך המחנה הרפובליקאי.
חישוביו של פייצל בפרשה התימנית יצאו מנקודת מוצא שונה. האינטרס היסודי שלו התבטא, תחילה, במניעת השתלטותו הצבאית של נאצר על תימן. לכשהתהפך הגלגל בשלהי שנת 1963, חתר פייצל בכל האמצעים לפינויו של הצבא המצרי מתימן, אלא שבשלב זה פעל כבר הזמן לטובתו. בניגוד לארה"ב או לירדן לא יכול היה פייצל להשלים עם המשך נוכחותם של המצרים בתימן, שהרי עצם הארכת השהות המצרית מגבירה פוטנציאל את התסיסה הפנימית בסעודיה, שכן יש להביא בחשבון שחלק ניכר מהמנגנון הממשלתי והכלכלי בסעודיה היה נתון בידי פלסטינאים לשעבר וסוחרים מנג'ד, אשר נאמנותם למלוכה הסעודית הייתה נתונה בספק. ייתכן ופייצל גם הניח, שאם יפה נאצר את ההסכם עמו, כשם שלא עמד בתנאי "הסכם באנקר", ישתכנע סוף סוף משרד החוץ האמריקאי שאין להאמין יותר לשליט המצרי. ביקורת מוכחת על מדיניותו של נאצר, לאו דווקא מחוגים פרו-ישראליים מוצאת לה, בדרך כלל, אוזן קשבת בקרב חוגי המימשל בוושינגטון, ובמיוחד כשהמדובר בביקורת ערבית. הרוב הזעום ביותר (5 קולות בלבד), שהפיל בקונגרס האמריקאי את ההצעה בדבר הפסקת מכירת עודפי מזון למצרים, כל אימת ונאצר אינו מקיים את הבטחותיו לסגרת מתימן, הוכיח כושר שכנוע בלתי-מבוטל מצד חוגים אמריקאיים שתמכו במלוכנים התימניים, בניגוד לעמדתו הרשמית של משרד החוץ האמריקאי. קרוב לוודאי, שפייצל קיווה, כי ההסכם הטרומי על תימן יבטיח את הפסקת התעמולה הקהירית העוינת נגד בית המלוכה הסעודי. זאת ועוד, ההסכם עם נאצר היה חייב לעבור את המבחן המעשי, מבחינתו של פייצל, שהתבטא בהפסקת ההפצצות האוויריות על שבטי המלוכנים בצפון-מערב תימן. הפסקת הפעילות האווירית המצרית הייתה מסייעת למלוכנים להתבצר במעוזיהם ההרריים ולהחזיק מעמד זמן ניכר, גם בלי סיוע נוסף מסעודיה. הפסקת ההפצצות האוויריות הייתה מעניקה למלוכנים יתרונות צבאיים, כגון הזרמת ציוד מסעודיה בחשאי, דרך המעברים ההרריים, ללא פיקוח מצד מטוסים או משקיפי האו"ם. בסופו של דבר, הרי שהפסקת האש למשך 7 חודשים הייתה חשובה הן פלייצל והן למלוכנים התימניים מבחינת ביטול היתרון האווירי של המצרים. מסתבר, שגם הפיקוח המעשי על ההפוגה לא יכול היה למנוע התקלויות מקומיות, אך לעומת זאת ניתן היה לפקח ביעילות על המראת מטוסי קרב מצריים למשימות קרביות.
גורם אחר שפייצל היה צריך לקחתו בחשבון הייתה עמדתן של חברות הנפט האמריקאיות. לאור ההנחה הוודאית, כי התערבותו של נאצר במהלך המערכה בתימן מהווה שלב ראשון בתכנית השתלטותו על שדות הנפט הסעודיים והאחרים בחופי המפרץ הפרסי, ניתן היה להניח, כי "עראמקו" וחברות הנפט האחרות ילחצו על וושינגטון לגלות עמדה נוקשה כלפי נאצר. למעשה, לא יכול היה פייצל להסתייע רבות במשקלן המדיני של חברות הנפט האמריקאיות, דברים אלה אמורים לא מחמת חוסר השפעתן של חברות אלה בוושינגטון, אלא בגלל הערכת מצב מדינית שגמלה, כנראה, עוד בתקופת המערכה האנגלו-צרפתית על תעלת סואץ, בשלהי שנת 1956. חברות הנפט הגיעו, כנראה, לכלל מסקנה שעליהן להשלים עם קיומו של נאצר, מתוך שיקולים הסותרים לכאורה זה את זה: ראשית, יציבותו של נאצר בשלטון למן שנת 1954 חשפה את הנכסים והאינטרסים של חברות הנפט יתר על המידה להסתה מצרית. מכיוון שכך, מוטב היה להסתגל ולהימנע מהחרפת היחסים עם נאצר; שנית, העולם הערבי תלוי כמעט לחלוטין בשוקי הנפט המערביים מבלי שמשטר מהפכני זה או אחר יוכל להשתחרר מתלות זו. העובדה שקאסם נמנע בשעתו מלהלאים את "חברת הנפט העיראקית" חיזקה הנחה זו; שלישית, חברות הנפט היו מעוניינות שהממשלות הערביות ינצלו את תמלוגיהן ותקבוליהן למטרות פיתוח פנימיות, ומתוך כך תגבר הזיקה בין הממשלות הערביות לבין חברות הנפט. שיקולים אלה הינחו את ראשי חברות הנפט האמריקאיות לבלתי התייצב נגד נאצר גם כאשר הוחרפו ביותר יחסיו עם סעודיה עקב המלחמה בתימן וההפצצות המצריות על יישובי הספר הסעודיים. עם זאת, נמנעו חוגים אמריקאיים, המקורבים לחברות הנפט, מלתמוך בנאצר באורח פעיל. אדרבא, יש להניח כי הם ברכו על הסתבכותו בשלל קשיים פנימיים וחיצוניים גם יחד.
ההסכם בין פייצל ונאצר, שהושג ב-14 בספטמבר 1964, הקנה פייצל יתרון ברור שנבע בחלקו מעצם נוסח ההודעה המשותפת; בהודעה זו הכיר נאצר, לפחות בעקיפין, בקיומם של המלוכנים כצד פעיל בסכסוך התימני. עד אז כפרה התעמולה המצרית בקיומם והתייחסה למשטרו של סלאל כלממשל בכוח ובפועל על פני כל תימן. משמעותה של הנסיגה המצרית לא נעלמה מעיני ההנהגה הרפובליקאית של תימן, אשר הביעה את מורת רוחה מכך. היה זה גם הסימן הראשון למיפנה שחל ביחסי המצרים עם הקבוצות הרפובליקאיות השונות.
באוקטובר 1964 נועד פייצל שנית עם נאצר בקהיר לרגל ועידת "המדינות הבלתי-מזדהות". השיחות הבלתי-רשמיות שהתקיימו בין השנים הכשירו את הקרקע לכינוסה של ועידת שלום תימנית, בשלהי אוקטובר 1964, בנמל הסודאני ארכּווית. בוועידה זו הידיינו 18 נציגים תימניים משני המחנות היריבים. ב-2 בנובמבר התפרסמה הודעה מסכמת שהודיעה על הפסקת אש כללית בתימן החל מה-8 בנובמבר 1964. כן הוסכם על כינוסה של ועדת שלום לאומית אי-שם בתימן, אשר תכריע סופית את גורל המדינה. תקן המשתתפים נקבע ל-169 איש לפי המפתח הבא: 3/8 אנשי דת; 3/8 ראשי שבטים; ו-2/8 אנשי צבא ואישי רוח נויטראליים. הקביעה המספרית נעשתה בהתאם לייצוגם של 8 המחוזות של תימן ע"י 21 נציגים מכל מחוז, בתוספת אישיות מכובדת ומקובלת על כל הצדדים שתנהל את הישיבות. יש לציין, כי בוועידת ארכווית השתתפו גם משקיפים סעודיים ומצריים.
כתום הוועידה הסתבר, כי למעשה לא הושג כל הסכם עקרוני בין שני המחנות על צביונה של הוועידה הלאומית המיועדת. הרפובליקאים רצו לראות בוועידה זו מעין מתן הזדמנות למלוכנים להכיר במשטר הרפובליקאי ולזכות בחנינה כללית. כן סירבו הרפובליקאים להעלות את בעיית הפינוי המצרי על סדר יומה של הוועידה, ואף לא חפצו במתן ייצוג שווה למלוכנים. בסופו של דבר, טענו הרפובליקאים, כי כינוסה של הוועידה הלאומית, תחת הדגל הרפובליקאי, מחייב את בחירת מיקומה בעיירה כלשהי שהיא בתחום שלטונם של הרפובליקאים. המלוכנים התימנים הכחישו טענות אלה מכל בכל. הם עמדו על כך, שתכליתה של הוועידה המיועדת הינה לקבוע את אופיו של המשטר במדינה ולהחליט על סדרי הפינוי של הכוחות המצריים. הם תבעו שוויון מספרי בייצוגם ואף את זכות קביעת מיקומה של הוועידה. זאת ועוד, המלוכנים התלוננו על חידוש התקפות האוויר המצריות, בניגוד להסכם הפסקת האש, והתריעו על חסימת דרכם של הנציגים המלוכניים המיועדים לוועידה, המתגוררים בשטחי הכיבוש המצריים. עצם העלאת טענה זו ניסתה ליצור רושם, בדיעבד, כי ההשפעה המלוכנית שרירה וקיימת גם בחלקה הדרומיים והמערביים של תימן ולא רק בחבליה הצפוניים. חילוקי הדעות לא יושבו עד ל-23 בנובמבר, מועד כינוסה המוסכם של הוועידה הלאומית. כתוצאה מכך, נדחה הכינוס לסוף נובמבר, ולאחר מכן נקבע מועד נוסף.
חילוקי הדעות בין המחנות התימניים שיקפו, למעשה את עמדותיהן המנוגדות של מצרים וסעודיה. אם שאלת הפינוי המצרי הייתה חשובה לשני המחנות התימניים, הרי שלגבי המצרים והסעודים הייתה זו בעיה ראשונה במעלה. גם הדיון העקרוני על צביונו של המשטר בעתיד, על גורל האמאמה ועל הצדדים הטכניים של סדרי הפינוי עניינו במידה שווה את המצרים והסעודים. נקודת המוצא המשותפת לנאצר ולפייצל הייתה ונשארה השאיפה לפנות את הצבא המצרי בהקדם. אולם מכאן ואילך נפרדו הדרכים לחלוטין, שכן כל צד חתר לביצוע הפינוי המצרי רק לאחר אבטחת האינטרסים שלו. פייצל, למשל, גילה סימני נכונות לוותר כליל על אישיותו של האמאם (מאחר וגם לא הייתה לו סיבה לאהוד אותו אישית), תמורת ווידוא הפינוי המצרי. ליתר דיוק, פייצל נכון היה להקריב את מוסד האמאמה על מזבח סילוקם של המצרים, בהנחה שהפינוי המצרי יאפשר התמודדות פנימית בתימן אשר תחשוף את יחסי הכוחות האמיתיים במדינה, היינו תביא לפשרה לטובת המלוכנים עקב התפוררותו של המחנה הרפובליקאי מבפנים. מסתבר, שהערכת מצב אפשרית זו הייתה גם נחלתו של נאצר, שכן למרות רצונו העז לפנות במהירות את צבאו-שרוחו נפגמה ביותר – לא היה באפשרותו להסתכן באובדן יוקרה הכרוך בהתמוטטותו הצפוייה של סלאל לאחר הפינוי.קרוב לוודאי, שנאצר העדיף פינוי הדרגתי, תוך שמירה על נוכחות צבאית מסוימת, אשר תשמור על יוקרתו, תבטיח את שליטתו על מהלך העניינים ותהווה פיצוי כלשהו עבור קורבנות האדם והממון שהוקרבו על המיזבח התימני. הסתירה היסודית בין האינטרסים של פייצל ונאצר לא יושבה גם במחצית הראשונה של שנת 1965. כל המגעים הנוספים בפרק זמן זה עלו בתוהו. נוסף לכך, ספק רב אם המלוכנים היו מסמכים לפשרה מרחיקת לכת נוכח התחזקות עמדתם במרוצת החודשים הראשונים שנת 1965. לפיכך, ניתן היה גם להטיל ספק אם הסכם-פשרה בין פייצל ונאצר יתקבל על דעתם של היריבים בתימן, ובמיוחד על דעת המחנה המלוכני.
הואיל ופרשת תימן נקלעה מחדש למבוי סתום, החלו המצרים בפברואר 1965 בהכנות כלליות לקראת מתקפת אביב. בישיבה סגורה שהתקיימה באסיפה הלאומית המצרית הודה המרשל עאמר בפה מלא, כי לצבאו נגרמו עד כה 1600 אבידות בהרוגים. הודעה-הודאה זו הייתה מאלפת לכשעצמה. מסתבר, שההכנות האופנסיביות המצריות הומרצו לאחר כישלון ניסיון תיווכו של חביב בורגיבה באר-ריאד. פייצל המשיך לנקוט במדיניות נוקשה ולא ניאות לוויתורים כלשהם. על רקע זה ניתן היה להבין גם את קריאתו של חסנין הייכל לסעודיה ולארצות "הנפט-הערבי" האחרות להפעיל לחץ על המערב נגד ישראל, בהתאם להחלטותיה של ועידת הפיסגה הערבית האחרונה. עצם השימוש במונח "הנפט הערבי" היה בו כדי להעיד על גישתה של מצרים לבעיה זו, המייחסת את אוצרות הנפט לכלל הערבים, היינו למצרים. במרוצת אפריל 1965 ביקר סגן שר החוץ האמריקאי, פיליפ טלבוט, במצרים, בסעודיה ובישראל. כתום הביקור האשימה העיתונות המצרית את סעודיה ברֶכֶש מוגבר של נשק אמריקאי ובמתן "הכשר", בדיעבד, לשיגור נשק אמריקאי גם לישראל. ההתקפה התעמולתית נגד סעודיה עלתה בקנה אחד עם המתקשה האביבית שניהל הצבא המצרי בתימן בעיצומו של חודש אפריל 1965. במתקפה זו שיתפו המצרים את חיל האוויר שלהם והבזיקו גם כפרי-ספר סעודיים שהוו בסיסים עורפיים ללוחמי המלוכניים התימניים. ב-30 במאי הסתיימה בקהיר ועידת ראשי ממשלות ערב, שנערכה במקביל לוועידת מועצת ההגנה הערבית. הוועידות הסתיימו בחילוקי דעות בכל הנושאים העיקריים. המצרים ניסו גם הפעם להקדים את הוועידה הבין-ערבית בניצחון צבאי בשדה הקרב שבתימן. אולם, כבשנים הקודמות, הפכה הצלחתם הראשונית לתבוסה של ממש. גם כינוסה של "ועידת שלום" תימנית, במרוצת חודש מאי, ושיגורה של "משלחת שלום" רפובליקאית לסיבוב בארצות ערב לא סייעו להפשרת הקיפאון המדיני. אדרבא, לאחר חילופי דברים חריפים בין נציגי סעודיה למצרים נדחה הטיפול בבעיית תימן לוועידת הפיסגה הערבית השלישית, שנועדה ל-13 בספטמבר 1965 בקזבלנקה. על מימדי הכישלון הצבאי של המצרים במתקפת האביב ניתן היה לעמוד בעקיפין משלוש התפתחויות: א) פינוי המישלטים והאזורים המרוחקים ע"י הצבא המצרי והתכנסותו בחבל המרכזי והדרומי של תימן; ב) איומיו החדשים של נאצר כי צפויה התנגשות צבאית עם סעודיה אם לא יושג הסדר לאלתר בתימן;
ג) חתירתו המחודשת של נאצר להיפגש במישרין עם פייצל בסעודיה על מנת להגיע לכלל הסדר סופי בבעיית תימן.
ב-13 ביולי נשא המרשל עאמר נאום לרגל מצעד יום ההפיכה המצרי. בנאומו זה הודיע עאמר, כי הכוחות המצריים החלו בפינויים של "האזורים המרוחקים בתימן", תוך כדי התכנסות "באזורים מרכזיים". כן טען, כי כל המוצבים שפונו הועברו לידי הצבא התימני הרפובליקאי או לידי השבטים הנאמנים למשטר בצנעא. היה בכך אישור ישיר להודעות קודמות מטעם המקורות המלוכניים שהודיעו על ניתוקם של כ-6,000 חיילים מצריים באזורים המרוחקים של תימן. בשלב מאוחר יותר הודיעה מיפקדת האמאם על נסיגת המצרים ממיבצר מַארִבּ (כ-80 ק"מ צפונית מערבית מהעיירה בּיחאן של הפדרציה הדרום-ערבית) וממבצר חג'ה (כ-80 ק"מ צפונית מערבית מהבירה צנעא). גם נאצר נגע בנושא התימני בנאומו ערב יום ההפיכה. נאצר גילה, כי מתנהלות שיחות עם סעודיה בדבר הפסקת תמיכתה במלוכנים התימניים. כן איים במפורש בפלישה מצרית לעבר "בסיסי התוקפנות הסעודיים". בעת ובעונה אחת ניסה נאצר למשש את דופקם של הבריטים בשגרו את חסנין הייכל ללונדון, מקום שם הוא נועד עם ראש הממשלה הבריטי, הרולד ווילסון.
בתחילת אוגוסט גברה ביותר המתיחות בין מצרים לסעודיה ושני הצדדים ריכזו כוחות ניכרים לאורך הגבול התימני-סעודי. כנראה, שהפיקוד המצרי בתימן לחץ על נאצר לחסל את בסיסי האספקה של המלוכנים התימניים על ידי כיבושם או, לפחות, להפגיז את עיירות הספר הסעודיות. הסעודים ריכזו, מצידם, כ-10,000 חייל לאורך הגבול, ואילו האמריקאים שיגרו לסעודיה את אחד ממפקדיהם הגבוהים לשם ניהול התייעצויות בדרג בכיר. אם אמנם שקל נאצר ברצינות את אפשרות הכרזת המלחמה על סעודיה, או שהיה זה תימרון ריכוך מצידו, אחת היא; שכן לאחר חילופי איגרות רצופים בין קהיר לא-ריאד', הסכים פייצל להיעווד עם נאצר בשלהי אוגוסט 1965 בנמל ג'דה.
ב-24 באוגוסט 1965 הושג בגרות הסכם שני בבעיית תימן בין פייצל לנאצר. שני השליטים הודיעו על הפסקת-אש מיידית בתימן, ועל תקופת מעבר בת 14 חודש שבסיומה ייערך מישאל עם, אשר יקבע את צורת המימשל בעתיד. כן קבע ההסכם שהצבא המצרי יחל בפינוי תימן תוך חודשיים וישלים את פינויו תוך 10 חודשים, הינו לפני עריכתו של מישאל-העם. סעודיה מצידה הסכימה להפסיק את הסיוע לכוחות המלוכניים. נקבע, כי בתקופת המעבר תיכון ממשלה תימנית חדשה, שתכלול נציגים רפובליקאיים ומלוכניים ותפקח על ההכנות לביצוע מישאל העם. כן סיכמו נאצר ופייצל את פרטי הקמת "ועדת-שלום" מצרית-סעודית, שנועדה להבטיח את הפסקת האש בתימן ולפקח על הגבולות והנמלים כדי למנוע הברחות נשק ללוחמים המלוכניים לבסוף, קבעו שני השליטים את השיטה לקיום מגעים אישיים ביניהם כל אימת ויתעוררו קשיים ביצוע ההסכם.
ניתוח הסכם ג'דה הצביע בבירור על ניצחונו המדיני של פייצל. נאצר נחל הישג תכסיסי ותו לא. הישגו התבטא בכך ששליחות השלום שלו הביאה להפסקת אש מיידית ולניתוק אספקת הנשק למלוכנים. הישגיו של פייצל היו רבי-משמעות:
א) מבחינה עקרונית, התקבלה תפיסתו היסודית של פייצל, כי על התימנים בלבד להכריע את צורת המימשל בעתיד. אמנם לפני צאתו לג'דה הכריז נאצר, כי מצרים לא תוותר בשום פנים ואופן על הכרת סעודיה במישטר הרפובליקאי, ואף לא תשלים עם שובם של המלוכנים לשלטון. לפי נוסח ההסכם הסתבר, שמישאל-העם, שייערך בנובמבר 1966, יקבע את צורת המימשל. יתר על כן, פייצל לא ויתר בשאלת עתיד המלוכנים. אדרבא, נאצר הסכים לעריכת כנס כלל-תימני, בהשתתפות 50 נציגים מכל השכבות והזרמים. הכנס נועד להיערך בעיירה חריבּ, מקץ חודשיים, על מנת להרכיב את הממשלה הלאומית. הסכמה מצרית עקרונית זו היוותה, למעשה, הכרה "דה-פאקטו" בקיומם של המלוכנים לא רק כצד לוחם (כבוועידת ארכווית), אלא גם כצד מדיני.
ב) פינוי הצבא המצרי. לפני צאתו לג'דה הכריז נאצר, כי פינוי צבאו ייעשה תוך 6 חודשים. אולם בג'דה הסכים השליט המצרי להתחיל בפינוי כעבור חודשיים ולהשלימו לפני עריכת מישאל-העם. גם כאן נכנע נאצר במפורש לעמדתו של פייצל, שתבע זה זמן רב את הקדמת הפינוי הצבאי המצרי לעריכת מישאל העם בתימן.
דא עקא, שחתימת הסכם ג'דה לא הווה עדיין ערובה לחיסול המלחמה. אין זה מקרה שהתחלת פינויו של הצבא המצרי מתימן הוצמדה לעריכת כנס כלל-תימני בחריבּ, ב-23 בנובמבר 1965. צמידות התאריכים מורה על כך, שאם הנציגים, התימניים ייכשלו במאמציהם להרכיב ממשלה לאומית, יראה נאצר את עצמו פטור מפינוי חייליו. במילים אחרות: סיום המלחמה בתימן מותנה, למעשה, בהצלחת הכנס בחריב להרכיב ממשלת-מעבר. כישלון הכנס ישלול מראש את ערכה של "ועדת השלום" המצרית-סעודית וצוותות הפיקוח שלה. גם אם יצליח הכנס בחריב, ספק רב אם צוותות הפיקוח המעורבים יצליחו לשים קץ להתעצמות המלוכנים, ואפילו יותיר להם פייצל את הכניסה לסעודיה כמוסכם, שכן המלוכנים יוכלו להסתייע במקורות אחרים, ובעיקר בבריטניה.
הסכם ג'דה הווה, כאמור, הישג תעמולתי-פסיכולוגי לנאצר ערב צאתו לסיורים בברית-המועצות וביוגוסלביה, ולקראת השתתפותו בוועידת ראשי מדינות אסיה ואפריקה. נאצר יוכל להופיע כ"מלאך-השלום" לאחר שנחלץ מהבוץ התימני. הסכם ג'דה הבטיח, למעשה, את המשך "אווירת הפיסגה" הערבית ו"את התכנסותה של ועידת הפיסגה השלישית בקזבלנקה". ואילו מאחר והושג הסכם, לפחות על הנייר, יכול היה נאצר להדק את טבעת הבידוד המדיני על מישטר "אל-בעת'" בסוריה. אין תימא, אפוא, כי למחרת הסכם ג'דה, יצא אמין אל-חאפט' הסורי בהתקפה חריפה על נאצר והאשימו בבגידה ברפובליקה התימנית. לעומת זאת שיבחו שליטי ירדן, לבנון ואלג'יריה את הפייסנות-ההגיונית הן של נאצר והן של פייצל.
מבחנו האמיתי של הסכם ג'דה ייעשה אך ורק בעתיד. עד כה הפר נאצר שני הסכמים קודמים, ובכללם את הסכמו עם פייצל לאחר ועידת הפיסגה הערבית השנייה. יתר על כן, ביצוע ההסכם הלכה למעשה תלוי בראש ובראשונה באִמאַם בַּדר, אשר מידת תלותו גדולה בהרבה מזו של סלאל.

X תימן

רקע כללי וחברתי
גם לאחר מלחמת העולם השנייה נחשבה תימן למדינה הערבית הנידחת והמפגרת ביותר. על פני שטח של כ-192,000 קמ"ר ( כ-6% מכלל שטחו של חצ"א ערב) התגוררו, כנראה, כ-4.5 מיליון תימנים (לפי אומדן מיולי 1949), היינו קצת פחות ממחצית תושביו של חצ"א ערב כולו. הערים החשובות היו – הבירה, צנעא (כ-60,000 תושב); תעז, מקום מושב האמאם (כ-25,000 תושב); והנמל הראשי חודיידה (כ-40,000 תושב).
רוב רובה של הממלכה סגור ומשוסע ע"י מערכות הרריות, שגובהן הממוצע מתקרב ל-3 ק"מ. לאורך חוף ים-סוף משתרע מישור תהאמת, שרוחבו הממוצע מגיע ל-80-65 ק"מ, והוא מצטיין באקלימו החם והמחניק עקב הלחות הגבוהה המלווה בחום כבד. האגף הדרומי-מערבי של המערכת ההררית נתון להשפעת גשמי המונסון הקיציים הממטירים כ-800 מ"מ משקעים. עקב כמויות הגשמים המרובות יחסית, ומחמת מטליות של קרקעות סחף ואדמות בזלת פוריות הצטיינה חקלאותה של תימן כבר בימי קדם; ואילו בזמן החדש היווה, בשעתו, הקפה את יבול היצוא העיקרי (לשעבר – דרך נמל מוח'א); אולם גידול שיח הגאת, הנלעס והמשפיע כסם משכר, מתפשט והולך על חשבון גידולים אחרים. רק 5% מכלל קרקעותיה של תימן נחשבו למעובדים, רובם ככולם במדרגות ההרריות של המדרונות הדרומיים. שיטת העיבוד מבוססת רובה ככולה על חקלאות בעל. כן מצויים פירות וגידולי מזון המספקים, בדרך כלל, את הצריכה הפנימית.
עד כה טרם נערכו סקרים גיאולוגיים מקיפים בתימן. קיים רובד דק של פחם לא רחוק מצנעא, וכן כורים מלח ומייצרים גם מלט. בשנת 1953 ניתן זיכיון לחיפוש נפט לחברה גרמנית למשך 5 שנים. בתנאי הזיכיון נקבע, כי לכשיימצא נפט יוארך הזיכיון למשך 20 שנה. לאמאם התימני היו 75% בחברה אחרת שחיפשה נפט בדרום הממלכה ולאורך שפלת החוף. זיכיון נפט אחר, שתוקפו הוחל עד שנת 1985 ושהתבסס על חלוקת רווחים שווה, נמסר לשתי חברות אמריקאיות פרטיות בשטחי הצפון של הממלכה בשנת 1955. כמויות הנפט שהתגלו לא היו ראויות לניצול מסחרי.
האוכלוסייה התימנית התחלקה לשתי עדות ראשיות – הזיידים (השיעים) והשאפעים (הסונים). מספרם של הזיידים נאמד בכ-55% מכלל האוכלוסייה. תחומי תנוחתם התרכזו באזורים ההרריים, להוציא את השלוחות הדרומיות ביותר. השאפעים התרכזו, בעיקר, במחוזות אב ותעז שבדרום תימן וכן לאורך שפלת ים-סוף, מקום שם התרכז גם מיעוט שלישי קטן, המשתייך לכת האסמאעילים (שיעים), והנאמד בכ-50,000 נפש. לחלוקה העדתית-הגיאוגרפית נודעה משמעות רבה, שכן האמאמים התימניים הזיידים נשענו אך ורק על בני עדתם, המתגוררים באזורים ההרריים, ובמיוחד על השבטים הזיידים בכיל, חאשד, וח'ולאן (בצפון תימן ובמזרחה). שבטים אלה תמכו באמאמה כמוסד, כיוון שתמיכתם זו הבטיחה את המשך העדפתם על השבטים השאפעים שהתגוררו בדרום תימן ובמערבה. עד להפיכה הרפובליקאית, בספטמבר 1962, הורכב הצבא התימני מ-20,000 חיילים, שכללו מגויסי חובה וחיילי קבע לכל ימי חייהם. מתנדבי הקבע לא יכלו לפרוש מהשירות, אלא אם כן העמידו במקומם בן או שכיר. כל שבט הקציב מספר קבוע של מגויסי חובה ששירתו במשמר הראש של האמאם ויורש העצר ובצבא הסדיר. בשעת הצורך ניתן היה לתגבר את הכוח בלוחמים אחרים מקרב בני השבטים עד כדי 150,000 איש. בצנעא הייתה קיימת גם מיליציה מקומית. לפי ההסכם משנת 1956, העמידה מצרים מדריכים צבאיים לרשות הצבא התימני. שנה לאחר מכן נחתם הסכם עם צ'כיה, שלפיו אומנו טייסים תימנים ע"י הצ'כים בטיסה ובאחזקת מסלולי נחיתה. גלעינו של חיל האוויר התימני הורכב מרכש צ'כי. במרוצת שנת 1962, לאחר שהפדראציה בין תימן לקע"ם פורקה, הוחזרו המדריכים הצבאיים המצריים ובמקומם באו מדריכים ירדניים, ששהו בה עד להפיכה. החייל התימני היה מפוזר ברחבי הממלכה, הן כחייל מצב והן לצרכי גביית מסי האמאם. למרות חילופיהן של משלחות צבאיות שונות בממלכה, החל מהמשלחת העיראקית ששהתה בה בסוף שנות ה-40, דרך המשלחות הצ'כיות והמצריות ועד למשלחת הירדנית, לא ניתן לצבא התימני צביון מודרני כלל ועיקר, הן בגלל הרמה של תחזוקת הציוד הגרועה, והן מחמת נחשלותה הכללית של הממלכה התימנית. האמאים לא היו מעוניינים בצבא חזק יתר על המידה, שכן לצורכי גביית מסים, טקסים, חיילות מצב ומשמרי-ראש התאים לחלוטין גם הצבא המיושן. הקצינים התימנים היוו, לבטח, גוף תוסס ומתקדם יותר מאשר כלל האוכלוסייה, אולם עקב מבנהו המיוחד של הצבא התימני מצד אחד וקיומם של לוחמי-שבטים מצוידים בנשק מצד שני, לא היוו קציני הצבא כוח מכריע, שעשוי היה להבטיח הצלחתה של הפיכה איזושהי בתימן.
תימן הייתה אחת המדינות הבודדות בעולם, שבהן יכול היה האמאם לומר, בדומה ללואי ה-14 בשעתו, "המדינה-זה אני". הנחשלות הייתה, למעשה, מדיניות מכוונת של האמאמים התימנים, יחיא ואחמד. האמאם היה נציגו של אללה על פני אדמות והוא ריכז את כל הסמכויות הדתיות והחילוניות. המושג המשפטי "אזרח המדינה" לא היה קיים, למעשה, בתימן, שכן כל התימנים היו נתיני האמאם לשבט או לחסד. אדמת המדינה – הייתה רכושו הפרטי, קופת-המדינה – הייתה קופתו הפרטית. שרי המדינה, פקידי השלטון והשופטים היו מתמנים אישית ע"י האמאם ואחריותם הופנתה באורח אישי כלפיו. האמאם היה, אפוא, גם המחוקק והשופט העליון ללא כל ערעור. במקביל לכך, לא היה שום חוק שהגביל את סמכותו להחרים את רכוש נתיניו או לגזול את שארית חירותם. המעבר ממקום למקום בתימן היה מותנה באישור מלכותי. הוא הדין בכניסה או ביציאה מהממלכה. כל אדם עשוי היה להיעצר ללא משפט וללא הגבל זמן בצו שרירותי של האמאם. העונשים שהיו נוהגים בממלכה הזכירו את ימי הביניים: עריפת ראשים עבור מרד; סקילה עבור ניאוף; גדיעת יד ימין עבור גניבה; מאסר וכבילה בשלשלאות עבור אי-פירעון חובות כספיים. שיטת עונשין זו לימדה בדיעבד, כי האמאמים התימנים לא ציפו מנתיניהם שיגלו אהבה ונאמנות, אלא העדיפו את המורא והטרור כאושיות לשלטונם. על אף חומרתם של אמצעי השלטון לא שוחררו האמאמים מההתנכלויות לחייהם ולמשטרם. לאחר תקופה ממושכת יחסית של שקט התחוללו בממלכה שורה של הפיכות חצר, כשהראשונה שבהם הייתה רצח האמאם יחיא בפברואר 1948.

סיכום תקופתו של האמאם יחיא
האמאם יחיא לבית חמיד אד-דין (שנולד בשנת 1869) היה כפוף בדומה לאבותיו, למרותם של הסולטאנים העות'מאנים עד למלחמת העולם הראשונה. בניגוד לשליטים ערביים אחרים בחצ"א ערב (חוסיין מחג'אז אבן-סעוד אדירס מעסיר), שהתקשרו בצורה זו או אחרת עם בריטניה במרוצת מלחמת עולם זו, והבטיחו לה לסייע בגירוש העות'מאנים, נשאר האמאם יחיא נאמן לממשלת קושטא עד לכניעתה באוקטובר 1918. עוד בשנת 1911 הכירה הממשלה העות'מאנית במעמדו האוטונומי של האמאם. לאחר תום מלחמת העולם הראשונה הכריז יחיא על עצמאותו.¹
לפי הסכם שביתת הנשק בין בריטניה לתורכיה העות'מאנית, הועברה רצועת החוף הצפונית של תהאמת לידי יחידות בריטיות. הואיל והבריטים היו קשורים עם השליטים מבית אדריס מעסיר עוד משנת 1915, הם החליטו למסור את רצועת החוף לידי בעלי בריתם. ואכן, בשנת 1919 הועבר נמל לוחייה לידי האדריסים, ואילו בשנת 1921 מסרו לידיהם הבריטים את נמל חודיידה, החשוב מבין נמלי החוף של עסיר ותימן. 5 שנים תמימות חלשו האדריסים על תהאמת הצפונית, אולם פעולות הכיבוש וההתרחבות של אבן-סעוד וה"אח'וואן" החלישו את מעמדם. יחיא זמם כל אותה עת לפרוץ לו מוצא לים-סוף, ואכן במרץ 1925 הצליח לכבוש את חודיידה ולוחייה. למבצע זה נודעו תוצאות חשובות ביותר: א) ההיאחזות התימנית ברצועת החוף הביאה לתוספת ניכרת של אוכלוסין מוסלמיים מהאסכולה השאפעית (סונית), שהפכו למיעוט מקופח ותוסס בממלכה; ב) הכיבוש חילץ את תימן מבדידותה הטופוגרפית והמדינית והביא להתקשרותו של יחיא עם איטליה הפאשיסטית, שהגיעה לשיאה בהסכמי ספטמבר 1926 ויוני 1927; ג) כתוצאה מההצלחה הצבאית של האמאם התימני הכירו שליטי עסיר, באוקטובר 1926, בריבונותו של אבן-סעוד על יתרת שטחיהם; זה האחרון התחייב להגן עליהם מפני תוקפנות תימנית. ואכן, כבר בשנת 1930 חוסל מעמדה של עסיר כיחידה אוטונומית בממלכת ערב-הסעודית. במרץ 1934 הכריז אבן-סעוד מלחמה על יחיא התימני, לאחר שזה האחרון העניק מקלט מדיני לחסן אל-אדריסי, לשעבר מושל עסיר, שערך פשיטות הטרדה על עסיר הסעודית. המערכה הקצרה הסתיימה בתבוסה תימנית מוחצת. כתוצאה מכך, נאלץ יחיא לשים קץ לפעולות האיבה ולהגיע לכלל הסכם של "סטאטוס-קוו" עם אבן-סעוד, תחת לחצן של בריטניה ואיטליה, בתיווכה של משלחת ערבית בינלאומית אשר כללה את שכיב ארסלאן מלבנון, האשם אל-אתאסי מסוריה והמופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני. ב-20 במאי 1934 נחתם, אפוא, חוזה שלום בלטאאף, אשר הגדיר את הגבול הצפוני של תימן עם סעודיה, מהעיירה מידי (שבחוף ים-סוף) צפונה-מזרחה לעבר עיירות הספר הסעודיות ד'הראן² ונג'ראן.
כדי לקנטר את הבריטים, שגזלו ממנו את חבל לחג' מצפון לעדן ואת נמלי חודיידה ולוחייה בתהאמת – הידק יחיא את יחסיו עם איטליה הפאשיסטית, ששלטה באריתריאה מול חופו המערבי של ים-סוף, וחתם עמה על מספר הסכמי סחר וידידות. איטליה הייתה גם המעצמה האירופית הראשונה שהכירה בעצמאותה של תימן. אותה כוונת קינטור והרעמה, שפיעמה את יחיא בחיזורו אחר איטליה, באה לכלל ביטוי בקושרו יחסים מסחריים ודיפלומטיים עם ברית המועצות בשנת 1928. בשנת 1933 חתם יחיא על הסכמים מסחריים עם צרפת והולנד (עם הולנד – ב-12 במרץ); אולם שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היינו בשנת 1937 (שנה אחת בלבד לאחר שאיטליה דרסה וכבשה את חבש) העדיף האמאם התימני לחדש את חוזהו עם איטליה ל-25 שנים נוספות ולהעסיק טכנאים ורופאים איטלקיים. אולם באפריל 1938 חתמו בריטניה ואיטליה על הסכם של "סטאטוס קוו" לגבי חצ"א ערב כולו. הסכם זה נועד למנוע חדירתה של מעצמה שלישית למרחב. בהסתמכם על החוזה האנגלו-תימני משנת 1934, שיגרו הבריטים משלחת צבאית לצנעא בשנת 1939, היינו ערב מלחמת העולם השנייה.
תימן השתתפה בשנת 1945 ביסוד "הליגה הערבית", אך האמאם לא גילה התלהבות מיוחדת לגבי מוסד זה. בידודה והסתגרותה של תימן הרחיקוה ממוקדי התסיסה של המזרח הערבי. תלישותו ואדישותו של יחיא למתרחש ב"סהר הפורה" הייתה תופעה שכיחה. כפי שכבר צוין, מעולם לא היו בתימן "דעת-קהל", מפלגות מדיניות, ערנות ציבורית וכדו', ולפיכך לא הוכתבה מדיניותו של האמאם ע"י תנועה לאומית הלוחצת ליטול חלק פעיל במדיניות הפאן-ערבית. מבחינה זו דמה מעמדו של האמאם למעמד המלך הסעודי. יחסי שניהם ל"ליגה הערבית" הצטיין, אפוא, בזהירות ובהסתייגות. בדומה לערב הסעודית, שמרה תימן בקפדנות על כך, שקשריה עם "הליגה" לא יצמצמו את ריבונותה וחופש פעולתו המלא של האמאם.
ב-4 במאי 1946 נחתם בצנעא הסכם ראשון בין תימן לארה"ב שהביא לפתיחת נציגויות דיפלומטיות ולקשירת יחסים רשמיים בין השתיים. ההסכם הבטיח את זכויותיהם של האמריקאים בתחומי המסחר והמעמד המשפטי. האמאם גם מסר לחברה אמריקאית זיכיון לעריכת סקר גיאולוגי כללי, ובנו עבדאללה חתם על הסכם נוסף עם ארה"ב בדבר הענקת מילווה אמריקאי לתימן. כניסתה של תימן לאו"ם השתהתה עד שנת 1947, עת התקבלה הממלכה כחברה ה-57 לארגון האומות.
האישיות המרכזית מאחורי רצח האמאם יחיא בפברואר 1948 היה עבדאללה אל-ווזיר, ששאף לרשת את כסא האמאם. אל-ווזיר, בן לאחת המשפחות העשירות והמיוחסות בתימן שהעמידה בעבר אמאמים ומושלים, היה יד ימינו של האמאם הנרצח במשך שנים רבות. מעטים היו האמאמים התימנים שהצליחו להשתלט הלכה למעשה על כל חבלי הממלכה. במידה ויחיא הצליח בכך, הרי שהוא חב את הצלחתו לעבדאללה אל-ווזיר. זה האחרון הכניע בשנות ה-20 את חבלי ג'וף ושבא הנידחים במזרחה של הממלכה. אל-ווזיר חילץ את יחיא מכישלון מוחלט לאחר מפלת צבאו בפני צבא אבן-סעוד (במרץ 1934), וניהל את המו"מ עם אבן-סעוד עד לכלל חתימת שלום טאאף ("החוזה לידידות ולאחווה אסלאמית"), במאי 1934. אל-ווזיר שימש גם כמושל חודיידה וכמפקד הצבא התימני, ויחיא השיא לו את אחת מבנותיו כדי להפגין את ידידותו ואמונו. דא עקא, שמינויו של האמיר אחמד ("סייף אל-אסלאם") ליורש העצר, בניגוד למסורת המקודשת של הזיידים, העלה את חמתן של משפחות אל-ווזיר ואל-עמרי, שנחשבו למיוחסות ביותר בקרב סולם האצולה התימני ("סיידיה"). עבדאללה אל-ווזיר היה בטוח, כי כס האמאם נועד אך ורק לו, כיוון שהוא ניחן ברוח חוכמה וגבורה, שהן שתי הסגולות העיקריות, בנוסף ליראת שמים, המצדיקות את תואר האמאמה.
החידוש העיקרי במרד 1948 היה הרקע החברתי הבולט שלו: עושק החקלאים, ריבוי המסים וגיוונם, גיוס חיילים וכלכלתם ע"י הכפריים – יצרו משקעי מרירות מצטברת. זאת ועוד, גם השכבות העירוניות קופחו במידה רבה ע"י ריכוז המסחר והאריגה ע"י בני המשפחה המלכותית. שמרנותו הקיצונית של יחיא מנעה פיתוח תחבורה ובנקים. המטבע שעבר לסוחר היה הטאלר של מריה תרזה מלפני כ-200 שנה. תקציב ממשלתי לא היה בנמצא, שיטת מיסוי אחידה ומנגנון מינהל מאורגן אף הם לא נודעו בתימן. לפיכך, הרבו התימנים בעשרות השנים האחרונות להגר אל מחוץ לתימן, ורובם ככולם השתייכו לעדת המיעוט של השאפעים. כיווני ההגירה העיקריים היו לעבר עדן, הודו, אינדונזיה, סינגפור, אריתריאה, סומאליה וחבש. בעדן עצמה התגוררו למעלה מ-15,000 תימנים. הגורם העיקרי להתמדת ההגירה היה מדיניותו הנוקשה והאכזרית של האמאם יחיא, שרדף בחמה שפוכה את רודפי הרפורמות והתמורות בממלכתו, ובמיוחד הכביד אוכפו על האסמאעילים, השאפעים והיהודים. אם האסמאעילים נרדפו כיוון שהוחזקו בבחינת "כופרים-שיעים", הרי שרדיפת השאפעים הייתה מדינית בעיקרה, שכן מיעוט סוני זה התגורר בדרום תימן, באזור המריבה עם עדן, ובשפלת החוף התימנית, שנחשבה לתחום חיוני ואסטרטגי בעיני יחיא.
גורם נוסף להגירת התימנים מממלכתם היה רמת החיים הירודה והנחשלת. למרות השהייה הארוכה מחוץ למולדתם לא התרופפה הזיקה הלאומית אצל מרבית המהגרים: הללו שימשו שדה פעולה פורה לאותם משכילים ושואפי רפורמות, שברחו מתימן על רקע של מאבק מדיני לשינוי פני המשטר. המשכילים הללו השתייכו למסגרות ארגוניות שונות שהוכללו תחת הכותרת – "התימנים החופשיים". בשנת 1944 ברחו לעדן, לאחר סכסוך עם יורש העצר הנסיך אחמד, שניים מתובעי הרפורמות העיקריים: אחמד מוחמד אנ-נ'עמאן ומוחמד מחמוד אז-זוביירי. השניים יסדו את "האגודה התימנית" ובשנת 1947 החלו בהברחת השבועון "קול-תימן" ("צות אל-ימן") מעדן לתימן. יותר מאוחר הוקמה אגודת "אל-אחראר" (לוחמי החירות בתימנים). מעניין לציין, שנעמאן וזוביירי לא צידדו מעולם בהפיכה, אלא הטיפו לתיקונים חברתיים ולביטול ההבדלים העדתיים.³ מכל מקום, התופעה הנדירה בתנועה זו הייתה, שאחד מצעירי בניו של האמאם יחיא, האמיר אבראהים ("סייף אל-חק"), הצטרף ל"תימנים החופשיים", לאחר שהצליח בעורמה לצאת לעדן דרך אריתריאה. הוא הפך לאחד הלוחמים המובהקים למען הפיכת משטרו של אביו. גם לעבדאללה אל-ווזיר היו קשרים עם "התימנים החופשיים", לא בגלל שותפות אידיאולוגית, אלא משום שהוא קיווה להסתייע בהם כקרש קפיצה לשלטון. שותפים אחרים למרד היו אותם הערבים הזרים המועטים, חדורי רעיונות פאן-ערב, שהתגוררו בתימן ובעדן. מביניהם יש לציין את פאדל וורתלאני, שהתגורר זמין רב בקהיר ואח"כ עבר לצנעא ויסד בה חברה מסחרית, אשר נתקלה בהתנגדות מצד האמאם. וורתלאני ומומחים ערביים זרים בצבא התימני וכן מורים זרים הושיטו עזר רב לעבדאללה אל-ווזיר ולקושרים האחרים.
ב-17 בפברואר 1948, חודש ימים לאחר שהתנקשות קודמת עלתה התוהו, נורה יחיא למוות בדרך לאחת מאחוזותיו ע"י צנעא. שניים מבניו של יחיא נהרגו ו-5 אחרים שנחשדו בתמיכה באחמד נכלאו. במשך 26 ימי שלטונו השתדל האמאם החדש לרכוש את לב העם בוותרו על חשבונות המסים של קודמו, בהגדילו את שכר החיילים ובתיתו הקלות מסוימות לכפריים. עבדאללה אל-ווזיר גם הכריז, כי תימן תנקוט מעתה במדיניות ידידותית כלפי בריטניה. האמיר אבראהים ("סייף אל-חק") וכן נעמאן, אריאני וחברי ממשלה אחרים הגיעו בטיסה מעדן לצנעא; אולם נסיך הכתר אחמד ריכז את נאמניו משבטי חאשד ובכיל והצליח לכבוש את צנעא בראש 15,000 לוחמים, תוך עריכת מרחץ דמים מסורתי. עבדאללה אל-ווזיר וכן כמה עשרות מעוזריו נערפו בפומבי, ארמונותיהם נהרסו ורוכשם הוחרם. האמיר אבראהים הוטל לצינוק ונפטר לאחר זמן מה. נעמאן, אריאני ועמיתיהם נשלחו למרתפי המבצר הישן בחג'ה, שבצפון מערב תימן, ושהו בכלא כשבע שנים.
המרד נכשל בשל מספר סיבות: ראשית, שבטי הצפון הגדולים, חאשד ובכיל, תמכו באמיר אחמד והיטו את הכף לטובתו. גם סעודיה דחתה את בקשות התמיכה של עבדאללה אל-ווזיר, למרות שזה האחרון היה מקורב לאבן-סעוד עקב פעילותו ותיווכו בפרשת מלחמת סעודיה-תימן בשנת 1934. שנית, אל-ווזיר נכשל במאמצי התארגנותו, וכן לא עלה בידיו להשתלט על אוצרו של האמאם. לא היה תיאום בין השותפים השונים למרד עקב מטרותיהם השונות. שלישית, למרות שבחוגי "הליגה הערבית" במצרים רחשו אהדה למרד אל-ווזיר, הרי שקצרה ידה של "הליגה" מלהושיע עקב ריחוקה של תימן ועיסוקה של "הליגה" במלחמת ארץ-ישראל. עד אפריל 1948 תם המרד לגווע, והאמיר אחמד ("סייף אל-אסלאם"), שהומלך תחת אביו עוד ב-14 במרץ 1948, נתן ללוחמי השבטים שסייעו בידיו את הרשות לפשוט על צנעא ולבוז בה.

תקופת אחמד: ההצטרפות לקע"ם והידוק הקשרים עם הגוש הסובייטי
משהומלך "סייף אל-אסלאם" אחמד והפך לאמאם חדש, תלו בו תקוות רבות במערב. ואכן, אחמד מינה את אחיו עבדאללה, מי שחתם על הסכם המילווה עם ארה"ב במאי 1946, כשר החוץ התימני. אולם היחסים עם בריטניה כלל לא הוטבו. אחמד דחה הצעת פשרה בריטית לפתרון בעיית הגבול המשותף עם עדן. במרוצת השנים 1950-1949 הפגיז חיל האוויר הבריטי שבטים תימניים שחצו את הגבול השנוי במחלוקת.⁴ באביב 1950 הגיעה לצנעא משלחת מחקר אמריקאית שהייתה מעוניינת בעריכת סקר של מחצבים, ובמיוחד אוראניום. עובדה זו הניעה, כנראה, את הבריטים להגיע לכלל הסכם עם האמאם על חילופי נציגים, בפרוס שנת 1951, ועל הקמת ועדה בריטית-תימנית משותפת להסדרת ענייני הגבולות.
באפריל 1955 נעשה ניסיון להפיל את משטרו של האמאם אחמד. המרד החל באורח מקרי לחלוטין, בשעה שעל אחד הכפרים בסביבות תעז הוטל לאכסן יחידת חיילים מהצבא הסדיר. כפי שצוין לעיל, הייתה זו אחת השיטות לאכסן ולכלכל את הצבא התימני. דא עקא, שהתנהגותם של החיילים הייתה הפעם למורת רוחם של הכפרים, והללו סרבו לכלכלם והרגו כמה מהם. בתגובה לכך, ביקש המפקד המקומי להעניש באורח קיבוצי את כל הכפר; אולם האמאם אחמד קבע, שיש להסתפק בעצירת האחראים להתנגשות בחיילים ובהעמדתם לדין. הצו המלכותי לא הניח את דעתם של החיילים, שפשטו בכפר, הרגו, בזזו ושרפו מכל הבא ליד. נוכח המרת פי האמאם, שלא הסכין לכך מעודו, נשלחה יחידת המשמר המלכותי להציל את הכפר מידי החיילים המשתוללים. אולם חיילי יחידת המשמר הובסו ע"י חיילים היחידה הסדירה. אלה האחרונים ניצלו את ניצחונם, פרצו לתעז ושמו מצור על ארמון האמאם, אשר נותר כמעט חסר הגנה. בשלב זה החליט, כנראה, שר החוץ התימני, האמיר הפרו-אמריקאי עבדאללה, לנצל את המצור ולשגר אולטימאטום לאחמד על מנת לאלצו לוותר על כסא המלכות. אחמד הערמומי לא התפטר רשמית, אך חתם על מסמך שייפה את כוחו של אחיו עבדאללה ליטול את כל סמכויות השלטון. עבדאללה גם הכריז על עצמו כעל האמאם החדש של תימן. אולם אחמד, שנכנע כביכול והשלים עם גורלו, הצליח לשגר בחשאי שליחים אל בנו-בכורו, "סייף אל-אסלאם" מוחמד אל-בדר, שהתגורר באותה עת בצנעא. בדר הזעיק את מיטב לוחמיהם של השבטים הזיידים הגדולים בצפון תימן – חאשד ובכיל – ובראש האספסוף הלוחם עלה על תעז. אולם עוד בטרם הצליחו לוחמיו של בסדר להגיע לתעז, נטל אחמד בן ה-65 את היוזמה לידיו: אם בשלושת הימים הראשונים להפיכה שכן בשקט כביכול, בארמונו, מוקף ע"י קציניו של עבדאללה, ולא גילה כל עניין במתרחש סביבו, הרי שביום הרביעי חרג משלוותו, שכנע את השומרים עליו לסור למרותו, תמורת טבין ותקילין. לאחר מכן פרץ החוצה ארגן את החיליים המתקוממים, לאחר שהבטיח לסלוח להם על בגידתם בו ולהעניק לכל אחד מהם פרס של 50 טאלר (כמחצית משכורתם השנתית). עבדאללה ועוזריו הוכנעו עד מהרה. רצים דחופים יצאו מתעז והורו לבדר להפסיק את התקדמות לוחמיו. קציר ההרוגים בהפיכה הגיע לכ-250 איש, ובכללם שני אמירים ו-11 קציני צבא. לאמיר אל-חסן, ששהה באותה עת בחו"ל אך הזדהה עם המורדים, ניתנה הוראה לבל יחזור למולדתו. עשרות תימנים הושלכו לבתי כלא ורבים ברחו לנסיכות לחג' ולעדן. סעודיה מנעה את סיועה מתומכיו הפרו-מערביים של עבדאללה, וכבזמן הפיכתו של אל-ווזיר בשנת 1948, הודיעה על סגירת הגבול בפני המורדים. לאחר מיגור הקשר הצהיר האמאם אחמד, כי האוריינטציה המדיניות שלו תכוון נגד בריטניה ותישען על שיתוף פעולה עם סעודיה ומצרים.
ראוי להזכיר, כי אחמד לא חזר בו מהבטחתו בדבר מענק הפרס בן 50 הטאלרים לחיילים ששיתפו פעולה עמו. אולם כדי למנוע הפסדים לקופתו, חייב האמאם בתשלום קנס של 2 טאלרים עבור כל כדור שנורה על חייל בניגוד להוראה מוסמכת. כתוצאה מכך לא ניזוקה קופת האמאם, אלא אף יצאה במאזן חיובי. נוסף לכך הכריז אחמד על בנו, מוחמד אל-בדר, כעל יורש העצר ומסר לידיו את תפקידי סגן ראש הממשלה, שר החוץ ושר ההגנה. אחמד אנ-נעמאן שוחרר מהכלא עוד בראשית שנת 1955, לאחר שבמשך זמן רב ניהל עם האמאם חילופי מכתבים והמליץ במיוחד על מינויו של מוחמד אל-בדר, תלמידו לשעבר, כיורש העצר. בתקופת המרד של אפריל 1955 תמכה קבוצת נעמאן בבדר. מוחמד אז-זוביירי, ששהה באותה עת בקהיר, ניהל תעמולה לטובת בדר באמצעות רדיו קהיר, דא עקא, שתמיכה זו עוררה את חשדו של אחמד, שסבר כי "התימנים החופשיים" עשויים לנצל אי פעם את בדר נגדו. כתוצאה מכך נאלץ נעמאן לברוח שנית ולהצטרף לזוביירי במצרים. שניים אלה החיו מחדש את "קול תימן": הפעם בקהיר.
מרד הנפל באביב 1955 הוציא את תימן מבידודה המדיני המסורתי. בשלהי אוקטובר 1955 נחתם הסכם ידידות תימני-סובייטי; בפרוס שנת 1956 הגיעה לצנעא משלחת מסחרית סובייטית, שחתמה ב-8 במרץ 1956 על הסכם לסחר חליפין. ב-30 במרץ התווסף הסכם תימני-סובייטי בתחום שיתוף הפעולה התרבותי. ביוני 1956 ערך יורש העצר בדר סיור מקיף בברית המועצות ובמדינות הגוש המזרחי. ב-21 באפריל 1956 נחתמה בג'דה ברית-הגנה משותפת בין מצרים וסעודיה לבין תימן. ברית ג'דה חיזקה את ידי תימן במאבקה נגד שטחי החסות הבריטים בדרום-מערב חצ"א ערב. האמאם פנה ל"ליגה הערבית" ולמוצעת הביטחון של האו"ם וכן שיגר תזכיר למדינות באנדונג. אחמד הרחיק לכת ואף איים בהרס בתי-הזיקוק בעדן, שעה שיורש העצר בדר עשה את דרכו במדינות הגוש המזרחי. שנת 1956 סימנה, אפוא, תפנית חשובה בממלכה הנידחת. אם עד אז חתמה תימן על הסכמים עם מדינות מערביות על תוכניות פיתוח שונות, הרי שמכאן ואילך נטו כפות המאזניים לעבר הגוש המזרחי: ברית המועצות, גרמניה המזרחית וצ'כיה חתמו על סדרת הסכמים מסחריים, ללא תנאים מדיניים. ב-10 באוגוסט 1957 הגיע משלוח הנשק הסובייטי הראשון גם לתימן, והוא כלל טנקים (מדגם "ט-34"), מטוסי בוכנה ותותחים. יחד עמו הגיעו מומחים, טכנאים ומדריכים סובייטים, וכן מספר צוותי טייסים, שנועדו להחליף את המאמנים השבדיים. עסקת הנשק הסובייטית-תימנית, שהשלימה את עסקות הנשק הסובייטיות עם מצרים וסוריה, וכללה מסירת צוללות סובייטיות לצי המצרי, הוערכה ע"י חוגים צבאיים במערב כניסיון חדירה סובייטית לכל אורכו של אגן ים-סוף. כשהתלקחו הקרבות בעומאן ביולי-אוגוסט 1957, הואשמה תימן ע"י הבריטים בביצוע פעולות הטרדה נגד שטח החסות המערבי של עדן. בנובמבר 1957 הגיע מוחמד אל-בדר ללונדון לביקור רשמי בן 10 ימים, שנועד להסדיר את היחסים בין בריטניה לתימן. בדר, שתבע את פינוי הכוחות הבריטים משטחי החסות של עדן, לא הצליח להגיע לכלל הסכם כלשהו עם הבריטים. בינואר 1958 הגיע יורש העצר התימני לפקינג, בירת סין העממית, לאחר שתימן וסין קשרו יחסים דיפלומטיים. כן נחתמה בין השתיים סדרת הסכמים בתחומי המסחר, התרבות, המדע והטכניקה. בעוד יורש העצר בדר עושה בסין העממית סוכל קשר נוסף שבוצע נגד האמאם אחמד בתעז (ינואר 1958) ועשרות חשודים נעצרו. המרידה תוכננה, כנראה, ע"י קציני צבא תימנים. הסכם פקינג-צנעא עורר תדהמה בארה"ב, מאחר ומשלחת אמריקאית שביקרה בתימן בסתיו הקודם והציע לאמאם סיוע כלכלי וטכני, העלתה חרס בידה. ב-2 במרץ 1958 נחתמה האמנה להקמת "המדינות הערביות המאוחדות", שצירפה את תימן לקע"ם. האמיר מוחמד אל-בדר היה שושבין הצירוף מצד תימן. נקבעה מועצה פריטטית בת 12 חברים (6-לקע"ם ו-6-לתימן), שהייתה צריכה להתכנס לסירוגין בקהיר, בדמשק ובחודיידה. האמנה קבעה כי כל מדינה תשמור על "אישיותה הבינלאומית" ועל משטרה הפנימי, אולם מדיניות החוץ תהיה אחידה ותותווה ע"י המרכז. כן יאוחדו המכס והייצוג הדיפלומטי; הכוחות המזוינים יוכפפו לפיקוד משותף בראשותו של המרשל עאמר; "מועצה עליונה" נועדה לפקח על ענייני האיחוד. כן הוכרז על הקמתה של "מועצת האיחוד", ששלטה על הגופים הבאים: מועצת הגנה, מועצה כלכלית ומועצה לתרבות. על תימן הוטל לתרום 3% מתקציבה של קע"ם ובהתאם לכך הוחלט על הקמת "מוסד כספי מרכזי" בתימן, שיוסמך להדפיס שטרות כסף ולקבוע את המדיניות הכספית של תימן. השטרות והמטבעות הללו ייקראו "הריאל התימני" ויהיו בעלי ערך שווה ל"ריאל של מריה תרזה". הכיסוי למטבע התימני היה צריך לבוא בעיקרו מהבנק הלאומי של קע"ם. הצטרפותה של תימן לקע"ם התפרשה, דה פאקטו, כי בריטניה הוכנסה למצב של מלחמה זעירה נגד קע"ם בגבולות עדן-תימן. הצטרפות זו לא עברה ללא התנגדות בתימן גופה. עיקר הקצף יצא נגד היועצים המצריים שצורפו למערכת החינוך התימנית, ואשר הואשמו בהתערבות מכוונת לשינוי התוכנית של לימודי הדת. ראשי המוחים באו מקרב חכמי האסכולה הזיידית וראשי השבטים הזיידים בצפון הממלכה. הם טענו כי פעולותיו של האמיר בדר תחסלנה את עצמאותה של תימן, תגזורנה כליה על האסכלה הזיידית ותהפוכנה את הממלכה למושבה מצרית. אירוניה של הגורל, היא, שבשלהי שנת 1962 התאמתו נבואותיהם של חוגים אלה, ואילו מוחמד אל-בדר בכבודו ובעצמו הפך לקורבן העיקרי של מדיניותו. מכל מקום, במרוצת אפריל 1958 גברו והלכו ההתקפות התימניות על מצודות הגבול הבריטיות בשטחי החסות של עדן. התימנים הפעילו, זו הפעם הראשונה, ארטילריה קלה מתוצרת סובייטית וכן נשק צ'כי. הבריטים הגישו תלונה באו"ם על ההתקפות התימניות, אולם הם סירבו להסכים להקמת ועדת חקירה נויטראלית שתחקור את פשר המתיחות בגבולות עדן-תימן. בתחום יחסי החוץ הכריז יורש העצר על נויטראליות חיובית (ביולי 1958) ומקץ חודשיים בוטל הזיכיון שניתן לחברה אמריקאית לחיפוש נפט ולהפקתו. הסכסוך בין בריטניה לתימן החריף במיוחד, לאחר שתימן פרסמה בתזכיר באו"ם את טענתה בדבר היעדר הבסיס החוקי להקמת פדראציה של דרום-ערב ע"י הבריטים. במרוצת יולי 1958 נודע על תקריות גבול בין תימנים לבין חיילי נסיכות ביחאן. כן הפציצו מטוסי סילון בריטיים את העיירה התימנית חריב, לאחר שמטוס בריטי אחר הופל בסביבתה. ביולי הדיחו הבריטים את סולטאן לחג', עלי בן עבד אל-כרים, לאחר שהדיונים עמו בלונדון היו ללא תוצאות. הסולטאן המודח יצא לקהיר ומשם לתימן. הוא עמד בראש מספר שליטים משטח החסות של עדן, שחתמו על הצהרה לטובת "תימן הגדולה", היינו למען סיפוח שטחי החסות לתימן. בשלהי אוגוסט 1958 גילו מהנדסים צ'כים נפט ע"י חודיידה, אגב קידוחים לחיפוש מים. לאחר מכן הגיעה משלחת צ'כית של מומחי נפט לחודיידה. בעת ובעונה החלו טכנאים רוסיים להעמיק את מעגן חודיידה. בשלהי ספטמבר 1958 החלו הסינים להתקין את כביש צנעא-חודיידה (כ-260 ק"מ) ולממש את ההסכמים המסחריים האחרים, שביצועם נקבע לשנת 1958. עמדתה של תימן בפרשת עדן נתמכה הן ע"י מצרים והן ע"י סעודיה, שהייתה מסוכסכת בלאו הכי עם בריטניה בעניין נאת דוריימי.

הרקע לסכסוך התימני-בריטי על עדן
מושבת הכתר עדן מורכבת מהעיר וסביבתה וכן מהאי פרים, הממוקם בפיתחו הדרומי של ים-סוף. השטח הכולל מגיע לכ-345 קמ"ר ומספר התושבים נאמד בכ-150,000, רובם הגדול ערבים ומיעוטם פקיסטנים, הודים, סומאלים ואירופים. שטח החסות של עדן משתרע על פני כ-290,000 קמ"ר עם כ-800,000 נפש. החסות כוללת כ-30 נסיכויות ויחידות שבטיות, אשר מרבית שליטיהן קשורים בהסכמי חסות לבריטניה. שתי החטיבות העיקריות הן: שטח החסות המערבי, שהוא קטן מימדים יחסית ומתפצל ל-18 יחידות שבטיות. לעומת זאת כולל שטח החסות המזרחי את חצר-מות והאי סוקוטרה. קיימים הבדלים רבים בצורות הארגון של הנסיכויות ויתר היחידות השבטיות. בכמה מהן מצטיינים השליטים המקומיים בכוח ממשל מוחלט, ולעומת זאת קיימים שטחים שבהם הממשל רופף. בשעתו לבריטים לא היה כל מינהל מיוחד לשטחי החסות, שהוכפפו למושל מושבת עדן. חלק ניכר מאזורי הספר הפנימיים, המרוחקים מחוף הים, קיימו, למעשה, אוטונומיה מלאה והשלטון הבריטי לא הורגש שם כלל ועיקר. האי קאמראן, השוכן כ-40 ק"מ מדרום לעיירת החוף התימנית לוחייה, נמצא אף הוא תחת שלטונו של מושל עדן הבריטי, מאז נכבש (בשנת 1915) ע"י הבריטים מידי העות'מאניים.
הבריטים נאחזו לראשונה בעדן לזמן קצר בעקבות פלישתו של נפוליון למצרים. בשנת 1839 כבשו הבריטים את הנמל וסביבתו כאמצעי עזר להבטחת שליטתם על הדרך להודו. במרוצת הזמן התפשטה ההשפעה הבריטית על העורף היבשתי של עדן באמצעות הסכמי חסות שנכרתו עם ראשי השבטים. מאמצע המאה ה-19 ואילך גילתה גם תורכיה העות'מאנית עניין רב בפתחו הדרומי של ים סוף. משלחות צבאיות תורכיות הגיעו לתימן על מנת לבסס את שלטונם, ובכך התנגשו מעגלי ההשפעה העות'מאניים בתחומי החסות הבריטיים סביב עדן. כתוצאה מכך הוסכם בין בריטניה לתורכיה העות'מאנית להתוות את גבולה הדרומי של תימן. ועדה משותפת, שפעלה בין השנים 1905-1903, התוותה את גבולה הדרומי-מערבי של תימן. בשנת 1911 ניתן לאמאם יחיא מעמד אוטונומי מסוים ע"י העות'מאניים. יחיא הכריז, כזכור, על עצמאות ממלכתו עם תום מלחמת העולם הראשונה וסירב להכיר בגבול שהותווה ע"י הועדה הבריטית-עות'מאנית. עדן ושטחי החסות המערביים שלה נתבעו ע"י יחיא ואחמד אשר הכריזו עליהם כעל "תימן הדרומית" או "תימן הכבושה". לפיכך, סירבו האמאמים התימנים להכיר בסמכותם של השליטים המקומיים בעדן ולהתקשר בחוזים עם ממשלות זרות, ומכאן שלכל אותם חוזי חסות לא היה תוקף משפטי מבחינתה של תימן. יחיא לא הסתפק, בשעתו, בהצהרות גרידא. אחת מפעולותיו הראשונות של האמאם, שהשתחרר מהעול הסמלי של האימפריה העות'מאנית, הייתה פלישת שבטיו לתחומי שטח החסות המערבי של עדן,⁵ בשלהי שנת 1919, כתוצאה ממסירת רצועת החוף הים-סופי לידי שליטי עסיר הפרו-בריטיים. מבצעי הפשיטה של השבטים התימנים נמשכו לסירוגין עד לשלהי שנת 1927; שכן במשך השנים 1926-7 ערכו הבריטים שורה של הפצצות אוויריות על הלוחמים התימניים שפרצו לשטח החסות של עדן, וכן הופגזו כפרי ספר תימניים ששימשו כבסיסים לפושטים. הפצצות האוויר הרצופות אילצו את התימנים לסגת אל מעבר לגבול. לאחר מכן נפתחו בשנת 1931 שיחות בין בריטניה לתימן, שהסתיימו בחתימת הסכם "ידידות ושיתוף פעולה הדדי" בצנעא, ב-11 בפברואר 1934. בהסכם זה הכירה בריטניה בריבונותה של תימן תחת שלטונו של האמאם יחיא. הוסכם על שמירת ה"סטאטוס קוו" בגבול תימן-עדן עד להקמת ועדת גבול בריטית-תימנית, שתיישב סופית את בעיית הגבול השנויה במחלוקת. תוקף ההסכם נקבע לארבעים שנה(!) דא עקא, שחוזה זה לא פתר את בעיית הגבולות, ואף לא הביא לקשירת יחסים דיפלומטיים בין תימן לבריטניה. אמנם המצב לאורך הגבול התימני-עדני היה כללית, רגוע במשך כ-15 שנה. רק בסתיו 1949 אירעו מחדש תקריות גבול חמורות, שהביאו להפצצות אוויר בריטיות על שטחי ההערכות של הלוחמים התימנים.
בסתיו 1950 התנהלו דיונים בלונדון בין נציגי האמאם לממשלת בריטניה. כתוצאה מכך, נחתם הסכם נוסף בפרוס שנת 1951 בדבר כינון יחסים דיפלומטיים והקמת ועדת גבול משותפת. היחסים הדיפלומטיים נקשרו, אולם תימן ובריטניה לא הגיעו לעמק השווה בעניין ועדת הגבול. ועדה זו הייתה צריכה להכיל מספר נציגים שווה מכל צד, והוטל עליה "להמליץ על דרכי פעולה ליישוב סכסוכי הגבול". בריטניה ותימן התחייבו שלא להפר את הסטאטוס-קוו עד לתום עבודתה של הועדה המשותפת. אולם להלן התנתה תימן את השתתפותה בוועדה בתביעה עקרונית לדון בדבר ריבונותה על שטחי החסות של עדן. תביעה זו נדחתה ע"י הבריטים כנוגדת את ההסכם הטרומי, וכתוצאה מכך שבקה חיים ועדת הגבול המשותפת עוד לפני שהוקמה.
בשנים שלאחר מכן, ובמיוחד מאז שנת 1954, גברה הפעילות התימנית בפרשת עדן מכמה וכמה טעמים: ראשית, במרוצת שנה זו התגלו שדות הנפט הראשונים בכמה משטחי החסות של עדן. הימצאותו של הנפט הגבירה את להיטותו של אחמד להרחיב את תחומי ממלכתו דרומה. שנית, ההסכם על פינוי הבסיסים הבריטיים באזור סואץ והתערערות ההשפעה הבריטית בירדן הגדילו את חשיבותן של העמדות שנותרו עדיין לבריטים במזרח התיכון. האמאם התימני חשש במיוחד מפני תוכניות הפדראציה הבריטית בדרום ערב, שכן הגשמתן האפשרית הייתה מעמידה מולו מדינה ערבית בחסות בריטית, אשר רוב תושביה, נמנים עם האסכולה השאפעית שבאסלאם הסוני, בעוד שהאמאם התימני וכמחצית מהאוכלוסייה שלו השתייכו לפלג הזיידי של האסלאם השיעי. זאת ועוד, המיעוט השאפעי שבתימן, שנאמד בכ-45% מכלל האוכלוסין, התרכז הן בשפלת החוף הים-סופי והן בדרום תימן, היינו באזורי הספר התוחמים את שטחי החסות של עדן. מוסד האמאה ושלטון השבטים הזיידים על המיעוט השאפעי, השקול כמעט בכוחו לרוב הזיידי, עשויים היו להתערער בהשפעת תקומתה של פדראציה מוסלמית-סונית בדרום ערב. שלישית, מגמותיו האנטי-בריטיות של האמאם קיבלו עידוד רב כתוצאה מהתקרבותו למצרים ולסעודיה, ובשלב מאוחר יותר – כתוצאה מהידוק היחסים עם מדינות הגוש המזרחי ומהצטרפותה של תימן לקע"ם. הסכסוך התימני-בריטי היווה עילה מצוינת למצרים לפרוש את חסותה על תימן במסגרת חתירתה למנהיגות בעלם הערבי. התערבותה הפעילה של מצרים בפרשת עדן הייתה מגבירה את סיכוייה להשתלטות על מבואותיו הדרומיים של ים-סוף, לאחר פינוי תעלת סואץ. בכך היה מתגשם החלום המצרי הישן-נושן בדבר הפיכתו של ים-סוף ל"אגם מצרי", כחלק ממבצע השתלטותה של מצרים על עמק הנילוס ואגנו העליון של הנהר. גם לסעודיה היו אינטרסים ברורים בתמיכתה בתימן, שכן הסעודים היו נתונים בעיצומו של סכסוך גבולות עם נסיכויות החסות המזרחיות של בריטניה על נאת בוריימי ועל אזורי חסות בריטיים נוספים בחצ"א ערב, כגון שטח החסות המזרחי של עדן. "הליגה הערבית" קיבלה עוד באפריל 1954 החלטה, שקראה לשליטי שטחי החסות המערביים של עדן לדחות כל תוכנית של פדראציה, הנוגדת את מגמות "רוח הלאומיות" הערבית. החלטה נוספת, המצדדת בעמדת תימן, התקבלה במועצת "הליגה" באפריל 1956. באותה עת, לערך, הבהירה תימן, כי תביעותיה הטריטוריאליות מתייחסות גם לאי קאמראן.
ב-21 באפריל 1956 נחתמה כזכור בג'דה ברית צבאית משולשת בין מצרים, סעודיה ותימן. אם זו האחרונה שמרה עד אז על הסתגרות וניטראליות במאבק הבין-ערבי, הרי שהיה בברית זו משום הצטרפות גלויה של תימן לגוש המצרי. במקביל לכך, גברה פעילותה של תימן בפרשת עדן, בעידוד המשלחת הצבאית המצרית ששהתה בממלכה, ובמימון ובשיחוד ראשי שבטים באזורי הספר בעזרת כספים סעודיים. גל מחודש של התנגשויות צבאיות פרץ בשלהי שנת 1956 ונמשך עד ינואר 1957. התנגשויות אלה באו על רקע כישלונו של המבצע האנגלו-צרפתי בסואץ וירידת מניותיה הכלליות של בריטניה במזרח התיכון. אין ספק, שהפעילות הצבאית התימנית קבלה את השראתה ממצרים. נמסר אפילו, כי תימן הכריזה, כביכול "מלחמה על בריטניה".⁶ פעולות החתירה התימניות כללו – ליבוי סכסוכים בין שבטים בשטח החסות המערבי וטיפוח מרירות נגד השליטים בתחומי שבטיהם על מנת לעורר מרידות בזעיר אנפין, אשר יחישו את התמוטטות שלטונם של השייח'ים הנאמנים לבריטים. כן הוענק מקלט מדיני ליריבי השליטים המקומיים. פורשים אלה שוחדו בממון, צוידו בנשק והוסתו לעריכת פשיטות מזוינות נגד שבטיהם. כן שוחדו אנשי השבטים לערוק מיחידותיהם ולמסור את רוביהם תמורת תשלום של 100 ליש"ט. תעמולה אנטי-בריטית רצופת הסתה שודרה לא רק מצנעא, אלא במיוחד ע"י תחנת "צות אל-ערב" הקהירית. כמו כן הופעל צבא תימני סדיר, הן למתן חיפוי על "קבוצות עריקים ופושטים" והן לפעילות יזומות של חדירה לשטח החסות המערבי. הבריטים הפעילו במיוחד את חיל האוויר מלכותי בגיחות הפצצה נגד היחידות התימניות והשבטים הפורשים משטחי החסות (על מנת להסתנן אליהם מחדש). טאקטיקה זו הוכחה כיעילה בשנים הקודמות. הבריטים, שהבחינו ברפיון שלטונם בשטח החסות בגלל פיצולו לעשרות יחידות קטנות, הבינו, כי במצב זה יקל על התימנים ובעלי בריתם להשיג את מטרותיהם. לפיכך, החלו הבריטים במרוצת שנת 1957 לעשות הכנות לאיחוד פדראטיבי בשני שטחי החסות בנפרד. הפדראציות נועדו לכלול את השליטים המקומיים, שיהוו מעין מועצת בית עליון, בעוד שהפקידים הבריטיים ונציגים מקומיים אחרים נועדו להרכבת מועצה מחוקקת ("בית תחתון"). סמכויות הביצוע תוכננו להפקדה בידי מועצות מבצעות בנות 6 נציגים כל אחת, מהם 2 בריטיים. תוכנית זו עוררה התנגדות רבה מצד התימנים, שטענו כי יש בה משום הפרת הסטאטוס-קוו כפי שהוסכם עליו בשנת 1934. הבריטים הגיבו על כך בציינם, כי הסכמי 1934 ו-1951 התייחסו רק למרחב המצומצם של הספר בין עדן לתימן. בינואר 1954 טרם נעשה דבר כונסו בעדן השליטים החשובים בשטח החסות המערבי והסכימו עקרונית לתוכנית הפדראציה. אולם עוד באפריל 1956 למרות שהבריטים הודיעו, כי שליטי שני שטחי החסות מחייבים את הקמת הפדראציה; האיטיות פורשה ע"י הבריטים באי-רצונם לכפות הסדר מהותי על השליטים המקומיים, הרגישים לזכויותיהם המסורתיות ולמעמדם.
הצטרפותה של תימן לקע"ם, ב-2 במרץ 1958, החריפה ביתר שאת את פרשת הגבולות עם עדן, אולם בניגוד לשנת 1956 לא פעלה עתה סעודיה שכם אחד עם מצרים ותימן.

תימן בתקופת קע"ם (1961-1958)
ביולי 1958 העביר האמאם אחמד את סמכויותיו לידי יורש העצר בדר, שנחשב לרוח החיה באוריינטציה הפרו-מצרית וסובייטית של תימן. עם זאת ויתר האמאם על נסיעתו המתוכננת לאיטליה, לשוויץ ולקע"ם. בשלהי יוני נערך מצעד צבאי בתעז לרגל "חג הקורבן", והוצגו בו לראווה כלי נשק סובייטים. בדר גילה, כי ממשלתו חתמה על עסקת נשק עם ברית המועצות מחמת הסכנות האורבות לה מ"האימפריאליזם". עסקת הנשק נחתמה, כנראה, עוד ביולי 1956, בעת ביקורו של בדר בצ'כיה. ואכן, בשלהי שנת 1958 טענו הבריטים, כי התימנים מרבים להפעיל נשק סובייטי בתקריות הגבול באזור עדן. בשלהי יולי הגיע לתעז נציגו של "האמאם של עומאן" שנלחם נגד הבריטים. אחמד התחייב לצרף משלוחי נשק תימנים למשלוחים הסעודיים ששוגרו למורדים בעמאן. במחציתה שנייה של שנת 1958 החלה גם הפעילות הכלכלית הסינית והסובייטית להיות מורגשת בתימן. ב-13 בינואר 1959 חתמו סין ותימן על חוזה נוסף, שלפיו יסללו הסינים כביש אספלט בין תעז לנמל חודיידה (בנוסף לכביש צנעא-חודיידה). כן התחייבו הסינים להקים מפעלי הדפסה וצביעת טקסטילים. במרוצת חודש מרץ הועסקו כ-500 טכנאים סיניים בסלילת הכביש החדש. ארה"ב החלו לספק חיטין לתימן עקב המחסור שנוצר בעקבות הבצורת. בתחילת מרץ הגיע שגריר ארה"ב בקהיר, ריימונד הייר, לתעז על מנת למסור את כתב האמנתו לאמאם אחמד. עד אז ייצגה השגרירות האמריקאית בג'דה את ענייני ארה"ב בתימן, אולם הקמת האיחוד הפדראלי בין קע"ם לתימן שינתה את העמדה האמריקאית בנושא עדין זה. גם ברית המועצות הזדרזה לספק חיטין לתימן, ובעת ובעונה אחת נמשכו עבודות העמקת הנמל החדש בחודיידה, בהתאם להסכם משנת 1956. בראשית שנת 1959 גילו שתי הגרמניות עניין מיוחד בתימן. בעוד שמזרח גרמניה תכננה לסלול את דרכי תימן, הזדרזה מערב גרמניה להעלות את הייצוג הדיפלומטי שלה עם תימן לדרגת שגרירות.
באפריל 1959 נסע האמאם לאיטליה לצרכי ריפוי. בהעדרו של האמאם הוציא יורש העצר, בדר, צו מלכותי להקמת מועצת פיקוח מינהלית. בעקבות מהומות והתמרדויות חיילים שפרצו בצנעא, במרוצת חודש מאי, הדיח בדר את מושל צנעא וראש הבולשת הכללית, קאד'י יחיא אל-עמרי. בדר הודה בשידור רדיו, כי הוא מצפה למשלחת מומחים מקע"ם שתסייע לו לארגן כהלכה את המנגנון הממשלתי. כן הוסיף כי כמה מומחים קע"מים ימונו למשרות מפתח במנגנון המינהלי המחודש. הידוק הקשרים עם קע"ם התבטא גם במדיניות החוץ התימנית: כתוצאה מהתרבות השידורים האנטי קומוניסטים של "צות אל-ערב", עקב התגברות ההשפעה הסובייטית בעיראק של קאסם, החל יורש העצר התימני לצמצם את היקף פעולתם של המומחים הסובייטים בממלכתו. בדר התאים עצמו לקו האנטי-קומוניסטי החדש של עבד אנ-נאצר. האמאם אחמד צווה במרוצת מאי 1959, לאסור על כניסת 150 מומחים מהגוש הקומוניסטי לצנעא ולתעז. עם זאת הוסיפה ברית המועצות לשלוח לתימן ציוד וחומרים להמשך העבודות בנמל חודיידה. בתחילת יוני נכשלו שיחות גישוש שהתנהלו בעדן בין משלחת תימנית לבין הנציג הבריטי של שטח החסות.
באוגוסט 1959 חזר האמאם לחודיידה לאחר ששה ממושכות באיטליה. בתקופת העדרו הסתבך, כזכור, בדר במהומות ובמרידת אנשי צבא. עשרות קצינים וחיילים סולקו מהצבא ונעצרו. יורש העצר נעזר בשעתו בקצינים מצריים ובשריון מצרי בביצוע המעצרים ו"מדיניות הרפורמה" גם יחד. לפי ידיעות שהגיעו מעדן נמסר, כי יורש העצר מעוניין בהרחקת החיילים מתעז. מכל מקום, הוא צווה לעצור את מושל חודיידה ומספר פקידים אזרחים באשמת בגידה. משהגיע בחזרה האמאם אחמד לתימן, הוחל בגל של מעצרים בעקבות רצח הקאד'י הראשי של תעז, אחמד אל-ג'ברי. באותה עת ברחו לעדן אישים תימנים אחרים שמתחו ביקורת על שלטון האמאם, או שסייעו לבדר בביצוע הרפורמות, וביניהם הקאד'י אחמד אצ-ציאג'י, אשר מונה ע"י יורש העצר ליו"ר המועצה המחוקקת בצנעא, בהעדרו של האמאם. הקאד'י ברח, בצוותא עם כמה ממנהיגי שבט בכיל. בפרוס אוקטובר 1959 מרדו באמאם שני השבטים הצפוניים, חאשד ובכיל, ובחרו באמאם חדש משלהם. סיבת המרד הייתה נעוצה, כנראה, בתביעתו של אחמד להחזיר לקופתו את הכספים שבדר העניק לשבטי הצפון כדי לרכוש את ליבם בתקופת העדרו של האמאם. בנובמבר 1959 הגיעה משלחת תימנית רשמית למוסקבה וחתמה על הסכם בדבר סיוע סובייטי לפיתוח החקלאות בתימן. בעת ובעונה אחת העניק האמאם לחברה אמריקאית זיכיון לקידוחי נפט ולניצול מחצבים. כן נחתם הסכם עם אותה חברה על הקמת חווה חקלאית לדוגמא, שתנוהל ע"י האמריקאים. האמאם אף מצא לנכון להזהיר את הסינים, שעסקו בסלילת כבישים בממלכה, לבל יקיימו כל מגע עם התושבים המקומיים.
במחצית השנייה של ינואר 1960 הופגה המתיחות ששררה בין האמאם אחמד לבין שבטי חאשד ובכיל, אשר מרדו בו בשלהי השנה הקודמת. זאת לאחר עריפת ראש שני שייח'ים וכניעתם של שייח'ים אחרים. בראשית פברואר הצליח האמאם לסכל קשר נוסף נגדו, שניזום ע"י קציני משטרה וצעירים ממקורבי יורש העצר בדר. אולם התרחשויות אלה לא פגעו במעמדו של יורש העצר כמלוא הנימה. בינואר 1961 קבלה חברת הנפט האמריקאית "אמריקן אוברסיז אינווסטמנט קורפוריישן" זיכיון לקידוחי נפט במישור החוף הצפוני-מערבי מתחת לים. חלוקת הרווחים נקבעה על בסיס השוויון. בעת ובעונה אחת חתמה ברית המועצות על הסכם כלכלי עם תימן בסך 800 מיליון רובל (כ-8 מיליון לי"מ). המילווה הוכוון לתחומי החקלאות (ציוד ממוכן ובניית סכרים). באפריל 1960 סיימו המהנדסים הסובייטים את בניית השלב הראשון של נמל חודיידה. באותה עת, לערך, סיימו הסינים את סלילת הדרך בין חודיידה לצנעא. ב-15 באפריל 1960 חצו 550 לוחמים משבט ח'לואן את הגבול התימני ובקשו מקלט בנסיכות ביחאן (שבשטח החסות המערבי של עדן). הנמלטים בקשו את עזרת נסיך ביחאן במלחמתם באמאם אחמד. שבט ח'לואן השתייך לפדראציה של שבטי בכיל, שמרדו, כזכור, באחמד מאז אוגוסט 1959. במחצית השנייה של חודש מאי נכנסו לוחמי ח'לואן לקרב ממושך נגד יחידות הצבא התימני הסדיר. תגבורות של כ-1,800 חיילים תימניים, שצוידו בתותחי שדה ובנשק אוטומטי, הצליחו להשתלט על חלק ממרחב התנוחה של שבט ח'לואן, בסיועם של אנשי שבט כיפא. ביוני 1960 בקש האמיר בדר משלטונות קע"ם, תגבורת של צבא מצרי לדיכוי המרידה, אולם נאצר סרב להתערב אלא במקרה של תוקפנות חיצונית. בינתיים הצליח הצבא הסדיר, בסיוע שבט רד'אע, לנתק את דרכי הנסיגה של לוחמי ח'לואן לעבר נסיכות ביחאן. המורדים ביקשו להתפייס ולהיכנע והאמאם מינה את הקאד'י מוחמד עבדאללה אש-שאמי לאחראי על שטחי שבט ח'לואן. במרוצת חודש יוני עברה יוזמת המרידה מהשבטים לנוער העירוני האופוזיציוני, שהחל בביצוע פעולות טרור אישיות נגד נאמני האמאם למיניהם. כן פוצץ גשר חדש בדרך תעז-צנעא. אחמד מוחמד אנ-נעמאן, מנהיג תנועת "תימן החופשית" שהגיע לעדן ממקום מקלטו המדיני בקהיר, התבקש ע"י השלטונות הבריטיים לעזוב את עדן כיוון שהאמאם אחמד ראה בו את האחראי הישיר למהומות בממלכה. אלפי תימנים שהתגוררו בעדן הריעו לנ'עמאן שעה שעלה למטוסו לחזור למצרים (בשלהי יוני 1960).
גם במחציתה השנייה של שנת 1960 נמשכה המרידה וכן גם התסיסה בבית המלכות. בשלהי יולי התפוצצו מספר פצצות בארמון האמאם בצנעא. בסוף נובמבר חל אירוע דומה בארמון אחר של האמאם ע"י צנעא. בדצמבר נאסר מזכירו הפרטי של האמאם בעוון ניסיון להחדיר חומרי נפץ למעון האמאם בחודיידה. נוסף לתקריות הללו נערכו התנקשויות בפקידי ממשלה בכירים מנאמני האמאם. אחת הפצצות התפוצצה במעונו של הקאד'י אחמד אצ-ציאגי, אשר חזר מגלותו מעדן והוחזר לתפקידו הישן כמושל העיירה אב. חומרי נפץ מוסתרים התגלו גם במחנה צבא ע"י תעז. בשלהי דצמבר 1960 נעצרו ארבעה מבני משפחתו של האמאם באשמת הסתה למרד, וביניהם חסן בן אל-חסן (שאביו היה ראש ממשלת תימן והורחק בשעתו לאו"ם כנציגה הקבוע של תימן). ארבעת העצורים נודעו בהשכלתם המערבית ובשאיפותיהם למודרניזציה. מכל מקום, האמאם אחמד האשים את השלטונות הבריטיים בעדן בעידוד הפליטים המדיניים מתימן שחיבלו בארמנותיו. הוא איים בניתוק היחסים עם בריטניה אם לא תפסק הפעילות העוינת משטח החסות המערבי של עדן.
בשנת 1961 נמשכה התסיסה הפנימית בממלכה. בינואר התגלה קשר צבאי בצנעא לרציחת יורש העצר, בדר; בפברואר ניצל אחמד בנס מתאונת דרכים ואילו במרץ נורה האמאם ונפצע קשות. יורש העצר שנמצא אותה שעה באיטליה חזר מייד לארצו. במרץ השלימו הסובייטים את בניית נמל חודיידה, ובראשית אפריל נערך טקס ממלכתי לציון מאורע זה. ביוני 1961 החלים האמאם אחמד מפצעיו האנושים והופיע לראשונה ברחובות תעז. בית דין צבאי מיוחד דן למוות 5 מהמתנקשים באמאם. במאי 1961 ברח שנית הקאד'י אחמד אצ-ציאג'י מתימן וביקש מקלט בשטח החסות של עדן. אצ-ציאג'י, שנחשב לאחד מעתודי ההון של הממלכה, ניהל את ענייני החוץ שלה יחד עם יורש העצר, הנסיך בדר, בזמן שהותו של האמאם באיטליה. הוא גם נחשב לידידו הטוב של אחי האמאם, הנסיך חסן, שהורחק כזכור לאו"ם כראש המשלחת התימנית במוסד זה. באפריל 1961 קבלה חברת נפט אמריקאית עצמאית, בהנהלת ג'והן מקום מטקסס, זיכיון ל-5 שנות חיפושי נפט ול-30 שנות הפקה. הואיל וכמויות מסוימות של נפט התגלו באזור חודיידה, הזמינה החברה האמריקאית ציוד ומכונות לפעולותיה. באותו חודש נחתם הסכם בין הנסיך בדר לבין שר המסחר הימי הסובייטי על הקמת בסיס נפט בקרבת חודיידה.
לאחר פירוק קע"ם (ב-28 לספטמבר), ניצל האמאם אחמד את יום השנה ה-14 לעלייתו לכסא המלוכה ופנה בקריאה משודרת לעמו לתמוך בבנו, בדר, כמנהיג תימן בעתיד. הוא הביע את תקוותו, כי בנו יוכל לשאת בנטל המלוכה. בעודנו מחלים בתעז מפצעיו האנושים, סיכלו שומרי ראשו של האמאם קשר נוסף בחייו ובחיי בדר, שבוצע הפעם בהשראה מצרית. האמאם ניצל את תקופת החלמתו ופרסם במחצית דצמבר 1961 שיר מדיני, שקרא להקמת איחוד ערבי אמיתי המושתת על עקרונות האסלאם. כן גינה האמאם – המשורר את החידושים המזיקים ותקף את מדיניות ההלאמה, שנראתה לו כפשע מבחינה מוסלמית. שיר זה היה הקש ששבר את גב היחסים הרופפים בין מצרים לבין תימן. אמנם עוד במחצית נובמבר הגיע הנסיך בדר לקהיר על מנת לחדש את הסכם האיחוד הפדראלי של תימן עם מצרים ל-3 שנים נוספות, אולם זמן מה לאחר מכן הודיע נאצר רשמית לאחמד על פירוק הפדראציה. ההסבר הרשמי לכך פורסם בשלהי דצמבר⁷ ב"אל-אהראם" כדלקמן: "ההסכם, שנחתם בפברואר 1958, לא קידם במאומה את המאבק הערבי, אלא נוצל כמסך עשן כדי לחפות על המצב הפנימי בתימן. יתר על כן , פדראציה זו עומדת בסתירה למדיניותה החדשה של מצרים שלא להסכים לכל פשרה עם מדינה ערבית ריאקציונית. מאז הקמת הפדראציה, שמוסדותיה לא התכנסו מעולם ואשר לא הייתה קיימת אלא על הנייר בלבד, החליטו שתי המדינות לבטל את נציגויותיהן הדיפלומטיות ההדדיות ובמקומן התמנה נציג אישי של האמאם אחמד בקהיר. היחסים בין מצרים ותימן החריפו במיוחד מאז אוקטובר 1961, שעה שהאמאם שיגר במפתיע מברק ברכה לראש ממשלתה המהפכנית של סוריה, שניתקה עצמה ממצרים. במברק זה הכירה תימן בפועל בעצמאות סוריה. באמצע נובמבר 1961 נועד נאצר עם יורש העצר התימני, האמיר בדר, ונראה כי האמיר הבטיח שתימן תכבד את התחייבויותיה במסגרת הפדראציה ותתאם את מדיניותה עם זו של קהיר. אולם ב-14 בדצמבר פרסם האמאם שיר מדיני, שבו גינה בחריפות את ההלאמות במצרים והכריז, כי "הן נוגדות את עקרונות הדת המוסלמית". וכך נותק האיחוד הפיקטיבי בין מצרים לתימן, והאמאם הועמד בשורה אחת עם כנופיית המלכים והבוגדים בעניין הערבי, כגון חוסיין וסעוד.

הרקע להפיכה; האמאם בדר ותומכיו
ב-19 בספטמבר 1962 נפטר האמאם אחמד ומוחמד אל-בדר, שהתמנה ליורש העצר אחר המרד משנת 1955, הוכתר לאמאם. בדר נחשב למטפחה של המדיניות הפרו-מצרית, והפרו-סובייטית בתימן. עוד בשנת 1958 מילא את מקום אביו, שיצא לריפוי ממושך באיטליה, והצליח להסתבך במהומות ובמרידה צבאית. לאחר פירוק קע"ם הגביל האמאם אחמד את סמכויותיו של בדר בעיצוב מדיניות החוץ, אולם בשנת 1962 חזר אחמד וטיפח את יוקרת בנו, נוכח התסיסה הפנימית המתמדת והניסיונות החוזרים והנשנים לרצחו נפש.
בדר עלה לשלטון בזמן בלתי נוח. אביו, אחמד, המשיך את המדיניות הנוקשה והאכזרית של האמאם יחיא. מאז דיכוי המרד בשנת 1955 הכביד אחמד את אוכפו על האם וריכז את מלוא סמכויות השלטון בידיו. בשנתיים האחרונות לחייו גברה התסיסה הפנימית בממלכה, ששעריה נפתחו לרווחה לפני משלחות מומחים למיניהם ממצרים ומארצות הגוש המזרחי. קצב ההתנקשויות באמאם ובנאמניו גבר והלך, ואילו האמאם החמיר את שיטת ממשלו, שהסתייעה בגורמי הרתעה והפחדה, הן בצורת לקיחת בני ערובה מראשי השבטים, והן בצורת מעצרים המוניים והוצאות להורג בנוסח ברברי. למרות פעילותן של משלחות סובייטיות, סיניות וצ'כיות בתימן, סלילת שני כבישי אספלט (חודיידה-צנעא, מוח'א-תעז) והשלמת חידושו של נמל חודיידה, לא נשאה מדיניותו של אחמד צביון של פיתוח דינאמי.
אדרבא, בדומה לאביו יחיא, העדיף אחמד להשאיר את תימן בנחשלותה הכללית אשר נראתה לו כערובה הטובה ביותר להמשך שלטונו. לקראת סוף ימיו, ולאחר פירוק קע"ם העדיף אחמד לנער כליל את חוצנו מהמהפכה הכלכלית והחברתית של נאצר במצרים. בשירו המפורסם תקף אחמד את משטר ההלאמות המצרי כנוגד את דת האסלאם. בתי הסוהר בממלכה התמלאו בעשרות עצירים מדיניים וחשדנותו של אחמד לא פסחה גם על מקורביו.
האמאם ביסס את שלטונו על סיועם של השבטים הזיידים הגדולים, שנדדו בחלקיה ההרריים של הממלכה. שבטים אלה היוו בקושי כמחצית מכלל האוכלוסייה התימנית. (לפי אומדן אופטימי של 55%) מכל מקום, הברית הבלתי כתובה בין מוסד האמאמה לבין השבטים הזיידים הביאה, באורח טבעי, להצטברותם של משקעי מרירות בקרב העדה השאפעית (למעלה מ-45% מכלל האוכלוסייה). אין תימא, אפוא, שדר' עבד אר-רחמאן אל-ביידאני, התימני השאפעי, היווה את הדמות האזרחית הראשונה במעלה מקרב המהפכנים, בהתחשב גם בקשרי משפחתו עם אנוור אס-סאדאת המצרי, וכן בהתייחס לעובדת לידתו במצרים. אל-ביידאני, ששהה בקהיר מאז שנת 1961, הזדהה לחלוטין עם מדיניותו הכלכלית והחברתית החדשה של נאצר מאז פירוק קע"ם ותבע הפיכה רפובליקאית וחיסולו המוחלט של המשטר המלוכני בתימן. קבוצה אחרת, מתונה יותר, שבלטה בקרב מחנה "התימנים החופשיים" במצרים, הייתה אגודת "האיחוד התימני", בראשותם של אחמד אנ-נ'עמאן ומוחמד אז-זוביירי. ב-17 בספטמבר 1962, כלומר יומיים לפני המלכתו של בדר, פרסמו מנהיגי "האיחוד התימני" את מצעם האידיאולוגי, שכלל את התביעות לביטול ההבדלים העדתיים והשאיפה להשתחרר מעריצות האמאם ולחתור לתיקונים חברתיים. במצע זה לא הציעו המנהיגים לנקוט בדרכי מהפכה אלימה. אדרבא, אחמד אנ-נעמאן, ששימש בשעתו כמורו של האמיר בדר ותמך בו בשנת 1955, קידם בברכה את עלייתו של יורש העצר לשלטון ואף ניבא לו הצלחה אם אמנם יגשים את הבטחותיו.
גורם אחר שהאמאם בדר היה חייב להתחשב בו עם עלותו לשלטון – היה הצבא התימני.⁸ למרות חילופי המשלחות הצבאיות והמדריכים השונים לא חרג הצבא התימני הסדיר ממתכונת של "משמר פרטוריאני", אשר שירת את צרכי האמאם, אם בגביית מסים, אם בדיכוי מרידות מקומיות ואם כחיל מצב הנתמך מבחינה כלכלית ע"י הכפריים המקומיים. הגבלת כוחו של הצבא הסדיר הייתה, בעצם, מעשה מחושב מצד האמאם אחמד, שמשטרו נשען, בסופו של דבר, על תמיכת השבטים הזיידים הגדולים ולוחמיהם. לכשנמשח בדר לאמאם לא היו לצבא תימן זרוע אווירית או זרוע ימית. ארטילרית השדה הייתה עדיין בשלביה הראשונים, והוא הדין ביחידות השריון הקלות. נחשלותו של הצבא התימני ושיטת גיוס חייליו, (שנעשתה בכפייה), מנעו מהקצינים הבכירים את היכולת לוודא את הצלחתה של הפיכת סלאל, ללא תמיכה צבאית חיצונית.
בדר הספיק לכהן כאמאם 8 ימים בלבד. (19.9-26.9.1962) לראשונה היה נראה, כי יריבו העיקרי הינו דודו חסן, מי שכיהן כראש ממשלה והורחק בשנת 1955 לאו"ם. בדר הבין, כי עליו להכריז על שינויים מרחיקי לכת על מנת לבסס את שלטונו. ואכן, בנאומו הראשון לעם הגדיר את סמכויות הממשלה והצהיר על שוויון כל האזרחים בפני החוק. להלן הודיע על התווית תוכנית להעלאת רמת החיים, על כינון מועצה מייעצת, שמחצית מחבריה עתידים היו להיבחר. כן הכריז על הקמת מועצות מקומיות. הוא העניק חנינה כללית לכל האסירים המדיניים וקרא לגולים למיניהם לחזור לתימן. כן הבטיח לפעול ברוח "האחדות הערבית", תוך שיפור יחסים עם מצרים ובהתאם לעקרונות באנדונג. יצוין, כי שליט מצרים לא הסס מלשלוח לו מברק ברכה עם עלייתו לשלטון. מוחמד אנ-נעמאן, מראשי "התימנים החופשיים", הגדיר את הבטחותיו של בדר כפתח לתקופה חדשה בתימן. האמאם החדש דאג להטות לצידו את קציני הצבא בהודיעו על העלאות משכורות כללית. כן מינה האמאם למפקד צבא את המהפכן הוותיק עבדאללה אס-סלאל, אחד מראשוני הקצינים התימנים שיצאו להשתלם מחוץ לגבולות הממלכה.
סואל סיים בשנת 1936 את לימודיו במכללה הצבאית בבגדאד.⁹ בין השנים 1948–1955 ישב בכלא בעוון פעילות מהפכנית. עם שחרורו מונה למושל נמל חודיידה, ולאחר מכן למפקד מישמר הראש של בּדר. משנת 1959 ואילך עמד סלאל בראש המכללה הצבאית שבצנעא. מינויו של סלאל למפקד הצבא היה משול לכריתת הנף שעליו ישב האמאם, שכן זה האחרון לא הספיק לבצע הלכה למעשה את תיקוניו המובטחים. ב-26 בספטמבר הופגז ארמון האמאם בצנעא ונכבש ע"י המתקוממים. למחרת הושיט כבר נאצר סיוע ישיר לבריגדיר סלאל, בעיקר בכוחות אוויר שלא היו בנמצא בצבא התימני. תוך שבועות ספורים התרחבו ביותר מימדי הסיוע והפכו לפלישה מצרית נרחבת לתימן.
על ההכנות להפיכה הרפובליקאית בתימן רבו הגירסאות השונות. העיתונות המצרית טענה, כי בדר חשש מפני ניסיון השתלטות מצד דודו חסן, ולכן חימש את הצבא וצווה על סלאל לבצר את צנעא. אותה הזדמנות נדירה שנוצרה עם היפתח מחסני הנשק ע"י האמאם – נוצלה ע"י עבדאללה אס-סלאל, מחמוד אל-ג'עיפי ועבדאללה אד'-ד'בי, כולם קצינים בכירים בצבא תימן, על מנת לתפוס את השלטון.מיד לאחר הפגזת ארמון האמאם הופרחו שמועות בדבר מותו של בדר מתחת להריסות הארמון. דודו של האמאם, חסן, יצא מניו-יורק לתימן והעמיד את עצמו בראש לוחמי השבטים הנאמנים לו שהתנגדו להפיכה. ב-5 באוקטובר הקים חסן ממשלה ואף הכריז על הקמת שורה של "מיפקדות עממיות" ברחבי תימן. הוא הבטיח להמשיך ברפורמות שהובטחו ע"י בדר ואף לחון את החיילים שיצטרפו למחנהו. ממשלתו זכתה להכרתן של סעודיה וירדן. אולם בדר, כידוע, הצליח להתחמק מתוך הריסות ארמונו ולהסתנן לרמה הררית בצפון-מערב תימן. ב-3 באוקטובר נודע לראשונה על קיומו. ב-17נ באוקטובר הודיע חסן לשבטים התומכים בו על ויתורו על תואר האמאם ותמיכתו בבדר. צעד זה נעשה על מנת למנוע פילוג בין נאמני חסן לבין נאמני בדר. באותו יום מינה בדר את חסן לראש ממשלתו. סעודיה וירדן חזרו והירו מחדש בבדר כאמאם החוקי של תימן הנלחם על אדמתו. בטיעונו המדיני כלפי העולם הרחב הטעים בַּדר את חוקיות שלטונו לעומת הזדקקותם של המהפכנים לסיוע צבאי מבחוץ; כן הדגיש את מגמת הרפורמות שלו בכל שטחי החיים והבטיח ידידות לכל המדינות שתכבדנה את עצמאותה של ממלכתו. כלפי חוץ הופיע מחנה האמאם מלוכד, מגובש ושואף למטרה אחת ויחידה – גירוש המצרים מהממלכה.
הסיוע המדיני והצבאי שהוגש למחנה המלוכנים בא בעיקר מסעודיה ומירדן, אשר חתמו על הסכם לשיתוף פעולה כללי ביניהן בטַאאִף, ובמידה מסוימת הסתייעו המלוכנים גם בנסיכות בַּיחאן, מזרחית לתימן. למרות שארה"ב הכירו במישטר הרפובליקאי ב-19 בדצמבר 1962, לא הלכו בעקבותיהן בריטניה או צרפת. גם הסיוע האווירי הסעודי-ירדני נפסק כליל עוד בנובמבר 1962, לאחר עריקתם של טייסים סעודיים וירדניים, על מטוסיהם, למצרים. ירדן נאלצה להסתייג לחלוטין מכל תמיכה במחנה המלוכני בתימן עקב הזעזוע הפנימי החמור שפקד אותה, ביולי 1963, בעקבות חתימת הסכם האיחוד המשולש בין מצרים, סוריה ועיראק. גם לאחר שהסכם זה הוצג ככלי ריק במרוצת שנת 1963, לא חזר חוסיין לתמוך במחנה האמאם. כדי לקיים את היציבות והשקט הפנימיים בממלכתו נאלץ חוסיין אף להכיר במישטר הרפובליקאי בצנעא. ב-22 ביולי 1964, ערב כינוסה של ועידת הפיסגה הערבית השנייה. למרות התפתחויות אלה לא נפסק הסיוע הסעודי למחנה המלוכני. אדרבא, בשנת 1965 גילה גם השאה הפרסי נכונות לתמוך כספית באמאם ובלוחמיו.

המחנה הרפובליקני-התימני
מייד לאחר שהמורדים הכריזו על כינון הרפובליקה והזעיקו את העזרה המצרית, ניגשו הם לבצר את שלטונם מבית ע"י הקמתם של מוסדות מדיניים חדשים, כגון "מועצת המיפקדה העליונה של הצבא התימני", אשר הכריזה מצידה על כינון מוסדות נוספים כ"מועצת-מיפקדת-ההפיכה" (8 קצינים בנשיאותו של סלאל), "מועצת נשיאות הרפובליקה", "מועצת שרים" (אזרחים ואנשי צבא כאחד), בראשותו של סלאל, שהוסיף לכהן גם כמפקד הצבא. כן הוכרז על הקמת "מועצת הגנה עליונה" בשיתוף ראשי השבטים בדרגת שרי מדינה. סלאל נטל לעצמו את תפקוד נשיא המדינה ומינה את ד"ר ביידאני לסגנו. מינויים בולטים אחרים היו של מחסן אל-עייני כשר החוץ ואחמד אנ-נעמאן כשר המימשל המקומי. ב-28 בספטמבר פרסמה מפקדת ההפיכה את מצעה האידיאולוגי ומטרות ההפיכה. הסעיפים הבולטים היו ההכרזה על דמוקרטיזציה של מוסדות השלטון, פיתוח הכלכלה על בסיס רפורמות, ראורגניזציה צבאית, הישענות על האסלאם, פיתוח מדיניות חוץ ברוח של אי-הזדהות ונויטראליזם חיובי. מספר הסעיפים שכלל הצעות חברתיות וכלכליות התרבה והלך במרוצת הצהרותיהם ופרסומיהם התכופים של מנהיגי הרפובליקאים. בעת ובעונה אחת הירבו שרי ממשלת צנעא לבקר בעיירות השדה ובשטחים האחרים שהוחזקו ע"י המצרים ולהצהיר על תוכניותיהם לשיפור החקלאות, החינוך, השלטון המקומי וכד'. באוקטובר 1962 פורסמה החוקה הרפובליקאית התימנית, שכללה בין עשר המטרות של ההפיכה את השיבה לחוק הדתי המוסלמי, ביטול המחיצות והאפליות בין הזיידים והשאפעים, עריכת בחירות חופשיות וכינון בית-נבחרים, הגשמת צדק חברתי והעלאת רמת-החיים וכן ארגון צבא לאומי חזק. הסעיף האחרון של החוקה קבע את בחירתו של עבדאללה אס-סלאל כנשיא המדינה וכראש הממשלה. לאחר תקופת מה התבלט מאמצה של ממשלת סלאל לרכוש את תמיכת ראשי השבטים הזיידים. מאמץ זה נעשה באמצעי נועם ובמקל חובלים גם יחד: הפצצות מהאוויר ופעולות עונשין צביאות יחד עם מתת שוחד וצירוף ראשי השבטים ל"מועצת ההגנה הלאומית". בנובמבר שוגרו 23 ראשי שבטים לקהיר על מנת לבודדם מנתיניהם ולנסות לשכנעם בנכונות המהפכה ודרכה. במסגרת משרד הפנים הוקם גם מוסד לטיפול בענייני השבטים הזיידים וסלאל עצמו נפגש עם ראשיהם מספר פעמים. הואיל ורכישת אמונם של השבטים הזיידים הגדולים הייתה חיונית להצלחת ההפיכה ולערעור המחנה המלוכני – נקלעו הרפובליקאי לסתירה בין מטרותיהם הכלליות (ביטול האפליה הבין-עדתית) לבין אמצעיהם (קירוב הזיידים). רק בינואר 1963 הצליח סלאל לכנס את מועצת ההגנה הלאומית (הבין-שבטיות), לאחר דחיות חוזרות ונשנות אולם ראשי-השבטים החשובים לא השתתפו בה, והייתה בכך משום עדות מכרעת לאי-הצלחתו של סלאל לערער את יסודות המחנה המלוכני. במקביל להפגנות מאמצי-חיזור אלה ניסה סלאל לקנות את לב חיילי הצבא ומפקדיו, אם באמצעות העלאת משכורות ואם בצורת משלוח קצינים רבים להשתלמות במצרים. מדיניות הפנים של המהפכנים התאפיינה בצביון כפול: ראשית, פרסום הצווים שנועדו לסמל את קץ המשטר המלוכני-התיאוקרטי של האמאמים. נוסף להפגנות המילוליות, הוצאו להורג כ-20 מהדמויות הבולטות של המשטר הקודם; רכושה של המשפחה המלכותית הוחרם ונתינותה התימנית בוטלה; דגלה של תימן הוחלף וקיבל דמיון מפתיע לדגל המצרי; והתואר "סייד" הוענק במופגן לכל בני תימן על מנת להדגיש את עממיותה של המהפכה. שנית, השימוש המוגזם במונחים, במושגים ובמוסדות השאובים מבית גנזיו של נאצר. בתחום הכלכלי הובלטו תכניותיו של סגן הנשיא, עבד אר-רחמאן אל-ביידאני, שנולד במצרים ויצק מים על כפותיהם של נאצר, סאדאת ומרעיהם. ביידאני, כלכלן לפי מקצועו, צפה את חזון אחרית הימים של תימן במפעליו הכלכליים של הסקטור הציבורי, שישלוט על הבנק התימני וירכז את כל פעולות הפיתוח הגדולות. לסקטור הפרטי תותָר פעילות כלכלית מצומצמת. כן הכריז ביידנאי על הקמת שני בנקים ועל הכנסת מטבע תימני מקורי לשוק הכספים. לראשונה בתולדות המדינה הוכנה הצעת תקציב ממשלתי ופורסמה טיוטה בדבר רפורמה אגרארית וחלוקת קרקעות בני משפחת המלוכה. ב-29 בספטמבר הונח היסוד לארגונו של "משמר לאומי" תימני, שצויד ואומן ע"י המצרים, אך לא הוכיח את עצמו בקרבות נגד המלוכנים.
בעוד שהמחנה המלוכני הצליח להתלכד מאחורי בדר כאמאם וחסן כראש ממשלתו, נתגלעו סכסוכים חמורים בקרב המנהיגים הרפובליקאים שהתקבצו בצנעא. סכסוכים אלה נבעו מיריבויות אישיות ומחילוקי דעות לגבי המשך שהותם של המצרים בתימן, וכן לגבי הטקטיקה המדינית שיש לנקוט כלפי המלוכנים. ניתן לסווג בצורה מוכללת את קבוצות היריבים העיקריות: 1) קבוצת אנשי הצבא. בראשותם של עבדאללה אס-סלאל וחסן אל-עמרי. קבוצה זו הייתה נאמנה לחלוטין לנאצר ולקתה בהיעדר תמיכה עממית בקרב התימנים. כתוצאה מכך הייתה מעוניינת קבוצה זו בהחוויית מדיניות של יד חזקה מצד הצבא המצרי כלפי המחנה המלוכני. קשה היה להניח, שסלאל ועמרי יוכלו להגיע לכלל פשרה עם אנשי האמאם; 2) קבוצת קצינים מתונים יותר, בראשות מחמוד אל-ג'עיפי, שנהנה מפופולאריות רבה, ועבדאללה אד'-ד'בי. שניים אלה הורחקו מתימן במסווה של תפקידי ייצוג. יותר מאוחר הוחזר ג'עיפי וכיהן כראש-הממשלה הרפובליקאי; 3) קבוצת מהפכנים קיצוניים מקרב העדה השאפעית, שהתרכזה סביב אישיותו של ד"ר עבד אר-רחמאן אל-ביידאני. זה האחרון, שנשא לאישה את אחותו של אנוור אסאדאת, מראשי ההפיכה במצרים, היה מקובל על הכת המצרית, הן מבחינה מדינית והן מבחינה כלכלית. עד שלהי שנת 1962 ניסה ביידאני להשתלט על כל מוסדות השלטון והמנגנון שהוחל בארגונם בתימן, והוא זכה לתמיכה מצרית ולהקלות רבות בתוקף תפקידו כסגן הנשיא. ביידאני חתר לאימוץ שיטת האטטיזם הנאצרי במשק התימני. אולם באמצע ינואר 1963 נקרא ביידאני לקהיר והודח מתפקידו. בספטמבר 1963 הגיע ביידאני לקהיר מעדן הבריטית, אך הוא נעצר ע"י המצרים. מסתבר שעליית משקלם של השאפעים הרחיקה מהרפובליקאים את ראשי השבטים הזיידים. שיקול מוטעה זה הוברר למצרים לחלוטין לאחר כישלון מתקפתם הצבאית בנובמבר 1962. רק אז נוכחו המצרים לדעת, כי אם לא יגוייסו השבטים הזיידים תחת הדגל הרפובליקאי, ייאלצו המצרים לתגבר ללא הרף את צבאם על מנת להשיג הכרעה. שיקול זה הביא את המצרים לנטישת ביידאני, ואכן בפרוס שנת 1963 החלו המצרים להבליט את מעמדו של סלאל בכל פרסומיהם, למרות שנכשל בהטייתם של ראשי השבטים החשובים לצידו. ראוי לזכור, כי בניגוד לביידאני השאפעי השתייך סלאל לעדה הזיידית השלטת; 4) קבוצת מנהיגים רפובליקאים ותיקים ומתונים, שצידדו ברפורמות אך הצטרפו להפיכתם של אנשי הצבא רק לאחר ביצועה בקבוצה זו יש להזכיר את נעמאן, זוביירי, אריאני ומחסן אל-עייני שנודעה להם השפעה רבה בתוך תימן, אך הם התנגדו אישית לסלאל ובמרוצת. הזמן הצטרפו לתביעת פינויים של המצרים. עוד בשלהי שנת 1962 הורחקה קבוצת מנהיגים זו מתימן ע"י הכתר הצבאי של סלאל. נעמאן התמנה כנציגה הקבוע של תימן במרכז "הליגה הערבית" בקהיר. רק ב-20 באפריל 1965 התמנה נעמאן לראש ממשלת צנעא, אולם בראשית יולי 1965 נאלץ להתפטר מחמת לחצם של סלאל ועֹמרי. יחד עמו התפטר גם מחסן אל-עייני שכיהן כשר החוץ בממשלתו. זוביירי, ידידו של נֹעמאן, נרצח בנסיבות מסתוריות בתחילת אפריל 1965, לאחר שפרש מהמחנה הרפובליקאי וניסה לאגד כמה שבטים במסגרת כוח שלישי עצמאי.

התפוררות המחנה הרפובליקני
ב-31 באוקטובר 1962 יצאה לאוויר העולם המחלוקת בקרב החוגים הרפובליקאים על רקע הרחקתם של נעמאן, זוביירי, עייני ואחרים מהזירה התימנית, אותם מנהיגים שהתנגדו למדיניותו של סלאל וסיעתו. הייתה זו נקודת המיפנה המכרעת, שכן נאצר הוטעה להאמין, כי ע"י מלחמה מהירה ואכזרית. ניתן יהיה לשבור את השבטים המלוכניים ואף להביא את המהפכה אל מעבר לגבולותיה של תימן, היינו לערב הסעודית. נעמאן, שניחן בידע ובהכרות מקיפים בכל הנוגע למבנה השבטי-חברתי בתימן, ייעץ למצרים ולסלאל לנקוט במדיניות של פיוסין. במקום להרעיש ללא הבחנה את מאהלי השבטים ולהפגין יד חזקה וכוח ברוטאלי, יעץ נעמאן לרקום מסכת של הסכמים עם ראשי השבטים סמכות הממשלה המרכזית. למעשה, לא חידש נעמאן ולא כלום בהציעו טקטיקה זו, שכן הייתה זו גם מדיניותה של בריטניה אשר הצליחה למדי בשנות ה-30 וה-40 להביא לכלל שלום בחצר-מות השכנה. כל אימת ואחד מראשי השבטים המקומיים היה מתמרד – היו מתקיפים את ביתו בלבד, וגם זאת לאחר אזהרה מוקדמת. רכושו של השייח' המתמרד היה מורעש מהאוויר על מנת להחזירו למוטב וכאות אזהרה לאחרים. מבצעי אלימות מוגבלים כאלה קדמו לפעולות פיוס רשמיות, שבמסגרתן התחייבו השייח'ים לחיות בשלום. אמנם אין כל ביטחון כי טקטיקה מעין זו הייתה מונעת בתימן את המלחמה, ההרס והקורבנות; אולם קרוב לוודאי, כי היה בה כדי להציג את המישטר הרפובליקאי כשלטון נאור יותר ממשטרם של האמאמים.
לאחר הרחקת ביידנאי בינואר 1963, ניסו סלאל והמצרים לתקן את מעמדם המדיני בשלושה מישורים: החוויית מדיניות של ויתורים כלפי ראשי השבטים הזיידים, הגשת סיוע ושוחד מצריים בתחומים שונים, וראורגניזציה מחודשת של מנגנון המנהל הממשלתי. אולם גם הפעם הוכח שקבוצת סלאל – עֹמרי תלושה מהעם ואין לה כל השפעה על שכבות עממיות נרחבות, להוציא את השפעתה המצומצמת על הצבא הרפובליקאי.
כישלונו של "הסכם באנקר", שנחתם ב-16 באפריל 1963 בין מצרים לסעודיה,¹⁰ העתיק את מרכז הכובד המדיני לתימן גופה. התנגדותם המשותפת של ראשי השבטים וקבוצת המנהיגים המתונים בראשות זוביירי, נעמאן ואריאני לכת הקצינים של סלאל, שנשענה על כידוני הצבא המצרי, הביאה לברית טקטית בין חלק מראשי השבטים לבין קבוצת הרפובליקאים המתונים. באוגוסט 1963 התקיים כנס גדול של ראשי השבטים בעיירה עמראן (כ-45 ק"מ צפונית-מערבית לצנעא, בגבול תנוחתם המשותפת של השבטים העיקריים – בני-מטר, חאשד, בכּיל (ח'לואן). בכנס עמראן התקבלו מספר החלטות שתבעו את צמצום סמכויותיו של המרשל סלאל, טיהור המנגנון הממשלתי, הרחבת סמכויותיהן של הרשויות השבטיות והגבלת ההשפעה והפעילות המצרית. לאכזבתם של ראשי-השבטים הגדולים ולהתנגדותם של המדינאים הוותיקים לכת הצבאית של סלאל נוסף גורם אחר שסייע להתפצלותו של המחנה הרפובליקאי. הכוונה להתמרמרותם של ראשי העדה השאפעית-סונית על הרחקת דוברים, הד"ר ביידאני ועל קיפוחם שנמשך והלך מאחר וסלאל והמצרים העדיפו לחזר אחר ההנהגה הזיידית. להתמרמרותם של השאפעים נודעה משמעות רבה לא רק בגלל היותם כ-45% מכלל האוכלוסייה התימנית, אלא בעיקר בגלל העובדה שהשטחים התימניים שנשלטו ע"י הצבא המצרי הזדהו באופן כללי עם מרחבי תנוחתם של השאפעים, היינו לדרום תימן ולרצועת החוף.
תביעותיהם של החוגים הרפובליקאים, שהיו באופוזיציה לכת הצבאית של סלאל-עמרי, העמידו את המצרים בפני בעיה חמורה ביותר, שהחריפה והלכה ככל שהסתבכותם הצבאית של המצרים בתימן העמיקה ללא מוצא. למצרים היה ברי ומחוור, כי סלאל מחזיק את מוסרות השלטון אך ורק בזכותם. לפיכך, ניתן היה לסמוך עליו לחלוטין, לעומת זאת לא היה למצרים אמון מלא באותם יסודות רפובליקאים, שהיו מסוגלים לקיים שלטון יציב בזכות עצמם ובתמיכה עממית למדי. הדילמה המצרית התבטאה, אפוא, בפסיחה על שני הסיפים: הקמת שלטון רפובליקאי ויציב, שהיה עשוי לתבוע את הסתלקותם של המצרים, או תמיכה בסלאל המהימן והבטוח, אך החסר כל בסיסי עממי. הבחירה בסלאל חייבה, כמובן, להגדיל את מאמציהם הצבאיים והשקעותיהם הכלכליות, אך מסתבר שהמאמץ הצבאי המוגבר לא נשא פרי ולא הביא את ההכרעה המבצעית המקֻוָוה. זאת ועוד, הזמן פעל לרעת המצרים לא רק מבחינת קשייהם הלוגיסטיים, הממוניים והצבאיים, אלא גם מבחינת התעמקות השנאה אליהם, שהפכה לנחלתם של רוב התימנים ולא רק של החוגים המלוכניים. בשנת 165, למשל, היה ברור למרבית המנהיגים הרפובליקאיים, כי פינויים של המצרים מהווה את התנאי ההכרחי להשכנת השלום במדינה. חילוקי הדעות בין מצרים לסעודיה התרכזו בשאלת עיתויו של מישאל-העם שיכריע את עתידה של תימן. המצרים הסכימו לעריכתו, אולם סירבו לפנות את כוחותיהם הצבאיים עד לאחר ההכרעה הפנימית, שכן היה ברור ומחוור להם, כי פינוי מהיר של צבאותיהם ימוטט חיש מהרה את משטרו של סלאל. בעיית הפינוי המודרג הפכה, אפוא, לציר המרכזי בשיקוליהם של המצרים,¹¹ וכתוצאה מכך יצר נאצר את "אווירת הפיסגה הערבית" מינואר 1964 ואילך.
החלטות כנס עמראן באוגוסט 1963, ותביעותיה של האופוזיציה הרפובליקאית – שהתחזקו והלכו ככל שהתמעטו סיכויי ההכרעה של הצבא המצרי – ערערו את אחדותו של המחנה הרפובליקאי, יצרו התרוצצות פנימית והעמיקו את הקרע ביחסים עם מצרים. בין אוגוסט 1963 לבין מאי 1964 נערכו חילופי גברי תכופים במוסדות השלטון ומבנה המוסדות שונה. סאדאת, עאמר ומנהגים מצריים אחרים חשו מספר פעמים לתימן על מנת ליישר את ההדורים ולמנוע משברים חמורים. כל אותם משברים נבעו בצורה זו או אחרת מהיעדר יכולת ההכרעה הצבאית של המצרים מחד גיסא, ומהתחמקותם מהכרעה מדינית לטובת האופוזיציה הרפובליקאית, שהייתה מסוגלת לקיים שלטון יציב, מאידך גיסא. להססנות המדינית של המצרים בגישתם לסיעות היריבות במחנה הרפובליקאי הייתה השפעה ניכרת על התערערות מור אל-המלחמה של הצבא הרפובליקאי, ועל התגבשותו של המחנה המלוכני בתמיכתה העקבית שלסעודיה.
המשבר הגיע לשיאו באביב 1964. בין ה-28-23 באפריל 1964 ביקר נאצר לראשונה בתימן על מנת לאחות את הקרעים במחנה הרפובליקאי ולהסית נגד שלטון הבריטים בפדרצית דרום-ערב. בעקבות ביקור זה הוקמה ממשלת קואליציה בראשותו של קצין הצבא מחמוד אל-ג'עיפי, אשר הורחק בשלהי שנת 1962 מתימן ע"י סלאל. ממשלת ג'עיפי כללה מספר רב של קצינים, שייח'ים שבטיים ואישי ציבור. נשמר בה האיזון המספרי בין השאפעים לזיידים, אולם עמדות המפתח נמסרו שוב לזיידים. אחמד נעמאן השאפעי מונה ליו"ר בית-הנבחרים שעתיד היה להיבחר, בעוד שעמיתיו, זוביירי ואריאני מונו לסגני ראש-הממשלה. שלישיית מנהיגים זו עמדה בראש האופוזיציה לסלאל ותבעה את הגבלת ההשפעה המצרית. לעומת זאת איזנו המצרים את יחסי הכוחות בהיררכית השלטון הרפובליקאי במנותם את נאמניהם – סלאל ועמרי – לכהונת הנשיא וסגנו. הרכב הממשלה החדשה הווה, למעשה, הרכב של פשרה ובכך הייתה נעוצה חולשתו, שכן מתנגדי סלאל-עמרי צורפו למסגרת השלטון, אך ללא סמכויות השפעה של ממש. התסיסה בקרב העדה השאפעיל נמשכה כל הזמן ופרצה החוצה בספטמבר 1964, שעה שהנשיא סלאל הדיח את מושלה השאפעי של תַעִז (המרכז השאפעי בתימן), שהיה גם בן-דודו של אחמד נעמאן, ומינה במקומו מושל זיידי. התפתחות זו העמיקה את הקרע בין סלאל לבין נעמאן. זה האחרון הגיש את התפטרותו מראשות המועצה המחוקקת. לסלאל, שנאלץ להתחשב ברגשות האיבה הגואים של השאפעים בתַעִז ובסביבותיה, לא נותר אלא להחזיר את המושל הקודם למשפחת נעמאן כל כּנו.
בינתיים הגיעו נאצר ופייצל לכלל הסכם כללי על סיום המלחמה בתימן (ב-14 בספטמבר 1964). כתוצאה מכך כונסה בשלהי אוקטובר ועידת השלום הכלל-תימנית בעיירה הסודאנית אַרְכְּוִוית,¹² שהעלתה חרס בדיוניה, למרות שהיא התפזרה בסימן של אחדות דעות מדומה. הוחלט על כינוס "ועידה לאומית" על אדמת תימן ב-23 בנובמבר 1964, אולם המועד נדחה פעמיים ולא הוצא אל הפועל.
ועידת ארכווית סייעה להתגבשותו של המחנה המלוכני, לאחר שהמצרים הכירו בו בעקיפים כצד לוחם, ולאור ההתפוררות במחנה הרפובליקאי וכישלונותיהם הצבאיים של המצרים. בדצמבר 1964 הורכבה ממשלה מלוכנית חדשה שהכילה 20 אישית שבטיים, ואשר סימלה את ליכודו ועוצמתו של מחנה האמאם. כן מונו באורח הפגנתי מושלים לכל מחוזותיה של תימן. במחנה הרפובליקאי הייתה לוועידת ארכווית השפעה הפוכה: נוסף לפילוגים הרבים בין הסיעות הושנות, התעוררה הבעיה אם לחייב הסדר אם המלוכנים אם לאו. הסדר-פשרה עם המלוכנים היה מחייב ויתורים מהותיים ואישיים וקבלת האמאמה כמוסד רוחני לפחות. על רקע זה הובנה התנגדותה של כת הקצינים של סלאל-עמרי להסדר זה. בין כה ובין כה לבשה ההתפוררות במחנה הרפובליקאים מימדים גדולים. מושל מחוז חודיידה עצר את סגן ראש הממשלה הרפובליקאית שבא לעיר כדי לעצור יסודות אופוזיציוניים. נעמאן, זוביירי ואריאני הגישו לסלאל את התפטרותם. הצהרתם רוויית ההאשמות נגד נשיא תימן ומשטרו פורסמה בעיתונות הלבנונית. קבוצה של מנהיגים רפובליקאים בכירים ברחה מתימן לעדן ומשם לריאד'. ראשי קבוצה זו פרסמו גילויי דעת שהזדהו מהותית עם השקפותיו של פייצל מלך סעודיה.
בדצמבר 1964 התפטרו כמעט כל חברי ממשלתו של ג'עיפי, המשבר הגיע לשיאו, סלאל אץ לקהיר כדי להתייעץ עם הכת המצרית על הרכבת ממשלה חדשה. דומה היה, שהמצרים ינצלו הזדמנות זאת על מנת להדיח את סלאל ולתמוך בהרכבת ממשלה עממית, אולם הם לא סטו ממדיניותם הקודמת: סלאל הושאר על כנו כנשיא וחסן אל-עמרי מונה לראש-הממשלה. הלז הודיע על הקמת בית דין מיוחד לשפיטת השרים שבגדו, לדעתו, ברפובליקה. מינויו של עמרי בא בעת ובעונה אחת עם ההכנות שנעשו ע"י הצבא המצרי במרוצת פברואר 1965 לפתיחת מתקפת האביב. הכנות אלה בישרו גם כישלון שליחות התיווך של בורגיבה בריאד' ואת הצטרפותה של איראן למחנה התומכים באמאם התימני.
בתחילת שנת 1965 פרש מוחמד אז-זוביירי מהמחנה הרפובליקאי ויצא לרמה הצפונית-מערבית של תימן על מנת לאגד את השבטים המקומיים בכוח ביניים, שיעמוד בין מימשלם הצבאי-רודני של סלאל-עמרי לבין שלטון המלוכנים. בראשית אפריל נרצח זביירי בנסיבות מסתוריות כיוון שהוא גרם למבוכה הן במחנה המלוכני והן במחנה הרפובליקאי והמצרי. לשני הצדדים, ובמיוחד למצרים, היו מניעים חזקים לסלקו מהדרך. אולם רצח זוביירי עורר תסיסה מסוכנת בין השבטים נגד סלאל והמצרים. לוחמים משבטי חאשד ובכיל איימו לפלוש לצנעא אם לא יסולק עמרי לטובתו של נעמאן, ידידו של זוביירי. המצרים נאלצו להיכנע ללחץ זה, וב-20 באפריל 1965 הורכבה ממשלה חדשה בצנעא בראשותו של אחמד אנ-נעמאן. עיתוי הרכבת ממשלה זו בא לאחר שמתקפת האביב המצרית נבלמה ובקהיר עמדו להתכנס ראשי ממשלות ערב. נעמאן צירף לממשלתו את שר החוץ הרפובליקאי הראשון, מחסן אל-עייני. כן מונה שייח' רב ההשפעה של שבט חאשד לשר-הפנים,¹³ במאי 1965 יזם נעמאן ועידת שלים בין-שבטית בתימל ואף שיגר משלחת שלום תימנית לסיבוב במדינות ערב.
ביולי 1965 החל מבצע "ההתכנסות" של הצבא המצרי בתימן. מבצע זה החריף את המחלוקת הפנימית במחנה הרפובליקאי. כתוצאה מכך התפטר בראשית אותו חודש ראש הממשלה, אחמד אנ-נעמאן, על רקע שאיפתו לצמצם את ההשפעה המצרית בתימן ולנקוט במדיניות עצמאית. קיימת גירסא האומרת, כי נעמאן גילה נטייה למפלגת "אל-בעת'" הסורית. מכל מקום, לאחר ההתפטרות יצא נעמאן לקהיר, וכעבור ימים מספר הגיע אחריו יריבו העיקרי, סלאל, שמיהר לשטוח את טענותיו לפנינאצר ועמאר. בו בזמן הגיעה משלחת בת 13 אישים תימניים-רפובליקאיים, שניסתה לתווך בין שני היריבים. אולם ידו של סלאל הייתה שוב על העליונה. בהתאם להכרעה שהתקבלה בקהיר הרכיב הגנרל חסן אל-עמרי ממשלה חדשה ב-20 ביולי 1965. כתוצאה מכך חלה עריקה המונית של עשרות מתומכי-נעמאן, שברחו מתימן לעדן. הנוכחות הצבאית המצרית בתימן הגיעה, אפוא, עד משבר והפכה לכיבוש צבאי גלוי, שנדחה הן ע"י המלוכנים והן ע"י מרבית הרפובליקאים. הבעיה העיקרית הייתה ונשארה בעיית הפינוי המצרי מתימן. גם לאחר פגישת פייצל-נאצר בג'דה (ב-23-22 באוגוסט 1965) לא התבהר הערפל סביב עתידה של תימן.

ההתערבות המצרית והמערכה הצבאית
עוד במרץ 1958 (כחלק מקע"ם) ששה מצרים לקראת האיחוד עם תימן והקמת הפדרציה הערבית. יש לזכור, כי האמיר בדר היה השושבין העיקרי של איחוד זה, שמעולם לא הוצא אל הפועל והתגלה לגבי נאצר כמקח טעות. בשלהי שנת 1961 נאחזו המצרים בהכרתו הדיפלומטית של האמאם אחמד בממשלת סוריה העצמאית, ובפרסום שירו המדיני האנטי-מצרי, על מנת לפרק את המסגרת האיחודית הריקה מתוכן. עם עלותו של בדר לשלטון, זכר לו נאצר את חסד נעוריו ושיגר לו מברק ברכה לבבי. בין שנאצר ידע כל תכנון ההפיכה ובין אם לא, עובדה היא, כי יומיים-שלושה אחר הפיכת סלאל הגיע כבר המטוס המצרי הראשון שנשא חיילים מצריים וציוד לוחמה. עוד ב-7 באוקטובר הכחיש סלאל את עובדת ההתערבות הצבאית המצרית בתימן, אולם ב-19 באוקטובר פורסם דבר הפלישה המצרית לראשונה ע"י "אל-אהראם". במקביל לגייסות הסדירים שהוכנסו למערכה, הביאו המצרים עשרות מומחים וטכנאים לתימן על מנת להשתלט על המערכת הכלכלית והמדינית של המדינה. ככל שההתערבות המצרית בתימן התרחבה והעמיקה כן גבר הצורך הפסיכולוגי לתרץ לעם המצרי את פשר הקורבנות הקשיים הכלכליים. מערכת התעמולה המצרית התגייסה אפוא בדבקות רבה כדי להמציא נימוקים משכנעים לפלישה לתימן. החשובים מביניהם היו כדלקמן: א) ייעודה האידיאולוגי והמהפכני של מצרים מחייב אותה לסייע לכל ההפיכות האנטי-ריאקציוניות. יישום תפיסה זו בתימן ובאלג'יריה בשלהי שנת 1963 (בתקופת תקריות הגבול בין מרוקו לאלג'יריה) הוכיח, כי ההנהגה המצרית שבוייה בידי האידיאולוגיה שלה; ב) מתן הגנה להפיכה בתימן מפני התערבות סעודית-ירדנית ונגד מאמצי התמיכה של ארה"ב ובריטניה באמאם; ג) ראיית המלחמה בתימן כחלק מהמערכה האנטי-ישראלית (הייתה זו טענה נגדית שבאה לחפות על אוזלת היד המצרית בענייני פלסטין; ד) שיגור הגייסות המצריים לתימן נעשה, כביכול, בהשפעת לחץ עממי, ותוך נכונותם של החיילים להתנדב למלחמה לצד המחנה הרפובליקאי.
טענות אלה ואחרות לא הסתירו את הבסיס הבלתי-חוקי של ההתערבות הצבאית המצרית. נאצר לא יכול היה להצדיק את התערבותו על יסוד חוזה ג'דה (מה-21 באפריל 1956), מכיוון שגם סעודיה הייתה צד בברית ההגנה המשותפת עם תימן ומצרים. לפיכך חתמה מצרים על ברית הגנה מחודשת עם ממשלת צנעא הרפובליקאית ב-10 בנובמבר 1962, הינו לאחר שהצבא המצרי היה שקוע עמוק במערכה נגד השבטים המלוכניים. אולם ביסודה של הפלישה המצרית לתימן שיחקו שיקולים עתירי-חשיבות. ההפיכה הרפובליקאית בצנעא הוותה עילה להתערבות המצרית, שנועדה לממש את שאיפותיו הגיאופוליטיות היסודיות של נאצר: א) הפיכת ים-סוף ל"אגם-מצרי" ע"י היאחזות בנמל חודיידה ובמיצריו הדרומיים של הים. הגשמת משימה זו הייתה מקנה "עומק אסטרטגי" לתעלת סואץ מצד הבסיסים הבריטיים שבעדן; ב) הפיכת תימן למקפצה אסטרטגית לקראת השתלטותה של מצרים על נסיכויות הנפט העביות, ובמיוחד של סעודיה, תוך קיעקוע המשטרים המלוכניים במאמץ מוגבל יחסית; ג) התקדמות לקראת יצירת "מרחב-המחייה" המצרית מהאוקיינוס האטלנטי ועד למפרץ הפרסי.
חשיבותה הגיאופוליטית של תימן הוערכה גם בקשר לבידודה האסטרטגי של חבש-הנוצרית, החולשת על מקורות הנילוס הכחול. השתלטותו המוחלטת של נאצר על תימן מחד גיסא והגברת המטרד הצבאי מצד סומאליה הפרו-מצרית מאידך גיסא – היו מגבירים את תחושת הבידוד הגיאוגרפי של חבש, שהתלבטה בלאו הכי בבעיית המיעוט המוסלמי הגדול שבתחומיה. נוכחותו של כוח מצרי בתימן נראתה לנאצר כהזדמנות פז להשיג דריסת רגל בחצ"א ערב, בסמוך למדינות הנפט ולפדרציה של דרום-ערב בחסות בריטניה. הפיתיונות המשַכְּרים הללו הביאו לחיפזון ולבהילות המצרית היתרים. כתוצאה מכך לא התחשבו המצרים ביתר על המידה באופייה הטופוגרפי של תימן ובמבנה השבטי והעדתי של האוכלוסייה. הם העריכו בטעות, כי מספר גדודים מובחרים יוכלו לבער בנקל את קיני ההתנגדות של המלוכנים בסיוע של הרעשות אוויריות אפקטיביות, שתבוצענה ללא הבחנה ומתוך כוונה לזרוע אימים ופחד. מסתבר, שהמצרים החטיאו את מטרתם והסתבכו מבחינה צבאית ללא מוצא.
עד כה התברר, כי המבנה הטופוגרפי, המערך האקלימי והריבוד החברתי-עדתי הינם שלושת גורמי הקבע העיקריים המשפיעים על מהלך המלחמה בתימן. דווקא באזורים ההרריים בצפון ובצפון-מערב המדינה, שהם כמעט בלתי-עבירים וחסרי דרכים מוגדרות, מתגוררים השבטים הזיידים הגדולים, התומכים באורח מסורתי במוסד האמאמה הזיידי. לעומת זאת מאוכלסים רצועת החוף (תהאמת) ומורדותיהם הדרומיים של הרי תימן ע"י המחצית השנייה של האוכלוסייה המשתייכת, כזכור, לאסכולה השאפעית של האסלאם הסוני.
המבנה הטופוגרפי המשוסע והמבותר, מיעוט הדרכים הסלולות וקיומם של שבילים ודרכי עפר הנשלטים מהפסגות ההרריות למערכה בתימן, שיוו אופיו של מלחמת גרילה, בנוסח של "פגע וברח", תוך ניצול גורמי ההפתעה והחשיבה. השבטים ההרריים נחנו בכל אותן סגולות של קשיחות חוסר פיסי, קנאות דתית, ורצון עז להביס את הצבא הזר ולגרשו מהמדינה. נוסף לכך נהנים הלוחמים המלוכניים מהתמצאות טובה יותר בשטחים ההריים, שלא מופו עדיין לפרטי פרטיהם. בתנאים אלה התאזנו כמעט לחלוטין יתרונותיו של הצבא המצרי הסדיר, שנבעו מרמת משמעת מאימון פרטי, מנשק חדיש יותר ומעליונות אווירית מוחלטת. היחידות המצריות אומנו ללחימה בתנאים מישוריים-מדבריים בסיוע שריון וטנקים. לאחר שהיחידות המצריות השתלטו על רצועת החוף ועל הכבישים ודרכי העפר העיקריים בדרום-תימן, נבצר מהן להביס את השבטים המלוכניים ברמות ההרריות שבצפון. יתר על כן, התארכות צירי האספקה המשובשים של המצרים הביאה לבידודן הזמני של כמה מיחידותיהם במשלטים מרוחקים בצפון תימן ובמזרחה.
נוסף לכך, לא יכלו המצרים לבטוח בנאמנות האוכלוסייה שבשטחי כיבושם, שכן אוכלוסייה זו, ובמיוחד השבטים, הוסתו והותססו ע"י שליחי האמאם, שצויידו בכסף סעודי ואף חילקו נשק קל לכל שייח' ולכל דורש. שליחים אלה הסתננו בין המעוזים המצריים וקיימו מגעים עם אישים שונים שבתחום הכיבוש המצרי. ניצול הגורם הדתי-עדתי וליבוי רגשות השנאה המצטברים והולכים נגד המצרים, שחייליהם התנהגו כחיל כיבוש, הוו גורמים מסייעים למחנה המלוכני. זאת ועוד, המלחמה האכזרית שניהלו המצרים נגד תומכי האמאם, תוך שימוש בפצצות נַפַלאם ובגזים מרעילים, וע"י שריפת יבולים, השמדת מיקנה ורצח של אוכלוסייה בלתי-לוחמת בהרעשות אוויריות – שיטות אלה הוסיפו שמן על מדורת השנאה היוקדת של המוני התימנים כלפי הגייסות המצריים. יש גם להביא בחשבון את כישלונם היחסי של המצרים בארגון יחידות צבא רפובליקאיות, שכן חלק מסוים מהחיילים שגויסו בעל כורחם ערקו לשורותיהם של המלוכנים בעתות הקרב. עם זאת אין לזלזל בכושר הלחימה שגילו יחידות מצריות מסוימות ואין להתעלם ממעשי גבורה של חיילים בודדים. הפיקוד המצרי הנמוך הועמד בפני קשיים רבים וגילה יכולת של אלתור ותושיה. כן הועמדה במבחן יכולתו הלוגיסטית של הפיקוד המצרי העליון בפתירת בעיות מסובכות, כגון משלוח גדודים ממצרים ומתימן, שיגור אספקה מתמדת בדרך האוויר והים, הפעלת מטוסי תובלה סובייטים חדשים והזנקת מפציפי "אליושין" משדות תעופה במצרים לשם ביצוע גיחות קרביות מעל תימן. מסתבר, אפוא, שהמצרים התקדמו בקליטת הציוד הסובייטי וביכולת תפעולו. לצידו של הצבא המצרי נלחם, כמובן, הצבא הרפובליקאי שכוחו נאמד ערב ההפיכה בכ-20,000 חייל. כוח זה הורכב בשעתו מחיילים שגויסו ע"י האמאם לפי מכסות שבטיות, ממתנדבים וממשמר מלכותי שטופח במיוחד. הצבא הרפובליקאי צוייד בשעתו ע"י נשק סובייטי מגוון, בהתאם לעסקת נשק שנחתמה עוד בשנת 1956. למרות גיוון הנשק, וריביויו לא הספיקו התימנים לקלטו ולעכלו עקב רמת התחזוקה הנחשלת והיעדר הידע הטכני. לעומת זאת שוֹנָה הייתה לחלוטין בעיית החייל המלוכני. בשעתו אמדו את פוטנציאל הלוחמים מקרב בני השבטים ב-150,000 איש. ברור, כי מספר הלוחמים במחנה האמאם לא עלה על כ-10,000 איש. חלק ניכר מלוחמים אלה לא היה מצוי בשדה הקרב באורח רצוף, שכן היה עליו לדאוג גם לכלכלתו ולכלכלת בני המשפחה. עוד בראשית המערכה הצטמצם הנשק של המלוכנים, הן מבחינת הכמות והן מבחינת האיכות (נשקל קל). אולם במרוצת הזמן קיבלו המלוכנים מרגמות בינוניות, תותחי שדה קלים, בזוקות ומיקלעים בינוניים וכבדים. למרות זאת לא נסגר הפער הכמותי והאיכותי. במחנה האמאם פעלו גם מדריכים צבאיים, קצינים בדימוס מאירופה ומארה"ב, כשהדמות הבולטת ביניהם היה המייג'ור הבריטי קוּפֶר, אשר השתייך בשעתו ל"צבא הרפאים" של קולונל סטרלינג שפעל בלוב. למרות חולשתו החומרים של צבא האמאם, יש להצביע על רוח הגייסות שלו הניזונה מהקנאות הזיידית ומהשנאה לפולש הזר. סגולות אלה חיפו על הנחיתות הצבאית.
ההיתקלויות הצבאיות הראשונות בין יחידות האמאם לבין יחידות החלוץ המצריות הוכיחו למצרים, כי שומה עליהם להיחפז בהטלתה של חטיבת הקומנדו שלהם למערכה על מנת לחסל את התארגנותו הצבאית של האמאם. הפעילות האווירית הענפה והצורך להפעיל יחידות שדה מצריות הביאו לידי כך, שהפיקוד המצרי בתימן הפך, למעשה, ליוזם ולמבצע העיקרי, בעוד שהצבא הרפובליקאי התימני לא צלח אלא לתפקידי עזר בלבד. בשלהי אוקטובר 1962 פתחו המצרים במתקפתם הראשונה: כוחותיהם נעו מזרחה מצנעה וצפונה לה, לעבר מעוזי המלוכנים במַארִבּ (במזרח תימן) ובצעדא (בצפון המדינה). ההתקדמות המצרית בדרכי-עפר אלה הואטה עקב פעולות מיקוש וגיחות מהמארב. בינתיים השתרר החורף המקפיא ברמות ההרריות והפיקוד המצרי החליט לסגת ולהתבצר להגנה במיתחום החיוני המחבר את צנעא-תַעִז-חודיידה. בעקבות הנסיגה המצרית פקדו את תימן אנוור אס-סאדאת, כאמל רפעת והמרשל עאמר. הערכת המצב שלהם הביאה את נאצר להגדלת כוחותיו עד לכלל דיביזיה שלמה. כן החליטה ההנהגה המצרית לאמן מחדש 2 חטיבות תימניות שהיו חסרות ערך עד אז; הוחלט על הגברת הפעילות האווירית ועל הזרמת ממון רב כדי לשחד את ראשי השבטים הפוסחים על הסיפים; כמו כן התחילו המצרים לגייס יחידות נוספות ל"מישמר הלאומי" מקרב השבטים השאפעים בדרום-תימן, יריביהם של השבטים הזיידים.
במרוצת נובמבר 1962 התברר לפיקוד המצרי, כי יחידותיו אינן עומדות בניסיון מערכה הררית הנושאת אופי של מלחמת גרילה. גם הרעשות הצי המצרי על חופי ג'יזאן שבסעודיה לא נשאו פרי, למרות האפקט הפסיכולוגי, שכן הסתננות לוחמים, ציוד ונשק מעבר לגבול הסעודי התגברה והלכה. יתר על כן, נאמני האמאם החלו להטריד את המצרים בלב המיתחום המבוצר שבין צנעא-תעז-חודיידה, וגרמו במישרין לריתוק יחידות מצריות ולביצוע פעולות עונשין מצריות נגד כפרים ושבטים. מבצעים אלה הגבירו, כמובן, את האיבה לפולש הזר. נסיגתן של היחידות המצריות לעבר הערים הגדולות העבירה את היוזמה הצבאית לידי המלוכנים בשלהי נובמבר 1962. כוח מלוכני אחד ניסה לכבוש מחדש את העיירה צעדא שבצפון המדינה, שהוחזקה ע"י חיילים רפובליקאים נצורים למן תחילת אוקטובר. המצרים תגברו בעזרת צנחנים את העיר הנצורה, לאחר שנכשליו מאמציהם לפרוץ את טבעת הכיתור המלוכנית מכיוון דרום. בגזרה הצפונית-מערבית הצליחו המלוכנים להשתלט על העיירה חרד', כ-10 ק"מ מהגבול הסעודי, ולפתוח נתיב אספקה וציוד לעבר הגבול. כן השתלטו המלוכנים על הגיא שהוליך מעיירה זו לרצועת החוף. המצרים הפעילו מטוסים ומשחתות והרעישו מספר כפרי גבול סעודיים מבלי שהצליחו לעכב את פעילות המלוכנים בגזרה הצפונית-מערבית. בדרום-מזרח הסתער כוח מלוכני אחר על המצרים הנסוגים לעבר צנעא. כנראה, שהמלוכנים הצליחו להשתלט זמנית על מעבר צרוואח, החוסם את הגישה מצנעא למארב, שבקירבתה הקים הנסיך חסן את מטהו. בסוף 1962 הסתמנו כבר תחומי ההשפעה של המצרים לעומת אלה של המלוכנים. בתחומים אלה לא חלו, למעשה, שינויים ניכרים עד שנת 1965. בין תחומי ההשפעה השונים לא היו קיימות חזיתות במובן הקלאסי של המונח, אלא התבלטו שטחי-מגע נרחבים, הפרושים על פני צפון תימן ומזרחה, שהוו את זירות ההיתקלויות המקומיות. הכוחות המצריים והרפובליקאיים התרכזו, בעיקר, לאורך שני כבישי האספלט שבמדינה (חודיידה-צנעא, מוח'א-תעז), וכן לאורך דרך החוף ודרך במת ההר המרכזית, המקשרת בין תעז שבדרום לצעדא שבצפון. צנעא, במרכז, מהווה את חולית החיבור האסטרטגית של ציר תנועה זה. ציר תנועה נוסף מתפתל ברמות ההריות, מזרחה לצנעא, דרך ג'יחאנה וצרוואח עד למארב, העיירה ההיסטורית והמרכזית במזרח-תימן. שליטתם של המצרים על צירי התעבורה הללו לא הייתה מלאה והם נאלצו מעת לעת לפרוץ דרך ע"י שיירות משוריינות ובחיפוי אווירי. הקרבות העיקריים בשלהי שנת 1962 ניטשו, אפוא, באזורים הבאים: 1) ברמת וַושְחַה (צפון-מערב) ועד לרמת חג'ה (יותר דרומה); 2) במעברים ההרריים שחלשו על נתיב התנועה בין צנעא למארב; 3) בגיזרה הצפונית, סביב צעדא הנצורה, שחלשה על נתיבים הרריים שהוליכו אל מעבר לגבול הסעודי-תימני.
עד מרץ 1963 התבססה תורת המלחמה המצרית בתימן על כיבוש מקסימלי של שטחים והיאחזות צבאית נרחבת. בהתאם לכך אופיינו מבצעיו של הצבא המצרי. ההנחה היסודית הייתה שרק נוכחותם הקבועה של כוחות מצריים מבטיחה את השליטה במרחב מסוים. שיקול אחר שתמך בתפיסה זו היה, כי עם ההשתלטות המצרית על אזורי הגבול עם סעודיה ובחריאן ייחסמו צירי האספקה והנשק של המלוכנים.
בפברואר 1963 התחדשה בכל עוז המתקפה המצרית, בניהולו הישיר של המרשל עאמר, שנועדה לנתק את המלוכנים מאזורי הספר. המצרים הצליחו אמנם לפרוץ דרך מעברי ההרים מזרחה לצנעא ולכבוש את מארב, אולם בינתיים הצטרפו שבטים חדשים לצידו של האמאם והגבירו במקביל את מבצעי הגרילה. בעת ובעונה אחת החלו המצרים להפציץ ולהפגיז מחדש טריטוריה סעודית וכן טריטוריה בריטית בשטח החסות של עדן. התפשטות הקרבות בתימן, במרוצת פברואר 1963, למימדי סכסוך בינלאומי – התבטאה בהזעקתו של עוזר מזכיר האו"ם לתימן. המתקפה המצרית זכתה, אמנם, בהצלחה ראשונית במזרח תימן (ג'וף), אך לאחר מכן היא נשברה. מכאן ואילך נוצר מצב של קיפאון: תחומי השליטה המצריים התרכזו בדרום תימן וברצועת החוף, בעוד שבצפון תימן ובמזרחה שלטו המצרים רק על מובלעות בודדות של עיירות ומשלטים בתוך שטח מלוכני רצוף.
יישומה של הטקטיקה הצבאית המצרית למישור המבצעי גרם לפיזור הכוח המצרי בריכוזים קטנים על פני שטחים נרחבים ביותר. מערך זה של מוצבים ומשלטים מבודדים, המוגנים ע"י כוחות קטנים והקשורים בצירי אספקה ארוכים, איפשר ללוחמים המלוכנים לנצל כדבעי את הטופוגרפיה ההררית והמבותרת, הן לצרכי זינוב בשיירות האספקה והן לצרכי הצבת מארבים ונסיגה מהירה למעוזים ההרריים. עוצמתו של הצבא המצרי ויתרונו הטכני לא הכריעו את המערכה באורח לחימה מעין זה. גם יעילותם של כוחות השריון המצריים הייתה מוגבלת ביותר באזורים ההרריים, ולהרעשות האוויריות לא נודעה חשיבות מכרעת. הפעילות המלחמתית הבלתי-רצופה שקיימו המלוכנים חייבה הגברה מתמדת של הכוחות המצריים שנשחקו בהדרגה. בשלהי שנת 1963 נאמדו הכוחות המצריים ביותר מ-30,000 חייל, ואילו בפרוס שנת 1965 הוערך החַיל המצרי בכ-52,000 חייל.

התיק"ו הצבאי בשנים 1964–1965
תגבורו המתמיד של הצבא המצרי בתימן לא הביא לתפנית כלשהי בשדה המערכה. שני הצדדים סבלו אבידות כבדות במהלך הקרבות השונים, כשכל צד זוכה מעת לעת להישגים ולניצחונות בעלי חשיבות מקומית בלבד. לאחר מערכות דמים ממושכות לא חלה כל תמורה מהותית בחלוקת שטחי ההשפעה במדינה. המצרים והרפובליקאים המשיכו לשלוט על המרחב החיוני המבוסס על צנעא-חודיידה-תעז ודרכי התעבורה המחברות אותן. לעומת זאת חלשו המלוכנים על האזורים ההרריים וניתקו מעת לעת את צירי האספקה והתעבורה המצריים בגיחות פתע ובמארבים. כן הוטרדו הכוחות המצריים, שהיו מכותרים בחלקם, במזרח (במובלעת מאַרבּ-חַרִיבּ), בצפון (במובלעת צעדא) ובצפון-מערב (במרחב חרד'-מידי). "הסכם באנקר" ודיוני שתי ועידות הפסגה הערביות לא קידמו את השלום. לעומת זאת בלטה הטקטיקה המצרית שניסתה להשיג הכרעה או ניצחון מקומי כלשהו ערב כינוסי הפסגה או לפני היוועדויותיהם של ראשי הממשלות. לרוב הצליחו היחידות המצריות להשיג עדיפות ויתרון צבאי בשלב הראשון של המבצע, אולם לאחר מכן נשמטו פירות הניצחון הטרומי מידיהם, ולעתים מצבן הפך לנואש. מסתבר, שכבר במחציתה השנייה של שנת 1963 הוברר לנאצר ולמרעיו, כי לא תיתכן הכרעה צבאית גרידא, ולפיכך הועתק המאמץ לזירה המדינית והבין-ערבית.
הצלחותיהם המקומיות של המלוכנים במבצעי הגרילה שלהם נסכו בהם ביטחון רב מידי. לפיכך החליטו מפקדי השבטים המלוכנים לנסות את מזלם, באפריל 1964, בהתקפה חזיתית על העיירה ההררית חג'ה, כ-80 ק"מ צפונית-מערבית מצנעא. עד אז נשאה מלחמתם של המלוכנים צביון פרטיזני מובהק, ובכך הצליחו לאזן את הפער הכמותי והאיכותי בינם לבין המצרים. אולם, כאמור, ביטחון היתר היה להם לרועץ, שכן בשיטת לחימה חזיתית לא הורגלו ואף לא התנסו המלוכנים. בהתקפת המלוכנים על חג'ה נהנו המצרים מכל היתרונות הצבאיים של יעד מבוצר ומוגן ע"י כלי נשק כבדים, בעוד שהמלוכנים תקפו בשיטות ישנות ובכלי-נשק נחותים. התבוסה החמורה שהונחלה ללוחמים המלוכניים בקרב חג'ה הביאה לשיתוק חלקי של מבצעיהם בגיזרה זו ואף בגזרות אחרות. ניתוק המגע מצד המלוכנים, שנמשך כחודשיים-שלושה, נוצל ע"י המצרים להרחבת הישיגיהם בגזרת חג'ה וברמה המרכזית וכן באזורי ההפקר האחרים. תחום השליטה המצרי והרפובליקאי הורחב כתוצאה משילוב שלושת יסודות הלחימה המצרית בתימן: הפגזות, שוחד ושכנוע. המפלה בחג'ה הביאה גם לכלל התרופפות כללית במחנה המלוכני, וגם כאן התגלתה יריבות בין-שבטית ותחרות בין המנהיגים. זאת ועוד, חלק ניכר מהלוחמים מבני השבטים נטשו את המערכה עקב עונת הקציר וצרכי הפרנסה. הפוגת-רווחה זו למצרים הסתיימה, למעשה, בחודשים יוני-יולי 1964, עם חידוש מבצעי הגרילה המלוכניים. עובדה זו, וכן הישחקותו האיטית של צבאם הכבידה ביותר על המצרים. לקראת ועידת הפסגה הערבית השנייה, שנועדה להתכנס באלכסנדריה בספטמבר 1964, שאף הפיקוד המצרי להשיג ניצחון צבאי, בבחינת מקדמה מדינית לקראת המיקוח בעתיד. באוגוסט פתחו, אפוא, המצרים במתקפה רבתי בגזרה הצפונית-מערבית, כשהם מסתייעים כבבשר-תותחים בחיילים תימניים סדירים ובלוחמים שבטיים שעברו לצידם. מגמות המתקפה היו כדלקמן:
א) סגירת גבול תימן-סעודיה וניתוק צירי האספקה החיוניים של המלוכנים; ב) לכידתו של האמאם בדר. כפי שאירע בעבר, כן גם עתה עלה בידי המצרים לנחול הצלחה ראשונית שנבלמה לאחר מכן. הצלחה ראשונית זו הביאה לזירה התימנית את המרשל עאמר, שרצה לנצח אישית על המבצע. שופרות התעמולה המצריים שהיו משופעים באופטימיות צוהלת השתתקו אט אט. באותה עת פורסם בביטאון הצבא המצרי מאמר שהטעים את קשייו של צבא חדש הלוחם בטופוגרפיה הררית.
בעל המאמר הזכיר, כי אף כובש זר לא הצליח לפלס דרכו פנימה לתימן ההררית. ואכן, בשנת 1515 נחתו כוחות מצריים ברצועת החוף התימנית וניסו לנצל את התרופפותו של הצבא התימני, שנחלש שנתיים לפני כן במערכה נגד הפורטוגזים על עדן. אולם המצרים נאלצו לפנות את רצועת החוף עקב עלייתם של התורכים העות'מאנים על מצרים וכיבושם אותה. בשנת 1818 נחת חיל משלוח מצרי, בפיקודו של מוחמד עלי, בחוף התימני והשתלט על נמליו העיקריים. המצרים נאלצו לסגת בשנת 1840 לאחר אולטימאטום בריטי תקיף. עבודות היסטוריות אלה לא יכלו, כמובן, לנחם את הצבאות המצרים בתימן בספטמבר 1962. התקפתם זו נועדה, כזכור, לסגור את הגבול הצפוני-מערבי עם סעודיה. טור מצרי, שיצא מהעיירה מג'ז צפונית לצעדא, הצליח לשחד את השייח' חוסיין אבן-חסן. זה האחרון התיר ליחידות המצריות לעבור בתחומי המירעה של שבטו, וכתוצאה מכך השתלטו המצרים על הרי כאזח, החולשים על הדרך שבין צעדא לצנעא והמחפים על הנתיב המולך לסעודיה. טור מצרי שני יצא מחרד' וניסה להעפיל ולהשתלט על רמת וושחה מצד מערב. הניסיון עלה בתוהו, הטור השני נבלם והנתיב המלוכני האחרון לסעודיה נשמר. מכאן ואילך השקיעו המלוכנים את מרב מאמציהם הצבאיים בגיזרת מג'זהרי ראזח על מנת לחזור ולהשתלט על דרך האספקה שהוליכה לעיירה ג'יזאן בסעודיה. מאמציהם הניבו פרי, שכן היחידות הרפובליקאיות והמצריות כותרו בהדרגה בהרי ראזח. תוך שישה חודשים טוהרה כליל שלשלת ההרים האסטרטגיות הזאת. יחידות חילוץ מצריות ששוגרו מצנעא עלו על מארבים והתפוררו ורוב פלוגות הצנחנים שהוצנחו באזור נפלו בידי המלוכנים. בסופו של דבר, הצליחו אנשי האמאם ללכוד אפילו את שר המלחמה הרפובליקאי בהרי ראזח.
בפרוס ינואר 1965 נכבש מבצר ראזח עצמו. ארבע התקפות נגד מלוכניות הביאו לגירושם של המצרים והרפובליקאים מהאזור. קציר ההרוגים עלה על 800. כ-3,000 חיילים רפובליקאים ערקו במרוצת הקרבות למחנה האמאם, וכ-600 חיילים מצריים נלקחו בשבי ולא נודע דבר על גורלם. בסיכום ניתן לומר, כי המתקפה המצרית-רפובליקאית שהחלה באוגוסט 1964 הסתיימה בתבוסה מוחצת מבלי שהושגה אף משימה אחת מתוך המשימות שהוצבו ע"י הפיקוד המצרי. זאת ועוד, המלוכנים הצליחו להרחיב את תחום שליטתם על פני רוב המרחב הצפוני-מערבי של תימן הגובל בסעודיה. הניצחון המקומי של המלוכנים זירז את תהליך התפוררותו של המחנה הרפובליקאי (התפטרות שרי ממשלת ג'עיפי ופרישתו של מוחמד אז-זוביירי מהמחנה הרפובליקאי). כן הונחתה מהלומה נוספת ליוקרתם הצבאית של המצרים. לאחר הצלחתם במרחב הרי ראזח העתיקו המלוכנים את מוקד פעילותם למבואותיה הצפוניים של צענא, כ-20 ק"מ מצפון לבירה. הכישלונות המצריים הביאו לחידוש ההפצצות האוויריות הברוטאליות וכן לשימוש בגזים נגד האוכלוסייה האזרחית. השימוש בגזים נעשה גם בשלהי שנת 1963, שעה שהמצרים נאלצו להיחלץ ממלכודות צבאיות. החמרת המצב המדיני והצבאי החזירה את המרשל עאמר לתימן בשלהי ינואר 1965.
לחצם המדיני המחודש של המצרים במרוצת שנת 1965 נבע מהתגבשות הכרתם, כי התיקו הצבאי מכביד עליהם במיוחד, בעוד שהסעודים והמלוכנים-התימניים אינם מפסידים ולא כלום. השיקולים שגיבשו תפיסה זו היו כדלקמן: הפיקוד המצרי נוכח שאין ביכולתו לתגבר את החיל המצרי בתימן עד אין סוף, למרות צווי הגיוס החדשים שהוצאו בפברואר במצרים וביצוע תכניות ההתעצמות המספרית בתחומי חילות הרגלים והשריון. המטכ"ל המצרי שקל גם אפשרות של העתקת זירת הקרבות לסעודיה עצמה והשמדת בסיסי העורף של המלוכנים. מסתבר, שנאצר הכריע נגד יוזמת התאבדות זו, שהייתה מסבכת את המצרים נגד סעודיה במישרין ונגד ארה"ב בעקיפין. מול ריכוזי הצבא המצריים שהופיעו לאורך הגבול הסעודי בתחילת אוגוסט 1965, העמיד פייצל כ-10,000 חיילים סעודיים, שצויידו בנשק חדיש ובכללו טילים שונים. האמריקאים גם מיהרו לתאם את תכניות ההגנה שלהם עם קציניו של פייצל. יתר על כן, התרבות האבידות המצריות, הצטברות המרירות בקרב חיילי החזית וקציניהם, התערערות המוראל הכללי של המצרים והרפובליקאים והכבדתו הגדלה והולכת של הנטל הכלכלי והכספי שהיה כרוך בכל ההרפתקה התימנית – כל אלה הוכיחו למנהיגות המצרית, כי נפגם אמונו של החייל המצרי במטרת המלחמה מאחר והוא נוכח לדעת, כי נשלח להילחם בתימנים ולא בישראלים.
בפברואר גייסה מצרים אלפי חיילי מילואים מכל זרועות הצבא, כנראה, כהכנה לקראת מתקפת אביב חדשה. מתקפה זו נכנסה לשלבה המכריע במרוצת חודש אפריל 1965, שעה שמטוסים מצריים הבזיקו ממספר כפרים סעודיים ששימשו כבסיס אספקה לכוחות המלוכניים. מסתבר, שגם הפעם רצה הפיקוד המצרי להשיג הכרעה צבאית לפני התכנסותם בקהיר של ראשי ממשלות ערב, שרי החוץ וההגנה והרמטכ"לים שלהם. ב-13 ביולי 1965 הודיע המרשל עאמר על יישומה המעשי של תפיסה אסטרטגית חדשה, שהתבטאה בפינוי הכוחות המצריים מהאזורים המרוחקים של תימן, העברת הגנתם לידי הרפובליקאים והתרכזותם של הצבאות המצריים באזורים מרכזיים ובערים. הכרזתו של עאמר היוותה, למעשה, אישור בעקיפין להודעותיהם של המלוכנים מתחילת יולי, כי כ-6,000 חיילים מצריים כותרו באזורים המרוחקים של תימן, וכי המצרים נואשו מלקיים עמם קשר יבשתי והם מספקים את צרכיהם בדרך האוויר. להלן הודיעו המלוכנים, כי המצרים פינו את העיירות מארב, חג'ה וד'אלע. בו בזמן הזהיר נאצר את פייצל הסעודי, כי צפויה התנגשות מזוינת בין מצרים לסעודיה אם לא יושג הסדר בתימן. ואכן, במחצית אוגוסט 1965 גברה המתיחות הצבאית בין שתי המדינות. מספר ימים לפני פגישתם של נאצר ופייצל בג'דה ביצעו המצרים פעולת קומנדו בצפון-מערב תימן על מנת לזכות ביתרון מקומי וביתרון פסיכולוגי לקראת הפגישה הצפויה. היוזמה לפגישה זו, שנקבעה לאחר לחץ מצרי רצוף, העידה על חומרת מצבם של המצרים, כשם שפינוי חבלי הספר התימניים מהיחידות המצריות הוו אות ומופת לכך. ייתכן ונאצר רצה להפגין בפינוי אזורים אלה את נכונות להוצאתם המודרגת של צבאותיו מתימן כולה. מכל מקום, נכונות זו תבחן רק בביצועה המעשי.¹⁴

XI הפדרציה הדרום-ערבית

רקע כללי
העיר והנמל עדן שוכנים על חצ"א הררי-וולקני המרוחק כ-150 ק"מ מזרחית ממיצר באב אל-מנדב. הבריטים החלו להתעניין במקום לפני כ-170 שנה, שעה שרצו למנוע את חדירתה האפשרית של צרפת לאוקיינוס ההודי דרך ים-סוף. בשנת 1802 חתמה "חברת הודו-המזרחית" (הבריטית) על הסכם מסחרי עם סולטאן לַחְג', אשר חלש על נמל עדן. כעבור 35 שנה פתחו הבריטים נתיב ספנות קבוע ממצרים להודו והם היו מעוניינים בהפיכת עדן לנמל אספקה וציוד בפחם. לאחר שסולטאן לחג' דחה את ההצעה הבריטית לקנות את נמל עדן בטבין ותקילין, כבשו הבריטים את הנמל בפרוס שנת 1839. תמורת ההכרה בבעלותם על עדן הבטיחו הבריטים לסולטאן לחג' מענק שנתי בשיעור של 6,500 דולר. במרוצת השנים 1839–1843 נעשו ניסיונות סרק ע"י שבטים ערביים לחזור ולכבוש את עדן. בשנת 1843 נחתם חוזה ידידות בין בריטניה לסולטן לחג', לפיו הכיר האחרון סופית בשייכותה של עדן לבריטניה. 40 שנה לאחר מכן קנו הבריטים מהסולטאן את השטח של שייח'-עת'מאן וצרפוהו לעדן. כן סיפחו הבריטים לשטח המושבה את השטחים הבאים: 1) האי פֶרִים החולש על מיצר באב אל-מנדב והמשמש כמישלט ימי וכמגדלור. הבריטים נאחזו לראשונה באי זה בשנת 1799, נטשוהו לאחר מכן, ובשנת 1857 חזרו והשתלטו עליו; 2) קבוצת איי קוריה מוריה המשתרעת בסמוך לחופה הדרומי של סולטאנות מסקט-עומאן. הסולטאן המקומי מסר איים אלה לידי הבריטים בשנת 1854; 3) האי קאמראן השוכן מול החוף התימני, כ-300 ק"מ צפונית לאי פֶרים. קאמראן נכבש ע"י הבריטים בשנת 1915, בפרוס מלחמת העולם הראשונה. עד אז השתייך האי לשלטונות העות'מאניים.
השטח הכולל של האיים הנ"ל מגיע לכ-150 קמ"ר, והם מצטרפים לשטח המושבה (כ-195 קמ"ר). האוכלוסייה נאמדה בכ-150,000 תושבים, רובם – ערבים, מיעוטם הודים ופקיסטנים (16,000); סומאלים (11,000); ואירופים (4,500). חשיבותו של נמל עדן גדלה במיוחד מאז פתיחתה של תעלת סואץ בשנת 1869. בזכות התפתחות זו עלה נמל עדן לדרגת אחד מנמלי התדלוק החשובים ביותר בעולם. רק לונדון וליברפול (מכלל נמלי חבר העמים הבריטי) עלו על עדן בממוצע השנתי של נפח הספינות שעגנו בנמליהם. מידי שנה בשנה פוקדות את עדן לפחות 6,000 ספינות סוחר ויותר מ-300 ספינות מלחמה. בקירבת הנמל הקימה "חברת הנפט הבריטית" (לשעבר: "חברת הנפט האנגלו-איראנית") בית-זיקוק, שתפוקתו השנתית מגעת ל-6 מיליון טון. המזקקים הופעלו באמצע שנת 1954, כשהנפט הגולמי מובא רובו ככולו מכוויית ואילו הדלק המזוקק מיועד לתידלוק הספינות העוגנות בעדן, ורק חלק מצומצם ממנו נשלח לאירופה. התפתחותו הגדולה של נמל עדן הביאה לשגשוגם של ענפי המלונאות, הקייט והשירותים. כן קיימת בעדן ובסביבתה הקרובה תעשייה קלה, המעסיקה למעלה מ-10,000 איש, והמסייעת – נוסף למסחר ולשירותים – לפריחתה הכלכלית של המושבה. כן מפיקים מלחים מהים בבריכות אידוי.
על מידת תלותה של עדן בתעלת סואץ מעידה העובדה, שמאז חסימת התעלה (בפרוס נובמבר 1956) הצטמצמה תנועת הספינות בנמל עדן ב-20% מהממוצע, ואילו תפוקת בתי-הזיקוק פחתה בכ-2/3 לערך. הואיל ומקורות התעסוקה שאינם מתבססים על הנמל, זיקוק הנפט והשירותים הינם מוגבלים ביותר, הרי שחסימת התעלה הנחיתה מהלומה כלכלית על תושבי עדן. מיקומו האסטרטגי של הנמל ותנאיו הטופוגרפיים הנוחים הפכו אותו לאחר מעמדות המפתח במערכת הנתיבים הימיים החיוניים של בריטניה. יחד עם נמלים אחרים (שקיבלו רובם ככולם את עצמאותם), כגון – גיברלטר, מלטה, נמלי קפריסין, סינגפור והונג-קונג – הוותה עדן חוליה בשרשרת הבסיסים הימיים הבריטיים שקישרו את המטרופולין עם אפריקה המזרחית, המפרץ הפרסי, הודו, אוסטרליה, ניו-זילנד והמזרח-הרחוק. עם הישמטותן ההדרגתית של העמדות הבריטיות במזרח-התיכון גברו שבעתיים חשיבותן של עדן ונסיכויות המפרץ הפרסי. בניגוד למדיניות הבריטית ההגיונית בהודו, פקיסטן, ציילון וגאנה, שהתבטאה בקידומן ההדרגתי של המושבות ממימשל עצמי ועד לעצמאות מלאה, נקטה בריטניה במדיניות שונה כלפי עדן, מתוך הנחה ששיקולי האסטרטגיה האימפריאלית בתחום זה עדיפים על רצון האוכלוסייה המקומית ושאיפתה לעצמאות. אולם הלחצים הפנימיים בעדן בפרט ובעולם הערבי בכלל אילצו את הבריטים לשנות את עקרון מדיניותם גם באזור זה. כל סמכויות השלטון התרכזו בידי מושל בריטי שהתמנה ע"י שר המושבות הלונדוני. החל משנת 1947 הורכבה מועצה מחוקקת כשהמושל הבריטי היה נשיאה ומחצית מחבריה היו פקידים בריטיים ממונים. עד לשלהי שנות ה-50 התבלטה במושבה "האגודה של עדן", אותו גוף ציבורי שייצג את חובי המסחר וחתר לשלטון עצמי במסגרת חבר-העמים הבריטי. תביעותיה המתונות ביותר של אגודה פרו-בריטית זו להגברת שיתופם של האוכלוסין המקומיים בשלטון – נדחו מעת לעת ע"י הבריטים, וכתוצאה מכך גברה השפעתם של הגורמים הלאומניים הקיצוניים – "החזית הלאומית המאוחדת", או "הליגה הדרום-ערבית" – השואבים את כוחם מהאיגודים המקצועיים המקומיים. מנהיג הלאומנים, עלי ג'עפרי, גורש מעדן באוגוסט 1956 ומצא מקלט מדיני בקהיר. מאז מאי 1956 התנהלה פעילות אנטי-בריטית אינטנסיבית בעדן בהשראתן של מצרים, תימן וסעודיה. גם כאן מילאה תחנת השידור המצרית "צות אל-ערב" תפקיד מרכזי ומכריע בהסתה ותעמולה. בשלהי שנת 1956 התרבו ההפגנות והשביתות והן קיבלו צביון אלים ביותר עקב המבצע האנגלו-צרפתי בסואץ ובגלל האינטרס הביטחוני המשותף של מצרים, סעודיה ותימן לערער את עמדות הבריטים בחצ"א ערב.
מעדן העיר התפשטה ההשפעה הבריטית על פני שטח רחב-ידיים שנאמד בכ-290,000 קמ"ר, ושנחתם לאורך כ-1,200 ק"מ ע"י חוף מפרץ עדן. במערב גבל השטח בתימן, במזרח – הגיעו תפוצותיו עד לסולטאנות מסקט-עומאן, ובצפון הסתיים שטח החסות במדבריות החול הענקיים של רבע אל-ח'אלי, המשתייכים לערב-הסעודית ואינם מסומנים בגבולות כלשהם. אומדני האוכלוסין בשטח החסות של עדן נעים סביב 800,000 נפש. אורח החיים והמסגרות החברתיות כמעט ולא נשתנו במרחבים אלה. כאן נעים כמה עשרות שבטים מסדרי גודל שונים, הרואים עצמם כעצמאיים לחלוטין, או הכפופים סמלית לאמיר או לסולטאן כלשהו החולש על יותר משבט אחד. תחומים גיאוגרפיים מוגדרים אינם בנמצא. תחומי שלטונם של הסולטאנים משתנים בהתאם לתנודות השבטים. התקריות המסורתיות נבעו מהסגת גבולות ותחומי-מירעה, או מפרישה של שבט מסוים ממסגרת כוללת על מנת להיהפך לעצמאי. החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 התקשרו בהדרגה רוב השליטים המקומיים בחוזי חסות עם בריטניה. החוזים העניקו לשליטים את ההגנה הבריטית תמורת התחייבויותיהם שלא להעביר חלקים מהשטחים הנתונים למרותם לידי ממשל הזרה. במחצית הראשונה של המאה הנוכחית נחתמו חוזים נוספים עם חלק מהשליטים, שלפיהם העמידה בריטניה לרשות השליטים "יועצים" מיוחדים שהתוו את מדיניותו השליט בעניינים מרכזיים. כל הסגל האזרחי והצבאי הבריטי בשטחי החסות הוכפף למושלה של עדן.
שטח החסות חולק לשתי יחידות מנהליות: 1) התחום המערבי, שהוא הקטן יותר בממדיו, מתפצל לכ-18 "יחידות-מדיניות" קטנות (סולטנויות, אמירויות, שייח'ויות). הנסיכות החשובה ביותר בתחום זה הינה סולטאנות לחג', שבראשה עמד עלי עבד אל-כרים (הודח ע"י הבריטים ביולי 1958); 2) התחום המזרחי, שהוא גדול יותר בממדיו, אך מתפצל למספר קטן יותר של "יחידות מדיניות", כולל את חבל חצר-מות והאי הגדול סוקוטרה. הסולטנות החשובה ביותר היא סולטאנות שיהר ומוכללא שבראשה עמד צאלח בן ע'אלב אל-קועאיתי. הבריטים ראו בשטחי, החסות מעין רצועת ביטחון בעורפה של עדן. מלבד זאת לא היו להם אינטרסים מיוחדים במרחבים השוממים והמדבריים הללו, ולכן לא עשו בעורפה של עדן. מלבד זאת לא היו להם אינטרסים מיוחדים במרחבים השוממים והמדבריים הללו, ולכן לא עשו כמעט ולא כלום לפיתוחו של האזור. כלל השטח המעובד בשני תחומי החסות אינו מגיע לאחוז אחד מכלל השטח, והחקלאות והמקנה הינם ענפי הכלכלה היחידים המפרנסים את האוכלוסין. המובלעות החקלאיות מופיעות במורדות ההרים ובעמקים שבמערב האזור וכן בוואדיות במזרח, מקום שם קיימת שיטה עתיקת יומין של אגירת מי שיטפונות. הדגניים, השומשום, הכותנה והפירות מהווים את הגידולים החקלאיים העיקריים בנוסף לכ-2 מיליון דלקי תמרים המרוכזים בחצר-מות בוואדי חג'ר. גם אינוונטר החי נאמד בכמיליון ראש. בשנים האחרונות הוחל בשטח החסות המערבי בביצוע מפעל שנועד להרחיב את השטח המעובד בכ-1/2 מיליון דונם.

חבלֵי הלידה של הפדראציה וקשייהָ
עם התגברות המסע האנטי-בריטי בעולם הערבי ולאחר שהתעוררו תקוות למציאת נפט בשטח החסות, החליטו הבריטים לבצר את שלטונם באזור. שיקולים אלה הניעו את בריטניה להעלות בראשית שנת 1954 הצעה להפיכת שטחי החסות לשתי פדראציות, בעלות מידה. מסוימת של שלטון מרכזי. בראש כל פדראציה היו צריכים לעמוד נציב עליון בריטי ומועצה עליונה המורכבת מהשליטים המקומיים. לידם יפעלו מועצה מבצעת ומועצה מחוקקת, שכל אחת מהן תורכב מפקידים בריטיים ומנציגים ישמונו ע"י השליטים המקומיים. תחום טיפולם של מוסדות אלה הוגבל לענייני חינוך, בריאות, תחבורה מכס ודואר. מדיניות הביטחון והחוץ נועדו להישאר בסמכותו הבלעדית של הנציב העליון הבריטי. המטרה הכללית של בריטניה בתכנית זו הייתה להעניק לשליטים המקומיים מידה רבה יותר של אוטונומיה, אך לרכז את ענייני החוץ והביטחון בידיה. התכנית נגנזה סופית בשנת 1956 הן מחמת חוסר ההתלהבות שגילו חלק מהשליטים המקומיים, והן בשל התנגדותה של תימן, שנתמכה ע"י מצרים, סעודיה ומנגנון "הליגה הערבית". בפרוס שנת 1959¹ הוקמה ע"י הבריטים " פדראציה של אמירויות-הדרום". איחוד זה הוקם על צירופם של 6 "יחידות מדיניות", ששליטיהם התנגדו למגמות ההתפשטות של תימן והטילו את יהבם על הבריטים. התגובה התימנית התבטאה בעידוד התקוממויות בעיר עדן ובלחג'. למרות התגובה העוינת הצליחו הבריטים אט אט להרחיב את המסגרת. מכל מקום, ההפיכה הרפובליקאית בתימן המריצה את הבריטים להגיב ביצירת מדינה ערבית חדשה, באוגוסט 1962, ע"י איחוד שני שטחי. החסות עם המושבה עדן. לפי תכנית זו היה על הפדראציה הערבית החדשה להיכון רשמית במרץ 1963. מאז שנת 1959 הרחיבו הבריטים בהדרגה את סמכויות המימשל העצמי בעדם גופא, ואפשרו גם עריכת בחירות למועצה המחוקקת, כש-12 מתוך 23 חבריה נבחרו ע"י תושבי עדן, ואילו השאר מונו ע"י הנציב הבריטי, ובתוכם 5 פקידים בריטיים.
החל משנת 1961 הוענקו סמכויות ביצועיות לחברי המועצה המחוקקת והבריטים התאמצו לשכנע את הארגונים המדיניים המקומיים בדבר הכדאיות שבצירופה של עדן ל"פדראציה של אמירויות הדרום". בראש המתנגדים לכך עמד "איגוד הדרום-הערבי", שתבע את מתן זכות ההגדרה העצמית לתושבי עדן על מנת לצרף את המושבה, בשלב מאוחר יותר, לקע"ם. כן התנגדו למגמות הבריטים האיגודים המקצועיים העדניים בראשות מזכירים הכללי, עבדאללה משרדי.
בשנת 1962 כינסו הבריטים בלונדון את שרי המושבה עדן ועמיתיהם מ"הפדראציה של אמירויות הדרום" על מנת לגבש עמדה משותפת הן לגבי "הפדראציה של דרום-ערב" והן לגבי הסמכויות שתושארנה בידי המימשל המקומי בעדן. בתום הכנס פרסמו הבריטים ב-19 באוגוסט "ספר-לבן" שהכיל את תוכן ההסכמים שהושגו בכנס. הוסכם כי עדן תצורף ל"פדראציה של דרום-ערב" החל ממרץ 1963, תוך שמירה על הריבונות הבריטית על המושבה. כן נקבע כי האיים פרים וקוריה מוריה יוסיפו להישלט ע"י הבריטים, אשר יהיו גם האחראיים להגנתה של עדן ולביטחונה הפנימי. הבריטים שמרו לעצמם את הזכות להוציא את עדן מהפדראציה כל אימת והאינטרס הביטחוני שלהם יחייבם לכך. כן נקבע כי עדן תוכל לפרוש מהפדראציה לאחר 7 שנים, מיום הצטרפותה אליה, בתנאים מסוימים (כלומר מבלי לפגוע באינטרסים הבריטיים). לבסוף הוסכם, כי לכל חברה בפדראציה תישמר זכות ווטו לגבי כל שינוי בהרכב מוסדות הייצוג הפדראליים או בחוקת הפדראציה. ההסכם בכללו, כפי שפורסם ע"י הבריטים, עורר התנגדות חריפה בעדן מאחר והוא נועד להנציח את האפוטרופסות הבריטית על הנמל החיוני. נוסף לאיגודים המקצועיים העדניים, התייצבה נגד הבריטים "המפלגה הסוציאליסטית העממית", שחתרה לאיחוד עם תימן הרפובליקאית. מפלגה לאומנית זו נתמכה בעיקר ע"י התימנים הרבים המתגוררים בעדן, ואף הצליחה, בתמיכת האיגודים המקצועיים, לארגן שביתות ולעורר מהומות תכופות. בעיני הגורמים האופוזיציוניים לבריטים נועדו התכניות הבריטיות בדרום-ערב לשתי מטרות בלבד: א) הקפת עדן המתקדמת יחסית ברצועת מגן "פיאודלית" במסגרת הפדראציה של דרום-ערב; ב) הנצחת הנוכחות הבריטית בעדן בניגוד לתכניות ההתפשטות של תימן. לפיכך תבעה האופוזיציה מתן עצמאות מלאה לעדן ולדרום-ערב, הינו ביטול הבסיס הצבאי הבריטי בעדן לאלתר, וצירוף שטחי הפדראציה, או לפחות עדן, לתימן.
בשלהי אפריל 1946 הגיע נאצר לביקור פתע בתימן המשוסעת, ובאותה הזדמנות הוא התקיף מרות את "האימפריאליזם הבריטי" בדרום-ערב. כשבוע בלבד לאחר מכן התלקחו מחדש הקרבות צפונית לעדן, באזור הספר התימני. אמנם שטחי הגבול בין הפדראציה של דרום-ערב לבין עדן לא היו רגועים גם לפני שהתחוללה ההפיכה בתימן, אולם ביקורו של נאצר בצנעאה ונאומו התוקפני נגד הבריטים, שנועד כנראה להסיח את דעת הערבים מהתסבוכת התימנית, הביאו להתגברות פעולות הגרילה של "הזאבים האדומים", אותם לוחמים אנטי-בריטיים שצוידו בנשק ובכסף ע"י הצבא המצרי שבתימן. הבריטים הגיבו הפעם במהירות ובחריפות והטיסו תגבורת צבאית מבריטניה לעדן תוך 9 שעות. כן הוזעקו יחידות אחרות ממזרח-אפריקה וממקומות אחרים. ב-5 במאי 1964 החלו צנחנים בריטיים בפעולות ביעור נגד מעוזיהם ההרריים של "הזאבים האדומים". מבצע זה הסתייע בהבזקות אוויריות של מטוסים בריטיים. כשבועיים לאחר טיהור השטח משרידי המורדים נערך כנס בין-שבטי בוואדי ג'בל רדפאן, תחת עיניהם הפקוחות של הטייסים הבריטיים שחגו מעל. בכנס זה התגלו, כנראה, גישות מנוגדות בנוגע ליחס שיש לנקוט כלפי הפדראציה של דרום-ערב.
העידוד והסיוע שנתנו ע"י הצבא המצרי בתימן ל"זאבים-האדומים", שנלחמו בסמוך לגבול התימני נגד הבריטים, נבע בראש ובראשונה מתמיכתה המוסווה של בריטניה במחנה המלוכני בתימן. חסנין הייכּל פירט במאמריו השונים את "עוונותיה" של בריטניה בחצ"א ערב. הוא האשים את המודיעין הבריטי בהענקת סיוע והדרכה לכוחות האמאם בתימן ובשיגור מדריכים בריטיים ואירופיים לצבא המלוכני. על רקע זה סיכם הייכל וקבע, כי בריטניה מהווה את האויב הפעיל ביותר במערכה נגד הרפובליקאים והמצרים בתימן. אין תימא, אפוא, שנאצר הזדרז להזעיק את דעת הקהל הערבי ל"שחרור עדן" באפריל 1964. הוא שאף להפנות את זרקאורי הפרסומת והתעמולה המצריים לדרום-ערב ולחפות על מלחמת הערבים בערבים בתימן. כמו כן ניצל נאצר את המתיחות הצבאית בעדן על מנת למצוא אמתלא לנוכחות הצבאית המצרית בתימן ולשוות לה ילה קדושה של מלחמה באימפריאליזם הבריטי. נאצר ידע היטב, כי ניתן לרכוש את אהדת התימנים, על מחנותיהם השונים, כיוון שכולם תמימי דעים בדבר זכויותיה של תימן על עדן ועל דרום חצי-ערב. עמדתה ושיקוליה של בריטניה היו שונים, כמובן, תכלית שינוי מאלה של מצרים. בעיית עדן, מבחינה בריטית, אינה דווקא עניין אחזקתה של מושבה בריטית כלשהי, אלא שמירה על אחד הבסיסים הימיים החשובים ביותר שנותרו עדיין בידי בריטניה במערכת נתיביה הימיים לעבר המפרץ-הפרסי, מזרח-אפריקה ומלזיה. נוסף לכך, יש עניין רב לבריטניה בהגנה על עדן בשל מעמדה בקירבת שדות הנפט העשירים של מרחבי המפרץ הפרסי. הנפט המזרח-תיכוני הינו הזול ביותר בעולם והוא כולל למעלה מ-60% מכלל העתודות העולמיות המוכחות. גם הוצאות התפעול הן נמוכות ביותר ומסתכמות ב-8.5% מכלל ההכנסה הגולמית של חברות הנפט במזרח-התיכון, לעומת 29.1% בוונצואלה ויותר מ-70% בארה"ב. יתרה מזאת, מידי כל שנה מקבלים בעלי המניות 45% מכלל ההכנסה הגולמית הנשתית במזרח-התיכון, לעומת כ-18% בוונצואלה וכ-5% בארה"ב. נתונים אלה מסלקים כל ספק בדבר הכדאיות המוחלטת בחלישה על מקורות הנפט במזרח-התיכון. מאז תום מלחמת העולם השנייה הצטמצם והלך משקלן היחסי של ההשקעות הבריטיות מתוך כלל השקעות הנפט במזרח התיכון, ולעומת זאת עלה חלקן היחסי של ההשקעות האמריקאיות: בעוד שחלקן של החברות האמריקאיות באזור עלה מאז מלחמת העולם השנייה מ-40% ל-50%, הרי שחלקן של החברות הבריטיות הצטמצם מ-47% ל-18% בלבד. התפתחות זו נבעה, בעיקר, הודות למאמצים האמריקאיים הרבים שהושקעו ברכישת זכיונות נפט חדשים, שהתלוו בהזרמת השקעות רבות לאזור. לפיכך, עלתה שבעתיים חשיבות מקורות הנפט הקיימים של בריטניה, במיוחד כשהתעשייה הבריטית נזקקת לנפט זה ומהוה את צרכן הנפט השני בגודלו בעולם המערבי אחר ארה"ב.
המתיחות בעדן ובדרום-ערב הייתה צפויה לחלוטין מייד עם פרוץ ההפיכה בתימן, שהרי התימנים הגולים והמהגרים המתוגררים בעדן הביעו מייד את הזדהותם עם המשטר הרפובליקאי בתימן. לאחר דיכוי מרד "הזאבים האדומים" שיגרו הבריטים את שר המושבות שלהם לעדן על מנת לבחון מקרוב את המצב ולהיפגש עם המנהיגים המקומיים השונים, ובכללם מנהיגי האופוזיציה. ראוי לציין, כי בשלהי דצמבר 1963 הופסקו הדיונים בין לונדון לבין נציגי עדן, על פי יוזמה בריטית, לאחר שהנציב הבריטי בעדן נפצע ע"י מתנקשים מקומיים. נוכח ההתנגדות העזה השוררת בעדן והיטמעות המושבה בתוך הפדראציה של דרום-ערב, הנשלטת ע"י הסולטאנים והאמירים הנחשלים, ניסו הבריטים להרחיב במידה ניכרת את המימשל העצמי והאוטונומיה של המושבה. המנהיגים המקומיים תובעים את הגדלת התשלום השנתי עבור אחזקת הבסיס הבריטי (עד כה – 30 מיליון ליש"ט), והענקת סכומים אלה לשלטונות עדן בלבד. הפשרה שהושגה בינתיים הצביעה על דחיית הצטרפותה של עדן לפדראציה עד שנת 1969.
ביוני 1964 חודשו המגעים בין ראשי "הפדראציה" לבין ממשלת בריטניה. ב-4 ביולי 1964 נחתמו ההסכמים לצורך עצמאות מתן ל"פדראציה של דרום ערב" ופורסמה החוקה העראית. הוחלט על הקמת מועצת נסיכויות לאסיפה לאומית נבחרת; כן נקבעה עריכת בחירות דמוקרטיות-ישירות במידת האפשר, או בחירות בנסיכויות הנחשלות בהתאם לפרטים שייקבעו להלן. עם מתן העצמאות המלאה הוסכם על בחירת נשיא מקרב נסיכי הפדראציה ע"י האסיפה הלאומית לתקופה בת 5 שנים. כן הוחלט על הקמת ממשלה פלרמנטרית. הסכמים אלה נועדו לאישור מחודש לאחר המושבה עדן תגיע לשלטון עצמי מלא.
במרוצת שנת 1962 התנהלו בלונדון שיחות ודיונים על עתידה של המושבה והעיר עדן ועל נוסח צירופה ל"פדראציה של דרום ערב". באוגוסט 1962 הושג הסכם שקבע מתן שלטון עצמי מלא בתהליך מודרג למושבה. נקבע, כי המושבה תצטרף ל"פדראציה" במרץ 1963. כן נקבע, כי אם יתברר תוך 7 שנים שהעיר עדן מקופחת והמועצה המחוקקת העדנית תערער על כך ברוב של 2/3, תתבע ממשלת בריטניה מ"הפדראציה" את הוצאתה של עדן. ההסכם אושר במועצה המחוקקת של עדן ברוב קולות, אולם בקוורום חסר (4 מתוך 12 הנבחרים). הסיעה הפרו-בריטית בעדן הייתה "המפלגה הלאומית המאוחדת". האופוזיציה, שהפגינה נגד ההסכם בספטמבר 1962, הייתה מפולגת למספר קבוצות. סיעת "הליגה של דרום-ערב" צידדה באיחוד עם תימן, אולם חלק ניכר מחברי האיגודים המקצועיים שאפו לעצמאות מלאה וקיבלו את השראתם ממצרים. ב-1962 הוקמה "מפלגת העם הסוציאליסטית" מקרב חברי האיגודים המקצועיים. בקיץ 1964 חל פילוג במפלגה זו. מצרים הסירה את תמיכתה מהמפלגה והעבירה לארגון מחתרתי קיצוני יותר, שהוקם מחוץ לעדן, שהוקם מחוץ לעדן, "החזית הלאומית לשחרור הדרום הכבוש".
פרשת המושבה עדן התגלגלה עד לאו"ם מאז ספטמבר 1962. תת-ועדה מיוחדת של האו"ם נגד הקולוניאליזם ביקשה לערוך חקירה בעדן עצמה, אולם השלטונות הבריטיים סירבו להתיר את כניסתם של חברי ועדה זו. בינואר 1963 הרכיב ראש ממשלתה הראשון של עדן את ממשלתו ובעת ובעונה אחת נחתם הסכם בדבר הצטרפות עדן ל"פדראציה". 24 נציגים עדניים תפסו את מושביהם בין 90 חברי המועצה העליונה של ה"פדראציה".
אולם העברתה של עדן לשלטון עצמי מלא והצטרפותה ל"פדראציה של דרום-ערב" נדחתה שוב ושוב מחמת השתוללותה של מלחמת האזרחים בתימן נוכחותו של הצבא המצרי בתימן. בדיונים שהתנהלו בשנת 1964 על עתיד ה"פדראציה" עתידה של עדן הוחלט על מתן עצמאות מלאה עד שנת 1969. האופוזיציה העדנית החלה לנקוט בטרור אלים עוד בשלהי שנת 1963, ואילו הממשלה הפדראלית הכריזה על מצב חירום ונקיטת אמצעי ביטחון חמורים. הכרזות ומעשים אלה עוררו התנגדות חריפה מצד ממשלת עדן, שטענה כי ענייני הביטחון הפנימיים של המושבה שייכים לה ולא לשלטונות "פדראציה". למרות החמרת המצב, אושר באביב 1964 חוק בחירות חדש, שהעניק את זכות הבחירה רק לגברים אזרחי עדן ולילידיה, או לתושבים שאבותיהם נולדו בה. מספר הבוחרים הוגבל בכך לפחות מרבבה והחוק כולו עורר מתיחות רבה. עם פרסום החוק פוזרה המועצה המחוקקת של עדן (ש-11 מתוך 23 חבריה מונו ע"י הבריטים). באוקטובר 1964 נערכו בחירות חדשות.
בספטמבר 1965 חל קרע גלוי ביחסים שבין בריטניה לבין ממשלת עדן. הוגברו פעולות הטרור מטעם "החזית הלאומית", אשר שליחיה רצחו את יו"ר בית-המחוקקים העדני ומפקח המשטרה הבריטי. שיחותיו של שר המושבות הבריטי, אנתוני גרינווד, עם מנהיגי עדן נכשלו, כנראה בהשפעת פרישתה של סינגפור מהפדראציה המלזית במזרח-הרחוק. מכל מקום, ב-25 בספטמבר 1965 פיטר הנציב העליון הבריטי את שרי ממשלת עדן ופיזר את המועצה המחוקקת, תוך כדי נטילת סמכויות השלטון לידיו. עוצר לילה הוטל על המושבה והבריטים נמקו את צעדיהם בכך, שממשלת עדן סירבה לגנות את פעולות האנטי-בריטיות שבוצעו ע"י אנשי "החזית הלאומית". ראש הממשלה העדני המודח העניק תמיכה פומבית לאנשי "החזית הלאומית" שקיבלו את השראתם מקהיר. כתוצאה מכך, הכריזו האיגודים המקצועיים על שביתה כללית ב-2 באוקטובר. מזכיר האיגודים המקצועיים, עלי חוסיין קאד'י, הצהיר כי ארגונו חותר לסילוק הבסיסים הצבאיים הבריטיים מעדן (המעסיקים כ-8,000 מחברי ארגונו). הודעה זו פורסמה בעת ובעונה אחת עם החלטת השייח'ים המשתתפים בממשלה הפדראלית של דרום-ערב ללחוץ על בריטניה שתילחם בתוקף נגד הקיצוניים הלאומיים בעדן. המאורעות הסועדים בעדן הביאו לביטול פגישתו של שר המדינה הבריטי, ג'ורג' תומסון, עם הנשיא נאצר בקהיר. פגישה זו נועדה ליישר את ההדורים בין בריטניה ומצרים. היחסים בין שתי המדינות הגיעו, אפוא, לשפל חדש, בעוד שעתידה של עדן בפרט וה"פדראציה של דרום-ערב" בכלל נקלע למבוי סתום ונראה מעורפל ביותר בשלהי שנת 1965.

XII כוויית

רקע היסטורי וכלכלי
כוויית משתרעת על שטח של כ-15,500 קמ"ר, מבלי להביא בחשבון את האזור הניטראלי המנוהל בשותפות עם סעודיה.¹ בשנת 1965 נאמדה אוכלוסיית השייח'ות ב-468,000 נפש, מהם כ-300,000 בעיר כוויית. נתונים אלה מצביעים על גידולה המהיר של האוכלוסייה שהתרבתה בכ-60% בין השנים 1957–1961. כמחצית מהאוכלוסייה אינה כווייתית, והיא הורכבה (בשנת 1961) בעיקר מעיראקים (כ-30,000), פרסים (כ-20,000), ירדנים ופלסטינאים (כ-40,000); לבנונים (7,000) ו-2,000 נפש מכל אחת מהמדינות הבאות – מצרים, סעודיה וסוריה. נוסף לכך התגוררו בשייח'ות כ-4,000 אירופים, מהם 2/3 בריטים ששירתו כולם בתעשיית הנפט ובענפיה השונים. משפחת אצ-צבאח שליטה בכוויית למעלה מ-200 שנה. צבאח אבו-עבדאללה, שמשל בין השנים 1756–1762, נחשב למייסד השושלת. מוצא המשפחה השלטת היה מנג'ד, כנראה משבט עניזה, בדומה למוצאם של השבטים הבדוויים האחרים בשייח'ות. מייסד השושלת רצח שניים מאחיו על מנת להיוותר שליט יחיד מוחמד אצ-צבאח, שמשל בכוויית בסוף המאה ה-19, הצליח לשחרר את השייח'ות מהשלטון העות'מאני. הוא היה השליט שהעניק מקלט מדיני למשפחת עבד אר-רחמאן אס-סעוד, אביו של מייסד ממלכת ערב-הסעודית. אבן-סעוד גדל בכוויית, ובסיוע מושלה הצליח להטות לצידו את שבטי נג'ד. השייח' מוחמד נרצח בשנת 1897 ואחיו הצעיר מֻבּארכּ אצ-צבאח תפס את השלטון. השייח' הצעיר נקלע לסבך הבינלאומי של תחרות המעצמות. בתקופה זו פעלו בכוויית סוכניהן של מעצמות רבות – צרפת, תורכיה, גרמניה, רוסיה ובריטניה – שניסו לרכוש את השייח' לצידן. באותה תקופה מסר הסולטאן העות'מאני עבד אל-חמיד לגרמניה את הזיכיון להנחת קו מסילת הברזל איסטנבול-בגדאד. הגרמנים שאפו, כמובן, להמשיך את הקו עד לעיירה כוויית, שהייתה הנמל היחידי במפרץ הפרסי. יש לזכור, כי באותה עת כבר נודע ברבים דבר מציאות הנפט באדמתה המדברית של כוויית. השייח'ות הייתה שייכת, להלכה, ומבחינה מינהלית לוולאית בּצרה של האימפריה העות'מאנית, אם כי מבחינה מעשית נהנתה השייח'ות מעצמאות. השייח' מֹבּאַרֶכּ דחה, לאחר שיקולים רבים, את הצעת הגרמנים בדבר המשך המסילה עד למפרץ הפרסי. כתוצאה מכך, לחץ הקייזר הגרמני על הסולטאן שידח את השייח' מכיסאו. ואכן, בשנת 1898 ניסו התורכים להשתלט בכוח על העיירה כוויית. מבארכ הזדרז והזעיק את הבריטים, ואלה האחרונים שיגרו אזהרה חריפה לשלטונות התורכיים לבל יפרו את הסטאטוס-'וו במרחב המפרץ הפרסי. התורכים נאלצו לבטל את תכניות השתלטותם, ואילו השייח' הכווייתי חתם בשנת 1899 על הסכם עם בריטניה,² שלפיו קיבל על עצמו את החסות הבריטית והתחייב להתייעץ עם הממשלה הבריטית בכל פרשת היחסים עם המדינות האחרות. משנת 1904 ואילך התגורר בכוויית "הנציג המדיני" הבריטי, ששימש כמקשר בין השייח' לבין "הרזידנט המדיני" לאזור המפרץ הפרסי של בריטניה, שישב בבחריין, והיה כפוף למישנה למלך הבריטי בהודו; מאז הכרזת עצמאותה של הודו הפך "הרזידנט" לנציגו של המלך. תפקידו של הנציג היה לייעץ לשייח' בענייני חוץ ובבעיות קונסולריות בלבד מבלי להתערב בענייני פנים.
בשנת 1911 נחתם הסכם נוסף בין השייח' הכווייתי לבין בריטניה, שחייב את מבארכ לבלתי מסור זיכיונות לשליית פנינים לפני התייעצות עם הנציג הבריטי. ב-1913 הורחבה תחולתו של ההסכם הנ"ל גם על זיכיונות נפט. באותה שנה עצמה נחתם הסכם בין בריטניה לתורכיה העות'מאנית, לפיו ויתרה האחרונה על זכויותיה בכוויית ובשאר נסיכויות המפרץ-הפרסי לטובת בריטניה. ב-3 בנובמבר 1914 הבטיחה בריטניה לשייח' מבארכ, כי "כוויית תוכר כנסיכות עצמאית תחת החסות הבריטית", בתנאי שהשייח' יפעיל את לוחמיו ויסייע לכיבושה של בצרה. מבארכ עמד בהתחייבות זו, צרף יחידת לוחמים לחיל המישלוח הבריטי שהונחת בדרום-עיראק ושכבש את בצרה, ב-22 בנובמבר 1914.
בשנת 1915 נפטר שייח' מבארכ. למשך שנתיים בלבד שלט בנו ג'אבר, שמת ב-1917. השליט הבא, סלים בן מבארכ, השכיל לנצל כהלכה את מאבק המעצמות לטובת נסיכותו. הוא ניהל מו"מ עם בריטניה בהנפת הדגל הבריטי ליד החוף, בעוד שהדגל התורכי התנוסס לעבר פנים הארץ. מכל מקום, זהירותו המדינית של שייח' סלים חילצה את כוויית משדה המערכה. בשנת 1916 העניק סלים מקלט מדיני ללאומנים העיראקיים שהתמרדו בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה.
בעשרות השנים הראשונות למשטר החסות על כוויית לא הפיקה בריטניה תועלת ישירה מאפוטרופוסתה על השייח'ות. אדרבא, מעת לעת היה האוצר הבריטי חייב להפריש מענק כספי לשייח' המקומי, שהיה שרוי במצוקה כספית. לעומת זאת נודעה לחסות הבריטית חשיבות רבה מנקודת ראותו של השליט הכווייתי. ניתן לומר, כי רק הודות לאפוטרופסות זו שמרה כוויית על שלמותה ועצמאותה היחסית. בשעה ששייח' סלים הצליח, כאמור, לצאת בשלום מהמאבק שבין המעצמות, כמעט כרע נפל בפני הסתערויותיהם של קנאי הווהאבים הסעודיים. המלך הסועיד עבד אל-עזיז אבן-סעוד לא החזיק טובה על הכנסת האורחים הנאה שנהג בו ובאביו השייח' של כוויית, עת גורשו השניים מנג'ד. בשנת 1916 הוקמה בחיפזון סביב נמל כוויית חומת טיט על מנת להדוף את לוחמי הווהאבים, שהסתערו על העיירה לכובשה. צבאו הקטן של שייח' סלים ניגף כליל בפני לוחמיו של אבן-סעוד. רק לאחר שסלים הזעיק את הבריטים להגן על עירו, ב-20 באוקטובר 1920, נסוגו הלוחמים הסעודיים. אולם ההתנגשויות והפשיטות נמשכו גם בשנים הבאות ולבשו צורה חמורה בשנים 1928/9. הכווייתים, בעזרת הבריטים סיכלו גם בשנים אלה את הגיחות הסעודיות. כתגמול על כישלון מאמציו לכבוש את נמל כוויית, שנודעה לו חשיבות אסטרטגית במיוחד כלפי נג'ד, הכריז המלך אבן-סעוד על הסגר יבשתי על כוויית. לניתוק היחסים עם סעודיה גרם גם הסכסוך בשאלת המכס וסחר-המעבר הסעודי דרך כוויית, שכן השייח' המקומי גבה מיסי יבוא בשיעור של 5% מכל הבא דרך נמל כוויית. מאחד ונג'ד הסעודית שימשה כשוק עברי למימכר התוצרת הכווייתית ומוצרי הסחר שעברו דרך כוויית, תבע אבן-סעוד חלק מהכנסות המכס, אך תביעתו הושבה ריקם. ההסגר הסעודיהעויין היה בתוקפו כ-20 שנה. מצור כלכלי זה גרם למשבר חמור בכוויית, אשר הסתיים רק לאחר שהחלה ההפקה המסחרית של בארות הנפט הכווייתיות.
החוק השליט בנסיכות כווייתהינה השריעה המוסלמית, לפי האסכולה המאלכּית. השייח' מהווה את הרשות המשפטית העליונה, בעוד שמשפטי הזרים והבלתי-מוסלמים התנהלו – בשעתו ע"י בית-דין בראשות הנציג הבריטי. מבנה השלטון האוטוקראטי מתבטא בריכוז כמעט מוחלט של סמכויות הביצוע בידי השליט הנוכחי (שייח' עבדאללה אצ-צבאח, שהוכתר בפברואר 1950). השייח' הסתייע בגוף מייעץ שהורכב מ-12 חברים ובתוכם 4 מבני משפחת צבאח, והשאר – מנכבדי השייח'ות האחרים. מועצה זו הייתה מתכנסת אחת לשבוע לשם קבלת החלטות ושמיעת קובלנותיהם של התושבים. ריבוי נשים ואחזקת פילגשים מותרים לפי החוק בכוויית. כן מותרת העבדות, הקיימת בכוויית כבחצי האי ערב כולו בצורה גלוייה, וזאת למרות ההסכם משנת 1890 בין בריטניה לבין השליטים המקומיים במפרץ הפרסי, שנועד להגן על שולי-הפנינים, מפני שודדיהים ושאסר על כניסת ספינות הטעונות בעבדים למפרץ הפרסי. השוק המרכזי לעבדים בח"א ערב הועתק למכּה, ששימשה לפני זמן מה כאחד המרכזים הגדולים ביותר בעולם לסחר עבדים.
עד לגילוי הנפט הייתה כוויית שייח'ות דלה. על אףהתנאים הפיסיים הקשים מנשוא – קרקע מידברית, חום לוהט, המגיע ל-50°C במשך כ-7 חודשים (ממאי לנובמבר), אפסות המשקעים ומליחות מי הבארות – הלכה כוויית הלוך והתפתח בהדרגה הודות לחריצות תושביה. אלה האחרונים הטילו את יהבם על הספנות, סחר התמרים, הצמר והעורות ושליית הפנינים. כן התמחו הכווייתים בבניין סירות גדולות בתיקונן. מאות ספורות של סירות-ספינות אלה, שנפחן נע בין 200–400 טון, היו מהלכות במפרץ הפרסי ובים ערב בוואכה הודו וחופי מזרח-אפריקה. נמלה הטבעי של כוויית הפכה למרכז מסחרי חשוב ולאזור מעבר לשוקי סעודיה, עיראק ואיראן. הנמל שימש בעבר מקור הכנסה נכבד עקב המכס שהוטל על סחורות היצוא והיבוא. בשנת 1946 הגיע יבואה של כוויית לכ-2.5 מיליון ליש"ט, אך רובו ככולו נועד לארצות ערב האחרות, בעוד שהצריכה המקומית הייתה מצומצמת ביותר. בשנת 1948 הגיע היבוא לכ-12.6 מיליון דולר, ובשנה שלאחריה – לכ-39 מיליון דולר (כולל היבוא לפיתוח ענף הנפט). יצואה של כוויית הינו, רובו ככולו, נפט גולמי. הפריטים האחרים המיוצאים הינם פנינים, צמר ובקר. הייצור הכווייתי אינו מספק כלל ועיקר את הצריכה המקומית והוא מוגבל לגידול תמרים ומלונים, שעורה וחיטה המתרכזים בג'חרה, כ-40 ק"מ דרומית מערבית מהעיר כוויית.

הנפט ומדיניות הפיתוח
בשנת 1908 נקדחו בארות הנפט הראשונות בפרס. ב-1929 בוצעו הקידוחים הראשונים בשדות הנפט של כרכוך בעיראק. ב-1932 התגלה נפט באיי בחריין. גילויים אלה והתפתחות תעשיית הנפט הגבירו, כמובן, את ההתעניינות בכל האזורים הסמוכים למפרץ הפרסי והשוכנים למרגלות הרי זגרוס ועומאן, ובכלל זה גם כוויית. אף שהבריטים הבטיחו לעצמם עוד בשנת 1913 את זכות הווטו על מתן זיכיונות לחיפוש נפט בכוויית, לא יכלה הייתה הממשלה הבריטית לעמוד בפני לחצן של חברות הנפט האמריקאיות וממשלת ארה"ב. הבריטים נאלצו להסכים לשותפות ביחס לחיפושי נפט ולניצולו עם האמריקאים. שייח' אחמד בן ג'אבר אצ-צבאח, שמשל אחר מות דודו, שייח' סלים (1921), העניק את זיכיון הנפט למשך 75 שנה (החל מה-23 בדצמבר 1934) ל"חברת הנפט של כוויית", שמניותיה התחלקו שווה בשווה בין "חברת הנפט האנגלו-איראנית" (כיום: "חברת הנפט הבריטית, B.P.C.) לבין החברה האמריקאית ("גאלַף אויל-קומפני-אוף-פנסילבניה"). הזיכיון כיסה את כל שטחי השייח'ות. הקידוחים החלו בשנת 1936. ב-1937 התגלה שדה הנפט הראשון, שהפך להלן לשדה הנפט העשיר ביותר בעולם. שטחו אותר כ-50 ק"מ דרומית לעיר כוויית בחבל הגבעות של בורגאן. דא עקא, שמלחמת העולם השנייה הביאה להפסקת הקידוחים ופעולות הפיתוח האחרות בשנת 1942. מבצעי הפיתוח חודשו רק ב-30 ביוני 1946, עם הנחת צינור הנפט הראשון בשייח'ות. בשנה זו הוחל, אפוא, בהפקתו של הנפט במימדים מסחריים. בשנה זו שילמה החברה לשייח' תגמולים בסך 13.5 סנט לחבית, או 95 סנט עד 1 דולר לטון. בשלב הראשון נבנו 50 בריכות נפט, בקיבולת של 168,000 חביות כל אחת, בריחוק של כ-9 ק"מ מחוף המפרץ הפרסי. הצינור הסתיים בנמל נפט שנבנה במיוחד עבור שדה בורגאן, מינאא אל-אחמדי, ובו מתקנים להזרמת הנפט הגולמי ל-6 ספינות-מיכליות בבת-אחת. המזח של הנמל, שנחשב למזח-הנפט הארוך ביותר בעולם, הושלם עוד בדצמבר 1943. שנת התפוקה הראשונה של כוויית, הלוא היא שנת 1946, הסתכמה כדלקמן: 8 בארות ו-800,000 טון נפט (לעומת 19.2 מיליון טון באיראן ו-8 מיליון טון בסעודיה). התפוקה גדלה במהירות והגיעה ל-2.2 מיליון טון ב-1947; 6.5 מיליון טון ב-1948, ולמעלה מ-12 מיליון טון נפט ב-1949. בשנת 1951 קוו להפיק כ-24 מיליון טון, אולם בשנה זו פרץ משבר הנפט הפרסי, ששיתק את תעשיית הנפט של המדינה הראשונה במעלה עד אז בייצור נפט במזרח-התיכון. לפיכך, אם הייצור המתוכנן לשנת 1956 נאמד בשעתו בכ-36 מיליון טון, הרי בא משבר הנפט הפרסי והפך את הקערה על פיה: כבר בשנת 1955 הפיקו 193 הבארות של שדה בורגן כ-55 מיליון טון, שהוו אז כ-1/3 מכלל תפוקת הנפט המזרח-תיכונית וכ-7% מתפוקת הנפט העולמית. לעומת 8 הבארות שהיו בכוויית בשנת 1946, נמצאו בה 193 בארות ב-1955, וכ-800 בארות בשנת 1959 (שהפיקו למעלה מ-68 מיליון טון). מאז שנת 1953 תפסה כוויית את המקום הראשון בתפוקת הנפט המזרח-תיכונית ואת המקום הרביעי בעולם כולו (אחרי ארה"ב, ונצואלה וברית-המועצות).
נתונים מועטים אלה מרמזים על מידת התעשרותה האגדתית של שייח'ות כוויית עושר חסר-תקדים זה מתברר כאשר עורכים השוואה עם ערב-הסעודית וארה"ב: עומק עורקי הנפט של כוויית הינו מהקטנים בעולם, ומכאן קלות ההפקה והוצאותיה הזולות יחסית. פיתוח דומה של משק הנפט בסעודיה דרש זמן כפול כמעט מזה שבכוויית ואילו בארה"ב – נדרשו כ-40 שנה. לעומת זאת, שכרו של שוליית עובדים בכוויית גדול פי 10 משכרו של עובד בלתי-מקצועי באיראן.

על מימדיה ההשוואתיים של התפתחות תפוקת הנפט בכוויית ניתן ללמוד מהטבלה הבאה:

חשיבותו של הנפט המזרח-תיכוני בכלל והנפט של כוויית בפרט מודגמת לא רק בעליית התפוקה בשנים האחרונות, אלא במיוחד בהערכת עתודות הנפט המוכחות החבויות עדיין במעמקי האדמה. לשם ההשוואה ניתנת להלן הטבלה הבאה:

עתודות הנפט המוכחות בעולם לשנת 1963
(לפי "בעולם הדלק", אפריל 1964)

מתוך 27,825 מיליוני טון נפט, שהוערכו כעתודות מוכחות במזרח-התיכון (ושהוו כ-62% מכלל העתודות העולמיות), התחלקו הכמויות החבויות במעבה אדמת האזור כדלקמן: בכוויית 8,165 מיליון (למעלה מ-19% מעתודות הנפט העולמיות!); בסעודיה – 8,040 מיליון טון; באיראן – 4,935 מיליון טון; בעיראק – 3,365 מיליון טון; כמו כן יש להביא בחשבון את עתודות הנפט הגבוהות של האזור הניטראלי – 1,435 מיליון טון – אשר הבעלות על הנפט שלו מתחלקת שווה בשווה בין כוויית לסעודיה.
חשיבותן של עתודות הנפט מודגשת פי כמה לאור דלדול אוצרות הנפט בארה"ב ובקנדה (12.7% מהעתודות העולמיות בהשוואה ל-19% בכוויית בלבד!) צפון-אמריקה מהווה עד היום את היצרן הגדול ביותר של נפט גולמי (ב-1963 – 29% מהייצור העולמי בארה"ב, לעומת 26.4% בכל ארצות המזרח-התיכון) כן יש להביא בחשבון את מיעוט חלקה של מערב-אירופה, הן בייצור נפט והן בעתודות המוכחות.
עליית כמויות הנפט המופקות בארצות המזרח-התיכון התבטאה גם בגידול אגדתי של ההכנסות שזרמו לקופותיהם של שליטי מדינות הנפט באזור. הטבלה הבאה מדגימה את התעצמות ההכנסות בין השנים 1954–1963.

הכנסות מנפט (במיליוני דולר)
(לפי "בעולם הדלק", אפריל 1964)

מעמד מיוחד זה של השייח'ות הקטנה, שנוצר עקב בעלותה על עתודות הנפט המוכחות הגדולות ביותר בעולם (19% מכלל העתודות העולמיות, לפי ההערכה לשנת 1963), עשוי להפוך את כוויית ליצרן הנפט הגדול ביותר בעולם, כלומר להקפיצה מהמקום הרביעי הנוכחי למקום הראשון, ברגע שחברת-הנפט הכווייתית הבריטית-אמריקאית תחפוץ בכך. יתרה מזאת, הואיל ותפוקת בכוויית הינה זולה ביותר, הריהי מצויה בעקומת עליית נחשונית. כבר בשנת 1959 התברר, כי ההכנסה השנתית הממוצעת לגולגולת בכוויית הסתכמה בכ-1,800 דולר. הייתה זו ההכנסה הגבוהה ביותר במזרח-התיכון. כלל ההכנסה הלאומית בכוויית בשנה זו נקבע בכ-2.3 מיליארד רופיות הודיות.³ מאחר ומספר אזרחיה באותה שנה לא עלה על 100,000 (שכן 3/5 מהתושבים היו זרים-עיראקים, פרסים, מצרים, פלסטינאים ואחרים), הסתבר שהכנסת אזרחי כוויית הייתה שקולה בשנת 1959 כנגד ההכנסה הממוצעת של כ-25 מיליון מצרים. ההכנסה הכוללת של כוויית מתמלוגי נפט בעשור השנים שבין 1951–1961 עלתה על 13 מיליארד רופיות. כל הסטטיסטיקות מורות על עובדה מדהימה אחת ויחידה והיא, שכוויית היא בבחינת מקור עושר גדי השמור לבעליו. עובדה זו מוטעמת ביתר שאת לאור החשיבות הרבה שמייחסת בריטניה לשליטה של כוויית, שהכנסותיו קפצו מ-193 מיליון דולר ב-1954 ל-363 מיליון דולר ב-1958 ול-535 מיליון דולר ב-1963. השייח' עבדאללה אס-סלאם אצ-צבאח נחשב לאחד המממנים הגדולים ביותר של הבורסה הלונדונית. מספר בלתי-מבוטל של כלכלנים בריטיים סבורו, כי לוא היו מוחזרים הכספים הכווייתיים שהושקעו בבנקים בריטיים, כי אז היה נגרם זעזוע חמור לשיווי משקלה של הבנקאות הבריטית.
אין ספק, כי ההתפתחות המדהימה בענף הנפט ההכנסות האגדתיות מענף זה הטביעו את חותמם על הנוף האנושי והכלכלי בכוויית. המאה ה-20 פלשה, כביכול, לפתע לנסיכות המדברית, שחיֶיהָ התנהלו עד אז בעצלתיים, בניוון ובאפילה מדינית כמעט מוחלטת. העיר כוויית עצמה שינתה פניה לבלתי-הכר והפכה לעיר אולטרה-מודרנית, העולה בפארה ובמבנה על כרכים רבים באירופה ובארה"ב. סימני היכר נוספים לעושרה של כוויית מתבטאים במתן כל השירותים הציבוריים לאזרחים חינם אין-כסף, ובכללם – חינוך, תברואה (גם לאזרחי חוץ) ומי שתייה. יתר על כן, כל האזרחים הכווייתים פטורים ממס-הכנסה והמכס על יבוא מגיע ל-4% בלבד. משפחת השליטים נרתמה לביצוע תכניות לפיתוח כלכלי וסוציאלי לטובת כלל האוכלוסייה. "הרשות להשקעות" הפכה לגוף מייעץ לשליטי כוויית, שאיכוון את השקעת רווחי הנפט בפיתוח העיר ובהתקנת שירותי חינוך ותברואה חינם.
ראוי לציין במיוחד את מצב החינוך בכוויית השונה לטובה תכלית שינוי מזה שבמדינות ערב האחרות. פיתוח מערכת החינוך החל אמנם בקצב איטילמדי בשנת 1936, עם הקמת מחלקת חינוך מקומית אשר הביאה לקליטת 600 תלמידים ב-4 בתי-ספר. שנה לאחר מכן נפתח כבר בי"ס לבנות. החל משנת התקציב 1958/9 הוקדשו כ-10% מהתקציב הכללי לפעולות חינוך. זה היה, כמובן, סכום עצום בהשוואה למספר האזרחים בכוויית. בשנת 1959/60 פעלו בשייח'ות 104 בתי"ס עם כ-25,000 תלמידים. בשנת 1960 בלבד נבנו בכוויית 83 בתי-ספר חדשים, והיה בכך יותר מסימן מובהק של רווחה כלכלית. לא זו בלבד שהחינוך ניתן חינם, אלא שכל אחד מהתלמידים שביקר בביה"ס באורח סדיר זכה למילדה ממשלתית בסך 150 רופיות לחודש. בשנת 1962 קלטו מוסדות ההשכלה בכוויית כ-45,000 תלמידים ובתוכם 17,000 בנות. גידול מהיר זה במספר התלמידות הווה תופעה בולטת בהשוואה לשאר מדינות ערב. אם בשנת 1956/7 למדו בכוויית 118 ילד לכל 1,000 תושבים, הרי שבשנת 1960/1 למדו כבר 196 ילדים לכל 1,000 תושבים. גם עובדה סטטיסטית זו אינה מבוטלת כלל ועיקר על רקע השוואתי עם ארצות ערב. בנוסף לבתיה"ס היסודיים והתיכוניים הוקמו 19 מרכזי השכלה למבוגרים, שקלטו בשנת 1962 למעלה מ-3,500 איש. באוקטובר 1964 נפתחו שעריה של האוניברסיטה המקומית.
שירותי התברואה הניתנים, כאמור, חינם לכל דורש נחשבו למשוכללים ברמה אמריקאית. למרות עושרה הרב של כוויית בנפט טרם נפתרה בעיית המים. בארותיה של כוויית עצמה הינם מלוחים ומימיהם אינם ראויים לשתייה. מי שתייה מצויים בשפע באזור השט אל-ערב שבתחום עיראק, כ-145 ק"מ צפונית לכוויית. תחילה הובאו המים בספינות לכוויית. בשלהי שנת 1950 החליט שליט כוויית לרכוש מיתקן לזיקוק מי-הים בכושר אספקה של כ-600,000 גלונים ליום. בעת ובעונה אחת התנהל מו"מ מייגע עם עיראק בדבר הנחת צינורות מים מאזור השט אל-ערבּ לכוויית. המו"מ הסתיים בשנת 1956. עיראק דרשה, כתמורה בעד הסכמתה להנחת צינורות המים, את החכּרתה של רצועת חוף כווייתית בסמוך לגבול עם עיראק. ברצועה זו, ליד העיירה אום-קַּצְר, השוכנת על שפת מפרת מוארך ונוח למעגן, רצתה עיראק להקים לעצמה נמל ימי בתנאים טבעיים נוחים יותר מאשר בנמל פאו. יש לזכור, כי נמלה העיקרי של עיראק, בּצרה, מרוחק מחוף המפרץ הפרסי וממוקם על גדתו המערבית של השט אל-ערב. מכל מקום התביעה העיראקית עוררה, בצדק, את חשדותיהם של הכווייתים, כי הכוונה האמיתית של העיראקים אינה אלא חכירת קרקעות כווייתיות שיש בהן נפט. ההסכם הכווייתי-עיראק על הנחת צינורות המים לא נחתם אלא משויתרה עיראק על דרישתה ביחס לאום-קצר. אולם כוויית לא הטילה את יהבה על אספקת מישתייה מעיראק בלבד. החל משנת 1952 הוקמו בשייח'ות מתקני התפלת מי-ים ובנוסף לכך נמשכו המאמצים ההידרולוגיים לגילוי מי שתייה בתחומיה של כוויית עצמה.
כל ההוצאות הרבות של שליט כוויית לשיפור רמת החיים, השירותים והבנייה של בירתו – אינן גורעות מחסכונותיו המושקעים בבנקים בריטיים, ובשנים האחרונות – גם בארה"ב, ביפן, בשוויץ ובלבנון. בשנת 1962 נאמדה הריבית בלבד ביותר מ-15 מיליון ליש"ט. בשנת 1961 הוקמה גם "קרן לפיתוח", שהעניקה הלוואות למדינות ערביות, כגון ירדן, לבנון וסודן. כוויית התחייבה גם לשאת בנטל העיקרי של מימון מפעלי ההטייה הערביים של מקורות הירדן.

כווית, בריטניה ומדינות ערב
ב-19 ביוני 1961 הודיעה בריטניה על ביטול החוזה הבריטי-כווייתי משנת 1899, שנמצא כ"בלתי-הולם את ריבונותה ועצמאותה של כוויית". חוזה זה הוחלף בהסכם חדש שהטעים את "הידידות ההדוקה" בין בריטניה לכוויית. 6 ימים אחרי חתימת ההסכם החדש, היינו ב-25 ביוני, העלה ראש ממשלת עיראק, הגנרל קאסם, טענה ישנה-נושנה של ריבונות עיראקית על כוויית בהודיעו, כי מינה את השייח' של כוויית לקַאאִמַקאַם (מושל) מטעם ממשלת עיראק.
עד ליוני 1961 התקיימו יחסים הדוקים של חסות חלקית בין כוויית לבריטניה. ידיעות בלתי-מאושרות אמרו, כי השייח' אחמד חתם בשעתו על הסכם סודי עם בריטניה, בנוסף לחוזה הבסיסי משנת 1899.
בשנת 1941, לאחר שבריטניה נסחפה למלחמת העולם השנייה והייתה שרוייה במצוקה גורלית, הפגין השייח' הכווייתי את ידידותו לבריטניה בתרמו ממון לבניית שלושה מטוסי קרב בריטיים. לפני מותו ביקר השייח' בבריטניה והצהיר על שאיפתו להדק את היחסים עם הבריטים העומדים לימינו בסכסוך הרדום למחצה שבינו לבין עיראק. המלך העיראקי ע'אזי, שנהרג בתאונת דרכים מסתורית בשנת 1939, לטש עיניו לכוויית ושאף לספחה לממלכת כשלב ראשון להשתלטות עיראק על נסיכויות המפרץ הפרסי. בריטניה לא ראתה בעין יפה את שאיפות ההתפשטות העיראקיות, כשם שהתנגדה לגיחותיהם של הווהאבים הסעודיים בשנת 1916 ובשלהי שנות ה-20 של המאה הנוכחית. הבריטים עודדו, אפוא, את הרוח האנטי-עיראקית בליבו של שליט כוויית. בעצתם ניתק השליט המקומי את איחוד המכס והדואר עם עיראק. לעומת זאת גמלה עיראק לכוויית בהעניקה מיקלט מדיני לעבדאללה אצ-צקר, מנהיג הנוער הלאומני בכוויית שנאלץ לברוח מהשייח'ותמחמת חילוקי דעות עם השליט והבריטים. עקב אי-האמון והמתיחות ששררו ביחסים שבין שליטי כוויית לעיראק, סירבו הראשונים להתקשר באספקת מים באמצעות צינורות-קבע מאזור השט אל-ערב, שכן העיראקים תבעו לחכּר את אום-קצר, מעגן ימי טבעי ונוח בחלקה הצפוני של כוויית. רק בשנת 1956 נחתם, כזור, הסכם כווייתי-עיראקי בדבר הנחת צינורות לאספקת מי-שתייה לשייח'ות, וזאת לאחר שהעיראקים הסתלקו זמנית מתביעתם האמורה. למעשה, עוד בספטמבר 1950 חל שינוי מה לטובה ביחסי עיראק-כוויית, שעה ששניים מקרובי שליט כוויית ערכו ביקור ידידותי בבגדאד. עוד קודם לכן התירה בריטניה את פתיחתה של קונסוליה עיראקית בכוויית עקב ריבוי העיראקים שנשכרו לעבודה בשייח'ות, וכן מחמת הגברת היצוא העיראקית לכוויית.⁴
במרוצת שנות ה-50 השתפרו במידה רבה היחסים המעורערים בעבר בין כוויית לסעודיה. כך הוקמה בתחילת שנות ה-50 סוכנות סעודית רשמית למחצה בכוויית, שטיפלה בענייני הסוחרים והסחר הסעודיים. במחצית פברואר 1950 מינתה משפחת אצ-צבאח את השליט הנוכחי של כוויית, הלא הוא עבדאללה אס-סלאם אצ-צבאח, דודנו של השליט הקודם, שייח' אחמד. השליט הנוכחי היה ידוע בקשריו הידידותיים עם אבן-סעוד ועם סעוד בנו. קשרי תרבות הדוקים קויימו גם עם מצרים וסוריה, שסיפקו את מירב המורים לכוויית. בעת ייסוד "הליגה הערבית" התנהלו דיונים בדבר הצטרפות גוש נסיכויות המפרץ-הפרסי לאמנת "הליגה", אולם מגמה זו לא יצאה אל הפועל.
התעשרותה הפתאומית של כוויית הייתה לברכה לא רק לשליטיה, אלא גם לגורמים אחרים, ובראש ובראשונה לבריטים. למרות שלבריטים רק 50% ממניותיה של "חברת הנפט של כוויית", תופסת השייח'ות מקום נכבד במערך הנפט של הבריטים במזרח-התיכון. להדגמת עובדה זו יצויינו הנתונים הבאים: בשנת 1955, למשל, הייתה תפוקת הנפט הכוללת של המזרח-התיכון 164 מיליון טון. חלקם של הבריטים מסך זה הגיע לכ-50 מיליון טון (30%). מאותם 50 מיליון טון נפט קיבלו הבריטים משדותיה של כוויית קרוב ל-60% מכלל הכמות. כמות הנפט שהבריטים הפיקו באותה שנה בכוויית הייתה גדולה פי 2.5 מחלקם בתפוקת הנפט העיראקית, ופי-4 מחלקם בנפט האיראני.
הואיל וייצור הנפט בכוויית עלה במהירות מסחררת מאז שנת 1955 ואילך,⁵ הרי שגם חשיבותה של כוויית לגבי בריטניה עלתה לאין שיעור. חשיבות זו אינה מצטמצמת בזכות הרווחים שהבריטים מפיקים במישרין מהנפט הכווייתי, אלא גם בזכות המלוגים שהאמריקאים משלמים לכוויית תמורת 50% שלהם, שכן חברותה של כוויית ב"גוש השטרלינג" סייעה לבריטניה לאזן את התשלומים בין "גוש השטרלינג" לבין "גוש הדולר" מפאת ההכנסות הגדולות של כוויית מהתשלומים האמריקאים.
זאת ועוד, כוויית סיפקה חלק ניכר מהשקעות ההון החדשות בכלכלה הבריטית. השקעות אלה נאמדו בכ-1/3 מכלל ההכנסות השנתיות. החל משנת 1953 הוקמה מועצת ההשקעות של כוויית בהשתתפות בנקאים ואנשי עסקים בריטיים. מומחים אלה מתכנסים לישיבות המועצה בלונדון, ועל פיעצתם הזרים שליט כוויית מידי שנה בשנה עשרות מיליוני ליש"ט לשוק ניירות הערך של בריטניה. כפי שהוטעם לעיל, הפך השייח' של כוויית לגורם החוץ החשוב ביותר להשקעות הון בבריטניה. בהשוואה להשקעות הון עצומות אלה בבריטניה, בארה"ב, בשווייץ וביפן, בטלות בששים ההשקעות הכווייתיות בארצות ערב השונות, להוציא אולי את לבנון.
ההשפעה הבריטית על כוויית קיבלה תימוכין רשמיים בהסכמים משנת 1899 ומשנת 1914. אולם השפעה זו לא הצטמצמה רק לתחומים שהותוו ע"י חוזי החסות ונספחיהם, אלא השתרעה בפועל על כל שטחי חייה של השייח'ות. רבות מעמדות המפתח במנגנון השלטון היו תפוסות ע"י בריטים. בין הפקידים הבכירים כיהנו היועץ הכספי (מתחילת שנת 1953), מנהל הבנק הלאומי הכווייתי (שנוסד ביוני 1953), היועץ לענייני פיתוח, מפקח המשטרה וכד'. כמעט בכל מחלקה ממשלתית כווייתית עבדו פקידים ומומחים בריטיים. כל אלה לא היו, להלכה, נציגי הממשלה הבריטית, אלא פקידים שעבדו בשירותו של השייח' המקומי. אולם הדואר המקומי היה מסונף לדואר הבריטי, קשרי האלחוט וניהול שדה התעופה היו בידיים בריטיות, ובנוסף לכך הקימו הבריטים בכוויית בסיס אוויר צבאי.
מאז הפיכת הקצינים במצרים החל להתגבש כוח נגדי להגמוניה הבריטית באזור המפרץ הפרסי בכלל ובכוויית בפרט. חדירת ההשפעה המצרית הורגשה במיוחד למן שנת 1954, מועד עלייתו של נאצר לכס השלטון במצרים והתפנותו לחתירה בזירה הבין-ערבית. אלפי המצרים והפלסטינאים שנהרו לכוויית הוו שם גורם אנטי-בריטי מובהק והחלו לתפוס עמדות מפתח במנגנון הממשלתי וברשת החינוך המקומית. בשנת 1956, למשל, עבדו בשייח'ות 1075 מורים, מהם 289 מצרים, 596 פלסטינאים וירדנים, 115 בעלי נתינות כווייתית ו-75 אחרים. כן שירתו בכוויית רופאים, מהנדסים, שופטים ואנשי משטרה ממוצא מצרי, כגון זקן-השופטים המקומיים והמומחה הכווייתי לתעמולה ולפרסומים. אפיק נוסף להחדרת ההשפעה המצרית הוו הסטודנטים הכווייתיים. באותה שנה נשלחו 70 צעירים כווייתיים להשתלמות במצרים מתוך 90 המשתלמים בחו"ל. התפתחות זו טמנה בחובה סכנה ממשית להמשך מעמדה של בריטניה בכוויית.
בפרוס שנת 1958, עם הקמת קע"ם והתלכדותן החפוזה של עיראק וירדן בפדרציה הערבית (ההאשמית) כמשקל נגדי לקע"ם, נערכו גישושים ע"י המלך סעוד בדבר ליכודן של סעודיה ונסיכויות המפרץ הפרסי לגוש ביניים ערבי, שיעמוד בתווך בנין שני האיחודים היריבים. אולם גישושיו של סעוד לא הצמיחו פירות מדיניים ובינתיים התמוטט האיחוד ההאשמי עקב ההפיכה הצבאית של קאסם בעיראק. עלייתו של קאסם לשלטון החריפה מחדש את יחסי כוויית ועיראק. ב-20 ביוני 1961 קיבלה, כזכור, כוויית את עצמאותה וחתמה על הסכם חדש עם בריטניה. מזכיר "הליגה הערבית" הודיע, כי "הליגה" תקדם בברכה את הצטרפותה של כוויית למוסדו. עוד לפני כן, בפרוס חודש מאי 1961, גינה קאסם את כוונותיה של בריטניה לצרף את כוויית לחבר-העמים הבריטי. הרדיו הבגדאדי שידר לאחר מכן את הכחשתו של שליט כוויית בדבר הצטרפות השייח'ות לחבר-העמים הבריטי, וקאסם בירך את כוויית על ביטול החוזה הבריטי- כווייתי משנת 1899. אולם ב-25 ביוני נהפך הגלגל: בנאום אחר טען קאסם, כי כוויית אינה אלא חלק ממחוז בצרה העיראקית, ואף הודיע על כוונתו למנות את השייח' הכווייתי למושל תת-המחוז של כוויית. ההכרזה לוותה באיום מפורש שעל השייח' לציית להוראות ממשלת בגדאד לבל ייחשב כמורד. כתוצאה מכך הועמדו 3,000 החיילים הכווייתיים במצב הכן ופינויו של הצבא הבריטי מכוויית נדחה. קע"ם הזהירה מפני כוונות הסיפוח העיראקיות שהיו עשויות לחדש את ההשתלטות הבריטית על כוויית.
המלך חוסיין הגיב במעורפל וללא נקיטת עמדה מפורשת. לעומת זאת התבלטה תקיפותו של המלך סעוד בסכסוך הכווייתי-עיראקי. סעוד הצהיר כי כוויית וסעודיה הינן מדינה אחת (אם התכוון לשטח הניטראלי שנוהל בצוותא ע"י סעודיה וכוויית ואשר הכנסות הנפט שלו התחלקו בשווה – הרי שצדק). כן הודיע סעוד, כי ממלכתו תסייע מבחינה צבאית לכוויית להדיפת התוקפנות העיראקית. זאת ועוד, סעודיה תבעה כנס חירום של"הליגה הערבית" לרגל האיום העיראקי. סודן תמכה גם כן בגלוי בעצמאותה של כוויית, ואילו לבנון הדגישה את רצונה במציאת פתרון של שלום בסכסוך הכווייתי-עיראקי. ב-27 ביוני שיגר השייח' עבדאללה אס-סלאם אצ-צבאח מחיאה רשמית ל"ליגה הערבית" על הכרזותיו העוינות של קאסם.
5 ימים לפני כן הדגיש השייח' בקשת חברות רשמית ל"ליגה הערבית". אולם ב-28 ביוני הודיעה עיראק על סירובה לדון בקבלת כוויית ל"ליגה הערבית". מזכיר "הליגה", עבד אל-ח'אלק חסונה, קיים מגעים עם עיראק, סעודיה וכוויית על מנת לנסות ולהשיג הסכמת פה אחד לקבלת כוויית ל"ליגה הערבית", למרות שאמנת "הליגה" לא פירשה במיוחד אם קבלת חברה חדשה טעונה הסכמה כללית או הסכמת רוב בלבד. בשלהי יוני הוחרף הסכסוך עקב תמרוני יחידות עיראקיות בגבול הכווייתי-עיראקי, ואכן ב-1 ביולי 1961 הגיעו 750 חיילים בריטיים מובחרים לכוויית, יחד עם מספר טנקים ומטוסים, והם הועמדו לרשותו של השייח' המקומי. יומיים לאחר מכן תוגבר הכוח הבריטי עד לכלל 3,000 חיילים, אשר תפסו עמדות בסמוך לגבול העיראקי. שיגורם המהיר של הכוחות הבריטיים הווה, ללא ספק, גורם מרתיע לגבי העיראקים. אולם בשלב זה הסתמנו כבר חילוקי הדעות בין קע"ם וסעודיה מזה לבין עיראק מזה. קע"ם עמדה, בראש ובראשונה, על הכרח פינויים של הכוחות הבריטיים מכוויית ובנושא זה היא זכתה עדיין לתמיכה סובייטית במועצת הביטחון. אולם ב-30 בנובמבר 1961 מנע ווטו סובייטי את קבלתה של כוויית לאו"ם, בהתאם להצעה שהועלתה ע"י מצרים בתמיכת בריטניה, ונוכח התנגדותה החריפה של עיראק. הסכסוך על כוויית אילץ את הסובייטים להכריע במפורש בין קאסם לנאצר, והם העדיפו, אפוא, את קאסם בפרשה זו. ראוי לציין, כי עוד ב-17 באוגוסט חתמו הבריטים על הסכם עם שליט כוויית בדבר פינוי יחידותיהם מהשייח'ות ברגע שכוחות "הליגה הערבית" ייכנסו לכוויית; ואכן, ב-10 באוקטובר הושלם פינויים של החיילים הבריטיים מכוויית.
הסכסוך בין עיראק לקע"ם ולסעודיה על כוויית חרג, אפוא, מתחום היחסים הבין-ערביים והפך לנושא זמני במאבק שבין המעצמות. בפרוס יולי 1961 נכשלה מועצת הביטחון בניסיונה לאבטח את ריבונותה ועצמאותה של כוויית. במרוצת אותו חודש יולי התכנסה שנית הוועדה המדינית של "הליגה הערבית" על מנת להכריע בבעיית התקבלותה של כוויית ל"ליגה" ולדון באמצעי שמירת ריבונותה של המדינה הערבית החדשה. בתזכיר מיוחד שהוגד למוסדות "הליגה הערבית", תבע שליט כוויית לפתור את המשבר המדיני במסגרת "הליגה הערבית" ע"י הכרת עיראק בעצמאותה המלאה של השייח'ות, או ע"י הרכבת כוח צבאי בין-ערבי שיערוב לגבולותיה של המדינה ויתפוס את עמדותיהן של היחידות הבריטיות שהוזעקו לעזרה. הנציג המצרי ב"ליגה" הציע מיני ובי שיגורו של כוח מצרי במקום הכוחות הבריטיים. לאחר מכן הציעה מצרים את החלפתם של הכוחות הבריטיים ביחידות ממדינות ערביות שארצותיהן אינן גובלות עם ישראל (סודן, לוב, תוניסיה, מרוקו ותימן). שתי ההצעות המצריות נתקלו בהתנגדות עיראקיות חריפה, ודיוני הוועדה המדינית של "הליגה" נכנסו למבוי סתום ב-13 ביולי.
ב-20 ביולי כונסה שוב הוועדה המדינית של "הליגה" וסיכמה את דיוניה בהחלטה בדבר קבלת כווית לארגון הבין-ערבי. כתוצאה מכך פרשה עיראק מדיוני "הליגה הערבית" וממוסדותיה. מזכיר "הליגה הערבית" פנה למזכיר האו"ם בבקשה לכנס את מועצת הביטחון ולאפשר את קבלתה של כוויית לאו"ם.
בפרוס אוגוסט 1961 ביקשה כוויית רשמית שיגור כוח בין-ערבי להגנה על עצמאותה מפני התנכלותה של עיראק. עבד אל-ח'אלק חסונה אץ לכוויית וחזר לקהיר על מנת לדווח ב-15 באוגוסט בפני מועצת "הליגה הערבית" על תוצאות ביקורו. להלן החליטה המועצה, שהתכנסה בדרג של שגרירים, על הקמת "כוחות הביטחון של הליגה הערבית" שיחליפו את היחידות הבריטיות בכוויית. הוסכם כי לחיילי הכוח הבין-ערבי ולמפקדיו תוענק חסינות דיפלומטית בדומה לזו של פקידי "הליגה הערבית". כמפקד הכוח הנ"ל מונה הגנרל הסעודי עבדאללה עיסא ולסגנו מונה הקצין הירדני ח'אלד אצ-צחן. לאחר לבטים, הסתייגויות ובירורים רבים הורכב הכוח הבין-ערבי כדלקמן: 1,200 חיילים סעודיים, 1,000 חיילים מצריים-סוריים, 920 חיילים ירדניים, כ-400 חיילים סודאניים וכ-200 חיילים תוניסיים. למפקדי היחידות הערביות השונות נמסרו הוראות מדיניות סותרות. בורגיבה, למשל, הודיע כי שיגור חייליו נעשה על יסוד עקרון האחדות, אך עם זאת הצהיר הנשיא התוניסי כי אין בכך משום הפגנה אנטי-עיראקית. לוב נרתעה ברגע האחרון מלהשתתף בכוח הבין-ערבי משום שחששה מפני עקרון הליכוד הערבי שהוא בבחינת חרב-פפיות. הסודאנים נעתרו רק לאחר הפצרות רבות מצד הסעודים לשגר יחידה סמלית. אולם ליחידה זו ניתנו הוראות ברורות לבל תתערב בסכסוך צבאי. קע"ם שיגרה את יחידתה על מנת לבלום את העיראקים, ואילו ירדן, שהייתה מעדיפה לבלתי-הסתבך בסכסוך צבאי לא-לה, שיגרה את חייליה כדי להוות את לשון המאזניים בכוח הבין-ערבי. היחידות הערביות החלו להגיע לכוויית במחצית ספטמבר 1961, כשהיחידה מקע"ם מהווה סנונית ראשונה (ב-14 בספטמבר). דא עקא, שבשלהי אותו חודש פרשה סוריה מקע"ם, וכתוצאה מכך נתגלעו סכסוכים בין החיילים הסוריים לבין מפקדיהם המצריים ביחידת קע"ם.
גם עבד אל-ח'אלק חסונה – שחש לכוויית במחצית אוקטובר – קצרה ידו מלהושיע. לפיכך החליטה מצרים לפנות את יחידתה מכוויית. הפינוי המצרי הושלם בשלהי דצמבר 1961 והותיר בכוויית כוח סעודי-ירדני-סודאני בלבד. הבריטים השלימו, כזכור, את הוצאת יחידותיהם מכוויית ב-10 באוקטובר 1961, בהתאם להסכם שנחתם בינם לבין השייח' של כוויית. במרוצת שנת 1962 פגה המתיחות הרבה ששררה בין כוויית לבין עיראק, שכן הבריטים היו נכונים לחוש לעזרה בכל עת ואילו מצרים נדחקה לקרן זווית עקב התמוטטות שליטתה על סוריה. ואכן, עוד בשלהי שנת 1962 ביקש שליט כוויית את ממשלות סעודיה וירדן לצמצם את יחידותיהן למימדים סמליים בלבד. בקשתו-תביעתו זו שיקפה, בדיעבד, את ביטחונו במעמדו היציב במדינה מחד גיסא, ועיתוייה בא לאחר הפלישה המצרית לתימן והתייצבותן של סעוידה וירדן לצד המלוכנים התימניים, מאידך גיסא. בנסיבות אלה לא רצה השייח' עבדאללה אצ-צבאח להכניס את ראשו לגוב האריות של הסכסוך הבין-ערבי החדש ולחסות בצילן של יחידות צבא סעודיות-ירדניות, אשר עמדת ממשלותיהן בסכסוך התימני הייתה חד-משמעית. ואכן, בפרוס שנת 1963 פונו מכוויית שארית "כוחות הביטחון של הליגה הערבית", הינו היחידות הסעודיות והירדניות. בינתיים ב-8 בפברואר 963, מוגר משטרו של קאסם בעיראק ע"י קצינים לאומניים חברי "אל-בעת'". מהפכה זו לוותה בטבח המוני בחברי המפלגה הקומוניסטית העיראקית ובהתקררות ביחסים שבין עיראק לברית-המועצות. אם בנובמבר 1961 תמכה ברית-המועצות במפורש בתביעות הסיפוח של קאסם על כוויית, הרי שלאחר מיגור משטרו התרופפו, כמוסבר, היחסים בין שליטי עיראק החדשים לבין הסובייטים. אלה האחרונים שינו, אפוא, את מדיניותם והכירו רשמית בכוויית במרץ 1963 ולהלן אף כוננו עמה יחסים מדיניים תקינים. לאחר הסרת הווטו הסובייטי במועצת הביטחון התאפשרה כניסתה של כוויית כחברה באו"ם (במאי 1963). באוקטובר 1963 הכירה ממשלת "אל-בעת'" העיראקית בעצמאותה ובריבונותה של כוויית בכך חוסלו רשמית הסכסוך הבין-ערבי והסתייגותה של ברית-המועצות מקיומה העצמאי של כוויית.
במוסרות השלטון של כוויית הוסיפה להחזיק משפחת אצ-צבאח, למרות שבשלהי שנת 1961 (30/12) נערכו בחירות לאסיפה מכוננת בת 20 חבר מתוך 75 מועמדים פוטנציאליים. במרוצת שנת 1962 עיבדה אסיפה מכוננת זו חוקת-קבע, שהעניקה זכות בחירה לגברים בלבד לפרלמנט בן 4 שנים. אחריות הממשלה הוסבה כלפי הפרלמנט, ואילו לשליט הוענקה זכות ווטו, שניתן לביטול ברוב פרלמנטרי בן 2/3. על בסיס חוקה זו נערכו בינואר 1963 בחירות לפרלמנט הכווייתי הראשון, שאוכלס במועמדים אשר היו רצויים למשפחת השליטים המקומיים.
עושרה ואוצרות הנפט העצומים של כוויית מקנים לה מעמד מיוחד במינו בזירה הבין-ערבית. כוויית נחשבת למממנת העיקרית של מבצעים כלל-ערביים ב"ליגה הערבית" ומחוץ לה. נתוניה של כוויית הופכים אותה למטרה נכספת לכל שכנותיה הגדולות. השלמתה הזמנית של עיראק עם קיומה העצמאי של כוויית אינה מהווה ערובה סופית לגבולותיה של מדינת הנפט. הסכנה המצרית לעצמאותה של כוויית הופגנה בעליל בהתערבותה הגלוייה של מצרים במלחמת האזרחים בתימן ובהכרזות החוזרות ונישנות של שליטי מצרים ושופרותיהם התעמולתיים בדבר חלק של כלל הערבים ב"נפט-הערבי". מבחינה זו מצוייה כוויית במחנה אחד עם ממלכת סעודיה ונסיכויות המפרץ הפרסי האחרות. אולם אין ספק, ששליטי כוויית ידחו כל יוזמה סעודית לאיחוד חצ"א ערב ולהשתלטות על כוויית, כפי שעשו זאת בשנות ה-20 ואילך. אם אמנם יקויים הסכם ג'דה (אוגוסט 1965) בדבר פינוי הכוחות המצריים מתימן, כי אז יוסר האיום העקיף על קיומן של מדינות חצ"א ערב בכלל, וסעודיה וכוויית בפרט.

XIII עומאן-מסקט

רקע היסטורי ומדיני
סולטנאות עומאן-מסקט מהווה אזור יוצא דופן בהשוואה לשאר הנסיכויות והשייח'ויות במרחב המפרץ הפרסי, הן מבחינת השטח הגיאוגרפי, הן מבחינת הדת השלטת והן מבחינת המעמד המשפטי והמדיני כלפי בריטניה. הצד האקטואלי, שהעלה לסירוגין את עומאן-מסקט לכותרות העיתונות הבינלאומית, נעוץ בפרשת הסכסוך על נאת-המדבר בוריימי.
גבולותיה הגיאוגרפיים של עומאן-מסקט כלפי פנים היבשת הערבית לא הותוו מעולם, ולפיכך אין גרסה אחידה לגבי שטחה של הסולטנות. מקובל להניח, כי השטח משתרע על 82,000 מיל מרובע, או כ-212,000 קמ"ר. באין מפקדי אוכלוסין רשמיים קיימות רק אומדנות. בסיכומו של בר,¹ מוערכים אוכלוסי עומאן ומסקט בכ-500,000 נפש, בתוספת כ-80,000 תושבים אחרים בעומאן של שביתת-הנשק. אומדן זה זהה כללית להערכת האוכלוסין משנת 1961 שנקבה בכ-550,000 איש (מהם כ-5,500 בעיירה מסקט עצמה). הדת הרשמית השלטת בנסיכות עומאן היא דתה של כת האִבַּאד'ייה, המהווה את גלגולם האחרון של שרידי הח'ווארג' ("היוצאים"), שפרשו עוד בתקופה הראשונה של מאבק הסונה והשיעה באסלאם. הח'ווארג' או האבאד'ים טענו שיש לבחור את האמאם מבלי לשים לב למוצאו המשפחתי. ריכוזם העיקרי של אנשי האבאד'ייה מצוי, כאמור, בחופי עומאן, מקום שם הם מהווים את החלק הארי מתוך מחצית מיליון אוכלוסי הסולטנות. כמה רבבות של אבאד'ים אחרים מצויים כיום גם בטריפוליטניה אשר בממלכת לוב. מאמינים נוספים מתגוררים בפקיסטן ובזנזיבר שבאפריקה. חלק ניכר מתושבי עיירות החוף של הסולטנות הינם הודים, בלוצ'יסתאנים, כושים ולאו דווקא ערבים.
בעוד שבריטניה מנעה בעד שליטי נסיכויות המפרץ הפרסי מלחתום על הסכמים כלשהם עם מדינות זרות, להוציא הסכמי נפט שקיבלו אישור בריטי-מוקדם, הרי שסולטאנות עומאן-מסקט יצאה מכלל זה עקב מעמדה המיוחד לקשריה ההיסטוריים השונים בטיבם עם הבריטים. נסיבות מדיניות ומשפטיות מיוחדות אלה הודגמו בשורת ההסכמים המסחריים העצמאיים שנחתמו בין עומאן-מסקט לבין מדינות אירופה וארה"ב, ואשר תוקפם עומד עדיין בעינו. הכוונה להסכמי המסחר עם ארה"ב (1833), עם צרפת (1841, 1844) ועם הולנד (1877). עומאן-מסקט הינה גם הנסיכות היחידה הנהנית ממידה מסוימת של עצמאות, שהופגנה לא רק בהסכמים עם מעצמות זרות, אלא בעיקר כתוצאה מהסכם בריטי-צרפתי, שנחתם בשנת 1862. בהסכם זה הצליחה צרפת לכפות על בריטניה את עצמאותה החלקית של הנסיכות, ולעצמאות זו מספר מאפיינים: ראשית, בהסכם בין בריטניה לשליט מסקט, אשר נחתם בשנת 1891, נמנע השליט המקומי מלהתחייב, שלא לקשור קשרים עם מעצמות אחרות. כן המשיך שליט מסקט לקיים את הסכמיו המסחריים הקודמים עם ארה"ב, צרפת והולנד. שנית, עומאן-מסקט הייתה הנסיכות היחידה שחתמה על "חוזי ידידות, מסחר וספנות" עם בריטניה ב-1891, 1939 ו-1951.
שני החוזים האחרונים אף התפרסמו בביולטינים הרשמיים של משרד החוץ הבריטי, כנהוג בפרסומי החוזים עם מדינות עצמאיות. שלישית, לנציג המדיני הבריטי במסקט הוענק תואר "קונסול", והחל משנת 1950 הושמט תוארו הקודם – "סוכן מדיני". בשנת 1953 הוא הועלה לדרגת "קונסול כללי". רביעית מסקט לא הוזכרה בחוזה הבריטי-סעודי משנת 1927, בעוד ששאר הנסיכויות הוזכרו (בסעיף 6) וסעודיה חוייבה בקיום יחסים תקינים עמן. ולאחרונה, במסקט, כבכוויית, לא הונף הדגל הבריטי לצידו של הדגל המקומי כפי שנהוג היה בבחריין, בקטר ובנסיכויות שביתת-הנשק האחרות. זאת ועוד, הבריטים ציינו במספר הזדמנויות כי מעמדה של סולטאנות עומאן-מסקט שונה מעמדן של הנסיכויות האחרות. למרות זאת התגורר יועץ בריטי מיוחד במסקט ושר האוצר בממשלת הסולטאן המקומי היה גם כן בריטי.
המושג "עומאן-של-שביית-הנשק" (Trucial Oman) נקבע, למעשה, עוד בשנת 1853. עוד בתחילת המאה ה-19 הפכו הבריטים למעוניינים העיקריים בביטחונם של נתיבי השייט מהמפרץ הפרסי להודו ולמזרח-אפריקה. אבטחת נתיבי שייט חיוניים אלה הייתה כרוכה במערכה לחיסול הפירטיות הימית וסחר-העבדים, שרווחו מחצ"א עומאן ועד לחצ"א קטר. בעול המערכה נשאו בעיקר השייטות הבריטיות של "החברה הבריטית להודו המזרחית", אשר ספינות הקרב והליווי שלהן ביצעו מספר פשיטות עונשין ימיות על ציי הפירטים וסוחרי העבדים בשנים 1806, 1809 ו-1819. בשנת 1820 הצליחו הבריטים לכפות על ה"קַוַואסִים" (הפירטים ושייח'יהם) הסכם כללי בדבר הפסקת פעולות השוד הימיות והיבשתיות כהקדמה לקראת השגת שלום כללי באזור. הסכם זה אושר מחדש בשנת 1835 והורחב גם לגבי פעולות עויינות בין השייח'ים והשליטים המקומיים. תחילה נקבעה תחולת ההסכם למחצית השנה בלבד, אולם תוקפו הוארך מידי פעם בפעם. בשנת 1843 הוארך התוקף ל-10 שנים רצופות, ואילו בשנת 1853 נחתמה "שביתת-נשק" סופית ומוחלטת בין 7 הנסיכויות באזור, להלן "נסיכויות שביתת-הנשק": 1) שרג'ה-כלבה, 2) ראס אל-ח'ימה, 3) אום אל-קוויין, 4) עג'מאן, 5) דובאי, 6) אבו-דאבי, 7) פוג'ירה (קצהו הצפוני של חצ"א עומאן, הינו בליטתו הפונה לים, נשאר בחזקת מובלעה מנותקת השייכת לסולטאנות עומאן-מסקט). משנה זו ואילך הפך, אפוא, "חוף שודדי-הים" ל"חוף שביתת-הנשק"" והאזור כולו נודע בשמו – "עומאן של שביתת הנשק".
עומאן הייתה ידועה, למעשה, עוד לספנים של יוון העתיקה. שלושת האירועים החשובים ביותר בתולדותיה היו כדלקמן: א) ההתאסלמות של האוכלוסין עוד במאה ה-7; ב) התחרות בין המעצמות הימיות האירופיות, שהחלה בפיקוח פורטוגזי על חופי המפרץ הפרסי במאה ה-16 והסתיימה בשלטון החסות הבריטי במאה ה-19; ג) גילוי הנפט בחופי המפרץ הפרסי שוודאו אותו לראשונה באיי בחריין.
בשנת 1508 נוצר המגע הראשון בין עומאן לבין אירופה עם כיבוש הנמל מסקט ע"י הפורטוגזים. אלה האחרונים שלטו בנתיבי השייט של מרחב המפרץ הפרסי עד לשנת 1622. בסיוע פרסי, שנתמך בעקיפים ע"י בריטניה, גורשו הפורטוגזים ממסקט בשנת 1650. מכן ואליך הפכו שליטי מסקט לעצמאיים והצליחו תוך 75 שנה להרחיב את שלטונם במובלעות שונות שבחופי אפריקה המזרחית ואייה, שהשתייכו בעבר לפורטוגל (זנזיבר, מומבסה ומוגדישו בסומאליה). כן קיבלו שליטי מסקט במתנה את נמל גואדור, בחוף מקראן של בלוצ'יסטן. אולם חבל זה סופח בשנת 1958 ע"י פקיסטן תמורת תשלום חד-פעמי של 3 מיליון ליש"ט. בשנת 1798 חתמו הבריטים על ההסכם הראשון שלהם עם סולטאן עומאן-מסקט מחשש מפני השפעתה המתרחבת של צרפת עקב הרפתקאותיו של נפוליאון במצרים. ההסכם נועד לבלום כל חדירה צרפתית אפשרית למסקט, אשר בתוקף תנאיה הגיאופוליטיים שימשה מעין מקפצה בדרך הים והיבשה מהמזרח-התיכון להודו. החל משנת 1800 התגורר במסקט נציג בריטי קבוע, שנודעה לו השפעה רבה על השליט המקומי. כתוצאה מהלחץ הצבאי והמדיני של הווהאבים בחצ"א ערב שעורר אי-שקט פנימי בעומאן, הפך השליט המסקטי, סעיד אבן-סולטאן (1804–1856), תלוי יותר ויותר בחסדי הבריטים. ראוי לציין, כי שליט זה כקודמיו ייצג את כת האבאד'ייה, אשר פרשה מהאסלאם הסוני והשיעי עוד בשחר תקופתו. השליטים בעומאן-מסקט חלשו על החיים הדתיים והחילוניים כאחד. במחצית השנייה של המאה ה-19 פרץ סכסוך בין שני בנים מהשושלת השליטה בקשר לירושה. שני היורשים היריבים של סעיד אבן-סולטאן קיבלו על עצמם את הכרעת הבוררות של המושל הבריטי העליון בהודו. פסק הבוררות הבריטי, שניתן בשנת 1861, ניתק את מסקט וגואדור (בבלוציסטן) משטחי הכיבוש האפריקאיים ויצר שתי סולטנויות: האחת בזנזיבר והשנייה במסקט (שכללה גם את גואדור). היחסים בין שני האחים ונסיכויותיהם נקבעו, אפוא, ע"י התיווך הבריטי, ראוי לזכור, כי עוד בסוף המאה ה-18 חלה הפרדה בין המשרה החילונית ("סולטאן") לבין המשרה הדתית ("אמאם"). תואר הסולטנות והשלטון על מסקט וחבל החוף של עומאן (וכן זנזיבר עד לשנת 1861) נשאר בידי שליט מסקט, ואילו תואר ה"אמאם" הועבד לידי ענף אחר של השושלת המושלת. בעוד ששליטי מסקט הסולטאנים פנו עורף לעקרונות האבאד'ייה והעדיפו לייסד שושלת ירושה משפחתית, הרי שהאמאמים של עומאן הפנימית נשארו נאמנים לעקרון הבחירה של האבאד'ייה ואף העלו מחדש את התביעה למתן שלטון מדיני אוטונומי בחלקיה הפנימיים-ההרריים של עומאן. תביעה זו הפכה להלן למקרו בלתי-פוסק של סכסוכים ופשיטות הדדיות, אשר מימדיהם התרחבו לעתים עד לכלל חיכוכים בינלאומיים.
לאחר שהבריטים הפרידו בין סולטנויות עומאן-מסקט לבין זנזיבר (1861) הסכימו בריטניה וצרפת לערוב במשותף לעצמאותה של עומאן-מסקט בהצהרה רשמית שפורסמה ב-10 במרץ 1862. הצהרה זו הוותה, למעשה, ניצחון דיפלומטי צרפתי, שכן הסכנה הפוטנציאלית הצרפתית להודו הבריטית נמוגה זה מכבר; עם פרסום הצהרה זו הצליחו הצרפתים למנוע מתן גושפנקא רשמית ליחסי התלות של מסקט בבריטניה. אולם נעלה מכל ספק, שגם הבריטים לא היו מעוניינים להפגין בפומבי את שלטונם המוסווה על מסקט, ולפיכך הם העדיפו לערוב במשותף עם צרפת ולהפוך את עומאן-מסקט למדינה עצמאית ומוכרת ע"י החוק הבינלאומי
בנוסף לאמנות מסחריות שנחתמו ע"י סולטאן עומאן-מסקט עם ארה"ב, צרפת והולנד במרוצת המאה ה-19, יש להזכיר גם שורה של הסכמים עם בריטניה. ההסכם היסודי שהגדיר את מהות היחסים עם הבריטים נחתם בשנת 1891. הבריטים התחייבו לסייע לשליט מסקט בתחום הצבאי והכלכלי והכירו בעקרון הירושה השושלתית של משפחת הסולטאן במסקט, בניגוד לעקרון כת האבאד'ייה המקיפה את מרבית שבטי עומאן. יש לציין, כי השושלת השליטה במסקט לא הוכרה מעולם ע"י שבטי עומאן הפנימיים, וללא התמיכה הבריטית העקיבה בשליטי מסטק היה שלטונם מובס זה מכבר. ואכן, בנשים הראשונות של המאה ה-20 קיים סולטאן מסקט את שליטתו המעשית רק בעיירות התאומות – מסקט ומַטְרַה. בין השנים 1913–1921 הוחזקו גם שתי עיירות אלה בסיוע חיל מצב הודי, שפונה רק לאחר שהוקם גייס מקומי בפיקוד בריטי.
ההסכם האחרון בין מסקט לבריטניה נחתם בשנת 1951. בשנת 1953 חתמה מסקט על הסכם עם הודו העצמאית. בשנת 1958 חודש והורחב ההסכם המסחרי הישן עם ארה"ב (משנת 1833) והוא הוגדר כהסכם ידידותי ומסחרי גם יחד.²

התפתחות הסכסוך על נאת בוריימי עד דצמבר 1955
שלטונו המוגבל של סולטאן עומאן-מסקט באזורי החוף של המפרץ הפרסי, בחסות מעצמה זרה כופרת, ותוך התכחשות לעיקרון הבחירה החופשית של השליט לפי מצוות האבאד'ייה, קוממו נגדו את מרבית השבטים הפנימיים של אזור עומאן, שהתקבצו סביב מנהיגותו של האמאם העומאני. זה האחרון תבע, כזכור, לעצמו את השלטון החילוני (ולא רק הדתי) על עומאן, תוך ניתוק מוחלט ממסקט. יש לזכור, כי גם מבחינה טופוגרפית מפרידים רכסי הרי עומאן (ג'בל אל-אחד'ר), עם שיאים המתקרבים לגובה של 3,000 מ', בין רצועת החוף הצרה עם נמל מסקט לבין המורדות המערביים והדרומיים של ההרים, שאקלימם מדברי למחצה, ושוליהם טובלים באוקיינוס החולות של רבע אל-ח'אלי המשתייך לערב-הסעודית. בניגוד לשטחים הפנימיים המדבריים למחצה של עומאן, המשמשים ככרי-מירעה וכמולדת לגמלים הרבים, הרי שרצועת החוף ומורדות ההרים המזרחיים נהנים מ-100–300 מ"מ של גשמים בשנה ומתאפיינים בחקלאות של קבע וביישובי חוף, המתפרנסים על דייג, שליית פנינים, ובעבר – גם על סחר מעבר ימי. חבל ד'ופאר, בדרום עומאן ובגבול עם שטח החסות המזרחי של עדן, נהנה מגשמי מונסון קייציים בשיעור 602 מ"מ ויותר, ומהווה מובלעה חקלאית-יישובית נוספת.
החיץ הטופוגרפי והאקלימי בין שני חלקיה של עומאן הגביר את מגמת הפיצול בין הסולטאנים של מסקט לבין האמאמים של עומאן הפנימית. בשנת 1913 מרד האמאם של עומאן בסולטאן מסקט, כבש את מצודת נִזְוַוה בשיאיהם הדרומיים של הרי עומאן, ואיים על המשך שלטונו של הסולטאן ברצועת החוף. רק בסיוע יחידות בריטיות-הודיות ניצל כסאו של הסולטאן. מכל מקום, בשנת 1920 נחתמה אמנת סיב בין הסולטאן של מסקט לבין שייח' עיסא אבן צאלח, שייצג את האמאם של עומאן וראשי השבטים שתמכו בו. פרטיה הרשמיים של אמנת סיבּ לא פורסמו מעולם. נוסח בלתי-רשמי פורסם ב"ניו-יורק טיימס" (ב-13.8.1957). מכל מקום האמאם טען, כי עצמאותו הוכרה בהסכם זה הן ע"י הסולטאן והן ע"י השייח'ים האחרים. לעומת זאת טען הסולטאן, כי העניק לאמאם אוטונומיה פנימית ותו לא. אם לשפוט לפי יחסי הכוחות בשנת 1920, הרי שקרוב לוודאי, כי הסולטאן נאלץ להכיר בעצמאותו של יריבו. יתר על כן, הסולטאן טען לאחר מכן, כי האמאם הפר פעמים רבות את תנאי אמנת סיב ולפיכך תנאיה חלפו ובטלו מן העולם. היחידות ההודיות שהוזעקו בשנת 1913 לעזרתו של הסולטאן נשארו במסקט, כזכור, עד שנת 1921. בשנה זו אורגן לראשונה "חיל הרגלים של מסקט" בפיקוד בריטי. בין השנים 1920–1954 שרר במרחב שלום יחסי, אשר הופר עקב מותו של עלי, אמאם עומאן, מחד גיסא, מחמת המחלוקת על נאת המדבר בוריימי, מאידך גיסא. מחלוקת זו לא פרצה אלא בעטיים של סיכויי הנפט שניבאו לאזור זה כלאזורים אחרים בעומאן.
עם מותו של האמאם עלי בשנת 1954 ניסה הסולטאן של מסקט, ללא הצלחה, להיבחר לאמאם ולשים קץ לפיצול המדיני של סולטאנות עומאן-מסקט, אשר רוב שטחיה הפנימיים אבדו לה מאז שנת 1913. באותה שנה הגיע הסולטאן לידי הסכם חדש עם חברת "פיתוח נפט עומאן", חברת נפט בינלאומית בהנהלה בריטית, שנכסה את זכיונות הנפט של עומאן. בהתאם להסכם זה החזיקה החברה – יחידת צבא ("כוח השדה של מסקט ועומאן"), שגיוס אנשיו ופיקודו היה נתון בידי קצינים בריטיים. ניתוקם המעשי של שטחי עומאן הפנימיים משלטונו של הסולטאן לא עלה בקנה אחד עם זיכיונות הנפט שהסולטאן העניק בשעתו על כל שטחי עומאן לאותה חברה למשך 75 שנה.³ הסכסוך הישן-נושן בין הסולטאן לבין האמאם ניעור, אפוא, לתחייה עקב פעילותן של חברות הנפט, ובראש ובראשונה עקב התרבות הסיכויים למציאת נפט בנאת-המידבר של ברויימי. היעדר גבולות מוסכמים בין סעודיה לבין סולטאנות עומאן-מסקט נסיכות אבו-דאבי (אחת מ-7 "נסיכויות שביתת-הנשק") גרם למיקוד הסכסוך ביניהן על נאת בוריימי וסביבתה, מקום שם הצטלבו גבולותיהן המשוערים של שלוש המדינות הנ"ל. מסקט, ובמיוחד אבו-דאבי, היו קשורות, כידוע, בחוזי חסות עם בריטניה. באבו-דאבי, כבעומאן, פעלה חברת נפט אנגלו-צרפתית ("בריטיש פטרוליום אקספלוריישן") החל משנת 1953 בסעודיה פועלת, כידוע, "עראמקו", המורכבת מ-4 חברות ענק אמריקאיות. אין תימא, אפוא, שסעודיה החלה לתמוך בעקביות ביורשיו של האמאם העומאני עלי מתוך כוונה לנגח את סולטאן מסקט והשייח' של אבו-דאבי אשר הטילו את יהבם על הבריטים.
נאת המדבר של בוריימי ממוקמת כ-85 ק"מ מחוף מפרץ עומאן. שטחה נאמד בכ-75,000 קמ"ר ומספר יושבי-הקבע הוערך בכ-25,000 נפש. נאת המדבר שוכנת בשטח בעל סיכויים גיאולוגיים מרובים לנפט. המחלוקת נטושה, להלכה, על 9 יישובי הקבע שבאזור בוריימי. לפי הטיעון הבריטי, שייכים 6 מיישובים אלה לנסיכות אבו-ד'אבי ו-3 סולטאנות עומאן-מסקט. סעודיה, לעומת זאת, מבססת את טיעונה לבעלת על אזור בוריימי בעובדה שיישובי נאת-המדבר מעלים מיסים "זה כ-150 שנה" לשייח'ים סעודיים. ייתכן וטענה זו נכונה בחלקה אם יישובים אלה העלו את מס החסות ("חווה") לשבטי הבדווים החזקים באזור נג'ד. מכל מקום, בין השנים 1935-8 התנהל מו"מ חוסר תוצאות בין סעודיה לבין בריטניה. הסעודים נתמכו בעקיפין ע"י חברת הנפט הערבית-אמריקאית "עראמקו". הדיונים חודשו בשנת 1949 לאחר שסעודיה חזרה והעלתה את תביעותיה ביחס לאזור כולו. פעמיים הוסכם בין בריטניה לסעודיה על שמירת ה"סטטוס-קוו", אך שני הצדדים האשימו זה את זה בהפרת ההסכמים. ההפרה החמורה ביותר אירעה באוגוסט 1952, כאשר יחידה בת 40 חיילים סעודיים חדרה לבוריימי וחנתה בה. בראש היחידה עמד "קצין-פוליטי" סעודי שפיתח פעילות ענפה בשיחוד השייח'ים המקומיים כדי שיצהירו על רצונם בשלטון סעודי. הרקע המדיני לפעילות זו הסתבר על רקע הצעתה של סעודיה – בעת המו"מעם בריטניה – לערוך מישאל-עם בקרב תושבי האזור על מנת להכריע את השתייכותו המדינית. תביעה זו נדחתה בשעתו ע"י הבריטים, שהציעו להעביר את הבעיה כולה לבוררות בינלאומית מוסכמת. לאחר מו"מ ממושך, שהתנהל בעצלתיים והופרע מעת לעת ע"י הטחות האשמות הדדיות בדבר ניסיונות ליצירת עובדות מוגמרות, הושג בשלהי יולי 1954 הסכם ברוח ההצעה הבריטית, הינו מסירת הסכסוך להכרעת בוררות בינלאומית. לוועדת הבוררות התמנו בריטי וסעודי וכן בלגי (יו"ר) ונציג אחד מקובה ומפקיסטן. שלושת החברים הנויטראלים בוועדה נבחרו במשותף ע"י הנציגים הבריטי והסעודי. הוסכם מלכתחילה, כי הוועדה תכריע לא רק לגבי השתייכותה המדינית של נאת בוריימי, אלא אף תתווה את קו הגבול כולו בין סעודיה לבין הנסיכויות. בשלהי שנת 1954 החלה ועדת הבוררות בישיבותיה בניס ובז'נבה. כל אותה עת המשיכה סעודיה במאמציה לקבוע עובדות מוגמרות בשטח המריבה. סוכנים סעודיים עשו ניסיון למוטט את שלטונו של השייח' של אבו-דאבי, השקיעו מיליוני ליש"ט בשיחודם של שייח'ים ונכבדים מקומיים בבוריימי ואף סיפקו נשק אמריקאי לשבטים מקרב נאמניהם. משנפתחו דיוני הבוררות נאלצה הוועדה לעסוק בראש ובראשונה בבירור הקובלנות והאשמות ההדדיות שהוטחו ע"י הבריטים והסעודים, שכן הצדדים היריבים האשימו זה את זה ביצירת עובדות מוגמרות הנוגדות את הסכם הבוררות. עוד בטרם הצליחה הוועדה להגיע למסקנה כלשהי בשאלה זו, הופסקה פעולתה עקב התפטרותו של הנציג הבריטי, שבאה כמחאה על התנהגותו הסובייקטיבית הצורמת של הנציג הסעודי, אשר לא היה אלא סגן שר החוץ של סעודיה. ייתכן והתפטרותו של הבורר הבריטי לא נעשתה אלא ביוזמתה של ממשלת בריטניה כדי לאפשר לה לסגת מהסכמתה לקבל ללא עוררין את הכרעת הבוררות. מכל מקום, לפי הודעה סעודית הייתה הוועדה קרובה כבר להחלטה. התפטרות הנציג הבריטי גררה את התפטרותו של היו"ר הבלגי של הוועדה, ובכך נפסקו ישיבותיה לאחר כ-9 חודשים.
כ-6 שבועות לאחר פיזור ועדת הבוררות נקטו הבריטים ביוזמה צבאית: ב-26 באוקטובר 1955 פלשו חייליהם של סולטאן מסקט ושייח' אבו-דאבי לבוריימי וגירשו את 40 "השוטרים" הסעודיים ו"הקצין הפוליטי" שעמד בראשם. הכוח המשולב של מסקט ואבו-דאבי הונהג ע"י קצינים בריטיים. זמן קצר לאחר מכן התמרד אמאם עומאן, ע'אלב אבן עלי, בסולטאן מסקט. בעידודה החומרי של סעודיה, ולאחר ש"הליגה הערבית" קיבלה עוד באוקטובר 1955 החלטה עקרונית לקבל את אמאמת עומאן כחברה לארגונה,⁴ הניף ע'אלב אתנס המרד. הוא גם טען, כי אביו, עלי שחתם בשעתו על אמנת-סיב זכה לעצמאות מוכרת. מסתבר שע'אלב חפץ להפוך את עומאן לנסיכות עצמאית ובלתי-תלויה בבריטים. כתוצאה מכך עלה "כוחה שדה של מסקט ועומאן", שהשתייך לחברת הנפט העומאנית-בריטית, על מצודת נזווה, מקום מושבו של האמאם ע'אלב, וכבשה בקלות יחסית במחצית דצמבר 1955. האמאם ונאמניו ברחו לסעודיה, ואילו השייח'ים הנשארים נשבעו אמונים לסולטאן מסקט ולחייליו בפיקוד הבריטים. החל ממאי 1956 נודע, כי האמאם ומלוויו שמצאו מקלט מדיני בסעודיה נחלצו למערכה תעמולתית נגד "האימפריאליזם הבריטי" בבקשם את סעדן של ממשלות ערב האחרות.
עם כיבוש מצודת נזווה השתלט הסולטאן של מסקט על מרבית החבלים הפנימיים של עומאן, אשר נשמטו מידי משפחתו עוד בשנת 1913.

אופיו הבינלאומי של הסכסוך
משמעותו של המאבק על נאת בוריימי והשתלבותו במאבק בין סולטאן מסקט לאמאם עומאן קיבלו מימדים חדשים מאמצע שנות ה-50 ואילך. המאבק חרג ממסגרת מוגבלת של סכסוך מקומי וקיבל משמעות כללית של מערכה מדינית בין סעודיה לבין שכנותיה הנתמכות ע"י בריטניה. השלכותיה של מערכה זו על מדיניות החוץ הסעודית נדונו כבר לעיל. המלך סעוד הפך לרוח "החיה בגוש המצרי-סורי-סעודי-תימני בהסתערותו הכללית על עמדותיה של בריטניה במזרח-התיכון. כך, למשל, פעל סעוד רבות לנישולה של בריטניה מירדן ומשליטתה על "הלגיון הערבי". יחסיו העכורים עם בריטניה השפיעו במידה רבה על עמדתו הכללית כלפי המערב. אולם, למעשה, יצא המרצע מן השק שעה שסעוד הבטיח לבריטים להעניק את זיכיון הנפט על נאת בוריימי לחברה בריטית אם בריטניה תיאות להעביר את נאת-המדבר לשליטתו. המאבק לא הצטמצם, אפוא, בין סעודיה לבריטניה, אלא היה זה למעשה שלב נוסף בהתמודדותן של חברות הנפט האמריקאיות, ובראשון "עראמקו", נגד חברות הנפט הבריטיות במזרח-התיכון. התמודדות זו, שהביאה לכיבוש זיכיונות נפט חדשים לחברות האמריקאיות במרחב, נבלמה בפרשת בוריימי. יש לזכור, כי הזיכיונות לחיפוש נפט ולניצולו בתחומי "נסיכויות שביתת-הנשק" הוענקו לחברת בת של "חברת הנפט העיראקית" (IPC), אשר הבריטים הוו את השותפים הבכירים בה. חברת-בת אחרת של "חברת הנפט העיראקית" קיבלה בשנת 1937 זיכיון ל-75 שנה על מרבית שטחה של מסקט ועומאן, להוציא את חבל ד'ופאר בדרום (שהוענק לחברה אמריקאית באוקטובר 1953). לעומת זאת החזיקה, כידוע, חברת"עראמקו" האמריקאית את כל זיכיונות הנפט על ערב הסעודית. על רקע עובדות אלה התבקשו שתי מסקנות: א) הגבול הבלתי-מוגדר בין סעודיה לבין נסיכויות החסות הבריטיות וסולטאנות עומאן-מסקט הווה גם את הגבול בין תחומי הזיכיונות של "עראמקו" מצד אחד וחברות-הבת של "חברת הנפט העיראקית" מצד שני. הזזת הגבול לכאן או לשם הייתה עשויה להרחיב את שטח הזיכיון של החברות היריבות, האחת על חשבון השנייה;
ב) השתלטותו של סולטאן מסקט על נזווה ועומאן הפנימית הכלילה למעשה את זיכיון חברת הנפט הבריטית בעומאן על תחומי השליטה הקודמים של אמאם עומאן. ללא הוכרה ריבונותו של זה האחרון, כי אז הוא היה חופשי להעניק זיכיון כראות עיניו, וקרוב לוודאי שהוא היה מעדיף את "עראמקו" העשירה יותר.
מעניין לציין, כי כבר בינואר 1956, הינו כחודש לאחר הנסתו של אמאם עומאן ממצודתו, החלה חברת עומאן הבריטית לבצע קידוח ניסיון בפהוד, כ-150 ק"מ דרומית-מערבית מנזְוַוה, מקום מושבו של האמאם. לא היה כל ספק בדבר הקשר שבין הדיפת האמאם לסעודיה לבין האינטרסים של הנפט במרחב. יתר על כן, גם אם בבוריימי לא יתגלה נפט, הרי שחשיבותה הגאוגרפית בעינה עומדת, שכן נאת-מידבר זו שוכנת על הדרך הטובה ביותר המוליכה מחוף המפרץ הפרסי לעומאן הפנימית. ולבסוף, אין להסיק מתיאור הנ"ל, כי השייח'ים, הסולטאן והלך הסעודי משמשים בכל הפרשה הזאת אך ורק כלי משחק בידי חברות הנפט והמעצמות העומדות מאחוריהן. אדרבא, בלב השליטים המקומיים מקננים מאוויי השלטון לשמו ויצר ההתעשרות המהירה, כשהדוגמה של כוויית מהווה תמרור מאיר. הם גם יודעים, כי סיכוייהם גדלים באורח ניכר ככל ששטחי ריבונותם מתרחבים והולכים. ואכן בתחילת שנת 1965 התגלה נפט בכמויות מסחריות בשטחי עומאן הפנימית. כתוצאה מכך עשויה עומאן-מסקט להצטרף תוך שנתיים לערך לנסיכויות הנפט העשירות באזור. הנפט התגלה כתוצאה מחידוש החיפושים ע"י חברת "של" (85%) וקבוצת גלובנקיאן (15%), לאחר פרישת שאר שותפי "חברת הנפט העיראקית" בשנת 1960, לפני כן קדחו בעלי הזיכיון הקודמים תוך קשיים עצומים 4 בארות יבשות בשטחים הפנימיים של הסולטנות. "של קדחה מאז 9 בארות וב-5 מהן נמצא נפט בכמויות מסחריות. הבאר העשירה ביותר מצויה קילומטרים ספורים בלבד מהקידוח הראשון של "חברת הנפט העיראקית" באזור פהוד. כתוצאה מכך תכננה החברה הנחת צינור נפט לנמל מטרה, שיזרים בשלב הראשון 6 מיליון טון לשנה.
במרוצת שנת 1956 גיבש לעצמו הגוש המצרי-סורי-סעודי-תימני את העמדה המוצהרת בדבר התמיכה במאמצי עומאן להשתחרר מ"האימפריאליזם הבריטי". העובדה ש"האימפריאליזם האמריקאי" עמד מאחורי סעודיה לא הפריעה למצרים המהפכנית, כשם שניגודי האמונה הדתית בין תומכי האמאם המגורש לא פילג את מחנה תומכיו. כדאי לזכור, כי האמאם העומאני המודח היה גם מנהיגם הדתי של השבטים האבאד'יים שלא השתייכו לאגף הסוני או לאגפים השיעיים שבאסלאם. אמאם זה לחם בסולטאן הסוני של מסקט ונתמך ע"י המלך סעוד, שעמד בראש הווהאבים, הלא הם הקיצונים שבקרב המוסלמים-סונים (מהאסכולה הח'נבלית), אשר לדידם אפילו סונים אחרים שאינם ווהאבים היו פסולים. למותר לציין, כי שליטי מצרים שתמכו באמאם האבא'די נגד הסולטאן הסוני היו אף הם סונים.
מכל מקום, ביולי 1957 הצליחו האמאם ע'אלב ואחיו טאלב לארגן כוח צבאי, שצויד בנשק סעודי (אמריקאי), ואשר פלש מסעודיה לעומאן, השתלט על נזווה ועל המשלטים ההרריים ברכסי ההרים החולשים על עומאן הפנימית. ניתוק שטחי עומאן ונאת בוריימי מסולטאנות מסקט הניע את הבריטים להתערב שנית, והפעם לא רק באמצעות היחידות הנאמנות לסולטאן מסקט. השיקול שהניע את הבריטים להחיש יחידות צבא מקניה, עדן וקפריסין לבסיסם בשרג'ה, כ-300 ק"מ ממרכז ההתקוממות, הביא בחשבון לא רק את פוטנציאל הנפט הטמון בעומאן אלא גם את המוראל המעורער של שליטי קטר, בחריין כוויית ו"נסיכויות שביית-הנשק" נוכח הצלחתו האפשרית של האמאם. יתר על כן, התמוטטות שלטונו של סולטאן מסקט הייתה עשויה להזיק לכל עסקי הנפט הבריטיים בחוף המפרץ הפרסי ולהטות את הכף לטובת "עראמקו" האמריקאית. בבריטניה עצמה היו הדעות חלוקות לגבי מבצע צבאי זה, שחוגי ה"לייבור" הכתירוהו כ"סואץ שנייה". חלק ניכר מהשמרנים תמכו בהתערבות בריטית ישירה על מנת להוכיח לאמריקאים שבריטניה אינה מתכוונת לסגת יותר מעמדותיה האחרונות במזרח-התיכון. מכל מקום, חיל האוויר הבריטי הבזיק במטוסי סילון את מעוזי לוחמיו של האמאם ויחידות בריטיות נשלחו לנאת בוריימי. כן הופעלו במשולב יחידותיו של הסולטאן ממסקט. בסופו של דבר דוכאה המרידה. לשכתו של האמאם ע'אלב, שהועברה לקהיר, החלה לפרסם ידיעת אימים על הקטל וההרס של הבריטיים בעומאן. בפרסומיה נקטה לשכה זו בסגנון הנאצרי הידוע ותיארה את המרד של טאלב בעומאן כ"מהפכה משחררת". מזכיר "הליגה הערבית", עבד אל-ח'אלק חסונה, נרתם אף הוא למאמם כדי לגייס תמיכה כללית באמאם של עומאן, כולל את תמיכתן של תוניסיה ומרוקו. התחדשות ההתקוממות וההתערבות הצבאית של הבריטים נתנו עילה מצוינת למצרים ולסוריה להדק את קשריהן עם המלך סעוד, לאחר שהקשרים בין סעוד לנאצר התרופפו מאז הלאמת תעלת סואץ, ובאו לכלל ביטוי בעמדתו התומכת של סעוד בחוסיין מלך ירדן בעת המשבר שחל בממלכה ההאשמית באביב 1957.
עם החרפת הסכסוך במרוצת 1957 ופנייתו של אמאם עומאן לעזרת משתתפי ועידת בנדונג, תוך היענות מרומזת מצד סין העממית, שינו ארה"ב את עמדתן בפרשה זו. עד להתערבות הבריטית ניסו האמריקאים להפעיל לחץ על הבריטים שיוותרו בעניין עומאן. אולם משרמזה סין העממית על נכונותה לסייע למתקוממים בעומאן הצהיר דאלס, שר החוץ האמריקאי, כי ארצו מסתייגת מהשמחה לאידם של הבריטים בעומאן.
מסתבר, שהאמריקאים העדיפו עתה שהבריטים יסיימו במהירות את מבצעיהם הצבאיים על מנת לאתר את הסכסוך ולמנוע את התפשטותו. דא עקא, שהבריטים התקשו לבער את המתקוממים מקניהם ההרריים, הן מחמת התנגדותם העזה, והן מחמת הקשיים הטופוגראפיים והאקלימיים שהגבילו את מבצעיהם לגיחות אוויריות בעיקר. מכל מקום, ב-15 באוגוסט, לאחר כיבוש מצודת נזווה ע"י הבריטים, הגישו 11 מדינות ערביות תזכיר למזכיר האו"ם וגינו בחריפות את התוקפנות המזוינת של בריטניה נגד העם בעומאן. ביקורת חריפה על ההתערבות הבריטית הוטחה גם ע"י חביב בורגיבה, נשיא תוניסיה. אולם ב-20 באוגוסט דחתה מועצת-הביטחון את תביעתן של מדינות ערב לדון בבעיית עומאן מפאת מחסור ב-7 קולות תומכים בדיון. ברית-המועצות, עיראק, פיליפינים ושבדיה הצביעו בעד היון, בעוד שבריטניה, צרפת, אוסטרליה, קובה וקולומביה הצביעו נגדו. מאלפת במיוחד הייתה עמדתן של ארה"ב, שנמנעו מהצבעה יחד עם פורמוזה. המרד בעומאן דוכא, כנראה, אם כי במרוצת השנים 1958-9 נמשכו פעולות גרילה מוגבלות. עוד בספטמבר 1957 ניסה נציגו של האמאם להשפיע על עצרת האו"ם לשגר ועדת חקירה לעומאן כדי שתיווכח, בין השאר, כי המרד לא שכך. מכל מקום, לפי הודעות הבריטים וסולטאן מסקט דוכאו המתקוממים כליל ופעולות האיבה פסקו באביב 1959.
אולם מכיוון שבעיית עומאן הועלתה בזירת האו"ם, הרי היא לא ירדה כבר לחלוטין מזירה זו. התעמולה המצרית ראתה במאבק בעומאן "מלחמת שחרור" שהשתלבה, לדידה, במערכה הכללית נגד עמדותיו האחרונות של "האימפריאליזם הבריטי" במזרח-התיכון. נימה זו השתזרה כחוט השני בכל ביטאוניה של מערכת התעמולה המצרית. מצרים וסעודיה הכירו רשמית באמאם וראו בו את שליטה החוקי של עומאן, אם כי שתי המדינות לא טרחו להבהיר במדויק אם רצועת החוף של מסקט כלולה בתחום שלטונו הפיקטיבי של האמאם. כנראה, שהן התכוונו ליחידה מדינית נפרדת מסולטאנות מסקט. לאחר שארצות ערב נכשלו, כזכור, בספטמבר 1957 בהעלאת בעיית עומאן על סדר יומה של מועצת הביטחון, הצליחו מדינות אלה לרשום את בעיית עומאן כסעיף בסדר יומה של העצרת בשנת 1960. דא עקא, שהעצרת הכללית דחתה את הדיון לעצרת הבאה בשנת 1961. בשנה זו הוגשה הצעת החלטה שקראה להכיר בעצמאות עומאן ולפנות את הכוחות הזרים שהשתלטו עליה. ההחלטה התקבלה בוועדה המדינית של העצרת, אך לא זכתה ברוב של 2/3 במליאת העצרת. בשנת 1962 חזר ונשנה המחזה בקוויו הכלליים, אך הפעם הזמין סולטאן עומאן-מסקט את נציגי האו"ם שביקרו בארצו וייווכחו במישרין במצב העניינים, למרות שהסולטאן כפר עד אז בזכות התערבות האו"ם מאחר והוא ייחס לסכסוך אופי פנימי. במאי 1963 שוגר הרוזן השבדי דה-ריבינג לעומאן כנציגו האישי של מזכיר האו"ם. בדו"ח שלו למזכיר האו"ם ציין השליח המיוחד, כי לא נתקל במורדים ולא שמע על תקריות וסכסוכים ואף לא פגש מאן דהוא שביקש את שלטונו של האמאם ע'אלב. עם זאת לא הכריע בעל הדו"ח לגבי עצם התביעות המנוגדות. בשלהי שנת 1963 החליטה העצרת הכללית על הקמת ועדת-חקירה מיוחדת לחקר הבעיה ולאיסוף עדויות בעומאן-מסקט עצמה. בפרוס שנת 1964 מונו חברי הוועדה ע"י נשיא העצרת מנציגי אפגניסטן, קוסטה-ריקה, ניגריה, נפאל וסנגאל. הוועדה נכנסה לפעולה במרוצת שנת 1964 ואף ביקרה בתחום המריבה. הסתבר כי ארבע יחידותיו של סולטאן מסקט, שמנו כ-2,500 חייל ושהודרכו ע"י קצינים בריטיים, שלטו בכל הנקודות האסטרטגיות של הסולטנות והתחום הנתבע ע"י אמאם עומאן.

XIV בחריין

רקע כללי והיסטורי
נסיכות בחריין מורכבת מקבוצה בת 6 איים, כשהגדול מביניהם הוא האי בחריין. שטח הנסיכות נאמד בכ-545 קמ"ר. האוכלוסייה כללה 143,135 נפש ביוני 1959 (לעומת 109,650 נפש לפי המיפקד שנערך בשנת 1950). בעיר הנמל המרכזית ובבירה, מנאמה, השוכנת באי בחריין, נאמדו האוכלוסין בכ-45,000 נפש, לעומת 25,000 נפש בעיר השנייה בגדולה, מוחרק. לאחר מאות שנים של עצמאות נכבשו איי בחריין ע"י הפורטוגזים בשנת 1507, שנת כיבושם את מסקט. אולם עוד הרבה לפני כן, למעשה בתקופה המוסלמית הקדומה, הגיעו ספנים ויורדי ים מבחריין לחופי מזרח-אפריקה. בשלהי תקופתו של מוחמד כבש האסלאם את תושבי בחריין והחופים הסמוכים. במאה ה-10 וה-11 היכתה התנועה המהפכנית של הקרמטים (אחד הפלגים הקיצוניים של האסמאעיליות השיעית) משברים עזים במחוז אל-חסא, מול איי בחריין. הקרמטים יסדו רפובליקה קומוניסטית-דתית באזור זה. עד היום מצויים מספר רבבות של אסמאעילים במחוז אל-חסא. האסמאעילים-השיעיים הללו מהווים למעלה ממחצית האוכלוסין בנסיכות בחריין ונחשבים ליסוד דתי תוסס במיוחד.
הפורטוגזים גורשו ע"י הפרסים מבחריין בשנת 1629, ושלטונם של האחרונים התמיד עד שנת 1783, עת נכבשו האיים ע"י שבט עוטובי מחצ"א קטר, שהסתייע בעזרתם של שבטים אחרים מכוויית. איראן אינה מכירה בעצמאותה של בחריין וטוענת עד היום לריבונותה על איים אלה. בשנת 1856 נחתם הסכם החסות הראשון בין בריטניה לבין השליט המקומי ממשפחת אל-חליפה, שצאצאיו שולטים בבחריין עד היום ועד בכלל. במרוצת הזמן נחתמו הסכמים נוספים ב-1861, 1868, 1880 ו-1892.
בחריין משמשת מרכז של השלטון הבריטי לא רק באיים אלה אלא גם בחוף שביתת-הנשק (ולשעבר גם בכוויית). בראש המינהל הבריטי במפרץ הפרסי עמד "הרזידנט המדיני", שהתגורר במנאמה. וכן "הקצין המדיני" של קטן ו"הקונסול הכללי" של מסקט. אחד התפקידים של "הרזידנט המדיני" התבטא בשיפוט הזרים המתוגברים בנסיכויות, פרט למוסלמים שאינם נתינם בריטיים, ובמסקט – גם את אלה האחרונים. בבחריין, כבכוויית, עובדים פקידים בריטיים רבים בשירות הממשלה המקומית. שירותי הדואר, הטלפון והאלחוט מנוהלים ע"י הבריטים. היועץ של שייח' בחריין שימש גם כאב בית-הדין הגבוה של הנסיכות בצירוף שני שופטים מבית משפחת אל-ח'ליפה. הנהלה המכס, הפיקוח על מערכת החינוך והמינהל ההנדסי בבחריין היו נתונים אף הם בידיים בריטיות. מאז שנות ה-30 פעל בבחריין ה"איסטרן בנק" הבריטי, אשר סניפו במנאמה שירת את כל נסיכויות המפרץ הפרסי עד לתחילת שנות ה-50 כבנק יחידי. "הבנק הבריטי למזרח-התיכון" פועל אף הוא בבחריין ובנסיכויות המפרץ הפרסי מאז 1948, להוציא את כוויית, שהקימה בנק לאומי עצמאי (בניהול בריטי) ביוני 1952. חשיבותה העיקרית של בחריין נעוצה בעובדת היותה עמדה אסטרטגית מרכזית של בריטניה במפרץ הפרסי. מנאמה משמשת כנמל אזרחי וכבסיס ימי גם יחד, ואילו שדה התעופה החשוב שלה משרת את נתיבי הטייס מאירופה לתת-היבשת ההודית. ביוני 1953 הוחל, בין השר, בהקמת הנמל החדיש של נסיכות בחריין, מינאא סלמאן.
בחריין – יותר מכל נסיכות אחרת במפרץ הפרסי – צמחה צמיחה אורגנית, שכן למרות שבנסיכות זו התגלה הנפט (בשנת 1932) לראשונה מכל נסיכויות המפרץ הפרסי, אין לבחריין הכנסות גבוהות במיוחד מנפט וממכס. הכנסות הנפט בשנת 1954 הסתכמו בכ-11 מיליוני דולר. וב-1963 – בכ-17 מיליוני דולר בלבד (בהשוואה ל-535 מיליון דולר בכוויית, 457 מיליון בסעודיה, 368 מיליון באיראן, 308 מיליון בעיראק, ואפילו בנסיכות קטר הגיעה ההכנסה בשנת 1963 לכ-60 מילין דולר).
הפקת הנפט בנסיכות בחריין הינה מצומצמת יחסית בהשוואה לשכנותיה עוד לפני שהתגלה הנפט בנסיכות זו ובנסיכויות האחרות של המפרץ הפרסי התנהל מאבק זיכיונות חריף בין חברות בריטיות ואמריקאיות. בשנת 1914 הסכים שייח' בחריין שלא להעניק זיכיונות נפט ללא הסכמת הבריטים. ואכן, בשנת 1925 ניתן זיכיון ראשון על חלק משטחה של הנסיכות לחברה בריטית. אולם ב-1928 העבירה החברה הבריטית את זיכיונה לידי חברה אמריקאית. הנציג הבריטי בנסיכות לחץ ממושכות על השייח' לבל יאשר עסקה זו, אולם הבריטים נאלצו בסופו של דבר להסכים לה בעל כורחם.¹ בשנת 1940 הורחב הזיכיון על שטחה של כל הנסיכות² והוא מוחזק בידי שותפות של שתי חברות אמריקאיות ("בחריין פטרוליום קומפני").
תקופת הנפט הינה, כאמור, קטנה יחסית והיא עמדה במשך מספר שנים על כ-1.5 מיליון טון לשנה. אולם החל משנת 1958 הוגבר קצב תפוקת הנפט כדלקמן: ב-1961 – 2.25 מיליון טון, ב-1962 – 2.251 מיליון טון, ב-1963 – 2.25 מיליון טון וב-1964 – כ-2.4 מיליון טון. ענף חשוב לא פחות מייצור הנפט עצמו היה זיקוק הנפט: עוד בשנת 1935 נבנה בבחריין בית-זיקוק בעל תפוקה פוטנציאלית של 8 מיליון טון לשנה, הינו פי-3 ויותר מכושר תפוקת הנפט של הנסיכות עצמה. רק לאחר שזיכיונות הנפט עבור במלואם לידי החברות האמריקאיות, הצליחה נסיכות בחריין להגיע לניצולת מלאה של בתי-הזיקוק שלה ע"י יבוא נפט גולמי מסעודיה.

מקומה של בחריין בייצור הנפט במזרח-התיכון בשנת 1964
מיליוני טון העלייה ב-% לעומת 1963

מבנה השלטון והלחצים המדיניים שהופעלו עליו
איראן תובעת, כזכור, לעצמה את איי בחריין מאז שנת 1829, והיא הגישה לבריטניה מספר רב של תזכירים בנושא זה.³ אולם מאז מלחמת העולם השנייה תכפה והתגברה פעילותה המדינית של איראן בעניין בחריין. באפריל 1946 החליטה ממשלת טהראן להטיל מס על נפט בחרייני הנכנס לממלכה באותו שיעור שהיא גובה מהנפט הפרסי. בשנת 1950 הודיעו שלטונות הדואר האיראניים, כי דמי הדואר על מברקים ומכתבים המיועדים לבחריין יושוו לתעריפים הקיימים באיראן עצמה, כיוון שבחריין מהווה "חלק בלתי-נפרד ממלכת איראן". יתר על כן, איראן ניסתה במרץ רב למנוע את השתתפותה של בחריין בוועידות בינלאומיות אותן ועידות שבחריין יוצגה באורח עצמאי הוחרמו ע"י איראן, כגון ועידת הארבה שהתקיימה בדמשק בפברואר 1954. למעשה, הצליחה בחריין להתקבל רק לארגון בינלאומי אחד, הלא הוא איגוד הדואר (בשנת 1949). בדרך כלל, נזהרה איראן מלהגשים בכוח את תביעתה ההיסטורית על איי בחריין על מנת שלא לפגום ביחסי הידידות המסורתיים בינה לבין בריטניה. אולם בעתות משבר ביחסים האנגלו-איראנים, כבתקופת שלטונו של ד"ר מוחמד מוצדק, צפוי והועלו התביעות המסורתיות של איראן על בחריין, והם לוו בתעמולה אנטי-בריטית חריפה.
באפריל 1956, למשל, צצה מחדש בעיית בחריין בעת ביקורו של שר החוץ הבריטי בטהראן, לרגל כינוסה של מועצת "ברית-בגדאד" ("ברית-הרכז"), אשר בריטניה ואיראן חברות בה. הסכסוך הרדום למחצה בין בריטניה לבין איראן על בחריין הווה תמיד מוקד של מתיחות פוטנציאלית בין שתי בעלות הברית הללו, כשם שסכסוך תורכיה-יוון על קפריסין חולל כמעט קרע גלוי בנאט"ו. נוסף לכך, משפיעה בעיית בחריין לרעה על שיתוף הפעולה בין איראן למדינות ערב. אמנם מדינות אלה, ובמיוחד מצרים וסעודיה, שותפות לאיראן בהתנגדותה למשטר החסות הבריטי בבחריין, אולם הן רואות בנסיכות זו חלק מהעולם הערבי ותוקפת בחריפות את שאיפות הסיפוח האיראניות. יש לזכור, כי מדינות ערב, ובראשונה מצרים, גילו רגישות מתמדת כלפי "החדירה הפרסית" למרחב המפרץ הפרסי. מצרים אף הסיבה רשמית, בשעתו, את שם המפרץ ל"מפרץ הערבי" (ואילו איראן גמלה לה בכינוי תעלת סואץ – "תעלת דריווש"). עיראק ערב במיוחד לבעיית חבל ח'וזיסטן (או "ערביסטן"), שבדרום מערב איראן, אשר מהווה תחום נדידה לשבטים ערביים. בשעתו שלט בחבל זה השייח' הערבי ח'זעל ממֹחמרִה, שנחשב לבעל בריתם המובהק של הבריטים, ושימש כאייל נגח בידיהם נגד שלטונות טהאן.
השלטון בבחריין הינו מונרכיסטי-תורשתי, מועצת המינהל, או הממשלה המקומית, נשלטת ברובה ע"י בני משפחת אל-ח'ליפה, כשהבריטים מכוונים את השלטון מאחורי הקלעים. לבתי-המשפט של בחריין סמכות שיפוטית על אזרחי הנסיכות. המשפט הפלילי מבוסס על החוק הפלילי של אזור המפרץ הפרסי, שלפיו דנים גם בתי-המשפט של בחריין ובית המשפט הבריטי שם. רק בשנים האחרונות הותקנה בבחריין מערכת חוק נפרדת בתחום האזרחי, הפלילי, המסחרי והנוהלי. בבחריין ובקטר נידונו עד לזמן האחרון משפטים בין נתינים מקומיים לבין זרים בבתי-דין מעורבים, שעל החלטותיהם ניתן היה לערער בבית-דין מעורב לערעורים. כן קיימים בבחריין בתי-דין סוניים ושיעיים נפרדים. המינהל האזרחי מחולק לארבע הערים המרכזיות ולקבוצות של כפרים גדולים. מצית היועצים לענייני חינוך, תברואה ומינהל נבחרים, ואילו המחצית השנייה מתמנית ע"י הממשלה.
"הבנק של בחריין" מהווה את המוסד הכספי והכלכלי המרכזי בנסיכות. אוצרות הטבע הינם דלים ותחזית עתודות הנפט מצביעה על כ-30 שנות ייצור לערך. לפיכך, משקיעה בחריין מאמצים ניכרים בפיתוח סחר-הביניים שלה ובהרחבת נמל מנאמה⁴ כדי שיקלוט ספינות אוקיאניות. ענף שליית הפנימים תופס עדיין בבחריין ובקטר חלק נכבד מהתעסוקה המקומית.
בין השנים 1954-56 גברה התסיסה החברתית הפנימית בבחריין. אחת מסיבות תסיסה זו נעוצה בעובדת חלוקתם הדתית של תושבי הנסיכות, כאשר האסמאעילים-השיעיים מהווה למעלה ממחצית אוכלוסי האיים ונחשבים גם לתושבים המקוריים של הנסיכות. הסונים כבשו, כזכור, את האיים בשנת 1783 מידי הפרסים ומאז החלה התנחלות תושבים סוניים בבחריין. יש לציין, כי המשפחה השלטת באיים, משפחת אל-ח'ליפה, מתייחסת לאותם שבטים סוניים שפלשו לאיים מחופי חצ"א ערב. אין תימא, אפוא, שהמתיחות הבין-עדתית בבחריין ניזונה מהתמרמרות "היסטורית" של השיעים וכן מעובדת היותן נתונים למרותו של שליט סוני. ניגודים אלה, וכן תביעותיה המוצהרות של איראן על איי בחריין, הכשירו את הקרקע להחמרת הבעיות הפנימיות. עם התפתחותה המהירה של תעשיית זיקוק הנפט וייצורו בבחריין, נהרו מספר רבבות של איראניים לעבודה בבחריין ובנסיכויות האחרות. השתלבות הנסיכות בחיי הכלכלה המודרניים עוררה בהדרגה התמרמרות נגד שלטון היחיד של השייח' ומשפחתו, הן בחוגי הסוחרים העירוניים והן בקרב פועלי הנפט. יש לזכור, כי השגשוג הכלכלי של בחריין, בדומה לכוויית, הגביר את זרם ההגירה של הערבים בנוסף לפרסים. התביעות לרפורמות סוציאליות ושלטוניות שולבו בנימה אנטי-בריטית חריפה, אשר אפיינה במיוחד את המהגרים הערביים. בתחילת שנת 1955 הועלתה מחדש הדרישה לסלק את יועצו הבריטי הוותיק של השייח' המקומי, הלוא הוא בֶּלגרֵייב (C. Belgrave), שנועדה לו השפעה רבה על ניהול ענייני הנסיכות. הרוח החיה בתנועה האופוזיציונית והאנטי-בריטית הייתה מצרים, שניסתה לערער את מעמדה הבריטים בבחריין ובשאר נסיכויות המפרץ מעמד הבריטים בבחריין ובשאר נסיכויות המפרץ הפרסי, כחלק בלתי נפרד מהסתערותה המדינית על העמדות הבריטיות האחרונות במזרח התיכון. מאמציהם המשולבים של מנהיגי האופוזיציה המקומית,⁵ בסיוע שופרות התעמולה המצריים ואולי גם במימון סעודי, הולידו במחצית הראשונה של שנת 1955 גל של שביתות, הפגנות והתנגשויות עם משטרת בחריין. השייח' נאלץ לקבל כמה מהתביעות שהוצגו לו בתחומי המשטר והחברה. בשלהי מרץ 1956 חודשו המהומות והשביתות והן הסתיימו רק לאחר שהשליט המקומי הסכים עקרונית לעיין בהצעות ובהמלצות לתיקונים נוספים. בנובמבר 1956, לאחר פרוץ מערכת סואץ-סיני, השתוללו מהומות אנטי-בריטיות קיצוניות בבחריין, שאילצו את הבריטים לנקוט במדיניות של יד חזקה ולכבוש למעשה את איי הנסיכות. פעילי האופוזיציה הוטלו לכלא. נחשול גל הלאומיות הערבית במזרח-התיכון לא פסח, אפוא, על בחריין. הסכנות הצפויות לחצ"א ערב בכלל ולחיזור המפרץ הפרסי בפרט הומחשו ע"י הפלישה המצרית לתימן. כתוצאה מתהליכים אלה נקטו הבריטים במדיניות סוציאלית מונעת. בבחריין הוקמו שירותים סוציאליים בכספי הנפט, ובכללם שירותי תברואה וחינוך חינם. כן הונהגו רשתות מים ושיפורים אחרים בעשרות כפרים. הממשלה אף פטרה את אזרחיה ממס הכנסה. זה שנים מספר מועלות הצעות שונות בלונדון לאגד את נסיכויות המפרץ הפרסי, עם כוויית או בלעדיה, בפדרציה דוגמת הפדרציה של דרום-ערב. אולם עד כה לא נעשו צעדים ממשיים לקראת ביצוע התכנית. פינויו הצפוי של הצבא המצרי מתימן עשוי לדחות לזמן בלתי-ידוע תכנית זו עם הפגת האיום המצרי הישיר על חצ"א ערב.
מכל מקום, ב-3 במרץ 1965 פוטרו כ-1,500 פועלי חברת הנפט הבחריינית. גל גואה של הפגנות ושביתות הציף את איי בחריין והקיף את כל יישובי הנסיכות ב-11 במרץ. מאחורי השביתה הכללית עמד ארגון חדש שכונה החזית של כוחות הקידמה". ארגון זה תבע את החזרתם המיידית של המפוטרים לעבודתם, שחרור העצירים המדיניים ומתן זכות ההתאגדות המקצועית. לפי בקשת שייח' של בחריין הזעיקו הבריטים את כוחותיהם הצבאיים על מנת להחזיר את הסדר על כנו. כתוצאה מכך אירעו תקריות דמים עם עשרות פצועים והרוגים. מאורעות מרץ 1965 הוכיחו לבריטים את מידת הסכנה החמורה הצפויה למעמדם הצבאי והמדיני בנסיכות זו.

XV קטר ונסיכויות שביתת-הנשק

גילוי הנפט והתפתחותן של הנסיכויות
בין האזור הניטראלי של כווית-סעודיה מצד צפון לבין גבולותיה של סולטאנות עומאן-מסקט מפאתי דרום משתרע חבל אל-חסא הסעודי, ודרומה ומזרחה לו מופיעות נסיכות קטר ו-7 נסיכויות שביתת-הנשק (כשהחשובה מבין השבע הינה שייח'ות אבו-דאבי, המקדימה את בחריין ומצרים בתפוקת הנפט שלה).
ההשפעה הבריטית על נסיכויות אלה בפרט ועל חוף המפרץ הפרסי בכלל החלה, כזכור, עוד בשלהי המאה ה-18, אם כי לא בצורת שלטון ישיר אלא, באמצעות "חברת הודו המזרחית". ספינותיה של חברה זו חלשו על נתיבי השייט להודו ונאלצו לבצע פעולות עונשין נגד ציי הפירטים וסוחרי העבדים, ששרצו במפרץ הפרסי למן חוף עומאן-מסקט ועד לחצ"א קטר. מבצעי עונשין ימיים אלה, שנערכו בשנים 1806, 1809 ו-1819, כפו על השייח'ים השונים, בשנת 1820, להסכים להפסקת פעולות השוד הימיות והיבשתיות. ההסכם הנ"ל חודש והורחב בשנים 1835 ו-1843, ואילו בשנת 1853 נחתמה שביתת-נשק סופית ומוחלטת בין שליטי 7 הנסיכויות לבין נציגי בריטניה. משנה זו ואילך הפך "חוף שודדי-הים" ל"חוף שביתת-הנשק", המכונה גם "עומאן-של-שביתת-הנשק" (Trucial Oman), להבדיל מסולטאנות עומאן-מסקט.
בשלהי המאה ה-19 גברה ההתעניינות הבריטית בנסיכויות מאחר והמרחב כולו הפך לזירת אינטרסים מנוגדים של אימפריה העות'מאנית, גרמניה ורוסיה. ההשפעה הבריטית חדרה אט אט למרחב כולו החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19, אם כי הבריטים נזהרו למדי שלא לפגוע במישרין באינטרסים של אותם שטחים שתורכיה העות'מאנית תבעה את הריבונות עליהם, כלומר אל-חסא, כוויית, ובמידה מסוימת גם קטר. ההשפעה הבריטית חדרה, למעשה, במיוחד לכוויית ולדרום עיראק. קטר, המשתרעת על שטח של 10,000–13,000 קמ"ר, אכלסה כ-55,000 תושב בשנת 1965 (לפי אומדן רשמי למחצה משנת 1960 – 45,000 נפש, ומהם כ-35,000 בעיר הבירה דַוְוחַא). כ-65% מכלל תושבי קטר היו הודים, סומאלים, פרסים ובני לאומים אסיאתיים אחרים. עובדה זו ראויה להדגשה בשים לב שהערבים מהווים מיעוט בנסיכות זו. סולטאן קטר חתם על חוזר שביתת-הנשק הימית רק בשנת 1868, אך כשהשתלטו העות'מאנים על חבל אל-חסא השכן, ביקש הסולטאן, קאסם אבן מוחמד, את החסות העות'מאני בתקווה להינצל מהחסות הבריטית. ממשלת קושטא ששה על ההזדמנות להרחיב את תחום השפעתה ומינתה את השליט המקומי כסגן המושל התורכי של קטר. אולם השלטון העות'מאני בקטר לא היה קיים אלא להלכה, למרות שהתורכים הפעילו תחנת מכס בדווחא עד שנת 1913. ב-3 בנובמבר 1914 הסכים בכתב סולטאן קטר שלא להעניק זיכיונות נפט בתחום שליטתו ללא אישורה של בריטניה, אולם ההסכם הנ"ל אושר רק ב-23 במרץ 1918. הבטחות דומות ניתנו גם ע"י השייח'ים האחרים של נסיכויות שביתת-הנשק בשנת 1922.¹
מספר השייח'ויות של "חוף שביתת הנשק" השתנה בעבר מעת לעת עקב התפלגויות או התמזגויות. כיום – מספרן שבע, והן כוללות את שרג'ה-כלבה, ראס אל-ח'ימה, אום אל-קוויין, עג'מאן, דובאי, אבו-ד'בי ופוג'ירה. ביולי 1958 נאמד כלל האוכלוסין של שייח'ויות אלה ב-86,000 ומהם 25,000–35,000 בדובאי וכ-12,000 בשרג'ה. יש להניח, אפוא, שבשנת 1965 עלה מספר התושבים על 100,000 ובתוכם היו פרסים, הודיים, פקיסטניים ובלוצ'יסתאנים רבים. שטחן של השייח'ויות נאמד ב-82,000 קמ"ר לעומת שטחה של קטר – 2,050 קמ"ר. אין כל אפשרות לקבוע מספרים מדוייקים לתחומי השייח'ויות עקב סכסוכי תחומים תדירים וגבולות שמעולם לא נתחמו בשטח. גבולה היבשתי של קטר, למשל, שינוי במחלוקת עם אבו-ד'בי וסעודיה. שתי האחרונות חלוקות על סולטאנות עומאן-מסקט בעניין שייכותה של נאת בוריימי וכיו"ב.
החשובה ביותר מקרב 7 "נסיכויות שביתת-הנשק" היא אבו-ד'בי המשתרעת על כ-36,000 קמ"ר ואוכלוסייתה מוערכת בכ-25,000 נפש. דברי ימיה של שייח'ות זו לוטים בערפל, אך מסתבר שאבו-ד'בי קיימת בשם זה למעלה מ-200 שנה. ב-16 באפריל 1835 עגנה ספינת מלחמה בריטית מול חופי אבו-ד'בי לאחר שהכריעה בקרב קצר את פרטי המקום. כתוצאה מכך נחתם הסכם שלום בין השייח' המקומי לבין הקברניט הבריטי. עלייתה המהירה של אבו-ד'בי באה כתוצאה מגילוי הנפט בשטחה. למרות שהשייח'ים השונים של הנסיכויות התחייבו עוד בשנת 1922 שלא להעניק זיכיונות נפט ללא אישור הבריטים הצליחה החברה האמריקאית "סטנדרד-אויל-אוף-קליפורניה" לרכוש זיכיון לחיפוש נפט בבחריין בדצמבר 1928. חברה זו קנתה את הזיכיון מניו-זילנדי, שהשיג זיכיונות לחיפוש נפט בחבל אל-חסא הסעודי (מאי 1923), באזור הניטראלי הכווייתי-סעודי (מאי 1924) ובבחריין (דצמבר 1925).
אותו ניו-זילנדי לא הצליח לרכוש את הזיכיון בכוויית מחמת הלחץ הבריטי שהופעל על השייח' המקומי. חדירת חברה אמריקאית זו נהנה את האות לראשיתו של המאבק האנגלו-אמריקאי על הנפט במפרץ הפרסי. לבסוף אילץ משרד החוץ האמריקאי את ממשלת בריטניה להסכים למסירת הזיכיון על חלק מבחריין לחברה אמריקאית. הישג זה חל בשנת 1930. 10 שנים לאחר מכן הורחב הזיכיון הנ"ל על כל איי בחריין, לאחר שחברות נפט בריטיות נכשלו במאמציהן לרכוש את הזיכיון על יתרת השטח. אולם כדי למנוע את החדירה האמריקאית לבחריין מלהפוך לתקדים, הוסכם ש"חברת הנט הבחריינית" ("בּאַפְקו") תירשם בקנדה. דא עקא, שהאמריקאים לא אמרו נואש, במיוחד לאור עובדת גילויו של הנפט הבחיירני במאי 1932 בעומק של פחות מ-1000 מ'. ב-29 במאי 1933 רכשה חברת "סטנדרד-אויל-אוף-קליפורניה" את זיכיון הנפט על ערב-הסעודית. ב-4 בדצמבר 1934 התחלקו הבריטים והאמריקאים: מחצה על מחצה בזיכיון הנפט על כוויית היבשתית. האמור ב"חברת-הנפט האנגלו-איראנית" (כיום: "בריטיש פטרוליום קומפני") ו"גולף-אויל-קורפוריישן" האמריקאית, חלוקה זו נעשתה לאחר שממשלת ארה"ב הפעילה לחץ כבד על ממשלת, אולם זו האחרונה מנעה בעד שליטי קטר ונסיכויות שביתת-הנשק מלתת זיכיונות נפט לחברות אמריקאיות. זיכיונות אלה נמכרו לחברות-בת של "חברת הנפט העיראקית" (שגם בה יש לשתי חברות אמריקאיות 23.75% מהמניות, לעומת 47.5% מניות השייכות לשתי חברות בריטיות). במאי 1935 העניק שליט קטר זיכיון על שטח היבשה וחלק מהמים הטריטוריאליים של נסיכותו לחברת-בת של "חברת הנפט העיראקית", רק בדצמבר 1952 קיבלה חברת "של" בנפרד את הזיכיון על יתרת שטח המים הטריטוריאליים (כ-25,000 ק"מ) למשך 75 שנה. ראוי לציין, כי עוד בדצמבר 1934 גילתה אותה חברת בת של "חברת הנפט העיראקית" שדה נפט ליד דוח'אן אשר בקטר המערבית. ניצולו המסחרי של שדה נפט זה החל ב-1940. בשנת 1950 הונח צינור נפט לנמל אום-סעוד וקצב יצור הנפט גברו והלך. תפוקתו בשנת 1955 הגיעה לכ-5.5 מיליון טון, ב-1961 – 8.4 מיליון טון, ב-1962 – 8.8 מיליון טון, ב-1963 – 9 מיליון טון וב-1964 – 10.3 מיליון טון. מלאי עתודותיו המוכח נאמד בכ-1.5 מיליארד טון. ההכנסות של שליט קטר בשנת 1961 עלו כבר על 20 מיליון ליש"ט ורבע מהן הוקדשו להוצאותיו הפרטיות.
בשנת 1937 השתלטו חברות בת אחרות של "חברת הנפט העיראקית" על זיכיונות דובאי ושרג'ה, ובמרץ 1939 – על עג'מאן. בפרוס שנת 1939 השתלטה אחת מקבוצות חברות-הבת של "חברת הנפט העיראקית" על אבו-ד'בי. חברת "פטרוליום דיוולופמנט" חקרה את שטחי, היבשה של אבו-ד'בי. הזיכיון למרחב המים הטריטוריאליים בסמוך לחוף הוענק לחברת "אבו-ד'בי מאַרין אֶריאַס". חברה זו גילתה נפט בכמויות מסחריות בקרקעית הים, בקירבת חוף הנסיכות, וכן ע"י האי דאס בשנת 1958. אי זה, שאורכו כ-2 ק"מ ורוחבו קילומטר אחד בלבד ושהיה שומם לחלוטין, הפך למרכז עבודות הנפט. תחילה הוקם גשר אווירי וימי בין דאס לבחריין, המרוחקת כ-235 ק"מ מאי זה. במשך שנה וחצי נבנתה באי עיר נפט בעלת נמל, שדה תעופה למטוסים בינוניים ולמסוקים, מאגרי-נפט, שיכונים, מחסנים, תחנת כוח חשמלית, בית-חולים וכד'. ההוצאות הסתכמו ב-25 מיליון ליש"ט ואיפשרו ל-1,500 עובדי החברה לחיות בתנאים נוחים. ביולי 1961 הוטען המשלוח הראשון של נפט גולמי שנשאב מקרקעית הים. בשנת 1962 הותקן צינור נפט תת-ימי באורך של כ-30 ק"מ מבאר נפט תת-ימית, המרוחקת כ-110 ק"מ חוף אבו-ד'בי, ועד לאי דאס. בשנת 1962 הפיקו הקידוחים התת-ימיים של אבו-ד'בי 808,000 טון בלבד. בשנת 1963 זינקה התפוקה כבר ל-2,300,000 טון.² תחזית הייצור לשנת 1966 מצביעה על כ-20 מיליון טון! ראוי לציין, כי תפוקת הנפט של כל שדות עיראק בשנת 1961 עלתה במקצת על 49 מיליון טון. השוואה זו משכנעת לחלוטין ומסבירה את המשמעות הגדולה של זינוק תפוקת הנפט בנסיכות אבו-ד'בי, שאוכלוסייה נאמדים בכ-20,000 נפש לערך. העושר האגדי הצפוי לנתיניו של שייח' שח'בוט אבן סולטאן עשוי להאפיל יחסית על עושרם של נתיני כוויית.
ההצלחה המסחררת של הקידוחים התת-ימיים של אבו-ד'בי הביאה להגברת פעילותה של חברת "דובאי-מארין-אֶריאַס", אף היא חברת בת של "חברת הנפט העיראקית", החולשת על הזיכיון על המים הטריטוריאליים של נסיכות דובאי.
בשנת 1949 קיבלה חברה אמריקאית (Getty oil) את הזיכיון במחצית הכווייתית הבלתי-מחולקת של האזור הניטראלי הכווייתי-סעודי שנה לפני כן זכתה חברה אמריקאית אחרת בזיכיון על המחצית הסעודית. כבר שנת 1954 הוחל בהפקת הנפט. עתה פועלות באזור הניטראלי שתי חברות אמריקאיות (Getty oil, American Independent Oil) שאינן שייכות לקרטל הענק הבינלאומי אלא לחברות העצמאיות. בשנת 1958 הוענק הזיכיון על המים הטריטוריאליים של האזור הכווייתי-סעודי לחברת "הנפט הערבי" (Arabian Oil), אשר 80% ממניותיה מוחזקים ע"י בעלי הון יפניים ו-20% האחרים מתחלקים שווה בשווה בין סעודיה וכוויית. ייצור הנפט באזור הניטראלי זינק במהירות: בשנת 1954 – 920,000 טון, בשנת 1961 – 9.8 מיליון טון; בשנת 1962 – 13 מיליון טון; בשנת 1963 – 16.4 מיליון טון; ובשנת 1964 – כ-19 מיליון טון.
על הנפט שהתגלה בסולטאנות עומאן-מסקט בשנת 1965 נכתב לעיל.³ התפוקה המשוערת לשנת 1966 נאמדה בכ-6 מיליון טון, 85% מהזיכיון מצוי בידי חברת "של" הבריטית.
בשנת 1964, לראשונה בתולדות חיפושי הנפט, הפיקו ארצות המזרח-התיכון יותר נפט גולמי מאשר ארה"ב. אם יימשך קצב הגידול הנוכחי תעלה תפוקת המזרח-התיכון בשנת 1965 על זו של אמריקה הצפונית כולה. מגידול שיא בן 100 מיליון טון (8%) בתפוקת הנפט העולמית בשנת 1964 (שהסתכמה בעולם כולו בכ-1,400 מיליון טון) – נטלו ארצות המזרח-התיכון 40 מיליון טון, אפריקה (ובמיוחד לוב וניגריה) נטלו 23 מיליון טון, וברית-המועצות – 17 מיליון טון. בין מדינות האזור הוסיפה כוויית לצעוד בראש בשנה זו עם תפוקת נפט של 106 מיליון טון; אולם איראן, שהגדילה את ייצור הנפט שלה ב-14.6% בהשוואה לשנת 1963, והגיעה ב-1964 ל-83.3 מיליון טון, מתעתדת לדחוק את רגלי סעודיה (86 מיליון טון) מהמקום השני במזרח-התיכון.

התערערות מעמדה של בריטניה במפרץ-הפרסי
עד למלחמת העולם השנייה נודעה למרחב המפרץ הפרסי חשיבות כפולה מבחינה בריטית: א) מבחינת אוצרות הנפט ועתודותיו; ב) במישור האסטרטגי.
במרחב המפרץ הפרסי חבוי אוצר הנפט הגדול ביותר בעולם המספק כ-80%–90% מכלל תצרוכת הנפט של מערב-אירופה. עובדת היותו של המפרץ הפרסי יעד היסטורי של רוסיה הצארית בעבר ושל ברית-המועצות בהווה לא נעלמה מעיני האנגלו-אמריקאים, ובמיוחד מעיני הבריטים. בעוד שארה"ב מייצרות למעלה מ-1/4 מכלל ייצור הנפט העולמי, הרי שלבריטניה אין כמעט נפט באדמותיה. יתר על כן, עתודות הנפט המוכחות המצויות בידי חברות נפט בריטיות בארצות המזרח-התיכון מצטמצמות ל-1/3 מכלל העתודות המוכחות המצויות בידי חברות אמריקאיות באותן המדינות. אולם בנסיכויות המפרץ הפרסי משתוות בערך עתודות הנפט של החברות הבריטיות והאמריקאיות והוא הדין בייצרו באמצע שנות ה-50 ועד לשנות ה-60.
הערך האסטרטגי של מרחב המפרץ הפרסי התבטא בשמשו כמקפצה גיאופוליטית לעבר הודו. עם השתחררות הודו בשנת 1947 פחתה במידה מסוימת החשיבות האסטרטגית של המפרץ, אולם ערכן של הנסיכויות עצמן עלה עקב גילוי אוצרות הנפט אחר מלחמת העולם השנייה. אף כי מטרתה העיקרית של בריטניה בכיבוש מרחב המפרץ הפרסי הייתה השמירה על נתיב הים להודו, הרי שפינוייה של הודו לא ביטל לחלוטין את החשיבות האסטרטגית של מרחב המפרץ הפרסי עבור בריטניה, שכן המפרץ הפרסי משתרע בשולי נתיבי היבשה של הסהר-הפורה והוא מחבר את הים-התיכון עם האוקיינוס ההודי והמזרח הרחוק. ניתן לראות במפרץ הפרסי מעין אלטרנטיבה תעבורתית לתעלת-סואץ, שאינה ניתנת בנקל לחסימה מפאת רוחבו של מיצר הורמוז (כ-46.5 ק"מ). זאת ועוד, המפרץ הפרסי הווה מאז ומתמיד יעד אסטרטגי של רוסיה בניסיונותיה ההיסטוריים לפרוץ לעבר הימים הפתוחים. תורכיה, החוסמת את המעבר הרוסי, היוותה יריב עז לרוסים, בעוד שפרס החלשה שחצצה בין רוסיה לבין המפרץ הפרסי לא היוותה חסימה איתנה. ולאחרונה, נסיכויות המפרץ הפרסי משמשות עד היום כבסיסי עזר צבאיים לבסיס הבריטי הדרומי בעדן בכל הנוגע לשיגור כוחות צבאיים למוקדי פורענות במזרח-אפריקה ובמזרח הרחוק והתיכון.
בחריין מהווה את העמדה האסטרטגית החשובה ביותר של הבריטים במפרץ הפרסי. בסיסי בחריין, יחד עם הבסיס הצבאי האמריקאי בד'הראן שבסעודיה, נועדו למלא תפקיד מרכזי בהגנה על איראן, במידה וזו האחרונה תותקף ע"י ברית-המועצות במסגרת מאמץ סובייטי להשתלט על אוצרות הנפט של מרחב המפרץ הפרסי ולהשיג מוצא ימי לאוקיינוס ההודי. בשנת 1930 רכשה בריטניה משייח' בחריין את השטח הצפוני-מזרחי של האי מנאמה על מנת לבנות שם את בסיסיה הצבאיים במקום הבסיסים הפרסיים שלה. לבחריין – הנמל הטוב ביותר במפרץ הפרסי. נמל זה, ח'ור כאליה, הממוקם בין האי בחריין לבין האי מוחרק, משמש כבסיס ימי בריטי. נוסף לכך ניתן להסתייע בנמל בחריין עצמו המצויד באביזרים מודרניים, אך המוגבל לשימוש מחמת רדידותו. בשנת 1955 תכננו הבריטים את הקמתו של נמל חדיש ועמוק מדרום למנאמה, ובתחילת שנות ה-60 הורחב נמל מנאמה עצמו ע"י יציקת מזח ענק, שאיפשר את מעגנן של ספינות גדולות. נוסף לכך הכשירו הבריטים מספר שדות תעופה באיי בחריין. שדה התעופה הבינלאומי במוחרק נחשב לנמל האוויר המסחרי הגדול והחשוב ביותר באזור והוא משרת גם את האווירה הצבאית הבריטית. בנמל ח'ור כאליה מצוי מעגן מיוחד למטוסים ימיים. חשיבותה האסטרטגית של בחריין עמדה לה בתחילת מלחמת הועלם השנייה והיא הופצצה מהאוויר ע"י האיטלקים בשנת 1940. הייתה זו המטרה הצבאית היחידה שהופגזה ע"י חיל האוויר האיטלקי במרחב המפרץ הפרסי.
הבריטים הקימו בשעתו בסיסים צבאיים גם בכוויית, ובכללם שני שדות תעופה צבאיים ובסיס ימי ששירת אווירונים ימיים. בנסיכויות המפרץ הפרסי האחרות לא הרבו הבריטים בהכשרת בסיסים צבאיים בגלל המחסור במים ותנאי האקלים הקשים. בשנת 1957 ניצלו הבריטים את בסיסם האווירי בשרג'ה על מנת להפגיז את מעוזי המורדים בעומאן.
מאז תום מלחמת העולם השנייה התערער בהדרגה מעמדה של בריטניה במזרח-התיכון. תהליך זה לא פסח על מרחב המפרץ הפרסי. הסיבות לכך היו רבות ומגוונות, ופרט לפינוייה של תת-היבשת ההודית בשנת 1947, יש להוסיף על הגורמים את התחדשות התחרות האנגלו-אמריקאית על הנפט במפרץ הפרסי, ניסיונות ההשתלטות על הנסיכויות מצד סעודיה, עיראק ואיראן ותנופתו המהפכנית של ג'מאל עבד אנ-נאצר במרחב כולו, שהגיעה לשיאה באיחוד קע"ם בשנת 1958 ובפלישת הנפל לתימן בשנת 1962. התחרות האנגלו-אמריקאית על הנפט במפרץ הפרסי התנהלה בכל עוזה בשנות ה-20 של המאה הנוכחית ורפתה בהרבה בשנות ה-30 המאוחרות עם גילויין המחודש של אוצרות הנפט לאחר מלחמת העולם השנייה חלה החרפה מחודשת במאבקן ההדדי שלחברות הנפט הבריטיות והאמריקאיות. בסוף שנות ה-50 החלה חדירתן של חברות הנפט העצמאיות למרחב והתחרות קיבלה מימד נוסף. ממשלת ארה"ב, שחששה בשעתו מפני התמיכה הממשלתית הבריטית בחברות הנפט הבריטיות, התערבה באורח פעיל במאבק הנפט. בשנת 1943 נשקלה ברצינות הצעת ממשלת וושינגטון לחברות האמריקאיות לרכוש את זיכיונותיהן. הצעה ממשלתית זו נדחתה בסופו של דבר. בכל זאת ניסתה ממשלת ארה"ב להשיג בעקיפין אותה מטרה ביציאה בהצעה , בשנת 1944, להניח צינור נפט ממשלתי מחוף המפרץ הפרסי ועד לחוף הים התיכון. גם הצעה זו נפלה והחברות האמריקאיות שפעלו בצוותא ב"עראמקו" שבסעודיה הקימו את ה"טעפליין" על חשבונן. לעובדה שממשלת בריטניה משתתפת בכל החברות הבריטיות והבינלאומיות הפועלות במפרץ הפרסי הייתה משמעות חשובה ביותר; דא עקא, שעובדה זו לא פגמה בכוח עמידתן של החברות האמריקאיות בתחרות, אשר הוחרפה פי כמה וכמה משום שנותרו רק שטחים מצומצמים יחסים במזרח-התיכון שלא כוסו ע"י זיכיונות עד תום מלחמת הועלם השנייה. אחד מהם היה האזור הניטראלי הכווייתי-סעודי. ההסכם האנגלו-אמריקאי משנת 1947, שאסר על שתי הממשלות להפריע לחברות הנפט היריבות לרכוש זיכיונות ברחבי העולם, פעל לטובת החברות האמריקאיות: בשנת 1948 הצליחה חברת "אמריקאן אינדפנדט אויל" לרכוש זיכיון למשך 60 שנה על חלקה של כוויית באזור הניטראלי על המחצית הסעודית של האזור הניטראלי השתלטה, במרץ 1949, חברה אמריקאית עצמאית אחרת ("גאֶטי", Getty), וכתוצאה מכך הועבר כל שטח האזור הניטראלי לידי חברות אמריקאיות עצמאיות. הזיכיון על חופי האזור הניטראלי נשמט גם כן מידיים בריטיות, והועבר בשנת 1958 לקבוצת משקיעים יפנית, החולשת על 80% מהזיכיון, בעוד ש-20% הנותרים חולקו בשווה בין סעודיה וכוויית.
יתר על כן, בשנת 1951 ויתרה חברת הנפט של עומאן-ד'ופאר (חברת בת של "חברת הנפט העיראקית") על זיכיונה בד'ופאר. החברה האמריקאית העצמאית של ג'והן מֶקום (John Mecom) מטקסס רכשה את הזיכיון באוקטובר 1953, וכך נשמט חלק ניכר מזיכיון הנפט על שטחי עומאן מידי חברות-הבת של "חברת הנפט העיראקית".
עוד בשנת 1945 הכריז הנשיא טרומאן שגבולותיהן התת-ימיים של ארה"ב משתרעים הרחק מעבר לגבולות המים הטריטוריאליים שלהן. בעקבות ארה"ב הלכו מדינות רבות וביניהן נסיכויות המפרץ הפרסי. איראן הודיעה על הרחבת גבולותיה התת-ימיים ב-19 במאי 1949, ולאחר מכן פורסמו הכרזות דומות מצד שליטי סעודיה (באותו חודש), בחריין (ב-3 ביוני), כוויית (ב-12 ביוני), ולהלן – קטר ו"נסיכויות שביתת-הנשק". שליטי קטר ו"נסיכויות שביתת-הנשק" מסרו את זיכיונותיהן התת-ימיים לחברה אמריקאית ("סופריור אויל") למרות התנגדותה המשפטית של "חברת הנפט העיראקית". בוררות משפטית הכריעה לטובת החברה האמריקאית. אולם בקיץ 1952 חיסלה חברה זו את עסקיה במזרח התיכון וזיכיונותיה במימי אבו-ד'בי ודובאי נקנו ע"י חברות בת של "חברת הנפט הבריטית" (BPC), לשעבר – "חברת הנפט האנגלו-איראנית". חברת "של" האנגלו-הולנדית רכשה את הזיכיון על מימיה של נסיכות קטר. ראוי לציין, כי סכסוכים משפטיים מעין אלה לא התעוררו כלל ועיקר לגבי השטחים התת-ימיים של סעודיה, בחריין וכוויית מאחר ובשתי המדינות הראשונות פעלו חברות אמריקאיות ואילו בזיכיונות היבשתיים של כוויית התחלקו שווה בשווה חברות בריטיות ואמריקאיות. המסקנה נובעת מהשוואה זו הייתה שרק החברות הבריטיות, או החברות הבינלאומיות בשליטה בריטית, נאלצו להיאבק מרה על רכישת הזיכיונות על הקרקע התת-ימית של המדינות, ששטחיהן היבשתיים כוסו בזיכיונותיהן עוד קודם לכן.
ניסיונות ההשתלטות מצד סעודיה, עיראק ואיראן על נסיכויות המפרץ הפרסי לא היוו חזיון חדש, אולם הניסיונות תכפו והומרצו עקב אוצרות הנפט, והשתלבו בעקיפים במאבק הכללי בין חברות הנפט האנגלו-אמריקאיות. הסכסוכים בין נסיכויות ומדינות האזור התנפחו למימדים בינלאומיים בפרשת נאת בוריימי,⁴ החל משנת 1951, כשמצדו האחד של המתרס ניצבות סעודיה וחברת "עראמקו" האמריקאית, ומצידו השני מתבצרות סולטאנות מסקט ושייח'ות אבו-ד'בי בתמיכתה של ממשלת בריטניה. הסכסוך הרדום למחצה ניעור לסירוגין, הועלה בזירת האו"ם וטרם הגיע לכלל פתרון. בתחילת שנות ה-50 העלתה סעודיה תביעות טריטוריאליות לגבי דרום קטר. בשנת 1949, כשהחלה "חברת הנפט העיראקית" בקידוחי ניסיון ב"נסיכויות שביתת-הנשק", טענה סעודיה לבעלותה על חלק משטחי הנסיכויות. סכסוכי הגבולות לובו מפאת היעדים של ציוני גבולות בשטחים המדבריים שבין סעודיה לחופי המפרץ הפרסי.
סכסוך עתיק-יומין שזור בדברי ימיה של ייח'ות כוויית, אשר סעודיה ניסתה פעמים מספר לכובשה.⁵ לאחר שנכשל הניסיון הסעודי האחרון בשנת 1928, הטילה סעודיה הסגר יבשתי על כוויית ונמנעה מלייצא ומלייבא דרך נמל כוויית. ההסגר התבטא גם בדרישתו של המלך סעוד לייצא את חלקו בנפט של האזור הניטראלי דרך נמל סעודי ולא דרך נמל עבדאללה של כוויית. ואכן, מינאא סעוד, שנבנה במיוחד ע"י סעודיה, מקבל צינור נפט שהונח בשנת 1955 באזור הניטראלי ומייצא את החלק הסעודי בנפט האזור הניטראלי.
לעיראק תביעות ישנות נושנות על כוויית למן שנת 1914, שעה שכוויית היוותה חלק מוולאית בצרה.⁶ בסוף שנות ה-30 פעלה בבצרה תנועה מקומית, שתבעה את צירופה של כוויית לעיראק, ונהנתה מתמיכת בית המלוכה העיראקי. פעולותיה של תנועה זו הושתקו לאחר הפעלת לחץ בריטי. משנת 1945 הגבירה עיראק את לחצה על כוויית: באפריל 1953 ביטלה עיראק את אשרות הכניסה מכוויית לתחומיה וכן חוקקה חוק לעידוד השקעות הון כווייתי בעיראק. ביולי 1953 גבה משרד הדואר העיראקי תשלומי דואר לכוויית בהתאם לתעריפים העיראקיים הפנימיים. בין השנים 1952-4 נערכו ביקורים הדדיים בדרגים גבוהים: שייח' כוויית ביקר בבגדאד (במרץ 1952 ובינואר 1954). נורי אס-סעיד ועבד אל-אלאה הגיעו לכוויית (באפריל 1952), ובאפריל 1953 – ביקרו שם המלך פייצל השני והעוצר עבר אל-אלאה. אלפי עובדים עיראקיים שוהים בכוויית והם נאמדים בכ-8%–10% מכלל האוכלוסייה. ביולי 1955 הוסכם בין עיראק לכוויית על הנחת צינור מי-שתייה מהשט אל-ערב לשייח'ות.
במאי 1958 הוזמן שייח' כוויית לבגדאד והופעלו עליו לחץ חזק על מנת שיצטרף ל"איחוד הערבי" – ההאשמי, שהוקם בין עיראק לירדן כתוצאה מאיחוד מצרים וסוריה לקע"ם. התמוטטותו של המשטר המלוכני בעיראק הקלה זמנית בלבד את הלחץ על כוויית, שכן הגנרל קאסם התגלה כתובע נמרץ לצירופה של כוויית לרפובליקה העיראקית החדשה. תביעותיו הפכו לאיומים צבאיים מפורשים בשלהי יוני 1961, ימים ספורים לאחר שכוויית הפכה למדינה עצמאית. הבריטים נאלצו, כזכור, לפנות את יחידותיהם שהוזעקו לעזרתו של שייח' כוויית ואת מקומן תפסו יחידות של כוח ערבי בינלאומי.
בנוסף לכך העלתה עיראק תביעות עקיפין לגבי בחריין וקטר. בסכסוך המדיני והצבאי שהתחולל מאמצע שנות ה-50 ואילך בין סולטאן מסקט לבין אמאם עומאן תמכה עיראק בתוקף רב בסולטאן. גם בגזרה מדינית זו בלטה בידודה המדיני של עיראק מול שאר מדינות "הליגה הערבית", בדומה לסכסוכה עם מדינות אלה בפרשת כוויית. לאיראן, לעומת זאת, תביעות מסורתיות על איי בחריין⁷ מאז שנת 1829.
הסכסוכים בין נסיכויות המפרץ הפרסי לשכנותיהן קיבלו תפנית חדשה ומאיימת על עמדותיה של בריטניה החל משנת 1954, עם פתיחת המתקפה המדינית-תעמולתית של נאצר על עמדותיה של בריטניה במזרח-התיכון. נסיכויות המפרץ הפרסי הידקו את קשריהן עם מצרים בתחומי החינוך התיכוני והגבוה וכן בתחומי ההנדסה, הצבא והתברואה. כוויית שיתפה פעולה עם מדינות "הליגה הערבית" בוועדות "הליגה" לעניינים סוציאליים ותחבורתיים עוד לפני הכרזת עצמאותה. גם קטר, ובמיוחד בחריין, הידקו את קשריהן עם מדינות ערב בכלל ומצרים בפרט. גורם אנטי-בריטי חשוב בנסיכויות המפרץ הפרסי היוו המהגרים הערביים, ובמיוחד המהגרים והשליחים ממצרים, מסוריה ומקרב פליטי ארץ-ישראל. גורם אנטי-בריטי זה משתלב כהלכה בתאים האופוזיציוניים המקומיים ובחיזוק השאיפה לאי-תלות בבריטניה. עד שנות ה-60 המוקדמות לא היו מפלגות פוליטיות באזור המפרץ הפרסי. לעומת זאת הורגשה פעילות מדינית מחתרתית למחצה בכוויית ובבחריין. בזו האחרונה קיים "ועד לאחדות לאומית" החותר לרפורמות והנתמך ע"י המשכילים המקומיים. ועד זה הכריז שביתה ראשונה נגד השייח' המקומי בדצמבר 1954, לאחר שנדחו דרישותיו להקמת מועצה מחוקקת-פרלמנטרית, אשר תצמצם את סמכויותיו הבלתי-מוגבלות של השליט המקומי. בכוויית פועל בחשאי סניף קומוניסטי מתחילת שנות ה-50. בבחריין ובכוויית מתנהלת פעילות פוליטית גם ע"י קבוצות אחרות המוסוות במועדונים רשמיים או באיגודים בלתי-פורמליים. אחדות מקבוצות אלה היו מסונפות להנהגה הבין-ערבית של מפלגת "אל-בעת'". אחר ההפיכה בעיראק בשנת 1958 פורסם צו רשמי בדבר סגירת המועדונים הללו בכוויית ומאז ואילך התקיימה הפעילות המדינית רק במחתרת, במיוחד בקרב פועלי הנפט.
בריטניה ניסתה ועדיין מנסה לבלום את השפעת המדינות השכנות, הלאומנים המקומיים וקבוצות השמאל המחתרתיות ע"י הקמת פדרציה של נסיכויות המפרץ הפרסי. מגמה בריטית זו נבעה גם מהשאיפה להשתחרר מהאחריות המדינית הישירה על השייח'ים והשבטים למיניהם המסוכסכים בינם לבין עצמם, מבלי שהבריטים יוכלו להפיק תועלת כלכלית ממשית מההסתבכות בעניינים הפנימיים. יתר על כן, כל התערבות בריטית בענייני הפנים של הנסיכויות זוכה באורח אוטומטי לגינוי ולהוקעה במטבעות הלשון של "האימפריאליזם" ו"הניאו-קולוניאליזם". המגמה הבריטית להשתחרר מעולן המדיני של הנסיכויות למיניהן עוכבה עד כה מחשש היבלעותן ע"י סעודיה ועיראק, ואולי גם ע"י מצרים, אשר אינה מסתירה את טענתה על אופיו הכלל-ערבי של נפט המפרץ הפרסי.
עד כה זכתה כוויית לקיום עצמאי נפרד עקב עושרה העצום ומחמת האינטרסים המשותפים של בריטניה וארה"ב גם יחד בנפט הכווייתי. עוד בשנת 1930 אסרו הבריטים מספר בחריינים שנדחפו ע"י פרס למחות בפני חבר-הלאומים על כוונת הבריטים לכונן פדרציה באזור המפרץ הפרסי. במרוצת הזמן חזרה וצצה תכנית זו מספר פעמים בשנת 1950 ושלוש שנים לאחר מכן. בספטמבר 1953 הודו הבריטים, כי הם חותרים להדק את היחסים הכלכליים בין הנסיכויות באמצעות איחוד מכס, בעת ובעונה אחת הכחישו הבריטים את הטענות, כי מגמתם להקים מדינה ערבית חדשה. הכחשות אלה לא עמדו במבחן המציאות. לאחר כינון הטענות, כי מגמתם להקים מדינה ערבית חדשה. הכחשות אלה לא עמדו במבחן המציאות. לאחר כינון "הפדרציה של דרום-ערב" נגשו הבריטים לבחון מחדש את תכנית הפדרציה של נסיכויות המפרץ הפרסי, בעוד שמצרים התייצבה בראש מדינות ערב המתנגדות בכל תוקף לתכנית זו. הקשיים האחרים נבעו מהתחרות הפנימית בין השליטים, מהיסודות האתניים והדתיים המנוגדים והמסוכסכים באזור זה ומהעדר דרכי תחבורה יבשתיים מודרניים בין הנסיכויות, בנוסף לעובדה שחבל אל-חסא הסעודי חוצץ בין כוויית לנסיכויות האחרות. הנחשלות והבערות מחד גיסא והסכסוכים הפנימיים בין שליטי הנסיכויות מאידך גיסא, היוו, כאמור, את שני המאפיינים העיקריים של החיים הכלכליים והמדיניים ב"נסיכויות חוף שביתת הנשק". בשנת 1960, למשל, לחצו הבריטים על שייח' עלי א'ת-ת'אני, שליט קטר, להתפטר לטובת בנו אחמד נוכח הביקורת החריפה שנמתחה על מעלליו ובזבוזי הכספים שלו, מסתבר, כי השליט המודח נהג ללוות כספים מבנקים זרים וחובותיו ערב סילוקו נאמדו בכ-20 מיליון דולר.
גם בשרג'ה (או אש-שארקה) לא שפרה נחלתם של הבריטים: שליט נסיכות זו, שייח' צַקר אבן-סולטאן אל-קאסמי, גילה אהדה יתרה למצרים. אהדתו זו נבעה במידה רבה ממצבה של שרג'ה, שהנה הקטנה והענייה ב"נסיכויות חוף שביתת-הנשק". לאחר פלישת הצבא המצרי לתימן הפר השייח' את אחדות הפעולה של יתר שליטי הנסיכויות, שנקטו במדיניות פרו-מערבית מובהקת בזירה הבין-ערבית. ביוני 1965 החליטו הבריטים להדיח את שייח' צקר. זה האחרון מצא מקלט מדיני במצרים והוא משמש כקלף תעמולתי מצוין בידי תועמלני קהיר המנסים לקעקע את יסודות החסות הבריטית על נסיכויות המפרץ הפרסי. נאצר ודוברו הראשי, חסנין הייכל, לא הסתירו מעולם את התעניינותם במרחב המפרץ הפרסי. חתירתה המתמדת של מצרים להשתלטות על "הנפט הערבי" אינה בבחינת חידוש. כדי לקדם את מטרתם התמידו המצרים בשיגור סיוע טכני, ובכלל זה קבוצות מורים ורופאים, לנסיכויות המפרץ הפרסי. התגברות המאמץ הפרסי בחצ"א ערב התבטא, בין השאר, בהקמת "ועדה לסיוע לנסיכויות המפרץ הפרסי", בחסות "הליגה הערבית", בשנת 1962. הקמתה של ועדה זו ע"י מזכיר "הליגה", עבד אל-ח'אלק חסונה, בהשראה מצרית ישירה, נתקלה בהתנגדותה של סעודיה, אשר יחסיה עם מצרים הורעו ביותר לאחר התערבותה הצבאית של מצרים בתימן. שליטי הנסיכויות סרבו לשתף פעולה עם הוועדה הנ"ל והעמידו עצמם בחזית אחת עם סעודיה. רק שייח' צקר משרג'ה התיר פתיחת סנף בשטח נסיכותו בטרם הודח. מול הסכנה המשותפת התגברו שליטי הנסיכויות על סכסוכיהם המסורתיים באפריל 1965. נציגי 9 הנסיכויות החליטו על הקמת קרן פיתוח כללי, שתמומן ע"י בחריין, קטר ואבו-ד'בי (הנהנות מהכנסות הנפט) לטובת הנסיכויות העניות.
במחצית יולי 1965 נערך בדובאי כנס כללי של שליטי הנסיכויות, שהחליטו על ביצוע תכנית פיתוח מקפת לכל נסיכויות מרחב המפרץ הפרסי כחטיבה גיאוגרפית-כלכלית אחידה. בריטניה וסעודיה הביעו נכונותן לתרום מיליון ליש"ט כל אחת לטובת תכנית הפיתוח הנ"ל, בנוסף ל-400,000 ליש"ט שתתרומנה הנסיכויות העשירות בנפט. להתפתחות כלכלית זו נודעה משמעות מדינית חשובה, שכן בריטניה וסעודיה גילו אינטרס זהה, שהוכתב ע"י פעולות החתירה המצריות. ראוי לציין במיוחד את יוזמתו של המלך פייצל בקיום מגעים עם שליטי הנסיכויות על מנת לגבש חזית מדינית אחידה נגד מצרים. מדיניות פעילה מעין זו לא ננקטה בשעתו ע"י המלך סעוד. התגובה המצרית הייתה חריפה, שופרות התעמולה של קהיר האשימו את פייצל בקנוניה עם האימפריאליזם הבריטי, תוך הפרת החלטות ועידות הפסגה הערביות. אולם בשלב מאוחר יותר, ערב ועידת ג'דה ששמה קץ לפעולות האיבה בתימן, שינו המצרים את טעמם. מזכיר "הליגה הערבית", חסונה, הצהיר כי ארגונו אינו מתנגד לביצוע תכנית הפיתוח הבריטית-סעודית במרחב המפרץ הפרסי. נסיגתו של נאצר בוועידת ג'דה, שהתבטאה בקבלת מרבית תנאיו של המלך פייצל, העלתה את יוקרתה המדינית של סעודיה בחצ"א ערב והרחיקה לזמן מסוים את סכנת החתירה המצרית. ייתכן והאחדת נסיכויות המפרץ הפרסי מבחינה גיאוגרפית-כלכלית מבשרת צעד נוסף לקראת מימושו של רעיון הקמת "הפדרציה של נסיכויות המפרץ הפרסי". מכל מקום, בשלהי שנת 1965 לא נראה עדיין הגיבוש המדיני באופק.

מעבר לביבליוגרפיה